משפחות בחו''ל

[בת_הכפר*]

יש פה עוד הורים שמגדלים ילדים קטנים רחוק מהארץ, לבד לבד וכל הזמן ביחד?

[אמא_אינקובטור*]

כן, אני.

[אל_דנטה*]

גם פה.

[דיקושה*]

גם אני מצטרפת לצערי. חזרנו עכשיו מביקור משפחתיח בחו"ל וכל פרידה קורעת את הלב שוב....

[בת_הכפר*]

איך עושים את זה? לפעמים בא לי לממן בעצמי כרטיס לסבים רק כדי שיבואו רגע, שאוכל לשלוח אליהם רגע, שאוכל לעשות פוס רגע... לבוא לאסוף אותם אחרי בילוי זוגי (מה זה?) ושידחפו לי לידיים כלים עם אוכל לכל השבוע, כי מילא יש יותר מדי. ולשמוע כמה שהם גדלו ויפו ולראות את הנחת בעיני כל המשתתפים, עם מבט של בבקשה תבואו שוב ומהר. לקבל את הילדים בחזרה עם חויות שלא אנחנו ייצרנו, עם מילים בעברית שלא אנחנו לימדנו. עם ההכרה הודאית הזו של יש עוד אנשים שאוהבים אותי, בלי תנאים, בלי גבולות, פשוט כי אני אני.

[גם_אמא*]

גם אנחנו. אני חושבת שהילדים שלי מפסידים המון מכך שהם רחוקים מהמשפחה שכל כך אוהבת אותם. מהסבים והסבתות, מבני הדודים, מהדודים והדודות... מצד שני, יש פה שקט נפשי שהייתי מאד רחוקה ממנו בארץ...

[אל_דנטה*]

מסכים עם כולכן.
עוד עניין שלנו קצת מציק בהעדר החמולה זה מרכוז הילד. כשאנו נפגשים עם אנשים הוא מקבל מקום אחר שמרגיש יותר נכון וטבעי.

[.מי*]

גם אנחנו - זמנית, לשמחתי הרבה.

מבחינתי הריחוק הזה זו עוגמת נפש שאין לה שום פיצוי, כי הורי מפספסים את הילדים כמו שהם היום וילדי מפספסים הורים ודודים ובני דודים
והקטנה שלי יודעת רק במעורפל שיש איזה מקום כזה "הארץ", ששם נמצאים כל האנשים שאנחנו אוהבים

ומבחינתי זה לא שקט נפשי בכלל. אני מעדיפה פי אלף להיות בעניינים

אפשר לקרוא חוויות שלנו ב התחלנו בחינוך ביתי. ויש גם את ה מעבר לאפריקה המקסים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כן, זו אני מ מעבר לאפריקה. אני סובלת מהמרחק. אני גרה במדינה שבה קשה מאוד לעשות חינוך ביתי, אני מרגישה בבידוד מוחלט- אין עם מי לדבר\להתיעץ\להרגיש שפוי... אין פה חופש ורוגע בכלל (אם תקראו בדף הנ"ל את קורותינו...). נכון שאין "לחץ משפחתי", שלי זה נוח, אבל מצד שני לבנות אני רואה שזה חסר מאוד. כשסבא או סבתא מגיעים לביקור הפרידה מאוד קשה להן.
במקרה הגעתי לדף הזה. ואוו, יש עוד כמוני (בערך)בניכר. אנחנו צריכים לפתוח קבוצת תמיכה!
תושבי הניכר היתעוררו!!!

[גם_אמא*]

אחד הדברים שהכי מציקים לי הוא שהילדה שלי הולכת וגדלה והזהות העצמית שלה יותר אמריקאית מישראלית. אנחנו גרים באיזור דל בישראלים, היא הולכת לגן אמריקאי - ומזהה עצמה כאמריקאית (למרות שהיא לא). הנסיונות שלי לספר לה על ישראל, החגים שאנחנו חוגגים - הכל נראה לי כמו מלחמה אבודה. היא חושבת שהחגים הכי מדהימים הם הלואין וכריסטמס... בעיניה ישראל זה המקום הזה שסבא וסבתא והמשפחה גרים בו, והיא אומרת ש"מוכנה לבוא לבקר אבל לא לישון שם". או, קיי - קראתי ואני נשמעת לעצמי פאתטית לגמרי. התרופה הברורה - חזרה לארץ. זהו שזה לא יקרה בשנתיים הקרובות כנראה, ואני מאד חוששת שעד שנחזור - והיא כבר תהיה בת 7-8, הענין כבר יוכרע. בשום מקום לא דמיינתי לעצמי, לפני שבאנו לכאן, שתגדל לי ילדה אמריקאית...

[גם_אמא*]

ודרך אגב - אני ויתרתי לעת עתה על חלום החינוך הביתי, מכיון שלא הצלחתי למצוא קהילה של חינוך ביתי כאן, אפילו לא משהו מינימלי, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה לבד, בבידוד. מה גם שאבי הילדים נמצא רוב הזמן בנסיעות ואנחנו ממש ממש לבד.

[בת_הכפר*]

גם אצלנו אין ישראלים באופק. האמת היא שאין כמעט אנשים באופק... מקום מאד מבודד, וגם האנשים שמתגלגלים הנה, חלק גדול מהם הגיעו כדי להתבודד. מזג האויר קשה רוב השנה, הבתים מאד רחוקים זה מזה (מקסים בקיץ... מגביל בשאר השנה) ורוב הפעילויות הן בתוך הבית. יש גן משחקים אחד בעירה, אבל הוא פרוץ לרוחות ומלא שלוליות קרות (שלג נמס). הילדים מלאי אנרגיה, מטפסים על הקירות, ואין לי מה לעשות אתם. מעצר הבית שכופה מזג האויר מחריף את תחושת הניתוק המשפחתי, והערגה הזו לראות את כל המשפחה ביחד חונקת בגרון.

אני לא מרגישה שהילדים אמריקאים, לא מרגישה שהמעגל הלאומי עדין נוגע בהם ממש. אני מרגישה שהם בראש ובראשונה הילדים שלי, אזרחי המשפחה שלי. אולי זה הבדל בגיל, ואולי המשפחה מאד דומיננטית, ואולי אני חולמת. אבל אני כן מרגישה שהילדים הם מאד מאד של אבא ואמא, ותוהה לגבי ההשלכות של זה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פה מצליחה לישמור על החינוך הביתי רק מפני שמצאתי בית ספר שמוכן לקבל את בנותי באופן חלקי. כך זה כמו חוג או איזה פעילות אחרת, כשהמרכז הוא הבית. מה גם שאני מדברת על זה והבנות יודעות שאנחנו עושים "חינוך ביתי" ושרוב הילדים הולכים יום יום לביתהספר ולגן. גם פה אין מיגרש משחקים כי זה לא בטיחותי... אבל יש פה הרבה ישראלים. הקהילה הישראלית יצרה פה "בית ספר ישראלי" שמתקיים בימי שבת (כששאר המסגרות סגורות) ובו מדברים עיברית, לומדים קרוא וכתוב בעיברית וחוגגים חגים יהודיים. זה ממש כיף והיום אני מבינה את החשיבות של זה.
בקשר ל"משבר זהות", אני מרגישה שזה מתהווה אצל בנותי. אנחנו כאן רק 8 חודשים, כך שהכל חדש לנו עדיין, אבל הזהות כבר מתחילה להטשטש. מזל שיש פה ישראלים שכך אנחנו חוגגים חגים וניפגשים בימי הולדת, שזה תמיד חגיגה גדולה.
יש פה משפחות ישראליות שגרות פה כבר 6,8,10 שנים.אין לי מושג איך הם מחזיקים מעמד! כניראה שהכסף חזק יותר מכל דבר אחר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רציתי עוד להוסיף שביתי הקטנה היתה עכשיו בת שנתיים והיא כבר לא זוכרת את ישראל כבית. זה באמת קצת עצוב לי. הבית היחיד שהיא מכירה זה פה, בניירובי.
הבת הגדולה בת 7 והיא זוכרת היטב, והשניה בת 5 וגם עדיין זוכרת . אבל נראה לי שעם הזמן ניירובי תהפוך לבית היחידי עבורן וישראל תישאר כמקום שנוסעים לבקר בו ופוגשים הרבה אנשים מקסימים...

ועוד משהו, זה שיש פה ישראלים זה לא אומר שיש לי יש עם מי לדבר... אני מאוד בודדה כאן. אין פה אף ישראלית אחת שנוטה לכוון של "באופן טיבעי" חוץ ממני וכל אחד שומר את עצמו לעצמו, כך שאני נפגשת אתם רק באירועים.
הניתוק הוא קשה מנשוא לעיתים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועוד משהו ששכחתי לכתוב הוא שגם אני לא מצאתי פה קהילה של חינוך ביתי. אני לבד בזה אבל מנסה לשלב את ילדי בדברים שישאירו לנו גם "זמן חינוך ביתי".

סליחה על ההמשכים...
אני נהנית מהדף הזה מאוד כי זה נותן מקום ללבטים שלא כולם שותפים להם. תודה.@}

[גם_אמא*]

גם אני לא נתקלתי עדיין בישראלים אחרים שנוטים לכיוון של "באופן טבעי". יש לנו קשר עם משפחות ישראליות שגרות במרחק של חצי שעה וקצת יותר מפה, ונאמר לי בפירוש שחושבים שאני "משוגעת", "מטורפת" ושאר מחמאות (למשל כי אני מניקה עדיין את הילד שלי, הוא נרדם תוך הנקה וזה כמובן מאד מגביל אותי בערב). הנטייה הכללית היא להעיף את הילדים לday care כמה שיותר מהר, לכמה שיותר שעות... יש אפילו אחת שכשהתינוקת שלה היתה בת ששה שבועות היא הכניסה אותה לday care משבע וחצי עד שש בערב, והתגאתה בכך שרוחצים את התינוקת כך שכשהיא חוזרת הביתה כל שנשאר לעשות הוא להשכיב אותה.... ממש מדכא...

[אמא_נמרה*]

אוי לא איזה דף מדכא. אנ מנסה לדמיין איך זה יהיה אם נסע לפוסט-דוק , ומרגע לרגע זה נראה לי יותר קשה.

[גם_אמא*]

הזדמנות טובה לשאול אם יש משפחות שנוטות ל"באופן טבעי" בניו ג'רסי, קונטיקט או ניו יורק! אנחנו מתכננים עכשיו לעבור לאנשהו בtri-state area - אולי ניצור איזה שבט קטן???

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גם אמא,איזה פנטזיה יפה... אנחנו אפילו בארץ לא היצלחנו ליצור שבט...
אבל מאחלת לך מכל הלב שתמצאו משפחות קרובות פיזית ובצורת החיים. זה יהיה באמת נפלא.

אגליה, זה קשה, אפילו מאוד. אנחנו פה כבר כמעט 8 חודשים ואני מרגישה שעדיין לא התרגלנו לגמרי. שלא לדבר על ההתחלה שהיתה נוראית וטראומטית לכולנו (ראה ערך מעבר לאפריקה ). לא מנסה לדכא, רק לעזור להתכונן @}
זה מאוד תלוי גם כמה את מוכנה נפשית למעבר ורוצה אותו. זה מאוד משפיע.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שוב המשכים... כל פעם אני רואה עוד משהו להגיב עליו...
גם אמא, גם עלי בודאי מדברים פה מאוחורי הגב, הישראלים אני מתכוונת. לכולם יש מטפלת לילדים והם יוצאים בלי הילדים ואפילו נוסעים לכמה ימים בלעדיהם. אף אחד לא מיניק הרבה זמן ולא מבין למה אני כן ,שהרי זה סתם מגביל אותי... ואיך ביכלל אפשר להיות כל הזמן עם הילדים?? דיברתי עם אמא ישראלית אחת שנורא קיטרה שיש לה אמנם רק שלוש שעות ביום עם הילדים אבל הן קשות מנשוא (הילדים חוזרים ב4-4וחצי הביתה וב7 וחצי-8 כבר במיטות).
היא לא הבינה איך נהניתי כל כך בחופש של חודש מבית הספר\גן...
בקיצור, את לא לבד!

[בת_הכפר*]

מוזר, אצלי זה שונה. דוקא כאן התחברתי יותר לחינוך הביתי. כשהגענו, הילדה היתה בת שנה וחצי וחשבתי שזה בהחלט גיל ראוי לגן כבר. במקום להנות אתה מהמקום החדש, התרוצצתי בין משפחתונים עד שמצאתי וחשבתי שאני מסודרת. היה לי מוזר הסידור הזה שרוב הילדים באים רק יומיים שלושה בשבוע - אנחנו שלחנו כל יום. המקום שאנחנו גרים בו הוא מאד אליטיסטי, ממורכז סביב מכון מחקר עם משפחות יוצאות דופן הן ברמת ההשכלה והן במודעות הסביבתית שלהן. כשהתחילו להיווצר קשרים, גיליתי שהרבה הורים, קרייריסטים כמונו, מקריבים ככל יכולתם כדי שברוב ימות השבוע הילדים יהיו בבית (עד גיל 5-6, אחר כך אני לא מכירה). כששאלתי אישה אחת, אם לשלושה קטנים, איך הם מעבירים את הזמן בימים הקרים, היא ענתה לי משפט שעדין מהדהד לי בראש: "אנחנו חיים. פשוט חיים".
אחרי חצי שנה נולד הקטן. היה קיץ, אנשים התחילו לצאת מהקונכיה, והרגשתי שאני רוצה את שניהם בבית. לקחתי לעצמי חופש יחסי במשך חודשיים, בכדי להבין מה באמת אני רוצה מעצמי וכמה שזה פוגע בי שהילדה רחוקה ממני במשך היום (שלא לדבר עליה). אני כורעת תחת נטל גדול של חובות מכל מיני סוגים, עדין זקוקה לעזרה בבקרים, אבל מקוה ומייחלת למצב שבו, ברגע שאסיים את התואר, אוכל להקדיש את עצמי לחלוטין לקטנים שלי. אני מודה למקום ולאופיו שעזרו לי להגיע להבנה הזו.
לגבי הזהות - יש בית כנסת וקהילה רפורמית חמה במרחק לא רב מאיתנו. שם מצאנו זרועות פתוחות, ועדין לא ברור לי אם בגלל שיהודים הם אנשים חמים יותר, או שהם פרשו זרועותיהם לקראתנו בגלל שאנחנו גם יהודים. כך או כך, אנחנו נפגשים פעם בחודש ב"פמילי סרוויס" וזה טוב לכולנו.
המשפחות שמסביבנו, אליטיסטיות ככל שיהיו, לא משדרות שום פתיחות מיוחדת לקראתנו (מכירים את זה שכדי לקבוע צריך לתאם חודש מראש? ואז המארחים משביתים את החיים שלהם בארוח חונק, מכריחים את כל בני המשפחה לשבת רגל על רגל מולנו בסלון, מחפשים מילים לאחוז את השיחה וסופרים בדיוק 90 דקות עד שאנחנו נגיד בנימוס את כל מילות הפרידה והתודה המתבקשות...)
חסרה לי בעיקר המשפחה, אבל גם הספונטניות הנעימה וחוסר המחוייבות שאפיין מפגשים שלי בארץ.

גם אמא - החברים הטובים ביותר שלנו פה פעלו כמו האמא שאת מתארת... בעיני את לא משוגעת (או שגם אני...)
אגליה - זה לא מדכא בכלל. אלו השנתיים הטובות ביותר שהיו לי בחיי, מלאות העשרה, תובנה, חוויה, שקט, התקרבות לאני העצמי שלי... יש יתרונות ברורים וגדולים בבדידות, והמצב (המוכר) של פוסט דוק עולה על כולם, כי מראש את יודעת שזו חויה מוגבלת בזמן, וגם התנאים החיצוניים נוחים בדרך כלל.
אורית - כמה מסעיר- ניירובי! קראתי את הרפתקאותייך וממש נהניתי, לגעת בעולם רחוק ושונה כל כך.
והערה למי - התחלתי לקרוא את חוויותייך מהמעבר לחינוך ביתי. את מתמודדת עם גילאים שבעבורי נראים פסגת האוורסט - יש לי המון שאלות, אבל קודם אסיים לקרוא. @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איזה קטע. אני יוצאת לרגע וכשחוזרת יש כבר משהו חדש בדף הזה!
מדהים לראות איך כל אחד חווה את הדברים בצורה שונה.
באמת חשוב מה הגישה איתה באים. זה עושה את המעבר יותר קל או קשה. אני מודה שלי היה קשה עם המעבר מלכתחילה, ואולי לכן אני חובה קושי כל כך גדול עד עכשיו.

[בת_הכפר*]

אורית, כמה זמן אתם מיועדים להיות שם?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בת הכפר, את גם כמוני, ניכנסת כל שעה ליראות אם יש משהו חדש בעולם החיצון?:-)
אין לנו תקופת זמן מוגדרת. באנו "לנסות את מזלנו". בעלי קיבל פה עבודה ולאחר התלבטויות של חודשים ארוכים החלטנו לנסות. אני לא עזבתי בלב שלם ולכן קשה לי. קשה גם החוסר ודאות של אורך התקופה, אבל מעודד אותי בכל פעם שבעלי אומר "באתי הנה לעשות סכום כסף מסוים ואז אני עף מפה!":-D

[גם_אמא*]

גם אני כל הזמן בודקת ומאד נהנית...
בת הכפר, גלי לנו איפה את נמצאת? ומה את לומדת? פסיכולוגיה?
אנחנו נהיה בארה"ב לפחות עוד שנתיים, אבל כרגע כיון שבן זוגי נוסע כל הזמן במסגרת עבודתו (עכשיו למשל הוא בפלורידה חודשיים, בא הבייתה לסופי שבוע) אנחנו יכולים לעבור לאן שנרצה, כל עוד זה קרוב יחסית לשדה תעופה מרכזי. התחלתי לחשוב על מקומות פוטנציאליים, אבל מפחיד אותי להעביר את כולנו ולהתחיל שוב מחדש. מצד שני, אנחנו מפנטזים על קהילה של ecovillage ורוצים לעבור למקום שמזג האויר בו יותר נעים, ושיש בו קהילה גדולה של באופן טבעי (גם אם לא ישראלית). אני בשלבי תכנון ראשוניים. הבטחתי לבתי, שנמצאת בגן מונטסורי וזו שנתה הראשונה שם, שהיא תוכל להשאר בגן גם בשנה הבאה (היא תהיה אז בין הגדולים בגן, שיש בו ילדים בני 3-6 באותה כתה), אבל אחר כך - אלוהים גדול. מה שבטוח - אני לא רוצה להשאר כאן, לא מרגישה שיש לי תמיכה מסביב, לא טוב לי וזהו זה. ובאשר לאנשים שחושבים שאני משוגעת - דעתם באמת אינה מעניינת אותי, והלוואי שיכולתי להמירם באנשים שהייתי יכולה "להקים" איתם קהילה...
/

[בת_הכפר*]

אני חושבת שהקלות היחסית בה אני מתמודדת עם המרחק קשורה להכרה שבקרוב אנחנו יוצאים מפה. אין לי הרבה סנטימנטים לאנשים במקום הזה, מרגישה כמו בוגרת ויספנה למתקדמים כל כך הרבה לבד, גם כשרואים אנשים אחרים עדין נמצאים לבד. החלטנו לא להשאר פה יותר, להמשיך הלאה, עם העדפה ברורה לחזרה ארצה. אני רוצה לעבור למקום חם יותר, זה בדמי. נשמות קפואות בגוף קפוא זה הרבה יותר מדי בשבילי. הזיקה של הילדים למקום כן מקשה עלי, אבל אני מקוה שבמקום החדש הם יהיו המון אתי והמון בחוץ, בטבע, כמו שהם אוהבים, ובעצם יהיה להם יותר טוב.

בקיץ שעבר הלכנו לחוף הים, והילדה הסתובבה בלי בגדים. בת שנתיים עם עור זוהר בחיוורונו. זה היה היום היחיד כמעט בכל השנה שהיה חם מספיק כדי להתפשט. אז בא הפקח ואמר לה להתלבש, ובעיניים שלו ראינו קנסות על הפרת הסדר הציבורי. בגיל שנה היא היתה כמעט כל יום בחוף הצוק, מלכת הגלים.

גם אמא, למה את פוחדת לעבור מחדש? הרי לא טוב לך עכשיו.

[.מי*]

גם אצלנו זה פוסט דוק. לא יודעת איזה תנאים חיצוניים טובים - הפוסט דוקים שאני מכירה לא מרוויחים מספיק כדי שמשפחה שלמה תוכל לחיות בנוחות, וגם אנחנו בצמצומים, מה שדי מדכא.
אצלנו הפוסט הוא בעלי ואני מנסה בינתיים לסיים את כתיבת הדוקטורט שלי, שמתקדם נחמד ואני שמחה שיש לי נושא להרהר עליו ולהעמיק בו בין לבין.
החוצלארץ לכשעצמו הביא לנו חוויה של טיולים משפחתיים נפלאים (גם אנחנו בצפון אמריקה, והאפשרות לנסוע, ולנסוע, ולנסוע, ולנסוע - פשוט מרנינה, ולישראלים, כפי הנראה, באופן מיוחד).
חוץ מזה, מבחינת הבדידות, יש סביבנו הרבה ישראלים, ואנחנו בקשר יחסי אתם, כך שלילדים יש חברה למרות שהם בהום סקולינג. אבל חסרות לי מאד החברות שלי מן הארץ והמשפחה. וגם התחושה שאני מכווננת היטב לתדר. כאן, אפילו אם אני יוצאת רק לקנות לחם, עדיין אני מרגישה בדרך לפחות כמה פעמים עד כמה אני לא מכווננת לתדרים המקומיים. קשה מאד להסביר לאנשים בארץ במה מדובר, לכולם זה נשמע ממש התפנקות, אבל ישראלים שחיים בחו"ל מכירים את התחושה הזאת - את לא ממש מובנת, לא ממש מבינה (אפילו אם את יודעת יחסית את השפה), דברים שאת חושבת שלא יכולים לקרות קורים ולעומת זאת דברים שנראים לך מובנים מאליהם לא קורים, כל האוריינטציה הסביבתית מעוררת. כמו ללכת על משטח באלכסון.
לכן אני מחכה בשמחה לחזור כבר הביתה. אולי באוגוסט! ואולי רק שנה הבאה....

[דיאנה_ב*]

רק כדי לתת את האיזון ואולי להרגיע משפחות בארץ שמתכננות לעבור לחו"ל, זה גם יכול להיות אחרת. זה בטח תלוי במקום וגם בגישה. אחנו בצפון מערב אמריקה ומאד מאד נהנים. המקום מקסים, מזג האוויר אידאלי, יש ישראלים וגם המקומיים ידידותיים מאד. המקום ידידותי ומותאם לילדים (תכננתי לספר על זה קצת בדף על מקומות המתאימים לילדים קטנים, אולי בהזדמנות), גם בבית וגם במוסדות. דווקא אנחנו לא בעניין של חינוך ביתי אבל למי שרוצה זה מקובל וגם מוסדר כאן ויש חוגים רבים של העיריה בשעות הבוקר שמיועדים לילדים בחינוך ביתי. יש כאן אפילו מספר ישראלים שחיים "באופן טבעי" בחינוך ביתי ובלי חיתולים וכו'.
כמובן שעדיין קשה הריחוק מהמשפחה ומהחברים הותיקים ושלא מרגישים את החגים הישראלים בכל מקום - למרות שבדרך כלל מתארגנים כאן וחוגגים ביחד, זה עדיין לא אותו הדבר - וכמובן לגדל את הילדים בלי עזרת המשפחה שמאפשרת לקחת קצת נשימה מדי פעם. ובכל זאת בסך הכל זו חוויה מאד חיובית בעיני.

[בת_הכפר*]

מי - כל מילה, אחת לאחת וכולן ביחד, היתה יכולה בקלות להיכתב על ידי
(חוץ מהישראלים מסביב)

תנאים נוחים: לא התכוונתי לכסף, גם אנחנו בקרשים. אבל בדרך כלל מי שעושה פוסט זוכה גם בהכרה שמישהו שם רוצה אותו ועזר להביא אותו, גם בתנאים פוריים לפריחה מקצועית, וגם בקלות יחסית בענינים פרוצדורלים כמו ביטוח רפואי, מספר זיהוי (SSN), רשיון לרכב, חיפוש דירה וכד'.

קראתי את הבלוג שלך. את אישה מדהימה ואמיצה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואוו, דיאנה, איזה כיף לכם! כמעט אידאלי!
אפילו בארץ אין תנאים כה נוחים לחינוך ביתי...
נראה לי שבמעבר הבא, לאן שזה לא יהיה ,אעשה סקירה יותר ברורה של "איך החיים ניראים שם בחינוך ביתי "...
אבל מצבינו הוא אחר. אנחנו חיפשנו לצאת מהבוץ של השפל הכלכלי בו היינו (בלשון המעטה) וזו האופציה שנפתחה כרגע. האופציה השניה היתה טנזניה, ושם אין כמעט ישראלים, ומעט יותר לבנים בכלל, שלא לדבר על חינוך ביתי ו"באופן טיבעי" בכלל...
המדינות האלה הן לא מתאימות לחינוך ביתי בגלל אופי החיים. אסור לטייל ברחוב, כך שאין גן משחקים לפגוש בו ילדים ולהתחבר, קשה למצוא חוגים שלא בתוך בית ספר. אנחנו מצליחים בנתיים להסתדר, אבל זה בהחלט קשה.

[איבי*]

הילד שלנו נורא קטן, אז כל ענין הזהות עדיין לא משחק תפקיד בכלל. בשבילנו זה ממילא תמיד היה - אוף, עוד פעם סדר פסח.. - כך שחסרון הישראליות לא מורגש. מה שחסר מוצא השלמה בעיקר פה באתר, באתר של "הארץ" ובטלפונים (נורא זולים) לחברים ומשפחה. אבל זה בהחלט תלוי איפשהו באופק. הייתי רוצה להרגיש בבית בכל מקום על פני האדמה, אבל כנראה שזה לא בדיוק עובד ככה. כרגע אנחנו בגרמניה, וגם בגלל שזו גרמניה קצת החרידה אותי המחשבה שהילד יחזור מהגן מפטפט בגרמנית ושאני לעולם לא אוכל להרגיש בבית כמו שהוא ירגיש. בכל מקרה אנחנו עוזבים כאן, לא ברור לאן עדיין, ושמחים לנצל את התקופה הזאת שהוא עדיין תינוק כדי להיות קצת הרפתקנים לגבי החיים ולקבל כל מה שבא בלי יותר מדי לבטים. חזרה לארץ זו אופציה שמצד אחד קוסמת לי - בגלל האנשים מסביב, השפה, כל מה שבנה אותי. מצד שני אני מעדיפה לתת לו לגדול במקום עם עתיד יותר מבטיח. מה גם ש"כל מה שבנה אותי", כל הנוסטלגיה הזאת - חלק נכבד מזה נמצא בתוך הראש שלי. וגם - קיבלנו המון מהחיים בבדידות, למדנו המון. יש פה שלוות נפש שמעולם לא היתה לנו בארץ. אנחנו עושים בחירות שייראו מוזרות לכל מי שאנחנו מכירים בארץ, ופה ההתמודדות הזו כמעט לא קיימת. אז יש בזה משהו נורא נוח.

[מולי*]

אנחנו חיים ב-NY
דרך חים שלנו היא ב"אופן" מכיוון מזון (אורגני) הנקה ושינה יחד, אבל הבת שלי מתחילה ללכת לגן עוד מעט
אנחנו פה שלא ללימודים וכרגע אין לנו לאריך חזרה

[חיה_לי_מיום_ליום*]

בת הכפר - מדהים כמה שאני מזדהה עם מה שכתבת על איך החיים בחו"ל קרבו אותך לחינוך ביתי.

גם אצלי, פסק הזמן הכפוי פה מהמירוץ שהיינו בו בארץ, הביא אותי למחשבות על איך באמת אני רוצה לגדל את הבנים. היום נראה לי המון שהגדול בגן 3 חצאי ימים בשבוע. החברות בארץ לא מצליחות להבין מה לעזאזל אני עושה איתו (ועם הקטן שצמוד ממילא) בבית יום
ש-ל-ם באמצע השבוע.

בכל מקרה, אנחנו כבר עם רגל אחת חזרה, אחרי 3 שנים פה בניו גרסי. חבל שרק עכשיו מצאתי את הדף הזה (גם פה בדרום ניו גרסי אין כמעט ישראלים, שלא לדבר על "באופן" (למרות שדווקא מצאתי פה חברה אמריקאית אחת שמאד דומה לי בגישתה ואני אוהבת אותה מאד בליבי)

[.מי*]

תודה לבת הכפר על המחמאה המשמחת.

גם אצלנו החו"ל הביא חינוך ביתי. אני לא יודעת מה נעשה כשנחזור לארץ - האם נמשיך או אולי נשאב חזרה לחיים האחרים.
בארץ עבדתי. תמיד נדמה היה שאנחנו חייבים את זה כלכלית (וגם עכשיו זה נכון, רק שכאן למרבה המזל המקצוע שלי לא תופס כך שאני בעצם מובטלת מאונס), ותמיד נדמה היה לי גם שאני לא מסוגלת להיות בבית ימים שלמים עם הילדים, שזה קשה מדי. נכון אמנם, שבארץ היו לי ילדים קטנים יותר מהיום, ושגם כיום המחשבה על להיות בבית עם בן שנה וחצי נראית לי אחרת לגמרי מאשר להיות בבית עם הילדים שלי, שהקטנה כעת היא בת שלוש.

אבל באמת המרחק נתן איזו פרספקטיבה אחרת. שכל ההתרוצצות הזאת היא שגעונית לגמרי. שמאבדים את היכולת לחיות כל יום לעצמו, בלי לשעבד את העכשיו לטובת החיים האמיתיים שאמורים להתחיל בקרוב אבל אף פעם לא מגיעים בפועל.

[אמא_אינקובטור*]

שעדיין קשה הריחוק מהמשפחה ומהחברים הותיקים ושלא מרגישים את החגים הישראלים בכל מקום.

זה מה שבעיקר קשה לי. ולעובדה שכאן רוב הזמן לא הולכים ברחובות אלא נוסעים מנקודה לנקודה, למרות שמבחינה זו מצבנו טוב ואנחנו גרים בעיר גדולה שיש בה כמה רחובות אמיתיים עם חנויות אמיתיות ולא רק חנויות ענק מפלצתיות.

אבל, לא נעים להודות, נעים לי כאן. נעים לי המרחב, השקט, הרוגע. אין כמעט תורים בשום מקום, אין הידחקות ומלחמה על משאבים יקרים. נעים לי השפע, נעים לי שאנחנו יכולים לחיות על משכורת אחת, נעים לי הירוק. נעימה לי הנהיגה. נעימים לי הילדים הרגועים והחייכנים.

יש לי כאן כמה חברות, רובן ישראליות ואחת נשואה למקומי אבל במקור היא מארץ אחרת. אנחנו כאן רק כמה חודשים, והחברויות עדיין צעירות ודורשות המון השקעה. אותי זה מתסכל. כי החברות האמיתיות שלי, אלו שהיו איתי כשהיה טוב וכשהיה לי רע מאוד, החברות עם הזכרונות והאסוציאציות והבדיחות המשותפות, אלו שאני לא צריכה להיות נחמדה אליהן, אלו שאני יכולה לא לדבר איתן חצי שנה ואז לחזור כאילו כלום לא קרה - החברות האלה לא כאן, והחברות שיש - שהן נפלאות ונחמדות אבל מה לעשות, פשוט ללא הותק הנכון - אני עדיין צריכה להיות איתן חביבה ופוליטיקלי קורקט, לא לרכל (קהילה ישראלית קטנה עם ערוצי תקשורת פתוחים!), להיות הכי בסדר שאפשר.

מי - גם אנחנו בחינוך ביתי, כפוי יש לציין מפאת חוסר מקום בגן שמתאים לנו באיזור. הבכורה, בת שלוש, כמהה לחברת ילדים. אין לנו כאן קבוצת ילדים שכונתית קבועה כי החברים שיש מפוזרים ברחבי העיר הגדולה הזו. אבל פתאום נראה לי שגן של שלוש-ארבע שעות ביום, שלוש פעמים בשבוע הוא די והותר. לא מסוגלת בכלל לחשוב על להחזיר אותה לשמונה-תשע שעות בגן כמו שמקובל בארץ. הקטנה היא ילדת חינוך ביתי אידיאלית ומבחינתי שתישאר איתי בבית עד שתעבור לדירה משלה (-:

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני הגעתי לכאן עם חינוך ביתי ונאבקת בכדי לישמור עליו.
אמא אינקובטור, מוכר הענין של חברות שצריך להיות נחמדות איתן ופוליטקלי קורקט וכו'. גם כאן זה כך.
היום הוזמנו בערב לארוחת ערב אצל ישראלים , ונראה לי שכך יהיה אבך כשאין משהו אחר כנראה שאצטרך להסתפק בזה... גם לי מאוד חסרות כאן החברות האמיתיות...

הי מולי. סוף סוף עוד מישהי שבחו"ל שלא ללימודים ספרי, ספרי עוד!

[שרון*]

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה, המעניין כל כך, אמיתי כל כך, ושאני כל כך , אבל כל כך מזדהה איתו.....
אז אנחנו גרים בטנזניה (אפריקה) כבר מעל לשנתיים. יש לי תאומות בנות שנה ותשעה חודשים. האמת שהמקום הזה הביא אותי לחינוך ביתי, כי לפני זה חשבתי שבגיל הזה בנותי יהיו באיזה מסגרת. אבל פה בינתיים הן בבית - הן מרוצות וגם אני. רוב המסגרות פה לגיל הזה הן פרטיות יקרות להפליא ולא ממש מקצועיות, ולכן אני העדפתי שבנותי יהיו פה איתי בבית, ולא נראה לי שבקרוב זה ישתנה.
אין כאן כמעט ישראלים (מה שיש אפשר לספור ביד אחת) ואין לי קשר עם אנשים זרים אחרים. ככה שהבדידות פה נוראית!
אני ממש סובלת מכל יום שעובר (למרות שיש ימים נחמדים, לא הכל שחור), אבל כל יום שעובר אני שמחה יותר כי אנחנו מתקרבים יותר למטרה שלשמה אנחנו כאן - כסף....מספיק כסף כדי לחזור לארץ שלנו ולהסתדר.
אוריתי (גיסתי למי שלא יודע) אני שמחה לפגוש אותך גם כאן, את רואה יש עוד אנשים במצבינו.....
לגבי גני משחקים רק רציתי לציין שפה גילו בזמן האחרון את ה"חיה" הזו ובנו פה כמה מרכזים עם משחקים וזה נחמד.
ואגב נכון שאין פה ישראלים אבל לבנים יש המון !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זהו, אני נורא שמחה שפתחו את הדף הזה -קבוצת תמיכה אמיתית!!!!!!!!!!!
אז לכל חברינו מסביב לעולם, אנחנו פה, לחיזוק, חיבוק ובכלל לקצת מנטליות ישראלית והבנה שיש רק אצלנו!

[מולי*]

אורית, אין כ"כ מה לספר.
אני במקור מפה (במצטרבר 20 שנים) אבל חייתי הרבה שנים גם בארץ וחלק מהמשפחה חי שם
אנחנו שנינו עבדנו/ עובדים פה (במקצועות חופשיים).
לצערי אני לא כ"כ יודעת איך זה לגדל ילדים בארץ (רק מביקורים) וגם אין לי כ"כ איך להשוות את החיים כי רוב חיי הבוגרים (אחרי צבא) עשיתי פה כך שאין לי כ"כ שוק תרבות. דווקא אני מאד נלהבת בביקורים בארץ.
אני בהחלט מבינה שכאן "יותר נעים" כמי שכתבו הנשים מעלי אך מהכירות עם ישראלים שחיים פה 3 ויותר שנים, ה"נעים" הזה עובר ואז שב איתו געגוע ל מה שבישראל, לטוב ולרע.
נראה לי שמי פה למטרות לימודים/ רה-לוקשיין (ולכן מקבל ויזה, ביטוח בריאות מסובסד ולרוב גם עזרה בדיור וחינוך לידלים - אם רוצים) נמצא במעין חממה שאינה משקפת את החיים האמיתיים בארה"ב ולכן החוויה היא כ"כ חיובית
כך בכל אופן אני רואה את זה

[אמא_אינקובטור*]

אנחנו בהחלט נהנים מ"מסביב" נוח ונעים, כולל ביטוח בריאות ושאר ירקות. לא באנו ללימודים אלא לעבודה, כרגע לצערי אין לנו זמן חזרה מוגדר ואני מאוד חוששת מהעתיד. חוששת שיהיה לנו כל כך טוב כאן שלא נחזור. וישראל עם כל מרצפותיה השבורות, נהגיה העצבניים, פקקי התנועה הבלתי נסבלים ומחיריה היקרים היא הבית שלי, המקום שאני תמיד אתגעגע אליו.

זו הבעיה - שלא רע כאן. הגישה של האנשים לחיים בעיר שאני גרה בה מאוד דומה לשלי. יש כאן דאגה עצומה לאיכות סביבה, התחשבות בזולת, רוב האנשים בג'ינס או בבגדי ספורט, ללא המותגיזציה שאני כל כך מתעבת. הרבה אנשים על אופניים (ועגלת ילדים נגררת מאחוריהם) או רולרבליידס או סתם הולכים להם בשבילים. החינוך הביתי נפוץ מאוד ובמרכז הספורט הסמוך אלי אפילו יש חוגים מיוחדים לילדי חינוך ביתי שמתקיימים בבוקר. יש המון פעילויות בשעות הבוקר כי הרבה מאוד אמהות לא עובדות או עובדות במשרה חלקית (שלצערי אנחנו לא הולכים אליהן כי יש לנו רק רכב אחד, וכאן אי אפשר להסתדר בלי רכב צמוד).

עדיין אני מרגישה שאני רק גרה כאן, לא חיה כאן.

[שרון*]

אורית - נורא מצחיק איך שרק שאין משהו לומדים להעריך אותו......
הלוואי והיו מזמינים אותי לארוחת ערב של ישראלים...או לארוחת ערב בכלל........
אני לא מנסה להיות עוקצנית, אבל אצלנו המצב ממש בכי רע. ועוד עכשיו כל מי שעוד יש לי איתו איזה קשר מינימלי (כי אני מסכימה איתך שיש פה אנשים שאם הם היו איתי בארץ לא בטוח הייתי מסתובבת איתם) עומד לעזוב פה בקרוב.......
בקיצור עוד חודש אני לבדי ממש.....טוב שלפחות יש לי משפחה בקניה:-)
במקומות כמו שאני נמצאת המשפט "אין כמו בבית" מקבל משמעות חזקה הרבה יותר!

[בת_הכפר*]

גם לי. לא רע כאן, יש איכות חיים מדהימה. מי ידע שאפשר ככה? אצלנו גם מקום קטן, נעים ברגל או באופניים, אין אף כביש ראשי. השקט והשלוה האינסופיים האלו, פשוט שקט מוחלט. אמיתי. לשמוע את הציפורים, להביט בעננים זזים. מהחלון רואים מרחבים עצומים של ירוק, חיות בר, אוושת גלי האוקיינוס. הדבר הראשון שעשינו כאן היה להתנתק מהחדשות. בארץ הרגשנו שאם לא שומעים את המבזק זה גובל בבגידה. כאן אנחנו קוראים חדשות באינטרנט, וזה פתאם שקט יותר, בלי הקולות הדרמטיים והצפצופים העצבניים שקוטעים את רצף החיים פעם בחצי שעה. באמת, כל כך טוב פה. אף אחד לא צועק, לא מתחצף. כולם מחייכים, עדינים, מנומסים. הארץ הקטנה והאהובה והמוכה שלנו, מה לה ולכאן.

אבל אין למקום הזה נשמה, ריק לי. אין קשר בראשיתי ביני ובין המקום. אין אחוה, אין ביחד. אין מורשת, אין גאות יחידה. יש ערכים שונים, שזרים לי. קדושת הכסף, תאות הצריכה. ריק, ריק, חלל גדול שרוצא להתמלא בגדלות רוח ויפי נפש, להזיז דברים ביחד, ליצור ולחוות חברה ערכית, לחיות את האני מאמין שלי ולהפסיק להתאים את עצמי לאחרים. למצוא סביבה רוחנית הולמת לילדיי, סביבה שאני מתחברת אליה ומוצאת את עצמי בתוכה. שוחה. נהנית. שלמה.

[מולי*]

אמא אינק, אני נמנחשת שאת גרה בצפון קליפורניה?
בכל אופן - שאלה: כיצד לומדים ילדכם אנגלית? ואם תשארו האם כן תשלחו אותם לבי"ס?
האם ילדיכם מרוצים יותר מכפי שהיו בארץ?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרון היקרה
בגלל זה אני לא רוצה לעבור לדאר-א-סאלאם. אמנם אין לי הרבה משותף עם הישראלים פה, ובודאי חלקם לפחות, חושבים שאני פסיכית, אבל לפחות הם פה, וזה נותן מן תחושה דלוחה של "לא לגמרי לבד".
חייבת שוב לכתוב שמאוד מעניין לקרוא על החיים בעולמות אחרים ואיך כל אחד חווה את זה קצת אחרת.
רובכן נמצאות באמריקה, שזה משהו אחר לחלוטין, בלשון המעטה, מאפריקה-עולם שלישי, אבל זה מענין. איך כל אחת חווה את הריחוק והניתוק מכוון קצת אחר, ואיך המרחק מביא כל אחת למקומות שונים.
מרתק .המשיכו לכתוב.@}

[אמא_אינקובטור*]

אמא אינק, אני נמנחשת שאת גרה בצפון קליפורניה?

ממש לא... אבל הגישה לחיים דומה. הבכורה רק בת שלוש אבל עם קליטה מדהימה לשפות. היא לומדת מהאוויר ומהטלויזיה. אתמול היה אצלנו חבר דובר אנגלית והיא תקשרה איתו במשפטים שלמים ומובנים היטב. גם העברית שלה מתפתחת במקביל. מדהים לראות.
אני אשלח אותן לגן ולבי"ס - עדיין לא ברור האם לבי"ס ציבורי (רמת הלימודים כאן גבוהה, הכיתות קטנות והחברה לא אלימה) או לבי"ס פרטי, יהודי או לא. אני רואה שהשהות הרצופה בבית לא עושה לה טוב, והאמת היא שגם לי לא. הקטנה פורחת בבית ולכן אני אנסה למצוא עבודה מהבית.

האם טוב להן? לקטנה טוב מאוד כי היא איתי בבית והיא לא צריכה יותר מזה. הבכורה נהנית כשאנחנו פוגשים חברים או נמצאים בחוץ, והכיף האולטימטיבי: לפגוש חברים בחוץ. היה לה הרבה יותר טוב עם הסבתות, הסבים, הדודות והדודים ובני הדודים והחברים בישראל.

מצד שלישי, היא עדיין בגיל שבו האושר שלה תלוי בעיקר בנו. מסובך.

[מולי*]

ניחשתי לא טוב ... האם זו עיר אוניברסיטאית? התירוא מתאים מכיוון שזה כ"כ לא מייצג את ארה"ב שרובה כן ממותגת, כן נוסעת באוטו מכל מקום לכל מקום , כן אלימה וכו אוכלת ג'אנק בכמויות. בכל מקרה את בת מזל שמערכת החינוך בשכונה שלך טובה
ואין צורך לשלם 15Kלבי"ס פרטי
אם אפשר לשאול באיזה תחום את עובדת, האם המקצוע לשך "עובד" גם פה? לעבוד מהבית באופן חלקי נראה לי חלום שאיני יכולה להגשימו בינתיים
מה כן רציתית לומר הוא שמי שקורא את הדף מישראל נראה לו שהכל פה ורוד וקל כ"כ וזה ממש לא כך. זה דבר שאני תמיד נתקלת בו בביקורים בארץ ואף פעם אין לי כוח להעמיד אנשים על טעותם. ההיפך - על אף המצב בארץ אני רואה שכל מכרי חיים "טוב" יותר (לאו דווקא כלכלית) מאיתנו, בעוד שהם חושבים שבגלל שאנחנו באמריקה וגו'
סתם משתפת , לא בטוחה שזה מעניין אצ מישהו

[שרון*]

מולי
זה דווקא מאוד מעניין! וכמה שאת צודקת....אנשים תמיד חושבים שכל כך טוב לנו פה ולא מבינים למה אני בוכה שקשה לי....יש את אלה שאומרים :"אם היתה לי הזדמנות כזו לא הייתי חושב פעמיים".....
כן הכל יפה וטוב, אבל רק שרחוקים מבינים באמת שהדברים לא כאלה פשוטים.
אנחנו בטנזניה. מדינה טבע מדהימה. נופים מקסימים, עצי קוקוס עם חופים שרק רואים בסרטים, אבל עדיין מדינת עולם שלישי ועדיין רחוקה מאוד מהארץ שלנו.....
אוף, עוד חודשיים אנחנו נסע לבקר בארץ....ככה אני חיה לי פה מביקור לביקור.....

[מולי*]

שרון. תארי לך אם לך טוב באפריקה על אחת כמה וכמה טוב לי וקל לי בארה"ב
כמו שאמרתי, אין לי כבר כוח לתקן אנשים וךהסביר להם שהמצב הכלכלי שלי הרבה פחות טוב משלהם אל עף שאני חיה פה
שכל אחד יחיה באשליה שלו
האמת היא שאני גם לא אוהבת כ"כ להתבכיין
אני לא חיה מביקור לביקור כי בעצם רוב החיים שלי פה
ובניגוד לאמא שאמא אינק אמרה אני כן חיה ולא גרה פה
אני מאד אוהבת לבקר בארץ ומקווה לחזור לגור שם בעתיד
אני חושבת שהקושי שלי הוא לא בריחוק כי ממילא אני לט מכירה איך זה לחיות בסמוך למשפחה אלא הקושי הוא החיים עצמם, דאגות כלכליות וכד
הקושי הוא כמו של כל משפחה מקומית ארחת במצבי
נראה לי שהיה לי קשה יותר לו הייתי עוברת מהארץ לפה כבר בתור אמא אחרי שחוויתי חיים ליד המשפחה ועזרה מהם

[איבי*]

אין אחוה, אין ביחד. אין מורשת, אין גאות יחידה. יש ערכים שונים, שזרים לי. קדושת הכסף, תאות הצריכה.

נשמע כאילו מזמן לא ביקרת בארץ...
זה מה שניסיתי לנסח קודם - חלק מהגעגועים, אם נודה, הם למשהו שלא בדיוק קיים. מתי היה "ביחד"? איזה גאות יחידה? וקדושת הכסף - לא מכירה את ארצות הברית אבל אפילו יחסית לגרמניה הקפיטליסטית ישראל זו אחת החברות הכי צרכניות ואובססיביות לגבי כסף שנתקלתי בהן.
זו דעתי. אני מנסה באמת לסנן ולהבין מה יש שם ומה יש פה, ובעיניים פקוחות להבין איפה אני מעדיפה להיות (כי כרגע זו שאלה רלוונטית). אין לי שום צורך להתנצל על כך שהחיים פה נוחים יותר. ברור לי המחיר של זה - בדידות, להיות תמיד לא מובנת, זרה, להרגיש לא בבית. המחיר בארץ בעיני (בעקבות ביקור לא מזמן): חברה אלימה ונורא קונפורמית, ותוך יומיים גם אני נהגתי כמו ישראלית וקיללתי נהגים אחרים, ולא בא לי להיות ככה. קשה לי מאוד להגיד איפה אני מעדיפה לגדל ילד.

[גם_אמא*]

מצטערת שכמה ימים לא הייתי פה... נהנית מאד לקרוא. בת הכפר, לשאלתך למה לא לעזוב למרות שלא ממש טוב - אז זהו שהדברים אינם שחור ולבן, לבת שלי, למרות שכולה בת 5, יש כאן חברות טובות, היא מאד מאד מאד אוהבת ללכת לגן שלה, ולבקשתה היא תלך גם בשנה הבאה - אז היא תהיה בין הגדולים בכתה (בגן מונטסורי ילדים 3-6 נמצאים יחד). חוץ מזה - אני לומדת בניו יורק, מעדיפה לגמור את הלימודים (עוד שנתיים) ולא לעבור לבית ספר במקום אחר, מה גם שהמקומות המועדפים עלי - אורגון או איזור סיאטל - אי אפשר ללמוד שם בצורה מסודרת את מה שאני לומדת. אני רוצה למזער את מספר המעברים שילדי (ביחוד בתי, כי הקטן מחובר אלי והוא הרבה הרבה פחות חברותי) יצטרכו לעבור. בקיצור, החלטתי לעשות את זה לאט - למצוא מקום, למצוא קהילה שנרצה להכנס אליה ותסכים לקבל אותנו, ולעבור תוך שנתיים בערך. אני רוצה למצוא מקום שממנו לא ארצה לעבור, שיהיה לי בו טוב. אוטופיה. מקום שממנו נעבור רק חזרה לארץ (אם וכאשר).
אני מתגעגעת להרבה דברים ואנשים בארץ אבל יש גם הרבה דברים שממש לא בא לי לחזור אליהם. אופס, צריכה ללכת, ארחיב בהזדמנות.

[מולי*]

איבי -
ביקרתי בארץ לא מזמן. נהגתי (הנהיגה מאד מזכירה את זו של NY). לא קיללתי אבל גם פה אני לא מקללת
אצלי אין את המחיר שאת מדברת אליו למעט אולי בדידות משפחתית. מכיוון שאני למעשה יותר מפה מאשר משם, איני מרגישה זרה (כאן נולדתי), איני נשמעת וזרה ותמיד מבינים אותי.
הבחירה לחיות היכן שנוח היא לגיטימית, להרבה אנשים מישראל אין את האםשרות כיוון שאין להם אזרחות זרה ופשוט ללא אזרחות או ויזה אחרת קשה להגר
אך תתנצלי, אין צורך
גם אמא - מה את לומדת?

[בת_הכפר*]

מתי היה "ביחד"? איזה גאות יחידה?

המשחק של מכבי

[איבי*]

המשחק של מכבי - אני בדיוק צפיתי באליפות העולם בסנוקר..

אני לא מתנצלת בכלל, הרגשתי דוקא אצל הכותבות האחרות כאן איזו נימת התנצלות על כך שמבחינות רבות החיים יותר נוחים במקום אחר.
לנו גם אין אזרחות זרה. פשוט החלטנו, קמנו ונסענו. מצאנו עבודה וסידרו לנו אשרות עבודה. מהרבה בחינות היה לנו מזל. עכשיו אנחנו שוב בנקודת אפס שבה שנינו לא עובדים וצריכים להחליט על הצעד הבא, שזה מרגש וכיף וגם קצת מפחיד.

[טרה_רוסה*]

איבי, חשבתם על אוסטרליה או ניו-זילנד? קל יחסית לקבל אשרת עבודה ואחכ גם אזרחות למי שבעל מקצועות מסוימים.

[מולי*]

איבי היה לכם הרבה מזל, פה בארה"ב זה פשןט לא עובד ככה. קשה מאד מאד למצוא עבודה על אחת כמה וכמה לזרים
ומאד לא ממולץ להיות פה כלא חוקי כי אז אתה בעצם לא קיים ולא יכול לקבל שום שירות וכד
המעבידים לא נוטים לסדר אשרות (פעם היו היום כבר בכלל לא) ואני יודעת מחברים שהדבר קרוב ללא אפשרי ולכן הרבה חוזרים לארצות מוצאם (חלק בצער וחלק בשמחה על שמישהו עשה בשבילם את ההחלטה)
אני מקוה שאת לא חשה נימת התנצלות ממני פשוט כי אין לי על מה... זו הארץ שלי (כרגע יותר מהארץ) וכעת אני חיה פה ואיני יכולה להתחייב על מה יהיה מחר
בהצלחה לך ולמשפחתך

[עוף_החול*]

גם אמא
שמעתי נכון? אורגון?
כן, כן,כן.
אורגון אהובתי. רק מילים טובות יש לי לאמר על המדינה המדהימה הזו.
אגב יש שם גם המון משפחות שמחנכות בבית זה מאד מקובל גם באזורים עירוניים.

[מולי*]

בעצם עכשיו שאני חושבת יש נימה של משהו בכתיבה שלי. לא התנצלות אם כי הרגשה של חבל. הכוונה: לי יש אפשרות בחירה איפה לגור ולהרבה אנשים אין בעיקר כי רוב האנשים לא יעבירו משפחה ללא ניירות וללא עבודה (אלא אם כן הם ממש לא מציאותיים - לדעתי לפחות) ולכן, מבחינתם לפחות, הם "תקועים" בארץ ללא אפשרות ניוד. זו הנימה המשתמעת בקולי
לכביך איבי - את כנראה אובהת סיכון
אני לא הייצי לוקחת סיכון כזה

[עוד_טנזנית*]

הי שרון, אז איפה אתם נמצאים ?? לפי התיאור נשמע כמו דאר ??

[איבי*]

מולי
כשעברנו לא היינו משפחה, כלומר, היינו זוג ללא ילדים. מה שמקטין את ה"סיכון". לא הייתי קוראת לזה סיכון, זה אולי הימור כלכלי לכל היותר. נסענו בלי ניירות ועם כמות כסף שמספיקה לזמן קצר, לא יותר ממה שמאפשרת ויזת תייר רגילה. מצאנו עבודה ונשארנו. הפכנו אכן לבלתי חוקיים לתקופה מסויימת, אבל הסיכון להיתפס נורא נמוך, כי מי בכלל מחפש אותנו. לפני שנסענו באמת נורא פחדתי מכל עניין החוקיות, אבל בסופו של דבר זה לא כזה סיפור. זו בעיקר הופכת לבעיה אם רוצים להרוויח כסף, לגדל ילדים, להיות בעלי זכויות אזרחיות. פגשתי הרבה אנשים שחיים שנים באופן בלתי חוקי ומסתדרים. זה לא איך שאני הייתי רוצה לחיות אבל לתקופת מעבר קצרה זה לא נורא.
מבחינתנו זה היה או לקחת את הסיכון הזה ולנסות את מזלנו או "להיתקע" כמו שאת כותבת - כך באמת הרגשנו. הצליח לנו בינתיים..

[בת_הכפר*]

איבי, זו לא התנצלות אלא דילמה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עוד טנזנית, כן, שרון גרה בדאר- סאלם. איפה את גרה??
אני גרה בניירובי, קניה. גם לא ממש רחוק, למרות שבמדינה אחרת...

[בת_הכפר*]

אתמול בקרנו חברים כאן. הבנות שחקו ביניהן. ההורים קרובים אלינו יחסית במנטליות, הפגישה היתה ספונטנית. הבת שלנו שחקה איך שבא לה, והבת שלהם כל הזמן זכתה להדרכות ותיקונים: לזכור לשתף, לא להרים קול, להראות את המשחק החדש שקבלה, לא לחטוף צעצועים וככה וככה. הובכתי, נוצר חוסר איזון לא נעים שגבל, כך חששתי, בחוצפה מצדי. שוחחנו על כך, והאבא סיפר לנו בדיחה. היה מוזר לעמוד פתאם בצד הנלעג של הבדיחה.

עיתונאי רצה לעשות כתבה על הצמצום העולמי בצריכת בשר. הוא נגש לרוסי, אמריקאי וישראלי, ושאל כל אחד מהם: "סליחה, מה דעתך על הצמצום בבשר?" ענה הרוסי - מה זה בשר? ענה האמריקאי - מה זה צמצום? ענה הישראלי - מה זה סליחה?

הרבה פעמים זרות לנו דרכי החינוך כאן, אבל דוקא בנושאי הליכות אנחנו לא מצליחים לגבש דיעה יציבה.

[טרה_רוסה*]

גם לספר בדיחה כך שהאורח שלך ירגיש שהוא בצד הנלעג של הבדיחה הוא מעשה לא מנומס.

[שרון*]

מי זו עוד טנזנית? מאיפה את? אני באמת מדאר.............
אז ילה ספרי מאיפה את... אולי איזה מפגש.....

[בת_הכפר*]

טרה - מתוקף השתלשלות השיחה ואופיה הנינוח, על שיטות חינוך והקניית נימוסים, הבדיחה נראתה לי במקום. הם לא ניסו לפגוע בי, אלא להראות בצורה מבודחת הבדלים שבלתי אפשרי להתכחש להם. ההבדלים האלו מעסיקים אותי.

[איבי*]

טרה, תודה על הטיפ. זה קצת רחוק לנו כרגע... גם ככה כל הסבים מתלוננים.

[מולי*]

בת הכפר - אני דווקא מאד מתחברת לדרכי החינוך כאן אולי מכיוון שאני כבר דור שני לחינוך הזה. נעים לי מאד שילדים לומדים להתחלק, להתנצל וכו. כבר בינקות. לא נראה לי שזה גורם להיות מבוגרים פחות טובים
והבדיחה של חברכם לצערי נכונה
וסתם סיפור - לפני כשנה הייתי בפגישה של קהילה בארץ ומאחר שהיו הרבה אנשים כל פעם שנגעתי בטעות במשיהו התנצלתי עד שאחת מהן אמרה לי "סלחנו סלחנו" בזלזול. אותי זה העליב כי לטעמי עדיף שכולם יתנהגו בנימוס כממוני
בכל מה שקשור בנימוס הליכות וחינוך אני מחנכת את ביתי מאד אמריקאי - בלי התנצלויות

[אמא_אינקובטור*]

הרבה פעמים זרות לנו דרכי החינוך כאן, אבל דוקא בנושאי הליכות אנחנו לא מצליחים לגבש דיעה יציבה.

אני רואה הבדל עצום בעוצמת הווליום של הבת שלי וילדים מקומיים. אם אנחנו במסעדה, למשל, כל הסובבים, כולל משפחות עם ילדים קטנים, אוכלים בשקט - והילדה שלי מדברת בכל רגע שהיא לא עסוקה באכילה, ובעוצמה שמהדהדת בכל המסעדה. אז בהחלט, אני מצטרפת למולי ונוטה לכיוון הנימוסים הבלתי ישראליים. אני לא רוצה שתפסיק לצעוק, רק שתדע להבדיל בין סיטואציות שבהן אפשר לדבר בקול רם (בבית, עם חברים, בגינה) וכאלה שלא (במסעדה, כשאני נוהגת ומנסה להתרכז).

[מ_י_כ_ל*]

וואלה, בנות, אני מופתעת. אני לא סגורה על היכן בחו"ל אתן גרות (אמא אינקובטור נדמה לי שאת מקנדה, נכון? אולי זה מקור ההבדל). אנחנו גרנו כשנתיים בחוף המזרחי בארה"ב, וקודם לכך שהינו שם תקופות ארוכות הודות ללימודי האיש. מה אומר לכן? הנימוסים שם, אעפס, לא משהו. גם כשזוכים למחוות נימוסין הן לרוב באות לכסות על הרבה ניכור ואלימות סמויה -
ילדים רצים במעברי הדראג סטור תוך שהם נחבטים במכוון בקונים אחרים, אך מיד מכריזים 'אקסיוז מי' ואמם מביטה בהם במבט גאה.
אנשים אינם מפנים מקום לקשישים או לנשים בהריון בתחבורה הציבורית, ולא אחת ניהלתי, כרסי בין שיני, תחרויות ריצה אל עבר המושב הפנוי היחיד למול אנשי עסקים צעירים ששבו מעבודתם. הללו, בלי בושה, מדדו אותי בעיניהם, מדדו את המרחק בין כל אחד ממשתתפי המירוץ למושב הנכסף, ופתחו בהסתערות. חבל שאני לא יכולה להעביר כאן את הבעת שביעות הרצון שנמרחה על פניהם כשניצחו אותי. פיני גרשון, שלשום, היה יכול לקבל שיעור במימיקה.
יש לי חברה שרכשה רכב כדי להגיע לעבודתה, מרחק שעה נסיעה מביתה, כי כבר לא היתה מסוגלת לעמוד ברכבת בהריונה המתקדם.
ונימוסין באכילה? ווליום נמוך?? לא פגשתי מימי סועדים רעשניים מן האמריקאיים. הם עוקפים בסיבוב את משיכות האיטריות הרעשניות של היפנים! ליום נישואינו לקח אותי האיש למסעדת יוקרה בצפון מדינת ניו יורק. מסעדה המדורגת כאחת משלוש המסעדות הטובות בטרַי-סטייט. ממוקמת בלב יער, בוילה קולוניאלית, צוות וולה בחניה, אולם נשפים שהוסב לאיזור אכילה ונגנית נבל המנעימה 'לייב' את זמן האורחים. נשמע פסטורלי? אז זהו, שתחברו את זה עם סועדים אמריקאים וקצת הרבה אלכולהול, ותמצאו עצמכם מייחלים לסניף cvs (סופרפארם בישראלית) המחזיק אטמי אזנים. צחוקים רועמים (רועמים!) ושיחות קולניות. והאיש ואנכי, צמד ישראלים ברברים, יושבים שם, בהמולה, ומנסים להיות רומנטים. לפחות הקיר רויאל היה מעולה...

[עוד_טנזנית*]

טוב, אני חייבת להסביר, הגעתי לפורום הזה בעקבות המלצה של חברה אבל אני חייבת לומר שאני מרגישה שאני לא בדיוק במקום המתאים לי, מלבד היותי משפחה בחו"ל ואמא שחווה את כל הרגשות שמובעות כאן ביחס לריחוק מהמשפחה, בדידות וכו', אני לא ממש שותפה לשאר הדיעות שמוצגות כאן . מעבר לזה, הפורמט הזה שבו אני כותבת וכל העולם קורא, לא נח לי איתו. אז אחרי כל ההקדמות, שרון, אם תשלחי את האי מייל שלך, אשמח לכתוב ולספר הכל. מביכה אותי קצת ההתכתבות רבתי הזאת. מקווה שאני לא פוגעת ברגשות אף אחד...

[שרון*]

ברגשות שלי את בטח לא פגעת......גם אני הגעתי לפה במקרה בגלל גיסתי (אורית מקניה). ואני דווקא נהנית לקרוא את הנושאים והדפים פה... גם אם לא תמיד אני מסכימה עם הכל!
בכל מקרה אני ישמח לכתוב לך את המייל - [email protected] , ואשמח לשמוע עליך קצת יותר....

[בת_הכפר*]

מיכל -
התאור שלך נוגע בדיוק בהיסוסים שלי לגבי הקנית נימוסים. האם נימוסים פירושם ערכים טובים? האם אם אני מאלצת את בתי להגיד בסוף המשחק "thank you for sharing" זה גורם לה להעריך יותר את הצד השני, או לקטלג באדישות עוד משפט למשפחת הרפרטואר-חובה? התשובה אינה מובנת מאליה ואינה עומדת בזכות עצמה, כנראה.

את כמעט דוחקת אותי לפינה בהודיה מתבקשת שלא כל האמריקאים אותו דבר ושאנחנו סתם מכלילים, אבל לא... אני אתגבר ואצא בתובנה חדשה: האמריקאים אכן נושאים קולם ברמה כשהם נמצאים בנופש או בבילוי, אבל שקטים ומאופקים יחסית בשאר הזמן.
(וערכים זו סוגיה אחרת, שיש לה כנראה קשר פחות אמיץ לנימוס מאשר בארץ).

איך עכשיו?

כך או כך, אישית לא נתקלתי בתופעות שאת מתארת, אבל מצד שני גם כמעט לא נכנסתי לאף עיר גדולה מאז שאני פה. רוב האנשים שאני נתקלת בהם ביומיום מכירים אותי ברמה זו או אחרת, ועל רכבת תחתית אף אחד כאן לא שמע. איזה מזל...

[בת_הכפר*]

אינקובטור - אצלנו מלמדים in-voice ו- out-voice, בדיוק מה שאת מתארת. לפעמים זה הולך לנו, לפעמים לא, ולפעמים אני פשוט מדלגת על מעמדים מסוימים מחמת הפדיחה

[גם_אמא*]

אתמול היינו בhealth shop המקומית, עמדנו בתור לשלם, והבת שלי, בקול רם ועליז זימרה שיר שבו היא החליפה חלק מהמלים לpoopy ווריאציות של המלה (שמשמעותה קקי בסלנג אמריקאי). אוי, המבטים, המבטים... אבל בעיני לא יזיק לחבורת האנשים הנפוחים (חלק גדול מהאנשים פה הם מתים-מהלכים בעיני, אולי יצורים מכוכב אחר השתלטו על נשמותיהם והם רק כאילו חיים... מתקיימים) לשמוע את העליזות והחביבות שלה, ולכן לא אמרתי לה כלום (רק אמרתי לה להוריד קצת את הווליום). ולגבי ילדים אמריקאים - גם אני לא התרשמתי שהם מחונכים במיוחד, הם קולניים. מה שכן - חלק מהם מדוכאים במשמעת ברזל. ואז הם שקטים. אני עושה כל שביכולתי שלא לומר לבת שלי say thank you ודומיו, ומקווה שהיא תגיד בעצמה, ואכן לעתים היא אומרת, וכשלא - זה בדרך כלל במצבים שהנימוס החברתי דורש לומר thank you אבל שאין שם באמת מצב של תודה. בקיצור - הילדה עדיין לא למדה להיות צבועה, וטוב שכך. לגבי הsharing - תלוי באיזה גיל. כשהורים מכריחים את הילדים שלהם לעשות sharing ומדובר בבני שנתיים, אז זה פשוט נורא בעיני...

[גם_אמא*]

לבקי - אורגון היא אופציה מאד רצינית. אנחנו חושבים על פורטלנד או ashland. מתכוונים לנסוע לשם בקרוב לטיול ולבקר בקהילות cohousing. אבל מפחיד אותי מזג האויר הסגרירי...

[גם_אמא*]

ולמולי - לומדת הומיאופתיה. מאד נהנית.

[דגנית*]

בקשר להליכות ונימוסים בחו"ל - כמו ללכת על ביצים. עם ילדים ובלעדיהם.
למשל אם- וכמה -פעמים- על-כל- לחי להתנשק? ובעצם לשים לב לא ממש לנשק אלא להזיז את הראש כמו ברוז שנתפש לו הצואר.. גם אני פגשתי ילדים מאד שקטים ואדיבים - אבל שממש מכירים, כל הילדים יודעים לצחוק ולצעוק ולבכות ולריב. בג'מייקה וגם כאן בטנזניה (עוד 'עוד טנזנית') יש תופעה שמעצבנת את הבת שלי - ילדים ניגשים אליה, אוחזים בידה,נוגעים בשערותיה, ומנסים לקחת ממנה את הבובה התורנית. ככה בעדינות ובאדיבות נדבקים ולא מוותרים.

[שרון*]

אז נימוסים והליכות....דגנית את כל כך צודקת. עד היום קשה לי להתרגל לעניין הנשיקות פה (טנזניה - ועכשיו אני יודעת מי את...) שלוש נשיקות, ואנחנו שרגילים כל כך לשתיים, נוטים לשכוח שצריך עוד אחת וכל פעם אני עומדת במצב לא נעים שיש מולי אדם רכון מחכה לעוד נשיקה ששכחתי.....
בכל מקרה אבל עזבו הכל בצד יש לי סיפור אמיתי לספר לכם.....
אז כמו שאתם מבינים אני גרה בטנזניה (אפריקה).ובאפריקה הכל שונה... הכל .... והנה הסיפור...
היום הלכתי פה לסופר לקנות אוכל לשי ונעם (דייסה שהן אוכלות לפני השינה). בקיצור מנהל הסופר ניגש אילי ואומר לי שיש הצעת חוק חדש של הממשלה פה שבקרוב אסור יהיה להחזיק ולמכור אוכל לתינוקות, כל סוג אוכל שהוא - דייסות, תחליפי חלב וכדומה. המטרה - עידוד הנקה. טוב בטח עכשיו יש קוראות שמחייכות לעצמן ואומרת איזה יופי, אבל מה.....מה עושות אימהות שלא יכולות להניק (ולא משנה כרגע מה הסיבות) ומה עושות אימהות שהניקו עד גיל שנה וחצי וצריכות כרגע תוספות של חלב. או מה עושה אמא כמוני שבנותי בנות שנה ועשרה חודשים, ושותות לפני השינה בקבוק חלב? אז המנהל אמר לי שאותן אימהות ילכו לרופא ויוציאו אישור רפואי עם חותמת של הממשלה ואז הן יוכלו לקנות אוכל בבית מרקחת והוא יעלה הרבה יותר......
הוא עוד הוסיף ואמר שגם בקבוקים נאסר עליו למכור......
לא יאמן אה? נכון שיש פה משהו חיובי והמטרה אולי טובה - עידוד הנקה, אבל באפריקה אין אמצע, יש או שחור או לבן.....
בקיצור, אני די בהיסטריה ואני צריכה להתארגן על מה לעשות. מחר אני ילך ויקנה סטוק שיהיה לי בבית לכל מקרה.
לחיות במדינת עולם שלישי זה די קשה......אגב דגנית... שמעת משהו בנושא?

[עין_לציון*]

אז אצלנו, גם בארה"ב, יש בכלל בלגן: אנחנו גרים באזור אולי הכי בינלאומי בארה"ב, ובשכונה שלנו יש הרבה מאד ישראלים (למעשה בחרנו בכך, עד כמה שזה נשמע מפתיע, כדי שלילדינו תהיה חברה ישראלית ובבוא היום כשנחזור הם לא יסבלו מהטראומה המזעזעת שאני חוויתי, כילדה אמריקאית שצנחה לכיתה א' בארץ. ברררר). שלל התרבויות מספקות שפע של פדיחות בעניני נימוסין, וכנראה שאי אפשר לצאת מזה טוב. היחידים שמתנהגים כאילו כולם מבינים אותם תמיד הם האמריקאים. התעלמות מוחלטת מקיומה של תערובת מהגרים מתחת לאפם (אולי מרוב פאניקה). בעצם, גם חלק מהישראלים שגרים כאן, פשוט משום שאפשר להעביר כאן ימים שלמים בלי לומר מילה באנגלית.

[מ_י_כ_ל*]

היחידים שמתנהגים כאילו כולם מבינים אותם תמיד הם האמריקאים.
הם עושים זאת לא רק בביתם שלהם, אלא גם כשהם מטיילים בחו"ל ומעוררים את זעמם של בני המקום. כנראה תחושת 'אני ואפסי עוד', שאתה יכול להרשות לעצמך כשאתה בן מעצמה גדולה ונושא חופן דולרים בכיס...

[דגנית*]

שרון זה משונה. שאלתי בסופר מרקט ולארושה החוק החשוד הזה עוד לא הגיע. כדאי לברר בעיתונים או עם טנזנים כי זה גם יכול להיות שיטה של מישהו לעשות כסף מתחת לשולחן. "שילינג גאפי?" תשאלי את המנהל בסופר שלך.

[שרון*]

דגנית זה בהחלט משונה.....אבל זה המצב פה כרגע. זהו, עכשיו באמת כל האוכל אזל ולא ניתן להשיג כלום, עש הודעה חדשה. יש עוד כמה אוכלים אחרים, אבל האוכל המסוים ששי ונעם אוכלות נגמר לגמרי.....
אני לא חושבת שיש פה איזה מעשה נוכלות... כי בכל הסופרים מדברים על זה ויש מדבקות על הדייסות שמסתירות תמונות שמעודדות האכלה מבקבוק - כמו תינוקות, או ציפורים וכאלה. זהו, אלה החיים.
אגב, מה אתם עושים בהרושה? ספרי קצת....הכרת את לילך ויריב שהיו שם?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית. אני מתגעגעת למכתבים...
בקשר לנוגעים בלי בושה, גם בקניה זה כך. גם הילדים וגם המבוגרים נוגעים ונידחפים, בעיקר לילדים. לי הם לא מעיזים.
המבוגרים רוצים להרים ולחבק את הילדים, בלי לישאול או לבקש רשות, והילדים נוגעים, מלטפים, נוגעים בשערות, לוקחים משחקים מהיד. היום בנותי קצת התרגלו. בהתחלה הן היו בורחות מהם.

[עוד_טנזנית*]

שרון, קיבלת את האי מייל ששלחתי לך ???

[שרון*]

דגנית, זו את נכון?
בכל מקרה לא קיבלתי את המייל, דווקא התפלאתי שכתבתי לך את הכתובת ולא קיבלתי כלום. בכל מקרה יש לנו פה בעיה אדירה של וירוסים ולכן כל כתובת לא מוכרת אני מיד מוחקת , אז במידה ואת שולחת אותו שוב תכתבי לי בנשוא שזו את שאני יפתח ולא ימחוק.....
כולי צפייה!!!!!!!!!!!!

[שרון*]

הכוונה שתכתבי בנושא...............(התפקשש לי בכתיבה)

[דגנית_ב*]

זו לא אני, שרון, אני "עוד עוד טנזנית" ולארושה הגעתי לפני כמעט שנה. בעלי עובד בחברה של יריב והוא ולילך עזבו אותנו לאנחות. טוב לנו פה רב הזמן ומאז שאני קוראת את האתר הזה - אפילו עוד יותר טוב.
אורית - קצת התחיל לכאוב לי הראש מהמסך אז אני עושה הפסקות גדולות.
קוראת בהתרגשות את מסעותיך בארץ הקודש וסופרת את השעות עד ה-24 ליוני שבו אנחנו באים לארץ. לפנינו טיסה ארוכה לאמסטרדם ושם חנייה של 12 שעות. אם לא נהייה עייפים מידי אולי נצא לשוט בתעלות. אף פעם לא הייתי בהולנד ושמעתי שזה יפה. האם אני והילדים נתגבר על הטראומה שחווינו שיצאנו בסירה ממונטריי לראות לוויתנים? נכון, ראינו גב של לוויתן אחד מחליק על ידינו אבל האם זה שווה 3 הקאות בשעתיים? יש על זה איזה ספר נכון? "הבחילה".

[עוד_טנזנית*]

תודה דגנית ...שרון, אני אשלח לך שוב את האי- מייל הערב (בעזרת השם והילדות...)

[שרון*]

וואו זה ממש קטע, אז באמת יש פה עוד כמה נפשות בטנזניה... חוץ ממני.....סתאאם אני פשוט די בודדה פה בדאר אז כל מישהו חדש שמגיע זה ממש ברכה!
בכל מקרה סליחה על הבילבול... דגנית. משום מה לא הבנתי שיש שני עוד טנזנית... בכל מקרה אני שמחה שאת נהנית לך בארושה. משום מה יש לי זכרונות לא טובים מהמקום הזה, אולי כי רק עברתי שם עם האוטובוס לקניה ועצרנו במקום נוראי והיה לי טראומה משם (זה עוד היה שהייתי תיירת פה) בכל מקרה אני בטוחה שארושה לא נוראה כזאת.
ולעוד טנזנית....אני מחכה לשמוע ממך........

[שרון*]

עוד טנזנית (אני מנסה לשמור על חשאיות.....)....
אם במקרה את נתקלת בהודעה, אז ניסיתי לשלוח לך כבר פעמיים את ההודעה אבל כמו שאת רואה זה מגיע לך בג'יבריש (מקווה שניסית לעשות קידוד, אולי גם זה לא הלך), אין לי מושג מה הבעיה. בכל מקרה אני אכתוב לך פה את תוכן ההודעה:
אז הנה עברת את מחסומי הוירוסים אצלי ופתחתי את המייל שלך בהתרגשות גדולה ראוי לציין. לא כל יום יוצא לי להכיר (גם אם דרך האינטרנט) עוד אנשים מהאזור....בכל מקרה אז שמחה לשמוע והנה קצת פרטים עלי
שרון כמו שכבר הבנת, אמא לשי ונעם (תאומות בנות שנה ועשרה חודשים) ובת זוג של דרור
אנחנו נמצאים פה למעלה משנתיים, בעלי עובד עם אחיו בעסק - יש לאחיו עסק של "מולטי לוק" (דלתות מיגון לרכב וכדומה)
בכל מקרה שאלת על הבדידות, אז האמת שהרושם שלך היה מוטעה או אולי התבסס על שנים עברו. אבל כעת יש פה ממש מספר מועט של ישראלים שגם מהם חלק עומד לעזוב בסוף השנה הזו. בכל מקרה מצב די מבאס
אני די סובלת מהחיים פה. חוץ מהנוחות ומהעזרה הרבה, כל השאר די מדכא ואני מחכה ליום שנוכל לעזוב פה. כרגע המצב הכלכלי לא מאפשר לנו
זהו בעצם, זה המצב. ספרי קצת איך את מוצאת את החיים בארושה, את בטח עובדת אז הכל נראה אחרת, אני פה בבית עם הבנות במשך היום - נחמד מצד אחד אבל לפעמים גם קשה
טוב, אשמח לשמוע ממך עוד ובמידה שנגיע לארושה לאיזה טיולון בטח נפגש.
סוף שבוע נעים ונשתמע
שרון
...........עכשיו אחכה לתגובה ממך, מעניין מה הבעיה בעצם? טוב ילה ביי

[סינדרלה*]

גם אני בארה"ב... קראתי בעניין את הדף הזה, אבל לא התאפשר לי לכתוב בעברית עד עכשיו.
בכל אופן אנחנו לא עושים חינוך ביתי, הילידם שלנו הוכים כל יום לגן ל- 4 שעות ואח"כ הם איתי. עד גיל שנתיים הם היו איתי והיה נפלא, אבל אני חושבת שממש טוב להם בגן, וגם אני מצליחה כך לצאת קצת מהבית לעבוד.
אני בטוחה שאילו היינו חיים בארץ הייתי חוזרת לעבודה בשלב הרבה יותר מוקדם ולמשרה מלאה, והילדים בטח היו נשארים עם מטפלת, כך שמבחינתי העובדה שכרגע אני עובדת רק במשרה חלקית ונמצאת איתם בכל שאר הזמן זה רווח נקי של כולנו.
אין לי מושג אם מישהו עוד מציץ בדף מידי פעם... אז אחכה לראות.