סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[לבלובית*]

איזו אמיצה את.

[סוסת_פרא*]

תודה לבלובית.

רציתי לספר שאתמול אחרי שסיימתי לכתוב כאן, התקשר אליי בחור אחד שהייתי איתו בקשר לפני כמה חודשים, עוד לפני שיצאתי למסע.
מי שזוכר, זה אותו בחור ששכבתי איתו אז, מתי שקיבלתי דלקת בדרכי השתן.
אחרי אותה פעם נפגשנו פעם נוספת שהייתה מבאסת.
ואז כמה שבועות לא היינו בקשר.

מתישהו בתחילת המסע הוא התקשר ורצה להיפגש. לא בא לי.
מאז הוא התקשר כמה פעמים.
בפעם האחרונה לפני מס' שבועות אמרתי לו שאני בעצם רוצה זוגיות אמיתית, והוא העלה את האפשרות שאנחנו יכולים להתאים כזוג.
למרות שמהחוויה שלי איתו ממש לא נראה לי שיש לנו מה לעשות ביחד, זה החניף לי שהוא חושב ברצינות על זוגיות איתי.

לא נראה לי שזה קרה לי הרבה בחיים שמישהו דיבר איתי ברצינות על זוגיות. (חוץ מכמה שממילא ממש לא רציתי...)

אז לרגע זה בלבל אותי, כי חשבתי: אולי באמת לא הספקתי להכיר אותו לעומק?
ובכל זאת, לא הרגשתי משיכת הלב.

ומאז הוא התקשר עוד כמה פעמים, ולא התחשק לי לענות לו.
ואתמול הוא התקשר שוב. הוא עבר פה בסביבה וביקש להיפגש. ושוב העלה את האפשרות לזוגיות.
הספקות עלו בי. אולי אני טועה. אולי אני מחמיצה.
אבל הלב צעק: לא ! לא ! לא !

זה בן אדם בהחלט מתוק וטוב לב, אבל שום שיחה לא קורית בינינו.
התשובה היחידה שיש לו על כל דבר שאני מספרת לו, ולא משנה כמה עמוק, היא: 'וואלה', או 'מגניב'.
שעמום טוטאלי !
איזה עומק יכול להתרחש בקשר כזה?

וחוצמזה, שנכון שהוא יודע לזיין הרבה זמן כמו שאני אוהבת, אבל הוא ממש לא יודע לגעת בי בגוף כמו שאני אוהבת, לפנק את הגוף. הוא - ישר לזיון ! אין לו את הרגישות החשובה הזו במגע. והעניין הזה - סוּפּר סוּפּר חשוב בשבילי.
נכון שאני יכולה אולי אולי אולי 'לחנך' אותו. אבל בשביל מה?
דיברנו כבר על זה שמגיע לי משהו שיבוא בקלות.
מה אני לוקחת לעצמי כל פעם 'פרוייקטים'?

אז אולי אני טועה, אולי יש דברים שעדיין לא ראיתי, אבל לא נראה לי שאני טועה.

ואני חשבתי אתמול, פחדתי לטעות, פחדתי להחמיץ, אבל שאלתי את הלב, והלב צעק 'לא' אחד גדול.
ואז אני אמרתי לו 'לא'.

כן, אני אמרתי לו 'לא'.
וכל-כך הרגשתי נכון עם זה.

אני פשוט גאה בעצמי.

[סוסת_פרא*]

אני חושבת שמה שכתבתי כאן אתמול בדף על הקשרים שלי עם גברים - זה עזר לי להגיד לו לא.
זה נתן לי את הפּוש לזה.

וזה גם עזר לי להחליט בסוף לא ללכת היום ל-ת'.
וגם על זה אני מאוד מאוד גאה בעצמי.

כשאני כותבת לעצמי את הדברים - אני רואה את זה יותר ברור מול העיניים, ואז יותר קל לי לדעת איך לפעול.

וכשההחלטה היא באה ממקום נכון, שמרגיש שלם עם עצמו - אני מרגישה שלווה כזו.
וזה מה שאני מרגישה עכשיו.
למרות שלפני כן יש התלבטויות ופחד לטעות או להחמיץ - אבל אחרי ההחלטה מורגשת הנכונות שלה, היא מתיישבת מוצקה בתוכי, ואז השלווה משתררת.

בהמשך למה שכתבתי אתמול, אני עוד הבנתי שבגלל שיש לי נטייה לראות בכל אחד את הטוב, את הפוטנציאל החיובי, את פוטנציאל המים הזורמים מתחת לסלע - דווקא בגלל זה, למרות שזו תכונה טובה, אבל דווקא בגלל זה קשה לי לראות ברור את הסלע, המים שאני מריחה מתחת מבלבלים אותי. ובגלל זה קשה לי לשחרר קשרים לא נכונים.

אבל אני חייבת להבין ולזכור - שזה שיש במישהו מים שזורמים איפהשהו בעומק - זה לא אומר שאני אצליח להגיע אליהם ! וזה לא אומר שהמים האלה נועדו בשבילי !

[סוסת_פרא*]

אני מרגישה יותר מוצקות פנימית היום.
כנראה בגלל ההבנות האלו וההחלטות שקיבלתי.
(אין אלו החלטות לטווח רחוק, ולא איזו התחייבות לעצמי. כי מותר לי גם לא לדעת ומותר לי לטעות. אבל 'רק להיום' זה כבר טוב).

וחז"ל כבר אמרו:
'אין שמחה כהתרת ספיקות'.

וכמה שהם צדקו.

[סוסת_פרא*]

לא, אלו לא החלטות לטווח רחוק.
מותר לי גם להיות עיוורת בקשר, סמרטוט, טיפשה, שפוטה, הכול...
אם אני מרגישה צורך להיות בקשר מהסוג הזה שעדיין לא מוצה מבחינתי - זה בסדר. אני מרשה לעצמי.
כי התהליכים צריכים להיות אורגניים ולא 'בכוח'. לנבוע מבפנים.
לכן אני גם לא מאמינה בהחלטות.
השלב של חוסר הרצון להיות בקשר כזה צריך לבוא לבד, מתוכי, ולא מתוך החלטה.

ההחלטות שלקחתי אתמול בלילה על הפגישות - היו החלטות נקודתיות.
אני לא יודעת איך אהיה בהמשך.
אני מקווה שהחוכמה הזו כן תמשיך איתי ותתן לי כוח.

אני מקווה שתמיד יהיה לי הכוח להתעקש לקבל את הכי טוב, ולא פחות מזה.
את הטוב הזה שאני באמת ראויה לו.

[סוסת_פרא*]

לפעמים מרוב שאני כותבת כ"כ הרבה, אני אומרת לעצמי שאף אחד לא יעמוד בקצב הקריאה של כל זה, ו'לא חבל?'

אבל אז אני נזכרת שאני קודם כל כותבת לעצמי.
זו התרפיה שלי.
זה עוזר לי לראות דברים יותר ברור.
זה עוזר לי לעקוב אחרי תהליך ההתפתחות שלי.
והנה, הרבה פעמים זה עוזר לי להגיע לשינויים משמעותיים. והכתיבה כאן כבר עזרה לי להשתנות בהרבה דברים.

אז נכון שהייתי רוצה שגם אנשים אחרים יקראו אותי, וייהנו, ואולי גם יפיקו מזה.
אבל זה הרווח המשני.

הלוואי שיקראו...

[סוסת_פרא*]

היום קצת אחרי שקמתי, הגיעו הדודות לקחת את הילדים לים.
חשבתי פתאום, רגע, למה שלא אצטרף אליהם? גם הילדה הזאת רוצה ללכת לים...
אז מהר מהר התארגנתי ויצאנו.

איזה כיף. כבר כל-כך הרבה זמן שהייתי ממש מעט פעמים בים.
ובעבר הייתי הולכת המון.
אבל השנה אפילו לא נכנסתי עדיין למים.
אז היום נכנסתי.

אמנם היה זה חוף עם סלעים שאי אפשר לשחות ממש, אבל היו כמה קטעים נקיים ובגובה טוב, נוחים לטבילה וקפצוץ.
המים היו כל-כך צלולים, כזה יופי.
ובהתחלה - קרים !

נכנסתי וצווחתי מהקור, ואח"כ זה הפך לצווחות של הנאה וקיפוצים, ואז זה הפך לצחוק מגניב, וצחקתי וקפצתי הרבה הרבה, ואחר כך פתאום הצחוק הפך לבכי. ואחר כך שוב צחוק.
איזו הנאה !
ואח"כ נרגעתי וסתם השתעשתי במים, ועשיתי מתיחות יוגה בתוך המים הרדודים (לא הספקתי יוגה בבוקר, אז בכל זאת, לא הפסדתי...). בכלל, זה יותר קל לעשות יוגה במים. יש בכלל נישה כזאת? אם לא, צריך להמציא. 'יוגה במים'.

בקיצור, היה כיף חיים. הים - אהבת חיי.
איזה יופי. איזה כיף.
וגם הדרך לשם הייתה כל-כך יפה.

ואיזו הרגשה טובה לטבול פעם ראשונה בים דווקא בערב פסח.
יש בזה הרגשה מטהרת כזאת. (כמו שטובלים במקווה לפני יום כיפור.)

בוקר נהדר.

[סוסת_פרא*]

באמת יש לי היום מין הרגשה כזו כמו בערב יום כיפור.
איך מתארים את ההרגשה הזאת?
מין התרוממות נפש....
ניקיון....
ציפייה טובה....

אני תמיד ראיתי את הזמן שלפני ראש השנה ויום כיפור כזמן טוב לחשבון נפש.
ובגלל שלפני פסח תמיד ניקיתי וסידרתי את החפצים והניירת שלי - אז בעצם גם זה נתן לי הזדמנות לחשבון נפש ולניקיון פנימי.
אלה שני זמנים בשנה - שבאים כל חצי שנה - שמאפשרים הסתכלות פנימה.

אבל בכלל, כל זמן טוב להסתכלות פנימה.
וזה מה שאני בעצם עושה רוב הזמן...

[בן_עמי*]

בס"ד
_בשביל כפית אחת של דבש אני מוכנה לספוג דלי של חרא.
כמו כלבלב שמקבל הרבה בעיטות, אבל על ליטוף אחד הוא מִתְרצה.
מלילה אחד יכול ליצור בי אמונה עיקשת שיכול להיות טוב.
וההגיון לא עובד פה. לא._
ההגיון לא עובד פה, כי הוא יפריע להישרדות.
בלי אמונה עיקשת שאולי יהיה טוב, יהיה לך פחות סיכויים לשרוד.
הבעיה היא שאולי אם כבר בתחילת הקשר זה דלי חרה עים כפית דבש, אז יש חשש שבסוף תשארי רק עים החרה..

_בחרתי לי קבר פוטנציאלי ונשכבתי על האדמה שבמלבן.
גיליתי שהקברים הם קטנים מאוד. לא היה לי מקום לרגליים. האם קוברים אותם עם רגליים מקופלות?
לא היה לי נוח לקפל רגליים, אז השתרעתי בכל אופן ורגליי השתרבבו אל מחוץ למלבן.
שכבתי על הגב והבטתי בשמיים._
בשבילי קבר זה פשוט חפירה, ואם הוא קטן מידי אז חופרים עוד קצת, שמים חתיכת עץ למעלה,
ויש לך אחלה "היכל" כדי לגור בו.
כולם פוחדים להיכנס, אז אף אחד לא יציק, אם זה לא באיזורים שיש בהם נערים מחבורות ידועות שהולכים דווקא לשם.

_אנחנו אנושות טיפשה. אנושות כואבת. אנושות חולה.
אנושות שנושאת פצעים וצלקות מיני אז, ומשחזרת אותם, ומעמיקה אותם. ולא יודעת כיצד לחדול._ סוסת פרא
נראה לי שאת זקוקה לטיפול, מעמיק ומחזיק. לא בטוחה שהמסע הזה מיטיב איתך. פלונית
לפלונית - נראה לי שהעולם זקוק לטיפול, מעמיק ומחזיק.
ולמי שחי בהכחשה, כי הוא לא יכול להכיר בכך, לא יזיק טיפול. וגם מי שפוחד להמשיך בדרכו שלו, קשה ככל שתיהיה.
בהצלחה, ותזכרי למצוא מטפל הגון.... חבל שאני לא יודעת לעשות קישורים, לכמה שיטות שיועילו...
בעצם, תקלידי אמינדב, ותחסכי כסף רב....

בעניין סוס הפרא שלך, אין לי מוסג איפו הוא יכול לדהור, אבל הוא דוהר היכן שהוא.
אולי צריך לחשוב איפה הוא יכול לדהור. לאן הוא יהיה חייב להגיע בדהרה שלו?
יש שמגיעים ללימודים, יש לשטיבל, יש לקבוצות שונות, יש למקומות עם "נוודים" וכו.
דרך איפו הוא יהיה חייב לדהור, זאת שאלת מיליון הדולר כאן.

[בן_עמי*]

בס"ד .
אבל אני חייבת להבין ולזכור - שזה שיש במישהו מים שזורמים איפה שהו בעומק - זה לא אומר שאני אצליח להגיע אליהם !
אבל אי אפשר לחפור בסלע, רק באדמה או חול. ולא לכל טוב שבאדם אפשר להגיע.

_אולי אני חושבת ש'סתם' מעיין שזורם לו ככה בגלוי - זה משעמם ! חסר ייחודיות.
מים שחופרים אותם מתחת לסלע - אלה מים מעניינים, אלה מים שווים, אלה מים טעימים.
אולי אני חושבת ש'סתם' מעיין - כל אחד יכול לראות אותו ולהשתמש במימיו. הוא מופקר לכול. הוא מלוכלך מרוב שימוש.
ומים שמתחת לסלע - הם יהיו רק שלי. רק אני אגלה אותם, והם יהיו רק בשבילי.
אולי אני טועה בכך? אולי אני צודקת?
אבל למה כדי שיהיה מיוחד וכדי שיהיה שלי - אני צריכה להתאמץ קשה כל-כך?
אולי אני כן צריכה למצוא מעיין אמיתי, אבל לא סתם מעיין, אלא מעיין נחבא.
מעיין זורם וזך שיהיה רק בשבילי._

זה מעניין, כי הזכרת פה חיפוש אחר האדם המתאים, בן זוג, והזכרת שלא יהיה נהר, שהכל משתמשים בו והוא גלוי לכל.
את רוצה את המיים מתחת לסלע, מעיין נסתר. שרק את תגלי.
אבל בשביל להסיג את מי המעיין, מה צריך? זוכרת איפו נפגשו פעם כל ה"זוגות" ?
במקום אליו היו חייבים ללכת, אז לא היו ברזים והם היו חייבים להגיע לבאר.
אבל את לא מעוניינת בבאר קיימת, את רוצה מעיין נסתר, אבל אז את צריכה לחפור את הבאר בעצמך,
לא בעיה גדולה כל כך, אבל הבעיה היא איפה לחפור.
הרי בבארות הקיימים לא תמצאי דבר, ולחפור סתם לאורך כל המדבר, זה לא יעיל.
את צריכה למצוא סימנים, למי תהום.

זה מזכיר לי את השיר שכתבת-
_שער ההשראה
אחריו שכינה שוכנת
וציפור החסד על אזני רוכנת
ולוחשת לי סודות מאחורי השער
(מה יאמר ומה יגיד הבור ובער !)
היא לוחשת לי סודות ניקודי אותיות |
ושברי תהיות
נצנוצי נוצות צבעוניות
של ציפורי היער
(מה תאמר ומה תגיד לך הנער...)
היפתח השער !_
ולוחשת לי סודות מאחורי השער.. ואולי , כמו עים ישמעאל , הבאר פשוט פתאום תהיה שם.
או שלפחות תדעי איפה יש לחפור.

טוב, אים הגזמתי -למחוק.. יכול להיות שזה שזה בגלל מצוות 4 הכוסות בליל הסדר.
אליהו לא הגיע, אז הלכתי גם על הכוס שלו..
ומצווה הבאה לידך- אל תחמיצנה, ויש להדר במצוות, בעיקר בפסח..

[בן_עמי*]

בס"ד
_מדוע לא תקוות ואמונות שהן מעל למה שאנו רגילים לחשוב ולצייר לעצמנו?
ולשם מה אותו צימצום של כל היפה והנשגב..בגבולות האמנות דווקא?
מדוע לא אמת פנימית ויצירה פנימית נצחית?_
המסע והדף, זה גם אומנות, יצירה פנימית, יפה ונסגב..

_"ו האבן גדולה על פי הבאר"- האבן, המסתירה ...כבדה היא מאוד.
"ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל הבאר" באים הצדיקים של כל הדורות ומגוללים את האבן ממקומה, כאשר תוסר האבן לגמרי, יבועו כל העדרים, כל הנשמות, וישאבו מבאר השם"._
צריך לנסות לא ללכת על בארות שאליהם יש אבן כבדה מידי, או על אנשים שיש בהם טוב, אבל הוא עמוק ונסתר מידי, ולהסיר את האבן, ולגלות את הטוב אצלם, את זה אולי צריך להשאיר לצדיקים, אחרת נשאר עים האבן.

_לפעמים מרוב שאני כותבת כ"כ הרבה, אני אומרת לעצמי שאף אחד לא יעמוד בקצב הקריאה של כל זה, ו'לא חבל?'
אבל אז אני נזכרת שאני קודם כל כותבת לעצמי.
זו התרפיה שלי.
זה עוזר לי לראות דברים יותר ברור.
זה עוזר לי לעקוב אחרי תהליך ההתפתחות שלי.
והנה, הרבה פעמים זה עוזר לי להגיע לשינויים משמעותיים. והכתיבה כאן כבר עזרה לי להשתנות בהרבה דברים.
אז נכון שהייתי רוצה שגם אנשים אחרים יקראו אותי, וייהנו, ואולי גם יפיקו מזה.
אבל זה הרווח המשני.
הלוואי שיקראו..._

• קוראים, וגם אים לא כולם קוראים הכל, בודאי כל אחד מוצא את הקטעים שמדברים ושייכים אליו.

הרבה השתנה מאז פתיחת הדף, הרבה מים זרמו בירדן, בנחלים, ובמעיינות מתחת האדמה,
גם מבחינתך וגם מבחינת הקוראים, שרק קוראים, או שגם מגיבים בדף.
ואים מישהו יכול לכתוב על הרווח הראשוני או מישני שלו מהדף, זה יכול להיות רעיון מעניין*

[משה*]

_ובקשר לפחדים ולאריות ונמרים -
הרי כבר כמה פעמים סיפרתי שאני מאוד פוחדת מאריות ונמרים
אני חולמת עליהם הרבה שבורחים מגן חיות למשל או מסתובבים חופשי - וחווה אותם בחלום כמאיימים על שלומי
וגם ביום יום - קשה לי לראות סרטי טבע על נמרים ואריות שטורפים בעלי חיים.
יש אנשים שמתפעלים מהם, מיופיים, מגמישותם.
אבל לי זה תמיד עושה רע.
אני חושבת: 'ומה אם אני הייתי במקום האיילה הזאת?'_

מתחבר לי עם הספר "החניכה לאמת" של אליזבת הייך. יש לה מילדותה חלום החוזר על עצמו של אריה הרודף אחריה, משיגה מאחור, ואז... היא מתעוררת.
מאוחר יותר בחייה, בעקבות תרגול היוגה והתירגול הרוחני שלה, היא רואה את העיניים של המורה הרוחני שלה, דרך ההתחברות עימו היא חוזרת למצרים העתיקה, לחיים בהם הייתה חניכה במיסטריה. היא מתחילה להיזכר בכל התירגולים והטכסים שהתבצעו שם. היא גם היתה בת פרעה, ולמדה לשלוט באריות שרצו לפניה (אולי גררו את מרכבתה). שולטת בהם באמצעות המחשבה שלה בלבד, כלומר היא פיתחה יכולות מאד מיוחדות. עד שנכנס לחייה איש אדום-שיער, אשר במבטו משלהב אותה. אהבתה גורמת לכך שלאט לאט חייה הפנימיים מזדעזעים. שליטתה במחשבותיה פחות טובה ממה שהיתה קודם. האריות חשים זאת ומידי פעם אינם נשמעים לה. מצבה הולך ומתדרדר, אביה מזהיר אותה, אך היא ממשיכה בשלה. לבסוף איננה שולטת יותר במחשבותיה ובאריות, ואחד מהם רודף אותה מאחור ומביא למותה. אז היא מבינה את החלום שהיה חוזר אליה מאז ילדותה.
ספר גדול ואמיתי, שהקדים את גל הניו-אייג' של היום בכמה עשרות שנים. מלא תובנות רוחיות על הפירמידות, על ארון הברית, על הצלב, וכמובן על הסכנות שבדרך הרוחנית. גם חיבור למלחמת העולם (הראשונה, עד כמה שזכור לי) ועל דרישתה לקבל התיחסות אנושית גם ממי שרואה עצמו כאויב שלה.

אני חייבת לרפא את עצמי - גם בשבילי, וגם כדי שיהיה לי מה לתת לאנושות הזאת שמשוועת לריפוי.
רוצה לתמוך מאד בתובנה הזו שלך. קודם כל את כבר נמצאת עמוק בתהליך הריפוי. מורי ורבי ר' שטיינר אומר שמה שאנו חולים בו הוא ממש מחלה רק כאשר איננו מכירים כי זוהי מחלה. כלומר כאשר הכרנו במחלתינו, זוהי כבר חצי הדרך לריפוי ולתיקון.
האם את יודעת לאבחן מה אצלך דרוש תיקון/ריפוי שעד היום הביא לקילקולים בחייך ?
וגם: איך תראה הנפש והחיים שלך לאחר הריפוי?
רפאות נעימה
משה

[סוסת_פרא*]

משה, תודה. (בינתיים אין לי מה להגיד... )

***************

ואולי , כמו עים ישמעאל , הבאר פשוט פתאום תהיה שם.
בן, עמי, כיוונת לדעת גדולים !

בדיוק על כך חשבתי כשכתבתי.
כשהגר הייתה עם ישמעאל במדבר והוא הלך לגווע בצמא, היא התפללה לאלוהים, ואז: "ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת"
זה לא שהבאר לא הייתה שם קודם.
מתברר שהיא בעצם הייתה שם, אבל הגר לא ראתה. ורק כשאלוהים פקח את עיניה היא ראתה.

על כך חשבתי כשכתבתי
_הלב הזה נפתח, והמבט נפקח
והמעיין -
הוא כאן !_

[סוסת_פרא*]

ליל הסדר עבר בשלום !
(למה זה מין לילה כזה שמצפים ממנו קודם כל 'לעבור בשלום'? )
סתם, היה נחמד אפילו.

בעיקרון, לא ממש אוהבת חגים. לא ממש אוהבת טקסים. ומלכתחילה מרגישה שהייתי מעדיפה לוותר על כל זה.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה איפה אני אהיה בסדר.
אמנם לא היה חשוב לי במיוחד לחגוג את הסדר, אבל רציתי לדעת שיש לי איפה לישון באותו לילה. (לא כל אחד מתאים לו להזמין להתארח דווקא בליל הסדר).
חוצמזה, אני מתארת לעצמי שבכל זאת, אם הייתי באיזה בית ריק באותו ערב, אז הייתי מרגישה צביטה בלב שאני לבד, בעוד שהכול יושבים יחד סביב לשולחן.

בסוף נשארתי לסדר אצל המשפחה שהתארחתי אצלה בכרכור.

הייתה להם הגדה שהם הכינו לבד, עם כמה משפטים מייצגים מההגדה המקורית ועוד כמה תוספות (נישא כוס ראשונה למען זה וזה... וכוס שנייה למען זה וזה..., או שירי אביב וכד').
מה שהיה מצחיק שבתחילת ההגדה הם קוראים 'פסח על שום מה? על שום שמותר לפסוח על קטעים בהגדה...' (אהבתי)

אבל אני לא התחברתי לקטע של ההגדה הזו.
עם כל כמה שלא ממש מעניין אותי החג, אבל אם כבר לשֶבת - אני מעדיפה את הטקסט המסורתי.
זה הרגיש כזה 'פרווה'. לא עמוק. לא שייך.

אז אולי תקראו לי שמרנית, אבל זה מה שהרגשתי. (וגם היו חסרים לי השירים. שרנו רק שניים וחצי שירים).

האוכל לעומת זאת היה טעים ביותר. אם כי 'בלתי כשר' למהדרין. (לחם, בשר עם חלב... )
בלסתי בלי חשבון. אוי וי זמיר...

החברה הייתה נחמדה ונעימה.
אבל יש לי רגעים שאני נוטה לחשוב במפגשים כאלה עד כמה הם שטחיים. שום שיחת עומק, משהו רוחני. גם אם הכול חביב ונחמד, אני שואלת עצמי 'זהו? בזה זה נגמר?' 'ככה חייבים להיראות מפגשים משפחתיים?' (כאשר הם לא נראים כמו מלחמת עולם, כן?)

מה שהיה נחמד, שהתחילו את הסדר לכבוד הילדים ב-6:30, כך שב-9:00/10:00 כבר היינו אחרי.
ואז היה לי המו-ן זמן לשבת על באופן, ולהשלים בלוגים שפתחתי בהם פערים מאז שיצאתי למסע. כן כן, גבירותיי ורבותיי, זה מה שעשיתי בליל הסדר.

[סוסת_פרא*]

באמצע הלילה אחרי הסדר אספה אותי מישהי מהאתר (בינתיים לא בא לי להגיד שם, הגעתי למסקנה שלא כ"כ נוח לי לכתוב שמות ברורים).
היא הייתה בדרך חזרה מהסדר אצלם לביתה בצפון, ובאתי איתה.

האמת, קצת הצטערתי לעזוב את כרכור. פרדס חנה-כרכור זה מקום מדהים, ואני הייתי רק באמצע לגלות אותו.
אם הייתי נשארת שם אז הייתי בטח יוצאת לעוד ועוד מסעות גילויים.
גם המשפחה שהתארחתי אצלה שם עכשיו הייתה מאוד נעימה לי.
אבל בכל מקרה, מגיע הזמן שממצים משהו.
לא יכולתי להישאר אצלם עוד הרבה, אני לא בקטע של להיתקע במקום אחד הרבה זמן. וגם, בכל מקום אני מרגישה כמה זמן שייך להישאר - אם זה יומיים, שבוע או שבועיים.
אז זה היה הזמן לעזוב.

ובכל זאת, מאוד אהבתי את כרכור, ואני מקווה ששוב יזמינו אותי מישהם מהסביבה.

[סוסת_פרא*]

אוף שפעת

אז עכשיו אני ביישוב צפוני לחיפה.
בדרך לכאן אתמול באוטו הרגשתי איזשהו מיחוש בגרון.
היום זה כבר התברר כנראה כשפעת.
הרגשתי מעוכה, וכאבים בגוף. אוף אוף אוף.

זה מבאס !
מאז שיצאתי לטיול התפללתי להיות בריאה. במיוחד כיוון שזו סיטואציה לא נעימה להתארח אצל אנשים זרים ולהיות חולה.
מי יטפל בי? ואיך אעזור בבית-המארחים כאשר מצפים ממני?
כל פעם שהיה נדמה לי שמשהו מתחיל, התפללתי שזה כלום.
ובאמת.... תודה לאל.
ורק יום קודם חשבתי על כך איזה יופי ואיזה מזל שמאז שיצאתי לטיול לא חליתי בצינון בכלל (בכל זאת, הרבה זמן) - והנה זה בא !

זה גם מעצבן אותי שהרבה פעמים כשאני חושבת לי איזה יופי שהכול בסדר או משהו כזה - דווקא אז קורה משהו. כאילו בדווקא. (עין הרע??? )
שונאת שזה קורה לי. כאילו מה, אסור כבר לחשוב או להגיד דברים טובים?
זה קורה לי המון, ובגלל זה הרבה פעמים אני פוחדת לומר דברים טובים.
אבל כל זה במאמר מוסגר, כי זה נושא מבאס, שרציתי מתישהו לדבר עליו, אבל לא היה לי כוח להתעסק איתו.

טוב, אז במשך היום, למרות שקיוויתי שזה 'כלום', ולמרות ההצהרות החיוביות לעצמי מאז אתמול - נאלצתי להודות בפני עצמי ש'חטפתי אותה'.

אמנם תפקדתי במשך היום בסדר.
אפילו יצאתי לטיול מקסים פה מסביב של איזה שעתיים. (חוקרת רחובות ושבילים שכמותי, איך התקדמתי בתעוזה... )

אבל בערב הרגשתי שכל הגוף כואב.

הלכתי לישון מוקדם מאוד יחסית (23:00), אבל מצאתי עצמי מתהפכת הרבה מתוך שינה,
עד שקודם בסביבות 4:00 בבוקר התעוררתי. כל הגוף כואב, האף גדוש, ולא טוב לי.
אז התחלתי לבכות.

יש לי מזל שמארחתי לא מתעוררת בקלות.
בכיתי בקול וריחמתי על עצמי הרבה.
זה עוזר ממש.

אני רוצה לפתוח דף כוחם המרפא של הרחמים העצמיים. אני מאוד מאמינה בזה.
(המארחת שלי כאן למשל, לא מאמינה ברחמים עצמיים או ברחמים על אחרים. כך שצפיתי שגם אם היא תתעורר מבכיי, היא לא תרחם עליי, ככה שלא היו לי ציפיות, וסיפקתי לעצמי את הסחורה )

אחרי שמיציתי את הקטע של הבכי, התאוששתי, והתיישבתי כאן מלאה עזוז.

טוב, אני מקווה להיות בריאה כבר מחר.
אני מאוד רוצה להיות בריאה.
גם, כי זה פשוט חשוב להיות בריאים. וצריך להאמין שמגיעה לנו בריאות שלמה. ודי כבר עם החוליים והמסכנוּת. להאמין שמותר לי לחיות את החיים במלואם, ובמלוא האנרגיה !
(אני יודעת שבצינון הגוף מתנקה מרעלים, וזה גם טוב - אבל אפשר להיות בריאים לגמרי שאפילו את זה הגוף לא יצטרך. כן, כן, אפשר ! ואפילו חובה לעצמנו !)
וגם, במצב הנוכחי, כי אני בבית של מישהו אחר, ועוד היא ציפתה מלכתחילה לעזרה ממני בדברים מסוימים שנדברנו עליהם, ואני רוצה לתפקד בהם כמו שצריך.

למזלי, אני מרגישה נוח מולה להרגיש לא טוב בבית שלה.
נראה לי שאם כבר לתפוס שפעת - אז עדיף היה כאן מבבתים אחרים שהייתי בהם. (אלוהים חומל עליי)
ויחד עם זה - באמת שאני רוצה לתת את מה שהבטחתי.

אנא בקשו בשבילי בריאות !
בריאות שלמה.
כבר עכשיו !

[סוסת_פרא*]

קוראת שוב את מה שכתבתי, ורוצה להגיד 'איזה מסכנונת הייתי קודם כשבכיתי, אוי'
(נותנת לעצמי את הרחמים שאני אוהבת)

מסכנונת שלי, מתוקה שלי, חמודה שלי (מלטפת את הפנים הרטובים מדמעות), אוי בובה שלי, כואב לך... תבכי, מתוקה שלי, תבכי....

(מה, רק לילדים קטנים מותר להיות קווץ' כשהם חולים? גם ילדים גדולים....)

<ואיך לא, המחכימון 'כולנו זקוקים לחיבוק'. תמיד בא במקום הנכון...>

[קט_קטית*]

'כולנו זקוקים לחיבוק'
(())(())
גמני הייתי פה חולה בלילה,
לא הצלחתי לישון כמו שצריך בגלל החום.
אבל לא בכיתי!
<בנים אינם בוכים>

[סוסת_פרא*]

אוף, אני מרגישה כל-כך איכסה פיכסה.
לא בנפש. בגוף.
בנפש אני מרגישה מעולה.
(באמת, פיתחתי בשנים האחרונות יכולת שגם אם מרגישה רע בגוף או אפילו רגשית, מתחת לזה השמחה נשארת. ועדיין טוב לי. חסד אל שכזה)

אני עדיין מצוננת.
אתמול במשך היום חשבתי שזה הולך להשתפר, ואפילו ניסיתי לצאת לטיול פה מסביב.
אבל שמתי לב שאני צועדת מאוד לאט, והיה לי קשה ללכת. היה לי חם, והזעתי מין זעה של מחלה כזו. שזה בא מבפנים לא מבחוץ.
אז ויתרתי על המשך הטיול וחזרתי לבית.

עשינו פה כמה דברים, ואז כאב הראש שהתחיל לי בלילה הקודם הלך והתגבר עד לכדי מיגרנה של ממש.
כל הזמן ניסיתי להימנע מלקחת משכך כאבים, אבל זה הגיע לנקודה המוכרת הזאת של כאב שקשה לי לסבול.
אז לקחתי.
אבל זה כנראה כבר היה בשלב של כאב מתקדם, ולא עזר לי הכדור.
והתחלתי לבכות נורא נורא. כמו שאני בוכה כשכואב לי וזה לא עובר.
בדברים כאלה תמיד יש רגע שאני נשברת ומתחילה לבכות.
בד"כ מאותו רגע מתחיל התהליך של השיפור.
בכיתי נורא וחזק, והתפתלתי, והסתובבתי מצד לצד, ולא מצאתי מנוחה מרוב כאבים.
בד"כ בכאבים כאלה של מיגרנה אני יורדת לרצפה. לא יודעת למה אני מרגישה צורך לרדת לרצפה. לשכב עליה. או להתפתל עליה. מה שזה לא יהיה.
ירדתי לרצפה והתפתלתי. הרבצתי למיטה. והתחלתי לצעוק.
עד שלא התחלתי לצעוק לא ידעתי שאני צריכה לצעוק.
המזל שלי שהרגשתי שהמארחת שלי לא תתרגש מזה. אז הרשיתי לעצמי לצעוק.
הרגשתי שאני צריכה להרשות לעצמי לצעוק כדי שהכאב ישתחרר.
בהתחלה חשבתי שהיא תבוא לעזור לי. אבל אולי בגלל שלפני כן כשבאה אמרתי לה שאני פשוט צריכה לבכות, אז היא הניחה לי.
ולמרות שאני רגילה שבמצבים כאלה אנשים נזעקים, כשראיתי שהיא לא באה חשבתי שאולי זה דווקא טוב ואני פשוט אעשה תתהליך שלי עם עצמי.
אבל היה כנראה רגע שיצאה ממני ממש צעקה קורעת לב 'כואאאאאאאאאאאב לייייייייייייייייייייייי !!!!!!!!!!' ואז היא באה ושאלה אם לעשות לי עיסוי בפנים ובראש.
לא ידעתי אם עדיף להמשיך עם עצמי או שעיסוי יעזור. אז הסכמתי עיסוי.
באמת מרגע שהיא התחילה אז נרגעתי.
היה לי שריר ממש תפוס בעורף, לאורך הצוואר מאחורה אל הכתף והגב. זה שריר מאוד מוכר לי, שתמיד בא לי הכאב בו עם המיגרנה ביחד. והיא עיסתה לי גם שם.
אחרי שהיא סיימה הייתי קצת יותר רגועה ונשארתי לשכב במיטה.
ואחרי איזה שעה התעוררתי פתאום לחיים, כבר לקראת חצות קמתי והייתי רעבה.
ואז נשארנו לדבר עד 4 בבוקר !

זו קצת הייתה טעות. כי אולי הייתי צריכה פשוט ללכת לישון. אז שוב קמתי היום עם ספיחים של כאב ראש (שעלולים להתפתח שוב ), ופיזית חלשה יותר אפילו מאתמול.
וכל היום אפצ'י ואפצ'י. בההההההההה

[סוסת_פרא*]

בכלל, בצורה מוזרה מאוד נראה לי שהגוף שלי חיכה לרגע שאבוא דווקא לכאן כדי להיות חולה.
כאילו, במקומות שהייתי קודם הוא לא היה יכול. הוא ידע שהוא לא יוכל שם להתנקות כמו שצריך.
כל הטיול אני אמרתי לו 'בבקשה לא, זה זמן לא טוב, אני לא יכולה פה, אתה חייב להיות בריא'
אבל איכשהו הוא הרגיש שפה אפשר, אז בשנייה שנכנסתי אליה לאוטו - התחיל לי כאב גרון.
כאילו כבר קודם הוא רצה להתנקות, אבל לא היה לו מקום מתאים. אז הוא חיכה. אבל איך הוא ידע מהתחלה שפה כן?

וחוצמזה, יכול להיות שבכלל - בגלל שבאיזשהו מקום ציפיתי כן להיות חולה מתישהו וכל הזמן התפלאתי לטובה מזה שלא -
כאילו כבר לא היה אפשר להכיל את זה, וזה היה חייב להתפוצץ איפשהו.
כאילו האמנתי שמתישהו זה חייב לקרות. אז אולי זימנתי את זה בכל זאת.

אבל מזל שדווקא פה ודווקא עכשיו. כי פה יש קבלה והבנה והכלה למצבי. איני יודעת אם זה היה במקום אחר. אז באמת מזל.

תודה אלוהים !

[סוסת_פרא*]

כשבכיתי נורא אתמול עם הכאב ראש, אז החתול שלה פתאום הופיע לי בפתח החדר והסתכל עליי בעיניים נבונות.
הרגשתי שהוא דואג לי. שהוא רוצה לעזור.
זה הרגיש לי כ"כ אמפתי.

החתול הזה בכלל נראה לי נשמה מדהימה.

אני מלאה הכרת תודה.

[סוסת_פרא*]

הייתה לי ולה שיחה.
היא אמרה לי שבכל פעם בחיים שלה שניסתה לצמצם את עצמה - היא השמינה.

פתאום חשבתי אולי זה קשור למה שקורה לי בטיול.
מכיוון שאני אצל אנשים אחרים, ואני הרבה פעמים פוחדת להפריע או שיכעסו עליי או יבקרו אותי או שיחשבו שאני אוכלת הרבה מדי או ישנה הרבה מדי או משתמשת הרבה מדי במחשב וכדומה -
אני מנסה לצמצם את עצמי. להיות לא מורגשת.

ונדמה לי שיש איזו דינמיקה הפוכה בגוף.
שהגוף שלי משמין דווקא כדי להגיד 'אני כאן !' 'אני נוכח !' 'אף אחד לא יצמצם אותי !'
אז כאילו שכשאני משתדלת להיות פחות נראית, הגוף שלי מנסה דווקא להיות נראה יותר. לא מסכים לתת לי להיעלם.
מתעקש לתת לי מקום בעולם.

[סוסת_פרא*]

נתקלתי כאן בספר +"איפה הייתי לפני שנולדתי" - פילוסופיה לילדים, של דני לסרי+.

זהו ספר מדהים בעיניי. הוא כתוב כאילו מבעד לעיניים של ילד בן 7.
ילד ששואל שאלות על העולם, שאלות שיכול לשאול מי שעדיין לבו פתוח. הוא חוקר את העולם...

מה שאהבתי בספר - שאין בו הרבה תשובות או דברים נחרצים.
יש בו בעיקר שאלות. תהיות. הגיגים.
זה משאיר לך נקודות למחשבה, מעורר בך דברים שאולי לא חשבת עליהם....

אם היו לי ילדים - זה ממש ספר שהייתי רוצה לתת להם או להקריא. ואפילו לתהות ביחד...

**************

קטע שמאוד אהבתי מהספר:

_[...] בכלל לא רואים שהעץ זז, אבל הוא זז לאט לאט. [...] הכול זז בעצם. גם דברים שאנחנו בכלל לא חושבים שהם יכולים לזוז - זזים. כמו למשל סלעים ואפילו הרים. [...] הכול משתנה כל הזמן. [...]
מעניין אם יש משהו שלא זז אף פעם. [...]
אני חושב: חייב להיות משהו שלא זז. אפילו משהו אחד. כי בלי המשהו האחד הזה, אז גם לא היו יכולים להיות הדברים שזזים.
ואחרי זה אני חושב: זה כמו אני. אני יכול להיות יום אחד עצוב, יום אחד שמח, יום אחד מרוגז. אני יכול לחשוב כל מיני מחשבות ולהשתנות כל הזמן ולגדול, אבל בפנים זה תמיד אותו אני. ובלי האני הזה לא היו יכולים להיות כל הדברים האלה שזזים.
זה כמו ציור בלי דף.
אבל מה זה יכול להיות הדבר הזה שלא משתנה אף פעם? אולי זה אלוהים?
בלילה אני חושב: אולי אנחנו ציור, ואלוהים הוא הדף?_

[סוסת_פרא*]

הכותרת של ההקדמה לספר הנ"ל היא 'ילדים הם פילוסופים טבעיים'.
בהקדמה כותב דני לסרי:
_מעטים הם הילדים שאינם שואלים על אלוהים או על סוף העולם [...] וכיוצא באלה שאלות, שלא ניתן להגדירן אלא כשאלות פילוסופיות. כשאנו בוחנים אותן ברצינות אנו מגלים מתחת למסווה הפשטות עוצמה ועומק מדהימים בחיותם.
אין זה מתמיה - ילדים קרובים אל מעיינות החיים ואל שאלות הקיום הנובעות מתוכם, ולמעשה הם פילוסופים טבעיים. עיניהם עדיין רעננות, תמות ומבקשות לדעת הכול ללא פשרות.
[...] רבות מהן מבטאות בבהירות שאלות יסוד בפילוספיה שהטרידו וממשיכות להטריד את האנושות. לא פעם מצטיינות שאלותיהם [...] באיכות מיוחדת שקשה למצוא בפילוסופיה של מבוגרים.
באותה פשטות של ילדים הם מסוגלים לנקב את כל המוסכמות החברתיות [...]. אין הילד מחויב לזרם פילוסופי כזה או אחר, ורבות מדרכי חשיבתו עדיין לא נסללו על פי ההתניות החברתיות.
חכמה טבעית זו נוטה לדעוך במהלך השנים, אם משום שנדחקה על ידי הלמידה הפורמלית, המתמקדת בתשובות ידועות מראש, ואם משום שלא קיבלה די הד [...].
משום כך חשובה הפילוסופיה לילד.
פילוסופיה כזו איננה באה על מנת ללמד את הילד מה אמר פילוסוף אחד ומה ענה לו אחר. אין היא באה להעביר 'עובדות' פילוסופיות לעוסות ומעובדות.
לא, אסור שהפילוסופיה תיהפך לאחד מאמצעי הדיכוי של החכמה היצירתית - אנו מבקשים ליצור פילוסופיה חיה, חוקרת, משוחררת מהתניות העבר ופתוחה לעתיד [...]
ילד המתבונן בעצמו ובעולם ושואל שאלות, יוכל להיעזר בה לפתח את חשיבתו ואת כוחותיו [...]_

**************

שלשום אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה הלכתי לישון.
ובמיטה לפני השינה אני מתחילה פתאום לחשוב לעצמי: באמת, כמה שאלות אני עדיין שואלת?
נכון שאני עדיין מאוד תמימה ובעלת נפש של ילדה, אבל מצד שני - כל כך הרבה דברים אני חושבת שאני כבר יודעת.

במשך כל-כך הרבה שנים דאגתי לסדר לעצמי את העולם בצורה שיהיה לי קל להתהלך בו.
סידרתי לי תמונה יפה ובהירה בראש, הסברתי לעצמי כל דבר שהיה ראוי להסבר, כל חלק שמתי במקום.
עכשיו הכול ברור לי.

אני יודעת שבתוך הגוף יש נשמה, ואני יודעת שהנשמה ממשיכה הלאה, ואני יודעת בשביל מה באנו לעולם, ואני יודעת שיש אלוהים ואני גם יודעת מה ומי זה אלוהים - אלוהים זה הכול והוא קיים בכל דבר, ואני יודעת מה אלוהים רוצה מאתנו, ואני יודעת בשביל מה אנחנו חווים דברים, ואני יודעת ששום דבר לא קורה סתם....
הכול אני יודעת.

נכון שאלו דברים נהדרים, אבל אולי אני מספרת לעצמי אותם כדי שיהיה לי יותר נוח בתוך ודאות? כדי שיהיה לי יותר קל להתנהל בתוך תמונה ברורה?
האם אני יכולה לדעת בוודאות שכל הדברים שאני 'יודעת' הם נכונים?

ומה קרה לי שהתחלתי לחשוב שאני יודעת והפסקתי לשאול?

נכון שהרבה שנים שאלתי, ואני עדיין שואלת, אבל עכשיו אני גם מרגישה שיש לי תשובות להרבה מהשאלות.

האם עדיף להגיע לתשובות, או להישאר במצב של תהייה מתמדת?
ואולי כן אפשר להגיע לתשובות, כי מתוכן צומחות שאלות חדשות? ובלי תשובות שמביאות לידיעה מסוימת - לא יהיה בסיס לשאול שאלות נוספות?
(טוב, בעצם, גם אלו שאלות... )

[בן_עמי*]

בס"ד
_ולסינג אמר, שאילו היה ד" נותן לו את האמת, היה אומר לו: הנח את האמת לך, ולי תן רק את החפץ והרצון לבקש אותה .
"על גבול שני עולמות"
"דרכים העולות למעלה"_

[בן_עמי*]

בס"ד
לבקש את האמת, לתהות, לא דווקא להגיע לתשובה..

[סוסת_פרא*]

טוב לי.
כל-כך טוב לי....

[מתחדשת*]

ואולי כן אפשר להגיע לתשובות, כי מתוכן צומחות שאלות חדשות?
ככה אני חושבת.

[סוסת_פרא*]

דלקת בדרכי השתן

והפעם זה באמת !
סובלת. כואב ושורף, ומרגישה חרדה בכל הגוף.

בבקשה
תפילות
תפילות
תפילות

בשבילי....

[בן_עמי*]

בס"ד

כאב.
המח
יכול
לא
להרגיש
כאב
פיזי
עד
גבול
מסוים
-
ומעבר
לגבול
הזה
לאבד
הכרה
זה פשוט תרגיל ב"מתמתיקה"
תתרכזי חזק במשהו אחר כשזה קורה
תחשבי שהמחשבה כרגע ב"מקום אחר" - "בחוץ" .
תתחילי לספור את כל הנשים בהיסטוריה, שאת יודעת... נו..
..לכן יש ילדים שיכולים להחתך או שנתקע להם קוץ, ורק אחרי שעה הם ירגישו-
אם הם היו נורא עסוקים במשהו אחר.
לדעתי, יש לך מתנה משמים, לא ליקוי, את יכולה לנצל את היתרונות.

[סוסת_פרא*]

אני אהיה בריאה הפעם.
אני אהיה בריאה
אני אהיה בריאה !

אני כבר עכשיו בריאה !
כן כן, אני בריאה !

אמא, תעזרי לי. תאהבי אותי. תרפאי אותי. |
יש לי כוח. יש לי כוח.
יש בי אהבה.
האהבה נותנת לי כוח.
האהבה מבריאה אותי.

הלב שלי מלא אהבה. מלא מלא אהבה.

חברים יקרים שלי,
אני מבקשת מכם מעומק הלב והקרביים -
בבקשה תבקשו בשבילי !
בבקשה תתפללו עליי
שאהיה בריאה בריאה בריאה
ושזה יקרה כבר עכשיו, בצורה טבעית !
שהגוף שלי יחלים באמצעים טבעיים בלבד. |

תודה.
אני אוהבת אתכם !

[סוסת_פרא*]

השאה חיובית שהמצאתי בעבר:

גופי חוזר למצב הבריאות והאיזון הראשוני והטבעי

עוד אחת שהמצאתי:

תת המודע שלי בכוחותיו האלוהיים והפלאיים יוצר עבורי בריאות מוחלטת.

[סוסת_פרא*]

רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל.

(דברים ל"ב, פס' ל"ט)

[סוסת_פרא*]

"מחצתי ואני ארפא"... מרגש !

[לבלובית*]

זה מדהים איך מכל דבר את יודעת להפיק את הטוב! מתפללת בשבילך לרפואה שלמה. מי יודע כוחה של תפילה!

[בן_עמי*]

בס"ד
ספר המדע, הלכות תלמוד תורה
פרק טו: וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם, יצווה ה' חסדו, ובלילה, שירו עימי--תפילה, לאל חיי" (תהילים מב,ט)

[שרה_בלאט*]

פראית יקרה,
נהנית מאד לקרוא אותך....
ומקווה שפה המקום המתאים לכתוב לך

נסי לשתות כף חומץ תפוחים מהולה בחצי עד כוס מים, כל שעה
כשמשתפר קצת, אפשר רווחים גדולים יותר.
זה עושה פלאים

וכמובן
מיץ חמוציות, ו/או חמוציות בקפסולות

ובכל מקרה
לשתות הרבה (אפילו ששורף בשירותים...)

שולחת לך אנרגיות טובות
ותפילות להחלמה

[אהבה_טהורה*]

_שולחת לך אנרגיות טובות
ותפילות להחלמה_

[שירי_בן_דב*]

תרגישי טוב. אמא שלי לקחה את הספר של לואיז היי " אתה יכול לרפא את חייך" מכאן בפעם האחרונה שהיא הייתה פה. זה היה נס, רק בזכות חברה שלישית שהייתה כאן וסיפרה לה על הספר הזה, רק ככה אמא שלי התחברה אליו וכעת היא קוראת אותו. שנים , אבל שנים אני מפצירה בה לקרוא את הספר הזה ואחרים דומים לו והיא דוחה. זה היה צריך כנראה לבוא ממישהו אחר ולא ממני כדי שזה יגיע אליה, אבל אני מוחלת על כבודי האבוד ממילא, העיקר שהיא קוראת. אני מספרת לך את זה כאן כי יש בסוף הספר אינדקס מחלות והגורם הפסיכופיזי שלהן, כולל משפט מתקן, מין מנטרה שיש לחזור עליה. אולי תמצאי את הספר או שמישהו שקורא כאן יחפש מה לואיז אומרת בקשר לדלקת בדרכי השתן. פעם ידעתי אבל שכחתי. אני מוצאת אותה מאוד מדוייקת ומדייקת ברב המקרים. לי היא מאוד עזרה ועוזרת עד היום והספר שלה הזה הוא עבורי מין תנך שכזה.
החלמה מהירה פלוס חיבוק (ללי למדה ממך איך עושים את האייקון, אני עדיין לא יודעת למרות שאני באתר הזה כבר 9 שנים!!!).

[שרה_בלאט*]

אולי תמצאי את הספר או שמישהו שקורא כאן יחפש מה לואיז אומרת בקשר לדלקת בדרכי השתן.

סיבה נפוצה: "עצבני. בדרך כלל על המין השני או מאהב. מאשים אחרים".

דפוס מחשבתי חדש: "אני משחרר את הדפוס בתודעתי שיצר מצב זה. אני מוכן להשתנות. אני אוהב ומאשר את עצמי".

ובמקום אחר קראתי פעם שיכול להיות קשור לתהליך פינוי מתוכנו. רעלים. מה שהמערכת כבר לא רוצה יותר. שלא נכון יותר עבורנו.


_שולחת לך אנרגיות טובות
ותפילות להחלמה_

[עז_הרים*]

תפילה, חיבוק וגם-
שתי הרבה, מים וחליטת ענבי הדוב,
קחי ויטמין c, ואם יוצא לך לקיים יחסי מין, (למרות שלא מומלץ ובטח גם לא בא לך כרגע, מומלץ בתור מניעה), תעשי פיפי מיד אח"כ.
@}

[בן_עמי*]

בס"ד
רצוי לחלק את הדף לכמה קטעים, מאוד קשה לערוך פה.

[מי_שהי*]

http://naturemed.co.il/[po]in si[/po]/health 17.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3015159,00.html
@}

[בנימין*]

את כותבת נפלא
את ראויה לכל טוב
הריפוי מהמכאובים הזמניים, בוא יבוא בזכות עוצמת אמונתך
בזכות שמחת החיים שיש לך, שניכרת בחיוך, בכתיבה, באופטימיות הנסוכה במילותייך.
יישר כח על מי שאת ועל כל החוכמה שאת חולקת עם בני שיחך וקוראייך.

[שירי_בן_דב*]

אתמול ראיתי מין תמונה כזאת בתוכי ובה את אוספת יום אחד את כל מה שכתבת ועורכת מזה ספר. אני מזמינה אותך לבקר אותנו בקרוב. סול ממש גדלה וכולנו נשמח לביקור אפילו קצר שלך. תודיעי מתי את מגיעה ונחכה לך. באהבה

[סוסת_פרא*]

ציטוט מרגש ששלח לי איש אחד אהוב:

"ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך שעשוע ועונג ממש" (מסילת ישרים פרק י"ט)

[סוסת_פרא*]

כבר הרבה זמן לא נכנסתי לכתוב פה. ודווקא המו-ן דברים היו לי לכתוב.
אולי אעשה זאת בטיפין טיפין.

וגם תגובות לכם בוא יבואו...

[סוסת_פרא*]

טוב, אני חייבת להתחיל לכתוב משהו, אם אני רוצה שזה ייכתב לי סוף סוף.

לפעמים יש ימים עמוסים שאין לי זמן לכתוב, או שסתם אין לי כוח וכד'. ואז, ככל שאני לא כותבת - יותר קשה להגיע לזה. ומצטברים לי עוד ועוד דברים, ואז זה יותר מרתיע להתחיל בכלל. אז חבל...

החלטתי לפחות לכתוב משהו אחד קטן.
בד"כ דבר אחד קטן כבר פורץ את הסכר.

[סוסת_פרא*]

אני אתחיל את הכתיבה בלהגיד תודה. (בעצם, כשאני חושבת על זה, הרי כבר התחלתי את הכתיבה.... )

כל התגובות האחרונות היו מאוד מרגשות עבורי.
אני מאוד מודה לכם על האכפתיות והתמיכה כשכל כך הייתי זקוקה לכך.
ועל כל המילים הטובות, המלטפות, המרפאות.

באמת שתפילות עוזרות.
באותו יום בבוקר הרגשתי נורא ואיום בלי שאפילו אפשר לתאר זאת במילים, וכבר באותו יום בערב - הרגשתי הרבה יותר טוב.
כל-כך המון תודה על שבירכתם אותי והתפללתם בשבילי.
ותודה לאלוהים על העזרה העצומה !!!!!!!!!!!!!!!!!

תודה גם על העצות לריפוי, הלינקים, ולואיז היי.

מעתיקה לעצמי שוב את האישור העצמי:
אני משחררת את הדפוס בתודעתי שיצר מצב זה. אני מוכנה להשתנות. אני אוהבת ומאשרת את עצמי

שירי, שמחתי לשמוע על אמא שלך. דברים כאלה הם מאוד מרגשים בעיניי.
וגם תודה על התמיכה, ומאוד מאוד על זה:
אתמול ראיתי מין תמונה כזאת בתוכי ובה את אוספת יום אחד את כל מה שכתבת ועורכת מזה ספר.
וואו.

בנימין, ריגשת אותי באופן מיוחד במילותיך (האם אתה מי שאני חושבת שאתה?):
_את כותבת נפלא
את ראויה לכל טוב
הריפוי מהמכאובים הזמניים, בוא יבוא בזכות עוצמת אמונתך
בזכות שמחת החיים שיש לך, שניכרת בחיוך, בכתיבה, באופטימיות הנסוכה במילותייך.
יישר כח על מי שאת ועל כל החוכמה שאת חולקת עם בני שיחך וקוראייך._

אז תודה לכם כולכם:
בן עמי, לבלובית, שרה בלאט, אהבה טהורה, שירי בן דב, עז הרים, מיש הי ובנימין.
אני מאוד מעריכה ומוקירה את הווייתכם בחיי.

[סוסת_פרא*]

טוב, לפני שכתבתי על הדלקת, הפעם האחרונה שכתבתי זה עוד היה בכרמיאל. הייתי שם שבוע. (מאחרי ליל הסדר)
ביום שישי, ערב חג שני של פסח, היה לי טרמפ וחזרתי לאזור חיפה. ת' אסף אותי שוב, והגענו לעוספיה.
עוד כמה ימים אצלו. (+ דלקת )
ועכשיו אני בעמק יזרעאל.

[סוסת_פרא*]

אולי אספר קודם על הדברים האחרונים, ואז אחזור אחורה לדברים שדילגתי.

היום יום שבת. הגעתי לכאן (עמק יזרעאל) ביום חמישי בערב.
אתמול הלכתי לעשות טיול בשבילי היישוב. הטיול היה נפלא.
כל היישוב מלא שבילים שבילים, רוב הבתים ללא גדרות, והמון עצי פרי נשפכים אל השבילים.
מאוד אהבתי שהבתים לא מגודרים, ואפילו כמעט לא פגשתי אף כלב שנבח עליי. הרגשה מאוד נעימה פה ביישוב הזה.
הדרך הייתה יפהפייה ועמוסת עצי פרי.
ואני, אמנם לא נכנסתי לחצרות, אבל כן ליקטתי מן העצים שהיו קרובים לצד הדרך.

מצאתי המון.
קודם כל - מלא מלא שסק.
וגם במקרה מצאתי אפונה ! פעם ראשונה שראיתי אפונה צומחת.
אספתי גם קצת תפוזים ותפוז סיני. וגיליתי שכשמפצחים שקדים ירוקים, אז יש בפנים שקד רך וטעים.

השיא היה כשמצאתי עץ שסק מאוד טעים, שמתחתיו גדר של סלעים, וכשישבתי על הגדר, הפירות היו ממש מסביב לראשי, ורק הייתי צריכה להושיט יד, לקטוף ולשים בפה. ממש הרגשתי שנחתתי לתוך גן עדן.

ולקראת סוף הטיול הגעתי לפארק יפהפה, עליו חלקת דשא משופעת קמעה, שהייתה שטופה אור שמש, מוקפת עצים, וביניהם ממולי נשקף נוף מדהים של העמק.
לולא הזבובים שעקצו אותי (ידעתם שזבובים עוקצים?! ) - באמת הייתי מרגישה שהגעתי לגן עדן.

[סוסת_פרא*]

ראיתי בטיול עוד מלא עצי פרי שלא הבשילו עדיין, וכל-כך ייחלתי להם.
תאנים - גדולות וירוקות.
גפנים - שהפירות עדיין נראים כמו כדורים קטנטנים.
רימונים - שרק מתחילים להפוך מפרח לפרי.
סברס - הקקטוסים פורחים פריחה כתומה מופלאה, ואף פעם לא ידעתי שכך נראה הסברס בשלב קודם לפרי.
שקדים - שהיו עדיין ירוקים.
עץ חרוב ראיתי מלא חרובים, אך התברר שאלו הם עוד משנה שעברה והיו רקובים וחלולים. חבל.
אני מתה לפגוש גם עץ פקאן. מעניין מתי הוא נותן פרי....

אז אמנם הרבה פירות לא היו מוכנים עדיין, וכל-כך חשקתי בהם. (במיוחד אני מחכה בציפייה לתאנים...)
אבל גם כך היה שפע - גם בבטן וגם בעיניים. יוהו !

חזרתי עם שקית ענקית מלאה שסק.

[סוסת_פרא*]

והיום הלכתי לטיול בוואדי.
איזה מדהים מדהים היה.
לא ידעתי שיש מפה ירידה לוואדי. אבל גילו לי...
הלכתי לבדי, הדרך הייתה כל-כך יפה.
לשמחתי גם מאוד קלה להליכה. שביל רחב ונוח בתוך הוואדי. (רק בהתחלה התבלבלתי בכניסה, ואז הייתי צריכה לרדת חלק מהדרך בין העצים, ולרגע פחדתי שאני עומדת ללכת לאיבוד, אבל די מהר רווח לי....)
הלכתי והלכתי והלכתי.
דרך ארוכה בוואדי עד לכביש, ואח"כ חזרתי.

כשאני חושבת על זה, זו הפעם הראשונה שהלכתי כ"כ רחוק בטבע לבדי !
ואפילו כמעט עד שחזרתי לא ראיתי נפש חיה.
זה היה פשוט להיות בטבע לבד. חוויה מופלאה.

(רוב הדרך הייתה זרועה עצי אלון, ולקראת סוף הדרך נגלו לעיניי עצי אורנים טובלים בשמש. ופתאום זה הרגיש לי כמו היער הקסום של פו הדוב. ואני פשוט הלכתי בתוך הקסם...)

[מי_מה*]

נכנסת בקיצור, רק למסור קצת מידע לגבי הדברים שהיעלת.

(ידעתם שזבובים עוקצים?!
לא כולם. יש סוג שעוקץ ואילו עקיצות די מכאיבות ברגע העקיצה, אבל, השבח לאל על חסדים קטנים, לא מגרדות לאורך זמן.
התאנים עתידות להבשיל בשיא הקייץ, הרימונים קצת אחריהן (ככה מאמצע אוגוסט) והפקאנים בסביבות נובמבר -דצמבר.
ובאמת אין כמו שסק ישר מהעץ (בשבילי באמת אין, שסק אני יכולה לאכול רק עם נקטף בזה הרגע).

[בן_עמי*]

בס"ד
אם את מתארחת במשפחה עם ילדים- ויש בואדי עצי בלוט-
תאספי כמה, אם מפרידים את הבלוטים מהספלולים, ונותנים לילדים להתאים בחזרה, זה משחק נהדר,
כי לכל בלוט וספלול יש גודל שונה. יותר טוב מטוייז אר אס.
וגם לתת לילד כשהוא קטן להחביא בשביל את הבלוט, לזכור איפה לפי סימנים, ואחר כך בטיול הבא לנסות למצא אותו.
או להחביא לבד ולשחק "חם קר" עם ימינה ושמאלה, אז הם לומדים את הכוונים.
אפשר גם כמה צעדים לפה ולשם אז הם לומדים לספור.

[בן_עמי*]

בס"ד
אפשר גם להפוף את הבלוט, להדביק עניים אף ופה, הספלול נראה כמו שיער,
להצמיד לאצטרובל פתוח או סגור, ולהשלים רגליים וידיים מענפים, יוצא מקסים.

[בן_עמי*]

ומהגרעינים של השסק אפשר לשחק "מנקלה" עם בורות באדמה, ודמקה וכו עם אחד משתמש בגרעיני שסק ואחד באבנים. את הלוח מסמנים באדמה עם מקל.

[סוסת_פרא*]

תודה לכן על המידע.

בן עמי, עוד לא הבנת שאני עצלנית?

************

אני עכשיו איפשהו ליד נהריה.
יפה כאן.
שקט וגבוה.
מרגיש לי קצת כמו סוף העולם.

************

לא כ"כ עומדת בקצב הדברים שאני רוצה לכתוב.

[סוסת_פרא*]

היה כאן אתמול טכס יום הזיכרון.
לא התכוונתי ללכת, אבל בזמן הצפירה הרגשתי צורך להזדהות. כי גם ככה אני מזדהה מעט מדי לדעתי.
אז הזדרזתי והלכתי.

הקריאו כמה קטעים והשמיעו כמה שירים.
אני, מיד כמעט כשהגעתי נפתח לי הברז ועד סוף ההקראה המשכתי לבכות.
יש לי יכולת הזדהות מאוד גדולה.

חשבתי על כך מה כ"כ גורם לי לבכות בנושא הזה.
נראה לי שזה פחות המוות עצמו.
המוות כבר כמעט לא מפחיד אותי.

אבל הנושא של 'פרידות' מאוד מאוד כאוב אצלי.

ובמוות הלא יש פרידות.
פרידה של הורים מילד.
פרידה של אח מאחיו.
פרידה של ילד מהוריו.
פרידה של אהוב מאהובתו.

וזה נראה לי כ"כ כואב...

בפרט נראה לי כואב המצב של למצוא אהבה גדולה - ואז לאבד אותה באופן פתאומי, במוות.
וגם הכאב של הורה שמאבד ילד...

גם בנושא של השואה, עיקר הכאב שאני מתחברת אליו - זה האובדן של בני משפחה. (בפרט אלו שאיבדו את משפחתם כולה).

בנוסף, הקריאו אתמול גם שיר כזה שאומר שעיקר הכאב הוא לא על מה שהם היו, אלא על מה שלא יהיו...
וגם לזה מאוד התחברתי.
כאב הפרידה מהחיים.
(למרות שבוודאי המתים בד"כ לא חווים זאת ככאב לאחר מותם. אך אנו חווים זאת כך 'דרך עיניהם' לכאורה)

כל הנושא הזה של פרידות, של אובדן, של מה שמרגיש לי כקריעת רקמה חיה - מאוד כואב לי.

[סוסת_פרא*]

הם נסעו כאן היום למשפחה שלהם במקום אחר לכבוד יום העצמאות.
כל הזמן חיכיתי שיסעו, רציתי כבר להיות לבד.
אבל ברגע שעברו בדלת וזרקו לי 'חג שמח' פתאום הרגשתי עצב.
אני נשארת לבד !

'למה אני לבד ביום העצמאות?' 'למה כולם חוגגים ואני פה לבד?' 'למה לא הזמינו אותי גם?'
וכו' וכו'.

ובעצם, בית נחמד. נוף יפה. יש לי מחשב. מה חסר לי?
לא יודעת.
קשה לי כשהולכים.
פתאום ריקנות.

************

אני נשכבת על המזרון בסלון. מביטה בעצים שבחלון.
ומשהו בתוכי מגלה לי: 'אין בדידות. ולא הייתה בדידות.
אלו רק תעתועי נפש קורבנית'.

לרגע אני חווה איך זה שבעצם אין שום בדידות בעולם. ולא יכולה להיות.

ובכל זאת...

[סוסת_פרא*]

ומוזר איך שהפוסט האחרון מתקשר לזה שלפניו...

[סוסת_פרא*]

כבר אמרתי שקשה לי עם חגים?

אם רוב הזמן אני לבד, לקראת חגים הלבד הזה מתעצם, עד שהוא הופך לתחושת בדידות ממש.
ואיך זה שדווקא בחגים באמת, שבו הזמן שרוב האנשים ביחד, אני מוצאת עצמי יותר עם עצמי מאשר בדרך כלל?
כאילו במקרה, דווקא בחג, אני נזרקת אל עצמי עוד יותר.
לא רק מבחינת התחושה הפנימית, אלא אפילו מבחינה טכנית ממש.
אני לבד ולא מוצאת עם מי להיות.
דווקא בזמן שבו אני יותר רוצה להיות עם אנשים, זה עוד פחות קורה.
(מובן שזה משפיע גם על התחושה הפנימית)

טוב, זה לא ממש מתוך רחמים עצמיים כרגע.
זו חקירה שנובעת מאיזשהו עצב לא מוסבר.

להיזרק אל עצמי זה טוב בסה"כ. כי מי עוד יש לי בעולם?
ובכל זאת....

(אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה)

[סוסת_פרא*]

לפני כשבועיים נכנסתי לצ'אט בנמסטה.
צ'אטים זה משהו שאני כמעט לא עושה לעולם, אין לי סבלנות להתכתבויות הללו.
אבל, קצת שעמם לי, ואפילו לא חיפשתי גבר, אלא סתם תקשורת אנושית.

הגברים שהיו שם לא עניינו אותי, ודווקא התפתחה שיחה מעניינת עם אישה.
היא סיפרה שהיא בת 48, אלמנת מלחמה מגיל 33 (מלחמת לבנון). היו נשואים מגיל 20, וזו הייתה אהבה גדולה.

כתבתי כבר קודם שזה אחד הדברים שנראים לי עצובים במיוחד. למצוא אהבה גדולה, שהמוות ייקח אותה בפתאומיות.

דיברנו על עוד נושאים, ומצאתי אותה מאוד עמוקה, רוחנית ומעניינת. וכך גם היא אותי.
אחר שסיפרתי לה על המסע שלי, היא אפילו הזמינה אותי אליה. ובכל מקרה נתנה לי את המספר שלה שאתקשר אם יבוא לי לשוחח.

מאז כל יום כמעט אמרתי לעצמי 'אתקשר' ולא מצאתי את ההזדמנות.
אז אתמול בערב הרגשתי שיש לי זמן מתאים והתקשרתי.

שמעתי קול מאוד נמוך ולא ידידותי. לא הבנתי.
פתאום נזכרתי: 'התקשרתי אליה בדיוק בערב יום הזכרון !'
אני לא יודעת איך מכל הימים דווקא ביום הזה התקשרתי. לרגע נפל לי הלב.
אמרתי 'סליחה, פתאום נזכרתי. ובטח את לא פנויה רגשית לדבר עכשיו'. והיא אמרה שנכון, ותודה שאני מבינה.

וקצת התביישתי בעצמי, איך יכול להיות שאדם אחד חווה משהו כ"כ עמוק וכואב, והשני חי לו את חייו, ובכלל לא זוכר.

למרות שזה טבעי. הרגשתי לא נוח עם זה.

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני מרגישה קצת לא נוח עם עצמי על שאני לא מספיק משתתפת בצער העולם.

לא ברמה שאני צריכה לאבד את עצמי בתוך זה, אבל להרגיש חלק מזה.
לא ברמה שזה ידכא אותי, אבל שאני אבכה את זה.

הייתה לי לא מזמן שיחה על כך עם מישהי.
היא מטפלת באנשים. ואני טענתי שהיא פחות מדי אמפתית לטעמי.
היא טענה שהיא לא באה לתת אמפתיה אלא לעזור. לתת עצות מעשיות.
ואני טענתי שאי אפשר לעזור, מבלי שקודמת לזה האמפתיה.
(אני למשל, לא פתוחה לקבל עזרה ועצות ממי שלא מגלה קודם כל אמפתיה למצבי. ונדמה לי שאני לא היחידה...)

ואני חשה שהרבה אנשים לא מבינים את הנקודה שלי.
הם חושבים שאני מדברת על ללכת לאיבוד ביחד עם הבן אדם השני.
לא ולא !

אולי פשוט הגבול כ"כ דק שרק יחידי סגולה מסוגלים לכך ! (סגולה-מסוגלים)

לדעתי יש 3 רמות עיקריות:

• מעורבב עם האחר. - זה בעייתי ולא רצוי בעיניי.
• ההיפוך: לא מעורב רגשית - בדיטצ'מנט מהאחר. - גם זה לא רצוי בעיניי.

מעורב אך לא מעורבב !* - שזו הרמה האידיאלית בעיניי, שאליה אני שואפת.

ויש להבין, שאם אני בוכה עם האחר על כאבו, זה לא אומר שאני כל כולי בתוך זה, ושזה מה שמנהל אותי עכשיו.
אני יכולה לבכות עם האחר ובאותו זמן להישאר בשמחה הפנימית שלי !
אני יכולה לבכות עם האחר, ומיד אח"כ לחזור ולהיזכר כמה העולם יפה.

זו איכות שמצאתי לי בשנים האחרונות.

וזו גם הגישה שהייתי רוצה ממטפלים.

[סוסת_פרא*]

אני שוקלת לפתח שיטת ריפוי כזאת, שעדיין לא שמעתי עליה.

לי יש מתנה במגע. אלוהים נתן לי מתנה.
אני לא מחפשת לטפל בהילינג או בשיאצו או ברפלקסולוגיה או משהו כזה.
לדעתי, יש לדברים האלה את האיכויות שלהם, אבל מבחינת מגע הם רק עוברים ליד הדבר האמיתי.

בגלל שלרובנו חסר מגע, אנחנו מחפשים לקבל אותו בכל דרך אפשרית.
כן, כל דרך - אבל שתהיה לגיטימית.
טיפול שיאצו למשל זה נחשב לגיטימי.

אבל אנחנו צריכים הרבה יותר מזה !

חסר לנו המגע שאמא שלנו לא נתנה לנו. מגע שאמא נותנת לתינוק.
איזה מגע אמא נותנת לתינוק?

אני חושבת על איך אני מחזיקה תינוקות כשאני מטפלת בהם.
אני מחבקת אותם היטב. תוך כדי שהם מאומצים אל ליבי אני מלטפת אותם שוב ושוב.
אני מנשקת את ראשם, את מצחם ללא הפסק.
אני מלטפת את הגב, את הבטן, את הידיים, את הרגליים.
כל כולם עטופים במגע, בליטוף בחיבוק. מורעפים בנשיקות.
עטופים עטופים עטופים.

זה מה שכל תינוק ראוי לקבל.
מאמא שלו. ממי שמטפל בו.

ורובנו לא קיבלנו...
זה חסר לנו....

בבגרותנו סוג כזה של מגע הוא בד"כ לגיטימי רק מבן זוג, בקשר אינטימי.
מי יתן לנו מגע כזה סתם כך?
במקסימום, כאשר נפגשים עם חברים מתחבקים חיבוק ארוך בפגישה, חיבוק ארוך בפרידה.
אולי באיזו סדנא רוחנית נמצא את עצמנו מתחבקים יותר עם אנשים.

אבל מי ילטף אותנו כפי שמלטפים תינוק?
מי יחבק וינשק אותנו ללא לאות, במשך שעה שלמה?

על סוג ריפוי כזה חשבתי.
אני רוצה לרפא במגע כזה.
ריפוי במגע אוהב.
שעה שלמה של עיטוף אם-ילד.

זאת המתנה שקיבלתי. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה.
(מבשילה...)

[סוסת_פרא*]

דרך אגב, אם למישהו מבין הקוראים/ות יש אומץ להתנסות בדבר כזה איתי, אני מוכנה....

[סוסת_פרא*]

אולי אצא לטייל קצת לפני ערוב היום. ואח"כ אחזור לכתוב....

(סה"כ יש לי עכשיו את כל הזמן שבעולם. אני פה לבד. )

[אורי_יורמן*]

לרגע אני חווה איך זה שבעצם אין שום בדידות בעולם. ולא יכולה להיות.
איזה יופי!

[אורי_יורמן*]

למרות שזה טבעי. הרגשתי לא נוח עם זה.
אכן טבעי. אל תקחי את זה קשה.
תני יותר משקל לזה שהיא אמרה לך "תודה שאת מבינה"

מתחבר מאוד לרעיון שלך לשיטה הטיפולית.
וזאת גם אחלה מתנת יומולדת

[סוסת_פרא*]

תודה אורי. איזה כיף שאתה פה.

(בדיוק חזרתי מהטיול...)

[רוקדת_לאור_ירח*]

רק בגלל שאת כזו חמודה...

[סוסת_פרא*]

תודה, רוקדת.
כיף לראות גם אותך פה.

[סוסת_פרא*]

מתחילה קצת ליהנות מהלבד.
עשיתי הליכה סביב היישוב קודם.
הייתה לי אפשרות לשבת קצת עם אנשים, אבל היה לי יותר חשוב באותו רגע להזיז ת'גוף ולנשום קצת אוויר.
כל היום התעצלתי, וזה היה חסר לי.
בסופו של דבר, לא הצטערתי במיוחד שלא ישבתי עם אנשים.

************

אתמול הלכתי לחפש פה בחורה מבאופן שאני יודעת שגרה כאן והתחשק לי לפגוש אותה.
לא הייתי בטוחה איזה הבית שלה, אז ניגשתי לבית ליד לשאול.
כשדפקתי על הדלת לא ענו, ואז הגיעו פתאום שני כלבים גדולים מהחצר והתחילו לקפוץ עליי.
אמנם הם כשכשו בזנבם בידידותיות, אבל הם היו גדולים, וקצת פחדתי. וגם לא כ"כ רציתי שיקפצו עליי.
ניסיתי ללכת משם, אבל הם חסמו לי את הדרך.
ניסיתי להיות ידידותית וללטף אותם, אבל כל פעם שניסיתי ללכת, הם שוב קפצו עליי. וחשבתי שאם אנסה בכוח לדחוף אותם וללכת הם ינשכו או משהו.
רק אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לצאת.

התברר שכנראה די נבהלתי, כי פתאום הרגשתי שאני צריכה לבכות.

אז פרשתי לי לצד הדרך, ובכיתי די הרבה זמן.

איזה מזל שאלוהים נתן לי במתנה מנגנון כזה שיודע להוציא את הלכלוך ישר אחרי שהוא נכנס....

[סוסת_פרא*]

אשמח אם תגיבו קצת יותר. אפילו רק במילה או בפרח.
(כמובן שאם יש לכם חשק, אז זה יהיה כיף גם לקבל תגובה על דברים ספציפיים)

לפעמים אני כותבת הרבה מבלי תגובות, ואז נדמה לי שאני די לבד כאן.... או מה מזה בכלל עובר...

[סוסת_פרא*]

אני חוזרת ומשחזרת את המסלול שלי לאחרונה, מאז הכתיבה האינטנסיבית שהייתה לי בפסח:

• הייתי בכרמיאל בפסח (אז הייתי מצוננת וחולה, ואז עוד כתבתי פה הרבה)
• אח"כ אצל ת' בעוספיה
• משם לעמק יזרעאל
• משם לכאן - ליד נהריה.

מאז הפסח הזה כתבתי די מעט.

רציתי לספר שבכרמיאל היא רצתה שאני אעזור לה לסדר ולמיין דברים בבית.
זו מטלה אהובה עליי. אני מאוד מאוד אוהבת שכל דבר מוצא את מקומו. ונהנית לקדם ולראות את התהליך הזה.
בפרט כשאני לא צריכה לעשות את העבודה הפיזית, אלא רק לחבור אליה, ולעזור לה לעשות החלטות.

החלק שאני הכי אוהבת זה ה'לזרוק'.
אני, מצדי, רק לזרוק לזרוק לזרוק.

לפעמים משגע אותי כמה דברים אנשים שומרים בבית.
אני בעצמי עשיתי עם העניין הזה תהליך במשך שנים, והצלחתי להגיע לתוצאות די יפות. (כתבתי לאחרונה משהו על כך בדף אוספים יפים).

לדעתי זה א"ב של סדר בבית: כמה שפחות חפצים. כמה שפחות !

אז באמת ישבתי איתה, ובהנאה רבה עזרתי לה למיין ניירת ועודדתי אותה לזרוק.
כשזורקים ניירת יש לי שריטה כזו שאני אוהבת לא סתם לזרוק, אלא קודם לקרוע ואז לזרוק. אני נהנית לשמוע את הקול של הקריעה.
וגם לדעת - שמה שהלך לא עוד ישוב. זהו. חסל.

אז כל נייר שהיא זרקה עבר דרכי, ודרך ידיי האמונות הפך ל-4 קרעים והגיע לפח. נהדר !

מה שכן, היה בבית עוד כל-כך הרבה שנראה לי ראוי להיות מועף מהבית - לזבל או לטובת משתמשים אחרים.
לו רק נתנו זאת בידיי - אני הייתי מעיפה איזה שלושת-רבעי בית.
אבל, אנשים נקשרים לחפצים. ו... זה קשה.
זה צריך לבוא מבפנים. קשה לשכנע מישהו לשחרר משהו שהוא עדיין לא מוכן לשחרר.

הסתכלתי על זה וצר היה לי שאין זה בידיי. נורא היה לי החשק שיהיה מהר מהר נקי ומסודר ו... ריק, ריק, ריק. כמו שאני אוהבת.
אבל זה לא היה בידיי.
זה היה קצת מתסכל.

באיזשהו שלב הייתי צריכה להזכיר לעצמי ש-'זה הבלגאן שלה. לא שלי'.
זה משהו שמאוד חשוב לזכור. גם במובן המטאפורי.
הדחף שלי לסדר בלגאן של אחרים הוא מאוד חזק.

אבל זה הבלגאן שלהם. לא שלי.

[פלוני_אלמונית*]

אבל מי ילטף אותנו כפי שמלטפים תינוק?
פסיכולוג בשם ארנולד הולצמן פיתח שיטה של קריאה פסיכולוגית בכף-יד דרכה הוא גילה תיסמונות שונות הקשורות, לדעתו, בחסך במגע אוהב בילדות.
לצורך הטיפול בכך הוא פנה למספר (מצומצם מאוד) של מטפלות במגע ופיתח איתן שיטה של מגע אינטנסיבי ורגיש, כך וכך טיפולים לאורך כך וכך זמן, שאמורה לטפל במצב הזה.
השיטה היא בערך מה שאת מדברת עליו, אבל לא רק - היא כוללת גם מגע דמוי קירצוף וכל מיני צורות של מגע שקשורות באופן שבו הורה אוהב עשוי לטפל בתינוק.
פרט נוסף בשיטה נובע מתוך ההנחה שמבוגר נמצא ב-state of mind אחר מזה של תינוק - תינוק הוא חסר אונים לחלוטין ותלוי לגמרי בסביבתו שתטפל בו. מבוגר הוא בעל אונים, גם אם הוא מרגיש חסר בהם, ותלוי בסביבתו במידה מועטה. כדי לאפשר חוויה מתקנת יש להשיב את המבוגר למצב של חוסר אונים מסוים [הרי לא באמת ניתן לעשות זאת. למשל - הטיפול כולו הוא בהסכמת המבוגר, הבנתו/מודעותו של תינוק לעומד להתרחש והסכמתו לכך אינם זהים לזה של מבוגר, כמו גם שליטתם בגופם (של מבוגר מול זו של התינוק)].

[קוראת*]

נהנית לקרוא אותך.
אולי תמציאי משהו בסגנון הסרוגייט, רק בנושא של מגע אימהי עוטף שחסר לאדם.
חג שמח ועצמאי

[יעלי_לה]

גם עוצמת הרכות באה לענות על העניין הזה



מעורב אך לא מעורבב !
אני מזדהה איתך בנושא הזה (דיברנו על זה פעם, לא?)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

בקשר לטיפול-
אם הגעת למקום שהגעת, אני שוב אומרת שלא במקרה.
תבדקי את העניין.

[סוסת_פרא*]

מקום להתוודות בחולשה שלי:
אני מדי פעם נכנסת ל-גריינים בצ'יק צ'ק כדי לבדוק אם ב-מ-ק-ר-ה למישהו התחשק לגריין אותי.
(טוב, נו, אם כבר אז נדייק: כל פעם שאני רואה אותו במה חדש... )

נ.ב. אם מישהו רוצה לשמוע לי, אז המשפט הנ"ל הוא לדעתי ממש משפט מתאים לגריון !

[יעלפו_מהמושב*]

חיבוק גדול

[לבלובית*]

לפעמים אני כותבת הרבה מבלי תגובות, ואז נדמה לי שאני די לבד כאן....
איתך כל הזמן.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

איתך כל הזמן

גם אני.

[סוסת_פרא*]

תודה גדולה לכן על התגובות והחיבוקים.

אולי תמציאי משהו בסגנון הסרוגייט, רק בנושא של מגע אימהי עוטף שחסר לאדם.
כן. אולי זה הכיוון. (רק שאני צריכה קודם ללמוד יותר מה המשמעות של סרוגייט )

גם עוצמת הרכות באה לענות על העניין הזה
תשמעי, עוצמת הרכות זה טיפול נפלא שעשה לי נהדר, ואני מאוד ממליצה עליו. אבל גם זה אינו מגע מסוג של אמא לתינוק.
אני מדברת לגמרי לגמרי על מגע שנותנים לתינוקות ולפעוטות על כל המשתמע מכך.
אם חושבים על איזה סוג מגע אנחנו נותנים לתינוק שלנו, אז יותר קל לדמיין....

[סוסת_פרא*]

עשיתי קודם טיול בסביבה.
הלכתי במשך שעתיים שלמות (משעה 6 בערב עד חשכה), ואני ממש שמחה על כך וגאה בעצמי.

היישוב עצמו כ"כ קטן, שתוך רבע שעה אני גומרת אותו.
אז חיפשתי איפה אני יכולה עוד לטייל.
אתמול ירדתי קצת בכביש המוביל ליישוב וראיתי שביל מקביל לכביש שהתחשק לי ללכת עליו.
רק שצריך לרדת בכביש עד לכפר הדרוזי, להיכנס קצת לכפר, ואז מגיעים לשביל.

אז נכון שכבר הייתי בעוספיה ויש לי פחות דעות קדומות.
אבל עדיין, זה כפר דרוזי אחר שאני לא מכירה עדיין, ואולי הוא סוג אחר? בכל זאת קצת חששתי.
אז בכל זאת באומץ הלכתי ונכנסתי.
אני גאה בעצמי.
(כל הזמן ומיום ליום כובשת לעצמי עוד פיסה מן הדברים שמפחידים אותי )

מה שגם היה נחמד מאוד, שבהולכי ביישוב התלווה אליי איזה כלב, שכבר ראיתי פה אך לא היה לי שום סיג ושיח איתו.
הוא פשוט הלך אחריי (או איתי?). ולמרות שהוא נראה קצת בריון כזה וגם לא הכי יפה, היה בו משהו ששידר חברוּת וטוב לב.
אז הרגשתי נעים עם זה שהלך אחריי, וכשיצאתי מהיישוב קראתי לו לבוא, והוא בא.
כל הדרך הוא הלך איתי.

גם חשבתי שארגיש כך יותר בטוח ללכת בשביל הלא מוכר, וגם, סתם כך, הייתה בזה מין תחושה של אחווה נעימה.

אף פעם לא היו לי בעלי חיים, ואף פעם לא הלכתי עם כלב לצידי.
והוא הלך איתי כאילו שאנחנו מכירים מימים ימימה, וכאילו שהוא ממש חבר טוב שלי.

זה היה נעים, שמצד אחד הלכנו מתוך תחושת חברות, אך מצד שני בלי הרבה דיבורים (אני דיברתי מדי פעם )
אחווה שבשתיקה.

חוויה מאוד מיוחדת בשבילי.

[סוסת_פרא*]

חוויה פחות נעימה בהקשר של בעלי חיים:
יש כאן בבית חתול. הוא מאוד חביב וטיפשון כזה, אוהב הרבה לשחק ולעשות בלגאן. אבל לפעמים הוא קצת מציק לי.
לפעמים קופץ עליי בלי הכנה ומבהיל אותי, או מתעלק ורוצה ליטופים, או מתאנה לסנדלים שלי.
אתמול הוא באמת עבר את כל הגבולות.

ישנתי בסלון. יש לי פה מזרון. (באמת מדהים שאני נכונה לישון על מזרונים בסלון. כל-כך לא מתאים לאיך שהכרתי את עצמי !)

רק התחלתי להירדם, הוא בא וטיפס עליי. זה מיד מעיר אותי.
דחפתי אותו, ונרדמתי שוב. שוב הוא טיפס והעיר אותי.
ניסיתי לשים אותו במטבח עם דלת סגורה, אבל הוא עשה כזה רעש שזה לא עזר.
וככה הוא לא נתן לי להירדם עד הבוקר.

בסוף נזכרתי שהם נסעו ליום העצמאות ושהחדר של הילד ריק, אז הלכתי לישון שם וסגרתי את הדלת.
וחלמתי חלום זוועתי.

חלמתי על חתול שחור כמו זה, שכל הזמן מציק לי, ואני הבנתי בחלום שזה בעצם השטן שהתחפש לחתול.
אני אומרת את זה לאנשים, אבל הם לא מקשיבים לי וחושבים שהוא רק חתול חמוד.
השטן הזה בדמות חתול כל הזמן רודף אחריי, ואני מנסה להרביץ לו, להרוג אותו, אבל זה לא עושה לו כלום בעצם. כי הוא השטן. והוא רק צוחק עליי.
ומתוך שינה, אפילו שאני זוכרת שהחתול האמיתי מחוץ לחדר, אני מרגישה את המיטה זזה תחתיי, כאילו באמת חתול הולך עליה....
משהו סיוטי ביותר.
(אולי זה לא נשמע ככה, אבל זה באמת היה חלום נורא)

מעניין אם יש לחלום הזה איזה הסבר, או שזה סתם בגלל העצבים שהחתול האמיתי עשה לי... אבל עד כדי כך?!

[סוסת_פרא*]

---

בוקר טוב.
בעצם כבר כמעט צהריים...

אני מרגישה מועקה.
הם עוד לא חזרו מנסיעת יום העצמאות.
אני מרגישה שקשה להם לארח ועם איבוד הפרטיות. אז לא כ"כ נוח לי.
הפחד להפריע הוא שוב חזק. ולכן טוב לי יותר שאני עכשיו פה לבד.
בגלל זה אני מקווה שאפילו יחליטו להישאר שם לשבת.
(אפילו שלא נשאר כאן יותר מדי אוכל זמין, ואני 'מגרדת' את מה שאני מוצאת... )

עדיין לא החלטתי לאן ממשיכה מכאן.
כלומר, כנראה החלטתי, אך אולי זה יהיה רק בתחילת השבוע, ויש מצב שאעביר כאן את הסופשבוע.

אני שוב מרגישה כאילו שהאפשרויות מתחילות להצטמצם, ואני דואגת.
שוב אני שוכחת שאלוהים כל הזמן עוזר לי.
עכשיו עדיין יש, אך אני מביטה קדימה - מה יהיה אחר כך?

נכון, אני יכולה להתיישב במקום אחד. לשכור דירה. לעבוד.
אבל בעצם אני רוצה לחיות בטבע.
אני רק מכינה את עצמי לכך.

אני מרגישה שלהתיישב עכשיו יהיה סתימת הגולל על החלומות שלי.

הלוואי שהייתי יכולה כבר לחיות באמת איך שאני רוצה.
בטבע.
ללא תלות באף אחד.
ניזונה בקלות באיזושהי צורה.
יודעת איך להסתדר.
ניידת (נגיד, לא פוחדת לנסוע בטרמפים).
קלת תנועה.

משהו שיאפשר לי לבטא את עצמי באמת במלואי.
לא מהמקום הזה שתלוי באנשים ופוחד להפריע. וגם לא באיזו צורת חיים תובענית בעיר.
או בתלות בבית או בנוחות וכאלה דברים.

אני מתחילה לחשוב על כל מיני כיוונים אפשריים.
לצערי אני מלאה דאגות.
המועקה הזו יושבת עליי....................

[סוסת_פרא*]

לא הספקתי לספר ש-ת' עזב את מקום מגוריו לטובת מגורים באוהל.

מצד אחד, לגביי זה אומר שאם קודם כשלא היה לי לאן ללכת יכולתי ללכת אליו - אז עכשיו אין את האפשרות הזאת.
מצד שני - אני מעריכה ומעריצה אותו על כך. וגם מקנאה.

זה לא היה לו פשוט.
הוא התבשל עם זה כבר הרבה זמן.

בפעם האחרונה שהייתי אצלו, בימים האחרונים עזרתי לו לארוז ולפנות את הבית.
זה היה קצת לו קשה.
שוב מצאתי עצמי עוזרת לאנשים לסדר ולמיין - מה שאני אוהבת. אך שוב הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה 'הבלגאן שלו' ושאיני צריכה לקחת את זה יותר מדי על עצמי.

היה לו קשה קצת להיפרד מהבית. היה לו קשה לארוז. היה לו קשה עם ההורים - הם עשו לו את המוות בקשר לכך, וסירבו להושיט יד.
הוא לא ידע לאן הוא הולך בדיוק. ואיפה ימצא אוכל ומים.
... והוא בכל זאת הלך !

איזה אומץ.

בינתיים הוא הצליח כמה פעמים ליצור איתי קשר בטלפון ובמייל.
הוא סיפר שהניח את האוהל במקום מסוים, אך גילה ששם יש רק סופר אחד קרוב שהוא מאוד יקר. ולכן רצה לעבור למקום אחר.
אך עדיין לא ידע לאן.

חוצמזה, שהיו כל מיני חיות בלילה שעשו הרבה רעשים מפחידים.
והיה איש אחד לא נעים ששלח אליו את הכלב הגדול שלו להפחיד אותו.
כל מיני התמודדויות...

אני מקווה שיסתדר.
גם בשבילו וגם בשבילי.

גם כי אני דואגת לו שיהיה לו טוב.
וגם כי אני רוצה ללמוד ממנו, ולקבל מזה השראה ואומץ.

[סוסת_פרא*]

אם אני נמצאת רק ברגע, אז אני יכולה מאוד ליהנות.
אם אני מנסה להסתכל קדימה - עולים כל מיני פחדים ודאגות. במיוחד הדאגות שמאפיינות את האנושות שאנו חיים בה.
ואני כה מושפעת מאנרגיית הפחד הכללית.
הלוואי שאמצא דרך לצאת מן המעגל הזה...

*************

כאשר אני סתם הולכת לי בטבע ונהנית, או שוכבת על הגב אחרי היוגה בהרפיה ונעים לי
ואני אומרת לעצמי 'כמה טוב לי, אין לי שום דאגות'
מיד כמו שדון רשע אני שומעת קול לוחש בארסיות 'ומה עם ביטוח לאומי???'

אח אח אח, הביטוח לאומי הזה. כל רגע של נחת הוא מחרב לי.
וזה כבר כמה שנים טובות.
כל פעם שאני מטפלת בעניין - צומח עניין חדש איתם לטפל בו.
ועכשיו שוב....
(חייבת לטפל בזה כבר... אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף........)

(בבקשה לא להגיד מילה בעניין !)