סימני התעללות בזוגיות

כל הכבוד לך שאת עוזבת אחרי תקופה כל כך קצרה ולא נשארת שנים ארוכות בהתעללות הזאת.

אבא שלי התקשר אלי.
עכשיו.
אני מרגישה שהטלפון שלו אומר שהוא בחר בי.
בחר להיות אבא שלי.
אני לא זוכרת שום תקופה בחיי שבה הוא התקשר באופן חוזר על עצמו במרווח של פעם בשבוע, רק כדי לשאול מה שלומי.
לא יכולה לתאר עד כמה זה תחיית המתים, או תחיית הסלעים שאינם זזים, או אבנים מדברות, או כל דימוי אחר.
נתתי לו להרגיש את החום בקול שלי, את השמחה בדרך שבה אני אומרת שלום בנוכחות שלו כרגע בתוך החיים שלי.
כשהוא שאל מה שלומי, סיפרתי, לא בצורה כבדה, על בעיה שמתרחשת עכשיו - משהו טכני, תקלה במערכת הגז שבגללה הלך תנור אפייה ואני צריכה לקנות חדש.
בדרך כלל זה סוג של תכנים שלא מאיים עליו רגשית.
ברגשות, במה באמת שלומי, בכאבים של בדידות או במשהו אפילו קצת רגשי אני יודעת כבר שאין טעם לשתף.
ניסיתי ללמד אותו תגובות שלי אליו איך נעים לי שמגיבים אלי, זו פעולה מאוד לא מתגמלת. הוא לא הילד שלי, הוא לא בן הזוג שלי, לא שווה כמויות האנרגיה שזה דורש מהמילימטרים הקטנים שהאדם מולי זז, מלבד עצם תחושת הגדילה והחוויה שהאבא שהיה מדבר איתי הרבה פעמים דרך הגב (כן, הגב, לא אגב) - את לא רואה שאני עושה משהו? למה את מדברת אלי כשאני עושה דברים? - הוא לעולם לא יחזור, לשאול מה רציתי - אני צריכה, להבין לבד, איפה רגעי הסדקים בהם ניתן להשתחל וזה לא מפריע באמצע שום משהו - הוא איש שאפילו אני יכולה להזיז.
שהרצון שלי מסוגל להשפיע על המציאות. לא רק על חברות, אנשים שאני פוגשת, אנשים שאני מלמדת אותם, אלא אפילו - על אבא שלי. (איש לא-מוזז ברמות על אם עוד לא הבהרתי).
אם הוא התקשר אלי, במרווח של שבוע כבר פעמיים שלוש, זה אומר שהוא בחר בי, גם במובן של להסכים להיות אבא שלי בלי להתנות את זה בקשר שלי עם אמא שלי, בבקורים משפחתיים כששניהם יחד, שגם זה צעד גדול לאנושות (אני).
זה שינוי מהמסר שלו שעבר חזק כבר כמה חודשים.
עכשיו, השיחה התחילה באנרגיות של שמחה. וברגע שהוא שאל מה שלומי ושיתפתי - משהו טכני, לא בכיתי על זה שקשה לי, כמה כסף זה עולה, אני לבד - סיפרתי נייטראלי - פשוט כי בזה הייתי עסוקה באותו רגע - לא תכננתי את הטלפון הזה, אז נתתי לו לזרום, כמו בחיים, גם עכשיו אני לא מצפה לטלפון הבא - השיחה עברה להפתעתי לפסים מדוכדכים. משהו באנרגיה שלו מולי הפך להיות מדוכדך, למרות שהאנרגיה שלי כלפיו - בחוויה שלי - לא היתה כזו.
הוא סיים את השיחה בשלום מדוכדך (שיחה קצרצרה, כמובן. הוא איש חם שפשוט לא יודע מה לעשות עם אינטימיות כשהוא מקבל אותה, אם מדובר בפרטנר מעל גיל חמש).
בעבר, כשהייתי מעלה תכנים מהסוג הזה, זה היה מכניס אותו לעמדה הגברית של לתת עצות, הדרכות, לנהל את המבט שלי על הדברים.
היום זה מאוד לא מתאים לי.
שמחתי שהוא לא נכנס למקום הזה.
תוך כדי שיתוף, תהיתי האם הוא ייכנס למקום הזה.
מצד שני, על מה כבר נשאר לדבר אם אי אפשר לספר כלום עצוב?
הוא איש שלא יודע להחזיק עצב של אדם אחר אפילו לשנייה. פשוט קם והולך. פיזית. יוצא מהחדר.
עם העצב שלו הוא מסתדר לבד ולא מרשה לאיש, גם לא לעצמו, לגעת בו.

אני תוהה איך אני רוצה להגדיר לי את מה שהיה במפגש הקצר הזה שלי עם אבא שלי.
("אני אבחר לי את הזכרונות שלי" - אמר ילד חכם ומצחיק, לקוי למידה קשה, כשבת משפחה קנתה לו במתנה "ספר זכרונות" לרגל סיום בית הספר היסודי, אושי גרוס)
אני תוהה איזו כותרת אני רוצה לתת לדברים.

כותרת שלא תהיה "אוף למה לא הייתי אסרטיבית מספיק, שמחה ובטוחה בעצמה תמיד, נינוחה ומשדרת חוסר הזדקקות ונכונות לקשר", כי מקנן בי חשד קל שזו הכותרת בדי-פולט, בברירת מחדל שלי, אם רק אני מרשה לעצמי להציץ עליה לרגע בלי להשאב לשכנוע באמיתותה וגם מעזה שלא להיות ביקורתית עליה לרגע.
(אם מישהו שאל את עצמו אז כן, זו רמת הציפיות של אמא שלי מעולמי הפנימי הרגשי. נכון. ויש לה גם ברומטר לפי דעתה שמודד אותי מבפנים ויודע. כמו מכשור רפואי מתוחכם, כזה שלא מכאיב בטירוף, רק מנטר אותך מבפנים כל דקה)

אני מרגישה שזה חשוב לי, גם בפני עצמו.
וגם כי יש פה סיכוי לקשר עם מי שהיה עד לפחות לחלק ממה שחוויתי עם אמא שלי, עד שנתן גיבוי מלא. לה. סיכוי לקשר שפחות יהיה מורעל בקואליציה של אמא-תמיד-צודקת-בהכל-ובוודאי-בגידול-ילדים-ובמיוחד- בהיבט-הרגשי- של-הנושא.

ונדמה לי שקואליציות זה דבר חשוב בהקשר של חיפוש פנימי לבנות לעצמי מרחב של חוויה מתקנת להתעללות.

יוסף, לא יכולה לכתוב פה וללכת בלי להגיד שכואב, כואב, כואב לי מה שאתה עובר.
לא יכולה כרגע להגיד יותר מזה, שכואב, כואב לי מאוד מאוד לשמוע.
אני לא אדישה לדברים.
אני רק בונה לי עולם משלי שיש לו קצב משלו.
וכואב לשמוע.

אני רוצה להסביר עוד משהו:
אני כאילו מחפשת איזה סוג של חוזה רגשי אני יכולה לבנות, בתוכי, (בלי מלים - חבל לבזבז) ביני ובין אבא שלי.
כאילו, עד עכשיו החוזה הרגשי היה או סוג של - אני אבא שלך, הגדול והחזק, מגן עלייך מפני פגעי מערכת הגז שאת לא יודעת מה לעשות איתה (והאוטו, וכל דבר אחר שאפשר לדעת מה עושים איתו) ואת הילדה שלי.
או - אני גדולה וחזקה, לא זקוקה לך ולא חייבת אותך, לא רגשית ולא טכנית, וכן אשמח להיות בקשר איתך כל עוד זה נעים לי. בתחילה ניסיתי לבנות שתנאים שיהיה נעים לי להיות אני, לבטא רגשות, בשיחות, אחר כך הבנתי שזה לא הולך להיות נעים בשום צורה, לכל היותר הוא יסכים לא לברוח לשתי דקות וזה יהיה הישג עצום למסלול שהתוויתי ומעייף מאוד, התגובות שלו כשהוא נאלץ לא לברוח לא הולכות להיות נעימות לי אף פעם.
אני מחפשת מה יכול להיות תואם את הצרכים שלי, את מה שנעים לי, כן מאפשר מידה מסויימת של קשר ולא מתנגש חזיתית כל הזמן (אפשר להתנגש חלק מהזמן, זה מלמד אותי, שאני יכולה... כל הזמן זה מעייף נורא. עדיף לזוז הצידה, אם מישהו עד כדי כך לא תואם את הצרכים שלי) עם המציאות של מי שהוא ומה שהוא יכול לספק כרגע.
יש כזה?

אני מחפשת מה יכול להיות תואם את הצרכים שלי, את מה שנעים לי, כן מאפשר מידה מסויימת של קשר ולא מתנגש חזיתית כל הזמן
יש כזה?

לא יודעת.
בדיוק שאלתי את עצמי את אותה שאלה.
אולי אין?

מאוד קשה וכואב מה שאת מתארת.
מאוד קשה לגדול אצל הורים שאיבדו את הקשר עם עצמם בגיל כל כך צעיר שאין יותר אפשרות להציל.
לפחות את עצמנו נציל?

בשמת, אני שומעת אותך. טוב לי שאת כאן.
באתי לכתוב כי בדיוק אני יושבת עם הבן שלי וחושבת לעצמי:
אולי, אולי זאת לא שאלה טובה לשאול, איזה חוזה רגשי בתוכי אני יכולה לעשות, כי זאת שאלה שדורשת?
אולי זאת כן שאלה טובה לשאול, איזו הגדרה, איזו כותרת בתוכי מקבלת השיחה שהיתה, כי זאת שאלה שיש לה פוטנצייאל להיות שאלה מעניקה?
(ומה עושה עם עצמו אדם שהבית הרגשי שלו הוא להיות במאמץ?
שהענקה רגשית, אפילו עצמית, מעבר לגבולות הנוחות שלו זה סוג של מאמץ שנחווה כהרבה יותר מאמץ ממאמץ?
לכל אחד יש געגועים לרחם.
מה עושה עם עצמו מי שמרגיש ברחם במקומות &^&$@%?
עיין ערך אשתו של יוסף... אני חושבת שאני אדם טוב, שטוב לו כשטוב לאחרים, אבל כשאני קוראת משפט כמו "אדם מתעלל הוא אדם שכשלכולם טוב, אז רע לו", אני לא יכולה שלא להרגיש אמפתיה מול גודל המיכל, קוטן המיכל, ולא להיזכר בכל הרגעים שפשוט היה לי יותר מידי להכיל טוב, הייתי צריכה שמישהו יצמצם את עצמו בשבילי, יתאים לקצב שלי...)

שפשוט היה לי יותר מידי להכיל טוב
אני אומרת: ללכת לטפל בעצמנו, ללמוד להיות האמא של עצמנו, להגדיל את המיכל שלנו (אחת התחנות שלי היתה מדריכת הפאולה שלי ראומה הרפז, אני ממש זוכרת שעבדנו על "הרחבת המיכל". זה אמנם היה בשביל להיכנס להריון אבל זה מתאים באופן כללי).

היום ממש יצאתי מכליי!!! קודם כל עושה פוזות של בעל מתוקי וחמודי אצל פקידת הסעד ועוד מבקש הרחבה של הסדרי הראייה- וכבר לוקח ל3 פעמים בשבוע כאשר 2 לילות אצלו
עושה פוזות כי רוצה משמורת משותפת ואז פחות מזונות ואז גם אני לא מוגדרת בתור חד הורית ולא אקבל (חס ושלום) הנחה בגן
וגם- הרי כבר סיפרתי שגר בדירה ששייכת לאמא שלי ולא יצא ממנה ולא משלם שכ"ד - אז גם רמז שלא מתכוון לשלם חשבונות של ארנונה וכו'..
והמשפט בסוף החודש
אז או שמתכוון שלשלם יום לפני המשפט והעיקר להשאיר אותי במתח וכעס
או שלא ישלם..
מקווה שהשופט יגיד לו לעוף מהדירה!!! וכמה שיותר מהר!!
חצוף גנב סחטן

קולטים? אני ברחתי מהבית ועברתי לאמא שלי והוא גר בדירה ששייכת לאמא שלי ולא משלם
וגם אמר לי - שעד שלא יוציאו לו צו פינוי הוא לא יוצא
הוא רוצה לסחוב ושאוציא כסף על עו"ד ומשפט בשביל זה
העיקר לעשות רע
חרא בן זונה
ואם אני מקללת- ואני באמת אדם שלא מקלל
אדם מאוד סבלני ונעים הליכות
אז אם אני מקללת - באמת הגעתי כבר לקצה שלי
מבינה את כרמלה בוחבוט כל כך
והמומה מעצמי על כך

מה מפריע לאמא שלך לזרוק את הדברים שלו ולהחליף מנעול?

אי אפשר לעשות את זה- חייבים לעבור דרך בית משפט

כבר לא בא לי להיות גרושה- בא לי להיות אלמנה

בא לי להביא לו שני גרוזינים שיתפסו אותו באיזה פינה
ממש
ואני עוד חשבתי שנרגעתי, שהרפיתי, שהשלמתי עם המצב
יש בי כל כך הרבה כעס- כל כך הרבה שנאה ותסכול ועצבים
ופשוט בא לי לצרוח ולבעוט
ולהכניס לו אגרוף אל תוך הגרון
בחיים לא הרגשתי ככה
יש בי כל כך הרבה נקמה וטינה

א נ י ש ו נ א ת א ו ת ך !!!!!!!

"הן לא יודעות שהן מוכות" -

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=7148"הן לא יודעות שהן מוכות"

איזה קטע אני מכירה את האישה מהסרטון- זו שבצד ימין

כן, ואז כשאני מגלה שהייתי בדיכוי והייתי מוכה אז מבעבע הכעס והשינאה
כעס עליו\ כעס על עצמי
עד שאשלים גם עם זה
ואשלים עם עצמי
ואולי גם איתו? לא, הוא פחות מעניין
אני צריכה לעכל מה שקרה
ולתת לזה מקום
ולעבור את זה

זו מהסרטון היא לומדת קבלה (היא בתל אביב, אני בחיפה) - חחחח
איזה קטע זה - היא עושה סרטים על נשים מוכות
אולי אהיה דוגמנית הבית שלה
איזה עולם קטנטן

אני צריכה לתת מקום גם לכעס
זה טבעי ולגיטימי
זכותי
לכעוס
מותר לי
כנראה זה חלק מתהליך- בדרך לריפוי

סוזן יקרה, החזיקי מעמד ושמרי על עצמך.

_אם אני מקללת- ואני באמת אדם שלא מקלל
אדם מאוד סבלני ונעים הליכות
אז אם אני מקללת - באמת הגעתי כבר לקצה שלי_
אל תתנצלי או תצטדקי על איך שאת מרגישה. זה שאת זועמת מראה שאת בעצם לא טיפוס קורבני בכלל, וזה מצוין!

הרגשות שלך כעת הם מאוד שכיחים בפרידות מסוג זה. לי היו תקופות שבהן בערתי ממש. מאוד חשוב לשמור על יציבות וממש כתרגיל להתייחס להכול בקרירות מחושבת, כאילו את מסתכלת מהצד. זה ממש ממש קשה, אבל את צריכה מוח צלול.

כן אני כל הזמן מנסה לרסן את עצמי וזה מאוד קשה. בא לי להתפרץ עליו
גם עד כשגרנו תחת קורת גג אחת, כאשר הוא לא היה בבית הייתי נותנת אגרופים ככה לאוויר ומדמיינת שאני מכה אותו
אני זוכרת את החביתה האחרונה שהכנתי לו- ירקתי לתוך הבלילה
מעניין אם היה לו טעים

בא לי להביא לו שני גרוזינים שיתפסו אותו באיזה פינה
אח, איך שאני מבינה אותך

בדף הזה הזכרתי את "בית נועם", נכון?
עד שהיה מוסד אחד בארץ שפעל כמו שצריך, והציל חיים עם הצלחות מוכחות - משרד הרווחה התנכל לו והעביר אותו לידיים חמדניות )-:
בכל זאת אני מביאה כאן שני קטעים שנוגעים לבית נועם ושודרו בטלביזיה

איזה עיוות נוצר לי בלב
שונאת ואוהבת ומרחמת
וזוכרת את הרגעים היפים יפים שהיו רק שלנו
ונחרדת מאותם רגעים מטורפים שלא היו הגיוניים לי בכלל
והטלטלה הרגשית לא הסתיימה עדיין

זו אני מלמעלה שרשמתי את זה-

יוסף! אייכה?

סליחה. לא הייתי פה כמה ימים. הרגשתי לא טוב, ועומסים.

סוזן, הייתי שם. אני יודעת ומכירה ומבינה לגמרי בדיוק מבפנים.
אני אדם מאוד עדין ומעולם לא הייתי מסוגלת לקלל.
הפעם הראשונה שיצאו לי מהפה כל מיני %$^@# היו בתקופת מאבק הגרושין.
ומאז שהוא נרגע, הן לא יצאו שוב.
אני זוכרת את התחושה שהלוואי שהייתי אלמנה.
ואת התסכול שזה כנראה לא התסריט.
את תחושת הלכידות, מלשון להיות לכודה, את תחושת חוסר המוצא.
שזה לנצח.
כי הוא רוצה שיהיה לי רע, ואני רוצה טוב לי ולילד שלי ואין לי בעיה שגם לו יהיה סבבה בחיים, לא מפריע לי.
ורע הרבה הרבה יותר קל לייצר מטוב.
קצת רע מהסוג הרעיל וההרסני יכול לקלקל אפילו הרבה טוב (עבודה טובה, אמהות מספקת), אבל טוב לא יכול לקלקל רע. אז הוא יותר חזק. בינגו.
אני זוכרת את המחשבה שהלוואי שהיה אפשר לארגן כמה בריונים...
<טוב, אף פעם לא פינטזתי להכניס לו אגרוף בעצמי. תמיד הייתי הילדה הכי לא חזקה בגן...>

אני רק רוצה להגיד לך שהייתי שם, ואני לגמרי לגמרי מבינה.
אם מתאים לך, את יכולה לנסות לדמיין אותך כמו דמות של גיבורה בספר שאת אוהבת, שנאבקת באדם רע או בכוחות הרשע בעולם או משהו כזה.
לי זה עזר לשמור על שפיות, דמיון היה אחד הכוחות הבודדים שעבד בשבילי במצבים האלה.
והאמת - זה בכלל לא דמיון, זה הסיפור האמיתי, פשוט עדיין לא כתבו אותו. את יוצרת אותו.
דמיון, וקונדליני יוגה, כדי לנקות לפחות את המערכת הגופנית מכל הזבל והרעל הזה.

תראי, אצל כל אחת מה שעוזר לסיפור להיגמר זה משהו קצת אחר.
אבל בדרך כלל, עם שילוב נכון בין להלחם חזק על מה שחשוב לך ובין לדעת להרפות, לתת לאחרים לעבוד בשבילך (כמו שעשית כל כך נכון עם עורכת הדין) ולשמור על המערכת, הגופנית והרגשית (המון סיפורים של מחלות, אצל נשים, אחרי, שמעתי...) בדרך כלל זה מסתיים.
ולא שקל אחר כך. ממש לא. אבל הרבה הרבה יותר קל ונקי בלב.

הרגעים ההכי קשים הם עכשיו.
כבר אין לו מה להפסיד, כי הוא כבר ממילא הפסיד אותך.
אז מה'כפת לו לשפוך את כל הרוע, בכייף?
לאט לאט.
את חכמה, את חזקה. את מעוררת בי הרבה הרבה הערכה. ואהבה.
יהיה טוב.

בשמת יקרה, ללכת לטפל בעצמנו - מסכימה איתך מאוד. מאוד.

ונדמה לי שגם הגיע הרגע.
אני חושבת שאני מתחילה עכשיו לחפש מטפל רגשי.
רגשי פרופר.
מה שיש לי עכשיו זה טיפול בקרסול שהוא שילוב של פיזי ורגשי שמאוד עשה לי טוב.
ממה שחוויתי אני יודעת שמטפלים שהם נטו רגשיים, צורת העבודה שלהם היא אחרת.
עם יתרונות וחסרונות לשני הכיוונים.
עד עכשיו הרגשתי שאני לא יכולה לפתוח עוד ערוץ לטיפול כי הקרסול מגיב דרסטי למצבים רגשיים, לטלטלות רגשיות. ואדם שהכלי שלו הוא רק רגשי לא תמיד מצליח לעזור לאזן את התגובה בגוף, כשזה לא משהו כללי כזה של חוסר שינה או חולשה אלא סיפור אורתופדי מאוד מאוד ספציפי.
עכשיו אני מרגישה יותר חזקה.
גם שהקרסול יכול יותר להכיל.
וגם אני.
וצורך מאוד חזק לטיפול. ודווקא במלים.

לא יודעת אם אמשיך לכתוב פה לאורך זמן. מרגישה צורך להעביר את המוקד אל מגע אנושי שהוא פנים אל פנים.
טיפול. לפתוח דיבור עם חברות. חוץ מהאחת שיודעת. שתמיד יודעת.

בשמת, רוצה להגיד לך שאני מאוד מאוד אוהבת אותך.

אם לא מפריע לך שאעתיק לפה משהו שכתבת פעם:

אם יש משהו שאני עושה בחיים, זה לשבור את הדפוסים שלי. ואחד הדפוסים הכי עמוקים ומושרשים שלי היה הדפוס, לעצור את האהבה שלי. וכל פעם שאני שולחת אהבה לעולם, מזרימה אהבה לעולם, לאנשים, כשאני יודעת שמותר לי, ואפשר, ואף אחד לא יאסור עלי יותר, זה הניצחון הקטן שלי על "דפוסים מושרשים" שצריך להסתכל עליהם, להבין מאיפה הם באים, ולבחור אחרת.

ומאז, אני רוצה מאוד מאוד להגיד לך: שאני מאוד אוהבת אותך. שתודה שפתחת את הלב. שסיפרת - עלייך.
וגם שמה שכתבת, עוזר לי עוד קצת לאהוב את עצמי.
<לפני בערך שנתיים עליתי בפעם הראשונה בחיי על במה להופעת באלט. אני, הילדה שעד עצם היום הזה לא ידעה ולא יודעת לתפוס כדור, לקפוץ בחבל. ראשונה מהסוף בשעורי ספורט. זאת שהעירו לה בגיל ההתבגרות על איך היא החזיקה את הידים שלה, איך היא הולכת, אמא-מראה צמודה. לא מהסוג המחמיא. אם זה לא שבירת האבא של הדפוסים, אני לא יודעת מה כן. ומה אני חושבת לעצמי באותו רגע? רגע אחד, מלאת הערכה לעצמי על הסיטואציה (בטח שהייתי בחרדות, מה הקשר? שאני לא יעשה משהו רק כי הוא מלחיץ אותי בטירוף? למה מה קרה?) ובמשנהו, שאלתי את עצמי: איך זה שתמיד, אבל תמיד, אני פוגשת את עצמי במצבי קצה של הדבר שהכי הפוך מהטבע שלי, מהנוחות שלי, ומה זה אומר עלי, המאמץ-יתר המטורף, שאף פעם אני לא מצליחה להרגיע, כי הרפייה זה היה אז עדיין סוג של מאמץ בשבילי, מאמץ יותר קשה מלהתאמץ. והרפיתי, כמה הרפיתי... בטירוף. ולא ממקום של פרגון, בלשון עדינה, באו המחשבות של משנהו של הרגע הזה>

שולחת לך הרבה הרבה חום, רוצה לשלוח גל של הרבה טוב.

תודה.

מה זה יצא לי בטעות חיבוק עצוב??
התכוונתי שמח מאוד!!!

יוסף, אם אתה קורא מה שכתוב פה, מרגישה צורך לומר לך שחושבים עליך פה. הרבה.
זאת אומרת, אני. ובטח גם הרבה אחרים. תוהה מה איתך, מה עובר עליך, מה נכון לך.

מרגישה צורך שוב לבקש סליחה, על שאני הולכת ובאה, על חוסר היכולת שלי כרגע להיות בנוכחות יציבה, מתמדת, על שהכניסה שלי לפעמים ממקום שמסוגל להכיל עוצמות של גלים של אחרים ולפעמים פחות.

מבינה מאוד כל מה שכתבת בפעם האחרונה.

זוכרת ימים, ימים, ימים, של להסתובב בחוץ לשלוש ארבע שעות כי הבית הפך עם הכניסה של בן הזוג למקום שלא נעים לי לשהות בו, מקום שלא מכבד אותי, אז אני יוצאת עד שיימאס לשנינו וישוקם איזשהו כבוד חלקי של סטטוס קוו. מה שחוצה איזה גבול פנימי מאוד עדין שלי - של גבולות היכולת שלי להישאר בתוכו שפוייה, לשמור על נפשי - (אצלי זה היה בקשר להתנהלות רגשית עם הילד) - אני קמה והולכת. לא חשוב לאן. לרחוב או להורים.

מאחלת הרבה הרבה הרבה טוב. רק טוב.

ושוב סליחה, אם אמרתי משהו לא מדוייק, או לא בזמנו.

<לב שמח>

היצור הצהוב הזה זה חיבוק? חחחח חשבתי שזה מישהו שנותן אגרוף כי הוא מתוסכל חחחחחח

לב שמח, ריגשת אותי מאוד

סוזן סוזן,
חחחח חשבתי שזה מישהו שנותן אגרוף כי הוא מתוסכל חחחחחח
מה-זה הצחקת אותי בקול רם פה! D-:

הבעל המקסים שלי- סימיסתי לו שהוא צריך לשלם את החשבונות על הדירה (שחי בה בחינם כמובן) כי אני כבר מקבלת את המכתבים של התראה (החשבונות רשומים על שמי) והוא כתב לי- אני רוצה להזכיר לך שאת לא במצב שאת יכולה להגיד לי מה לעשות. אני לא יכולה להרשות שיגיע הוצאה לפועל לדירה- כי כל הציוד שם מקרר מכונת כסיבה מייבש תנור וכו- אני קניתי עוד בתקופת הרווקות שלי, זה רכוש שלי, והוא היה מאוד רוצה שזה מה שיקרה...
אדם שפל גנב נוכל רמאי
מחכה כבר למשפט בסוף נחודש
אני מקווה שזה יסתיים שם

ונדמה לי, שאני חוזרת בי. מהרעיון לעזוב לקצת זמן את הדף, אני מתכוונת.
אני רואה שאני זקוקה לדף הזה.
יש כאן הזנה.
הזנה מסוג שאין בשבילי כרגע במקומות אחרים.
אז כנראה: גם טיפול, ללב, לרגש, לצאת למסע של לחפש את סוג הטיפול והמטפל שאני צריכה.
וגם הדף כאן וכל המפגשים עם אנשים מדהימים שהוא נושא בתוכו (גם אם אני מוצאת את עצמי מוצפת לפעמים ולא מסוגלת להגיב מרוב חוויות חזקות של אנשים שאני מעריכה ואוהבת ותחנות שפגשתי בחיי דומות קצת בעיני ומזכירות לי את אלה שלהם...)
וגם טיפול לקרסול.
וגם חברות. לאט. בזהירות. לזכור שאני נסיכה... נסיכה לא מספרת לכל אחד את הסודות שלה.
היא יכולה להיות חברה של הרבה חברות, אבל לא לכולן היא מגלה...
לא בגלל פחד להיפגע. היא מוכנה לקחת את הסיכון להיפגע.
כי נסיכה מרגישה מאוד חזק שהיא יקרה, ומה נעים לה, ומה לא נעים לה, ועם איזה סוג של איש נעים לה מה. ואיך.
היא רגישה לפרטיות שלה.
היא בטוחה שיגיע האדם המתאים. הרי היא נסיכה...

בשמת, תודה רבה רבה רבה. על היותך.

סוזן, אם זה שלך, למה את לא לוקחת את הציוד הזה לדירה שלך?

סוזן, אם זה שלך, למה את לא לוקחת את הציוד הזה לדירה שלך?

וגם - אם זה רשום על שמך, את יכולה לבטל את השירותים האלו, לא?
שישאר בלי מים, וחשמל, וכבלים, ושאר שירותים.

למה רק הוא יכול לשחק במשחק הזה?

סוזן סוזן, כתבתי לך באריכות ונמחק.
גם אם מקרר, תנור וכו' - הם רכוש משותף, שנמצא בדירה בבעלות משותפת או בשכירות משותפת, עד כמה שאני יודעת (אני יודעת מלפני די הרבה שנים, צריך לבדוק עם עו"ד עדכנית להיום) - מותר להגיע ולקחת. מכיוון שזה משותף, מותר לך להזמין הובלה או חברים, גם אם הוא החליף מנעול - מותר לפרוץ לו אותו, כי זה רכוש משותף (קל וחומר כשזה שייך לאמא שלך) ולקחת.
צריך לשקול. אם זה מתאים לך.
זה מלמד אותם שיעור חשוב מאוד.
שאת לא חסרת אונים.
שאת יכולה. שאת מסוגלת.
אני לא אגיד שזה לא מלבה כעסים.
לפעמים זה שווה. הכעסים והליבוי ממילא ישנם.
הם חווים כמה רגעים של חוסר אונים, מול בית ריק.
שווה או לא שווה? תלוי.

זה משהו לשקול.

חשמל, מים וכו' - כמו שכתבה אשה במסע, פשוט לנתק. דחוף.
להתקשר להודיע שעברת דירה, את כבר לא גרה שם יותר.
לא בטוח שיש צורך להיות נחמדה ולהודיע לו מראש.
את רוצה להעביר מסר של נחמדות, או שיגלה לבד, שהגיע לבית מנותק?
כמה טלפונים, והכל יחובר חזרה על שמו.
כמובן אם יש חשבון בנק משותף, לוודא שהוא לא יכול למשוך משם כסף יותר.

לגבי תשלום החשבונות: לא מספיק סמסים.
שעורכת הדין שלך תשלח לו מכתב.
אם מסיבה כלשהי זה לא מתאפשר ע"י עו"ד, תשלחי את. בכתב.
צריכה להיות לך ניירת. מסודרת. מכתבים רשמיים.

אם זה מעצבן אותך מאוד, תשקלי תביעות קטנות.
בבימ"ש לענייני משפחה תגלי מהר מאוד עד כמה זה נתפס בעיניהם כזוטות, קטע של חשבונות שלא שולמו.
זה ממש לא מרגש אותם.
(מה כן מרגש אותם????? "לא בראתי את העולם, אני רק מנסה לחיות בו..." משפט שאני אוהבת מתוך ספר, פנטזיה כמובן...)
בהצלחה.

אני לא אקח את כל הציוד לבית של אמא שלי- כי הבית יהפך למחסן.. ואני כן צריכה את הציוד שם כי בסופו של דבר כשנשכיר את הדירה אנחנו צריכות את הציוד והריהוט שם.
לגבי ניתוק- אני צריכה להתייעץ עם העו"ד שלי..

סוזן, אני פה וקוראת, שולחת לך חיזוק וחיבוק. מה שלומך?

כלומר, מעבר לכל הרוע.. איך את? איך את מרגישה?

כל הציוד שם מקרר מכונת כסיבה מייבש תנור וכו- אני קניתי עוד בתקופת הרווקות שלי, זה רכוש שלי, והוא היה מאוד רוצה שזה מה שיקרה...
יש לך מפתח לדירה?
תזמיני הובלה לשעות שהוא בעבודה ותוציאי משם את כל הרכוש שלך.
אני מסכימה לחלוטין עם אישה במסע ועם לב שמח פה.
גם מפני שאתן רוצות שהוא ייצא.
יותר טוב שהדירה של אמא שלך תהפוך למחסן לזמן קצר.
תנתקו לו, תקחי לו את כל מה ששלך בוודאי ובוודאי שמה ששלך מתקופת הרווקות.
אחרי שייצא מהדירה, תחזירו. אין בעיה.
אבל בינתיים - את לא שמה לב שהשארת לו דירה מרופדת ומלאה כל טוב ברכוש שהוא בכלל שלך???? והוא גר בתוך זה ולא משלם חשבונות מתוך ציפייה שיעקלו לך?

תקדימי אותו בצעד אחד.
קחי הכל, וכך אם יבואו לעקל - יעקלו רק רכוש שלו.
כמו כן, תבקשי ניתוק עקב זה שהדייר שמסרב להתפנות גם מסרב לשלם חשבונות, תראי מכתב מעו"ד שמבקשת ממנו להתפנות כי הדירה לא שלו והוא לא משלם שכ"ד, ושינתקו אותו.

אני רוצה להזכיר לך שאת לא במצב שאת יכולה להגיד לי מה לעשות
את קולטת????
הוא מרגיש שהנשק בידיים שלו, כי את כזאת נחמדה והפקרת אצלו הכל.
קחי הכל!!!!
קחי שליטה לידיים שלך!
שהוא ירגיש נרדף, לא את.
שהוא ירגיש שהולכים לזרוק אותו לרחוב, לא את.
פשוט מקומם העניין הזה.

אל תשתקי. כרגע הוא מנצל אתכן בצורה קשה. אם תקחי את כל החפצים ותדאגי לניתוק חשמל, מים וכו' עקב אי תשלום ותסבירי לכל המקומות האלה שזה דייר פולש שמסרב לשלם גם שכ"ד וגם חשבונות ומסרב להתפנות, יעזרו לך ויתמכו בך בניתוק.
כמובן אם הוא ירוץ לשלם, הם יחזירו לו.
אבל מטרתך שהוא ייצא משם.
זו המטרה האמיתית.
ושלא ירגיש שאפשר לנצל אותך ואת אמך לנצח, לחיות בדירה שלך ועם הרכוש שלך. לא ייאמן.
כל פעם מחדש את מגלה עוד פרט מזעזע וכל כך כואב לי הלב בשבילך )-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הצילו! אל תגידו לי שאין שום טיפול לאיש מתעלל רגשית! זה קורע לי את הלב ! נכנסתי לפה במטרה למצא עזרה ולבנות את הבית שלא יהרס! אנא ספרו לי על תקדימים של אנשים שיצאו מזה לגמרי לנצח והם מסוגלים לנהל קשר רגשי עמוק בריא ובעיקר יציב!!! אנא חוסו עלי! אני לא רוצה להתגרש! זה מבחינתי אחד האסונות הגדולים ביותר ! לי ולילדיי! אבל אני לא רוצה אלימות רגשית!!!!

אל תגידו לי שאין שום טיפול לאיש מתעלל רגשית!
יש אנשים בודדים שהצליחו.
אבל אותו אדם צריך להסכים לטיפול.
האם הוא רואה שיש בעייה?
האם הוא רואה אצלו בעייה?
האם הוא מוכן ללכת לטיפול כלשהו כדי לטפל בו? (או שאם הוא מגיע לטיפול/ייעוץ כלשהו, ברור שהוא לגמרי בסדר והכל אצלו מושלם ומי שצריך לתקן זה אותך?)

עד כה היתה הצלחה מרשימה עם מתעללים באלימות פיזית שהגיעו בתוקף צו בית משפט ל"בית נועם". בינתיים בית נועם מופעל על ידי גוף אחר עם תפיסה אחרת, בקיצור נחרב. ביחד עם האלימות הפיזית הקשה, אותם אנשים טופלו גם בתחום ההתעללות הרגשית, אבל הם לא הגיעו לשם מרצונם וזו שיטת טיפול מאוד עמוקה ואינטנסיבית שדורשת ניתוק מהמשפחה ותנאי פנימייה עם מטפלים מוכשרים, מנוסים וצמודים. אז כן, זה מוכיח שאפשר לשקם, אבל זה דורש תנאים שאי אפשר להגיע אליהם בחיים ה"נורמליים".

נסתי לנפשי - כי הבית כבר הרוס
השיקום יתאפשר רק כשלא אהיה ליד המתעלל
הגירשוים לא הורסים- במקרה הזה הם רק תקווה לשינוי ושיקום

זוהי דעתי וזהו הסיפור שלי, אבל כן הלכתנו לטיפול קודם, ופשוט לא יכולתי יותר כי ראיתי שההתעללות ממשיכה ולא יכולתי יותר לסבול.. הטיפול מבחינתו היה לסמן "וי" שהלך והינה זו ההוכחה שהו "משתפר" אבל הוא לא השתפר ו"וי" לא מקבלים בטיפול..
הקיצר מה שאני מנסה להגיד לך שושי, שאת יכולה להגיד לו שאת רוצה ללכת לטיפול ואפילו להתנות בכך את המשך החיים ביחד. בדר"כ כשהגבר המתעלל נדחק לפינה הוא כן מוכן ללכת לטיפול.
אז אולי כדאי לנסות, ואילו רק בכדי שלא תשאלי את עצמך האם עשית הכל. אם יצליח והוא ישתנה אז נהדר. ואם לא- אז זו ההוכחה בשבילך שמקומך לא איתו.
מצוות גירושים היא דבר לפעמים שצריך לבצע
אבל כדאי לנסות קודם הכל - לראות שכן פתחת אפשרות והזדמנות לשינוי
בהצלחה

עוד משהו שושי- ממליצה לך בחום לקרא את הספר "למה הוא עושה את זה" הספר נותן הבנה וכלים להתמודדות בתוך זוגיות שכזו...

אני מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת
לא רואים את זה בכל רגע מבחוץ. זה קורה לאט. מבחוץ רואים לפעמים. ולפעמים נדמה שההיפך.
אבל אני מרגישה לאט לאט לאט לאט לאט לאט מתחזקת.
יודעת מה אני רוצה.
לומדת לבקש את מה שאני רוצה.
נעשית מסוגלת להכיל ולקבל את מה שאני רוצה.
וחוצמזה קיבלתי עכשיו משהו שאני רוצה בעבודה.
ואני שמחה ביכולת להרגיש מתחזקת בלהגיד מה אני רוצה גם במקומות בהם אני מרגישה חשופה.

דיברתי עם משפחתו של בעלי הנהדר לגבי העובדה שחי בחינם אצל אימי, מסתבר שאנשיו מאוד מצדדים בו, מה אני רוצה ממנו? הוא עושה הכל כשורה ויש לו חוזה והוא משלם די והותר, וממש אנשים כועסים עלי זה לא יאומן. מאכיל אותם שקרים ואנשיו ממש נגדי.
אני מעבירה הכל לטיפולה של העו"ד שלי שתשפד אותו היא

_יודעת מה אני רוצה.
לומדת לבקש את מה שאני רוצה.
נעשית מסוגלת להכיל ולקבל את מה שאני רוצה._
וואו, תודה שכתבת את זה! זה כל כך חשוב, שקשה לתאר. העניין הזה, גם לדעת וגם לבקש וגם להיות מסוגלת לקבל מה שאת רוצה, זה פשוט ענק

כל הכבוד לך, ותודה על ההשראה שאת נותנת פה. זו מטרה לכולנו

סוזן סוזן, מהר עו"ד. איזה מגעילים )-:

איך עושים את הצהוב הזה עם האגרופים?

הי סוזן, איך את? אני מקווה שאת מחזיקה מעמד! איך היה לדבר עם משפחתו של בעלך? האם היו בסדר איתך, דיברו בכבוד? מה הוא סיפר להם- איך סיפר שמשלם אם לא משלם כלום? אוף!! מה זה האנשים האלו?!?!

לפעמים באמצע כל הגועל וה--- אפשר למצוא איזה מקום להודות בו על זה שהעינים נפקחו, והאמת נחשפת, ואפילו להודות על זה שהאיש שפעם האמנת(י) בו מזכיר לך כל פעם מחדש מי הוא. הוא עצמו! תודה לך שאתה מראה לי שוב ושוב ושוב (כי זה לקח לי המון זמן בגלל העוורון) מי אתה ומה אתה. תודה. וזה מעצים אותי.

( ( ) )
בלי רווחים.
וחיבוק עצוב:
( ( - ) )
בלי רווחים

אחרי שנרגעתי מאתמול, אני מרגישה כל מיני רגשות מעורבים וזכרונות.
האדם שהיה הכי קרוב אלי הפך לאדם הכי רחוק ממני
זה כל כך מבלבל ולא הגיוני
וגם אני יודעת שמאוד קשה לו
אני יודעת שזה מטורף- אבל בא לי לחבק אותו
איך זה שיש בי כ"כ הרבה ניגודיות של שנאה והבנה יחד עם געגוע
הטירוף שלו נטמע בי
ואז אני שונאת את הרע שבו, מתגעגעת לטוב..
ואז אני בסוף יצאתי פסיכית..

הוא זה שדו קוטבי/דו פרצופי/קיצוני או לא משנה איך נגדיר את זה
למה הרגשות שלי הופכים להיות קוטביים? למה אני זו שמטלטלת לכאן ןלכאן?
איך זה שהרגשות שלי נזרקים מקצה לקצה- בהתאם לאישיות שלו ההפכפכה והקיצונית לשני הצדדים?
האם מבנה הרגשות שלי הותאם לשגעון שלו??

האם זוהי הסריטה שנשים מוכות מקבלות?
סריטה ריגשית לשני הצדדים? בלבול? ערפול?
החוסר יציבות שלו- ההתעללות שבו- עברה אלי?
כך למעשה הכלתי את הטירוף שלו- ע"י זה שהרגש שלי התאקלם בהתאם אליו?
זוהי ההתעללות הרגשית- פגע בי מבחינה רגשית
שאני כמו מטוטלת נעה מצד לצד
צריכה מצפן

_האם זוהי הסריטה שנשים מוכות מקבלות?
סריטה ריגשית לשני הצדדים? בלבול? ערפול?
החוסר יציבות שלו- ההתעללות שבו- עברה אלי?_
לא לא לא.
בואי נעשה סדר.
יש פה שלושה דברים:

נמשכת אליו והתאהבת בו בגלל משהו שיש בו. יש בו קסם מסוים, מתיקות וכו' וכו'. המשהו הזה לא נעלם, ולכן את כל הזמן בסכנה ליפול בפח הזה. את תפסיקי להרגיש ככה כלפיו יום אחד, כשתיגמלי ממנו.

ההתעללות הבלתי פוסקת שלו נעשית בשיטות מתעתעות, ולכן נכנסת במסגרת החיים איתו למצב של ערפל-בלבול-תעתוע, וכל פעם שאת במגע איתו, זה תופס אותך. מזה צריך לצאת. חלק לא מבוטל מזה הוא משהו שקורה לך כתוצאה מההתעללות. כלומר, תסמונת "האשה המוכה" שמנסה לרצות אותו, לטייח את כל הרע, לשכוח מהרע ולהתמקד בטוב וכו' וכו'. יש פה מנגנון שהוא גם יודע איך להפעיל אותו, שבו את מנתקת את הרוע מהמתיקות. את מתגעגעת למתיקות ושוכחת מהרוע.

יש בסיס לכל מה שקרה. הבסיס הזה הוא האהבה שלך לעצמך. ככל שתתקני את הערך העצמי שלך, הביטחון העצמי שלך, הקבלה העצמית שלך והאהבה שלך לעצמך - כך תיגמלי מההתמכרות לרעל שלו, גם הצד המתוק וגם הצד המרעיל. ככל שתאהבי את עצמך יותר, כך פתאום תסתכלי עליו בריחוק. ויום אחד הוא פשוט ידחה אותך, יגעיל אותך. את תסתכלי על הדבר הזה עם כל הטריקים והשטיקים שלו, ותגידי לעצמך: "הייתי פעם מאוהבת בדבר הזה? איככככסססס, לא מאמינה! זה הזוי!"

אבל אהבה עצמית, אני אישית לא מאמינה שאפשר ללמוד לבד, בכוחות עצמך. אני ממליצה בחום רב למצוא לך מורה/מדריכה לעניין הזה.

אשמח לשמוע איפה ואיך לומדים אהבה עצמית!!!!!

בשיעורים פרטיים. וכתבתי כבר כמה פעמים, לדעתי גם בדף הזה. למשל כאלה שמלמדות את זה, שאני מכירה, ושמסתובבות באתר הזה (ובדף הזה), לפי סדר הא"ב: אורנה שיפרון, חני בונה, מיכל בן אריה, עירית לוי. והן לא היחידות. יש עוד.

שלום לכולם.
התכתבתי עם בשמת, בנסיון לברר לעצמי אם גם אני אכן ניצולת יחסים מתעללים.
ביקשתי לסמן בפניה סוג ספציפי של התעללות, שעיני נראה היה, שונה.
רקע כללי: חייתי עם מישהו שבהסטוריה שלו, רצף של נסיבות מצערות. קארמה של קורבן.
האומללות שלו המשיכה, גם במציאות חיינו. ככל שאומללותו גברה, היא הפכה לרעל שתועל... נכון, כלפיי.
בדינאמיקה בינינו, תמיד הוא היה בפוזיציה של ה"סובל". ואני- ה"אשמה".
עניתי "כן", רק על חלק קטן מהסעיפים ברשימה לזיהוי מתעלל שמופיעה בתחילת הדף. תקופה ארוכה חשבתי שפירוש הדבר , שלמרות שככה הרגיש לי, למעשה לא עברתי התעללות.
הסעיפים הרבים עליהם עניתי "לא", היו ההתנהגויות שמעידות בבירור על שתלטנות. לכן חשבתי שהאדם איתו חייתי, לא היה מתעלל קלאסי, אלא שהיה "רק" קורבן שמקרבן.
בשמת , הפנתה את תשומת ליבי, ש קורבן שמקרבן = מרעיל. זה בתוקף ההגדרה. מי שמקרבן אחרים הוא מרעיל, מי שמקרבן רק את עצמו הוא הקורבן. זהו.
עוד הוסיפה, שאני טועה בפירוש (הצר) שלי לשתלטנות. שההתנהגויות שלו, הם בפירוש כן נסיון לשלוט בי.
חשוב לציין שלמרות שנפרדנו מזמן, הקשר בינינו נמשך, בגלל שיש לנו ילדים משותפים. המזל הגדול הוא שכאבא הוא מאד אוהב, וגם הילדים מאד קשורים אליו.

לבקשתה של בשמת, אני מביאה חלק מההתכתבות בינינו, כדי לעזור לאחרות/ים לראות את הטעות והתעתוע. (לצורך נוחות הקריאה, כדי לזהות מי הכותבת, אסמן את המילים שלי בקו נטוי.)

_הסיבה שפתחתי את הנושא, היתה להצביע על הדינאמיקה- הוא באמת היה קורבן. עוד לפני שפגש אותי.... בעיניו, במציאות חיינו, הוא עשה את כל השינויים - ואני כלום...
למרות שרעיונות מעשיים לשינוי- לא היו לו._
(בשמת): כמובן.
כי אז יאבד את הקרקע מתחת לרגליים:
המטרה של המתעלל היא להוכיח לכל העולם שכל האחרים צריכים להשתנות.
המציאות היא שלא בסדר.
האחרים הם שלא בסדר.
רק הוא בסדר.

בנוסף, היו לנו (ועדיין יש), המון חילוקי דעות על הפרטים הקטנים של ההתנהלות היומיומית. בסיטואציה שכזו - לאור האומללות שלו- ברור שהאשמה נפלה עלי. יש שיגידו- גם אובייקטיבית. (אני לא חושבת כך!)
אולי את לא חושבת כך, אבל כל צורת החשיבה שלך על העניין מקבלת בהבנה את העובדה שמאשימים אותך האשמות הזויות ואת בכלל טורחת לציין את זה. זה אומר שאצלך בראש, ובלב, את כן נותנת לאחרים זכות להאשים אותך האשמות מופרכות לחלוטין.
שמאפיינות, כמה מפתיע, מתעללים.
כאמור: רק את אשמה. רק את צריכה לעשות שינוי. רק את צריכה להתנהל בדיוק איך שהוא צריך. אחרת הוא קורבן מסכן שלך.

_כשמתמודדים עם מישהו שסובל ככה - באמת קשה למתוח את הגבול מתי את צריכה להשתדל יותר, ומתי את חיה במסכת של הרעלה.
זו הנקודה בגללה חשבתי שזה תת ז'אנר ששווה סימון._
לא.
כל מה שאת מתארת אופייני למצב של הרעלה קלאסית.
הוא פשוט מרעיל מהסוג היותר מעודן. פאסיב אגרסיב מובהק אבל מעודן.

הוא לא ניסה לשלוט בי.
בגלל חוסר הבנה לגבי המשמעות של "לשלוט", ולזה שמתי לב כבר קודם.
הוא שולט בך עד היום!
תראי כמה את מנוהלת עד עצם היום הזה על ידי המסכנות שלו, הצרות שלו, הבעיות שלו, הקשיים שלו, המצוקה שלו, הבעות התיסכול שלו.
תשימי לב כמה את מקדישה לחסוך ממנו כל אי נוחות.
תשימי לב כמה שאת לא סומכת בכלל על כוחותיו - אבל על חשבון עצמך.
כמה את "מבינה" אותו ולכן לוקחת על עצמך המון המון המון בלי קשר לכמה שזה גומר אותך.
משלימה עם חוסר הגינות עמוק וקשה.
לוקחת על עצמך יותר מ-50% מהאחריות, האשמה, הנטל וכל היתר.
כמה כוחות זה מבזבז לך!

אבל, לא רק שראה בי את האשמה במצבו, הוא גם ראה בי , ועד היום רואה בי, מישהי שמנסה לשלוט בו. כל דבר הפך (והופך) למלחמת חורמה בשביל להוכיח לי ההיפך. (חודשים אח"כ הודה ביוזמתו, שחלק גדול מהמוטיבציה שלו להתנהגות מסוימת היתה כי הוא ידע שזה משגע אותי).
זה תיאור מדוייק ביותר של ניסיון לשלוט בך...
שימי לב מה את אומרת:
"ראה בך את האשמה במצבו" - שליטה.
"ראה בי מישהי שמנסה לשלוט בו" - שליטה.
"כל דבר הופך למלחמה" - שליטה.
"חייב להוכיח לך [לא משנה מה]" - שליטה.
"מתנהג בדרך מסויימת בכוונה כדי לשגע אותך" - שליטה.

אלה בדיוק - נסיון שליטה בך.
ואפילו הצלחה.
ברגע שהוא "משגע אותך" (לא במובן החיובי והרומנטי) - הוא שולט בך. זה בדיוק ה-ABUSE. לפי הספר. קלאסי.
תראי איך את אומרת בנשימה אחת שהוא לא ניסה לשלוט בך ואז מפרטת נסיונות שליטה מובהקים.
זה שהוא לא ניסה לקבוע מה תלבשי או מה שיש לך באופן ספציפי בראש בתור "שליטה" זה רק שאצלך יש רפרטואר מוגבל וחלקי ביותר של מה זה אומר "לשלוט באדם אחר".

_אני מצידי, רואה אצלו את דפוס הקורבן ממשיך, רק שאני לא משתפת עם כך פעולה. זו לא אחריות שלי.
אבל אין ספק שבהתמודדות איתו, אני נדרשת כל הזמן לעמוד על המשמר ולתחזק את הלך הרוח הזה_
לא עומדים על המשמר מול קורבן.
עומדים על המשמר מול מתעלל.
כי הוא פוגע. כי הוא יורה חיצים. כי הוא מרעיל. כי הוא מעניש. כי הוא נוקם. כי אם לא תנהגי לפי התכתיבים שלו, תיענשי. תמיד. וגם היללות שלו וההאשמות הבלתי פוסקות והסילוף המתמיד של דמותך במלים שלו, כל אלה עונש קשה קשה. זה רעל שמציף אותך וסוחט אותך, אין לך מושג כמה.

מסיימת כאן.
ושוב תודה לבשמת, על מלאכת הקודש.
שתהיה לכולנו שנה מלאה באהבה, קודם כל לעצמינו. @}

תודה ששיתפת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי נילי,
איך נפרדת ממנו? איך התגברת עליו? איך למדת לאהוב את עצמך מחדש שוב אחרי שהיית במקום הזה?

עשיתי עריכה קטנטנה במה שנילי הביאה (תודה נילי

), ורוצה רק להוסיף משהו שעלה בי הבוקר בעקבות השיחה עם נילי:

כאשר אדם מרעיל מבקש משהו, זו סיטואציה שבה יש רק אפשרות אחת להגיב:
להסכים.
לעשות מה שהוא רוצה.
(או היא, כמובן...)

בכל מצב אחר, נענשים. כך או כך, נענשים.
נגיד: "אני רוצה שתלווי לי אלף שקל".
עם המרעיל, יש לך רק אפשרות להגיד "כן". ומי שרגילה לחיות עם הסוג הזה, תהפוך עולמות ותיקח הלוואה על חשבונה כדי לתת לו את האלף ש"ח האלה.

כי אם היא לא תגיד כן, הוא יעניש אותה.
גם אם אין לה. צריך לעבור תאונה ולהיות בבית חולים עם פשיטת רגל טוטאלית בשביל שאולי, אולי, המתעלל יסכים לקבל "מצטערת, הו אדון רב חסד, אין לי מלים להביע את צערי אבל מעבר לכוחי להשיג לך את הכסף הזה עכשיו".
הוא יגיד, בסדר, אז קיבלת ארכה, ושזה לא יקרה שוב, כן?
או, יותר הגיוני, יאשים אותך שעשית תאונה ואיך זה שפשטת רגל, זה בגלל ההתנהלות הכלכלית הגרועה שלך. אז תשיגי לו אלף שקל בשוק האפור.

את אומרת לא?
אז או שיהיו סנקציות פיזיות (יש ילדים? או! הנה יש מישהו שאפשר להצמיד לו אקדח לרקה ולאיים עלייך איתו, נגיד, לא יבוא לקחת אותם, או רוצה לקחת אותם ביום שלך דווקא, או לא ישלם מזונות, או לא יחזיר הוצאות חריגות, אין גבול לאפשרויות להתעלל עם ילדים. כמה דוגמאות מחיים של אחרים: ידרוש שהילד יעבור בדיקות בקופ"ח בדיוק ביום שהילד אצלו אבל יסרב לקחת את הילד לבדיקות, יסכים לטיפולים לילד בעל צרכים מיוחדים אבל לא יגיע לטיפול מכל מיני סיבות לא רלבנטיות, לא ייתן אוכל לילד כשהוא אצלו... רוצים עוד?).

או שיהיו סנקציות מילוליות: האשמות, יללות, הטחות, נזיפות, הטפות, ביקורת אינסופית, טלפונים אינסופיים, עיכוב שלך, וכיוצא באלה שאיבות אנרגיה מטורפות, שאחר כך תקללי את הרגע שאמרת לו "לא" (זו המטרה. להמאיס עלייך את החיים ולהעניש אותך קשות כל פעם שתגידי לו "לא". כדי שתמיד תחליטי שפחות סיוטי פשוט להגיד לו "כן" וגמרנו.
זו ההרגשה הזאת,
שיאנוס כבר ויגמור.
כך או כך תצאי חבולה ופגועה עד עמקי נשמתך.
אז לפחות לא להתנגד לו, יותר קצר.
נקייה לא תצאי ממנו).

שלא ייצא שכאילו אני מציעה להגיד כן, אה?

אני רק אומרת, שאמצעי בדוק לזיהוי אדם מרעיל הוא, שאין אפשרות לסרב לו בלי להיענש.
כך או כך תיענשי.
כך או כך, הוא ילחץ עלייך לעשות דברים שהוא רוצה, בניגוד גמור לטובתך, כי טובתך אף פעם לא מעניינת אותו. רק טובתו (הרגעית והמיידית) מעניינת אותו.

_לא עומדים על המשמר מול קורבן.
עומדים על המשמר מול מתעלל._
!!!

איך נפרדת ממנו?
הדיבורים על פרידה ריחפו באויר מעל שנה. בחודשים האחרונים היינו בטיפול זוגי. את ההחלטה הסופית להפרד, בישרתי במהלך טיפול, אחרי אירוע שקרה לילה קודם.
באותו לילה, פעם ראשונה, פחדתי ממנו. למרות שבפועל (ובדיעבד), לא היה עלי איום פיזי. זו היתה נקודת האל חזור מבחינתי.
בפועל המשכנו לגור יחד, מסיבות טכניות, חודשיים נוספים. כי אי אפשר היה להתעלם מהקשיים האובייקטיבים שהתמודד איתם.
אך הוא לא התנגד לפרידה, להיפך. העובדה שמעולם לא נישאנו, גם הקלה על העניין.

איך התגברת עליו?
אני לא כ"כ יודעת מה לענות. האם הייתי צריכה להתגבר עליו, או על המשבר שחוויתי מול עצמי. באותה תקופה בעיקר הילדים הדאיגו אותי.
אבל איזו הקלה זו היתה, לחיות בבית חופשיה מלחוות גלגולי עיניים, הפניות גב, התעלמות, שנאה, אלכוהול מדי ערב (למרות שלא שתה בבית). במילה אחת - הרעלה.
המשכתי בליווי אישי עם המטפל הזוגי, במשך כחצי שנה אחרי הפרידה.

איך למדת לאהוב את עצמך מחדש שוב?
אני חושבת שהדרך ללימוד אהבה עצמית, על אף שעשויה להשתנות מאדם לאדם, אינה בהכרח קשורה ל"בור" ממנו יצאת.
מערכת היחסים הזו הגיעה, כבר אחרי שעשיתי כברת דרך בפיתוח המודעות וגם, כך חשבתי, בחיזוק האהבה העצמית והמרכז הפנימי. לכן הייתי "אמורה" שלא ליפול לשם.
כנראה שלא עבדתי על עצמי מספיק.
אבל -
וזו הנקודה בה חשוב לי לשתף - היה גם תעתוע . נורא קל לזהות על מישהי אחרת, מהצד.
כשאת בתוך זה, התעתוע מאד גדול ולא פשוט להתמודד איתו. זו נקודה שכדאי לזכור.

השאלה מה קורה עכשיו- אחרי שנפרדתי מהמתעלל?
תמיד הוא ינסה לשלוט ולהתעלל בי ישירות או דרך הילדה?
מה עושים עכשיו?
זה צרעת לכל החיים?
או אולי אם יכיר מישהי אחרת ירפה מעט?
עם איזה שפכטל מגרדים את זה?

תמיד הוא ינסה לשלוט ולהתעלל בי ישירות או דרך הילדה?

סוזן יקרה, אני מבטיחה לך שמתישהו לא יהיה לך אכפת מהמניפולציות שלו, ואז הוא גם לא ממש יוכל לשלוט בך. כשזה ממש לא יזיז לך, ותתארגני בחיים כך שאת לא תלויה בו, אז הוא יאבד את נשקו. מה שכן, יכול להיות שתהיי צריכה למשל לא לבנות עליו בנוגע לילדה. יכול להיות שהוא יקפיד על הסדרי הראיה וכמעט לא תתראו כשהכול ייגמר (וזה ייגמר). אבל אם הוא לא יקפיד, תסגלי לך אורח חיים שבו את מוכנה תמיד לקחת את הילדה מאיפה שצריך וכדומה. ואז לא תהיה לו שליטה עלייך.

נילי הזכירה לי, שיש משהו שראוי לחזור עליו מדי פעם בדיון:

לא מעט אנשים שקוראים את הדף הזה וגם את מלים הורגות יומן קריאה, קוראים את הסימנים, מזהים שם את עצמם, ואז מתחילים להתלבט "האם אני קורבן או מתעלל?"

אז שימו לב:

אם אתם מתלבטים, זה סימן די בטוח שאתם לא מתעללים...

המאפיין את המתעלל הוא, שהוא לא מתלבט. הוא בטוח שהוא הקורבן, ואת המתעלל.

כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים. זה רק אומר שלכולנו יש התנהגויות ודפוסים של כעס שמובע באגרסיביות, של עוקצנות, ציניות, העלבה, בוז, רצון להשפיל ועוד כיוצא באלה דפוסים שרובם ככולם נלמדים ואנחנו ממש לא המצאנו אותם.
זה שאתה מתנהג רע לפעמים לא הופך אותך למתעלל.
בהתעללות יש גם שיטתיות וגם כמות. זו רמיסה מתמדת של אותו אדם, שמטרתה הסמויה היא לשלוט בו.

אז זיהית את עצמך בסימנים בשני הדפים?
זה רגע טוב להתחיל לשים לב בפעם הבאה שההתנהגות הזאת מתרחשת, פשוט לשים לב. "אופס, I did it again". מתשומת הלב, תוך מתן כוונה להפסיק או לשנות את הדפוס הזה שלי, יתחיל להתרחש שינוי.
("לתת כוונה" זה ביטוי שאימצתי מ-חני בונה, מאוד מצא חן בעיני. מרגישה כאילו יש שם קערה כזאת ואני ממש שמה בה, מפקידה בה, כוונה שלי, וזה הופך את הכוונה לגלויה וברורה ומוחשית. היד שלי כאילו מזרימה כוונה ישירות מהלב אל תוך הקערה ועכשיו הנה היא שם, מתחילה לפעול את פעולתה עלי ועל העולם שסביבי).

לסיכום:
ההבדל בין קרבן למתעלל הוא שאם הקורבן מרעיל, לכשמזהה את ההרעלה, הוא מתנצל (או מתבייש להתנצל אבל מצטער בתוך תוכו) ומנסה לשנות את התנהגותו.
בניגוד למתעלל, שלעולם צדיק בעיני עצמו.

ההבדל בין קרבן למתעלל הוא שאם הקורבן מרעיל, לכשמזהה את ההרעלה, הוא מתנצל (או מתבייש להתנצל אבל מצטער בתוך תוכו) ומנסה לשנות את התנהגותו.
המממ, מבקשת לדייק עוד יותר:

ההבדל בין כל אדם למתעלל הוא, שאדם נורמלי, בין אם קורבן ובין אם לא קורבן, כאשר הוא מזהה שהוא מתנהג בדפוסים של הרעלה, הוא מצטער ופועל בהתאם להבנה החדשה: מנסה לשנות את התנהגותו.

בשמת, תחת נורמלי את מתכוונת אדם לא שרוט יותר מידי, או נורמלי במובן הסטטיסטי של המילה - לפי מיקום בגאוסיאן? כי אני ממש לא בטוחה שאנשים נורמליים הם הרוב.

_כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים. זה רק אומר שלכולנו יש התנהגויות ודפוסים של כעס שמובע באגרסיביות, של עוקצנות, ציניות, העלבה, בוז, רצון להשפיל ועוד כיוצא באלה דפוסים שרובם ככולם נלמדים ואנחנו ממש לא המצאנו אותם.
ההבדל בין כל אדם למתעלל הוא, שאדם נורמלי, בין אם קורבן ובין אם לא קורבן, כאשר הוא מזהה שהוא מתנהג בדפוסים של הרעלה, הוא מצטער ופועל בהתאם להבנה החדשה: מנסה לשנות את התנהגותו._

נדמה לי שיש עוד הבדל, שקשור לדיון שהיה בדף מילים הורגות, על עד מואר:
אדם רגיל (לא מתעלל), יכול להיות בעצמו העד המואר - אחרי שעבר המשבר המיידי.
כלומר, האדם הרגיל שכשל בהתנהגות אלימה או דורסנית, מסוגל לבוא אחר כך לרעהו (אשתו, ילדיו וכו') ולהגיד: אני מצטער. מה שעשיתי היה גרוע, אלים, שגוי לחלוטין - ואין לי שום הצדקה להתנהגות כזאת.
להבנתי, הרבה פעמים האדם המתעלל יתנצל אחר כך, אפילו יבכה, ו"יצטער מעומק לבו", אבל באותה נשימה הוא גם יצדיק את מה שעשה: אני כל כך אוהב אותך ולא יכולתי לסבול שרצית לעזוב אותי. לא יכולתי לסבול שאת מתנגדת לי. זה שבר אותי שעשית כך-וכך-וכך.
ואם אני מבינה נכון, זה חלק מהתעתוע. התעתוע שבו אתה כביכול מצטער ומתנצל, אבל בתכלס ממשיך להאשים את הקורבן במה שעשית לו.
אדם הגון-ביסודו, אדם שלא משחק את משחק התעתוע, ירצה אולי לנסות להסביר למה עשה את מה שעשה, איך כשל ומה היו הנסיבות שעודדו את הנפילה, אבל בלי שינסה להצדיק התנהגות שפלה.
ולכן אדם כזה יכול להיות עד מואר בדיעבד: כי הוא יכול ורוצה להעביר את המסר הבסיסי של "מגיע לך יחס טוב, יחס אוהב, יחס של כבוד והערכה - בכל מצב"

"נורמלי" כאן - פשוט במשמעות של "לא חי ביחסי התעללות שבהם הוא 'קורבן' או 'מתעלל'".
בפועל, חלק גדול מאיתנו חיים בתוך דפוסים "קורבניים" אבל זה לא רלבנטי לאבחנה כי "נורמלי" ו"קורבן" יגיבו אותו דבר.

תמרוש- ואללה. לא חשבתי על זה. נראה לי שעלית על הבדל מהותי!

בשמת, את מדברת רק על מערכות יחסית מתעללות?
כי, למשל, אם אני חושבת על הומור פוגעני, אז חלק מהאנשים יפסיקו, חלק לא יפסיקו, אבל אשכרה להודות שהומור שמהותו הוא ירידה על אחרים הוא פוגעני זה לא משהו שנתקלתי בו ממש. ובטח שלא נתקלתי בכוונה לשנות התנהגות.

זה לא חלק ממערכת יחסים מתעללת, זו פשוט התנהגות פוגעת נפוצה ולגיטימית בחברתנו.

למען האמת, אני חושבת שרוב האנשים, אם יצביעו על דפוס התנהגות מסויים שלהם שהוא פוגעני <להבדיל ממערכת יחסים שבה יש דינמיקה פוגענית>, לא ינסו לשנות אותו. אלו שינסו לשנות - הם מיעוט.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בנתיים הוא נלחם על משמורת משותפת

אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.

דברים מאוד יפים כתבת, תמרוש רוש!

את מדברת רק על מערכות יחסים מתעללות?
בדף הזה.

זה לא חלק ממערכת יחסים מתעללת, זו פשוט התנהגות פוגעת נפוצה ולגיטימית בחברתנו
נכון.
חלק מהאנשים שמשתמשים בה הם אכן מרעילים ואצל חלק זה רק מתבטא בהתנהגות הזאת.
החברה שלנו באופן כללי מקדמת התנהגויות מתעללות ומרעילות )-:

להבדיל ממערכת יחסים שבה יש דינמיקה פוגענית>, לא ינסו לשנות אותו
צודקת, תודה על הדיוק: בתוך מערכת יחסים, כאשר צד א' אומר לצד ב' שהתנהגות מסוימת פוגעת בו, צד ב' נורמלי/קורבן ינסה לשנות, ואילו צד ב' מתעלל - לא (ואפילו יגביר).

סוזן סוזן,
אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.

וואו... יש לי הרבה להשלים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.

מסכימה מאוד עם תמרוש רוש.
שאחד הדברים לשים לב אליהם הוא שמתעלל לא יכול להיות עד מואר.
תמרוש רוש, את מזכירה לי ומסבירה לי:
לפני בערך שנתיים, אחרי תקופה על גבול הנתק הרגשי (שמאוד הכאיב לאמא שלי), פתחתי איתה בעדינות (ככל שניתן...) את מה שהיה בינינו בגיל ההתבגרות.
היא היתה קשובה מאוד, היה לה קשה לשמוע, כל כמה דקות הלכה להביא לעצמה כוס מים והתאפקה שלא לבכות, אבל היא לא קטעה אותי.
כשסיימתי, היא אמרה שהיא לא זוכרת את הדברים, וודאי לא כך, (מה שקשור לאוכל - היא כן זכרה, בגדול, אם כי מצאה נתיבים להצדקה עצמית חלקית, מה שקשור לרגש - היא לא זכרה או ידעה שזה מה שעשתה), אבל שהיא בטוחה שאדם שאומר כאלה דברים לא אומר אותם סתם.
הייתי שיא הרגישה אליה בצורת הצגת הדברים. נשארתי רק באזור של גיל ההתבגרות, לא גלשתי לתיאור של זה כחלק מדפוס של שליטה שלה (שלא חשבתי שהיא תוכל לשמוע) ודיברתי מאוד מינורי, נטו תיאור מה אני חוויתי. בלי האשמות. (וזה היה מספיק קשה לה וגם לי גם ככה...). דיברתי מאוד מוקפד, בשפה שיהיה לה קשה להאשים אותי בסוג של חוסר שפיות. לא הרשיתי לעצמי ספונטאניות.
התגובה שלה בסוף השיחה וגם בשבועות שאחריה היתה תודה שפתחתי איתה את הדברים, ומיילים נורא נרגשים של בקשת סליחה.
ידעתי ששום מטפל משפחתי שיפגוש את שתינו יחד לא יבין על מה הסיפור, רק מי שיפגוש אותי לבד יוכל להבין.
מבחינתי, בקשת הסליחה שלה היתה בצורה ששוב ממרכזת אותה.
ששוב שמה אותה על הבמה של החיים שלי.
התחשק לי לצרוח עליה שתעוף משם, שתמצא קהל אחר להראות לו כמה היא יפה וחכמה ורגישה ואפילו מבקשת מחילה באופן מרגש. אני לא הקהל שלה. אני רוצה למצוא את עצמי על הבמה של החיים שלי.
קשה לי לתאר את הדינמיקה. בקשת סליחה דתית כזאת עם המון אמוציות. פיוטית, שמראה את רגשותיה הפצועים והמיוסרים.
כתבתי לה בחזרה, שיש כל מיני סוגים של סליחה. שבמישור ה"דתי" של סליחה, שאם אדם פגע באחר הוא מחוייב לפייס אותו, בטח שאני סולחת ולגמרי. הכל נקי. לחלוטין. אבל במישור הרגשי - יש לי עדיין צורך לעבור עם זה עוד משהו. לא זוכרת איך הגדרתי לה את ה"משהו". הרגשתי שבפיוטיות שבמלים היא לוחצת אותי לנקודה ששיא הלא-מתאים לי להיות בה, של עוד פעם להרגיש ילדה קטנה שאמא שלה מחזיקה לה את היד כשעוברים את הכביש (היא היתה עושה את זה גם כשהייתי בת 12, 14, לא זוכרת עד איזה גיל, ואחר כך צורחת למה אני לא מסתכלת על הכביש אפילו שהיא מחזיקה לי את היד, אני כבר גדולה, צריכה לא לרחף. באמת, מעניין למה...)

הייתי בשוק כשגיליתי עם חברות, שיש כאלה שיכולות להיות עד מואר בשבילי (טוב, לא קראתי לזה אז ככה.. אבל זה מה שזה היה) כשאני אומרת להן שנפגעתי מהן. או שהיה חסר לי בתגובה שלהן אלי משהו. לא הכרתי דברים כאלה. פשוט לא.

אני חושבת שהחשיבות של המילה "התעללות" בשבילי, שהיא קשה לי, עדיין בפה, היא שהיא יוצרת לי חלון דרכו אני רואה אותה. לא היא רואה אותי.

הקולות של אמא שלי עדיין בתוכי.
אבל חלק גדול מהם כבר נוצחו, ורק קמים כל בוקר מחדש לתחייה.
(סיפרתי כבר על מפלצות שהורגים אותן והן מתגבשות מחדש?
יש גם כאלה בספרי פנטזיה...)
אבל יש מקום בנפש שכבר טעם את הטעם של להיות בלעדיהם.
הקרב שעדיין לא נוצח, בתוכי, שלא הוכרע אפילו פעם אחת, הוא קרב של מלחמת מבטים.
כאילו, אפילו בדמיון, ברגע שאני מדמיינת קשר עין עם אמא שלי, היא רואה אותי.
אני שאובה לתוך המבט שלה, ההתבוננות שלה על שתינו.
בראש שלה, היא האמא הפיה הטובה, המזינה, המכילה תמיד, הנותנת נתינה אינסופית.
אני מסיבות שונות (היא מעדנת את הניסוחים, ככל שנתק בינינו גובר...) פשוט לא יכולה להבין ולראות את זה.
זה יכול גם להיות סימן למצוקה נוראית בה אני נמצאת, מצוקה כל כך חריפה שהסימן שלה שאפילו אותה, כליל השלמות, אני דוחה ומרחיקה. (אני לא ממציאה, היא אמרה את זה לאחותי...)
זה יכול להיות סתם אוסף משפטים פולניים יותר כמו: "מעניין מה ילדים של אחרים XYZ אנשים שהיא יודעת שאני מעריכה, יגידו עליהם כשהם יהיו גדולים,
כל דור הוא אחר, בדור שלהם ככה היה מקובל,
יש אוסף ארוך נורא שהולך ומצטמצם בהדרגה ככל שהיא קולטת שאני באמת לא שומעת.
(במלים שיוצאות מהפה זה לא נאמר כבר ממזמן, אבל אפילו השדר התת קרקעי הולך ומצטמצם.
רק נורא מעייף אותי להיות כל הזמן על המשמר, אז אני מצמצמת אינטראקציה למתי שטוב לי, שזה כמעט אף פעם לא, עד שאמצא מטפל מספיק מדוייק שיעזור לי לבנות מבט פנימי - )
המבט הפנימי שאני מחפשת הוא מבט שבו אני רואה אותה, אני מגדירה אותה, אני מגדירה מי היא בשבילי.
לא מחפשת להגדיר אותה כאדם, כאדם היא מאוד רחבה, היא עשתה הרבה טוב בחיים, תיקנה הרבה טעויות ופגיעות חמורות שההורים שלה עשו איתה בהורות שלה איתנו.
מבט פנימי שכל זה לא מעניין אותו.
מבט שרואה מי היא היתה בשבילי, והוא זה מגדיר אותה. לא היא מגדירה עבורי מי היא ומי אני.
(ההגדרה שלה נוטה להגדיל את שתינו הגדלת יתר, אבל אותי הגדלת יתר לא בריאה שמכילה הקטנה: נגיד, שתינו מדהימות, "את מדהימה יותר ממני", אבל, איזה עצוב, שלעולם אי אפשר יהיה למצוא מישהו ראוי לך, לחכמה, עמוקה, דתייה, ולא-יודעת-מה-עוד שכמוך... וכל הלאה. ההגדרה הזאת היא הדרך שלה להגדיר אותי בהווה. בגיל ההתבגרות מה שהיא הבהירה לי זה רק שאני נוקשה, סופר אגו נוקשה, הגנות נוקשות, לא באמת דתייה אלא רק מחפשת איך למרוד בה, ועוד ועוד... ממישהי שהיתה קרובה אליה אז הבנתי שבחוץ היא אמרה דברים אחרים. שהיא דיברה עלי בהתפעלות. היא לא מצאה לנכון לתת לי אפילו קצת מזה...)

נדמה לי שחלק מהקושי הגדול להגדיר התעללות, קושי שעלה גם בדף מלים הורגות יומן קריאה, הוא שחברה מערבית מאפיינת תופעות, בגדול, על סוג של פעמון גאוס, שבו המרכז הוא באמצע, הנורמה, והקצוות - לשני הכיוונים - הם החריג.
המילה התעללות בהקשר המערבי שלה היא מילה שעד כמה שידוע לי המציאו אותה כדי לתת שם לתופעות קצה. לדברים שנתפסים כרחוקים מאוד מהנורמה. זה לא אנחנו, ההורים הרגילים, שסתם טועים ועושים טעויות רגילות וקצת חסרי רגישות לפעמים וקצת לא שמים לב וקצת מתעצבנים וצועקים, אבל רק לפעמים, כשבאמת היה לנו יום קשה, זה "הם". אחרים.
נדמה לי שמטפל קונבנציונאלי בגישה מערבית, אם הוא רגיש, קולט דקויות, שיקרא אחד מהסיפורים שמופיעים כאן או בדף מלים הורגות, יסכים לגמרי שיש כאן סיפור של התעללות. אולי הוא לא ידע לזהות את זה ולהגיד את המילה בעצמו, אבל אם יציעו לו אותה, נדמה לי שהוא יסכים.
אבל אם הוא יקרא את כל הסיפורים, ויראה את הכמויות, וישווה למה שהוא פוגש כל יום בקליניקה, ולציפיות שלו בכלל מהעולם ומהחיים ומבן הזוג ואבא ואמא והילדים של עצמו, הוא יתקשה מאוד להכליל את הכל תחת הכותרת התעללות.
בחשיבה מערבית, התעללות לא יכולה להיות תופעה כל כך רחבה, כי הנורמה חייבת להיות איפה שהרוב נמצאים. סטטיסטית.

אני לא יודעת איך להסביר לעצמי, איך ליצור לעצמי איזה גשר במוח בין תפיסות מערביות, שהן חלק מצורת החשיבה שלי ואני לא רוצה לעשות להן delete, ובין תפיסות רחבות יותר, גמישות יותר, נוגעות בי יותר.
(הרב קוק, יש לו פיסקה יפהפיה שבה הוא מדבר על לעשות שלום בין חלקי תודעה בתוך עצמנו, בין אופנויות הסתכלות, זוויות התבוננות שונות ומנוגדות על העולם שקיימות בתוך עצמנו...)

מה שכן, אני יודעת מצויין שבתפיסה של היוגה, כל מה שמתרחק מהקצה של הציר, שהוא חיים שלמים ומלאים, אפילו בקצת, אל הכיוון השני, הוא כבר התחלה של מוות.
לעומת זאת, בתפיסה של אורתופד, אם אין לי כאב מוגדר מאוד וספיציפי מאוד, אז אין סיבה להיכנס אליו לחדר. (גם כשיש כאב ספציפי לא בטוח שיש סיבה להיכנס אליו, חוץ מדיאגנוזה ראשונית אולי, אבל זה עניין אחר... אך קשור)
קצת קשה לי להחיל את זה על התעללות, כי התעללות זה כבר מילה שרוצה לסמן מקטע מסויים מתוך הציר ולהגיד - זה כבר צבוע בצבע אדום. זה לא. עד כאן זה היה סתם אטימות, חוסר רגישות, הכאבה חסרת טעם, חוסר תשומת לב, ועוד ועוד, מכאן ואילך זה כבר סיפור אחר על הרצף.

נדמה לי, שאולי חלק ממה שמאפיין התעללות זה המילכוד ביחסים.
כאילו, התעללות זה מערכת יחסים שלא באמת אפשר לצאת ממנה.
אם תישאר - תסבול, אם תצא ממנה - תיענש.
אולי יסבירו לך שאתה לא שפוי (מה שעשו לי... טוב, נו, לא באמת, לא לקחו אותי לפסיכיאטר, אבל התפיסה היתה שככל שאני מתרחקת מאמא שלי, ככה זה טריגר לז'רגון מקצועי שמאפיין אותי כפתולוגית...), אולי יהיו סנקציות אחרות. אבל אין באמת אופציה אמיתית לצאת ממנה.
חוץ מלהבין את החוקיות של המלכודת מבפנים, ולהבין בתוך מה בדיוק אתה חי.
ולשמור על פרופיל שקט תוך כדי שאתה מגייס עזרה מבחוץ. זה האופציה היחידה בעצם.
לפחות היחידה שהכרתי. עד כה.

לב שמח, ממש ממליצה לך לקרוא את הספר "הורים מרעילים", של ד"ר סוזן פורווארד אם אני לא טועה.

כן כן, רבים מאוד מההורים פה בארץ, מרעילים. רבים מאוד. כל כך רבים שזה כבר נראה כמו הנורמה. יש לזה סיבות, אבל לא בכל מקום זה ככה. בארץ בקרב היהודים יש ריכוז גבוה במיוחד.

בשמת,

זה מה שהרגשתי כשקראתי את מה שכתבת לי,
(מותר להגיד לך שוב עד כמה שאת משמעותית לי??)

נעלמתי מייד, כי יום אחר כך התחלשתי בחזרה... )-:
לא כזה קל למצוא מטפל שיתאים למה שאני רוצה עכשיו,
ודברים שסיפקו אותי עד עכשיו - כבר לגמרי לא מספקים פתאום,
אבל אין עדיין דברים חדשים.
בקיצור - הרגיל של החיים...

עונה לך כאן על מה ששאלת אותי ממזמן בדף מלים הורגות יומן קריאה:
לא, אני לא לב שמח שכתבה כאן לפני כמה שנים.
וכן, הייתי מעדיפה לא לבלבל אנשים ולא לעשות משהו נגד כללים של האתר (שאני לא מכירה).
אז מה עושים?
<אז פשוט לא היה ברור לי ממילא כמה אני הולכת להמשיך לכתוב כאן, בכלל>

משחררת כאן איזו אנחה... מעורבבת מהקלה (בכל זאת פרקתי משהו) ומאנחה...

איך מבקשים?
כתבתי בדף הזה, הודעה אחת בדף מלים הורגות יומן קריאה, בדף החלמה מדלקת בגיד בקרסול, שאותו אני פתחתי, ובדף קיפאון במצבי לחץ וגם אחריהם. לא נראה לי שהיתה שם לב שמח... (אחרת ממני)

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת לי קודם.
קראתי את הספר הורים מרעילים,
הפרק השלישי זה אני...

מעניין מה שאת אומרת שבארץ זה יותר ממקומות אחרים.
נכון שבארץ הרבה דור שני לשואה, בוגרי הצנע, ועוד ועוד...
ובכל זאת, מעניין ומוזר לי.

כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים.
בעקבות השיחה עם בשמת והדברים שנכתבו כאן, חשבתי על משהו די טריוויאלי שכדאי להזכיר למי שחיה בתעתוע של יחסים מתעללים.
לא רק שכולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה, לכולנו הנטייה להתנהג כך בעיקר בפרטיות, ולחשוב שרק אנחנו כאלה. (הרגשה נפוצה אצל אמהות, למשל).
בנוסף, יש בחברה נטיה כללית לעשות אידיאליזציה של הקרבן לטלית שכולה תכלת.
השילוב בין השניים, עלול להגביר את התעתוע והבדידות אצל הקרבן שיודעת שלעיתים, בחדרי חדרים בעיקר, לא רק שאינה טלית שכולה תכלת, אלא שהיא ממש מפלצת.
לכן חשוב לכל קורבן ביחסים מרעילים לזכור-
למרות ש"יחס גורר יחס" לא אחת, עדיין, התנהגות מרעילה איננה הופכת תגובת נגד מרעילה, ללגיטימית.
או במילים אחרות, גם במקרים בהם המתעלל ספציפית צודק, ההרעלה שלו לעולם איננה מוצדקת.

סוזן, אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בס"ד

ברוך ה' הכל טוב, סה"כ די "שמח" ה' יעזור הלאה, לא יכול לפרט, לב שמח אין צורך להתנצל לא פגעתם בי, בשמת את מוזמנת למחוק את מה שכתבתי מיד אם נראה לך שזו היתה טעות פטאלית לתת איזה אות חיים כאן לכולם.

ה' ישמור אתכם, יוסף

יוסף היקר! טוב לשמוע אות חיים ממך. האם יש דרך כלשהי להתעדכן בקורותיך? חושבים/חושבות עליך פה.

אל תפרט, זאת אומרת תפרט כשתרצה, תודה ששלחת אות חיים.
תהיתי מה איתך, מה קורה, רגש של דאגה - האם גם אסור לך לכתוב כאן יותר.
מאחלת לך מכל הלב להימצא תמיד בחלל פיזי שבו אתה מוגן, אם ישנם מצבים בהם חלל משותף מאיים להוציא מן הדעת
(ויש מצבים כאלה. אולי לא אצלך. ברוך השם. אני מכירה אותם. מצבים ששעתיים ברחוב עדיפות על פני הבית. ואין שום חוזק בלהישאר שם בפנים. להיפך)
מאחלת הרבה טוב.

תודה שעידכנת, יוסף (-:
(אין שום סכנה שהיא. פשוט לא חכם כרגע להכביר פה מלים)