נותנת שיתעללו בי

[כלנית*]

מיום ליום אני מתחילה לראות את היתרונות הרבים ב"לשמור מרחק" מאימא שלי, אני מתחילה להרגיש מופרדת ורחוקה ממנה, אני מרגישה חופשיה, לא מחויבת, מתחזקת יותר. אני מתחילה להתנקות מהאנרגיה של "האלימות המילולית" שנספגה בי, ורק מהמקום הנקי הזה אני יודעת שלא אאפשר לאנרגיה הזו להיכנס בי יותר. והכי הכי חשוב שאני הופכת להיות שלמה עם זה.

איזה כיף!

[יולי_קו]

זה מדהים!
איזו דרך אדירה את עוברת!
יבואו עוד עליות, וגם ירידות, אז חשוב לזכור שהחיים ספירליים.
כנראה יעלו שוב ספקות ורגשי אשמה, ותהיה לך הזדמנות נוספת לנקות, לזקק.
אין לזה סוף. אבל זה שווה!
כמו כל חקלאי שכל שנה צריך לעשב את חלקתו מעשבי הבר, בכדי לזרוע ולשתול.
בכל אופן את כבר קוטפת את פירות עמלך.
!!!

[יולי_קו]

חשבתי על שם חדש לדף הזה.
משהו כמו כבר לא נותנת שיתעללו בי

[איש*]

קראתי את התיאור של יוליקו וזה מאד מדוייק. תודה יוליקו.

אצלי, האמא עשתה כל הזמן שימוש בטכניקת "הפרד ומשול", אני סומנתי בתור "הילד הרע" והאחרים (כל אחד בתורו) היו "הילד הטוב". הניגוד הזה כמובן כלל אפליה וקיפוח תמידיים כדי להעניש אותי וכדי שהאחרים יראו ויפחדו. לי לא הייתה אפילו הפריווילגיה לראות מישהו אחר נענש וללמוד מכך מה לא לעשות כי אני הייתי הבכור, וכך תמיד הם למדו להתגלח על הפנים שלי.

האפלייה של האמא, ההתעללות, ההתעלמות והסכסכנות התמידית שלה ביני לבין האחרים ("כדי שלא אקלקל אותם") גרמה להם לזלזל בי ולראות בי רק מכשיר לסיפוק הצרכים שלהם, וככה זה עד היום. כשאני מנתח היום מה קרה שם אני נדהם, כי כילד אף פעם לא עשיתי שום דבר רע שמצדיק ענישה כזו, תמיד הייתי "ילד טוב ירושלים" כזה שדואג אחרים, עוזר להורים ומרצה, רק שלפעמים ניסיתי להיות קצת עצמאי, בדברים ממש קטנים, למשל לא לאכול משהו שלא אהבתי או להתלבש כפי שאני רציתי, או לקרוא ספר אחד בזמן שהם החליטו שאני צריך לקרוא ספר אחר, וההורים לא נתנו לי כי הם רצו שאלך בדרכם ואעשה רק את מה שהם אמרו לי.

במקום לראות בנסיונות העצמאות של הילד התפתחות טבעית ומבורכת ולטפח את זה כדי שהילד יגדל להיות עצמאי, עם ביטחון עצמי ויוזמה אישית, הם ראו את זה כנסיון מרידה בהם שצריך לשבור אותו עד היסוד, כדי לשמור על השלטון שלהם בבית. ההורים שלי שניהם ילדים (באופי) שהתחתנו ועשו ילדים. הם פרימיטיביים שחושבים שילדים קיימים כדי לשרת את ההורים. אם הם עשו אותי, בעיניהם אני רכוש שלהם, ואני צריך להיות אסיר תודה שאני חי בזכותם.

היום אני בתהליך הבראה והתחזקות. אני לא חושב שההורים שלי אי פעם יבינו איזה נזקים הם עשו לי לכל החיים. אני לא מאמין שהם יתייחסו אלי אי פעם בכבוד ובאהבה. התרחקתי מהם וכרגע אין קשר ביננו. אני לא מפחד מזה שהם ימותו כשאנו לא בקשר. מבחינתי אין לי יותר ציפיות מהם. ואולי כשהם ימותו אפילו תהיה לי הקלה בכך שאינם יכולים עוד לסכסך ולפגוע בי.

[כלנית*]

איש,

היה לי עצוב מאוד לקרוא את הסיפור האישי שלך.

אני קוראת אותך חודש ימים, ואני חושבת שאתה בן אדם מיוחד. תמשיך להישאר כמו שאתה כי אתה פשוט מדהים, ומה שהפך אותך לכזה, זה הסיפור האישי הכואב שלך.

תודה ששיתפת אותי.

[כלנית*]

יוליקו היקרה,

_חשבתי על שם חדש לדף הזה.
משהו כמו כבר לא נותנת שיתעללו בי?_

אהבתי מאוד. (-: לא הייתי מוצאת שם מתאים יותר. רק שאם אני מדייקת, אני עדיין לא שם, כמעט שם. אני רוצה להרגיש את זה חזק בבטן ואז אשנה.


איזו דרך אדירה את עוברת!

כל יום שחולף, שאני מוצאת את עצמי מתמידה בשינוי, ומטמיעה את ההתנהגות החדשה שלי עם עם אמא שלי, זה ניצחון עבורי.

וואו, לא להאמין, דברים שנראו לי לפני חודש כבלתי נתפסים, נראים לי היום כאפשריים, ואפילו כדרך חיים.

פתאום, אני קולטת שהמחשבות, והאמונות המוטעות שהיו מושרשות עמוק בתוכי כלפי האימא והמשפחה, משתנות אצלי, והתפיסה החדשה שאני מאמצת נראית לי הגיונית, ונכונה יותר.

תחושת האחריות והמחויבות שהרגשתי כלפי האמא שנים נעלמת לי לאט, ומחזקת את תחושת האחריות והמחויבות שלי כלפי עצמי. כל מניפולציה של אמא שהייתה גורמת לי לרגשי אשמה ולא עובדת עליי יותר, זה קסם עבורי. אני מתחילה להשתחרר מכול הכבלים המשפחתיים שיש בתוכי וזה הופך אותי לחופשיה ומאושרת יותר.

בנוסף, אני מרגישה שאני עוברת תהליך התבגרות עם האמא, נקודת המבט שלי עליה מתחילה להשתנות מ"הילדה הקטנה שבי" ל"אישה הבוגרת שבי", וזה מוצא חן בעיניי.

_יבואו עוד עליות, וגם ירידות, אז חשוב לזכור שהחיים ספירליים.
כנראה יעלו שוב ספקות ורגשי אשמה,לך הזדמנות נוספת לנקות, לזקק.
אין לזה סוף. אבל זה שווה!_

אין לי ספק שיש לי עוד דרך, שהתהליך הוא ספירלי, וכול פעם ההבנה שלי מקבלת עומק אחר. ושיעלו גם ספקות ורגשי אשמה כדי לנקות ולזכך. אני מקבלת הכול באהבה כי אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

תודה יוליקו.

[כוכבית*]

כלנית, נעלמת? איך מתקדם כל התהליך?

[כלנית*]

השם שנראה לי הכי מתאים לדף הזה הוא: "השיעור שלי באהבה והערכה עצמית".
הייתי צריכה לעבור כל כך הרבה סבל, שנים שבוזבזו על כאב ובכי כדי ללמוד את השיעור הזה "באהבה ובהערכה עצמית".

היום העבודה שלי זה אני. המסע חזרה אל עצמי, המסע לבניית "הערך העצמי והאהבה העצמית שלי" .

ההחלטה הכי משמעותית שקיבלתי הייתה להתרחק מאימא שלי, לצמצם מגע למינימום ולהפסיק עם כל הריצוי. ואני נמצאת בשלב שהשינוי כבר הוטמע בתוכי, והפך להיות חלק ממני ואין שום דרך חזרה. ואני מרוצה מאוד מהמקום שאני נמצאת בו.

אימא כבר לא מעסיקה אותי יותר, ההתעללות פסקה לחלוטין. היא מצידה התחילה להתייחס אליי בדרך מאוד מכבדת, היא שמה אותי ואת הצרכים שלי בסדר עדיפות ראשון, והיא אפילו מנסה "לקנות" אותי בכסף ומתנות שאני כמובן דוחה בעדינות.

מה ששמר עליי, זה שלמרות שהתרחקתי ממנה, המשכתי להתנהל איתה בגישה מאוד חיובית.

מה שעוזר לי להיות נחושה בתהליך זה שאני לא רוצה יותר את "השיעור הזה" בחיים שלי, אני עם מתעללים סיימתי. היום אני מבינה איך אפשרתי להתעללות לקרות, ואיך עזרתי לתת לה "במה" ולגיטימציה ובמקביל גם למדתי איך להתנהג כדי לא לאפשר לזה לקרות לי יותר בחיים.

תודה לכול מי שסייע בידי "להבשיל" ולהגיע למקום הזה, במיוחד ליוליקו ולאיש.

וכמובן שיש עוד דרך ארוכה לפניי...

[מודאגת*]

כלנית,

את נשמעת במקום טוב , תמשיכי להתחזק.

המשך דרך צלחה.

[כוכבית*]

בהצלחה לך,כלנית. מגיע לך שיהיה לך טוב, אני התרשמתי ממך שאת אדם רגיש ומיוחד.

[יולי_קו]

כלנית!!!!

הדברים שלך עמוקים מאוד. אני מאושרת בשבילך: חבל הטבור ניתק ואת נושמת בעצמך!

וכמובן שיש עוד דרך ארוכה לפניי...
ברור, כי היא נמשכת כל זמן שקיימת בנו רוח חיים. זה נכון לכל אחד.
לכן חשוב לזכור את הספירליות של התהליך, ולדעת שיבואו ימים שיבחנו את התובנות הנוכחיות שלך. ולא תמיד באופן קל, זורם ונעים.
וגם זה ישתנה.

פשוט המשיכי להקשיב לאיתותים שהגוף שלך שולח לך. הוא אומר אמת. הוא עוזר לך לשמור על עצמך. להכיר את גבולותיך.
עם מה שעולה, עם חומרי היומיום אפשר להמשיך במחקר ובגילוי העצמי.

אחת המסקנות שעולות היא שהאושר הוא כאן ועכשיו. בלי תרוצים. (יש ימים שאני מרגישה את זה).

ואחר כך את יכולה להודות לכל מי שעוזר לך לצמוח ככה. אפילו (ואולי בעיקר) לאמא שלך.

אני מעריכה מאוד מה שאת עושה.

אם תחליטי לפתוח דף חדש אשמח אם תכנסי לדף שלי להזמין אותי לבקר בו.

[כלנית*]

@} @} @}

[איש*]

כלנית, אני מאד שמח בשבילך.

[כלנית*]

היי איש,

ראשית, אני רוצה לומר לך שישנם משפטי מפתח שכתבת לי, שמהדהדים שוב ושוב בתוכי, כמו למשל: "תהיי חזקה, אל תהיי טובה". "החולשה שלך מזינה את ההתעללות שלה". "לא לאפשר לאף אחד להחליש אותך". "המחויבות שלך היא לעצמך, תמיד את במקום הראשון". "את לא הבעיה, אף פעם לא היית הבעיה" ועוד. מדהים איזו השפעה יכולה להיות לקשר וירטואלי.

לאורך כל התהליך, שמת לי מראה ענקית מול הפנים שהיה לי קשה מאוד "לעמוד מולה", אבל זה מה שבסופו של דבר גרם לי להתפכח, וקידם אותי.

מאחר ויש לנו פצעים דומים, ואני חושבת שגם רמת המודעות לא שונה בהרבה, ואני יודעת שאתה עדיין עובר תהליך בעצמך, יש לי שאלה אלייך.

כתבת אני לא חושב שההורים שלי אי פעם יבינו איזה נזקים הם עשו לי לכל החיים.

היום כשאתה מודע לכל הנזקים שההורים שלך עשו לך, איך אתה מתמודד עם זה? למה אתה כותב "שהם עשו לך נזקים לכל החיים"? מה התחושה שלך מול ההורים כשאתה מבין את זה? מה אתה עושה היום כדי למזער את הנזקים ולהחלים?

תודה לך, הקורא והכותב הנאמן של הדף הזה. (-:

[איש*]

כלנית, שלום.

שמחתי מאד לשמוע שאימא התחילה להתייחס אלייך בדרך מכבדת.
גם היה טוב לדעת שלמרות שהתרחקת ממנה, המשכת להתנהל איתה בגישה מאוד חיובית. אני, לצערי, לא הצלחתי לכבוש את הכעס והכאב והגבתי אחרת. אני מקווה שאזכור את מה שלמדתי ממך ובפעם הבאה אתנהל יותר טוב.

---

לשאלותייך:

למה אתה כותב "שהם עשו לך נזקים לכל החיים"?

תראי, השנים הראשונות של כולנו די מעצבים את האישיות והנטיות שלנו. ובגלל שאנחנו מתחילים את חיינו בתוך משפחה כולנו לומדים בבית שני דברים מאד חשובים. 1) מה הערך העצמי שלנו. 2) איך להסתדר עם אנשים אחרים.
מי שגדל עם הורים שאוהבים אותו באמת ותומכים בו, כפי שהוא בלי רצון לשנות אותו, מפתח תחושה שהוא אדם שלם בעל ערך כי עובדה שאוהבים אותו. יש לילד כזה תזכורת יומיומית שהוא שווה בזכות עצמו. ילד/אדם כזה מתנהל ביחסיו עם ילדים/אנשים אחרים מתוך תחושת ערך עצמי גבוה ובדרך כלל החברה משקפת לו את זה בחזרה ומכבדת אותו.
לעומת זאת, ילד שגדל עם הורים מזניחים, מתעללים, מנצלים וכו' מקבל פירורים קטנים של אהבה ורק בתנאי שהוא עונה על ציפיות ההורים ממנו (מתנהג בדיוק כפי שהם דורשים - ילד מרצה). ילד כזה לא יכול להרגיש שהוא אדם שלם ובעל ערך כי עובדה שהוריו לא אוהבים אותו בזכות עצמו אלא כי הוא ממלא איזה צורך שלהם.
יותר מזה, ילד שנדרש להחניק את עצמו ורצונותיו האמיתיים ולהתאים את עצמו לציפיות ההורים, גדל בנתק מעצמו. הוא גדל בחוסר מודעות לצרכיו ורצונותיו האותנטיים כי אף פעם אינו יכול לבטא את עצמו ואת מי שהוא באמת. תמיד הוא נדרש להתנהג כפי שאחרים רוצים. זה יוצר בלבול עצום ותחושת חוסר סיפוק תמידית כי אי אפשר לחיות חיים בריאים כשהאדם לא מודע לעצמו ולצרכיו.
ביחסים עם אנשים אחרים, האחרים בדרך כלל מרגישים את הערך העצמי הנמוך והחולשה הפנימית הזו שהאדם מתנהל מתוכה, וכיוון שרוב האנשים אינם נדיבים ואין להם הרבה חמלה לזולת הם מנצלים את החולשה הזו לטובתם. זה יוצר מעגל משוב שלילי כשהאדם מבין שוב ושוב שאנשים לא מעריכים אותו כאדם אלא את מה שהוא יכול לספק להם.
אלא הם תחושות פנימיות, שגם אם הם לא נאמרות אף פעם במפורש ובאופן מודע, כולנו מרגישים אותן באופן אינטואיטיבי וזה משפיע על כל תפיסת העולם שלנו.
מהבחינה הזו, ההורים שלי עשו לי נזקים קשים לכל החיים.
אמנם אני כעת בוגר ומודע לעצמי במידה מסויימת, ויכול לזהות דפוסי התנהגות ותקשורת לא בריאים ולהימנע מהם, אבל זה לקח לי הרבה זמן ומאמץ להגיע למקום הזה, והתחלתי את החיים שלי במינוס עם חסך עצום. לכולנו יש כמות מוגבלת של אנרגיה ובמקום לפתח את עצמי נאלצתי להשקיע את מירב האנרגיה בריפוי הפצעים האלו (והם עדיין לא החלימו).
אני מקווה שבעתיד הדברים ישתנו, אבל אי אפשר לדעת.

היום כשאתה מודע לכל הנזקים שההורים שלך עשו לך, איך אתה מתמודד עם זה?

1) התרחקתי מהם פיסית וכרגע אין ביננו קשר. 2) המודעות לנזקים שהם עשו לי עוזרת לי להתמודד עם כל רגשות האשמה המזוייפים. כשעוד חייתי בהכחשה וסיפרתי לעצמי שיש לי הורים טובים שעשו פה ושם טעויות קטנות, הרגשתי צורך להתקשר אליהם, לדאוג להם, ובאופן כללי לרצות אותם עד כמה שיכולתי. היום אין בי את הצורך הזה. עדיין יש בי מידה מסויימת של כעס עליהם ואני חושב שאם הם נהגו איתי בהזנחה, התעללות, אפלייה וסכסכנות, לי אין שום מחוייבות לדאוג לאושר שלהם. וכך המודעות עזרה לי להיפטר מרגשי האשמה המזוייפים.

מה התחושה שלך מול ההורים כשאתה מבין את זה?

כלפי עצמי התחושה היא של חוסר מזל. נולדתי (שלא מרצוני) לאנשים שלא לוקחים אחריות על הילדים שהביאו לעולם, ולכן אני כל החיים למדתי להסתדר לבד ולסמוך רק על עצמי. התחושה כלפיהם היא בעייתית יותר, זה תערובת של כעס וחמלה כי גם הם קורבנות בעצמם. לפעמים יש לי תקווה שהם יבינו מה הם עשו וינסו לתקן, ולפעמים אני חושב שזה כנראה אף פעם לא יקרה.

מה אתה עושה היום כדי למזער את הנזקים ולהחלים?

המודעות עוזרת לי לא לחזור על שגיאות שעשיתי בעבר. לא תמיד בהצלחה אבל יש שיפור משמעותי. אני גם מנסה לבנות לעצמי חיים אחרים נפרדים מהמשפחה המקורית שלי. אבל זה תהליך איטי שדורש הרבה סבלנות.

[כלנית*]

היי איש, (-:

גם היה טוב לדעת שלמרות שהתרחקת ממנה, המשכת להתנהל איתה בגישה מאוד חיובית. אני, לצערי, לא הצלחתי לכבוש את הכעס והכאב והגבתי אחרת.

אני מתארת לעצמי שהיה לך קשה, ובצדק.

לפני שנתיים הבנתי שאני חייבת להתנקות מהרגשות הקשים שיש לי כלפי אימא שלי, ידעתי שהכעס, הזעם וכו' שיש לי כלפיה קושרים אותי אליה. הבנתי שרק כשארגיש כלפיה רגשות חיוביים שם אוכל להשתחרר מההשפעה שלה עליי. ובאמת בשנתיים האחרונות, עבדתי בעיקר על להרגיש ולעבד את הרגשות הקשים שהיו בתוכי כלפיה, והיה בי המון. עברתי מעין תהליך "אבל" מייסר על כל הנזקים והחסכים שנגרמו לי בגללה עד שהגעתי לשלב של קבלה והשלמה. ולשמחתי הצלחתי להתנקות מהמון רגשות קשים, ולכן היום אני יכולה להתנהל איתה בגישה חיובית, אחרת אין סיכוי שזה היה מתאפשר.

שמחתי מאד לשמוע שאימא התחילה להתייחס אלייך בדרך מכבדת.

אימא שלי לא יודעת להתייחס לאף אחד בדרך מכבדת, אבל היא כן יודעת עם מי היא יכולה להתעסק. והיום היא למדה שאיתי היא לא מתעסקת יותר כי אני לא מאפשרת לה. משהו בתדר שלי משדר לה שאסור לפגוע בי יותר וכתוצאה מזה ההתנהגות שלה כלפיי השתנתה והיא מתנהגת אליי בדרך שמכבדת אותי ואת הצרכים שלי.

_ביחסים עם אנשים אחרים, האחרים בדרך כלל מרגישים את הערך העצמי הנמוך והחולשה הפנימית הזו שהאדם מתנהל מתוכה, וכיוון שרוב האנשים אינם נדיבים ואין להם הרבה חמלה לזולת הם מנצלים את החולשה הזו לטובתם. זה יוצר מעגל משוב שלילי כשהאדם מבין שוב ושוב שאנשים לא מעריכים אותו כאדם אלא את מה שהוא יכול לספק להם.

נכון, אנשים "מריחים" באינסטינקט שלהם את התדר של האדם ולפי זה מתנהגים אליו. אבל הבעיה היא שבגלל ההתעללות בילדות אנחנו מושכים בבגרות אנשים ומצבים שמעוררים שוב ושוב את פצעי הילדות ניצול, דחייה, נטישה וכאן זה מעגל אינסופי כואב ומתסכל עד שמתעוררים ונהיים מודעים.

מהבחינה הזו, ההורים שלי עשו לי נזקים קשים לכל החיים._

אני חושבת שהנזק הכי גדול שהורים מתעללים עושים זה לא שהם לא סיפקו את הצרכים, וזה לא האנשים האחרים זה הדיכוי ושבירת הרוח של הילד כדי להחליש אותו ושיוכלו לשלוט בו. והנזק הזה גורם שבמקום שהבוגר יקדיש את האנרגיה שלו להתפתחות האישית שלו, הוא צריך להשקיע את רוב האנרגיה שלו בהישרדות שלו. התחושה היא שאתה בקושי מחזיק את הראש מעל המים כי אתה עוד רגע טובע.

אמנם אני כעת בוגר ומודע לעצמי במידה מסויימת, ויכול לזהות דפוסי התנהגות ותקשורת לא בריאים ולהימנע מהם, אבל זה לקח לי הרבה זמן ומאמץ להגיע למקום הזה, והתחלתי את החיים שלי במינוס עם חסך עצום. לכולנו יש כמות מוגבלת של אנרגיה ובמקום לפתח את עצמי נאלצתי להשקיע את מירב האנרגיה בריפוי הפצעים האלו (והם עדיין לא החלימו).

נכון, אתה צודק. ברור שלהתחיל כך את החיים מבטיח כישלון יותר מהצלחה. אבל זו המציאות שלך וכך אלוהים רצה, והיום הוא רוצה אותך אחרת לכן הוא ניער אותך, וזה לא מובן מאליו, לא כל אחד זוכה לזה ואני חושבת שזו זכות להיות במקום הזה, ואתה עדיין לא יודע מה התכניות שלו כך שאי אפשר לדעת.

יש משפט שקראתי איפשהו שמצא חן בעיניי מאוד שאומר:" דברים קשים אינם קורים כדי שתתלונן ותיכנע, הם קורים כדי לשבור אותך לרסיסים ולבנותך מחדש כך שתוכל להיות כל מה שרצית".

אני מקווה שבעתיד הדברים ישתנו, אבל אי אפשר לדעת.

אני מאמינה שיגיע הרגע ואתה תקטוף את פירות עמלך, ואתה תגיד שכל רגע של כאב וסבל שעברת בתהליך היה שווה כדי להגיע לרגע הנוכחי.

יש לי תקווה שהם יבינו מה הם עשו וינסו לתקן, ולפעמים אני חושב שזה כנראה אף פעם לא יקרה.

צר לי להגיד לך אבל ההורים שלך לא יודעים שהם לא בסדר, הם לא מבינים שהם עשו לך כזה נזק, הם חושבים שהם הורים טובים. כך שלא כדאי לקוות שהם ינסו לתקן כי הסיכויים שזה יקרה קטנים כי מבחינתם הם לא עשו שום דבר רע כך שאין מה לתקן. מצחיק אותי שאימא שלי, חושבת שהיא אימא טובה והיא בכלל לא יודעת מהם הצרכים של ילד, בשבילה מספיק שהיא נתנה משהו היא כבר מרגישה אימא טובה. (ואני אפילו לא מנסה לתקן או להוכיח אותה)
ברמה האישית, הבנתי מזמן שאין לי עם מי לדבר ואין לי למי לבוא בטענות והאשמות כי הצד השני חיי בהכחשה ובהדחקה והוא ברמת התפתחות מסוימת, ואין לו מושג על מה אני מדברת ולכן את כל העבודה עשיתי עם עצמי, הם בכלל לא יודעים מה אני עוברת.

אבל זה תהליך איטי שדורש הרבה סבלנות.

זה לא תהליך אינסטנט, זה תהליך איטי שדורש הרבה כוח רצון, אומץ, התמדה ונחישות. ויש בי בפנים, עמוק בתוכי אמונה חזקה שזו הדרך הכי נכונה.

[לב_שומע*]

תודה איש על הכנות שלך.
אתה עוזר לי מאוד להבין דברים בתוך עצמי במה שאתה מספר.
אני באופן אישי מרגישה הרבה שיש משהו שניתן לגישור רק באופן חלקי בין היכולת החיובית להיות כן באינטראקציה בונה עם הורים פוגעים, ממקום ששומר על עצמו, ובכל זאת אינטראקציה, ובין היכולת החיובית גם כן לשים קו ולהתנתק לגמרי בדרך ששמה גבול להרעלה, שבמידה מסויימת נמשכת גם כשהם כבר לא פוגעים, מעצם זה שהם מי שהם, מעצם ההתייחסות שלהם לכל דבר בעולם בערך גם במסגרת סמול-טוק, ומעצם העובדה שנדרשת מידה כל כך גבוהה של החזקה פנימית בדיאלוג מולם.
אישית עוד לא ראיתי איך אפשר להרוויח את כל הרווחים של שני צידי הסקאלה הזו, בלי לוותר על משהו.

בכל צד של הסקאלה יש בעיני וויתור.
וויתור על משהו שהוא בעל ערך עבורי.

[לב_שומע*]

אופס, הפרח יצא באמצע במקום בסוף...
כלנית, תודה לך על הדף הזה.
מרגש לקרוא אותך.

[יולי_קו]

איש,

מאוד רציתי לכתוב לך בעקבות מה שכתבת לאחרונה, אבל הרגשתי שאני מתפרצת לשיחה פרטית בינך לבין כלנית.
אז שתקתי.
עכשיו אחרי שכלנית הגיבה אני מעזה בכל זאת לכתוב.

אני מאוד מתחברת למה שכלנית כתבה לך, במיוחד כי אני בת לילדה שעברה התעללות כזאת ויצאה מזה.
אני אפילו זוכרת את אמא שלי בילדותי, בחיבור עם אמא שלה (סבתא שלי) עם הדמעות והסבל, ובהתהליך ההתנתקות ממנה.
אמא שלי אשה מדהימה, חכמה, רגישה ונדיבה (טוב, גם יפה ).
היא אדם שכדאי להקשיב לו.
היא אומרת היום (אחרי תהליך התנתקות, וריפוי, וצמיחה אישית) שהיא מודה לאמא שלה (סבתא שלי נפטרה כבר, אבל זה לא ממש משנה, כי התהליך הוא פנימי וכורך עבר הווה ועתיד ביחד). ממש כל יום. שהאמא הזו היא המתנה שלה.
זה נראה לי לפעמים בלתי אפשרי, אבל זו האמת.
אני עדה לכל התהליך הזה: הפגיעה והסבל, הבנה שיש פגיעה, ההחלטה להתרחק, תהליך ההחלמה שיש לו המשך כל החיים אולי, והסליחה (בלי להפגש או ליצור קשר במקרה של אמי עם אמה). הרגישות והחמלה כלפי כל בני האדם הסובלים. והרצון לעזור להם לצאת מסבלם ולעזור להם להיות מודעים יותר.

אני מאחלת לך שתמשיך בדרך שלך לניקוי והחלמה.
אני מאחלת לך שתמשיך לקטוף את הפירות הטובים של העבודה הפנימית שלך.
וגם שתמשיך לעזור לאחרים (כמו שאתה עושה בדף הזה עם כלנית) להחלים מהפצעים שלהם, כמו שרק מי שהיה במקום ההוא יכול.

אני מודה לך על השיתוף וההשראה.

[איש*]

כלנית, לב שומע, ויולי קו

תודה על כל מה שכתבתן.

לב: את צודקת. אי אפשר למשוך את החבל משני קצותיו. כשמנסים לשמור על קשר מסתכנים בהמשך הפגיעה. וכשמתרחקים מאבדים את מעט הטוב שכן היה בקשר. לכל אחד מאיתנו יש מינון שונה של התקרבות/התרחקות כדי להתמודד עם הבעייה הזו.

---

אני מצרף לינק למאמר מאוד מעניין בנושא שקראתי היום. נושא הפתיחה זה התמכרויות למיניהן ואח''כ הוא עובר ליחסים עם ההורים.

http://www.haaretz.co.il/misc/iphone-ar ... -1.2497201

יש גם גרסת וידאו (באנגלית)

http://www.youtube.com/watch?v=66cYcSak6nE

סופ''ש נעים

[יולי_קו]

איש,

תודה על הלינק (ראיתי את הוידאו). פשוט נפלא.

[גם_אני*]

קוראת אתכם כל הזמן.
גם אני.
אמא מתעללת, מזניחה, מאשימה. אבא... מן בובת סמרטוט כזו שלא ממש רלוונטית, בכל זאת הוא לפחות לא היה מתעלל, גם משהו.
כל מה שכתבתם כאן מילה במילה.
אני כמו איש - התנתקתי.
לא רואה כרגע יכולת לסליחה באופק.
לא מרגישה צורך בזה בכלל.

לא התנתקתי פיזית - רק רגשית, יש לי ילדים, כן מאמינה שסבתא זה דבר חשוב לנכדים, והיא איכשהוא מצליחה להיות סבתא נפלאה (אם לא חורגים משעה שעתיים פעם בשבועיים).
אז כן פוגשת בה, אבל לא מרגישה כלפיה שום מחויבות יותר. לא מנהלות שיחות, היא מול הנכדים. זהו.
שיתפתי אותה בזה בפעם האחרונה שבאה אלי בטענות. שתניח לי לנפשי.

תודה על כל מה שאתם כותבים. מחדד אצלי המון דברים.

[כלנית*]

היי איש, (-:

מה שלומך?

קראתי את הכתבה ששלחת, ומאוד התחברתי. מהניסיון האישי שלי בנושא התמכרויות, אני יכולה לספר לך שמאז שהתחלתי לא לפחד לנגוע בכאב שלי, הצלחתי גם להיגמל מהתמכרויות שלי.

אני עישנתי סיגריות שנים. לא האמנתי בחיים שאני אצליח להיגמל, וכבר 3 שנים שאני לא מעשנת. ואני לא מרגישה שום צורך, ואין לי שום דחף, גירוי לחזור לעשן. האבסורד הוא, שכשהפסקתי לעשן נגעתי אז בכל כך הרבה כאב ועברתי את אחת התקופות הכי קשות, שם הייתי הכי צריכה את הסיגריות כדי להרגיע, ודווקא שם הצורך שלי בסיגריות נעלם לחלוטין. הגמילה שלי הייתה כל כל קלה, כמו קסם, ואני מתנהלת היום כאדם שלא עישן בחיים.

הייתי מכורה למתוקים, כשהרגשתי תסכול, עצבנות, חוסר וודאות, חוסר שליטה, ועוד הייתי רצה לאוכל שינחם אותי, שימלא אותי. שנים הייתה לי התעסקות בדיאטות, היו לי מאבקים, מצד אחת היה לי חשוב לא לעלות במשקל ומהצד השני היה לי הצורך בנחמה, במתוקים. כתוצאה מהתהליך שאני עוברת, בלי לשים לב כל הדחף שלי לאוכל, למתוקים נעלם לי. היום כל הנושא של התזונה בריא ומאוזן אצלי, אין לי שום התעסקות בדיאטות ולא באוכל, אני אוכלת מה שבא לי ונשארת באותו משקל. וממש כיף לי. (-:

מה שהניע אותי לנגוע בכאב שלי, זאת המחשבה שאני לא רוצה למצוא את עצמי עוד 20 שנה באותו מצב. רציתי שינוי, ואם מה שנדרש ממני כדי ליצור את השינוי זה לעבור דרך הכאב, אז זה מה שאעשה ולא עניין אותי למה אני נכנסת וכמה זה יהיה כואב, זו הייתה החלטה חד משמעית, ידעתי שאני חזקה ואשרוד את זה.

זה בנושא התמכרויות. ועכשיו בנושא שקשור אליך.

כשאתה משתף אותי בחוויות שלך, ומשקף לי את הדברים זה נוגע בי לפעמים במקומות בתוכי שזקוקים לריפוי ואני מנצלת זאת לעבודה אישית. וכשאתה נותן לי משוב, זה נותן לי ללמוד נקודת מבט חדשה, אחרת על הדברים. תודה לך. וכמו תמיד, יש לי שאלות אלייך (-:

התרחקתי מהם פיסית וכרגע אין ביננו קשר.

כמה זמן אתה לא בקשר עם ההורים שלך? האם תוכל לשתף אותי מה קרה שם?

אני לא מפחד מזה שהם ימותו כשאנו לא בקשר. מבחינתי אין לי יותר ציפיות מהם. ואולי כשהם ימותו אפילו תהיה לי הקלה בכך שאינם יכולים עוד לסכסך ולפגוע בי.

אני רוצה לומר לך שהיה לי עצוב לקרוא את זה. יכול להיות שאני טועה, אבל בשורה הזאת אני מזהה הרבה כעס וכאב, ואני חושבת שמי "שמנהל" אותך כאן זה "הילד הפגוע שבך" לא "האדם הבוגר שבך".
ואני חושבת שכאן "הילד שבך" צריך התייחסות, להכיר בכאב שלו, לבטא את הכעס שלו , להבין אותו, לקבל אותו, לאהוב אותו כמו שהוא, ולחמול עליו.

אני חושבת ששחרור מהורים מתעללים לא צריך להיעשות דרך כעס, זעם, טינה אלא דרך קבלה וסליחה. צריך לשחרר את הכאב והכעס, לסלוח להם ולשחרר אותם כדי שיהיה אפשר להמשיך את החיים בצורה בריאה ומשוחררת יותר, הסליחה היא בשבילנו, לא בשבילם. להתנתק באופן חד סטרי מותיר אותנו צמודים אליהם כל חיינו.

[כלנית*]

גם אני?

אני אותך.

[איש*]

כלנית, מה שלומך?

נגעת בנקודה מאוד חשובה - הסליחה להורים מתעללים.

גם אני חשבתי הרבה זמן כמוך שצריך לסלוח להם ולעבור הלאה כדי להשתחרר. אבל זה לא עבד לי, ודווקא די תקע אותי.

אליס מילר מסבירה שבהרבה מקרים הדרישה שהילד יסלח להורים מקבעת את רגשי האשמה במקום למוסס אותם. חלק מתהליך הריפוי זה ביטוי הרגשות שהוחנקו כל השנים, והדרישה לסליחה לא מאפשרת לכעס ולכאב שהודחקו לצאת ולהתנקות.

הנה קישור למאמר שלה בנושא (באנגלית)

http://www.alice-miller.com/[po]articles en[/po].php?nid=48

וכאן התרגום לעברית

http://cafe.themarker.com/post/2734551/

לדעתי, הגישה של אליס מילר הכי מדוייקת. אם עדיין לא קראת אותה כדאי לך להכיר אותה. הנה קישור לאתר שלה (היא נפטרה לפני כמה שנים אבל האתר נשאר קיים כפי שהיה). יש שם שפע של מידע, מאמרים והתכתבויות שלה עם קוראים. מאד מומלץ.

http://www.alice-miller.com/[po]index en[/po].php

---

לשאלתך: כמה זמן אתה לא בקשר עם ההורים שלך? הקשר איתם ניתק בהדרגה. בשנה וחצי האחרונות הפסקתי לגמרי את הקשר ביוזמתי לאחר שהבנתי שהם מצידם אינם מוכנים להודות שעשו שום דבר רע. אני לא חושב שאפשר להמשיך ביחסים כל עוד הצד המתעלל מכחיש שהוא עשה משהו רע וממשיך להאשים את הקורבן.
עצוב, אבל עדיף בלי קשר בכלל, מאשר קשר של התעללות.

[כלנית*]

היי איש,

כלנית, מה שלומך?

אני מרגישה טוב. תודה! (-:

גם אני חשבתי הרבה זמן כמוך שצריך לסלוח להם ולעבור הלאה כדי להשתחרר. אבל זה לא עבד לי, ודווקא די תקע אותי

למה זה לא עבד לך?

אליס מילר מסבירה שבהרבה מקרים הדרישה שהילד יסלח להורים מקבעת את רגשי האשמה במקום למוסס אותם. חלק מתהליך הריפוי זה ביטוי הרגשות שהוחנקו כל השנים, והדרישה לסליחה לא מאפשרת לכעס ולכאב שהודחקו לצאת ולהתנקות.

מהניסיון שלי, סליחה לא יכולה להגיע ממקום של דרישה! סליחה היא השלב האחרון בתהליך, והיא מגיעה ממקום של הבנה, הכלה, קבלה. לפני הסליחה, צריך לתת ביטוי מלא לכול הרגשות הקשים שהודחקו כל השנים. וכשהרגשות הקשים מתמוססים אז מתמלאים באהבה ובשלווה. התחושה בפנים רכה, מפויסת ושלמה יותר וזה מה שמאפשר את הסליחה. זה תהליך ספירלי שמאפשר להתנקות ולהזדכך מהרגשות הקשים כל פעם מחדש.

אני מבינה את הקושי הגדול שלך היום לסלוח להורים שלך. גם אני הייתי בדיוק במקום הזה, אך עם הזמן נקודת המבט על הדברים משתנה.

הסליחה היא אך ורק בשבילי, לא בשבילם. למה סליחה?

1. הבנתי שהבעיה היא שלי, ולא שלהם, הם חיים טוב עם עצמם ואני זו שחיה עם השנאה, הטינה, הניכור, הכעס בתוכי ואני לא מוכנה להמשיך לחיות עם הרגשות השליליים האלה כי זה מרעיל ומחליש אותי. ומעבר לכך, הרגשות השליליים רק קושרים אותי אליהם יותר.

1. אם אני ממשיכה להאשים אותם אני מנציחה את הקורבנות שלי ואני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, אני רוצה להיות במקום שלוקח אחריות ויכול לשנות דברים.

1. אני לא אוכל לחיות בשלום עם עצמי אם לא אתפייס איתם, משום שאימא, אבא, אחים , ואנשים בכלל הם "חלקים" שנמצאים בתוכי, ואם אני במאבק, בכעס איתם, אני בכעס ומאבק עם עצמי, בתוכי, ואני לא רוצה לחיות עם קונפליקטים בתוכי, אני רוצה לחיות עם עצמי בשלום ולכן חשוב לי לסלוח להם.

1. הקבלה והסליחה מאפשרים לי להרגיש שלמה עם עצמי ולכן אני יכולה להיפרד מהם בקלות, לא להתעסק בהם יותר ולהתפנות באמת בלחיות את החיים שלי, ולהשתחרר מההשפעה השלילית שלהם עליי.

ברמה האישית, כל תהליך הסליחה היה תהליך לא פשוט עבורי, ברציונל רציתי מאוד לסלוח, אבל בתוכי פנימה ברמה הרגשית היה לי קושי עצום לסלוח. זה דרש ממני עבודה פנימית מאוד גדולה כי הייתי כל כך טעונה וכואבת. זה דרש ממני לחוות את הרגשות הקשים המודחקים שהיו בתוכי, לתת להם ביטוי, כמו כן, להיות מודעת לכל ההתעללות שעברתי, מודעת לנזקים החמורים שנגרמו לי, להשלכות של הפגיעה על החיים הבוגרים שלי, את מי שהפכתי להיות בגלל הפגיעה, ואת מי שאני לא יכולה להיות, והייתי יכולה להיות בגלל הפגיעה. ההבנה את הדברים ואחר כך ההשלמה והקבלה.

הניצחון שלי, זה שלמרות ההתעללות אני מצליחה להתעלות מעל כל הרגשות הקשים שלי, להיות במקום אוהב ושלם, להשיר מבט אל אימא שלי שפגעה בי ולדבר איתה בצורה נינוחה ושלווה, לא להתרגש ממנה ולא לכעוס עליה. ואם היא תגיד לי עוד פעם... "אני שונאת אותך" אני אגיד לה (-: בחיוך "אימא, אני אוהבת אותך".

בשנה וחצי האחרונות הפסקתי לגמרי את הקשר ביוזמתי לאחר שהבנתי שהם מצידם אינם מוכנים להודות שעשו שום דבר רע. אני לא חושב שאפשר להמשיך ביחסים כל עוד הצד המתעלל מכחיש שהוא עשה משהו רע וממשיך להאשים את הקורבן.

ונגיד שההורים שלך היו מודים שהתעללו בך, האם זה ימחוק את כל שנות ההתעללות? האם אתה חושב שזה ירפא את הכאב שלך?

אם ההורים שלך יודו בטעויות שלהם זה פשוט יהרוס מבחינתם את מי שהם חושבים שהם, לכן כל ניסיון שלך לעמת אותם על הטעויות שלהם נתקל בחומה. הדברים שלך מאיימים עליהם לכן הם לא יאפשרו לעצמם לקבל את טענותיך, הם לא יכולים לקבל את זה, כי זה מסכן את אמונתם ושלמותם העצמית. זה ההגנה שלהם.

שולחת

ד.א. מאז השינוי שלי, לא שמעתי מאימא שלי שום מילת ביקורת, שום שיפוט שום מילה שלילית לא במקום. להפך, היא קצת מתחנפת אליי הנה "עשיתי לך" ,דאגתי לך", "הבאתי לך". ואני ממשיכה נחושה בדרכי לא מרצה אותה, שומרת על מרחק, וממשיכה להיות חיובית אליה. זה עובד!!!

[כלנית*]

כיצד אפשר לשנות את המסרים השליליים שהוטמעו בתוכי כל השנים, ולהחליף אותם במסרים חיוביים? איך אפשר לשנות את "התקליט הישן" שמתנגן בתוכי?

אני מוצאת שזה החלק הכי קשה לי בתהליך.

אם יש לכם רעיון/עצה אשמח לשמוע. תודה

[יולי_קו]

כלנית,
אפשר לעשות רשימה של מסרים שליליים שאת רוצה לשנות (ממש לכתוב אותם).
בשלב השני את יכולה להעתיק כל כל 'אמת' כזאת (שהיא מסר שלילי) בצורת שאלה.
בשלב השלישי את יכולה לענות על השאלה (בכן או בלא). הכל בכתב.
אחר כך את יכולה לכתוב שאלה כזו: האם אני יכולה להיות בטוחה ש.....(ה'אמת' הזאת) נכונה תמיד:
ואז לענות.
ואז לכתוב את ההיפוך של אותה 'אמת'.

מה שתארתי מתבסס על שיטת 'העבודה' של ביירון קייטי. תקראי ברשת. יש המון מידע בחינם.

דוגמא:

'אני עצלנית'.
האם אני עצלנית? (כן/לא... מה שעולה).
האם אני בטוחה לגמרי שאני תמיד עצלנית (בכל מצב)?
היפוכים אפשריים:
אני לא עצלנית.
האחרים עצלנים.
אף אחד לא עצלן.......ועוד כיד הטובה עליך.
את יכולה לבדוק גם מה עולה לך מול כל אחד ממשפטי ההיפוך.
מה את מרגישה מול 'אני לא עצלנית' (כן או לא)....

טוב לעשות בכתב יד את כל התהליך הזה.

[כלנית*]

לדעתי, הגישה של אליס מילר הכי מדוייקת. אם עדיין לא קראת אותה כדאי לך להכיר אותה. הנה קישור לאתר שלה (היא נפטרה לפני כמה שנים אבל האתר נשאר קיים כפי שהיה). יש שם שפע של מידע, מאמרים והתכתבויות שלה עם קוראים. מאד מומלץ.

בתהליך מה שחשוב זה מבחן התוצאה. לא חשוב איזה גישה. מה שחשוב זה מה עובד לך, ומה מקדם אותך להיות בן אדם חופשי, משוחרר, קליל, שמח, בטוח, נטול עכבות, רגשות אשמה ופחדים וכו'.

ברמה האישית אני לא נעולה על שום גישה. כל מה שמקדם אותי מבחינתי רלוונטי. היום מתאים לי משהו מסוים ומחר יכול להתאים לי משהו אחר. בתהליך הכול דינמי ומשתנה, מה שחשבתי היום לא רלוונטי מחר, כל יום אני לומדת מחדש.

קראתי מאמרים בעברית של אליס מילר, אני מתקשה לקרוא מאמרים באנגלית. אני יודעת שהיא אחת הנחשבות בתחום.

[איש*]

שלום כלנית,

למרות ההתעללות אני מצליחה להתעלות מעל כל הרגשות הקשים שלי, להיות במקום אוהב ושלם, להשיר מבט אל אימא שלי שפגעה בי ולדבר איתה בצורה נינוחה ושלווה, לא להתרגש ממנה ולא לכעוס עליה. ואם היא תגיד לי עוד פעם... "אני שונאת אותך" אני אגיד לה בחיוך "אימא, אני אוהבת אותך"

כל הכבוד שאת כבר שם. אצלי התהליך יותר איטי. כמו שכתבת סליחה היא השלב האחרון בתהליך. אני עדיין לא שם, ולכן אני לא מנסה להכריח את עצמי לסלוח כי זה רק מפריע לי לתהליך הריפוי. יש אנשים שחושבים שהכעס הוא רגש שלילי שצריך להימנע/להיפטר ממנו. אני חושב שכעס הוא רגש ביולוגי טבעי שמאותת לנו שמישהו פוגע (או מנסה לפגוע) בנו. האיתות הזה מאד חשוב כי הוא מביא את העניין למודעות וכך אנו יכולים להגיב ולהתמודד עם המצב באופן שטוב לנו. בתרבויות שבהם אסור לכעוס על דמויות מסויימות (הורים, בוס, מלך, אלוהים וכדו') אנשים מאבדים אט אט את הקשר עם עצמם (האני הפנימי האותנטי שלהם) והופכים להיות מסורסים וזה מאפשר לסביבה להמשיך לנצל אותם.

דוגמא: עבד שחינכו אותו להאמין שהאדון שלו טוב ותמיד צודק לא יבחין בעוולות שהאדון עושה. הסירוס הפנימי הזה של העבד כמובן משרת את האדון, כי זה מאפשר לו טווח רחב של מניפולציות ומפחית את הסיכוי להתמרדות. הדרך היחידה של העבד להוציא את עצמו לחירות היא להבין את העוול וחוסר הצדק שקיים בעצם הקיום של מצב העבדות. ההבנה הזו באופן טבעי מביאה לכעס, והכעס מניע את העבד לפעול לשיפור המצב. עבד שלא כועס על העוול הבסיסי שקיים בעבדות ומנסה להבין את האדון ולהצדיק אותו (למשל בטיעונים של מסורת ושככה האדון גדל והתחנך וכו'), הסיכויים שלו לשחרר את עצמו קטנים מאד, כי הוא עדיין מנותק מעצמו במידה רבה ומגן על האדון במקום להגן על עצמו. אפשר להחליף את העבד והאדון עם ילד והורה כי הדינמיקה ביחסים דומה (הכוח נמצא ברובו בצד אחד והחלש מנוצל).

אני לא אומר שצריך לטפח את הכעס, להעצים אותו ולתת לו לבדו להכתיב את התגובה שלנו, בודאי שלא, אבל גם לא כדאי להשתיק אותו ולהתעלם ממנו, כי אז אנחנו מנטרלים את נורות האזהרה שהטבע נתן לנו כדי שנוכל להגן על עצמנו. כעס (אם לא מגזימים איתו) הוא ביטוי טבעי ובריא של אסרטיביות, זקיפות קומה והגנה עצמית.

אולי לא הובנתי נכון אז אסביר. זה לא שאני כועס עליהם 24 שעות ביממה. לרוב, אני די רגוע וגם מודע לכך שהם עצמם קורבנות ולא היתה להם דוגמא טובה להורות בריאה שממנה יכלו ללמוד. אבל לפעמים אירועים או סיטואציות מסויימות מזכירים לי את הפגיעות שספגתי ואז הפצע נפתח והוא שוב כואב ואני מוצא את עצמי כועס עליהם. הכעס הוא לא כ''כ על דברים שעשו בעבר (כי כבר אי אפשר לתקן את העבר) אלא על עצימת העיניים שלהם בהווה וחוסר הרצון ללמוד ולהתפתח. הם לא מסוגלים להודות בטעות, מה שאומר שלא סביר לצפות מהם לשינוי לטובה בעתיד, ולכן אין לי מוטיבציה להיות איתם בקשר כי מבחינתם הם בסדר גמור (כלומר: האפלייה וההתעללות יימשכו).

כיצד אפשר לשנות את המסרים השליליים שהוטמעו בתוכי כל השנים, ולהחליף אותם במסרים חיוביים? איך אפשר לשנות את "התקליט הישן" שמתנגן בתוכי? אני מוצאת שזה החלק הכי קשה לי בתהליך

כדאי להתחיל בזיהוי המסרים השליליים. כשאת תופסת את עצמך שחשבת או פעלת מתוך גישה שלילית (לדוגמא, הצדקת יחס לא הולם כלפייך כי "מגיע לך" או כי "את רעה") כדאי פשוט לשים לב לכך, לחשוב ולהתבונן בסיטואציה על כל מרכיביה ורק לנסות להבין מה קרה שם. עם הזמן, זה ייהפך להרגל ותוכלי לזהות עוד מקרים כאלו בזמן אמת.

בשלב השני, אחרי שזיהית את הגישה השלילית, תשאלי את עצמך האם זה נכון? האם היחס הרע באמת הגיע לך? למה? האם זה הוגן? האם את רעה? וכו' וכו' את מהר מאד תגיעי למסקנה הנכונה. את תביני שזה לא הקול הפנימי שלך. אלה הם קולות של אנשים אחרים מהעבר, שהפנמת כי היית קטנה וחלשה מולם ולא יכולת להכחיש אותם בזמן שהם נאמרו ולכן הם נשארו שם. כשתביני שהמסרים האלו פשוט שקריים הם יתמוססו וינוטרלו עם הזמן. אבל צריך לתרגל את זה שוב ושוב עד שזה יחלחל ויופנם. אל תתייאשי, כל פעם תעשי צעד אחד קטן ועם הזמן תתקדמי אפילו בלי לשים לב.

שולח

[כלנית*]

היי איש,

אני עדיין לא שם, ולכן אני לא מנסה להכריח את עצמי לסלוח כי זה רק מפריע לי לתהליך הריפוי.

הסליחה תגיע, מתי שתגיע. אל תכוון את עצמך לשם בכלל עכשיו.
מה שחשוב זה לזרום עם הרגשות הקשים, להיכנע להם ולתת להם רשות "להיות" עד הסוף. (בתהליך אין מושג כזה לדרוש או להכריח. יש רק זרימה, נחישות עם רכות וחמלה)

ש אנשים שחושבים שהכעס הוא רגש שלילי שצריך להימנע/להיפטר ממנו.

שיחשבו.

אני חושב שכעס הוא רגש ביולוגי טבעי שמאותת לנו שמישהו פוגע (או מנסה לפגוע) בנו.

אתה צודק. זה התפקיד שלו.

אפשר להחליף את העבד והאדון עם ילד והורה כי הדינמיקה ביחסים דומה (הכוח נמצא ברובו בצד אחד והחלש מנוצל).
נתת דוגמה מצוינת. בתכלס, ההורה המתעלל מתייחס לילד כמו לעבד/כלי שאמור לספק לו את הצרכים שלו, אין לו שום יחס אנושי כלפיו.

זה לא שאני כועס עליהם 24 שעות ביממה. לרוב, אני די רגוע וגם מודע לכך שהם עצמם קורבנות ולא היתה להם דוגמא טובה להורות בריאה שממנה יכלו ללמוד

זה שאתה מודע לזה שהם קורבנות בעצמם לא אמור להפחית את הכעס שלך. תעשה הפרדה בין הדברים. הכעס שלך עליהם מוצדק, אל תתנצל עליו.
תן לכעס שבתוכך ביטוי בצורה בריאה, (לא מולם) כשאתה לבד אפשר לשחרר אותו בספורט, בהליכה, בציור, שק אגרוף, בכתיבה, גם לקלל עוזר וכו'. כשתתחיל להרגיש חופשי לבטא אותו (עם עצמך) אתה תופתע מהכמויות האדירות שמודחקות בגוף שלך. בכדי להאיץ את התהליך אני הייתי חוזרת בדמיון לכל מיני סיטואציות מכעיסות ואז עובדת על הכעס, זה דיי קידם אותי.

אבל לפעמים אירועים או סיטואציות מסויימות מזכירים לי את הפגיעות שספגתי ואז הפצע נפתח והוא שוב כואב ואני מוצא את עצמי כועס עליהם.

תנסה לראות את הדברים מנקודת המבט הזאת: תבין שהחיים הובילו אותך לעבור תהליך ריפוי, ומטבע הדברים הם גם עוזרים לך ומזמנים לך אירועים/אנשים שמעוררים בך את הפצעים הישנים שנמצאים בתוכך בכדי שתוכל לרפא אותם. אי אפשר לרפא פצע אם הוא קבור בפנים, בכדי לרפא את הפצע הוא חייב לעלות החוצה (הסיטואציות/האנשים נוגעים בפצע ועוזרים לכאב לעלות) ואז צריך לעבור דרך הכאב. כשזה כואב, זה סימן שאתה מטפל בפצע. ואם תשתמש נכון בהזדמנויות אלה תוכל להשתחרר אחת ולתמיד מהפצעים הישנים ולא תהיה פתיחה כל פעם מחדש של הפצע, כי הפצע יחלים וזה כבר לא יגע בך יותר. אני מעריכה שהפצע עולה שוב ושוב כי הוא לא נרפא. יכול להיות שמשהו חסר בתהליך הריפוי שאתה עובר. אם תרצה לשתף אותי מה אתה עושה בתהליך, אולי אוכל להאיר לך דברים שיכולים לעזור לך, אצלי זה עבד.

הכעס הוא לא כ''כ על דברים שעשו בעבר (כי כבר אי אפשר לתקן את העבר)

הכעס שאתה צריך לתת לו ביטוי זה הכעס המודחק של "הילד שבך" שלא היה יכול לבטא אותו בילדות. כן, הכעס על פגיעות העבר. בשביל להשאיר את "העבר" בעבר, צריך קודם כל לרפא את הפצעים אחרת העבר ממשיך לרדוף אחריך להווה שלך כי הנפש תמיד מחפשת ריפוי.

אלא על עצימת העיניים שלהם בהווה וחוסר הרצון ללמוד ולהתפתח. הם לא מסוגלים להודות בטעות, מה שאומר שלא סביר לצפות מהם לשינוי לטובה בעתיד, ולכן אין לי מוטיבציה להיות איתם בקשר כי מבחינתם הם בסדר גמור (כלומר: האפלייה וההתעללות יימשכו).

כל עוד יש בך תקווה שההורים ישתנו שום דבר לא ישתנה ביחסים איתם ודי תיתקע בתהליך. התקווה הלא מודעת (מנגנון הגנה) שההורים ישתנו ויתאימו למה שאתה זקוק היא של "הילד שבך", וזה רק מתעתע כי הם רחוקים מהמקום הזה, אני חושבת שצריך "להרוג" את "ההורה האידיאלי" שנמצא בדמיון שלך, ההורה שחלמת עליו, ולראות את ההורים שלך כפי שהם במציאות.

אתה יודע מתי בן אדם משתנה כשכואב לו והוא סובל מאוד, ולא נראה לי שזה המצב של ההורים שלך. מי שרוצה להרגיש טוב זה אתה ולכן האחריות על השינוי צריכה להיות שלך, ואם תשתנה גם הדינמיקה איתם תשתנה. ככה זה עובד.

מה שצריך לעשות בכדי שהאפלייה והתעללות לא ימשכו זה להשתנות,להתחזק ואז לעמוד מול ההורים שלך, לא כקורבן אלא כאדם בוגר, חזק ובטוח בעצמו וזה יעשה את שלו.

בשלב השני, אחרי שזיהית את הגישה השלילית, תשאלי את עצמך האם זה נכון? האם היחס הרע באמת הגיע לך? למה? האם זה הוגן? האם את רעה? וכו' וכו' את מהר מאד תגיעי למסקנה הנכונה.

ואוו, לא הסברתי את עצמי נכון. עליתי מדרגה, אני כבר לא חושבת שאני אדם רע, או שאני לא בסדר/אשמה, ואני גם לא חושבת יותר שמגיע לי יחס רע.

זה מה שאני חושבת, ויכול להיות שזה לא יתאים לך או לתפיסת עולמך ויכול להיות שכן.

[איש*]

היי כלנית,

עדיין קשה לי להאמין "שמגיע לי" או שאני ראויה לאהבה" או "שרוצים אותי" או "שאני בעלת ערך"

האם יש מישהו שמחליט עבור האנושות למי מגיע דברים טובים? מי ראוי לאהבה? ומי בעל ערך?

האם זה לא אנחנו עצמנו שרוצים שיהיה לנו טוב ושנכיר מישהו שיאהב אותנו (ואנחנו אותו) ואז פועלים בהתאם? האם לא אנחנו נותנים את הערך לעצמנו?

נכון, כשהיינו קטנים ההורים שלנו הענישו אותנו שלא בצדק ומנעו מאיתנו לפתח את רצונותינו ולהתבטא בחופשיות, וכך הגענו לבגרות עם חסך בהערכה עצמית חיובית. אבל כשאנו נעשים מודעים לכך ומבינים שההערכה העצמית הלא גבוהה שלנו לא מתבססת על סיבות אמיתיות, כי אין באמת סיבות שנרגיש רע עם עצמנו, אלא זה תוצאה של חינוך לא נכון, זה נותן תקווה כי כל מה שצריך זה להתייחס לעצמנו בכבוד ואז בהמשך נרגיש כך בעצמנו באופן טבעי.

שמתי לב לכך שפעם הייתי מוכן לפנק אחרים יותר מעצמי. ועם הזמן כשנהייתי מודע לכך הבנתי שאני צריך להתייחס אל עצמי לפחות כמו שהייתי מתייחס לאורח שלי. כשמתמידים זה נטמע והופך להתנהגות ודרך חשיבה טבעית.

גם אם לא הייתי יודע עלייך כלום הייתי חושב שאת בעלת ערך כי בכל אדם יש משהו טוב שראוי להערכה. ואת, עם הרגישות והנתינה שלך לאנשים אחרים והיכולת להתבונן פנימה וללמוד ולהתפתח בטח שאת בעלת ערך הרבה יותר מהרבה אנשים אחרים אטומים טפשים ואגואיסטים.

תסתכלי על האנשים סביבך ושאלי את עצמך בכנות האם הם יותר טובים ממך? במה?

שבת שלום

[יולי_קו]

כלנית יקרה,

קודם כל אני רוצה לציין שההתעללות של האימא בי הופסקה לחלוטין מלפני חודשיים. נפלא!!!

מדוע היום אני מרגישה חוסר שייכות וסוג של דחייה לדף הזה?

קודם כל אני מקשיבה לך.
אם בא לך את יכולה לפרט מה את מרגישה, וביחד ננסה לפרום את החוטים של הפלונטר.
אבל...
לדעתי הכי טוב פשוט לעשות מה שאת עושה ממילא ופשוט להקשיב לחבר הכי טוב שלך, הגוף שלך, ששולח לך מסרים עדינים ואומר שכבר לא מתאים.
אולי לא מתאים לבחוש עכשיו, ועדיף לתפוס מרחק . פשוט לשים את עצמך במקום הראשון ולוודא שאת מובילה את עצמך למקומות שטובים לך ומעצימים אותך.
לשאלתך, לפי הבנתי הדף הזה הוא רק כלי, ואין לו חשיבות משל עצמו.
מה בדיוק דוחה ומרחיק אותך?
לא יודעת, אבל אולי את מרגישה תלויה ונקשרת לכאן, אחרי שהשתחררת מכבלי אמא, והפנימיות שלך מזהה זאת ונזהרת. מסמנת דחייה.
שווה להקשיב גם כשלא מבינים במודע ולחזק בכך את הפנימיות שלך, כדי שתמשיך לשלוח לך שדרים.

מדבר אליך?

שולחת לך כל טוב.

[כלנית*]

יולי קו היקרה,

טוב לשמוע ממך, בשבועות האחרונים חיפשתי לקרוא תגובות שלך בדפים השונים, ולא מצאתי.

בחודשים האחרונים אני מרגישה שהתקדמתי המון, שעברתי שינוי מהותי, הדף הזה היווה מקפצה משמעותית עבורי בהפסקת ההתעללות. הקושי העיקרי שהיה לי זה "ההיפרדות הנפשית, הרגשית" ולכן גם הסכמתי להיות ביחסים מתעללים, אבל ברגע שהתמודדתי עם הפחד מהפרידה שום דבר כבר לא עצר אותי. שום פרידה כבר לא מפחידה אותי יותר.

בחודשיים האחרונים התרחקתי מאימא ועכשיו היחסים יותר קרובים ועם כל זה ההתעללות פסקה לחלוטין, היא כבר לא מעזה להגיד לי מילה לא במקום. אין הערות, אין בקורת ואם יש לה משהו להעיר לי היא מבקשת ממני בצורה יפה אם היא יכולה להגיד לי משהו שמפריע לה.

לגבי ההתעללות, היום אני כל כך רגישה וערנית לנושא, מילה לא במקום, טון לא מכבד, מניפולציה קטנה, אני מזהה מיד. בתוכי יש אפס סובלנות ליחס לא מכבד, אני לעולם לא ארשה זאת, זה חד משמעי!

לפי הבנתי הדף הזה הוא רק כלי, ואין לו חשיבות משל עצמו.

הדף הזה, הוא סוג של תזכורת עבורי למה שחוויתי, באיזה מצב הייתי, מה הרגשתי, מה עברתי וזה מה שקשה לי.

ואני לא תלויה ולא נקשרתי לדף הזה ולהפך, אני מרגישה ניכור וחוסר שייכות לדף הזה, ואם היה אפשר הייתי מוחקת אותו, שלא יהיה קיים.

מה דעתך על הדברים?
ואיך אני אמורה לראות את הדף הזה היום?

תודה לך שאת תמיד עומדת לצידי. @} @}

[יולי_קו]

כלנית יקרה,

בשבועות האחרונים אני בביקור מולדת. קצת פחות מגיעה למחשב.
ראיתי התכתבות שלך עם איש, אבל היא הייתה ביניכם, ולא הייתה לי הרגשה שהשיחה פתוחה לאחרים, אז לא הערבתי, ולכן מבחינתך לא הייתי שם.
בכל פעם שתרצי לשוחח איתי את מוזמנת להשאיר לי הודעה בדף הבית שלי ולהזמין אותי לדף בו את מעוניינת לשוחח, או בפשטות להתכתב איתי אצלי בדף.

בחודשים האחרונים אני מרגישה שהתקדמתי המון
אני מתפעמת מהדרך שאת עוברת ומההתפתחות שלך עם ודרך הקשיים והמהמורות בדרכך.

הדף משקף חלק מדרכך.
את יכולה לקרוא בו, או למחוק אותו, או להשאיר אותו לעיון בעתיד. מה שמתאים לך בכל רגע.
זו משמעותו ככלי.
כמו פטיש שהנגר משתמש בו כשעולה הצורך, והוא יכול להיות מונח בצד כשלא זקוקים לו. אפשר גם לזרוק אותו או למסור ולרכוש כלי אחר כשהצרכים משתנים.


הדף הזה, הוא סוג של תזכורת עבורי למה שחוויתי, באיזה מצב הייתי, מה הרגשתי, מה עברתי וזה מה שקשה לי.
אם קשה לך לקרוא בו, אז אל תקראי! זה כנראה לא הזמן המתאים.
את מבריאה מפציעות עמוקות, וצריכה זמן וחמלה עצמית להשלמת התהליך. תני לעצמך מה שאת זקוקה לו, ובשפע. בלי ביקורת קטלנית.
כשהמצב ישתנה, עם השינוי הפנימי שלך, יתכן שהיחס שלך לכל מיני דברים ומצבים ישתנה. אולי גם לדף הזה. ואולי לא.
תראי בעתיד מה עולה.

ואני לא תלויה ולא נקשרתי לדף הזה ולהפך, אני מרגישה ניכור וחוסר שייכות לדף הזה, ואם היה אפשר הייתי מוחקת אותו, שלא יהיה קיים.
יש כמה דברים אפשריים לפי דעתי. בדקי מה מתאים לך:

קודם כל את במקום אחר, אז מה שכתבת בהווה ההוא (בעבר של היום) כבר אינו מתאים, ולכן אינו משקף אותך היום.
כשאת קוראת היום מה שכתבת זה יוצר אנטגוניזם בקריאה. תחושת ''זה לא נכון'', ''זה נורא'' וכדומה.
לדעתי זה קורה כי את עדיין קרובה יחסית לזמן השינוי והצלקות של הפציעה עדיין נרפאות.
לדעתי יתכן שבעתיד קריאה כאן לא תשפיע עלייך בדחיה, אלא בגאוה על הדרך שעשית. ואולי יעלו לך תובנות נוספות. כשהזמן יגיע.

אם את מעוניינת למחוק את יכולה לפי מייטב הבנתי להודיע על כך ולמחוק (את התגובות שלך, לא מה שאחרים כתבו) או לבקש מהמשתתפים למחוק את הדף בכללותו.
מבחינתי את יכולה למחוק את דברי בדף הזה אם זה מה שאת בוחרת.

אבל....
אני לא בטוחה שכדאי לעשות זאת משתי סיבות:
קודם כל יתכן מאוד שקריאה כאן אחרי זמן תחזק אותך (לפחות אישית לי קריאה חוזרת ומאוחרת של מחשבות רגשות ותובנות בתהליך צמיחה עוזרות להמשיך ולהעמיק בתהליך).
שנית יתכן שהדף הזה יוכל לעזור לאדם אחר במצב דומה (הנה למשל את עזרת למשתתף נוסף אחד או יותר בדף הזה).
לדעתי האישית עדיף לך לפתוח דף תמיכה אחר בניק שונה אולי, שמתאים למצב הנוכחי שלך.
אבל אם זה לא מדבר אליך, מחקי!!

אני חושבת שיותר מכל כדאי לך להתייחס לרגשות שעולים אצלך ולהתבוננות בהם:
מה אומרת לך הדחייה.
הקשיבי לה.


מה דעתך?

[כלנית*]

יוליקו היקרה,

ראיתי התכתבות שלך עם איש, אבל היא הייתה ביניכם, ולא הייתה לי הרגשה שהשיחה פתוחה לאחרים, אז לא הערבתי, ולכן מבחינתך לא הייתי שם.

היה לי נכון להתכתב עם "איש" כי התחושה הייתה שיש פה מישהו "שמבין אותי", "שהיה שם", שחלק מהעבר שלנו זהה, שהמצוקות והפצעים דומים, והוא יודע על מה אני מדברת, ובנוסף, הוא עובר תהליך ריפוי. מה יכולתי לבקש יותר מזה? הוא הגיע למקום הנכון, בזמן הנכון ובעזרתו הצלחתי ליצור את "ההיפרדות הפסיכולוגית" מאימא שלי, שזה היה קושי עצום עבורי, מבחינתי, כמעט בלתי אפשרי.

בכל פעם שתרצי לשוחח איתי את מוזמנת להשאיר לי הודעה בדף הבית שלי ולהזמין אותי לדף בו את מעוניינת לשוחח, או בפשטות להתכתב איתי אצלי בדף.

תודה, אני אשמח.

את מבריאה מפציעות עמוקות, וצריכה זמן וחמלה עצמית להשלמת התהליך. תני לעצמך מה שאת זקוקה לו, ובשפע. בלי ביקורת קטלנית.

אני חושבת שזה העניין בקושי שלי עם הדף, היום אני מחוץ להתעללות, ובתהליך של החלמה מהעבר שלי. אני מרגישה שאני במקום אחר ממה שהייתי כל חיי. אני מוצאת את עצמי היום מתבוננת מהצד על החיים שלי ועדיין קשה לי עם מה שאני רואה, מגלה, מבינה. זו הסתכלות אחרת, שונה. אני חושבת שמהמקום הזה, אני אמורה לסגור את המעגל הזה ולהגיע לקבלה והשלמה.

כשאת קוראת היום מה שכתבת זה יוצר אנטגוניזם בקריאה. תחושת ''זה לא נכון'', ''זה נורא'' וכדומה.

זה בדיוק חלק מהתחושות והמחשבות שאני חווה היום. השם של הדף הזה "נותנת שיתעללו בי" כשאני קוראת אותו אני תוהה, מי? אני? אין מצב, זו לא אני. (כשהייתי בתוך ההתעללות לא הרגשתי כך).

דעתי זה קורה כי את עדיין קרובה יחסית לזמן השינוי והצלקות של הפציעה עדיין נרפאות.

אני מקווה.

לדעתי יתכן שבעתיד קריאה כאן לא תשפיע עלייך בדחיה, אלא בגאוה על הדרך שעשית. ואולי יעלו לך תובנות נוספות. כשהזמן יגיע.

אני גם חושבת שזה שזה היחס החדש שאני אמורה לברוא בתוכי כלפי הדף הזה, ובכלל.

יוליקו, אוהבת אותך.

[יולי_קו]

גם אני.

[אנונימי]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איש, שלום,
האם אתה עדיין מבקר באתר?

[מיכלי*]

כלנית נתקלתי בדיון ושמחתי לקרוא על ההתקדמות שלך, לפעמים מה שצריך זה לקבל עיצה טובה, והמסלול חיים מקבל כיוון חיובי, מקווה שאת בטוב עדיין