נשיכת שפתיים

[אנונימי]

הדף נשיכת שפתיים אוחד עם הדף יש לי טבע איום ונורא.

[משחיתת_שפתיים*]

מזה שנים שיש לי טבע איום ונורא- אני משחיתה את השפתיים שלי., מכרסמת, אוכלת, נושכת נוגסת בן לפעמים עד זוב דם. ניסיתי מדיטציות, דימיון מודרך, איפה, אני פשוט לא מצליחה להיגמל מהמנהג האיום והנורא הזה שלי. אולי יש למישהו רעיון מה לעשות? איך להיפטר מהרעה החולה הזו?
שלכם בתודה מראש- המיואשת.

[אבא_של_יותם*]

אני מצטרף לבקשה (אם זה בסדר) אני כוסס ציפורניים באובססיביות. את לא לבד...

[עירית_ל*]

אני הפסקתי לכסוס ציפורניים רק כשהתחלתי לבנות ציפורניים. אם רק היה אפשר לבנות שפתיים מלאכותיות... אולי שפתון ירתיע אותך?

[ענת_גביש*]

הכרתי מישהו שהיה עושה את זה בזמן לימודים למבחנים . היה לו ממש חור בשפה . הוא עבר ללעוס מקלות קינמון , וזה עזר ! וגם הגביר את הריכוז כי זה מעורר .

[חגית_פ*]

למרוח וזלין באותה אובססיביות שבא לך לנשוך את השפתיים. מריחה קבועה תעשה אותן חלקות-שומניות כאלה וגם אם יבוא לך לנשוך ולא יהיה וזלין באיזור, לא יהיה אותו אפקט כמו על שפתיים יבשות.
לגבי ציפורניים- מנסיון של כל ימיי, רק בניית ציפורניים עוזרת לכוססים האמיתיים.

[ענת_שן_לוי*]

לנגן במפוחית! זה עוזר לכל האובססיות הנוגעות לפה.
גם להפחתת עישון. אם תתני להן משהו יצירתי לעשות הן לא יאלצו לבזבז את האנרגיה העודפת הזו על אכילה עצמית.

[בשמת_א*]

העקרב והצב, לא הצפרדע. זה ממשלי איזופוס, כמדומני. או מאחד מקובצי המשלים האחרים העתיקים, שזכו לעדנה במאה התשע עשרה.
אני תמיד מצטטת את המשל הזה, כי אני עקרב.

[העצבנית*]

מדי פעם אני נתקפת בתאווה לנשוך את החלק הפנימי של השפתיים והחיך. מהרגע שאני מתחילה לנשוך, קשה לי להפסיק וכל היום אני עסוקה בלעיסות פנימיות.
תובנות? פתרונות? רעיונות?

[פלונית_מזדהה*]

אני מבינה את בעייתך אצלי היא קצת שונה ובדיוק רציתי לפתוח דף התייעצות בנושא.
אני מקלפת את שפתותי באובססיביות מטורפת עד שלעיתים יורד דם וגם זה לא תמיד עוצר אותי. אני נורא רוצה להפסיק אין לי מושג איך ואני אפילו לא יודעת ממה זה נובע. אני רק יודעת שאני עושה את זה מילדות וזה לא קשור ליובש בשפתיים. זה בהחלט מזכיר כסיסת ציפורניים ושאר אובססיות.
אם למישהו יש רעיון הצעה תגובה אשמח לשמוע.

[נועה_ברקת*]

חייבת לומר שלא בטוחה שהבנתי מה את עושה... לשפתיים יש קליפה? האם את נושכת אותן עד שהן מדממות?

[עוף_החול*]

ואני נוהגת לפצוע את העור שסביב בציפורניים בידיים.
מקלפת את העור שם והידיים שלי תמיד נראות מביכות

[נושכת_שפתיים_נוספת*]

פלונית מזדהה , אני בדיוק כמוך. מתוך תהליכי מודעות הכרות עצמית זה קשור לחוסר סיפוק במיוחד בחלק האוראלי הווה אומר בחלק החושי, החוויתי, החלק של ההנאה. זה גם מייצג דאגה וחרדה בלתי נגישה כלומר כזו שלא עולה על פני השטח. אצלי זה גם הולך עם צורך באכילה. גורם נוסף שיכול ללכת יחד עם התופעה הוא כעסים מודחקים שלא באים לידי ביטוי
נשמע נורא, אבל לדעתי התרופה לכך היא נסיון להגביר את החלק של ההנאה והחוויה בחיים. וחיפוש דרכים לבטא את הכעס בצורה לא הורסת
כל מה שאמרתי פה מתאים לי וזה כמובן לא מחייב. אשמח לדעת האם חלק מההשערות שלי לגבי עצמי, מתאימים גם לך

[פלונית_מזדהה*]

נושכת שפתיים נוספת, אני לא בטוחה שהבנתי. מאז הלידה (שנה וחודשים) אני עם בני בבית ומאוד מאוד נהנית ושלמה עם עצמי. למה את קוראת הגברת הנאה. לגבי כעסים מודחקים נשמע הגיוני, כעסים מהילדות אני עדיין לא ממש מודעת להם ואת ילדותי די שכחתי.
דרך אגב אני מכירה שתי בנות בגיל 6 שגם עושות את זה.
תוכלי אולי להרחיב קצת? איך את מטפלת בזה? איך את מגבירה את הנאתך בחיים?
לנועה ברקת - הכוונה לקילוף עור השפתיים פשוט כמו שזה נשמע.

[תזמורת_הים*]

מנסיוני האישי, אני חושבת שקילוף שפתיים, כסיסת צפורניים והתעללות בעור מסביב לציפורניים שייכות כולן לאותה משפחה. אני משערת שאפשר לצרף לרשימה גם נשיכת שפתיים (למרות שאת זה אני לא מכירה). אצלי ההרגלים האלו הם תופעות לוואי של אי שקט, ממושך או אקראי. מנסיוני, כשהסיבה לחוסר השקט נעלמה, גם התופעות האלו נעלמו (או לפחות פחתו במידה משמעותית) בלי מאמץ מיוחד מצדי. אבל יש לי כמה עצות שאולי יכולות לעזור:
קשה עד בלתי אפשרי לקלף עור שמנוני. מומלץ למרוח את השפתיים בוזלין או במשחה שמנונית אחרת מסביב לשעון- כדאי להחזיק צנצנת קטנה בתיק, ליד המיטה ובכל מקום מועד לפורענות (ליד שולחן הקפה מול הטלויזיה?). על העור שליד הציפורניים, על אותו עקרון, מומלץ למרוח שמן זית. לא רק שאי אפשר לקלף את העור השמנוני, השמן עושה פלאות לעור המעונה והמקולף, מחזק ומבריא אותו ואז פשוט חבל להתחיל מחדש.
עוד דבר שעוזר הוא להגביר את המודעות לנושא. בדרך כלל כל הכסיסות והקילופים למיניהם נעשים בהיסח הדעת... ופתאום מרגישים את הכאב ושיט!!! כבר מאוחר מדי. אז כדאי לבקש ממישהו קרוב שיעיר כל פעם שהיד נודדת לכיוון הפה, להמנע מסיטואציות של שעמום + עצבנות + ידיים פנויות, ובכלל להשתדל להיות כמה שיותר מודעים לבעיה.
העצה להגביר את ההנאה בחיים היא עצה מצוינת, בלי קשר להרגלים בעייתיים, ולדעתי יכולה רק לעזור. כשנהנים מהחיים נהיים פחות עצבניים...

[נושכת_שפתיים_נוספת*]

פלונית מזדהה. להיות עם הילדים זו בהחלט הנאה, אבל מסוג אחר. זו הנאה שיש בה המון נתינה, הענקה ומתוך הנתינה באה הקבלה... ומה לעשות אנו צריכים לפעמים להנות גם מקבלה. כל אחד וההנאות שלו - אבל אני קושרת את ההנאה , להנאה חושית, הנאה שבאה מהחלקים התחתונים. ההסכמה לאפשר לעצמי להנות, בשבילי זה ריקוד ועוד דברים שאני מנסה לגלות אותם. למרות כל מה שאני יודעת על עצמי בנושא - אני לא מצליחה לטפל בזה בצורה כל כך טובה ויש תקופות שאני פשוט לא מפסיקה לגרד את השפתיים. נראה לי שלמרוח על השפתיים משהו , זה נהדר. מה לעשות יש לנו עוד הרבה עבודה על עצמנו וחלק ממנה לא נצליח לעשות בגלגול הזה.

[נושכת_שפתיים_נוספת*]

פתאום, תוך כדי הכתיבה ואחרי שעזבתי את הדף עלה לי רעיון לפלונית מזדהה ולשאר הסובלות מתופעות כאלה או אחרות בואי נייסד את הדף הזה לצורך תמיכה בנושא, נחפש דרכים טובות להתמודדות עם העניין. נחליף עצות ונעלה את המודעות לבעיה . מה דעתך?
אני ממחר מנסה למרוח משהו על השפתיים.
מה את תעשי פלונית?

[פלונית_מזדהה*]

ראשית, תודה על ההזדהות ודף תמיכה זה רעיון מצוין, כי אני באמת בבעיה עם העניין.
לגבי מריחת השפתיים אני מורחת ללא הפסק פשוט כל הזמן. ולצערי אפשר לקלף שפתיים שמנוניות. מישהו שיעיר לי - אבא עשה זאת בקפידה יתרה וזה לא עזר. אכן העניין מתגבר כאשר הידיים פנויות ובתקופות עצבניות יותר (אופס אני בדיוק לפני מחזור).
ממחר בעצם מעכשיו אני אשתדל להעסיק את ידי כל הזמן. אולי אני אתחיל לסרוג.
לגבי ההנאה אני 24 שעות עם יונתן 7 ימים בשבוע למעט שעה המוקדשת להתעמלות זה מאוד מהנה אבל התחיל לשחוק לאחרונה.
אז פרויקט נוסף בשבילי הוא למצוא עוד עיסוק בו אני לבד עם עצמי, עיסוק שהוא מחוץ לבית. אני באמת צריכה לחשוב על משהו אחר חוץ מאשר לגדל ילד.
מעבר לזה אני באמת חושבת שמשהו פנימי גורם לנו לתופעה הזו, שדומה לכסיסת צפורניים ועוד כאלה. צריך למצוא את שורש הבעיה. פעם אמרה לי מישהי לבדוק מה מסמל בעיניי החיבור של קילוף והבעה. אולי לך זה יגיד משהו.
בהצלחה לנו

[שירי_בן_דב*]

אני מזדהה לגמרי עם דבריה של נושכת שפתיים נוספת. סבלתי שנים מבעיה זו, ואני מאמינה שאני בשלב גמילה מתקדם. אני עובדת על הקטע של האושר והסיפוק במיוחד מהחלקים התחתונים. ראה לעיל הערה נוספת שלי במעלה דף זה.

[נושכת_שפתיים_נוספת*]

גירוד השפתיים (אם נחשוב על זה ) זה סוג של פגיעה עצמית (גם אם זה ברמה נמוכה). מאחורי זה עומד כעס לא מבוטא (שוב, אני מסייגת את דברי כי זה מהתובנות שלי).הכעס שאני חשה, נכנס פנימה ולא מוצא לו ביטוי. זה מנגנון של שנים. היום אני מחפשת לי אפיקי ביטוי לכעס ומצאתי שכשאני כועסת למשל על אמא שלי ואינני יכולה לבטא זאת מולה כי אני אכנס איתה למחול שידים מטורף, אז כתבתי שיר על אמא (לא משהו מורכב)והוצאתי את הכעס . כתבתי כמה אני כועסת ומרחמת ועוד ועוד דברים וגם פירסמתי את זה בפורום של במה חדשה פורום שירה. וראו זה פלא. זה עזר. כעסתי - לא מול אמא שלי כי זה בלתי אפשרי מבחינתי אבל בטאתי את הכעס וכאן אני רואה את הקשר בין גירוד לביטוי. וואו יש לי עוד הרבה לכתוב על זה כי יש לזה אלמנטים נוספים השזורים זה בזה ויוצרים את מרקם הקשיים שלנו כאנשים
אתמול, רוב היום לא גירדתי, הייתי ממש במודעות והרגשתי טוב. אפילו אהבתי את השפתיים שלי. אבל בערב התחלתי לגרד במרץ וזה נמשך עד רגע זה. כנאה זה מורכבות של רגשות ומצבים. דרך אגב גם אני לפני מחזור

[פלונית_מזדהה*]

ככל שאני חושבת על זה יותר אני מסכימה לכל מילה שכתבת. אני כל הזמן מרגישה שלא מספיק להביא את קילוף השפתיים אל המודעות שלי (זה אולי עוזר רגעית) אלא יש לעשות עבודה פנימית של ניקוי כל הכעסים.
האמת שבד"כ אני לא נוהגת להשתמש במילים מופשטות, כי הן לא כ"כ מדברות אלי. אני אדם די פרקטי וארצי. לכן גם יש לי בעיה באיתור הכעסים, בפרט אלו מהעבר. היום אני משתדלת לא לצבור וכן להוציא את הכעס מיידית.
גם אני אתמול לא קילפתי את שפתיי - עד הערב. וגם בערב התלחתי לקלף קצת פחות מבדר"כ.
אני מאוד שמחה שמצאתי שותפה לעניין. עד היום לא נתקלתי בעוד אדם שמתאכזר כך אל עצמו.
תודה

[העצבנית*]

הי חזרתי לכאן ואני רואה שיש לי אחיות... אמנם אני לא מקלפת שפתיים אבל אני נוהגת לנשוך את החלקים הפנימיים שלהן עד זוב דם. כרגע אני בתקופה כזו. והאמת שלקחתי את זה כפשוטו - לנשוך שפתיים - משמע להתאפק, להתגבר, לפצוע את עצמי כדי לא להכאיב לסביבתי.
נראה לי שגם אני פוחדת ממה שיש לי בפה....
אוף...
וגם זה עוזר לי בדרך קצת מופרעת להרגיש את עצמי??? סוג של מזוכיזם אולי...

[פלונית_מזדהה*]

אני חושבת שהאובססיה הזו על כל צורותיה קשורה גם ללחץ ולא רק לכעסים. אני זוכרת שלפני הלידה קילפתי את השפתיים בטרוף וחשבתי לי איך התינוק שלי יצא לאוויר העולם ויראה איזה ששפתיים פצועות יש לאמא שלו. זה מה שקרה. גם היום אני פתאום קולטת אותו מסתכל עלי ממש מתבונן. בטח תוהה מה אמא עושה עכשיו? האם זה נורמלי?
אני רק מקווה שהוא לא ידבק במחלה (האבא כוסס ציפורניים).
הנה עוד סיבה להגמל.
היום באמת השתדלתי להרגיע את הקילוף, אע"פ שלא כ"כ הצלחתי.
מה קורה איתכן?

[פלוני_מפולפל*]

גם לי יש בעיה דומה, מגיל מאוד צעיר אני מחליפה מציצת אצבע במציצת החלק התחתון של השפה שלי. גם היום אני תופסת את עצמי ברגעים של ריכוז או ברגעים של לחץ עושה את אותה הפעולה ממש. חשוב לי לציין שזו לא פעולה כואבת אלא פעולה מרגיעה מבחינתי, אבל הייתי מאוד שמחה להפטר ממנה מכיוון שזה לא מחזה נעים. עצות?

[חגית_פ*]

בקשר לפיתרון, ראיתי שאורית הקדימה אותי אבל זה טריק שפשוט עובד: למרוח על השפתיים וזלין כמה שאפשר.
אם זה ממש מעצבן, אז כמות יפה בלילה לפני השינה.

[גם_אני*]

לא יאומן. ואני חשבתי שרק אני דפוקה כזאת שמצאתי לי "תחביב" כזה של קילוף שפתיים. באמת חשבתי שאני לבד. הרייני לשתף אותכן שהגעתי לרמת שיכלול מדהימה בה אני מקלפת את השפה התחתונה בשיניים. ככה בלי ידיים.

ועכשיו ברצינות.
זו באמת בעיה. יש לי בסטוק כבר מגוןן משחות לשפתיים - משחת בליסטיק (מצויינת) וגם משחה לשפתיים סדוקות של מורז (מעולה) ואחרות פחות טובות. המשחות בדרך כלל מקלות כשאני עושה נזקים כבדים מדי אבל הן בשום פנים ואופן לא מונעות ממני את הקילוף. גם אודם לא, גם לא משהו שמנוני. אני חזקה מכל משחה
אני ממש לא יודעת איך להפטר מהרגל מגונה זה.
קראתי פה מס' השערות לעניין ולהלן החלק שלי בסוגיה:
אצלי זה קורה הרבה כשאני כועסת ועצבנית. בדרך כלל כשאני כועסת לא רואים את זה בחוץ. אני די בולעת את הכעס ולא מגיבה. בנוסף יש לי נטיה להתבטא מאד בקיצוניות כשאני כועסת וכבר למדתי על בשרי (לא של השפתיים... שלפעמים עדיף לסתום את הפה ולהגיב יותר מאוחר אחרי "שאתקרר". אז אני גם בולעת את מילים וגם סותמת את הפה ונראה לי שעניין העיסוק בשפתיים הוא בדיוק מתקשר לסתימת הפה. בהתחלה "יד לפה" כדי לא לומר מה שאני באמת רוצה (בגלל אלף ואחד אילוצים) ואחר כך הרגל שהופך לטבע.
למרות שאני מודעת לעצם העניין אני לא תמיד שמה לב לקילוף בזמן בו הוא מתרחש. זה נעשה כתגובה אוטומטית לאירוע שקורה שמפריע לי. אני "מגלה" ששוב קילפתי כשאני ממש נפצעת ויורד דם.
זה אולי נשמע טיפשי למי שזה לא קורה לה (כמו מי שאיחלה בתחילת העמוד "בתיאבון") אבל זה מפריע, לפעמים מביך כשהאודם יורד והשפתים הפצועות מתגלות לציבור ועלול גם לגרום לנזקים אמיתיים בעור.
אולי מציאת אפיק אחר להוצאת הכעס והעצבים זה באמת פתרון הגיוני. אני מחפשת וטרם מצאתי. אשמח לשמוע רעיונות. D-:

[פלונית_מזדהה*]

ואני לתומי חשבתי שאני לבד.
היום באמת השתדלתי וגם הצלחתי לקלף קצת פחות.
מרגישה מחויבות לדף

[נושכת_שפתיים_נוספת*]

זה מדהים לראות כמה מצטרפים ובאמת יש מכנה משותף לכולם ובטח גם דברים ייחודיים. כי אף אחד לא מקלפת בדיוק כמוני. בטח לכל אחת יש את צורת הקילוף הייחודית שלה. גם אני לפעמים מאד נהנית מזה ואני חושבת שזה קשור להנאה אוראלית (כן מה לעשות) משהו שהיה חסר לנו שהיינו תנוקות. שלימדו אותנו שאסור להנות או הנאה זה דבר מסוכן.
להוצאת כעס ועצבים . פשוט הולכים רגע לחדר סוגרים את הדלת אומרים בכעס אני כועסת על... ועל..... ואני שונאת ורותחת מכעס ודופקים קצת עם הידיים והרגליים על הכריות וכל הזמן זוכרים שמותר לי לכעוס רק לא לפגוע במי שאני לא רוצה לפגוע.
אפשרות נוספת להתקשר לחברה טובה לבקש ממנה שתקשיב לך עכשיו בלי להגיב ולהגיד את כל מה שמרגישים. ואפשרות נוספת שעלתה לי בואו נפתח דף של כעסים שבו מותר לכל אחת לכתוב על מי ועל מה היא כועסת ולא יהיו תגובות או שאלות או הבהרות פשוט לכעוס.
אני אומרת לעצמי מותר לי לכעוס, אבל אני לא רוצה לפגוע. כי בדרך כלל אנו כועסים על האנשים הקרובים אלינו ביותר.
למרות כל הנאמר לעיל, אני עדיין ממשיכה לגרד את השפתיים. אנסה להפסיק ברגע זה
תמשיכו לכתוב בנות יקרות

[עוד_אחת*]

וואו - גם אני לא חשבתי שיש עוד כמוני. אני עושה הכל - קילןף שפתיים, קילוף העור סביב הציפורניים ולעיתים כסיסת ציפורניים. נורא.
אבל אני ממש לא מרגישה שזה קשור בעצבים או כעס. אני נהנית מזה. זה נעים לי. הבעיה שלי זה התוצאות - זה נראה דוחה. אני כל הזמן מנסה להסתיר את הידיים, ושה כמובן לא תענוג גדול. הצלחתי קצת להפסיק עם זה בשבועות האחרונים (בידיים), אבל זה היה חסר לי.
אני קוראת מה שאני כותבת, ונראה לי שאני דפוקה לגמרי.
אני אקרא את דבריכן בשקיקה, אולי אמצא פתרון לבעיה, אם כי כבר איבדתי תקווה.

[חגית_פ*]

בקרוב תיפתח קבוצת תמיכה לאלה שאינם נושכים שפתיים...

או שרק אני לא ??!! (אבל אני כוססת ציפרניים מאז ומתמיד, גם זה נחשב!!)

[פלונית_מזדהה*]

לדעתי אפשר לשנות את שם הדף לאובססיות משונות.

[גם_נושכת*]

ואו! וחשבתי שאני פריקית !
אני הגעתי לשכלול קילוף ולעיסה ללא מגע יד אדם!
וזה באמת יוצא בעיתות כעס ועצבנות מודחקת. ניסיתי לעשות לי כלל- פעם 1 ביום אבל די מהר עבדתי על עצמי ומשכתי את הפעם הזו על כל היום. בעלי מעיר לי וזה רק מדרבן אותי...ללא קשר ליובש, השפתיים שלי נראות תמיד פצועות ושותתות דם וזה נראה רע. הבטחתי לעצמי שאחרי הלידה אפסיק אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. הייתי אפילו בטיפול פסיכולוגי אבל זה לא עזר. (אולי זה עזר לפסיכולוגית שלקחה 450 שקל לפגישה והייתי אצלה בערך שנה פעם בשבוע...).
טוב לדעת שאני בחברה טובה! אגב אני גם כוססת ציפורניים ופורמת תלתלים (ותולשת שערות) אבל זה רק מראה שיש בי עודף עצבנות שלא משתחרר בשום דרך אחרת...

[פלונית_מזדהה*]

טוב לדעת שאני בחברה טובה
לא בטוחה שזו חברה טובה. הרעיון להמשיך את הדף מקורו באיך נגמלים מהתופעה המוזרה הזו.

מעבר לעצבנות וכעסים מעניין מה המכנה המשותף בין כולנו אם יש כזה. האם לכולנו אותם הכעסים ובאותם תחומים?
האם יש לנו קווי אופי דומים?

[המפצלת*]

מצטערת לחרוג כאן מהקונסנזוס. הסטייה שלי היא לא שפתיים, לא ציפורניים, אלא כירסום ופיצול שערות, עוד מגיל 10. הרגל נוראי ומגונה שמתגבר כמובן בתקופות של מתח ועצבנות.

[שירי_בן_דב*]

בשבוע שעבר השתתפתי בסדנה בהנחייתה של אילנה דגני-אילן להנחיית מעגלים. מתוך אמונתי הבסיסית בכך שכל מי שכותב/ת בדף זה מעוניין בשינוי, אני מזמינה את כל גולשי וגולשות הדף, או כל מי שסובל מבעיה דומה ו/או מכיר מישהי/ו שסובל מבעיה דומה (כאמור, כסיסת ציפורניים נשיכת שפתיים, וכו' ) להקמה משותפת של מעגל שיוויוני ,כלומר, מעגל שאינו כרוך בתשלום ואינו מונחה על ידי אדם אחד אלא נוצר מעצמו תוך כדי התהליך. המעגל יפגש אחת לתקופה, נניח שבועיים/חודש. אני מציעה את ביתי שבמושב עופר הפסטורלי בכרמל כמקום מפגש ראשון. בהמשך ניתן יהיה לשנות את מקום המפגש, למקום אחר באופן קבוע, או קיימו כל פעם בבית אחר, או במקום אחר שנמליץ עליו, בטבע למשל. לפני שאני מציעה תאריך ושעה, הייתי רוצה לדעת אם יש הענות.מצידי גם אם מדובר ב-2 או שלושה בשביל ההתחלה, אפשר כבר להתחיל. אני מאמינה גדולה בתנועת המעגל, אשר אילנה אילן בארץ היא הדוברת הבלתי רשמית שלה אני יודעת לאיזה שינויים מהפכניים וחשובים עזרו לי מעגלים כאלה או אחרים להגיע בחיי, ואני מזמינה את כל מי שמעוניין/ת להתנסות לפחות במפגש ראשון. כדי שזה לא יפחיד אף אחד/ת, ההתכוונות שלי היא למשהו קליל ונעים ככל שניתן, למרות שברור לי שיעלו דברים קשים. אני באמת ובתמים מאמינה שרבים /ות מאיתנו יוכלו למצוא מזור לבעייתם באמצעות מעגל כזה. כדי לשמור על אנונימיות, אתם מוזמנים לכתוב אלי אי מייל ל- [email protected] . סודיות מובטחת למי שזה חשוב לו. לי למשל , כפי שאתם רואים, זה לא חשוב, כי אני מאמינה שהוצאה לאור של הבעיה היא חלק חשוב בפתרונה , אבל זה יהיה , מן הסתם, אחד מהנושאים שנדון עליהם ונעבוד עליהם יחד במסגרת המעגל. בבקשה ציינו בפנייתכם מתי נוח לכם יותר להפגש, בבוקר, בערב, באיזה יום בשבוע. אם יש לכם הערות או הצעות נוספות, אשמח לקבלן, ותודה מראש לכל הפונים.

[נועה*]

מצחיק את מדברת על אנונימיות. כל הדף כאן הוא אנונימי. החלטתי להזדהות אני הייתי פלונית מזדהה.
האמת שאני לא מתביישת בזה כ"כ בטח לא מתגאה. אין לי מושג למה יצא ככה שכולן כאן אנונימיות.
נתקלתי לאחרונה בנושא המעגלים של אילנה וחשבתי שאני לא מתחברת לעיניין וירדתי מזה.
עכשיו כשהעלת את הרעיון, אני רוצה להתנסות.
המייל שלי לעדכונים במידה ויהיה מעגל כזה [email protected]

[שירי_בן_דב*]

נועה, רשמתי לפני. מתי נוח לך?

[גם_נושכת*]

אני בינתיים כן אנונימית, אבל מעוניינת במעגל. נוח לי כל יום חוץ מרביעי. בתנאי שאפשר לבוא עם ינוקא זוחלת...
אגב, מאז הכתיבה הפחתתי משמעותית את אירועי הקילוף והנשיכה, זה עלה לסדר היום ואני מודעת. נדמה לי שגם ינוקא בוחנת אותי במבט של "לא..." אז באמת השפתיים כבר שלמות וזה מדהים המהירות של הריפוי. מצד שני, הכעסים שאולי ככה משתחררים הפכו למחנקר בגרון ואני כמו פקעת עצבים או פצצה מתקתקת, ועם דלקת גרון בהתהוות...מה יהיה?

[שירי_בן_דב*]

האם יום שלישי הקרוב, 27.1, בשעה 21:00 מתאים לכן מתאים לכן? אודה לכל מי שהתעניינה במעגל ההולך וקם לאשר את הגעתה . המעגל הראשון יתקיים כאמור בביתי שבמושב עופר שבחוף הכרמל. הוראות מדוייקות איך להגיע ומה להביא (עוד לא חשבתי על זה, יש לכן רעיונות?) ינתנו לאחר שאקבל או קיי על המועד. אפשר גם להתקשר אלי ל-055-503579. בברכה- שירי

[שירי_בן_דב*]

לי זה ברור שכל התופעות הנוירוטיות הנ"ל נובעות מאיסורים שהטילו עלינו או שהטלנו על עצמנו בעקבות דברים שאמרו לנו, החל מהילדות, ובמיוחד בילדות.

הגיג שעלה לי ממש עכשיו, אמצע הלילה-
התרגיל הבא מיועד לאלו ביננו שמבינים שהפסקת הנוירוזה החביבה עליהם תהיה, מה לעשות, כרוכה בשינוי מסוים באורח חייהם, שינוי לטובה כמובן, ו מ ו כ נ י ם ל כ ך !
נשיכת השפתיים או כל משהו נוירוטי אחר מהמשפחה הזאת כסיסת ציפורניים וכו') אוטמים אותנו רגשית, לא מאפשרים לנו להיות סופית בתוך הסיטואציה המסוימת מבחינה רגשית. אולי אפשר לנסות את התרגיל הבא- בפעם הבאה שמי מאיתנו חש בתאוה הממשמשת ועולה לכסוס/לנשוך/וכו', יש לעצור לשניה, לקחת נשימה, להרגיש איך האויר נכנס לתוך הנחיריים, עולה דרך חלל האף וממלא את כל התאים בגוף, כל תא ותא מתמלא באויר עד כדי כך שדופן כל תא מתמוסס בעיני רוחנו,העיניים נעצמות תוך כדי התהליך, האויר שבפנים מתאחד עם האויר שבחוץ ואין גבולות, נותרת רק התודעה הטהורה, מה שההודים מכנים סט צ'יט אננד. כך יש להמשיך ולנשום עוד מספר נשימות, עד שהגוף נכנס למצב של הרפיה עמוקה. ממש מדיטציה. אחרי מספר דקות , כשמרגישים שזה מספיק, מרגישים את העיניים נפקחות אט אט, אפשר לעבור עם הידיים על פני זרועות, הרגליים הבטן הפנים כדי לחוש מחדש את הגוף בתוך מצב התודעה החדש שיצרנו, ולאט לאט להמשיך בעמל היום.
אולי אי אפשר לעשות את זה כל פעם, אבל אפשר לנסות כמה שיותר. התמדה בתירגול תיצור גוון חיים יותר מדיטטיבי, יותר מחובר לכאן ולעכשיו, ולמי שושש- זה לא בא על חשבון איזו פעילות כלשהי, לא הופכים לזומבי, להפך, אמורה להיות יותר חיוניות, יותר שקט, יותר חיבור לאושר הפנימי שאינו תלוי ואינו מותנה בדבר, יותר חיבור למה שנכון לנו.
>שירי מתחילה להתחבר יותר ויותר לכאן ולעכשיו, ושוקלת ברצינות להפוך ברבות הימים לגורו, אם זה בסדר מצד צפריר<

[שירי_בן_דב*]

ועוד עשיתי את התרגיל הזה זה עתה, ושמתי לב למשהו מעניין אבל לא מפתיע-
תוך כדי התבוננות במחשבות הצצות ועולות, ראיתי שמה שבעצם עולה אלו הדברים האמיתיים שאני צריכה לטפל בהם בחיים, ושיש לי נטיה לדחות אותם .
>שירי בדרך לבדוק מה יקרה אם תטפל בדברים האלה אחד אחד בהנאה וגם תפטור אותם. נשמע לי מתכון לחיים בריאים ומאושרים<

[שירי_בן_דב*]

>האם הדף הזה הופך אט אט להיות הבלוג של שירי?<

[נועה*]

לא זה לא בלוג של שירי.
סליחה, אבל לא הייתי לידי המחשב מס' ימים. והנה חזרתי (על אף שכל האחרים נעלמו)
לגבי יום שלישי אני לא יכולה. אשמח לנסות לתאם יום אחר.
ואת המדיטציה אני אנסה.
עקב המודעות לעניין, שמתי לב שקילוף השפתיים מתבצע אצלי דווקא כשאני רגועה. כלומר כשאני עצבנית אני לא מקלפת ורק אח"כ כשאני נרגעת אני מקלפת במרץ.
בשבת שעברה קבענו עם חברים והם איחרו המון ואני מאוד כעסתי עליהם וזנ נאמר בקול רם. ומתי לב שבמהלך היום לא קילפתי בכלל, אלא רק בערב כשהכל נרגע(???)

[לוטם_מרווני*]

אוקיי, אני נחשפת, אני "גם נושכת". לא מצליחה להפסיק ביחוד עכשיו כשהוא במילואים.
שירי-
אני אבוא למעגל אם תפתחי. כל יום טוב, בוקר עדיף.
נועה-
גם אני מקלפת דווקא כשכבר נרגע הכול ויש לי זמן ריק...

[מקלפת*]

תובנה חדשה לגבי קילוף שפתיים. זה מונע ממני להתרכז, זו פשוט הסחת דעת. הסחת דעת מהקיום. הסחת דעת רגשית, מחשבתית. מונע ממני להיות כל כולי בסיטואציה. כאילו יש קושי וצריך לשים חיץ ביני לבין הדברים. זהו זה חיץ ביני לבין העולם לבין רגשותי ועוד.

[עצבנית*]

קראתי את הדף הזה ופתאום נתקפתי דחף נוראי לנשוך את השפה היא כל כך מפתה. קראתי את המדיטציה של שירי ו עשיתי מה שכתוב בה. עלו לי כמה תובנות - כמו למשל שאני דוחה כרגע משהו שאני צריכה לעשות. גמרתי את המידטציה ושניה אחר כך נשכתי את השפה...

[פלוני_אלמונית*]

נשיכת שפתיים מסוכנת מבחינה רפואית.
הקילוף מוריד את השכבה החיצונית של העור המגינה עליו מפני קרינה, זיהום וכיוב.

יש הרגלים שפשוט חייבים להפסיק ...

[שירי_בן_דב*]

ענבל, כמובן שאשמח לידע אותך ואת כולם במידה והמעגל אכן יתרחש. בינתיים זה עדיין לא . עד אז, אני מבקשת להפנות את תשומת לבכם לאתר הבא- www.vardicenter.com/tourette.html . האם יתכן שלבעיה שלנו יש הגדרה רפואית? אם זה כך, אולי זאת חצי דרך לפתרון. אותי זה איפהשהוא מעודד.

[שירי_בן_דב*]

טוב, אז ככה. בדקתי עם מטפלת בשיטת ורדי בשם נועה מחנאי אשר את שמה מצאתי באינטרנט, באתר הנ"ל. סיפרתי לה על הבעיה. היא טוענת, בצדק כמובן לדעתי, שמדובר באנרגיה עודפת, ושנשיכת הפה והשפתיים זו דרך שהגוף המציא כדי להתמודד עם זה.
אני אישית גם כן מרגישה שאצלי זה קשור בחוסר ניהול נכון של משק האנרגיה בגוף. במקביל אני סובלת פעמים רבות גם מעייפות ומשינה לא סדירה, ובעיית משקל. וואו, אני מתחילה להרגיש כמו גרוטאה רצינית כשאני קוראת את כל מה שאני כותבת . אז עכשיו הצהרה חיובית:
>אני פתוחה לשינויים.אני משחררת את כל דפוסי עבר והרגלים אשר אינם משרתים אותי יותר לטובת פתיחות, חיוניות, הגשמה עצמית, וסיפוק רב ממעשי ומחיי בכלל. דברים אשר אני מעלה על בדל שפתי, קורמים מייד עור וגידים , צבע וצורה, ואני רואה אותם מתגשמים ממש לנגד עיני. אני אוהבת ומעריכה את שפתי ואת פי היפים והחושניים.<

ההצהרה שלעיל חוברה על ידי ממש כעת,על פי תבנית ההצהרות של לואיז היי ( ראה סיפרה "אתה יכול לרפא את חייך") אך הזכויות כמובן לא שמורות, וכל מי שזה מתאים לו/לה יכול לראות עצמו מוזמן להשתמש בה בכל עת.

[מקלפת*]

מתחברת לנושא של עודף אנרגיה אבל בלתי מתועלת. כלומר, אני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים והקילוף ו (האכילה) מונעים ממני לעשות את הדברים ומאד מעניין למה אני מונעת מעצמי לעשות את הדברים שאני רוצה?

[שירי_בן_דב*]

אולי בגלל שאת לא מספיק מאמינה בעצמך? או אולי כי את לא מספיק מאמינה שהדברים שאת רוצה באמת יכולה להתגשם?

[מקלפת*]

מתחברת למה שאת אומרת. אבל עדיין למרות שנות ותק במודעות וטיפול.....זה לא פשוט

[פלונית*]

שירי, את יכולה לפרט קצת יותר. מה זאת אומרת אנרגיה עודפת, מאיפה היא באיה פתאום? ואם אפשר דרכים לשחרור האנרגיה.

[יעל*]

אני סובלת מטריכוטילומניה. תלישת שיער אובססיוית. זה קורה לי רק במצבי מתח נפשי. ויש לי נטייה להיכנס לכאלה.
יש למישהו פתרון יצירתי?( פסיכולוג, מהפנט, כובע, לא עזרו) זה הרגל נורא מכער לצערי

[מונו_נוקי*]

לטפל במצבי מתח?

[יעל*]

העיניין הוא כזה: לכאורה הבעיה היא תלישת השיער שיוצר פגם אסטטי רציני. רק שאני יודעת שזה קורה רק במצבי מתח נפשי, אליהם יש לי נטייה להכנס בקפיצת ראש . איך אם יש למישהו רעיון לפרק את המתח הנפשי כשרואה אותו מיתגנב בלי להגיע למצב שאני מפרקת אותו על ידי תלישת שיער

[מונו_נוקי*]

על פניו הטיפול הנכון ביותר הוא היפנוט:ליצור התניה חדשה למצבי מתח. היית מרוצה מהטיול ההפנוטי?סמכת על איש המקצוע?עוד אפשרות היא דמיון מודרך.

[נועה*]

איך אם יש למישהו רעיון לפרק את המתח הנפשי כשרואה אותו מיתגנב בלי להגיע למצב שאני מפרקת אותו על ידי תלישת שיער
איך את בעינייני ספורט לכל סוגיו. בן זוגי כשהוא במתח אחרי אימון (השרדות, סוג של קרב מגע) חוזר "נקי" ורגוע.

[טובי_י*]

ת כסיסת הציפורניים הפסקתי דווקא כשהרפיתי מזה. זה נשמע קלישאה, אבל זה עבד.
מתישהו לקראת גיל 20 נורא התחשק לי ציפורניים ארוכות כמו שיש לאחיותיי ונלחמתי בעצמי ולא הצליח. כעבור כמה חודשים זה קרה. פשוט הפסקתי.
היום אני ידועה כשורטת מדופלמת ; -)

[טל*]

לפלונית מזדהה
בדיוק אותו הדבר אצלי. בדיוק בדיוק!!!! גם אני מחפשת דרך להפסיק, ללא כל הצלחה.

[דפנה*]

אני חדשה כאן ושמחתי למצוא ת'אתר הזה אני מזדהה עם כל מילה בקשר לאובססיה הקילוף התמידי, הסבל והתסכול שהוא גורם. אני מקלפת הכל פצעים, ציפורניים ,עור באצבעות, אבל המפריע לי ביותר זה השפתיים. אני לא יודעת אם זה קשור אצלי לעצבים וכאלו.

[דפנה*]

פתרון אפשרי: לא מזמן הייתי כמה ימים באירופה, היה קפוא! והסתובבנו שם כל הזמן עם כפפות, זה די ריפא לי ת'שפתיים, אבל כמובן שתוך שבוע המצב חזר לקדמותו : ( . ברור שאי אפשר כל הזמן להיות עם כפפות, אבל בבית כשמתחילים אפשר לשים ושווה לנסות.

[תולשת_שערות*]

שמחתי למצוא גם את הדף הזה.....למרות שמדובר אצלי בשיער.
מזדהה עם "המפצלת".
אני תולשת שיערות בעיקר במצבים של חוסר מנוחה וצורך להתרכז (כשאני קוראת למשל)
זה בטוח בא מאותו מקום של "המקלפות".
האם מישהו מקצועי יכול להתייחס, לייעץ, לעזור לי להבין מאיפה זה בא?
אני כל כך רוצה להפסיק!

[אילה_א*]

אתם מקבלות לדף הזה גם כוססות?
וגם מורידות שערות בפנצטה מהרגליים ?
אם כן אני בפנים

[תולשת_שערות*]

הדף הזה נשמע כמו מערכון של החמישיה הקמרית.......
לפחות הצחוק מפיג קצת מתח......

[מיסטר_בי*]

מפיג קצת מתח......
זה רק השקט שלפני הסערה.

[המזדהה_האלמונית*]

אני גם, משתייכת לאותה קבוצת קלפניות. אני אוהבת את זה, זה ממש נעים לי לקלף פצעים יבשים, עור מהשפתיים, עור יבש סביב הציפורניים עוד בילדותי בבית הספר הייתי מורחת דבק פלסטי על השולחן בסוף היום ובבוקר למחרת חיכיתי בציפייה לקילוף המענג... וכן זה מענג, זה כיף שאני לא יכולה להסביר. אבל כמובן שהדבר מפריע ביותר, זה לא נעים שאני יושבת וקוראת או לומדת בכל מצב של ריכוז אני נכנסת לכמו מעגל כזה שאני מקלפת את השפתיים ובכלל מתרכזת במשהו אחר, זה מרגיע אותי, אני חושבת שיש בהחלט קשר בין ההפרעה הזאת לבין מתח נפשי שנובע מאי יכולת לבטא כעס, אני בהחלט אדם מתוח, אבל מה אני אגיד לכם, כל זה לא עוזר לי, המודעות לא נותנת לי כלום, כמובן שאני דבוקה לשפתון כל הזמן בין אם זה עוזר ובין אם לא, מה שאולי עוזר זה לבקש ממישהו שיעיר וכשהוא מעיר אז להוריד את הידיים מהשפתיים מיד!!! שום דבר אחר לא עוזר ואני פשוט קוראת לזה מחלה שאין לה תרופה וצריך ללמוד לחיות איתה ותמיד לנסות למזער את הנזק כמה שאפשר בטיפולים שמקלים.
בהצלחה לכולן

[נסיכת_השום*]

לי זה דוקא יותר כיף לקלף את השפתיים כשהם שמנוניות... העור מתקלף יותר בקלות...

[פלוני_אלמונית*]

תולשת שערות באופן כרוני , בזמני שעמום, מתח ולחץ נפשי. .יש לי אף נטיה לתלוש בגבות כי הן לא מוצאות חן בעיני. זה מפריע לי מבחינה אסטטית מאד.

[נושך_מקלף_כבר_תקופה_ארוכה*]

קראתי בעיון רב את הדף המתמשך, בהגיעי לדף זה נדהמתי לגלות שיש מקלפים יותר נכון מקלפות רבות כמוני.
אני מקלף כבר שנתיים פחות או יותר, אני ממש מכור, כל יום אני מבטיח לעצמי שזהו היום האחרון. ברגעים אלה ממש, כואבות לי השפתיים, העליונה והתחתונה, לאחר קילוף יתר.. בעיקר בלילה כואב במיוחד - לאחר יום קילוף.
ואז הולכים לישון, וכנראה ישנו תהליך הבראה זריז עד לבוקר הבא.

ראוי לציין שבשנים האחרונות, אני חשוף יותר ויותר ללחץ נפשי הנגרם מחרדות, אני עסוק (24/7) בלחשוב על מחלות שיש לי או אין לי. רק מאז התחלתי בהרגל המגונה והמקולל.

הקילוף הוא כמעט בלתי נשלט, בסביבת חבריי, משפחתי וזרים. בליווי יד ובלעדיה. בצפייה בסרט, בנסיעות ובהרגלים יומ-יומיים רגילים אחרים. וכמובן למשמע אותם דברים: "די" "תפסיק כבר!!" ואז, אני מפסיק לרגע קט ואז מתחיל שוב אפילו בלי לשים לב.

נורא חשוב לי למצוא מזור לתופעה הנמאסת הזו. אני שונא את זה, זה מגעיל, זה מפריע.
עור השפתיים תמיד נורא מחוספסות ומחוררות וממש לא נעימות.

מה לעשות??????

[גלילאו_גלילית*]

עברו שנים מאז הדף הזה עלה אבל אני שמחה למצוא אותו, בחודש האחרון אני לא מפסיקה ללעוס ולקלף את השפתיים עד שיש בהן חורים וממש דם.... זה נורא.. מסתדר שאני מטורללת לא קטנה כי בנוסף לזה אני גם כוססת ציפורניים עד שכואב לי לבצע פעולות בסיסיות עם האצבעות, אני גם נהנית לתלוש את שיערות הגבה שלי, אבל מזה אני ממש מנסה להגמל כי אני עדיין רוצה שיהיו לי שיערות בגבות מן הסתם. בקיצר סיוט

[פלוני_אלמונית*]

גם אני עושה את זה, אבל אני לוקחת את פרק האצבע ביד ודוחפת את הפה ומוושכת את הפה עם היד לכל מיני כיוונים ועם השיניים מסירה את כל העור בפנים עד שהכל פצוע ויורד דם וכל יום אני עושה את זה כמעט ללא הפסקה כשאני בבית וגם לפעמים כשאני בחוץ.
לא ראיתי שמישהו כתב שהוא עושה דבר דומה.
וגם לא ראיתי שמציעים פתרונות.
ממה זה נובע? איך אוכל להפסיק? אני מאוד רוצה להפסיק, אני עושה את זה כבר מילדות אבל לא נראה לי שבכזה חריפות.

[מאיה_מתוסכלת*]

אני מאוד מזדהה עם כולם. יש לי את אותה הבעיה של השפתיים שאני מקלפת עוד מבית הספר היסודי, וגם אני מרגישה שאני לא עושה את זה מתוך חרדה , אלא מתוך הנאה, עד שפתאום מושכת את פיסת העור הלא נכונה מרגישיה כאב חד, דם ואז אומרת לעצמי " מפגרת מה את עושה!!" כולם מאירים לי, השפציים שלי נראות מגעיל. חוץ מזה יש לי בעיות נוספות שלא תוארו כאן. אני נהנית לקלף את העור, בהתחלה זה התחיל בכף הרגל כהיה מקרה עור התקלף שם מעצמו אז עזרתי לו קצת ואז גיליתי עד כמה זה מהנה וזה ניהיה סוג של תחביב כפייתי, וכמובן שאני מקלפת עכשיו גם את מה שלא מתקלף, מחפשת בכוח מה להוריד, וזה כבר לא רק כף הרגל. זה כבר עד הברך.. והגעתי למצב שיש לי כתמים ברגליים, ואני לא הולכת עם מכנס קצר, שמלות וחצאיות כי זה מבייש. אני מאוד רוצה להפסיק!! ולא מצליחה, אני מפחדת שגם אחרי שאני אצליח להפסיק הכתמים ישאר והעור לא יחלים לעולם.. אני מאוד מתביישת במיוחד שלא קראתי פה על הפרעה דומה, מה לעשות??

[פלוני_אלמונית*]

אני גם מקלפת שפתייפ וגם שמה וזליןןןןןןן אמא אני מתה להיפטר מזהההההההההההההההה!!!!!
אני תמידדדד גוזרת ציפורניים שיהיו קצרותתתת ואני לא יוכל לקלף את השפתיים
מצבי עגום!

[גל_הגלגל*]

למי שיש לה אומץ להתעלל בעצמה אפשר לנסות מרה... כן כן אותו לק נוראי ומר להחריד שמשתמשים למניעת כסיסה- עוזר גם להרחיק את האצבעות מקילוף השפתיים.

זה רק ברמה הפרקטית...
בנוגע לכל מה שנכתב כאן, באמת מעניין ופוקח עיניים, אבל אני רוצה לחזק דווקא קול קטן שלא נשמע רבות-
אני נהנית מזה. זה נעים לי.
גם לי זה ממש נעים! כשזה בשליטה
יש איזה מין דחף, גם בציפורניים (אגב, רק של האגודלים) וגם בשפתיים (וליתר הדיוק רק בחלק האמצעי של השפה העליונה) כאילו ללחוץ ולגעת באיזו נקודה נעימה, שנמצאת מתחת לפני השטח. כדי להגיע אליה צריך לחיצה חזקה או חדה... שמתבטאת בקילוף, לדוגמא.
אלו ממש נקודות ספציפיות שאני מאוד נהנית "לגרות", ובאמת לפעמים מרוב הרדיפה אחריהן אני פוצעת גם את כל מה שמסביבן ואז זה דווקא לא נעים לי. בכלל. זה כואב.

לכן אני מעלה את האפשרות- שכל אחת תבחן את זה בעצמה וביחס אליה- שאלו נקודות מסויימות שקוראות לנו, מין "נקודות פתיחה" לחסימות אנרגטיות כלשהן שקיימות אצלנו. היו לי פעם עוד נקודות כאלו בגוף, שלא כל כך התעללתי בהן אבל אהבתי ללחוץ או לצבוט שם. רובן עברו...
אבל אני גם יודעת שהחיים שלי די עקומים ככה שזה בדי ברור לי שיהיו לי "שטיקים" כאלו... מבחינתי הקטע עם הנקודות לחיצה ממש ברור ומורגש.
כל אחת ושיטתה היא- לנסות לפתוח את המודעות, לבצע איזון אנרגטי כלשהו, לראות למה הנקודות האללו מתייחסות לפי ראותה
השפתיים מבחינתי מתקשרות לחושניות, גם מינית אבל גם המלאות הזאת מהחיים- קשה להסביר. כשקמים בבוקר ומרגישים שהנפש ממלאה את הגוף ומעבר לו...להיות "גדול מהחיים"... תחושה של כיף, הנאה ואנרגיה כמו שהוזכר פה...
מתחת לציפוניים באגודלים- אין לי מושג ברור אבל סתם מתוך אינטואיציה רגעית זה נראה לי משהו שקשור לאיברים פנימיים, אולי שלפוחית או כליות או משהו כזה. למישהי יש תובנות מעולם הביו-אנרגיה/רפואה סינית/כל דבר אחר?

[נטלי_מקלפת*]

גם אני מקלפת את השפתיים באובססיביות מטורפת. בערך מגיל 8, לא עובר יום שאני לא מבטיחה לעצמי שאני מפסיקה עם זה. כשאני חושבת על זה, נראה לי שזה פשוט "נרווים", שנגרמים מכל מיני סיבות- חוסר ביטחון, עצבנות, פחד, כעס, אי ודאות, ובעיקר דאגה. זה מתבטא אצלי בעיקר בקילוף השפתיים, קילוף יסודי של פצעונים בפנים/בגוף/בקרקפת, גזיזת ציפרניים בעזרת הידיים לפעמים עד זוב דם, גירוד בכל מיני מקומות ספציפיים בגוף- בגב האגודלים, בגב היד ועוד. בעלי מעיר לי המון, רק אתמול הוא אמר לי "כולך פצועה, יש לך מזל שאת נשואה כבר". הוא צודק. בתור רווקה היו לי תקופות שכן הצלחתי לשלוט בזה, ואני מניחה שפשוט בתור רווקה היו לי פחות דאגות. זה מפריע לי בהמון דברים. אני ציירת במקצועי, ולפעמים באמצע שאני מציירת אני נתקפת בנרווים האלו, ואז הידיים שלי רועדות.
לדעתי עד שאני לא אראה פסיכולוג שפשוט יעזור לי לשלוט על כעסים ודאגה ונרווים ועצבים, זה לא יפסיק. אבל לצערי אין לי יכולת כלכלית לעמוד בזה.
אז הנה, עכשיו אני מחליטה רשמית שאני לא מקלפת את השפתיים יותר. מרחתי עליהם שכבה מטורפת של בליסטקס (מלאך מי שהמציא את זה), ועד הפעם הבאה...
רק לא להתייאש:)

[נושכת_מציאות*]

כמה מרגיע לדעת שאני לא השרוטה היחידה! תודה לכולם על השיתוף בחוויות האישיות. זה באמת אוצר של עזרה הדדית.
אני יושבת וקוראת את השורות - ומקלפת. אף פעם לא הבנתי את האנשים שכוססים ציפורניים ככה.. והנה אני עם בעיה משלי. רק השפה התחתונה, כבר יותר משנתיים - כמעט ללא הפסקה. כמעט - משום ששמתי לב שכשהייתי ב"חופש", בטיול - לא חשבתי כלל על השפתיים שלי ולא נגעתי בהן בלי להתאמץ כלל! אכן גילוי מרעיש. אני מאשימה את חיי היום יום הקדחתניים שלי, אבל איך מחליפים חיים? .. אולי אני צריכה לקחת איזה רגיעון..

[דניאל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום. אני דניאל ואני המאסטרית. מאסטרית קילופי השפתיים.
אני רק בת 24 ואני מרגישה שיום אחד אם אני לא אשים לזה סוף השפתיים שלי פשוט ייתאבדו ויתנתקו לי מהפנים . חבל אני דווקא נראית לא רע
אכן יש קשר ישיר בין מצבים נפשיים לבין קילוף השפתיים. ונאמרו פה דברים מאוד מעודדים כי גם אני חשבתי שאני הראשונה והאחרונה בעולם שפורקת מתח בעזרת פציעת השפתיים שלי. בזמן הקילוף אני באמת חשה בהתנתקות מוחלטת מכל דבר שקשור למציאות. המוח מתרוקן ממחשבות שליליות, הגוף כולו מתמסר לקילוף וממש מתנוון . כלומר אי אפשר לעסוק בעוד פעולה בזמן הקילוף כמו לקרוא או לדבר או לזוז, פעולת הקילוף מחייבת אותנו להתעסק אך ורק בה. וזה נורא מעניין לדעת שלגוף יש מנגנוני הגנה (אפילו שהם גובים מחיר לא פשוט) . וכשאני נוברת בזה יותר אני נזכרת בחיים הלא פשוטים שהיו לי כילדה ונערה ובמקום להסתכל על עצמי כמפלצת מוזרה בעלת מנהגים חריגים אני פתאום יכולה קצת להבין את עצמי , שכשהנפש לא מצליחה להכיל רמה מסויימת של לחץ או כאב או טראומה כל שהיא היא פשוט עוזרת לנו לברוח...והקילוף זה הלברוח...
אבל זה עדיין מכוער מאוד ואולי למישהו כאן במקרה יש איזה סטארט אפ? משחה שמטפלת גם בפצעים החיצוניים וגם בנפשיים ???
מוכנה לשלם כל סכום:)

[נ.א.*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזדהה!!
הייתי כוססת ציפורניים במשך שנים ועכשיו אני עם בניית ציפוריים מלאכותית (ג'ל) וזה ממש עוזר, אבל מה גם שהייתי מחרבת לעצמי את עור הפנים בעזרת התעללות בפצעונים. לא פיצוץ חצ'קונים הנפוץ אלא חפירה בפצעים קטנים מאוד ויצירת מומים של ממש בעור הפנים.
אני בחורה צעירה ונורמוטיבית כביכול, משתדלת כמה שיותר להיות נורמטיבית, אז למה זה קורה?
(אני יודעת שאני מגיעה לדברים שנכתבו לפני תשע שנים, אבל זו האופציה הראשונה בגוגל)
מה לעשות? אני כבר פחות נוגעת לעצמי בפנים ולא כוססת ציפורניים, אבל מתעסקת עם השפתיים כל יום כמעט. נכון שספורט מאוד עוזר בזה כי זה פורק אנרגיות ומתחים, אבל לרוב אני לא באמת מודעת למתחים שיש לי ולכעסים אז קשה לי לדעת איך לפרוק את זה. לפעמים זה פשוט כייף להתעסק בשפתיים, זה מרגיע, מנתק..
מה לעשות?

[משחיטת_שפתיים*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נחמד לדעת שיש עוד אנשים בתוך העולם הזה, תמיד חשבתי ׳יהיה נדיר להכיר אנשים מטורללים כמוך׳ .
אצלי הבעיה נמצאת מאז שאני מכירה את עצמי, אני באמת יכולה לכתוב ספר חוויות עם האובססיה השטותית הזאת שתפסה חלק גדול בחיי.
המיקום אצלי הוא השפתיים הפנימיות (הבשר), אני מטיילת בעזרת השיניים בחלל הפה מתמקמת באזור ומתחילה לנשוך ולהוציא בשר עד שכואב לי ושורף או עד שאני מתמלאת דם של ממש.
זה יכל להמשך דקה שעה ויום שלם עד שאני מרגישה שאי אפשר יותר אז אני מביאה לזה להחלים, הבשר מתחדש והנה הפעולות חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב.
שיטה אחת שעוזרת לי להמנע היא שיטה שאני קוראת לה ״צום״, אני מפקידה לעצמי מספר זמן(דקות,שעות,שבועות) שבפרק זמן זה אסור לי בשום פנים ואופן להשחיט את שפתיי.
זה תלוי בכוח רצון והתמדה ובדרך כלל זה עוזר לי מאוד, אם הפקדתי לעצמי שבוע אני באמת מגיעה לשבוע וזאת הרגשה נפלאה במיוחד.
אם בטעות התחלקה לי השן על הבשר זוהי פסילה ואני זוכרת ואומרת לעצמי ״יש לך פסילה אחת מתוך 3״ תתחילו עם מספרים קטנים ותראו שזה הרגשה מדהימה וככה תמשיכו !
עוד דרך היא פשוט להעסיק את עצמכם בעזרת כל מיני שטויות, אותי נגיד מוסיקה עם אוזניות מסיחה את דעתי מהאובססיה הזו, תתעסקו במה שאתם אוהבים תתפרו, תציירו, תקראו, תאזינו, תדברו בפלאפון ואלו טיפה מהדברים שאולי באמת יעזרו לכם! ממליצה בחום על שיטת ״הצום״!
בהצלחה ואמן שנתרפא ונשכח מהאובססיה הזו.

[שי_ועקנין*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום יש לי שאלה יש לי פצע ביד אני מקלף אותו והוא שורף יש לכם עצה איך לקלף אותו בלי שישרוף לי

[בל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין פעיל פה?
מגיל נורא צעיר אני נושך את הלשון ואת הבשר בתוך הפה, וגם מקלף כל פצע וכד'. אני בעיקר עושה את זה מתוך עצבנות או שיעמום, זה נורא מרגיע אותי...
יש לי ידיים היפרקטיביות, ואני תמיד חייב לעשות איתם משהו, לדעתי זה מה שגורם לזה, לדוגמא אכילת גרעינים שחורים נורא עוזרת לי להרגע, כי זה פעולה עם הידיים ועם הפה, ככה עברתי כמה וכמה מבחנים...

[מר.אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בן 10 ולא מספיק לקלף...זה ממש לא נעים לי... אני לא.מישהו עם בעיות בחיים או קושי כלשהו אבל אני פשוט לא מפסיק לקלף.. ולא אמרתי להורים למישהו יש פיתרון מידי שלא כולל בו תרופה או משהו כזה?

[מ_אלמונית*]

קראתי את כל התגובות ואני מזדהה אתם משום שגם אני הייתי עד לפני כמה שנים מילדות אובססיבית לקילוף השפה תחתונה שלי עם הידיים ועם השיניים עד שממש הייתי פוצעת את עצמי והיה יורד לי דם. וזה אומנם כמעט עבר אבל עדיין לפעמים אני מקלפת וגם אם כן אז קצת ולא כמו פעם שהייתי מקלפת גם מה שאין לקלף כבר.
אני גם חושבת שזה נובע מדברים מודחקים שאנחנו שומרים בפנים ולא מוציאים החוצה כמו דברים סודיים שאנחנו רוצים מאוד לספר למישהו אבל אנחנו לא סומכים על אף אחד, או שזה בגלל שאנחנו מתאפקים לא להגיד דברים שאנחנו מאוד רוצים להגיד.. פשוט עוצרים את עצמנו מלהתבטא בעזרת קילוף ופציעת השפתיים.
עצה שלי- פשוט תרגעו- תפסיקו לדאוג יותר מידי על דברים ומטלות שיש לכם לעשות או שתכננתם לעשות, לפי מה שלמדתי מעצמי זה שמהרגע שהורדתי מעליי את התיק עם כל האבנים הכבדות - התחלתי פחות ופחות לקלף בלי להרגיש. פשוט תהיו מודעים באותו רגע שאתם מקלפים ובמקום לקלף תתעסקו במשהו שישכיח ממכם את הקילוף או יותר נכון ישכח ממכם את האבן הכבדה שיושבת לכם על הלב וכך זה יעזור לכם להשים לב לעצמכם ולהימנע מהקילוף.
ועוד רעיון שעלה לי לראש כרגע- תחזיקו איזה חפת ביד כמו עט, כוס או משהו באותו רגע שבא לכם לקלף ככה יהיה יותר קל לא לקלף.
בהצלחה לכלום! ומאחלת שנמצא דרך אחרת נורמלית לבטא את עצמנו במקום הקילוף!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואי מה אומר ומה אגיד. עשר שנים הדף עומד ואנחנו ממיכות לקלף (אני חדשה פה אבל קלפנית מיומנת). אוכלת את הבשר בתוך הפה וגם את השפתיים, אמנם עושה זאת במיומנות וכמעט ללא פציעה, אבל פנים הפה שלי כמו מצולק ומעובה נראה לי שזה הרגל שנובע מתוך לחץ ומתח שלא נפרקו כהלכה וגם אצלי הוא ממש מהילדות. אני מאוד חוששת מהנזק האסטטי וגם מקמטים שאולי יקדימו להגיע משום ההתעסקות עם הפנים. לא נראה שההמלצות כאן עזרו למישהי.... נראה לי שאולי כדאי לנסות להחליף בהרגל אחר. אני אנסה דברים ואעדכן. להרגע בהחלט יכול לעזור ואולי גם למרוח ליפסטיק.
בייוש

[פלוני_אלמונית*]

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מושכת את שפתיי... חייבת להפסיק.

[מכורה_לקילוף_שפתיים_מאז_שזוכרת_את_עצמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שיאו איזה הקלה לקרוא את כל התגובות שלכן!!!
מיום שאני זוכרת את עצמי אני מכורה להרגל הדבילי הזה. ומתי זה בא? כשאני מנסה להתרכז. בזמן לימודים בזמן עבודה בזמן צפיה בסרטים כשדעתי מוסחת ואני לא שמה לב היד לבד מטפסת לשם מחפשת פרצת עור קנטה שתסקים להתקלף וחופרת אותה עד שהיא מתקלפת. אז אם העור היה יבש זה כיף לי להרגיש שהורדתי את העור היבש ועכשיו אני עם החדש אבל למחרת אין עדיין עור יבש וכשאני מקלפת את החדש מתחיל לרדת דם ואז אני קולטת מה אני עושה לעצמי ונשבעת שלא אעשה זאת יותר. ומה נראה לכם? אחרי יומים העור שם מתקשה ואז כבר קשה לעצור את עצמי מלעשות את זה.. השפתיים שלי תמיד פצועות ולא יפות כולם מעירים לי על זה אבל לשווא. אז נכון ששפתונים לא עוזרים כל כך אבל אני אישית נרתעת מלקלף כשהם שומניות אני נהנת לקלף שזה יבש יותר ולכן דואגת לשים כל הזמן שפתונים (יש איתי תמיד מכל הסוגים וכל הצבעים. ) תכלס? כולנו יודעות שברגע שלא נשים לב היד תגיע לשם.
בקיצור. כל אחד והשריטה שלו. שמחה לדעת שיש עוד שרוטות כמוני.

[242*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פוצע שפתיים ותיק (בערך 30 שנה) הצורך בא והולך והוא קשור באופן ישיר לחוסר שקט ומתחים.
בשנה אחרונה אני נוטל כדור נגד חרדות (לאחר כמה ביקורים אצל פסיכיאטר) ולפני כחודש החלטתי להפסיק עם הכדורים מכיוון שלא הייתי בטוח אם הם מסייעים לי.
הפסקה של כדורים מסוג זה מתבצעת בהדרגה ולאורך זמן עכשיו מה שמעניין הוא שבמשך השנה האחרונה לא נשכתי שפתיים אבל ממש לא שמתי לב שהפסקתי עם זה אלא רק בחודש האחרון כאשר התחלתי להוריד בהדרגה את הכדורים וחזרתי לפצוע את השפתיים.
עכשיו אני מבין שהכדורים כן הועילו באופן כללי להפחית חרדות וגם העלימו באופן סופי את נשיכת השפתיים לכן אני שוקל לחזור וליטול את הכדורים.

[מתה_להפסיק_אבל_לא_מצליחה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נושכת ומקלפת את השפתיים שלי בצורה פשוט מזעזעת עד כדי כך שאני עושה שאת תוך כדי שינה. לא מזמן נוצר לי פצע נוראי שנראה כמעט כמו הרפס רציתי לדעת האם ניתן לטפל בזה .. בנוסף האם כדאי ללכת לרופא על מנת לבדוק את הבעיה הזו לעומק?

[פלוני_אלמוני*]

יש פה מישהו מוסמך שעונה לשאלות כאן ?