ניתוח לתיקון הלב

שליחה על ידי לבלוב* » 05 מאי 2010, 16:07

התינוק שלנו עתיד לעבור ניתוח לב פתוח, הוא נולד עם מום לב בשם פאלו.
אשמח לשמוע מהורים שחוו חוויה דומה.

שליחה על ידי אחת* » 05 מאי 2010, 17:02

המון בריאות ואושר, שיעבור בקלות!

שליחה על ידי לבלוב* » 05 מאי 2010, 19:08

תודה!

לבלוב יקרה
אני מכירה מקרה דומה,
לא יודעת אם זה אותו מום בדיוק אבל
היום התינוק הזה בן 23, נגן פסנתר מבריק, חי חיים מלאים וטובים
אלה רגעים מפחידים כמובן אבל יש היום המון נסיון עם הניתוחים האלה וזה יכול אולי לעזור לעורר אמון ואמונה
שהניתוח יעבור בשלום ושיקירך הפעוט יעמוד בזה בהצלחה
אתכם בלבי במלא הכח, ועם איחולי הצלחה בקלות

שליחה על ידי לבלוב* » 06 מאי 2010, 08:56

וזה יכול אולי לעזור לעורר אמון ואמונה
זה בהחלט עוזר.

תסתכלי גם ב סגירת חור בלב עצות

אולי בתנועה מתמדת תוכל לעזור.
@}
המון בריאות ואושר, שיעבור בקלות!

שליחה על ידי לבלוב* » 10 מאי 2010, 01:16

תודה,
אשמח לשמוע עוד.

לבלוב יקרה
מזה זמן רב אני רוצה לפתוח כאן דף בנושא ילדים שנולדו עם מום לב.
בני אהובי בן השש נולד עם T.O.F ועבר ניתוח לב פתוח סביב גיל שנה.יש כל כך הרבה שהייתי רוצה לספר ולשתף אותך בו.
אולי נתחיל בך.
מה היית רוצה לדעת?

תודה לך שפתחת את הדף הזה.
אני חשבתי לקרוא לו אין דבר יותר שלם מלב שבור

לבלוב יקרה, בני נולד גם הוא עם מום בלב, ועבר ניתוח בגיל 4 חודשים, אומנם לא מה שהזכרת אבל כיום הוא ב"ה בן שלוש ילד נהדר, אשמח מאד לדבר איתך אם תרצי 03---9361721 בהצלחה, ואשמח לסייע בכל אשר אוכל.

מאחלת לכם בריאות, אושר, הצלחה, ימים טובים. שולחת אור וכוח חיבוקים וחיזוקים אהבה ואמונה שהכל יבוא על מקומו בשלום!

שליחה על ידי נעמה* » 11 מאי 2010, 00:10

אני התינוקת

עברתי ניתוח VSD בגיל שמונה (שנים). בטוחה לגמרי שלהורים שלי זו הייתה חוויה קשה הרבה יותר מאשר לי, ומכיוון שמדובר בגיל שאני כבר זוכרת היטב אני יכולה לומר שהחיים שלי פשוט השתנו באופן דרסטי לאחר הניתוח הזה, פשוט שיפור אדיר באיכות החיים. וההתאוששות אצל קטנים כאלה היא בדרך כלל מהירה. מאחלת לכם הרבה בריאות.

שליחה על ידי לבלוב* » 11 מאי 2010, 08:27

תודה לכל המעודדות.
נעמה,
שיפור אדיר באיכות החיים
הבן שלי לא סובל לידיעתי מכלום. המום לא מורגש בחייו כרגע, חוץ מנשימה מעט כבדה. יש לי פחד שהניתוח דוקא ישנה את תמימותו ומצב רוחו המצוין.
איך היו חייך לפני הניתוח?

שליחה על ידי נעמה* » 11 מאי 2010, 09:31

כשהייתי ממש קטנה גם אצלי זה לא היה מורגש במיוחד (לא זוכרת, כך ההורים שלי אמרו). הייתי בביקורת שנתית בתקווה שהחור יסגר בעצמו, אבל זה לא קרה. בסביבות הגן או כתה א' נהיה לי קשה מאוד לעשות דברים: גרנו בקומה שלישית והייתי מגיעה הביתה סחוטה מהעליה במדרגות ונשכבת ישר על פוף שהיה בכניסה. בפעילויות בבית הספר שהיו קלות לכולם השתרכתי מאחור והתנשפתי. זכורה לי פעם אחת שיצאנו לטיול ברגל לצפות באפיית מצות לקראת פסח: בהתחלה הלכתי קדימה ולאט לאט נהיה לי קשה מאוד ללכת (מדובר בהליכה קצרה בתוך העיר, כן?) והלכתי לאט לאט לאט. הרגשתי רע מאוד וכנראה גם נראיתי רע מאוד ובסופו של דבר התקשרו לאמא שלי שתבוא לקחת אותי. חוץ מזה שהשפתיים והציפרניים שלי תמיד היו בצבע כחול (טוב, לי זה לא הפריע, רק לאמא שלי שכל הזמן היו מעירים לה שלילדה קר).
אחרי הניתוח התאוששתי ממש במהירות. בהתחלה כאב לי אפילו ליישר את הגב או לנפח בלון (זו הייתה הפיזיותרפיה שלי), אחרי עשרה ימים כבר לא הרגשתי את כאבי הניתוח ואחרי כמה שבועות הייתי פשוט ילדה חדשה. רצתי והתרוצצתי, הלכתי סוף סוף ללמוד שחיה. מאז אין שום הגבלות. תקופה מסוימת עוד הייתי במעקב ולקחתי אנטיביוטיקה לפני טיפולי שיניים ואחר כך הפסקתי, אני חושבת שלא עשיתי זאת על דעת עצמי אלא נאמר לי שאני יכולה להפסיק, אבל לא ממש זוכרת. אה, וכשהייתי בהריון עשיתי גם בדיקת אקו לב עובר. מעבר לזה ביום יום ממש אין שרידים לכך, חוץ מצלקת שבעיני היא דווקא יפה.
בן כמה התינוק שלך? למה את חושבת שזה ישנה את תמימותו?

אשמח מאוד למייל.
SHIREK2 בגי מייל.קום

שליחה על ידי נעמה* » 11 מאי 2010, 13:51

שיר שלי, לא הבנתי למי הבקשה מופנית. אליי? אל לבלוב?

שליחה על ידי לבלוב* » 11 מאי 2010, 15:18

אלי, כי ביקשתי ממנה בדף בית.

הגבתי ללבלוב.
זו הזדמנות להודות לך.טוב לי לקרוא איך נראים הדברים מהצד הזה.כשהוא נולד כולם אמרו לי מזל שהוא לא בת.צלקת לבן זה גברי...
אז לגבר הצעיר יש כבר שתיים.
הלואי ואצליח להעביר לו בריאות וחוסן שעולים מדבריך.

שליחה על ידי נעמה* » 11 מאי 2010, 20:29

מאחלת לכם הרבה בריאות

גם אנחנו עברנו ניתוח (כלומר בני ) לפני 3 שנים בגיל 4 חודשים AVSD אשמח לשתף אותך במחשבות, גם ביעוצים על מנתחים וכד' אנחנו החלטנו בסוף על שניידר... אם תרצי עזרה כלשהי או אני פה וגם בדף הבית

האם אין אפשרות לדחות את הניתוח לגיל קצת יותר מבוגר? אני יודעת שלפעמים מחכים שהחור ייסגר מעצמו.
ונדמה לי ששניידר הוא המקום המומלץ לניתוח, עם המומחים הגדולים בתחום. אנחנו פגשנו שם צוות מקסים וקיבלנו יחס נהדר (אבל אצלנו, תודה לאל, לא מדובר בניתוח, רק בביקורת שנתית).

שליחה על ידי לבלוב* » 11 מאי 2010, 22:14

גלית, מעניין, אני אחת מאלו שדיברו איתך על תרומת חלב אם לילד שעבר את הניתוח במעיים (או משהו כזה?)
עכשיו אפשר להבין את העניין של שתינו לעזור לילד שעובר ניתוח, לא?

בקשר לשאלתך, אני מודה לה' ששלח לי ניסיון שאני לא מבינה בו כ-ל-ו-ם, כי אם זה היה עניין שאני יכולה לשנות בו משהו ולמחות על חוסר טבעיות למשל, בתהליך, זה היה קשה מנשוא.
אמרו לנו מתי לבוא לניתוח, אנחנו באים. כל ילד זה עולם אחר, ילדים עם מום זהה עוברים את הניתוח במועדים שונים ומתמודדים באופן שונה איתו.

הניתוח בע"ה בעוד שבועיים, ואנחנו מקווים שכלל לא יקרה...

לפעמים מחכים שהחור ייסגר מעצמו
כששמעתי לראשונה שחור יכול להסגר מעצמו, הפסקתי לבכות בכי של יומיים.
רק אחרי חודש, במקרה, הבנתי את מורכבות המום.
פאלו (TOF) הוא מום שמורכב מכמה בעיות ובדר"כ לא מסתדר מעצמו.

עברנו כל כך הרבה סביב הבעיה, גם הרבה אור וחיבור למקורות חיוביים ביותר.
הרבה עזרה קהילתית,
הרבה אהבה
עוצמה של רגשות.
אני אפילו יכולה להודות.

ל הצב של אורן, רציתי להגיד על:
גם אנחנו עברנו ניתוח
שאני ממש מזדהה עם הדיבור הזה בגוף רבים. אני גם הולכת לעבור ניתוח. ניתוח לב ממש. ועוד לב פתוח. אני עוברת עם הילד הזה תיקון-לב (-:
ובהיבט אחר, אני מרגישה שהוא זה אני ואנחנו באמת הולכים ביחד כאחד לשם.

גם אני ראיתי את "הטעות שלי" אבל החלטתי להשאיר כך, זה באמת בהרגשה כך, אני זוכרת את עצמי שוכבת מולו כשהוא ישן בלילה, ודואגת או מנסה להפנים את השעות שאני איתו,שעות רוויות דאגה, יש לי כמה תובנות לדוגמא בעניני הנקה - תכיני לך מראש משאבה (יש גם טובות בבית החולים-וגם לדעת לבקש יש בבתי חולים כלים מיוחדים , סטרילים שהם מספקים. אתם בשניידר?)בקיצור תכיני לך דברים שיורידו ממך לחץ, קצת אוכל מוכן למשפחה וגם לך, מוקפא, דברים קטנים שעוזרים ברגע אמת, ולהתפלל.לפחות לי זה עזר מאד.אשמח לשתף אותך במה שתצתרכי ותרצי עוד, בשמחה ,

שליחה על ידי לבלוב* » 12 מאי 2010, 19:39

לפני חודש היינו אמורים להנכס לניתוח, וזה לא יצא בסופו של דבר.
אני מרגישה היום יותר מוכנה, דוקא כי הורדתי במתח העשיה כמו התפילות המרובות ששפכתי על המתיקות הזאת שמחובר/קת לי עכשיו לציץ. (

)
עכשיו יותר אנשים מחלקים ביניהם תפילות עליו. מקסימים.
ועכשיו אני יותר מחוברת אל עצמי בתוך התהליך. אולי.

כן, נהיה בשניידר.

שליחה על ידי לבלוב* » 12 מאי 2010, 20:27

מוזר להגיד, אבל לצד הפחד/העצב/החרדה וכל אלה,
יש גם ציפיה, כמו לאיזו הרפתקאה.

לבלוב, לא הבנתי שזה כל כך אקטואלי.

.
אני באמת לא מבינה בזה כלום, אצלנו זה משהו אחר לגמרי, וחוץ מהתקופה הראשונה של החרדות, אחרי שגילו משהו ולא ידענו מה זה (אני בכוונה לא נכנסת לפרטים, חשוף לי מדי), אני ממש לא במקום שלך. ואני לא מתארת לי איך הייתי עומדת בזה.
אני מעריכה עד אין קץ את האומץ והכוח שלך להסתכל במציאות הזאת שנפלה בחלקך ולחיות אותה כמות שהיא.

המשיכי לספר ולעדכן. @}

שליחה על ידי לבלוב* » 12 מאי 2010, 21:24

זה מדהים, איך מהצד, נסיון יכול להראות יותר קשה.
אומרים, שמי שמלווה את בעל הנסיון, סובל יותר.
נגיד, לא עלינו, אמא לחולת סרטן. או, כן עלינו, בעל ליולדת...
אני מתייחסת עכשיו לעצמי כבעלת הנסיון, לצורך העניין. וכמה שהיה מאד מאד קשה וכואב ומעליב ומפחיד, עדיין, היכולת לעבור אותו ואפילו הזכות להתמודד, נראית יותר אפשרית מבפנים.
גם כי עברנו דרך, אני כבר במקום אחר מלפני חצי שנה, בעת קבלת הבשורה, בקומת מכון הלב בבית החולים בו ילדתי, כשבני היפה בן יום.

אח... באמת התבגרנו. והכי הרבה, מאז הביטול הבלתי נתפס לפני חודש. הדחיה, כלומר.

כשהוא נולד כולם אמרו לי מזל שהוא לא בת. צלקת לבן זה גברי....

טוב, כבר קצת קשה לי להמנע מלהגיב למרות שאני וליבלוב כבר מתקשרות בערוצים אחרים....

בת ה-7 שלי נושאת בגאון את הצלקת שלה כבר שנה ומחצה, וזה ממש לא מזיז לה ללכת בלי חולצה ליד מי שזה לא יהיה.
האמת שבעניין בנים/בנות, גם במקרה שלנו, הבנתי בביה"ח שדווקא עדיף להיות בת (-: כי אז הם מתאמצים יותר לעשות צלקת כמה שיותר קצרה וכמה שיותר עדינה (רק 10 ס"מ אורך ולא יותר....)

_אני ממש מזדהה עם הדיבור הזה בגוף רבים. אני גם הולכת לעבור ניתוח. ניתוח לב ממש. ועוד לב פתוח. אני עוברת עם הילד הזה תיקון-לב
ובהיבט אחר, אני מרגישה שהוא זה אני ואנחנו באמת הולכים ביחד כאחד לשם._

חותמת על כל מילה. ולדעתי אפילו יותר מזה-
לא רק שהלכנו לזה ועברנו את זה ביחד, אלא שאני עברתי את זה הרבה יותר קשה ממנה.....
היא אמנם חוותה את זה פיזית, עם כל התחושות הפיזיות ההכרחיות שאני יכולה רק לדמיין איך הן מרגישות.
אבל אני הייתי שם גם כדי לתמוך בה, וגם נאלצתי להתמודד עם העומס הרגשי והדאגה שלי והכמיהה להתחלף עמה ולעבור את זה במקומה.
וכן, למרות שהיו שם הבנזוג ובני משפחה אחרים ליוו ותמכו, עדיין אפאחד לא ידע ולא חווה את זה בעוצמות שאני חוויתי את זה.

ולאחר הניתוח אני מרגישה שלא רק היא הייתה גיבורה, אלא אני עברתי בהצלחה יתרה את "מבחן האומץ לאמהות" כמו שאני קוראת לזה.
נתתי לעצמי את מלוא הנקודות על ההתמודדות הלא פשוטה הזו ויש בזה משהו עוצמתי שילווה אותי בתפישת ה"אני" שלי - עד סוף ימי.

לבלוב,
רוצה לומר לך שוב שעבור ילדים ניתוח זה דבר הרבה פחות טראומתי מאשר למבוגרים.
כשאמרו לי שבתי תרד מהמיטה 12 שעות אחרי שיצאה מטיפול נמרץ (שזה פחות מ-48 שעות אחרי ניתוח לב פתוח) - התקשיתי להאמין.
אבל זה היה ממש כך.
מאחר ואין לילדים (עד גיל מסויים) את ההבנה מה בדיוק הם עומדים לעבור/עברו, אין להם את אלמנט הפחד שהוא אחד הגורמים שמאיטים את קצב ההחלמה אצל מבוגרים.
ילדים מחלימים בדיוק לפי הקצב שגופם מרגיש שנכון להם. והם הרבה יותר "עמידים" ממה שאנו מדמיינים.

ועוד משהו- חייבת לומר שאת ברת מזל במובן מסויים שהניתוח שלכם הוא בגיל צעיר כ"כ.
אנחנו חיינו עם איום הניתוח עד גיל 3.5 כשבכל חצי שנה-שנה הם אומרים - עוד חצי שנה-שנה.
שיגעו אותי. בגללם אפילו דחיתי הבאת ילד שני כי פחדתי להיות בהריון בזמן הניתוח -שמא העובר ינזק מהסטרס שאני אהיה בו סביב הניתוח שלה.
בסוף כשהחלטנו לא לדחות יותר את הילד השני אז הם כבר רצו לנתח ואני ביקשתי דחייה עד שהקטן יהיה מספיק גדול כדי להשאר כמה ימים בלעדיי. (ולמזלי הם הסכימו).
טוב בגלל העייפות אני מתחילה לדעוך....אכתוב שוב בהמשך.....
את במחשבותיי@}

לבלוב.כל כך מזדהה עם מה שכתבת על בעלי הניסיון.מופלא בעיני האומץ שיש בך להרגיש תוך כדי גם דברים טובים בהתמודדות.
מוסיפה כאן שכתבתי על הצלקת הגברית בציניות גמורה.יש לי רשימה שחורה של כל ההערות ה"תומכות" שקבלנו..מדי פעם אני קוראת וצוחקת.
את הניתוח שלנו דחו בבוקר כשכבר היינו בדרך לשניידר ועם הלב בתחתונים...גם זה קורה.
רציתי להציע לך על אף ש"את לא יודעת כלום" והרופאים מומחים -תשאלי ותבררי הכל לפני הניתוח,תוך כדי ואחרי.כל מה שחשוב לך או לא ברור.
כולם הפחידו אותי כל כך מפרופ' וידנה אבל הרגשתי חייבת לי ולילד שלי שהוא חודר לו ככה ללב.
שאלתי והוא ענה.
יש כל מיני פרוצדורות שלא חייבים לעשות או אפשר אחרת (מדידת חום באמצע הלילה עד ששניכם סופסופ ישנים ועוד)
ויש גם דברים שאולי תרצי לעשות לו בעצמך.(טיול בשמש המבריאה,אמבטיה ועוד)
פשוט רוצה להגיד לך שזה בידיים שלך אפילו ובגלל שזה בית חולים.
חיבוק.

שליחה על ידי לבלוב* » 13 מאי 2010, 20:01

תודה על כל מה שאתן כותבות.

לבלוב, תודה לך על השיתוף.
אצלינו מרחף כבר כשנתיים ניתוח בכף הרגל (כולה?) שמדיר שינה מעיניי ותנועה בחיי היום יום שלי.
הרבה דברים שכתבת והגיבו כאן עוזרים לי.
חשובה מאוד הההכנה של ההורים, וזה אני יודעת מניתוחון קטן שבני עבר בגיל חודשיים והשאיר בנו צלקות גדולות דווקא בגלל היחס של הרופאים.
חשוב מאוד להיות שם ביחד, לדבר ולהוציא כשכועסים או כשחוששים או כשכואב. אחרת זה מצטבר.
חשוב לדעת למי אפשר לפנות לאחר הניתוח להתחזק.
תודה

שליחה על ידי לבלוב* » 19 מאי 2010, 21:33

שלום חברות,
איך אתן ממליצות לי להגיע לבית החולים (המבריאים)?
מה להכין, מה להביא? למה התינוק שלי יזדקק מהבית?
אנחנו גרים רחוק משניידר, אני מתכוננת לגלות של שבוע+

שליחה על ידי לבלוב* » 20 מאי 2010, 22:40

סליחה על ההצתה המאוחרת, מזמן לא נכנסתי לאתר, ולענינינו, אני ממליצה לך עגלה מהבית, או מנשא, דברים שנותנים הרגשה של בית,אני גם הייתי מביאה איזו שמיכה צעצוע קטן,ונזכרתי שאני דאגתי מאד שאני או הוא נחטוף איזשהו זיהום אז הייתי מציעה לך את הדבר הזה שמחטא לידיים (מין נוזל כזה..שקונים- אני לא יודעת אולי כבר קיים שם היום...) ספר טוב בשבילך, ודברים שעושים לך טוב,(שוקולד, מוזיקה וכו...) דבר נוסף שאני זוכרת שממש שנאתי זה לרחוץ אותו שם אולי הדברים השתנו אבל אז היינו צריכים לנקות את הכיור באקונומיקה ולעשות לו אמבטיה בזה וזה ממש היה לי קשה והגעיל אותי,נראה לי מופרך אבל אולי שתהיה באוטו איזו גיגית- אם תרצי אחרי הניתוח שתהיה זמינה,וחוץ מזה שיעבור בטוב, תתפללו הרבה,ובהצלחה, אם את צריכה משהו אני גרה 25 דק' משם, את מוזמנת לכתוב לי, אז בשמחה,ונראה לי קצת מוזר לכתוב- אבל שיהיה בהצלחה, דבר נוסף שנראה לי חשוב,לנו הסבירו וגם הראו את הטיפול נימרץ והצצנו פנימה, לי זה נתן תמונה לפחות איזושהי הכנה אייך הבן שלי יראה כשיצא מהניתוח, ולדעתי זה חשוב,(אגב אצלנו לא הסכים לשתות את כל הבקבוקים האלו רק בקבוק אחד מיד אחרי הניתוח בערך אחרי 24 שעות או משהו כזה של צום ואח"כ הסכים רק לינוק. אז לא לדאוג בקשר לזה.אז שוב אם צריכה משהו את מוזמנת בדף בית שלי.אגב יש שם מקרר בתואי לעצמך אוכל מפנק שאת אוהבת, ובשבת צריך להרשם שם ומביאים לך מנה...

ומעבר לפרטים הטכנים חושבת הרבה על זה שזה בלב, ומה זה אומר מום בלב, (אין דבר יותר שלם מלב שבור?) והשאלה של מי לא היה שלם אולי שלי? ובקשר למה?(אצלנו גילו את המום עוד בהריון) ואבל פתאום בשניידר ראינו את הסביבה פתאום כולם שם - עם בעיות כאלו או אחרות, פתאום הסתכלתי על הדברים אחרת ו"התמקמתי " אחרת ויכלתי להגיד ב"ה ותודה על מה שלא התנסנו בו, ובעיקר להתעטף בהמון האהבה ולשמור עלינו ועל מה שיש לנו. אז "מכל הלב" מקבל משמעות נוספת, אשמח לשמוע -(אלו הרהורים נוספים שעלו לי)

שליחה על ידי לבלוב* » 21 מאי 2010, 12:52

תודה, תודה. יש לי דמעות בעיניים.
אני צריכה עכשיו להאחז בפרטים הטכניים, זה נותן לי ביטחון.
מעניין, את חושבת שיתנו לי להניק אותו מהר?
אתן חושבות שכמה ימים ללא ציצי ישכיחו מליבו המחלים את ההנקה?

ושאלה שקשה לי לכתוב כי אני מפחדת מביקורת אפילו פה:
איך יתיחסו לכך שהוא לא מחוסן?
עשינו את המחקר שלנו והחלטנו עדיין לא לחסן, ויש לי פחד שיזלזלו בנו ויסמנו אותנו כ"האלה".. אתם יודעים...
בלידה זה היה בעוכריי, אני משתדלת לבוא חיובית ואוהדת כדי לקבל יחס דומה.

שליחה על ידי לבלוב* » 21 מאי 2010, 12:54

שזה בלב, ומה זה אומר מום בלב
כמה עבודה עשיתי על זה... איך הילד הזה זיכה לקרב אותי אל עצמי...

והשאלה של מי לא היה שלם אולי שלי?
זה מאד העסיק אותי, למה המסכן צריך לעבור נסיון כזה גדול, אם האמא שלו צריכה לעבוד על הלב שלה?

הי לבלוב
ראשית, גם אני חושבת שזה זמן מצויין להאחז בעיקר בפרטים הטכניים.
אתם עומדים בפני אתגר גדול מכל הבחינות. תשמרי את האנרגיות הנפשיות להתמודדות ה"טכנית" הזו.
את העבודה על המשמעויות של כל זה -יש לכם עוד חיים שלמים לעשות ולברר את הסוגיה הזו.
אנחנו כמעט שנתיים אחרי ואני עדיין לא מרגישה שהגעתי לקצה חוט של המשמעות והסיבה של למה דווקא אני קיבלתי את המבחן/שיעור וואט-אבר הזה.
משערת שמתישהו תהיה לי הארה, אבל זה עדיין לא קרה.....
בכל מקרה גם אני הרגשתי שם במחלקה בעיקר הרבה הודיה על מה שיש וכל שהתברכנו בו.

לגבי החיסונים אני יכולה לומר שאנו הגענו עם ילדה מחוסנת חלקית ביותר (טטנוס,פוליו וצהבת -זו שנותנים ליילודים)
לא יכולה לומר שלא הסתכלו עלינו בגלל זה בעין קצת עקומה, ואפילו ד"ר בירק (שהיא היום מנהלת המחלקה אם אני לא טועה) עשתה לי שיחה לגבי מה כדאי להוסיף לדעתה ומה לדעתה מיותר.
דרך אגב- לא היה לכם סיור במחלקה ופגישה עם האחות הראשית? שם אצלה הנושא עלה לראשונה ואני גם קצת נלחצתי מזה. אבל היא לא אמרה שצריך לדחות את הניתוח בגלל החיסונים ה"חסרים".
אם אין לו שום שום חיסון (אני נתתי את הצהבת רק כי חשבתי על הניתוח ומנות דם ודברים מהסוג הזה) והנושא עוד לא עלה עם אף אחד משם-
הייתי אולי שוקלת להרים מחר טלפון למישהו רק לוודא באלף אחוז שמבחינתם זה לא משהו שצריך לדחות ניתוח בגללו.
@}

החיסונים - לא נראים לי כרגע כבעיה, אבל אולי באמת שווה לברר כדי להשקיט את הלב, בקשר ליניקה, - לדעתי לא ישכח - רק תדאגי לא להחסיר שאיבות וזהלדעתי בערך 24 שעות לא יותר מזה...תלוי בהתאוששות כמובן, אצלנו כאמור לא הסכים ליותר מבקבוק אחד שאוב אפילו אחרי הצום שלו...ורק ינק אח"כ ... חיבוק גדול

שליחה על ידי אימוש* » 23 מאי 2010, 01:44

שלום לבלוב יקרה ונשים יקרות, אני מכירה ומבינה את המסע הזה, זה שכל זמן של שימחה הופך להיות מבורך, שהעבודה כרגע היא על להיות בטוב, בחוזק. לבני אהוב לבי שונתה האבחנה בלב לאחרונה ל papvd - גם דבר מורכב שלפי עצת הרופאים ניתן לפיתרון רק דרך ניתוח ,ואנחנו בדרך. עדיין במפגשים עם רופאים, בייעוצים ובשאלת הלב שלנו מה הדבר לעשותו.
קשה , וחזק ואוהב. אני מאוד מזדהה , מחפשת את דרכי ודרכנו יחד בזה. שולחת הרבה תפילות לבריאות, וחוזק לך, לכולכם. בהצלחה

שליחה על ידי לבלוב* » 23 מאי 2010, 09:30

זה מדהים, איך הכל נהיה כל כך לא אובייקטיבי.
בכלל, בהורות, אני נפעמת מהעדר אובייקטיביות, איך אני לא מצליחה לראות שום דבר מהצד ומאד מעורבבת עם הפלא הקטן.
אז דרך הקולות שלכם, אני נזכרת מה זה מ ו ם ב ל ב. וואו.
איך קיבלתי את הבשורה, כשהיא היתה לי טריה ויותר "מבחוץ".
כמה, כמה, כמה עברנו בהתמודדות עם זה.
וכמה אהבה, למרות, בגלל, בלי קשר, לנס הזה שהוא בני.

שליחה על ידי לבלוב* » 23 מאי 2010, 09:31

ולפרקטיקה:
יש מקום להביא שמיכת פוך? אני לא נרדמת בלי...

לגבי הפוך- קחי בחשבון שהמיטה שלך היא למעשה כורסא שנפתחת בערב למיטה.
מקום אכסון גדול- לא ממש יש שם.
אם זה פוך כזה איכותי כמו שק"ש שאפשר לקפל ממש קטן ולהכניס כל בוקר לתוך משהו ולדחוף בפינה- אז נשמע שווה את המאמץ אם תשני יותר טוב עם זה.
גם ככה המיטה לא מרגישה כמו בבית....קחי בחשבון שבכלל מרחב המחייה שלכם שם הוא די מצומצם. הכל צריך להיות קומפקטי, גם אם לוקחים בחשבון שיש איתך כמה תיקים.
זה אמור לקרות השבוע-נכון?

שליחה על ידי לבלוב* » 23 מאי 2010, 12:01

השבוע, השבוע..
הרגע דיברתי עם המחלקה..
בררר....

קודם כל

.
בקשר לחיסונים, אני זוכרת שהם מאוד בעד - ד"ר בירק אמרה לנו שהיא מאוד ממליצה... אבל זה ברור, הם רופאים וחיסונים זה אחד הדברים שרופאים דוגלים בהם.

הייתי אולי שוקלת להרים מחר טלפון למישהו רק לוודא באלף אחוז שמבחינתם זה לא משהו שצריך לדחות ניתוח בגללו.
שאלת?

ועוד

לבינתיים.

שליחה על ידי לבלוב* » 23 מאי 2010, 13:24

לא אכפת לי שיהיו בעד, אני מכבדת את זה, השאלה אם הם תוקפנים (וסליחה על המילה הקשה) כלפי מי שמחליט לא לחסן.

כלפינו לא היו תוקפנים, אבל אנחנו לא הלכנו לניתוח. לא יודעת אם מבחינתם יש הבדל.

הי לבלוב.
רוב האנשים שאנחנו פגשנו היו טובים ופירגנו.לגבי החיסונים אולי כדאי להתחזק מרופאים שלא דוגלים בהם ולבוא מוכנה נפשית לתגובות מלחיצות(ד"ר ליאורה אוריאל ויש עוד באתר)
אצלינו פרופ' ריין הקרדיולוג אמר לתת רק חלק..כבר לא זוכרת מה.אולי תשתמשי בזה כדי להרחיק מעלייך "נשמות טובות".
לא נעים לי לכתוב את זה אבל במהלך האשפוז גנבו לנו ולהורים אחרים מכל הבא ליד ..לא כדאי להביא חפצים יקרים או לפחות להסתיר היטב.
מוסיפה שאת יכולה להכנס איתו לחדר הניתוח ממש,לחבק אותו עד שמזריקים לו חומר הרדמה ורק אז להפרד.לי עזר שיכולתי להיות שם עד לפני הניתוח ממש.
עוד מוסיפה שעל אף כל מה שכתבתי- כדאי לסמוך.לבטוח ברופאים.להאמין שהם עושים הכל בשביל הנסיך הלבבי שלך .והרופא הכי טוב מנצח בשרביטו עליהם.
ככה אני ואם לא מתאים תמחקי.

אוי..(של אנחה ותפילה ואהבה)
חיבוק.

שליחה על ידי לבלוב* » 25 מאי 2010, 11:06

מחר, מחר, מחר נוסעים לבית חולים!
אני נרגשת, בהיכון, וגם שמחה.. תתפלאו.
היום עושים אצלי בבית סעודת אָמֵנים. יודעות מה זה?
כל כך הרבה התפללו על הילד הזה, וממשיכים, ב"ה. בלי כל התמיכה הקהילתית וההדרכה שקיבלנו והתפילות שנעזרנו בהן, (וה'...), אני לא יודעת איך היינו עומדים בזה.

<אפילו הוא פגש אתמול את הרבנית ימימה מזרחי. מי שלא מכירה לא יודעת כמה זה וואו>

בהצלחה!

שליחה על ידי לבלוב* » 25 מאי 2010, 11:08

תודה על כל מה שכתבתן, אתן נשים אמיצות. טוב לדעת שיש אנשים מנוסים וחכמים בנסיון שכה חדש לי..

שליחה על ידי לבלוב* » 25 מאי 2010, 11:11

ולגבי העצב והכאב? כרגע הם "באיבוד", ואני יודעת שיבואו בעת הניתוח, אין לי מה לעשות איתם עכשיו, הכל דמיונות. ואם שוב ידחה הניתוח? אין לי מושג כמעט איך יראו הימים הבאים בחיי.
אולי הדרמה הכי גדולה בחיים, אולי לא ואולי, כמו שבעלי אומר- נעשה שבת בבית.

יש לי אומץ לעבור דרך המקומות הכי עמוקים כשאני אפגוש אותם. מקוה להשתמש בהזדמנות הזאת. מאד מצפה, למען האמת, להיות מסוגלת להתעמק, לכאוב, לבכות, לפחד.

_היום עושים אצלי בבית סעודת אָמֵנים. יודעות מה זה?
כל כך הרבה התפללו על הילד הזה, וממשיכים, ב"ה. בלי כל התמיכה הקהילתית וההדרכה שקיבלנו והתפילות שנעזרנו בהן, (וה'...), אני לא יודעת איך היינו עומדים בזה.

<אפילו הוא פגש אתמול את הרבנית ימימה מזרחי. מי שלא מכירה לא יודעת כמה זה וואו>_

וואו! לא יודעת את שם הילד, אבל בשמיים יודעים, אז אזכיר אותו גם בתפילה שלי. וגם את ההורים - לקצת שלוות נפש

יש לי אומץ לעבור דרך המקומות הכי עמוקים כשאני אפגוש אותם. מקוה להשתמש בהזדמנות הזאת. מאד מצפה, למען האמת, להיות מסוגלת להתעמק, לכאוב, לבכות, לפחד. וגם להיות מסוגלת לשמוח, להודות, להתפלא, לחיות. הרי הניתוח צריך להצליח, לא?

<הדף שלך שיקף לי קצת ממה שעבר על ההורים שלי , ואני מודה לך על כך>

שליחה על ידי לבלוב* » 25 מאי 2010, 14:08

ודאי שהוא צריך להצליח,
והשמחה הגדולה שגיליתי בימים האחרונים, היא שבכלל יש ניתוח! עד לפני כה עשרות שנים לא היה.
כמה טוב ה'!

שליחה על ידי לבלוב* » 25 מאי 2010, 14:09

אמא נמרה, אני חייבת להגיד לך מי אני.
איך נעשה את זה?

לבלוב,
את יכולה לכתוב "לי" [email protected] .

מאחלת שיעבור בשלום ובהצלחה בעזרת ה'.

שיהיה המון בהצלחה, מתפללת בשבילכם, ודווקא אותנו לא כייסו, אבל לא כדאי להביא דברים שווים בשביל שלוות הנפש. שיהיה בהצלחה ויעבור(סוף סוף) בשלום. גם לזמן הניתוח יש חשיבות כך אני מאמינה, אייכשהו ה' מסובב את הענינים כך שיצא לטובה. נשיקות ובצלחה, ושוב אם את צריכה משהו- אשמח לעזור

חזרנו הביתה.
תודה על התמיכה.
אני עיייייפפפפפפה.
ZZZZZZZZZ

אה,
לילד שלום,
הניתוח עבר בשלום,
ההחלמה טובה.

נדבר

אנחת רווחה.

בריאות שלמה.

כמה חוויות עברנו.... כל כך המון. אני מדמיינת תמיד איך אני כותבת עליהם פה.
מרגישה את התמיכה שלכן,
אני חושבת שאם אכתוב פה, אני רוצה לת גם לכן במה לספר על חווויותיכן, זה לא בלוג.

ל-ב-ל-ו-ב
כמה טוב לשמוע ממכם.
כמה טוב שאתם אחרי.
כשיהיה לך כח תכתבי..אולי זה יפתח כאן עוד.
ועד אז תנוחי ותתרפקי על הקטן ה"מתוקן"(הוא הרי תמיד היה שלם)
ותתרפקי על שיגרה רגילה ורגועה עם תינוק.

הקטן הזה, חזר אלי כזה מתוק ומתוקן.
כתבתי פה בעבר על החשש משינוי אישיותי.
אני מרגישה אותו עוד יותר מחויך וגבוה, כאילו הוא פגש שם מלאכים..
כן יש גם קשיים.
עכשיו למשל הוא לא נרדם כבר כמה שעות..

מעניין, מה אתן אומרות, איך זה הולך עם ההחלמה של הצלעות? זה כואב? או שרק הצלקת על העור כואבת?
וכל התרופות האלה, פתחנו פה בית מרקחת קטן. ולהתקלח כל יום. ממש אתגר! ולחתל יותר.. קודם חיתלתי אותו מעט. עכשיו אני צריכה לשמור יותר על הגיינה, וגם הוא מקבל חומר משתן.. גדול עלי בלי חיתול. בקיצור, אני מופתעת מזה שהעבודה התחילה עכשיו דוקא...

אבל מה אני מתבכיינת, חזר אלי האור של חיי חי.
מצחיק, כלכך הרגשתי הוקרת תודה לדר' פרנקל, שכל הזמן רציתי לרדוף אחריו ולהגיד לו דברים אוהדים.
בפעם היחידה שהצלחתי, הוא ענה לי במבוכה שהוא מקווה שלא נפגש יותר.. אחלה איחול. אפילו חלמתי עליו חלום מעניין. בכל זאת, הוא תיקן לי את הילד!

כל כך הערכתי שהוא הסכים לשים קמיע של התינוק שלי בכיס שלו, ואפילו הסכימו שהוא ישאר עם הכיפה שסרגתי לו בזמן הניתוח!
לא יאומן כמה הם משתדלים בשביל ההורים.

כשחזרתי הביתה עליתי על תופעה מעניינת:
כל מי שפגשנו כמעט, היה או בדואי או דתי.
אהמממ.
אז בדואים מתחתנים יותר בתוך המשפחה=יותר מומים, הגיוני.
אבל יהודים דתיים??
לקח לי כמה זמן לפענח את התעלומה. ואולי אני צודקת- דתיים עושים פחות הפלות בגלל מומים.

אני יכולה לתת לעצמי אות הוקרה.
ביקשתי להיות מחוברת ונוכחת.
בעבר הייתי עסוקה בתפילות ובתהלים בשצף קצף, ובעבר הקרוב הבנתי שכדאי לי לעבור גם דרך עצמי.
ואיחלתי לי להצליח לשמוע את הקולות הפנימיים, הכואבים והקשים.
אז פיתחתי לי ממש מנהג- כל פעם שעלה בכי, הייתי שם כל כולי. כמו תופסת הזדמנות שיכולה לחמוק.
אפילו כשהתחילו להוציא לו חוטים מהגוף, אז כשהוציאו את צינור ההנשמה נורא בכיתי. איזה כיף! בדיוק שם רציתי להיות.
ואחרי כמה שעות, כשהוציאו לו משהו אחר, האחות ביקשה שאצא, כי "אין לנו מספיק כח אדם לטפל גם באמא".
ניסיתי להסביר, שהבכי הזה טוב בעיני ושצריך יותר לדאוג לאלה שלא משחררים. לא ראיתי שקולטים אותי אבל נתנו לי להשאר.
דוקא אז, הייתי אם בובי התינוק החוזר לעצמו ושרתי לו שירים.

בתנועה מתמדת אמרה פה שהיא רואה בכל התהליך הזה גם הצלחה אישית שלה,
כשהיינו בא.ק.ג האחרון, ראיתי שם מדבקה ישנה דבוקה על משהו, שכנראה היו נותנים ממנה פעם לילדים בטיפול, והיה כתוב בה:
אני גיבורה.
איך רציתי אותה! אבל התביישתי.

ובקשר לבכי שאני מספרת עליו, הדבר החזק ביותר הוא, שכשאני מנקה לכלוך מבפנים, או אז אני יכולה באמת לעלות מעלה מעלה לתפילה מוצלחת באמת.

בובי שלי הגיע מהניתוח, במעליות האחוריות, תינוק קטן בתוך מיטה ענקית.
שעה לפני כן הזמינו אותנו למכון הלב כדי לספר לנו שהניתוח עבר בהצלחה, נשאר רק לסגור עניינים (את הילד שלי). בעלי פקד עלי לחבק את דר' בירק. מרוב בלבול זה גם מה שעשיתי! הייתי צריכה להגיד לו: בתנאי שאתה מחבק את דר' פרנקל (והוא היה מגיע לו למותניים בערך).
הטלפון שלהם תפס אותי כשבעלי ואני נפרדנו לקצת זמן, בהולכי לאוטו, כשאני קוראת שלוש פעמים את מזמור לתודה:

מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ
עיבדו את ה' בשמחה
בואו לפניו ברננה
דעו כי ה' הוא האלוקים
הוא עשנו ולו אנחנו
עמו וצאן מרעיתו
בואו שעריו בתודה
חצרותיו בתהילה
הודו לו ברכו שמו
כי טוב ה' ולעולם חסדו
ועד דור ודור אמונתו

כי בתוך הסערה והפחד, מה שנשאר לי זה בעצם להודות. והנה, הטלפון הכי מתוק הגיע. תודה באמת!

אז חיכיתי לו שם לבד, כי בעלי הלך למנחה, שלוה ושמחה, לא נרגשת מדי.
וכשהוא בא, לקח לי איזה שניה-שתיים להבין שזה אשכרה תינוק שחזר מחדר ניתוח.
רצתי אחריהם- "זה הוא"?
הדבקתי איכשהו את הקצב, הייתי שוות נפש לחלוטין, מודעת לחלוטין למעמד. רואה אותו קצת, מרגישה את שלוותו הישנה, את מלאכיותו המושלמת, את הזוך, אם יש מילה כזאת, וחייכתי.

כמה טוב לשמוע ממך. החלמה מהירה ורפואה שלמה! @}

תודה!

תינוק שוכב, מורדם, מונשם, מחובר לצינורות של מעלה ושל מטה (-;
פניו מתנפחות מבצקת,
העיניים נוטפות חומר נגד דלקת ונראות כאילו בוכות חומר סמיך,
העור צמיגי וחסר חיות.
האמא לא מרגישה רצון להיות שם לידו, להעביר לו אנרגיה ושירים
רק לישון.
הרגשתי כמו בחופשה בסיני, שבה הולכים לים-לאכול-לישון, רק בלי הכיף. ובלי הים. ים-הצפצופים כן.
לא הרגשתי הרבה, חיכיתי שיעבור, שאהובי יתעורר אלי. אפילו פחד לא.
אני יודעת: הרגשתי מורדמת ומונשמת ושוכבת כמוהו.
ובעלי מרביץ תפילות על יד מיטתו. טוב שיש בעלים.

ואז, התחלה של התעוררות, מתחילה במצמוץ שפתיים, זכרון של יניקה, של הקשר שלנו.

הכי קשה היה לי גם כשהוא כבר התעורר ואפילו לא היה בטיפול נמרץ, וביום יומיים הראשונים לא ממש הגיב כהרגלו,
זה לפעול שלא מתוך הענות לדרישות שלו.
אמהות, כך גיליתי, היא הענות לצרכים. לשפת גוף. זאת השיטה שלי בוודאי.
ביום הראשון ליציאה שלו מהט.נמרץ ממש הרגשתי שאני לא מכירה אותו והוא לא אותי, ושם היה המשבר הכי גדול, בכל התקופה.
אבל ברגע שהוא התחיל, וחיוכים היו תמיד סימן ההיכר שלו, הוא חייך יותר גדול ומקסים אפילו מקודם.
איך אומרת חמותי? הוא "smiles factory". טוב שיש חמיות.

אמא אמיצה את. את עושה בדיוק מה שהוא צריך, עוד כמה זמן התקופה הזו תהיה רק זיכרון של הודיה, בעזרת ה'.

קוראת אותך. מודה לך על שהזכרת לי דברים חשובים

. המשך החלמה מהירה!

תודה, אמהות יקרות.

הילד הזה הוא ילד של חיבורים.
הוא מחבר, במי שהוא, במום שלו, אנשים.
מי שבאו לבקר אותי היו מדויקים. היו הרבה אחרים שרצו לבוא ולא יצא בסוף.
למשל, חצי אחותי שלא שמעתי ממנה מלפני הלידה, הופיעה בול אחרי ששלחנו אותו לניתוח.
היו לי ציפיות לשקוע בתהלים (וגם לגמור אותו במהלך הניתוח! יפה לי!) אבל הבחנתי בהזדמנות והתנגדתי להתנגדות, וישבתי איתה איזה שלושת-רבעי שעה.
לפניה הגיעה 100% אחותי בחשש שאני אעיף אותה משם אבל זה היה מעולה שהיא באה, עזרה לנו איתו, גם כשהוא התעורר והיה בצום (תינוק בצום, הייתן מאמינות?) היא פינקה אותו ופעם ראשונה בערך ב8 שנים האחרונות שאני רואה אותה בלי איזה ילד עליה, רק היא בשבילנו..
ו"בתנועה" וביתה המנותחת המקסימות,
ואמא שלי שסופסוף היתה לה הזדמנות להראות לי כמה היא רוצה לעזור ולי לתת לה את הזכות.

יצא לי אפילו לפגוש מישהו שהכרתי פעם, בטיפול נמרץ. איזו שותפות גורל!

הניתוח והלידה של אותו ילד, ארכו בערך אותו זמן. לא מדהים?
בדיוק חצי שנה ויום אחרי שהוא נולד.
ובשביל הסימבוליות- בדיוק חצי שנה אחרי יום הגילוי של המום.

אני לא מצליחה לנחות,
אני לא מצליחה להודות,
אני לא מצליחה לקלוט
שהבן שלי מתוקן, שאין לו מום בלב
ושחזרנו הביתה בריאים ושלמים.

<בקיצור, קצת דיכאון שאחרי ה"היי" של כל הרגשות והכוונות וכו'>

נראה לי שאת צריכה לישון קצת. חוץ מזה האדרנלין עוזב עכשיו, זה לא דיכאון, זה פשוט לא "היי".

לבלוב יקרה
קחי את הזמן יש לכם את כל החיים לעכל לקלוט להודות
אנחנו כבר אחרי שש שנים ועוד מעכלים ומעבדים
כל קיץ הוא הזדמנות חדשה לפתוח כי הצלקת המרשימה (בעצם שתיים)אוספת לבד משמש גם מבטים ותגובות.אני משתדלת לא להתערב ולהניח לבחור -בן שש וחצי- להתמודד לבד
אבל המבטים שלו המחפשים אותי מכאיבים לי בלב.כאילו מחפש כח או אישור לעצמו,לתשובות שהוא עונה.
הכי אני שונאת מבטים של רחמים.
כמו שקראתי במילותייך אני אומרת לעצמי שיש בהתמודדות כזו הרבה עוצמות.ואמת.וחיבורים.

מקסים כל מה שאתן כותבות.

לבלוב ותינוקי ברכות חמות לכם

ספרי איך הסתדרתם עם הצום בשעות שלפני הניתוח (נדמה לי 6) ואחריו?

תודה על הברכות,
מה שלא סיפרו לי, משום מה, הוא שאפשר גם עירוי, וגם היה לו חיבור לעירוי כבר מאמש.
אני, מהרגע ששמעתי שהוא יהיה בצום, ועוד הניתוח שלו הוא השני בתור ביום שלו, מה שאומר שאי אפשר באמת לדעת באיזו שעה הוא,
נכנסתי לחרדות ולעיסוק רצוף במה יהיה אם הוא יהיה רעב. זה טירף אותי.
אז כשהוא התעורר משנת הצהריים לפני הניתוח, ביקשתי עירוי ושמו לו, והוא, המתוק עדיין רצה להתנחם ביקיצה על ידי מציצה של משהו, ולקח מוצץ שהוא אף פעם לא לוקח.
ורדי, ברוכה הבאה לדף. אפשר לשאול, מה הקשר שלך לנושא?

אגב, 4 שעות צום אבל עד שעתיים לפני הניתוח אפשר גם מים עם סוכר.

קראתי

ו

, לשימושכן...

כמה התפללנו על "ישועת ה' כהרף עין",
שיתרפא בנסים ושלא יהיה ניתוח.
כמה ימים לפני הניתוח קלטתי, ועכשיו אני מבינה את הנס עוד יותר:

ניתוח של 4 שעות לדבר כזה זה הרף עין! מצחיקים שכמונו, איזה נס שיש דבר כזה, עם רופאים מומחים כאלה, עם ידע עשיר ומנוסה כזה.

אני מאושרת היום, כי ב"ה, חזרנו היום מביקורת בשניידר והכל נראה מצוין!
והשמחה של היום- הורידו לו הרבה במינון התרופות! כמעט יצאתי במחולות!

למזלי הגדול הפעם אין לי קשר ישיר לנושא,
אך כשאני רואה את חברותי רישגלית ובתנועה נכנסות לדפים אני בד"כ נכנסת,
ובייחוד לדף המדבר בנושא הקשור לילדיהן שאהובים עלי ויקרים לי.

נושא הצום בתינוקות ואף בפעוטות יונקים מטריד אותי באופן כללי
וההתמודדות איתו מעוררת השראה, במיוחד עבורי. תודה

_אך כשאני רואה את חברותי רישגלית ובתנועה נכנסות לדפים אני בד"כ נכנסת,
ובייחוד לדף המדבר בנושא הקשור לילדיהן שאהובים עלי ויקרים לי._
תודה יקרה. במקרה או לא במקרה אני חושבת עלייך הרבה בימים אלה (-:

_חזרנו היום מביקורת בשניידר והכל נראה מצוין!
והשמחה של היום- הורידו לו הרבה במינון התרופות!_
איזה יופי!
את יכולה לספר אילו תרופות הוא מקבל? זה נושא שהיה מאוד מאתגר אותי )-: בכלל לא חשבתי על זה - שאחרי ניתוח - ואולי גם לפניו - צריך גם לקחת תרופות, נוסף לכל הצרות.

פוסיד- משתן.
אלדקטון- שומר על מלחים בגוף למי שמקבל חומק משתן...
ושכחתי את שמו של זה שנפרדנו ממנו היום בשעה טובה- תרופה של זקנים להורדת לחץ דם.

אני, באופנית גאה, שעד משכב הלידה לא לקחה אקמול ויותר מזה כבר איזה 10 שנים,
נתתי בלב שלם (וכואב) את התרופות האלה.
בכלל, זה משהו שמלווה אותי מההריון וחזק מאד מתחילת חייו של האהוב הזה- ויתור על עקרונות.
מביא רק ברכה, תאמינו לי. ותנסו את זה בבית.

והנה, הן נשרו לבד, התרופות, בלי מאבק.

הוא בוכה. ביי.

אנחנו מחר פוגשים את ד"ר בירק כחוות דעת שניה , כבר שמענו דעה אחת שהמליצו על ניתוח ובעצם גם היא , אבל מחר רוצה לעשות לו עוד אקו הפעם בטישטוש . הנה זה מתחיל ההתערבויות , ההשפעות החיצוניות הפיזיות , כבר קשה.
קראתי אותך ואתכן בדמעות, חיכיתי לשמוע איך היה ומה איתכם ומאוד שמחה לקרוא את השימחה שנשמעת ממך. שעברתם והצלחתם תודה לאל.
בני בן עוד מעט שנתיים. מחר נדע הרבה יותר על מתי זה קורה ואם...........(אולי אולי לא...ב"ה , אולי הוא נרפא בינתיים). טוב שאפשר לדבר פה. כי עם כל התהליך גם עולה חזק תחושת הבידוד ובדידות בתוך זה, גם הרבה תמיכה ממקומות בלתי צפויים. היום הבנתי שזה גם הרבה קשור לאיך שאני רואה ומסתכלת, מה מוציאה מהשיחה, כמה מסכימה לספר, לחשוף , לשתף. כנראה משפיע על כך שכותבת היום יותר.
היום כל טלפון שהגיע אמרתי לעצמי זו תמיכה.

אנחנו שם באוגוסט.
מחכים להחלטה על ניתוח נוסף ,השתלת מסתם.בא עלינו לגמרי בהפתעה ואני מתרפקת על התקווה...שלא יצטרך.
לא יודעת אם זו התמודדות טובה-לקוות.בדרך כלל מעדיפה להסתכל למציאות בעיניים.

לבלוב, שמחה מאד שעברתם בשלום,בדקתי מידי פעם ופתאום חזרת, ברכות, באמת שכחתי את הקטע של הצום גם אני דאגתי מאד, אבל הוא הרגיש אייכשהו ולא בכה ואפילו לא ביקש, ונתן להם את החיוך הכי יפה שלו- דווקא בכניסה לחדר ניתוח, ואני נכנסתי איתו- וההרגשה הזו שמרדימים לך אותו הידיים, והתרופות של אח"כ...כשחצי הוא יורק על הרצפה... והיום כשרואים את הקו הדקיק, או כמו אתמול כשנפטר הר' אליהו, שהתפלל כ'כ הרבה על בנינו,מין צביטות כאלה קטנות בלב...בכל מיני איזכורים שמזכירים לנו - ב"ה. בכל אופן שמחה בשבילכם- ליבלוב
קוראת את כל השאר, מרגישה את כל הפרקוסים הקטנים האלה בבטן, וכל ההתלבטיות והחששות של "לפני", מחזקת אותכם ואם אוכל לעזור למישהי מנסיוני הדל למזלי- אשמחלעזור פה, או בדף הבית שלי...נשיקות ללבלוב ולכולכן.