נו קי

[שמחה_שמצאתי*]

_נוקי,
הוא שאמרתי, לאט לך, את שופכת מילים בקילומטרז'...שנייה.

אם עלתה נימת תיסכול מדברי, אולי עלתה מהמקום של ..אופס, לא הבהרתי נכון. וכעת.. אופס, שוב פיספוס. אז אנסה מכיוון אחר.
אני מה זה מאושרת איתך על "תהליך ההתנתקות" שאת חווה מהורתך. בבקשה, בבקשה זכרי ש"ההפך הוא אותו דבר"..(ואני לא מתכוונת לבחירת סנדלים...יותר בכללי), ואיך כל זה קשור ל"אמא מספיק טובה"?

אני כן "יוצאת חוצץ" מול הגדרות ריקות מתוכן. (בעיניי, רק בעיניי), אמא מספיק טובה, כזאת שמתנהלת כמיטב הבנתה/יכולתה/ידיעתה וכו'...זו הגדרה שאינה רלוונטית לתחושות של ילד, ומכאן אני "יוצאת מדעתי" (דעתי אשכרה יוצאת מעצמה רגע הצידה כדי להתעלות ולהבין..), שלעיתים אין קשר בין מה שאמא משתדלת לבין מה שילדה קולט. הרציונליזציה שאת מתעקשת להעביר כאן, לא רלוונטית. נידמה לי שכולנו כאן כבר במקום אחר, מעבר לכעס, וכן, שמענו על התהליך האבולוציוני של השיכחה... אז אני טוענת שרציונליזציה של "דברים שאמא אמרה לי" מצביע בדיוק על אותה שיכחה.
איכות חיים ריגשית - מילים שלך - להלן ציטוט:
ואם את רוצה, כמו כולנו, לשפר את איכות החיים הרגשית שלך ולתת יותר מקום לנשמה,..וכו' - את תסבירי.
ואני מצטרפת לקריאה -
נוווקיייי, פתחי לך דף-בית, אני מבטיחה לבקר!!_

[שמחה_שמצאתי*]

אז הנה לך דף בית משלך, נשמה, תתחדשי!!

[נוקי*]

היי בנות,
אני ממש נרגשת, על באמת כמה מחמם את הלב! תודה על הפירגון. איזה כיף!
הבנתי מצויין את דברייך, ..., ובאמת הבהרת לי איך שמחה ואני דיברנו על אותו הדבר, כנראה בקווים מקבילים.
אז אשמח להתייחס, אבל אני חייבת לשפוך את גווייתי על המטה עכשיו. לילות השימורים האחרונים נותנים בי את אותותיהם, ואני שומעת חריקות במקום בו בדרך כלל נמצאות המחשבות. מחר בבוקר (היום בבוקר) קמים מוקדם, מעמיסים חפצים על האוטו ונוסעים למרכז. חוזרים בערב ו... הופ, שבוע חדש. האיש כבר שפוך על הספה מול המרדים הלאומי אז אני אצה לנקות את פני, להבריש שיני ו... הופה חרופה.
מקווה להתקראות מחר בערב (כמו להשתמע או להתראות, רק בכתיבה. יש מילה לזה), ובנתיים - ליל מנוחה מהצפון הקריר.
שוב תודה, חיממתם לי את הלב.
המון נשיקות @}

[שמחה_שמצאתי*]

הי נוקי,
שמחה שמצאת.. א גוטען שלופען..וסוף שבוע ניפלא.
@}

[נעמי_בן_שיטרית*]

נוקי את מ ד ה י מ ה!
נהנית לקרוא אותך.
(נו... זאת את?)

[נעמי_בן_שיטרית*]

מציעה שתשני את שמך ואת שם הדף הזה לשם אחד זהה על מנת שכל מי שרוצה לכתוב לך יוכל להקליק על שמך בכל מקום שאת כותבת ולהגיע ישירות לדף האישי שלך.
(לדוגמא: נ ו ק י או נו קי )

[נוקי*]

חזרתי לנשום פה אוויר מרענן באווירה נפלאה! אוי, כמה שזה עושה לי טוב. חיבוק לכולכן!

נו קי נשמע לי טוב, ואם אתם חושבים שיתבלבלו עם מונו נוקי אפשר לקרוא לי נוקי צפונית. מה שאתן מציעות, נשמע לי טוב, רק שאוי לאותה בושה - אני לא יודעת איך עושים זאת טכנית.

ועוד: השארתי הודעה ליונת שרון בדף שלה והיא לא ענתה לי, אז אולי אתן יודעות את התשובה:

• איך אני מסמנת את הדפים שאני הכי הכי אוהבת במה חדש?, כך שכל פעם שאני נכנסת לא אצטרך להסתחרר דרך מעבר בכל הרשימה למצוא את מה שאני רוצה? אני גם לא הכי טובה במחלקת הזכרון, שם יצאו כבר כמה תאים לפנסיה, ולפעמים אני לא זוכרת את שם הדף שאהבתי. אוקיי, הנחה קטנה - אני גם חדשה כאן וגם הלומה לנוכח שפע הדפים. זה כמו שמגיעים לכיתה חדשה. כולם צריכים לזכור רק שם אחד חדש אבל את צריכה לשנן 30 שמות חדשים, ולהדביק לכל שם את הפנים שלו. אויה לי, אני ממש גרועה בזה.

אז מה עושים ואיך?
אנא הסבר בעברית לעם, אני לא בדיוק קומפיוטר וויז...*

[נוקי*]

התכוונתי לשם בלי סימן שאלה (מאיפה הוא הגיעה לכאן, השובב?)
נו קי או נוקי צפונית

[נוקי*]

אמאאאא, איך עושים את זה כבר?
נו, הבנתן, נכון?

[נוקי*]

כן, נעמילה יקירה, זאת אני <משפילה מבט מתוך צניעות> הלוואי וכבר הייתי עושה כמו שאני מדברת אבל אולי ככה זה מתחיל. מספיק פעמים האוזניים ישמעו מה שהפה מדבר, או העיניים יקראו מה שהידיים כותבות והשכל סוף סוף יבין שהוא מסתיר (ואבא שלו לא זגג) ויזוז קצת הצידה... אבל שתדעי, שלך יש חלק ענקי בזה ועל כך שלוחה לך אהבתי בכל יום!

[נוקי*]

אז היינו אצל הורי אתמול. היה כיף לראות אותם שוב אחרי שבועיים של התנזרות שלא מרצון. היה נורא כייף לצחוק ביחד ולאכול מטעמי אמא ביחד והמשפחה שלי היתה איתי, בעיקר אישי שבכדי להזיז אותו מהבית אני צריכה להפעיל את כל התאים היצירתיים במוחי העייף כדי למצוא איזו סיבה קרדינלית בלתי ניתנת להתעלמות שפשוט נורא חבל, אבל אין ברירה, הוא חייב לבוא ואני כמובן נורא משתתפת בצערו... חי חי.
אבל למה אני מספרת לכן? טוב אז אם שאלתן, אשתף אותכן. סיפרתי להורתי שאני נורא סובלת מכאבי גב כשאני עושה תורנות מסויימת, ואני מנסה להשתחרר מהתורנות הזאת אחת ולתמיד. מה ציפיתי (ולא את הכרית...)? שהיא, בתור אמא שלי, מיד תצא להגנתי בצורה סוחפת עד כדי כך שאני אצטרך להרגיע אותה. במקום זה הסבירה לי שאני צריכה לתרום ואסור לי להשתמט כי כולם עושים, ומה יגידו....
בשנייה וכהרף עיין, חשבתי עליכן כאן, ועל נעמי אהבתי, ומצאתי את עצמי לא כועסת ולא שופטת! וואו!!! חיבקתי את עצמי במיידי חיבוק גדול, ורק אמרתי לה, ברגוע, שאני ממש מתפלאת שהיא, כאמא שלי, לא תומכת בי אלא בסביבה. נזכרתי בימי נעורי, כשהיינו רבות והייתי צועקת, שהיא היתה צועקת עלי להנמיך את הקול, שלא כל השכנים צריכים לשמוע. אתן מכירות את תופעת "מה יגידו השכנים"? בראבו. אז היא שם. אבל אני לא! אז אמרתי לה שעם כל הכבוד למחוייבות הקהילתית שלי, אף אחד לא יכול ולא רוצה לשמור על הבריאות שלי כמו שאני יכולה וצריכה, ואחרי ארבע שנים של ביצוע המחוייבות הקהילתית, אני כבר יודעת שזב לא טוב לי. ואם אני זאת שצריכה לשאת את הדגל בראש המחנה, לו יהי כך. הרי ברור שאחרי עוד יבואו כמה וכמה נשים חסרות אומץ. (פירגון עצמי, נעמי?!). וזהו. עברנו את זה בשלום. ולא התעצבנתי, אתן קולטות? אחרי שתי דקות היא החמיאה לי על המכנסיים שלבשתי, שמאוד יפות עלי ומדגישות את הקרסול היפה שלי. היא כן אוהבת אותי...

[נוקי*]

שמחה שמצאתי שעושה שמחה, עדיין לא התייחסתי למה שכתבת, ואני די מתחרבשת עם זה. כשקראתי את מה ש... כתבה כדי להבהיר לי שאנחנו מדברות על אותו הדבר רק מכיוונים שונים, היה נדמה לי שהבנתי, אבל פתאום אני לא בטוחה. האם את מתכוונת לתחושות שהילד חווה כילד, כאשר האמא עושה לו עוול כזה או אחר? אם כן - באמת לא רלוונטי לדבר על סליחה, מחילה והבנה. פה באמת כל העבודה היא של האם עם עצמה. כמובן שהיא צריכה להיות מחוברת לעצמה ברמת מודעות כלשהי פעילה ולזהות את המקומות בהן היא נופלת ולטפל בהם. אני זוכרת שכשלמדתי אצל ימימה, השינוי התחיל לבוא די מהר (ומה הפלא? כמו בדיאטה כשיש 700 ק"ג עודף, החמישה הראשונים יורדים מאוד מהר...) ואחרי תקופה די קצרה, הייתי במקום בו יכולתי לזהות את הקריזה שלי ותוך כדי הטיסה שלי לחדר של ביתי כבר עברתי בשניות את תהליך הזיהוי והתיחום, ועד שהגעתי אליה יכולתי לעצור ולהבין שאני בעצם לא רוצה להתפרץ. (ביתי, הפייס שלי, הרגישה בשינוי הדרמטי עד כדי כך, שכשהיינו אצל חברה ושתי הבנות שיחקו, האמא של החברה צעקה עליה ואז שמעתי את ביתי אומרת לחברתה: תשלחי את אמא שלך ל"מעיין", אמא שלי שם והיא כבר כמעט לא צועקת עלי...). אז כן, הילד די כלוא בסיטואציית חייו מול אימו, ורק היא יכולה לשנות. תראי כמה אמהות יש כאן שמודעות לדברים האלו ומנסות לשנות! ובאשר לילדה שנמצאת בתוכי, פגועה וכואבת - אני נמצאת כאן לנסות לעזור לה. לא להבין, אלא לשחרר. אלו חוויות העבר ושם הם צריכות להישאר. אני מוצאת שדמיון מודרך עוזר לי לשחרר. אז את העוולות שלי מתקופת הילדות של ביתי, כאשר לא הייתי מחוברת - כבר עשיתי ולדאבוני עכשיו הן שלה, והיא תצטרך להתמודד איתן. צער יש בי על כך אבל יסורי מצפון - לא. היום אני מנסה לעזור לה לטפל בחבילה שיש לה בזכותי ואולי בזה תהיה כפרתי.
האם הבנתי אתאשר התכוונת? אם כן - הרי שאת רואה שבעצם אין לי תשובה כל כך. אם לא פגעתי (בפעם השלישית) בואי נעשה מקצה שיפורים ותזיזי לי את המטרה יותר קרוב לעיני התשושות...
אבל נעמי, אה נעמי, לה בטח יש מה להגיד כדי להאיר את עינינו. את מוזמנת...

[נון*]

טוב,
עליי להודות, את באמת כותבת יפה. כל הכבוד לך.
אני מבטיחה שאני לא אכנס לדף יותר כי זה דף שלך אבל הייתי חייבת לראות על מה את מדברת כל הימים וגם לתת לך קצת קרדיט... אמא.
אני מתה עלייך! ואת לא כזאת נוראית... אני יודעת שאני גאה באיך שאת גידלת אותי ואת העבודה הנחושה שהשקעת בי, אפילו כשלא היה קל - לא לך ולא לי.
תהני מהדף שלך, מגיע לך, אבל רציתי גם שהחברות שלך פה ידעו כמה אני מעריכה אותך, ושבאמת אני חושבת שהיית ואת עדיין אחלה-בחלה של אמא. ואני לא צריכה להגיד לך את זה עוד פעם כי כבר אמרתי לך את זה כל-כך הרבה פעמים.
אוהבת אותך מיליון!
אלונה

[נוקי*]

נו מה דעתכם על הבת שלי?... שובבה. ואיזה פירגון!

ובכדי שלא תחשדו שהכל ורוד בביתינו הקט, הרי לי בקשת עיצה אליכם.
ביתי שתחיה כבר ילדה גדולה, ויש דברים שאני מצפה (ושוב, לא בכריות...) שאחרי ששמעה ממני כבר עשרות ואף מאות פעמים, תפנים אותם. וכל פעם זה מטיס לי את הסעיף מחדש. ואני נורא משתדלת, בחיי, להיות סבלנית, ובזמן האחרון מאוד מקפידה לבקש שוב ושוב בשקט ולא בצעקות, והיא מבטיחה שלא יקרה שוב, אבל יוק. אלו מסוג הדברים הקטנים שממש מעצבנים. כמו למשל שהיא כרגע בחופש ונמצאת כל היום בבית. כשאני עוזבת את הבית בבוקר, הכיור נקי מכלים, או מכיל רק כוס וצלחת. אחרי שהיא כל היום בבית, מול הטלויזיה ו/או מול המחשב, למה אני צריכה לחזור הביתה אחרי יום עבודה ולמצוא כיור מלא כלים, שיש מלא פירורים וסמרטוט כיור מטונף? הא? למההההה? כל הפיוזים שלי מתעופפים, כי בשבילי, במורכבות של הנפש שלי, אני רואה בזה זלזול. אפילו אחרי שהודעתי שהמשרתת התפטרה, זה לא עזר לי. וזו רק דוגמא אחת לכל מיני מקרים דומים בהתנהלות היומיומית של הבית.
אוקיי, אז תגידו לי שאני צריכה להסתכל פנימה ולמצוא על מה זה יושב אצלי ולמה זה מרים אותי כ"כ, ושאני צריכה לפתור את הבעיה הזאת עם עצמי, אבל איפה האחריות שלה? איך אני מצליחה להזיז אותה להתחשב?
אני נתקלת בזה במקלחת עם השיער בכיור, בשירותים, בסלון כשהיא קמה אחרי שישבה מול הטלויזיה וכד'.
לזכותה אני חייבת לאמר, שהמצב היום מאות מונים יותר טוב ממה שהיה לפני כמה שנים. ז"א יש תמורה לאגרה. אבל מה אני כבר מבקשת שכל כך קשה להפנים כל כך הרבה שנים?
סתם מסוג הדברים הקטנים אבל המעצבנים, ואשמח לשמוע רעיונות.

[שמחה_שמצאתי*]

הי נוקי מתוקי,
(וואלה, רעיון לשם חדש..).
לא יודעת בת כמה הבת (נו, זו מלמעלה..).. אבל מה, מה בדיוק את רוצה?
הדברים הקטנים האלה המעצבנים... עזבי אותם כבר, מה הפיוזים שלך טורחים לקפוץ בכלל? מכלים בכיור? דייי, את רצינית?
אני אישית, ויתרתי מזמן על הציפיות האלה מהמתבגרים.. מנסה להתמקד ב-יש ולא באין. יושבת בבית? תגידי תודה שלא מסתובבת ברחוב...
הגעתי למסקנה שהם לא מתכוונים לזלזל, או לפגוע.. פשוט דברים אחרים מעסיקים את מוחם (הקודח...), ירדתי מ"חלוקת תפקידים" בבית, כל אחד יעשה מה שנעים לו, בעיקר בחופש. וגם את.
בנוסף, בעצמך את אומרת שיש איזה שיפור... מבטיחה לך (!)- הדברים מופנמים כעת, עוד מעט אפשר יהיה ליישם. (יאללה שיתחתנו כבר..(-;)
חוץ מזה... בעניין בחירת שם חדש, לא יודעת, סומכת עלייך שתבריקי משהו.

[נוקי*]

נולדתי הבוקר ליום מעונן. לא בחוץ. בפנים. כל היום ריחפה מעלי עננה אפורה, כזו לא מדכאת אבל מעיקה. וכל היום אני מסתובבת עם העננה מעלי, תוהה למה היא באה ומה עושה. ניסיתי למצוא את הסיבה, ואפילו חשבתי שהיא כאן, אולי בגלל שאכלתי מנה אחת יותר מידי של פיצה. בערב דיברתי עם חברה, והיא שאלה מה המצב בעבודה. אז זרמתי איתה, ואמרתי שכן, שאולי. אבל בתוכי ידעתי שזו לא האמת הנכונה. היה חסר לי הדיוק.

ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת שכזו, כאשר השחקים יורדים נמוך, נסעתי לי הביתה משעור. חיים משה שר לי מהדיסק, וציינתי לעצמי שאני נותנת לו לשיר נורא חזק. ובכדי עוד יותר לחזק אותו, אני שרה איתו בקול רם ביותר, כך שאני והוא ממלאים את כל החלל.

ואז הגיע עידן רייכל ממעמקים (כמה סימבולי), ומתוך הפתיחה האמהרית פתאום עולה לי התובנה. עולה בהתחלה כמו פס עשן דקיק שמיתמר מנר והופכת לשלהבת חזקה וממלאת: הגיע הזמן להיות ב"לא לדעת" ולקבל את המצב הזה. לא להלחם בו, לא להתנגד לו ולא לנסות לדעת בכוח. פשוט להשלים, לשחרר ולזרום עם ה"לא לדעת".

אני נמצאת בימים אלו בתוך שלוש סיטואציות של התמודדות לא קלה מול עבודה, משפחה ומישהו זר. זה עוטף אותי מכל הכיוונים וקשה לי עם זה. ואני במתח גדול מול כל השלוש: מה יהיה? והתובנה של עכשיו באה להגיד לי: מה שצריך להיות - יהיה, ואין טעם לנסות להקדים את המאוחר. אין טעם לנסות לדעת, כי זה לא הזמן לדעת. ואני, שהשכל מוביל אותי תמיד כל כך חזק, עומדת בפני שיעור גדול: לשחרר. לקבל את זה שאני לא צריכה לדעת, ושזה בסדר.

ופתאום פרץ מתוכי בכי גדול. כזה בקול רם, מאוד ממוקד ומאוד חזק. לא בכי של כאב ולא בכי של צער. בכי של התרגשות. התרגשות מהתובנה שקיבלתי, התרגשות מהשיעור שאני עושה, התרגשות מהשלב שעליתי. ומתוך ההתרגשות, עולה תודה, תודה לעננה ותודה לתובנה. תודה לנעמי ותודה לכולכן כאן, שנתתן לי מקום לכתוב, מקום בלב שלכן.

אישי היקר, שאני מכנה אותו המאסטר שלי, אמר לי כבר מזמן: "לא כל דבר את צריכה להבין". אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה שלו. תמיד היקשיתי: "אם לא אבין, איך אדע?" ובימים האחרונים אני מבינה פתאום את המקום המדוייק של המילים שלו. איך תמיד שפטתי את המשפט שלו מהמקום הכל כך נמוך. והיום אני מבינה כמה המשפט הזה עמוק וגבוה בעת ובעונה אחת.

הרבה אהבה

[נוקי*]

שמחה שמצאתי
תודה שקפצת לביקור.

מנסה להתמקד ב-יש ולא באין. יושבת בבית? תגידי תודה שלא מסתובבת ברחוב...
כמה נכון. ועל כן כנראה אני מצליחה כבר לא לצעוק כלפי חוץ, אבל עדיין לא במצב של להפסיק לצעוק בפנים. מקווה שגם זה יגיע לפני יום הולדתי ה-90...

מבטיחה לך (!)- הדברים מופנמים כעת, עוד מעט אפשר יהיה ליישם
כן בטח, ברור לי לחלוטין שאצלה בבית פתאום יהיה יישום מלא של כל הטיפטופים האלו שקיבלה ממני כל השנים.

(יאללה שיתחתנו כבר..)
ואז אתגעגע אליה כל כך שארצה אותה בחזרה בבית אפילו עם הסמרטוט המסריח...

לילה טוב

[חני_בונה*]

הגיע הזמן להיות ב"לא לדעת" ולקבל את המצב הזה

[שמחה_שמצאתי*]

הי נו קי!!!!!!!!
מברוק על הבחירה.
לגבי
אבל עדיין לא במצב של להפסיק לצעוק בפנים.- נראה שאת בדרך לשם, אם את מצליחה לא לצעוק החוצה. תנסי "לילחוש " פנימה במקום לצעוק ואז זה יתפוס פחות מקום. נדבר אח"כ..

[נעמי_בן_שיטרית*]

הגיע הזמן להיות ב"לא לדעת" ולקבל את המצב הזה. לא להלחם בו, לא להתנגד לו ולא לנסות לדעת בכוח. פשוט להשלים, לשחרר ולזרום עם ה"לא לדעת".

נוקי, את מקסימה.
רגע קסום תארת כאן: הידע האמיתי שנבע מתוכך אומר לך להפסיק לדעת.
אכן הדרך היחידה להתחבר לאמת הגבוהה, המוחלטת והקוסמית על מהותך ומהות הבריאה היא לא לדעת.
דעת במובן של דעה שכלית וארצית, המושתתת על מידע שקיבלת מההורים, מהחברה ומהתרבות שאת חיה בה. מידע שפעמים כה רבות מבוסס על פחד, התנגדות והימנעות מהחיים.

התמסרי ל" לא יודעת". זה כיף לא נורמאלי...
אל תדעי מה צריך לקרות בעבודה, אל תדעי מה צריך להיות במשפחה, אל תדעי איך נכון להגיב להתנהגות של בתך, אל תדעי מי צודק, אל תדעי מה חושבים עלייך.....
אל תדעי אלא הקשיבי.
הקשיבי למה נעים לך, מה משמח אותך, מה מכעיס אותך ומה מכאיב לך.
כשתשמעי את עצמך בעזרת גופך ונפשך, תשאלי שאלות.
שאלות נקיות שלא באות מתוך שיפוט, ביקורת ודעה קדומה.

לדוגמא: איך נכון לך להתייחס אל התנהגות בתך. (שאלתך מלמעלה)

1. לא לדעת. אל תדעי שהיא חייבת לעזור לנקות ולסדר, אל תדעי כיצד צריך לחנך.
2. הקשבה. הקשיבי לעצמך, לכעס שלך, לתסכול שלך, לפחד שלך.
3. לקיחת אחריות. קחי אחריות על הרגשות שלך ובדקי את מקורן ומדוע את יוצרת אותן. איך הן משרתות אותך. הפרידי בין התנהגותה להרגשתך.
4. פתיחות הזמיני אותה לשיחה על המצב ועל רגשותיך ממקום נקי שאינו שופט או מבקר את התנהגותה.
5. קבלה. קבלי את הדרך שהיא תבחר להגיב. קבלי אותה ואת זכות הבחירה שלה ללא תנאי.

קבלי את עצמך, את הכעס ואת השחרור.

באהבה גדולה, נעמי.

[נו_קי*]

היי גמדים קטנים באו באישון לילה ושינו לי את שם הדף. תודה, תודה

[נו_קי*]

תודה שמחה, אמשיך לנסות, שכן: practice makes perfect
תודה נעמי. בשלב זה עדיין קשה לי השחרור הזה, אבל אני מזהה שני דברים נפלאים:

1. אם התובנה הזאת עלתה לי, וכל כך חזק, סימן שאני במקום מוכן להתחיל לעשות את השינוי, ועל כך נתונה תודתי. אנ'לא יודעת למי, לי? לך? ליקום? למדריכים שלי? לכולם!
2. אני מרגישה מאוד חזק במקום בו גם אם לא אצליח ליישם מיידית, זה בסדר. אני לא שופטת ולא מבקרת את עצמי על כך. אני יודעת שאם כבר התעוררתי, אני כבר שם וזה לא משנה אם אני מצליחה ליישם את התובנה היום או מחר או בעוד חודש ב-50% או 100%. זה כבר כאן. זה כבר שלי. ועל כך אני גם חשה אושר ענק ואסירות תודה גדולה וגם גאווה.

שלוש פעמים כיפק היי לנוקי!
התחושה כל כך טובהההההה, ממש אורגזמה לבבית...

אני יוצאת לצעוד עם הבת שלי המתוקה, ואולי אצליח לחזור אח"כ.

הרבה אהבה

[נו_קי*]

ולמרות מה שכתבתי לעייל, אני עדיין בתחושת מועקה. אמנם לא באותה אינטנסיביות, הרבה יותר עמומה, אבל קיימת. כזה ברקע. כל הזמן בקפיצות הלוך וחזור, כאלה קפיצות קטנות, כמו של החזרזיר ב"פו הדב" כשהוא ופו הולכים לחפש את הפילנפיל. בסיבוב השני מסביב לעץ, פתאום החזרזיר רואה טביעות רגליים באדמה (שלהם...) ונבהל, ומרוב בהלה הוא מתחיל לקפוץ הלוך וחזור.כזה בקטן, כי החזרזיר כולו קטן נורא. ככה גם אני מפרפרת. רוצה לדעת - לא צריכה לדעת; רוצה לדעת - תרפי ותדעי בזמן הנכון; לא רוצה, רוצה עכשיו - אבל עכשיו זה לא הזמן הנכון. טוב נו, דיייייי!

ועייפות גדולה שורה עלי בשבועות האחרונים. מן תשישות וליאות. כזאת שכמה שאני לא אישן - זה לא יהיה מספיק. ואין כל כך שמחה בעיניים. הרבה משחק. ממשיכה לתפקד כאילו כלום, אולי הנודניק (השכל) ירפה כבר. כמו שעושה את עצמי ישנה כשלא רוצה שיפריעו. אבל המעצבן הזה, אני לא מצליחה לעבוד עליו, והוא לא מתעייף מלנסות להשתלט. ועכשיו, שאני כבר טועמת את המקום היותר טוב, לא רוצה לתת לו להשתלט. מן מאבק כוחות כזה, והוא רוצה לנצח אבל אני לא נותנת.
זה מ-מ-ש מתיש. אבל אני לא אוותר. אמשיך לנסות עד שאצליח. כן, ואני אצליח. או הו, אני כבר אראה לו...

לפחות יש הרבה אהבה בבית וזה עושה טוב. מרגישה כאילו אני מפתחת בזה תלות עכשיו, בתקופה בה אני חלשה בפנים מרוב מאבקים. זה לא כל כך טוב, אבל זה מה יש עכשיו. וטוב שיש את זה.

והנה אני שוב יוצאת לצעידה עם הבת שלי. מנסה להתמיד. נראה כמה זמן אצליח.
מסיימת קצת ברוח נכאה, אבל מתנחמת בזה שכל ירידה מסתיימת בעליה. ויותר מאוחר נלך לנו לצפות בכוכבים ולקבל הסברים על גרמי השמיים ועל הדמויות המיתולוגיות שעל שמן יש מערכות בשמיים היפים שלנו. איזה כייף!

[שמחה_שמצאתי*]

הי נוקי,
נכון, כל מאבק מעייף, והגוף הוא הראשון...להתמוטט. "הליכות" בהחלט יכולות לחזק, גם מנטלית, כי מפטפטים תוך כדי וזה גם מחזק וגם משחרר.
ומה חשבת? שפתאום השכל ירפה ללא מאבק? לעולם לא! - אבל אפשר למתן אותו, ואז "הוא" ילמד שלא רק הוא קובע, ואפילו ידע להתייעץ ולתת כבוד גם לאחרים. אגב, מי האחרים?
אל תהיי נכאה, גם בעייפות יש משהו טוב. זה כמו...להוריד הילוך ולנסוע יותר לאט, כך רואים יותר נוף..(-:

[נו_קי*]

ונוף פותח לב יש אצלנו בשפע! איזה רעיון גדול על הורדת הילוך! אהבתי. כבר אמרתי לך, שמחה, שאת ענקית...

חברה שלי הציעה לי לפתוח בדו-שיח עם השכל. שאלתי אותה מה אני אמורה לשאול אותו, אז היא פרצה בצחוק ואמרה: "כמה מתאים לך לשאול את השאלה הזאת". בנתיים אני עוד לא מתחברת להצעת הדו-שיח. עדיין לא שם, אבל זה יבוא, מן הסתם, כשאהיה מוכנה לזה.

כן, העייפות ממאבקים מאוד מעייפת. בעיקר מעייפת כאשר כבר טעמתי מקום יותר מדוייק.
היום היתה שוב סצנה בבית ובבת אחת הרגשתי איך כל הכוחות עוזבים אותי. אבל ממש! כאילו עבר מתחתי שואב אבק ושאב אותי לחלוטין. אבל אני כבר עם מודעות פעילה, אז מיד מתחילה ליישר קו ושואבת את עצמי בחזרה למקום. אך מכיוון שזה עדיין בשלבים של אימון, זה מעייף מאוד.

תמיד חשבתי שלדתיים הרבה יותר קל בחיים. אין אצלם חיפוש ותהייה, יש "אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם אדוני מבורך" וזהו. הכל כל כך פשוט. אבל אז אני מזכירה לעצמי שזה בעצם מקום שאני בוחרת לא להיות בו. זה מקום שלחלוטין לא לוקח אחריות על החיים שלי אלא מפיל את האחריות על גורם חיצוני. זה ממיש לא בשבילי.

היינו אתמול במפגש קטן ואינטימי (הגיעו רק 3 משפחות כולל אותנו) עם מדריך אסטרונומיה. הבנאדם פשוט מקסים, ושופע ידע בצורה מדהימה. בהתחלה הוא קצת קפץ מנושא לנושא והיה קשה לעקוב אבל אח"כ התייצב ועבר איתנו על כמה מגרמי השמיים, הסביר לנו מה זה כוכב (גרם שמיים שמפיץ אור מעצמו) ושבעצם במערכת שלנו יש כוכב אחד - השמש, וכל השאר הן פלנטות, מה שפעם קראו "כוכב שבט". בקיצור, היה מדהים לשבת באמצע שומקום, בחושך כמעט מוחלט ורק להביט בשמיים ולשמוע סיפורים ממי שיודע את הנושא. distraction מבורך מחיי היומיום. זה קצת כמו לעצור את העולם ולרדת לרגע. כמובן שהיתה אח"כ חזרה חדה לחיים האמיתיים, אבל את זה כבר הזכרתי למעלה.

הערב נסענו לערב קלפים אינדיאנים. המארגנים לא הגיעו והמקום נשאר חשוך, סגור ונעול. חיכינו 40 דקות, ונסענו לשתות קפה עם עוגה במקום. נתתי לעצמי דוז פואה על זה שלא התרגזתי. הסידור הרגיל שלי היה תמיד להתחיל ב"ביצ'ינג" על החוצפה, חוסר האחריות וכו'. והיום חשבתי שבטח משהו קרה ואני רק מקווה שלא נורא, למרות שנסענו 40 דקות בכל כיוון.

אז זהו, כנראה שהסתיימה תקופת החיכיון שלי ודברים מתחילים להיות מיושמים. ואני מ-א-ו-ש-ר-ת מזה ואף מסוגלת לזכור את זה בצנטרום של סיטואציה לא נעימה. ולא שלא יבואו נפילות אבל אני כבר יודעת ומאמינה שמיד אחרי יגיעו הפסגות. והפסגות כל כך יפות ומהנות!

הרבה אהבה