סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[סוסת_פרא*]

---

בוקר טוב !
איזה כיף, התעוררתי מוקדם הבוקר.
בזכות אישה אחת שצעקה מגג אל גג 'הכנתי לך רשימה לשוק'. (ישנתי הלילה בדירה אחרת. תכף אספר).

***********

קוסמת, מעניין מה שסיפרת על התכלת.
איזה חלום מרתק. ומעניין אותי מה באמת הייתה המשמעות והכוונה שלו.
אני יכולה לראות גם את השורש של 'כיליון' במילה הזו, אבל לא הבנתי למה זה קשור לציצית.
(כאילו, לזכור את המוות - כך שהחיים לא יהיו סתמיים?)
בכל מקרה, אמרו לי שלא כ"כ טוב שמות שמסתיימים באות ת', כי זה סוגר, לכן אולי לא הייתי בוחרת בזה כשם.

[סוסת_פרא*]

לאור יש תוכנה של גימטריה. רק אתמול גיליתי אותה. וואו. איזה כיף !
אני מה זה אוהבת לעשות גימטריות.
בעבר, בתקופה שחזרתי בתשובה, הייתי פשוט מכורה לזה - וגיליתי המון דברים מד-הימים, (שאפילו הרב בזאנסון שהראיתי לו את זה התפעל, וביקש להשתמש בחלק מהתגליות לספר שכתב).

סתם משהו שנזכרתי בו אתמול שגיליתי בעבר:
'בית המקדש' = 'אדמת קדש הוא' - (מתוך 'כי המקום אשר אתה דורך עליו אדמת קדש הוא')

אז אתמול ישבנו ושיחקנו עם התוכנה. אני מצידי יכולה לשבת על זה שעות.
בין השאר בדקנו את השם שלי, וגם את השם משפחה. (לפני כך וכך שנים החלפתי שם משפחה לעצמי, אפרופו החלפת שמות)

אהבתי את מה שיצא:
השם שלי עם השם משפחה = 'בית אלהים' ! (וואו ! כל-כך מתאים לי)
שם המשפחה לבד = 'ניצוץ' (זוכרים שרק לפני יומיים כתבתי שהתפקיד שלי כאן הוא להעלות ניצוצות? אולי ידעתי למה רציתי להחליף שם )
ושם המשפחה גם שווה צלם אלהים.

(ועוד משהו חמוד:
השם שלי + נוודות = 'אחרית הימים'. )

[סוסת_פרא*]

בזמנו היו לי 3 מחברות מלאות תובנות של גימטריות ומשחקי מילים. חלקן ממש חזקות ומדהימות.

לי לא הייתה תוכנה. אז ממש ישבתי וחישבתי לבד כל מילה וכל פסוק.
לפעמים הייתי יושבת לילות שלמים, פשוטו כמשמעו, והוגה רעיונות.
הגימטריה עצמה הובילה אותי לכל מיני רעיונות חדשים, לגלות משמעויות בפסוקים שלא ידעתי.
היו לי טבלאות עם מספרים, ולכל מספר - כל המילים ששייכות לו.
אבל האמת, זכרתי בראש המון המון מילים ומספרים.
נניח, היו זורקים לי מספר, כמו 355, 444, 410 וכו' - מיד הייתי יודעת לומר כמה מילים במספר הזה.
וגם המון מילים זכרתי את המספר שלהן, בלי לחשב.
(היום אני זוכרת רק חלק מזה).
אבל מה שהיה אפילו יותר מעניין, זה לחשב ביטויים או פסוקים שלמים.
פשוט הייתי מכורה לדבר.
(דווקא מזל שדי נגמלתי, כי זה פשוט שאב אותי)

אחרי שחזרתי שוב בשאלה, קרעתי וזרקתי את המחברות.
כי הרגשתי שזה מכביד עליי.

אבל לפעמים אני קצת מצטערת.
ממש הרגשתי שקיבלתי את הרעיונות בהשראה מלמעלה.

[בן_עמי*]

בס"ד
_האם יש דממה מוחלטת?
האם יש חלל מוחלט?
איפה?_
בשיעורי אנגלית בהקבצה ג של שמוקלר..

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מה זה אוהבת לעשות גימטריות._
אז מה יוצא מהגימטריה של שם הביה"ס, של מדינת ישראל, חינוך חובא חינם, של מטרד החינוך, ושל קנביס?

[סוסת_פרא*]

אתמול עשיתי טיול ממש מדהים.

התחלתי בשיטוט בסמטאות של נחלאות. איך נהניתי.
וגם אספתי לי בדרך ענבים סגולים מתוקים !
משם המשכתי לכיוון גן סאקר.
פעם שעברה רק נכנסתי אל הגן ויצאתי.
הפעם התכוונתי לעבור דרך הגן, להמשיך לבית המשפט העליון, ומשם איזה מסלול שאור סימן לי.
החלטתי בכל אופן קודם לתור את הגן, ואחר-כך להמשיך את המסלול.
תוך כדי שהלכתי בשבילי הגן ראיתי מרחוק מין מבנה ארעי, שנראה כמו מחנה, של לונגים וסדינים תלויים על חבל סביב סביב, כמו קירות של זולה, ובגדים תלויים לייבוש וכאלה.
מאוד התפלאתי מה זה, מחנה באמצע הגן.
לא יודעת למה, חשבתי שאולי זה מין מחנה זמני של בנות דתיות.
כמובן שהסקרנות דחפה אותי ללכת לבדוק.
הצצתי לתוך השטח התחום בסדינים ולונגי-ם, וראיתי אוהל, ומזרון, וארגזים, וערסל - ובו אישה.
קראתי 'שלום'. 'שלום, מי את?'. 'אני מטיילת. מה זה המקום הזה?'
הוזמנתי פנימה.
זה מקום של אישה אחת שאין לה בית, וכל קיץ היא מתמקמת בגן סאקר, כמובן למגינת לב הרשויות.
המתחם הזה נראה דווקא נחמד.
את האישה של המקום לא פגשתי כי הייתה במקום אחר. זו שדיברתי איתה היא חבֵרה שבאה לבקר.
החברה, אישה לא כ"כ צעירה, שחומה וחסרת שיניים (חלקן), ונראית כמו הומלסית מקבצת נדבות.
אבל, מול המראה שלה, הופתעתי לשמוע שהיא מדברת דברי טעם, וגם בשפה גבוהה.
לא הצלחתי להתגבר על הדיסוננס הזה לכל אורך השיחה איתה.

התברר שיש לה בית ביפו, אבל גם היא לפעמים נודדת.
היא הזמינה אותי אליה ליפו, במקרה שאהיה בסביבה.

את 'בעלת המקום' לא ראיתי, כי לא חזרה כל זמן שהייתי שם. אז אמרתי שאחזור ביום אחר לחפש אותה.
(בתקווה שהיא תצליח בהתמודדות עם העירייה ותישאר שם).

**********

משם המשכתי לתייר את הגן. ומכיוון שכבר היה כמעט ערב, החלטתי הפעם לא לעשות את המסלול שתכננתי. רק את הגן.

בקצה של הגן, הגעתי לכביש, ומעבר לו ראיתי גם כן שביל.
אז כמובן שהסתקרנתי לאן מוביל השביל הזה.
חציתי את הכביש והתחלתי ללכת בשביל, וגיליתי שאני הולכת בדרך יפה מאוד.
התברר שהלכתי בעמק המצלבה.
ושהשביל הזה מוביל גם לעמק הצבאים (זה שכבר סיפרתי שטיילתי בו).
ושאפשר גם לפנות בו עוד קודם, לכיוון נָיות (?), אל עבר המוזיאונים, ולעשות סיבוב ולחזור חזרה, כך אמרה לי אישה אחת, דרך יפה מאוד.

בגלל שכבר היה חושך, זה לא התאים ללכת כבר.
שמרתי את הטיולים האלה ליום אחר.

אבל עכשיו יש לי כבר כמה טיולים אפשריים:

• המסלול שתכננתי דרך בית המשפט.
• על השביל של עמק המצלבה עד עמק הצבאים.
• על השביל של עמק המצלבה למעלה לכיוון המוזיאונים - לעשות סיבוב.

ומלבד זה, יש עוד כל מיני דברים ומקומות שבא לי להגיע אליהם:

• העיר העתיקה
• הכותל
• הר הבית
• שכונת מאה שערים
• עין כרם

ובא לי גם ללכת יום אחד, לסנן עפר מהר הבית, במקום שאור סיפר עליו.

גם בדף הבית, לבקשתי, כתבו לי רעיונות לטיולים בירושלים.
אני ממש מקווה שאהיה כאן מספיק זמן כדי להספיק לטייל את כל הטיולים שאני רוצה לטייל. זה פשוט נפלא.
אף פעם לא ידעתי שירושלים כ"כ יפה ומעניינת.

[סוסת_פרא*]

לא סיפרתי על השלל מגן סאקר:

שתיים וחצי לחמניות טריות.
שקית במבה סגורה.
חצי קופסאת זיתים - (מהסוג העסיסי, שאני אוהבת.)

וכמובן, היו לי הענבים הסגולים מנחלאות.

אחלה שלל.

**********

מצד אחד, זה יוצא לטובה שאנשים משאירים אוכל טוב זרוק.
מצד שני, הגן מטונף ברמות. המון המון שקיות ניילון ושקיות של חטיפים מתעופפות לכל הכיוונים, ועוד כל מיני.

לו לפחות כמות האוכל שמשאירים הייתה מצדיקה את כמות הזבל.
אבל משאירים המון זבל, ורק קצת אוכל.

(כשאני רואה שקיות של חטיפים, ולא בא לי או לא נעים לי להתכופף ולבדוק, אני דורכת עליהן בעדינות, ומרגישה אם יש משהו בפנים.
עם ישראל נורא זללן, אז לרוב השקיות ריקות.
אבל היו לי גם הפתעות....
ולא שאני כ"כ בעד חטיפים. עדיף כבר דברים בריאים. אבל אם מדי פעם, או כשאני קצת רעבה, אז טוב)

[סוסת_פרא*]

_האם יש דממה מוחלטת?
האם יש חלל מוחלט?
איפה?
בשיעורי אנגלית בהקבצה ג של שמוקלר._
בן עמי

[סוסת_פרא*]

כשאור הזמין אותי לכאן חשב מלכתחילה על לילה שניים.
בסוף מצא לי גם דירה של חבר שייעדר שלושה שבועות.
אז נשארתי כאן קצת יותר מהתכנון המקורי, ואתמול עברתי לדירה של החבר.
אני יכולה לישון שם ולאכול אצל אור.
בינתיים אני גם כותבת במחשב של אור, כי עדיין לא סידרנו את האינטרנט בדירה שם.

הדירה של החבר ממש ממש מוזרה.
היא בנחלאות, בסמטה עתיקה וצרה כזו, והכניסה אליה גם כן משונה, במדרגות צרות.
דלת הכניסה לדירה ממוקמת על המדרגות, וכשפותחים את הדלת, המדרגות ממשיכות כלפני מעלה. ממש קשה לעמוד שם כדי לנעול את הדלת. תכנון מוזר ביותר.
אחרי הדלת של הדירה ממשיכים לעלות במדרגות, ואז מגיעים למפלס של הדירה עצמה.
ובדירה, יש דלת ממש צרה לחדר המקלחת והשירותים, ובפנים התקרה בשיפוע, כך שיש רק נקודה אחת שבה אני יכולה לעמוד זקוף.
כבר הספקתי לחבוט את ראשי רק הבוקר הזה לא אחת ולא שתיים.
הדירה קטנטונת, אבל מה שעושה אותה לנחמדה, זה שני חלונות ענקיים. אחד ממש סמוך למיטה שמתחיל מהגובה של המיטה עד למעלה, ואחד ממול.
ואני הרי כל-כך אוהבת הרבה אוויר צח, ואור שמש. אז חלונות גדולים זה ממש חשוב לי.
(נראה לי שאם הייתי באה לקנות או לשכור דירה - זה אחד השיקולים הכי משמעותיים.
ואפילו אם אני שוקלת לעבוד במקום מסוים - התחושה שנותנים לי חלונות גדולים ומוארים מאוד מאוד משפיעה על ההחלטה שלי)

וגם בגלל שהדירה ממוקמת יחסית גבוה, אז רואים גגות של הבתים שמסביב, וגם נכנס הרבה אוויר.

ישנתי שינה מה זה טובה, על מזרון גדול ורחב, ליד חלון גדול ופתוח, עם הרבה שמיים בתוכו.

ובבוקר, כפי שכתבתי, שמעתי קריאת אישה מתוך חלום: 'הכנתי לך רשימה לשוק'.
קמתי וראיתי אישה עומדת על אחד הגגות ומשוחחת בקולי קולות עם מישהו שכנראה היה למטה או בבניין אחר.
השעה הייתה 9:30, בד"כ שעה מוקדמת בשבילי.
אבל היום היה כ"כ יפה ומואר, שהחלטתי לקום.

כבר עשיתי יוגה.
וגם באתי לכאן כדי להספיק עוד לכתוב בבלוג.

(תכף אור יחזור ונאפה לחם לשבת )

יופי של בוקר.

[סוסת_פרא*]

אני אשאר כאן לבד בשבת.
וכבר מצאתי לי מקום לאכול מחר בצהריים.
בחורה מאוד מאוד חמודה שהשתתפה איתנו השבוע בשיעור 'פרשת שבוע', וגרה ממש באותו בניין.

להיום בערב לא מצאתי.
אבל אור הציע שאלך לבית כנסת אחד כאן, שבסיום התפילה שואלים מי צריך אירוח, ומשדכים בין מארחים למתארחים.
נחמד.
אני מקווה שזה יעלה יפה.

[מתחדשת*]

איזה יופי
כמה אני שמחה לקרוא אותך ככה
נשמע לי שההרפתקה שלך התחילה.

[סוסת_פרא*]

איזה יום כיפי ומיוחד היה לי היום. ממש ממש ממש.

סיפרתי שבלילה ישנתי בדירה של החבר של אור.
ובבוקר קמתי מוקדם. והספקתי לעשות יוגה ולכתוב בבלוג.

שכחתי לספר שלאחרונה גיליתי שנורא כיף לי לעשות יוגה ישר על הרצפה, ואני אפילו לא צריכה את המזרון יוגה.
לא אכפת לי אם הרצפה לא הכי מטוטאת, מצב סביר מספיק טוב לי.
את רוב התרגילים אפשר לעשות בלי בעיה גם בלי מזרון. וזה אפילו נעים. (אוהבת את התחושה המוצקה של הרצפה, ואת הקרירות).
במיוחד ההרפיה בסוף - נורא כיף לשכב ישירות על הרצפה.
ואם יש דשא - אז בכלל, לא צריך מזרון.
(דשא גם עושה מין מסאז' כזה לגוף, תוך כדי שעושים עליו תנוחות. וזה ממש נעים.
רק חבל שאני לא יכולה לעשות בעירום על הדשא, גם אם הייתי בפרטיות, כי יש לי מידה מסוימת של אלרגיה, שכל הגוף שלי מתמלא נקודות אדומות.)

אני אוהבת לגלות שאני צריכה פחות דברים ממה שחשבתי.
גם סיפרתי שלאחרונה פתאום גיליתי שאני לא צריכה כרית.
זה תהליך טוב בעיניי. בריא.

***********

בצהריים אור הגיע, והראה לי איך להכין לחם.
יש לו בבית גם מכונה שטוחנת את הקמח, וגם מכונה שאופה את הלחם.
אז הכנו לחם. שיהיה לי לשבת.

אור טוען על הפסוק 'בזיעת אפך תאכל לחם' -
שמכיוון שלחם זה מאכל שלא היה בגן עדן, זה מאכל מעשה ידי אדם - שלכן בעצם אפשר להסתכל עליו כמסמל את כל התרבות.
ולכן 'בזיעת אפך תאכל לחם' - הכוונה בהתחלה ללחם, ואחר כך לאוטו חדש, בית חדש וכו' וכו'. הרדיפה אחרי כל סממני התרבות האלה - היא בזעת אפיים.
והוא טוען, שבבסיס אין רע בתרבות.
שבגן עדן לא הייתה תרבות ולא הייתה חברה, אבל אלוהים לא רוצה שנחזור לאותו מצב שהיינו בגן עדן, אלא למצב גבוה יותר.
שכן תהיה תרבות, ותהיה חברה - אבל שהמוקד שלה יהיה אלוהים.
שזו התרבות הרצויה באמת. הנעלה באמת.
שכך אפשר להעלות את הניצוץ מתוך הרעיון של התרבות (אפרופו, העלאת ניצוצות) - לשים את אלוהים במרכז !

כשהוא אפה את הלחם שלו, הוא אמר 'לכבוד שבת קודש'.
אני רואה שזו אחת הדרכים להעלות את הניצוצות מתוך דברים - על ידי שמכוונים אותם למשהו נעלה, שמקדישים אותם לאלוהים.
(וכמו כשמברכים על האוכל שאוכלים. זה גם מעלה את הניצוצות מתוך האוכל)

גם המורה שלי ליוגה-טנטרה בהודו, היה טוען שזו הדרך האמיתית לחיות - עשה מה שתעשה, אבל כל דבר שאתה עושה - תקדיש לאלוהים.
אם אתה אוכל, ואם אתה סתם מתהלך ברחוב, אם אתה מדבר עם חבר, ואם אתה עושה סקס - תקדיש את זה לאלוהים.
לפי הגישה הזו, לא צריך להתנזר מכלום - אבל צריך לחבר את הכול לאלוהים.
ששום דבר לא יהיה סתמי. ששום דבר לא יהיה מחוץ להקשר של האלוהות.
על ידי ההקדשה הזו לאלוהים - אתה מעלה את האנרגיה שיש בכל דבר, לאנרגיה הכי נעלה שיכולה להיות.

מסתמא, די דומה הגישה של היוגה-טנטרה לגישה של החסידות.

על כל פנים, כיוון שאני מאמינה בטבעונאות (רואו פוד), קשה לי להתחבר לרעיון של הלחם.
למרות שאני כן אוכלת הרבה לחם. צורך פסיכולוגי, לא בגלל שמאמינה שזה נכון.
בגלל האמונה ברואו פוד, קשה לי להתחבר לבישול ולאפייה.
כל מי שמנסה להאהיב את זה עליי נכשל.
אז נכון שהכנתי היום עם אור את הלחם, וזה היה נחמד. ולחם כזה בטח עדיף בהרבה מלחם שקונים בחנות. אז זו גם נקודה חשובה מאוד.
וזה גם מעניין לחשוב על הגאוניות של האדם שגילה את הכנת הלחם. זה באמת מדהים.
אבל, אולי אני דווקא כן רוצה לחזור לגן עדן.
לאכול פירות ישר מהעץ בצורה ובטעם שבה אלוהים ברא אותם, ללא דאגות ובלי לחשוב על המחר.

תרבות שסובבת סביב אלוהים - זה כן !
ורק זה.

***********

בהקשר לזה, אור הזכיר תרבות שלא סבבה סביב אלוהים, אלא סביב איזה רצון אישי - כפי שהיה במגדל בבל.
תרבות כזאת אינה יכולה להחזיק מעמד.

דרך אגב, הגשר החדש שבנו בירושלים - מאוד מזכיר לי את הסיפור של מגדל בבל.
כל פעם שאני רואה אותו אני מתחלחלת.
מכל מקום בירושלים רואים אותו - כמו זין דק ומכוער שמתריס אל השמים. כאילו מנסה לנקב אותם.
מה הם חשבו לעצמם, מי שהחליטו לבנות את הדבר הזה?

[סוסת_פרא*]

המשך סיפור מאורעות היום:

אחרי הלחם, נסענו לקבלת שבת במקום שנקרא 'אלול' - בית מדרש משותף לדתיים וחילונים.
אף פעם לא הייתי בבית המדרש הזה.
היו שם הרבה ניגונים. החדר היה מלא שרים ומנגנים - בכינור, בחליל, בתוף. משהו ממש יפה.
חלק מהשירים והניגונים הכרתי, וחלק לא.
כמובן שנהניתי יותר מאלו שיכולתי גם לשיר.
החדר היה מלא אנשים, והדלת והחלון היו פתוחים למרפסת - ששם קרני השמש של אחר הצהריים בקעו דרך עלים של עץ תאנה.
כמה היה יפה.
לפעמים עצמתי עיניים, ונכנסתי אל תוך הניגון.

אני יודעת ממש להתרגש מניגונים.

יש למשל שיר שאני מאוד מאוד אוהבת, המילים שלו תמיד מרגשות אותי. וגם יש לו לחן של חב"ד שאני מאוד אוהבת, ושרנו אותו היום:

• "אנעים זמירות ושירים אערוג

כי אליך נפשי תערוג.
נפשי חמדה בצל ידיך
לדעת כל רז סודך"*

אילו מילים נוגעות !
זהו ניגון ששרים אותו שוב ושוב ושוב. ניגון מדיטציה.
במיוחד במילים 'נפשי חמדה בצל ידיך' אני מדמיינת ידיים גדולות של אבא שמלטפות אותי. שאני כמו ילדה קטנה חופנת את פניי בתוכן.
ללכת לאיבוד בתוך החיבוק של אלוהים.

היה גם למשל את השיר:
"*ציון תמתי ציון חמדתי לך נפשי מרחוק הומייה
תשכח ימיני אם אשכחך יפתי...*"
אז גם אם המילים של השיר כפשוטן לא מאוד מדברות אליי (נניח, הנושא של 'ציון') - אני מדמה ש'ציון' זו הנקודה הפנימית שבתוכי, שאליה אני רוצה להגיע. הנקודה האלוהית שבתוכי.
ואז אני מדמה כמה אני מתגעגעת לנקודה הזו, וכך אני מתחברת לכל המילים של השיר.
עד שיש לי דמעות בעיניים.

לפעמים אפשר להסתכל עליי ולא להבין ממה אני מתרגשת. כי לא מבינים את המשמעות שאני נותנת למילים.
אפילו למשל בשיר של ירדנה ארזי:
"אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין.
אני הולכת במסע אליך, האדמה עיקשת וצרובה..."
אני מפרשת אותו כשיר אהבה לאלוהים. ואז, כל מילה מקבלת משמעות עמוקה. והבכי עולה מאליו.
"*אני יודעת עד ימי ייתמו, לא לא אבואה עד עמקי לבך
אך מה יפה הדרך בה השארתי את פסיעותיי שלי על אדמתך...*"
מתוק....

גם בבוקר, כשעשיתי יוגה, פתאום נזכרתי באלוהים.
לפעמים נדמה לי שאני 'מזניחה' אותו קצת. יש זמנים שאני שוכחת לחשוב עליו. (אני איתו תמיד, אבל לא תמיד מספיק במודע).
ואז אני חייבת להיזכר.
כמו מה שכתבתי אתמול - שאני נמצאת ברגע, ומרגישה כל נים של הוויה. ואז אלוהים עולה מאליו.
באמצע היוגה נזכרתי. וכמובן שהתחלתי לבכות.
איך אפשר לא לבכות כשנזכרים בְּאהוב הכי אהוב בעולם? זה הרי כל-כך מרגש....

אז פתאום באמצע היוגה הרגשתי שבא לי לשיר את 'הנה אני כולי שלך':

• "הנה אני כולי שלך עשה בי כרצונך.

באתי ריק, אני נכנע, ליבי נתון לחסדך.
גם אם הכול יישלל ממני, בתוכי קולך אשמע.
מן הכאב הוא ירימני, ימלא ליבי באהבה...."*

גם השיר הזה כל-כך מרגש אותי. הלוואי שהייתי יודעת שבאמת 'גם אם הכול יישלל ממני' - אמשיך לשמוע את קולו בתוכי.
להרגיש תמיד מחובקת על-ידי האלוהים, ולא משנה מה.

ובקבלת השבת אחר הצהריים המשיך הלך הרוח הזה של החיבור לאלוהים.
וזה היה לי כל-כך טוב.
הגרון שלי שר, והגוף שלי רקד. והרגשתי. מאוד מאוד הרגשתי.

***********

שם היה ילד אחד, אולי בן 4, שהיה לי פשוט מדהים. (קשה לי להעריך גילאים).
אני לא יודעת אם אני יכולה לתאר.
הוא ישב בשקט, ורק התבונן, נראָה שהוא שקוע כל כולו בעולם פנימי משלו ויחד עם זה מאוד מתבונן סביב ומבין הכו-ל - מהבפנים של הכול, ונראה כל-כך מדיטטיבי.
במשך כל ההופעה הוא ישב לעצמו בשקט, בשפתיים חתומות, ובעיניים שקטות ומתבוננות. ונסוכה עליו מין שלווה מוארת כזו.
אפילו כשהוא חייך, זה היה חיוך קט, כמעט בלתי מורגש. כאילו הוא מין הוויה שכבר יודעת הכול.
וכשמישהו פנה אליו והוא לא רצה, הוא הגיב רק בזיע קל של הראש. והבן אדם הבין. כאילו הכול כבר ברור לו, וההוויה החומרית לא ראויה למאמץ.
הוא נראה כמו נשמה גבוהה מאוד בגוף של ילד. ולא ילד בכלל.
באיזשהו שלב תפסתי את העיניים שלו, ואיזה רגע ארוך הבטנו זה לזה בעיניים. שריר לא זע בפניו.
אני פשוט הרגשתי שלראשונה בחיי אני מתבוננת בילד מואר.
אם הייתי צריכה לדמיין איך המשיח היה נראה בתור ילד - כך הייתי מדמיינת. ואני לא מגזימה.

אני לא יודעת אם אני משליכה עליו כל מיני דברים, ואולי הוא סתם ילד וזהו. אבל איכשהו, זה ממש לא הרגיש שהוא סתם ילד. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה.
הוא כל כך השפיע עליי, שלקחתי מאור את המצלמה וצילמתי אותו. (התמונות שלי ממש לא הצליחו. בסוף אור צילם כמה מוצלחות)
אולי בהמשך אצליח להעלות את התמונה. (אבל אני בספק אם התמונה תשקף את מה שראיתי).

[סוסת_פרא*]

מאוד נהניתי בקבלת השבת הזו, אך לצערי היינו צריכים לעזוב באמצע, כי אור היה צריך להספיק לנסוע לשבת.

כתבתי שמאוד רציתי להתארח בערב לארוחת שבת אצל אנשים.
אז בסוף מצאתי ! איזה כיף.
חבר של אור שהיה השבוע איתנו בשיעור פרשת השבוע, הוזמן לידידה שלו וחברתה, והם הזמינו גם אותי.
קבענו בבית הכנסת אחרי התפילה.

מוזר, איך פתאום הגעתי ללכת לבית הכנסת.
סתם, התחשק לי עוד ניגונים. (זה בית כנסת עם ניגוני קרליבך).
כבר איזה שלוש וחצי שנים לא הייתי בבית כנסת, ופתאום סתם ככה בלי לתכנן אני הולכת לבית כנסת. מוזר.

וממש לא בקטע דתי. כלומר, כן להתחבר לאלוהים, אבל לא בגלל שאני מתחברת לדת. או לרעיון של בית כנסת.
אני אוהבת בדרך כלל את הניגונים של קרליבך, ואחרי שכל-כך נהניתי בקבלת השבת קודם, חשבתי שאיהנה גם בבית הכנסת.

האמת, היו כמה ניגונים יפים שאני מכירה ושחיכיתי להם, כמו 'ידיד נפש', 'מזמור לדוד הבו לאד-ני בני אלים', 'לכה דודי'.
ניגונים שעשו לי ממש ממש טוב, ושרתי אותם בכוונה עמוקה ובהתרגשות, כמו גם הניגונים ששרתי קודם בקבלת השבת.
אבל ! הטקסטים שבין לבין, הדביקו להם מנגינות יגעות כאלו, מנגינות שלא ממש מתלבשות טוב על המילים, ולכן כל אחד שר מילים אחרות באותו זמן, וממש אי אפשר ככה להיכנס לתוך הניגון ולחוש התעלות נפש.
זה נמשך הרבה זמן והיה מייגע. בחיי.

הפריעו לי גם דברים שלא זכרתי, כמו שלא נעים לי שם לשבת בישיבה מזרחית (אבל אחרת כואב לי הגב). לא היה לי נוח.
ואני הייתי במכנסיים ויחפה. ורציתי להיות כמו שאני, ולא להתאים את עצמי.
וגם לא התחשק לי לעמוד כל פעם שעומדים. אז נשארתי לשבת.
אבל הרגשתי לא הכי נוח.
פתאום הרגשתי שוב את כל הכללים האלה שניסיתי לזנוח. ושוב אני מוצאת עצמי כמו תקועה בתוכם. לא אהבתי את ההרגשה.

וכשכולם עמדו ואני ישבתי, עבר לי בראש מה עלולים לחשוב עליי.
ואז חשבתי לעצמי למה אנחנו כל-כך מפחדים להיות יוצאי דופן.
ולמה לחברה כל-כך קשה עם יוצאי דופן?
אז מה אם מישהו לא עושה מה שכולם עושים? אז מה? מה הבעיה עם זה?

חוץ מהשירים הכיפיים, היה לי די משעמם ומייגע, ולא הייתי בטוחה אם יהיה לי נעים לקום ולפלס את דרכי החוצה עם התיק שלי (שהיה קצת מסורבל).
בסוף הצלחתי להחזיק מעמד עד אחרי 'לכה דודי', וקמתי ללכת.
בדיוק אז הייתה התעוררות בקהל. סוף תפילת קבלת שבת, לפני תפילת ערבית, אצל הגברים רקדו, ואז גם אצל הבנות קמו לרקוד.
זה היה נחמד. אבל להישאר להמשך התפילה לא רציתי.

אני עומדת ומוחאת כפיים, ופתאום אני רואה בחורה אתיופית שנראית לי מאוד מוכרת.
ואני קולטת שזו חניכה שלי מפעם מבני עקיבא ! בחורה שמאוד אהבתי והייתה קשורה אליי בקשר מיוחד.
איך פגשתי בה כאן פתאום?
היא נורא התרגשה לראות אותי, ובין התפילות ישבנו בחוץ ודיברנו. קבענו שניפגש מתישהו בימים הקרובים.
זה יכול להיות ממש מיוחד.
היא בן אדם כזה עמוק ומקסים. קצת הצטערתי בעבר שלא הצלחתי להכיר אותה יותר, וגם שהפריד אז בינינו הפער של מדריכה-חניכה. אבל עכשיו...

[סוסת_פרא*]

אז בסוף חיכיתי בחוץ עד שהתפילה נגמרה בשעה טובה.
והלכתי עם הבחור אל ידידה שלו לסעודת שבת. הידידה גרה בנחלאות, רק עברה לכאן. והייתה אצלה גם חברה.
היינו ארבעה, וישבנו סביב שולחן קטן קטן. והיה כזה שפע.
פשוט אכלתי להתפוצץ. וזה לא בריא, אני יודעת, אבל רציתי מהכול.
והייתה שיחה כל כך מעניינת.

שוב דיברנו על אלוהים.
זהו. זה מה שצריך להגיע אליו תמיד.

שתי הבחורות היו ממש ממש מעניינות.
שתיהן היו בעבר בעניין של נצרות. המארחת הייתה תקופה 'יהודית משיחית' ואפילו נטבלה לנצרות באיזה שלב.
היא הייתה בזה איזה ארבע שנים.
עד שהרגישה שזה לא ממלא אותה.
עכשיו היא חוזרת בתשובה.
גם השנייה חוזרת בתשובה.

המארחת אמרה שדווקא בזכות ישוע היא התקרבה ליהדות, כי אחרת לא הייתה מגלה את אלוהים.

בחורה מאוד צעירה, עשרים וקצת.
אבל כזו מדהימה במחשבה שלה.
וכזו מלאה אהבה לאלוהים.

כל-כך חשוב לי שאנשים שאני בקשר איתם יידעו את אלוהים.
יאמינו בו. אבל לא רק יאמינו - יהיו מלאים באהבה.
והיא נראתה לי, אפילו יותר ממני, הרבה יותר ממני, מלאה ביכולת התמסרות. פשוט מעוררת השראה.

אם כי, כרגע היהדות זו לא הדרך שלי.
אבל אני אוהבת כל מי שאוהב את אלוהים. ובטח אם בכזאת עוצמה.
אני אוהבת כל מי שאוהב את האהוב שלי. (ומעניין אם הייתי יכולה לחוש כך גם בעניין של אהוב בשר ודם).

דיברנו למה האהבה לאלוהים לפעמים כואבת.
הבחורה אמרה שזה בגלל שכשאוהבים מישהו מאוד מאוד, אז אתה בכזו רמה של התמסרות, שאתה פשוט מוסר את הלב שלך. ואז הלב שלך נקרע ממך, וזה כואב.
זה היה כל-כך יפה מה שאמרה.

אני אמרתי שאני מבינה את זה כך, שכשאוהבים מישהו מאוד מאוד, פשוט רוצים יותר קרוב, יותר קרוב, יותר ויותר קרוב.
כמה קרוב שיש - זה כאילו לא מספיק. בעצם השאיפה העמוקה היא להתמזג ממש, להפוך להיות אחד.
וכל זמן שאין איחוד מוחלט, עדיין יש נפרדות. וזה אומר שבעצם גם בקירבה הכי גדולה - נשאר איזשהו מרחק, אפילו קטן, אפילו קטנטן.
והמרחק הזה כואב.
תחושת הנפרדות כואבת.
אם אתה אוהב מישהו נורא נורא, אז אפילו כשאתה ממש איתו, מחובק איתו, אתה יכול להרגיש שאתה מתגעגע אליו. (קרה לי שהרגשתי כך)
כי אתה רוצה אפילו יותר קרוב מזה. ואיך?
איך בשר ודם יכול להגיע קרוב יותר?
וגם עם אלוהים זה כך. כמה אהבה שיש, ותחושת קירבה שיש - כל זמן שזה לא איחוד מוחלט - אז יש געגועים, אז יש כאב.

הרבה פעמים באהבה שלי לאלוהים אני מרגישה שאני מתגעגעת הביתה.
לבית האמיתי שלי.
"אחת שאלתי מאת אד-ני אותה אבקש, שבתי בבית אד-ני כל ימי חיי, לחזור בנועם אד-ני ולבקר בהיכלו".

ובעצם, נכון שיש כאב באהבה הזו. אבל זה לא סבל. זה כאב מתוק. געגועים מתוקים.....

***********

זה היה יום מלא אלוהים.

[סוסת_פרא*]

כמה שהיה לי נחמד אצל הבנות האלו.
באיזשהו שלב החבר הלך ונשארנו רק אני והן.
בעיקר דיברתי עם המארחת, והחברה שרה לעצמה מזמורים מהסידור.
נשארתי עד מאוחר, ובסוף המארחת (איך זה נשמע, קצת יותר מעשרים...) אמרה שאני יותר ממוזמנת לבוא מתי שאני רוצה.
היא גם רוצה להשמיע לי ניגונים מדהימים של חסידות קרלין.
ואני באמת מתכננת לבוא.

אז עכשיו, מלבד טיולים בסביבה, יש לי גם כמה פגישות בתכנון:

• עם החניכה שלי לשעבר שפגשתי פתאום,
• עם הבחורה הזו שהייתי אצלה בסעודה,
• עם האישה שגרה בזולה בגן סאקר,
• עם הבחורה שהייתה בשיעור פרשת שבוע (שאני הולכת אליה מחר לארוחת צהריים)....
• ואולי גם עם הבחור שפגשתי השבוע במדרחוב.

אני באמת חייבת להישאר בירושלים כמה שיותר זמן, כי יש לי עוד כל-כך הרבה מה לעשות כאן !

[סוסת_פרא*]

בזמן תפילת קבלת שבת, כששרנו 'לכה דודי'
נזכרתי בפירוש ששמעתי פעם:

"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

ש-'פני שבת נקבלה' במשמעות העמוקה זה שנזכה לקבל פָּנים של שבת. שהפנים שלנו יהפכו להיות פנים של שבת.
אילו פנים אלו? אני לא ממש יודעת להגיד. פנים רוחניות, זה בטוח.

זה מזכיר לי רעיון שחשבתי עליו בעבר, על הפסוק:
'מתי אבוא ואֵרַאֶה פני אלוהים'
שכתוב 'אֵרַאֶה' ולא 'אֶרְאֶה' פני אלוהים - כי הכוונה, שאני אירָאה כך, עם פנים של אלוהים. שהפנים שלי יהפכו להיות 'פני אלוהים'.
כלומר, כשאגלה שאני בעצמי אלוהים.

**********

כששרתי 'לכה דודי לקראת כלה' - התכווננתי אל האהוב שלי. אהובי שבלבוש בשר ודם.
לכה דודי לקראת כלה....

[סוסת_פרא*]

לפעמים יש לי קצת ייסורי מצפון.

אני מרגישה שאני כל-כך אוהבת את אלוהים.
אבל כשאני שואלת את עצמי 'מה היית מוכנה לעשות בשבילו' - אני לא יודעת.

אני לא יודעת אם הייתי מוכנה לעשות כל מה שהיה אומר לי.

ובעצם, אני לא בטוחה שהוא בכלל אמור לומר לי משהו.
יש הרבה אנשים שחושבים שאלוהים רוצה משהו מאיתנו, שיש לו חוקים, שיש לו מצוות, שיש לו דרישות.
אני לא יודעת אם זה נכון.

איכשהו אני מאמינה, שלאלוהים אין שום צווים או דרישות כלפיי,
יש לו רק בקשה כנה ומלאה חמלה, כמו של אב כלפי ילדו:

1. לממש את עצמי - את המתנות שנתן לי
2. להיות מאושרת
3. ולהיות כמה שיותר קרובה אליו

אני חושבת שאם יש מישהו שופט אותנו בעולם הזה - זה אנחנו. לא אלוהים.

• גם ברמה של המודע. שלפעמים זה שיפוט מוטעה שפוגע בנו.
• וגם ברמה של הנשמה. שהיא זו שמחליטה איך לקדם את הלימוד שלנו במקרה שטעינו. הנשמה=אנחנו. זה לא איזה אלוהים חיצוני.

בכל מקרה, אין שום שופט חיצוני לנו !

(לפעמים אחרי שאני עושה משהו שאני לא שלמה איתו, אם נניח פתאום קורה לי משהו לא נעים, יש לי מחשבה אוטומטית שאומרת שזה עונש מאלוהים.
ואז אני מבינה, שזה לא אלוהים. זו אני, כיוון שהיו לי רגשי אשמה, דאגתי 'להעניש' את עצמי. ככה פשוט.)
(אבל, כפי שכתבתי, יש את הרמה של הנשמה. שכן פועלת מתוך הבנה אלוהית עמוקה).

ולמרות שאני מאמינה שאלוהים לא רוצה ממני שום דבר מלבד הנ"ל, אני שואלת את עצמי: 'בכל זאת, אם אלוהים היה מבקש ממך, מה היית מוכנה לעשות?'

לו נניח אלוהים היה מתגלה אליי כאן באותות ובמופתים ומוכיח לי שהיהדות היא נכונה - האם הייתי מוכנה לשמור מצוות?
האם?!

חשוב לי להקשיב ללב. מאוד מאוד חשוב.
כשחזרתי בתשובה לפני כמה שנים, זה לא היה מתוך החלטה לחזור בתשובה. פשוט הלב שלי משך אותי לשם, והלכתי אחריו.
כשחזרתי אחרי שנתיים בשאלה, זה לא היה מתוך החלטה לחזור בשאלה. ההתרחקות של הלב פשוט קרתה לי. לא מהחלטתי ולא מבחירתי. הלב אמר את דברו. אבל ! ההחלטה שלי הייתה בללכת אחרי הלב. יכולתי להתעקש וללכת נגדו. אבל ידעתי להקשיב לו.

אז אני שאלתי את עצמי, אם יש כאלו אישים גדולים שמאמינים ביהדות (נניח הבעל שם טוב), אז מי אני לומר שזה לא נכון.
והבנתי, שזה לא נכון כך להסתכל.
קודם כל, כי הכי גדול שיהיה בן אדם - עדיין הוא בן אדם.
שנית, לא משנה כלל אם הם יודעים דברים עמוקים, ואפילו אם הם צודקים - כל זמן שהלב שלי לא רוצה בכך אז הוא לא רוצה. זאת התשובה. תפקידי להקשיב לו.

ואז הבנתי, שאפילו אם אלוהים בכבודו ובעצמו היה מופיע ומוכיח לי שהיהדות היא נכונה - הייתי אומרת לו 'לא'.
לא אלך נגד לבי.
אם אתה רוצה, הטה את לבי אל הדרך שאתה רוצה בה. הרי אתה זה שמכניס בלב את רצונותיו.
אבל איני יכולה, איני מסוגלת, איני רוצה ללכת נגד לבי.
הלב שלי הוא האורים ותומים.

נשמע לכאורה כמו התרסה נגד אלוהים.
אני אוהבת אותו כל-כך ולא איאות לעשות את שיורה לי?

ובכן, אם אסתכל בכך בעומק, אני מאמינה שהלב שלי הוא משכנו של אלוהים.
אני מרגישה אותו בתוכי בכל מאודי.
לא ייתכן שהלב שלי יצווה אחרת מציוויו האמיתי. פשוט לא ייתכן.

כשאני אומרת לאור שלא הייתי מסכימה לאלוהים אם הלב לא היה רוצה, הוא שואל: 'אז את בעצם שמה את עצמך במרכז, במקום את אלוהים'.
אני חושבת אם זה נכון.

• אני שמה את עצמי במרכז? כמדומה שכן.

אבל הרי עצמי זה אלוהים*.
אין סתירה, ולא יכולה להיות.

**********

היו לי מחשבות על הסיפור של יונה הנביא, שמתאימות לכאן.
אבל חבל שקצת שכחתי מה שרציתי בזמנו לכתוב.

אני לא אהבתי את איך שאלוהים הכריח אותו לעשות שליחות שהוא לא רצה.
אני חושבת שצריך לדעת להגיד לאלוהים 'לא'.

[סוסת_פרא*]

פעם, אחותי שמעה שיעור, שסיפרו לה בו שיש בעולם נשמות שנקראות 'נשמות תוהו'.
חבל שהיא לא זכרה בדיוק להגיד לי מה זה, ואני כבר לא זוכרת בדיוק מה אמרה, אבל אני זוכרת שמיד הרגשתי שזה מדבר עליי.
מהמעט שאני זוכרת - שנשמות תוהו הן נשמות מאוד גדולות שלא צריכות חוקים. הן מעבר לחוקים.
כמו אברהם אבינו, שהיה קרוב לאלוהים בלי שהיה צריך לשמור מצוות. (עדיין לא הייתה התורה).

יש נשמות שהן מעולם ה'תוהו', ויש נשמות שהן מעולם ה'תיקון'.
לפי מה שאני מבינה, נשמות מעולם התיקון צריכות להתקדם דרך חוקים מסויימים של העולם.
נשמות מעולם התוהו הן נשמות גדולות, (ואולי לפעמים מבולבלות?), והן מתקדמות בצורה אחרת.

עשיתי חיפוש בגוגל על נשמות תוהו, ולא מצאתי הרבה, אבל זה מה שמצאתי:

"נשמות שמעולם התוהו, הן נשמות שקשה להן לקבל גבול.
שהן לא יכולות לקבל תשובה - הן תמיד ירצו משהו עמוק יותר...
[...] שנשמות כאלו נבראו על מנת לבטל את האיזון - ליצור מהפכות! לשנות סדרי עולם!"

ועוד:
"שיש נשמות תוהו שיורדות לעולם ועושות טוב.. [...]
הרבה מגיבורי התנ"ך היו מאותן נשמות תוהו שיש בהן כח מיוחד לחולל מהפכות ולא להשלים עם המציאות הנתונה"

אני בטוחה שאני נשמת תוהו.

(אשמח אם למישהו יש עוד מידע בנושא)

[סוסת_פרא*]

יחד עם זאת, אפילו עם בלי חוקים
הייתי רוצה לדעת שיש בי יכולת להתמסר עד כדי כך לאלוהים.
למסור עצמי לגמרי בידיו, ולהיענות לרצונו.

"הנה אני כולי שלך
עשה בי כרצונך"

שכשאני שרה את זה, שאצליח באמת באמת להתכוון לזה.

[סוסת_פרא*]

_איזה יופי
כמה אני שמחה לקרוא אותך ככה
נשמע לי שההרפתקה שלך התחילה._

מתחדשת, תודה.
לְמה את מתכוונת 'לקרוא אותך ככה'?
מה את קוראת שונה עכשיו?

[מתחדשת*]

_ואז הבנתי, שאפילו אם אלוהים בכבודו ובעצמו היה מופיע ומוכיח לי שהיהדות היא נכונה - הייתי אומרת לו 'לא'.
לא אלך נגד לבי._

אם אלוהים בכבודו ובעצמו היה מבקש ממך לשמור תורה ומצוות - היית מרגישה את זה בלב.
כשחזרת בתשובה בעקבות הלב שלך - מה, לא אלוהים "אמר" לך לעשות את זה? מי שם את הנטייה הזאת בלב שלך? (אותו כנ"ל בדרך ההפוכה כמובן)

טוב, המשכתי לקרוא וראיתי שבעצם כתבת אותו דבר בערך.

_לְמה את מתכוונת 'לקרוא אותך ככה'?
מה את קוראת שונה עכשיו? _

ככה כמו שאת עכשיו, מה אני קוראת שונה? את השתנית.
תראי כמה אחיזות שחררת רק מאז שנסעת לירושלים. כמה משקל ירד ממך. זה עובר בכתיבה.

[ליאור_מן*]

סוסה אהובה,
כמה טוב בשבת בבוקר לקרוא את מילותייך על הכמיהה לאלוהים. אני מביטה בשמיים ומודה לך, הזכרת לי בשביל מה אני חיה, בשביל מי אני נושמת, של מי הלב הזה.
ובאמת, המקום של נשמת התוהו מוכר לי מאוד, אין לי ספק שרבות מאיתנו נאבקות למצוא את אלוהים בדרכן הייחודי, למצוא את השביל הישיר אליו - שביל שעוקף את התיווך של מערכות חוקים ומגבלות ומגיע ישר לפתח דלתו. זה השביל של הלב.

מוסיפה כאן שיר אהבה שכתבתי לו:


וכעת, אומרת אני לך:
הסתר דרכיך מפניי
את מילותיך תפרום
ולמראה ידי המגששת באויר
תיסוג לאחור
תעצור נשימתך

היום, רועי, לא תנחני
אם לרוץ או לכרוע
לשתוק או לדמוע.

ימים ארוכים דיברת אליי כמאהב
לחשת סודות אל בין רגליי
פיתית אותי בזרמים של דממה

והנה, נפלתי מול שעריך
שיערי פרוע ונוטף צוף
חולצותיי קרועות ואני שיכורה

ועכשיו, אלוהיי, השאר תשוקתי בידיי
ולשמע בכיי המוטרף בלילות
הגף חלונותיך

עד אשר יכלו כל כוחותיי
עד שיטבעו כל ספינותיי
בעומק מצולות אורך
אז זכיתי לשרת מלכותך.




שבת שלום

[סוסת_פרא*]

_את השתנית.
תראי כמה אחיזות שחררת רק מאז שנסעת לירושלים. כמה משקל ירד ממך_
הלוואי.
אני מרגישה דברים שונים. אך חלק מהם באים והולכים. אני עדיין מלאה פחדים.
אז אני לא יודעת אם השינויים הם נקודתיים, או תהליך שכבר קורה. (ובכל מקרה, גם דברים נקודתיים הם בעלי חשיבות כמובן, ויכולים להתגלות כאבני דרך של תהליך)

תראי כמה אחיזות שחררת רק מאז שנסעת לירושלים
אז מה, יכול להיות שזה קשור לירושלים? (לא חשבתי על זה כך)

ליאור מן,
אני מאוד שמחה שבאת אליי, ושמחה על מה שהדברים שלי עשו לך.
השיר שלך מאוד עמוק ומיוחד. יש בו רמה גבוהה של התמסרות שאותי באופן אישי מרגשת.
ובכל זאת, לא הבנתי מדוע את רוצה שיסגור בפנייך השערים?
(את יכולה להסביר לי כאן, או בדף הבית שלי)

[סוסת_פרא*]

בוקר טוב !
בוקר שבת.

איזה כיף לשמוע בשבת בבוקר קול תפילה עולה מבית הכנסת הסמוך.
למרות שאור לא בבית ישנתי שוב בדירה של החבר, כי כתבתי כאן באינטרנט עד 5 בבוקר (אצל אור אי אפשר, כי שומר שבת).
מול החלון הגדול שמעל המיטה - בית כנסת. שכחתי איזה. לא אשכנזי.
קולות תפילה של שבת בבוקר עולים משם.
ואור של שבת בבוקר מונח על הבית.
והרבה שמים.
התכלת שפוכה על הכול.

עכשיו אני כותבת ושומעת בחורה צעירה שרה (אולי לילדיה?):

"אם יהודי היה יודע מה זה מה זה התבודדות
אם יהודי היה יודע מה זה התבודדות -
היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורוקד מאה עשרים שנה
היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורוקד מאה עשרים שנה.

אם יהודי היה יודע מה זה מה זה אמונה
אם יהודי היה יודע מה זה אמונה..." (וכו' וכו')

אני זוכרת את השיר הזה מהתקופה שהייתי בברסלב. שיר חמוד.

בדיוק אתמול בארוחת הערב דיברתי עם הבנות על התבודדות (= שיחה עם אלוהים במקום נפרד). על כמה אהבתי את זה אז, וכמה זה עשה לי טוב. ושהייתי רוצה לחזור לזה.

זה ניתק לי כשחזרתי בשאלה. אבל הרי לא חייבים להיות דתיים כדי לדבר עם אלוהים.
רק מה, בתקופה הראשונה של החזרה בשאלה לפני כמה שנים, היו לי הרבה רגשות אשמה, וחשבתי שאלוהים כועס עליי, לכן הרגשתי לא ראויה לדבר איתו.
לפני כן, כבר כמה שנים ממש התמדתי בעניין של ההתבודדות. וזה עשה לי נפלאות.
אבל אחרי שזה ניתק, כבר היה קשה לחבר את זה שוב. ואין שום סיבה באמת.
הלוואי שאצליח לחזור לזה.

*********

פתאום מצאתי כאן ספר +'וכי נחש ממית?' מאת ישראל סגל.+
הוא היה חרדי מבית מאוד גדול וידוע אצל החרדים, וחזר בשאלה והפך לעיתונאי. ובני משפחתו וחבריו נידו אותו לחלוטין.
ובספר הוא מספר על כל התהליך והיחסים עם העולם החרדי, ועל הכאב שבקרע בינו לבין אחיו (שנחשב אצלם לגדול בתורה).
כבר מזמן מזמן רציתי לקרוא את הספר הזה.
אני מקווה שכאן יזדמן לי. (כי הרי יש לי כאן כל-כך הרבה דברים לעשות).

זה מאוד מעניין כמה שיוצא לי להתעסק לאחרונה בעניינים של דת.
בתוך שבוע אחד פגשתי שלוש חוזרות בשאלה מבתים חרדיים - אחת השותפה שהתארחתי אצלה בירושלים לא מזמן, ואחת בחורה חכמה מקסימה ועמוקה שפגשתי בפסטיבל פשוט, ועוד אחת... שכחתי מי.

וגם אור, שמאוד קשור ליהדות - (אבל יותר לתנ"ך, ואיך שהוא מבין את התנ"ך ופחות לחז"ל).
וכל החברים שלו מסביב שקשורים לזה כך או אחרת.

אין לי עניין להיות דתיה.
אבל *כשאני קרובה לזה, זה מוציא ממני דברים - לכאן או לכאן.
כנראה שיש לי עוד הרבה מה לעבד שם*.

סיפורים של חרדיים למשל, גם מעניינים אותי מאוד. את העולם החרדי פחות הכרתי.
למרות שעברתי דרך כל מיני זרמים, ואני מכירה הרבה גוונים - דתי לאומי, ברסלב, חב"ד, מתנחלי בת-עין.
ומהיכרויות יותר שטחיות:
התארחתי מעט גם אצל חרדים, ופגשתי גם אנשי אשלג (של הרב אשרוב).
אני מכירה חוזרים בתשובה. וחוזרים בשאלה. פגשתי קצת רפורמים, קצת קונסרבטיבים, קצת יהודים-משיחיים.

זה מאוד מעניין, איך כל אחד, אבל ממש כ-ל אחד, לא רק כל זרם, אלא כל אדם, יש לו דרך משלו בחיבור לאלוהים.
כל אחד מכניס את האמונה המסוימת שלו, ונותן לזה את הגוונים שלו.

ואיך אפשר עוד להחזיק בדעה שיש דרך אחת נכונה?
תראו כמה דרכים יש.
אינסוף....

[ליאור_מן*]

השיר הזה נכתב מתוך תחושה של מרחק מאלוהים, מתוך הכאב ותחושת ההפרדה ממנו. בשלב מסויים הבנתי שאני מבקשת את ההפרדה הזו, כדי שאוכל להתאמץ יותר, לגלות בתוכי רמות יותר עמוקות של אהבת אלוהים שלא היו זמינות לי כשהכל היה 'בסדר' ולקחתי כמובן מאליו את רגש הקרבה אליו.
אז ביקשתי ממנו בדיוק את זה - שיסגור את שעריו בפניי וייתן לי לגלות את תעצומות הנפש בתוכי, את המקום שמוכן לוותר על הכל, לשרוף את כל האגו שבתוכי רק על מנת שהשערים האלו יפתחו בשנית.

אחרי שיוצאים למסע הרוחני, יש שלב של ירח דבש - תקופה שבה אתה נרגש מאלוהים ועושה איתו אהבה יום ולילה. אבל אחר כך חייבת לבוא תקופה שבא אתה נדרשת להתחיל לעשות ויתורים. להשיל מעליך את כל דפוסי האישיות שצברת, וזה כואב וקשה וכבר לא כל כך נעים. ובמקום הזה, לאהוב את אלוהים, להודות לו על הקושי שהוא מעמיס עליך ולזהות את החמלה האדירה שמניעה את התהליך הזה - זה כבר שלב אחר של התמסרות.

הלוא כן?

[בן_עמי*]

בס"ד
יש נשמות שהן מעולם ה'תוהו', ויש נשמות שהן מעולם ה'תיקון'.
יש, אבל לפעמים מסוכן קצת לשחק באש..
3 נכנסו לפרד"ס, 1 לא "התפקשש"..

[אור*]

הבחירה החופשית מקורה הוא לא בלב ולא בשכל, אלא במקום גבוה יותר. הבחירה באופן מהותה היא קשה, והתשובה אינה יכולה להיות ברורה. הדרך לבחור נכון היא לדעת לזהות את המקור של כל רגש שדוחף לכוונים השונים של הבחירה.

אלהים מבחינתי הוא זה שמייצג את הבחירה הנכונה - האמת - התכלית, ולכן לא צריך בהכרח לזהות אותו עם הלב או הנשמה או כל דבר אחר. דברים אלו נשגבים מבינתינו.

לכן, סוסת פרא, אם יתברר לך לפי האמת, שאותו רגש, שאת קוראת לו הלב, לפעמים מטעה אותך, האם תלכי נגדו? אם יתברר לך לפי האמת שאת לא באמת יודעת להבחין בין רגש שבא מהלב, לבין רגש שבא מצורך למילוי חוסר חומרי כלשהו, האם תלכי נגד הלב?

[אתי*]

אם אתה רוצה, הטה את לבי אל הדרך שאתה רוצה בה.
נשמע לכאורה כמו התרסה נגד אלוהים.

נשמע דווקא כמו תפילה אדירה @}

[סוסת_פרא*]

ליאור מן, אני חושבת שאני מבינה את מה שאת אומרת.
אם כי איני בטוחה שאני מתחברת לאמונה שדברים אמיתיים צריכים לבוא מתוך קושי. (זה נושא שאני עובדת עליו)
בכל מקרה, השיר שלך ממש מרגש.

***********

לפעמים מסוכן קצת לשחק באש
בן עמי, אין מה לעשות. חייבים ללכת אחרי הלב. לאן שהוא לוקח....
לא ייתכן שאלוהים מכוון אותי בדרך לא נכונה.

***********

אם יתברר לך לפי האמת, שאותו רגש, שאת קוראת לו הלב, לפעמים מטעה אותך, האם תלכי נגדו? אם יתברר לך לפי האמת שאת לא באמת יודעת להבחין בין רגש שבא מהלב, לבין רגש שבא מצורך למילוי חוסר חומרי כלשהו, האם תלכי נגד הלב?

אור, הלב הוא לא רגש כאחד משאר הרגשות. אני מרגישה שזו הדרך של אלוהים לדבר אליי. לכן אין סיכוי שהוא יכול להטעות אותי.
וגם אם כן, ואני טועה - זה לא משנה. כי אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה. הולכת אחרי הדבר שנראה לי הכי אמיתי.
מעבר לזה, אני לא יכולה לדעת. אולי אני טועה. ואם כן זה בסדר.

נכון שנקודתית אני לא תמיד יודעת מה הלב אומר ומה הפחד או השכל.
אבל בתמונה הרחבה אני יודעת כן.

גם אם מדובר ביצר, צורך במילוי חומרי, הלב אומר לי אם זה בסדר ללכת אחרי הצורך הזה.
זה לא בהכרח הפוך - זה לא בהכרח צרכים רגשיים מול דבר הלב.
הלב הוא חומל.
הוא יכול גם להכיר בצרכים הרגשיים שלי. והוא יודע עד כמה אני צריכה אותם ומאיזה מקום הם באים, כך שגם אם זה לא מה שאני צריכה לטווח הרחוק, יכול להיות שהוא יכוון אותי להסכים להיענות לצרכים האלו כרגע.

כשאני מדברת על הלב, אני מדברת על הקשר שלי עם אלוהים.

שוב, אולי אני טועה בגדול. אבל זה כל מה שאני יודעת.

[סוסת_פרא*]

אתמול היה יום שבת, וקרו דברים מדהימים.

בצהריים הלכתי לארוחת שבת אצל הבחורה השכנה של אור (שהייתה בשיעור פרשת שבוע).
היה מאוד טעים, וגם הייתה בינינו שיחה ממש מעניינת.
היא גם מבית חרדי, אבל עדיין דתיה - אם כי בצורה אחרת. (חבל שלא הספקתי ממש לשאול אותה על כל התהליך).
כתבתי כבר שאני לאחרונה כל הזמן נפגשת בוריאציות של הנושא הזה.

היא גם הציעה לי ללכת איתה השבוע אל העיר המזרחית. הבנתי ממנה ששם יש כמעט רק ערבים. מצחיק, אני פוחדת ללכת לעיר העתיקה, ואני חושבת ללכת איתה אל העיר המזרחית. (היא לא פוחדת. סיפרה שהייתה עובדת שם).

יצא שנשארתי אצלה הרבה זמן.
עד שהרגשתי שאני ממש ממש צריכה לצאת לטיול.
(חייבת כל יום לפחות פעם אחת לצאת. ובמיוחד אחרי שהתרגלתי לטיולים רגליים. וחשוב לי שזה יהיה בשעות האור, אבל עדיף לא חם מדי. בד"כ שעות אחר הצהריים הן המתאימות ביותר).

התחלתי ללכת בגן סאקר לכיוון עמק המצלבה. (כתבתי כבר שאני רוצה לטייל שם).
ואז קיבלתי טלפון ממישהי מהאתר, שנדברנו עוד קודם לטייל יחד בשבת. אז קבענו להיפגש עוד מעט בעמק המצלבה.

עד שאני מחכה לה, פתאום מגיע מולי בחור חרדי, וממלמל משהו כמו 'חזרה בשאלה, את מכירה ארגון של חזרה בשאלה?'
אני מנסה לענות לו, והוא ממשיך ללכת, ואז הוא חוזר.
הוא אומר 'יהודים מגיעים, אני לא יכול לדבר כאן'. אז הוא מתחיל ללכת לכיוון השיחים ומסמן לי לבוא אחריו.
אני לא יודעת אם באמת הוא מנסה לברר על חזרה בשאלה, או שיש לו כוונות לא טהורות, אז אני הולכת אחריו טיפה, אבל לא נכנסת אחריו לבין השיחים.
אז הוא חוזר ומנסה לדבר איתי. ושוב מגיעים 'יהודים'.
אז הוא מבקש שאלך איתו לעבר השני של השביל, גם שם יש שיחים. אבל אני דואגת לעמוד במקום גלוי לעין, ורק הוא מתיישב בין השיחים.
אני גם מבהירה לו שתכף צריכה לבוא חברה. אני לא יודעת מה הכוונות שלו.
מתברר שהוא בן 18. בחור יפה. עם פאות ארוכות ארוכות. חסיד גור.
מבקש סיגריה (שבת). אין לי.
הוא אומר שהוא חייב עכשיו למצוא עזרה, כי הוא לא יכול לחזור אל הישיבה.
אני מספרת לו על ארגון 'הלל'. אז הוא מבקש את הטלפון שלי להתקשר לשם עכשיו.
הטלפון שלי לא טוב. חוצמזה לא נראה לי שהם עובדים בשבת.
למה? אבל הם לא דתיים, אז למה הם לא עובדים בשבת? הוא לא מבין....
אמרתי לו שינסה ביום ראשון.
הוא אומר: שאלתי הרבה אנשים. אף אחד לא ענה לי. למה אף אחד לא רוצה לעזור?
הוא נראה אבוד כזה.
אני אומרת לו שאנשים לא מכירים חרדיים, אז הם פוחדים.
אני מציעה לו, אם הוא לא רוצה לחזור לישיבה ופוחד מה יחשבו עליו, שיוריד את הבגדים השחורים ויישאר רק עם החולצה הלבנה והמכנסיים.
הוא אומר שזה לא יעזור, כי הוא צריך להוריד את הפאות.
אם רק מחר הוא יתקשר להלל, אז הוא צריך לחזור עכשיו לישיבה. הוא פוחד לחזור לישיבה, כי הוא עלול להתחרט. הוא מרגיש שהוא צריך עכשיו-עכשיו לעזוב.
אני לא יודעת איך לעזור לו בזה.
אני אומרת לו שאם זה באמת מה שהוא רוצה - אז הוא יצליח. שלא ישכח מה הוא רוצה. רק שייזהר - כי גם בעולם החילוני יש הרבה בלגאן. שיידע להתחבר רק לאנשים טובים.
אני שואלת כמה זמן הוא מרגיש כבר ככה.
הוא אומר שכבר הרבה זמן שהוא רק לובש את הבגדים האלה ונראה חרדי כלפי חוץ, אבל לא שומר כל מיני מצוות.
הוא לא שומר שבת, והוא גם עושה ככה... (מצביע על הזין שלו) ומוציא... (לא מפרש מה) - שאסור...
אני לא יודעת אם הוא מדבר על זה בתמימות, או שיש לו כוונות 'מלוכלכות'.
אני נוטה לשפוט אותו לכף זכות. אם כי אני זהירה.
אנחנו ממשיכים לדבר. הוא כל הזמן מבוהל ומסתכל לכל הכיוונים. יש רגעים שהוא קם והולך. ואז הוא חוזר.
אני ממש מרחמת עליו.
אני אומרת לו שאם באמת הוא לא יכול שם כבר, אז שיעשה את זה. שיילך אחרי מה שהוא מרגיש.
איך הוא יודע שבאמת הוא רוצה לעזוב?
הוא מספר שיש לו חבר שעזב ואמר שטוב לו עכשיו. אבל הוא איבד את הטלפון שלו.
אחר כך הוא אומר לי, לך אין בעיה, אבל אני מאמין באלוהים, אז אני יודע שזה אסור לעשות את זה.
אני לא יכולה להסביר לו מה אני חושבת.
בסוף הוא מושיט לי יד ללחיצה. אני חוששת (שוב, אולי מה הכוונות שלו), אבל מושיטה לו את היד.
הוא לוחץ לי את היד. אחר כך אומר, זו פעם ראשונה שאני לוחץ יד לאישה. אפילו באמא שלי אני לא נוגע.
טוב, אני אתקשר להלל...
ואז הוא הלך.

אני עד עכשיו לא יודעת אם באמת נכון מה שהוא סיפר לי, או שהוא סתם בחור חרדי חרמן שמשתגע מהחרמנות שלו וקיווה שייצא לו משהו.
(בכל מקרה, כך או כך, הוא נראה מאוד מסכן).

אני אמרתי לו שאברר בשבילו על עוד אפשרויות ושינסה להתקשר אליי.
בינתיים הוא לא התקשר. (אין לו טלפון כמובן)

כל הסיפור הזה היה הזוי לחלוטין.
ממש לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי.

במיוחד שאתמול בבוקר כתבתי שאני כל הזמן נתקלת כאן בנושאים שקשורים לדת.
ושפגשתי 3 בנות שיצאו מבית חרדי, ועוד הספר של ישראל סגל שחזר בשאלה.
ופתאום זה.
כל-כך מוזר.

***********

האמת, עברו לי מחשבות לקחת אותו ו'לחנוך' אותו.
אם הייתי יודעת שהוא באמת תמים, אולי הייתי רוצה לתת לו להרגיש מגע של אישה.
רק מה, בטח הוא היה כל-כך מתרגש, שמיד היה גומר. אז זה היה יכול להיות קצת מבאס.

[בן_עמי*]

בס"ד
_מתברר שהוא בן 18. בחור יפה. עם פאות ארוכות ארוכות. חסיד גור.
מבקש סיגריה (שבת). אין לי.
הוא אומר שהוא חייב עכשיו למצוא עזרה, כי הוא לא יכול לחזור אל הישיבה.
אני מספרת לו על ארגון 'הלל'. אז הוא מבקש את הטלפון שלי להתקשר לשם עכשיו._
ארגון "הלל". אים הוא מגור לקשר אותו מהר, לפני שיסתבך עים ה"משמרת".
הכרתי אחד מגור שבגיל 14 הם חיתנו על נסיון דומה.
שינסה בסניף של תל אביב.
פעם היה לי אח של ידיד שהתנדב שם.
אים הוא החליט לעזוב- לפעמים צריך להעביר דברים מהבית. עדיף לוותר ולעוף בלי כלום.
אים יש לך איך לאתר אותו, יש שם חברה חסידים לשעבר, הם יבינו אותו יותר טוב.
כן , גם אנחנו הכרנו חברה שקופצים לשיחים, יש להם סיבה טובה..

[בן_עמי*]

בס"ד
הוא לוחץ לי את היד. אחר כך אומר, זו פעם ראשונה שאני לוחץ יד לאישה. אפילו באמא שלי אני לא נוגע.
אני עד עכשיו לא יודעת אם באמת נכון מה שהוא סיפר לי, או שהוא סתם בחור חרדי חרמן שמשתגע מהחרמנות שלו וקיווה שייצא לו משהו.
לא נראה, נראה בחור שרוצה לצאת מהחסידות.
אם הייתי יודעת שהוא באמת תמים, אולי הייתי רוצה לתת לו להרגיש מגע של אישה.
ממש לא.
יש לו מספיק בלאגן גם בלי זה.אים הוא רק החליט לעזוב, ולא מכיר את העולם ש"בחוץ".
אים אלוקים יאהב אותו,הוא אולי יצליח להגיע לאירגון.
אים יעלו על זה שהוא רוצה לעזוב, חבל לו על הזמן.

[סוסת_פרא*]

יש לו מספיק בלאגן גם בלי זה
מתארת לעצמי שאת צודקת.

(אלו היו סתם הגיגים. לא משהו מעשי)

[סוסת_פרא*]

---

עבר עליי יום קסום לחלוטין. (אני עושה קו צהוב בתחילת הודעה אם עבר זמן מאז ההודעות האחרונות שכתבתי. שזה לא ייראה כרצף.)

אני פשוט, אבל באמת באמת באמת, לא עומדת בקצב של כתיבת הדברים המדהימים שקורים לי.
מטורף.

ועוד לא סיימתי לכתוב את אתמול.

*************

טוב, נתחיל מלהמשיך את אתמול.
אז עזבנו אותי בלחיצת יד עם החרדי שרוצה לחזור בשאלה.
חברתי מהאתר הגיעה עם התינוקת המדליקה שלה, ויחדיו התהלכנו לנו קצת בעמק המצלבה, ובסוף מצאנו עצמנו על חלקת דשא נעימה. ליד הסניף של בני עקיבא מרכז.
היו שם הרבה ילדי בני עקיבא בפעילויות של שבת, והשמחה הייתה רבה.
הייתה לנו פגישה נעימה, אם כי קצרה מדי, ואז הקפיצה אותי לסינמטק.

*************

מה לי ולסינמטק? שאלה טובה.

במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים, הקרינו שם סרט שנקרא 'עד קצה העולם' (באנגלית: 'Into the wild').
שמעתי עליו עוד בתחילת השבוע ונדלקתי.
זה סרט המבוסס על סיפור אמיתי לגמרי, על בחור שסיים את לימודיו בקולג' בארה"ב, והחליט לעזוב הכול ולצאת לדרכים.
הוא זורק את תעודת הזהות שלו, ותורם את כל הכסף שלו שנועד להמשך הלימודים, ויוצא בלי כסף וכמעט בלי כלום.
בהתחלה הוא נוסע במכונית, ואז מחליט לנטוש אותה, ולהמשיך ברגל ובטרמפים.
החלום שלו - להגיע לאלסקה ולחיות שם בטבע הפראי.
עד אז הוא משוטט בדרכים, ומתחבר לכל מיני אנשים, חיבורים מיוחדים. ותוך כדי כך מכין את עצמו לעולם הפרא.
הוא באמת מגיע לאלסקה, מוצא שם אוטובוס נטוש, ומתגורר שם, וחי על צייד וליקוט. רק הוא והטבע.
בסופו של דבר הוא מת שם מרעב, אבל מה שחשוב בסרט עד לנקודה הזו - זה המסע.
יוצרי הסרט נסעו בעקבותיו ופגשו את אותם אנשים שהוא פגש במסע שלו, ולפי זה הם בנו את הסרט, שמראים בו בין השאר את כל המפגשים המיוחדים שלו עם האנשים (במקומות האמיתיים שבו התרחשו), וגם דברים שמבוססים על היומן שכתב.

כאן יש קישור לאתר של הפסטיבל שבו יש תיאור של הסרט

ברגע ששמעתי על מה הסרט, הרגשתי שזה ממש מדבר אליי.
לעזוב הכול, אפילו בלי תעודת זהות, זה חלומי כבר שנים רבות.
האמת, יותר התחברתי לנדודים שכללו גם טבע וגם מפגשים עם אנשים, מאשר החיים בטבע הפראי (שאותי מפחיד). אבל ממש הרגשתי שהייתי רוצה לראות את הסרט ולקבל השראה.

רק מה, אני בטיול הזה לא מוציאה כסף על מה שלא חייבים.
רק את המינימום - בד"כ עבור נסיעות אם צריך, או עבור תרופות (לצערי ).
אז ויתרתי על לראות את הסרט.

אני מאמינה שאם משהו צריך להגיע אליי הוא יגיע. ואם לא אז לא.

ואז ביום חמישי אור אומר לי שהוא רוצה שאני אלך לסרט, לכן הוא ישלם לי עליו. (דיברנו על ההקרנה האחרונה של מוצאי שבת).
הוא מרגיש שזה לא סתם שבדיוק עכשיו יש את הסרט הזה.
וגם חשוב לו לראות מה הסרט יעשה לי.
איזה חמוד ומקסים !

מאוד מאוד שמחתי.
רק מה, נגמרו הכרטיסים.

אור הציע שבכל מקרה אלך, ואולי מישהו ירצה למכור כרטיס.
או, אפילו יותר טוב - שאגיד להם שגם אני נודדת, ושיתנו לי בחינם.
ברגע הראשון חשבתי שזה ממש מופרך לומר דבר כזה. ומה פתאום שיסכימו לתת לי. ושאני מתביישת.
בסוף חשבתי, טוב, מה יזיק לנסות.

אז כשהגעתי לשם התכוונתי באמת להגיד את זה ולראות מה אקבל. אבל לא ידעתי מי האחראי שם שצריך לדבר איתו.
ובדיוק הגיעו אנשים שרצו למכור כרטיסים, וכבר לא נשאר זמן רב עד לסרט, ולא ידעתי אם במקרה שלא יסכימו לי - אם אצליח למצוא כרטיסים אחרים -
אז אמרתי, טוב, אני בכל זאת אקנה (בכסף שאור נתן לי).
ובאמת בכלל מזל שמצאתי כרטיס. גם זה נס !
ולמרות שבסופו של דבר לא ביקשתי, הייתי גאה בעצמי לדעת שכן הייתי יכולה לעשות זאת. שעמדתי לעשות זאת.

כשהייתי בתוך הסינמטק (בעצם, זה היה במרכז בגין), הרגשתי מוזר. כמו עולם אחר, שאני כבר לא כ"כ שייכת אליו.
האמת, הסרט היה מיוחד מאוד. אבל בכל זאת תהיתי אם זה כדאי לי כך.
למרות שאנשים לפעמים מציעים לשלם עבורי על דברים, וזה נחמד - אני חושבת האם זה רצוי.
אולי בכל זאת כדאי לי לדבוק בפשטות, ולהסכים שישלמו עליי רק על דברים כמו אוכל ונסיעות.
ושבאמת, מה שצריך להגיע אליי - יגיע גם ככה. בלי כסף. לא שלי ולא של אחרים. (סימן שאלה)
הייתי קצת לא שלמה עם עצמי.

היו בסרט דברים ממש מרגשים. והזדהיתי עם המון דברים.
אמנם, חלקים היו קצת לא מעניינים, כי תיעדו את המפגשים שלו עם אנשים, ולפעמים זה משהו שבמציאות הוא מקסים, אבל לא מספיק מרתק בשביל סרט.
(כמו אם הייתי מתעדת את היומיום שלי במסע הזה. יש הרבה דברים נהדרים שהם מינוריים).
אבל היו חלקים ממש חזקים.

במיוחד לקראת הסוף.
אחרי שהוא היה כבר כך וכך זמן לבדו בטבע הפראי, הוא פתאום מתגעגע לחזור.
ואז הוא מתחיל לחזור, ומגלה שהנהר שהיה קפוא כשהוא הגיע, עכשיו נהיה בלתי עביר.
אין לו ברירה אלא לחזור למקום שהיה בו.
והוא כבר לא מוצא כמעט בעלי חיים לצייד, והוא רעב ומתחיל לרזות יותר ויותר.
אז הוא מנסה ללקט לפי מגדיר צמחים, ומפספס - ואוכל צמח רעיל וקטלני.
אחרי סבל רב הוא מצליח לשרוד את זה, אבל הוא חלש מדי, ולא מצליח למצוא אוכל. וכך לאט לאט הוא גווע ברעב.
ממש לפני המוות שלו הוא כותב על הקיר של האוטובוס 'הייתי מאושר'.
ואז רואים אותו נופח את נשמתו עם פניו אל השמיים.
הוא מת חופשי.
חופשי לגמרי.
(ועל זה אני מקנאה. הוי כמה שאני רחוקה מזה...)

איך בכיתי.
בכל מיני קטעים, אבל בחלק האחרון ממש. בקול ובלי להתבייש. הדמעות זלגו חמות ושופעות.

גם המשחק מעולה.
וקראתי שהשחקן הוריד המון קילוגרמים ממשקלו במיוחד בשביל הסרט, כך שבחלק האחרון יש ממש אמינות, כשרואים אותו הולך ורזה מיום ליום.

ולחשוב שכל זה סיפור אמיתי !
שבאמת היה מישהו כזה, שהיה לו אומץ כזה להשתחרר מהתרבות הממכרת, ללכת אחר החלום שלו, ולהיות חופשי לגמרי.

משפט שהגיבור אמר שמאוד אהבתי (אחרי שתקופה נדד בלי כסף, ואז תקופת מה עבד קצת וכן היה לו כסף - לפני שהגיע לאלסקה):
'*זה קל מידי לטייל עם כסף.
הימים הכי מרגשים שלי היו כשלא הייתה לי פרוטה*'.

בהחלט סרט מעורר מחשבה.

[סוסת_פרא*]

אני כבר לא מתארחת אצל אור.
אני מתגוררת בבית של החבר שנסע לחו"ל, וגם עם אוכל אני צריכה להסתדר עכשיו לבד.
(אמנם אור עזר לי הרבה, אבל אני לא יכולה לבקש יותר מזה).
כמובן, שהתחלתי לדאוג. מה יהיה ואיך אסתדר.

טוב, אני יודעת שאלוהים יעזור לי.
צריך רק להאמין בזה בלב שלם.

בדיוק התכתבתי עם מישהי מהאתר, שכתבה לי להתייחס למה שאני עושה במסע כמו אל תרגיל.
ושכרגע אני מתרגלת את הנתינת אמון.
אבל זה לוקח זמן עד שאני אראה שבאמת דברים מסתדרים, ואדע שאני יכולה לתת אמון מוחלט.
ושזה טבעי ובסדר שצריך את הזמן הזה.

אז אני פתאום חשבתי שהמילה 'להתאמן' והמילה 'אמון' הן מאותו שורש.
ושאני מתאמנת בלתת אמון.

ובאמת, לא חסרתי היום. ועוד נפלאות הגיעו....

***********

בצהריים החלטתי ללכת להצטרף לפרוייקט סינון העפר מהר הבית. (כתבתי על זה כבר)
עשיתי טיול רגלי - דרך רחוב קינג ג'ורג' ורחוב אגרון (איזה רחוב יפה !) - לשכונת ממילה (איזו שכונה יפה, אם כי 'קניונית' משהו ), הגעתי לשער יפו, ואז המשכתי לשער שכם.
אנשים ששאלתי אותם בשער יפו איך מגיעים לשער שכם, נראו מודאגים. שאלו אותי מה יש לי לעשות שם, ושאזהר.
פשוט, קבעתי עם אור שיאסוף אותי בשער שכם (הפרוייקט של הסינון נמצא בהמשך לשם, בגן לאומי 'עמק צורים'). ולמרות שיש לי כל מיני חששות מאזורים של ערבים, בכל זאת הרגשתי שזה יהיה בסדר ללכת לשם, בלי להיכנס פנימה.
(אולי גם עם להיכנס, אבל אני הרי לא יודעת).
זה היה מוזר. מלא מלא ערבים. כאילו עברתי למדינה אחרת.
ולא ידעתי אם אני צריכה לחשוש ממה שהם אולי עלולים לחשוב עליי, או שהכול בסדר.
בכלל, זה גם אזור כל-כך לא מוכר לי, וכל העיר המזרחית בכלל, שזה באמת מרגיש לי כמו ארץ אחרת.
אור אסף אותי משם והגענו לפרוייקט.

מה שעוד היה מקסים, שתוך כדי ההיכרות עם אור, התברר לי שהוא חבר טוב של מישהו מקסים שהכרתי בעבר בהודו.
וממש רציתי לפגוש אותו.
אז התברר עוד שהוא עובד עם אור, והיום הוא אפילו היה שם, והדריך תיירים.
אז הצטרפתי גם להקשיב להדרכה.
אחר-כך דיברנו, והוא הציע לי לקחת אותי מחר לטיול בעיר דוד !

הראו לנו איך לשפוך את הדליים עם העפר למסננות גדולות, לשטוף את כל האבנים, ולברור מהן את הדברים ה'שווים'.
מיד על ההתחלה מצאתי משהו שעשוי מאבן צור, שאור חשב שזה אולי ראש חץ מהתקופה הפרהיסטורית (שזה אומר אפילו עוד לפני בית המקדש הראשון) - ומאוד התלהב.

ההמשך היה מלהיב פחות.
לא מצאתי כמעט שום דבר מעניין. האמת, הרוב אבנים. מתוך זה למצוא דברים מעניינים - זה עניין של מזל.

בשלוש השנים של הפרוייקט, הם כבר מצאו שם כ-3000 מטבעות, ועוד כל מיני דברים מעניינים וחשובים.
אחד הדברים החשובים ביותר זה חותמת של כהן מתקופת סוף בית ראשון - נדמה לי שזה משהו כמו 2700 שנה. (טעיתי לעיל כשכתבתי כהן גדול).
הבחור נקרא 'גאליהו בן אימֵר' - שמתברר שמשפחתו משפחה חשובה ששמה מופיע בתנ"ך.

לא יודעת למה, מצאתי את הדברים מעניינים מאוד.
אבל התאכזבתי קצת ממה שהעליתי בחכתי.
כבר דמיינתי לי את עצמי מוצאת כל מיני דברים מעניינים אחד אחד. חותמות, מטבעות, כתובות וכו'...

ובכל זאת, אור אומר שזו מצווה לעשות את זה. ושזה מה שחשוב.
(יש חומר לעוד 15 שנה.)
(ואולי בכלל המשיח יגיע קודם... )

[סוסת_פרא*]

אחרי שאור החזיר אותי, החלטתי לצאת לטיול רגלי נוסף.

יצאתי לתור את שכונות שערי חסד ורחביה.
(התברר שהגעתי גם לאיזו שכונה שנקראת דיסקין).

הרחובות כמובן ממש יפים.
ואני סובבת בהם בהשתאות גמורה.
איך אף פעם לא ידעתי שירושלים כזו יפה?

בשערי חסד שאלתי אישה חרדית שהתהלכה עם בִּתה היאך מגיעים. והתפתחה בינינו שיחה. והיה בהחלט נחמד איך שהיא הייתה פתוחה לדבר איתי.
מצד שני, הרבה פעמים כשאני מדברת עם דתיים, אני מרגישה שהם ממש מדברים מהמקום שלהם, שלַעולם שלי אין בו מקום.
ואז אני מרגישה שאני מתאמצת להגיד דברים שמתאימים להם.
למשל, היא אומרת לי 'את לבושה צנוע, זה חשוב להיות צנועה, זה שומר עלייך'. עכשיו, לכי תגידי לה שרק שבוע שעבר חזרתי מפסטיבל בעירום.
בסוף השיחה הרגשתי שפיתחתי לעצמי כאב ראש.
כנראה בגלל המאמץ הזה.
המאמץ לגשר על איזה פער, שאני מרגישה שאני זו שכאילו צריכה לוותר על חלקים מעצמי לשם כך.
וכל זה, למרות שהיא הייתה חביבה ונעימה ביותר.

כששמעה על הטיול שלי היא אמרה שהייתה שמחה להזמין אותי, אבל יש לה הרבה בנים בבית. (וגם, בית קטן).
שאלתי אם בתור חרדית לא מפריע לה לארח בחורה לא דתייה, אז היא אמרה, 'את יהודיה. מה, אני לא צריכה לדאוג לך כמו שאני דואגת לבת שלי?'
לא אהבתי את הקטע עם היהודיה, אבל ההמשך היה אמירה מקסימה.
(זה נורא יפה בעיניי שחרדים ככה דואגים לאחרים. אבל מפריע לי שזה רק או בעיקר ליהודים. ומה אם לא הייתי יהודיה?)

המשכתי בטיולי הקט.
עברתי ברחביה ורציתי להגיע לטלביה, אך התחיל להחשיך, אז אמרתי, אדחה זאת ליום אחר.
נכנסתי לרחוב של בית ראש הממשלה. אף פעם לא הייתי שם, אז לא הבנתי איך זה שיש שומרים בפתח, אבל מרשים לעבור שם. (בהתחלה חשבתי שזה הבית, בסוף הבנתי שזה הרחוב שמוביל אל הבית).
כששאלתי את השומרים, הם ענו נורא בחשדנות 'למה את שואלת?', 'למה אנחנו בכלל חייבים לענות לך?', ו'זה לא מסיבת עיתונאים פה'.
היה לי מאוד לא נעים.
אמרתי להם שאני מקווה שבחיים האמיתיים הם לא כאלה קשוחים והלכתי משם.
בהמשך היו עוד שומרים, ואחד מהם כששאלתי אותו איפה בית ראש הממשלה, ענה לי בחיוך ובשמחה, וגם הסביר לי מה אלו המבנים שאני רואה מסביב.
זה היה כל-כך שונה מהיחס של השומרים הקודמים, שממש התרגשתי.
אמרתי לו תודה שאתה כל-כך נחמד.
לדעת להאמין באנשים, לחייך, ולתת לאחרים הרגשה טובה. כמה שזה חשוב....

************

בסוף הטיול הגעתי שוב למדרחוב.
שמתי לב שהמקום הזה מאוד מושך אותי.

כבר הייתי רעבה וחיפשתי אוכל.
(בדרך מצאתי כמה חרובים. אבל נראה שהם ממש בדרך להבשיל, כך שהם מצד אחד היו מתוקים, אך מצד שני עדיין קצת עפיצים. הם בפנים קצת ירוקים, עדיין לא חומים לגמרי. נחכה בסבלנות....)

או אולי לא כ"כ רעבה, אבל בא לי משהו.
זוכרים שסיפרתי על האיש והאישה שאכלו וופל בלגי במדרחוב וחיכיתי שהם יילכו ואכלתי את מה שנשאר?
אז הפעם היה לי אפילו יותר שווה מזה.
עברתי ליד מסעדה של מתוקים כאלו, ועל השולחן פתאום אני רואה בעטיפת קרטון, קרפ צרפתי מלא שוקולד. ממממ....
הוא היה כמעט שלם.
איך חגגתי עליו !

מה שמצחיק זה, שבחזור עברתי שם שוב. ושוב מצאתי בדיוק אותו הדבר - קרפ צרפתי כמעט שלם.
לקחתי אותו אבל בשביל מחר.
מספיק קרפים ליום אחד !

[סוסת_פרא*]

וזה מזכיר לי ששכחתי לספר על אתמול.
כשחזרתי מהסרט בלילה, עברתי ליד מסעדה אחת, ופתאום על דופן העציץ הגדול שמחוץ למסעדה, אני רואה שקית נייר של המסעדה.
פתחתי אותה, ובפנים מונח לו ברוב כבוד מגש אריזה שבתוכו תבשיל, שאם גם היה לי ברגע הראשון לא מזוהה, נראה טוב. ואולי אפילו טרי.
לקחתי אותו הביתה וגיליתי שזה תבשיל ניוקי תפוחי אדמה, עם עגבניות מיובשות. משהו חלומי.

המעניין זה, שהקופסא נראתה מלאה (לגמרי, או כמעט מלאה?).
למה שמישהו ירצה להשאיר את זה שם?
כאילו שמו את זה שם במיוחד בשבילי.
אני אפילו לא חיפשתי אוכל. סתם פתאום ראיתי את זה. וזה פשוט נפל עליי מהשמיים.
בלי שום מאמץ !

[סוסת_פרא*]

במדרחוב הגעתי למתופפים של ככר ציון והתחלתי כמובן לרקוד שם.
אז פגשתי את הבחור שמתמחה להיות עורך דין, שפגשתי שם בשבוע שעבר.
שוב התיישבנו יחד באיזה מקום, ואולי הייתי מתפתה לעשות איתו משהו, לולא שהיה צריך ללכת. מזל.

וחזרתי למדרחוב לרקוד.
ופתאום תוך כדי שאני מפזזת להנאתי, ניגשת אליי בחורה אחת בלבוש דתי, מסתכלת בפניי וקוראת לי בשמי.
אני בוהה בה, ופתאום אני נזכרת !
וואו.
היא למדה איתי לפני כ-4.5 שנים במדרשה של חב"ד בצפת.
היה בינינו קשר מאוד טוב, והיא מאוד אהבה אותי אז. אבל חזרתי בשאלה והקשר התנתק. (יותר בגללי).

זה מדהים איך זה קורה לי.
ירושלים פתאום מביאה לי כל מיני קולות מן העבר.
החניכה האתיופית שלי מהשירות לאומי שפגשתי בשבת בבית הכנסת.
הבחור מהודו, שהוא חבר של אור.
והנה גם זו !

היא עדיין בחב"ד. אך עכשיו במדרשה בירושלים.
נורא שמחנו לפגוש אחת את השנייה.

היא בעצם בחורה שנולדה ברוסיה לאבא יהודי ואמא לא יהודיה, והתגיירה. ואז הכרתי אותה כשהיינו בצפת.
בזמנו היא אמרה שהיא לא רוצה קשר עם אמא שלה, כי היא לא יהודייה. וקצת היה חבל לי על זה.
אבל עכשיו כשדיברנו התברר שהרבה דברים השתנו, ושהיא התבגרה, וכבר רואה את הדברים אחרת. וחזרה להיות בקשר טוב עם אמא שלה.
ובכלל, נראה שהיא מה זה צמחה והתפתחה בשנים האלו, ופיתחה לה תפיסת עולם מאוד בוגרת. (בזמנו היא הייתה בת 18). ממש היה תענוג לקבל השראה.

אין הרבה דתיים שאני מדברת איתם, שאני לא מרגישה שמנסים להחזיר אותי בתשובה.
והיה ממש כיף לדבר איתה, ושלמרות שהיא מאוד ברורה עם דרכה, מאוד קיבלה את מה שסיפרתי, ואף השתאתה לטובה, ובכלל בכלל לא ניסתה להשפיע עליי בכלום.
זו בגרות, או שאני לא יודעת מה זה.

נזכרתי שבמדרשה היו ניגונים של חב"ד שאני מאוד מאוד אהבתי, אבל אני לא מצליחה כבר הרבה שנים להיזכר בהם.
אז היא הזכירה לי ניגונים.
ומצאנו את עצמנו יושבות על המדרגות בככר ציון ושרות ניגונים של חב"ד. (היא שרה מקסים).
במיוחד התרגשתי שוב מהניגון שכבר כתבתי עליו: 'אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג...'

איך היה לי כיף איתה.

*************

בנוסף, חשוב מאוד: אם ארצה היא תוכל לסדר לי משפחות שיארחו אותי לסעודות בשבת בזמן שאני כאן. (אמרה שתשמח לסדר לשתינו ביחד).

• והכי מדהים:

בגלל שיש לה ארוחות במדרשה שהיא לא מנצלת - אמרה שהיא יכולה כל יום בערב לתת לי ארוחה*.

וואו !
ואני רק הבוקר דאגתי מה יהיה עם אוכל.

טוב, קרפים צרפתיים זה נחמד, אבל אוכל מבושל - זה יותר מזין. נכון?
(ואפשר גם מזה וגם מזה. )

תגידו אם זה לא כמו שאומרים בחב"ד 'ניסֵי ניסים'....

[בן_עמי*]

בס"ד
_יש, אבל לפעמים מסוכן קצת לשחק באש..
3 נכנסו לפרד"ס, 1 לא "התפקשש".._
_אין מה לעשות. חייבים ללכת אחרי הלב. לאן שהוא לוקח....
לא ייתכן שאלוהים מכוון אותי בדרך לא נכונה._
_הוא פתאום מתגעגע לחזור.
ואז הוא מתחיל לחזור, ומגלה שהנהר שהיה קפוא כשהוא הגיע, עכשיו נהיה בלתי עביר.
אין לו ברירה אלא לחזור למקום שהיה בו._
שבאמת היה מישהו כזה, שהיה לו אומץ כזה להשתחרר מהתרבות הממכרת, ללכת אחר החלום שלו, ולהיות חופשי לגמרי.
כשהולכים רחוק, צריך לזכור, שלפעמים שרוצים לחזור, הדרך חזרה היא בילתי עבירה..
במדרשה של חב"ד בצפת.
איזה קטע, גם אני הייתי, אבל ליד ה770 , דיברו הרבה על המדרשה הזאת. קוראים לזה אלטה או משהו דומה?
תגידו אם זה לא כמו שאומרים בחב"ד 'ניסֵי ניסים'.... והייתי ב תש"ן , תהה שנת "ניסים..
רק שאני וחברה שלי לא באנו כדי לחזור בתשובה, רק כדי ללמוד קצת חסידות, ולהרוויח קצת כסף, כדי להסתובב בסבווי..

[בן_עמי*]

בס"ד
_נזכרתי שבמדרשה היו ניגונים של חב"ד שאני מאוד מאוד אהבתי, אבל אני לא מצליחה כבר הרבה שנים להיזכר בהם.
אז היא הזכירה לי ניגונים.ומצאנו את עצמנו יושבות על המדרגות בככר ציון ושרות ניגונים של חב"ד._
הם היו שרים, כשה-רב"ה היה מסמן עים היד להמשיך, החסידים היו נכנסים לכזה שוווונג, שהיינו שוכחים שיש בכלל עולם בחוץ..
להשתחרר מהתרבות הממכרת
היה אחד שמתחיל ב השנה תהה שנת ניסים, ונגמר ב "יידלך שראיי עד מסאי". ו"צמאה לך נפשי", שה- רב"ה מאוד אהב.

[בן_עמי*]

בס"ד
למשל, היא אומרת לי 'את לבושה צנוע, זה חשוב להיות צנועה, זה שומר עלייך'.
פעם מורה אחד התיחס ל"משמרות הצניעות" של גור, הוא אמר שהם "סטרא אחרה" בלבוש של קדושה..

[יול*]

היי,
המסע בירושלים נשמע מקסים ורציתי להגיד לך מהיכרות מקרוב עם ירושלים ש:
א. ירושלים מדהימה ומיוחדת ויש המון המון מה לגלות בה. לדעתי זו העיר הכי יפה ומיוחדת בארץ וזה משמח לראות איך את מגלה זאת לאט לאט וחווה זאת על בשרך.
ב. לא מפתיע שבירושלים העיסוק בדת/דתיים/אמונה/אלוהים כל כך אינטנסיבי כי זה הסיפור של המקום הזה. זה מה שהופך את העיר הזו לכזו מיוחדת, האוסף של האנשים שמגיעים לכאן, המגוון, העושר, צורות שונות של דתיים וחילוניים וכל מה שביניהם, העיסוק באלוהים, ביהדות ובכלל בדת. זו המורכבות של המקום הזה, זה היופי (וזה גם הקושי).
ג. כל הניסים האלה והפגישות מהעבר וכל הדברים שאת רוצה לעשות ומצליחה עכשיו ובכלל המסע הזה שלך שבירושלים מקבל כאלה עוצמות - זה הכי הגיוני בעולם שזה קורה בירושלים! זה המקום.. יש בעיר הזו משהו מיוחד, איזושהי אוירה מיוחדת, קסם מיוחד, הרבה אנשים עוברים בירושלים חוויות מאד מיוחדות
ובאמת קורים ניסים (-:
(זה לא אומר שגם נורא קשה ומורכב ומסובך - אבל מה שבטוח שאינטנסיבי..)

אני מקווה שלא נדחפתי, אני עוקבת אחרי המסע שלך והייתי חייבת להגיב על כל הפליאה הזו שעוברת ממה שאת כותבת על ירושלים, מהיכרות מקרוב עם המקום הזה, זה נראה לי הכי הגיוני שככה תחושי ורציתי גם להגיד לך את זה. אם לא מתאים אפשר למחוק @}
(והמרגיעון - כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו. מתאים נכון? (-:)

[יער_ה*]

את מכירה את הדף חולין וקדושה בירושלים{{}}?

[מתחדשת*]

יול כתבה בצורה מדויקת דברים שגם אני חושבת.

[ענ_בר*]

הכרנו והתאהבנו בירושלים. אישי היה מוכן לחיות בה את חייו. אני רציתי מרחבים ומדבר. לעת עתה קיבלתי את מבוקשי.
מה שכותבים פה על התהליכים הפנימיים שקורים בירושלים, מספרים את הסיפור שלו, שלי, ושל שנינו.
אנחנו מדברים על זה שכשהוא יסיים את לימודיו (וירוויח מספיק כסף, יקרה העיר הזאת, לעזאזל) נחזור לבית עם חצר ליד השוק, ונגדל את ילדינו במרחבים של גן סאקר, הוא יעבוד בהדסה, אני אולי אפתח קליניקה או אצטרף לשירותי הרווחה, ונגדל את ילדינו בטבע העירוני.
חלומות באספמיה? אולי.

[סוסת_פרא*]

כשהולכים רחוק, צריך לזכור, שלפעמים שרוצים לחזור, הדרך חזרה היא בילתי עבירה..

בן עמי, לפעמים לא משנה כמה שנים אתה חי, אלא איזה מין חיים אתה חי.
ואם אתה חי במלוא האמת שלך, ובמלוא האושר שלך, ואתה חי חופשי - אז אולי זה מה שחשוב.
המוות הפיזי זה לא הדבר הכי נורא.

***********
יול, אני שמחה לראות אותך כאן. נדמה לי שעדיין לא כתבת לי (אלא אם כן בשם אחר ).
כתבת דברים יפים, ובטח שלא נדחפת.

לא מפתיע שבירושלים העיסוק בדת/דתיים/אמונה/אלוהים כל כך אינטנסיבי כי זה הסיפור של המקום הזה.
ובכל זאת, גם אם זה הסיפור של ירושלים, זה גם הסיפור שלי.
עברתי בחיים הרבה גלגולים עם הנושאים האלה - אז נראה שהמפגש בין ירושלים לביני דווקא מוליד את ההתנסויות המיוחדות הללו.

***********

את מכירה את הדף חולין וקדושה בירושלים?
יער ה, מזמן לא נכנסתי לדף הזה. אולי באמת כדאי לי להציץ.

***********

ענ בר, בהצלחה עם החלומות שלכם !
אני לא בטוחה אם הייתי רוצה לגור בירושלים. אולי יותר מדי אינטנסיבי. וגם מרגיש לי קצת סגור, לא מרחבים. ואולי כן ארצה מתישהו, לכי תדעי...
בכל מקרה, לחוות אותה עכשיו - זה מיוחד לי.

[סוסת_פרא*]

אתמול לא היה לי כוח לכתוב.

היה יום די אינטנסיבי.
בצהריים פגשתי את אור בעיר העתיקה, וטיילנו שם קצת.
גם בכנסיית הקבר. אני לא כ"כ אוהבת פולחנים, אבל היה נחמד לראות.
ואח"כ הזמין אותי למרק אפונה.

אחר כך פגשתי בכניסה לעיר דוד את החבר של אור, זה שהתברר שהכרתי עוד בהודו. (שעכשיו הוא ארכיאולוג ומדריך טיולים, וגם עובד עם אור בפרוייקט סינון החול מהר הבית).
לא הבנתי אם זו הייתה אמורה להיות פגישה מהסוג של לא התראינו כבר כמה שנים, בוא נעשה השלמות. או פגישת הדרכה.
כי הוא נכנס איתי לעיר דוד והסביר לי כל מיני דברים עליה ועל הסביבה, ועל ההיסטוריה - כאילו שאני קבוצה . זה היה מאוד מעניין.
והיה לנו רק זמן קצר. ולא הייתי בטוחה אם אני מעדיפה לשמוע הדרכה, או שזו תהיה פגישה חברית. זה היה משהו הזוי קצת.

אחרי כן הוא הלך לאיזו הרצאת השתלמות על בית המקדש. והלכתי איתו. אבל קצת השתעממתי, אז פרשתי...

חברה מבאופן שגרה בירושלים, יצרה איתי קשר יום קודם, והציעה לטייל ביחד.
אז עכשיו נפגשנו.
מאוד נהניתי.
יצאנו משער יפו, והלכנו לגיא בן הינום. ואח"כ עלינו חזרה לכיוון העיר, והלכנו בדרך יפה שעדיין לא הלכתי בה.

(כמה שהלכתי בירושלים, עדיין לא הלכתי כלום).

משהו נורא כייפי:
בדרך קטפתי ענבים ירוקים.
ו... סוף סוף מצאתי תאנים בשלות !
וואו.
כמה זמן אני כבר עורגת למצוא תאנים. וכל הזמן הן ירוקות ירוקות ירוקות.
פתאום התברר לי, שגם כאלו שנראות ירוקות יכולות להיות בשלות.
ראינו תאנים מפוצחות על הארץ, וטעמן היה טוב. וכך הבנתי שכבר יש על העץ. אבל הבחוץ שלהן ירוק.
איך פירות שמוצאים ישר מהעץ הם כל-כך שונים מפירות בשוק.
תאנים בשוק בד"כ יהיו מתוקות רק כשהן כבר סגולות לגמרי, וכמעט רקובות. ואלו על העץ (התאנים הרכות יותר), נראות ירוקות, וחלק מהן אפילו חיוורות לגמרי מבפנים - אבל מאוד מתוקות.
כל-כך נהניתי.
ולקחתי לי קופסא עם תאנים, שיהיו לי לאכול בבוקר. (אוכלת פירות בבוקר, זוכרים?)

בערב הלכנו שתינו לשיעור פרשת שבוע אצל אור (שמתקיים כל שבוע).
היה מאוד נחמד.

זה שיעור בלי פרשנים מלבד אנחנו. ולפעמים זה נשאר על פני השטח ולפעמים זה מעמיק.
אבל הגענו לכמה הבנות חשובות.
חוצמזה, שגם בקטע החברתי זה נחמד.

היה יום נהדר, אבל מאוד מאוד אינטנסיבי בשבילי. הרגשתי מותשת.

[סוסת_פרא*]

פתאום הבחנתי שכבר כמה ימים אני בשיא האינטנסיביות. ואין לי זמן לעצמי כמעט. ואני לא נחה.

אני בטיולים, בפגישות עם אנשים, פגישות ספונטניות ופגישות מכוונות - רוצה להספיק להספיק להספיק.
מה גם, שאיני יודעת כמה זמן יהיה לי בירושלים, אז אני מרגישה דחיפות להספיק כמה שיותר.
ורשימת המקומות שאני רוצה לבקר בהם, ורשימת האנשים שאני רוצה לפגוש, ורשימת התחומים שאני רוצה להתוודע אליהם - הולכת וגדלה.

שמתי לב פתאום שלפחות בארבעת הימים האחרונים אני כמו במירוץ.
ורוב הזמן עם אנשים.

וקשה לי המירוץ, וקשה לי שאין לי מספיק זמן לעצמי.
פתאום הטיול הזה נהיה 'עבודה' קשה.
אצל מי אני עובדת?

יצאתי למסע הזה בין השאר כדי להשתחרר, כדי למצוא את השקט שלי. לא כדי לעבוד קשה.

אני מבינה שבאמת, מה שמתאים לי - זה כל יום נניח שעתיים עד ארבע להיות בפעילות. ובחלק גדול משאר הזמן - לעבד את ההתנסויות.
כך הרגשתי גם כשהייתי בעיר.
בגלל זה לא יכולתי לעבוד הרבה שעות ביום.
אני צריכה חלק גדול מהיום לעצמי. לשקט שלי. ואם קורים דברים - אז בין לבין אני צריכה שקט כדי לעבד אותם.

ימים שבהם אני רצה מדבר לדבר - אני מסיימת אותם חנוקה.

גם אם יש לי כמה פעילויות ביום - אני צריכה רווח מספיק ביניהן, ושלא יהיו סמוכות זו לזו.

בקיצור, אני צריכה לחיות לאאאאאאט.

[סוסת_פרא*]

וזו בעיה. כי יש כאן כמה וכמה אנשים שאני מאוד רוצה לפגוש, או לפגוש שוב.
אבל אני שמה לב שקשה לי יותר מפגישה אחת ביום.

זה אומר שהפגישות צריכות להתפרס על הרבה זמן. זמן שלא בטוח יש לי.
(זה גם קשה כך להחזיק קשרים, אם אני מצליחה להיפגש רק פעם בהרבה זמן. גם הרבה שיחות טלפון בסמיכות קשות לי....)

אני כזו פלגמטית. זה משהו.
(לא בשליליות אני אומרת. אבל זה ככה. הכול אצלי צריך להיות כל-כך לאט....)
(ומצד שני אני כזה מין בן אדם שרוצה לחוות ולהרגיש הכול הכול הכול)
(אז אני באמת חייבת בשביל זה לחיות 5000 שנה ! נכון?)

**********

אולי אני פשוט צריכה רק כמה קשרים טובים וזהו. לא להתפשט מדי.
אבל בינתיים עדיין לא חיזקתי קשרים במיוחד.
ויש הרבה אנשים שהיה בא לי לחזק איתם קשרים. אני לא יודעת באיזה כיוון להשקיע.

**********

אבל מה עם כל המקומות שהייתי רוצה להכיר.
ואני לא מדברת אפילו על העולם.
ואפילו לא על הארץ.
אפילו רק בירושלים לבדה?

[בן_עמי*]

בס"ד
כשהולכים רחוק, צריך לזכור, שלפעמים שרוצים לחזור, הדרך חזרה היא בילתי עבירה..

_לפעמים לא משנה כמה שנים אתה חי, אלא איזה מין חיים אתה חי.
ואם אתה חי במלוא האמת שלך, ובמלוא האושר שלך, ואתה חי חופשי - אז אולי זה מה שחשוב.
המוות הפיזי זה לא הדבר הכי נורא._

_זכרונות אחרים, מרוחקים ומטושטשים של אנשים יקרים ואוהבים עולים במוחו.
להרף עין נדמה לו שהם קוראים לו לעצור ולעלות.
דומה שהם בוכים ומתחננים אבל אין בכוחם לעמוד בינו לבין האושר האמיתי._

אני צריכה חלק גדול מהיום לעצמי. לשקט שלי.
בקיצור, אני צריכה לחיות לאאאאאאט.
בהצלחה

[בן_עמי*]

בס"ד
אז אני באמת חייבת בשביל זה לחיות 5000 שנה ! נכון?
מעייף אותי רק לחשוב על זה.
5000 שנה?
גוואלד.

[פלוני_אלמונית*]

בקשר למגש האוכל שמצאת, - זה מאד נהוג בירושלים שלמסעדה יש איזה עני קבוע שהם משאירים לו בחוץ אוכל.

[סוסת_פרא*]

הבחורה שהתארחתי אצלה לסעודת שבת בצהריים (שגם משתתפת בשיעור פרשת שבוע), סיפרתי כבר שהציעה לי לטייל איתה השבוע במזרח העיר.
זה היה אמור להיות היום, אבל בסוף נזכרה שהיא רוצה להשתתף היום ב'סיור מחסומים'.
היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף.
אני לא בדיוק יודעת מה זה. אבל מעניין אותי לראות מקרוב.

כמו שמעניין אותי להכיר מקומות ולהכיר אנשים, כך מאוד מעניינים אותי נושאים שקשורים לדת, ונושאים שקשורים ליהודים-ערבים.
יש לי הרבה דעות קדומות בכל התחומים, ואני רוצה לבדוק אותן מקרוב.
ערבים אני לא מכירה כמעט בכלל, ובטח לא פלסתינים. היה מעניין אותי להכיר. לדבר איתם.
מעניין אותי לדעת ולהבין מה קורה בכל מיני מקומות.
למשל, במחסומים.
אין לי מושג.
אני שמעתי כל מיני טענות מצדדים שונים, אני רוצה לראות במו עיניי מה נכון.

במיוחד עכשיו אני בתקופה שאני שותה את הכול בצמא.
המודעות הסביבתית הרבה יותר נפתחת לי.
בעבר לא ממש ידעתי מימיני ומשמאלי. (הֵי, יצא תרתי משמע ! )

אין לי דעה פוליטית מוגדרת. ואני גם לא מחפשת אחת כזו.
אני פשוט רוצה להכיר, ולהבין דברים.
וכמה שפחות להיות עם דעות קדומות, בטח כמה שפחות שנאה, ואולי אפילו כמה שיותר אהבה. ולא משנה למי.

**********

מה שהתבאסתי, שהסיור הזה היה אמור להתבצע על הבוקר, וזה אומר שהייתי צריכה לקום מאוד מוקדם.
ועוד שהיו גם ככה חסרות לי הרבה שעות שינה מהימים האחרונים, וגם כל האינטנסיביות הזו שכתבתי עליה - על המירוץ הזה ממקום למקום.

אז בסוף בבוקר החלטתי לא ללכת.
ממש הייתי צריכה עוד לישון, והייתי צריכה את השקט שלי.

אני חושבת שזו הייתה החלטה טובה.
אבל עכשיו קצת כואב לי הלב על ההחמצה.

אני לא יודעת אם יהיה עוד כזה בימים הקרובים כשאני עדיין אהיה כאן, ומאוד רציתי ללכת.
אני מרגישה קצת כמו עם ההחמצה עם הגלידה כשהייתי ילדה (למי שזוכר את הסיפור).

***********

אני מנסה להסביר לעצמי שיותר חשוב להיות ברגע, מאשר לרוץ ממקום למקום.
ובכל זאת, יש דברים מסוימים שנראה לי חשוב לי לעשות, שיכול לתרום לי הרבה. לעזור לי להבין את עצמי יותר טוב.

על כל פנים, אולי אני יכולה להירגע קצת בניסיון להכיר את ירושלים.
בטוח שאני עדיין לא מכירה הרבה, אבל גם הרבה אני כבר כן מכירה.
אז עכשיו *אולי אני יכולה קצת יותר לאט....
וגם אם לא אספיק הכול הכול - אז מה קרה?*

************

בסוף התעוררתי היום בצהריים.
וזה עשה לי קצת מועקה.
תחושה של בזבוז זמן.

• אם אני פעילה הרבה - זה עושה לי תחושת חנק.

אם אני לא פעילה מספיק בעיניי - זה עושה לי תחושת מועקה.*
איך מוצאים את המינון הנכון?

************

ולמה לצאת לטיול נראה לי כניצול זמן יותר טוב, מאשר לשכב על המיטה ולהביט אל השמיים?
למה דברים מסוימים אני חווה כבזבוז זמן ואחרים לא?
אולי יש בתוכי דעות קדומות על איך שצריך לחיות?
אולי אני לא מספיק יודעת להיות ברגע?

אני שמה לב שגם כשאני מטיילת, קשה לי להתעכב במקום אחד, וליהנות ממה שיש בו.
אני רוצה להספיק.
אני כאילו צריכה לעשות לעצמי 'וי', שכאן הייתי וכאן הייתי וכאן וכאן...
לא משנה לי שלא חוויתי את הדבר לעומק. העיקר שעשיתי 'וי'.

בגלל שיש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה, אני מסתפקת בטעימות - קצת מכל דבר.
רק כדי לדעת איזה טעם יש לזה ולהמשיך הלאה.

למה אני חושבת שאני אהיה יותר מאושרת אם אני אספיק להגיע לכ-ל המקומות ולעשות את כ-ל הדברים?

אולי יש משהו שאני אגלה שיש לו טעם טוב, וארצה להישאר שם, ולא לרוץ קדימה.

אין לי בעיה עם זה שאני רוצה הרבה דברים. זה חי וזה נפלא.
רק *שהייתי רוצה שזה יבוא עם תחושת נחת.
עם יישוב הדעת.
עם הרבה מרחב נשימה.*

[סוסת_פרא*]

בקשר למגש האוכל שמצאת, - זה מאד נהוג בירושלים שלמסעדה יש איזה עני קבוע שהם משאירים לו בחוץ אוכל.

אוי, זה לא טוב.
לא הייתי רוצה לקחת אוכל שנועד למישהו.
אני מקווה שיש לזה הסבר אחר.

כשאני מוצאת משהו, איך אוכל לדעת?

[סוסת_פרא*]

כתבתי בימים האחרונים על ההתבודדות עם אלוהים, שאני מצטערת שאבדה לי כשחזרתי בשאלה, ושמאוד הייתי רוצה לחזור לזה.

אז לשמחתי, מצאתי עצמי עושה התבודדות - גם שלשום ואתמול לפני השינה, וגם היום בבוקר.
אמנם לאו דווקא שעה שלמה. אבל אפילו עשר דקות ביום זה נפלא בעיניי.
זה שומר על הקשר שלא יינתק.
(ולו גם הייתה דקה אחת ביום)

מאוד אני רוצה שזה יימשך.
יש לי כל-כך הרבה מה לדבר איתו.

(ואיך זה שאף אחד עדיין לא פתח דף על התבודדות. אני שוקלת את זה כבר 4 שנים...)

[סוסת_פרא*]

דווקא בעניין הנשימות - קצת התפקשש לי לאחרונה.
סיפרתי שפעלתי לפי הספר 'צעד קטן לשינוי גדול', והתחלתי בנשימות יוגה - בהתחלה אחת ליום. אחרי שבועיים שתיים ליום. וכך העליתי, עד חמש נשימות.

זה הלך טוב כבר כמה חודשים.
ופתאום שמתי לב לא מזמן שכבר כמה ימים שכחתי לעשות.
ואז, כשהרצף אובד, כבר לא מתחשק לעשות בכלל.
אז פתאום נהיו שבועיים שלא עשיתי.

החלטתי שאם שוב חמש נשימות ליום נהיו לי יותר מדי, אני אחזור להתחלה - לנשימה אחת.
כי הרצף חשוב יותר מהכמות.
רק אם יש רצף, אני יכולה להגיע לכך שבסופו של דבר אגדיל את הכמות.

אז בימים האחרונים חזרתי לנשימה אחת ליום.
גם טוב.

(רבי נחמן היה אומר: מעט זה גם טוב.
משפט חזק !)

[יעלי_לה]

יש זן של תאנים ירוקות וזן של תאנים סגולות.
הירוקות נראות "בלאדי" ואני חושבת שהן יותר ותיקות בארץ.
הן הרבה יותר טעימות בעיניי.
:-6
כיף לך שמצאת כאלה...

[סוסת_פרא*]

זה מעניין כמה דברים אפשר ללמוד על מישהו רק לפי הבית שלו.

אני מתארחת עכשיו בבית של מישהו שנסע לחו"ל, ולא ראיתי אותו אף פעם.
אני מתבוננת מסביב:
אין הרבה אוכל בבית (אולי בגלל הנסיעה), אבל מהמעט שיש - אני רואה נטייה לאוכל בריא (שמן זית, טחינה, דבש, חטיפי גרנולה וכד'...).
יש לו גם שמפו אורגני במקלחת.
לא נראה לי שהוא שומר בשר-חלב, לפחות לא כהלכתה, כי יש כיור אחד, וכל הכלים ביחד.
אבל גם לא נראה לי שהוא צמחוני, כי יש מגנט של אטליז על המקרר.
יש הרבה דיסקים, אבל במוזיקה אני לא מבינה.
יש כמה עציצים נחמדים בפינת החדר. אוהב ירוק?
בין הספרים יש כמה ספרי בישול, אולי הוא אוהב לבשל.
יש גם הרבה ספרי מתמטיקה. אני לא יודעת במה הוא עוסק, אבל אולי זה קשור.
אין כל-כך הרבה ספרים, אבל ביניהם הרבה ספרי רוח שמדברים אליי. (וגם עגנון שאני מאוד אוהבת, עמוס עוז, יהודה עמיחי...)
יש הרבה ספרי טיולים ומפות.
ומאחורי וילון יש גם הרבה ספרי קודש. למה רק הם מאחורי וילון? אולי בגלל שזה בחדר המיטות, לשמור על צניעותם?
אם כן, זה אומר שלא רק שיש לו ספרי יהדות, גם יש לו סנטימנטים...
ספרי היהדות דווקא לא הספרייה הקלאסית. פחות תנ"ך ופירושים, יותר מוסר. מסילת ישרים, חובות הלבבות....
יש גם ישעיהו לייבוביץ'. (לא אוהבת).
אני רואה גם טלית ותפילין, וכיפות שתיים.
יש לו סטיקר על הקיר 'אין עוד מלבדו' (אולי המשפט שהכי מדבר אליי בעולם הזה).
מאחורי מסך המחשב, חתיכת נייר מודפס: 'מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. מעניין למה בחר לשים דווקא זה לנגד עיניו. (על כל פנים, מעורר הערכה)
בספריה יש גם פרוספקט על התבודדות של ארז משה דורון.
אני לא יודעת אם הוא דתי, או לעת מצוא. זה מעניין....
מה שבטוח, יש לו זיקה כלשהי.
חוצמזה, הכול כאן כזה צנוע וקומפקטי. זה נעים.

אני מגיעה למסקנה שכנראה מי שגר פה הוא אחלה בן אדם (מקווה שהוא לא דתי... ).

***********

יש כאן ספר ששמו 'הנני כאן', שכתוב עליו 'נמסר בתקשור על ידי רבי שמעון בר יוחאי'. המממ, מעניין.... בטוח שזו לא יהדות מסורתית. הייתי רוצה לעיין בו.
וגם, בספרייה הרגילה, לא של הספרי קודש, יש ספר שמזמן שמעתי עליו ורציתי לקרוא 'מה שלמדתי מילדיי' של פיירו פרוצ'י.

אבל, כבר אמרתי שיש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. ועוד רציתי להספיק לקרוא את הספר 'וכי נחש ממית' של ישראל סגל, שמצאתי פה, שהזכרתי לפני כמה ימים.
ויש גם חוברת שמאוד מעניינת אותי שמצאתי אצל אור: 'שרופי הכבשנים מאשימים' - עובדות מצמררות על ראשי הציונות בשואה.

בקיצור, כמה יש לי עוד לקרוא וללמוד ולהכיר.

[בן_עמי*]

בס"ד
בקיצור, כמה יש לי עוד לקרוא .
יאללה, לוקחים ספינה עים ספרים מעניינים, ועוברים ל5000 שנה על אי בודד ?

[סוסת_פרא*]

כל מיני מחשבות על ירושלים:

בתור ילדה היה נראה לי מאוד מוזר כשהגעתי לירושלים וראיתי חנויות, בנקים, משרדים וכד'.
תמיד היה לי בראש ירושלים של פעם - ומאוד היה לי מוזר לראות ירושלים מודרנית.
ויותר מכך - החנויות הבנקים והמשרדים ממוקמים בתוך מבנים ירושלמיים עתיקים.
החיבור הזה נראָה לי אז משונה מאוד. לא מתקבל על הדעת.

עכשיו כבר התרגלתי שזה כך.
ובכל זאת מדי פעם עולה בי התמיהה מחדש.

************

דבר נוסף שהעלה את תמיהתי - למשל כשטיילתי בשכונות משכנות שאננים וימין משה, וגיליתי להפתעתי שגרים אנשים בבתים האלה.
אני תמיד התייחסתי אל השכונות האלו כאל מעין מוזיאון.
היה לי קשה לעכל את הרעיון שאלו בתים של ממש.
כך קרה לי אתמול גם עם עיר דוד, כשהתברר לי שאנשים גרים בה.

************

אני רוצה גם להגיד על הבתים החדשים: איכס !

אני כל-כך אוהבת את המבנים הישנים של ירושלים, מהתקופות השונות.
אבני ירושלים שהן אבנים של ממש, והרבה פעמים עם כל מיני פיתוחים, עמודים, שערים מקושתים וכד'.
לא משנה איזוהי התקופה - הבנייה יפה כל-כך.
ורק בתקופה שלנו - כל-כך מכוערת.

יש ניסיון לחקות את אבני ירושלים ע"י אבנים לא אמיתיות.
אבל בעצם אלו הם סתם בניינים מפלצתיים, שאין שום ייחודיות באבניהם.
נכון שלפעמים בוחרים להם ארכיטקטורה מעניינת - כך שמעצבים צורה לבניין. אבל מה עם צורה לאבן?

• לא מספיקה המחשבה על הבנין כולו.

צריך גם שהאבנים ידברו !
שכל אבן ואבן תדבר !*

היום שכחו לתת לאבנים לדבר. רוצים הכול שטוח ומהר.
אז האבנים נהיו שטוחות.

*************

דבר נוסף, כשאני עוברת בירושלים ומביטה בכל היופי הזה מסביב -
אני שואלת עצמי מי היה גר כאן, מי בנה את המבנים האלה, מה התחולל כאן.
אני שואלת עצמי מי היו העמים שבנו את כל זה, מה היו כוונותיהם, אילו מין אנשים הם היו, ו...כמה שפיכות דמים הייתה כאן.

אני יכולה אולי להתפעל ממבנים מהתקופה הרומית, או הביזנטית. אבל בכמה רֶשע זה עלה?

אז אני מרגישה קצת רע עם עצמי להתהלך בעיר הזו ולהתפעל, כשהכול עלה בדמים כאלו מרובים, וכשכל כך הרבה רֶשע נטמן באדמה ונכנס באבנים.
ואז עולה בי מחשבה מנחמת:
שאולי אני בהתהלכי על האדמה הזו ובהתבונני באבנים האלו - מביאה איזה תיקון למקום. איזו נחמה.
אולי כל אדם כמוני שמתהלך על האדמה עם כוונות טובות - בעצם הליכתו עליה יכול להביא תיקון.
כפי שכבר כתבתי - על העלאת ניצוצות.
גם מהמקום הכי הכי נמוך, הכי רקוב והכי נגוע - אפשר להעלות את הניצוצות הקדושים.
אולי לכן כן כדאי ללכת, ולהתבונן.
אבל לא לשכוח.
לזכור מה באמת חשוב.

[סוסת_פרא*]

מצאתי כאן קודם חפיסה של קלפי טאו (שיצר מישהו ששמו עומר פלג):

פתחתי לי כמה קלפים באקראי.
הראשונים שיצאו לי, וגם אהבתי אותם:

חשיפה - תלוש את המודבק, אהוב את שייחשף. את הצומח, הטבעי והשלם. את עצמך.
מנוחה - היה כעלה על פני אגם. התמסר לדרך. (מאוד התאים לי מול מה שהתעסקתי איתו קודם - המירוץ האינטנסיבי, מול הצורך במנוחה ונחת).
טאו - האלוהות לא נלחמת - אך תמיד מנצחת. לא מדברת - אך תמיד עונה. לא קוראת - וכולם באים. (מאוד אהבתי...)
ייעוד - האמן, אל תחשוש, התמסר לדרך. (מאוד זקוקה לחיזוק הזה עכשיו....)

פתחתי עוד כמה נחמדים:
זיווג - אני הספינה על פני הגלים, את הרוח הממלאת מפרשי, יוצרים אנו יחדיו תנועה וכיוון.
ספונטניות - מכור ידיעתך וקנה מבוכה.
מודעות - כוח רצון, הסתייעות באחרים, חוסר מאבק, זיווג עם השמיים. לתכונות אלול אקרא שיא החוכמה.
שמחת חיים - אם לא תתלונן תתגלה המהות ולא הפגמים. (משהו שמאוד הייתי רוצה לגדול בו).

[סוסת_פרא*]

---

לא כתבתי כאן מאז שלשום אחה"צ

היום אני קצת מבולבלת ולא יודעת מה לכתוב.
לפעמים נדמה לי שאולי כדאי לי להרפות. לא לעקוב אחרי כל פרט. (אבל זה קשה לי)

פעם גרתי בקיבוץ בדרום ועבדתי במפעל של תמרים.
צריך לשבת על הליין ולמיין את התמרים - טוב, בררה, כבוש.
הטובים נשארים על הליין ואת הבררה והכבוש צריך להוציא.
היה זמן שהיו המון המון תמרים למיון והרבה ביניהם לא טובים ולא היה מספיק זמן למיין הכול - אז האחראים החליטו להריץ את הליין, בלי למיין ממש טוב.
לי זה היה מאוד קשה לראות המון תמרים לא טובים רצים על הליין ועומדים להיכנס לקופסאות.
אבל הליין עובר מהר, ואני לא מספיקה למיין הכול.
אז הייתי מנסה לעצור את התמרים עם היד. והליין ממשיך לנסוע. נהייתה לי ערימה של תמרים. והבאים אחריהם מצטרפים עוד לערימה. ועוד ועוד.
ואני במירוץ מטורף וחסר סיכוי.
בסוף הייתי נכנעת ונותנת לכל הערימה להמשיך הלאה.

לפעמים אני מרגישה ככה בחיים.
הנהר של החיים זורם קדימה, ואני מנסה לאחוז במשהו.
אני רוצה למשל לתעד את הכול.
אבל אי אפשר.
מצטברים לי המון דברים שלא הספקתי.
זה הופך להיות ערימה. גבעה. הר.
ההר הזה יושב עליי.

• לפעמים בא לי 'לעזוב ידיים' ולתת לנהר לסחוף אותי.

בלי לדעת כלום.
בלי לזכור כלום.*

[ניב_רפאל*]

_לפעמים בא לי 'לעזוב ידיים' ולתת לנהר לסחוף אותי.
בלי לדעת כלום.
בלי לזכור כלום._

[סוסת_פרא*]

קורה לי הרבה פעמים שאני הולכת בדרך, ותוך כדי הליכה עולים לי רעיונות.
דברים לכתוב בבלוג. תובנות.
לפעמים יש מעט ולפעמים כל הדרך מלאה בכאלה.

לכן לאחרונה אני הולכת קבוע עם פנקס ועט בכיס.
לפעמים אני עוצרת כל כמה צעדים לכתוב משהו.
(לשמחתי לאחרונה זה היה פחות אינטנסיבי.)

אני נוטה לשפוט עצמי על זה, ואני לפעמים חוששת שאחרים ישפטו אותי.
שלא ירצו לקרוא אותי.
שבסוף אמצא את עצמי רק עם עצמי, כותבת וכותבת וכותבת. ואם אף אחד לא קורא, אז מה זה אומר עליי? גרפומנית !

אבל אני מבינה, שגם אם יש לי שיפוטיות על זה - השיפוטיות לא מקדמת אותי.
וגם לא משנה מה אחרים יחשבו על כך.
אני לא יכולה עכשיו להפסיק את זה. כי זה נובע ממני. ואני לא מאמינה בהתערבויות מלאכותיות.
אם עכשיו הצורך הוא לחשוב, לכתוב, לתעד, לאחוז בדברים, אם עכשיו הצורך הוא להתעכב על פרטים ולכתוב באריכות - יש ללכת עם הצורך.
זה מה שצריך עכשיו לקרות.
יש צורך בכל הכתיבה הזאת כרגע. לעצמי, ואולי גם בשביל מי שקורא.

אני הולכת עם הצורך.
אבל בעצם מחכה שיום אחד ייגמר לי מה לכתוב ומה לומר !

אני מחכה ליום הזה !

[סוסת_פרא*]

בלילה, לא האחרון אלא זה שלפניו, היה לי לילה עם מישהו.

היה לילה מאוד מיוחד.
אני מרגישה שאנחנו שני עולמות שונים, ואולי דווקא בגלל זה המפגש הזה יפה.
מובן שזו לא הייתה התאהבות או אהבה גדולה, אבל הייתה קירבה וחמימות ודרך לפלס תקשורת.
התלבטתי אם ללכת. אך לא הצטערתי.

יחד עם זה, כשחזרתי נשארתי עם תחושת מועקה.
אני לא יודעת להסביר למה מפגשים כאלה נוגעים לי כנראה באיזה פצע פתוח.
גם אם הכול נחמד ונעים - בסוף אני נשארת עם הפצע.

טוב, זה לא קורה תמיד. הנה למשל, עם הבחור בפסטיבל פשוט, זה באמת היה פשוט.
אני לא ממש יודעת למה זה קורה כשזה כן קורה.
אבל זה קורה הרבה.

אני חושבת שזה נוגע בנקודות כואבות של הילדה שבתוכי.
נקודות לא פתורות.
כלומר, גם אם הסיטואציה לא קשורה, אולי בגלל הדמיון המסוים של הסיטואציה לסיטואציות מהילדות, זה מזכיר כאבים רדומים.
התת מודע מקשר את זה, והופך את הכול לבְלִילה אחת.
בלי שאני בכלל יודעת מה זה בדיוק מזכיר לו. בלי שאני יודעת איך לשנות את זה.
ודווקא בנושא הזה זה קורה הכי חזק.

אני ממש לא מתכוונת להצטער על המפגש.
ובטח שאני לא מתכוונת למנוע עצמי מלחיות בגלל הפחד מכאב.

אבל אני חייבת להודות שחוט של כאב נמשך אל תוכי.

נשארתי עם כאב, ונשארתי עם עצמי.

[סוסת_פרא*]

למזלי הגדול, *אלוהים גילה לי לאחרונה דרך מרפאת:
הליכה*.

הלכתי ברחובות העיר, ועם כל צעד אני מרגישה הקלה.
זה מעניין, שגם אם בתחילת ההליכה הלב כבד ולא מתחשק ללכת, אבל ככל שאני הולכת - משהו מתנחם, משהו נרפא, משהו נהיה קל יותר.

********

לפנות ערב הגעתי לכיכר ציון.
מצאתי עצמי שוכבת על אחד הספסלים ונרדמת.
עוד שלב בדרך ל'הומלסיות' אמיתית !

זה מצחיק,
הרבה שנים חלמתי על חיי רחוב (או טבע, תלוי). אך לא חשבתי שאעז אי פעם באמת ללקט אוכל מהרחוב או מפחי זבל.
והנה, אני עושה את זה בטבעיות. טוב, עוד לא ממש בקלות, אבל זה פשוט פתאום קורה....
כמו שהרבה דברים שחלמתי לעשות ולא האמנתי שאעז - פתאום אני מוצאת עצמי עושה אותם בלי לחשוב על כך הרבה.
בסוף עוד אגיע לקבץ נדבות !
חחח, זה מצחיק.
זה נשמע כמו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו, ואני מתייחסת לזה כאל שאיפה.

אבל, כמובן, כל זמן שזה מבחירה.
לא הייתי רוצה להגיע לזה מתוך אילוץ.

והאמת, אני מעוניינת בַּקלות, ואני לא בטוחה שזה כל-כך קל.

*********

כשהייתי בכיכר ציון, חיכיתי לחברה מחב"ד שאמרה שיכולה כל ערב להביא לי ארוחה.
לידי עבר חייל, אוחז בכמה מגשי אוכל מאלומיניום, אחד בתוך השני, שהיה ניכר שהם לא ריקים.
תהיתי אם הוא מביא אותם למישהו, או הולך לזרוק בפח, ולפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון זה כבר היה בפח.
לו ידעתי שהולך לזרוק את זה, הייתי אומרת לו חכה, תן לי את זה.
עכשיו, הפח היה ממש מול ספסל שישבו עליו אנשים. לא היה לי נעים ללכת להוציא את זה.
וכבר הייתי רעבה.
התנחמתי בארוחה שתכף תגיע.
ואז חברה שלי הודיעה שהיום היא לא יכולה כי תחזור מאוחר.
האמת, זה עדיין לא יצא שהביאה לי. יום קודם למשל שמרה לי אצלם במדרשה במקרר, וניקו את המקרר וזרקו לה את זה לפח.
למזלי, היו לי אז אלטרנטיבות.
גם עכשיו, זה לא שעמדתי לגווע ברעב. יש לי כל מיני קרקרים ודברים שאפשר לנשנש. אבל חלמתי על ארוחה.
זה היה די מבאס.
גם עם החייל, וגם עם החברה.
שוטטתי במדרחוב, ואז ראיתי איש עם מנת פלאפל כמעט שלמה, שהולך לכיוון הדוכן. גם כאן הדבר חזר על עצמו, שאלתי את עצמי אם הוא הולך למלא עוד סלטים או לזרוק את זה לפח, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא החליק את זה אל תוך הפח.
ולא הייתה לי בעיה לבקש את זה ממנו לו ידעתי שהוא יזרוק את זה. הצטערתי.

ניסיתי להבין למה בדיוק אותו סיפור קרה לי ממש שתי פעמים אחת אחרי השנייה.
אבל זה כבר קרה, הייתי צריכה לשחרר...

בכל זאת, מצאתי משהו - לחמנייה טרייה כמעט שלמה.
ואכלתי אותה פלוס תפוצ'יפס שמצאתי אתמול.
(ואחר כך מצאתי גם לאפה טרייה ונחמדה - ששמרתי למחר כי כבר שבעתי).
ואמרתי תודה לאלוהים.

זה מזל שבארץ ובמיוחד בירושלים, אנשים לא זורקים לחם. הם שמים אותו בשקיות על גדרות וכאלה.
אז נכון שהוא בדרך כלל כבר יבש, אבל הנה, יש ניסים.

ובכל זאת, קצת מבאס לאכול כל הזמן קמח קמח קמח.
כן, הייתה חסרה לי ארוחה.

יום קודם הלכתי לטיול בעמק המצלבה, ובדרך מצאתי שקית שבתוכה שקית תפוצ'יפס מלאה בחציה, ושתי שקיות של 'קליק' - קורנפלקס מצופים שוקולד, אחת פתוחה ואחת שלמה ! מעניין למה השאירו את זה.
אז שמחתי מאוד. זה נחמד.
ועדיין, זה צ'ופרים. זה לא אוכל.

***********

אני משתדלת לחזק בתוכי את האמונה בַּקלות.
שדברים יכולים להגיע בקלות, ללא מאמץ.
שאפשר לקבל שפע בקלות.

אבל אני לא יכולה לומר שזה נטול מאמץ.
החיפוש אחרי אוכל.
ההשקעה הרגשית בעניין. הצורך להתגבר על הבושה. הסיכון שלא אמצא, או כמו אתמול שזרקו לי דברים מול העיניים - ואז הרבה באסה.
לאחרונה כשאני הולכת לטיולים, אני מוצאת עצמי לא מספיק נהנית מהדרך, כי תוך כדי אני בולשת לחפש דברים אכילים - על העצים או ברחוב.
מה, כל החיים צריכים להסתובב סביב אוכל?!

אני לא רוצה לחשוב כל הזמן על אוכל.
לא באתי לכאן כדי 'לעבוד' בזה. אני לא מעוניינת לעבוד, לא בצורה הרשמית ולא בשום צורה שהיא.
אני רוצה לא לחשוב על זה בכלל ושזה יגיע.
לטייל, ליהנות מהדרך, וכשאני רוצה לאכול - שזה פשוט יגיע אליי.

אני מבחינה שכשאני אומרת את זה, או מבקשת את זה מאלוהים - עולה בי תחושת אי נוחות. כאילו, זה משהו לא בסדר. משהו שאסור לרצות, שאסור לבקש.
כאילו שזו חוצפה בכלל לרצות דבר כזה.
כולם עובדים קשה, ורק את רוצה שהכול יגיע אלייך בקלות?
כן, אני רוצה. אבל, מצידי, שיבוא הכול גם לכולם בקלות.
השאלה, איך מצליחים להאמין באמת שזה אפשרי ושזה מותר?
כי זאת השאלה האמיתית.
מי שיאמין באמת - זה יקרה לו. אני בטוחה.

אז כשאני מדברת עם אלוהים ושמה לב שלא נעים לי לבקש את זה, אני מסמנת לעצמי שכאן יש משהו לעבוד עליו.
כי אלוהים, כאילו, מה אכפת לו.

• ברור שהוא רוצה לתת לי את מה שאני מבקשת.

אם רק אאמין שאני ראויה.*

(גם שלשום, בהתבודדות, כשביקשתי מאלוהים שיעזור לי לצאת לטבע, שמתי לב לאי נוחות שעלתה בי. כאילו איזו אמונה, שאלוהים לא רוצה לעזור לי בזה.
שאולי יש בזה משהו לא בסדר. מעניין למה. זה היה מפתיע לגלות את זה.
ההתבודדות עוזרת לי לגלות כל מיני נקודות חבויות. אמונות ישנות ומיותרות. רגשי אשמה שאולי הגיע הזמן לשחרר. וכדומה.)

[סוסת_פרא*]

אז אתמול היה לי יום של מועקה.
הרגשתי צורך בחבְרה, וניסיתי בערב למצוא לי חבְרה ולא עלתה בידי.

מצאתי עצמי להיות עם עצמי לבד.
וזה קורה לי הרבה.
וזה בסדר.

משהו יושב על הלב. ואין מישהו בסביבה לנחם.
אני עם עצמי.
ואני נושמת כבד בגלל האבן שעל הלב.

אבל בגלל שכל כך קשה לנשום, ואני צריכה לקחת כל נשימה לחוד, דווקא בגלל זה אני מוצאת עצמי נושמת.
אז אני מוצאת עצמי יושבת לבד עם המחשבות שלי, ונושמת.
ואני מרגישה את הנוכחות של אלוהים איתי.
אני לא באמת לבד.

אני יודעת שכל הכאב הזה הוא רק מסיכה.
ברור לי שמתחת זה אושר גדול.
אז עכשיו אני צריכה להיות עם הכאב הזה. אני נושמת אל תוכו. ואני לא פוחדת.

[סוסת_פרא*]

ואתמול בלילה גם עשיתי התבודדות לפני השינה. התבודדות ארוכה.
זה נהיה כל-כך מתוק.
מזכיר לי את הימים שהייתי עושה התבודדות באופן קבוע.
שמפעם לפעם מחלחלת ללב הציפייה המתוקה כבר לשבת ולדבר עם אלוהים.

ולא תמיד זה קל להתחיל. |
לפעמים הפה לא רוצה להיפתח. דברים תקועים בגרון.
דמעות שעומדות מאחורי העיניים, וקשה לשחרר אותן.

אבל אז אני מתחילה (אני פונה אל אלוהים בלשון נקבה, 'אמא'): |
'אני רוצה לדבר איתךְ. אבל אני לא יודעת מה.
קשה לי לדבר.
בבקשה תעזרי לי לדבר....'

לאט לאט זה נפתח. ונפתח עוד. ונפתח עוד. |
ואז השיחה קולחת....
ולפעמים גם הדמעות מוצאות את הדרך החוצה.

ויש בקשות, ותהיות, ותודות, ושיתופים.
לפעמים יש בכי. לפעמים צחוק. לפעמים ג'יבריש.
אנחנו גם מתבדחים .

סיפרתי לה על מה שהיה אתמול, ועל כל המחשבות שלי בעניין. ומה לעשות. ובבקשה תעזרי לי.
ותעזרי לי להיות טובה יותר.
ולהאמין יותר.
ולהאמין שאני ראויה.
ולהיות קרובה אלייך יותר.
ולהיות אמיתית.
ולמצוא את הדרך שלי.
ושלא יהיה אכפת לי מה הם חושבים.
ותודה שאת מקשיבה לי.
ותודה
ותודה
ותודה....

ולילה טוב....

[סוסת_פרא*]

אלוהים צריך להיות מישהו כזה קרוב. מאוד קרוב.
מישהו שאפשר לפנות אליו על כל דבר קטן ועל כל 'שטות' קטנה, וגם מישהו שאפשר להתבדח איתו.

שמעתי סיפור על רבי נחמן שראה תלמיד שלו שהיה חסר לו כפתור בבגד.
אז שאל אותו: 'למה אתה לא מבקש מאלוהים כפתור?'
התלמיד אמר שלא נעים לו 'להטריח' את אלוהים על דבר כזה קטן.
אז רבי נחמן נרעש, ואמר שצריך לבקש מאלוהים כל דבר, אפילו כפתור.

ואני מבינה, שבשביל אלוהים אין דבר גדול או קטן. הרי הכול בשבילו אותו הדבר.
ומה, כלום קשה לו יותר לתת לי ארמון מלתת לי כפתור?
והאם לתת לי כפתור זו 'טרחה' בשבילו?

העניין האמיתי הוא שנהיה כל הזמן בקשר איתו. ממש כל הזמן. עד כמה שאפשר.
לכן, אפילו דבר קטן צריך להיות עילה לקשר.
כל דבר שהוא....
(ואפילו דבר מאוד גדול לא צריך לפחד לבקש. 'הייפלא מאד-ני דבר?')

לא צריך לפחד לבקש מאלוהים - לא יותר מדי, ולא פחות מדי.
אפשר לבקש הכול הכול, כל מה שרוצים, ולהגיד הכול הכול. והכול בסדר.
הוא אלוהים. והוא גם אבא וחבר והכול.

ודבר נוסף:

כשהייתי בהודו התיידדתי עם בחור הודי.
הוא לקח אותי ערב אחד לחבר שלו.
בבית שהגענו אליו, בחדר הקדמי היה 'מקדש' עם פסל שמיועד לתפילות, והחדר האחורי היה חדר מגורים.
כשעברנו בחדר המקדש, הידיד שלי הפליץ.
מאוד הזדעזעתי, ושאלתי אותו אם הוא לא מתבייש להפליץ בפני אלוהים.
הוא אמר לי דבר שנחרת בזכרוני:
'בשביל אלוהים אנחנו כמו ילדים. את חושבת שאכפת לו שאני מפליץ?'

אחרי כל ה'קדושה' וההדרת קודש שלמדתי ביהדות, שלדעתי היא הרבה פעמים מאוד מאוד מעיקה,
המשפט הזה ממש תפס אותי, ועזר לי לראות דברים אחרת.

[סוסת_פרא*]

_העניין האמיתי הוא שנהיה כל הזמן בקשר איתו. ממש כל הזמן. עד כמה שאפשר.
לכן, אפילו דבר קטן צריך להיות עילה לקשר.
כל דבר שהוא...._

ועוד דבר:
פעם נשאלה השאלה למה אלוהים ברא אותנו ככה שאנחנו תלויים בכל-כך הרבה דברים, אוכל, מים, אוויר, שינה ועוד?
למה לא יכל לעשות אותנו בלתי תלויים?
והתשובה ששמעתי:
כדי שנבקש ממנו.

כי בכך שאנחנו מבקשים ממנו, אנחנו גם זוכרים מאיפה בא לנו הכול, וזה גם שומר אותנו בקשר איתו. קרובים אליו.

[סוסת_פרא*]

---

אני מבחינה היום שממש נתפסו לי השרירים בצוואר מרוב מציצות.
איזה כיף !

מפעם לפעם אני מגלה יותר ויותר את חדוות המציצה !

(כמו עוד הרבה דברים טובים בְּקירבה ובסקס)

[סוסת_פרא*]

בהקשר ל-לילה עם מישהו שכתבתי קודם:
התלבטתי אם ללכת. אך לא הצטערתי.

פתאום הבנתי שאני צריכה לחדד - שהתלבטתי אם ללכת לשם - ולא משם.

באסה שאי אפשר להיכנס לעריכה.
(זה באשמתי, אני יודעת )

[הקוראת_רבת_הניקים*]

ממש נתפסו לי השרירים בצוואר מרוב מציצות

או, טוב שהזכרת לי למה אני שונאת למצוץ

[לבלובית*]

זה מדהים איך את יודעת לשלב אלוהים ומציצות. אומנית!

[סוסת_פרא*]

הקוראת רבת הניקים,
טוב שהזכרת לי למה אני שונאת למצוץ

גם אני פעם שנאתי. אבל גיליתי את העונג שבדבר.
יש בזה משהו ממסטל. (אם מוצאים את הזווית הנכונה כמובן, אחרת זה באמת סיוט לשרירים )
חוצמזה, שגיליתי שיש נקודה ממש ממש בסוף של הלשון, איפה שמתחיל הגרון, שהיא ארוגנית, והחיכוך איתה מגרה. (גם כשמוצצים אצבעות לעומק לעומק).
ונראה לי שבתוך הגרון עצמו, באיזור של צ'קרת הגרון, גם יש נקודה כזו. אם מצליחים להגיע.

עוד דבר חדש שגיליתי בפעם הזו: שרפלקס ההקאה מגרה אותי.
לא יודעת אם התחושה הפיזית היא שמגרה, או שזו תחושת 'השפלה' מסויימת שכאילו כרוכה בזה. (אך בעצם אולי עדיף לומר 'תחושת התמסרות').
על כל פנים, משהו בזה חירמן אותי בטירוף.

בקיצור, נראה לי שיש עוד מה 'להעמיק' בעניין... (תרתי משמע )

[סוסת_פרא*]

כמובן, משהו לכאורה מובן מאליו שלא הזכרתי, שאם הבןזוג נהנה - גם זו הנאה בפני עצמה.
לפעמים רק מזה אפשר להתמסטל.

[סוסת_פרא*]

תחושת 'השפלה' מסויימת שכאילו כרוכה בזה
אני חושבת שלמרות שאני אוהבת את המונח 'השפלה', זה באמת יותר דומה להתמסרות.
אז כדאי לחשוב על זה ככה.
התמסרות יכולה להיות דבר מאוד מענג.
זה ללכת עד הסוף עם משהו. לבוא חשוף. לוותר על המגננות. למסור את עצמך.

גם בסקס, וגם עם אלוהים.
אז תראו כמה זה דומה.

**********

זה מתקשר לי למה שכתבה 'לבלובית'.
זה מדהים איך את יודעת לשלב אלוהים ומציצות. אומנית!

קודם כל, תודה !

שנית, כן אני חושבת שיש משהו מאוד דומה בין הקשר לאלוהים לבין סקס.
ואני גם חושבת שצריך ואפילו חיוני להכניס את אלוהים אל תוך הסקס.

ועל זה גם הייתה לי שיחה עם בחור החמד שהייתי איתו.
הוא טוען שבנות 'אוהבות להכניס את אלוהים לתוך המיטה' והוא לא מבין בשביל מה זה טוב.
הוא לא מסוגל לחשוב על אלוהים בשעה שהוא עושה סקס.

לצערי, שמעתי טענות כאלה פעמים רבות.
ואני שואלת:
איך אפשר לא להכניס את אלוהים לתוך המיטה?!

ומה זו ההפרדה הזו בין 'קודש' ל-'חול'? ולמה סקס לכאורה לא מקודש מספיק כדי שאלוהים יהיה בו?
ומה הטעם בכלל לעשות סקס או כל דבר אחר, אם אלוהים נעדר משם?!

אם בכל מקום אלוהים נמצא לי,
אז בסקס על אחת כמה וכמה.
ששם יש עונג עליון וחיבור עליון עם נשמה נוספת.
ומה יכול להדביק את הכול אם לא אלוהים?
אלוהים הוא הגורם, אלוהים הוא התכלית, ואלוהים הוא הדֶבק ! ('זכו - שכינה ביניהם' - השכינה היא שמדביקה אותם זה לזה).
ומה יכול לעשות את העונג עונג בעל משמעות אם לא הנוכחות של אלוהים? אם לא זכירת האלוהים?

ובעיניי, אומללים הם האנשים שמתביישים לחשוב על אלוהים בשעה שהם עושים סקס.
מה זה בדיוק אומר על איך שהם תופסים את הסקס? ('מלוכלך'? 'לא ראוי'? 'לא קדוש'? 'נחות'? 'ארצי'? 'בהמי'? 'לא אלוהי'?)
מה זה אומר על איכות הסקס שלהם?
לאיזה גבהים כבר אפשר להגיע בסקס כאשר מתביישים להכניס לשם את אלוהים?

פעם שמעתי ממורה דתי, שבזמן הסקס יש לכל אחד מבני הזוג לשוות את שם אלוהים מול עיניו.
וגם יש עניין ביהדות לראות בגבר את הקדוש ברוך הוא, ובאישה את השכינה, ובזמן הסקס - זהו האיחוד בין הקדוש ברוך הוא לשכינה.
וגם הטנטרה רואה את הגבר והאישה כאל ואלה - והאיחוד ביניהם איחוד גבוה, שיכול להוביל אל אלוהים.
(דף שפתחתי פעם, ושאני אוהבת לתת קישור אליו: סוד הנשיקין שקודם הזיווג.)

אז אם, בנוסף לכל היתרונות והמעלות של הסקס, יש בסקס גם פוטנציאל למשהו אפילו גבוה יותר:

1. לקרב אותנו לאלוהים (לפעמים אפילו יותר משיכול כל דבר אחר)
2. לקרב אותנו זה לזה באמצעות הקשר המשותף לאלוהים

אז איך אפשר לראות בו רק סקס, ולהשאיר את אלוהים בחוץ?

והלוואי שיכולתי באמת לזכור את אלוהים שם.
כי אז ידעתי שכל מעשיי מכוונים אליו.
גם העונג.

[חדשה_ישנה*]

נהיה כאן יותר מעניין מרגע לרגע D-:
<סתם, תמיד מעניין כאן @}>

[אורחת_לרגע*]

וואו.. כמה שאת מדהימה.
מפחידה משהו.. ומדהימה באותה נשימה.

[אלוהים*]

את לא מכירה אותי בכלל

[סוסת_פרא*]

חדשה ישנה, תודה, כיף לשמוע.
אורחת לרגע, תודה גם לך. נשמע מפחיד מה שאמרת. (אבל גם מדהים ). את כמובן מוזמנת להישאר...

את לא מכירה אותי בכלל
אלוהים, אהובי, אנא תן לי להכיר אותך....

[סוסת_פרא*]

אני לא מכירה, אבל הלב שלי מכיר

איה מקום כבודו להעריצו

[סוסת_פרא*]

שלשום הייתי עם אור אצל חבר, הם ניגנו ושרנו שירי נשמה, שאני החלטתי לקרוא 'שירי התמסרות'.
שירי אהבה לאלוהים.

היה איזה שיר אחד שהם נכנסו לזה ממש חזק, וראיתי ששרים ומנגנים במלוא הכוונה וההתכוונות.
היה כל-כך יפה להסתכל ולשמוע. הלב שלי התרגש ועלה על גדותיו.
כשסיימו היה הרגע מלא יראת רוממות.

ואז אור אמר שהוא מרגיש שהוא רוצה להשתחוות.
ואז ירד והשתחווה.
השתחוויה מלאה כזו, כמו אצל המוסלמים.

גם אני הרגשתי את זה בתוכי, אבל כאילו הוא השתחווה גם בשבילי.

כל-כך מכירה את ההרגשה הזו, של הרגעים מלאי ההוד האלו, שבהם אני פשוט רוצה ליפול על פניי מרוב אהבה והכרת תודה.

פעמים רבות גם עשיתי זאת.
הרבה פעמים כשאני לבד זה קורה.
אולי לא מספיק.
לפעמים אני משתוקקת בחברת אנשים, ומתביישת.

פעם, בתקופת החזרה בתשובה, הייתי בכותל. והרגשתי צורך כך להשתחוות.
פחדתי שיכעסו עליי, כי זו השתחוויה לא מקובלת ביהדות.
אך בכל זאת השתחוויתי והצמדתי את מצחי אל אבן המרצפת הקרה, ונשארתי כך איזה רגע ארוך. (נדמה לי שאחר כך גם השתטחתי לחלוטין).
כשקמתי אישה אחת אמרה משהו כמו 'הלוואי כולם כמוך'.
אז הבנתי שאי אפשר לבלום את האהבה לאלוהים. לא הייתי צריכה לפחד.

[סוסת_פרא*]

עכשיו אספר על שְלל-היום שהיה מדוגם לחלוטין !

זה התחיל במגש עם אורז ואטריות שמצאתי במדרחוב. (אמנם כמות לא גדולה, אך טעים מאוד).
אחר כך, תאנים שקטפתי, נוספות על אלו שמצאתי השבוע - פשוט תאווה לחיך. וגם ענבים מתוקים שמצאתי בדרך.

בדרך חזרה, ראיתי מחוץ למכולת שקיות עם לחמניות שנראו כאילו בדרך לזבל. אז שאלתי את המוכר והוא אמר שהן מלפני יומיים, ואם אני רוצה אני יכולה לקחת. הן נראו לי עדיין טובות אז לקחתי. בבית טעמתי אותן, ואני רוצה לומר: לחמניות מלפני יומיים זה איכסה. (לא אומרים איכס על אוכל )
טוב, זאת הייתה הנפילה היחידה שלי להיום. אבל זה בכל אופן היה צעד בכיוון של לא רק למצוא בעצמי, אלא להעז לבקש.

כשחזרתי, חיכתה לי במכונת הלחם ככר לחם חמה ובריאה שֶ'אור' הכין לי. (תודה, אור )

קבעתי עם החברה מחב"ד שאבוא היום לקחת ארוחת ערב.
אז בדרך לשם מצאתי לאפה מגולגלת עם טונה, ביצה ועגבניה, בגודל של לחמניה שלמה. משהו משובח לחלוטין.
החברה גם החליטה לדאוג לי טוב טוב, אז ציידה אותי בתבשיל ירקות טעים, ובשקית גדולה מלאה במשהו שנראה כמו בורגול. (עוד לא אכלתי את זה. הכריך הספיק לי, אז השארתי למחר).
ובדרך חזרה מהחברה, אני רואה שקית, ובתוכה שתי קופסאות חד-פעמיות שנראה שלא נגעו בהן בכלל מלאות סלט ירקות שמעליו מפוזר סוג של גבינה (סלט מהסוג שקונים במסעדה, לא שמכינים בבית), ולצידן שלוש לחמניות-בייגלה* מהסוג המשובח. (גם את זה שמרתי למחר, הכריך הספיק לי).
השקית הייתה ליד פח הזבל, אבל הייתה סגורה לעצמה ונקייה.
הפעם לא נראה לי הגיוני שהשאירו את זה בשביל מישהו, שהרי זה היה ליד הזבל, אבל זה פשוט היה נראה פליאה גדולה, איך השאירו פשוט שקית שלמה מלאה אוכל נקי וטרי וטוב. שוב, כאילו במיוחד בשבילי.

לפני שמצאתי את כל זה, אני ביקשתי מאלוהים שיעזור לי לראות שהדברים מגיעים לי בלי מאמץ.
ושאני יכולה פשוט לסמוך עליו ולהפסיק לחפש כל-כך הרבה.

נמאס לי שאני הולכת ברחוב והעיניים שלי מחפשות בארץ במקום בשמיים.

ופתאום, כל השפע הזה....
האם זה אומר לי שאני יכולה באמת לסמוך על זה?
הלוואי הלוואי הלוואי

(לפחות בשבת לא אצטרך לחפש כלום.)

[סוסת_פרא*]

(לפחות בשבת לא אצטרך לחפש כלום.)

פתאום אני חושבת על זה שזה כמו ה'מן' שהיה יורד לבני ישראל במדבר.
בכל יום היו מוצאים מן שמספיק לאותו יום.
וביום שישי היו מוצאים מספיק גם בשביל שבת.

כל השבוע הם לא היו צריכים להתאמץ בכלל בשביל זה, רק לצאת ולקחת את זה.
אבל בשבת יכלו לנוח לגמרי. אפילו לצאת לקחת לא היו צריכים.

מנוחה שלמה. ביטחון שלם.

[סוסת_פרא*]

פתאום היום דיברתי בטלפון עם אהובי משכבר הימים.

האיש הזה הוא מותק כזה, עם חשיבה פשוטה, חמה ועממית. אבל גם עמוק מאוד. שילוב מיוחד. (כלפי חוץ הוא נראה ומתנהג עממי, מהטיפוסים של חוף הים. אבל הוא נשמה מאוד גבוהה).
הוא מבוגר ממני בהרבה ונשוי. לא באושר בכלל, בקשר שמעולם לא הייתה בו אהבה. (הוא רוצה להתגרש, אך מסיבות כאלו ואחרות לא עלתה בידו עד כה).
אנחנו מכירים כבר שנים רבות.
בעבר, לפני שנסעתי להודו, היינו בקשר אינטנסיבי, אך בשנים האחרונות הוא רק מלווה אותי מרחוק. לרוב שיחת טלפון פעם בכמה חודשים, ולפעמים איזו פגישה.
הוא אוהב אותי תמיד - מקרוב או מרחוק. תמיד אהב.
הוא מתפלל בשבילי תמיד, וגם בתקופות שאנחנו כלל לא בקשר. (הוא לא דתי, אבל בעל אמונה חזקה מאוד מאוד).
למרות שקשה לנו להחזיק קשר, אני תמיד יודעת, שאם פתאום אני אצטרך אותו באמת, אז הוא יהיה שם בשבילי. אם אני אצטרך, הוא ידאג לי ככל יכולתו.

אין מילים לתאר את איכות הקשר בינינו. שהוא מעבר למילים.
וגם השיפוטיות שעולה לרוב מול פני השטח של הסיפור, מונעת מלשמוע את עומקו.
אבל, זה לא צריך לשנות לי.
אני רוצה לכתוב את האהבה הזו.

אתמול כשהייתי במדרחוב עם עצב-מה, פתאום נזכרתי בו. ורציתי להתקשר.
איני יודעת אם בגלל העצב, או שלא בגללו. סתם כך.
התקשרתי אליו ולא יכל לדבר. אז היום דיברנו.

הוא שמע את סיפורי. (הפעם האחרונה שהיינו בקשר - קצת אחרי שיצאתי לנדודים).
קשה לו עם זה שאני נודדת. הוא חשב שאולי לא טוב לי כך, ושעליי לחזור אל העיר, לעבוד ולמצוא בית. (שמעתי את זה בא מהמקום של החשיבה העממית ומהחמימות והאכפתיות שלו. למרות שהוא פתוח להבין דברים עמוקים יותר).
הרגשתי שהוא קצת מרחם עליי, ושמתי לב שבמידה מסוימת אני נהנית מזה, למרות שזה מצחיק - כי הנדודים זו בחירה שלי.
לא יודעת למה, לפעמים אני נהנית קצת מרחמים.
זה בסדר.
אבל אני צריכה לזכור שאני לא 'מסכנה' באמת. אני רוצה באורח החיים הזה. (מה לעשות, כיף להתרפק לפעמים על קצת רחמים... )
כשסיפרתי לו שאני אוספת אוכל ברחוב הוא נרעש.
הבנתי שלמרות שנעים לי קצת רחמים, זה עלול להגיע רחוק מדי. אני לא באמת רוצה שהוא מ-מש ירחם עליי. והוא לא יכול להבין את הרעיון.
הוא נורא לוקח ללב, ואם יידע זאת הוא פשוט יסבול מזה.
גם, כי הוא נורא רגיש לסבל של אחרים (רגיש ברמות על). וגם, כי נורא אכפת לו ממני.
אז אמרתי שסתם, בצחוק.
חשבתי גם, שאולי יותר טוב לא לספר לו את זה, כי הוא עוד עלול להתקשר להורים שלי. (בעבר הוא היה מדבר איתם לפעמים, וקרה גם שהתקשר אליהם כשדאג לי. חומד כזה...)

לקראת סוף השיחה, הוא אמר שיתפלל בשבילי היום.
הוא רצה להתפלל שאמצא מקום של קבע.
אבל אני אמרתי לו שלא. אני רוצה לנדוד. שיתפלל רק שיהיה לי טוב. ושאהיה שמחה. וקרובה לאלוהים.
הוא הסכים איתי. ואמר שכך יתפלל.
והבטיח לי שעוד היום ארגיש טוב יותר . (לא שהרגשתי רע, אבל בטוח שיש מקום לשיפורים).

כשאמרתי לו שאני לא רוצה לעבוד, הוא אמר לי מתי כבר אני אתחתן איתך.
את תגורי אצלי ולא תצטרכי לעבוד. את תהיי מלכה. כל בוקר אני אכין לך סלט אבוקדו...

הוא כזה מותק. אני יודעת שהוא מתכוון לזה לחלוטין. למרות שזה לא אפשרי כרגע, ואולי לא יהיה אפשרי בכלל אף פעם.
אבל אני יודעת שהוא מתכוון לזה.
הוא באמת אוהב אותי. ובאמת רוצה לעשות אותי מלכה (גם במיטה הוא מתנהג כך, כאילו רק אני חשובה). ובאמת לא היה אכפת לו לדאוג לי להכול ושאני לא אעשה כלום. אני יודעת את זה.

ורק עצם הידיעה הזו כבר עושה לי טוב.

אני מתארת לעצמי שרוב הסיכויים שעכשיו שוב לא נדבר איזו חצי שנה. וזה בסדר.
אבל כל פעם שאני מדברת איתו נהיה לי טוב על הלב. הוא בן אדם כל-כך טוב. פשוט נשמה טהורה.

(בעבר היה נוהג לומר לי: 'את היית אשתי בגלגול קודם' ו-'את שייכת לנשמה שלי'.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל ברור שיש לנו קשר נשמות מיוחד מאוד. קשר שנשזר לאורך שנים.)

[סוסת_פרא*]

נזכרתי גם, שהרבה פעמים היה אומר לי שהוא רוצה ילד ממני, באמירה: 'ממך וממני צריך לצאת המשיח'.

(לא שיש לי יומרה להביא את המשיח. אבל ברור ששנינו נשמות גדולות, שחיבור ביניהן בהחלט יכול ליצור משהו עוצמתי).

[טליה_אלמתן*]

אני עד עכשיו לא יודעת אם באמת נכון מה שהוא סיפר לי, או שהוא סתם בחור חרדי חרמן שמשתגע מהחרמנות שלו וקיווה שייצא לו משהו.
אני חושבת שדנת אותו נכון (לכף זכות). נראה לי שבגלל המקום שממנו הוא בא, לא ברורים לו הגבולות במקום אליו הוא הולך.
כמו שהוא לא הבין למה לא עובדים בשבת ב"הלל" - הרי הם חילונים - אז בהתאמה הוא חושב שזה לגיטימי לשוחח עם בחורה חילונית שזה עתה פגש על חיי המין שלו ותוצרתם

[בן_עמי*]

בס"ד
נזכרתי גם, שהרבה פעמים היה אומר לי שהוא רוצה ילד ממני, באמירה: 'ממך וממני צריך לצאת המשיח'.
טוב, הוא קצת נסחף, כנראה. אבל זה מצחיק, בדיוק עלה לי בראש שהמלך הראשון שנמשך למלוכה, היה נכד של רות המואביה, וזה הזכיר לי שגם היא הסתובבה בשדות, ולקתה שיבולים שהושארו לעניים או שנפלו בטעות."לקט, שיכחה ופיאה".. וגם היא יצאה למסע, לארץ אחרת, בעיקבות מה שהרגישה.

מצתערת שלא מגיבה, פשוט חלק ממה שאת כותבת לא שייך לי לקרא, אז אני מדלגת לקטעים שכן.
רק תעזבי את הפחים, רק מה שמשאירים, ומשאירים הרבה, או מה שאת רואה שכרגע שמו.
לפעמים שמים רעל עכברים במזון נגדם, ובסוף זה עלול להגיע לפח.
בצפון המועצה שמה ביישוב פעם נקניקיות עים רעל. הם הגיעו בסוף לפח..

מקווה שבמסע הזה תגיעי לחוף מבטחים, ואולי קצת זהירות, גם עים אוכל, וגם עים בני אדם..
גם בים, לפעמים עולים ויורדים עים הגלים, ולפעמים קשה לחתור לאן שרוצים, ולפעמים גם כשרוצים לנוח,
כבר לא רואים את החוף..
ולפעמים פתאום בא גל גדול אחד, ש-מרים אותך בדיוק לאן שרצית..
רק תשתדלי "לשמור על עצמך".

בהצלחה..