סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[סוסת_פרא*]

בטיול היה מישהו שהוא יועץ בריאותי.
כששמע על עניין הכיס מרה, הציע לי לעשות לבדי שיטת ניקוי, בעזרת מים עם מלח אנגלי, ושמן זית עם מיץ לימון (בלי להיכנס לפרטים של איך בדיוק).
טוען שזה גורם להתכווצויות שמשחררות את האבנים, ושעשה זאת על עצמו, וגם חברים שלו עשו זאת - ובאמת יצאו להם אבנים - או בשלשול או בהקאה. (כמעט לכולם יש אבנים, אפילו כאלו שאין להם מלכתחילה בעיה עם האבנים).

זה מזכיר לי שיטה דומה שקראתי עליה באינטרנט, אבל שם מציעים לעשות את זה עם התארחות אצלם ותמיכה, וזה עולה משהו כמו 3000 שקל. ואפילו אם רק קונים את המוצרים שהם ממליצים ועושים בבית - זה סכום די גדול.
אז התפלאתי לגלות שאפשר לעשות לבד כ"כ בזול.

אבל, אני די חוששת.
כי שמעתי שיש מקרים שאבן יכולה להיתקע בדרך, ואז זה כאבי תופת. ואולי גם מסוכן. (ואולי יכול להגיע למצב של ניתוח?)

אני שוקלת לעשות את זה. אבל פוחדת.
ומצד שני - האופציה של ניתוח לכתחילה גם לא נראית מלבבת.
ושוב מצד ראשון - אם השיטה הזו עלולה להסתבך עד כדי שאבן תיתקע ויצטרכו ניתוח - זה בטח יהיה יותר גרוע מניתוח לכתחילה.
מה עושים?

כן, בטח הייתי צריכה לכתוב את זה בכלל בדף פוחדת מניתוח כיס מרה אנא עזרה, כדי לקבל עצות פרקטיות.
אבל כאן אני צריכה לשתף, כי יש להתלבטות הזו הרבה נופך רגשי.

בנוסף, צריכה מקום להיות בו כדי לעשות את זה, וגם כדי לנוח אח"כ אם צריך (אפשר להרגיש לא טוב אח"כ).
ועדיף שבמקום הזה יהיה גם מישהו תומך - נפשית ופיזית.
אולי ת'? האם זה יהיה תומך מספיק? האם זה בטוח?

(שוב ושוב עולות לי מחשבות לנסות להיעזר בבית של ההורים.
אבל רק המחשבה על כך מעוררת בי חלחלה).

אני לא כ"כ יודעת מה להחליט.
ואולי זה משהו פשוט מאוד, ואני סתם עושה את זה רציני יותר ממה שזה?

[סוסת_פרא*]

תהיו בטוחים שכתבתי כאן רק איזה 3 מתוך 150 הנושאים שעומדים על הפרק.
וחלק גדול ממה שכתבתי, בכלל לא התכוונתי לכתחילה לכתוב.
כך שהרשימה לא התקצרה בהרבה.

כבר תכף חמש וחצי בבוקר. בושה לאנושות !

[יעלי_לה]

[מיצי_החתולה*]

איזה כיף לקרוא. עשית לי חשק לנסוע לטיול לקטים (בסדר, עוד מעט תפוג השפעת מילותיך וזה יעבור ).

[סוסת_פרא*]

בוקר טוב !

תודה לכן.

מיצי, כיף לראות אותך אצלי !
מקווה שההשפעה לא תתפוגג כ"כ מהר.

אני בטוחה שכל טיול שונה לחלוטין באופי שלו, מבחינת המיקום, מבחינת העונה, הצומח, האנשים, מצב הרוח שבאים איתו, וכמובן השילוב של הכול.
אבל אני נוטה לשער שכל טיול כזה יכול להיות מהנה באופן הייחודי לו.
היה יכול להיות לי מעניין להתנסות בטיולים נוספים.
(עכשיו כבר הרבה פחות חוששת, אז זה מגדיל את הסיכוי שאתנסה עוד....)

[סוסת_פרא*]

נזכרתי עוד משהו בנושא השפע, בהקשר לדברים שכתבתי לפני שיצאתי לטיול הלקטים:

_שמתי לב לזה במשך המסע:
למרות שאני מאוד עובדת על לפתח אמון ביקום, באלוהים, בשפע, ואני באמת רואה המון שפע והמון חסדים - עדיין, יש לי כל הזמן את הפחד שלמרות שעכשיו יש - לא בטוח שזה יימשך כך._

אז יש גם העניין הזה, שבגלל שגם כשיש אוכל בשפע אני לא בטוחה אם אחר כך יהיה - אז באותו רגע אני אוכלת הרבה כי 'אולי אח"כ לא יהיה'.
ואז, מתברר שגם אחר-כך יש, אז שוב אני אוכלת הרבה, שוב, כי אולי אחר-כך לא יהיה.
וכן הלאה.

מה שיוצא, שאני עשויה למצוא את עצמי כל הזמן אוכלת.
דווקא במצב שיש לצפות שאני אוכל פחות, כי אין לי ארוחות מסודרות ומזומנות לי - קורה ההפך, ואני אוכלת ואוכלת.
ולמרות שאני רואה עצמי כל פעם מחדש בתוך שפע, ושוב ושוב הוכחות לכך שהשפע זמין - בכל זאת בגלל חוסר הודאות, קשה לי לסמוך על השפע הזה, ואני כמו 'מצטיידת' מראש.
כך קרה שבטיול עם אורי למשל - פשוט לא הפסקתי לטחון. וזה מוזר איך, כי בסך הכול לא הייתי בתוך בית שסיפק לי ארוחות, וחלק גדול היה מליקוט. אני אפילו לא יודעת מאיפה היה כל-כך הרבה לטחון. אבל היה...

הייתי מאוד רוצה להגיע למצב שבכלל לא אקח איתי אוכל בתיק, וגם כשאלקט - אלקט רק מה שאני רעבה באותו רגע, בלי לאסוף לאחר כך.
מתוך ביטחון שאחר כך כבר ידאג לעצמו.

בטיול הלקטים מצאתי עצמי כמה פעמים בדילמה:
נניח אכלתי קודם והרגשתי קצת שבעה, ופתאום עץ תאנים שופע.
לא בא לי לאכול עכשיו.
אבל מה, סתם ככה לוותר על העץ תאנים? אולי לאסוף בקופסא לאחר כך?
אבל כשהבטן מלאה, אז לא רק שלא מתחשק לקטוף לעכשיו, גם אין חשק לקטוף לאחר כך. זו תחושה כזו.
והשכל שוב אומר: 'אמנם אין חשק, אבל צריך לחשוב בהגיון. אולי אחר-כך לא יהיה, ואז תהיי רעבה. לא כדאי לך לאסוף עכשיו?'

לשמחתי, היו כמה פעמים שהקשבתי לבטן, ולא ליקטתי, גם לא בשביל אחר-כך כשלא הרגשתי חשק.
אני גאה בעצמי על כך.
היו פעמים שכן.
היו גם פעמים שלמרות שהייתי מלאה, היה קשה לי להתאפק מלטעום זן אחר של תאנה - אז בכל זאת הכנסתי לבטן בלי לרצות באמת.

נו, מה לעשות, גם זה קורה.

**************

עוד משהו בהקשר לדברים שכתבתי על שפע ועל עזרה בטיול:

_כאילו אלוהים עוזר לי עוזר לי, אבל פתאום ייתן לי את הסטירה. פתאום תיגמר העזרה. מאוד מפחיד אותי.
לפעמים מחשבות של: 'להרבה אנשים אין עזרה כזו, למה את ראויה יותר?'
וגם מחשבות מסוג של 'החיים זה לא קייטנה. מה את חושבת, שכל הזמן תמשיכי לעשות רק מה שאת רוצה ולחיות ב'בטלה' הזו? זה לא עובד ככה... את צריכה לחזור ל'מציאות'. אלוהים לא ימשיך לעזור לך עד אינסוף...'_

נזכרתי שיש איזה ביטוי שהולך איתי, שלאו דווקא עושה לי טוב בהקשר הזה.
קראתי את זה פעם בספר 'האלכימאי', מושג שנקרא 'מזל של מתחילים'.

המלך הזקן שם מסביר לו שהיקום נחלץ לעזור למי שיוצא להגשים את חלומו.
אבל בהתחלה הוא רואה הרבה עזרה - שזה ה'מזל של מתחילים'.
ואחר כך העזרה כאילו נעלמת, כדי לאתגר אותו. לבחון עד כמה באמת הוא רוצה להגשים את החלום הזה.

לא נעים לי לחשוב במושגים האלה.
כי זה גורם לכך שכל הזמן כשאני רואה עזרה מלמעלה וניסים, אני חושבת: 'מתי העזרה הזו תיגמר'.
עם מקומות האירוח למשל, עם אוכל, עם הטרמפים. כל כך הרבה עזרה. ובכל זאת: 'עד מתי יימשך החסד?'
ואולי בביטוי מהמקורות משתמש הקול הרע הלוחש: 'לא לעולם חוסן'.

לאחרונה הרי רק התחלתי להעז לתפוס טרמפים מהכביש. אז רוב ההתנסויות היו חיוביות.
הקול הזה שאומר 'מזל של מתחילים' גם טוען שתכף זה לא יהיה כזה קל ונהדר. זה רק בהתחלה ככה.
ואני לא אוהבת את זה.

אני גם לא אוהבת את המושגים של 'ניסיונות', 'מבחנים'. שכאילו אלוהים מנסה אותי, היקום בוחן אותי.
אני לא רוצה שיאתגרו אותי, ואני לא רוצה שיבדקו עד כמה אני רצינית בהגשמת החלום שלי. לא.
זה מיותר בעיניי.
אני חושבת שזו מחשבה מעוותת ולא נכונה.

אני עושה את שליבי אומר לי. לא כדי להוכיח שום דבר לאף אחד. ואני לא צריכה להיות 'רצינית' או 'חזקה' וכדומה.
עליי לחשוב ולהאמין שהעזרה קיימת כל הזמן ולעולם לא פסה.

[סוסת_פרא*]

בטיול היה קטע בסוף שכל אחד אומר לשני דברים טובים עליו.
הרגשתי מאוד קשה לעשות את זה.
בדרך כלל, כשאני חושבת משהו טוב על מישהו - מאוד קל לי פשוט להגיד את זה. אני מאוד אוהבת לתת מחמאות, כשהן אמיתיות ובאות מהלב.
אבל כשאני מצופה למצוא משהו טוב להגיד על מישהו - אז אולי יותר קשה לי.
אז רוב הזמן שתקתי ורק שמעתי את המחמאות שהיו לאנשים להגיד עליי.

זה היה נעים לשמוע את המחמאות.
ובכל זאת, שאלתי את עצמי איך זה שלאנשים אחרים יש כל-כך הרבה דברים טובים לומר עליי אחרי זמן כה קצר ביחד, ואני לא מצליחה למצוא כמעט שום דבר לומר עליהם.
כאילו אני לא מספיק מכירה אותם.

זה הטריד אותי.
האם עד כדי כך אני גרועה?
האם עד כדי כך אני לא מתעניינת באנשים?

כשהתחלנו את הטיול, הבעתי משאלה - שבטיול הזה ארגיש שרואים אותי, ושאצליח גם לראות אחרים.
וששני הדברים יהיו בלי מאמץ. לא להתאמץ כדי שיראו אותי, ולא 'להכריח' את עצמי לראות אחרים, ובלי שיפוטיות על עצמי. אלא שזה פשוט יקרה.

לשמחתי, אני יכולה לומר שהחלק הראשון של המשאלה די התגשם. הרגשתי שרואים אותי. ולא הרגשתי צורך להתאמץ במיוחד. פשוט הייתי אמיתית.
ואולי בגלל זה ראו.

אבל אני לא בטוחה עד כמה הצלחתי לראות אנשים.
אני חושבת שפה ושם. בטיפות קטנות שחלחלו מבעד לחרכים. בחלונות קטנים שנפתחו. אולי אשנבים.

בתרגיל הזה, היה לי מאוד קשה למצוא מילים לומר על אנשים.
כן יכולתי לומר שאני מחבבת הרבה מהאנשים שהיו שם. אנשים שהרגשתי מהם אנרגיה טובה.
יכולתי לומר להם שהם משדרים לי משהו טוב. אבל זה היה מאוד כללי.
לא הרגשתי שאני יודעת עליהם הרבה. הרגשתי שאני צריכה מאוד להתאמץ כדי למצוא מה לומר.
(וגם אלו שהרגשתי ששידרו משהו טוב, הבנתי שזה בגלל שהם שידרו אנרגיה טובה כלפיי. אנרגיה של חיבה. אחרת יכול להיות שזה לא היה עובר אליי).

אז חשבתי פתאום, שאולי הקושי שלי בקשרים עם אנשים, שהרבה פעמים אני מייחסת אותו לכך שאנשים לא רואים אותי - אולי זה בעצם הפוך, אולי אני זו שלא מצליחה לראות אותם.
היה לי קצת עצוב לחשוב את זה.

ואחרי שרוב הטיול הייתי באנרגיה מאוד טובה, עכשיו הרגשתי קצת עצובה.

אחר-כך חשבתי מחשבה מנחמת. שאולי זה לא בדיוק ככה.
אולי זה שלאנשים היה הרבה מה לומר עליי, זה בגלל שאני מאוד נפתחתי. סיפרתי דברים על עצמי וחשפתי. לא כולם נפתחו כמוני. אז אולי זה הקשה עליי לראות דברים.
וזה לא שאני כזו גרועה ולא רואה אנשים. הרי ביומיום אני רואה הרבה טוב באנשים, וגם מביעה אותו בפניהם.

ובכל זאת, למה לאחרים היה הרבה מה לומר זה לזה ולי לא?
אולי אני באמת קצת אוטיסטית.

[פלוני_אלמונית*]

התאפקתי הרבה זמן לא להגיד- אבל אם כבר את מעלה את זה- אולי באמת כדאי לך יותר להסיט את הזרקור ממך ומעצמיותך מדי פעם. זו לא ביקורת- אלא רק הכוונה. ואלמלא היית אומרת "שאולי הקושי שלי בקשרים עם אנשים, שהרבה פעמים אני מייחסת אותו לכך שאנשים לא רואים אותי - אולי זה בעצם הפוך, אולי אני זו שלא מצליחה לראות אותם"
לא הייתי מעירה לך שחסרים בבלוג שלך הרבה "טוב ככה אני מרגישה אבל באמת מעניין מה האחר הרגיש" או "לקחתי את האוכל שהיה שם אבל יכול להיות שהוא היה מיועד למישהו.
מחקי אם לא מוצא חן בעיניך ובהצלחה.

[הקורא*]

ראשית אומר שאני לא מכיר אותך מעבר לקריאה פה אבל את מצטיירת כאדם מדהים בפתיחות, בטוב הלב, וברצון האמיתי להשתפר. רק בגלל הסיפא אני מרהיב עוז להצטרף להצטרף לאלמונית בתובנה דומה אך שונה במעט.
אם יש בדברי משהו שפוגע ולא עוזר תמחקי מייד, לא רק מהדף אלא גם מהתודעה.

הבחנתי שבמישור של זוגיות את מתארת הרבה את הקשר שאת מחפשת אבל לא את הגבר שאת מחפשת, מי הוא, מה השאיפות שלו, איך את משתלבת בתמונה שלו וכד'.

אני לא חושב שאת אגוצנטרית ואת לא מתארת את הקשר הרצוי לך עם אנשים מנקודת ראות חד צדדית, והניתוח בגרוש שלי הוא שאת עדיין לא מספיק בטוחה בעצמך ולכן חוזרת במהלך הסיטואציות לבחון את עצמך ואת הרגשתך ולא נשאר לך קשב להסתכל החוצה לצד השני.
כמו רוכב אופניים מתחיל שעיניו נעוצות קרוב לגלגל הקידמי.

זה יומרני לנתח ולייעץ בלי להכיר באמת, אבל אולי תהני מ"תרגול" של קשר או סיטואציה שאת נכנסת אליה בכוונה בלי משאלה שיבחינו בך, ואפילו עם ויתור מראש על מה שיחשבו עליך, ורק מטרה להקשיב וללמוד את הצד השני (אולי אפילו עד כדי לכתוב עליו עמוד ושהוא יאשר ש"קראת" אותו).

תמשיכי לחיות את מי שאת, ולתת לנו לחיות את מה שאנחנו לא מרשים לעצמנו, דרכך.

[סוסת_פרא*]

אולי באמת כדאי לך יותר להסיט את הזרקור ממך ומעצמיותך מדי פעם. זו לא ביקורת- אלא רק הכוונה

פלוני אלמונית,
האמת, אני יודעת שלא התכוונת לביקורת.
אבל זה *קשה כשאני מעלה ביקורת שלי על עצמי, והשומע 'תופס על זה טרמפ' להראות שזה נכון, ומוסיף משלו.
הרי גם ככה יש לי מספיק ביקורת על עצמי.*
זה קצת... אאוץ'.

בכל מקרה חשבתי על מה שאמרת. אז ככה...
מובן שיש משהו בדברייך מבחינת ה'אבחון' שלי.
אך זה לא כל-כך משנה ברמת 'המסקנות לביצוע'.
כי כך אני כרגע. ואין לי יכולת עכשיו לשנות את זה.

אני יכולה אמנם לנסות לראות אחרים (ודחפתי עצמי לכך הרבה פעמים). אך כשזה בא מתוך השתדלות ולא טבעי - זה באמת לא יכול להוביל לראייה אמיתית. אין לי דרך להכריח את עצמי לראות מה שאני לא רואה.
זה יכול לקרות רק מתוך התהליכים שאני עוברת.
אני חושבת שמודעות לכך שאני לא רואה משהו - זה כבר הצעד הראשון ליכולת לראות.

דרך אגב, בעניין ה-לקחתי את האוכל שהיה שם אבל יכול להיות שהוא היה מיועד למישהו
אני חושבת שכתבתי שעשיתי שיקולים לפני שלקחתי. אבל גם אם לא כתבתי, אז ברור שעשיתי שיקולים. (זה גם היה יכול להיות לא מיועד לאף אחד, וסתם ללכת לזבל. לא חבל?)

ודבר נוסף שעולה לי עכשיו, אני אכן שקועה בעצמיותי. אך מי אמר שזה בהכרח רע. זה פשוט ככה.
זה לא שאני ממש פוגעת במישהו בכך שאני שקועה בעצמי. לפחות לא רוב הזמן. כי אני זו בעיקר שמודעת לזה, לאו דווקא שמי שהיה איתי בטיול למשל הבחין בזה באופן ברור, או סבל מזה.
אם כבר, אני זו בעיקר שנפגעת מכך שאני שקועה בעצמי, כי כן חסר לי לראות יותר לעומק של הנשמות שסביבי.
אבל גם זה לא חובה שאסבול מזה. לו רק אדע לקבל את המצב כפי שהוא.

אולי עליי להבין שזה פשוט שלב שאני צריכה לעבור בו בשיא העוצמה לפני שאוכל להתפנות לדברים אחרים. ושזה בסדר ככה.
אולי אפילו שלב שבו יש לי המון מה ללמוד (או ללמד) ולכן אפילו רצוי.
אולי דווקא מתוך ההסתכלות האינטנסיבית והבלתי פוסקת הזו פנימה, אני מצליחה להגיע להרבה תובנות ולראות דברים שאחרים לא רואים. דברים שבהמשך אוכל לקחת החוצה.

אבל בכל מקרה, אני חושבת שכמה שאני 'אוטיסטית' ו'שקועה בעצמי' - אני בן אדם שמאוד מאוד משתדל לא לפגוע באנשים אחרים.
יהיה לי מאוד קשה לשאת כאב של מישהו, או לדעת שגרמתי אפילו עוגמת נפש הכי קטנה.
ואת זה לדעתי אפשר להעריך בי.

בכל אופן, אני מודה לך, כי אני מרגישה שכוונתך הייתה טובה ורצתה לטובתי.

*********

בהקשר לזה, אני נזכרת בדוגמא נוספת, בנוגע לתסכול של חוסר היכולת שלי 'לראות':

בהרבה סדנאות שהייתי היו תרגילים לעמוד עם בן זוג, נניח להחזיק ידיים, ולהסתכל בעיניים למשך כך וכך זמן.

רוב הפעמים בסיטואציות האלה, אני מוצאת עצמי במונולוג בלתי פוסק עם עצמי תוך כדי התרגיל, שהולך בערך כך:

'הנה אני מסתכלת לו בעיניים. אומרים שדרך העיניים אפשר לראות את הנשמה. אני רוצה לראות את הנשמה שלו. אני רוצה לראות מי הוא באמת. אבל אני מסתכלת ולא רואה כלום. רק עיניים. בעצם, לא נוח לי להביט כל-כך הרבה זמן ישר בעיניים. זה מביך. אני מרגישה נבוכה. אני מחייכת ממבוכה. אולי יש לי משהו בין השיניים? אמאל'ה, שכחתי לבדוק במראָה לפני שהתחלנו. מה הוא יחשוב עליי? אוי, לא נעים לי שאני לא לובשת חזייה. זה בטח נורא בולט עכשיו. הנה אני מתחילה להתפתל ממבוכה. יש לי מתח בגוף. אוף קשה לי לעמוד כל-כך הרבה זמן. אוי, אני נזכרת שהייתי צריכה להסתכל לו בעיניים ולראות אותו. אבל בעצם הייתי שקועה כל-כך הרבה במחשבות שלי ששכחתי מזה. טוב, הנה, אני מנסה שוב. אני מסתכלת לו בעיניים, חזק חזק, עכשיו אני אראה משהו. הנה, אני רואה... הוא מסתכל בי. יש לו חיוך קטן. מי האדם הזה בכלל? הצילו ! אני לא רואה כלום. סתם פנים. מי זה האדם שמולי. מה הוא מסתכל בי. בטח הוא חושב עליי כל מיני דברים. בטח הוא שם לב שאני לא מרוכזת ולא עושה את התרגיל כמו שצריך. אני לא מספיק רוחנית. אני לא מספיק יודעת להירגע. ואיך אני נסחפת עם המחשבות שלי. וכמה אכפת לי מה אחרים חושבים. במקום לחשוב עליו אני חושבת על עצמי. כן כן, רק על עצמי. רק את עצמי אני רואה. הנה, במקום לראות אותו, אני משתמשת בו כמראה בשבילי. אני מסתכלת לו בעיניים, ובעצם אני רואה את הבבואה שלי בעיניים שלו. בושה לי. איזה מין בן אדם אני. בטח כולם יודעים להסתכל כמו שצריך, ורק אני בכלל לא כאן ולא רואה כלום. אוף לא נוח לי לעמוד כל-כך הרבה. והמבט שלי בכלל לא יודע באיזו עין צריך להתמקד. להסתכל לו בעין שמאל או בעין ימין? אי אפשר את שתיהן באותו זמן. אז המבט שלי קופץ מעין שמאל לעין ימין. מעין ימין לעין שמאל. וחוזר חלילה. אני מרגישה שאני ממש גרועה בתרגיל. בטח הוא רגוע מאוד ומצליח לבחור עין ולהסתכל לי רק בעין אחת. בטח הוא שם לב כמה אני קופצנית. לא מסוגלת להתמקד. לא מסוגלת להחליט. איזה בן אדם לא מדיטטיבי אני. הנה, אני מסתכלת לו בעיניים כבר הרבה זמן. הכול נהיה מטושטש. המבט שלי בוהה והפנים שלו מתחילים לשנות צורה. אולי אני רואה את הגלגול הקודם שלו? אם אני אתרכז חזק חזק אולי אני אראה.... לא, אני לא רואה כלום. סתם דמיונות. אוף, כואב לי הגב. לא נעים לי לזוז, כי זה אומר שאני לא מספיק מדיטטיבית, ולא מספיק מרוכזת בו כמו שצריך. ואולי הוא ייעלב. עדיין מחזיקים ידיים. מגרד לי באף. לא נעים לי לשחרר את היד ולגרד. אוף, כמה מחשבות יש לי. הייתי צריכה להסתכל לו בעיניים ולראות אותו. זה לא קורה. למה זה לא קורה. אוי, סוף סוף המנחה אומר שנגמר התרגיל. איזו הקלה. עכשיו נתחבק, ואני אחייך בחיבה כאילו שבאמת ראיתי משהו. ורק אני יודעת איזו פארשית אני. מי זה הבן אדם הזה בכלל?!'

הממ, נראה לי שזה היה שחזור די משקף של רצף התודעה שלי ברגעים כאלה.
אמאל'ה, מה רוצים פה ממני?!
אני לא רואה כלום !

**********

אולי כמו הדימוי של ההסתכלות בעיניים וראיית הבבואה של עצמי,
אני גם מרגישה כאילו אני מסתכלת באיזה בית שהחלון שלו מבחוץ עשוי כמו ראי (יש הרבה כאלה למשרדים), ומצפים ממני להסתכל בחלון ולראות פנימה.
לפעמים אפשר לראות פנימה יותר אם אני ממש מקרבת את הפנים אל החלון, ואם עוברת בבואה ממש קרובה. אבל רוב הזמן במקום לראות פנימה - אני רואה את הבבואה של עצמי. צרה.

אולי כדי שאצליח לראות פנימה, יש צורך להדליק אור בתוך הבית, ולהאפיל את המקום שאני נמצאת בו.
זה משהו שאני לא כל-כך יודעת לעשות.

[סוסת_פרא*]

'הקורא', תודה על מה שכתבת. כתבת דברים יפים.

_שאת עדיין לא מספיק בטוחה בעצמך ולכן חוזרת במהלך הסיטואציות לבחון את עצמך ואת הרגשתך ולא נשאר לך קשב להסתכל החוצה לצד השני.
כמו רוכב אופניים מתחיל שעיניו נעוצות קרוב לגלגל הקידמי._
אהבתי את הדימוי הזה. הוא עוזר לי מאוד. תודה.

גם תודה לך על ההצעה לתרגיל. אולי אקח אותה.

תמשיכי לחיות את מי שאת, ולתת לנו לחיות את מה שאנחנו לא מרשים לעצמנו, דרכך.
מקסים לי.
חן חן.

[סוסת_פרא*]

• אני חושבת שזה שאני מסוגלת לראות שאני לא רואה - זה כבר דבר גדול בפני עצמו.

ושזה שאני מסוגלת גם לבטא את זה ולהביע את זה בפני אחרים (למרות הפחד להישנא על כך) - זה דבר עצום.*

עד כה, הפחיד אותי מדי לומר דבר כזה. הרי בוודאי אף אחד לא ירצה לדבר איתי אחר כך !

אז מבחינתי, במה שכתבתי כבר עברתי פריצת דרך גדולה מאוד עם העניין.

אני חושבת שבתגובות כלפיי היה עדיף להתמקד בזה.
שיותר משחשוב 'לעורר אותי', נראה לי שלעזור לי לראות במה אני חזקה ובמה התקדמתי - זה הרבה יותר נדרש לי להתפתחותי. והרבה יותר אפקטיבי.

את תהליך ההתעוררות אני במילא עושה עם עצמי. בקצב שלי....

[סוסת_פרא*]

---

בוקר טוב !

אני עדיין ברמת הגולן. חשבתי לנסוע לפסטיבל "הסולחה"www.sulha.com שמתחיל היום.
יש כאן אנשים שאמרו שהם נוסעים לבאר שבע היום או מחר. אז חשבתי להצטרף אליהם.
למרות שמחר עד שנצא ועד שנגיע כבר יהיה בטח אחה"צ-ערב, מה שישאיר לי רק יום אחד ועוד קצת בפסטיבל.
בינתיים אני בחוסר ודאות כי אותה משפחה לא עונה בטלפון.
אם זה יהיה מחר, רצינו היום לעשות עם השכנה טיול פה בסביבה.
אני חוששת שעד שהתשובה תגיע אולי יהיה מאוחר מדי לעשות את הטיול.
בינתיים אני מנצלת את הזמן להספיק עוד כמה דברים בבלוג.

יש לי קצת חששות בעניין לאיפה אני ממשיכה, וגם אם אלך לפסטיבל.
אני לא מתכוונת לשלם עליו ולא על ארוחות. אז מעניין איך אני אסתדר.
טוב, ברור לי שאני אסתדר. אני רק עדיין לא יודעת איך. בכל מקרה אני חושבת שעדיף לי לוותר על הדאגות בגלל שברור שהכול יהיה בסדר כך או אחרת.

כשחזרתי מהטיול לקטים הייתי קצת מותשת ועברו לי קצת מחשבות מסוג מה אני צריכה את המסע הזה בכלל, ולמה אני מתעקשת להיות גיבורה יותר מכולם. אולי עדיף בית וזהו. שיהיה לי לאן לחזור. שיהיה לי איפה להתקלח ואיפה לחרבן.
למי יש כוח להסתובב כל הימים. לחרבן בטבע כל הימים? (כתבתי כבר שזה היה לי קשה).
הרגשתי עייפה פיזית וקצת עייפה מהקונספט.
למה אני עושה לעצמי חיים קשים?!
תיכנעי כבר !

בינתיים התאוששתי קצת. אז אני מרגישה שאני עדיין במסע. עוד לא הגיע הזמן לסיומו.
גם אם קשה לי לפעמים, זה לא אומר שבאמת אני רוצה כבר לגמור עם זה.
עד עכשיו הרגשתי חזק שאני לא רוצה בית. שלא מעניין אותי בית. לחיות בין קירות. וכל מה שקשור בבית פיזי.
אם זה ישתנה באופן משמעותי אני לא יודעת. אבל נחכה ונראה.
כששאלו אותי בהקשר זה בטיול מה זה להגדרתי בית, אמרתי 'ביטחון מדומה'.
מזה אני רוצה להשתחרר. מהביטחון המדומה.
וגם בגלל שבית זה הרבה פחות אקולוגי מלחיות בטבע.
וגם בגלל שבְּבית יש נטייה לצבור הרבה ואני רוצה כמה שפחות.
וגם בגלל שנקשרים לְבית, ואז קשה לזוז. ואני רוצה לזוז.
וגם וגם וגם....

בכל מקרה. *אני פתוחה.
אין לי החלטות לעתיד.*
אני הולכת עם מה שנכון לי עכשיו. ואם כך זה ימשיך - אמשיך ללכת עם זה.
ואם זה פתאום ישתנה, ואפילו ב180 מעלות - אז זה גם יהיה בסדר. (מנסה לדמיין את עצמי בן אדם שלא אכפת לו מאקולוגיה בכלל... אולי גם שינוי כזה יכול לקרות... ).

[סוסת_פרא*]

שוב הרבה פחדים מציפים אותי. זה קשה.

ושוב אני צריכה לעשות החלטות.
יחד עם הפחדים - זה עוד יותר קשה.

כשאני חושבת הרבה קדימה - זה מפחיד.
אולי אני יכולה לנסות רק צעד אחד כל פעם.

**********

אתמול הלכנו אל 'הצוק'. נקודה ביישוב שממנה רואים את הכנרת והרבה נוף יפהפה. הגענו קצת לפני השקיעה.
אח"כ הם חזרו הביתה ורציתי להישאר קצת שם.
נשכבתי כמו שאני על האדמה, (במחיר חול בתלתלים ).
וחשבתי איך זה היה אם פשוט הייתי משוטטת בעולם בלי כלום. רק אני וגופי.

נוסעת ממקום למקום בטרמפים, או הולכת ברגל או בכלל נשארת באותו המקום.
ישנה היכן שאני נמצאת. לא משנה איפה. על האדמה.

החלום שלי - להיות מסוגלת לישון על האדמה כפי שאני. בלי כלום. כמו בעלי חיים.

נניח שאין לי כלום - לא שק"ש ולא מזרון ולא שמיכה (נניח אפילו שאין לי בגדים).
איך אני אתגונן מפני הקור? מפני היתושים? הנמלים העוקצות, הזבובים...

אני חושבת שבמצב כזה שאין לך שום דבר להתגונן בעזרתו - אז אין לך ברירה אלא להתמסר.
להתמסר לקור. להתמסר ליתושים.

בגלל שאנחנו כל-כך מוקפים באינספור הגנות, אין לנו שום ידיעה איך להתמסר.

הייתי רוצה לדעת להתמסר.


*********

נשארתי שם עוד והמשכתי להגות במחשבות כאלו.
תמיד כשאני הוגה בכאלו נופלת עליי שלווה. תחושה שהכול בעצם כל-כך פשוט.

ואז נרדמתי שם. והתעוררתי כשכבר היה חושך.

[סוסת_פרא*]

בהקשר ל'התמסרות', מחשבות על יתושים:

רוב הזמן אני מרגישה במלחמה עם היתושים.
אני מתעבת אותם. אני שונאת אותם. אני הורגת אותם בתאוות רצח. מצידי הייתי מוכנה לעשות בהם טבח גורף עד האחרון שבהם.
על אף שאני משתדלת מאוד לא להרוג בעלי חיים, וגם לא חרקים - מבחינתי להרוג יתוש זו מצווה.
(אם כי רק השבוע התוודעתי לרעיון שבזה שהורגים אותם, בעצם החזקים נשארים, והאבולוציה פועלת לטובתם ).

פחות מפריע לי שהם עוקצים אותי בשעות הערות. אבל מאוד מאוד קשה לי עם זה כשאני ישנה, כי מספיק רפרוף אחד של יתוש, אפילו לא עקיצה - כדי להעיר אותי. לכן לפעמים יכולתי למצוא עצמי במלחמה איתם לילה שלם.

לפני כמה חודשים היה לילה אחד ששכבתי לי במיטה וכך חשבתי:
מה בעצם כל-כך מפריע לי בעקיצות של היתושים?
האם זה הכאב?
האם זה החוסר שינה?
האם זה משהו אחר?

והגעתי למסקנה שיותר אפילו משמפריע לי הכאב והחוסר שינה - מפריע לי פשוט שהם שותים מהדם שלי. דגש על ה-שלי.
חוצפנים בני חוצפנים !
מי הרשה להם בכלל? זה הדם שלי !!!! שלי ! שלי !
זה הגוף שלי !
איזו זכות יש להם להתיישב עליי, להכאיב לי ולקחת לי דם?

שמתי לב שאני מרגישה כך גם עם נמלים.
אמנם אני משתדלת לחיות בשלום עם נמלים - אך ברגע שהן מגיעות למיטה או לאוכל - זהו. הלך עליהן.
אני חושבת: חוצפניות ! מה פתאום הן נכנסות לאוכל שלי? זה האוכל שלי, לא שלהן !
ומה פתאום הן נכנסות לתיק שלי? זה התיק שלי !
אני אז מיד פותחת בטבח נורא. כל נמלה חוצפנית, מסיגת גבול ראויה למוות !

• אני לא יכולה לסבול שהיצורים האלה עושים בתחומים שלי כבשלהם.

ובמיוחד אם מדובר בגוף שלי !*

בכלל, אני לא מסוגלת לסבול כל סוג של טפילות עליי.
מחשבה על תולעים אצלי בתוך הגוף עושה לי חררה.
מחשבה על קרציות.
בההההה.

לא יכולה לסבול לחשוב על שום יצור ש'מתעלק' עליי ונהנה מגופי ומדמי.
שיילך למקום אחר. מה יש לו לחפש כאן?!
זה הגוף שלי ! תעזבו אותי בשקט ! מי הרשה לכם בכלל?!

מה פתאום איזה יצור מחליט להתעלק עליי וליהנות ממני בלי לשאול לדעתי?
זה הכי משגע אותי.
מי אמר שאני רוצה להיות בית גידול?
לא מרשה ליהנות ממני בלי לשאול אותי ! ברור?????

באופן קצת אבסורדי, נדמה לי שזה מה שאני מרגישה כלפי המחשבה על ילדים.
לא רוצה לא רוצה לא רוצה !
לא רוצה טפילים.
לא בא לי שישאבו ממני את הדם.
רוצה את הגוף שלי, את הדם שלי, את הנפש שלי, את הזמן שלי - לעצמי.
לא רוצה להתחלק בו עם מישהו אחר מבלי בחירה. (גם אם בוחרים ילדים מראש, זה לא אומר שבכל רגע באמת בא לי להתחלק איתם במשאביי).
אני תופסת ילדים כטפילים מושלמים. אני מרגישה התנגדות חזקה כלפי העניין הזה.
לא רוצה שייקחו ממני דברים נגד רצוני.
(נדמה לי שזה דומה לתחושה שהייתה לי אז כשהייתי בהריון והחלטתי לעשות הפלה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהעובר הזה נטפל אליי נגד רצוני ומנסה להכריח אותי לתת לו משהו שאני לא רוצה ולא מוכנה אליו. ממש נכנסתי לאנטי רציני.)

(מזכיר לי שלאחרונה דיברתי עם זוג חברים שהבחורה הרגישה לא טוב. אז הם ניסו לחשוב בקול מה זה יכול להיות: 'אולי זה וירוס. אולי הריון. אולי איזה טפיל אחר...' )

אני יודעת שבכל מקרה יש עלינו ובתוכנו הרבה טפילים שאנחנו אפילו לא מודעים עליהם.
לפחות החיידקים.
אבל ככל שזה ברמה שזה ידוע לי, אני לא יכולה לסבול את זה.

וכל זאת, על אף שברור לי שאני בעצמי טפילה מושלמת.
אז מה?
שאף אחד לא ייגע לי במה ששלי !!!!

**********

ובכן, באותו לילה שחשבתי את המחשבות האלו (אמנם לא כל הנ"ל עבר במוחי באותו זמן ממש) - אז הבנתי שבעצם מה שבאמת מפריע לי בעקיצות זה הכעס על היתושים שהם לא מבינים שהגוף הזה הוא שלי, ומתייחסים אליו כאילו הוא שלהם ! ושהם נהנים מהגוף הזה - שהוא בעצם שלי.

ואז חשבתי לעצמי, *אבל מה זה 'שלי'? מה פתאום החלטתי שהגוף הזה הוא שלי?
למה אני לא רוצה להתחלק במה שיש לי איתם?*
הם חיים על זה. למה אני לא רוצה לתת להם?
מה זו הרכושנות הזו? מה זו הגאווה הזו?

וכשהבנתי את זה פתאום לעומק, הרגשתי מוכנה להתמסר, ולתת להם לקחת מה שהם רוצים.

אז כשעקצו אותי הרגשתי פחות התנגדות, הלב נפתח 'קחו, קחו...' - וגיליתי שלכן זה פחות הפריע לי.

אז הבנתי דבר נוסף מאוד חשוב. וזה הולך ככה:
כל השנים אני שואלת את עצמי 'בשביל מה אלוהים ברא יתושים?' (יש שיר כזה חמוד 'לשם מה קיימים יתושים בעולם?')
ולא מוצאת תשובה.
על המון דברים בעולם אני מוכנה לקבל שהם לטובה, ושאלוהים ידע מה הוא עושה, אבל בתחום של היתושים זה קשה לי.
אני מאוד כועסת על היתושים, וכועסת על אלוהים שברא יתושים.
ולא מצליחה למצוא משהו טוב בהם.
גם לו נניח שהם תורמים לעולם באיזושהי צורה בכך שהם מוצצים את הדם - אז למה זה חייב לכאוב ולהפריע? אלוהים יכל לברוא אותם עוקצים בצורה כזו שהיא לא מורגשת.

יש גם סיפור כזה על דוד המלך שהתריס נגד אלוהים שהוא לא מבין בשביל מה אלוהים ברא עכבישים. ואז כשהוא ברח משאול ונכנס לתוך מערה להתחבא, אלוהים זימן לו עכביש שמיד טווה את קוריו במהירות על פתח המערה, וכך כששאול הגיע וראה שפתח המערה מכוסה קורי עכביש, היה בטוח שלא ייתכן שיש מישהו במערה, ולכן סב על עקביו והלך ודוד ניצל.
ואז דוד הבין שגם לעכבישים יש תכלית בעולם, שיבח את אלוהים וחזר בו.
זה סיפור מאוד יפה.
אבל כמה שהגיתי בו, לא עזר לי להבין בשביל מה צריך יתושים.

אז בלילה הזה פתאום הבנתי שאולי כן יש סיבה למה הם קיימים.
הם קיימים כדי לפתח בי ענווה !

בעצם ההסכמה שלי שהגוף הזה הוא לא רק שלי, ושגם להם מותר להתקיים - אפילו על הגוף הזה שאני חושבת שהוא שלי, ובעצם המוכנות שלי לקבל ולהתמסר לכך שהם עוקצים אותי - זוהי ענווה גדולה. רק בשביל זה היה שווה לברוא אותם.

זו הייתה הבנה מאוד מאוד חזקה ומטלטלת.

מתוך ההבנות הללו באמת הצלחתי שפחות יפריעו לי העקיצות.
ולהפתעתי הצלחתי לישון באותו לילה.
זה עבד !
וואו.

**********

לצערי, מאז התקשיתי לשחזר את עומק ההבנה הזו ואת התחושה הזו. וחזרתי להתנגדויות.
אבל לפחות יש בי הזיכרון של משהו אחר.
שמשהו יכול להיות אחרת.

**********

לאחרונה ניסחתי לעצמי משפט כזה, שנראה לי כמְפַתח את תכונת ההתמסרות, שהייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד באמת:

• "הגוף הזה אינו שלי.

אני מציעה אותו בברכה לכל מי שרוצה ליהנות ממנו,
ובלבד שיותיר לי את חיי ואת בריאותי".*

(נראה לי אני צריכה להוסיף 'את חיי ואת בריאותי ואת שלוותי הנפשית' )

הלוואי שאוכל יום אחד אפילו להסכים להגיד את זה.

[סוסת_פרא*]

כשאני חושבת על זה, נראה לי גם שהפחד הגדול שלי מפני חיות טורפות קשור לזה.

שהרי, יש לשער שלהיטרף על ידי בעל חיים זה לא בהכרח כואב יותר מכל מיני סוגים של מוות. למשל תאונה.
(רציתי להגיד גם סרטן. אבל בעצם גם סרטן זה סוג של טפיל שקשה לי לסבול את המחשבה לפרנס אותו).
רק שעצם המחשבה, שבאותו הרגע הכאב נגרם לי מאיזשהו יצור שחוגג על הגוף שלי, שלי ! ונהנה ממנו על חשבוני - זה בלתי נסבל בעיניי.

כלומר, זה לא כ"כ פשטני כפי שזה נשמע. אני פשוט לא מצליחה להסביר בדיוק מה ההתנגדות וממה הפחד.
אבל זה יותר מהכאב עצמו.

***********

פתאום יש לי הבנה יותר עמוקה בעניין:

• אולי ההתנגדות היא לזה שזה הופך אותי לחלק מהטבע. כבר לא משהו נעלה יותר. אלא שווה בין שווים. חוליה בשרשרת המזון. לפעמים טורפת לפעמים נטרפת.

הגאווה שלי אולי לא מסוגלת לקבל את זה.*
שהרי, מה, אני בן אדם, אני יצור נעלה יותר, אני ראויה ליותר משאר היצורים בטבע. לא?

מה פתאום שישתמשו בגופי כאילו הוא עוד פיסה בטבע, כמו כל גוף אחר?
זה הרי גוף נעלה, זה לא סתם גוף.
זה גוף של בן אדם.
ולא סתם בן אדם - בן אדם מיוחד.
זה גוף של נשמה מיוחדת.
הוא לא סתם עוד איזו חתיכה בטבע.
מה, אני רק גוף?!
מה, אני אותו הדבר כמו כל בעל חיים?!

בלתי נתפס ובלתי נסלח.

אולי פה טמון הקושי. אולי פה טמונה ההתנגדות.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אני חושבת שההתחבטות בשאלה "לשם מה נבראו עכבישים\יתושים" נובעת מתפיסתנו את עצמנו כמרכז העולם, כאילו שמה ש"נברא" צריך לשרת אותנו באיזשהו דרך. יתושים קיימים לשם עצמם, בדיוק כמונו. לי הם נורא מציקים, אבל רק בגלל שהזמזום שלהם מפריע לישון, לא אכפת לי מהעקיצות.

ואני גם לא מבינה, מה האינטרס שלהם לזמזם ככה? הרי הם ישר חושפים את עצמם. זה כמו חתול עם פעמון.

[סוסת_פרא*]

אילו הבנות מקסימות.
אני נהנית !

*********

כיוון שיש לי קצת זמן עכשיו, אני רוצה לנסות לחזור אחורה לכתוב התרשמויות ותובנות שלא הספקתי לכתוב מאז שנסעתי למחנה בדן.

ובכן, סיפרתי לא מזמן שנסעתי למחנה הטבעונאי שהיה על השלוחה של הדן ליד קיבוץ דפנה.
זה היה סוףשבוע נוסף שארגְנו שם לאחר שהמחנה נגמר.
וזו הייתה בערך הפעם הראשונה שהעזתי לצאת לטבע מאז שיצאתי למסע.
ואז לאחר שהאחרים עזבו, גם העזתי להישאר לילה לבדי לבדי בשמורה. וזו הייתה בשבילי חוויה חשובה מאוד.

סיפרתי שתפסתי טרמפ עם אחת משתי המשפחות שהיו שם, שנסעה מבת ים למחנה.
בדרך התחיל לי כאב ראש.
הרבה פעמים מתחילים לי כאבי ראש בנסיעות.

חשבתי לעצמי למה. ופתאום חשבתי שאולי בגלל שנסיעות זה דבר לא טבעי.
הגוף שלנו לא בנוי לסוג התנועה הזה.

בכלל, *חלק מהפנטזיה הגדולה שלי על חיי טבע וחיים עם כמה שפחות עזרים חיצוניים -
כוללת פנטזיה על להתנייד רק ברגל.*
(נדמה לי ששמעתי על ה-peace pilgrim שכל הנדודים שלה ברחבי ארצות הברית היו רק ברגל.
מדהים, לא?)

***********

עוד דבר שהרהרתי בו בזמן אותה נסיעה:
שבעצם הכול טוב בחיים שלי. שום דבר לא ממש חסר לי.
מה חסר לי?
אה, כן, זוגיות. אבל חוץ מזה הכול טוב.
אז טוב, נכון שגם בריאות הייתה יכולה להוסיף לי.
ונכון גם שאין לי עבודה ואין לי כסף ואין לי מקום לגור בו.
ונכון גם שהקשר עם ההורים שלי לא משהו.

אבל חוץ מזה מרקיז, הכול בסדר. (מי מכיר את הבדיחה?)

וברצינות, זה נראה לי מוזר - שלמרות שאין לי לא זוגיות ולא עבודה ולא כסף ולא בית ולא הכי הכי בריאות ולא קשר טוב עם ההורים - למרות הכול אני יכולה להרגיש שלא חסר לי דבר.
והתחושה הזו, כפי שהייתה באותו רגע, וכפי שאני מרגישה פעמים רבות - היא מאוד ברורה ונוכחת. הכול טוב בעצם. יש לי הכול.
נהדר.

ברור שאני מתכווננת על שיפור הבריאות ועל שיפור הקשר עם ההורים. אבל במקביל כבר עכשיו אני מרגישה שטוב לי.
מה שבאמת הייתי רוצה להוסיף לתחושת הטוב הזו זה זוגיות.

(חשבתי להספיק להשלים הרבה, אבל פתאום צריכים את המחשב. אז אנסה להמשיך יותר מאוחר.)

[סוסת_פרא*]

אני חושבת שההתחבטות בשאלה "לשם מה נבראו עכבישים\יתושים" נובעת מתפיסתנו את עצמנו כמרכז העולם, כאילו שמה ש"נברא" צריך לשרת אותנו באיזשהו דרך

קיזי, זה לא מדויק מבחינתי.
אני לא חושבת שהם נבראו לשרת אותנו (אני יודעת שיש כאלה שזוהי תפיסת עולמם, שהכול בעולם הזה נועד לשרת אותנו).
אני מאמינה *שכל דבר שנברא - נברא לתכלית מסוימת אשר משרתת את כלל היקום.
כולנו באנו לשרת את הרצון האלוהי.*
וזה כולל גם אותנו, בני האדם.
בגלל זה אני מנסה להבין במה הם משרתים את העולם, את היקום.

*************

זה לא סותר את זה שאנחנו נוטים לתפוס את עצמנו כמרכז העולם.
עם זה אני לא מסכימה (אם כי אולי נופלת לפעמים לצורת מחשבה כזו). אבל אני גם לא אגיד שאני חושבת שאנחנו בדיוק כמו כל בעל חיים אחר. זה ממש לא.
לדעתי זה ברור שיש לנו בני האדם הרבה ערך מוסף על שאר בעלי החיים ושנועדנו להשתמש בזה לטובתו של היקום.
אם זה הופך אותנו למרכז העולם זו כבר שאלה אחרת. לא נראה לי.
אבל זה כן הופך אותנו לבעלי תפקיד הרבה יותר משמעותי.
כשאני אומרת עולם, אני מתכוונת לא רק לעולם הפיזי, אלא לכל העולמות, גם לעולם הרוחני.
וברור לי שבאנו לכאן לעשות תפקיד שישרת את כל העולמות.
זה לא אומר שאנחנו כבר עושים אותו. אבל שנועדנו לכך.

אם לסכם:

אני חושבת שכל מה שנברא - נועד לקדם תכלית אלוהית.
גם בני האדם, גם בעלי החיים, הצמחים, האדמה, הישויות הרוחניות, המחשבות, הרגשות, כל הדברים בכל העולמות, וגם היתושים.

יחד עם זה, אני חושבת שמתוך מה שקיים על פני האדמה (בעולמות אחרים אני לא יודעת) - האדם הוא היצור בעל היכולות הגבוהות ביותר, ולכן התפקיד שלו הוא רחב ההקף ביותר - ומקיף גם את מה שבחומר וגם את מה שברוח.

זה עדיין לא הופך את האדם למרכז העולם, ולא נותן לו רשות להשתמש בכל דבר לטובת עצמו, אלא אם הוא עושה זאת באופן מושכל ומתחשב, ובמקביל גם תורם את חלקו.

זו תפיסת העולם האישית שלי.

[סוסת_פרא*]

יש לי פחד שלמרות כל הרעיונות מרחיקי הלכת שלי, והחלומות והפנטזיות שאני שוטחת כאן על צורת חיים מאוד מסוימת - בטבע, בלי כלום וכו' -
בסוף אני אמצא את עצמי בוחרת בחיים בורגניים לחלוטין על כל מה שזה אומר.

אני פוחדת לא לדבוק באמת שלי.
אני פוחדת להיראות פחדנית שלא דבקה באמת שלה.
אני פוחדת 'לאכזב' את הקוראים הנאמנים שלי.

כאילו כל מה שאני כותבת כאן מאוד מחייב אותי.

אבל באמת, זה לא משנה.
מה שאני אבחר זה בסדר.
קשה לי להאמין שיום אחד אפסיק לרצות לצמוח - ולא משנה היכן אהיה ובאיזה סגנון חיים.

אני רק מקווה שתמיד אצליח לבחור מתוך קשיבות ללב.

[סוסת_פרא*]

אמשיך לכתוב עוד אנקדוטות מהחוויה במחנה הטבעונאי:

סיפרתי שבלילה ההוא שנשארתי לבד הכנתי לידי אבנים ומקלות מפחד חזירי בר או חיות אחרות.
זה הזכיר לי שבהיותי קטנה, מגיל כתה א', ההורים שלי היו יוצאים בערבים ומשאירים אותי לבד עם אחותי הקטנה ממני בשנתיים.

לדעתי זו הייתה טעות גדולה לעשות דבר כזה.
מאוד מאוד פחדתי.

כל הערב היינו פוחדות ביחד. מציצות שוב ושוב מהמרפסת לראות אם ההורים באים.
מתקשרות שוב ושוב לסבא וסבתא (עד שאמא שלי איימה שאם נמשיך בכך היא תחביא את הטלפון).
ומנדנדות לשכנה שוב ושוב.

כשהיינו צריכות להיכנס למיטה אני הייתי מאוד פוחדת, אז הייתי מזמינה את אחותי לישון איתי.
זה כבר סיפור בפני עצמו שקשור לדברים נוספים. וזה וידוי די מביש:
כי אני ממש לא סבלתי את אחותי, אבל מרוב שפחדתי רציתי שתישן איתי במיטה. ובכל זאת, לא יכולתי ליהנות מחברתה, אז הייתי בועטת בה ודוחפת אותה כל הזמן. מה שגרם שבסופו של דבר היא הייתה מבטיחה לי כל מיני 'טובות הנאה' כמו מדבקות או מחקים וכד' כדי שלא אבעט בה. ובסופו של דבר כשההורים היו מגיעים, ישר הייתי שולחת אותה חזרה למיטה שלה.

כן כן. אני יודעת. מגעיל למדי. אבל ככה זה היה.
(ההורים שלי כמובן טרחו לומר לי על כך שאני 'קלאפטע' ו'מכשפה' ).

מה שרציתי לספר זה, שתמיד כשהייתי נשארת לבד הייתי משאירה לי ליד הראש מקל ופנס.
למקרה נניח שיבואו גנבים. ולמקרה שתהיה הפסקת חשמל.
היו לי המון סרטים עם הדברים האלה, והייתי שוב ושוב מנסה להכין את עצמי ולדמיין לעצמי מה אעשה במקרים כאלה.
(אני זוכרת שהיו שלושה דברים שהייתי מניחה ליד הראש. אבל אני לא זוכרת את הדבר השלישי).

בקיצור, אלו היו לילות טראומתיים. ולדעתי, אחת הטעויות הקריטיות של אמא שלי.

[סוסת_פרא*]

לפני אותו לילה, כשכולם עזבו ונשארתי לבד, אני הרגשתי חזק חזק את הפחד. את הרצון להתחרט. לברוח.
אבל ידעתי שמאוד חשוב לי לעשות את זה. לעשות את זה סוף סוף פעם אחת.
שמאוד חשוב לי לעבור את הלילה הזה.

• אז הרגשתי איך שהלב רוצה מאוד משהו אחד ומצד שני הנפש פוחדת.

והלב כאילו מחבק את הנפש חזק חזק חזק והולך איתה אל תוך הפחד, כמו שמחבקים ילד שלוקחים אותו בהרבה אהבה לעשות משהו שמאוד פוחד ממנו*. נניח כמו שמחבקים אותו חזק חזק חזק כשלוקחים אותו לבדיקת דם, ובזמן הבדיקה.
כי זה באמת מפחיד, אבל חייבים להיות שם.

*********

ונדמה לי ששכחתי אז לספר שבלילה לפני שהלכתי לישון אמרתי כל מיני פסוקים מחזקים, כמו:
"בשם אד-ני אלוהי ישראל, מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל ועל ראשי שכינת אל".
ועוד פסוקים מקריאת שמע על המיטה. 'המלאך הגואל אותי מכל רע'. ו'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לאד-ני מחסי ומצודתי, אלוהיי אבטח בו...'
ושרתי את שיר למעלות.

וגם באמצע הלילה כששמעתי כרסומים מתחת לעץ הסמוך ונשמתי כמעט פרחה ומיהרתי לטפס על העץ, אז ישבתי על העץ ושרתי את שיר למעלות בקולי קולות.
אם כל החזירים והתנים והזאבים לא היו בורחים מזה, אז אני לא יודעת מה.

***********

סיפרתי אז שהיה ליל תשעה באב, והחלטתי לצום.
צמתי גם בלי מים. (כבר הרבה שנים גם כשהייתי צמה - כן הייתי שותה).
ביום שאחרי הלילה המשכתי את הצום, אבל בגלל שקמתי כ"כ מוקדם, השעות נמשכו לי ונמשכו ונמשכו.
זה לא היה קשה פיזית, אפילו נעים, אבל פסיכולוגית כבר התחלתי להיות על קוצים.
אז בסוף ב-16:00 נשברתי ואכלתי.

************

במשך היום הייתי שם כמעט לבדי לבדי. רק אולי 3 או 4 פעמים עברו שם אנשים בתוך כדי טיול. אבל לא נשארו.
דווקא הרגשתי רצון לתקשר, אבל הם רק עברו והמשיכו.

טבלתי כמה וכמה פעמים במי הנחל הקרים והמופלאים, שכל פעם היה צריך להתרגל אליהם מחדש.
מישהו יצר שם מקל קשור לחבל, שאפשר לשבת עליו ולהתנדנד בתוך המים.
התנדנדתי לי להנאתי, החבל בין רגליי, הגוף מוטה לאחור, הראש צף על המים, וכל התלתלים שלי משכשכים איתו עם כל תנועה, בזמן שהשמש קורצת לי מבעד לעלים.
הרגשתי שאני בגן עדן.

בגלל שצמתי גם לא הרחקתי לכת, אז מדי פעם סובבתי קצת מסביב, וישבתי תחת איזה עץ.
הייתי חכמה עם הצרעות - ואספתי המון עלים לכסות את שאריות הבשר שהשאירה שם המשפחה שהייתה שם, ובסוף הצרעות התייאשו והלכו.

כך היום חלף לו בנעימים ובעצלתיים.
ובכל זאת היה לי קשה לא לאכול. ולא הייתי בהרבה תנועה. קצת התחיל להיות לי משעמם.

כשחשבתי שאצום עד הסוף, כלומר עד הערב, אז הבנתי שלא אוכל לנסוע משם באותו יום. כי אח"כ בערב כבר מאוחר לי לתפוס טרמפים. אז תכננתי להיות שם לילה נוסף.
כבר הרגשתי פחות פחד, אז זה היה קל יותר להחליט את זה. אם כי אני בטוחה ששוב הייתי צריכה להתמודד עם כל מיני קשיים.

ובכל זאת, לקראת אחה"צ תחושת השעמום והרעב הפסיכולוגי התחילו לגדול, ונהיה לי קשה.
ואז, אחרי שאכלתי בשעה ארבע, הבנתי שאם אני כבר לא צמה אוכל להתאושש, לתפוס טרמפים ולנסוע.
אז החלטתי לנסוע בכל זאת, ולא להישאר לילה נוסף.

הפעם זה לא היה מתוך פחד, אלא פשוט מתוך רצון להמשיך. אז הרגשתי בסדר עם זה, שזה לא מתוך פחד.

אבל, קצת חרה לי שכל-כך קשה לי לשאת שקט והיות עם עצמי במשך כך וכך זמן. (ויום אחד זה אפילו לא כזה הרבה זמן)
בהתחלה הכול מרגיש נפלא וכמו גן עדן, ואז די מהר, מתחילה תחושת השעמום להשתלט, ואני מרגישה צורך ב'אקשן', בחברת אנשים, במשהו....

אז איפה כל החלומות שלי על לחיות לבד בטבע איזו תקופה - של כמה חודשים, כמה שבועות? אפילו כמה ימים?!

[סוסת_פרא*]

כשהייתי שם לבד רק אני והנחל, נזכרתי בסיפור 'סידהרתא' של הרמן הסה.
נזכרתי איך בספר ההוא, אחרי שהגיבור עובר מסע של חיים שלמים והתנודדות בין חיי סגפנות ופשטות לבין חיי הוללות, בסוף בערוב ימיו הוא מוצא עצמו חי על גדת נהר, והוא מקשיב לנהר יום יום, והוא מגיע למסקנה שמהנהר אפשר ללמוד הכי הרבה אם רק מקשיבים לו.
אני זוכרת שזה קסם לי אז כשקראתי (קראתי את זה בהודו, לפני כ-7 שנים). וגם אני הרגשתי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לשבת יום אחר יום מול הנהר, וללמוד ממנו כל מה שאני צריכה.

בהקשר לזה, נראה לי דומה - שהאיש שסיפרתי עליו פעם, שאוהב אותי מרחוק כבר הרבה שנים והוא נשוי, הוא איש של ים.
הוא איש שכמעט כל יום מחייו מאז שהיה ילד הוא הולך לים, ולא יכול לוותר על זה אפילו יום אחד.
והוא אמר לי שהכול הוא למד מהים.
כשהייתי הולכת לטיפולים, היה אומר בשביל מה את צריכה את זה, בואי לים. הים הוא הפסיכולוג הכי טוב.
ובאמת, יש לו חוכמת חיים מדהימה בעמקותה, ויכולות רוחניות מאוד גבוהות.
ואני מאמינה *שבאמת למד את זה מהים.
כמו שסידהרתא למד מהנהר*.
זה אפשרי.
ואני מקנאה.

כשהייתי שם חשבתי איך זה היה יכול להיות אם הייתי נשארת שם לבדי תקופה, ורק מקשיבה לנחל.
אבל המציאות הייתה שונה. אחרי יום אחד כבר היה לי קשה לשאת את היותי עם עצמי, והרגשתי צורך להסתלק משם.
נראה שאני עדיין ממש לא מוכנה לזה.

*********

בעבר כתבתי כאן בבלוג:

_דבר אחד חזק מהספר סידהרתא שנחרט בזכרוני,
שכשהוא בא אל הגבירה, היא קצת לגלגה לו, והיא שאלה אותו 'מה אתה יודע לעשות?'
והוא אמר לה:
'אני יודע לחשוב, אני יודע לצום, ואני יודע לחכות' (אולי לא בסדר הזה).
ובסוף הוא באמת הצליח להגיע רחוק בעזרת שלושת אלה (וגם לכבוש את לבה).

כשאני נזכרת במשפט הזה, אני תמיד מתקנאה.
שלושה דברים שבאמת הייתי רוצה לדעת._

זה מעניין שכמה ימים קודם להיותי מול הנחל, כשעוד הייתי במושב ליד ירושלים, מצאתי שם את הספר הזה.
פתחתי אותו באופן אקראי - ולהיכן הגעתי?
בדיוק לסיפור המפגש עם הגבירה, שבו הוא אומר לה את המשפט שציטטתי לעיל.
נורא מעניין שדווקא זה מהכול נפתח לי, הלא כן?

ומיד אחר כך המפגש עם הנחל שמזכיר לי את סידהרתא. כאילו הכול מתחבר.

(עדיין משתוקקת לדעת לצום, לחכות ולחשוב.
הנה, אפילו לצום לא הצלחתי עד הסוף.... )

[פלונית*]

בסוף אני אמצא את עצמי בוחרת בחיים בורגניים לחלוטין על כל מה שזה אומר.
אל תשכחי שבין חיים בטבע בלי "כלום" לבין חיים בורגניים של בית, שתי מכוניות, שלושה ילדים וטלוויזיה בכל חדר יש עוד כמה דרגות ביניים.....

[סוסת_פרא*]

כמה ימים קודם לכן, עוד בירושלים, עשיתי מעשה אמיץ מאוד, ובעקבות המלצותיה של פרח הלימון - פתחתי את השיער שלי וסירקתי אותו על רטוב, והעזתי לא לשים בו שמן - ולתת לו להסתדר מעצמו. (בדרך כלל אני שוזרת את התלתלים ושמה שמן כדי שלא יהיה כזה נפוח).

בהתחלה זה נראה די זוועתי, ביום השני והשלישי התחיל להיראות יפה, והתחלתי להתרגל למראה הנפוח.
אמרתי לעצמי, הנה, ככה פראית אני צריכה להיות. פראית אמיתית.
ואולי כך, כשהשיער פתוח לנפשו, יכולה באמת להיכנס אליי כל האנרגיה שצריכה להיכנס. כאילו כל שערה היא צינור.
והייתה לי הרגשה שכשאני שוזרת את התלתלים, אז זה סוגר חלק מהאנרגיה.
כך שדי הייתי בציפייה שזה יעשה בי גם שינוי פנימי.

וגם קיוויתי שככל שאניח לו, מראה השיער רק יילך וישתפר עם הזמן. (לפחות כך הובטח לי ).

במחנה כבר לא הייתי בטוחה שזה נראה כל-כך נפלא (בכל זאת, תנאי הטבע...), אבל הרגשתי פראית כזו. פראית וחופשייה.

אני מודה שבסופו של דבר נשברתי. לא אז, אלא כשהייתי ביודפת עם אורי יורמן קצת אחר-כך.
פשוט השיער להרגשתי כבר נהיה כזה יבש ונפוח שלא יכולתי להרגיש יפה ככה. ואני לא אוהבת לא להרגיש יפה. זה מפריע לי בביטחון העצמי מול אנשים.
אז ויתרתי על ה'פראיות' שהתוספה לי, עד להודעה חדשה, וחזרתי למראה המוכר של שערי.

קצת חבל, אבל לא נורא.
אני מקווה שיום אחד אוכל לשחרר את הרסן לגמרי.

[סוסת_פרא*]

אנקדוטה נחמדה:

מצאתי שם בשמורה קוץ של דורבן באורך אצבע בערך.
גיליתי שקוץ של דרבן אפשר להפוך לאחלה קיסם שיניים רב פעמי !

כך, במקום לבזבז קיסמי עץ שגם ככה סתם נשברים, או להשתמש בקיסם פלסטיק (שאני כמובן משתמשת בו באופן רב פעמי) - מצאתי משהו מהטבע שגם מאוד חד (אבל לא פוצע) ומנקה נהדר, וגם חזק ולא נשבר. יש לי אותו איתי בתיק, וממלא תפקידו בנאמנות כבר כמה שבועות.

[בן_עמי*]

בס"ד
'הנה אני מסתכלת לו בעיניים...
לא להאמין שמשהו הצליח להצחיק אותי.. אהבתי.
כמו בקטע, אתה יכול להסתכל בעניים ולא לשמוע כלום, ואפשר להסתכל על העץ מימול ולהקשיב לכל מילה.
בכלל, למה דווקא להסתכל על העניים, למה לא על האף, או על העץ ליד, מישהו יודע מאיפה המנהג הזה הגיע בכלל ?
אין תרביות שבהם זה לא מקובל? (בטוחה שיש...):-P


_אני יכולה אמנם לנסות לראות אחרים (ודחפתי עצמי לכך הרבה פעמים). אך כשזה בא מתוך השתדלות ולא טבעי - זה באמת לא יכול להוביל לראייה אמיתית. אין לי דרך להכריח את עצמי לראות מה שאני לא רואה.
אני חושבת שמודעות לכך שאני לא רואה משהו - זה כבר הצעד הראשון ליכולת לראות.
ודבר נוסף שעולה לי עכשיו, אני אכן שקועה בעצמיותי. אך מי אמר שזה בהכרח רע. זה פשוט ככה.
זה לא שאני ממש פוגעת במישהו בכך שאני שקועה בעצמי. לפחות לא רוב הזמן. כי אני זו בעיקר שמודעת לזה, לאו דווקא שמי שהיה איתי בטיול למשל הבחין בזה באופן ברור, או סבל מזה.
אם כבר, אני זו בעיקר שנפגעת מכך שאני שקועה בעצמי, כי כן חסר לי לראות יותר לעומק של הנשמות שסביבי.
אבל גם זה לא חובה שאסבול מזה. לו רק אדע לקבל את המצב כפי שהוא._
יכול להיות שאים תקבלי את המצב כמו שהוא לא תיסבלי מזה, אבל אים את מודעת לזה, סימן ש-לך זה חסר.
אחרת זה לא יהיה עולה.
אולי את כן "מרגישה" באופן טיבעי אחרים, אבל לא באופן שאפשר לתאר.
זה לא חייב להיות "להכריח את עצמי לראות אחרים", אלא לפעמים אים אתה באופן טיבעי "מרחף",
ואים זה כן מסקרן אותך, או חסר- צריך אולי לעצור לפעמים, ו"להתבונן" או "להתרכז" במי שמסביב.
את יכולה לעצור, להתמקד" במישהו מסביב, ולחשוב איזה קווים אצלו את כן יכולה לתאר במילים, אפילו לעצמך.
ובסופו של דבר, גם "עולם פנימי" עשיר ככל שיהיה, הוא מאוד מוגבל אים לא "מזינים" אותו בדברים מ"בחוץ".


יש אנשים שרואים רק את עצמם, והרבה פעמים אילו אנשים שמסתכלים לכולם בעניים, ויודעים לדבר מושלם.
פשוט, הם לא רואים אף אחד אחר, ולכן זה גם לא מפריע להם.
(ולא, זה לא רק פוליטיקאים .. )
יש אנשים אחרים, שיודעים לתאר אנשים מצוין, (לפי השקפת העולם שלהם כמובן)
לפעמים הם אפילו הופכים את זה למקצוע.. עוסים אולי?
זה עוד לא אומר שהם באמת מסוגלים לראות את האדם שמולם.
לראות את האדם שמומול זה לא תמיד להבין מה אתה חושב עליו, אלא מעבר לזה.
זה כמו בסרט טבע, אתה "שוכח" את עצמך, ממקד את המצלמה בחיות, ו"לומד" אותם.

[סוסת_פרא*]

אז אחרי שאכלתי והסתדרתי, לקחתי את התיקים ויצאתי מהשמורה במטרה להגיע לאופק.
היה נורא חם ועוד הייתי קצת חלשה מהצום, ולמזלי מצאתי טרמפ לקריית שמונה.
(מזכירה שזו הייתה כמעט תחילת דרכי עם טרמפים.)

שם היה נראה מאוד חלש בקטע של הטרמפים, אך למזלי בסוף עצר לי בחור נחמד.
רק אחרי שיחה מרובה, התברר לי שהוא מכפר קרע - כלומר בכלל ערבי. לא קלטתי את זה עליו.

הוא היה אחלה בן אדם, אבל מצד שני, הרגשתי אי נוחות, כי ראיתי שמצאתי חן בעיניו, והוא מאוד רוצה שיקרה בינינו משהו.
אפילו אולי לא הייתי שוללת את זה באופן גורף לולא שהוא היה נשוי.
ואני עכשיו ממש רוצה קשר זוגי אמיתי.

הוא היה אמור להגיע לטבריה, ורציתי שיוריד אותי בצומת עמיעד כדי להגיע לאמירים, והוא ניסה לשכנע אותי לנסוע איתו לטבריה לשבת איתו על כוס קפה ושאחר-כך ייקח אותי חזרה.

הוא אמר לי שהוא יכול לקרוא בן אדם רק מהעיניים, והתחיל לומר לי כמה דברים עליי שהיו ממש ממש נכונים.
הרגשתי שהוא קולט דברים ברגישות. אז זה מצא חן בעיניי.
ובכל זאת, לא רציתי.
הוא רצה לתת לי יד. ולא הרגשתי נוח.

לא הרגשתי שאני רוצה לנפנף אותו באגרסיביות, אבל מצד שני, לא היה לי נוח החיזור המרובה הזה, ולא רציתי לפגוע בו.

היה איזה רגע בצומת עמיעד שהוא פנה לכיוון אמירים, אבל אני לא ידעתי, כי הצומת שם מוזר, ונראה כאילו הוא ממשיך ישר ולא פונה שמאלה, אז לרגע חשבתי שבמקום להוריד אותי בצומת הוא לוקח אותי למקום אחר, ונורא נלחצתי.
אח"כ הבנתי שהוא החליט לקדם אותי לצומת הבא שאני צריכה.
בסוף יצא שהוא לקח אותי עד לבית של אופק ממש. (שזה דווקא שימח אותי, כי קצת הדאיג אותי כל הקטע הזה של הטרמפים).
הוא אמר שממש קשה לו להיפרד ממני.

ידעתי שהוא לא מתכוון לעשות שום דבר בכוח. אבל היה לי קשה עם זה.
וזה בגלל שהוא באמת מצא חן בעיניי בתור בן אדם, רק שלא רציתי להסתבך בשום דבר רומנטי או שקשור למגע. ובטח שלא בשום דבר זמני. ולא הרגשתי נוח לדחות אותו.
בסופו של דבר נאלצתי לעשות את זה סופית וזהו.
זה השאיר לי הרגשה לא נוחה.

אולי אנשים יכולים פשוט לקחת טרמפיסטים בלי לרצות מהם משהו?

[בן_עמי*]

בס"ד
ואז דוד הבין שגם לעכבישים יש תכלית בעולם
לתפוס את היתושים, אולי ?
_יש לי פחד שלמרות כל הרעיונות מרחיקי הלכת שלי, והחלומות והפנטזיות שאני שוטחת כאן על צורת חיים מאוד מסוימת - בטבע, בלי כלום וכו' -
בסוף אני אמצא את עצמי בוחרת בחיים בורגניים לחלוטין על כל מה שזה אומר.
אני פוחדת לא לדבוק באמת שלי.
אני פוחדת להיראות פחדנית שלא דבקה באמת שלה.
אני פוחדת 'לאכזב' את הקוראים הנאמנים שלי._
אולי אמת שצריך לדבוק בה היא לא ממש אמת. כי מה שנכון בתקופה אחת לפעמים משתנה באחרת.
אין "אמת מוחלטת" אחת, לכל מצב ולכל החיים.
כמו בחינוך ביתי, לפעמים צריך לוותר על האידיאלי, לפי שינוי בצרכים או בתנאים, לפעמים לזמן מה ולפעמים לתמיד.
אים "תימצאי את עצמך" חיה חיים בורגנים, זה יהיה עצוב.
אבל אים תבחרי בהם , זה כנראה טוב לך ומתאים.
בהנחה שבשבילך "חיים בורגנים" זה חיים בבית או עים עבודה או משהו דומה.
אבל בכל דרך שתבחרי בסוף נראה שהמסע הזה ילווה אותך, וישפיע.
זה לא יהיה המצב כמו שהיה אים לא היית יוצאת למסע הזה והיית ממשיכה כרגיל.
לאכזב את הקוראים?..
נראה לי שאים תבחרי בחיים בורגנים הרבה מהקוראים ינשמו לרווחה..
(טוב, אז יש או אין אוכל? טרפו אותה, חטפו אותה? עלתה על הטרמפ הלא נכון?
אין לה מחשב, או שהמסע נגמר באופן לא מוצלח? )

[סוסת_פרא*]

ואם כבר בטרמפים עסקינן, אספר עוד כמה דברים על טרמפים.

מי שזוכר, הטרמפ הראשון שלקחתי לבד מהכביש (בלי להחשיב טרמפים שלקחתי מתוך יישובים) - היה מליד ראש פינה, כשהייתי צריכה להגיע לרמת גן.
די פחדתי, אבל החלטתי לעלות על מה שיבוא קודם - טרמפ או אוטובוס. והיה לי אז נס, שבדיוק דקה לפני האוטובוס, הגיע נהג משאית שלקח אותי משם עד צומת גהה ! וגם היה בן אדם חביב די שתקן, כך שהרגשתי מאוד נוח ובטוח ונסיעתי עברה בנעימים.
וזה די עודד אותי שההתנסות הראשונה הייתה כזו מוצלחת.

הפעם הבאה שהעזתי לקחת טרמפים מהכביש הייתה מליד נתניה לעוספיה אל ת'.
בהתחלה לקחתי טרמפ מהמושב לצומת בית ליד.
ואחר כך זוג מבוגר נחמד לקח אותי על כביש 4 לצומת שדות ים, וגם צייד אותי במפה. (רק אז התחלתי סוף סוף להבין איפה אני נמצאת, ומאין לאן אני הולכת. ).
ושם עליתי עם איש אחד שאמר שמגיע לצומת פראדיס. אז אמרתי טוב. וסיפרתי לו שאני צריכה לחיפה.
בנסיעה קצת אחר כך הוא אמר שבעצם הוא רק צריך לעצור לרגע בפראדיס, והוא ממשיך לצומת אורן (ופונה לעתלית).

מצד אחד זה נשמע לי נהדר, כי צומת אורן ממש מעולה לי כדי להגיע לעוספיה.
מצד שני - הוא הרי אמר שמגיע לפראדיס. אז אם זו רק עצירה קטנה שם, למה לא אמר מראש את היעד הסופי שלו?
ומצד שלישי - הרי אמרתי לו שאני צריכה לחיפה, הוא לא ידעת שצומת אורן טוב לי, אז אם זו מזימה - למה אמר דווקא צומת אורן?

זה גרם לי שממש נלחצתי מזה.
כשעצר בפראדיס לקנות פיצוחים (זה כל מה שהיה צריך שם בעצם), יצאתי גם מהאוטו, וניסיתי להספיק לראות ת'מספר של האוטו, כי חשבתי אולי לשלוח ל-ת' את המספר ליתר ביטחון. מטורף, הא?
אבל לא הספקתי, כי כבר הוא חזר.
כל הדרך ישבתי בלחץ.
הייתה לי הרגשה שהוא יושב עם נטייה של הגוף לעברי (מרגישים את זה), ושפעם אחת כששלח יד למוט ההילוכים וידו נגעה ברגלי - זה לא היה בלי כוונה. מובן שמיד אספתי אליי את הרגל.
הוא לא עשה שום דבר מעבר לזה, אבל הייתה לי תחושה חזקה שהיה שמח לעשות.

אני נקטתי בטקטיקה של להתקשר ל-ת', ולהגיד לו באופן ברור שהנהג שומע שאני בטרמפ בדרך ותכף מגיעה אליו, וגם לתת לנהג לחשוב ש-ת' מחכה לי שם בצומת (למרות שבכלל חיכה לי בביתו שבעוספיה).
ובנוסף, גם שאלתי את הנהג הרבה שאלות, כדי לברר מי ומה הוא בדיוק.
התברר שהוא כנראה מוביל אוכל לבסיס צבאי שיש שם (ראיתי את הקונטיינטרים מאחורה). והסיפור נשמע די אמין.
בכל זאת, משהו לא הרגיש לי בטוח.

אז, למרות שלא קרה שום דבר, שנאתי את איך שכל הדרך ישבתי מתוחה ודרוכה, ושרירי הישבן שלי מכווצים כמו בזמן שאני מאוד במתח. ולא יכולתי פשוט להתרגע לי במושבי.

היה לי מזל גם שמצומת אורן מצאתי טרמפ ישר לעוספיה שלקח אותי ממש עד ל-ת'.
וזה היה בחור דרוזי חמוד עם רכב צבאי (לא הבנתי איך היה מותר לו לעצור לי).
מה שכן, גם הוא ניסה להזמין אותי לכוס קפה. ואני התעלמתי באלגנטיות.
אז גם איתו הייתי מתוחה.

זה די *ביאס אותי לחשוב שנסיעות שלמות, גם אם יעברו בשלום, אצטרך לשבת במתח שכזה.
זה מחיר קצת גבוה*, לא?

************

באותה פעם כשעזבתי את ת', לקחתי גם טרמפים ממנו ליגור (שם אסף אותי במשאית מישהי מהאתר שנסעתי אליה ליד אשקלון). וגם בטרמפים לשם הייתי במתח.
ומאז, נדמה לי, לא לקחתי שוב טרמפים מהכביש עד לאותו יום שיצאתי מהמחנה בדן לכיוון אופק.
ושוב היה הבחור הערבי הזה מכפר קרע שהתחיל איתי, שכתבתי עליו קודם.

גם כשהייתי אצל אופק נסעתי בטרמפים ביחד עם אריקה או עם אופק, ואחר כך גם עם אורי וחברה שלו, אבל את זה אני לא מחשיבה, כי עם עוד אנשים זה הרבה יותר קל ומרגיש בטוח.

והפעמים הנוספות עוד שלקחתי טרמפים לבד היו עוד שתי פעמים עיקריות - מראש פינה לעוספיה, שסיפרתי שגם שם היה לי מזל שהיה לי טרמפ ממש מראש פינה לצומת יגור. ובטרמפים האלה היה מאוד בסדר.

והטרמפים מעוספיה לרמת הגולן לטיול הלקטים. שסיפרתי שרובם היו נהדרים. והיה ביניהם את הזוג הערבי נוצרי הזה שהתעניין בטיולי ליקוט.
ורק בחור אחד מהם זרק לי רמזים, אמר לי שיש לי גוף יפה 'אבל אני לא מנסה להתחיל איתך. רק שאת צריכה להגיד תודה לאלוהים כי הרבה בחורות שמות סיליקון בשביל זה' וסיפר לי שהוא נוסע היום לאילת 'לקחת קצת חופש מהמשפחה' ולא נתן לי לפספס את הרעיון שהוא לא ממש הולך לשמור אמונים לאשתו.
בדרך גם שאל אותי 'את לא פוחדת? כי אני בן אדם טוב, אבל לא כל אחד כמוני.'

• כל הסיפור עם הבחור הזה הרגיז אותי.

כי אם אתה באמת בן אדם טוב, ולא מתכוון לעשות כלום, אז אתה לא יודע שבחורה שעולה על טרמפ נמצאת במתח*, ושהדבר האחרון שצריך לעשות זה לזרוק לה כל מיני רמזים? מה, מה אתה חושב לעצמך? למה אתה עושה את זה?
אני לא מבינה את הטמטום הזה.

(אה, כן, ולקחתי גם טרמפים פה בגולן, מטיול הלקטים אל המשפחה שאני אצלה).

**********

כשדיברתי על נושא הטרמפים עם הבחורה מרחובות שהתארחתי אצלה, היא סיפרה שבעבר הייתה נוסעת המון בטרמפים, והטקטיקה שלה הייתה נניח לבקש איזו תמונה של הילדים שלו, ולהתחיל לדבר איתו המון על המשפחה שלו ועל הילדים ועל הבריאות והכול - כך שזה היה הופך אותה למין אמאל'ה כזאת, ומסיט את תשומת הלב מהיותה אישה.

היא סיפרה שכל הדרך הייתה מפטפטת ומדברת עם הנהג, בעיקר עליו, כדי שהנושאים לא יופנו אליה.

אמרתי שלי אין כוח לדבר כל-כך הרבה, בטח לא כשאני צריכה בכוח לחפש נושאים לדבר עליהם.
והיא אמרה שהיא חושבת שנהגים שמעלים נוסעים עושים את זה משעמום, והם מצפים לחברה ולבידור, אז זה המחיר שצריך לשלם - שצריך למצוא על מה לדבר איתם כל הדרך.

ואני מאוד התקוממתי לזה.
אני לא חושבת שאני צריכה לשלם מחיר. ואני לא חושבת שמי שמעלה אותי צריך להיות באיזשהן ציפיות שאני אספק לו משהו, אפילו לא שיחה מיוחדת. (פה ושם להחליף משפטים, למה לא?)

בכלל, הביטוי הזה שחייב להיות מחיר, לא מקובל עליי.

זה נשמע לי יותר מדי מתח לנסות כל הזמן ליצור לעצמי תדמית של אמאל'ה, להתעניין בו גם אם זה לא מעניין אותי, או אפילו סתם לדבר בלי סוף.

גם עכשיו בשבוע האחרון מישהי (שכחתי מי) אמרה לי שזו השיטה שלה - לדבר בלי סוף. היא אמרה שבחורה שמדברת בלי סוף די מאבדת את הקסם שלה.

אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.
זה לא אני.

אני רוצה לנסוע בטרמפים ולהרגיש נינוחה ובטוחה בלי להצטרך להתאמץ בשביל זה.
בלי להצטרך לשלם שום מחיר.
אני רוצה מתנה שהיא מתנה מוחלטת.
אני רוצה שמי שלוקח אותי יעשה את זה רק מטוב לב, ולא בגלל שהוא רוצה משהו. איזשהו משהו.

אני רוצה להרגיש ראויה למתנות פשוטות של טוב לב ותו לא.

[מתחדשת*]

גם עכשיו בשבוע האחרון מישהי (שכחתי מי) אמרה לי שזו השיטה שלה - לדבר בלי סוף. היא אמרה שבחורה שמדברת בלי סוף די מאבדת את הקסם שלה.

פראית, פראית, פראית... איך יכולת לשכוח אותי... >:)

[יערת_דבש*]

לא קראתי את כל מה שנכתב על טרמפים,
אבל מה שיש לי לומר, הוא שלמרות הסכנה-
טרמפים הם הזדמנות מצוינת להווכח בהימצאותם של ניסים בעולם.
אה?

[יתוש*]

למה הוא ברא בני אדם?
מחפשים כל היום למחוץ אותי.

[סוסת_פרא*]

פראית, פראית, פראית... איך יכולת לשכוח אותי...

אוי, חמודה שלי. אין סיכוי שאני אשכח אותך.
רק שכחתי שאת זה את אמרת לי. משום מה היה נדמה לי ששמעתי את זה ממישהו במציאות ולא בטלפון.
באמת לך זה הרבה יותר מתאים מאשר לבחורה שבהתחלה היה נדמה לי שהיא אמרה לי.

טרמפים הם הזדמנות מצוינת להווכח בהימצאותם של ניסים בעולם.
יערה, אני ממש מסכימה איתך.

יתוש,
(לפחות יש לכם חוש הומור, אתם היתושים...)

[סוסת_פרא*]

נדמה לי שעדיין לא סיפרתי על הגינה אצל אופק, אז זה הזמן.

גינה פשוט מדהימה, עשויה טרסות על צלע ההר.
יש כמה עצי תאנה שופעים - תאנים ירוקות ותאנים סגולות, טעימות טעימות, יש פסיפלורות, יש עץ של משהו שאף פעם לא ראיתי - גויאבה תותית - מין גויאבות קטנטנות כאלה ומה זה טעימות, יש ערוגה של תותים עם המו-ן תותים (ואורגני כמובן, כן?), ויש המון ירק. קייל, סלרי, עירית ועוד ועוד. והכול כל-כך יפה.
בתחתית הטרסות מיטה שאופק בנה לו תחת עץ האלון, משקיף על על הנוף מסביב סביב סביב. כל הנוף פתוח שם, ויש המון שמים.
ישַנו שם בלילה, והירח זרח לנו למלוא רוחב הרקיע.

הגעתי לשם לפנות ערב, והספקתי לראות את הגינה ולטעום, ובתוך הבית קיבלתי גם מנגואים וסברסים נהדרים ועוד מין פרי, שכחתי את שמו, אולי פיטאיה? (לבן ג'לי כזה עם גרגרים שחורים).
פשוט חגיגה של פירות. זו הייתה קבלת פנים נהדרת.

**********

למחרת הגעתי נסעתי עם אריקה ומומו ליישוב קרוב (יחסית).
אריקה רצתה לראות גינות שהקים איש אחד שהם מכירים. היה זה האיש שגר בחורש (מעכשיו נקרא לו כך?), שבסופו של דבר התארחתי אצלו עם אורי יורמן.

האיש הזה, סיפרתי עליו כבר, הוא יחסית מבוגר, וסיפרתי איך ריפא את עצמו מסרטן העור.
אז יש לו שם בחורש גינה מדהי-מה, עם מלא דברים נהדרים. וכל מיני צמחים שאני אפילו לא מכירה.
הוא נתן לנו לטעום משהו שנקרא 'טומָטיה'. זה כמו מין סוג של עגבניה שעטופה במשהו שנראה כמו עטיפת נייר דקה.
והטעם - גן עדן. הרבה הרבה יותר שווה מעגבנייה. (אבל רק כשהיא בשלה. אחרת זה סתם פיכסה).
ויש לו שם כל מיני עגבניות, ועגבניות שרי ופלפלים. ויש לו שם משהו שנקרא 'מלפפון אפריקאי'. הוא קטף בשבילנו אחד כזה. איזה מראה מוזר. הקליפה של המלפפון היא עם בליטות שהן ממש דוקרות, וחייבים לקלף את זה. אבל הטעם היה חמצמץ. לא טעים.

ויש לו גם גינה קהילתית שביקשו ממנו להקים. וגם בה כל מיני דברים נחמדים. רק מה, הוא היחיד שעובד שם.
האמת, הגינה האישית שלו הרבה יותר מלבבת. אולי כי היא לא עשויה בצורה כזו מסודרת, אלא בין העצים בחורש.
ושם בחורש, הוא בנה לעצמו מיטה. וגם ביתן קטן לחורף. (שהתברר שבלילה הוא יושב ורואה שם ערוץ 2 ).
ואמבטיה שמתרחצים בה עם צינור השקיה. (הוא התקין לי שפריצר בקצה הצינור, כזה שמשקים איתו ומווסתים את הזרם. התברר שזה ממש נחמד להתקלח עם זה, וגם יותר אקולוגי כי אפשר לשלוט בכמות של המים.). ויש לו בגינה עוד כל מיני דברים נחמדים ופינות מעניינות.
(וכמובן, הייתה פינת הזולה עם השטיחים שאורי וחברתו ואני ישנו בה אחרי כמה ימים).

***********

ביום שאח"כ נסענו כולנו - אופק, אריקה ומומו ואני (התפצלנו לטרמפים) למפגש חינוך ביתי ביובלים.
פגשתי שם אנשים שאני אוהבת מהאתר, וגם כאלו שלא הכרתי. בעצם, בעיקר 'אנשות'.
וכמובן, שהיה הרבה מה לנשנש, בעיקר פירות.
היה מפגש חמד.

בערב אורי וחברתו הגיעו וישְנו שם.
ובבוקר למחרת הלכנו כולנו לטיול שכבר סיפרתי עליו - למעיין ומפל בכינרת וקטיף מנגואים מדהים.

יום לאחר מכן אורי וחברתו ואני עזבנו ונסענו לסחנין. שם הסתובבנו קצת ולא מצאנו שום דבר מעניין. (אורי לא הרשה לי לקטוף כלום, כי זה עצים של אנשים. אפילו שלי אישית אין שום בעיה לקטוף דברים שיוצאים מחוץ לגדר. ושמנו לב שהוא נזהר במיוחד בגלל שזה יישוב של ערבים. )

ומשם המשכנו ליישוב הזה, שהתארחנו בו אצל 'האיש שגר בחורש'.

ואת המשך הטיול כבר סיפרתי בגדול.

[פלוני_אלמונית*]

שהיא חושבת שנהגים שמעלים נוסעים עושים את זה משעמום, והם מצפים לחברה ולבידור, אז זה המחיר שצריך לשלם
אני לוקחת המון טרמפיסטים, והדבר האחרון שחשבתי זה שאני לוקחת אותם כדי שיבדרו אותי...אני לוקחת אותם כי לי יש מקום, והם צריכים להגיע למקום שהוא בדרך שלי, אולי חשבתי ככה כי אני אשה, וגבר חושב אחרת?

[תמר_מסיני*]

שהיא חושבת שנהגים שמעלים נוסעים עושים את זה משעמום, והם מצפים לחברה ולבידור, אז זה המחיר שצריך לשלם
נראה לי לגמרי לגיטימי אם אנשים לוקחים טרמפיסטים כי משעמם להם בנסיעה והם מצפים לשיחה. מי שלא מתאים לו שיסע באוטובוס.

[סוסת_פרא*]

פלוני אלמונית, אשרייך ! כך אני חושבת שמן הראוי שיהיה.
תמר מסיני, אם לנהגים מתחשקת חברה - זה אוקיי. אבל לדעתי לא צריך להיות ברמה של ציפייה מובנת מאליה, שהטרמפיסט צריך להיענות לה.

*************

חזרתי עכשיו מהסולחה.
אני באורות !

[סוסת_פרא*]

מאוד קשה לי לתאר מה שהיה בסולחה.
היה הרבה הרבה הרבה מעבר למה שציפיתי.

נדמה לי שעד עכשיו כמעט אף פעם לא פגשתי פלסתיני מקרוב, בטח שלא ניהלתי שיחה עם פלסתיני, ובטח שלא התחבקתי !
ישנתי באוהל עם נשים ערביות ופלסתיניות, וילדים ערבים מתוקים שהשתובבו שם.
התעוררנו ביחד בבוקר, מפהקים, מתמתחים.
כולם אותו הדבר.
וכאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם להתעורר כך בבוקר באותו אוהל.

שמעתי דברים שמאוד העציבו אותי. על גדר ההפרדה, ועל מה שקורה במחסומים.

משהו שכבר שמעתי קודם אבל הפעם קיבל ממשות: שמתחו את גדר ההפרדה בין הכפרים לבין השטחים החקלאיים שלהם, כך שמי שיש לו אדמות חקלאיות ורוצה ללכת לעבד אותן - צריך אישור יציאה.
וזה לוקח המון זמן כל יום להגיע ולחזור, כך שאי אפשר כך להספיק לסיים את הטיפול ביבולים בזמן. וגם נותנים אישורים רק לאנשים מסוימים מהמשפחה, למשל לאנשים שהם בקירבת דרגה ראשונה לבעל השדה, כך שיכול לצאת שהזכאי לאישור הוא איש מבוגר שקשה לו לעבד את השדה לבד, אבל הבנים שלו לא מקבלים אישורים - ואז אין מי שיעבוד והשדה מת וכל הגידולים יורדים לטמיון.
כששמעתי את זה ממש היו לי דמעות בעיניים.
אני לא מבינה, אם כבר גדר, למה עשו את זה בצורה כ"כ בלי לב?

ראינו גם סרט על משפחות שכולות יהודיות וערביות. וגם זה היה עצוב מאוד. אבל גם מעורר תקווה. כי אותם אנשים שאיבדו את יקיריהם בכל זאת בחרו בדרך האהבה.

נורא קשה לי לכתוב על הנושא הזה. כי כשאני מדברת זה נשמע כאילו אני מדברת על פוליטיקה.
כשבעצם אני מדברת על דברים שבלב.
ופוליטיקה מעולם לא עניינה אותי. וגם לא מעניינת עכשיו.
אבל נפקחו לי העיניים לראות דברים שלא ראיתי ולא ידעתי על קיומם.

הייתה גם הרבה שמחה במפגש הזה.
היו חיבוקים. ומוזיקה. וריקודים.

הייתה חבורת נערים פלסתיניים שרקדו בשורה יד על שכם יד על שכם, והרגליים שלהם רקדו וקפצו בתנועות כאלו מתואמות בין כולם. זה היה כל-כך יפה לראות.
והרגשתי כזו תחושה של קירבה שממש התחשק לי להתחבק איתם.
הם פתאום נראו לי כאלה יפים כולם.

וגם נורא אהבתי לראות איך הנערים הפלסתיניים כל הזמן במגע. הולכים מחובקים, מתגוששים ומתגפפים. מרימים אחד את השני. משחקים. צוחקים.

פעם ראשונה שאני רואה חבורת נערים פלסתיניים והיא לא נראית לי מפחידה.
פעם ראשונה גם שאני שומעת את השפה הערבית - והיא לא נשמעת לי מפחידה. ואפילו נעימה.
פעם ראשונה שאני שומעת שוב ושוב את הקריאה 'שבאב', והמילה הזו באה בהקשר חיובי. (היו שם בני נוער פלסתיניים מה זה מתוקים ומה זה מדהימים.)

אני גיליתי להפתעתי שרוב הפלסתינים לא יודעים עברית. משום מה חשבתי שכל מי שחי כאן יודע עברית. (מבחינתי בראש שלי, הם חיים בישראל. וקשה לי לקלוט שמבחינתם איפה שהם גרים זה לא ישראל).
עם חלק מהם תקשרתי באנגלית. למשל בחורה מתוקה מבית לחם.
אבל אחרים גם לא ידעו אנגלית.

זה היה די שונה ממה שציפיתי.
כי קודם כל, ציפיתי למפגש עם ערבים ישראלים ולא עם פלסתינים.
ושנית, ציפיתי למפגש עם ערבים משכילים, ולא עם כאלו בני כפרים שלא יודעים עברית ולא אנגלית.
אבל זה דווקא אולי מה שהיה מיוחד במפגש הזה. שהם באו.

הרבה פעמים אמרו לי שיש גם ערבים דורשי שלום. אבל לא ראיתי בעיניים, אז לא ידעתי אם להאמין.
אבל כשאני רואה בעיניים - זה הרבה יותר משכנע.
ומאוד עשה לי טוב לראות שיש פתיחות משני הצדדים להקשיב ולהתקרב.

היו שם גם הרב של תקוע - הרב פרומן, וכמה חבר'ה מתקוע שהיו מאוד בעניין. וגם זה הפעים אותי. (מתברר שהסולחה לא רק מקרבת בין יהודים לערבים, אלא גם בין יהודים ליהודים).
הרב שלהם נראה כ"כ לא מי שהייתי מצפה לראות שם. בלבוש חרדי, עם 'שטריימל' - הכובע הענק העגול הזה מפרווה שחלק מהחרדים חובשים.
סיפרו לי שהרב הזה אומר לתלמידים שלו בישיבה שצריך להגיד 'אללה הוא אכבר'.
הוא טוען שזה ביטוי ייחודי שאין כזה בעברית.
שזה אומר, לא שאלוהים גדול, ולא שאלוהים הכי גדול, אלא שהוא יותר גדול. כי 'גדול' זה סתמי. ו'הכי גדול' אנחנו לא יכולים לתפוס. אבל 'יותר גדול' - הכוונה שהוא יותר גדול מכל דבר שרק נעלה בדעתנו.

מעגל הסיום אתמול בערב היה לי הכי מרגש.
הגברים עשו מעגל גדול גדול. ובאמצע הנשים במעגל גדול עם הפנים אל הגברים.
ואח"כ התחילו שני המעגלים לרקוד. ואח"כ יצא שהנשים התפרדו ורקדו באמצע המעגל, כשהמעגל של הגברים ממשיך לסבוב אותנו. (הרגשה מופלאה)
ובסוף כולם רקדו במעורבב.
ושרנו 'לָא אִלָהָה אִל אללָה' (אני מקווה שכך מבטאים, כי אולי לא הבנתי בדיוק) - כלומר: 'אין אל מבלעדי אלוהים'.
חזרנו על השירה הזו שוב ושוב ושוב, בריקודים וקיפוצים, שירה חזקה שסחפה את כולם.

ולרגעים הסתכלתי מהצד וחשבתי איך זה שכולנו ביחד משבחים את אלוהים. ואיך זה מקשר בין כולנו. ואיך האהבה הזו לאלוהים היא בעצם האהבה שלנו אחד לשני.
והיו רגעים שהיה נדמה לי שאני כבר נמצאת באחרית הימים.

יותר מאוחר הודיעו לפלסתינים הודעה שמחה:
הם חשבו שיש להם אישורים רק עד היום בערב, אבל עכשיו הודיעו להם שסידרו בשבילם שמי שרוצה יכול לצאת גם מחר בבוקר.
והם כולם הריעו בשמחה.

ופתאום זה היה לי נורא מוזר וגם עצוב, איך זה לא מובן מאליו שהם יכולים לבוא ולצאת כרצונם, והתלות הזו באישורים.
זו מציאות שבכלל לא ידעתי עליה.

הרבה בכל זאת עזבו אתמול בלילה, והנערים הפלסתיניים ועוד כמה נשים עזבו היום.
לפני שהם עלו לאוטובוס עשו הרבה שמח. והיה לי קצת עצוב לראות אותם עוזבים.

**************

הפסטיבל נמשך שלושה ימים מלאים - מיום שלישי בבוקר עד אתמול - חמישי בלילה.
אני הגעתי ביום שלישי כמעט בחצות.

בסוף היה לי סידור ניסי של טרמפ מרמת הגולן. מי שהתארחתי אצלה פגשה שני בחורים באותו יום שסיפרו לה שנוסעים לירושלים בלילה, ואמרו שאני יכולה להצטרף אליהם לטרמפ ויוכלו להביא אותי ללטרון.
כשעליתי על האוטו פתאום הם התחילו לדבר שבעצם עדיף להם לנסוע דרך הבקעה. מה שאמר שאגיע רק עד ירושלים באמצע הלילה. ואיפה אשן? ואיך אגיע לפסטיבל בבוקר?
לשמחתי בסוף הם החליטו כן לנסוע דרך כביש 6, והכניסו אותי ממש לפסטיבל. טרמפ - מרמת הגולן עד ללטרון לתוך הפסטיבל ! גדול.

כך שהגעתי בסוף היום הראשון של הפסטיבל.
ואתמול החלטתי להישאר לילה נוסף ולעזור בבוקר בפירוק. גם כי רציתי לעזור, וגם כי עדיין לא החלטתי לאן לנסוע.

פגשתי בפסטיבל אנשים מדהימים.
וקיבלתי גם הרבה הזמנות להתארחויות.

פגשתי רב אחד שבכלל לא נראה כמו רב ולא מתנהג כמו רב, איש מבוגר עם בטן גדולה, לבוש כולו לבן.
הוא היה עם הרב קרליבך בצמידות הרבה שנים.
ויש לו הרבה דברי חוכמה לומר, והרבה השראה.

הוא מאוד שמח להכיר אותי. וכשסיפרתי לו אתמול שאני לא יודעת לאן אני ממשיכה, הוא הזמין אותי להתארח אצל הקהילה שלו בירושלים בשבת. (קהילת 'ואני תפילה'.)
לא שכ"כ בא לי על יהדות עכשיו. היה לי קצת הרבה מזה בפעם שעברה שהייתי בירושלים (אצל אור). אבל אני פתוחה להתרשמות.
וגם נורא שמחה לחזור לירושלים.
הוא סידר לי להתארח אצל בחורה בנחלאות, וסידר לי התארחויות לסעודות שבת. יופי.

מקסים בעיניי שבשבועות האחרונים אני כמעט לא דואגת לאן אני אלך. ורק ברגע האחרון מחליטה לאן ללכת.

[סוסת_פרא*]

נראה לי שמה שתיארתי כאן זה טיפה מן הים ממה שהיה שם באמת.
ואני מאוד עילגת בַּמילים כדי לספר את הפסטיבל הזה ומה שהוא עשה לי.
אבל בטוח שאני אשמור את הדברים האלה עוד הרבה זמן.
ואני מקווה שהם בשבילי יהיו פתח לעוד הרבה דברים טובים שיקרו בדרך שלי.

*********

לפני הפסטיבל דיברתי עם מישהו מהמארגנים ואמרתי שאני לא יכולה לשלם. אז היא הסכימה לי.
בעניין הארוחות - שמעתי שמי שמתנדב מקבל ארוחות.
מה שלא מצא חן בעיניי - שאם אני 'מתנדבת' כדי לקבל ארוחות, אז זה בעצם לא התנדבות, זו עבודה.
ואני שונאת לעבוד.
אז שאלתי את אלוהים מאין יבוא עזרי.

בכל זאת, כששמעתי שמודיעים שצריך מתנדבים במטבח החלטתי ללכת. כי הרגשתי שבא לי להתנדב בפסטיבל הזה, פשוט כי הוא מדהים ונראה לי כ"כ חשוב מה שעושים שם.
אז החלטתי שאני מתנדבת כי אני רוצה לתרום לפסטיבל. זו לא עבודה.

ובכל זאת, לקראת ארוחת הצהריים, חשבתי שמן הסתם אם אני מתנדבת אקבל ארוחה.
אבל אז אמרו לי שאי אפשר שכל מי שמתנדב שעתיים יקבל ארוחות חינם. כי גם ככה קשה להם בקטע של הכסף.
אז רק מי שמתחייב להתנדב 5-6 שעות - יקבל ארוחה אחת (!) ביום.
בגלל שהייתי רעבה אמרתי טוב.
אבל אחר כך הרגשתי שזה ממש לא מוצא חן בעיניי.
אם רציתי לעזור - זה כי רציתי לעזור. אבל אני לא רוצה לעבוד בשביל הארוחה שלי. בטח לא 5 שעות בשביל ארוחה ששווה 20 ש"ח ! ועוד רק ארוחה אחת.
ובכלל, אני לא רוצה לעבוד.
כל העניין הזה ממש לא מצא חן בעיניי.

ניגשתי לדבר עם האחראית שם. אבל אמרה לי שאין מה לעשות. הם לא יכולים להרשות לעצמם. ובכלל, זה לא ארוחה תמורת 5 שעות עבודה. זה התנדבות שמקבלים עליה צ'ופר.
אז אני אמרתי: 'להתנדב רציתי ממילא, זה לא קשור.
אבל על הארוחות אני לא יכולה לשלם.'
אז האישה אמרה: 'את לא יכולה לשלם? זה משהו אחר'. והושיטה לי ואוצ'ר בשביל הארוחה.
היא אמרה לי, תבואי אליי בארוחות הבאות ואתן לך ואוצ'רים.

זה היה פשוט מפנה מפתיע ומטורף.

וחשבתי שאולי זה קשור לכך שלא הייתי אותנטית לפני כן.
מלכתחילה הייתי צריכה לגשת ולומר שאני לא יכולה לשלם ומבקשת לקבל ארוחות בחינם. ולא לבקש ארוחות תמורת ההתנדבות.
בטח אם לא באמת רציתי לעבוד תמורת הארוחות. אז לא הייתי צריכה להציע מה שאני לא באמת רוצה לעשות.

*************

זה מזכיר לי שלאחרונה פרסמתי שאני מבקשת לחבור למשפחות באופן שמגיעות לפארק הירדן - להצטרף אליהן לארוחות תמורת עזרה עם הילדים.
כשאני חושבת על זה - גם זה לא אותנטי מבחינתי.
אני רוצה לחבור למשפחות לארוחות. נקודה.
לא תמורת שום דבר.
אני לא באמת רוצה לעזור עם הילדים.

אני צריכה ללמוד להיות אותנטית ולהגיד מה שאני באמת רוצה.
רק אז הצינורות יכולים להיפתח לי באמת.

בדומה, בדף האירוח שלי כתבתי שאני רוצה להתארח ויכולה לתת דברים בתמורה - כמו להיות עם הילדים או לשטוף כלים וכד'.
גם כן, יותר ויותר מתבהר לי שלא זה מה שאני רוצה.
אני רוצה שפשוט יזמינו אותי.
לא תמורת שום דבר.
אני לא רוצה להבטיח שום דבר בתמורה. אני לא רוצה להרגיש חייבת שום דבר בתמורה.
אם אני נמצאת בבית של אנשים ובא לי לעזור במשהו - סבבה. אבל אני לא רוצה לעשות זאת מתחושת מחוייבות.
הייתי רוצה להיות אורחת לחלוטין. רק אורחת. לא קח-תן. לא סחר חליפין. רק אורחת.
יש לי אומץ לבקש את זה?

*************

אז היום ניגש אליי בחור אחד שלא ראיתי עד עכשיו, והתברר שהוא היה עד לאותה סצינה בעניין הואוצ'רים.
והוא אומר לי פתאום 'אני רוצה להגיד לך שאני מעריץ אותך. וכל הכבוד על האומץ ושנתת לי השראה'.
על זה שאני מעזה לומר שאני חיה בלי כסף, ואני רוצה משהו בלי כסף.
הוא אמר שזה שאמרתי את זה כך פתח אותה לתת לי.

יש לי כאן הרבה נקודות למחשבה.

[סוסת_פרא*]

בכל אופן, אני רוצה להגיד שזה מדהים שמשהו כזה מתאפשר בפסטיבל הזה.

************

בעניין הנתינה הייתה לי עוד מחשבה.

כבר כתבתי הרבה פעמים שאני לא מאמינה בנתינה תמורת קבלה או קבלה תמורת נתינה.
פשוט לא מאמינה בקונספט הזה.
לא מאמינה בדבר תמורת דבר.
אתה רוצה לתת? תתן.
אני רוצה לקבל? תבקש. תקבל.
זהו.

(גם מה שכתבתי לעיל על הטרמפים)

אתמול הייתה לי עוד מחשבה על זה:
ש'נתינה' אמיתית היא בכלל לא נתינה.
אין דבר כזה בכלל נתינה.
כי נתינה אמיתית זה דבר שקורה מעצמו, ואז בעצם שום פעולה לא נעשית שם.

• כמו שאני יכולה לומר שהעץ נותן לי צל.

אבל העץ בעצם לא נותן לי כלום.*
הוא פשוט קיים שם.
ואני באופן טבעי מקבלת ממנו.
בגלל שאני מקבלת ממנו אני חושבת שהוא נותן. אבל הוא לא נותן כלום.
הוא לא צריך לעשות משהו בשביל זה. הוא פשוט הוא.

כך אני חושבת שנתינה אמיתית מתבצעת כשאני פשוט אני.
בלי שום מאמץ.
בלי שום כוונה לתת.
בלי שום ניסיון לתת.
רק מעצם זה שאני אני, ושההוויה שלי מעצם טבעה היא שופעת. כמו עץ.

*************

לכן אני גם לא רוצה להבטיח שום נתינה עבור מה שאני מקבלת.
אני רוצה שמי שמרגיש שהוא רוצה לתת לי - שייתן.
ובמקרה כזה, זו לא באמת נתינה מבחינתו. זה משהו שנובע ממנו. משהו שיש לו תשוקה אליו.

ואני 'אתן' את שלי מתוך מה שאני אהיה באותו רגע, בדרך שלי, בקצב שלי, במידה שלי. ולא כי הבטחתי משהו למישהו אי פעם.
יותר נכון, אני לא אתן כלום, אלא אתנהג אני. ומי שיהיה מולי יקבל ממני כפי מה שיראה בי.

************

בקיצור, אני טוענת שנתינה זה לא מעשה.
ורק אם זה קורה לבד - זו נתינה אמיתית.
צריך להיות בהוויה שלנו, והדברים כבר שופעים מעצמם.

[מתחדשת*]

תודה.

[הקורא*]

טרמפים
בטרמפים חשוב להבין שהיכולת שלך להגן על עצמך במידה וזה טרמפ רע (על משקל טריפ רע) היא נמוכה. לכן החוק שלי הוא לא לעלות על טרמפ שאני לא מרגיש מספיק בטוח להרדם בו (והרבה פעמים גם זה קורה) ולא לסמוך שאסתדר אם זה יתדרדר. אז אומרים כמה פעמים לא תודה לכמה נהגים, אבל בסוף כדברי המשפט - עדיף לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע.

עקיצות ולעיסות
את נלחמת ברתיעה מעקיצות, אבל האם זה לא מנגנון טבעי שבא להגן עלינו מכל המרעין בישין שהיתושים יכולים להביא. מי שזה פחות הפריע לו קיבל ברירת טבעית במלריה.

סולחה
לא יודע אם זה המקום אבל מעניין אותי, ממה שאת מתארת הפסטיבל אני שומע את ההפתחות שלך לתרבות הערבית, בשפה, בריקודים ובמנהגים. האם היה בפסטיבל גם אלמנט הפוך, של ריקודי הורה, תפילה בעברית וכד'? האם הרגשת עניין שלהם להתקרב לתרבות שלנו?

[אתי*]

אבל העץ בעצם לא נותן לי כלום.
זה כל כך יפה.

[אמא_ללי*]

תודה.

[סוסת_פרא*]

תודה לכל המגיבים.

התארחתי בשבת אצל בחורה אחת שגרה בנחלאות.
ה'רבי' שפגשתי בסולחה סידר לי להתארח אצלה, כולל ארוחת ליל שבת.
וסידר לי גם סעודה בצהריים אצל משפחה נוספת מהשכונה, וסעודה שלישית אצל הרב של הקהילה שסיפר לי עליה.
היו מפגשים יפים מאוד, ואוכל מזין וטעים.

כשהזמין אותי, דיבר בכזה ביטחון שהוא יכול למצוא לי בקלות איפה להתארח בירושלים, לא רק לשבת.
לכן שמחתי ובאתי לירושלים.
בינתיים היה נראה שמצא לי רק לשבת, וזה לא היה לי כ"כ נעים שאני לא יודעת היכן אשאר בהמשך.

הבחורה שהייתי אצלה בשבת, יש לה דירה קטנה, ולא היה לה נוח שאשאר אצלה לישון גם במוצאי שבת (אתמול).
חשבתי מה לעשות.
ובדרך, כשחזרנו מהסעודה השלישית, פגשנו 3 בנות שהיא מכירה והיא החליפה איתן כמה משפטים.
העזתי ושאלתי: 'אולי אפשר לישון אצל מישהי מכן?'
ומיד שתיים קפצו ואמרו 'אצלי אפשר'.
כששאלתי לשמותיהן, התברר לי להפתעתי, שאחת מן השתיים זו מישהי, שלא מזמן כשהייתי בגרעין דבש ושאלתי אולי יודעים היכן אני יכולה להתארח בירושלים, נתנו לי את המספר שלה, כי 'היא בטח תדע לתת לך קונקשנים'.
באותו זמן היא לא הצליחה למצוא לי מישהו מתאים, ופתאום 'במקרה' אני פוגשת בה, כשאני שוב בירושלים, ו'במקרה' בדיוק באותו עניין, מבלי לדעת - והיא מזמינה אותי לישון אצלה.
נפלאות דרכי הבורא !

התברר גם שהשתיים האלו היו בסולחה. אך לא ראיתי אותן שם.

בינתיים התארחתי הלילה אצל השנייה (לא זו שדיברתי איתה פעם בטלפון).
באיזו לבביות וטבעיות היא מארחת אותי. איך היא ככה פותחת את הבית ל'סתם בן אדם' שהיא לא מכירה בעצם.
נתנה לי לישון איתה במיטה. השאירה לי מפתחות.
נוגע ללב.

ה'רבי' שהזמין אותי לכאן, אתמול קבע איתי שניפגש היום ביחד לארוחת בוהריים.
שמחתי, כי לא ממש ידעתי מה אוכל כאן.
והיום בבוקר אמר שבסוף לא יכול להיפגש לארוחה. אולי ניפגש יותר מאוחר, סתם ככה...
אז קצת נלחצתי. מה אני אוכל?
לא נעים לי לקחת מהבית שאני מתארחת בו כשבעצם הזמינו אותי לישון.
אני יכולה להתכבד מעט פה ושם, אך לא בכמות של ארוחות שלמות. אלא אם כן יזמינו אותי במפורש.
אמרתי לעצמי: 'פראית, האמיני. אלוהים לא יזנח אותך. יהיה לך אוכל'.

לא מזמן פרסמתי הודעה שאני מחפשת כילה. לא הגיעו שום תגובות.
והנה היום בבת אחת - שתי תגובות.
אחת מהן בירושלים, וזה בדיוק טוב לי. כשסיכמתי איתה בטלפון את המפגש, היא שאלה אם אני צריכה עוד משהו. כל דבר שהוא.
והתברר שהיא אפילו לא הרבה מכירה אותי. לאחרונה הגיעה לדף שלי.
זה ממש מרגש.
לא חשבתי על שום דבר נוסף שאני צריכה. היא אמרה 'אולי אוכל?'.
האמת, הייתי רוצה, אבל לא היה לי נעים לבקש.

אני תוהה עכשיו מאין יבוא עזרי.
אבל הוא ודאי יבוא.

תודה לכולכם.

[סוסת_פרא*]

אתמול אצל רב הקהילה, לפני ההבדלה, עמדתי נשענת על החלון, ומביטה בשמים המחשיכים, באורות העיר.
חשה על פניי את רוח הערב הנעימה.

הרגשתי את אהבתי הגואה בי לאלוהים.
ופתאום הבנתי שאהבתי את אלוהים היא האהבה לחיוּת שבי.

זה מה שפועם בי.

[סוסת_פרא*]

ועכשיו ראש חודש.
חודש אלול = דודי לי ואני לו.
חודש האהבה לאלוהים.
זה גם החודש להרגיש את אהבת האלוהים כלפיי. ובמלוא העוצמה.

זה הזמן לעשות אהבה עם אלוהים !

****************

"יהי החודש הזה
כנבואת אבי חוזה
יישמע בבית זה
קול ששון וקול שמחה.

חזק ימלא משאלותינו |
אמיץ יעשה בקשתנו
והוא ישלח
במעשה ידינו
ברכה והצלחה..."

אמן לכולם.

[דלילה*]

(ואותו דבר גם כשאני רואה התקהלויות של אנשים... אני מרגישה משיכה כואבת לשם, גם אם קודם זה לא היה חסר לי...)
אני כל כך מתחברת למה שכתבת כאן
אני גרה בחו"ל וכל פעם שאני רואה משפחות יושבות בפארק עם סבים סבתות דודים ודודות אני תפתאום מרגישה את החסר הזה במשפחה המורחבת

[יערת_דבש*]

עוד משהו על טרמפים, לא פחות חשוב:
הזדמנות נהדרת לתרגל חסד (בצד של הנהגת).

[סוסת_פרא*]

תודה דלילה ויערת.
דלילה, לא ראיתי אותך אצלי עד היום. ברוכה הבאה בצל קורתי . כמו שאת הזדהית איתי, את בטח מבינה שאני מזדהה איתך.

***********

הניסים בטיול שלי תופסים תאוצה:

ובכן, היום בצהריים רשמתי שאני מודאגת בעניין האוכל.
אני שכחתי שירושלים היא 'ארץ השפע'.
הלכתי בכיוון השוק, מצאתי שם מועמד לזבל קרטון עם הפרי הנחמד הזה שהוא שילוב של תפוח ואגס (מה שמו?). לקחתי לי שקית מלאה.
אני ביקשתי מאלוהים לתת לי לחם. כי לפעמים, אפילו שיש לי הרבה פירות וירקות - יש לי כמיהה לפחמימות.
אני יודעת שלחם זה לא הכי בריא בעולם, אבל אני משתוקקת לזה.
כמובן שהייתי מעדיפה תבשילים, אבל זה יותר קשה למצוא ברחוב. ואם יש כאלו בקופסאות ממסעדות - הם בד"כ צפים בשמן. וזה, לצערי, אסור לי.
אז לחם. לחם זה טוב. אני רוצה לחם !
ואז, במלוא הדרה, ראיתי שקית גדולה על גדר מלאה פיתות, כמעט לגמרי טריות. כנראה מחנות פלאפל או שווארמה, כי היה להן את החתך הזה למעלה. על כל פנים, היה נראה לי כמעט בוודאות שנזרקו ולא הושארו שם עבור מישהו, כי הן היו בשקית קרועה ופתוחה. לו זה היה עבור מישהו, בטח היו דואגים לשים את זה יפה, ולא פתוח שלא יתייבשו.
לקחתי הכול. חלק אכלתי היום וחלק הקפאתי לי. ('קצת אכלנו, קצת קלקלנו, קצת גם נשאר למחר...' ).

שמעתי שיש עץ תאנים ענק בנחלאות, והגעתי עדיו. ראו שזה עץ שופע ביותר, והיה נראה שאין לו הרבה ביקוש, כי אינספור תאנים היו על הארץ. אך אולי הוא כ"כ שופע שגם יש לו ביקוש, ועדיין המון תאנים נופלות.
לא הצלחתי למצוא כמעט תאנים טובות, אבל מצאתי קצת טובות, והרבה תאנים מיובשות - טעימות להפליא.

משם המשכתי לכיוון המשביר, שם קבעתי עם מישהי מהאתר שפנתה אליי לתת לי כילה. היא בדיוק היום הגיעה לירושלים, והביאה את הכילה בשבילי. (לצערי, אני עדיין לא בטוחה שהיא תהיה לי טובה, כי היא קצת גדולה ומגושמת, ותופסת הרבה נפח).
להפעתי הרבה, לא רק שהיא הביאה לי כילה, היא אמרה שקנתה לי משהו קטן, והוציאה פנקס בכריכה קשה בעטיפת מתנה. כי היא קראה אצלי שאני נהנית לכתוב בפנקס קטן. בנוסף לכך - שרשרת קטנה עם לב שהייתה לה. בנוסף לכך - בקבוקון קטן עם שמן לבנדר. בנוסף לכך - ועכשיו תחזיקו חזק: שרשרת זהב !!!!!

על המתנות הנחמדות הקטנות התענגתי, ולו רק מפאת הלב שממנו הגיעו. אבל שרשרת זהב???? על מה ולמה?
אמרתי, מתנות קטנות זה נחמד, אבל למה שאקח ממך שרשרת זהב?
היא אומרת זה שוכב אצלי הרבה זמן ואני לא צריכה את זה. קחי, שיהיה לך למקרה שתצטרכי פעם. תחשבי שהבאתי את זה לשוק החלפות.

האמת, אני לא מרגישה שאני צריכה כסף. די טוב לי עם מה שיש לי. ואף פעם לא חיפשתי תכשיטים.
אבל היא נתנה את זה בלב כל-כך שלם, שלקחתי.

יותר משמפעים אותי הזהב, מפעים אותי איך זה קורה שמישהי שלא מכירה אותי בכלל, ורק הגיעה לאחרונה אל הבלוג שלי, ככה דואגת לי, ומפזרת עליי מתנות בכזו נדיבות. (היא אמנם לא נראתה ענייה, אך גם עשירה לא נראתה).

היא הזמינה אותי לשייק פירות, ושתיתי את שייק הפירות הכי מדהים בעולם: מנגו, בננה ותמרים.

היה נראה שהדברים שלי מאוד נגעו לליבה. אם כי הייתה לי הרגשה שהיא לוקחת את זה למקומות שונים משאני מתכוונת.
היא אמרה שהיא ראתה שעברתי הרבה דברים קשים, ושהמצב שאני נמצאת בו הוא מאוד קשה.
וניסיתי להסביר, שלמרות שיש לי קשיים, אני מאוד נהנית מהמסע הזה, והוא מבחירה. אני לא מרגישה שאני נמצאת במצב קשה.
על כל פנים, בטח לא הייתי רוצה שיראו אותי כ'מסכנה'.

אני רוצה שיתנו לי דברים כי רוצים לחגוג איתי את הרעיון של המסע שלי, ולא כי חושבים שאני מסכנה.

(אני מודה שבעצמי יש לי את הדילמה הזו, ואפילו היום עוד קודם לכן, הודיתי בפני עצמי שלפעמים אני נהנית שיחשבו עליי כ'מסכנה', ושאלתי את עצמי אם זה מה שאני באמת רוצה.
והרי אני יודעת שהמסע הזה שלי הוא מבחירה, *אז למה אני לפעמים נהנית קצת לשדר כאילו אני צריכה עזרה כי אין לי ברירות, ולא שיש לי ברירות ועדיין אני מבקשת את העזרה?
אולי כי נראה לי פחות לגיטימי לבקש עזרה אם יש לי ברירות?*
גם פה הרבה נקודות למחשבה....)

היא גם לקחה מאוד ללב את הדיון שהתנהל בדף המפגש בפארק הירדן. בזמן שאני בעצמי ממש לא לקחתי ללב.

היא מספרת שהיא רק קוראת בבאופן, לא כותבת. וטוענת על עצמה ש'אני בן אדם מרובע, שמרן, בורגני, אני לא מתאימה לאתר הזה'.

זה היה מפגש הזוי לחלוטין. ומרגש באותה מידה.

אישה יקרה, תודה לך !!!

***********

משם המשכתי לטיול רגלי בירושלים.
משהו שהיה מאוד חסר לי. גם הטיולים בירושלים שכ"כ התענגתי עליהם כשהייתי פה בפעם שעברה, וגם טיולים רגליים בכלל, שכבר מזמן לא עשיתי.

מכיכר ציון המשכתי לרחוב החבצלת ולרחוב הנביאים.
הגעתי למקום שנקרא 'מוזיאון התהילים', ולרחוב טיכו, שם נמצא בית טיכו שהוא גם מוזיאון. אך, באופן לא מפתיע המוזיאון היה סגור. (כמעט תמיד כשאני כבר מגיעה לאיזה מוזיאון הוא סגור. מעניין למה... אולי כי עד שאני יוצאת מהבית זה הזמן שרוב האנשים כבר עומדים לאכול ארוחת ערב? . חוצפה שהמוזיאונים לא מתחשבים בלוח הזמנים של אנשים כמוני. ).

משם המשכתי וראיתי בתים נורא יפים ברחוב הנביאים, באיזשהו מקום פניתי, ומצאתי עצמי בשכונת גאולה.
המשכתי לשכונת מאה שערים.
השתדלתי לא ללכת רק ברחובות הראשיים, עם החנויות, אלא הלכתי ונכנסתי יותר ויותר לתוך סמטאות, עד שראיתי אך ורק חרדים.

אני יכולה להגיד שלא הרגשתי הכי נוח.
למרות שלא הייתי לבושה חשוף, בכל זאת הייתי מאוד בולטת בשטח, וכל הזמן היה לי מין פחד כזה שמישהו פתאום יעיר לי משהו.
שמתי לב שאני מרגישה פחד כמעט כמו שהרגשתי כשהגעתי למזרח העיר למקום שהיו בו רק ערבים.
פחד דומה שישנאו אותי. שלא ירצו אותי שם. אולי אפילו שיעשו לי משהו.
אותה תחושה שאני במקום שאני לכאורה לא שייכת אליו ולא רצויה בו. (גם אם זה רק בהרגשה שלי. אני לא יכולה לדעת).
אותה תחושה מוזרה שהגעתי לאיזה יקום מקביל, ושאני היחידה במיני שם. חריגה.

אף אחד אמנם לא אמר לי כלום, אבל אני הרגשתי איך אני מכווצת את עצמי, כאילו לא להיראות.
וכשהלכתי בסמטה שעבר מולי גבר חרדי, אז לזוז הצידה ש'לא להפריע'.
הרגשתי שאני מאוד מצמצמת את עצמי. וזה חרה לי.

שאלתי עצמי: מה, הרחובות האלה שייכים להם? גם לי מותר ללכת פה.
אבל זה לא עזר. הרגשתי כמו נטע זר ולא רצוי.

אני שוב מדגישה, כל ההרגשות האלה היו מתוכי. לא היה לכך רמז מבחוץ.
וזה מקום להתבונן בו: למה אני כך מכווצת את עצמי? מקטינה את עצמי? מתקשה להיות יוצאת דופן בגו זקוף? רואה עצמי לא ראויה?
שאלות שנתקלתי בהן כבר הרבה פעמים. אך תמיד כדאי להתבונן בהן מחדש.

תפילה שנשאתי אז לאלוהים: 'בבקשה תעזור לי בכל מקום להרגיש בבית. בכל מקום ללכת בגו זקוף'.
וחשבתי, כמה תפילות יש בעולם. ובכמה צורות אפשר לנסח את הדברים שחשובים.

הגעתי לרחוב גדול מלא חנויות, משהו עם 'שמואל' (אוף, חבל, כבר אין לי את המפה). אמרו לי ששם השכונה כשם הרחוב, אבל אחרים אמרו לי שזו שכונת בית ישראל.
על כל פנים, הרגשתי הקלה שסוף סוף נפלטתי מגאולה ומאה שערים.
חזרתי ועליתי ברחוב יחזקאל, שהיה צריך ללכת בו ישר ישר ישר כדי לחזור למרכז העיר.
נאמר לי שאני נמצאת בשכונת הבוכארים.

הבית ישראל ושכונת הבוכארים הרגישו לי מאוד שונה מגאולה ומאה שערים. למרות שגם שם דתיים, אבל כאילו נפתחה יותר חמימות. הרגשתי נוח יותר.
יחד עם זאת, הטינופת לאורך הדרך הייתה משהו פשוט לא ייאמן. גם עוד קודם בגאולה ומאה שערים, וברחוב יחזקאל הזה באופן מיוחד.
לרגעים הייתי שוכחת היכן אני נמצאת וחושבת שאולי אני בהודו. עד כדי כך.

איפשהו בדרך זה שוב הפך לשכונת גאולה, ובסוף מצאתי עצמי חזרה במרכז העיר.
זהו זה. אני מבחינתי יצאתי ידי חובתי עם השכונות החרדיות. לא בטוח שיתחשק לי לחזור לשם. (אפילו הבתים לאורך רוב הדרך לא היו יפים כפי שאני רגילה מרחובות ירושלים, אז בשביל מה?)

על כל פנים, היה טיול נאה. והרגליים שלי נהנו ללכת.

הגעתי לפני חשכה לפגוש את ה'רבי' שהזמין אותי לכאן.

[סוסת_פרא*]

בדרך חזרה, פגשתי אישה מבוגרת עולה במעלה הרחוב עם עגלת שוק כבדה. הצעתי לה את עזרתי.
הלכתי איתה את כל הדרך עד לתחנת האוטובוס, ונהניתי משיחה איתה.
מתברר שהיא גרה בדיור מוגן, ואף פעם לא התחתנה. היא מספרת שזה כיוון שתמיד היו חשובים לה יותר דברים אחרים.
היא די בסדר עם זה, אך לפעמים זה חסר.
מי יודע, אולי היא עוד תמצא?

חזרתי דרך השוק, ואספתי דברים שזרקו: נקטרינות קצת מעוכות (תודה ל-אורי יורמן שגילה לי שגם נקטרינות מעוכות יכולות להיות טעימות מאוד), וקצת פלפלים ומלפפונים.

אני ישנה היום אצל הבחורה שישנתי אצלה אתמול בנחלאות. נעים לי שהיא מאירת פנים.

(הבחורה שישנתי אצלה בשבת, היא נשמה טובה, אבל הייתה די מסוגרת ומסוייגת, והיה נראה שקשה לה שנכנסתי לה לפרטיות. אז כמובן שזה לא הוסיף לי נינוחות)

***********

רציתי לספר שבארוחת צהריים בשבת, כשהתארחתי אצל משפחה אחת, שמתי לב לתחושה שעלתה בי. ובדומה לה כבר קרה לי מספר פעמים לאחרונה.
שכשישבנו לשולחן ולשאלה איפה אני גרה אמרתי שאני נודדת, פתאום היה לי חשש שיחשבו שאני סתם איזו הומלסית שהתעלקה עליהם לקבל ארוחה. (הרגשתי כך גם בפעם שעברה שהייתי בירושלים וסידרו לי משפחה דתית לאכול אצלה בליל שבת).
ואז, כשאני מרגישה כך, אני מרגישה שאני צריכה בכל מאודי להוכיח שאני בן אדם 'נורמלי', שנודד מבחירה, לא 'סתם הומלסית', וחושבת לעניין, ומדברת לעניין וכו'.
יש בזה מידה של מאמץ. אז חבל שעולה בי ההרגשה הזו. וחבל שאני כ"כ מרגישה צורך 'להוכיח' את ההפך.

[סוסת_פרא*]

כשהלכתי היום ברחובות ירושלים, שמתי לב, שפתאום כשאני רואה נשים עם רעלות, עולה בי רגש של חמימות.
זה דבר טוב שהסולחה עשתה לי.

יחד עם זה, כשאני שואלת את עצמי אם אני פוחדת פחות ללכת למקומות שהלכתי בהם קודם, או לעלות לטרמפים עם ערבים - אני לא בטוחה.

כי נכון שגיליתי לשמחתי שיש הרבה ערבים טובים.
הבעיה, שהטובים והרעים נראים בדיוק אותו הדבר. אז איך אדע להבחין?

[תמר_מסיני*]

_עוד משהו על טרמפים, לא פחות חשוב:
הזדמנות נהדרת לתרגל חסד (בצד של הנהגת)._

החסד שאני מתרגלת הוא שכשבא לי להיות עם עצמי ולהנות מהנסיעה והמוזיקה - אני לא לוקחת טרמפיסטים.
כשבא לי לעשות חסד אחר עם עצמי ולסוע בשמחה עם עוד אנשים אני לוקחת טרמפיסטים.

[סוסת_פרא*]

אם יש ביקורת, בבקשה לכתוב אותה בדףבית. העברתי לשם.

[סוסת_פרא*]

אדם דתי היה אומר לך שתפילה כזו לא מקובלת על אלוהים- הוא מצפה מבני אדם לענווה.

האם ענווה זה אומר להרגיש לא שייכת, לא רצויה, לכווץ את עצמי, להרגיש שאין לי מקום?
האם ענווה זה אומר שצריך ללכת בכפיפות ולהרוס את הגב?

אני לא רואה את הקשר בין ענווה לבין להרגיש בבית ושאפשר ללכת זקוף.

דבר נוסף, הוא מצפה מבני אדם לענווה.
האם בהכרח אדם דתי (או כל אחד מאיתנו) יודע למה אלוהים מצפה מבני אדם?
מי אמר שזה נכון?

במסגרת ההשערות, אני מרשה לעצמי לשער שאלוהים מצפה מבני אדם לממש את המתנות שנתן להם, ולבטא את הטבע האמיתי שלהם.
זה כל מה שהוא מצפה מאיתנו.
בין השאר, אם הטבע הפנימי שלנו הוא אלוהות - מן הסתם שנלך זקופים, עם חזה רחב ומלא אהבה.
כפיפות זוהי ענווה מדומה.
הענווה היא לזכור שהכול מאלוהים, ולדעת להודות תמיד. (ובה בעת ממש, לזכור שאנחנו אלוהים. שני הדברים חייבים לבוא ביחד !)

כך אני רואה את זה. (מובן, שתמיד ייתכן שאני טועה.)

[חני_בונה*]

אני רוצה שיתנו לי דברים כי רוצים לחגוג איתי את הרעיון של המסע שלי, ולא כי חושבים שאני מסכנה.
מי שמגיב אלייך עושה זאת באחד משני התדרים שקיימים אצלו ושהוא פוגש אותם אצלך: שמחה ואהבה או לחילופין מסכנות.
אהבה

[אתי*]

לא יודעת לגבי דתי,
אבל אדם מאמין לא היה הוגה מחשבה נוסח תפילה כזו לא מקובלת על אלוהים, לא כל שכן פולט אותה מדל שפתיו.

כל תפילה רצויה.

[סוסת_פרא*]

האם אני רוצה לחיות או להיות בדאגות ????!!!!

[סוסת_פרא*]

עד שאני כבר כותבת הודעה כה קצרה, אני מרגישה צורך להסביר אותה :

אני מרגישה שהדאגות לוקחות ממני חיוּת.
ואני יודעת שממילא הן מיותרות.
כי הכול טוב באמת כל הזמן.
והחשוב זה - לחיות.

וגם אם באמת מחר יקרה משהו נורא ואיום - מה יעזור אם אדאג היום?
מה גם, שפראית של מחר היא אינה פראית של היום, אז שתדאג כבר לעצמה, מה אני צריכה לדאוג לה?

[סוסת_פרא*]

אתמול כשקמתי בבוקר מצאתי עצמי מצוננת. הרגשתי די חלשה רוב היום.
נוסף לזה הדיונים שהתנהלו בדף המפגש בפארק הירדן ואח"כ אצלי בדף הבית. שבהתחלה לא לקחתי מאוד ללב, אבל אתמול זה קצת התחיל לחלחל פנימה.
במיוחד כאב לי התחושה שהדברים נובעים מאי הבנה, כי לו היינו רואים באמת אחד ללב של השני, אז זה היה כל-כך אחרת.
הכאב הזה שאנשים רואים את החיצוני ולא באמת רואים את הלב שלי ואת המניעים האמיתיים שלי.
הכאב הזה שאנשים כ"כ ממהרים להילחם ולהתנגח. על מה ולמה?

אז מצוננת וחלשה וקצת עצובה,
שכבתי פה אתמול בערב עם חשכה, והרגשתי פתאום בדידות כזאת, ועלו לי דמעות.
(גם ככה כשאני חולה אני הרבה פעמים בוכה. כנראה כמו ילדים, שהרבה יותר קלים לבכות כשהם חולים.
פתאום עצוב לי אז, ורחמים עצמיים עולים...
ואם יש איזה טריגר חיצוני, אז בכלל....)

הרגשתי צורך באיזו קירבה אנושית חמימה. במישהו שינחם. שיגיד שאני בסדר כמו שאני. שיגיד שהכול יהיה בסדר. שיכין לי כוס תה.

התקשרתי ל-ת'.
וכשאמרתי לו שאני זקוקה לחמימות אנושית, אמר: מצאת לך למי להתקשר.
טוב, אמרתי, אתה מבין כמה המצב שלי גרוע אם אתה הדבר הכי דומה לחמימות אנושית שאני יכולה למצוא.

אבל הוא היה באמת חומד. ושמחתי שהתקשרתי אליו.
הוא אמר לי: המזל שלך, שיש לך כזה תאבון לחיים. אז אפילו עם התגובות הלא נעימות שאת מקבלת - זה לא יכול לקחת ממך את התאבון לחיים.
והוא כל כך צודק. וזה באמת מזל שלי. עליי לברך על זה.

[סוסת_פרא*]

אתמול בערב הבחורה שאני מתארחת אצלה שמה את הסרט "into the wild" שכבר סיפרתי עליו לפני כמה שבועות.
אז ראיתי אותו שוב (נרדמנו לפני הסוף).

תפסו אותי כמה משפטים שלא שמתי לב אליהם אז:

• כשהבחור יוצא לדרך הוא אומר משהו כמו שמי שרוצה לבחור בחופש מוחלט נתפס על ידי התרבות כאילו הוא בורח.

הבחירה בחופש נתפסת כבריחה.

• יש נקודה בסרט שבו אחותו אומרת שלמרות הספיקות שהתחילו לעלות בה לגבי אחיה לאחר שזמן רב לא יצר קשר, בכל זאת היא חושבת ש-'כל מה שאלכס אומר צריך להיאמר. ושלמרות הכול היא מאמינה בו, שכל מה שהוא עושה - צריך להיעשות'.

אני הזדהיתי עם המשפט הזה. הייתי רוצה שגם בי יאמינו ככה.

יש גם איזה משפט שאני לא זוכרת אותו בדיוק כי לא ראיתי אתמול עד הסוף, אבל מישהו לא מזמן הזכיר לי אותו -
שלקראת סוף הסרט, אחרי תקופת התבודדות ארוכה בטבע, הוא פתאום מבין שאושר יכול להיות אמיתי רק אם יש עם מי לחלוק אותו.

אני בזמנו הבנתי שהכוונה היא שרק אם יש לך את מי לשתף - בשביל עצמך, כי זה יותר נעים לשתף, אז אתה באמת יכול ליהנות מהדברים.
אבל אחרי שיחה עם מישהו לאחרונה, פתאום הבנתי *שהכוונה ב'לשתף' ו'לחלוק' - היא לא רק כי לך נעים יותר שיש עוד מישהו שנהנה בשמחתך, אלא כי אתה רוצה לשמח גם אחרים.
שהאושר גדול יותר, כשאתה יכול לשמח בו עוד מישהו.*
זאת הכוונה בעניין של לשתף ולחלוק באושר.

[סוסת_פרא*]

_החסד שאני מתרגלת הוא שכשבא לי להיות עם עצמי ולהנות מהנסיעה והמוזיקה - אני לא לוקחת טרמפיסטים.
כשבא לי לעשות חסד אחר עם עצמי ולסוע בשמחה עם עוד אנשים אני לוקחת טרמפיסטים._

תמר מסיני, מתחברת למה שכתבת.
אכן, חשוב לזכור כאן גם את העניין של ה'חסד לעצמי'.
(ואני מוסיפה: 'חסד לעצמי' יכול להיות גם ההנאה שבלעשות חסד לאדם אחר).

כל תפילה רצויה.

אתי, תודה לך.

[סוסת_פרא*]

מי שמגיב אלייך עושה זאת באחד משני התדרים שקיימים אצלו ושהוא פוגש אותם אצלך: שמחה ואהבה או לחילופין מסכנות.
חני, את צודקת. תודה.
(אני חושבת שאני עדיין מתנדנדת בין שניהם).

**************


אני מרגישה מותשת וקצת עצובה.
מעייף אותי מאוד לנסות להסביר את עצמי בדפים האחרים שבהם מתנהלים דיונים על הדרך שבחרתי ועל תפיסות העולם שלי.
אני מרגישה לא מובנת. לא אהובה. (כן על ידי אנשים מסוימים, אך לא באופן כללי).
אני מרגישה התרחקות.

כן יש לי עוד מה להגיד. אבל אין לי כוח.

אני מרגישה שאלוהים נתן לי דרך מחשבה כל-כך מסויימת, שממש קשה לי לחלוק אותה עם אחרים. לפחות לא עם הרוב.
זה לא מתקבל.
וזה גורם לי לתחושת בדידות עצומה.

ככל שאני מנסה יותר להגיע פנימה פנימה פנימה אל האמת שלי, ולהפסיק לשחק את המשחק - כך יש יותר סיכוי להתנגדויות.
זה כואב מדי.

אני כל-כך רוצה בו בזמן להיות אני וגם להיות אהובה ומובנת ומוכלת.
האם זה לא אפשרי שיהיו שני הדברים באותו זמן?

אני כמו שומעת קולות: 'אם לא תהיי את - נקבל אותך ונאהב אותך. אם תגידי את מה שאנחנו רוצים לשמוע - אז תוכלי להיות חלק מאיתנו.'
'כן, בן אדם צריך להיות הוא, זה חשוב מאוד, אבל לא בן אדם שהוא כמוך ! זה יותר מדי ! זה לא יכול להתקבל. את חייבת להשתנות !'
ואני רוצה לצעוק את מה שאני רוצה, את הקול האישי שלי !
גם אם הוא הכי איכסה.
גם אם הוא הכי לא מקובל בעולם.
אני רוצה להיות יכולה לומר בפשטות את מה שאני מרגישה באמת. את מה שאני רוצה באמת.
בלי צורך לייפות את הרצונות שלי. את הרגשות שלי.
ולא משנה אם לכתחילה הם 'יפים' או 'מכוערים'. 'מקובלים' או 'לא מקובלים'. הם, כפי שהם. להביא אותם כך.

ואני שומעת: 'אין ברירה, כדי להתאים לחברה אדם חייב לוותר קצת על האני שלו'.
האמנם?!
קצת?!
אני הרי כמעט לא רואה את האני שלי מרוב שכופפתי אותו כל חיי כדי להתאים לחברה. איפה האני שלי בכלל?
ומה זה ה'קצת' הזה?

הרי עוד 'קצת' אחד כזה ואני נעלמת לגמרי.

אני רק התחלתי לחשוף מעט מהאני שלי בשנים האחרונות.
ורק קצת יותר בתקופה האחרונה.
ועדיין כל-כך רחוק ממי שאני באמת.
וכבר יש מי שמבקש ממני לסגת חזרה אל תוך עצמי. לא להשמיע את הקול שלי. 'זה יותר מדי !'
את לא יכולה להיות לגמרי את, את צריכה טיפה לוותר.
אבל איזו 'טיפה'?!
הרי רובי אינו אני, ורק טיפה היא אני.
גם על הטיפה הזו לוותר????!!!!!!!
הכול אתם רוצים לקחת???? הכול????????

כמה כאב זה מעלה בי.

העזה אחת קטנה לומר משהו שהוא באמת רצון עמוק שלי שנחבא לו כבר שנים, כי זה תמיד היה 'לא יפה' לומר, ואיזה הדֶף חוזר לי לפנים.
יש דברים ש-אסור לומר?

אני מרגישה במצוקה. כואב לי מאוד.

***********

אני מרגישה שאני מאבדת אהבה. (ואולי אהבה שלא באמת הייתה קיימת?)
זה מפחיד.
אבל אין לי ברירה. אחרת המחיר גבוה מדי.

קול שהושתק כל-כך הרבה שנים, מתעקש למצוא את דרכו החוצה.

זה לא בהכרח קשור לדברים המדוברים. זה ממש לא משנה מה הנושא.
מה שחשוב זה שיש לי קול, שתקוע אצלי בגרון כבר שנים רבות, ומפחד לצאת.
ואני מרגישה שכשאני רק מאפשרת לו טיפה לצאת - הוא מקבל כל-כך הרבה התנגדויות, שהוא מיד רוצה לברוח בחזרה פנימה.

ואני לא יכולה כבר יותר.
לא יכולה להחזיק אותו בפנים.
הוא הורג אותי.
מקצר לי את ימיי.
הוא חונק אותי.
אוכל אותי מבפנים.

לא יכולה יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש דברים שאני רוצה ולא מעזה אף פעם להביע. 'כך וכך אני רוצה'. 'זה הרצון האמיתי שלי'. לא. אסור להגיד את זה.
יש דברים ש'לא יפה' לומר.
יש קולות שנשמעים 'משוגעים'.

אמא שלי פוחדת משגעון. בגלל שסבתא שלי הייתה 'משוגעת'.
היא לא יכולה לסבול ביטוי עצמי. אולי בגלל זה.

ויש את כל ה'לא יפה' ו'לא בסדר' ו'את כזו' ו'את כזו' ו'את כזו' וכל התיוגים.

אז כמה חנוק בפנים.
ואיך אפשר שהחברה תפסיק לשקף לי את אמא שלי?
מתי אני אעז כבר לומר להם 'די'?
תני לי לחיות.
אני רוצה לחיות במלוא הביטוי שלי. ומצדי תגידי 'לא יפה', את רעה ומגעילה. את מכשפה. את קמצנית. את נצלנית ואגואיסטית. תגידי.
תמיד אמרת.
תגידי.
מה אכפת לי?
שלא יהיה אכפת לי.
שתגידו כולכם.

ופראית תתחיל לחיות באמת, והיא גם תדע את האמת.

שלפראית לא יהיה אכפת יותר אם אוהבים אותה או לא. מי אוהב אותה ומי לא.
והיא תפסיק להאמין לכל הקולות האלה של אמא שצועקים לה בראש. הקולות השקרנים האלה.
היא תחיה. ותחיה. ותחיה.
היא תחיה את כל מה שיש בתוכה, במלוא העוצמה, כפי שהיא, במלוא החיות, עם כל מה שאלוהים נתן לה.
ובלי תיוגים. בלי תיוגים.
היא תבקש כשהיא תרצה והיא תתן כשהיא תרצה, ולא יהיה לה שום דבר לחשוב על זה מלבד: חיים !
אני חיה !

ולכן היא תרגיש אהובה. היא תרגיש אהובה.
בגלל שהיא חיה.
ואיך אפשר לא לאהוב את מי שחי באמת?
איך אפשר?
זה בלתי אפשרי.

חיות מושכת חיים.
חיות זה דבר ממגנט.
להיות באמת. להיות באמת במקום הפרטי האמיתי שלי.
לא לעשות חשבון - ולקבל את מלוא האהבה. מלוא האהבה שאני ראויה לה.

ומגיע לי. כן.
מגיע לי.

לא יפה לומר 'מגיע לי'?
לא אכפת לי.
מגיע לי.

אני ראויה. ומגיע לי.
את כל הטוב מגיע לי.
מגיע לי להיות יכולה לקרוא בקול במלוא גרוני את כל מה שיש לי לומר.
ומגיע לי לקבל את מלוא האהבה, ולא משנה מה אמרתי או מה ביטאתי.
כן, כן, חברים. כך. פשוט כך.

[סוסת_פרא*]

הגריין: 'מסתבר שכשיש חופש - הדברים נוטים להגיע לאיזשהו איזון'.
מתאים נורא.

****************

אני כאן כותבת לעצמי. ורק למי שבאמת איתי.
זה היומן האישי שלי.
זה היומן הכי פנימי שלי - קודש הקודשים - שאני מכניסה אל תוכו, לפחות עד כמה שתלוי בי, רק את מי שרוצה להיכנס ביראת קודש.
רק את דורשי טובתי והשמחים בי באמת.

לפחות אליכם אני מתכוונת בזמן שאני כותבת. אליכם ואליי.
אין כאן משום תשובה לדיונים שמתנהלים בדפים אחרים.
כאן זה היומן האישי שלי.

לכן, גם לא לראות בדברים שאני כותבת כאן הזמנה לדיון.
כרגיל, המקום לדיונים הוא בדף הבית.
וכאן המקום רק לאהבה ותמיכה.

תודה גדולה.

[סוסת_פרא*]

הרבה פחדים עלו בי ביומיים האחרונים בעקבות כל התגובות שקיבלתי.
אולי עכשיו אף אחד לא ירצה לעזור לי?
אולי אף אחד כבר לא ירצה לארח אותי?
מה אני אעשה?

ואז אני רואה שוב הזדמנות לבטוח באלוהים, ביקום, שלא ינטוש אותי.
אני לא לבד.
ואני לא תלויה בטובותיהם של אנשים מסוימים.

אני הולכת בדרך ומרגישה כאב גדול בלב.
אלוהים, אתה יודע שאני באמת הולכת בדרך האמיתית לי, נכון? זו הדרך שאתה רוצה שאני אלך בה, נכון?
אז אולי תגיד להם?
אם היית אומר להם, הכול היה הרבה יותר פשוט.
טוב, אני יודעת שלא תגיד.
אז אולי לפחות תגיד לי? שאני בעצמי ארגיש בטוחה. שלא אסבול מההתנגדויות האלה.
הרי אם תגיד לי, לפחות פעם אחת: 'כן, את צודקת בדרך שבחרת, את בסדר גמור' - אז יוכל כל אחד לומר מה שהוא רוצה.
אולי תופיע ותגיד לי?

איך אני כמהה לפעמים שאלוהים יופיע ויגיד.
אבל איך אפשר?
בעולם הזה כל אחד חושב שהוא צודק ושאלוהים איתו, ואם אלוהים יופיע ויגיד מי צודק - אז אולי זה יהיה הסוף של המשחק.
זה אי אפשר ככה.
וחוץ מזה, אולי כל אחד באמת צודק? אולי זה צריך להיות ככה שלא יודעים מי צודק, כי כולם צודקים, ואלוהים הוא בעד כולם.
לפעמים זה קצת כואב לחשוב כך. כי אני רוצה שהוא יגיד לטובתי.

אבל אני לא מנסה להוכיח משהו צודק כללי.
אני רק רוצה שיבינו שהדרך האישית שלי, הדרך שבחרתי בה - לעצמי, רק לעצמי - היא הנכונה לי. שאלוהים איתי בדרך האישית הפרטית פרטית שלי.
(וזה לא סותר דעה של כל אחד אחר על הדרך האישית הפרטית פרטית שלו).
כשאני אמות, אני מדמיינת את אלוהים פורש ידיים לקראתי ואומר לי: 'כן יקירתי, זה מה שבאת לעשות בעולם. תודה שעשית את זה'.
אני יודעת את זה. אבל אי אפשר להוכיח.
זה כואב.

וכשאני חושבת: למה אלוהים לא פשוט מופיע ואומר 'תעזבו אותה, היא בסדר זאתי'?
אני מבינה שאולי זה פשוט מפני שאני צריכה למצוא את הכוחות בתוך עצמי.
את הביטחון בדרכי.
אם אלוהים יבוא ויגיד זו לא חוכמה.
אני צריכה להיות חזקה מספיק, כך שספיקות חיצוניים לא יעוררו בי ספק.
זה למה.

ואני יודעת שאני יכולה.
יש בי הכוח לדבוק בדרכי, מול אינספור קולות.
וגם אם כלפי חוץ ייראה שאני נשברת, בפנים אני אמשיך לדעת את דרכי.

ואני שואלת את עצמי: אבל הרבה אנשים האמינו בכל ליבם שהם צודקים, ומתוך אמונה זו פגעו בכל כך הרבה אנשים?
אז אני עונה בשאלה: במי אני פוגעת ?!
באף אחד בעולם !
הדרך שלי היא כל-כך עדינה. היא כל-כך מכוונת להיות קשובה. היא כל-כך מכוונת להתפתחות.
הדרך שלי כל-כך מחפשת איך להיות פשוטה יותר, ידידותית יותר לסביבה, אוהבת יותר.
מחפשת להיות אמיתית יותר. גרעינית יותר.
אז גם אם אני טועה, מה כואב למישהו ?!
זה לא שאני מאלצת מישהו בעולם לשתף פעולה איתי, או לתת דבר שאינו רוצה לתת.
אז מה כואב למישהו שאני הולכת בדרך שבה אני הולכת ?!

תנו לי להתנסות בדרכי. תנו לי ללמוד. תנו לי להעמיק אל תוך החיים.
ולו היה זה גם במחיר המוות - היה שווה.
אבל לא, אין צורך במחיר.
חיים אני רוצה - חיים ועוד חיים ועוד חיים.
אין גבול לתאבון החיים שלי.
את הכול אוכל ואוכל.
כמו אלוהים שזולל את עצמו לתאבון, וזה אף פעם לא נגמר.

כך.

[סוסת_פרא*]

המקום הפנימי שאני נמצאת בו נפגש בימים האחרונים עם ההתמודדויות החיצוניות.
והכול ביחד יוצר מועקה ומצוקה, ושאלה של 'פנינו לאן?'
כאילו הגענו לפרשת דרכים.
כאילו שלב נגמר, וצריך להתחיל שלב חדש.
שלב שאני לא יודעת אם יש לי אומץ לעבור אליו.

אני לא יודעת לאן ללכת. זה תוקע אותי במקום.
וההתנגדויות וחוסר הקבלה שאני חווה - עוד כמו פטיש שנועץ אותי לאדמה.

יש לי הרבה מקומות ללכת אליהם.
אבל הסיבה שאני לא יודעת לאן ללכת, זה כי אני מרגישה שזה כבר לא מדויק לי.
ואני רק לא יודעת מה כן.

כל המהומה בימים האחרונים רק מעלה בי מחדש את הכמיהה לעזוב ולזרוק הכול, ולצאת סוף סוף באמת לדרכים.
אם עד עכשיו חשבתי שיצאתי, אז לא באמת יצאתי.

נמאס לי מרשימות, ממספרי טלפון, מאיסוף מידע, מתיאומים.
נמאס לי לשאת טלפון עליי. להצטרך להשתמש בו.
נמאס לי מלנסות לדעת מראש מה הולך להיות ולאן אני הולכת.
נמאס לי לייצר לעצמי ביטחון. ביטחונות.
נמאס לי מהכסף. אפילו מעט הכסף שאני מסתובבת איתו, ונותן לי תחושת ביטחון 'למקרה ש...'.
נמאס לי מהתעודות. רוצה לזרוק. או לפחות להשאיר אותן באנשהו.
נמאס לי מהפנקס שלי, שאני כל-כך אוהבת, ויש בו כמעט את כל החיים שלי בטיול הזה.
נמאס לי מהקופסאות לליקוט שיש אצלי. לשמור לאחר כך, לאחר כך... רוצה לחיות בַּעכשיו. רק בעכשיו.
נמאס לי מהאיפור, שקשה לי להיפרד ממנו, לרגעים שאני מרגישה לא מספיק יפה או רוצה למצוא חן בעיני מישהו...
נמאס לי מהגלולות - שאין לי שום אומץ להיפרד מהן, כי אני לא מוכנה לשלם את המחיר, שכבר שילמתי פעם...
נמאס לי מהשמן לשיער, ומהתרופה לפטריה, ומהדאודורנט הטבעי, ומהכדורים נגד כאבי מיגרנה,
נמאס לי מהשקיות ניילון
מהתחתונים
מהתחבושות הרב פעמיות והטמפון הרב פעמי (שבאמת משמשים אותי בנאמנות)
נמאס לי מהסנדלים - רוצה ללכת יחפה
נמאס לי מהשעון, מהלוח שנה, נמאס לי מהמפות
נמאס לי מהתיקים הגדולים והמסורבלים
נמאס לי מהמסורבלוּת של החיים שלי
נמאס לי מהקושי לזוז, מהצורך להתעסק בכל כך הרבה פרטים קטנים, מהצורך לדעת מראש, להכין, לסדר..., מהפחדים שתוקעים אותי
נמאס לי מכל-כך הרבה דברים.....

ועכשיו יבואו קולות העידן החדש ויגידו:
אולי במקום לכתוב 'נמאס לי' תכתבי בלשון חיוב מה שאת כן רוצה?

המממ, אני יודעת.
ובכל זאת, אני מרגישה צורך לצעוק 'נמאס לי !'
כרגע, חוץ מלצעוק נמאס לי, אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא יודעת אם יש לי אומץ לכל זה.
אני רק יודעת שנמאס לי.
נמאס לי נמאס לי נמאס לי.

כבר שנים אני סוחבת את זה. ואף אחד לא מבין.
אני לא מסוגלת לזה.
אני רוצה משהו אחר.
משהו אחר !

הפלא ופלא, במקום שהקולות שמנסים 'לא לעודד' את פראית יצליחו לעזור לה לחזור לתלם - הפראיות שבתוכה הולכת וגדלה.
היא רוצה לקפוץ מעל כל הגדרות.
נמאס לה !

וכמה שנראה שהתקדמתי בכיון החלומות שלי,
עדיין, הפער בין מה שאני רוצה באמת לבין איפה שאני עכשיו כל כך גדול - שזה קורע אותי מבפנים.

ואני יודעת שלהמשיך במסע כפי שהיה עד עכשיו זה יהיה שקר בנפשי. אבל אני לא מצליחה למצוא דרך ללכת קדימה, באופן שלא נראה לי מפחיד עד אימה.
אוֹהוֹווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
(צעקה מעומק הלב והקרביים !
אולי מישהו ישמע....)

[סוסת_פרא*]

והשבוע יש לאמא שלי יום הולדת 60.
זה מספר עגול, אז החגיגה צריכה להיות בהתאם.

אחותי הקטנה מארגנת הכנת וידאו קליפ עם וריאציה באמת מקסימה שהיא כתבה לשיר 'בת 60' (בגרסה החדשה שלו).
היא שאלה אם ארצה להשתתף בקליפ - שהם מצטלמים אליו ביום חמישי,
וביום ההולדת שיהיה ביום שישי.

בקליפ - זה מרגיש לי כ"כ לא שייך לי, שאני לא יכולה להגיד כן.
למרות שאחותי אומרת 'אבל זה יישאר לתמיד, את לא תצטערי שלא תהיי שם?'
אולי אני אצטער, אבל מה אני אעשה שעכשיו אני לא מסוגלת? איך זה קשור אליי עכשיו בכלל?

ביום ההולדת - אני לא יודעת. באמת.
זה כבד עליי.

קיוויתי שבמהלך המסע אמצא תשובות ל'מה לעשות בעניין הקשר עם המשפחה שלי'.
אבל התשובות כמו לא מגיעות.
האם בגרתי במשהו מאז שיצאתי למסע? האם אוכל להכיל דברים אחרת?
אולי במעט.
אני לא בטוחה.

האם אני צריכה לפתור מרחוק ואז להגיע.
או לחזור ולפתור ביחד. (האם אפשרי בכלל?)
ואולי מקרוב - לפתור לבד. (הכי קשה)

ובימים האחרונים כשהמצוקה גוברת, אני רק רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת.
ואני יודעת שלו הייתי בבית של ההורים שלי, זה מה שהייתי עושה. לכן זה מסוכן לי.

אבל כל כך קשה שאין מקום בו להניח את הראש.
מקום שבו אפשר להתחבא בין השמיכות.

כל איזו תקופה אני שוקלת להיכנס לדיכאון (היום למשל), אבל משהו בי אומר 'לא. תעזבי. עוד יש קצות חוט. להיות בדיכאון תמיד תהיה לך הזדמנות אחר-כך....'
יש לי מזל שהתשוקה לחיים שלי גדולה.
אבל כמה מפתה פשוט להיכנס לדיכאון, ולא להיות חייבת כלום לאף אחד. בעיקר לא לעצמי.

אוי אוי אוי לי, כמה שעצמי הכי קשָה לי. וכמה דרישות יש לה ממני.
אני רוצה לברוח מפניה אל בין השמיכות.
והיא לא מניחה לי.

תני להיות בדיכאון. ואל תבקשי ממני כלום. אני קטנה ולא מסוגלת. את לא רואה?
תני לשכב במיטה, ושיטפלו בי. שרק יטפלו בי. לא רוצה כלום.
תעזבי אותי בשקט.
אני רוצה להוריד את עול העולם מעל ראשי.
כמה הוא כבד עליי.
שאחרים ידאגו כבר לעניינים. זה לא בשבילי.
רק שיעטפו אותי. שיכינו לי כוס תה. שיגידו לי 'הכול בסדר. הכול בסדר יקרה. את לא צריכה לדאוג לכלום. אנחנו כאן'.
אני רוצה לברוח. לשכוח.
אני רוצה שתפסיקי לדבר איתי על הייעוד שלי, ועל החלומות שלי, ועל מה שיש לי לעשות בעולם.
ותפסיקי לרצות ממני להתמודד. שוב ושוב להתמודד. שוב ושוב לצאת לעולם.
כמה קשה לי.
תעזבי אותי.
לא רוצה לראות אנשים. לא רוצה לשמוע אנשים.
אנשים קשים לי. הם כואבים לי.
לחיות קשה לי.
להתקיים קשה לי.
לטפל בעצמי קשה לי.
ואת עוד רוצה שאני אתגבר על כל זה, ואעשה דברים שאף אחד אחר בכלל לא מעיז לעשות?
את לא רואה שברמה הבסיסית אני מאותגרת?
את לא רואה שאני לא יודעת בכלל איך לחיות?
את לא רואה שאפילו לנשום קשה לי?
מה את רוצה ממני?????!!!!!!!
תני לי להיות בדיכאון, ותפסיקי לנדנד לי !

כך אני אומרת לה.
אבל היא לא מקשיבה.

קשה לך, היא אומרת. ובכל זאת תקומי. ובכל זאת תצאי. ובכל זאת - תחיי !
ובכל זאת תשמחי.

וגם אם את מאותגרת, בואי. בואי כך. אל תתביישי.
מותר גם למאותגרות כמוך לחיות. זאת לא בושה.

אלוהים יצר חיים גם בשבילך.
אפילו בשביל מאותגרת כמוך !

בואי בואי בואי
זרועות אלוהים נפרשות לקראתי

יפה שלי
אני אוהב אותך

[הלו_אימ*]

כל מי שמעיז\ה ללכת ולהיות כל מי שהיא\וא - הולך\ת להתקל במהלך דרכה\ו בשדים.. אלה המתאגדות סביב אנרגיות שליליות של אסור, ו"לא", ו"מסוכן".. הן עושות בעבורך עבודת קודש.. מוודאות שאת מוכנה ובשלה להמשיך קדימה.. אל עבר החופש הנכסף.

[ביאנקה_מתחברת*]

תומכת המון!!! מגיע לך,מגיע לך,מגיע לך-ועוד אלף פעמים. לא מכירה אותך אישית ובכל זאת מזדהה עמוקות עם מה שאת כותבת וחווה. תחזיקי מעמד, גם כשקשה, כי את בדרך הנכונה-הדרך היחידה להיות את תמיד ובכל מקום.
מסכימה כל כך עם תובנות הנתינה והקבלה שלך. כל הכבוד לך שאת מגיעה אליהן וחולקת איתנו,מעשירה את עולמנו גם.

[ורדה_בן_ארי*]

מסכימה כל כך עם תובנות הנתינה והקבלה שלך. כל הכבוד לך שאת מגיעה אליהן וחולקת איתנו,מעשירה את עולמנו גם.
אכן כן. את כל כך אמיצה !!!!
כלכך נפלאה ושלחתי לך מייל...

[קוראת_אותך*]

היי אהובה
מצטערת שאת מרגישה כך
מזדהה עם התחושות שתיארת
ואוהבת אותך בכל מקרה!

@}

[סוסת_פרא*]

תודה רבה לכולכן. הלו אימ, ביאנקה, ורדה ו-קוראת אותך.
מנחם ומחמם את הלב.
נעים כל-כך לקרוא אתכן.
שמחה לדעת שיש מי שמקבל ממני, גם מהדעות השנויות במחלוקת שלי.

קוראת אותך, אל תיעצבי.
את כתבת לי מאוד יפה מתוך ראיית העולם שלך, ובאמת עם הרבה רוך כתבת.
לי היה קשה עם ההצטברות של תגובות הנגד עוד קודם לכן. ואז גם עם זה שאפילו אוהבת כמוך לא מבינה אותי.
אבל הכאב הוא שלי.
את בטח יודעת שאני מתמודדת...

על כל פנים, מעריכה את הדרך שבה כתבת. ושמחה שאת פה. (וגם הקוראת השנייה שכתבה לי, וגם כל מי שכתב לי באהבה רבה... ולא היה לי כוח לענות שם בינתיים ).

בכל מקרה, תודה במיוחד על כל התגובות התומכות.
מילותיכם כצרי לנפש.

[סוסת_פרא*]

טוב, חזרתי להרגיש בת בית באתר.
למרות שכבר יש פצע, והוא עדיין פתוח.

כבר היו לי רגעים בימים האחרונים שרציתי 'לברוח מהבית' אל שבילי הלא נודע, ולא להראות עוד את פרצופי לעולם. 'לא צריך אותם וזהו', |פרצוף נעלב|.
אבל רגע, בעצם כבר ברחתי 'אל שבילי הלא נודע'. שכחתי. . אי אפשר לברוח בתוך הבריחה...

עכשיו ברצינות, אני חייבת להודות,
שהתחלתי לפקפק אם להגיע למפגש בפארק הירדן.
ועברו בי מחשבות בכלל להדיר את רגליי מהאתר, ואפילו למחוק את הבלוג.

אז לעזוב את האתר, לא נראה לי שאעזוב.
והבלוג גם כן, חשוב מדי.
אבל אני כבר לא בטוחה אם אלך לפארק הירדן.
כבר אין לי את אותה תחושה בטוחה, שאני באה למקום שבו כולם אוהבים אותי ויאירו לי פנים - כפי שהייתה לי קודם.
ומאוד קשה לי לבוא למקום שבו אני יודעת מראש שאני יכולה לפגוש פרצופים לא אוהדים. ואני אפילו לא יודעת כמה ולמה. קשה מדי.

חוצמזה, שאני עדיין באותו מצב, שאני צריכה פתרון לסוגיית הארוחות, ועכשיו אולי כבר לא יהיה לי נעים להצטרף לאנשים. אולי אפילו גם לאלה שכבר הזמינו אותי.
זה פתאום נהיה 'אישו'. כבד.
לא חשבתי שזה ייקח לכזה כיוון.

אבל אני לא מצטערת שכתבתי את מה שכתבתי.
כי סוף סוף העזתי לכתוב משהו שאני באמת רוצה. וגם אם אף אחד לא היה רוצה להיענות לי - העיקר שאני הבעתי את הרצון האמיתי שלי.
זה מה שבאמת חשוב לי.

[סוסת_פרא*]

נזכרתי דברים שרציתי לכתוב עוד קודם:

בסולחה השתתפתי במעגל הקשבה - יהודים וערבים-ישראלים ופלסתינאים (והיו גם כמה אחרים - כמו בחורה אוסטרלית וכד').
כפי שכבר תיארתי, היה לי חשוב להיות במעגל הזה ולשמוע.
רק מה, היה לי לא נוח לשבת על האדמה בלי משענת - לכן הנחתי לי את התיק תחת הראש, וירדתי לישיבת-חצי-שכיבה.

היה אדם פלסתינאי מבוגר אחד שדיבר, ולצערי הסיפור שלו היה עצוב - על בן שאיבד, ולא היה זמן להיכנס לסיפור ממש.
אבל כשהוא דיבר, אני לא שמעתי היטב את התרגום, וכששאלתי מה, אז המתרגם אמר שאולי אם אשב אשמע יותר טוב (מה זה קשור), ואז האיש שדיבר, אמר שאצלם בתרבות אם שוכבים ככה כמו שאני - זה נחשב ללא מכבד.

אז אני הייתי בדילמה אמיתית.
כי מצד אחד - באתי לסולחה כדי לשמוע ולתת הרגשה של אכפתיות מהצד שלי.
מצד שני - שוב מוסכמות שאני לא מוכנה לקבל על עצמי.

אם אלו היו 'אנשים רגילים' יענו, יהודים ישראלים, אז הייתי אומרת בקלות: 'מצטערת, ככה נוח לי'. (נכון שכאב לי הגב, וזו סיבה מספיק טובה. אבל נראה לי שהסיבה 'ככה נוח לי' גם צריכה להיות סיבה מספיק טובה. ושאני לא צריכה 'להתמסכן' כדי לקבל את מה שהוא שלי בזכות).

אבל בגלל המצב 'הרגיש' לא ידעתי מה לעשות.
אז בכל זאת הסברתי שכואב לי הגב.
הפלסתיני המבוגר אמר 'לא חשוב' והפלסתינים הצעירים אמרו לי 'זה בסדר, זה בסדר'.
הייתי בדילמה, אז בסוף חצי הגבהתי את עצמי. אבל לא אהבתי את המצב שנקלעתי אליו.

מה, אם אני רוצה להיות אכפתית למישהו, זה אומר שוב שאני צריכה לקבל על עצמי כללים חברתיים שבכלל לא מדברים אליי?
ואם אני אשב כמו שנוח לי, זה אומר שלא אכפת לי ממנו?

אני הרי מנסה לצאת מתוך 'הכללים החברתיים' האלו, שבעיניי אין להם משמעות.
אני הרי הייתי בתוך הדת.
יש לי הרבה מה להשאיר מאחור מבחינת הדת.
למשל, אבא שלי תמיד היה רב איתי שאסור לשבת על השולחן, כי 'שולחן זה כמו מזבח'.
ואני לא יכולה לסבול את הנוקשות הזאת בגישה לחיים. די כבר. תנו לחיות.
אם אני יושבת על השולחן זה אומר שאני 'לא מכבדת'?!
מה זה ה'כבוד' הזה, בכלל?
מי קובע אם אני מכבדת או לא? מי קובע מה זה כבוד?

טוב, עליי לסיים.
אנסה להמשיך מחר....

(שוב, בבקשה לא 'לענות' לי בבלוג. אני רוצה את המרחב שלי כאן...)

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מקווה שהקטע עובר את הכללים שביקשת בתחילת הבלוג.
אים את חושבת שלא, אז למחוק.

אני חושבת שהרבה אנשים ממשיכים לחיות במצב משפחתי בלתי ניסבל, "כי אין מה לעשות",
כי אין להם את האומץ לקום וללכת.
ולך היה את הכוח לצאת.
אני חושבת שתאור המסע - הטיולים, הנופים, הליקוט מהטבע, מדהים.
ואני חושבת שכל אחד מצא בחלק אחר של הדברים שכתבת את הדברים שנוגעים גם אליו.
את הדברים שאלהם הוא מתחבר ומעשירים אותו.
אני בטוחה שיש אנשים שיוצאים לדרך שונה בלי אילוץ, מבחירה-
ואני חושבת שגם את היית יוצאת למסע, גם בלי היחסים עים ההורים.
אבל נראה לי שאז המסע והרשמים היו נראים באופן שונה.

כאילו יש פה כמה מסלולים, שנכנסים זה בזה.
מסלול אחד מאהבה-
האהבה לחופש ממוסכמות - אהבה לחשיבה על כל דבר מחדש - ואהבה לטבע, לאתגרים, לחיים, לאדם, ועוד.
מסלול שני קשור לפחד-
(או להתמודדות איתו) -
הפחד מתגובות קשות של אנשים, פחד מלשרוד לגמרי לבד, פחד מתיוג, פחד מ"לעבור את הגבול" ועוד.
כאילו את רוצה לעבור את כל הגבולות, ולראות שאת ממשיכה הלאה..

מסלול שלישי -
קשור לרגשות, ומצבים-
שרוב האנשים באתר לא היו כותבים בבלוג, אלא מוצאים אדם קרוב לדון איתו אליהם.
ואולי זה לא נכון להכניס אותם לבלוג.
לא כי הם קשים, לא כי הם גוררים תיוג, לא כי לא נעים או אסור לומר, לא מכל הסיבות הדומות לזה-
אולי כי זה משאיר את האנשים עים הרגשה של חוסר אונים, כי עים זה הם לא יכולים לעזור.
אולי כי כדי להתמודד עים דברים מאוד אישיים וקשים צריך בן אדם שיכול להכיר אותך, לדבר איתך לבד.
אולי לחשוב איתך על אפשרויות שונות , ואני לא מתכוונת על מה מתאים לחברה שתעשי -
אלא לחשוב ביחד מה מתאים לך.
אולי כי תמיד יהיו דברים שתחשבי, כמו שכתבת- אים כדאי לכתוב בבלוג, כי אולי לא יבינו נכון, יפרשו אחרת, וכו.
אולי כי יש דברים או רעיונות שקשה לאדם לראות "מבפנים", וקל יותר למישהו מהצד.

אבל יש (לי) הרגשה, שעד שלא תשליכי, או תסגרי, עים מישהו קרוב (לא כאן בבלוג), את הבלאגן שהיה בבית ,
שלוקח המון מחשבות והמון כוחות, יהיה לך קשה לדהור באמת.
ואים תשליכי או תפתרי את העניין של הבאלגן בבית- רק אז תוכלי לדהור, לכל הרוחות, ומעבר לכל הגדרות.

המסע חייב להימשך, והוא ימשך, בכל דרך שתבחרי להמשיך אותו.
גם אים תנדדי לגמרי בטבע, גם אים תעברי לחיים עים עבודה ודירה, (ואולי תארחי נודדים מידי פעם)
זה עדיין יהיה המסע שלך .

אני חושבת שמה שכתבת עזר להרבה אנשים, גם לי- להמשיך לדהור בדרך שלהם.
את חייבת למצא את מי שיעזור לך לחשוב איך להוריד את מה שמפריע לך לדהור .
"מלך, פורץ גדר לעשות לו דרך" (כה עשו חכמינו, ובגמרה)
אפילו מלך- צריך קודם לפרוץ כמה גדרות. ורק אחר כך, הוא יכול לדהור בדרך..

ואני חושבת שאולי כן שווה לך ללכת לפרק הירדן, אולי כדי לראות, שיש די אנשים שישמחו להזמין אותך לארוחות,
לא בתור טובה, אלא כי יש לך המון להציע.
אלא אים זה זמן שממש לא מתאים לך לשמוע ביקורת, שגם, באופן טיבעי, תהיה..
בהצלחה.

[סוסת_פרא*]

בן עמי, תודה.
את מאוד צודקת, שחשוב לפתור את העניין בנושא המשפחה שלי. וזה בוודאי ישחרר אותי יותר למסע שלי.
אבל זה תהליך שאני עושה אותו עם עצמי, וחלקית דרך הבלוג.
אין לי אדם שאיתו אני יכולה לעבור את התהליך הזה. לצערי.
יש פה ושם אנשים שאני יכולה לשתף אותם בחלק מהעניין, אך לא כאלה שיילכו איתי את כל הדרך, כפי שאת מתארת.
בעצם, יש אולי כאלה שיוכלו להתכתב איתי על זה. אבל לא ממש שיחות פנים אל פנים. זה קצת מוגבל.
אבל תודה על המחשבה הטובה.

בינתיים, את התהליך שלי אני עושה בבלוג.
בין שזה נוגע להורים שלי, ובין שזה נוגע לתחומים אחרים בחיי.

אבל זה ברור הרי שחלק גדול מהנושאים שאני פותחת כאן נוגעים לקשר עם ההורים שלי, גם אם בעקיפין:
למשל, הצורך בביטוי עצמי.
הצורך באהבה.
הצורך לקבל.
הצורך להיות אני מבלי מגבלות.
נושא ה'כבוד'.
נושא הביקורת.
ועוד ועוד.

אז גם אם אני לא מטפלת בעניין ישירות, (ואולי עדיין לא הגיע הזמן לטפל בו ישירות), אני מטפלת בנושאים שיכולים לקרב אותי לפתרון העניין.

מה שחשוב לי מול ההורים שלי זה שאני אוכל להעז להיות אני מולם.
זה אולי מה שהכי חשוב. לשם אני חותרת.

אז כשאני לומדת את האני שלי, ומעזה קודם לומר את הדברים מול אנשים אחרים - אולי זה ייתן לי את האומץ גם מולם.
אולי אפילו בסוף לא אצטרך אומץ, אלא זה יהיה הכי טבעי בעולם.

כך שאני רואה חשיבות מאוד גדולה בתהליכים שאני עוברת כבר עכשיו. אפילו אם עדיין לא הגיע הזמן לגעת ישירות בפצע הפתוח. (אני, בכל אופן, בינתיים מחזקת את המערכת החיסונית שלי. כך הפצע הפתוח יוכל להיסגר יותר בקלות גם בלי התערבות ישירה שלי. )

ובין השאר, אני רואה חשיבות גם בשימוש בבלוג הזה לצורך התהליך.

ובנוסף, אפילו כשאני מקבלת תגובות שאינן נעימות לי, אז אפילו ההתמודדות שלי מול אנשים, עם כל הביקורת שלהם, ודביקה באמת שלי (אולי למגינת לבם של אנשים מסוימים) - זה גם חלק מתהליך ההתחזקות, שמכין אותי לעמידה מול ההורים שלי.
אני הרי לא יכולה לשמוע קולות מבחוץ שאינם קיימים בתוכי. ומהיכן באו הקולות שבתוכי אם לא מן ההורים?
אז זהו זמן המבחן לקולות האלה.

אני נורא מקווה שאני אצליח באמת. אצליח להגיע למקום הזה שבו הם כבר לא מפחידים אותי. שבו הביטוי העצמי שלי לא נחנק מולם.
לזה אני נורא מקווה להצליח להגיע.
כי אני בהחלט רואה המון 'פריצות דרך' בדרך שלי, והמון התקדמויות, שאני ממש מודה על כך שהגעתי אליהן.
ועדיין - חשוב לי להגיע לפתרון העניין בשורש.
כי שם הכאב עדיין שוכן. בשורש.

אולי כבר התחלתי לגעת גם בשורש. אני עדיין לא יודעת. לפעמים לא רואים דברים מיד, רק לאורך זמן.

_המסע חייב להימשך, והוא ימשך, בכל דרך שתבחרי להמשיך אותו.
גם אים תנדדי לגמרי בטבע, גם אים תעברי לחיים עים עבודה ודירה, (ואולי תארחי נודדים מידי פעם)
זה עדיין יהיה המסע שלך ._

מסכימה איתך מאוד.
ברור לי שהמסע הנוכחי אינו מנותק ממסע החיים שלי בכלל, והוא ממש לא התחיל ברגע שיצאתי לַמסע הפיזי. הוא התחיל מזמן מזמן.
והוא יימשך גם אם המסע הפיזי ייגמר.
המסע הפיזי הוא רק חלק מהמסע הנשמתי.
תודה לך.

[סוסת_פרא*]

היה עוד תהליך שהתרחש בתוכי ששמתי לב אליו כשהייתי בסולחה, שאהבתי לראות בעצמי, ואולי הוא היה איזשהו המשך לתהליכים שכבר שמתי לב אליהם כשהייתי בפסטיבל פשוט.

זה היה בקשר למחשבה שלי על גברים. לַ'צורך' שלי ביצירת קשר, במשיכת תשומת לב גברית וכד'.

בפסטיבל פשוט לפני כמה חודשים כתבתי שראיתי שני דברים חדשים מפתיעים לטובה אצלי:
גם שלא קינאתי בזוגות,
וגם שלא הייתי בחיפוש אחרי גבר. לסקס בטח שלא, וגם לא לזוגיות.
ועל אף שכן נוצר שם קשר עם מישהו, זה לא היה מתוך חיפוש ממש. לא מתוך 'צורך'. זה פשוט קרה.
וגם גברים אחרים שדיברתי איתם, ראיתי אותם בעיקר כ'אדם', ולא הכמיהה המוכרת בי אחר פוטנציאל הגבר שבהם.

אלו היו דברים שמאוד נהניתי לראות בעצמי. היו לי מאוד חדשים.
אז אמנם מאז כן חזרתי להרגיש מדי פעם קנאה בזוגות, למרות שקיוויתי שזה לא יחזור לי. אבל גם, פחותה.
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר יכולת פרגון כלפי זוגות.
במיוחד כשאני רואה שטוב להם - אז גם אם יש צביטה של קנאה, אני מרגישה בי את היכולת לפרגן, ולשמוח שהם מצאו משהו טוב.
וזה גם נותן לי תקווה לעצמי - שהטוב הזה אפשרי.
וכשאני רואה זוגות שטוב להם ביחד, מתוך זה שאני מאמינה שהטוב הזה יגיע גם אליי, קל לי לפרגן, ואני אומרת, יופי להם. ויודעת שגם לי הולך להיות יופי כזה.

אז למרות שמאז פסטיבל 'פשוט' חלק מהדברים קצת התפוגגו, בכל זאת, התפתחות כלשהי כן המשיכה מאז. וזה מה שחשוב.
ככה זה עובד. שני צעדים קדימה, צעד אחורה, שני צעדים קדימה, ועוד צעד קדימה, עוד שניים אחורה, וחמישה קדימה - וככה לאט אבל בטוח נכבוש את כל חלקות הנפש.
זה הריקוד של החיים. הריקוד של הצמיחה.

ועכשיו, בסולחה, הרגשתי אפילו התפתחויות נוספות.
קודם כל, הרגשתי שאני לא מעוניינת בקשרים סתמיים בכלל. לא רוצה שום קשר שהוא לא קשר של ממש.
לא רוצה מגע, סקס, סתם ככה. או אפילו לא סתם ככה. אבל בכל מקרה לא. זה לא מעניין אותי בפני עצמו.
כן רוצה קשר זוגי - אבל לא מחפשת אותו.
הרגשתי ממש נינוחות עם עצמי. נינוחות בתוך ההוויה שלי.

שזה אומר, שדברים שבעבר הייתי מנסה להשפיע עליהם כדי למצוא חן - איך אני נראית, איך אני אוכלת, מה אני אומרת, האם זה מצא חן או לא -
עכשיו כל פעם מצאתי עצמי תופסת את עצמי, ואומרת 'טוב, מי שנועד להיות שלי הרי לא זה מה שישנה לו. תעזבי. תרשי לעצמך להיות כמו שאת.'
ובאמת הרשיתי.
לא הרגשתי צורך להתאפר (בד"כ בין גברים אני מרגישה צורך), הרשיתי לעצמי להזיע ולהיות בסדר עם זה, אם אכלתי ונמרח לי על הפרצוף - רק נהניתי מזה.

ואני שמה לב בזמן האחרון, שיותר קל לי לומר את זה לעצמי: 'מי שירצה אותי - ירצה אותי איך שאני. אני לא צריכה להתאמץ להראות משהו אחר'.
כך שהרגשתי שאני לא מתאמצת.
אם מישהו לרגע גילה עניין, ואז נעלם - בבקשה, שייעלם, סימן שהוא לא בשבילי.
הרגשתי יכולת לשחרר את זה. שמי שירצה אותי - כבר ימצא אותי, ואני לא צריכה כל הזמן להיות בחיפוש וברדיפה אחרי העניין.

אני חייבת להגיד שזה משהו ממש חדש לי, שכמעט אף פעם לא היה לי.
אז כל הכבוד פראית, הוריי !!!

ותודה כמובן לאלוהים, שמזיז את הכול מאחורי הקלעים. (הקרדיט הוא הרי לא באמת לי )

[ש_מים_וארץ*]

משהו שעלה לי מדברים שכתבת למעלה
מתוך נסיוני האישי,
אולי ידבר גם אלייך:

כשמצליחים לשתוק את האמת הפנימית ופשוט לשהות איתה ולצידה רגע, אמנם עולה אז חוויה חזקה (וכואבת) של בדידות תהומית. אבל כעבור איזה זמן, תחושת שיחרור נעימה ושקט פנימי מציף את הנימים ואת הנפש כולה.
סוג של תחושת מלכות אותנטית לגמרי, ותובנה בהירה על כך שהאמת הפנימית שלך אינה תלויה בשום אישור חיצוני.
כל עוד אני חווה את הצורך לצעוק החוצה את האמת הפנימית שלי אני משמרת את התלות שלי באישור/הכרה/אהבה חיצונית.
כשאני מצליחה להיות ולחיות את האמת הפנימית שלי עם עצמי בלי הצורך 'לפטפט' אותה בנימוקים והכרזות אני יודעת שהגעתי הביתה.

מאחלת לך את כל הסבלנות והכוח הנדרש כדי להשאר רגע אחד בבדידות הזו, עם ראש מורם ואמונה שלמה, ולזכות בתחושת השקט והידיעה הפנימית.

אל תוותרי על הנסיעה לפארק הירדן, לכי לשם עם חוכמת הלב שלך ועם האמת הפנימית שלך.

[סוסת_פרא*]

אולי כי יש מצבים, שאים תוכל לחכות שתהיה מוכן אליהם, הם לא יגיעו בכלל..
את צודקת.
אני חושבת שזה מה שאני חווה במסע הזה, שכאילו 'נאלצתי' לצאת אליו.
אבל זה רק בגלל ששנים רציתי לצאת אליו, אבל לא הרגשתי 'מוכנה'.
עכשיו אני חווה שלא היה טעם לחכות שארגיש מוכנה, פשוט הייתי צריכה לעשות את זה. כי אחרת אולי זה לא היה קורה לעולם.

ויפה היה הסיפור שלך.

בעניין ההתמודדות עם ההורים - נכון שאולי אף פעם לא אהיה מוכנה ממש. אבל אני יודעת להרגיש מתי הזמן הבשיל.
זה כמו עם להביא ילדים. אתה אף פעם לא תהיה מוכן ממש, אבל בכל זאת יש זמן שהוא נכון יותר. ולפני כן זה באמת עדיין לא בשל. (לא תמיד מזהים נכון את הזמן. לפעמים המציאות מוכיחה שכן הגיע הזמן ).

אל תדאגי, זה יִקְרה.
אם לא בגלגול הזה, אז באיזשהו גלגול

טוב, טוב, אני אשתדל שזה יהיה בגלגול הזה.
אלוהים, אתה שומע?
אני רוצה שזה יקרה כבר בגלגול הזה. לא רק בגלגול הזה - ממש בתקופה הקרובה.
אנא עזור לי לשחרר הכאבים והמטענים שקשורים להורים שלי, ותן לי איתם קשר פשוט ויפה, כמו מים צלולים.

[סוסת_פרא*]

אתמול דיברתי עם ת'.
סיפרתי לו על צורת החיים שהייתי רוצה באמת לחיות בה, והפחד שלי להגשים אותה.
(החיים בטבע, עם ויתור על הרבה מהדברים שאני סוחבת עכשיו, בלי לדעת מראש איפה ומה... וכו').

הוא אמר לי:
לפחות את יודעת מה את רוצה.
אם את יודעת מה את רוצה - אז את גם תעשי את זה.
וגם אם לא תעשי - לפחות את יודעת לאן את רוצה להגיע. זה הכי חשוב. לא לכל אחד יש את זה.

מאוד מחזק.

(הוא גם מאוד הזדהה עם הדעות שלי בעניין ההפרדה בין נתינה וקבלה.
'סוף סוף אהבתי משהו שכתבת'
אין מה לומר, יש לו דרכי התבטאות חינניות )

[בן_עמי*]

בס"ד
אתה אף פעם לא תהיה מוכן ממש, אבל בכל זאת יש זמן שהוא נכון יותר.
אולי גם את זה, את צריכה פשוט לעשות. כי אף פעם לא תהיי מוכנה ממש..
אולי אין טעם לחכות ,אלא לעשות את זה. כי אחרת זה לא יקרה לעולם. לא רק כי הם מבוגרים, אלא שכמו שכתבת-
עכשיו אני חווה שלא היה טעם לחכות שארגיש מוכנה, פשוט הייתי צריכה לעשות את זה. כי אחרת אולי זה לא היה קורה לעולם.

[בן_עמי*]

בס"ד
טוב, אני מפנה לך את הבמה, כדי לא לעצור את הבלוג..

[סוסת_פרא*]

הייתי עכשיו 'בייביסיטר' על ילדונת מתוקה של משפחה שפגשתי פה, שאכלתי אצלם בסעודה שלישית בשבת האחרונה. האבא הוא הרב של הקהילה אליה הוזמנתי ע"י ה'רבי' שהיה בסולחה. (אם כי, לא ממש יצא לי לפגוש 'קהילה'. רק כמה אנשים בנפרד).

כל-כך כיף איתה, שאני כל הזמן מפסיקה לכתוב כדי לשחק איתה.
היא כזאת מלאה חיים, וממציאה כל מיני מילים ג'יברישיות, והמשחק שלנו זה שהיא זורקת 'קשקוש' ואני חוזרת עליו. זה נורא מצחיק אותה.
והיא ממציאה כל מיני משחקים מצחיקים אחרים.
אז אני שוכחת שאני אישה והיא ילדה קטנה, ואנחנו משחקות ביחד.

***********

לא מזמן, כשהייתי אצל משפחה, הייתה שם איזו ילדה מדהימה בת שנתיים וחצי נבונה כמו איש בן חמישים אולי,
אז כשאני מסתכלת עליה, או על ילדים כמוה, אני יודעת *שהלבוש של הגוף הקטן זו רק אשליה, וזו בעצם נשמה עתיקה ורחבה מאוד,
ובעצם כל הנבונוּת כבר נמצאת שם בפנים, וזה בכלל לא באמת ילד*.
אני יודעת את זה.

אבל בכל זאת, כשדיברתי איתה, מצאתי את עצמי חושבת: 'אני מדברת אליה כמו אל בן אדם מבוגר, כל הכבוד לי'.
אז הבנתי שאם אני חושבת כך, אז עדיין אני לא באמת לגמרי לגמרי מדברת אליה כמו אל בן אדם מבוגר, אחרת לא הייתי רואה בזה משהו מיוחד.
אם באמת היה ברור לי שהיא כבר אדם שלם, אז לא הייתי חושבת שאני עושה משהו מיוחד בזה שאני מדברת אליה או מתייחסת אליה או חושבת עליה כאילו היא אדם שלם.
אז יש לי עוד קצת דרך בעניין.

************

על כל פנים, עם הילדונת שהייתי עכשיו, כ"כ נהניתי, שלרגעים שכחתי את הפרש הגילאים בינינו.
מצד אחד היא הייתה פשוט חברה למשחק, ואני פשוט ילדה.
ומצד שני - אני מסתכלת לה בעיניים, ואומרת לעצמי: בן אדם. בן אדם שלם. בן אדם מדהים.
זה כל-כך יפה.

[סוסת_פרא*]

זה מזכיר לי איזו תובנה שהגעתי אליה לא מזמן:

זה קשור לזה שהרבה שנים היה לי קשה לקבל את הילדה שהייתי.
בעבר תמיד הצטיירה לי כילדה קטנה, מפוחדת ומבוהלת, חסרת ביטחון - ועל כן, לא אטרקטיבית.
לא כל-כך אהבתי אותה.

בשנים האחרונות למדתי יותר לאהוב אותה, אבל עדיין, אני חושבת שבעומק לא ממש.
עדיין לא כ"כ הערכתי אותה. על כל ביישנותה וחוסר הביטחון שלה. ילדה רכרוכית כזו, שלא יודעת לעמוד על שלה. פוחדת מכל רשרוש. בוכה מכל דבר. עושה מה שאומרים לה מתוך פחד להמרות פי איש. טטל'ע כזאת.
איך אפשר להעריך ילדה כזו?
אני היום נמשכת מאוד לילדים פייטרים, בעלי ביטחון עצמי, שיודעים מה הם רוצים, שלא מקבלים כל דבר שאומרים להם כמובן מאליו, שחושבים לבד.
כך הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו. כך הייתי רוצה לדעת שהייתי בתור ילדה.
אז *איך אפשר להעריך ילדה כזו 'חסרת עמוד שדרה'?
ואם אי אפשר להעריך - איך אפשר לאהוב.*

אבל לאחרונה חשבתי על כך שאני יודעת שאני נשמה גבוהה. נשמה מאוד מאוד גבוהה. נשמה ממש מיוחדת. בעלת עוצמות מאוד מיוחדות ומתנות גדולות מאוד לתת לעולם.
ופתאום חשבתי לעצמי שאם זה אכן כך, זה לא התחיל מהיום.
זה אומר שגם הילדה שהייתי, עם כל 'רכרוכיותה' לכאורה - היא בעצמה נשמה גבוהה.
כל הרכרוכיות הזו היא רק מסווה למשהו אמיתי ומאוד מאוד עוצמתי שטמון בילדה הזו.
משהו היה טמון בה כבר אז, מהתחלה. כוחות נפש עצומים שאף אחד לא יודע אותם. לא ההורים שצעקו עליה והיכו אותה והיה להם נוח שהיא כזו 'חלשה', לא הילדים שצחקו לה, לא הגננות שלא הבינו. אף אחד לא יודע את כוחות הנפש שבה - אבל הם קיימים בה, מחכים להתגלות.

• הילדה הזאת - היא ילדה מיוחדת מאוד מאוד.

אל לי לזלזל בה !*

עליי לאמץ אותה אל לבי - ומייד !

[בן_עמי*]

בס"ד
טוב, אני מפנה לך את הבמה, כדי לא לעצור את הבלוג
האמת? בא לי לעצור לך את הבלוג, עד שההורים או הבית, יפסיקו להרוס לך אותו.
כי חיים , ושועטים, (לפחות בכל גילגול) רק פעם אחת.
אבל כנראה שזאת בכל זאת חייבת להיות החלטה שלך.

[בן_עמי*]

בס"ד
טוב, בכל מקרה, את יודעת שאני ממשיכה ליקרא..

[סוסת_פרא*]

ה'רבי' שהזמין אותי לירושלים, אמר לי 'בואי לירושלים, תכירי את הקהילה שלנו, את כל-כך תאהבי להכיר את הקהילה'.
שאלתי אם הוא יכול לסדר לי אצל מי להתארח במשך השבוע, לא רק בשבת. הוא אמר לי 'אין בעיה, איפה שאת רוצה אני יכול לסדר לך להתארח. אני מכיר אנשים בכל הארץ'.
טוב, אז באתי.
הוא סידר לי מקום לישון ולאכול בשבת. ואח"כ קצת נעלם.
כמה פעמים דיברתי איתו השבוע (ביום ראשון נפגשנו ואח"כ בטלפון), והוא אמר שהוא בקשר עם איזו משפחה והוא בודק איתם בשבילי, אבל בשלושת הימים האחרונים גם הטלפון שלו סגור, והוא נעלם לגמרי.
זה קצת מעצבן אותי.
הוא יודע שחיכיתי לטלפון ממנו. אפילו שיגיד שאין לו כוח להתעסק עם זה, אם הוא שינה את דעתו. אבל למה הוא משאיר אותי באוויר. מה הוא חושב שעשיתי בינתיים.

הוא לא חייב לסדר לי. אבל הוא נשמע כזה בוטח בעצמו, ש'אין בעיה' והוא יכול לסדר מה שאני רוצה 'העיקר תבואי לירושלים, אל תחשבי כל-כך הרבה' - - אז סמכתי על כך ובאתי לירושלים.
אחרת לא הייתי באה. כי גם בפעם שעברה שהייתי פה, כשרציתי להישאר עוד - לא מצאתי אצל מי להתארח ולכן עזבתי. אז לא הייתי באה סתם אם לא היה אומר לי שיש לו אצל מי.
(האמת, גם דמיינתי לעצמי איזו קהילה, שכולם נפגשים ביחד, ואני אוכל לחוות את הקהילה. אבל בסוף יצא שפגשתי חברת קהילה אחת פה, ועוד חבר קהילה אחד שם. אי אפשר להגיד שאני יודעת למה הוא התכוון).
ובסוף יצא שמאז שבת הייתי צריכה להסתדר לבד.
תודה לאל, אני מקבלת השגחה כל הזמן, אז לא נשארתי לבד.
אבל בכל זאת זה קצת מרגיז.

אני לא אוהבת שמפזרים הבטחות שלא יכולים לעמוד בהן. יש אנשים שהם כך, ולא מכוונות רעות, אבל הם פשוט כך, ואם אתה מכיר אותם, אז אתה לא נכנס למלכודת הזו. אבל כיוון שלא הכרתי אותו, אז זה נשמע לי אמין.
לפי מה שהבנתי ממנו כשנפגשתי איתו בתחילת השבוע, הוא מוקף אנשים שמבקשים ממנו לעזור להם. פשוט כי הוא בן אדם כזה. מרגיש צורך לעזור לכולם, מציע עזרה לכולם, עד שזה מגיע לו אל מעל לראש.
אבל, זו אחריות של בן אדם, כשהוא לוקח על עצמו דברים יותר משהוא יכול לעמוד בהם.
אני לא ביקשתי ממנו לתת לי את ההרגשה ש'הכל בסדר' ושאני יכולה לסמוך עליו. הוא נתן לי להבין כך.

טוב, כיוון ששפכתי, אני יכולה להמשיך הלאה.
(ואם הוא לא יהיה במצב 'קשה' כשאפגוש אותו שוב, אני חושבת שאגיד לו שזה לא היה נעים לי).

***************

אז, כפי שסיפרתי, במוצאי שבת עזבתי את הבחורה הדתייה שהתארחתי אצלה בשבת. שכשהלכתי איתה ברחוב פגשתי בנס בנות שהיא מכירה (לא דתיות), ושאלתי אותן אם אפשר לישון אצלן, ושתיים מהן אמרו שכן.

התכוונתי לישון לילה או שניים אצל אחת מהן, ועוד לילה או שניים אצל השנייה, ועד אז אולי 'הרבי' ימצא לי משפחה להיות אצלה. (בכלל, חשבתי שהוא ימצא עוד הרבה קודם).
בסוף יצא שזו שבאתי אליה ראשונה, בסוף נשארתי אצלה 4 לילות, כי השנייה הייתה כל הזמן נורא עסוקה, ובינתיים לא מצאתי מישהו אחר להיות אצלו.
למזלי, הבחורה שהייתי אצלה הייתה מארחת מאוד בלב פתוח, והרגישה נוח איתי.
אמנם לא קשרנו איזה קשר עמוק, אבל היא קיבלה כמובן מאליו את שְהִיָיתי אצלה, והייתה מאוד בסבבה עם זה.

למזלי הגדול בנוסף, היה את האוכל שמצאתי ועוד - כך שרוב התזונה שלי הייתה על דברים שאני הבאתי לעצמי.

סיפרתי שמצאתי חבילה גדולה של פיתות ששמתי לי בהקפאה.
גם הלכתי בערבים לשוק, בשעה שזורקים את הסחורה - ומצאתי הרבה נקטרינות טובות וענבים טעימים. מצאתי קצת פלפלים צהובים וקצת מלפפונים.
והיה את התאנים והחרובים שקטפתי לי - אז די הסתדרתי.

אתמול עברתי לישון אצל המשפחה של רב הקהילה.
משפחה נחמדה מאוד. 4 ילדים קטנים.
על הבת הקטנה שלהם הייתי היום 'בייביסיטר'. וגם בתחילת השבוע.
ובאמת, זה לא קשור לזה שבאתי להתארח אצלם. כי כששמעתי שהם צריכים מדי פעם, אז מיד חשבתי להציע להם שכל זמן שאני פה - אז בשמחה.

הלכתי אתמול בערב לשוק לבדוק מה אמצא בסחורה שזרקו - והייתי פשוט בהלם ממה שמצאתי.
איזה שפע מדהים !
כמה ארגזים שלמים של נקטרינות טעימות, ואפילו לא פגומות.
עליהן המנקים רצו לזרוק ארגזים מלאים זבל, ואני התעקשתי איתם שקודם יוציאו את הארגזים עם הפירות כדי שאנשים יוכלו לקחת.
זה לא יאומן איך שהם זורקים סחורה ממש טובה, כאילו הייתה זבל. ולפעמים אפילו לא דואגים שמישהו יוכל לקחת, פשוט מערימים ערימות של זבל על הסחורה.

ומצאתי גם עגבניות ומלפפונים - אותם כן הייתי צריכה לברור טובים מתוך רעים.
וקצת פלפלים.
ובננות - חלקן קצת מעוכות, אבל עדיין במצב טוב.
וקצת מנגו טוב.
ורימונים - המון רימונים משובחים. הנחתי לאישה אחרת לקחת את רובם כי היא רצתה לעשות מהם מיץ.
ומלונים - שהיו רק קצת נגועים בצד אחד, אבל טעמתי היום - וטעמם גן עדן.
ועוד כל מיני דברים.
ואם הייתי מתעקשת לחפש עוד - בטח הייתי מעלה עוד בחכתי, אבל כבר לא יכולתי לסחוב.

לקחתי דברים גם לעצמי, וגם בשביל המשפחה שהלכתי אליה.
שתי מחשבות היו לי בראש:
גם סתם - להועיל להם, כי אני רואה שהם לא משופעים בכסף. אז נראה לי נחמד להביא להם דברים.
והמחשבה השנייה, אני מודה, כדי שארגיש נוח אצלם, לא לבוא בידיים ריקות. או כדי לפרנס את עצמי, אם לא יהיה לי נעים לאכול אצלם.
ככה, עירוב של סיבות.

בכל מקרה, זה היה מדהים השפע הזה.

האמא כאן אמרה שהיא שמחה שאני מתארחת אצלם, כי מאוד מעניין לה לראות מישהו שעושה מה שאני עושה, שהיא אף פעם לא ראתה דבר כזה.
וגם רוצה יותר ללמוד ממני בעניין הביטחון, כי זה נושא שגם היא עובדת עליו.

טוב, נעבוד עליו ביחד.

[סוסת_פרא*]

האמת, אני מאוד נהנית להרגיש כמו קבצנית. אני לא יודעת מה התענוג שיש לי בזה.
פחות ופחות אכפת לי שיראו שאני לוקחת דברים מהרחוב, או מחפשת בסחורה שזרקו בשוק.
מה הבושה בזה?

אני אוהבת את ההרגשה.
זו הרגשה זרוקה כזו. הרגשה שאין לי במה להתבייש.
ובטח יש לזה גם סיבות שאיני יורדת לשורשן.

שכחתי לספר שאתמול עוד לפני שהגעתי לשוק, ראיתי איזה פרי על שיח מטפס שאני לא מכירה.
ואיש אחד דתי ממול תלה כביסה בחצר, אז שאלתי אותו אם הוא יודע מה הפרי הזה.
ואז ראיתי על הגדר של הבניין שלו שקית שנראה שבתוכה קופסא עם אוכל, אבל לא היה לי נעים לידו לקחת.
אז חיכיתי שיילך.
ואז באתי לקחת. אבל הקופסא נראתה כזו מוצלחת, עם אורז, ומשהו שנראה כמו קציצת בשר או קובה (?), וסלט, מחולק למדורים, שבאמת חששתי שאולי מישהו השאיר את זה בשביל מישהו.
אז אחרי היסוס דפקתי בדלת של האיש שראיתי ושאלתי אותו אם הוא יודע על זה.
הוא אמר שהוא ראה מישהו זורק את זה לפני 3 שעות. 'את רוצה לקחת את זה?', 'כן'.
אז הרגשתי בסדר לומר זאת. לא התביישתי.
ויצאתי ולקחתי.
אבל, התברר שזה כבר עמד קצת יותר מדי זמן. אז רק חלק מהאורז עוד היה טוב. (בבשר במילא לא הייתי נוגעת אם אני לא יודעת מה עבר עליו).
בכל מקרה, מבחינתי זו הייתה התקדמות בלהרגיש נוח עם היותי 'קבצנית'.

כן כן, אני קבצנית.
אנשים, זה הייעוד שלי בחיים כרגע.
(אני יודעת שעכשיו יהיו כמה אנשים שיקפצו להם הפיוזים. מה אני יכולה לעשות)

**************

הבחור מהסרט 'Into the wild' - שמו היה אלכסנדר, המציא לעצמו שם משפחה חדש, וקרא לעצמו 'אלכסנדר סוּפֶּרטרמפ'.
זה מוזר, אני חשבתי ש'טרמפ' זה טרמפ כזה שלוקחים בכביש. ולכן קרא לעצמו סופרטרמפ.
אבל כשראיתי את הסרט השבוע אז בתרגום היה כתוב סופרטרמפ = סופר קבצן.
לא ידעתי ש'טרמפ' זה קבצן.
(אולי זה כן קשור למושג 'טרמפ' שלוקחים מהכביש).

[סוסת_פרא*]

• אני נהנית להרגיש תלויה בחסדים של אנשים.

שבשורה התחתונה זה אומר להיות תלויה בחסדי היקום.
אני נהנית להרגיש חסרת שורשים וחסרת כל ותלויה בחסד - מאיזה כיוון שלא יבוא.*

יש בזה משהו כמו אומר: 'אני תלויה בחסדיכם. עשו בי כרצונכם'.

מתברר, שלפעמים זה אומר לספוג חרפות.
טוב, אני לא מחפשת את זה, ולא חושבת שזה חיוני. אבל, לפעמים זה קורה. אז זה בסדר.

גם רבי נחמן, הייתה לו דרך מאוד ייחודית, וברור שהוא היה אדם גדול, ובכל זאת ספג חרפות מהרבה כיוונים.
הוא דיבר על כך שחשוב שאדם 'ישמע עלבונו - יידום וישתוק'.
אני לא חושבת שאני טובה בלשתוק, אבל אני גם לא מחזירה חרפות.
אני רוצה להיות נתונה בחסדי אלוהים, על כל מה שזה אומר.

**************

הסאדהוּ בהודו - הם יוצאים לדרך בלי כלום.
הדת שלהם מכוונת אותם בד"כ בסביבות גיל 60 לעזוב הכול, אחרי שכבר הספיקו להקים משפחה ולבסס אותה, ולעבוד ולהרוויח והכול.
עכשיו לקום, לצאת לדרך, בלי כלום. להשאיר הכול מאחור.

ויש כאלה מהם שעושים זאת בגיל צעיר.

הם הופכים לקבצנים. והם נחשבים לאנשים קדושים.
מבחינתם זו לא בושה לבקש אוכל. זה חלק מהדרך שלהם.
וזו 'מצווה' לתת להם אוכל. זו נחשבת לזכות.

אני בחרתי בדרך דומה, אז אולי אני סאדהו.

(פעם חלמתי להיות 'סאדהו' בהודו.
הכרתי איש 'לבן' שנהיה סאדהו. למרות שזה לא מקובל. חלק מההודים חירפו אותו על כך, וחלק כיבדו אותו).

(נדמה לי שמותר להם לקחת רק מקל, קערת אוכל וגלימה. - או אולי מדובר בנזירים הטיבטיים שנודדים?
על כל פנים, גם אני הייתי רוצה להיות יכולה לקחת כל-כך מעט.)