יש שם למה שרואים בתמונה - פוניפליי
בכל אופן,
שמתי לב שזה תלוי מאד במצב הרוח.
לפעמים בא לי יותר לשלוט. לא שליטה נטו. זו אף פעם לא היתה שליטה נטו.
תמיד חיפשתי רגש ואהבה... אבל לפעמים בא לי יותר לשלוט.
ולפעמים כ"כ בא לי לפנק אותה. ממש לפנק אותה. את הכלבלבונת שלי.
לנשום אותה. תרתי משמע. לחוש אותה. להרגיש אותה. את כולה, לגמרי. מכף רגל ועד ראש. תשוקה לא הגיונית בעליל. משהו ממש לא נורמלי. לנשום את האויר שלה, לגעת בה בכל חלק וחלק בגוף. לא לפספס שום דבר. כל אצבע, כל ציפורן. הכל. להרגיש הכל. אולי אפילו לעשות כמה דברים שלא הולמים "מאסטר בישראל" (oh my, שלא נדע חח).
תשוקה לבחורה שאינה.
אני חושב שלפחות, הממ, בואו נאמר 30% מה-BDSM שלי נובע מהצורך הזה ברגש לא הגיוני. משהו דיי מוקצן יחסית. להרגיש אותה כואבת, בוכה, מזילה דימעה, מושפלת, שמחה, צוחקת, מאושרת מחבקת חמה ואוהבת.
ה-70% הנותרים כנראה יתחלקו בין האופי שלי למספר דברים אחרים...
לפי דעתי זה קיים בכולם.
הטבע עצמו מורכב ממאזן כוחות. בשבט קופים יש זכר דומיננטי. בעדר סוסים יש סוס הרבעה וכו' וכו'... קיימת גם מקבילה נשית כמו בעולם העכבישים - "האלמנה השחורה" או אצל הדבורים "מלכת הכוורת"...
היתה אפילו כתבה במעריב לא מזמן על כך שנקבות השימפנזים מעדיפות את הזכר הקשוח יותר, זה שמכה אותן יותר חזק (לא צוחק, באמת ).
ואנחנו בני האדם, עד כמה שזה מצער, אם תרצו או לא, לא שונים בקטע החברתי מבעלי-החיים בכלל ומהשימפנזים בפרט. כהוכחה אתם מוזמנים לקרוא באתר ידיעות את הכתבה "אז למה הן מתות דווקא על המניאקים?"
בבדסמ איך שאני רואה את זה אנשים שמים על השולחן את הקלפים. זה לא אומר שבמערכות יחסים וניליות מסתירים קלפים בשרוול, אולי פשוט לא מודעים למה שבאמת חבוי עמוק בפנים...
כל החברה שלנו בנויה על שליטה ומאזן כוחות. מורה/תלמיד, מפקד/חייל, מאמן/ספורטאי, בוס/עובד, הורה/ילד.
שיוויון זה קונספט יפה מאד, אבל לא כל מה שיפה נכון. בכל מצב נתון שבו ימצאו מספר אנשים תמיד יהיה זה שיהיה יותר דומיננטי וזה שיהיה יותר פאסיבי.
יש דברים שהם יפים רק בתור קונספט. החיים הם לא שחור ולבן, ושיוויון זה לא תמיד באופן אוטומטי ועיוור דבר טוב. יש הרבה סיטואציות שבהן אם היה שיוויון ולא היה מאזן כוחות ברור היית מקבל אנארכיה(!)
