סימני התעללות בזוגיות

הלוואי ויהיה פתוח- האקשן הולך להתחיל בקרוב- או שמגיעים להסדר בטוב, או שהולכים למשפט מלוכלך....
העו"ד שלי אמרה שלפי ניסיונה גברים כמוהו הולכים למשפט ועושים חיים מאוד קשים לאישה הסוררת שמעיזה לעזוב אותם...
אני מקווה שיתנהג בכבוד אנושי
בימים הקרובים נראה כיצד יחליט לפעול

אני מקווה שיתנהג בכבוד אנושי
אני מאחלת לך בכל לב.

סוזן, האם עלתה האפשרות של גישור כהליך ליצירת הסדר פרידה? זה הליך שעשוי לקדם את השמירה על הכבוד האנושי והוא כמעט תמיד עולה פחות משכר הטירחה של עורכי דין בבית המשפט.

כן אני מנסה גישור, בנתיים הוא לא משתף פעולה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתי עם בן זוג עדין, מתוק ופאסיבי, שנשלט על ידי אמא מטורפת. הייתי דומיננטית בקשר : הוא גר אצלי תקופה ולא שילם שכ״ד. הסכמתי, מכיוון שלעולם לפני כן לא היה ברשות עצמו. יש לי כלבה וחתולים. הוא אמר שאהב אותם ולכאורה דאג להם, ליטף, האכיל. הגיע מצב שהכלבה האהובה שלי ברחה מהבית כשהגיע ולא הייתי, השתינה כשראתה אותו,.שאלתי אם עשה לה משהו. אמר שלא. עברה תקופה, ואז באופן כרוני חתול אחד צלע, אחר דימם מהפה וכו' , ואף היה חתול שנפל לדבריו וקיבל שבר בצלעות. לא רציתי להאמין. שמתי מצלמות, וגיליתי שהבן זוג האהוב שלי הוא מתעלל בבעלי החיים. דר גקיל ומר הייד . אף אחד לא האמין, כולל ההורים שלי שכל הזמן אמרו כמו הוא אוהב, עד כדי שהוא כמו שפוט שלי

פלוני-אלמונית: מזעזע. מי שמתעלל בבעלי חיים אינו פרטנר לחיים. את יכולה לתבוע אותו, אגב (לא מייעצת, לא יודעת מה טיב/עומק היחסים וכו'- רק מציינת שיש חוקים כנגד התאכזרות לבע"ח. כמו כן, אם הם נזקקים לטיפול רפואי את יכולה לבדוק לגבי נזיקין).

סוזן- אני מציעה שבכל מקרה גם אם האתר לא יהיה פעיל המשיכי לכתוב, אפילו לעצמך, כמה שורות בכל יום. זה מפקס את המוח, מחדד מטרות, מוציא תסכולים....
אל תתיאשי מכך שלא ישתף פעולה. יש לכך חשיבות שאת כן פונה לכל הליך שיכול להועיל לסיים את הפרק הזה בצורה מכבדת. גם מהבחינה המשפטית (אם במהלך הגירושין בעקביות הוא "סרבן" ו"מחבל בתהליך" יקל עלייך לטעון זאת לשופט ולחייבו למענה מהיר בפעמים הבאות: כספים, הסדרי ראייה וכו) אבל גם מהבחינה האישית שלך- הוא לא מעוות את הרצון שלך לסיים ללא נקמנות וזה חשוב.
אני מניחה (לא מכירה אותו כמובן...ולא אותך חוץ ממה שכתבת כאן) כפי שהוא לא מכיר באחריות לאלימות ולפגיעות שפגע ביחסים שלכם ובך, כך הוא לא מכיר ומעכל באמת את עובדת היותך נחושה להתקדם בתהליך כרגע. יכול מאוד להיות שבעתיד הלא-רחוק תשתנה תפיסתו מרגע שיפנים שזוהי עמדתך ואין להתנגדותו ולהתנצחות שלו מולך כל השפעה עלייך, ובעיקר אם יקבל יעוץ מעו"ד סביר, שישתף פעולה עם הליך בריא יותר.
אבל גם יתכן שלא- צריך אורך רוח...
מחזקת אותך בדרך

היום הוא הגיע לבקר את הילדה... אמר שכנראה ילך למשפט ולא יחתום על הסכם..... רוצה משמורת משותפת....
כנראה שיהיה משפט- ושאלוהים יהיה איתי

הוא מנסה לגרום לך להתחרט יכול מאד להיות

הוא מנסה לטרטר אותי, להקשות עלי
שאם אני עוזבת אותו- אז שכבר אסבול על הדרך

יכול להיות שהכול נכון. לי נראה גם (מנסיון) שהוא עצמו מפחד מהמהלך ולהקשות עליך זה כאילו "מחזק אותו". וגם, לטרפד ולשים מכשולים זו גם דרך להימנע מהכול כאשר לא שלמים עם זה (גם זה מנסיון).

שלום חברות.
אני ניצולת יחסי התעללות.
ואפילו שאני כבר בחוץ, זה עדיין לא נגמר.
מה קורה לי לחזור? מה מזמין אותי ומפתה חזרה?
אני מפחדת..

פעמונית, הכל בסדר. את כבר לא שם. עוד יהיו פחדים, שאלות על חרטות, תהיות על העתיד. זה בסדר. תסמכי על עצמך, כבר הוכחת שאת מסוגלת לעשות את הדבר הנכון. (-:

פעמונית הגשם
חשוב שתתחזקי. כשאת מחוזקת את יכולה להתמודד טוב יותר עם המצב.
מה זמין לך שיכול לחזק אותך?

פעמונית, למה את זקוקה, ממש ברגע הזה?
האם את מסוגלת כרגע להגדיר צורך? משהו שאם הוא יתמלא תרגישי על קרקע בטוחה יותר?
אם את מסוגלת זו התחלה. אפשר אחר כך לבדוק איך ממלאים את הצורך מתוך מאגר האפשרויות שלך ואיך יוצרים אפשרויות חדשות שאולי עדיין לא קיימות או שפשוט מתחבאות.
את כותבת... כבר טוב. לבקש עזרה זו ההתחלה הכי טובה שיש.

או, לא ריעננתי את הדף ולא ראיתי שחני כתבה בדיוק אותו דבר מעלי.
טוב, אשאיר כך, וזו תהיה דרכי להביע תמיכה ולהסכים עם חני בו זמנית

שלום חברות. נתחיל בזה שכעת הכוח בידיים שלי פי מיליון משהיה לפני כן, כשהייתי בת זוגו הקטנה והכנועה אם ילדיו שכל עיסוקיה התרכזו בילדים ובו, בהתפרצויות הזעם ופדיחות שהוא ייצר.
החיים היו חזקים אף מפחדיי הענקיים, והצדק היקומי ניצח את הרצון למות.
כשהייתי בהיריון בפעם החמישית, חולה כרונית ונאלצת לקחת תרופות, אני, שמעולם לא...בוכה אל תוך הלילה
בחורף, בשלג, הרחק מולדתי. אז ביקשתי את נפשי למות. הייתי לכודה במערכת יחסים חולנית. בן זוג חבר ומתעלל, שיחות נפש ומריבות התערבבו והילדים בתווך.
לא ידענו להשתלב בחברה. לא בארץ ולא בחו"ל, במולדתו שלו. נסגרנו בתוך עצמנו. הילדים ביקרו בבי"ס. הצליחו מאד. אנחנו בראנו לנו ארץ משלנו
בארץ הזו היינו אנו שנינו. פליטי טראומות שלא יודעים להשתלב. מפלטי הייתה המסורת, השבת. הוא נחבא בסערות רגשותיו. ואז לקח מזה ומזה. גיור עלה באופק.
.............................................
היום אנחנו חיים בנפרד, השבח לאל. אני חד הורית במכנסיים מנסה מאד להשתלב בחיים בארץ ולא תמיד זה הולך לי והוא התגייר וחי בחברה הדתית.
יש הרבה עוצמה בי, אבל גם חולשות ופחדים. אני אדם הססן וזה לא טוב בשבילי.
המשפחה תומכת בי, המדינה והוא רוצה אותי בחזרה...
אלי הטוב, הכל עקום ומעוות. בן אדם שהתעלל רגשית בבת זוגו, כפה עליה יחסי אישות וחיים בעוני מדבר בשבחיי שלמות המשפחה.
למה אני צריכה בכלל לעמוד במקום הזה?
למה אני נשארת במקום הדפוק הזה...נשארת בבית כשהוא מבקר את הילדה.
חשוב כל כך שהילדה תכיר את אבא. דמות האב מאד משמעותית לילד.
כי אני לא סומכת עליו. אבל כך הוא מקבל כוח.
בזמן האחרון אני חשה החלשות מולו. הוא קורא לי לחזור לארץ שלנו. שבראנו אז. היום אני יודעת שזה מקום מתוק וחולה, ששום דבר לא יכול לצמוח בו. אבל זה מנגן על נימים בתוכי.
אז מה יכול לעזור לי מעשית? אני זקוקה לאישה טובה וחכמה שתשהה עימי כשהוא נוכח.
אני זקוקה לסדר בהתנהלות מולו. העו"סית לא הצליחה לסייע לי בכך. הוא מסרב לחתום או להתחייב.
תגידו שיש חוק. אני מפחדת להפעיל אותו. חרדה. חרדה.
והכי קשה עם הבדידות. הבדידות היא שמכרסמת בכוחי ונותנת לו דריסת רגל.
אני כל כך לבד. כמהה לחברה לשיחות נפש ומסתפקת בשיחות חולין קצת, אני שונה. כולם ברכבים ואני וילדתי ברגל, בעגלה. איטית ביצירת קשרים. מדי פעם מטפלת רגשית, הוליסטית יוצרת עימי קירבת נפש.
אני במולדתי שלי, נושמת את האוויר ומדברת בשפה שכמהתי לשמוע והבדידות. הילדים רובם גדולים ולא בסביבה. ואני כותבת אליכן....
פתחתי בנימה אופטימית. בראתי לי ארץ חדשה משל עצמי. החוקים שונים בה מאד. מותר להתקדם הלאה, ללמוד ולעבוד. אני ראש המשפחה אפילו אם זה ראש כרוב.
לא מכריחים בארץ הזאת, משתדלת מה שאפשר. סולחת לעצמי . ממשיכה לפלס דרך בקושי. השבח לאל. אני אוהבת לחיות.

היי בנות.
אנחנו בנפרד כבר שלוש וחצי שנים. ילדים די גדולים חוץ מהקטנה.
היום דיברתי עם הרב שלו. הוא ניסה לברר אם יש מצב שנחזור לחיות יחד. עניתי שלא.
יש לי משפחה, הורים מבוגרים שעושים ככל יכולתם. אחים שמסייעים כשאפשר. רגשית, פחות. התמיכה באה מהלימודים ומאנשים, בעיקר נשים טובות בשביל החיים.
אני עובדת כשמצליח לי למצוא. בינתיים אלו היו דברים זמניים. לוקח זמן להיכנס למעגל הזה. במיוחד עם ילדה קטנה בגילי המופלג.
יש דבר מה חמקמק באיש הזה. ויש משהו הססן בי. התוצאה שעוד לא הסדרנו את הביקורים ואת המזונות באופן חוקי.
משהו בי עוד חושש מהתמודדות עם המסגרות החוקיות. ויכול להיות שהגיע הזמן.
תודה שאתן קוראות ומתייחסות.

הי לכולכן...
אני קוראת וקוראת, והדמעות זולגות.
אני באותו מקום, עם ילד קטן בן שנה.
מכירה אותו מאז שהייתי ילדה, בת 24... שמחתי שהוא, המבוגר ממני, מתייחס אלי, שאני מוצאת חן בעיניו... לא האמנתי שמתעניין בי.
ביליתי איתו את כל השנים היפות, כשכל החברות שלי מבלות, אני הייתי רק איתו... לחץ להתחתן, אמרתי שאני עוד לא מוכנה בגיל 27... אמר שאני כבר מבוגרת והגיע הזמן... מיד אחרי החתונה, רוצה הריון, ואני עוד ילדה בראש, עוד לא מבינה... וככ מהר היה הריון, רציתי להתחרט... שוב, אמר שזה הדבר הכי מדהים בעולם (וזה נכון...) והגיע הזמן לילד... ומסוף ההריון ההשפלות התחילו בקצב מסחרר- המקצוע שלי דפוק, אני צריכה לעזוב את העבודה, לעבור לעיר אחרת ליד משפחתו, להורים שלי החל להתייחס בזלזול, אני צריכה לבקש אישור כדי לנסוע אליהם. לו מותר הכל, ואני- שלא אעז לבקש דבר. טרור ממש... זיהיתי וגיליתי ככ הרבה דברים מהרשימה שכתבתן למעלה... עיוותי המציאות לפי דבריו, שקרים, מניפולציות, דופק על הקיר... מה לא?!
ומה עכשיו? לא יודעת איך להיחלץ, בוכה, עצובה, מפחדת... רוצה לשאוב כוח מאיפשהו, ואין לי מאיפה, אין...

הי אמא קטנה
לי עזר ספר שקראתי בשם- למה הוא עושה את זה
הספר מסביר מה מתחולל במוחו של גבר מתעלל- וזה הרבה פעמים לא מה שאנחנו חושבים. לי הספר עזר לעשות סדר בראש ונתן לי כלים להתמודד מולו. הספר לאו דווקא מעודד פרידה, אלא גם נותן כלים איך אפשר לחיות עם אדם כזה ואיך להציב גבולות.
במידה ותרצי לעזוב אותו- תדעי לך שיהיה קשה, אצלי למשל הוא יידע אותי שהוא ילחם על משמורת- אמר שיקדיש את חייו בשביל זה. הבעיה אצל גברים כאלו שהן עושים רושם נהדר מבחוץ ואנשים נוטים לחבב אותם.
אגב- בספר גם יש הדרכה איך לעזוב גבר כזה במידה ורוצים. צריך להתכונן- כספית, נפשית. שתפי את ההורים שלך, חברות שלך, דברי על זה אל תתביישי. דברי עם היחידה לאלימות במשפחה, תגיעי אליהם פיזית ותתחילי תהליך עם עו"ס- זה ישמש אותך בעתיד במידה ותרצו להפרד- שיהיה תיעוד שהיית שם, וספרי הכול
אגב- על דפיקות בקיר אפשר להזמין משטרה, ולקבל צו הגנה!!!
אני עכשיו מתחילה מעט להתחזק ותאמיני לי שאין כמו ההרגשה הזו- לחזור לעצמי, למי שהכרתי כל חיי, לאני שלי, שאף אחד לא יוכל לפגוע בי. זה שווה הכל. אבל לא קל. סיוט אפילו , אבל בסוף יהיה לזה סוף. דברי איתנו- שתפי אותנו, אוהבת אותך

הי אמא קטנה
לי עזר ספר שקראתי בשם- למה הוא עושה את זה
הספר מסביר מה מתחולל במוחו של גבר מתעלל- וזה הרבה פעמים לא מה שאנחנו חושבים. לי הספר עזר לעשות סדר בראש ונתן לי כלים להתמודד מולו. הספר לאו דווקא מעודד פרידה, אלא גם נותן כלים איך אפשר לחיות עם אדם כזה ואיך להציב גבולות.
במידה ותרצי לעזוב אותו- תדעי לך שיהיה קשה, אצלי למשל הוא יידע אותי שהוא ילחם על משמורת- אמר שיקדיש את חייו בשביל זה. הבעיה אצל גברים כאלו שהן עושים רושם נהדר מבחוץ ואנשים נוטים לחבב אותם.
אגב- בספר גם יש הדרכה איך לעזוב גבר כזה במידה ורוצים. צריך להתכונן- כספית, נפשית. שתפי את ההורים שלך, חברות שלך, דברי על זה אל תתביישי. דברי עם היחידה לאלימות במשפחה, תגיעי אליהם פיזית ותתחילי תהליך עם עו"ס- זה ישמש אותך בעתיד במידה ותרצו להפרד- שיהיה תיעוד שהיית שם, וספרי הכול
אגב- על דפיקות בקיר אפשר להזמין משטרה, ולקבל צו הגנה!!!
אני עכשיו מתחילה מעט להתחזק ותאמיני לי שאין כמו ההרגשה הזו- לחזור לעצמי, למי שהכרתי כל חיי, לאני שלי, שאף אחד לא יוכל לפגוע בי. זה שווה הכל. אבל לא קל. סיוט אפילו , אבל בסוף יהיה לזה סוף. דברי איתנו- שתפי אותנו, אוהבת אותך

אני הולכת לכתוב הערה לא מועילה בעליל אבל היא מבטאת פשוט אמפטיה ואני מקווה שכך תעבור - זה פשוט מתסכל אותי נורא שבמצב הזה עוד צריך להוציא כסף שאין על עורך דין. כאילו לא מספיקות כל הצרות זה גם עולה כסף לשרוד אותן.

סוזן, אל תבלעי שום דבר. לירוק החוצה תכף ומייד. ויהיה לך גט. בתי הדין הרבניים משתנים, המצב שם הולך ומשתפר באטיות מרגיזה אבל משתפר. הוא אולי יוציא לך באמת את הנשמה אבל גט יהיה לך. אני אקווה ביחד איתך.

אמא קטנה, אני שולחת גם לך תקווה לימים יפים יותר. ושמחה שנחלצת מהציפורניים של האכזריות.

היי...
תודה רבה על החיזוק צילצול...
וסוזן... גם הסיפור שלי מאוד דומה לשלך. כל הרוע והמפלצתיות יצאו לקראת סוף ההריון, ומאז רק הלכו והתגברו.
וגם אצלי, כשעוד גרתי בבית, יום טורק את החלון, את הדלת וצועק שרוצה להתגרש ויום למחרת, את ככ יפה, אני לא מבין למה אנחנו מתגרשים...
טלטלה רגשית איומה, ו"נופת צופים" לחילופין שאת רק צריכה להזכיר לעצמך למה לא ליפול שוב למלכודת הזו...
לנו עוד אין מתווה- כיצד להיפרד... הוא רוצה גישור, אני חוששת מזה מאוד...
בכלל- תקופה מלחיצה, לגדל ילד לבד, לא לדעת איך יהיה אח"כ, כמה ישתלט על החיים שלי כשאיני איתו... איך ממשיכים...
התחלתי לקרוא בהמלצתך, סוזן, את הספר - למה הוא עושה את זה? וה באמת עוזר לקרא אותו... וכל מה שכתוב שם ככ נכון....
קראתי גם את "מילים הורגות"... גם טוב...
סוזן, אתם הולכים לבית משפט? הוא רואה את ביתך בינתיים?

תודה על החיזוק...

הי סוזן...מה שלומך? התחלתם כבר בתהליך גירושין? יש ביניכם שיתוף פעולה לגבי הגירושין? (אני מבינה שהוא לא מעוניין אבל האם רוצה לסיים את זה או שרוצה למשוך זמן..?)
גם אני ממש עצובה, מתפקדת לאט ולא מרוכזת... אין לי פתאום סבלנות לכלום... גם אני נזכרת בכל מיני דברים שנאמרו ואני מצטמררת כל פעם מחדש. זה גם מצב לא קל, כי לכל החברות שלי יש משפחה/ חבר רציני, לרובן אין ילדים, ולי יש ילד ובעל שהתגלה כסיוט... אז זה משאיר אותי די לבד... גם אמא ואבא שלי מקסימים ומעודדים אותי... ויש כמובן את הבן הנהדר שלי, שחלק מהשבוע אצלי וחלק מהשבוע אצל בעלי.
כן, גם אצלי מנסה לשכנע אותי לחזור אליו... כל הזמן אומר כמה היה לנו טוב ביחד ומנסה להזכיר "חוויות" שהיו לנו פעם... אבל ברור שאם היה ככ טוב לא היינו מגיעים לאן שהגענו...
בינתיים זה רק הוא בלי שליחים, ורק כל פעם מספר על זוג אחר שהלך לטיפול זוגי וכמה כדאי ללכת ושטויות כאלו.
מה שהכי מעצבן זה כמה הוא יודע לעשות הצגה כלפי כולם כמה הוא "אוהב אותי" וכמה הוא "אבא טוב" אבל בפועל בבית/ בטלפון כשאין אף אחד שראה הוא אדם אחר... בדיוק כמו שכתוב בספר- לא רק שאלו אנשים רעים, אלא גם שקרנים ומניפולטיבים ושחקנים אמיתיים... ככה כנראה גם נופלים לפח שלהם...
את עובדת? או מטפלת בתינוקת שלך בבית?

כדאי שתתחילי הליך משפטי בבית משפט אזרחי. אם הוא הולך לרבני זה לא כ"כ טוב.. הוא יכול לבקש שלום בית מהרבנות ואז מעקבים לכם את הגירושים.. גם יכול להגיד שאת אישה סוררת ומורדת כי עזבת את הבית... ואז זה גם לטובתו

זה נכון מאוד, אמא קטנה! זה כואב כמה שזה נכון. את חייבת לפתוח תיק בבית הדין לענייני משפחה. אוי ואבוי אם זה מגיע לרבנות. את אפילו לא חייבת לתבוע גירושין, מספיק מזונות זמניים ואז את שם.

זה גם מצב לא קל, כי לכל החברות שלי יש משפחה/ חבר רציני, לרובן אין ילדים, ולי יש ילד ובעל שהתגלה כסיוט... אז זה משאיר אותי די לבד...

סוזן סוזן יקרה, זה לא אומר שזה גורלך בחיים. זה מצב זמני. כשהתגרשתי הרגשתי בודדה ויחידה בים של זוגות. היום אני בזוגיות מצוינת, וחברות בתוך נישואין מקנאות בי על ההזדמנות לבנות משהו חדש ונקי. אני ממש לא רוצה שיקנאו בי. אני אומרת לכל חברה וחברה שגירושין זה כואב מאוד מאוד מאוד ושיבדקו הכול לפני שיקבלו החלטה ושישקיעו בנישואין.

אבל לא להישאר עם בעל מתעלל רגשית. זה סיוט שלא מגיע לאף אחת. לא לבזבז את החיים על מתעלל, על תקוות שישתנה, על להתאכזב, על להרוס לעצמכן את הביטחון העצמי, על לשרוט את עצמכן בצורה בלתי הפיכה.

הי סוזן...
לא יודעת למה אני מאמינה עוד לאדם הרע והשקרן הזה, שאומר שלא רוצה ללכת לבית משפט... אני "מפחדת" לפתוח ב"מלחמה" נגדו ע"י כך שאקח עו"ד... אני חוששת שיהיה כך יותר קשה ומקווה שאולי יש בו עוד פיסה של אנושיות (או לחילופין של אהבת הכסף שלו) שתמנע מאיתנו להגיע לבית משפט. זה ככ לא הסרט שלי... אני ככ לא מאמינה שזה קורה לי... אני לא שאננה, אבל אולי, כנראה, בהכחשה שזה מה שקורה...
מה שהכי מפחיד זה גם כל המבחנים האלה, אני אמא טובה ויציבה, אבל הוא אלוף ההצגות והמשחקים! (כלפי חוץ בלבד כמובן, בתוך הבית יושב וקורא עיתון על הספה ולא מתייחס לבן שלנו, לא משנה מה....)
אני לא עובדת כרגע, אני לומדת לתואר שני... אני גרה עם הוריי והבן שלי בגן.
אני קוראת את הספר שהמלצת עליו, למה הוא עושה את זה... וזה מדהים כמה הוא עונה לכל הקריטריונים.... אני מניחה שגם בעלך ככה.
מה שהכי מעצבן הוא, שאני האדם הכי שקט, רגוע, לא רב, סבלני... וכמה הקרבתי וויתרתי בשבילו... עד שהיום אני לא מכירה את עצמי... כאילו אני בנאדם אחר והוא לקח הכל....
איך בעלך לקח את העובדה שיש לך עו"ד? הוא מאיים שיקח את הילדה? אתם גרים כרגע באותה עיר? האם יש לכם חברים משותפים... מה הם יודעים?

גברים כמוהו בוחרים בבנות זוג כמונו- טובות, עדינות, שקטות, סבלניות...
אני יכולה לספר לך מהניסיון שלי שהעובדה שיש לי עו"ד מחזקת אותי, אני מרגישה שאני צריכה להתחמש נגדו, לא לפחד ממלחמה נגדו.
עם טיפוסים כאלו אין סוף טוב לדעתי. הלוחמנות שלהם והשתלטנות שלהם מאוד דומיננטית.
אני בונה בתוכי את כוח והעוצמה וכנגד הטבע החנני שלי- אני לומדת אחת ולתמיד להלחם על החיים שלי כי אין לי ברירה
גם אני לא טיפוס של מלחמות. אני טיפוס שקט, נעים, חביב וכו וכו
ובגלל זה עמלק כמוהו יכל להתלבש עלי
אני מרגישה שאני צריכה לשנות את עורי ולתקוף!!! פשוט לתקוף!!! שיפחד להתעסק איתי. אני מאמינה בכל רמ"ח אבריי שהוא ינסה להשתלט עוד ועוד ולכן אני מתחמשת נגדו בכל דרך אפשרית.
נראה לי זו בחירה של התמודדות.
אבל אני מרגישה שיש אנשים שאי אפשר לעשות איתם שלום- אלא רק "שלום" בתנאים שלהם. ואסור לי לוותר.

זה התעתוע בגברים האלה. תיזהרי. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

ותיזהרי שבעתיים!!! בגלל שאת במתח רציני מהמצב, הפיתוי ליפול בזרועותיו לנחמה והקלה הוא עצום. הוא כל כך מוכר ויש בו עוד כל כך הרבה דברים שמהדהדים את האהבה שהייתה שלכם...

ולכן זה הזמן לעבור להיגיון ולזכור ולהזכיר למה את רוצה להיחלץ מהקשר, למה החלטת שאת צומחת ממנו ועולה שלב בחייך ובדרכך. למה ההישארות איתו, תשאיר אותך במקום שאת כבר לא רוצה להיות בו.

ההצגה שתיארת היא אפילו לא הצגה, זה כנראה קיים בו וחלק ממנו, אולי החלק שבו התאהבת אבל יש בו גם את הצד השני, הילדותי, האלים שהחלטת לעזוב. והוא שם , למרות הפגישה עם הצד הטוב שהייתה אתמול..

משהו נוסף:

המשיכה אליו תלך ותיפחת. הזמן אכן עושה את שלו. תהליך שאת עושה עם עצמך, עושה את שלו.

בהגיון הבריא שלך החלטת להתנתק. אבל יש בך רמות נוספות שיותר קשה להן להיפרד- הרמה הגופנית, הרגשית והנפשית... ולכן את מרגישה כל כך מבולבלת.

במילים אחרות: לקחת החלטה להיפרד ברמה ההגיונית או הרוחנית... שאת יודעת שהיא נכונה וטובה עבורך אבל ייקח עוד זמן לשאר הרובדים שלך להדביק את ההחלטה והם עדיין מושכים לכיוון שלו...

זהו תהליך טבעי ובלתי נמנע.

בד"כ אין מצב שבו פרידה היא שלמה מיד בכל הרמות, בעיקר לא פרידה מיחסים שיש בהם התעללות

אבל עם נחישות שלך, וסבלנות.. זה יגיע. ותהיי שלמה בכל הרמות ולא תחווי יותר את הבלבול.

זה תהליך קשה {{-}}

מסכימה עם כל מילה. הלוואי שהיו לי אנשים חכמים כמותכם בשנות המאבק שלי, בדיוק באותו הקטע של הדואליות הבלתי נסבלת, המבלבלת, המכשילה. שלעתים נפלתי בגללה ושנאתי את עצמי מחדש בכל פעם, ובזתי לעצמי, ל"חולשתי". אבל, אכן, הזמן עושה את שלו. והפרידה הרגשית, הגופנית, כבר החלה והיא בתהליך שאני מתבוננת בו כאילו מהצד, בכאב ובשמחה. עשיתי הכול לבד. והוא - אין לו מושג. כי אני עדיין בבית איתו. אבל רחוקה מיליון קילומטרים.

סוזן, השלב שאת מתארת נקרא אצלי (בתודעה) "הטווס פורש את נוצותיו". ויש לו נוצות מרהיבות! ואלף כישורים וקסמים שהוא מפזר סביבו שמסמאים את העין, זאת אומרת כאשר האדם שמולו הוא אכן סומא. קשה עד מאוד לא ליפול שבי לפני "הבחור המקסים". "הפיתוי ליפול בזרועותיו לנחמה והקלה הוא עצום" - כמה רבות הפעמים שנכנעתי לפיתוי! עכשיו שנפקחו עיני, די לי להיזכר באחת מ"אמרות השפר" המכוערות שהיו נזרקות לעברי (וייזרקו שוב) - וכל הקסם מתפוגג כלא היה.

פלונימית- גם אצלך הגבר הוא מתעלל נפשית? אתם עדיין נשואים, אך חיים בחדרים נפרדים? לי היתה מחברת ובה הייתי רושמת את אימרותיו ה"נחמדות" בשביל לא ליפול בפח.. אבל בהפוגות הייתי רוצה לפעמים לזרוק את המחברת- כי חשתי שהמחברת כבר לא רלוונטית כיוון שהינה היחסים כן מסתדרים- הינה הכל יפה ביננו, אז מה אני צריכה את המחברת הדבילית הזאת?
ואז שוב הייתי כותבת את המקרה החדש

סוזן, אנחנו חיים יחד בעוד אני מחפשת פתרון בלי לשבור את הכלים (למרות שיש לי כבר הסכם). אני כבר לא צעירה ויש בי פחד מהחיים לבד לגמרי. לי לא היתה מחברת, אלא המון דפים שהייתי כותבת כל פעם שנכנסנו לתקופה מחורבנת ושמרתי אותם במסתור במשך שנים. וכל הזמן התווספו. לא מזמן חשבתי על זה שבעצם אין נפש בעולם שיודעת מה עבר עלי. אזרתי אומץ והקלדתי את הכול. גם מכתבים שנכתבו בינינו נשמרו שם. הבטחות שלו שהוא ישתנה... ועוד הרבה. התמונה היתה קשה ואפילו מזעזעת! אז כן, את המחברת הדבילית צריך, כי שוכחים! כי אנחנו נהיים דבילים! כי קל יותר לשכוח, למרוח, להשתכנע ש"לא רלוונטי" . וגם, המסמך הזה מאיר כל מיני אספקטים ורוטינות ותהליכים שבלעדיו לא היה ניתן לראות. ויש בזה יתרונות.

פלונימית- דבריך נכנסו לליבי והדימוי של הטווס מאד חזק. @}

היי סוזן...
אני מבינה את ההרגשה שלך, גם לי יש רגעים שאני רוצה לחזור ולקוות שהכל יהיה בסדר, כמו אצל זוגות אחרים... בכל זאת התחתנו, ויש תינוק קטן וכל כך הרבה חלומות שהיו לי על בית ומשפחה עם הרבה ילדים... והכל מתנפץ פתאום... והכי קל זה לדמיין, רק לדמיין, שיהיה איתו שוב טוב... אבל זו טעות...
איתו לא יהיה טוב וצריך לקרא את מה שכתבת, ולזכור את זה כל הזמן, ולהמשיך הלאה... כי אין ברירה ואין מה להפסיד... איתו זה רק רע- ואם תצאי, תתחזקי ובטוח יהיה יותר טוב...
גם לי יש רגעים כאלה (חוצמזה שאני לא רואה גם כמה הוא "אבא טוב" בעיני הוא לא מתייחס יפה לבן שלנו) שאני רוצה לחזור הביתה ו"להתחיל מחדש" אבל עם האדם הזה זו אשליה...
לא סתם לקחת עו"ד... אם הכל היה טוב לא היית עושה את זה... הדרך החוצה קשה אבל צריך להתמיד בה, ולראות את האור...
שיהיה שבוע נעים!

_היי קוראת...
תודה על התגובה שלך גם... האם גם את היית שם? האם היו לך ילדים?_

הי אמא קטנה, אנא קראי ב מילים הורגות יומן קריאה. פירטתי שם ואני לא מספיקה גם פה.
בכלל, דף מומלץ

תודה, קראתי, באמת דף מעניין וחשוב, תודה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סוזן,
דיברנו לפני כמה זמן, קראתי את הספר שהימלצת "למה הוא עושה את זה"
ועכשיו הגיע תורי להוריד את הכפפות...
רציתי להתייעץ איתך לגבי עורכת הדין שלך, כתבת שהיא תותחית...
תוכלי לתת אימייל שלך או פרטים על עורכת הדין?

הי מיואשת, אני ממליצה לך לפנות דרך שי"ל- שירות יעוץ לאזרח, יש להם טלפונים של עורכי דין שנותנים יעוץ ראשוני בחינם, את יכולה לגשת ולברר האם העו"ד הספציפי הזה מבין בעינייני אלימות במשפחה, אלימות נפשית וכו' ולשכור את שירותיו. לפי מה שהבנתי העו"ד ששי"ל ממליצים עליהם אלו עורכי דין שיש להם ניסיון עם טיפוסים כאלו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה סוזן על התשובה המהירה

בהצלחה מיואשת, מאחלת לך את הוודאות והכוח להתחיל בדרך חדשה

_סירוב לדבר
ללכת משם (לצאת מהחדר, לצאת מהבית, להסתלק)_

שנינו סביב ה-30. אני מעט מתחת הוא מעט מעל. ביחד מעל 10 שנים. יש פעוט אהוב. יש אהבה גדולה וחברות גדולה (שאחרת כבר מזמן היינו בועטים האחד את השניה ממדרגות הרבנות). אף אחד מאיתנו לא נופת צופים, כל אחד שבוי באוטומטים ובדפוסים המחורבנים שלו, מנסים (באמת מנסים, גם אני וגם הוא) להיות מודעים ולשנות.

אני פה כדי לתהות על דבר מסויים מאד.
יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו, כשזה "ריב" מידי בשבילו או לא יודעת למה עוד, הוא מסרב להמשיך לתקשר. לא מדבר ולא מוכן להקשיב למילה ממני. אפילו שם ידיים על האוזניים. במקרים אחרים פשוט הולך.
אחרי זה כשרוצים לדבר על מה שהיה, מתחילות מלחמות הפרוטוקולים כי כל אחד זוכר קצת אחרת את מה שהיה, הרי הכל עמוס בפרשנויות האישיות שלנו, וקשה להתקדם כי זה כבר לא בזמן אמת, אפילו לא קרוב לכך, ואחרי כמה שנים טובות, הבנתי שלמלחמות פרוטוקולים אין שום תועלת ואני פשוט לא משתתפת בהן יותר. כל אחד זוכר אחרת וזהו.

ניסיתי להסביר לו עד כמה זה הרסני לדעתי האמצעי הזה של החוסר תקשורת, שבאמצע עימות הוא פשוט לא מוכן לתקשר בשום אופן, נועל עצמו בחדר, שם ידיים על האוזניים, מגביר מוזיקה חזקה או פשוט עוזב והולך למקום אחר. מסוגל גם להישאר לידי ופשוט להתעלם ממני כשפונה אליו, ממש כאילו חרם או ברוגז. הוא בשלו, ועם הסבר - זו זכותי, כשלא נעים לי אני עושה פוס לאינטרקציה. את לא יכולה לכפות עלי אינטרקציה והנסיונות שלך לכפות עלי הם פשוט התעללות מצידך.

אני מבקשת ממנו, במילים אלה ממש, שנוכל לריב בשקט, בלי שכל דבר יהפוך לעימות מטורף, כי גם אם הדבר עצמו היה קטן, ברגע שהוא סוגר את ערוצי התקשורת זה כבר נהייה סרט רציני מבחינתי, זה פשוט בלתי אפשרי לי לחיות עם הדבר הזה בשלום. אי אפשר לריב כמו אנשים נורמלים? כל דבר זה פשוט סרט סרט סרט! ושום דבר לא פתר כמו שצריך כי אחרי זה מתחילים להתווכח על מה היה או לא היה, או זה לא היה בדיוק ככה, או זה לא בדיוק מה שנאמר. ניסיתי ממש בלי לצעוק ובלי לקטוע, גם אז הוא מצא במה להיתפס וניתק תקשורת.

ההתעקשות הזאת שלו שזו זכותו הלגיטימית לנתק תקשורת כשלא נעים לו, הוא פשוט לא מוותר על זה. הוא מוכן שניפרד על הדבר הזה. אני מנסה להבין את זה - הוא גבר, הוא זקוק למערה שלו, אוקי. אבל בכל זאת קול קטן ועיקש אומר לי - לא, זה אמצעי מתעלל. באמצע עימות, כשאני מנסה לומר לו מה מפריע לי, כשאני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד כי אני ממש צריכה את נקודת המבט שלו כדי להיות מסוגלת להתיר את סבך העימות הזה, הוא פשוט מציב חומת בטון, קיר, אין עם מי לדבר. ואחרי זה, שוב, בכלל לא מסכימים על מה בכלל היה שם.

טוב, שולחת, יצא מבולבל ואולי אפילו קצת רפטטיבי, סליחה. שולחת ומחכה לפידבק. אמשיך בהמשך.

רקע - אני גבר. חי בזוגיות ארוכת שנים עם ילדים.

לא, זה אמצעי מתעלל.
משוב - לא זה לא. ככה זה אנחנו הגברים. (-: ציטוט מתוך דף אחר שמופיע כאן לאחרונה.
או לפחות חלק מאיתנו.
גם לי קשה מאד כשהויכוח יותא מגבולות הסביר בעיני. לי נראה שאנחנו בלופ סגור ללא מוצא. בנקודה מסוימת כבר ברור שלא נגיע להסכמה ויותר מכך לאף אחד מאיתנו אין יותר טיעונים חדשים ואנחנו רק ממחזרים טיעונים שכבר נאמרו או גרוע מכך מעלים באוב טיעונים ישנים של מריבות שכבר ניסגרו. במצב זה ניראה שאין תועלת בהמשך ההיתגוששות והיא הופכת לקרב התשה ללא יכולת הכרעה. אז מה הטעם ??

טיפ טי תודה תודה תודה, אני יודעת שזה לא מרוע ואני יודעת שיש פה קטע כזה, גברי, אני והוא כאלה נוגה ומאדים טיפוסיים שזה מדהים...

אבל בכל זאת, אז מה הטעם ??
הרבה פעמים זה קורה ממש מהר, אחרי שהעימות ניצת, ועוד לא אמרתי מה שעל לבי ויותר מזה, עוד לא יודעת מה שעל ליבו והוא מסרב לדבר ולומר לי ואני כל כך רוצה לדעת!

קודם כל זהו ביטוי של חולשה גדולה מצידו באשר ליכולת להתמודד עם "מה שלא נעים" לו. וכנראה זה הצליח לו במשך כל השנים הללו, נכון שלכל אחד זכות לנתק תקשורת, אבל (כתמיד, שאלת השאלות): באיזה מחיר? איזה מחיר את משלמת על נכונותך עד עכשיו לשאת דבר כזה? ואיזה מחיר הוא מוכן לשלם? זה שווה? בנוסף ככל שאת "כל כך רוצה לדעת", ונחושה לנסות להוציא ממנו, כך הוא מתחפר ונוקט אמצעים מפה ועד הודעה חדשה - כי זה בנפשו! (ובדרך הוא גם מעניש אותך ומשאיר אותך עם התיסכול). האם נסית פעם להעביר לו דברים בכתב?

האם נסית פעם להעביר לו דברים בכתב?
יותר מפעם אחת.

הוא מבין מה זה עושה לי ולנו. זה לא משנה לו, מבחינתו זה או שאני אתמודד עם זה או שאצא לי לדרך לחפש אפיקים חדשים. הוא אמר את זה פליין אנד סימפל.

אמא קטנה יקרה-
אני רוצה להציע לך משהו שעובד אצלי- אני לומדת במרכז לקבלה כבר מספר שנים, והידע הזה ממש עוזר לי ומחזק אותי. אני לוקחת את הלימוד ברגעים הכי קשים וזה נותן לי את הכוח להבין וללמוד איך אני יכולה לעשות שינוי בתוכי, איך אני יכולה למצוא את האומץ בתוכי ברגעים שנראים בלתי אפשריים...

הוא מבין מה זה עושה לי ולנו. זה לא משנה לו, מבחינתו זה או שאני אתמודד עם זה או שאצא לי לדרך לחפש אפיקים חדשים
It's my way or the highway

מה את מרגישה כלפי זה שאין שום נכונות לבוא לקראתך? שלא איכפת לו איך את מרגישה?
את רוצה להמשיך לחיות עם זה?
את רוצה להמשיך לחיות איתו, גם מתוך הבנה שהוא לעולם לא ישתנה?

ושאלות מסוג לגמרי אחר:
האם ניסית לדבר עם מישהו אחר (או מישהי), מבין, אמפתי ותומך, על מה שקרה מנקודת המבט שלך?
יכול להיות שמישהו שלישי יכול לעזור לך לפענח מה קורה במריבות האלה.
יכול להיות שיש דפוסים קבועים שאת לא "עולה" עליהם ולכן לא יודעת איפה לשנות אותם.
ואילו היית מבינה מה קרה כאן, בעצמך, ללא מעורבות של הגבר - אולי זה היה נותן מפתח.

יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו
אני אגיד לך מה משך את תשומת לבי.
את מתארת משהו שהוא ה"טריגר" שלו להיסגר ולהתנתק באופן מוחלט - כשאת נסערת.
אבל חסר לי מה שהיה קודם:
מה היה הטריגר שלך להיות נסערת?
היה שם קודם, טריגר שהוא הפעיל. הוא לא רואה את הטריגר שהוא הפעיל, וגם את לא רואה את הטריגר שהוא הפעיל.
הוא נעשה מודע לבעיה כאשר את נסערת (עוברת לטורים גבוהים מדי, בשבילו).
את נעשית מודעת לבעיה כאשר הוא מתנתק (עובר לדומם מנוע, בשבילך).
יותר מדי אינפוט לאוזניים זה הטריגר שלו.
פחות מדי אינפוט לאוזניים זה הטריגר שלך.
שני צדדים של רגישות שמיעתית P-:

אז אם את רוצה צעד ראשון בחינם, הייתי ממליצה לך בתור טיפ להתחיל לרשום כל פעם - מה היה הטריגר שלך להפוך ל"נסערת".
כמו כן, תרשמי לעצמך מה זה אומר "נסערת" מבחינה תיאורית מדוייקת (שאת מגבירה את עוצמת הקול, מדברת יותר מהר, ועוברת את כמות המלים לדקה שהמוח שלו מסוגל לקלוט בלי להתפוצץ? את יודעת, אחת מהתיאוריות על האוטיזם היא התיאוריה של ד"ר סיימון ברון כהן, שהאוטיזם אינו אלא גירסה קיצונית במיוחד של גבריות P-: )

הי אמא קטנה שי"ל זה שירות יעוץ לאזרח, באינטרנט את יכולה לראות את הטלפון שלהם. יש להם מוקדים בכל הארץ והם מפנים אותך לעו"ד להתיעצות ראשונית בחינם. הם יודעים לכוון אותך לעו"ד שמטפלים באלימות במשפחה- כדאי לקחת מישהו טוב עם ניסיון בתחום הזה של אלימות!!
אני הבנתי כבר 3 חודשים אחרי שהתחתנתי שמשהו לא כשורה- התנהג אלי בצורה זוועתית, אבל אח"כ ביקש סליחה וחזר לעצמו. כשהייתי בהריון התנהג בצורה עוד יותר מחרידה
נורא קשה לי המאבק כי זה שוב פעם להלחם מול האכזריות שלו וזה לא פשוט
אני מאמינה שאם תתחילי מאבק משפטי (כשתהיי מוכנה לכך) את תתחזקי, כי העו"ד שלך יחזק אותך, ואת תרגישי סוף סוף שאת נלחמת
אני כמוך- אינני טיפוס לוחמני, אני וותרנית מטבעי, ומאוד נחנחית, אבל אין לי ברירה כי הוא בולע אותי בלי מלח, ואני רוצה להשתחרר ממנו, בא לי כבר להקיא

יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו, כשזה "ריב" מידי בשבילו או לא יודעת למה עוד, הוא מסרב להמשיך לתקשר. לא מדבר ולא מוכן להקשיב למילה ממני. אפילו שם ידיים על האוזניים. במקרים אחרים פשוט הולך.

יש לי ידיד טוב, נשוי כבר הרבה שנים. הקשר ביניהם היה תמיד סוער ומלא מריבות. מנקודת מבטו (שאני שומעת רק אותה, מעולם לא שוחחתי עם אישתו על כך), המריבות מתחילות ממנה ועולים לטונים גבוהים ביוזמתה. שנים הוא ניסה להתמודד בכל מיני דרכים. בהתחלה ניסה לדבר איתה בהגיון ולהרגיע (הוא עצמו מאוד לא הטיפוס הצועק והנסער), אחר כך הלכו לייעוץ זוגי שלא צלח, ובשנים האחרונות ה"שיטה" שלו מאוד דומה לשיטה של בן זוגך: פשוט מסובב את הגב והולך. מנקודת מבטו, בכך הוא לא מסכים לשתף פעולה עם הריב ומנטרל אותו. הוא אומר שזה הפחית את כמות המריבות בהרבה והרבה יותר נעים בבית. הוא טוען שלאישתו יש בעיה של כעס וסוף סוף הוא הבין שאין ביכולתו לרפא את הבעיה אבל יש ביכולתו לא להפגע ממנה. בעבר הוא היה מייסר את עצמו במשך ימים אחרי כל ריב ומנסה להבין איפה טעו ומדוע זה חייב להיות כל כך קשה. היום הוא חי עם המצב בשלום.
כמובן שמכיוון שאני שומעת רק את הצד שלו אני לא יכולה לדעת איך אישתו מרגישה לגבי השיטה הזאת או בכלל איך היא רואה את הדברים. אולי היא חושבת שהוא אטום ונפגעת מכך שהוא לא מוכן לשמוע אותה. אבל אני עדה למצב יותר רגוע ביניהם.
עוד כמובן, שזה לא בהכרח דומה למה שמתרחש ביניכם. אני לא יודעת מה הדינמיקה ולא יכולה להבין אם הסיפור הזה שלי רלוונטי עבורך או לא. אבל בהמשך למה שבשמת כתבה, כדאי לך לבדוק את התגובות שלך, מה גורם לסערה שלך ומדוע את חייבת חייבת להוציא לפועל את הריב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו מתנהלים דרך עו"ד.
סגר את חשבונות הבנק עם חסכונות שהם שלי בלבד.. גרים באותו בית אבל את המשכורת העביר לחשבון אחר..
בבית מתנהג כאילו הוא אב השנה ובן זוג למופת, אבל אז מעורר פרובוקציות קטנות כדי לגרום לי להתפרץ ומקליט אותי...
רוצה להוציא ממני את הילדים, ומבקש פקידת סעד שתיתן חוות דעת...
כתב הגירושין שלו כולל תיאורים של איך אני מתעללת בו התעללות מילולית ורגשית...
חחחח, מוכר לך?

מיואשת יקרה... גם לי הוא עשה את זה- גרם לי להתפרץ ואז הקליט אותי
הם כולם מאותו שורש נשמה - זה לא יאומן, הם מתנהגים על פי אותו דפוס
תספרי את זה לפקידת הסעד שהוא מקליט אותך באובססיביות- העו"ד שלי אמרה לי שככה המופרעים האלה מתנהגים היום- שזו השיטה שלהם, שזה מוכר אצל פקידי הסעד והשופטים- בעידן המודרני עם האייפונים... שיטת ההתעללות החדשה!!
אני מקווה כ"כ בשביל כולנו שהאמת תצא לאור ושאנשי המקצוע יוכלו לראות מבעד להצגות את מה שקורה שאמת
תספרי את זה לפקידת הסעד- שאת סובלת מהתעללות כמה מספר שנים... שהוא כפייתי וטורדני וכל מה שהוא עושה לך!!
מאחלת לך בהצלחה רבה- נשבר לי הלב מהדבר הזה- זה פשוט לא יאומן

אמא קטנה- אני בת 36

מיואשת- עוד דבר- תפני ליחידה לאלימות במשפחה ותספרי הכל!!! זה ישמש לטובתך כשתגיעו למשפט, את חייבת לדבר עם עו"ס שם ולספר על הגיהנום שאת עוברת!!! ולהתחיל טיפול שם- פגישות שובעיות אם את יכולה. זה מאוד חשוב כי אח"כ זה יתן לך יותר "נקודות" כי זה מילה שלך מול שלו, והעו"סים ביחידה לאלימות יכולים לזהות שאת דוברת אמת וכל מה שאת עוברת- זה מאוד חשוב, גם פקידות הסעד יבקשו המלצה מהעו"ס שדיברת איתו
אמא קטנה- אני גם ממליצה לך בחום לדבר עם היחידה לאלימות במשפחה ולהתחיל תהליך שבועי!!!!
זה מאוד מאוד מאוד יעזור כשיבוא עם כל ההצגות שלו
אין ברירה- אחרת הקול שלנו בחיים לא יישמע

הי סוזן, מה נשמע?
את פנית ליחידה לאלימות במשפחה? האם הם נותנים לך טיפול פסיכולוגי? האם זה עוזר כשמבקשים משמורת? איך מוכיחים אלימות מילולית, הרי זו מילה שלך מול מילה שלו ואותך (ואני לא יודעת מה אם בעלי) המנוול הזה מקליט כשאת מתפרצת...?
מה העו"ד שלך אומרת...? כמה זמן זה לוקח כל התהליך הזה? את רוצה משמורת בלעדית או שתתפשרי על משמורת משותפת?
זה ככ מדכא כל הסיפור הזה.... אני מותשת רק מהמחשבה על זה...
מה ההורים שלך אומרים על כל הסיפור? האם הם "הרגישו" לפני החתונה שהוא לא בחור טוב?

הי אמא קטנה, אני הלכתי ליחידה לאלימות במשפחה, יש שם עובדים סוציאלים שמכירים היטב את האופי האלים הזה. אז קודם כל בשביל הרקורד- את חייבת שיהיה רישום שהיית שם, כי כמו שאת אומרת זה מילה מול מילה, ועצם זה שהיית ביחידה לאלימות מחזק את דברייך. העובדים הסוציאלים יאמינו לך וידברו איתך ויכתבו מה הם רואים ומה את חווה . דבר שני- הם יכולים לייעץ לך, לכוון אותך, הם ממש מכירים את ההתנהלות הזאת ובמיוחד מה קורה ברגעי הפרידה.
לגבי משמורת משותפת- אני לא מוכנה, אנחנו נלך על זה למשפט.
אמא שלי דווקא חשבה שהוא בחור נחמד לפני החתונה. אני כן יכולה לשחזר כעת כל מיני רגעים מקדימים לאלימות, של העלבות פה ושם.. ואח"כ התנצלות (אבל זה היה מעט וחשבתי שזה לא היה בכוונה ולא בטבע שלו) וגם ראיתי פה ושם רגעי קריזות על אנשים אחרים. חוצמזה הוא היה ממש חמוד ורגיש ומאוד מעריך אותי ואוהב...

הי קוראת, תודה על העידוד. גם בעלך לשעבר היה גבר מתעלל? הוא נלחם איתך על משמורת משותפת?

קוראת, את באמת מעודדת.... דבריך מחזקים גם אותי. כמה זמן עבר מאז הגירושין שלך? וכמה זמן הגירושין נמשכו?

כן, הייתי נשואה למתעלל. זה סיפור קצת מסובך, ואין לי זמן עכשיו להסביר. היה מאבק די קשה. הגירושין נמשכו יותר משנה. אבל זה בגלל שהיה לנו סיפור די מיוחד.
בכל מקרה, אני במקום אחר לגמרי היום. קשה להאמין. מה שלמדתי הוא שוויתורים לא עוזרים עם מתעללים, אלא רק גבולות מאוד ברורים והפגנה של חוסר פחד ואפילו כוח. ויתורים גורמים להם רק לדרוש יותר. לכן צריך עורכי דין די תקיפים.
בתקופת הגירושין הייתי בתוך תהום של חולשה ועצב. הלוואי שהייתי יודעת שאחרי שנה-שנתיים אהיה מאושרת. די מדהים שהיום הוא אפילו די נחמד אלי. אני חושבת שזה שיש לי בן זוג והוא כבר כל כך לא מעניין אותי זה משדר איזה כוח שגורם לו להיות נחמד. אבל זה לא ממש אכפת לי.
חשוב גם לא להלקות את עצמכן. לא עשיתן שום דבר רע. להיפך, נתתן אמון, ונשארתן גם נאמנות לעצמכן בסך הכל. כי לא נשארתן בתוך היחסים המתעללים.

יש לי שכנה נשואה עם ילדה בת 3, היא עקרת בית ובעלה בכיר בהייטק. מסתבר שעוברת התעללות כלכלית ונפשית מאוד קשה, שהפכה אלימות פיזית! כן כן, היא מקבלת מכות!
כשנפתחנו אחת לשנייה וסיפרה לי מה היא עוברת- וכמובן השביעה אותי שאסור לי לדבר עם כך עם אף אחד, אמרה שהיא לעולם לא תוכל לעזוב אותו כי אין לה סיכוי מולו!
בעלה בחור מרשים ונראה כל כך הגבר החדש והעדין שאני ממש הייתי בשוק ממה שסיפרה לי!

בעלה שולט בכל האמצעים הכלכליים, לא מאפשר לה לצאת לעבוד (והיא בחורה משכילה... עם מקצוע די מכובד)
לאחר הלידה עברה דיכאון שלאחר הלידה ונאלצה לקבל כדורים לתקופה מוגבלת
הוא כמובן דאג לעדכן אותה שאם תפתח את הפה- הוא יוציא מנה את הילדה, והיא הרי- עם עבר "לא שפוי" בלי אמצעיים כלכליים, לא יכולה לעולם להתמודד מולו
אדם חזק ובעל מעמד מול אישה שבורה נפשית ללא יכולת לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית
והוא גם מגיע מבית מבוסס עם הורים חזקים- היא מגיעה מבית ממוצע מינוס ללא עזרה מי יודע מה..

אז מה עושים כשיום אחד תחליט לעזוב אותו?
הגבר יגיד לפקידת הסעד כמה היא חולת נפש- והרי בעבר נטלה תרופות.. נכון?
והיא תהיה מרוסקת ובוכייה- והיא מעולם לא פנתה ליחידה לאלימות במשפחה, היא לעולם לא פנתה למשטרה, ומי אמר שיאמינו לה?
וכשהוא ידרוש משמורת בלעדית (!!!) כי הוא יציב כלכלית, כי הוא החכם והרגיש והנחמד, כי כל העולם ואישתו יכתבו לו מכתבי המלצה של כמה שהוא בחור מדהים רגיש ואכפתי
והאישה- אולי היא מעורערת?? אולי היא מסכנה ותלותית???
אז סליחה- האישה צריכה להתכונן טוב טוב! ולקחת את העו"ד הכי טוב שיכולה למצא שמבין בגברים אלימים!
אם האישה לא תתכונן אז הגבר יאכל אותה בלי מלח- כמו שאכל אותה כשהיו עוד ביחד
ואגב- הגבר מתכונן טוב טוב לנושא, ולוקח את העו"ד הכי תוקפני שרק אפשר!
והגבר ינסה לסחוט כספים! ואתן לך גט אם תוותרי על הילדים.. אם תוותרי על הדירה.. אם תתני לי 300 אלף שקל.. נכון? זה בסדר?
לנו יש עסק עם גבר חולה שליטה וכפייתי חולני מתעלל ומה לא
אז כן צריך להתכונן
ןחלילה לא לשקר
אנחנו לא משקרות
שכל האחת תספר מה שעברה- בלי לשקר
אל דאגה- השקרים כבר יגיעו בערימות- אבל מהצד שלו. כן- הוא ישקר ויספר דברים- כי ככה זה ביחסים אלימים
ומי שלא היה שם לעולם לא ידע

אוי סוזן סוזן, את כל כך צודקת בתיאור שלך.

מה עושים?
עושים בדיוק את מה שאת עושה.
ההדרכה שכתבת כאן מצויינת.
הלוואי שהייתי מקבלת כזאת הדרכה לפני שנים, כאשר הייתי זקוקה לה.
עורכי דין שלקחתי מהשורה הראשונה לא ידעו אז לתת את ההדרכה הזאת.
נאלצתי לגלות אותה בעצמי.

הייתי בסרט הזה של גרושין כאלה, זה היה תקופה לא קצרה בכלל, המאבקים נמשכו גם אחרי שנחתם הסכם גרושין וגם אחרי הגט, מאבקים על כל דבר קטנטן שרק אפשר להוציא את הנשמה לשני עליו.
אני זוכרת את התקופה הזאת כמשהו סיוטי ברמות שאי אפשר לתאר.
עד היום - רק להיכנס לבניין של ההוצאה לפועל בשביל משהו קטן כמו עידכון כתובת מגורים עושה לי רע בכל הגוף.
בשבילי אלה היו מקומות עם אנרגיות ממיתות.

מצד שני, היום היחסים מאוד מאוד טובים. אפילו בצד הכלכלי, שלא האמנתי שזה יוכל לקרות, שהוא יוציא שקל מיוזמתו, היחסים היום מאוד מאוד טובים.
אני יכולה לספר שהייתי שם, באותה תקופה זה בור בלי תחתית ששואב אותך ונדמה שלא ייגמר לעולם, ובאמת זה לא נגמר לעולם כי אלה גברים שתמיד ימצאו מה עוד לרצות לדרוש לבקש להכאיב למהלך החיים הרגיל, ומצד שני - בסופו של דבר היה שלב שזה נגמר, אבל נגמר באמת, ואני יכולה להגיד שאנחנו לגמרי מאחורי זה.
לא האמנתי שיגיע היום שהוא יוכל לראות אותי כאדם נפרד עם צרכים משלו ולקחת בחשבון את הצרכים שלי (אני מדברת על התנהלויות פשוטות בחיי היומיום כמו לתאם זמנים שהילד איתו בחופשים מעבר למה שנקבע בהסכם, לא ביקשתי ממנו תמיכה נפשית בחיי כאדם...) והנה - זה בכל זאת קורה. לא בערבון בלתי מוגבל, זה לא איש שאני יכולה להישען עליו, לסמוך עליו שיראה אותי כאדם גם אם לרגע אני קצת חלשה, אבל בכל זאת - כשאני ברורה - זה קורה.

לגבי גורמי הרווחה ובתי המשפט: ההכרות שלי איתם לצערי היתה מעמיקה ודעתי עליהם לא מחמיאה...
בעיני נכון לעשות הפרדה מתי אנחנו מנסות לתקן את העולם בשביל כולם ומתי נאבקות עכשיו בשביל הסיפור הפרטי שלי.
בשביל הסיפור הפרטי שלך - כל ההדרכות שכתבת נכונות ומדוייקות מאוד.
בעיני, חלק מסיפור של התעללות כמעט תמיד הוא הכיסוי, ההסתרה, זה שאף אחד לא ידע, ולא היה מדמיין.
ומכיוון שאף אחד לא ידע - אז אי אפשר להוכיח.
בית המשפט (במקרה הטוב...) נשען על עובדות. על דברים מאוד קונקרטיים ומוגדרים.
המטרה שלו בדרך כלל היא לאפשר לילד מקסימום קשר עם שני הוריו.
המטרה שלו היא לא צדק.
וגם לא את, האישה. אין לו מטרה לעזור לאישה שעברה התעללות. אלא לאפשר לילד כמה שיותר קשר עם שני ההורים.
אם מבינים את המטרות של בית המשפט, מבינים את גבולות האפשר, ומתנהלים בתוכן נכון.

לי באופן אישי מתוך מה שעברתי אין בכלל ספק שמצב של קשר רציף בין הילד והאבא יוצר אינספור הזדמנויות להמשיך את הדפוס הפוגע שמוחק את הצרכים והרצונות שלך, או מנסה לתפעל אותך במיליון דרכים. אצלי זה היה קורה לפעמים דרך ביגוד, למשל - תלבישי אותו ככה, תלבישי אחרת - הלו, אל תחלק לי הוראות!
אני לא יודעת מה היה קורה בעולם אידיאלי, אבל בעולם שלנו - זה שהקשר הזה מאוד מקשה על האמא, שפגועה ממילא, זה לא סיבה עבור הרוחה ובתי המשפט להגביל את האבא. שהאישה תסתדר.
זה העבודה שלנו, ללמוד גם אחרי הגרושין וגם אחרי שהכל נגמר, ללמוד לשים נכון את הגבולות של עצמנו.

והאמת, שאולי יש בזה גם משהו אמיתי - באיזשהו שלב פשוט ישבתי עם עצמי והסברתי לעצמי:
אם אני נתתי לאיש הזה להיות חלק מהחיים שלי, עד הרמות הכי אינטימיות שיש, אין אפשרות יום אחד פשוט לקום ולמחוק אותו משם. הוא אדם, גם אם אדם פוגע. רק כשיכולתי בו זמנית מצד אחד לראות אותו כאדם פוגע ולשים גבולות מאוד ברורים, ומצד שני לקלוט שאחרי הכל הוא אדם - גם אם פוגע - ומהמקום הזה לכבד אותו, התקשורת התחילה להיות טובה ומשרתת גם את הצרכים שלי, לא רק שלו.
אני יכולה להעיד שהיום הקשר שלו עם הילד שלנו מאוד טוב וההתיחסות שלו רואה את הצרכים של הילד שלנו, לא מנסה לתפעל אותם לטובתו, מה שלא היה בהתחלה. גם בהתחלה היה קשר מאוד חזק אבל בצורה שלפעמים משחזרת את אותם דפוסים גם עם הילד שלנו.

הדרך מאוד מאוד ארוכה, וחלקים ממנה נראים כמו יער שאין לו סוף, אבל לפחות בסיפור שלי - יש איזו נקודה שאחרי ההשלמה עם כך שאלו החיים שלי עכשיו ואי אפשר לברוח מתוכם, פתאום היער כן נגמר.

הרבה הצלחה!!

פלונית אלמונית, האם גם בחייך האישיים, הצלחת להתגבר ולהמשיך הלאה? האם הסכמת לפתוח שוב את הנפש והלב שלך למישהו? המשמורת היא שלך? כמה זמן הייתם נשואים?

התגובה הראשונית שלי מהבטן היא - יו, כמה שאלות בבת אחת...
מסוגים שונים, שאני לא יכולה להיפתח לכולן בו זמנית ולענות לכולן מכל הלב.
ולמה בעצם את שואלת?
על כל פנים - אם הצלחתי להתגבר ולהמשיך הלאה - מה זה נקרא להתגבר ולהמשיך הלאה?
אני זוכרת את עצמי בתקופות הכי רעות יושבת מול הים ואומרת לעצמי שהכל חרא אבל הים עדיין כחול ומבטיחה לעצמי שאני לא אגמור עם קמטי מרירות על הפנים. זה נקרא להמשיך הלאה?
ברוך השם, יש לי חברות, אני שמחה בהרבה דברים בחיים שלי, באיזשהו שלב אפילו העזתי ועברתי דירה, לא מאוד רחוק, ברדיוס נסיעה של בערך 20 דקות, אבל מאוד מאוד חששתי מהתגובה שלו ולכן לא עברתי שנים, וברוך השם זה עבר חלק לגמרי, עם הרבה עבודה מבפנים ומבחוץ (מבפנים - הכוונה בעולם הפנימי של עצמי, מבחוץ - במציאות החיצונית, מולו ומול כל מי שהייתי צריכה). כל השנים האלה עבדתי, דווקא בתקופות הכי קשות עבדתי משרה מלאה, היית טובה בעבודה שלי.
השאלה השנייה היא מאוד כואבת - כרגע הנפש והלב שלי מאוד פתוחים, משתוקקים וכמהים מאוד למישהו.
זה בהחלט היה תהליך להיות מסוגלת להיפתח לנוכחות גברית בחיים שלי.
אני כרגע כמה חודשים אחרי קשר מאוד עמוק ומשמעותי שהסתיים ומאוד כואבת את הפרידה וגם מתחילה להיות שלמה איתה, מאוד מחכה ומשתוקקת למישהו אחר.
המקום שהיה סגור בלב ובנפש בעיני, כל השנים, היה לגמרי לא קשור רק למה שחוויתי בנישואים עם מי שהיה בעלי (למרות שחוויות קשות של נישואים זה בטח לא תורם לחשק ליצור קשר שוב) אלא בעיני הרבה יותר קשור למה שחוויתי בגיל ההתבגרות, למערכת יחסים עם אחד ההורים, שאני עדיין תוהה על מה שהיה שם, וזה מה שהביא אותי מלכתחילה להעיף מבט בדף הזה שמהר מאוד נשאבתי לתוכו.
בואי נאמר שאם בשמת הזכירה את הספר הורים מרעילים, אז אחד הפרקים שם הוא בוודאי לגמרי עלי.

הי פלונית... סליחה על כל השאלות, ותודה על השיתוף...
למי שעדיין נמצאת שם, הסיפור של מי שהיתה ויצאה משם- נותנים תקווה, וחיזוק ואלי בגלל זה שאלתי אותך...
שמחתי לשמוע שלא איבדת תקווה, ושעברת דירה ושאת חיה את חייך כמו שאת רוצה היום, ואני מקווה מאוד- שגם תמצאי את האדם שאת מחפשת לחלוק איתו את חייך.
שאלתי על אורך הנישואים, כי אצלי זה התחיל בסוף ההריון בצורה איומה, ועניין אותי לדעת- אם זה ככה קורה גם אצל אחרות, שכל הרוע יוצא כשיותר קשה לך לברוח, כי יש ילד... לי גם נורא קשה "להתמודד עם הסביבה" ולהסביר שהנישואים שלי היו ככ קצרים, ועוד עם ילד... אני מרגישה בושה, וחוסר רצון להתמודד עם הסטטוס (שכרגע עוד לא רשמי) של גרושה צעירה עם ילד...
תודה בכל מקרה ששיתפת:)
סוזן, מה שלומך?

הי אמא קטנה, טוב לשמוע ממך

גם אצלי בסוף ההריון ההתעללות החמירה (אם כי היתה גם לפני שנכנסתי להריון- אבל בקנה מידה קטן יותר)- אני ממש הרגשתי לכודה כי הייתי כ"כ כבדה בסוף ההריון וגם מפוחדת מהמצב החדש- ואיך אגדל ילד במציאות כזאת אכזרית, ומה קרה כאן בעצם? איך הגעתי למצב הזה? הייתי המומה מהמצב, מפוחדת ולא יכולתי לעשות כלום בנידון אלא לחכות ללדת ואז לחכות שאתאושש ואז לנסות לשקם את המחשבות ומה שקורה ואז לפעול.. היתי ממש חסרת אונים, ממש לכודה, כמו שבויה הרגשתי. גם ממש איים עלי שישתמש באלימות והפחיד אותי ממש ואח,כ היה חמוד.. ממש מפחיד כמו בסרט אימה.
עכשיו אני מספרת לאנשים טיפין טיפין כשאני מרגישה שאני יכולה לספר אז אני מספרת לאדם אחד ועוד אדם אבל ממש בקטנה. גם אצלי יש אנשים שאני מתחמקת מהם כי אני לא רוצה לספר, ובודאי שלא להסביר. אני גם לא חושבת שאני צריכה להסביר לאף אחד כי זה עניין מאוד אישי, אז אני גם מכינה את עצמי נפשית שאם מישהו ירצה לחטט אז אגביל את השאלות ולא אענה ואגיד תודה רבה על ההתעניינות אבל זה אישי.. אבל ברוך השם אנשים לא שואלים יותר מדי ולא נדחפים.. טוב.. רוב האנשים לא יודעים ובמיוחד לא המשפחה שלי- שרק אמא ואחותי יודעות..
חוץ מזה - זה הכי קול להיות גרושה, ברגע שנתאושש יפתח לפנינו עולם חדש של בחורים חדשים ודווקא יהיה כיף אני מאמינה, לנסות ולפתוח פרק ב'.
אני מאוד מקווה שאקים שוב משפחה.. אצלי השעון כבר מתקתק כי אני בת 36, ואני לא יודעת כמה זמן התהליך הזה ימשך, ומתי אכיר מישהו חדש ואם באמת יזדמן לי להתחתן שוב וללדת..
אבל מאוד הייתי רוצה את ההזדמנות הזו.
אבל גם בלי קשר לשעון- גם אם אכיר בגיל מבוגר יותר בן זוג זה גם יהיה נהדר
אני מאמינה שכן הלב יכול להתרפא ושנוכל לזמן לחיינו בן זוג מתאים - כאשר כבר נבין יותר מי באמת יכול להתאים ומי עושה לנו טוב..

אמא_ קטנה, תודה שענית.
עכשיו אני מבינה מאיפה השאלות באות.
משמח אותי מאוד אם החנה הנוכחית שלי בחיים יכולה לתת תקווה או חיזוק.
האמת, בזמנו לא האמנתי שיגיע הרגע שבו יכאב לי הלבד, כל כך היתה קשה לי התחושה שכל הזמן מישהו שאני לא רוצה שיהיה חלק מחיי עדיין נשאר דבוק אליהם...

לגבי ההתמודדות עם הסביבה - אני יכולה לשתף אותך, שאני באה מעולם דתי.
הייתי מסוגלת רגשית להגיע להחלטה להתגרש רק אחרי שהייתי בטוחה במיליון אחוזים שאין שום דרך אחרת.
ועד שהגעתי לתחנה הזאת הייתי צריכה קצת זמן לעצמי כדי לאגור כוחות.
הייתי במצב כבר מאוד לא טוב פיזית.
בכולופן, כל כך חששתי מהתגובה של הסביבה, ובסופו של דבר הופתעתי מאוד לטובה.
התגובה היתה מאוד מפרגנת, עד כמה שאפשר להגיד מפרגן בסיטואציה של גירושין.
אף אחד לא מתח ביקורת על העיתוי של ההחלטה שלי.
כשהגעתי לעולם הדייטים, שאלו אותי המון: אם את מספרת שזה היה גרוע מהדקה הראשונה, אז למה ארבע וחצי שנים? ופתאום התחלתי לאבד את הביטחון ולהרגיש איזו דפוקה אני שכל כך הרבה זמן לקח לי.
היום אני חושבת שלקח לי בדיוק את הזמן שהיה צריך לקחת בשביל לדעת את מה שהייתי צריכה לדעת.
אם הייתי יותר חכמה, אולי לא הייתי מביאה לעולם את הילד המדהים שיש לי, אבל קשה להצטער על קיומו.
מבחינת פרק הזמן, רק אני יכולתי לדעת כמה זמן אני צריכה.
הרבה טוב!!

אני לא יודעת מה קורה לי- אני ממש מתגעגעת אליו..... ויש ימים שאני שונאת אותו כ"כ ...
היום אני פשוט מתגעגעת אליו .. ממש
לצחוקים שלו, לעדינות שלו (כן כן יש לו עדינות) היון כ"כ הרבה רגעים יפים
ואני גם חושבת- הרי הוא אמר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל בחזור אלי, שהוא מוכן לטפל בעצמו...
אבל אם הוא לא היה מקיים את הבטחתו? ואם אלימותו אלי היתה מתגברת?
מי יכול להיות ערב לי לכך?
אז למה עדיין יש לי הרהורים.... זה כ"כ קשה

אגב- זו אני סוזן רשמתי את זה.. אני פשוט במחשב שהוא לא שלי.. אש יצא ככה פלוני אלמוני

סוזן, תזכרי שמאותו אדם שהיה לך ככ טוב איתו, יצא גם הכי רע, והרע הזה היה מכוון כלפייך.
קשה לו לבד, הוא יודע שצפוי לו נזק כלכלי מהגירושין, ולו- היתה אישה נהדרת שטיפלה בבת שלו והתייחסה אליו מדהים, והוא -
הרגיש שיכול לעשות בה כרצונו. גם המשחק שלו עם הלב שלך עכשיו- רגע תשלמי על החובות שלו ורגע הוא אוהב אותך ומוכן להשתנות בשבילך- הוא לא פייר.
האינסטינקטים שלך בריאים, קמת ועזבת... וברור שזה קשה אבל אם תחזרו- יהיה קשה פי 10 לעזוב עוד 4 שנים ועם עוד ילד..
אל תפלי לשם שוב...!

סוזן סוזן - חס וחלילה. אל תעלי על דעתך לחזור בך מהמהלך. אני מניסיוני אצלי ואצל זוגות שאני מכיר כאשר יש לבן זוג אישיות כזו שום דבר לא יכול להשתנות מספיק !! (אני גבר אם זה משנה...)

זה גם ייחשב בעיניו כמו שחזרת אליו על ארבע (גם אם עכשיו הוא היה מתחנן לחזור). הוא ניצח בזה. נקודה.

לפעמים אתה עובר תהליך מאוד עמוק וחשוב.
זה לא תהליך שיכול לקרות ביום אחד.
התהליך הזה שבו מצטרפות פתאום פיסה לפיסה ומתחילות ליצור פאזל זה תהליך שמתחיל בהבנה ובידע שאותו אתה מחפש כל כך אבל הוא גם תהליך רגשי, ההבנה מחוללת משהו בנפש. זה לא סתם שלא הכל מסתדר ביום אחד.
דברים לוקחים זמן.
מה לעשות - יש מה לעשות במישור של כלים מעשיים, ושם נשמע שעשית את הדבר הנכון - פנית לעזרה, והגעת כנראה לכתובות הנכונות.
ויש מה לעשות במישור הכי עמוק: ממה שחוויתי בזמנים שונים בחיים, נדמה לי שככל שתבהיר לעצמך - מה א-ת-ה מרגיש, ככל שתבהיר לעצמך איך אשתך נתפסת בעיניך, במלים שלא מחפשות לשים תווית חיצונית אבל כן מאוד ברורות ומבהירות את הדפוס של היחסים, גם בלי מלים, גם בלי לפנות אליה - כמו מערכת של מראות - היא תוכל לראות איך היא משתקפת בעיניך, בצורה שלא שוללת את הערך שלה כאדם אבל כן משקפת מאוד ברור את הדפוסים שחוזרים על עצמם, והיא תוכל לעשות את הבחירה מה היא רוצה לעשות עם זה: שינוי או פרידה.
אני חושבת (זה דיעה אישית, לא מקצועית או משהו...) שברוב המקרים (חוץ ממחלות נפש מאוד קשות וכאלה...) האיבחון הכי טוב האם יש סיכוי לשנות או לא הוא מבחן הרצון: האם האדם רוצה? ולפני הרצון: האם הוא מסוגל לראות?
הרבה פעמים כשאתה רואה - גם בלי להגיד מילה - גם האדם האחר מתחיל לראות.
ומבחן הרצון הוא גם של בן הזוג שפגעו בו: בשביל מה שווה לו להישאר בתוך הנישואים האלה? מה מחזיק אותו שם? איך הגיע לשם מלכתחילה?
הפער בין איך שדברים נראים מבחוץ (משפחה חשובה, מתייעצים איתה..) למה שקורה מבפנים מאוד מקשה גם לקלוט ולהבין את המצב וגם מקשה על ה"מה לעשות". גם זה דבר להסתכל עליו. במבט מרחם, לא במבט מאשים. מאיפה הכוחות לתת כל כך הרבה לאנשים מבחוץ לאורך זמן רב כל כך כשאין שום תחנת תידלוק, כשאין שום מערכת הזנה? איפה המקום לרגש, לאורך השנים?
גם זה תוצר של רשמים שמוטבעים עמוק בנפש ממי שגידל אותה, ממי שהעניק המון כוחות לפעול ולעשות ולא בטוח שלימד להקשיב לאיתותים של הרגש.
חלק מאוד חשוב מה"מה לעשות" הוא לאתר ולזהות נכון מה המשאבים שלי.
המשאב הכי חשוב הוא אנחנו עצמנו.
כמה כוחות יש לי, לעבור תהליך בעצמי, של להכיר בעצמי כאדם, שלם, שצריך לקחת אותו בחשבון.
תקופה ארוכה של חיים עם רעל רגשי מצטבר במערכת היחסים בדרך כלל מדללים ומחלישים מאוד את הכוחות הפנימיים, ואז לפעמים אין ברירה אלא לקום וללכת או לבדוק האם בן/בת הזוג מסוגלים לעשות שינוי דרסטי.
אני כותבת כך, את כל מה שכתבתי על ה"מה לעשות" הפנימי, כי דווקא אצלך האוזן שלי לא שומעת את ההידלדלות הזו של כוחות ומשאבים פנימיים, ונדמה לי שדווקא יש אצלך הרבה כוח, עדיין, באופן מפתיע.
רק טוב.

http://www.wikihow.com/Recognize-a-Pote ... lationship
זה לינק עם כתבה ממש מגניבה ןעם ציורים שמסבירה על התעללות.

הציור השלישי לפני האחרון פתח לי העיניים

תגיד, דיברת עם איזה רב מאצלכם לגבי הקשר שלכם? מה המגמה אצלכם? האם בכל מקרה להמשיך את הקשר ויהי מה, או שיש גם פתיחות לגבי מצוות גירושים? אתה מכיר את הרב קוואס? שיש לו ארגון כזה עם יועצים שהם אנשי מקצוע לטיפול זוגי והם באים מהעולם הדתי. אבל קצת מנסיוני וגם ממה שקראתי בספרות- לא תמיד היועצים הזוגיים מספיק מנוסים לגבי אלימות/התעללות בזוגיות ולכן אני חושבת שזה מצויין שקבעת פגישה עם אנשי מקצוע מהטלפונים שכתבת למעלה.. אולי גם אישתך בהמשך תרצה להצטרף אליך.
אצלי ואצל בעלי- הלכנו לטיפול זוגי אך זה לא ממש הצליח אצלנו והבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר כך ופשוט קיבלתי את ההבנה ואת הכוחות לעזוב. בטיפול הזוגי שהלכנו אליו המטפלת אמרה שמפורש שבעלי חייב לעבור טיפול פרטני על מנת שנוכל להמשיך בזוגיות.. אבל הוא הלך רק בשביל לסמן "וי" .... אבל לפי דעתי כדאי לעשות את המאמץ הזה בכדי להיות בטוחים במאה אחוז מה לעשות הלאה.
אצלי בקשר גם הדלדלו הכוחות הנפשיים ולכן כבר לא יכולתי להמשיך יותר וכבר לא היה בי הכח הזה לחכות ולראות האם הוא ישתנה מתישהו.. כבר הרגשתי שאם הוא רוצה להשתנות אז זה עניין שלו ואני כבר לא יכולה להיות יותר בתמונה.
עדיין אני אוהבת אותו (וגם שונאת אותו) אבל העדפתי לשחרר אותו ולהמשיך עם חיי
הרגשתי שאני שק החבטות שלו ודי נמאס זה לא התפקיד שלי , לא באתי לעולם בשביל זה. החלטתי שאני צריכה להיות דוגמא לבת שלי, שאהיה אמא שמחה ובריאה וחזקה, ולא סמרטוט רצפה.
אגב- הטלפון של הארגון של הרב קוואס הוא 0543131015. אבל אני לא יודעת עד כמה הם יבינו את הענין של ההתעללות למרות שהם מטפלים זוגיים... (ולגמי מחיר זה 180 ש,ח לפגישה של שעה וחצי)
אני בתחילת ההתעללות שחוויתי עם בעלי כ3 חודשים אחרי שהתחתנו אז קראתי את הספר חכמות נשים (שיש את הספר הזה לגברים בשם- בגן השלום) אבל הספר הזה רק דיכא לי את האינסטינקטים הבריאים שלי, וגרם לי לנסות ולהבין אותו, ואולי לראות איך אני יכולה לרכך אותו.. וכל מיני עיצות לא נכונות למישהי שעוברת התעללות.. ולכן אני קצת מסוייגת מעזרה וטיםול שמגיעה ממקום דתי, כי המגמה היא לעשות את המקסימום שזה ילך- ולפעמים המקסימום הזה הוא על חשבון כוחות הנפש של קורבן ההתעללות..
אתם יודעים שגירושים זה למעשה מצווה? קוראים לזה מצוות גירושים- זה מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות. באמת- אפילו תרשמו בגוגל תרי"ג מצוות ותראו שמצוות גירושים היא אחת מהן.. מעניין לא?

בעצם משהו חשוב שניסיתי להעביר כאן הוא שחשוב ללכת לאנשי מקצוע מהרווחה, ומהיחידה לאלימות במשפחה, ושהם יותר מנוסים ביחסים אלימים מאשר המטפלים הפרטיים שמתעסקים בתקשורת זוגית ולאו דווקא באלימות. לפעמים למטפלים הפרטיים שהם אפילו יותר יקרים יהיה קשה לפענח קשר אלים וליחידה לאלימות יש את הכלים לכך ואת הניסיון הדרוש -
המטפלת הזוגית שאני ובעלי הלכנו אליה אומנם ראתה שאצלו הבעיה והוא חייב טיפול פרטני, אבל היא התמקדה בכך שהוא החלש, שהוא הרגיש המסכן שצריך לעזור לו, ושאני החזקה ושאני יכולה לתמוך בו ולעזור לו.. ובעצם אני זו שהייתי מפורקת לחתיכות...

הלינק ממש טוב, סוזן... כל כך נכון!
מה שלומך?

מאוד מאוד מרגש אותי כל מה שכתבת.
ועדיין בתוך מציאות מאוד קשה האוזניים שלי שומעות משהו עדיין מאוד חי מבפנים.
חי אבל מזהה שהוא מתחיל להיות יותר מידי פגוע וסדוק.
מסכימה מאוד עם כל מה שכתבה סוזן סוזן על המורכבות שבללכת למטפל זוגי - שלא תמיד יודע לזהות את מה שמתרחש, וגם אם כן - לא ברור האם תפיסת העולם שלו תאפשר לו להציע פרידה וניתוק. (וזה קורה הרבה בעיני גם אצל מטפלים לא דתיים.)
אתה מבקש חומר קריאה - אני באופן אישי לא מכירה חומרים כאלה.
אני כן יכולה להגיד מהקצת שאני מכירה שנדמה לי שנכתבים יותר דברים על איך לזהות אלימות מכל מיני סוגים, כולל רגשית, והרבה פחות על מה לעשות אחרי שמזהים אותה.
בעבודה עם ילדים אני יודעת בוודאות שזה המצב - יש הרבה יותר חומר תיאורטי וניסיון מצטבר בזיהוי של אלימות/הזנחה מכל מיני סוגים, והרבה הרבבה הרבה פחות ידע של אנשי המקצוע מה לעשות עם המצב.
בסדר, אז עשו חקירת ילדים, מה הלאה?
הרבה פעמים מצאתי את עצמי (בעבודה, ב"ה... רוב מה שאני כותבת זה מתוך זווית הראייה האישית שלי ומתוך דברים שאני עברתי בחיים, לא ידע מקצועי, אבל בהקשר של אלימות כלפי ילדים וחוסר הידע איך להמשיך טיפול - אלה דברים ששמעתי גם בהשתלמויות מקצועיות, בזמנו, שבנקודה הזאת - היום שאחרי שנחשפה ההתעללות - הידע הרבה הרבה פחות מפותח) מתוסכלת מאוד מכך שמי שאמור לדעת - פשוט לא יודע.
לגבי זוגיות: יש מטפלים זוגיים נדירים וחכמים שכן יכולים להתלבט עם שני בני הזוג ועם כל אחד לחוד האם נכון להישאר במסגרת המשפחתית או לא. בניסיון שלי - הם נדירים מאוד מאוד מאוד, וגם הם לא ייכנסו ל"נישה" הזאת החל מהדקה הראשונה. בדרך כלל מטפל זוגי - בניסיון שלי - ינסה לשקם את הזוגיות.
אני חושבת שהחלטה האם נכון להישאר בזוגיות או לא היא החלטה מאוד אישית, שמטפל לא תמיד לוקח על עצמו לכוון בה - ומצד שני זוהי צומת דרכים שבה האדם הכי זקוק לעזרה.
לפעמים רק טיפול אישי, במקביל לטיפול הזוגי, יכול לעזור ולתת את התמיכה - למקד את המבט לא רק על איך לנסות לתקן את מה שקורה בין השניים, אלא גם לתת כוח לאדם האחד שבתוך הזוג להתבונן על עצמו ולראות מה טוב לו.
לפעמים יש מטפל זוגי שכן מספיק חכם וחם ואיכפתי ויכול להציע שחלק מהפגישות יהיו ביחד וחלק עם כל אחד מבני הזוג לחוד, וכן להיכנס גם לנישה הזאת של לעזור לאדם האחד שבתוך הקשר להבין את עצמו ומה הכי טוב לו מבין האפשרויות הקיימות.

אני זוכרת התלבטויות בלתי נגמרות שלי לפני ההחלטה להתגרש ואני זוכרת משפטים שנאמרו במסגרת המשפחה התומכת מאוד אבל גם מקבעת לתוך הישארות בנישואים בלתי אפשריים, משפטים שיש בהם חוכמת חיים כבייכול, שמעתי סיפורים מאוד מאוד שונים משלי אבל דומים, של מיליון סיבות למה להישאר בתוך הנישואים (כמובן הילדים, הבושה, החברה, הפער הבלתי נתפס בין איך זה נראה בעיני אנשים מבחוץ לאיך זה מבפנים, הסוד והעובדה שאיש לא ידע על כך, הפחד מלשם מחיר כבד בעבודה, סיפורים על נשים - היא עובדת בתפקיד מאוד בכיר במקצוע טיפולי, אולי אפילו בתחום שקרוב למניעת אלימות, פחד ענקי מלאבד את האי של השפיות היחיד כמעט שנשאר בחיים - הכבוד העצמי בעבודה, המקום בו טוב לה והיא פורחת ומוערכת).
בהתבוננות שלי היום ממרחק של שנים נדמה לי שזה תמיד הקרע הזה בין המבט שרואה אותי מבחוץ ורואה את כל המחירים שאני עתידה לשלם, רואה את חוסר המעשיות של הצעד הזה, ובין המבט שרואה מבפנים ורואה את המחירים שמשולמים בהווה בהמשכיות של הקשר.
מה יותר חשוב? עד היום אני חושבת שאין לי תשובות בשביל אף אחד ואחת.
מה מעניק לאדם בסיס יותר יציב - אני לא יודעת.
אני יודעת מאוד ברור את התשובה בשבילי.
אני יודעת מה עניתי פעם לאישה שהתייעצה איתי על מצב דומה: אולי בשלב ראשון, לפני ההחלטה האם לשלם את המחיר החברתי והמקצועי מפניו כל כך חוששים, בגירושין, לשלם אותו בלי גירושין - להסכים למות מבושה, לשתף חברים שלא יודעים ולא היו יכולים לנחש בחיים, ולראות איך זה מרגיש לה. לשבור את מחסום הסודיות שמחזיק אותה בפנים (מה יגידו, אף אחד לא יאמין לה, איזה מחירים תשלם...) שזה צעד שהוא הרבה יותר קטן מגירושין ממש.
וזה עצמו יכול למתן חלק מהתופעות של הפגיעה. עצם הזזת מסך הסוד.

ועדיין אני חושבת ששווה להקדיש לא מעט זמן לבדיקה האם ניתן לתקן.

מאוד מאוד מרגש אותי לקרוא את מה שכתבת.
סליחה שאין לי מספיק כוחות כרגע כדי לבטא בצורה יותר מדוייקת את מה שאני מרגישה.
איך כאילו מתוך סיפור שהוא בפני עצמו מאוד כואב ומאוד נוגע, כמו מתוך קופסא - יוצא משהו שהוא לא רק סיפור של מה מתרחש בין השניים, ההתלבטויות, הניסיון להבין דפוסים פוגעים בקשר, אלא יוצא משהו שהוא האדם בעצמו - הרגש, האדם עצמו שבתוך הסיפור.
סליחה שוב שאין לי כרגע מספיק כוחות לדייק את התגובה שלי.
אבל זה בעיני מפתח מאוד מאוד חשוב בתוך כל "מה עושים?".
כי מאוד קל להישאב מול מטפל למקום של היא-עשתה-ככה שעוזר למקד, לתקן קוסמטית, קונקרטית, התנהגותית, אבל לא תמיד עוזר מספיק להבין את עצמך- מי אתה שם, בתוך סיפור החיים הזה.
ושוב סליחה על המלים הלא-מספיק מדוייקות.
הרבה הרבה טוב.

לב שמח, אני מבינה שהתגרשת בסוף..? היו לכם ילדים

? איך הצעד הזה בשבילך ממרחק של זמן...?

קשה לי להמנע מלספר שזה היה אחרי שבאחת הלילות אחרי התפרצות של אשתי נשארתי לבד בסלון ובמשך שעה זעקתי לה' שיציל אותי כבר מכל מה שעובר עלי עם אשתי, התחננתי לה' שרק עליו אני סומך, ואני לא בוטח באף אחד זולתו, וכן על זאת הדרך תפילה ארוכה ומתוקה כמו שלא קורה כל יום בחיים, והנה פתאום בשבוע שאחרי סוף סוף אני מוצא קצה חוט לכל הברדק הזה)
אני מאמינה שה' שמע לתפילתך.
וזה רק מוכיח שאפשר להשיג הרבה כשמבקשים בקשה אמיתית מהלב.
אני קוראת לזה "הזמנה מהיקום", והדבר החשוב בה, שהיא צריכה לבוא ממקום מאוד מדוייק ויודע בפנים.

ואיך הופכים את המלחמה הזו לדואליות חיה ובריאה, וכאמור שאלת השאלות האם זה בכלל אפשרי, כי אצל אשתי ההכחשה למצב היא תהומית
לפי מה שאתה מתאר, אין בכלל אפשרות כזאת.
אין אפשרות לשינוי כל עוד יש הכחשה.
כל מי שאי פעם עשה שינוי, קודם כל ויתר על ההכחשה.
גם אלכוהוליסט לא יכול להיגמל עד שהוא לא מכיר בעובדה שהוא אלכוהוליסט.

התחלתי לנהל יומן, לכתוב כל התנהגות

זה מעשה בחוכמה, כי בסיטואציות כאלה לפעמים אתה עצמך הוא האויב שלך, כי אינך מצליח להיאחז בשום מציאות . למרות שזכורים לך ארועים - קשה לפעמים לשים את האצבע בדיוק מה שהפריע... כי בינתיים התהפכו היוצרות והבנזוג הפך את עורו לחלוטין עד שאתה עצמך לא מאמין לעצמך שקרו הדברים. הכתיבה שמה דברים בפרופורציות ומאפשרת לא רק לתעד מה היה אלא ובעיקר איך הרגשת? מה בדיוק גרם להרגשה הזיפתית הזאת? וככל שזה נכתב מהר זוכרים יותר. ואז אי אפשר להכחיש (לא רק היא!)

גם לי היתה מחברת כזו שכתבתי את הדברים הנוראים וגם תאריכים - אח"כ כשהיה מאוד נחמד אלי ממש רציתי לזרוק את המחברת כי הרגשתי שהמחברת לא רלוונטית כי הנה הוא כבר נחמד, הוא לא יחזור להיות רע. ולפעמים היתי חותכת מהמחברת דפים שלמים כי הם "כבר לא רלוונטים".

למרות זאת אני ממש כואבת את האובדן הזה - פתאום נפל לי האסימון שהגבר שהתחתנתי איתו ובחרתי לאהוב אותו ולחיות איתו - הוא גבר מתעלל ושאני עוזבת אותו למרות שאני אוהבת אותו עדיין. ואני גם יודעת שיש בו חלקים כ"כ יפים ועדינים ונעימים. ויש בו יושרה כמו שיש בו רמאות, ויש בו עדינות כמו שיש בו אכזריות, ויש בו רצון לבנות כמו שיש בו רצון להרוס
אני יכולה להגיד לך שהרגשות האלה יעברו, אחרי שיתקיימו שני תנאים חשובים:

תהליך הגמילה שלך יושלם.
תהליך האהבה העצמית שלך יעבור סף קריטי מסוים.

את מרגישה תחושות כלפיו, שאת קוראת להן "אהבה", אבל זה לא אהבה )-: זו באמת לא אהבה. אני מבקשת ממך שפשוט תקבלי את מה שאני אומרת ותסמכי עלי, על סמך כלום

את לא מכירה אותי,
את לא יודעת מה אני יודעת מעבר למה שאפשר לקרוא בדף הזה ובדף מלים הורגות יומן קריאה,
אז אני פשוט מבקשת שתאמיני לי.
את קוראת לזה "אהבה" כרגע, אבל זה רק מפני שאת לא יודעת מהי אהבה. מה שיש לך בזוגיות זו התמכרות, רחמים, רצון להיטיב, צורך עז לתת, להביא תועלת, להתמסר, לתת את הלב שלך.
זו לא אהבה.

אבל את עדיין בתוך הסיחרור, אף על פי שהראש שלך צלול וכבר נמצא מעל למים. עובדה שאת נפרדת.
אבל הלב שלך, הלב החם שלך, עדיין טובע. הוא עדיין שקוע במים כולו.
תסתכלי אפילו בדף הזה, כמה צורך ורצון ויכולת ענקית לתת יש לך.

אז לפעמים את נותנת במקום הנכון, כמו פה שאת עוזרת לכל מי שנמצא במצב דומה (אפילו במקצת), כמה את תורמת לה בכל מלה שלך ובדוגמא האישית שאת נותנת.

אבל מול גבר, ובמיוחד מול הגבר שעדיין נשוי לך, את נותנת במקום הלא נכון. את נותנת ומקבלת אכזריות בחזרה. את נותנת ומקבלת רמאות בחזרה. כשהוא מקסים הוא רק משחק בך כדי לקבל לעצמו, כדי לקחת. כשהוא מתעלל ומרעיל הוא שוב רומס אותך כדי לקחת לעצמו, אגו, סיפוק זול.
ממש עצוב כמה שאת מוכנה לתת, בלי לקבל כלום בחזרה.

כדי להיגמל מההתמכרות אליו ולמה שמתעתע בך ונראה לך כמו "אהבה", הדבר שאת צריכה ללמוד עכשיו הוא לתת לעצמך.
את צריכה ללמוד לתת לעצמך.
והדרך ללמוד איך לתת לעצמך, היא לפתוח את עצמך לקבל.
תתחילי לנשום עמוק, ולהזמין מהיקום אנשים שירצו לתת לך. לתת לך בחינם. לתת לך מתוך איכפתיות גרידא. לתת לך סתם מפני שאת צריכה ובלי לקבל שום תמורה ממך חוץ מהתודה שלך, ואולי אפילו זה לא.
נשמע לך בלתי אפשרי? לא הוגן? לא ייתכן? מי ירצה? מי יסכים?

תסתכלי בבקשה באהבה שלך לבת שלך.
תתבונני בכל פרט ופרט של האהבה שלך לבת שלך.
תביני שמה שאת יודעת לתת, גם אנשים אחרים יודעים לתת. ורוצים. ויכולים. תזמיני מהיקום, שיתנו לך רק אנשים שנותנים מהעודף שלהם, שהלב שלהם מוגן ושמח ויש להם שפע והם עולים על גדותיהם ורוצים לשתף בשפע שלהם את מי שיכול לצאת נשכר.
ולאחת כמוך כיף לתת.
את יודעת למה?
כי את לא חבית ללא תחתית. עם כל דבר שיתנו לך, את תעשי ממנו אוצר. גם אם יתנו לך דגים, את תעשי מהם חכה.

אז תלמדי איך זה מרגיש, לקבל באמת.
ואז תלמדי איך זה מרגיש, לתת לעצמך.
אז תלמדי איך זה מרגיש, שיש לך זכות לקבל, להיאהב. שיש לך זכות שיתייחסו אלייך בחמימות וברכות.
ואז הדברים שנראים לך היום טובים בו - ישרטו אותך. זה פתאום יצרום לך כל כך, איך יכולת לראות בדבר הזה אהבה? הרי זה זועק לשמיים כמה שזו אנוכיות צרופה, כמה שאין שם שום רגש או יחס חיובי אלייך, הכל הצגה והעמדת פנים כדי לחטוף לעצמו עוד קצת על חשבונך.

כשתאהבי את עצמך יותר, המסיכות יפלו.
תסמני לעצמך: ביום שתפסיקי להרגיש אהבה אליו, זה היום שתתחילי להבריא באמת. וזה יהיה הסימן שעברת את קו פרשת המים בהבראה שלך.
מאחלת לך שיהיה בקרוב

אני מסביר לה איזה עניין מסויים, היא בוהה בי ומתחילה לעקם את האף ולעשות פרצוף שאומר משהו כמו הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים, אני מאט את קצב הדיבור ומדבר פחות בלהט, היא שוב בוהה בי ושואלת בזעזוע מהול בזעם "מה קרה?!" אני אומר " עשית פרצוף לא נעים, היא מכחישה אומרת שלא שמה לב בכלל שעשתה כזה פרצוף, ואחר היא נאנחת בתסכול "למה?! למה כל השיחות שלנו צריכות להראות ככה?!" ואני שואל "נו באמת למה?" איזה מן בן אדם אני שגורם לאשתו כזו אי נעימות בשיחות, איך אכפר על ההתנהגות הזו....
המממ.
מצד אחד יכול להיות שאתה מתאר בצורה מדוייקת שפת גוף שאומרת את כל הרגשות שתיארת.
מצד שני יכול להיות שאתה ממש לא קורא נכון את שפת הגוף שלה.

ובלי קשר לשאלה, מה הפרשנות הנכונה במקרה הספציפי הזה - הדבר שאני מציעה לעשות ברגע שאתה קולט שהיא עושה פרצופים שמבטאים בשבילך שעמום או התנגדות, הוא ממש לא להאט את קצב הדיבור או משהו כזה (שים לב מה קורה לך: אתה מייד עושה שינוי בדיבור כביכול כדי לרצות אותה - אבל אתה בכלל לא מתייחס במפורש לבעייה ולא פותר אותה בשום צורה! אתה רק מתחיל ללכת על ביצים בניסיון לרצות, לפי מה שנדמה לך, לא ברור על סמך מה, שירצה אותה. ועובדה שזה לא מרצה אותה...).

לדעתי יש שתי אפשרויות מוצלחות יותר לתגובה, אחרי:
אני מסביר לה איזה עניין מסויים, היא בוהה בי ומתחילה לעקם את האף ולעשות פרצוף שאומר משהו כמו הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים

לפני כל הצעה: מעולה שאתה מנהל יומן. ביומן ממש תכתוב פרטים. על מה דיברת, איזה פרצופים היא עשתה. אם תוכל, תצלם... חשוב לשים לב בפרטנות לדברים האלה.

ההצעות:

לעצור. באותו רגע להפסיק לדבר. אם זה כל מה שאתה יכול לעשות - פשוט תפסיק. ברגע שאתה מרגיש תגובה שלא נעימה לך - תעצור כל דבר שאתה עושה, ותנתק מגע. תקום, תלך לחדר אחר, תעשה משהו אחר. לא בכעס, בלי מלים, בלי התנגדות. תחוש את התגובה שלה כמו מכת אגרוף בג'ודו, ואת התגובה שלך לאגרוף - כאילו אתה זז הצידה. פשוט זז הצידה. ללא כעס, ללא טינה, ללא מירמור, בשלווה. זז, כך שהאנרגיה של האגרוף תעבור לידך ולא תיכנס בך ישירות בבטן הרכה.

תגובה מתקדמת יותר, שדורשת יותר יכולת רגשית באותו רגע ואולי אומץ ואולי דברים נוספים: לעצור. ולפתוח את מה שקורה. אפשר להגיד לה שאתה מרגיש שדבריך משעממים אותה. זה עלול להיות קצת ישיר מדי ולגרום לתוצאה רעה, במיוחד שהיא לא מודעת לעצמה כלל. אפשר להגיד עוד יותר בעדינות, משהו כמו "בעצם אני לא בטוח שמתאים לדבר על זה עכשיו. אולי נמשיך אחר כך". ואז לתת לה הזדמנות להגיב ולראות מה היא תגיד. במקרה כזה, תמשיך רק אם ברור לך לחלוטין שהיא באמת רוצה שתמשיך, ויש לה עניין כן. אתה כבר תרגיש.

ניהול היומן עוזר המון להבין את התסכול הנוראי ממי שנראה כ" מקסים, פתאום אני קולט שאני לא מטורף ברגשות שלי, פשוט באמת יש כאן שתי נשים
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, מכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון? כדאי לקרוא (נחשב היום ספר ילדים, אפשר להשיג בספרויות בד"כ).

כמו מכת אגרוף בג'ודו, ואת התגובה שלך לאגרוף - כאילו אתה זז הצידה. פשוט זז הצידה. ללא כעס, ללא טינה, ללא מירמור, בשלווה. זז, כך שהאנרגיה של האגרוף תעבור לידך ולא תיכנס בך ישירות בבטן הרכה
טוב, דיברתי עם המומחה המשפחתי לג'ודו (מבכירי המאמנים בישראל (-: ) והוא אמר לי, לא ג'ודו. אייקידו.
משתמש בתנועה של התוקף, זז הצידה...

איך לומדים לאהוב את עצמי אחרי שהבנתי שהייתי טובה וטיפשה ברמות כאלה שהתחתנתי וילדתי ילד לאדם כזה? איך חוזרים לסמוך על עצמי? ומאיפה שואבים כוחות להשתקם? אני רק רוצה לקום בבוקר ולשכוח שהסיוט הזה קרה... בשמת, סוזן ובנות אחרות - מאיפה שואבים כוחות?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי פשוט סולחים לעצמינו משקיעים אנרגיה באהבה בלי תנאי ומבינים שהאדם הזה משקף חלק פנימי בתוכי שאני רוצה להבריא
ולא ילדתי לאף אחד אלא לעצמי ואולי מה שיכול לעזור זה לעשות את העבודה של ביירון קייטי ולא להיות קורבן אלא לראות את האמת הפנימית ביותר באומץ לב.

בשמת ,למה היומן?
זו רק שיטה אחת. יש עוד. זו לא היחידה. כיוון שהיא הועלתה, אני מצרפת את המלצתי אליה.
מאוד חשוב למי שעובר התעללות לתעד ולרשום הכל, כי הבעיה הכי גדולה היא התעתוע. כשמפרטים וכותבים, מה שמתחיל לבצבץ הוא האמת שמאחורי התעתוע. אפשר לצאת מהערפל המוחי.

למה לא לגיטימי לעשות פרצוף אם לא מתאים וכו' ולשקף מה שבפנים?
לא הבנתי מה את אומרת פה. בבקשה צטטי מדברי כדי שאבין למה את מתייחסת, כי זה לא נשמע כמו משהו שכתבתי.

_האם עצם הציפיה שלו לתגובות מסוימות שהן לגיטימיות ומתאימות לו לא עשיות להוות עבורה לחץ לעמוד בציפיותיו עד שהיא מתעייפת ואז עושה פרצוף כי היא לא מרגישה חופשיה להגיד שכרגע לא מתאים לה...?
האם הצורך שלו בקרבה רצופה ואולי מסוג של תלות רגשית לא עשוי לאיים עליה?_
המממ. תראי, יש כמה אפשרויות להבין מה שכתבת.
מצד אחד את עושה פה פרשנות, שבעצם הוא המתעלל והיא הקורבן. אם המצב הוא כזה, אזי היא מפחדת ממנו ומאויימת ממנו ולכן הולכת על ביצים לידו ומפחדת לבטא את דעתה. אם כך את חושבת, אז את חולקת על הבנתו שלו. קחי בחשבון שזה מה שאת עושה בפרשנות הזאת: את אומרת לו, שהוא המתעלל פה ולא היא ואת לא מאמינה לו.
מצד שני, אם הפרשנות שלך היא לא שהוא מתעלל, אלא שהיא אדם שמגיב כקורבן אליו בלי קשר, שמרגיש מאויים ממנו, אז יש לנו דיאלוג בין שני אנשים שמרגישים מאויימים זה מזה ומלאים אי הבנות.

שואלת כי אני בדכ ב"צד" שלו..הצד המעוניין בקרבה יותר ה"מתקרבת" ובן הזוג " המתרחק" ואני רואה איך זה מפעיל אותי ומבינה שזה משחק ילדות
זה "משחק" בעייתי.
הוא מצביע על מערכת יחסים עם אהבה בעייתית.
באהבה אמיתית, בוגרת וחברית, שני הצדדים מעוניינים בקרבה, ואין באופן קבוע "משחק גומיה" שבו כשאת מתקרבת אז בן הזוג נרתע ממך ומתרחק. הדפוס הזה של התרחקות מהווה אור אדום במערכת יחסים.
"אור אדום" גם לך, כי זה אומר שלך יש בעיות של תלותיות ושל קורבניות שכדאי לך לפתור כדי שיהיה לך טוב יותר עם עצמך.

מה הופך אותה לדמות המרעילה וכו כשהיא חווה את עצמה כקורבן וסובלת? למה האצבע מופנית אליה?
כל מרעיל הוא גם קורבן.
זה בהגדרה.
לא ייתכן "מתעלל" שאיננו קורבן. הוא רק לא קורבן של מי שהוא מתעלל בו...
מה הופך אותה לדמות המרעילה?
ההתנהגות שלה כלפי הקורבן שלה. כל מתעלל רואה בעצמו קורבן, אומלל וסובל, ופוגע בצורה אנושה בקורבן שלו כשהוא בטוח כל הזמן שעושים לו עוול.

גם גבר מכה שזורק מגהץ על אשתו יסביר אפילו בבית המשפט שהכל באשמתה, וזה בגלל היחס הגרוע שלה אליו, היא לא מבינה אותו, הוא כל כך אוהב אותה, רק בגלל זה הרביץ לה, כי הוא כל כך אוהב אותה ולא יכול להתגבר על עצמו כשהיא עושה לו ככה (נגיד, גיהצה לו את החולצות לא כמו שהוא אוהב אפילו שהיא יודעת שהוא אוהב אחרת).

למה האצבע מופנית אליה?
למה את לא באה ושואלת למה האצבע מופנית לבעלה של סוזן סוזן ולבעלים של עוד נשים שכתבו פה?
מה גורם לך לא להאמין לו וכן להאמין לסוזן סוזן?

אני מרגישה שזה ממוטט לי משהו בפנים ויוצר ספק פנימי ואז אני חושבת לעצמי אולי גם אני בספינה הזאת בלי שידעתי ?וזו לא רק חוסר מיומנות או שחיקה או חוסר תקשרות?
תראי, בכל גבר מתעלל יש צד פגיע. הרי הוא קורבן הרבה יותר פגוע מהקורבן שלו. הוא קורבן פגוע אנושות. רוב הסיכויים שלעולם לא יצליח להשתקם, בעוד שלקורבן האמיתי במערכת היחסים יש סיכוי להשתקם.
צד הקורבן, קודם כל מחפש איפה הוא אשם.
צד הקורבן מנסה תמיד לקחת אחריות על האשמה שלו, על הצד שלו. מתבחבש בהלקאה עצמית.
הצד המתעלל לא לוקח על עצמו אשמה אף פעם. הוא בהחלט מרגיש אשם. אבל הוא לא לוקח אחריות על זה אלא מייד מגיב לרגש האשמה שלו בזה שהוא מפיל אותו על הקורבן שלו, מאשים את הקורבן שלו, מתרגז (כי הוא מרגיש אשם, אז הוא תוקף). המתעלל תוקף מתוך רגשי האשמה שלו. הקורבן מנסה לרצות ולהיות טוב מתוך רגשי האשמה שלו.
המתעלל מנסה לשלוט בקורבן, לתקן את הקורבן.
הקורבן מנסה לשלוט בעצמו, לתקן את עצמו.

אלה הדפוסים הבסיסיים.

בשמת, סוזן ובנות אחרות- מאיפה שואבים כוחות?
קודם כל מהאמהות.
כאמא, את חייבת להשתקם. כי את אמא. כי יש לך עבור מי לחיות. כי את חשובה, כי החיים שלך והנוכחות שלך וזה שתהיי חזקה ושתאמיני בעצמך חשובים, גם אם לא לך, לילד שלך. ומתוך הרצון להיות אמא ראויה לילד שלך, את תעשי מאמץ להבין שאת ראויה. פשוט ראויה. בזכות עצמך.
אני לא חושבת שמשתקמים סתם ככה, אני חושבת שצריך תמיכה ועזרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומי שלא אמא?

מי שלא אמא שתקום ותברח מקשר מתעלל ותתחיל מחדש. הכוחות כבר יגיעו, והמתעלל לא ירדוף לנצח כי אין לו ילדים ואין לו שם אינטרס.. הוא פשוט יעזוב וימצא פריירית אחרת

לא הבנתי. נגיד שיש אשה שרואה בך דמות שמתעללת בה. מה גורם לה להיות מתעללת, זה שהיא חושבת שאתה מפלצת ונרתעת ממך או שזה משהו יותר אקטיבי?
משהו שהיא עושה או דרך שהיא מתנהגת.? או חוסר הקבלה שלה? ואם זה ההתייחסות הפנימית שלה שרואה אותך כמתעלל בה ואתה יודע שאתה לא, עצם ההתנהגות שלה אליך כמתעלל יוצר אצלך חוסר בטחון פנימי? האם זה הרצון להתקרב אליה יותר שכואב לך כי זה לא אפשרי?

האם היא יודעת לטפל בעצמה? אוכל? בגדים? פיסית האם היא מטופחת בקשר עם הגוף שלה ,הפנימיות שלה? אולי היא לא מסופקת ברמה פיסית הכוונה בכל הרמות הפיסיות ומערכת העצבים שלה מגורה מידי בלי שלוה במערכת העצבים..?

זה היה כך מהתחלה, או אולי נובע מטראומה למשל בלידה שהעלת את הקשיים שלה שחיו בפנים לאור? אולי מעבר למה שמדובר פה שנראה לי קצת חסר תקוה, בהגדרות פה יש כאן משהו לטפל בו שהוא עמוק. והיא בעצם קוראת לעזרה. ומאחר ואתה יציב ברצון שלך לקשר זה מושלך עליך..אם אולי היית מסוגל לא להיות שותף פעיל בתהליך, אלא להיות לתקופה מתבונן מסופק, דמות שיש לה את עצמה ויכולה להתבונן באופן פחות מעורב וכאילו "מאשים "חזרה - משהו היה מתחוור יותר לעומק.

קשה לי קצת הדרך שבה חותכים כאן דברים לכאן או לכאן.

לכל טנגו יש שניים שהדפוסים ההרסניים מדרתים אותם באיזושהי צורה. מה שאתה מתאר זה אדם עם טראומה .יש דרך לטפל בטראומה, לא? למשל משהו שעובד מאד עמוק עשוי להיות טיפול שמגובה בטיפול צמחי או אחר טבעי כמו נשימה מודעת, העמדה משפחתית וכו. לגבי העמדה משפחתית - יש קטרינה פרקש בטבעון שהיא מצויינת. לגבי צמחים יש גם אנשים מצויינים.
ישנה עבודה על דמויות פנימיות שעושה אורה גבריאלי ויש את "העבודה"של ביירון קייטי.

כל השיטות האלה להתפתחות לדעתי משמעותיות ועשויות לתת קצה חוט לעבודה פנימית מעבר להגדרה פשטנית ונחרצת.

עובדה שאתם גם נהנים, קשורים, מעורבים כאן ילדים וכו..

אולי כדאי להשתמש ב"בעיה"לגדילה פנימית, אם אתה מסוגל לצאת ממקום הקורבן, ולפתוח משהו שיתן לך גשר לגדילה וממקום מודע ומאוזן. ואולי גם משהו שיוכל עם הזמן להשפיע מעצם היותו במקום חדש עליה. כמו כן, אולי היא תיזום או תרצה לקבל עזרה. ואגב, יש שיטת עבודה לזוגיות של הנדריקס ששכחתי את שמה .אבל אם תשאל משהו כאן ידע להגיד לך..חשוב גם שתהיה לה מישהי שתוכל לדבר איתה, אישה חכמה שאולי תעזור לכוון פנימה, להרגיע, לעזור ולרפא . הרי ידעתם על הפצעים קודם...אני מאמינה שאפשר להמריא עם המראה ...ולא תמיד הפתרון זה לחתוך.

בכל אופן - בהצלחה!

אגב יש שיטת עבודה לזוגיות של הנדריקס ששכחתי את שמה
שיטת אימגו. הספר: לבסוף מוצאים אהבה.

מי שלא אמא שתקום ותברח מקשר מתעלל ותתחיל מחדש. הכוחות כבר יגיעו, והמתעלל לא ירדוף לנצח כי אין לו ילדים ואין לו שם אינטרס
בדיוק.
הבעיה בקשר כזה היא כשיש ילדים, כשכבולים למתעלל/ת לכל החיים בגלל הילדים המשותפים, כי יש מזונות וחינוך והסדרי ראייה וכו' וכו'.
אם אין ילדים - מה טוב!

התגובה הזו של כביכול האשמת הבעל על קטיעת השיחה שנקטעה בגלל פרצוף חמוץ של האשה, זה התעתוע! זה האבסורד! (בשמת, תתקני אותי אם אני טועה)
מדוייק.
המתעללת מבצעת פעולה מרעילה.
הקורבן מגיב. לא בפגיעה בה - פשוט מגיב. למשל, משתתק.
ואז המתעללת מאשימה אותו על תגובתו ומציגה אותה כתגובה מרעילה ופוגעת בה.
ובתגובה על התגוננותו מפני ההתקפה שלה, מתקיפה אותו פעם נוספת, הפעם על ההתגוננות שלו.

לזה הכוונה בסעיפים 38, 42, וב"שליטה בהגדרת המציאות של" הקורבן.
המתעלל לעולם אינו רואה את התוקפנות של עצמו, ולעולם אינו מודה בה, תמיד מכחיש ועיוור לה לחלוטין.
התגובות המתגוננות של הקורבן נחוות אצלו כמו התקפה עליו, כאילו "נפלו משמיים", והוא מגיב אליהן - איך לא - בתוקפנות ובאלימות... בשפת גוף אלימה, במלים אלימות, בהאשמות.

אז אספר גם כי הלכתי לאין סוף מאבחנים שיבדקו אולי באמת יש בי איזה פן פסיכי שהורס לאשתי את החיים, וכל הנסיונות שלי לשכנע את אותם מאבחנים (כי באמת כבר נמאס לי מהשגעונות של אשתי וחשבתי שאם זה תלוי בי אז למה שלא אטפל בעצמי וגמרנו) תמיד עלו בתוהו (ובזה נראה לי שבזה עניתי על הספקות שהועלו כאן שאולי אני המתעלל, כי ע"פ מה שהבנתי מתעלל טיפוסי לא בדיוק מתנהג ככה)
ממש לא... P-:
לעולם לא.
האם היא רצה לאיבחונים ולמטפלים שיבדקו אם אולי בה יש צד פסיכי? שיבדקו אם אולי הסבל שלה נובע מצד פסיכי שיש בה ולא מבעלה בכלל?

נדמה לי שלא.
נדמה לי שהיא שולחת אותך לאיבחונים.
אבל לא את עצמה.
מטילה ספק בשפיותך.
לא בשלה.
מי איבחן אותה אי פעם? אחת שגדלה בבית אלים ומתעלל? מי יודע את זה? אף אחד לא עשה אחד ועוד אחד ואמר, אולי האשה הזאת שגדלה בתוך אלימות ספגה את זה והיא מתעללת בעצמה? הרי זה קלאסי...

פעם זה אפילו קרה במציאות שאשתי רצה לאיזה רב גדול אחד והתחילה לבכות על הקושי שלה עם בעלה, אותו רב התחיל לחקור אותה ממה היא סובלת, והיא לא הצליחה לענות, הוא ניסה לתחקר אותה שוב ושוב ולהציע אפשרות למה גורם לה את הסבל והיא פשוט לא הצליחה למצוא, וככה היא יצאה נבוכה מבית הרב בלי שהצליחה להסביר מה בדיוק הדבר הנוראי ממנו היא כ"כ סובלת....
אין לה אף תיאור של משהו שאתה עושה שגורם לה סבל?
נגיד, אפילו, טענת שאתה בלגניסט - אולי שאתה לא שם את הבגדים שלך במקום? אפילו לא תלונה כזאת?

מה שאתה מתאר זה אדם עם טראומה
כל מתעלל הוא אדם שעבר טראומה.
טראומה בילדות המוקדמת, דהיינו בשנים הראשונות לחיים, בד"כ כבר בשנה הראשונה. הכי קריטית.

לדוגמא, מתעלל אחד שאני מכירה, כאשר היה תינוק ובכה בלילה והתקשה להירדם, הוריו שמו אותו בתוך תיק (תינוק, בן שלושה חודשים, בתוך תיק, ילקוט, כן?), ואת התיק תלו על הכסא במטבח, וסגרו את הדלת, שלא ישמעו את הצרחות שלו ולא יצטרכו לטפל בו.
והסיפור הזה משעשע אותם והם מזכירים אותו עד היום בתור "איזה קטע".

אתם יכולים לדמיין איך הרגיש התינוק הזה, בן שלושה חודשים, שבוכה בלילה ושמים אותו בתיק שתלוי על כסא? במקום לטפל בו?
אתם יכולים לדמיין איך מרגיש מי שגדל עם הסיפור הזה בתור "אחד הסיפורים המשעשעים שמספרים על ילדותו"?
אתם יכולים להבין איך הוא גדל להיות בן זוג מתעלל והורה מתעלל?

משהי שתוכל לדבר איתה אישה חכמה שאולי תעזור לכוון פנימה להרגיע לעזור לרפא .הרי ידעתם על הפצעים קודם...אני מאמינה שאפשר להמריא עם המראה
את מאמינה?
על סמך מה את מאמינה שמדובר פה בסתם בעיה קטנה שניתנת לפיתרון או לריפוי?

היחיד שניתן לריפוי הוא מי שמכיר בבעייה שלו ורוצה לרפא אותה.
מי שמכחיש ומאשים אחרים בבעיותיו, אינו ניתן לריפוי.
לכן רוב המתעללים אינם ניתנים לריפוי, ומערכות היחסים איתם נידונות לכישלון מוחלט. אין אפשרות לרפא אדם חולה כל כך שאינו רוצה להתרפא.
אם האשה הלכה לרב כדי להתלונן על בעלה.
היא לא הגיעה לתובנה, גם שם, שאם היא מתקשה לתאר מה הבעיה בבעלה - אולי עדיף לבדוק אם הבעיה לא במקרה אצלה.
אם הגבר הלך למאבחנים ומטפלים כדי לנסות להשתפר למען אשתו - זה הבדל מהותי.

טוב, כמו שאפשר לראות לפי השעה, ממש התעוררתי באמצע הלילה עם מחשבות מטרידות לגבי המקרה שלך, וקמתי במיוחד כדי לכתוב כמה דברים.

אני מרגישה שצריך לעשות הבחנה והבדלה בין כמה סוגיות, שבהן לא ברור, מהי "התעללות" ומה אינו "התעללות".

לפני זה הקדמה:
הדף הזה נועד לתועלת הציבור.
הוא נועד לעזור לאנשים להבין את מצבם כאשר הם חיים בתוך תעתוע וסבל מתמשך ואינם מבינים מדוע.
עם זאת, כל איבחון עצמי יש בו סכנה של איבחון לא נכון.
זו אחת הסיבות שאני שולחת לאתר של ד"ר איירין. אני ממליצה בחום רב מכל מי שחושד או חושדת שהוא או היא חיים במערכת יחסים שבה מתעללים בו, להשקיע כל מאמץ (כולל תרגומי גוגל עם כמה שאיכות התרגום זוועתית...) כדי לקרוא כל דף ודף באתר שלה, ואז להיכנס לפורום שלה ולקרוא בפירוט סיפורי מקרה עם הניתוח של ד"ר איירין על הסיפורים והצעות לתגובה ראויה.

יכול להיות שזו התעללות - אבל יכול להיות גם שלא.

בספר "מילים הורגות" המחברות כותבות, שכולנו, ממש כולנו, משתמשים בכל ההתנהגויות המתוארות בספר כהתעללות מילולית. כלפי מישהו. או השתמשנו פעם. לכן עצם השימוש למשל בשפת גוף שמביעה מיאוס, שאט נפש, עצבנות, שיעמום וכדומה - עצם השימוש בה, איננו בהכרח התעללות!
רק שני דברים רלבנטיים לצורך אבחנה מבדלת בין "התעללות" לבין לא התעללות:

התדירות. האם שפת הגוף השלילית תדירה ושכיחה?
המטרה. האם שפת הגוף משמשת ככלי לשליטה? האם זו דרך לגרום לזולת לציית ולעשות כרצונה?

יש פה עוד סוגיה:
יש "התעללות" ויש "חוסר אהבה".
לפעמים, כאשר חיים עם מישהו שפשוט לא אוהב אותנו, הוא לא יכול להביע אהבה אלינו בשום צורה. וזו עדיין לא "התעללות" אבל זה כן יכול לגרום לנו לחלות במחלת הדיכאון. פשוט עקב העובדה שאנחנו חיים בקירבה גופנית ונפשית וחולקים את חיינו עם מישהו שאין בו כל אהבה אלינו.
למשל, אשה יכולה להשתעמם מכל דבר שבעלה אומר, ולסבול מהחיים איתו, כי היא פשוט לא רוצה אותו ולא אוהבת אותו והנישואין נכפו עליה. אולי היא לא מודעת לזה בכלל, אולי היא "לא מחוברת לרגשות שלה" ומנסה בכל כוחה "למלא את חובתה" אבל פשוט אין בה שום אהבה!
הגבר הזה מאוס עליה.
לא מעניין אותה.
היא לא רוצה להיות איתו. לא רוצה לחיות איתו, לא מעוניינת בו. אין בה חמימות כלפיו. אין לה איכפתיות כלפיו. והיא סובלת מלשמוע אותו, להיות בנוכחותו וכדומה. פשוט מפני שהיא נאלצת לחלוק איתו את חייה ללא אהבה מצידה. זה יכול לגרום להתנהגויות שאתה מתאר, בלי שיש שם התעללות.