סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[בן_עמי*]

בס"ד
_כלא, כתלים ארבעה, מנעול. והפתח סתום. .
מאוחר. מאוחר כבר מאוד, והאור הדולק עמום. .
הנה הם הנם - כל רעיי, לצדי הם עומדים בשורה .
ביחד צעדנו מול צר את הדרך הזאת הישרה. .
אחת לי עכשיו, היינו-הך אם אמות או אוסיפה לחיות. .
אור פלא גדול בי נפקח ועשרתי, עשרתי מאד. .
שעת הרהורים חרישית, ולילה ארוך ומאפיל. .
הזוהר אשר מתוכי - שטוף שטפני כליל. ._

[מלכה_החדשה*]

היי סוסת הפרא.הכתיבה שלך חשופה כואבת ואין לי ספק שיש אנשים שקוראים יחד ונקרעים מבפנים... הכול אמיתי סוחף וסוחט...ליבי ליבי אלייך... נראה לי שהיה מתאים לך להיות ילדת טבע...מה דעתך אולי להצטרף לקיבוץ ? (או להתחבר לבן קיבוץ ,זה לא מה שהיה פעם.היום התנאים אחרים...) שווה לבדוק... היגיע הזמן שתתקעי עוגן במקום אחד.יש לך המון מה להציע וחסר לך המון..@}.

[בן_עמי*]

בס"ד
לסוסת פרא
תדעי, שאנשים בכל הארץ הזו (לפחות, לדעתי גם בכל העולם) מחזיקים לך אצבעות ומחכים לשמוע דברים טובים. את לא לבד
ממתיניםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם להמשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

[בן_עמי*]

?

[בן_עמי*]

בס"ד
זכרונות אחרים, מרוחקים ומטושטשים של אנשים יקרים ואוהבים עולים במוחו. להרף עין נדמה לו שהם קוראים לו לעצור ולעלות. דומה שהם בוכים ומתחננים אבל אין בכוחם לעמוד בינו לבין האושר האמיתי.
נתפלל ונתחנן בפני חוקי הטבע, שכרון המעמקים והחוריות, שיפסיקו לגבות מאיתנו מס- דמים המשאיר אותנו, הנותרים בכאב, שאין לו שיעור ואין לו מרפה.

[סוסת_פרא*]

מודה לכם על כל אהבתכם.
מאוד מאוד.


מודה גם על מחשבותיכם שחלקתם עמי.

מרגיש צורך להזכיר לך, ולי, את היכולת שלך ליצור קשר אינטימי עם האלוהות.
זה אני עושה דווקא הרבה.
הייתי רוצה למצוא את היכולת שלי ליצור קשר אינטימי דווקא עם בשר ודם. זה מה שחסר לי.

ואם מישהו מגביל אותי בחופש שלי - זה רק אני בעצמי.
ברעיון אני יודעת זאת, אבל במעשה - מרגישה מוגבלת חיצונית. לא רואה (עדיין) איך אני יכולה לפרוץ.

אף אחד לא ירים אותך. רק את.
בן עמי, איך יכול בן אדם לנקוף אצבע בלי שאלוהים נוקף אותה בשבילו? (כפי הנאמר, נדמה לי: 'אין אדם נוקף אצבע למטה - מבלי שמכריזים עליו מלמעלה!')
אם אלוהים לא ירים אותי - מי ומה אני.

ומה בעצם ההבדל בין אלוהים לביני? אין כל הבדל. תפילתי אל אלוהים היא תפילתי אל עצמי !!!

אבל, העצמי הזה, שתפילותיי מכוונות אליו, הוא העצמי הכי גבוה הכי פנימי שלי. אין זה העצמי המודע שלי.
כך שאין טעם לנסות לפעול ולשנות מהמקום המודע שלי.
כדי להגיע אל המקום הפנימי הזה - צריך להתפלל ! להתפלל !
(ולצעוק - גם)

[סוסת_פרא*]

הייתי רוצה להיות חופשייה באמת. חופשייה לחלוטין..?

בן עמי, לא הבנתי. התסבירי מה הקשר בין א להיות חופשי?

[סוסת_פרא*]

חשבת פעם על האופציה שאפשר לכעוס ולאהוב בו זמנית?

עורבני מצוי, בעיקרון אני מודעת לאופציה הזאת. אבל במציאות זה לאו דווקא קורה כך. לפחות, זה לא מורגש כך.
אני חושבת שאני הרבה פעמים באמת מרגישה מאנשים את האנרגיה שהם משדרים, ולפעמים, מה לעשות, אין שם אהבה באותו רגע (אם בכלל היא ממשיכה להתקיים אח"כ).
בתחושה שלי, אני מרגישה הרבה פעמים שכשמישהו כועס עליי - הוא מסיג את אהבתו ממני. (מסיג מלשון 'נסוג').
הרבה פעמים הכעס נגמר בפיצוץ, בניתוק הקשר. לא רוצים יותר ודי.
או שהכעס גורם למסמוס הקשר. לחוסר רצון לחדש את האהבה.

באמת לא יצא לי להכיר הרבה מקרים שכועסים - אבל נרגעים וממשיכים לאהוב. (חוצמזה, שגם אם כן, מי שזה דפוס אצלו - לכעוס נורא ואז להירגע וחוזר חלילה - אלוהים ישמור אותי גם ממנו. לא רוצה 'כעסנים' נוראיים כאלה שהופכים למפלצות יורקות אש כשהם כועסים. גם לכעוס יש דרך).

במיוחד, בתור ילדה שכל הילדות שלה, בכל פעם שעשתה דבר שלא היה לרוחם של הוריה שמעה את המשפט: 'אז לכי תחפשי לך בית אחר' או 'אז לכי תחפשי לך אמא אחרת' - קשה להרגיש את האהבה שם בתוך הכעס.
לא.
הכעס מוחש כמשהו מאוד סופי. כנטישה.

אז גם אם זה יכול להיות כך שכועסים וממשיכים לאהוב, זה לא בהכרח כך, ולא בכל סוג קשר או סיטואציה.
וגם לו תאמר שהאהבה כן קיימת איפשהו בעומק - אם היא באותו רגע כ"כ מסתתרת שאינה נראית לעין - זה כעס לא טוב.
כאשר הכעס גורם לאדם להיכשל בלשונו ולומר דברים שאינו באמת מתכוון אליהם, ולומר דברים שגורמים לאחר להרגיש לא אהוב ולא רצוי - כך לא צריך ולא אמור להתנהל קשר.
בעיניי, זה אומר שהבן אדם (במקרה זה, אמא שלי) נכשל בלתת לבן אדם שמולו תחושת היותו אהוב ללא תנאים. נכשל.

כמובן, אני לא מצפה שכולם יהיו אמא שלי ויתקנו את דרכיה (או שאני כן מצפה ) - אבל אני ממש לא חושבת שהאהבה תמיד נשארת שם גם כשיש כעס.
זה תלוי אולי בעומק ובעוצמת הקשר.

[סוסת_פרא*]

טוב, דרך אגב, התאוששתי היום.
<המחכימון: 'אם יצאת מכליך - אל תשכח לשוב' >

עזבתי מקום אחד ועברתי לאחר. עדיין באזור פרדס חנה-כרכור.

אולי בגלל שבמקום הקודם, בלי קשר אליי אישית, כבר התגעגעו לתחושת הפרטיות שלהם, ובימים האחרונים הרגשתי זאת וזה גרם לי להרגיש פחות רצויה ולהיות במין חשש מתמיד 'להפריע' - זה גרם למועקה מסוימת.
מאוד מאוד כואב להרגיש לא רצויה.
זה משפיע עליי מיידית. וחזק.
ההרגשה הזו גוזלת ממני את כוחות החיים שבי.
אני מצליחה להיות הרבה פחות מתוקה וחיונית כשאני מרגישה לא רצויה.
וכמה האהבה יכולה לחיות אותי. להוציא ממני דברים מופלאים !

אוף אוף אוף. כמה אני צריכה אהבה !
כמו אוויר לנשימה ! ממש.

**************

לא שהיה לי רע במקום הקודם. בכלל לא. ההפך הוא הנכון. מאוד נהניתי שם.
אבל, התחושה הזו בימים האחרונים העיבה.
ניסיתי להתמודד עם זה דווקא. לזכור שזה לא קשור אליי אישית, ושאני לא עשיתי כל רע. אולי אפילו זו הסיבה שבכל זאת נשארתי בסופ"ש (ביום חמישי שוחחנו ואמרו שזה מתאים עד תחילת השבוע. ולמרות שידעתי שזה כבר קצת חורק אצלם, כיוון שהזמינו במפורש להישאר עוד קצת - בכל זאת בחרתי להישאר).
אני חושבת שהתקדמתי בזה. בלהתמודד עם התחושות האלו.
אבל, בכל זאת איכשהו, מצאתי עצמי שוב ושוב מקטינה את עצמי. שוב מרגישה כמו עכבר קטן, שרוצה לא להיות מורגש. רק לחטוף לו את שלו, ולהיעלם.

והקולות בתוכי: 'את מפריעה' 'את מפריעה'.
שוב, מצלצל כל כך מוכר.

אמא שלי, מאז שאני זוכרת עצמי ועד היום:
'נודניקית אחת', 'תפסיקי להפריע לי', 'מה את מסתובבת לי מתחת לרגליים', 'קרציה אחת', 'מעצבנת אחת', 'תעופי לי מהעיניים', נודניקית, מעצבנת, תפסיקי להפריע, תפסיקי להפריע, מעצבנת, נודניקית -
זו המנטרה שלה.
שלהם, בעצם.
כל יום, 30 פעם ביום. לפחות.

אז גדלתי כל החיים מתוך פחד להפריע. לעורר כעס. לחטוף צעקות.
הצורך ללכת על קצות האצבעות. לא להיות מורגשת.

זה אישו גדול אצלי. הפחד 'להפריע'. הפחד להידחות כ'קרציה' ו'נודניקית'.

ואני דווקא השתדלתי להתמודד עם זה עכשיו. ואני חושבת שהייתי הרבה יותר נחמדה לעצמי הפעם. זה פחות נגע לי בנקודה של הערך העצמי.
אבל בסופו של דבר המשא היה כבד מדי.

אולי במקום להשתדל ללמוד להתחזק גם כשלא רוצים אותי (שזו אומנות בפני עצמה), כדאי שירצו אותי כבר ודי?
גם זה מגיע לי. כן.

[סוסת_פרא*]

בעצם, התחלתי לכתוב קודם שהתאוששתי היום.

מקום חדש, הזדמנות חדשה. או בכלל, סתם אנרגיה אחרת...

שוב טיילתי את עצמי אל השדות.
ממש התמכרתי לזה.
אני מרגישה צורך כל יום לעשות הליכה של לפחות חצי שעה עד שעתיים. ולנשום אוויר צח. ולנשום קצת טבע.
אני שמחה להתמכר לזה.

יצאתי מהעיר אל השדה, עשיתי סיבוב קטן ונחמד, וחזרתי לעיר מנקודה אחרת.
חשבתי שזה יהיה ממש קל משם למצוא את הבית, אבל התברר שרחקתי יותר, וקצת הלכתי לאיבוד.
עצרתי ליד בית אחד ושאלתי, ושם היו איש ואישה מבוגרים שמאוד התאמצו לעזור לי והלכו לחפש לי ולהביא לי מפה. וגם בחורה צעירה הייתה שם.
וכולם היו כה לבביים ומאירי פנים, עד שחשקתי להכירם.
הם אפילו שאלו 'רוצה לשתות משהו?' ואני רציתי, אבל אמרתי, לא, לא צריך, זה בסדר.

ואולי אחזור לשם באחד הימים הקרובים?

בסוף התברר שזה היה קרוב למדי. חזרתי כבר בחושך. אבל היה טוב.

(חזרתי עם שלל של שסק שקטפתי מעץ של בית שנראה עזוב. והפעם דווקא היו טעימים).

[סוסת_פרא*]

וביום שישי האחרון, לפני שנסענו לת"א, הקפיצו את הילדה ליומולדת בגבעת עדה, ואני נשארתי שם בינתיים לטייל.

וכבר הייתי מאוד רעבה וביקשתי מאלוהים משהו לאכול. ופתאום ראיתי מטע אפרסקים.
נכנסתי ואכלתי, וגם אספתי כיד המלך (מן האדמה כמובן).
הם היו אמנם קצת חמצמצים, אבל כן טעימים ומשביעים.
ואז הלכתי לחכות להם ביומולדת, ובינתיים גם זכיתי למטעמים רבים.

ושוב הראה לי אלוהים את שפעו.

[סוסת_פרא*]

גיליתי פתאום שאמא שלי שלחה לי מצגת של הספר של דוקטור סוס 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'.

זה מאוד מעניין, כי רק לפני כמה ימים ציטטתי את המשפט הזה כמשפט שאני מאוד מתחברת אליו במסע הזה. ובלי שהכרתי את הספר בכלל.
ואמא שלי פעם הייתה שולחת לי הרבה מצגות ושטויות, וכבר הרבה זמן לא (מאז שעזבתי עם הריב והכול ובטח לא הרגישה נעים לשלוח לי דברים) - ופתאום שלחה לי את זה.
אני תוהה אם זה בכוונה כי חשבה שזה קשור אליי עכשיו, או במקרה? (כי זה ממש מדבר על המסע שלי)

על כל פנים, פעם ראשונה קראתי עכשיו ת'ספר הזה, ומאוד התחברתי.
בול מדבר עליי עכשיו !

הכי הדהים אותי, שהיה שם קטע שמאוד הזכיר לי את מה שכתבתי על העורבים אתמול, ובכלל אהבתי את הקטע:

"לבד,
אם תאהב זאת ואם לא תאהב
לבד זה המצב
שתהיה בו זמן רב.

כשתהיה לבד יש סיכוי לא רע
שתראה דברים מפחידים נורא. |
יש כאלה בדרך בין שם לבין הלאה
שיפחידו אותך להמשיך למעלה. [ופה הופיעה תמונת אנימציה של עורב עצבני ]

אך אתה תמשיך
גם אם יש סערה
ותמשיך
אם אורב האויב הנורא

• ותמשיך

גם אם קָרוּק-קְרָע צועק מעליך* |
ותמשיך
אם בקעות נבקעות לרגליך..."

כן, כן !

ואיזה צירוף מקרים מופלא !

(אבל זה שבמסע הזה חשוב לחוות את הלבד, אין זה אומר שזו הדרך היחידה לחוות את המסע.
אני בשלה לחוות אותו ביחד...)

[סוסת_פרא*]

אני מבחינה שאולי אני לא ממש מדוייקת.

כי כשאני כותבת אני בשלה לחוות אותו ביחד אני מרגישה בתוכי ספיקות מנקרים כמו עורבים רשעים .
ופתאום אני קולטת שאני כאילו מרגישה צורך לחוות את הדברים לבד כדי להרגיש שאני יכולה.
כדי להרגיש שאני אמיצה. שאני חזקה.
כדי שאוכל לומר לעצמי 'עשיתי את הדרך לבד והצלחתי !'

משהו בתוכי רוצה את האתגר הזה, ואוהב את הדימוי הזה.
נודדת.
בת בלי בית.
'זאב בודד'.

משהו בתוכי אוהב להתגאות בכך שאני 'עושה הכול לבד'. |
שאני עשויה מן החומר הזה.
שעם כל ה'שבריריות' שלי אני כה חזקה. ואני לבדית. ואני יכולה.
שאני אינדיווידואליסטית.
שאני חופשייה.
ש'אף אחד לא יגיד לי מה לעשות'.

יש בתוכי את הדימוי הזה.
ויש בתוכי את הצורך להוכיח לעצמי שאני יכולה. ולאחרים.

ויש בתוכי משהו שאומר:
'כן, אני רוצה זוגיות, אבל רק רגע. תנו לי קודם לסיים את כל ההרפתקאות שלי. לבד. להוכיח שאני יכולה. לבד.
ואח"כ תנו לי זוגיות. רק אחר כך'.

אבל האחר כך הזה לא מגיע.
כי יש לי עוד אינסוף הרפתקאות שאני רוצה לחוות ועדיין לא חוויתי.
ואינסוף דברים שעוד עליי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות לבד.
אז מתי יגיע האחר כך הזה?

ובינתיים, בינתיים אני רוצה אהבה.
אני מתה לאהבה.

איך חיים עם הפיצול הזה?

איך אני משכנעת את עצמי שזוגיות לא תפגום לי ביכולת לצאת להרפתקאות, ביכולת להאמין בעצמי שאני יכולה גם לבד?
איך אני משכנעת את עצמי ששני הדברים הם לא סתירה?
האם הם לא?
איך אדע?

אני פוחדת שהם כן.
אני פוחדת שאם יהיה כאן מישהו שיגונן עליי ויעזור לי ויתמוך ויעשה בשבילי דברים, שלא הכול אצטרך לעשות לבד - אני ארגיש תלויה בו. אני ארגיש שאני לא יכולה לבד.
שאני אתחיל לפחד לאבד אותו, כי אתחיל לחשוב שלא אסתדר בלעדיו.
ואני חייבת לדעת שאני כן יכולה להסתדר לבד. שאני יכולה להסתדר מצוין.

ואם אני עכשיו אצא לטבע עם מישהו - אז מה החוכמה שאני לא אפחד?
ברור שעם עוד מישהו זה לא מפחיד.
אבל הרי אני רוצה להצליח לעשות את זה בלי הגוננות של מישהו אחר.
לדעת שעשיתי ויכולתי.
לדעת שאני לא חייבת מישהו אחר בשביל זה.

כאילו, שרק אחרי שאדע את זה, שאדע את היכולות שלי, אוכל להתמסר לזוגיות.

אבל זה לא פייר, זה יכול לקחת עוד המון זמן, אולי חיים שלמים, אולי הרבה גלגולי חיים - אז מה, עד אז לא אזכה לטעום טעמה של אהבת גבר ואישה?
חייבת להיות דרך לשלב את שני הצרכים האלה.

מה לעשות?
אני קרועה....

[סוסת_פרא*]

ודבר נורא נורא מעניין ששמתי לב אליו בהקשר הזה לפני כמה ימים:

לאחרונה עלו לי כל מיני פחדים שקשורים לדברים שדוברו בדף ביטוח לאומי לנוודים וללא עובדים.
נניח, על מצב לעת זקנתי שבו אצטרך עזרה, והאם יהיה לי כסף או לא יהיה לי, ומי יטפל בי וכו'.

שמתי לב פתאום, שבכל המחשבות והפחדים האלה, והתסריטים, והנסיונות לדמיין לעצמי איך ומה יהיה -
אף פעם לא הופיעה שם דמות של בן זוג.
בכל הדמיונות האלה אני תמיד רואה את עצמי לבד. לבד בעולם. בלי ילדים. בלי בן זוג. בלי אף אחד שיכול לעזור ולטפל.
לבד.
צריכה להתמודד לבד.
אישה זקנה לבד.

פתאום שאלתי עצמי למה????
בסדר, שעכשיו אין לי בן זוג.
אבל אני עובדת על זה ברצינות, ומזמנת את זה, ומדמיינת את זה, אז למה אני בכלל לא העליתי על דעתי את האפשרות שיכול להיות שיהיה לי בן זוג בהמשך החיים. שיכול להיות שלא אזדקן לבד.
אפילו לא ראיתי זאת כאפשרות !

וזה אומר המון.
זה אומר שאני כל-כך רגילה למחשבה שאני לבד, שעם כל החשיבה החיובית שאני עושה לעצמי, אני עדיין רחוקה מלהאמין שזה באמת אפשרי.
שזה יכול לקרות. ושאני ראויה לזה.

אני צריכה להתחיל לדמיין את עצמי גם בהמשך החיים, וגם בתור אישה זקנה - עם בן זוג אוהב.
לראות את זה כדבר הכי טבעי בעולם, שאין עליו שאלה בכלל.
להתחיל להאמין באמת.

[סוסת_פרא*]

הקישור שהתחרבש לי: ביטוח לאומי לנוודים וללא עובדים.

[בן_עמי*]

בס"ד
_הייתי רוצה להיות חופשייה באמת. חופשייה לחלוטין..?
בן עמי, לא הבנתי. התסבירי מה הקשר בין א ללהיות חופשי?_

זה הקשר:
_אתה אוגר את הזיכרון, משמר, מקטלג, משווה ותמיד חוזר, אתה הוא הזיכרון, אתה הוא הניסיון, הטכני, הנפשי, אתה הוא המחפש, אתה הוא החושב, אתה הוא המתבונן, אתה הוא הנושם.
האם תוכל ללכת מבלי לבקש לחזור ?
האם תוכל להיות שדה החיטה ? האם תוכל להיות הרוח המניעה את עליו ? האם תוכל להיות השמש המאירה מעל והצל אשר מתחת ?
האם תוכל להיות בשקט ?
האם תוכל להיות השקט ?
האם תוכל למות לכל ?
האם תוכל לחיות ?_

_איך נפעל ללא מורא ?
כל חינו הם פחד. אנחנו מפחדים מאלוהים, אנחנו מפחדים ממלחמה, אנחנו מפחדים ממתאבדים, אנחנו מפחדים מה יאמרו השכנים ומתגובת החברים, אנחנו מפחדים שבני זווגנו ינטשו אותנו ושילדינו יחלו, אנחנו מפחדים לחיות ומפחדים למות. אנחנו מפחדים להיות מושא ללעג, מפחדים משיפוטם של אחרים.
אנחנו מפחדים מכלבים, אנחנו מפחדים מנחשים, אנחנו מפחדים מאנשים זרים, ומההורים. אנחנו מפחדים שאנחנו טיפשים ומכוערים, אנחנו מפחדים מכישלון ואנחנו מפחדים מהצלחה.
אנחנו מפחדים כל כך הרבה שכמעט ולא נשאר לנו מקום לאהוב.
היפוכו של הפחד אינו האומץ, היפוכו של הפחד הוא האהבה, כאשר אנחנו מפחדים מן היער כיצד נוכל לאהוב אותו ? כיצד נוכל לאהוב כלב אם נפחד ממנו ? כיצד נוכל לאהוב אנשים אם נפחד מהם ?
כאשר אני מביט במעוף הדבורה אשר חגה מסביבי ואני משותק אינני יכול להבחין בהמהום כנפיה, איני יכול להבחין בקימורי גופה, בצבעיה, בשקיות האבקה התלויות על רגליה. איני יכול להבחין בפרח הנהדר אשר היא מרחפת מעליו, בשדה אשר אני בתוכו ובשמש המאירה אותו.
הפחד מרחיק את האהבה, ומה מקור הפחד ? האם מקורו הוא גם מקור האמונה ? ככול שנשחרר עצמנו מכבלי האמונה והמחשבה כך גם ישתחרר הפחד, כאשר ישתחרר הפחד נוכל להבחין ביצירה המופלאה הזאת הנרקמת לנגד עיננו, היצירה המופלאה הזאת שאינה מבחינה בגבולות, אשר אינה יודעת תחילה ואינה מכירה בסוף, ביצירה המרהיבה הזאת אשר לעיתים נקראת בשם א ה ב ה ._

הוא מעלה בדף הצאה לאופן בו אדם יוכל להגיע למצב חופשי. לכאורה , ללא קשר לכוח עליון, אבל הרי כשהאדם מגיע לחופש, איני רואה מניעה שיכלול אהבה לכוח עליון. שהרי כל אדם שמשתחרר, יגיע לאמת הבילתי תלויה שלו, אולו אהבה לכוח עליון, אבל ממקום אחר, נקי מפחד, ונקי מרעיונות של אחרים.

אבל צריך לקרא את הדף כמה פעמים כדי להבין, וההצאה היא לדרך לא פשוטה, צריך הרבה אומץ כדי ליישם אותה,
כי קשה לדעת מה תהיה התוצאה.

[בן_עמי*]

בס"ד
_אף אחד לא ירים אותך. רק את.
בן עמי, איך יכול בן אדם לנקוף אצבע בלי שאלוהים נוקף אותה בשבילו? (כפי הנאמר, נדמה לי: 'אין אדם נוקף אצבע למטה - מבלי שמכריזים עליו מלמעלה!')
אם אלוהים לא ירים אותי - מי ומה אני._
אלוקים כבר מחזיק לך לא אצבע, אלא יד שלמה..
אבל אולי צריך להיות גם "היתעוררות מלמטא". אלוקים נותן לך כוח, אבל הוא לא יעשה לך את כל העבודה..
רק התעוררות, או נתינת כוח מלמלע, לא מספיק. אולי אלוקים ממתין שיהיה גם את כלי הקיבול לזה.
אלוקים יכול להראות לישמאל במדבר את באר המים, הוא לא יכריח אותו לשתות, ובטח לא ישתה במקומו..

איך יכול בן אדם לנקוף אצבע בלי שאלוהים נוקף אותה בשבילו?
אלוקים לא נוקף אצבע לאף אחד!! הוא נותן לאדם את האפשרות, והכוח להרים בעצמו את היד.

[סוסת_פרא*]

בן עמי, קודם כל תודה על הציטוט . הוא נהדר.
הוא מעלה בדף הצאה לאופן בו אדם יוכל להגיע למצב חופשי.
באיזה דף מדובר?
התוכלי לצטט את ההצעה?

אלוקים לא נוקף אצבע לאף אחד!!
ואני דווקא מאמינה שכל תנועה שאני עושה - אלוהים הוא זה העושה אותה מתוכי, וכל נשימה שאני נושמת - אלוהים הוא זה הנושם אותה מתוכי.
אלוהים הוא זה החי דרכי. בכל תא שלי. בכל שריר. בכל עצב ונים.
והוא זה הנותן לי את הרצון - או את האי-רצון, והוא זה הנותן לי את היכולת - או את האי-יכולת.
וגם כדי שיהיה לי רצון מספיק חזק להגיע למשהו - אלוהים הוא זה הצריך 'להשתיל' בתוכי את הרצון.
וכדי לחשוב משהו - הוא זה 'המשתיל' בתוכי את המחשבות.
וכדי להבין משהו - הוא זה 'המשתיל' בתוכי את ההבנה.
אם נדמה לי שיש דבר בעולם הזה שאותו אני עושה בעצמי, או מבינה בעצמי, אפילו חלק אחד קטן בלעדיו - אני טועה טעות חמורה.

אפילו הרצון שהוא יעזור לי, אפילו הרצון להתפלל אליו - זה רצון שהוא מכניס בתוכי.
זה הוא, שבתוכי.
זה הוא, שהוא אני.

[סוסת_פרא*]

בדף מהי סבלנות כתבתי עכשיו:

_דבר אחד חזק מהספר סידהרתא שנחרט בזכרוני,
שכשהוא בא אל הגבירה, היא קצת לגלגה לו, והיא שאלה אותו 'מה אתה יודע לעשות?'
והוא אמר לה:
'אני יודע לחשוב, אני יודע לצום, ואני יודע לחכות' (אולי לא בסדר הזה).
ובסוף הוא באמת הצליח להגיע רחוק בעזרת שלושת אלה (וגם לכבוש את לבה).

כשאני נזכרת במשפט הזה, אני תמיד מתקנאה.
שלושה דברים שבאמת הייתי רוצה לדעת._

בטיול הזה באמת היה עוזר לי אם הייתי יודעת קצת לצום. אז לא הייתי כ"כ פוחדת לצאת לטבע, לסמוך על היקום שימציא לי אוכל.
מלבד זאת, גם לחכות הייתי רוצה לדעת.
להיות מוכנה לתת לדברים להבשיל, ולא למהר 'לאכול' אותם כשהם עדיין ירוקים. להסכים לחכות לעת הנכונה של הדברים.

[סוסת_פרא*]

זה מתקשר לי לנושא אחר שרציתי לכתוב עליו עכשיו.
זה משהו שנזכרתי בו נדמה לי אתמול, והוא משקשק משהו בתוכי.

בשנה שעברה שמעתי לראשונה שיר, שלא הצלחתי מאז אף פעם לתפוס את מילותיו, מלבד השורה העיקרית שחוזרת על עצמה:
'*לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר...
לרוץ מהר, לפני שייגמר.......*'

כששמעתי את המילים האלו, משהו בתוכי נצבט.
כי אני כ"כ מכירה את המקום הזה.

והמילים היחידות הנוספות מהשיר שהצלחתי לקלוט הן: 'אחר כך בוכה, אחר כך בוכה...'

כן, כן. סיפור חיי. לרוץ מהר לפני שייגמר, ו.... אחר-כך בוכה.

ואל מה אני רצה לפני שייגמר?
לחפש אהבה. לקבל מגע. לקבל סקס.
אוכל.
נוחות.

הפחד הזה, שתכף ייגמר. שייקחו לי. שלי לא יישאר.
שאם לא עכשיו - אז אחר כך כבר לא יתאפשר.
הפחד הזה גורם לי לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר....
ואז להישבר !

[יצא לי שיר... ]

ובמיוחד בתחום האהבה.
אני רוצה עכשיו !
פגישה עכשיו !
סקס עכשיו !
לא מחר. לא יכולה לחכות. מחר אולי כבר לא יהיה.
לא יכולה לקחת סיכון.
ברגע שיש - לחטוף ! לבלוע ! עכשיו ומיד, כי אולי אח"כ לא יישאר. ואולי מישהו אחר ייקח לי...

כאילו תמיד יש רק הזדמנות אחת ויחידה, ואם לא אעוט עליה מיד - לא תהיה כזאת עוד אחת בעולם, לעו-לם !!!

אני חושבת שזה מאוד מאוד קשור לתפיסת שפע.
והלוואי שאוכל להאמין שבעולם יש, ובשבילי במיוחד יש - שפע אהבה, שפע מגע, שפע סקס, שפע אפשרויות, שפע הזדמנויות...
שפע אוכל, שפע לסיפוק כ-ל הצרכים שלי, שפע ושפע ושפע...

הלוואי שאוכל להאמין, להירגע. להפסיק לרוץ אחרי טוב מדומה, עצם חמקמקה שקשורה בחוט.
לנוח בתוכי,
ושהשפע יבוא אליי !

[סוסת_פרא*]

שהשפע הטוב פשוט יבוא אליי, ויציף אותי.
מבפנים ומבחוץ...

[סוסת_פרא*]

נושא אחר:

חלמתי הלילה שאני עומדת ללדת. לא זכרתי את מהלך ההריון, אבל פתאום זה היה ברור שזה היום המיועד שלי ללדת, הייתה לי בטן הריונית דווקא די קטנה, אבל בחלום זה היה הגיוני שאני כבר ממש צריכה ללדת.
ובני המשפחה שלי אמרו לי, הנה אנחנו רואים שאת כבר תכף יולדת - למרות שבכלל לא הרגשתי צירים. וניסיתי לחשוב: אולי היו צירים ופספסתי? איך זה יכול להיות? יכול להיות שזה כבר התחיל ולא הרגשתי?
עד לאותו רגע בכלל לא חשבתי באיזו צורה אני מתכוונת ללדת.
כאילו, הייתי בסבבה כזה.
ופתאום הבנתי שאני צריכה להחליט משהו, לדעת משהו. מה, אני אלד בבית חולים? אני הרי לא רוצה.
אבל הרי ממש לא התכוננתי ללידת בית. בשביל לידת בית צריך להתכונן. צריך לדעת מה לעשות. מה להכין.
ואיפה אלד?
בחלום הייתי כאילו בבית של ההורים, אבל זה היה בית אחר לגמרי לגמרי מבמציאות.
לא הייתי בטוחה שהם בכלל יסכימו שאלד אצלם. אפילו לא היה מקום מתאים בבית מלבד הסלון.
ואם אגיד להם שאני חושבת ללדת בבית, הם בטח יכריחו אותי ללכת לבית חולים.
ואיך אני בכלל אדע מה לעשות?
אולי אני צריכה להזמין מיילדת? פתאום נזכרתי שבלידות בית מזמינים מיילדת. עד לאותו רגע שכחתי מזה בכלל. עד לאותו רגע חשבתי רק על האפשרות לעשות את זה לבד - ואיך אני אעשה את זה?
אבל מאיפה אני אביא 5000 שקל למיילדת עכשיו?
ואולי בכל זאת כדאי לי לשלם בתשלומים, כי אני חייבת מיילדת, אחרת איך אדע מה לעשות?
אבל בטח יהיו עוד הוצאות כמו יועצת הנקה וכאלה, מאיפה יהיה לי את כל הכסף לזה?

בחלום היה דיאלוג בין החלק השקט שבי שאמר: 'את יודעת בדיוק מה צריך לעשות. והגוף שלך יודע איך ללדת. ואת לא צריכה לדעת כלום ולא להכין כלום' -
לבין החלק המפוחד וההיסטרי, שחשב שצריך מהר לדעת ולהבין ולהכין ולהתכונן, ושאני בטח לא אדע לבד וכו' וכו'.

בהתחלה כשנודע לי שאני עומדת ללדת היה בי יותר שקט, אבל מרגע לרגע יותר ויותר התחיל הלחץ להשתלט.

ואז גם, פת-אום הבנתי, שזה לא רק הלידה מה שצריך להפחיד אותי.
אחרי הלידה יהיה לי גם היצור הזה שיילך איתי לכל מקום. מה אני אעשה איתו?
איך לא חשבתי על זה בכלל?
איך נתתי לעצמי להגיע עד לשלב הזה של ההריון? למה לא עשיתי הפלה עוד בהתחלה?

לא אמרתי את המחשבות האלה להורים שלי, אבל אני לא זוכרת למה ובאיזה הקשר הם אמרו לי (בטון ביקורתי):
'את לא חושבת להפיל עכשיו, נכון?'
טוב, היה ברור לי שעכשיו כבר לא מפילים. זה כבר תינוק שלם ואי אפשר. אז אין ברירה.
עכשיו כבר צריך ללדת אותו, ו'להיסחב' איתו איתי תמיד.

ניסיתי לנחם ת'צמי ש...טוב, אולי בעצם אני אוכל לקחת אותו איתי בנדודים שלי.
אני לא יודעת איך אעשה את זה, אבל אולי אפשר.
וזה אומר שיש אפשרות שזה לא 'יתְקע' אותי עכשיו מהזרימה של החיים שלי.

אז שוב הרגשתי שאולי אני יכולה להירגע. זה לא חייב להיות סוף העולם.
אני יכולה למצוא דרך לחיות עם הילד הזה. (בעצם, נדמה לי שבחלום היה לי ברור שזו תהיה ילדה. נדמה לי, אני לא בדיוק זוכרת...)

ופתאום גם חשבתי שאני צריכה ללמוד לאהוב אותו. והאם אוכל באמת לתת לו אהבה, או שאכעס עליו ש'קלקל' לי ת'חיים.
והרגשתי שהייתי רוצה להצליח לאהוב אותו.
ואז נזכרתי שבעצם כ-ל ההריון לא נתתי לו בכלל אהבה. בכלל בכלל לא.
למרות שאני מאמינה שמתחילת הריון צריך לתת אהבה לעובר - אני גידלתי אותו בתוכי בלי לתת לו אהבה.
כנראה בגלל שלא ממש רציתי אותו כל הזמן הזה. (אפילו שבחלום קודם בכלל לא זכרתי שהיה הריון עד לאותו רגע).

אז פתאום הצטערתי על כל האהבה שהעובר הזה החמיץ במשך תשעה חודשים, ואיך אני אצליח להשלים לו את זה עכשיו.

רציתי בשבילו שירגיש אהוב. אבל אני בכלל פחדתי מכל העסק הזה. זה ממש לא התאים לי.
איזו הקלה הייתה לי כשהתעוררתי ! אוףףףףףףףףףףף.....

<נראה לי שאני שומעת יותר מדי על לידות לאחרונה >

[בן_עמי*]

בס"ד
ואני דווקא מאמינה שכל תנועה שאני עושה - אלוהים הוא זה העושה אותה מתוכי
כל תנועה שאני עושה - אלוקים עושה אותה מתוכי. בול. לזאת הכוונה.

_בן עמי, קודם כל תודה על הציטוט של . הוא נהדר.
הוא מעלה בדף הצאה לאופן בו אדם יוכל להגיע למצב חופשי.
באיזה דף מדובר?
התוכלי לצטט את ההצעה?_
הוא באמת נהדר.
מדובר בדף הבית שלו. פשוט תלחצי על השם.
לצטט? לקח לי שעות רק לקרא, שלא לדבר על להבין... לצטט זה לעשות סיכום לטקסט, קטונתי.
אין טעם להגיב לפני שקוראים את הדף 5 פעמים לפחות.. רוב התשובות נמצאות בטקסט.
ההצאה נהדרת, אבל האופן ... זה כמו לקפוץ מצוק, ולהאמין שיצמחו לך כנפיים..
האמת? יצמחו או לא? נראה לי ששוה לנסות .

איני רואה מניעה שיכלול אהבה לכוח עליון. שהרי כל אדם שמשתחרר, יגיע לאמת הבילתי תלויה שלו, אולו אהבה לכוח עליון, אבל ממקום אחר, נקי מפחד, ונקי מרעיונות של אחרים
טעות- היה צריך להיות- כל אדם שיגיע לאמת בלתי תלויה, אולי יגיע גם לאהבה לכוח עליון, אבל ממקום אחר.
נקי מפחד, ונקי מרעיונות של אחרים.

[מתחדשת*]

מותק נראה לי שאת בהריון עם עצמך (טוב, אני קצת מושפעם מהחלום של חוחית, אבל נראה לי נכון גם כאן)

אז שתהיה לך לידה טובה, איפה שלא תחליטי -- הרי את יודעת בדיוק מה צריך לעשות

[בן_עמי*]

בס"ד
מותק נראה לי שאת בהריון עם עצמך
בהריון עם עצמך.. נראה לך שאחרי הלידה שלה היא תשעוט עם הרוח בתור איזה סייח או תינוק?
הרסת אותי מצחוק.
מזכיר לי מישהו שקורא לי תינוקת.. בלי כוונה רעה. טוב, אבל אם כבר תינוקת, אז אולי של נמר..

[מעוררת*]

איזה יופי של התחברות לילדה הפנימית שבך. סוף סוף יש לה מקום בעולמך האוהב והנודד. גם בתוך המרחבים האילו, תוכלי לתת לה ביטוי, איזה חלום מתוק.

[שירי_בן_דב*]

מותק נראה לי שאת בהריון עם עצמך
מצטרפת לגמרי. חלום מקסים. את יולדת את עצמך מחדש. את היא הילדה, התינוקת.את מתחילה לקחת אחריות על עצמך במקום להפיל את האחריות על החיים לך על ההורים שלך. הגיע הזמן לעלות כתה, ואת עושה את זה. מעולה. מעולה. זה לא קל אבל זה טוב. זה נהדר. את יודעת ויכולה ללדת. שיהיה במזל טוב. מאחרת לך עוד הרבה חלומות כאלה משודרגים.
חיבוק.

[סוסת_פרא*]

אני לא יודעת מה אתם כל כך מתלהבים מהחלום. הוא נגמר בכלל לפני שילדתי, ואין לי מושג איך ילדתי בסוף אם בכלל ילדתי.
הדילמה שם בכלל לא נפתרה.
גם, לא היה לי איפה ללדת - כי האופציות היחידות היו בית חולים או הבית של ההורים.
וגם, ממש לא השלמתי עם האפשרות לנוכחות של תינוק בחיי, ולא רציתי את זה.
וקמתי מהחלום עם תחושה שמזל שזה היה רק חלום.

אם באמת מדובר בללדת את עצמי, אז זה אומר שהאפשרויות היחידות שלי בחלום היו - או בבית חולים, שזה אומר בתוך המסגרת. במסגרות החברתיות המקובלות. או בבית של ההורים.
שתי אופציות שממש לא מתאימות לי כרגע ללידה של עצמי. שלא מאפשרות ולא נותנות מרחב.
ובחלום לא ראיתי אופציות נוספות.
זה כנראה מתקשר לנושא שדיברתי עליו למעלה, שאני רוצה ממש לפרוץ - אבל לא מוצאת את המקום לכך. את המרחב המתאים.

אני רוצה ללדת את עצמי אבל אין לי איפה.
אז העובר נשאר תקוע בבטן. הוא לא נולד בסוף.

לפחות, בינתיים, בהקשר לחלום הספציפי הזה.

אני מקווה שהוא כן ייוולד בקרוב.

<המחכימון: 'בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה'. ממש מתאים, לא?>

[שירי_בן_דב*]

אבל לפחות את חולמת שאת עושה את זה. המקום , המרחב והזמן יגיעו ברגע הנכון. תמשיכי לשמוך על הייקום כפי שאת יודעת ועושה טוב כל כך ובאופן כל כך מעורר השראה עבורך ועבור כל כך הרבה אנשים.
חיבוקי

[סוסת_פרא*]

אבל כן אהבתי את המילים הטובות שלכם בהקשר זה. שכחתי לומר.

[סוסת_פרא*]

אה, הנה שירי הספיקה לענות לי.
תודה ממי. את צודקת. זו התחלה...

[סוסת_פרא*]

אבל אם זה ללדת את עצמי, אז איך זה שההורים שלי כעסו עליי כשחשבו שאני רוצה לעשות הפלה?
זה לא כל-כך מתחבר לי...
(מה, שהם ידחפו אותי במודע ללידה עצמית?! מוזר... )

תודה שאתם עוזרים לי להבין את נבכי התת-מודע שלי.

[בן_עמי*]

בס"ד
אם באמת מדובר בללדת את עצמי, אז זה אומר שהאפשרויות היחידות שלי בחלום היו - או בבית חולים, שזה אומר בתוך המסגרת.
אין מסגרת.

שתי אופציות שממש לא מתאימות לי כרגע ללידה של עצמי. שלא מאפשרות ולא נותנות מרחב.
יש מרחב.

_מהו "העולם", האם "העולם" הוא חיצוני לך ? הצגה טובה או גרועה המתרחשת "שם"?
או שהעולם הזה לא רק שאינו נפרד ממך, אלה שהוא כולו, על כל החיים, הימים, הארצות, השמשות, כל המרחקים העצומים, כולם, האם כל אלו הם את ? _

<המחכימון: 'בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה'. ממש מתאים, לא?>
הוא היה עונה:
תשליכי, תשליכי.

למות מצחוק... עזבו, קמתי על צד ימין היום, בטעות...

[אהבה_טהורה*]

_אבל אם זה ללדת את עצמי, אז איך זה שההורים שלי כעסו עליי כשחשבו שאני רוצה לעשות הפלה?
זה לא כל-כך מתחבר לי...
(מה, שהם ידחפו אותי במודע ללידה עצמית?! מוזר... )_
ללדת את עצמך, זה סוג של ריפוי, שיחרור ממועקות וטראומות עבר, יציאה לחופש, עצמאות, אז כן זה מה שההורים שלך בסופו של דבר רוצים בשבילך, החלום הוא מפה, ציון דרך, אה....אני נמצאת כאן, הוא מראה לך שאת בדרך הנכונה.
החלום מעלה שאלות, האם את רוצה ללדת את עצמך? האם העצמאות הזאת לא תכביד עלייך?


מה אני אעשה איתו?

אני יכולה למצוא דרך לחיות עם הילד הזה. (בעצם, נדמה לי שבחלום היה לי ברור שזו תהיה ילדה.

_ופתאום גם חשבתי שאני צריכה ללמוד לאהוב אותו. והאם אוכל באמת לתת לו אהבה, או שאכעס עליו ש'קלקל' לי ת'חיים.
והרגשתי שהייתי רוצה להצליח לאהוב אותו._

ו'להיסחב' איתו

_שזה לא 'יתְקע' אותי עכשיו

והרגשתי שהייתי רוצה להצליח לאהוב אותו.

_ואז נזכרתי שבעצם כ-ל ההריון לא נתתי לו בכלל אהבה. בכלל בכלל לא.
למרות שאני מאמינה שמתחילת הריון צריך לתת אהבה לעובר - אני גידלתי אותו בתוכי בלי לתת לו אהבה.
כנראה בגלל שלא ממש רציתי אותו כל הזמן הזה_

טוב בובילה, אני עומדת לומר דברים קצת כואבים, אם זה יותר מידי, תמחקי ואני אשלח לך חיבוק,
כל המשפטים מתארים את היחס של הורים שלך אלייך [הם כעסו עלייך שקלקלת להם את החיים וכ"ו]
את חווה את הרגשות והדילמות שלהם כלפייך, רגע לפני לידתך את עצמך, הם לא שמחו בך, לא אעריכו את המתנה שאת בחייהם, ראו בך נטל [להיסחב איתו, שזה לא יתקע אותי עכשיו] אלה לא רגשות בריאים כלפי הילד שלך ואת תוהה, אחרי חיים שלמים של חוסר קבלה, שאת חשה שאין לך מקום ואין לך שייכות, שלא רוצים בך, שלא שמחים בך, דחויה, תופסת מקום, איך ? איך תוולדי, תלדי את עצמך לאהבה וקבלה?
זה יקרה, אהובה שלי, את בדרך,
את חלק מהשלם, את ראויה לאהבה,
ברוכה הבאה הביתה, כל כך חיכינו לך,
כל כך התגעגענו אלייך, ילדה יפה שלנו,
חיכינו לרגע שנוכל לחבק אותך, לאמץ אותך אל ליבנו,
כמה טוב שאת כאן, הבית היה ריק בלעדייך, ילדתנו המתוקה
ברוכה הבאה, ברוכה השבה הביתה,
כל כך טוב לראות אותך שוב, כמה חיכינו לך,
כמה חיכינו לשובך ביתנו, אהובתנו (())(())(())(())(())())(())

[פלוני_אלמונית*]

הריון ולידה מסמלים שינוי.
לא יודעת איזה שינוי, אבל משהו עומד לקרות.
זה לא משהו שתלוי בך, זה יקרה.
כל השאר אילו פחדים שלך סביב השינוי.

[סוסת_פרא*]

תודה לכם. אתם עוזרים לי להבין את עצמי טוב יותר.

לא יודעת איזה שינוי, אבל משהו עומד לקרות.
אני מקווה שכן. אני מקווה שטוב.
תודה לך.

אהבה טהורה, את לא יודעת איזה דמעות עשית לי. במיוחד החלק האחרון. אני חייבת לקרוא את זה שוב ושוב.

תמיד תגידו לי דברים כאלה... רק כאלה...

[סוסת_פרא*]

אני עומדת לומר דברים קצת כואבים

זה בסדר. זה כאב מהסוג הטוב. כאב מהסוג הזה שבו אני מרגישה מובנת, שאני מרגישה שמשתתפים איתי, שנמצאים איתי בכאב הזה.
את מדברת איתי על הכאב שלי מהמקום שאת רואה אותי.
אז למרות שזה נוגע בכאב, זה נוגע בצורה מרפאת.

<עוד הרבה דמעות....>

[בן_עמי*]

בס"ד
_לא יודעת איזה שינוי, אבל משהו עומד לקרות.
אני מקווה שכן. אני מקווה שטוב._
וכל שינוי שיהיה- אני חושבת, שאין לפחוד שלא יקבלו אותך איתו.
כי יש תמיד את מי שיקבלו אותך בכל מצב, ויש את מי שתמיד ימצאו למה לא.
הקבלה שלך כפי שאת, או הדחיה, מהמחשבות, ההתנהגות, או כל שינוי-
לא מעידה עליך, לא תלויה בך, אלה תלויה רק במי שדוחה, מעביר ביקורת, או מקבל.
יש שיעבירו ביקורת בכל מצב, יש שיקבלו רק בתנאים מסוימים, ותמיד יהיו בני אדם שיקבלו אותך תמיד.

רק למנוע אי הבנות, ה"למות מצחוק", וההודאה הראשונה לא מתוך ביטול או לעג לרעיון,
הוא פשוט נורה לא מתחבר, אצלי, אישית. אני לא מבינה מה פה טוב.
תינוק- הוא דבר פגיע, תינוק- קל שלא להתחשב בדעתו, תינוק- תלוי באחרים לחלוטין.
אבל כל רעיון שמניע אותנו קדימה, יש לקבל בזרועות פתוחות.

אולי האנשים שאת מכירה בסביבה יקבלו את ההתנהגות, אם או כאשר תשתנה פחות,
אולי זה נכון שזה קשר רק דרך מחשב, איך שלא קוראים לזה, אבל מאחורי המחשב יושבים בני אדם,
ואם יש פה די אנשים שיקבלו זאת, יהיו תמיד גם אנשים בסביבה שיוכלו.

[בן_עמי*]

בס"ד

אם רק הייתי יכולה לחיות בטבע - אז לא הייתי תלויה באף אחד כמעט והייתי יכולה להיות כמה שיותר אני.
ליד מרר יש כפר בדווים , בדיוק מעל הכינרת. הידיד שלך לא יכול לעזור לך להיצתרף אילהם קצת?
(בנגב באמת קצת מפחיד, כיי הם רגילים להברחות של נשים מהגבול, וליד ים המלח יש גם "עויינים")
אולי נעמה מחינוך ביתי בערבה מכירה? או מישהו אחר באתר? אבל צריך מישהו שמכיר שבט "בטוח".

[שירי_בן_דב*]

_אבל אם זה ללדת את עצמי, אז איך זה שההורים שלי כעסו עליי כשחשבו שאני רוצה לעשות הפלה?
זה לא כל-כך מתחבר לי...
(מה, שהם ידחפו אותי במודע ללידה עצמית?! מוזר... )_
מנ מוזר בזה, סוסה? את באמת חושבת שההורים שלך רוצים את רעתך? הם בדיוק כמוך רוצים שתיוולדי מחדש ולראות אותך מאושרת ו שלמה עם עצמך. רק ככה יכול להיות להם נחת. ברגע שתפנימי את זה יהיה לך יותר קל. מזמן רציתי להגיד לך את הדברים האלה, אבל רק עכשיו אני מרגישה שאולי תוכלי להתחבר למה שאני מתכוונת, אני מקווה. הם מנסים למנוע ממך לעשות הפלה, כי הם לא רוצים לאבד אותך יקירה. כי הם אוהבים אותך, בטוח. גם אם יש להם את האופן שלהם המתמיה אולי מבחינתך להביע את זה. זה לא אומר שאת חייבת לקום כרגע ולרוץ ןלחזר אחריהם.אבל דברים יתחילו לקרות. את תראי.ומהר, כי את בדרך הנכונה. הנסיון שלהם למנוע ממך לעשות ההפלה זה הצד השפוי שבך שמאזן את הצד האובדני. תראי איך שדוקא בהם בחרת בחלום כדי שהם ייצגו אצלך את הצד הזה.
סחטיין עלייך אחותי!

[שירי_בן_דב*]

טוב, רק אחרי שכתבתי מה כתבתי כאן למעלה, המשכתי לקרואת את כל מה שכתבו אחרי בנוגע לחלום, וראיתי שחזרתי על דברי אחרים. אז אני רק באה לחזר.
ו אהבה טהורה , גם לי עמדו דמעות בעיניים כשקראתי את דבריך.
סוסה, אני לא רציתי לספר לך על כל מה שאני עברתי עם ההורים ובמיוחד עם האמא שלי, אבל עכשיו היא אצלי בבית לכמה ימים, פעם ראשונה בחיים, ואני משלימה עם השלום שכבר יש בינינו זמן מה, ושלי היה כך כך קשה לקלוט שהוא אמיתי ונצחי.אולי עכשיו תתחילי להבין איזה מראה הצבת לי פה מולי בשהותך המבורכת כאן אצלנו. לא קל, אבל בין השאר , מבלי לדעת, אולי היית טריגר עבורי להזמין אלינו את אמא שלי לכמה ימים פעם ראשונה בהיסטוריה.
תראי מה שאת עושה לאנשים,יא... יפה אחת.

[ילדת_טבע*]

_הפחד הזה, שתכף ייגמר. שייקחו לי. שלי לא יישאר.
שאם לא עכשיו - אז אחר כך כבר לא יתאפשר_
אצלי זה היה "למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר" שזה מהשיר אבשלום של חבורת לול החביבה. אוי כמה שטויות עשיתי בגלל זה...
והרי ידוע שאבשלום בסופו של דבר לא ממש חי עד אושר ואושר...
היום כשאני קוראת את השיר אני למדה שזה בכלל שיר על השלום ואכן במקרה כזה עדיף שיבוא כבר עכשיו. אמן.
אוהבים אותך.
חג שמח

---

אבשלום

מילים: אורי זוהר, אריק איינשטיין, שלום חנוך, בועז דודזון וצבי שיסל
לחן: שלום חנוך



יום אחד, יום אחד,
שם נולד לטייל ביער,
ורקמה מחוטים של זהב בן מלך קטן,
אם חורגת וסוס לבן.

יום אחד, יום אחד
בית קט ונפתח השער...
נסיכה עייפה נרדמה על קרן של אור,
בא אורח על סוס שחור.

למה לא, למה לא עכשיו,
מה שבטח יבוא רק מחר.
למה לא, למה לא עכשיו
מה שבטח יבוא מחר.

לא היה, לא היה
סוס לבן, נסיכה ביער
לא היו אגדות מעולם היה רק חלום
לא באושר, אך עד היום
לא היה לא היה שלום.

אבשלום, אבשלום
כמו חלום, כמו חלום בקיץ
למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו
מה שבטח יבוא מחר.

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

_אולי זה נכון שזה קשר רק דרך מחשב, איך שלא קוראים לזה, אבל מאחורי המחשב יושבים בני אדם,
ואם יש פה די אנשים שיקבלו זאת, יהיו תמיד גם אנשים בסביבה שיוכלו._
תודה בן עמי.

*************

הם בדיוק כמוך רוצים שתיוולדי מחדש ולראות אותך מאושרת ושלמה עם עצמך.
הלוואי.
ברעיון הם בטח יגידו גם שכן, אבל בדרך שלי להגיע לזה הם לא כל-כך מאמינים, ולכן לא ממש תומכים.
הייתי רוצה להאמין שכן.

הנסיון שלהם למנוע ממך לעשות ההפלה זה הצד השפוי שבך שמאזן את הצד האובדני.
זה כבר יותר מתחבר לי. תודה.

אולי היית טריגר עבורי להזמין אלינו את אמא שלי לכמה ימים פעם ראשונה בהיסטוריה.
איזה יופי ! (גם בכלל זה שהזמנת ושהיא באה. וגם התפקיד שלי בזה )

**************

_למה לא, למה לא עכשיו,
מה שבטח יבוא רק מחר._
למה לא, באמת?
'רק מחר' זה עוד המון זמן...

[סוסת_פרא*]

קודם כל, תודו שהשתפרתי בלענות לאנשים בזמן אמת, ולא אחרי 50 שנה !
(יש אנשים עוד מהגלגול הקודם שמחכים לתשובה שהבטחתי... )

שנית, על הנטייה שלי לענות לכל הודעה אני עוד צריכה לעבוד.
(כבר השתפרתי גם בזה במשך הטיול - אולי כי היה לי 'תירוץ' טוב - ועכשיו אני ברגרסיה... )

[סוסת_פרא*]

יש לי כל-כך המון המון דברים לכתוב שאני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לזכור הכול.
אני בד"כ כותבת לי בפנקס הקטן-קטון את הנושאים לבלוג, אבל רק היום בטיול היומי עלו לי כ"כ הרבה נושאים (אולי 20), שלא הספקתי אפילו לכתבם בפנקס.

דרך אגב, הוספתי לפנקסון החמודון שלי כמה קטגוריות חדשות:

• ניסים וצירופי מקרים שקורים לי בטיול
• ניסי-שפע בטיול (עליהם בא לי לספר)

אולי אני צריכה להוסיף גם את 'ניסי-הטרמפים' שלי, שכבר הבטחתי לכתוב עליהם.

כמו כן, יש לי קטגוריה של 'רעיונות מעשיים' ובה אני כותבת רעיונות לכל מיני המצאות שעלו לי. (אני לא אכתוב פה, שלא תגנבו לי את ה'פטנטים' ).
אם אלה רעיונות באמת ישימים או לא אנ'לא יודעת, אבל בטוח שבשביל זה כדאי למצוא מישהו שיודע לייצר ת'דברים האלה, כי זה, כמדומה, לא התחום שלי.

הפנקס הזה מאוד דומה לפנקס שהיה לי בבית, שבו הייתי אוספת דברים, ואח"כ מעבירה אותם למה שקראתי 'מחברת צמיחה'. (וגם על זה רציתי לפתוח דף באתר).

במחברת ההיא גם היו לי קטגוריות כמו:
פריצות דרך, תובנות, רעיונות לריפוי, רעיונות מעשיים, דברים שלמדתי מאנשים וכו' וכו'.
חלק מהקטגוריות האלה יש לי בפנקס הקטן שלי עכשיו. (כבר כתבתי מתישהו לעיל איזה רשימות נהדרות אני מכניסה בפנקס הקטן הזה).
מה שלא היה לי שם ועכשיו נוסף לי - זה 'ניסי השפע'.

חוצמזה, קטגוריות שהיו לי גם ב'מחברת צמיחה' וגם עכשיו, כי אני עדיין מוסיפה להן דברים, זה:

• הצהרות חיוביות (חלק אני שומעת מאחרים, ואת רובן אני ממציאה)
• רעיונות לתרגילי דמיון מודרך (את רובם אני ממציאה. אתמול למשל המצאתי אחד לריפוי, והיום למדתי אחד ממישהו).

[בן_עמי*]

בס"ד
ואני חשבתי שכבר כולללם הלכו לישון..
טוב, לילה טוב..

[סוסת_פרא*]

איזה כיף לי. איפה שאני נמצאת עכשיו לא קוראים את הבלוג שלי, ובכלל לא יודעים שאני כותבת כאן על מסעותיי !
סוף סוף אני יכולה להשמיץ חופשי...

האמת, נורא נחמד לי פה.
ומה שאני נורא אוהבת - שלא מצפים ממני לעשות כלום.
כל פעם שאני שואלת אולי לעשות משהו, אומרים לי 'לא צריך, זה במילא יתבלגן אחר כך שוב'. או 'לא צריך, זה במילא העוזרת תעשה מחר'. או 'את לא צריכה לעשות כלום, את אורחת'. איזה כיף לי !
לא שאני לא עושה, כי כן חשוב לי להרגיש תורמת, ואני עוזרת עם הילדים, כלים, כביסה וכאלה, וגם כי למשל עם הילדים זה פשוט כיף - אבל לפחות יש לי מנוחה במובן שאני יודעת שלא מצפים ממני, ושאם בא לי סתם להתרווח מול הבלגאן, אף אחד לא יחשוב שזה לא בסדר.
איזה כיף לי !

אני נהנית להתארח במקום שחושבים עליי באמת כעל 'אורחת' ולא כעל 'מישהי שבאה לעזור תמורת מגורים ואוכל'.
כן כן, זה כיף יותר.

[בן_עמי*]

בס"ד
איזה כיף לי. איפה שאני נמצאת עכשיו לא קוראים את הבלוג שלי,
לא קוראים את הבלוג..
הגעת ל100 שערים, או לכוכב צדק?

[סוסת_פרא*]

היום יום רביעי (אני סופרת לפי מה שהיה לפני 12 בלילה).

שלשום נסעתי לחדרה, כי הייתי צריכה ללכת לרופא נשים.
קודם כל, הוא היה נורא נחמד, וסבלני (!!!).
שלא כמו רופאים בדרך כלל, שאלתי אותו הרבה שאלות והוא ענה לי בסבלנות (גם כששאלתי את אותה שאלה שוב ליתר ביטחון), ובכלל לא היה נראה שהוא ממהר לסלק אותי משם - למרות שבהחלט היו פציינטים בחוץ.

החלק הנחמד הבא אולי נשמע קצת גראפי מדי, אבל... כיוון שהתלוננתי על איזה גירוי בנרתיק (ככה קוראים לזה בשפה יפה,לא?), אז לא רק שהוא בדק אותי עם הכפפה והכול - הוא אפילו רחרח את היד עטויית הכפפה שהוציא משם !
זו פעם ראשונה שראיתי גיניקולוג משתמש בחוש הריח כדי לאבחן. וואלה.

(אל דאגה, תודה לאל - הכול בסדר אצלי שם למטה.)

אז החלק האחרון קנה אותי לגמרי, אבל גם כמובן הסבלנות והחביבות והכול, ואמרתי לו שחבל שאנ'לא גרה פה בסביבה, כי אז הייתי מאמצת אותו לי לרופא המחמד שלי. (טוב, לא בדיו-ק במילים האלו אמרתי לו).

(למי שהתעניין: ד"ר יצחק שני. ונדמה לי שהוא עובד עם כל הקופות)

[סוסת_פרא*]

_לא קוראים את הבלוג..
הגעת ל100 שערים, או לכוכב צדק?_

[סוסת_פרא*]

טוב, כיוון שהייתי בחדרה הלכתי לבקר את ילדת טבע וילדיה המקסימים, וזכיתי גם להכיר את הבעל, שבהיותי שם היה בחו"ל.
בעלה משום מה חשב שמגיעה לי מתנה, אז הוא קנה לי תיק בחו"ל, ועכשיו זכיתי לקבל אותו.
זה היה נורא משמח, כי עד עכשיו כשרציתי להסתובב ולחקור את הסביבה לא היה לי תיק נוח, והתיק הזה נורא חמוד וחביב ויפה ונוח. יש !
(זה ייכנס לרשימת ניסי-השפע !)

*************

אתמול היה לי טרמפ לת"א, הלוך ושוב.
חשבתי שזו הזדמנות טובה לסדר כמה עניינים.

קודם כל, ארזתי שקית גדולה עם בגדי החורף שכנראה לא אצטרך בקרוב + כמה דברים נוספים שבינתיים חבל לסחוב - והשארתי אצל ידיד שלי בת"א. (כידוע, לא בא לי כרגע להגיע להורים).

שנית, הלכתי סופסוף לבית המרקחת לקנות גלולות.
כן, הגיע הזמן להתוודות על חטאִי ועל פשעִי.
אני משתמשת בגלולות מאז שלא הצלחתי לעמוד בדרישות של שיטת תכנון ההריון הטבעית, והגעתי למצב של הריון-הפלה. רע מאוד.
אז נכון שגלולות זה רע ופיכסה, אבל האופציות האחרות כרגע נראות לי רעות יותר.

הצלחתי 'לעבוד' עליהם, ולקנות בצילום של מרשם במקום במרשם עצמו, כדי שזה יחסוך ממני לרוץ לרופא שוב בקרוב.

אני מודה שהייתה לי רגרסיה בעניין הקנייה.
כי מאז שיצאתי מבית ההורים אני משתדלת לצמצם את התלות הכלכלית שלי בהם ביותר (הם עדיין משלמים לי שיחות נייד, שאני די מצמצמת, וביטוח בריאות.).
ומתוך כך, פעם שעברה שקניתי ת'גלולות - שילמתי בעצמי.
אבל הפעם ראיתי שזה יוצא לי סכום גדול מדי, אז חזרתי לשלם בהוראת הקבע שהיא על חשבונם.

אני פויה פויה פויה ! אני יודעת !
אבל בינתיים החלטתי ככה...
עד שאצליח להסתדר לגמרי לבד.

(הלוואי שבכלל לא אצטרך גלולות. אבל זה כבר לאיזה מונולוג על כל הדברים שאני עדיין חווה כ'צריך', ואיך אני יכולה להשתחרר מהם...)

*************

ואח"כ הלכתי ברגל עד לים (דרך ארוכה, מככר המדינה לבזל, ולים, ולמגדל האופרה - התרגלתי לאחרונה ללכת הרבה, ומרחקים שפעם הייתי עושה באוטובוס, פתאום נראים לי קטנים).

למזלי, היה אתמול מזג אוויר מדהים, והיה כ"כ כיף לטייל בת"א ולשבת מול הים.
היו לי ככה כמה שעות טובות, ואפילו קצת נרדמתי לי 'בחול החם'. נהדר...

[סוסת_פרא*]

בימים האחרונים היו לי תופעות של התפתחות דלקת בשתן, ואתמול זה כבר היה ממש מוחשי.
מי שקרא אותי בעבר, יודע מה זה אומר.
לא רק שבדרך כלל זה מוביל להיסטריה אצלי, עכשיו בטיול עוד בכלל, כי מי יכול להרשות לעצמו מצבים כאלה כשהוא מתארח אצל אנשים.

כל אתמול, הייתי ממש לחוצה. לכן, למרות שנהניתי בת"א, גם קצת היה קשה לי ליהנות.
כל פעם שנזכרתי בזה - קשה היה לי להתרכז מרוב פחד ודאגה. וגם הלכתי הרבה לשירותים.

באיזשהו שלב, ממש לפני שעזבתי את הים, עלה לי רעיון לדמיין באזור צ'קרת המין פרח לוטוס לבן גדול, פתוח.
את מרכז הפרח ראיתי כעיגול גדול שהמון אור לבן זורם אליו, ולפרח המון עלי כותרת שמהם יוצאות קרני אור לבן או נכנסות דרכם.
ואז תוך כדי הדמיון גם הנחתי את הידיים מעל המקום, וממש הרגשתי מלא אנרגיה זורמת. עשיתי לעצמי הילינג.

בהמשך, בדרך חזרה, הרגשתי רגועה קצת יותר, אבל לא לגמרי.
ביקשתי ממי שלקחה אותי שתתפלל עליי.

ובאמת בערב אתמול אחרי שחזרתי הרגשתי טוב יותר.
ותודה לאל, שהיום אני כבר מרגישה בריאה ושלמה.

אני מייחסת את זה גם לריפוי העצמי שלי (תודה אלוהים שנתת לי את זה !)
וגם לתפילה שלה.

בבקשה תתפללו עליי שזה לעולם לעולם לא יחזור יותר,
ושמעכשיו אהיה רק בריאה תמיד !
(אפילו אם לא תפילה בהגדרה, אפילו רק תחשבו עליי ותתכוונו.
אני צריכה כמה שיותר כוחות....)

[סוסת_פרא*]

והיום כשדמיינתי את פרח הלוטוס הזה בבטן התחתונה, באזור אברי המין שלי - אז שמתי לב שבמקום לדמיין שהמון אור לבן נכנס, דמיינתי שהמון אור לבן זורח ממרכז הפרח אל העולם.

הלוואי שצ'קרת המין שלי תזרח אל העולם.
אני מרגישה שיש לי המון מה ללמֵד משם. בעיקר כאשר החיבור שלי עם הצ'קרה הזאת יושלם. (אבל בעצם, גם כבר עכשיו...)

[סוסת_פרא*]

כשהייתי בת"א לפני שחזרתי עם הטרמפ, פתאום פגשתי את השכנה של ההורים שלי.
היא שאלה אותי מה אני עושה שם, ומתי אני באה.
(אני בטוחה שאמא שלי סיפרה לה הכול.)

אח"כ חשבתי שאולי זה קצת באסה שפגשתי אותה, כי היא בטח תספר להורים שלי, והם יחשבו על כך שהייתי בת"א ולא באתי לבקר אותם. (הם יודעים שעכשיו אני בצפון).

אני יודעת שממש ממש, אבל ממש - אני עדיין לא בשלה לפגוש אותם.
יש לי עוד תהליכים לעבור עם עצמי בלי קשר אליהם, וגם הבנות שאני רוצה להגיע שכן קשורות אליהם, ויכולת להגיד להם את מה שאני רוצה להגיד, וגם - כי אני רוצה אפשרות לפתח את העצמאות שלי.
ובאופן כללי - אני חשה סלידה למחשבה לפגוש אותם עכשיו.

אבל אני לא יודעת אם הם יכולים להבין, ואולי הם חושבים שאני עושה 'ברוגז'.

אז פתאום פחדתי שאם הם יידעו שהייתי בת"א ולא באתי, הם 'ייעלבו' ויכעסו, ושהם עוד עלולים לשחק לי ב'דווקא'.
ושאם פתאום אני אצטרך אותם אז הם יגידו לי 'אה, פתאום את נזכרת בנו?'

אבל הבנתי, שהפחדים האלה הם הפחדים שהיו לי מולם גם קודם.
הפחדים מהכעס שלהם, מהמניפולציות שלהם וכו' וכו'.
ואני רוצה כבר להיות במקום אחר.

אז אני לא יכולה להרשות לעצמי לפחד מהם.
שהם יעשו מה שהם רוצים.
אני צריכה ללכת בדרכי.

[סוסת_פרא*]

טוב, יש לי עוד מלא דברים לכתוב. דברים נהדרים שקרו לי היום.
אבל אני מקווה שמחר אספיק לכתבם.

<סוסת פרא גילתה היום שהיא במקום השישי (!) ברשימת המחברים הפעילים ביותר. מרשים !>

[בן_עמי*]

בס"ד
הצלחתי 'לעבוד' עליהם, ולקנות בצילום של מרשם במקום במרשם עצמו, כדי שזה יחסוך ממני לרוץ לרופא שוב בקרוב.
מהר! לרשום על שמך את הפטנט! גדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדול.
אני כבר רצה לנסות.
אבל צריך לקנות כמה לפני שיעבור התאריך, ואולי רצוי את הבאים לקנות בבתי מרקחת פרטיים.

[בן_עמי*]

בס"ד
_בבקשה תתפללו עליי שזה לעולם לעולם לא יחזור יותר,
ושמעכשיו אהיה רק בריאה תמיד !_
תשמעי, התפילות כאן עושות ניסים ונפלאות, אפילו בבהמ"ש, וזה בדוק. אז אני מניחה שאין לך מה לדאוג..
"אני דלוק רק על הרבי נחמן, ומלובאוויטש, ועל כל הצדיקים"- טוב, וגם על ביהמ"ש של מדינת ישראל..
רק תחזיקו גם לי אחרי פסח אצבעות, ותתפללו שהשופטת לא תקום על צד שמאל..

[בן_עמי*]

בס"ד
_אז פתאום פחדתי שאם הם יידעו שהייתי בת"א ולא באתי, הם 'ייעלבו' ויכעסו, ושהם עוד עלולים לשחק לי ב'דווקא'.
ושאם פתאום אני אצטרך אותם אז הם יגידו לי 'אה, פתאום את נזכרת בנו?'
אבל הבנתי, שהפחדים האלה הם הפחדים שהיו לי מולם גם קודם.
הפחדים מהכעס שלהם, מהמניפולציות שלהם וכו' וכו'.
ואני רוצה כבר להיות במקום אחר._
את כבר במקום אחר, וכאשר הם יבינו שאת במקום אחר, אולי גם ההתנהלות שלהם מולך תהיה קצת אחרת.
בהצלחה.

[סוסת_פרא*]

תודה.

שכחתי לספר שכשהייתי בת"א בדרך לים, אז על הירקון, נדמה לי, ראיתי פתאום בחלון ראווה פסלים מאוד מיוחדים שמשכו את תשומת לבי.
וככל שהסתכלתי רותקתי יותר, ולאחר הסתכלות מעמיקה יותר הבנתי שזו גלריה.
אז נכנסתי פנימה. ולא די שהייתי מוזמנת להסתובב ולהביט כאוות נפשי - גם מותר היה לנגוע ! ואפילו רצוי !

התברר שזו גלריה של האמן פרנק מייזלר, שמעולם לא שמעתי את שמעו, אך עוד התברר לי שהוא מוכר בכל העולם, וע"י ראשי הרבה מדינות, וכו' וכו'. ושלהיות בארץ ולא לחזור עם 'פרנק מייזלר' זה כאילו לא היית בארץ.
אבל רק הישראלים לא מכירים אותו ולא מעריכים את יצירותיו.
כל זאת סיפרה לי הבחורה שעובדת שם, שאני לא יודעת אם אפשר לכנות אותה 'אוצרת', אבל 'מוכרת' זה סתם מעליב.
היא הייתה מאוד נלהבת ליצירות שלו, ואמרה שזה נדיר שישראלי נכנס ומתלהב.

אני, למרות שאני לא ממש חובבת אמנות (בד"כ משתעממת ממוזיאונים וכד', ובטח שלא אוהבת את כל הפוזה של זה), בכל זאת ממש התלהבתי.

הפסלים שלו מאוד אסתטיים, ועשויים בכשרון ומאוד מתוכחמים והומוריסטיים, עם המון אלמנטים מעניינים ויצירתיים, וגם החומר שהוא משתמש הוא מאוד חזק ונוכח. אני לא זוכרת ממה בדיוק זה היה עשוי, אבל היה בזה גם כסף וזהב, וזה שידר מין מוצקות כזאת.

מה שהיה במיוחד מעניין, שרוב הפסלים לא היו סתם סטטיים, אלא היו להם כל מיני דלתות נסתרות, ואפשר היה לפתוח אותם ולראות דברים בפנים.
למשל, פסל של איש עסקים, וכשפותחים את הראש שלו או את הלב יושב בפנים פסל קטן של בחורה עירומה.
או פסל של אמא שבתוך הגוף שלה תלוי פסל של תינוק, שיכול להתנדנד במגע אצבע. (התמונה של זה כאן למטה).

היו לו כל מיני פסלים מתוחכמים ומעניינים - של בעלי מקצוע, של חיות, וגם של כל מיני אנשים מפורסמים כמו איינשטיין, ואן גוך, רמברנדט, פיקאסו...
תחכום קטן שעליתי עליו, למשל, פיקאסו מחזיק תמונה שצייר - שגם היא הייתה חלק מהפסל, ובחתימה על התמונה היכן שצריך להיות כתוב 'פיקאסו' אז האמן כתב 'פקאסו' ואת ה-י' בצד. (בעצם זה היה באנגלית עם האות i, אבל לא משנה). בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאסור לו כאילו לחתום בשם מישהו אחר, אבל אז הבנתי שזה היה על בסיס הרעיון של הציורים של פיקאסו, שכל דבר לא במקום שלו, כמו העין במקום של הפה, הפה במקום של האוזן וכו'. אז בגלל זה הוא הוציא החוצה את ה-i (אולי זה אפילו משחק מילים עם eye ?).

נכון שלא הייתי כנראה שמה פסל כזה בבית שלי, זה 'כבד' מדי בשבילי, אבל זה היה ממש מעניין. כל פסל היה אפשר לחקור הרבה זמן.
מתברר שגוש פסל כזה לא גדול, למשל באורך אמת היד - עולה משהו כמו 6000 דולר !!! מדהים.

סתם ככה, אני מביאה קישורים של יצירות שלו, אבל זה ממש ממש רחוק מלהיות שווה דרך האינטרנט. גם, הצילום לא משהו, וגם, ממש אי אפשר לראות את כל האלמנטים, או איך זה נראה כשפותחים את הדלת של הלב או את הראש וכשסוגרים וכו'.

זה האתר שלו
cat]זיגמונד פרויד id[/po]=6&product=B010
cat]פיקאסו id[/po]=6&product=B350 (פסל מדליק !)
cat]ג'נטלמן id[/po]=6&product=B480
cat]רופא בבית חולים id[/po]=7&product=A130
cat]אמא וילד id[/po]=6&product=B070 (אהבתי במיוחד)
cat]צפרדע מלכותית id[/po]=4&product=N250
cat]דולפין id[/po]=4&product=D301
cat]תיבת נוח id[/po]=4&product=B260 (יפהפה)
cat]עוד תיבת נוח id[/po]=4&product=L130 (כנ"ל)
cat]כנר על הגג id[/po]=1&product=B120
cat]כדור ירושלים id[/po]=5&product=K020
cat]כדור מוסקבה id[/po]=9&product=MSC
cat]כדור קזחסטן id[/po]=9&product=KZK
gallery]יצירות יודאיקה 1[/po].asp?company id=54

[סוסת_פרא*]

על חקירת הסביבה ועל ניווט

נכון שכתבתי מתישהו לאחרונה שמאוד קשה לי לצאת מהמקום שלי לחקור שבילים ומסלולים לא מוכרים ושאני רגילה תמיד ללכת בדרך הידועה?
אז אני מתאמנת על זה לאחרונה, ושמתי לב שאני די מרשה לעצמי 'ללכת לאיבוד', וכמעט כל יום הולכת לי באיזה שביל חדש... (בשדה או בעיר).

נכון שאני בד"כ יוצאת מהשביל המוכר, ומשתדלת לשים לב לאן אני צריכה לחזור וכו', ולא ממש ממש מרחיקה לכת בלי לדעת לאן, אבל זה גם משהו. כל פעם אני מרשה לעצמי קצת יותר רחוק... קצת יותר עמוק...

ונדמה לי גם שכושר הניווט שלי התפתח. או שהוא אולי מלכתחילה לא כזה גרוע כפי שנטיתי לחשוב.
בכל אופן, אני עובדת על זה, ואני עובדת על לשים לב לפרטים בדרך כדי לזכור אותה, ואני לא כ"כ גרועה, אבל יש לי עוד מה להשתפר.
להשתפר גם במיומנות הטבעית, וגם בידע.

**************

מה שמאוד עוזר לי בטיולים שאני עושה לאחרונה בסביבות כרכור זה שרוב הנוף כאן מסביב זה שדות.
הרבה יותר קל לי לנווט ככה, כי רוב השטח מישורי, ואני די רואה מאיפה באתי ולאן אני הולכת.
שגם אם אני לא יודעת את הדרך - אני רואה את היישובים מסביב, ומקסימום אני יכולה להגיע לאיזה כביש. אין הרבה סיכוי לתעות ממש.

זו התחלה שההתנסות בה אולי נותנת לי ביטחון להמשך.

(חוצמזה, תודה לאל על המישוריות, שמאפשרת לי לטייל בכיף שעות רבות, בלי להתעייף יותר מדי)

**************

השבוע למשל, שמתי לב עד כמה אני לא מודעת ל-'גרמי השמיים'.

כשהלכתי בשדות חשבתי לעצמי מה יקרה אם יחשיך לי בשדה, שלמרות שאני כבר מכירה את השביל - איך אראה את דרכי?, ופתאום עלה בדעתי שאם יש ירח מלא או כמעט מלא אז אוכל לראות את הדרך. וחשבתי לעצמי מתי צריך להיות ירח מלא, ובגלל שאני יודעת שליל הסדר זה ירח מלא, אז הבנתי שאנחנו קרובים.
אבל שמתי לב לזה שמאז שחזרתי בשאלה, אני כמעט לא מודעת לחודשי השנה העבריים, וזה קצת חבל.
כי החודשים העבריים הם לפי הירח, וזה אומר שאין לי שום מושג על מהלך הירח במשך החודש. ולמי שרוצה להיות 'איש טבע' דווקא מאוד כדאי לדעת על התנהלות הירח.
הנה, למשל, חשוב לדעת מתי יש ירח מלא, ושזה עוזר להסתדר כשאתה נמצא בטבע בחושך.
זה אלמנט שלפני כן לא חשבתי עליו בכלל.

כמו כן, כשהלכתי אתמול בשדות, אז כשהייתי בדרך חזרה ניסיתי לחשוב מה הכיוון לחזור, ובדיוק מולי ראיתי את השמש בדרך לשקוע. אז חשבתי למה לא שמתי לב קודם למיקום של השמש, ושזה היה יכול לעזור לי במשהו כדי למקם את עצמי.

בקיצור, שמש וירח - אלמנטים שכדאי להתחיל לתת עליהם את הדעת.
(יש גם את הכוכבים, אבל בזה באמת הידע שלי די חובבני...)

[סוסת_פרא*]

כבר זמן רב אני רוצה לטיול הזה
נעליים סגורות נוחות להליכה בטבע (גם, כי יש מסלולים שזה יותר בטוח מסנדלים, וגם כי אז אני פחות אפחד מנחשים ועקרבים... )
ואני גם רוצה תיק גב קל ונוח לטיולים בסביבה, וגם לטיולים גדולים יותר. לשיטוטים/סיורים/טיולים שבהם אני לא צריכה לסחוב איתי את כל התרמיל. (קל - כי אני סוחבת אותו בתרמיל הגדול).
ואני גם רוצה נרתיק קטן לכלי רחצה (גם מחומר קל).

נתנו לי נעליים, אבל אחת מהן ממש טובה, והשנייה לוחצת.
וכשהייתי אצל ילדת טבע השבוע אז הם נתנו לי תיק גב מדליק, שהוא גם מאוד קל, וכבר התחיל לשמש אותי נאמנה לטיולים בסביבה.
רק שלטיולים של כמה שעות עדיין צריך תיק גב יותר גדול וחזק עם יותר כיסים. ועדיין - שיהיה קל !

מהיכן אשיג?

**************

המקום של מרדכי והשפע של היקום

אתמול הלכתי שוב לטיול כאן בשדה.
במקום לפנות לכיוון העץ, המשכתי ישר. ואז ראיתי כמה מכוניות עומדות ליד מין חצר ענקית כזאת מלאה ג'אנקיאדה, וכמה אנשים עומדים בפנים ומדברים, ועל הגדר שמפרידה בין החצר לְמטע עצי זית תלויים קולבים צבעוניים, והכול שם נראה מוזר כזה וביזארי לחלוטין. הסתקרנתי, קצת התביישתי, בסוף החלטתי להיכנס ולשאול מה המקום הזה.
התברר שגר שם אחד, קוראים אותו מרדכי, בן אדם מעניין לגמרי, קצת מבוגר, כזה זרוק לגמרי, יחף, מלוכלך, עם שיניים מקולקלות, הוא אוסף גרוטאות בחצר, גם מביאים לו וגם קצת קונה יד שנייה - והוא כרגע מתפרנס בעיקר מגרוטאות ברזל שהוא אוסף ומוכר, וכל שאר החצר שלו מלאה בכל מיני בגדים, ספרים, תיקים, רהיטים וכו' - שהוא מוכר או נותן במתנה למי שמבקש.
רק שהכול בערבוביה גמורה, וגם על ניקיון אי אפשר לדבר.
ואם זה נראה מלוכלך ומבולגן - אז זה נקי ליד הבית שלו מבפנים. (פשוט אי אפשר לדמיין מה שהולך שם. מזבלה זו מילה חיננית ליד הבית שלו).
(אורי יורמן ! מישהו ניצח אותך ! )

ובחצר מסתובבות לו גם כבשים ועיזים ואווזים ותרנגולות.
ובאים לשם אנשים מכל הסוגים ומכל המינים. אנשים שרוצים לקנות ברזל, או לעשות איתו עסקים מסוג אחר. חברים. סתם סקרנים. אנשים שמביאים ת'ילדים לראות ת'חיות. ובכלל, נורא מעניין שם.

ותנחשו מה מצאתי לי שם?
זוג נעליים, בדיוק במידה שלי !
נכון שהן לא הכי חדשות, ויש להן כמה חלקים מידלדלים, אבל זה נראה לי בר-תיקון. אתמול כבר הלכתי איתן והיה אחלה. כמו כפפה.
וגם: תיק גב, בדיוק מה שרציתי. קל, גדול (לא ענק), חזק, עם כיסים - לטיולים של כמה שעות בשטח.
וגם: תיק קטן. שיכול לשמש לכלי רחצה. (תיק ממש מדליק, עם מלא כיסים. אבל על זה אנ'לא סגורה, כי הוא קצת בעל נפח גדול מדי. ואם אמצא תיק כלי רחצה אחר, יכול להיות שאחליף).

תגידו אם זה לא בדיוק מה שחיפשתי???!!!

אני עדיין צריכה איזה 2 זוגות מכנסיים קיציים נוחים לבית וקלי משקל לנשיאה בתיק (וגם, לא משמינים ! ) - ואני מסודרת. (שמעת אלוהים?)
(תחתונים כבר קיבלתי לאחרונה, הרבה זוגות, זוכרים?)

בקיצור, איזה שפע, איזה שפע. כל מה שאני צריכה. הכו-ל !
אלוהים מסדר לי הכול.

[סוסת_פרא*]

והמרדכי הזה, נראה היה שמאוד התלהב ממני.
הוא ממש עזר לי בחיפוש הדברים שאני צריכה.
ורצה לתת לי אותם במתנה, אבל בכל זאת נתתי לו סכום סמלי של 10 ש"ח.
הוא אמר שהפגישה איתי כבר שווה לו מיליונים, ושנראה לו שלא הרבה אנשים מספיק קולטים את המיוחדות והיופי הפנימי שלי.
בן אדם עם אבחנה דקה .
(טוב, זה לא שאני חושבת שאנשים חושבים עליי ההפך, אבל הרבה לא ממש מעמיקים.
אני חושבת שבאמת אני משדרת מקסימוּת ותום וטוהר וילדיות נוהרת, ומי שרוצה לראות - רואה).

היה לי זמן קצת לשבת לכוס תה, היו שם עוד שני חברים שלו, אחד מהם עם הנכד (מתוק מוחלט).
מרדכי סיפר לי שהוא מרפא אנשים, ועזר לאנשים להירפא מסרטן בעזרת טיפול בסרפדים.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל נראה שיש עליו משהו.

בכל מקרה, זה ברור שזה בן אדם עם ראש על הכתפיים.
הוא נהנה לקרוא לעצמו 'זבלן'. וגם מתעקש עם אלא שעובדים איתו שהם לא סתם 'אוספים מתכות' אלא 'זבלנים' ושלא יבלבלו את השכל.

חוצמזה, הוא עושה שמן זית מהזיתים שיש לו במטע שליד ומוכר את זה.

יש לו קשר מאוד מיוחד עם החיות. והוא מאוד אוהב את העיזים שלו.
יש לו איזו קריאת 'יֶה-הוֹ' כזאת, שברגע שהוא קורא אותה, אז כל החיות באות אליו, החתול, הכלב, העיזים, התרנגולים.
וכשהוא צועק 'יופ-טבויו-מאט' (קללה ברוסית למי שלא בקי) - אז הן מבינות בדיוק מה הן צריכות לעשות, למשל אם הן היו חוצפניות וניסו להיכנס לבית ויודעות שאסור - אז כשהוא צועק את זה הן בורחות, או שהן חוזרות חזרה לשטח - אם התחשק להן לרגע לברוח החוצה מהחצר.
בקיצור, ממש שלמה המלך !

נדמה לי שיש עוד סיפורים, אבל אני לא זוכרת כרגע.

חלק שמעתי אתמול וחלק היום.
בגלל שהוא כ"כ עניין אותי, אז החלטתי היום להביא לו את הנעליים שלא היו טובות עליי, ובאותה הזדמנות לעשות ביקור נוסף.

הוא הזמין אותי לעבוד אצלו עם החיות, או עם הברזל (הרבה כסף ! ), ולטענתו יבנה לי שם בית בקצה של השטח או אם באופן זמני - ישים לי אוהל.
ריהוט לא חסר שם .

טוב, זו אפשרות מתישהו בעתיד.
אנ'לא יודעת אם אוכל לחיות עם הזבל הזה (למרות שלא כל השטח מלא בזבל). אבל באמת שכשהייתי שם היה לי חשק לעשות קצת סדר.
לפחות שכל זוג נעליים יהיה ביחד.

[סוסת_פרא*]

אה, ועשו לי שם ביצת עין משתי ביצים שהוא הביא מהשטח.

[סוסת_פרא*]

אתמול אחרי מרדכי המשכתי ללכת בשדה, והגעתי לברושים ולמטעים, ואז עשיתי סיבוב, וגיליתי בית קברות.
אחד ישן, נראה ממש ישן, עוד ממייסדי המושבים בסביבה.
ואחד חדש יותר.

אני נורא אוהבת בתי קברות.
יש בהם משהו שמאוד מושך את לבי.
אני מרגישה בהם איזו יראת רוממות כזאת.
מול המוות. מול רעיון המוות. מול מצבות האבן הדוממות האלה, השקטות האלה, המסודרות בשורות.
המחשבה על החיים השלמים שמסתתרים תחת האבן הזו, תחת השם, התאריך והכמה מילים הנוספות. מה כבר אומרות הכמה מילים הללו. הרי היו שם ממש חיים שלמים.
כל אבן כזו מסתירה סאגת חיים שלמה.
מה הם עשו? מי הם היו?
האם הם באמת היו כאלה טובים כמו שכתבו עליהם?
האם הם באמת אהבו את בני הזוג ששוכבים לידם?
ובמיוחד, מה הם השאירו בעולם הזה? האם החיים שלהם היו שווים לחיותם?
זה מעניין אותי. זה מרתק אותי.
זה מעורר בי מחשבה.

אני אוהבת לקרוא מה כתוב על המצבות.
לנסות לחשב כמה שנים הם חיו.
ואם זה היה מזמן, זה מרגיש לי מיוחד. מסתורי.

אני תוהה למה הרבה פעמים כשכותבים על מישהו שהיה צדיק, כתוב גם 'סבל הרבה בחייו', 'היה בעל ייסורים' וכד'.
האם זה חייב ללכת יחד?
האם מידת הייסורים מורה על הצדיקות, או מעלה את מפלס הצדיקות? (אולי כן?)

יש מצבות עצובות במיוחד.
למשל, היום הלכתי לשם שוב, וראיתי מצבה שכתוב עליה הספד של בעל שאשתו האהובה נרצחה בפרעות תרצ"ח נדמה לי, בת 35. איזה עצוב !
או מצבה של ילד שנפטר לא מזמן, ולפי החישוב הוא היה בסך הכול בן שנתיים וחודשיים. חשבתי ממה הוא היה יכול למות. מחלה? תאונה? פיגוע? איזה כאב להורים... המצבה הכי יפה שם אולי, וכ"כ מטופחת...
אני קוראת את המצבות ובוכה.

היום נכנסתי, אבל אתמול לא ממש נכנסתי פנימה. רק עברתי לאורך הגדר והבטתי במצבות.
כשהגעתי אתמול לכניסה לבית הקברות, ראיתי שלט שאומר "אם לא היה בבית העלמין ל' (30) יום, יאמר..." ואז מופיעה התפילה הצריכה להיאמר.

הרגשתי צורך לקרוא אותה בקול:
"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְזָן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין וְהֶחֱיָה אֶתְכֶם בַּדִּין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְיוֹדֵעַ מִסְפָּר כֻּלְּכֶם בַּדִּין וְהוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּם אֶתְכֶם בַּדִּין בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְחַיֶּה הַמֵּתִים".

לא יודעת למה אבל זה עשה לי לבכות.
לבכות הרבה. לבכות ממש.
התחושה של יראת הרוממות התחזקה. של הקשר עם אלוהים. של הקשר חיים-מוות.
בכי מטהר כזה. אצילי.

*************

היום כשהייתי בתוך בית הקברות, ראיתי באזור אחד הרבה חרובים על המצבות וביניהן. התפלאתי, כי לא ראיתי שם עץ חרוב, ותהיתי אם זה מנהג לשים חרובים על המצבות.
ואז ראיתי מקום שממנו נראה לי נעקר עץ החרוב, לא יודעת למה.

התחשק לי לקחת חרובים.
קצת פחדתי כי זה בית קברות, ואולי זה לא טוב לאכול מבית קברות, ואולי המתים יכעסו שלקחתי להם את החרובים, ואולי יבואו לי אחר כך רוחות בלילה שהסתתרו בתוך החרובים... >:)
אבל אני לא אוהבת שאני פוחדת מכאלה דברים, ושאני רואה סמלים בכל דבר, אז בכל זאת לקחתי. דווקא להראות לעצמי שאני לא פוחדת.
וגם הסברתי לעצמי שזה דווקא טוב, כי זה הפרי שאני אוכל זאת החיוּת שבאה דווקא מהמוות.

ופתאום אני מוצאת עצמי שמנסה לברוח מסמלים, ובתוך כדי כך נכנסת מבלי משים לסמלים אחרים. (וזה קורה לי הרבה).

אני מאוד לא אוהבת סמלים, כי הם עובדים עליי בצורה מניפולטיבית (זה עוד מהרקע הדתי שאני באה ממנו)
והם בד"כ מוחשים לי כתובעניים ומעיקים,
אבל אני מתקשה להשתחרר מהצורך בהם, מהחיפוש אחריהם. מתקשה להשתחרר מהמניפולציה שהם עושים עליי. והם עושים.

(בדומה, אני די שונאת טקסים. אבל מאוד מוצאת עצמי נתפסת לטקסים.)

בכל אופן, לקחתי ודי.

(אם איזו רוח תחטוף אותי הלילה, אז תדעו למה... )

[סוסת_פרא*]

מסלול הטיול שלי אתמול היה מהבית לשדה, ושם פגשתי את מרדכי, ואז המשכתי בשדות אל העצים, וחזרתי אחורה ופניתי לכיוון בית הקברות, ואז מצאתי עצמי בכביש ראשי. רציתי להגיע לאותה נקודה בכרכור שיצאתי אליה מהשדה פעם שעברה, וחשבתי שחזרתי לכרכור, אבל כשהלכתי קצת ראיתי שלט שמצביע לכיוון עין עירון והבנתי שקצת התבלבלתי בדרך.
לשמחתי מצאתי איך שוב לרדת מהכביש ולהגיע לנקודה בכרכור שחיפשתי.

רציתי ללכת לבקר את אותה משפחה נחמדה שהראתה לי אז את הדרך.
דפקתי אצלם בדלת, והאשה המבוגרת (יחסית) פתחה. היא חשבה ששוב התבלבלתי בדרך
אמרתי שחשבתי לבוא לבקר. והיא אמרה איזה נחמד, אבל שהיא בדיוק יוצאת לקניות.

אני לא יודעת אם היא באמת יצאה לקניות, אבל הייתה לי הרגשה שהיא לא התלהבה. אולי זה נראה לה מוזר שבאתי.
וחבל, כי דווקא חשבתי שהם ישמחו שחזרתי.

טוב, הלכתי משם. לשמחתי כבר זכרתי את הדרך חזרה.

***********

היה לי רעיון נורא מדליק שעלה לי ממש כמה ימים לפני שמצאתי עצמי עושה את המסע הזה, וכתבתי עליו בזמנו בבלוג.
ומדי פעם הוא עולה בי שוב.

שבא לי פשוט לגשת לבתים של אנשים, בכל אזור בארץ שלא יהיה, לדפוק על הדלת, ולהגיד משהו כמו: 'בא לי להכיר אתכם'.
סתם כך, *בא לי להכיר אנשים. אנשים זרים לחלוטין.
לדפוק על הדלת ולהזמין את עצמי.*
מעניין כמה ישתפו עם זה פעולה.
ואני גם מרשה לעצמי לנחש שיהיו אזורים בארץ שאקבל הרבה היענות, ואזורים שפחות.

אפילו חשבתי שהיה מעניין לעשות כתבה כזאת. אבל בלי לומר לאנשים שעושים כתבה.
הכתבת מזמינה את עצמה בספונטניות לבתים של אנשים, חווה חוויות, מתרשמת מהאנשים ומכמות ההיענות, ואחר כך מתארת את כל זה בכתבה.
מעניין, לא?

הרבה פעמים כשאני עוברת ברחוב, ורואה אנשים יושבים בחצר הבית שלהם, או רואה אותם דרך החלון המואר,
אני חושבת לעצמי שבעצם באותה מידה שהם זרים יכולתי להכיר אותם
והיה מעניין להיכנס לרגע, לדעת מי הם מה הם, לחלוק איתם פיסה מהחיים שלהם.

נשמע קצת מטורף, אבל מלהיב. הלב שלי נמשך לזה.
האם אעז אי פעם לעשות דבר כזה?

[סוסת_פרא*]

הייתי רוצה להגיע למצב שאעז. שאעז....

[סוסת_פרא*]

עץ המשאלות

היום כשהייתי אצל מרדכי, הוא סיפר לי על העץ שנמצא בקרבת מקום, זה שהתרשמתי ממנו בפעם הראשונה שעברתי בשביל הזה לפני כמה ימים. עץ בודד מלא הוד ומזמין, ניצב על השביל באמצע השדה.

כבר אז ראיתי שהעץ חלול למטה אבל לא נתתי את דעתי.
מרדכי שאל אותי אם נכנסתי אל תוך העץ פנימה.
ואמר שאם נכנסים, אז רואים צורות ממש יפות בעץ. ולמעלה יש פתח, ובצד יש פתח בצורת אוזן.
ושכל משאלה שמבקשים שם מתגשמת.

אז כשהלכתי ממנו, נעניתי להזמנה של העץ, ונכנסתי לתוכו. (השתחלתי קצת בקושי ).
באמת מרהיב.
התברר שאנשים אפילו שמים שם פתקים, כמו בכותל.

פתחתי פתק אחד, וזה היה כנראה פתק של ילד שביקש כלב, גור.
בכותל אומרים שאסור לפתוח את הפתקים, כי קורים דברים רעים למי שפותח, אז קצת נבהלתי.
אבל, שוב, אני מנסה להיגמל מהפחדים הללו.
בכל אופן, את הפתקים האחרים כבר לא פתחתי, כי החלטתי שזה אישי וזהו.

עמדתי בתוך העץ, ודיברתי אל האוזן, שדרכה נשקפו לי העצים שבחוץ.

בהתחלה לא חשבתי שיש לי כ"כ הרבה מה לבקש, כי, אוף, אין לי כ"כ סבלנות עכשיו לחשוב ולנסח, וכיו"ב
אבל איכשהו תמיד כשאני מתחילה זה מתחיל לזרום
ובקשותיי זרמו כמים, יחד עם הדמעות...

ותאמינו לי, הן הלכו למחוזות יצירתיים, מעבר לבקשות הרגילות והברורות מאליהן (שכמובן חשובות לא פחות).

• לפעמים, צריך לדעת מה לבקש.

שאפילו אם אני לא יודעת מה אני רוצה - אז אפשר לבקש לדעת מה אני רוצה !
כל דבר אפשר לבקש !*
ואם קשה לנסח את הבקשות, אז אפשר לבקש מאלוהים לעזור לנו לנסח אותן !
איזו המצאה מדהימה זאת התפילה...

אז זהו, שעכשיו כל הבקשות שלי צריכות להתמלא, כי ביקשתי בתוך העץ
וביקשתי בקשות מדהימות

בעיקר על עצמי
(אבל זה כמובן בסופו של דבר לא רק על עצמי, כי אני רוצה לממש את עצמי ושזה יתרום ויקרין לעולם)
וגם על בני משפחתי, ועוד כמה חשובים לי

הייתי שם איזו חצי שעה

[סוסת_פרא*]

אז המסלול שלי היום היה:
לשדה, למרדכי (ישבתי שם איתו ועם חברים, שאלתי המו-ן שאלות, ואכלתי ביצת עין ), לעץ, לבית הקברות, ושוב לכביש שהגעתי אתמול.
החלטתי שהיום אכנס לעין עירון.

נכנסתי וטיילתי בשבילי עין עירון, וגם קטפתי המון שסק הכי טעים בעולם (אכלתי וגם שמתי בשקית עם החרובים), ולפני שיצאתי חזרה לכביש, גיליתי שאני בעצם בכפר פינס, כנראה שהם צמודים אחד לשני.

שוב אלוהי הדרכים עזר לי, והגעתי בקלות חזרה.

[בן_עמי*]

[בן_עמי*]

בס"ד
_בא לי להכיר אנשים. אנשים זרים לחלוטין.
לדפוק על הדלת ולהזמין את עצמי._
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווללללללללללללללללללללללללללללהההההההההההההה

זה פסח!!!
תחכי שכל משפחה תגיע בליל הסדר לקטע הנכון, וכשהם פותחים את הדלת, תיכנסי, ותגיעי בתור אליהו הנביא..
אולי יש עוד תחפוסות של סאנטה משמו בחנויות מפורים, הם ממילה נראים כמעט אותו דבר,
וגם בכל בית תיזכי לכוס גדולה של יין משובח...
אפשר לצלם ולעשות מזה אחלה סרט... מצלמה נסתרת או משהו...
פסח כשר ושמח
לכולםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!
|תמר||תמר|

[ביצ'ית*]

בקשר ל-ת'
ממליצה בחום על הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות" מאת שרי ארגוב.
כמה שטחי, ככה נכון. ועובד. לא נעים, אבל מה לעשות שכל מילה בו נכונה (וגם חוזרת על עצמה כמה עשרות פעמים, אבל נניח לביקורת ונישאר במה שאת יכולה לקבל מהספר, למרות הפגמים שבו).

[פלוני_אלמונית*]

ולמי שהסתקרן <כמוני> פרנק מייזלר

[פלוני_אלמונית*]

אופס - לא ראיתי שכבר שמת קישור..................

[סוסת_פרא*]

ביצ'ית, לא הבנתי למה התכוונת. האם התכוונת שאני ביצ'ית או לא? (בכל מקרה זה עובד לרעתי, מה? )
ולא הבנתי איך זה קשור ל-ת'.

על כל פנים, מה אכפת לי מה 'גברים' אוהבים, אני צריכה רק גבר אחד אמיתי שאוהב אותי.

[סוסת_פרא*]

ואם כבר מדברים על ת' - הוא משגע אותי !

אני לא מבינה למה אני מתעקשת לחפור במקום שאין מים.
בעצם, זה לא מדויק. בטוח שיש מים. אבל הם מתחת לסלע ענק.
וכמה שאני לא אחפור - אני אצליח לחפור רק גומחה בסלע. והמים יישארו עמוק עמוק מתחת.

לפעמים אני חושבת שאני בטח ממש שונאת את עצמי אם אני ככה מתעקשת להיות בקשרים כאלה וכן להפיק מהם משהו פנימי.
נכון שבסופו של דבר אני לומדת הרבה.
אבל למה אני לא מאמינה שמגיע לי משהו קל?
אפשר ללמוד גם מדברים נעימים שבאים בקלות.

אני מתעקשת פה להגיע לְאינטימיות שאין.
לפעמים נדמה לי שאני שומעת את המים זורמים מתחת לסלע, ואז אני חושבת לי 'הנה, יש תקווה' ומקבלת מרץ מחודש לחפירה.
אבל נראה שאין סיכוי אמיתי להגיע לשם. שוב אני נתקלת בחלק הקשה, והמכוש שלי רק מעלה ניצוצות ולא חופר כלום.
והדרך עוד ארוכה ארוכה, ואין סופית...
אני פשוט מתישה את עצמי.

אז נכון שאני לפעמים גאה על הגומחה שבכל זאת הצלחתי ליצור.
אבל אני נשארת צמאה צמאה צמאה.

למה לא ללכת פשוט למעיין?
מעיין זורם, מעיין שופע, מעיין שפשוט קורא לי 'בואי'...
למה לחפור בסלע?

מה יש לי אני?

[סוסת_פרא*]

אז גם לו נניח שאני עדיין לא מוכנה לזוגיות, כי יש דברים שהנפש שלי עוד רוצה לחוות - הרפתקאות, התנסויות, נו, בסדר.
אז אולי הזוגיות צריכה לבוא קצת יותר מאוחר.
לא בטוח, אבל אולי.

ונניח שבינתיים אני כן צריכה איזשהם קשרים, כי אני כן זקוקה לאינטימיות כלשהי. טוב.
אבל למה אני מוצאת לעצמי כל מיני קשרים חליפיים איומים ונוראים, מעצבנים ומתישים?
זה לא חייב להיות.

מה אני רוצה מעצמי? מה?!

[סוסת_פרא*]

נא לא להתחיל 'לנתח' אותי בהקשר להודעות האחרונות.
רק מילות עידוד יתקבלו בברכה.

[סוסת_פרא*]

בשביל כפית אחת של דבש אני מוכנה לספוג דלי של חרא.
כמו כלבלב שמקבל הרבה בעיטות, אבל על ליטוף אחד הוא מִתְרצה.

בשביל לילה אחד טוב שהיה, או פה ושם כמה דקות של חסד - אני מפנטזת קשר שלם.
ומתעקשת עליו.
לילה אחד יכול ליצור בי אמונה עיקשת שיכול להיות טוב.

וההגיון לא עובד פה. לא.

אולי עדיף דלי של חרא בתוספת כפית דבש, מאשר כלום? אמרה הטיפשה...

איזה פגם בנפש זה צריך להיות כדי לפעול בעיוורון כזה? בטיפשות כזו?
כמה עיוותים הנפש הזאת הייתה צריכה לעבור כדי להגיע לכך?

היא לא אשמה, אבל אינה יודעת כיצד לחדול.
מה תקנתה?

כיצד תלמד להרגיש אהובה, רצויה, ראויה
כיצד תלמד שמגיע לה לקבל כל דבר טוב שהיא רוצה עלי אדמות
שֶדי לה למלחמות

את אהובה, יקרה שלי, אהובה
מגיע לך לקבל אהבה
בדיוק כפי שאת רוצה וחפצה
היום הזה קרוב
מאוד מאוד קרוב...

הלב הזה נפתח, והמבט נפקח
והמעיין -
הוא כאן !

[פלוני_אלמונית*]

נראה לי שאת זקוקה לטיפול, מעמיק ומחזיק. לא בטוחה שהמסע הזה מיטיב איתך.

[חוחית*]

אל לך לדאוג, זו לא את הטפשה ולא אף אחד אחר- כולנו נוהגים כך (או לפחות רובנו).
_את אהובה, יקרה שלי, אהובה
מגיע לך לקבל אהבה
בדיוק כפי שאת רוצה וחפצה
היום הזה קרוב
מאוד מאוד קרוב...
הלב הזה נפתח, והמבט נפקח
והמעיין -
הוא כאן !_
מקסים @}

[סוסת_פרא*]

אולי אני חושבת ש'סתם' מעיין שזורם לו ככה בגלוי - זה משעמם ! חסר ייחודיות.
מים שחופרים אותם מתחת לסלע - אלה מים מעניינים, אלה מים שווים, אלה מים טעימים.

אולי אני חושבת ש'סתם' מעיין - כל אחד יכול לראות אותו ולהשתמש במימיו. הוא מופקר לכול. הוא מלוכלך מרוב שימוש.
ומים שמתחת לסלע - הם יהיו רק שלי. רק אני אגלה אותם, והם יהיו רק בשבילי.

אולי אני טועה בכך? אולי אני צודקת?
אבל למה כדי שיהיה מיוחד וכדי שיהיה שלי - אני צריכה להתאמץ קשה כל-כך?

אולי אני כן צריכה למצוא מעיין אמיתי, אבל לא סתם מעיין, אלא מעיין נחבא.
מעיין זורם וזך שיהיה רק בשבילי.
שהוא נמצא ברום ההר, מקום שרק אני יכולה להגיע אליו. אבל לא בקושי, בקלות. בגלל שאני אישה של רום ההר.
בגלל שהציפורים יראו לי את הדרך.
והוא יהיה מוקף בצמחייה מדהימה, בשירת ציפורים. מעיין זורם בשפע, אבל שלי ורק שלי.
ברום ההר הוא ייתן את מימיו רק לי, ורק בהמשך למטה בהר, הוא ייתן את מימיו על סביבותיו.
אני ארווה בו את צמאי, ורק אחר כך הוא יירד וישקה אדם ואדמה.
אבל העיקר, הנביעה תהיה שלי....
המקום האינטימי הזה של הנביעה יהיה מיוחד לי.
והמעיין כולו, מראש ההר ועד להיכן שאבקש, יהיה רק שלי.
ואני אזכה גם לְפירות מן השדות שהרווה.
ואני אזכה להשתכך בו ולהשתעשע אתו ולהוסיף עוד למֶתק ולצלילות מימיו באבקת הקסם שלי.

כן, מעיין כזה אני רוצה.

[סוסת_פרא*]

אבל, פלוני אלמונית, אני ביקשתי בלי 'לנתח' אותי, ובלי לייעץ לי ייעוצים.
אז, please, גם אם יש לכם כוונות טובות, אנא לכבד את בקשתי...

אני מזכירה, שאם יש לכם משהו כזה לומר, אתם יכולים לומר אותו בדף הבית שלי. תודה.

[סוסת_פרא*]

בקבר

לא התכוונתי בכלל לכתוב כל הנ"ל, זה היה ספונטני בגלל רגשות שעלו בי עכשיו.

רציתי לספר על הטיול שעשיתי היום.
שוב לבית הקברות.

יצאתי די מאוחר, כבר קרוב לשקיעה.
האוויר היה זך ונעים. הלכתי בדרך שכבר ידעתי בשדות, ועברתי שוב בשביל על פני בית הקברות.
בחלק האחרון של בית הקברות קרוב לכביש יש אפשרות להיכנס מהכביש.
כל בית הקברות מרוצף בטון ובו קבועים הקברים, ושם קרוב לכביש יש חלקה שאין בה עדיין קברים, רק פתחים מלבניים של אדמה בבטון, אדמה שתיחפר בבוא העת.
והם מחכים...

פתאום היה לי חשק להיכנס פנימה לבית הקברות ולשכב בתוך מלבן אחד כזה.
אולי אחוש משהו מתחושת המוות. אולי ארגיש משהו...
או שסתם משיכה, בלי שאני יודעת למה. כמו כשאני רוצה לחבק עץ.

נדמה לי שעל רמנה מהרישי מספרים, שבהיותו ילד בן 13 החליט לשכב דומם כמו מת, ולנסות להרגיש איך מרגישים כשמתים.
הוא שכב כך ובאמת חווה את עצמו כמת, ופתאום מתוך חוויית המוות הזו הגיע להארה....

אולי גם על כך חשבתי.
אבל בעיקר זו הייתה משיכת הלב לשם.

בחרתי לי קבר פוטנציאלי ונשכבתי על האדמה שבמלבן.
גיליתי שהקברים הם קטנים מאוד. לא היה לי מקום לרגליים. האם קוברים אותם עם רגליים מקופלות?
לא היה לי נוח לקפל רגליים, אז השתרעתי בכל אופן ורגליי השתרבבו אל מחוץ למלבן.
שכבתי על הגב והבטתי בשמיים.
ראיתי הרבה הרבה שמיים, לכל מלוא רוחב העין.
סיקסק קרא מעליי.
הרגשתי מנוחה...

אחרי זמן מה הרגשתי צורך לחוש את האדמה מקרוב יותר, אז התהפכתי על בטני והנחתי את הלחי על האדמה.
כך שכבתי לי עוד זמן מה במנוחה, מרגישה את האדמה בַּפָּנים, בלב.
נעים כל-כך...
הרגשתי שייכת.

בסוף קמתי והלכתי.

*************

נדמה לי שהשמש כבר שקעה, אבל השמים היו עדיין תכלת.
מיד אחרי בית הקברות ראיתי שדה מלא ערמות ערמות חיטים קצורות.

לפתע תקפני החשק גם שם לשכב.
שכבתי לי על ערימת חיטים נוחה ביותר, וגם שם חוויתי מנוחה ושקט.

כאילו הטבע קורא לי 'בואי' ומערסל אותי.
האדמה, הצומח, הם רוצים לחבק אותי.
אני מרגישה שהם מרפאים אותי.

אחר כך שוב קמתי, והלכתי על הכביש.
השמיים הלכו והחשיכו, ואני הלכתי על הכביש הרבה הרבה הרבה, ושאפתי אל קרבי ריחות טובים ואוויר ערב אביבי.
כשחזרתי לבית כבר היה הלילה.

[סוסת_פרא*]

ואפרופו:

איש אחד צריך בלילה לעבור דרך בית הקברות. אבל משקשק מפחד להיכנס.
הוא עומד מחוץ לשער ולא יודע מה לעשות.
פתאום הוא רואה מישהו מתקרב.
הוא שואל אותו 'סליחה, אתה יכול בבקשה ללוות אותי?'
השניים הולכים יחדיו. יוצאים מבית הקברות.
האיש אומר למלווה: 'תודה רבה, אתה לא יודע איך עזרת לי, כל-כך פחדתי..'
המלווה אומר: 'כן, אני מכיר את זה, כשאני הייתי בחיים, גם אני פחדתי...'

[סוסת_פרא*]

חוחית, תודה. נעמת לי מאוד.

אל לך לדאוג, זו לא את הטפשה ולא אף אחד אחר- כולנו נוהגים כך (או לפחות רובנו).

אנחנו אנושות טיפשה. אנושות כואבת. אנושות חולה.
אנושות שנושאת פצעים וצלקות מיני אז, ומשחזרת אותם, ומעמיקה אותם. ולא יודעת כיצד לחדול.

אני חייבת לרפא את עצמי - גם בשבילי, וגם כדי שיהיה לי מה לתת לאנושות הזאת שמשוועת לריפוי.

אלוהים, בבקשההההההההההה....

[סוסת_פרא*]

חלומות נמרים ופחדים

ובלילה חלמתי שוב על נמרים.
אבל הפעם הם היו קטנים יותר.
ואפילו חלק מהזמן לא פחדתי, ושיחקתי קרוב אליהם.
ואפילו היה נמר אחד קטן, שנתתי לו לנגוס אותי ביד כמו כלבלב.

אבל חלק מהזמן כן פחדתי.
ואחרי שבהתחלה לא כ"כ פחדתי, אז התחלתי שוב לעשות לי בראש סרטים ולפחד.
ש-כן, אני יודעת, שכשהם שבעים הם לא טורפים, אבל מה אם הם דווקא רעבים עכשיו?
ונכון שהם קטנים, אבל השיניים שלהם חדות. ואם הם מתנפלים כמה ביחד, אז בכלל...
ונכון שבינתיים הם לא עשו לי כלום, אבל מי אמר שהם לא יכולים פת-אום להתנפל בהפתעה.

וניסיתי בחלום ללכת לישון, והרגליים שלי יצאו מחוץ לשמיכה, ופחדתי שפתאום יבוא הנמר הקטן וינעץ לי שיניים בשוק.
(מזכיר לי מה שקרה עם העורבים, שניסיתי להירדם בשדה, ופחדתי שפתאום איזה עורב ינקור אותי).

אז למרות שבכל זאת פחדתי בחלום הזה,
הייתי מרוצה שפחדתי פחות ושהנמרים היו קטנים יותר.
זה מראה על איזושהי התקדמות בתוכי...

(אולי הנמרים הם הפחדים שלי, והם קטנו קצת?
אולי כרגע הם מייצגים ספציפית את הפחדים מלצאת לטבע? ואז אולי החלום אומר שאני כבר קצת יותר מוכנה?)

************

זה שבהתחלה לא כ"כ פחדתי, ולאט לאט התגברו ה'סרטים' שבראשי ופחדתי יותר ויותר,
זה מזכיר לי את החלום על הלידה שסיפרתי לעיל - שבהתחלה הרגשתי די רגועה, ולאט לאט התחלתי להיכנס יותר ויותר לדאגות.

[סוסת_פרא*]

ובהקשר לזה, אמר רבי נחמן:
"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל"

זה מה שאמר במקור. 'שלא יתפחד' ולא 'שלא יפחד'.
וההסבר ששמעתי למה אמר דווקא 'שלא יתפחד' - שהכוונה שלא יפחיד את עצמו עם כל מיני דאגות וסרטים.
שבעצם רוב הפחדים - אלו פחדים שאנחנו מפחידים את עצמנו.

(כמו הדוגמא בחלומות שלי על הנמרים ועל הלידה.
ובטח כמו בחיים...)

[סוסת_פרא*]

בהקשר לזה אני נורא מתחברת לציטוטים ש-בן עמי ציטטה לי מ-א ב (ב- 14.04.2008 15:07).
מתחברת לכ-ל הציטוט שם, הוא מדהים.
בין השאר זה דיבר אליי:

_כאשר אני מביט במעוף הדבורה אשר חגה מסביבי ואני משותק אינני יכול להבחין בהמהום כנפיה, איני יכול להבחין בקימורי גופה, בצבעיה, בשקיות האבקה התלויות על רגליה. איני יכול להבחין בפרח הנהדר אשר היא מרחפת מעליו, בשדה אשר אני בתוכו ובשמש המאירה אותו.
הפחד מרחיק את האהבה [...] כאשר ישתחרר הפחד נוכל להבחין ביצירה המופלאה הזאת הנרקמת לנגד עיננו_

ואני סיכמתי לעצמי את זה במשפט:
הפחד מפריע לנו לראות את היופי.

כאשר הלכתי בשדות, שמתי לב שזה נכון. ומתוך מודעות לדבר הזה, הצלחתי לפחד פחות. (אשרייך, בן עמי ).

אני חושבת שמתוך כך הגעתי גם לתובנה נוספת:
ככל שאצליח יותר לראות את היופי בדברים ובהתרחשויות - כך אפחד מהם פחות.

נדמה לי שזה יכול לעבוד.

[סוסת_פרא*]

ובקשר לפחדים ולאריות ונמרים -
הרי כבר כמה פעמים סיפרתי שאני מאוד פוחדת מאריות ונמרים
אני חולמת עליהם הרבה שבורחים מגן חיות למשל או מסתובבים חופשי - וחווה אותם בחלום כמאיימים על שלומי

וגם ביום יום - קשה לי לראות סרטי טבע על נמרים ואריות שטורפים בעלי חיים.
יש אנשים שמתפעלים מהם, מיופיים, מגמישותם.
אבל לי זה תמיד עושה רע.
אני חושבת: 'ומה אם אני הייתי במקום האיילה הזאת?'

זה באמת מוכיח שהפחד לא נותן לראות את היופי, ולא נותן לאהבה להתקיים.
וגם אני שואלת עצמי, אם באמת כפי ההשערה שלי לעיל, שאם אצליח לראות בהם את היופי - האם זה יעזור לי לפחד מהם פחות?

בכל אופן, נדמה לי שכבר אני מפחדת מהם פחות, וגם החלום האחרון מוכיח.

**********

ובעניין ההתמודדות עם הפחד מאריות:

אז לאחרונה מישהו אמר לי שיש לו ביוטיוב סרטונים אמיתיים על אריות שטרפו בני אדם.
ברגע הראשון היה נראה לי שזה שיא הסיוטים שלי, והיה לי ברור שאני לא רוצה לראות.

אבל אחר-כך החלטתי להתמודד עם זה, וצפיתי בסרטונים.
זה היה מפחיד, אבל לא יותר מהפחדים שממילא יש לי בראש.

אז אני גאה בעצמי שהסתכלתי.
וגם חושבת שזה מקרב אותי ללפחד פחות.
מתוך ההסתכלות לפחד בעיניים...