משפחה אומנת לכלב

שלום!
רציתי לשתף פה, בפורום, ולספר על פרוייקט שנרתמנו אליו, באופן משפחתי.
בחרנו לגדל גורת כלבים ולשמש עבורה משפחה אומנת עד להכשרתה ככלבת שירות מטעם "המרכז הישראלי לכלבי שירות ותראפיה."

בדף המידע של המרכז כתוב:
"בשנים האחרונות גילה האדם את האפשרויות התרפויטיות הגלומות בקשר שבין האדם לכלב. הכלב תלוי באדם המטפל בו לסיפוק צרכיו הקיומיים: אוכל, שתייה, תנועה ונקיון. עבור האנושות זוהי הזדמנות אותנטית לקבלת אחריות ומעורבות..."

...כך שמזה חודשיים אנו מהווים משפחה אומנת ל- אולי, גורת כלבים מגזע ג'ק ראסל טרייר, אשר הצטרפה בכשכוש זנב אל יתר חיות הבית: רקסי הכלבה ובנטון החתול.
כשאולי תגדל, ותסתיים שנת האומנות שלנו, היא תהייה בת לוויה לילד הסובל מפיגור שכלי ואפילפסיה.
היא תוכשר להגיב לצרכיו ולהענות להם, וכן לזהות התקפים אפילפטיים.

מתוך דף המידע:
"הכלב הינו מתווך ומנוף תיקשורתי-חברתי בין האדם לסביבה. הכלב הינו מורה דרך משני בחייו של האדם ויהווה חלק בלתי נפרד מעולמו של האדם..."

התוודענו אל קיומו של "המרכז הישראלי לכלבי שירות ותראפיה", ואל העומד בראשו, בחור בשם יריב. (ידענו קודם על קיומם של כלבי נחייה לעוורים, אבל לא על כלבי שירות לאוכלוסיות אחרות). יריב מאלף את הכלבים בדרך ידידותית, דרך של משחק ומוציא מהם, לכאורה, את מה שקיים בהם באופן טבעי.
יריב מגיע אל ביתנו פעם - פעמיים בשבוע וכך אנחנו נהנים מהדרכה צמודה וליווי מקצועי לאורך כל תקופת האומנות.
בתנו, המתחנכת בבית לוקחת בפרוייקט חלק פעיל וגאה באחריות ובעניין שיש סביב הנושא.
אנחנו מרגישים שדרך הפרוייקט הזה אנחנו פותחים את עצמינו לחוויות חדשות, מרחיבים את אופקינו האישיים. לומדים על נושא חדש מקרוב, ודרך כל זה אנחנו גם תורמים משהו לחברה. יד לוחצת יד.

המרכז הישראלי לכלבי שירות ותראפיה זקוק למשפחות אומנות נוספות מאיזור המרכז.
ומי שהעניין נגע לו מוזמן להגיב.
שווה גם להכנס לאתר
www.dservicedogs.com

אנחנו גידלנו גורת לברדור מבי"ס לכלבי נחייה. היא הייתה מקסימה, למדנו המון, הילדים אהבו אותה. לצערנו היא מתה

אני חושבת שזו אחת הדרכים הנעימות ביותר לתרום. מומלץ.

אנונימי

מצטערת ומתנצלת מראש על דברי:

למקרא הנ"ל, מיד עולים לי לראש כל רגעי הפרידה שעברתי בחיי מכלבים ומחיות אחרות שגידלתי בביתי.
אלו רגעים כל כך כואבים, שהמחשבה על לגדל כלב במשך שנה, ואח"כ להיפרד ממנו, כי כך הוגדר מראש, מחזיר לי את אותה תחושת כאב ואובדן.

כל הכבוד לכן - ציפור דרור ויונת! זה מאד חשוב, וטוב שיש כמוכן שמוכנים להירתם למשימות כאלו!

גם אנחנו גידלנו כלב נחייה - וינס , לברדור מהמרכז הישראלי לכלבי נחייה.
כולם אמרו לנו איך תיפרדו כמה קשה יהיה. אבל חשבנו על האפשרות לתרום למישהו אחר וגם הסברנו לקרן. וחוץ מזה שהוא הרס את הבית בהיותו שובב רציני לא היו כל טראומות רגשיות, להיפך השבוע קיבלנו הודעה שהוא עבר את הקורס והוצמד לעוור ולא היה גאה מאיתנו. זו הרגשה ממש טובה לדעת שעשית משהו שהוא כל כך משמעותי למישהו אחר. אני אשמח לחזור על זה בעתיד.

ליאת - אהלן, קודם כל!
כמובן שגם אנחנו שקלנו את עניין הפרידה.
להיות משפחה אומנת לכלב זו מין עסקת חבילה שפרידה אכן כלולה בתוכה.
עד כאן העובדות.
מכאן זו האחריות שלנו והיכולת שלנו לבחור איך להתייחס לעניין הזה.
אני כמגיבה לדברייך כאן, לא כדי להתווכח או לשכנע אותך, אלא רק כדי לעודד אנשים נוספים שחשבו על זה ואולי עדיין מתלבטים.
בכל מקרה, תודה שהעלית את הנושא.

הדרכים שלנו להתמודד עם הפרידה:

לעשות "עבודה" לפני האימוץ. לדבר על זה, כל המשפחה, לשקול את הפרידה כחלק מהחוויה כולה, לא להעצים את הנושא ולא לבטל אותו. זה קיים.

לנו יש עוד בע"ח אהובים. אולי (הגורה שלנו) מצטרפת אליהם וכשניפרד הם ישארו. זה מקטין את החלל...

קצת סמנטיקה: אנחנו משתדלים לא לשים על אולי כינויי קניין ושייכות, כדי לא להתרגל לכך. אולי לא "שלנו". רקסי ובנטון שלנו. אפילו ברחוב, ל"סתם" אנשים שאומרים לנו: "איזו כלבה חמודה יש לכם" עונה בת החמש :"היא לא שלנו".

היא לא כלבה רגילה. כל הגידול שלה מעיד על כך שהיא "מיוחדת". יש לנו כל מני תרגילים פשוטים לתרגל איתה, פעם בשבוע היא נוסעת להוסטל למפגרים, להתרגל לקולות, לריחות, למגע..., המאלף מבקר אצלינו ועובד איתה.

יש לנו אפשרות בכל עת לקבל יעוץ והדרכה מצוות הפסיכולוגים של המרכז.

נוכל לבקר את אולי במקום החדש שתעבור אליו.

אנחנו מזכירים לעצמינו שאנחנו עושים משהו למען מישהו אחר, שזקוק לכלבה הזו כמו אוויר, וזו זכות גדולה לתת, זה איזשהו אלמנט שחשוב לנו גם בחינוכה של הבת...

ולמרות כל זאת, בטח יהייה עצוב ואולי אפילו נבכה - אבל זה טבעי, לא?

אריאלה, תודה על דברייך. אני לא מכירה משפחות עם ילדים שעברו תהליך כזה. בת כמה בתך קרן? תוכלי לספר יותר על ההתנסות שלכם?

זה פרוייקט מקסים! כל הכבוד ליריב ולמשפחות האומנות.
אנחנו לעומת זאת נהגנו (יותר בעבר, היום קצת פחות) לאסוף כלבים, לגדלם קצת ובד"כ גם להרגיע אותם ולהרגילם לידידותיות, ולמצוא להם משפחות. רוב המקרים היו שידוכים ממש מוצלחים וכבר עברו פה מלא.
בעיניי זה כייף לא נורמלי לטפח ככה כלב וגם לתרגל non attachment שבעיניי חשוב מאד לחיים בעולם היום. ללמוד לא להיקשר ולהיצמד לדברים, כי הם (מה לעשות) ברי חלוף. אני לא מרגישה עצב ומחסור כשהם הולכים מפה, להפך שמחה גדולה ואושר שיכולתי לקבל כמה רגעים קטנים בזמן איתם. להכיר אותם ולהיות מושפעת מהם מעט (ולהיפך). ועברו פה כבר כמה מלאכים אמיתיים!

לזה בעצם התכוונתי וזה נאמר פה כל כל טוב על ידי אחרים. היכולת לעשות משהו בלי הקטע של ה"שלי" ו"לתמיד" אני חושבת שזו התנסות מאד בונה ומחזקת.
אני אשאל את קרן אם היא מוכנה לספר על זה קצת אבל זה כמובן תלוי בה.

היום אולי נסעה בפעם הראשונה להפגש עם ילדים בהוסטל.
קצת התרגשנו, שלחנו אותה לנסיעה שלה עם עצם לעיסה...ואיחולי בהצלחה.
....
נראה לי שהדף הזה יהייה לי נפלא בתור דף בלוג , איך אפשר להפוך אותו לכזה?

בכל מקרה, הגור הנוכחי שמחפש משפחה אומנת הוא גור שנאוצר ננסי שגם הוא מיועד לילד עם פיגור קשה.
מישהו?

בעצם ההודעה הפכת אותו לכזה!

ולהוכחה, ראי אותו רשום ב-דף בלוג.

כרגע יריב החזיר לנו את אולי, אחרי יום האימונים הראשון שלה בשטח.
הוא היה מרוצה ממנה משהו.
הוא אמר שהיא לגמרי התמסרה לילדים, ליקקה אותם, חזרה אליהם גם כשחטפה "שטוזות" עקב תנועות לא רצוניות שלהם, לא נחה לרגע.
כל מה שעשינו איתה עד עכשיו בבית - עבד באתר.
התחלה טובה.
(מה שעשינו איתה, לפי ההנחיות היה לפתח לה את "יצר ההבאה". מה שיש לכלבי רטריוור. היצר לתפוס ולהחזיר חפץ שנזרק להם. זו הדרך ליצור קשר עם הילדים בהוסטל. כשהם זורקים לה צעצוע והיא מחזירה להם -נוצר קשר)

נקודה חלשה אצלה -היא פוחדת מכלבים גדולים. (טוב נו, אצלינו גם החתול וגם הכלבה השנייה בגובה דשא) צריך להפגיש אותה עם כלבים גדולים ובכלל. קבעתי עם יריב ללכת לפארק ולעשות את המפגש הראשון "הטיפולי" בתיווכו.

זהו.
נקבעה המשפחה שאולי תלך אלייה בתום תהליך ההכשרה שלה.
משפחה עם תאומים, בן ובת, כשהבן אוטיסט.
יריב אמר שזה סוג כזה של אוטיזם שנקרא pdd.
מישהו יודע מה זה בדיוק?
בכל מקרה, הילד מנותק מסביבתו. לא מתקשר (אלא בנקודות "אור" ספורות),
חי בעולם משל עצמו, ובנוסף.... יש לו פוביה מכלבים! אלללה איסתור!

אז כרגע, כל ההכשרה של אולי הופכת להיות ייעודית וממוקדת לצרכיו.
(במקביל להכשרתה של אולי, יריב מטפל בילד האוטיסט בכל מה שקשור לפוביה שלו מכלבים. הוא עושה זאת בעזרת נגב, כלבת שירות מגזע ווימראנר, עדינה ורגישה, ששייכת ליריב עצמו.).
יריב מספר לנו שהמשפחה הזאת מצפה לאולי בכליון עיניים.
ובקרוב נלך אליהם, לביקור.

הפרוייקט שלנו כרגע זה ללמד את אולי ללחוץ על מתג, שבעתיד ישמש כלחצן מצוקה. אולי תצטרך להפעיל אותו כשהילד ייכנס למצבי stress מכל סיבה שהיא (חלום בלהות, קוצר נשימה.....).
יש לנו קופסאת עץ מיוחדת שעלייה מורכב מתג.
המתג עצמו נמצא על חלק שמחובר לקופסא בציר.
הציר נפתח כך שאפשר להכניס לקופסא אוכל, אבל אולי לא יכולה להגיע לאוכל הזה, רק לרחרח אותו.
אנחנו אומרים לאולי את הפקודה "אור!"
ומנחים אותה לקופסא, שם היא מרחרחת את המזון החבוי,אך לא מגיעה אליו, כמובן...
תוך כדי רחרוח, האף שלה מדליק את המתג (כמובן במקרה) ונשמע צליל כזה, של מתג חשמלי, "קליק".
ברגע שנשמע ה"קליק", אנחנו אומרים לאולי "כלבה טובה" ונותנים לה אוכל כחיזוק חיובי.
וחוזר חלילה,
"אור!" אולי הולכת ומרחרחת, נשמע "קליק" ו- "כלבה טובה"...
לאט לאט אולי לומדת, גם כשאנחנו רחוקים ממנה.
אנחנו אומרים "אור!"
היא נגשת לקופסא, שומעת "קליק" ובאה אלינו.
מעניין איך יתבצע השלב הבא....
(כלומר הקישור בין מצב המצוקה של הילד להדלקת המתג.
בטח יש עוד כמה שלבי ביניים באמצע.)

עד כאן.

ציפור דרור, אני עוקבת בענין אחרי הדף הזה ומאוד אוהבת אותו. בעבר עבדתי במרכז לכלבי נחייה בטורונטו ואף למדתי טיפול בעזרת בע"ח.
אשמח לקרוא עוד עידכונים.

האימונים של אולי ממשיכים ומתקדמים.
יריב לוקח אותה פעמיים בשבוע.
פעם אחת הוא עובד איתה בהוסטל
ופעם נוספת הוא מפגיש אותה עם המשפחה המיועדת שלה, עם הילד האוטיסט.
( חגית פ , אולי יעניין אותך לדעת שההוסטל נמצא באבן יהודה.)

שם המשחק עכשיו , עבור אולי זה : חשיפה.
אולי חייבת להחשף לריחות, לקולות, לצורות הדיבור ולהתנהגויות של ילדים אוטיסטים. (כמובן שכלב המיועד, למשל, לאיש זקן עובר אימונים בבתי אבות. כל כלב מאומן בצורה שתכשיר אותו לתפקידו.)
בשבוע שעבר היה המפגש הראשון שלה עם המשפחה המיועדת שלה.
הם נגנבו ממנה לגמרי.
אבל מרוב ריגושים הילד חטף התקף.
הוא צווח, הרביץ לעצמו, חבט עם ידיו ורגליו בקירות, ויצאו לו גם כמה הפלקות לאולי... אבל זה חלק מהדברים שאולי חייבת להחשף אליהם. היא חייבת לא להיבהל, לא לנבוח, לא להשתין מפחד (...), ועוד כל מני לא-ים.
חשיפה.
אחרי ההתקף, וכשיריב ואולי עמדו לצאת, הילד ניגש לאולי, ביקש ממנה סליחה ונתן לה עוגייה. כך נוצר קשר.

אולי משוגעת על יריב.
לפעמים, כשהיא מצליחה לנצל הזדמנויות, היא בורחת מהבית שלנו לבית שלו.
(מרחק של 10 מטר. יריב הוא שכן שלנו. כך הכל התחיל... ידידות בין שכנים...)
ויריב הרי לפעמים מתנהג איתה בקשיחות, אבל כנראה שהוא עושה את זה בצורה הנכונה. מדבר איתה בשפה הכלבית....
גם הילדה שלי מתה על יריב.
לא, היא לא בורחת אליו הביתה, אבל היא די מתכננת להתחתן איתו...

יריב כל הזמן מבקש שאשיג לו עוד משפחות אומנות.
הסברתי לו שרוב המשפחות שבקשר איתנו מטופלות בתינוקות ואין לאף אחד עצבים להכניס גור הבייתה.
אבל הבטחתי לנסות, אז הנה:
דרושות משפחות לכלבי קולי שמיועדים לחולי אלצהיימר.

דרך אגב, אולי זה עם ו' בחולם. olly.

נשמע מרתק. נורא מעניין אותי איך יגיב אליה הילד בהמשך. תמשיכי לספר!
עבדתי עם ילד אוטיסט (בלי כלב) ואת יכולה לקרוא את הסיפור ב אוטיסטים בחינוך הביתי. קיבלתי המון מהקשר איתו, ולמדתי על אפיקי קשר שבד"כ הם קטנים מכדי שישימו אליהם לב, אבל הם קיימים.
כשנגדל קצת ונעבור לבית עם גינה, אולי גם אנחנו ניקח איזו אולי...

הפורום סוער.
סוער מאוד.
עמותות, דיונים, משפטים, מנהיגים, הסכמות והסמכות...
והנה דווקא עכשיו אני ממשיכה לספר את סיפורה של אולי -
כלבת השירות והתראפיה.

ובכן,
אולי גדלה.
היא אצלינו כבר 5 חודשים, ובערך לפרק זמן זהה היא תמשיך עמנו עד למסירתה.
יריב עובד איתה פעמיים בשבוע,
ותמיד חוזר מבסוט. היא עובדת נפלא.
האמת, אני מאמינה לו, אבל לא יכולה להעביר את ההתלהבות שלו לכאן.
רוב האימון וההכשרה של אולי נעשים מחוץ לבית.
בהוסטל, ובביתו של הילד האוטיסט.
יריב אמנם הזמין אותנו לבוא, לראות ולהאמין-
אבל אני כרגע מעדיפה שלא. עוד לא.

מי שרואה את אולי לא יכול לדעת שהיא כלבה "מיוחדת".
היא פרא אדם בכלביותה. היא רודפת אחרי חתולים.
היא קופצת על ילדים. היא תזזיתית ולא נחה לרגע.
לפעמים אני מסתכלת על יריב בסקפטיות.
זאת הולכת לשרת ילד אוטיסט?
אבל יריב חדור אמונה בעצמו ובאולי.
ואני, שכבר חזיתי בכלבה, מוטרפת כמעט כמו אולי, שאולפה ע"י יריב- וכיום היא מלווה איש חולה אלצהיימר ומחזירה אותו אל ביתו כאשר דרכו אובדת לו -
ממלאה פי מיים. הבנאדם מבין בכלבים.

ואשר לנו, כמשפחה-
אנחנו עדיין שמחים על "פרוייקט אולי".
מעבר לעניין הקבלה, נתינה עזרה לזולת וכל הבבל"ת
פשוט הרווחנו חברים חדשים. אלו יריב ואישתו,
וזה כבר שווה!

ומעבר לכך, יש הזדמנות למחשבות, הבעת דיעה ושיחות על נושאים הקשורים באולי ובמה שהיא מייצגת.
ה"דיונים" האחרונים כאן נסובים סביב:

ביות הכלב. כיצד ומדוע פיתח האדם גזעי כלבים למטרה מסויימת. האם זה טוב? האם זה מוסרי?
עד כמה מותר לאדם להעזר בבעלי החיים לשירות צרכיו. היכן הופך היחס הזה לניצול? האם בעלי החיים כאן כדי "לשרת" אותנו?

טוב, זה החלק ה"כבד"........

כמובן שה- fuss ההתחלתי שהיה סביב אולי כבר נמוג, התפוגג, נעלם. היא פשוט אתנו.

עד שתמשיך הלאה.

מ - ד - ה - י - ם ! ! ! ! ! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כל הכבוד ! ! !
זה כל כך מעניין....
וכל כך מרגש......
בהצלחה ! ! ! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שיר החופש

עולם קטן של טבע

ציפור דרור , מרתק.
רק עכשיו ראיתי שהזכרת את ההוסטל באבן יהודה, בו אגב עשיתי את הסטאז' שלי בטיפול בעזרת בעלי חיים. הילדים שם מלאכים אחד אחד ועברתי שם תקופה מדהימה.

כל הכבוד על האומנה לאולי.

תודה חגית ושירה.

אולי התקדמה הרבה מאז כתבתי לאחרונה.
היא מדהימה.
אני לא רק אוהבת אותה, אלא גם מעריכה אותה מאוד...
נכון שמוזר לדבר על כלב במושגים של "הערכה", אבל מדהים אותי איך שפתאום הגורה הארסית (במלעיל) הפכה ליצור כלבי בוגר ומבין עניין...

תקשיבו מה היא עשתה היום:
יריב לקח אותה להוסטל לטפל בילד אוטיסט עם התקפים קשים של אלימות. בטח בז'רגון יש לזה שם אבל מה זה משנה - הילד פשוט דפק לעצמו את הראש בקיר ללא הפסק.
במצב הזה אולי פגשה אותו.
יריב אומר שכשהיא נכנסה לחדר היא מייד נגשה לילד
והחלה לרכך אותו. היא ידעה לנתב את האלימות והפיזיות הזו למשחק. והילד שיתף איתה פעולה, ושיחק איתה. בכדור. והאובססיביות שבתקיעת הראש וכו' נותבה לאובססיביות של זריקת כדור לאולי, תפיסתו, רדיפה אחריה וחוזר חלילה. (ויריב אומר שהיא יודעת מתי "לברוח" מהילד כדי שירוץ אחריה ומתי להרפות מהכדור ולשחרר) תגידו, זה לא מדהים?

ועוד ילד אוטיסט עם בעיה סיעודית פגש את אולי כשהוא שרוע על הרצפה. ישן לא ישן. לא מגיב.
אולי ליקקה אותו ויצרה סיטואציה שגרמה לו לקום על הרגליים, ולתקשר.

בכוונה כתבתי "יצרה סיטואציה" - כי זה מה שהיא עושה, אין לי מושג איך, אבל היא "ניגשת" לכל ילד בצורה שונה ומתאימה את עצמה לצרכיו.

היא עושה את זה גם כשיריב עוזב אותה ואת המטופל בחדר, ויוצא ממנו בעצמו. כלומר, היא פועלת בעצמה,
לא מקבלת הוראות מהמאלף שלה. אלופה!!!

יש ילדים אוטיסטים עם בעיות תיקשורת, מנותקים, בבועה וישובים על כיסא גלגלים.
במקרים כאלה אולי קופצת על הכיסא ולא זזה ממנו.
גם כשמסיעים את הכיסא היא לא יורדת.
יריב סיפר לי שיש ילדים (לא רק ילדים. לפעמים המטופלים הם בני נוער, ויש גם בחורה בת 20) שלוקח להם אפילו 1/2 שעה להגיב ל"אובייקט" שיושב להם על הברכיים.
בכל מקרה, אולי מחכה להם.
וכשהם מתחילים להגיב, ללטף, (לפעמים ליטופים קשים, כי שליטתם בידיים מוגבלת ) אולי הולכת עוד צעד לקראתם, ותוחבת את האף שלה לעומת היד שלהם, ואחר כך מלקקת, ורק משנוצר קשר היא יורדת מהכיסא.
בשלב הזה נותנים לילד כדור או משהו שמדרבן את אולי למשחק. הילד אמור "לעשות משהו" עם הכדור, כלומר להמשיך את התקשורת עם אולי, ליזום פעולה.
אם הוא שוב "תקוע" אולי יודעת לנבוח בעדינות, לילל, ממש "לדבר" -ונדמה לי שאין כאן צורך בגרשיים-
לדבר אל הילד ולהניע אותו לפעולה.

אני חשה סיפוק, נעים לי לדעת שאנחנו מעורבים בתהליך יפה כל כך.
כמובן שיש עוד "סיבות" לכך שאולי עדיין איתנו ולא הולכת לדרכה.
ה"סיבות" הן שאולי עדיין בגדר נזק לרכוש כאשר היא נשארת לבדה בבית (זה לא מצחיק! וזה עולה לי בבריאות!!) וגם כי חתולים עדיין מעבירים אותה על דעתה ומשבשים את כל מה שהוזכר לעיל...
טוב, עוד יש דרך...

ציפור דרור

נורא נורא מרגש, איזה יופי

ממש מדהים!
אח, הכלבים המלאכים האלה...

באמת מרגש. ומזכיר נורא את התיאור של האוֹטָק ב-ארץ ים.

יונת, אני אוהבת את זה שיש לך ציטוטים וקישורים למיני נושאים שונים.
נהדר שהזכרתי לך את הספר, כך גם "קטפתי" המלצה בדרך.
מהו בדיוק התיאור הרלוונטי? תוכלי לצטט?

תודה גם לנטע וורד על הקריאה והתגובה.

זה כשהגיבור, המג גֵד, מנסה להציל ילד מהמוות והולך בעקבותיו (בעולם הרוח) מעבר לחומת המוות:

His spirit-staff was in his hand, and he raised it high. With that motion, strength came into him. As be made to leap the low wall of stones straight at the shadow, the staff burned suddenly white, a blinding light in that dim place. He leaped, felt himself fall, and saw no more.

Now what Pechvarry and his wife and the witch saw was this: the young wizard had stopped midway in his spell, and held the child a while motionless. Then he had laid little Ioeth gently down on the pallet, and had risen, and stood silent, staff in hand. All at once he raised the staff high and it blazed with white fire as if he held the lightning-bolt in his grip, and all the household things in the hut leaped out strange and vivid in that momentary fire. When their eyes were clear from the dazzlement they saw the young man lying huddled forward on the earthen floor, beside the pallet where the child lay dead.

To Pechvarry it seemed that the wizard also was dead. His wife wept, but he was utterly bewildered. But the witch had some hearsay knowledge concerning magery and the ways a true wizard may go, and she saw to it that Ged, cold and lifeless as he lay, was not treated as a dead man but as one sick or tranced. He was carried home, and an old woman was left to watch and see whether he slept to wake or slept for ever.

The little otak was hiding in the rafters of the house, as it did when strangers entered. There it stayed while the rain beat on the walls and the fire sank down and the night wearing slowly along left the old woman nodding beside the hearthpit. Then the otak crept down and came to Ged where he lay stretched stiff and still upon the bed. It began to lick his hands and wrists, long and patiently, with its dry leafbrown tongue. Crouching beside his head it licked his temple, his scarred cheek, and softly his closed eyes. And very slowly under that soft touch Ged roused. He woke, not knowing where he had been or where he was or what was the faint grey light in the air about him, which was the light of dawn coming to the world. Then the otak curled up near his shoulder as usual, and went to sleep.

Later, when Ged thought back upon that night, he knew that had none touched him when he lay thus spirit-lost, had none called him back in some way, he might have been lost for good. It was only the dumb instinctive wisdom of the beast who licks his hurt companion to comfort him, and yet in that wisdom Ged saw something akin to his own power, something that went as deep as wizardry. From that time forth he believed that the wise man is one who never sets himself apart from other living things, whether they have speech or not, and in later years he strove long to learn what can be learned, in silence, from the eyes of animals, the flight of birds, the great slow gestures of trees.

למי שיספיק:
היום, רביעי, 2 ביולי ב"מבט" ערוץ 1:
כתבה על יריב והכלבים שלו. (אבל בלי אולי)
יהיה מעניין.

אנחנו בערך חודש לפני קו הסיום.
אולי למעשה סיימה את ההכשרה שלה, יריב כבר לא מאמן אותה, אלא עובד איתה ממש בהוסטלים ובבתי אבות.

התחלנו בחפיפה עם המשפחה המיועדת של אולי והם לוקחים אותה אליהם לסופי השבוע. ההתמודדות עדיין קשה להם, ובעיקר לילד.
כנראה שהמפגשים עם אולי עדיין לוחצים על נקודות רגשיות קשות:
קבלה, נתינה, קירבה...
כך שתשומת הלב נתונה כעת על ריכוך עידון ואיזון.
הילד עדיין צריך תיווך פעיל בכל מה שקשור לאולי: איך ללטף, איך לא להתפרץ, איך לחלוק בה עם אחותו ועוד...

אז אולי נלקחת מכאן בימי חמישי ומוחזרת במוצ"ש.
הפרידה ההדרגתית מאיתנו והמפגש ההדרגתי ביניהם עוזר לכולם.
אנחנו מגלים שיש לנו היכולת לשלח את אולי באהבה אל חייה החדשים.
הבענו רצון להכיר יותר את המשפחה החדשה של אולי,
אבל לא נראה שיש רצון כזה מהצד השני...

וזהו.
המשך יבוא.

ובכן,
זה הופך מ דף בלוג ל דף בלוג נמוג אבל ניחא.
העידכונים הם שלא קו סיום ולא נעליים.
מסיבות שונות ומגוונות שאני אפילו לא מעיזה לכתוב אותם כאן (הנושא רגיש)
אולי לא הולכת למשפחה שיועדה לה.

העתיד הרחוק לוטה בערפל,
אבל בינתיים היא נשארת אצלינו,
ויריב לוקח אותה ל"עבודה" מדי פעם.

מבחינתינו - שככה ישאר.
(ובגלל "העין הרע" אני לא אכתוב שלזה התפללתי כל הזמן...

ודרך אגב, קישור
למאמר על עוד פרוייקט של יריב ממוסף הבריאות של "הארץ"

איכשהו אני מרגישה שלא כל כך הוגן כלפיכם להשאיר אתכם תלויים כך באוויר. אולי היא עכשיו "שלכם" או לא? האם ייתכן ששוב תצטרכו להתכונן רגשית לפרידה, אבל הפעם בתחושה שזה אולי לא באמת (בעיקר מבחינת הבת שלכם)? ואז מה יהיה אם בפעם הבאה זה כן יהיה באמת?
אבל, כל הכבוד לכם. על כל מה שמתואר בדף הזה.

אנחנו רק עוד חודשיים "באוויר".
אח"כ אמורה ליפול ההחלטה ולתמיד.
והכל בהסכמתינו המלאה
ובשיתוף פעולה עם יריב.
לא "מפילים" עלינו דבר.

עמותה זקוקה למשפחות אומנות, בתים זמניים לכלבים בריאים ומחוסנים או גורים כדי להצילם ממוות.
www.stop.org.il

שלום.
למרכז לכלבי שירות ותראפיה, שמאמן כלבים לאוכלוסיות מיוחדות, דרושות בדחיפות שתי משפחות אומנות, לגידול כלבות מאוד מאוד מיוחדות. מדובר על החזקת הכלבות בשנת חייהן הראשונה, תוך כדי אימון לפעילות טיפולית על-ידי מדריך של המרכז לכלבי שירות.
אפשר ליצור קשר עם ארנון: 052-8836099
תודה! העזרה מאוד דרושה!

ארנון.

קראתי את הדף בנשימה עצורה
נהנתי והשכלתי מאוד
בדיוק היום שלחתי מייל למרכז לכלבי שירות ותרפיה כדי לברר פרטים.
תודה
ורד veredgreen@bezeqint.net

ציפור דרור אולי תעדכני מה נגמר עם אולי
קראתי את הדף בנשימה עצורה ובאחד הקטעים ממש התרגשתי עד כדי בכי.
ספרי לנו איפה היא היום .

מצטרפת לאיילה

ציפור דרור*

בשמחה!
...ובכן...
יתכן שלא הוספתי לעדכן כי לא היה הרבה מה...
אולי אכן נשארה אצלי בבעלות משותפת עם המרכז לכלבי שירות ותראפיה.
מה זה אומר?
זה אומר שאנחנו יכולים לומר עליה "שלנו" ולהכתיר אותה בכל כינויי הקניין שנחפוץ
וגם - שהיא עדיין משמשת ככלבת עבודה של המרכז ואנחנו מוסרים אותה בחפץ לב (היא גם הולכת מאתנו בכשכוש זנב ומתלווה למאלף שאותו היא מכירה היטב) לימי עבודה בודדים מדי פעם.

בנוסף, אפשר לומר לנו מזל טוב! אולי המליטה בפעם השנייה גורים מקסימים שימסרו למשפחות שזקוקות להם.
ההמלטה הראשונה שלה, לפני שנה הייתה טראומטית ביותר והסתיימה בקיסרי בהול אצל הוטרינר.
ועכשיו שנה אחרי - בלידת בית באופן טבעי (לנל"ק כדבעי) נולדו שניים מטריפי חושים...

וזהו ...

דרך אגב, אולי תגיע ליום העיון בחודש מאי, כפי שנהגה לעשות בשלוש השנים האחרונות...

איזה יופי!

אגב, למה הכוונה:
וגם - שהיא עדיין משמשת ככלבת עבודה של המרכז ואנחנו מוסרים אותה בחפץ לב (היא גם הולכת מאתנו בכשכוש זנב ומתלווה למאלף שאותו היא מכירה היטב) לימי עבודה בודדים מדי פעם.

אני הבנתי שימי העבודה היו בעבר אימונים לקראת היותה מלווה לילד מסויים לאורך זמן. אז מה מהות העבודה במרכז?

פלונית, הודעתך הועברה ל ככר השוק מכיוון שזה לא המקום עבורה.
כדאי שתוסיפי לה אמצעי יצירת קשר, לא?
בככר.

צוויל

שליחה על ידי אור* » 06 יולי 2013, 22:36

שלום,

עקב נסיעה לשנה לאנגליה,אנו מחפשים משפחה חמה ואוהבת שתדאג ותטפל ותאהב את הכלבה שלנו עד שנחזור.אנו מוכנים לשלם על הטיפולים והאוכל. מדובר בכלבה מעורבת ויפהפיה בשם לונה, היא בת שנתיים, אוהבת ילדים ודי מחונכת, רגילה שמפנקים אותה ואוהבים אותה.נשמח אם תוכלו לעזור לנו בזה.תודה.
אור nekudator@013.net.il