אובדנה של אם

[מיכל_שץ*]

במקום הספד

איך אפרד ממך בני הקטן.
נתנאל שלי.
איך אתאר את האהבה הגדולה
שמילאה את ליבי ברגע הולדתך?
את השעות היקרות לצדך, מעטות כל-כך
שבהן לימדת אותי כיצד להיות אמא שלך.
איך אתאר את הכאב שמפלח את ליבי כעת?
זמן רב חיכינו לך, זמן רב מלהכיל
והנה באת אלינו, מתנה משמים.
שבוע אחד קצר זכינו להיות הורייך.
והנה עזבת אותנו, בטרם עת.
30 ימים עברו ואני עדיין מתקשה למצוא את המילים...

אינני נפרדת ממך
תמיד תהיה בליבי

[רסיסים_של_אור*]

מיכל יקרה יקרה,

למרות הבטחותיי לי, מצאתי את עצמי בכל זאת נכנסת וקוראת ופתאם הבנתי... נמנעתי הרבה זמן מלהכנס כדי לא לקרוא. לא לגעת בגוש הכאב העצום הזה. לשכוח שאני מכירה את זה. מכירה כל-כך מקרוב.
רציתי להצליח להכנס לכאן ככל האדם. כאילו לא עברתי מעולם אובדן כואב ותהומי.

אני קוראת ומציינת לעצמי, אנחנו לא ישבנו שבעה, אנחנו לא נקריא לעולם הספדים ועוד ועוד ועוד. ומזדהה כל-כך עם המון המון דברים שאת כותבת, והעצב והגעגוע והכאב חונקים אותי ואני מרגישה איך האויר נעשה יותר דחוס וכבר קשה לנשום...

ובכל זאת, מתוך המקום הכל-כך נמוך שאליו אני חוזרת עם הקריאה של המילים האלו, אני רוצה לכתוב לך במלוא הכנות שיש אור. באמת באמת, יש הרבה הרבה אור.

נכון, הבת שלי, לעלום לא תחיה אתנו במישור הפיזי. אף אחד, לא שני האחים הנהדרים שלה, לא הסבים והסבתות שחיכו לה, לא בני הדודים והדודות, אף אחד, אף אחד מעולם ולעולם לא יזכה לראות אותה, יפה ונהדרת.

אבל היא כאן, נוכחת, מחוללת בי ובנו תמורות מדהימות. ואני מאמינה בלב שלם, אחרי הרבה עבודה, שזאת היתה הבחירה שלה ובלב שותת אך עם זאת שלם, אני לומדת לקבל ולכבד את בחירתה.

וכשאני קוראת אותך אני נזכרת, שלא יכולתי, ולו לרגע, לדמיין את עצמי מתמודדת, צועדת קדימה, פועלת, נושמת, צוחקת, קמה, יוזמת ועוד ועוד מיני דברים שמסמנים חיים, בלי שעל כל צעד ושעל אראה אותה וארצה אותה כל-כך.
אבל יש בנו כח. יש בנו המון המון כח. כח עוצמתי ואדיר של חיים. וכאילו מרגיש לי, שדווקא הילדים המתים שלנו, יכולים להעניק לנו מתנה אדירה. כי פתאם הבנו כמה הכל שברירי. כי פתאם הבנו כמה הכל בר-חלוף. כמה הזמן המשותף שיש לנו עם יקרינו הוא זמני ולכן, כדאי שנפיק ממנו את המירב.

אני קוראת אותך ויודעת שיהיה טוב. באמת באמת. מרגישה באותו מקום עמוק בבטן ובמִפתח הלב והגרון, מקומות בהם הכאב ממלא עד אין מקום, בדיוק באותו מקום טמון גם הטוב, הרבה הרבה טוב.

רוצה לשלוח לך הרבה יותר מחיבוק. אולי אלומה ענקית של אור, מלאת אהבה והזדהות ותמיכה וזמן ועוד ועוד מעומק הלב הדואב

[בשמת_א*]

ואולי נתנאל בא כדי להזכיר את שבריריות החיים.
אולי כדי להזכיר כמה קל לאבד. כמעט לאבד אותך.
כמה החיים קצרים, ולכן חבל לבזבז את הזמן שלנו על חרטות, על אשמה, על חרדות.
וכמה חשוב לייצר ולהפיץ - באדוות קטנות, באופן בלתי פוסק - אהבה ועוד אהבה ועוד אהבה.
אפשר לאהוב את המתים, אבל לא פחות חשוב, לא פחות חשוב , לאהוב את החיים: את החיים עצמם ואת מי שחי.
אני מתנצלת מראש שאני הולכת להישמע "ציונית", אבל את יודעת, אני "מהיישוב" ואלה האסוציאציות שלי: בראש, לא, לא בראש, בלב עלה לי "במותו ציווה לך את החיים".
(לפעמים פתאום קלישאה שחוקה מרוב דיקלום קופצת במפתיע ומתברר שבכל זאת יש בה משהו).
"אמא, אני לא באתי להישאר, קפצתי רק לרגע, כי היה לי חשוב מאוד להגיד לך כמה את חשובה. את חייבת להעריך עכשיו יותר את החיים".

[מיכל_דנקנר*]

מיכל, בשמת, רסיסים של אור
התרגשתי עד דמעות
תודה שהזכרתן לי את הדברים החשובים באמת
את מהות החיים (והמוות שהוא חלק בלתי נפרד מהם)

[נועה_ברוך*]

גם אני
התרגשתי עד דמעות
תודה שהזכרתן לי את הדברים החשובים באמת

[יולי*]

מיכל, רק אתמול קראתי בבלוג שלך מה קרה, והגעתי לדף הזה. הייתי כל כך המומה ועצובה שלא היו לי מילים.
לא יכולתי להרדם, רץ לי כל הזמן בראש זיכרון: בתך בכתה ב', בונה בסדנה לעץ: מכונית .
אני זוכרת שלא הספיק לה להכין רק נהג מאטב עץ, היה לה חשוב להכין את אמא ואבא ואת התינוק שיגיע.
היא השקיעה בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ, לנסות לדחוס את כולם למכונית הזעירה.
ליבי יצא אלייה, ויצא אליכם, כי גם אצלנו היה פער גדול והריון שלא הצליח ותחושה שכבר יש מין ואקום שמחכה לשאוב לתוכו את הנשמה הבאה שתצטרף אלינו.
אין לי כרגע מילים כה מחזקות ומרגשות כמו שכתבו לך כאן כמה אמהות מופלאות,
אם מה שכתבתי מפריע או מעיק, אנא מחקי, רק רציתי שתדעי כמה חושבים עליכם, ליבנו אתכם וכואב לנו.

[מיכל_שץ*]

ביום חמישי עשינו אזכרה. 30 למותו.
היינו רציניים, בחרנו מה להקריא, אני כתבתי משהו, הדפסנו חוברת. החלטנו מי מקריא מה...
ביום חמישי בבוקר קמנו והלכנו לקנות פרחים. בחנות קטנה בפרדס חנה המוכרת הכינה זר מיוחד, כזה שמתאים לקבר קטן, במיוחד בשבילנו.
נסענו לקיבוץ, פגשנו את המשפחה, ניסינו לנוח קצת ואז הגיע השעה 16:00, ירדנו לבית הקברות, ופתאום צריך להתחיל טקס כזה. איך מתחילים?
חגי הדליק נר נשמה והקריא את מה שאני כתבתי (כתוב למעלה)
אח"כ אני הקראתי את השיר של וו.ה.אודן, ולמרות שחשבתי שאת השיר הספציפי הזה, אני אצליח לקרוא בלי לבכות, לא הצלחתי, ודווקא כן בכיתי, בדיעבד כמובן שכך יותר טוב.

ואז פשוט עמדנו מחובקים שלושתנו ליד הקבר של התינוק הקטן שלנו, ונתנו למילים למלא את חלל האויר:

סבא מצד אבא הקריא קדיש, וסבא מצד אמא הקריא "אל מלא רחמים"

ואז הדודה מצד אבא הקריאה סיפור קצר שמסביר את הסיפור סביב "הטיול הקטן" של נעמי שמר

• _לפעמים שתיקה אומרת יותר מכל דבר

אחר. לפעמים הבכי בא במקום המילים.
אבל באותו יום כשהיינו איתך בפעם
האחרונה הבכי שלנו היה שירה. רצינו
לשיר לך את השיר שהספקת להכיר,
אבל כל מה שנשמע היה קול הבכי.
רצינו שתשמע את אותה מנגינה שכבר
הספקת לשמוע, אבל משהו בה השתנה.
רצינו לתת לך את ההרגשה המוגנת
שהייתה לך בבטן, אבל כל מה שהצל?
חנו לתת הייתה שתיקה. כי כשעומדים
מעל קבר כה קטן אין מילים..._*
אח"כ השמענו את "הטיול הקטן"

---

אח"כ הקראנו 4 שירים של רחל:

• _אַתָה לִי - כְּקֶדֶם, וְכָּךְ - עַד הַסוֹף

נָעוּל וְגָלוּי וְנָכְרִי וְקָרוֹב.
אַתָה לִי - שׂרֶטֶת בַּלֵב, וְדָמָהּ
מַסְמִיק וּמַבְרִיק וְרוֹנֵן בָּרָמָה
הַקְשִיבָה, הַקְשֵב לוֹ לַקוֹל הַפּוֹרֵץ!
אֵלֶיךָ, עָלֶיךָ, מִמְךָ - עַד הַקֵץ..._*

---

זמֶר
"בֹּקֶר ועֶָרֶב לְךָ ועְָלֶיךָ,
לְךָ ועְָלֶיךָ שָרוּ שִירַי:
סַעַר ודָֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,
פֶּצַע וצָֹרִי, נחַת וּדְויַ..."

---

שְׁתִיקָה

• _זֶה נֵטֶל הַשְׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,

זוֹ חֶרֶב הַשְׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִי פֹּה וּמַמְתִינָה עוֹדֶנִי
וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאֲדִים סְבִיבִי.

הַמָותֶ הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹם כֻּלָנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָצֵר;
אַךְ לַחַייִם ישֵׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיהָ לַנִיב הַזֶה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָהּ אֵימַת הַקֶבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק,
אֲנִי עוֹדֶנִי פֹּה -- עוֹדֶנִי פֹּה -- מֵעֵבֶר --
הַכֵּנִי בְּמִלִים! אַךְ אַל נָא - אַל תִשְׁתֹק!_*

---

• _בְּגַנִי נְטַעְתִיךָ,

בְּגַנִי הַמֻצְנָע - בְּלִיבִּי.
הִשְֹתָרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ
וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי.

וּמִשַׁחַר עַד לַילְָה
לֹא ישְְׁקֹט, לֹא ירְַגִיעַ הַגָן -
זֶה אַתָה בּוֹ, אַתָה בּוֹ
בְּאַלְפֵי צִפֳּרֶיךָ רָן._*

---

ואז ביקשנו מכל אחד להניח פרח (שהכנו מראש).

וככה נפרדנו מהבן שלנו, פרידה ראויה, והפצע הפעור הזה, איפה שהיה פעם לב, מתחיל לכאוב קצת פחות.
והלחץ בחזה הוקל קמעה, ואפשר לנשום קצת יותר בקלות. עכשיו הוא פשוט איתי כל הזמן, אני לא מרגישה שנטשתי אותו.

ותודה מכל הלב לשתי חברות יקרות:
לגילה שהתעניינה, שדחפה בעדינות, שעזרה לי ל"הרים" את הטקס הזה, אפילו בעצם ההתעניינות. (אל תסמיקי כ"כ חזק...) ושלא שכחה להזכיר לי לשחרר ברגע החשוב! ותודה שהיית שם.
ותודה ענקית לבשמת שעשית מאמץ ובאת והקראת את השיר הזה שהיה לך כ"כ קשה לקרוא... לשמוע את המילים האלה מעל הקבר... יש לזה כוח מרפא.
אהבתי לנצח

[מיכל_שץ*]

וכאילו מרגיש לי, שדווקא הילדים המתים שלנו, יכולים להעניק לנו מתנה אדירה. כי פתאם הבנו כמה הכל שברירי. כי פתאם הבנו כמה הכל בר-חלוף. כמה הזמן המשותף שיש לנו עם יקרינו הוא זמני ולכן, כדאי שנפיק ממנו את המירב.
בימים האחרונים באמת התחלתי פתאום להבין את זה, וגם את מה שבשמת אמרה, שהמוות הנורא הזה, מזכיר לי כל יום כמה החיים שבריריים ונפלאים, כמה כל יום הוא כמו נס. איזה "ניסי" זה שהבת שלי איתי, ואיזה נס היתה לידתו של נתנאל, נס אמיתי, אות. עוד לא ברור לי מה הוא בא להראות ולהגיד לי, אבל התחושה שלי, כשאני נזכרת בהולדתו, היא שהתרחש שם נס

[אנונימי]

רק עכשיו "גיליתי" את הדף הזה.
עכשיו, ז"א לפני כשעה. שעה יושבת וקוראת, ובוכה ובוכה ובוכה.
וגם לי אין מילים להכביר, וגם לבי נקרע, וחושבת על שלושתיכם, שכנים לנו באוהל, ועוד קודם, שותפים לטיול / מפגש מצומצם.
ותוהה אם היית המעדיפה שאתקשר לך עכשיו, ביום ששי בעשר וחצי בלילה, או שמוטב שאשאר פה, עם מילים לזמנך החופשי...

... ואם אתקשר, מה אגיד לך?
... ואם אבוא, מה אעשה?
... ואם...

בינתיים, חיבוק חם לך ולכולכם!

[מיץ_פטל*]

אני תמיד איתך.

[מיכל_שץ*]

רק עכשיו "גיליתי" את הדף הזה.
אני קצת בשוק. הייתי בטוחה שאת יודעת. אני שוקלת לשנות את שם הדף הזה, רק בגלל שדברים כאלה קורים....


_ואם אתקשר, מה אגיד לך?
... ואם אבוא, מה אעשה?_
דברים רגילים, את יודעת... מה שלום הילדים וכו'. אני אדבר ואספר ובטח יהיה לך מה לענות לי...
מסתבר שאפשר לנהל שיחה נורמלית גם עם מי שעבר טראומה כזאת. מה שכן חשוב, במידה ורוצים לתת הרגשה טובה, זה לתת מקום וזמן לדבר גם על מה שעובר עלי מבחינת האבל והאובדן, לא לפחד מזה ולהבין שזה עוד אחד מנושאי השיחה שאני מעלה.
אחת החוויות הקשות בהקשר הזה היא ההעלמות של חברים בגלל ש"לא יודעים מה להגיד", בגלל שמפחדים להכאיב.
מה שלא תגידי לא יכול להכאיב כמו העובדה שפשוט תעלמי...

[מיכל_שץ*]

אני רוצה לכתוב, רוצה לפרוק את העצב הגדול הזה שמקיף אותי ולא יודעת איך...
דנה ה בדף שלה בלוג שוליית המיילדת כתבה על לידה שקטה, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להתייחס לזה, למה שכל סיפור כזה עושה לי, כזאת מערבולת של רגשות...
בין השאר הסיפור הזה גרם לי לקנא ביולדת הזאת, שהיתה מוקפת בכל-כך הרבה אהבה וחום, במשפחה שעוד היתה במקום שהבכי בא בלי שצריך לחשוב עליו. הבכי כבר לא בא לי בקלות, אני צריכה להשתדל בשבילו.

<המשך יבוא>

[מיכל_שץ*]

אני אוספת את הדמעות שלי, סופרת אותן, הן באות בקושי בקושי, וכל העצב הזה וכל הכאב נשאר כלוא באיזה מקום בסביבות הלב. אני מסתובבת בימים האלה בתחושה שאין לי גישה אליו, שאני לא באמת יכולה להגיע ולגעת.
באוטו בבוקר , משמיעם את השיר של אריק קלפטון Tears in heven , שנכתב לבנו שנהרג כשהיה בן 3... שלוש וחצי דמעות...

אחר כך במרפאה התנגן שיר של אהוד מנור, לפני שידעתי מה קרה, היתה לי תחושה רעה בנושא... מה פתאום משמעים את "אדמה" ???
אני יושבת בחדר המתנה במרפאה ובוכה, מנגבת את הדמעות בשקט, שלא יראו. בכיתי עלי, על הרצון שלי להתחבר עם האדמה, על החלק שלי, שטמון בה.
והמילים האלה, נגעו בי במקומות שנדמה שלא היו קיימים שם קודם

_"אדמה,
אני קשובה לקולך.
אדמה,
תמיד ולאן שאלך.
אדמה,
השביל בו אפסע הוא שבילך,
אמא אדמה._

(...)

_הן באתי ממך, מחיקך, אדמה,
ואת עתידה לשכך - אדמה
את כל כאבי, את לילותי, את ימי,
עולם ומלואו לך מודה - אדמה
ואנו עצי השדה - אדמה
ממך ואלייך אם כל חי, אמציני._

(...) "

ושוב הרצון העז הזה לשכב שם על האדמה, לצדו...

[מיכל_שץ*]

עשינו לנו פינת הנצחה קטנה בבית. קנינו קופסא יפה עם ציור של מלאכים [כי עכשיו המלאכים שומרים עליו (?), וכי האופציה היחידה הנוספת היתה ורדים]
שמנו שם את כל המסמכים מההריון, את תמונות האולטרסאונד, את 11 התמונות שהספקנו לצלם באלבום. את החוברת היפה שהפקנו לשלושים, את כובע הצמר הקטן שלו (הבגד היחיד שהיה לו), אפילו את הכרטיס שקיבלנו בשבילו מקופ"ח, ואת הדיסק עם השיר שהשמענו באזכרה ואפילו את היומן שקניתי לכבודו, שהספקתי לכתוב בו כל-כך מעט...
על המכסה הדבקנו מדבקה יפה - אותיות בצבע כסף שקיבלנו מהקיבוץ.
והיום קנינו נר נשמה שבועי (מי היה מאמין שאני אי פעם אקנה דבר כזה!)
ועכשיו הוא דולק לו... מישהי אמרה היום שזה מסר תמידי, החלק של הלב שתמיד תמיד איתו

[בשמת_א*]

<אני כאן>

[מירב*]

מיכלי, אני איתך. אני יודעת שאני נשמעת חלשה
ואולי זה יישמע לך לא הגיוני
אבל איכשהו איתך אני משלימה את מה שאפעם
לא עשיתי. ורק איתך ודרכך אני מתייחסת לכל מה שהיה.
אז בכל הכאב, צער, עצב, אבדן ואבל תדעי שיש לך
זכות גדולה.
המון תודה.

[מירב*]

וכמובן שאם לא מתאים לך שזה כאן, תמחקי.
ואם את מעדיפה שאשתוק, רק תגידי.

[א_גרויסע_מויש*]

<אני כאן>
גמני. כל הזמן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גמני@}

[מיכל_שץ*]

_אז בכל הכאב, צער, עצב, אבדן ואבל תדעי שיש לך
זכות גדולה._
כ"כ שמחה לראות אותך פה, עושה.
אני יודעת שזו זכות, ומודה עליה תודה גדולה!

[מיכל_שץ*]

בבית הזה יש שני ילדים. אחד מהם מת.
היום הבת היתה פה עם חבר. שאלתי אותה אם היא זוכרת מתי קנינו את נר הנשמה, כי שמתי לב שהוא היגיע לחצי.
החבר שלה שאל למה זה. היא היסבירה לא שזה לעילוי נשמתו של נתנאל. הוא שאל מי זה נתנאל. בשיא הטבעיות היא עונה לו "נתנאל זה אח שלי, הוא מת". היא מדהימה אותי, בכזאת קלות היא אומרת את שמו, מתייחסת אליו כאל אח שלה.
חולה עליה!

[מיכל_שץ*]

פתאום קשה.
ההיא ילדה, וההיא ילדה, והלב מתכווץ והדמעות נשארות בפנים. אני חוזרת למקום הזה שכל מה שעובר לי בראש זה משפט אחד "אני רוצה את התינוק שלי בחזרה, רוצה אותו בחזרה, רוצה רוצה רוצה..." והכאב כל-כך גדול... הוא מערפל אותי, אני בכלל לא מסוגלת לחשוב...
והאיש שלי כ"כ עצוב, ואני לא יכולה לעזור לו.

---

[ענת_ג*]

אני כאן, מקשיבה לך. חיבוק גדול.

[אביב_חדש*]

היום קראתי בפעם הראשונה את הדף הזה. הוא מרגש וחזק מאוד.
הבת שלך מדהימה בקלילות שלה. גם לילדים שלי, שהתעניינו היא אמרה בפשטות למה.

[סמדר_נ*]

"אני רוצה את התינוק שלי בחזרה, רוצה אותו בחזרה, רוצה רוצה רוצה..."
קוראת בדמעות, וגם אני רוצה אותו בחזרה בשבילך.

[בשמת_א*]

"אני רוצה את התינוק שלי בחזרה, רוצה אותו בחזרה, רוצה רוצה רוצה..."
אוי, זה כל כך כואב.

[מירב*]

י איתך

[נועה_ברוך*]

אוי, זה כל כך כואב.

[מיכל_שץ*]

גם לי י ש ימים טובים יותר וטובים פחות.
הימים האלה, שבהם מישהיא שהיתה בערך באותו שלך של ההריון כמו שלי, והיא ילדה בת, והיא בריאה והכל בסדר, ונתנו לה שם, מפילים אותי. מפילים את שנינו.
ימים שבהם אני נטרפת מגעגועים.
כשאני מגיעה לעבודה של אישי, לפעמים בשביל לאסוף אותו, לפעמים לצרכי עבודה שלי, אני חומקת מהר במסדרון, לא לראות את כל האמהות החדשות, את כל הבטנים. יש שם אחת שהיא ממש בהפרש של שבוע ממני, אפילו לראות אותה מזוית העין זה קשה. באנו באחד הימים בשבוע שעבר ואני רואה את בעלי יושב איתה בחדר, מדבר איתה. ואני חושבת לעצמי אלוהים אדירים! איך הוא יכול? אני הייתי משתגעת. יושבת כל היום בשרותים ובוכה.
חשבתי שיגיע יום שבו זה כבר לא יכאב כל-כך, שאני "אתרגל". ההכרה של הימים האחרונים שזה כנראה לעולם לא יקרה, שצריך למצוא דרך לחיות עם הכאב, היא לא קלה. כי עד עכשיו הראש הבין את זה, אבל הלב... קשה לו.
ואני מייחלת שהימים יחלפו להם מהר מהר, יעופו להם, ואני אהיה כבר במקום אחר. ימים שבהם ההתמקדות בנסיון להכנס שוב להריון, ההמתנה לילד הבא שיבוא, אולי ישכיחו קצת את הכאב.
וכל השעורים שנלמדים, וכל ההבנות שמגיעות בעקבות הכאב, לא משכחים אותו, לא מקטינים אותו... לפעמים אפילו מעצמים אותו.
אתמול בעקבות הדברים של בִתי הבנתי שתמיד תמיד אני ארגיש ככה, תמיד יהיה לי את החור הזה בלב, בחיים שלי, שלא כמו עם דברים אחרים הכאב הזה לעולם לא יעלם, לא יבואו הימים שבהם אוכל להגיד - הכל קרה לטובה (כמו לדוגמא אחרי פיטורין ממקום עבודה, יש תקופה של אבל, אח"כ מתרגלים אח"כ מוצאים מקום יותר טוב, ואומרים תודה לבוס ההוא שפיטר אותי...)
וזה מתסכל אותי, וזה מעציב אותי וזה כל-כך כל-כך כואב!

ואני מקווה ומתפללת שכל הטיפולים שאני מטופלת, והחברים מסביב יעזרו לי להגיע בשלום לימים האלה, של ההריון המיוחל. יעזרו לי לעבור בשלום (פיזי ונפשי) את שמונת החודשים האלה של ההריון (כן, כן, ההריון הבא יסתיים בשלום בשבוע 36 בניתוח קיסרי, לאף אחד אין אומץ לחכות יותר מזה, לא לי ולא לרופאים).
לפחות על זה ויתרתי, ועם זה השלמתי, תשעה חודשים כבר לא יהיו לי. יש רגעים מוכנה אפילו להגיע לשבוע 32... כבר הייתי שם ואני יודעת שאפשר לשרוד את זה. למרות שלרוב השאיפה להשתחרר מבי"ח יחד עם התינוק ולבוא איתו הביתה אחרי חמישה ימים עדיין חזקה יותר.

[רסיסים_של_אור*]

מיכל יקרה,
אני קוראת את נפשך הכואבת כל-כך.

נכון, הכאב עצום, לעתים הוא מבקש לקחת מאתנו הכל, כאילו הפכנו כל כולנו להיות גוש כאב אחד מהלך, נושם, שותת דם.

הרצון הזה, להיות כמו כולם, לשוב ולהיות נורמלית, רגילה, לנוע בחברת נשים, אמהות, תינוקות, הנקות, מניקות ועוד ועוד ועוד, בקלילות בה נעתי קודם, מחפשת ומחפשת אותה שוב ושוב - אך היא איננה.

האם אי פעם תשוב??

לפעמים מרגיש באמת, כאילו הכאב הזה, הוא לא רק רגשי, הוא כבר כל-כך גדול ועצום שהוא פיזי ממש. ההרגשה הזאת שהלב הפנימי האמיתי שלך, זה שאמור לשלוח חמצן לכל איברי הגוף, אותו לב שותת דם, ושום ניתוח לא יוכל לתקנו.

אני באמת באמת רוצה להאמין שזה אפשרי, שדברים ישתנו, יתעצבו (תרתי משמע...). הזמן באמת באמת עושה חלק מהעבודה, אבל יש עוד הרבה עבודה עצמית, הרבה התמודדות יומיומית, אמיתית וכואבת.

האם עוזר לך לדעת שעוד נשים כואבות איתך ?
האם עוזר לך לדעת, שבסופו של דבר, בחשבון היומיומי הקשה והנוקב של החיים, נעים סביסנו המון אנשים ולכל אחד מהם משקולת כלשהי על הלב ?

אני לא יודעת למה הדברים קורים, ובאמת קשה להגיד על אסון שכזה שבסופו היה לטובה. רק אנחנו יכולות לנסות לצמוח ולהצמיח את עצמנו ומשפחתנו מתוך האבל הנוראי, ולעשות שיהיה טוב.

מחבקת אותך, חיבוק גדול גדול ואוהב.

[נועה_ברקת*]

לטובה
האמירה הזו מניחה שאם "תעשי" הכל נכון, התוצאות יהיו טובות. זה נורא מלחיץ לא? כאילו שיש פה איזו משימה עלומת שם, שאם תעמדי בה בגבורה, תקבלי את הפרס הגדול, כלומר את "לטובה".
אני מאמינה, מתוך המשקולות שעל ליבי, שבאמת הכל הכל תמיד לטובה, אבל שלפעמים ואולי תמיד, צריך להשאיר את התוצאות לאלוהים. אני יכולה רק להתמודד עם מה שאני יכולה, איך שאני יכולה, וזה לא בידי ולא עלי לדאוג ל"טובה". הטובה או שתגיע או שלא, מי יודע? אין הבטחות בקשר לכך... אפשר לבקש, להתפלל, לקוות, לעבוד בשביל זה, להתכוון, אבל לא בידינו היא. כך אני מאמינה, בוודאי שבכל הקשור להריון ולידה, לחיים ולמוות וגם לשאלות הרבה יותר טריוויאליות.
בהצלחה, ואצטרף לתפילות של לטובה עבורך...

[מיכל_שץ*]

האמירה הזו מניחה שאם "תעשי" הכל נכון, התוצאות יהיו טובות
כאילו שיש פה איזו משימה עלומת שם, שאם תעמדי בה בגבורה, תקבלי את הפרס הגדול, כלומר את "לטובה".
אני מסתובבת עם הדברים האלה בראש מאז אתמול.
האמירה הזאת לא מניחה שמישהו עושה משהו, היא מניחה שהדרך שבה הדברים מתגלגלים היא תמיד הדרך הטובה ביותר, שבסופו של יום, גם אם עכשיו רע, בסוף עוד יצמח מזה טוב למישהו... אי אפשר לדעת למי ומתי.
מעולם לא ניסיתי לחיות את חיי מתוך מטרה לעשות הכל נכון. איך אפשר לדעת מה נכון?
טוב לב, חברות, עזרה לזולת וכל השאר, את כל הדברים האלה מעולם לא עשיתי כי "צריך", מתוך איזו שאיפה לקבל איזשהו פרס.
קשה לי לשים את האצבע על המוטיבציה לבחירות שלי בחיים. בדר"כ מתוך חיפוש אחרי ה"אושר" העלום....
הרבה פעמים אינטואיטיבית, כי זה מה שהתאים לי באותו רגע. עשיתי גם הרבה שטויות וטעויות ושילמתי עליהן את המחיר, תמיד בקבלה והבנה, הרי לכל בחירה שאני עושה יש תוצאות לפעמים נעימות, לפעמים פחות, הכל חלק מהחיים...
ולמרות שגדלתי ולמדתי והתפחתי וצמחתי ולמדתי לקבל את המוות כחלק מהחיים וחשבתי שאני כבר לא מפחדת ממנו.
עכשיו, הכל נעלם, חזרתי לתחילת הדרך, אני לא מוכנה לקבל! מתמרדת - למה הוא היה צריך למות??? זה לא פייר! מרגישה קצת כמו ילדה קטנה שכועסת על העולם או על אלוהים, לא מבינה למה אנשים צריכים למות? למה דברים רעים קורים, לעזזל!
יש רגעים שבהם האני הישנה מרימה קצת את הראש, מזכירה לי שהמוות הוא חלק מהחיים, שאי אפשר לברוח ממנו, שעדיף להתיידד... שאנשים הולכים ובאים... אבל אז אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית, עם הלב על הרצפה, מחפשת את התינוק שלי, לא מבינה למה אני כל-כך כל-כך לבד, קצת כמו החתולה של ענת, שלא מבינה לאן נעלם הגור שלה, למרות שהיא יודעת ורואה איפה הוא, ככה גם אני, ממשיכה לחפש, למרות שהחיפוש הוא עקר ואני יודעת שהוא לא יוביל אותי לשום מקום.

ולמה כתבתי את הדברים האלה? כי התחושה שלא יהיה טוב, שימשיך ויהיה רע, שההרגשה הזאת לעולם לא תשכח, כל-כך חזקה עכשיו. דברים רעים קורים, והם קורים סתם, בלי סיבה...

[דנה_ה*]

את יודעת, מיכל, לאימא של איתן (אישי היקר), נולד פעם תינוק מת. זאת אומרת, חשבנו כך עד השבוע. השבוע איתן אימו שוחחו על כך, והיא סיפרה לו שבעצם התינוק היה כמה ימים בפגיה ורק אז נפטר. איתן אף פעם לא ידע על זה, ורק אחרי שלושים ומשהו שנה היא מספרת את זה. וכשהיא מספרת היא לא מראה עצב, ולא מראה הקלה ובעצם, לא מראה שום רגש. וכשהיא מספרת, היא אומרת שזה בכלל לא עניין אותה אז. כל מה שעניין אותה זה להיכנס שוב להריון וללדת. אני לא יודעת אם זה הסיפור האמיתי (קשה לי להאמין), או שכך היא כתבה את זה בתוכה וזה הזיכרון שנשאר אחרי שלושים שנה. או אולי, זה רק הסיפור שהיא מספרת לנו, כדי לשמור בעיננו ובעיניי עצמה על התדמית של האישה החזקה והמדהימה שהיא?
למה אני מספרת את כל זה? קודם כל כי אני חושבת שכל ההתמודדות שלך והיכולת שלך להרגיש ולכתוב על זה, לעבד את זה ולהתחבט, היא מדהימה, נפלאה וחשובה. אני חושבת שזה נהדר שהבת שלך יודעת את כל הפרטים ומתייחסת לזה בטבעיות (תולדה טבעית, ללא ספק, של הדרך שבה אתם מתייחסים לזה ואליה). הייתי רוצה להיות מסוגלת להקל קצת מן המשא שעל ליבך (כמו שנאמר ביהדות שכל מי שמבקר חולה לוקח קצת מן המחלה שלו), אבל אני לא חושבת שאני יכולה. התהליך שאת עוברת ימשיך, יעבור תהפוכות שונות, עליות וירידות, מקומות גבוהים ותהומות. האם זה עוזר לך לשמוע שאני איתך?

כי התחושה שלא יהיה טוב, שימשיך ויהיה רע, שההרגשה הזאת לעולם לא תשכח, כל-כך חזקה עכשיו. דברים רעים קורים, והם קורים סתם, בלי סיבה
דברים רעים קורים, וימשיכו לקרות, ואכן, ברוב המקרים, לדעתי, בלי סיבה. או לפחות, בלי סיבה מסתורית ועלומה כמו למשל עונש על מעשים בחיים קודמים או משהו כזה. אני כן מאמינה שיש סיבות כמו - חציתי את הכביש בלי להסתכל ולכן דרס אותי אוטובוס. זה לא עונש על חטא מסתורי, פשוט לא הסתכלתי. אולי זו ראיה פשטנית על החיים, אבל כך אני מאמינה שרוב הדברים קורים.
עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש שיעורים ללמוד ודברים לעבור, וכל דבר בחיים הוא הזדמנות ללמידה. ובכל זאת, כשנפרדנו לפני חודש מחברנו האהוב, למרות שכל התהליך היה מדהים ומרומם, וכלל הבנות חדשות, תחושות מיוחדות, אהבה וידידות עמוקה, עדיין מידי פעם עלתה י המחשבה, שמי בכלל, לעזאזל, צריך את כל הדברים היפים האלו. למה אי אפשר שהוא פשוט יחיה? אבל אחרי זה תמיד אני חושבת, שבשביל מה לחיות אם לא בשביל הדברים הללו, השיעורים הקטנים והגדולים של החיים. למרבה הצער, הם בד"כ לא מגיעים מתוך חוויות טובות. לרוב הם נובטים מתוך כאב, מתוך קושי ואתגר. ומצד שני, מי בכלל צריך...... כן, גם בי מנוגדים הרגשות לגבי זה.

זהו. כמה הרהורי לילה, שלוחים אליכם עם אהבה.

[מיכל_שץ*]

האם זה עוזר לך לשמוע שאני איתך?
לרוב כן. לפעמים שום דבר , אבל שום דבר - לא עוזר...
אבל זה גם לא תלוי באף אחד, גם לא בי...

[אנונימי]

אז בין אם עוזר ובין אם לאו,
בין אם תלוי במישהו או משהו, או שלא -
מאז, אני כל הזמן פה, עוקבת, מתעדכנת, כואבת, מתעצבנת, שואלת, כואבת, חושבת, נעצבת....

[מיכל_שץ*]

מאז, אני כל הזמן פה, עוקבת, מתעדכנת, כואבת, מתעצבנת, שואלת, כואבת, חושבת, נעצבת...
שווה, שווה
לא יודעת מה להגיד... סתם שזה נחמד לי שאת פה... (לא שנחמד לי להיות פה, אבל...)

[שרה_ק*]

רק עכשיו מצאתי את הדף הזה.. אין לי מילים שולחת אליך הרבה אהבה

[אמא_אינקובטור*]

גמאני כאן, חושבת עליך הרבה, בעיקר מקשיבה.

[tאמא*]

מיכל יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אני מקווה שמה שאומר יהיה לך לעזר ולא יכביד עלייך. ...אספר לך אולי עליי ו על עדן ביתי שהייתה צריכה להיות היום בת חמש +חדשיים. עדן נולדה בניתוח קיסרי אחרי הריון שהתפתח עד לשבוע ה 26, בצורה חלקה, מי אז חשב שהריון יכול להסתיים אחרת? ואז בבוקר אחד חרב עלינו העולם ממש כך... הגעתי עם דימום לבית החולים, הוכנסתי לניתוח קיסרי דחוף... אני עוד זוכרת שאמרתי לרופא "דר אל תתמקד בהצלת החיים שלי תציל את התינוקת שלי" וזהוא התעוררתי לקולו של בעלי שאמר לי שנולדה לנו תינוקת. בכלל לא שערתי את מה שבעלי עבר, כנראה שאיבדתי הרבה דם ובנס היום אני כאן.

אבל עוד יותר לא שיערתי את מה שנאלץ לעבור אחר כך.
עדן חייה בפגיה חודשיים, כשאנו יודעים שבכל יום היא יכלה להפרד מאיתנו הכאב, הטילטולים, החרדה כל יום להיכנס מחדש לפגיה ולראות שהיא עדיין באינקובטור שלא קרה משהו ואנחנו לא הינו על ידה. הסוף היה בשבת, שבת של חג הפסח. (יז ניסן) . בבוקר קיבלנו טלפון מהפגיה ואמרו לנו לבוא מהר. כנראה שעדן חיכתה לנו, כי פחות מ עשר דקות אחרי שהגענו, ודקות ספורות בזמן שאני ואבא שלה ליטפנו אותה באינקובטור המוניטור הראה קו ישר.

עד היום הכאב מלווה אותנו אותו כאב שאת מתארת, אבל גם אחרת. כן מיכל את תגיעי למקום אחר מקום של תיכנון הריון ובע"ה לידה מוצלחת. אבל נתנאל ישאר בליבך והכאב יהיה כאב תמיד. ככה זה אצלי בכל אופן... הכאב קיים אבל אני "מיודדת" איתו אני אפילו אכעס מאוד אם הכאב לא יבוא כי איבדתי בת . בת שהיתה צריכה לעלות לכיתה א בספטמבר הקרוב. אז אין לי סיבה לוותר על הכאב. אבל זה לא אותו כאב של "חושך וחושך וחושך" זה לא כאב של "אני רוצה להשאר על ידך באדמה" זה מין חלל בלב שמלווה אותי בהרבה סיטואציות . אפילו לא תמיד אני מצליחה לבכות. אבל הלב בוכה על עדן שאיננה. מיכל החיים חזקים יותר מכל דבר אחר. כשעדן נפטרה כמעט וחשבתי לוותר על החיים, אבל המשכתי ואני שמחה שהמשכתי. את תצאי מהתהום הנוראה שבה את נמצאת היום. כן יש לך משפחה בת ובעל אוהבים ,בני משפחה אחרים וכפי שאני רואה גם בני משפחה וירטואליים וממשיים מתוך הרשת. ואלו הדברים שמחזקים אותנו למרות שלפעמים בזמן שאנו בתהום אנו לא מאמנים שכך זה. ולפעמים אנו נאחזים בזה. אבל בכדי להגיע ל"מקום האחר" בכדי להיות מסוגלת ל"התידד" עם הכאב, את צריכה להמשיך לעבור את מה שאת עוברת. לצערי אין קיצורי דרך.

מיכל כיום לאחר אין ספור טיפולי פריון , אני מגדלת בת גם היא נולדה לפני הזמן (שבוע 34, משקל 1340גרם ) בעוד חודש ימלאו לה שנתיים. והחיים יפים וממשכים, למרות החלל בלב. כן אני יכלה להגיד שאפילו אני מאושרת. מאושרת וכואבת. כמו המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. זה לא חלילה שהילדה שלי היא, במקום מה שאיבדתי. איבדתי בת וזה תמיד ילווה אותי. אבל ביתי השניה מביאה המון אושר ושמחה. ההריון שלה היה מלוווה בהמון חרדה ושמירת הריון קפדנית. לא הצלחתי להבין
את הבעיה שאת סבלת ממנה בעניין קרשיות היתר , אך כנראה שגם אני סבלתי מסוג כזה או אחר של הבעיה . גם אני לא אצליח לסיים הריון עד הסוף. וגם אני קיבלתי קלקסן ואספרין (מיקרו) אבל תודה לאל על ביתנו . שזהו גם שמה הודיה שתחיי.

אני מספרת לך את זה , על מנת להגיד לך שיש תקווה. שיש חיים מלאים גם אחרי אובדן. וזה מרגיש "בסדר" גם אם לעולם ועד את תרגישי את הכאב על אובדנו של נתנאל. אני מקווה שעזרתי ולא הקשתי. ואם באיזה שהיא דרך הכאבתי לך יותר או פגעתי בך, עימך הסליחה. ותרגישי חופשיה למחוק את הכל או חלקים מדבריי.

ולסיום עוד דבר אחד, את כתבת ש:
"שבסופו של יום, גם אם עכשיו רע, בסוף עוד יצמח מזה טוב למישהו... אי אפשר לדעת למי ומתי."

אספר לך סיפור קצר, בהריון של הודיה שכבתי ב"היי ריסק" ובחדר שלי שכבה, בחורה צעירה, שעוד לפני שהיא סיפרה לנו מה היא עוברת. ידעתי שהיא הולכת לעבור את מה שעברנו אנחנו, לידת תינוק ואובדן שלו. היא התנהגה כיאלו הכל בסדר אבל ידעתי שלא. ביום שהודיעו לה , שזהוא חייבים לסיים את ההריון, ושהתינוק לא ישרוד. סיפרתי לה את הסיפור שלי כנראה שזה נתן לה משהוא
והינו בקשר גם כשעברה למחלקת יולדות,כשהתינוק ניפטר היא באה להיפרד והודתה לי .
רק אז הבנתי שבעצם בהשתתפות שלי בתהליך שהיא עוברת . אני סגרתי מעגל,ובעצם זה היה התג האחרון בצורך שלי להשלים עם אובדנה של עדן ."הטוב"שצמח מזה היה בעצם לי ולהודיה . כי רק כך יכלתי לקבל את האובדן ולהיות פנויה להתמודד עם הבאות . לידת פגית וגידול ילדה.
חיבוק גדול לך ולמשפחתך.

[מיכל_שץ*]

היום הוא היה צריך להיות בן חודשיים.
או שאולי - היום הוא בן חודשיים...
אני לומדת לחיות עם הכאב, מקבלת המון סיוע מהסביבה. חלקו כי ביקשתי, חלקו פשוט כי ככה זה.
הדרך להתיידדות עם הכאב עוד ארוכה (ואני לא בטוחה שאני רוצה, למרות שאני מוכנה לקבל אותו כחלק מחיי)

כן מיכל את תגיעי למקום אחר מקום של תיכנון הריון ובע"ה לידה מוצלחת. אבל נתנאל ישאר בליבך והכאב יהיה כאב תמיד
את ההריון הבא אני כבר מתכננת, בעזרתו של ה' ושל אנשים נוספים, אני לומדת דברים מופלאים. לומדת את מקומו של אלוהים (או מה שזה לא יהיה) בחיי, האלוהים הזה, שלא ריחם, אבל העניק חסד...
לומדת את השעור שלי בכאב, ומגלה מה היה השעור שלו, של נתנאל, מה היה השעור שהוא בא להעניק.
(יש לי חברה שאומרת: "את, את המתנה שלך כבר קיבלת [ממנו]...)

שאפילו אני מאושרת. מאושרת וכואבת. כמו המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות.
אני גדלתי במשפחה שכל שנה חווה את המעבר החד הזה בין יום הזכרון ליום העצמאות (ויום ההולדת שלי למחרת...)
סבתא שלי איבדה בן, אבי איבד את אחיו. אני מכירה את הכאב, מכירה את השמחה שתמיד תמיד חסרה. אני יודעת שאחרי שנים אפשר לפעמים אפילו לשמוח באמת. לשים לרגע את הכאב בצד ולשמוח בשמחת הולדתו של נכד, ואח"כ של נין. למרות שלרוב החסר הזה תמיד חוזר, בחתונות ובשמחות האחרות, הוא חסר.

ואולי נתנאל שלי בא לקרב אותי לסבים שלי. עכשיו אני מכירה את הכאב של סבתי מקרוב. את הכאב הזה שהלב מפסיק לפעום בגללו, שהנשימה נעתקת...

<כואב, כואב מדי>

[מיכל_שץ*]

בבוקר קיבלנו טלפון מהפגיה ואמרו לנו לבוא מהר. כנראה שעדן חיכתה לנו, כי פחות מ עשר דקות אחרי שהגענו, ודקות ספורות בזמן שאני ואבא שלה ליטפנו אותה באינקובטור המוניטור הראה קו ישר.
אויש, עשית לי צמרמורת. אנחנו את הטלפון הזה קיבלנו בשלוש אחה"צ. נתנאל נפטר קצת לפני תשע בערב. 7 שעות היינו איתו, והוא התעקש, ואנחנו התעקשנו... ולא צלח.

אני רוצה וצריכה לכתוב את סיפור הלידה, החיים והמוות של בני בצורה מסודרת. עבודה רבה לפני.

[tאמא*]

חושבת עלכים המון , את נשמעת לי אישה מיוחדת מאוד, והלואי שכחות אלו יעזרו לך בדרך הנפתלה שלפנייך.

האלוהים הזה, שלא ריחם, אבל העניק חסד...

הלואי שגם אני הייתי יכולה להאמין עבור עצמי שהאל העניק חסד, יש לי חברה שהבן שלה ניפטר במוות בעריסה, וכשדיברתי איתה ביום שהוא ניפטר היא ענתה לי "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" . אני "מעריצה" אתכם על שאתם מסוגלים לראות את הדברים כך. האמת כשלנו זה קרה אני בעיקר כעסתי על עצמי ועל האלוקים. כשהבן של החברה שלי ניפטר וכשקראתי על נתנאל אני שוב כעסתי . לא מבינה למה אלוקים צריך לתת שמחה כזאת , נשמה כזאת טהורה ולקחת בחזרה . זה נישגב מבינתי. למרות שאני אישה מאמינה. (לא דתיה). ואני מודה לאלוקים כל יום על מה שהוא כן נתן לי.

את ההריון הבא אני כבר מתכננת, בעזרתו של ה' ושל אנשים נוספים

בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות ומקווה שבמהרה יהיו תוצאות חיוביות.

גם אני כיום בתיכנון של הריון אולי בעז"ה נחלוק חוויות, מחשבות כשאנו שתינו בהריון.

ושיהי לך חג שמח.

[מיכל_שץ*]

לא מבינה למה אלוהים צריך לתת שמחה כזאת , נשמה כזאת טהורה ולקחת בחזרה
(מכיוון שאני מחבבת אותו, אני מעדיפה לא לשבש לו את השם, מה גם שזה רק כינוי)
לא חושבת שה' אחראי על לתת או לקחת, זה לא מה שמעסיק אותו, זה גם לא הוא ש"נותן" - הנשמה הזאת (או כל אחת אחרת) באה לכאן מסיבותיה היא, כי היא צריכה לעבור עוד "סיבוב" אחד בסמסארה וגם הסיבות לעזיבתה שמורות עימה.
בכל מקרה כל אחד צריך לעבור את השעורים שלו, וכל מה שה' יכול לנסות ולעשות זה להקל ולשלוח אנשים טובים שיעזרו (והוא שלח! בהחלט!).
אבל זו רק דרך אחת להסתכל על הדברים, שאני עוד לא לגמרי סגורה עליה, לרוב אני חושבת שהוא לא באמת שם, שהגלגול האין סופי הזה של הנשמות תלוי רק במה שהן עשו בגלגול הקודם, והסבל או ההנאה בגלגול הנוכחי קשור לאלה שהיו...
וכן אני כועסת! כועסת על הרבה דברים, גם עליו, על היושב במרומים...
זה לא פשוט, השעור הזה בכאב, כאב אינסופי, והוא משתנה כל יום....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קוראת.

[רסיסים_של_אור*]

כמו המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות.

משפט שתפס אותי ישר בבטן. ואני חושבת, מהנסיון הקצר ומהזמן שעובר, שהמעברים האלה, בין כאב עצום לחיים שגרתיים ואפילו לרגעים של שמחה, המעברים האלה לאט לאט יתארכו, ולאט לאט תגלי את עצמך ברצף ארוך ומפתיע של ימים נטולי כאב לכאורה.

הכאב לא נעלם, הוא משנה צורה, מתעצב, לוקח אותנו למסע פנימי אישי, נוקב ובעיניי, גם מצמיח.

הנשמות הנפלאות האלו, של הילדים היפים והנעדרים שלנו, נוכחות בעוצמה אדירה בחיינו. אני אישית מרגישה, שהבת הזאת שלי, זו שלכאורה איננה חיה עמנו במציאות הפיזית, אותה בת עלומה, מלווה אותי בדרכי, עוזרת לי להפתח לריפוי ולשינוי ועושה עבורי המון.

אין הסבר לכאב שכזה, אין לנו הסבר או משהו אחר שעשוי להקל על הכאב. אני מאמינה באמונה שלמה שצריך להכיל את הכאב, לחוות אותו, לכאוב אותו, לצעוק אותו, לזעוק אותו, לתת לו לקפל אותנו, לשקוע איתו ומאותה נקודה גם לצמוח. אני מרגישה שרק העובדה שנתתי לעצמי את כל המקום והזמן לכאוב, ולבכות ולהתגעגע ולכעוס ועוד ועוד, רק בזכות זה, אני יכולה, לאט ובהדרגה להתחיל להתאושש ולצמוח.

"עוד יהיו ימים טובים מאלה..." .

[מיכל_שץ*]

היום יום הולדת...
מחשבות בהמשך

[ליזה_ליזה*]

קוראת.
גם אני.

היום יום הולדת...
שלך?
אם כן, קבלי ברכות חמות @}

[מיכל_שץ*]

_היום יום הולדת...
שלך?_
כן, שלי. עברה שנה... איזה שנה מיותרת!
לפני שנה הייתי קצת אחרי הפלה (מס' 1), מי חשב שזה מה שיקרה??
בשנה שעברה היה נראה כאילו כל החיים עוד לפני, הכל יהיה טוב, נהיה מאושרים...
ופתאום הכל נגמר. לאחרונה מתחזקת התחושה שאיבדתי הכל.
לפני שנה מישהי איחלה שביום ההולדת הזה כבר אהיה עם תינוק בידיים - לא רק שזה לא קרה, גם שנה הבאה (סביר) שזה לא יהיה.
באמת אני תוהה אם אין איזה מישהו שאפשר להזדכות אצלו על שנה בחיים... לחזור אחורה...
ולמרות הכל הלכנו ו"עשינו משהו". לא הרגיש חגיגי בכלל.
לעומת זאת גם לא ממש עצוב.

[יוחננ_ית*]

איזה שנה מיותרת!
אוי, זה ממש עצוב. אני כל-כך מקווה שלא תמשיכי להרגיש כך.

[פלוני_אלמונית*]

_קוראת.
גם אני._

לעומת זאת גם לא ממש עצוב.
ולמרות הכל מזל טוב ליום ההולדת מקווה שזה של שנה הבאה יהיה יותר שמח.

Pלונית ממחשב אחר

[דנה_ה*]

מיכל יקרה,
חשבתי עלייך הרבה היום. יש לנו אישה במחלקה עם ילד בן 9, שילדה שלשום פגון בשבוע 25, במשקל 670 גרם. הסיפור שלכם גרם לי להתייחס בצורה שונה לחלוטין, הרבה יותר עמוקה, לכל המצב הזה. בכלל, בחודשיים האחרונים, בכל פעם שאישה יולדת פג, אני הולכת לבקר אותו בפגיה ומתעניינת בשלומו. לפני כן לא עלה בדעתי לעשות כן, אבל היום זה נראה לי יותר נכון.
אז רק שתדעי שאת לא משתכחת מליבי, ואני מקווה שאת בטוב, עד כמה שניתן.

[סיגל_ב*]

קוראת בשקט.

[tאמא*]

ממשיכה לחשוב עלייך וללוות אותך , חיבוק.

[מיכל_שץ*]

בכל פעם שאישה יולדת פג,
האם מברכים אותה במזל-טוב?
זו סוגיה סבוכה שלא ידענו בדיוק איך להתמודד איתה, זה לא תמיד שיא השמחה - לידה כזאת, ולא תמיד המזל הוא טוב, את יודעת...
אבל איך עונים למי שאומרים "מזל-טוב"?
אני זוכרת שעם הגדולה ממש הפריע לי שאמרו לי מזל-טוב, רציתי שיחכו שהיא תהיה בבית. הפעם זה דוקא פחות הפריע, ודווקא הפעם זה היה באמת לא במקום.
חוץ מאשה אחת שאמרה לאמא שלי - "מגיע לך מזל-טוב" הבת שלך נישארה בחיים"
<אין לי מושג מה רציתי להגיד>

[דנה_ה*]

האם מברכים אותה במזל טוב?
נראה לי שזה תלוי בהרבה דברים. קודם כל, בחדר לידה זה בד"כ מתאים, כי הלידה, שהיא תהליך לא קל ולפעמים מסוכן, עברה בשלום. מלבד זאת, "מזל טוב" זו גם ברכה לעתיד.
בפגיה או במחלקת יולדות - תלוי איך ההורים מקבלים את עובדת הלידה המוקדמת, מה מצבו של הפג וכו'.

בערבית יש ברכה יפה - חימד אל א'סלאמה - שזה משהו כמו תודה לאלוהים על שיצאת בשלום. זה מתאים תמיד.
גם לי אין מושג מה רציתי להגיד. זו באמת סוגיה סבוכה.

[מיכל_שץ*]

הכאב לא נעלם, הוא משנה צורה, מתעצב, לוקח אותנו למסע פנימי אישי, נוקב ובעיניי, גם מצמיח
אני עוברת על מה חדש, שמות של דפים. זאתי-יולדת, סיפור-הלידה-של-ההיא, מיילדות בית וציפיות, בלוג אמהות זו או אחרת, אפילו אמא מאמצת. הכל כואב באיזה מקום שם בפנים.... מרפרפת, לא יכולה לקרוא ממש, ההזדהות והזכרון מכאיבים יותר מדי.
למה? למה?למה? למה?למה? למה?למה? למה?למה? למה?
עדיין מחפשת תשובה; לא רציתי מספיק חזק, רציתי חזק מדי, לא שמרתי על עצמי, שמרתי יותר מדי?
כל מיני אנשים שעוברים לידי מספרים לי על כל מיני סיבות, חלקן יכולות להשמע אמיתיות, חלקן נשמעות ממוצאות, ממקום שמנסה לנחם, אבל לא מצליח...
ואולי התשובה האמיתית נמצאת שם באיזשהו מקום, לרגעים אני חושבת שאולי בכלל לא יהיה לי הכוח להתמודד איתה, שהיא רק תכאיב יותר.
כשהדוד שלי אבד במצולות סבא שלי מצא סיבה, "רצינו מדינה, זה מה שקיבלנו". פתאום אני נזכרת בהם חושבת עליהם. עוד מעט יום הזכרון, איך נתמודד?

<מהבטן>

[נועה_ברוך*]

ואולי התשובה האמיתית נמצאת שם באיזשהו מקום, לרגעים אני חושבת שאולי בכלל לא יהיה לי הכוח להתמודד איתה, שהיא רק תכאיב יותר.
לדעתי אין צורך לחפש "בכל הכוח" , או שיש תשובה, ואז הדברים ידועים , מובנים ( פחות או יותר ) או שלא. ובמקרה שלא, נדמה לי שכמו שאת אומרת, החיפוש יכול להביא למקום שאי אפשר להתמודד איתו, כואב מידי.
זו לדעתי הסיבה שאנחנו לא מוצאים את התשובה האמיתית.
מכירה אישית את המקום הזה שמחפש תשובה, ולא נותן לעצמו מנוח. החיפוש הזה מתמקד בי, והוא לרוב מפנה אצבעות מאשימות ( אלי ) וזה מאוד לא פשוט לחיות עם זה.
ואני באמת מאמינה שממש לא סתם תשובות מסוימות עדיין לא מגיעות! זה גדול מידי!
(())
לעיתים מקנאה באנשים הדתיים, כמה קל להם להאמין שהכל משמיים, וכך צריך להיות. בלי שאלות.
מדהים איך אפשר לחיות כך, אבל כמה שקט זה נותן! שקט אמיתי ושלם שמעורר קנאה.

עוד מעט יום הזכרון, איך נתמודד?
איך היתם מתמודדים עד עכשיו?

חייבת לומר לך שהשם של הדף הזה קשה לי, כי אני מכירה את ביתך. ואת האימא שלה, תמיד תהיי, כמו שאת מרגישה אימו של נתנאל.
@} ומזל-טוב באיחור. כן, כן, רוצה בשבילך את כל המזל הטוב. מגיע לך.

[בשמת_א*]

עדיין מחפשת תשובה; לא רציתי מספיק חזק, רציתי חזק מדי, לא שמרתי על עצמי, שמרתי יותר מדי?
אני לא לגמרי בטוחה במה שאני רוצה לומר לך, אז אולי ככה:
מצד אחד אני רוצה להגיד לך "תעזבי, זאת לא תשובה, מה שאת מחפשת, את בסך הכל מחפשת פתח להאשים את עצמך".
מצד שני, את ממש לא צריכה שיגידו לך "אל תעשי מה שאת עושה" (כן, אל תחשבי על פילים אדומים! הא P-: ).

מצד שלישי (-; , אני חושבת: את רוצה תשובה על העבר או בשביל העתיד?
אם את מחפשת בשביל העבר, אז אני באמת לא יודעת. הייתי שואלת את צפריר (כי אני יודעת שיש לו תשובה בשבילך והוא מחכה בסבלנות עד שתתקשרי אליו. הוא אמר, שלא תרגישי לא נעים. זה גם קשור לרגשי האשמה שלך... שאת לא מתקשרת...).

אם את מחפשת בשביל העתיד, אז הייתי מנסחת את השאלה אחרת.
ומוחקת את ההאשמה. את לא אשמה. דברים רעים קורים. לפעמים דברים רעים שקורים לנו הם משהו שיישות גבוהה מאיתנו (אני מנסה לנסח בצורה עדינה וזהירה (-: ) רוצה ללמד את הנשמה שלנו. וכך, עד שנלמד, שולחים לנו שוב ושוב אותו השיעור, כל פעם באופן חמור יותר. אז יכול להיות שיש כאן שיעור - אני בהחלט נוטה לחשוב כך - אבל זה לא שיעור שקשור ל"אשמה" אלא שיעור שצריך ללמוד אותו.
בשביל ללמוד אותו, בשביל להתקדם, בשביל לשפר את החיים להבא, בשביל עתיד שמתאים יותר לשאיפות לבך ולאושרך המשפחתי והפרטי העתידי - כדאי לשאול "מה השיעור כאן", אבל לא "למה".
אני לא בטוחה שיצא מובן, אז בינתיים עד שתבקשי הבהרות,

[מיכל_שץ*]

מצד אחד אני רוצה להגיד לך "תעזבי, זאת לא תשובה, מה שאת מחפשת, את בסך הכל מחפשת פתח להאשים את עצמך".
אני לא חושבת שאני מחפשת פתח להאשים את עצמי, אני מאמינה שאני כבר לא שם (רוב הזמן).
זה מין מקום כזה שלוחץ וכואב ומציק: למה? לכל הרוחות, למה...
וזה לא שהשאלה הזאת באמת מחפשת תשובה, זה פשוט עוד ניואנס של הכאב...

[tאמא*]

המשוררת רחל שפירא הוסיפה בית חדש לשיר "דרישת שלום" השיר שהפזמון שלו:
בואי רוח ים
עם טפיחת כנפי יונה
והביאי מאי שם
עוד דרישת שלום חמה ....

כשקראתי את מילות השיר חשבתי עלייך:

"ויד סמויה כמו אוספת
את כל המכאובים
אף משאלה לא מתעייפת
לראות זמנים טובים
למצוא שמחה בסוף העצב
לחיות בן אוהבים
אם קרובה את, שעת החסד,
היכנסי לכאן ושבי"
(רחל שפירא).

ביום קשה זה , קבלי ממני את התקווה ששעת החסד קרובה, היא ממש כאן.
חג עצמאות שמח.

[מיכל_שץ*]

יום הזכרון. יום לא קל
פתאום אני מתגעגעת לסבתא שלי ז"ל, חושבת עליה. אחרי שנים שכבר לא.
השנה אני מזדהה עם כאבה באופן מוחלט, כל מילה שנאמרה בטקס הזכרון אתמול חותכת בבשר החי, פוצעת, מכאיבה.
עכשיו אני יודעת בדיוק איך היא הרגישה. סבתא שלי מעולם לא דיברה על הבן שלה המת, מעולם לא ראיתי אותה בוכה, כל-כך עצוב לי עליה ועלי...

[בשמת_א*]

סבתא שלי מעולם לא דיברה על הבן שלה המת, מעולם לא ראיתי אותה בוכה
גרמת לי לחשוב. סבתא שלי תמיד דיברה על הבת שאיבדה בלידה. תמיד בכתה עליה. תמיד הצטערה עליה (היא תמיד חשבה שהיא נחנקה בחבל הטבור בלידה, והאשימה את הרופא הטירון, שלא זיהה אפילו שיש לה תאומים, במחדל בלידה, אבל אחרי שאצל נכדה שלה מת תאום עוד ברחם, היא התחילה לקחת בחשבון אפשרות שהתסריט היה אחר).
עד המלים האלה שלך, לא חשבתי שאפשר היה אחרת.
סבתא שלי איבדה הרבה, לנגד עיניה. אבא, אמא, סבתא גססו ומתו לעיניה כילדה. אחרי מות אמה, אביה החורג לקח את אחותה הקטנה לגדול במוסד (למזלה של סבתי, האחות התאומה של סבתא שלה, אשה נשואה חשוכת ילדים שהיתה אז בת למעלה משישים שנה, לקחה אותה לגדל אותה) וכך הפריד בין האחיות. כאמא היא איבדה בלידה את האחות התאומה של אבי. ועוד.
היא דיברה על כל האובדנים האלה. היא תמיד נתנה ביטוי לצער שלה.

[מיכל_שץ*]

בן עין חרוד כתב שיר יפהפה שתמיד מוקרא ביום הזכרון בבית הקברות, אני מחפשת את המילים שלו, ולא מוצאת
יש בו שתי שורות מדהימות

"השכול מסתופף בעמקי אוהלנו
היה בנתיבנו השכול כעמית..."
(משה טבנקין)

[תבשיל_קדרה*]

זה:
_י"ב: על פרח פורח בגן, אך נקטף ואובד,
נושא משה טבנקין קינה, כותב מספד:

• השכול מתהפך בגננו כחרב.

פוקדנו השכול, בית אם ובית אב.
עם שחר יצא נערנו - עם ערב -
בא בוקר. תם יום - הוא לא שב ?
השכול מסתופף בעמקי אהלינו.
היה בנתיבנו השכול כעמית -
נושא בכפיו אל חשכת אבלינו,
נר יגון, נר גאון - אש תמיד.*_
כתוב באתר הצופה

זה מה שאת מחפשת? זה חלק ממנו?

[מיכל_שץ*]

זה מה שאת מחפשת? זה חלק ממנו?
זה חלק ממנו... בעצם חלקים מבתים שונים השיר הזה מתחיל ככה:
"נולד נערנו בצל הגלבוע
רוחץ נערנו בנחל חרוד.."

ויש בו המון שורות יפות כמו
"היה נערנו שדה פלחה מורקת
היה הבשום בפקעים..."

ואחת שתמיד נגעה באופן מיוחד לליבי "היה הלוהט בפרגים"

והוא כולו בחרוזים

לא מצאתי את כולו ברשת, אבל הוא קיים בחדרי ההנצחה בקיבוצי הסביבה

[בשמת_א*]

מיכל, חשבתי על משפחת שטורמן כשקראתי את השיר הזה.

[מיכל_שץ*]

אני חושבת שבטח מוישלה חשב עליהם כשהוא כתב את השיר הזה...

[מיכל_שץ*]

ערב יום הזכרון.
זו השנה הראשונה שבה אני ממש מתגעגעת לסבתא שלי, חושבת עליה, על איך היא חיה עם זה, עם האובדן הנורא, האסון שקרה לה.
השנה האזכרה המרכזית בקיבוץ מתמקדת בדוד שלי, ואני מפחדת שהעצב שלי יפרק אותי, ושזה לא מכובד.

[בשמת_א*]

ושזה לא מכובד
הגיע הזמן לשנות את גבולות הכבוד.

[תבשיל_קדרה*]

השנה האזכרה המרכזית בקיבוץ מתמקדת בדוד שלי
מה זה? מתי זה?

ושזה לא מכובד
מה לא מכובד? לערבב עצב בעצב?

[בשמת_א*]

מה לא מכובד?
מה שמיכל קוראת "להתפרק".

[מיכל_שץ*]

_השנה האזכרה המרכזית בקיבוץ מתמקדת בדוד שלי
מה זה? מתי זה?_
אה, זה היה כבר, בערב יום הזכרון.
זה משהו שהתחלתי לכתוב לפני שנסענו, ולא לחצתי הוסף לדף. אני צריכה לערוך דחוף

[מיכל_שץ*]

מה לא מכובד? לערבב עצב בעצב?
מה שמיכל קוראת "להתפרק".
בעצם חיבור של שניהם, שאני אבכה נורא, ולא בגלל משהו שקשור לטקס הספציפי.
מה שקרה בסוף זה ששלותנו בכינו, ללא קול, הטקסטים כולם היו קשים לשמיעה. הבת אמרה שהיה לה קשה כי כל דבר הזכיר לה את נתנאל.

[תבשיל_קדרה*]

הבת אמרה שהיה לה קשה כי כל דבר הזכיר לה את נתנאל
היא עוברת את זה לאט... (בהתחלה נראה כאילו זה בכלל לא אסון שלה)
קצת מזכיר לי תאומים - עוברים כל מיני "שלבים" לפי תור, נותנים זה לזה את המרחב להיות "צריך" (ולקבל מההורים) לבד.
אתם קצת מתחזקים, והיא מתחילה לעבד.

[אנונימי]

מיכל,
עודני מלווה. בשקט.

[מיכל_שץ*]

אני קוראת סיפורי לידה.
לא ברור לי למה, טוב זה לא עושה לי.
לפני, הייתי קוראת אותם בהנאה גדולה, בהתרגשות וציפיה לקראת הבאות. הייתי מדמיינת לי את שלי, איך זה יהיה, איך אכתוב אותו.
עכשיו אני קוראת אותם כמו סיפורי מתח, תמיד מלווה אותי תחושה של אסון ממשמש ובא. אני צריכה לעצור באמצע ולהזכיר לעצמי, "זה בסדר" הסיפור הזה נגמר בטוב, כולם בסדר, בחיים.

[זיו_אביבי*]

כשאני קורא את הדף, ודפים אחרים שלך, אני חש כאילו אני שט בנבכי נשמתך הדואבת, ומרגיש שותפות מלאה בכאבך.
התחושה מזכירה לי גם את השיר ספר שירי של רחל.
מחוסר מילים לא נותר לי אלא לשלוח לך לאישך ולביתך המון אהבה

[מיכל_שץ*]

התחושה מזכירה לי גם את השיר ספר שירי של רחל.
גם לי. אני כ"כ מזדהה עם השיר הזה
גם אותו רציתי להקריא באזכרה, אבל הוחלט שהוא לא מתאים.

"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת מילים מלבבת,
לספר שירי הלבן.

נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש."

[פריחת_האביב*]

מיכל והאמת
לאנשים קשה לתת אמפתיה בלי סוף
לא רוצה אמפתיה בלי סוף, אבל את הפרט הקטן הזה -
במקרה הספציפי הזה; זה קורה כ"כ הרבה, כמעט לכולן,
לא ידעתי עד עכשו. עד שכתבת אותו.
את בטח מבינה איזו הקלה הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת, אפילו אם זה הרגיש קצת כמו לגרד תובנות בחצץ. (הטון לא היה כל-כך נעים, הנושא מאוד רגיש בשבילי.)
תודה.

[מיכל_והאמת*]

_במקרה הספציפי הזה; זה קורה כ"כ הרבה, כמעט לכולן,
לא ידעתי עד עכשו. עד שכתבת אותו.
את בטח מבינה איזו הקלה הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת, אפילו אם זה הרגיש קצת כמו לגרד תובנות בחצץ. (הטון לא היה כל-כך נעים, הנושא מאוד רגיש בשבילי.)
תודה._
למרות שזה לא קשור ישירות לנושא הדף, אני חייבת להתייחס
פריחת האביב יקרה, את מכירה אותי? את יודעת מה עבר עלי? אני הבנאדם האחרון שיתייחס בחוסר רגישות למה שעברת. אבל בימים אלה כ"כ קשה לי, אז זה יצא כזה באמת קצת עקום, סליחה!
אם את מחפשת תובנות בנושא, להשתתף בהתמודדות של נשים אחרות, ממליצה לך להכנס ל- הפלה בכל אופן שהוא יותר דף בלוג ושיתוף, ולדפי ההפלות האחרים באתר שיש בהם יותר מידע "מעשי" (ולקרוא אותם, למרות אורכם הרב). שוב כפי שאמרתי, יש פה המון מידע בנושא. ואם את לא יודעת איך מוצאים מידע שכבר קיים, ממליצה לך לקחת סיור מודרך באתר
<אם היה לך _דף בית אישי הייתי כותבת לך את זה שם>

[פריחת_האביב*]

למרות שזה לא קשור ישירות לנושא הדף, אני חייבת להתייחס
את בטח מבינה איזו הקלה הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת, אפילו אם זה הרגיש קצת כמו לגרד תובנות בחצץ. (הטון לא היה כל-כך נעים, הנושא מאוד רגיש בשבילי.)
_לפני מלה נוספת ל מיכל והאמת תיכנסי אולי לדפים תפילה לתינוק, אובדנה של אם

בשמת, אני מבינה מתגובתך שמה שכתבתי הכעיס אותך.
אבל אני התייחסתי למה שכתבתי כשיקוף תחושתי שעלו מקריאת הדברים של מיכל ולא אמירה כלשהי על הכותבת. כדי להגיד למישהו איך אני מרגישה עם מה שהוא אומר אני לא צריכה לעשות תחקיר מקיף עליו. מקסימום זה יכול לעורר את תגובה בסגנון - 'אני מבינה, אבל אמרתי דברים כך או אחרת בגלל המקום שממנו אני באה'. כמו שמיכל אכן כתבה בתגובתה השניה.
התודה בסוף דברי למיכל היתה כנה לחלוטין וזה היה נראה לי ברור לגמרי, העיקר של דברי היה שהיא מסרה לי מידע שמעולם לא קיבלתי מאחרים.
בהמשך, גם קיבלתי ממנה מידע נוסף, בו אשתמש כשאהיה מוכנה לשוב ולקרוא על הנושאים הללו (דפים עם שמות כאלה מוציאים ממני כרגע יותר דמעות מאשר שאני מצליחה להפוך אותם למועילים עבורי).

ועל כך, שוב תודה לך, מיכל

[בשמת_א*]

מתגובתך שמה שכתבתי הכעיס אותך.
ממש, אבל ממש לא. פשוט הבנתי, שחסר לך מידע ממש מהותי להבין איפה מיכל והאמת כרגע, ונתתי לך אותו. אלה דפים ממש טריים. ו לשתיכן.

.

[מיכל_שץ*]

עוד כמה ימים זה שלושה חודשים מהלידה
"בנות המחזור" של נתנאל השתחררו מבית החולים. פגשנו את ההורים ביומצמאות, (וגם את הסבתא) , הם סיפרו על השחרור המתקרב.
לא פרצתי בבכי קורע לב, אפילו לא החמצתי פנים... אבל מבפנים... קשה לי למצוא אפילו את המילים לתאר כמה זה קשה וכואב, לוחץ, פוצע וקורע מבפנים. ואני חושבת על זה שהילדות האלה ילוו אותנו כל החיים, תמיד הן יהיו שם להזכיר לי את הילד שלי שהיה יכול להיות עכשיו בן 3 חודשים...
אבל אני לא רוצה לנתק אתם את הקשר, גם ככה הוא די רופף. וכל-כך קשה לי לשמוע את האמא מדברת על התינוקות שלה, לא יכולה להתלהב... לא יודעת מה לעשות.

[עלי_מרווה*]

_מיכל,
גם אני עודני מלווה. בשקט._

[אמא_מאמצת*]

_אני קוראת סיפורי לידה.
לא ברור לי למה, טוב זה לא עושה לי._
גם אני.
לפני קראתי אותם בקינאה נוראית. אחרי בתחושת החמצה גדולה. אני אפילו מתביישת להודות בזה, מרגישה אשמה על הרצון לחוות אותם למרות שאת חלקת האושר שלי כבר קיבלתי.


גם אני עודני מלווה.
גם אני.

[בשמת_א*]

לא יודעת מה לעשות.
אל תתלהבי. ואת יכולה בכנות להגיד לה שמצד אחד את שמחה בשבילה, אבל מצד שני כל כך קשה לך שלה יש ולך אין.
(את מדברת על זאת שאיבדה אחד מהם? אז היא גם יכולה להתחבר לכאב שלך).

[מיכל_שץ*]

את מדברת על זאת שאיבדה אחד מהם? אז היא גם יכולה להתחבר לכאב שלך
היא איבדה אחת מהן. אבל מכיוון שאלו ילדים ראשונים, היא כ"כ בהתלהבות מהתינוקות שלה, שלא נראה לי שהיא ממש מתחברת... (קשה לדעת)

[יוחננ_ית*]

אבל אני לא רוצה לנתק אתם את הקשר, גם ככה הוא די רופף. וכל-כך קשה לי לשמוע את האמא מדברת על התינוקות שלה, לא יכולה להתלהב... לא יודעת מה לעשות.
מיכל, תעשי רק מה שטוב לך. אם קשה לך להיות עם האמהות, אז אל תהיי איתן.
כשלא הצלחתי להיכנס להריון לא רציתי להיות בסביבתן של חברותיי שהיו להן ילדים. החברות הטובות, האמיתיות, הבינו ולא לחצו.
קשר אמיתי ישרוד. ולדעתי, האמהות שאת מדברת עליהן צריכות להיות יותר רגישות ולא לדבר על התינוקות שלהם כשהם נמצאים בחברתך. יש מספיק נושאים אחרים לדבר עליהם.

[אנונימי]

גמני מסכימה שמוטב שתעשי מה שטוב לך.

ולדעתי, האמהות שאת מדברת עליהן צריכות להיות יותר רגישות ולא לדבר על התינוקות שלהם כשהם נמצאים בחברתך. יש מספיק נושאים אחרים לדבר עליהם.
קשה לי עם משפטים בהם יש את הפועל צריך_ לגבי אנשים אחרים, ז"א מה הם צריכים לעשות... [גם עם מה שאני _צריכה לא קל לי - אבל זה לא קשור בכלל].
ברור שהן מתהלבות מהתינוקות שלהן. ברור שעל זה הן ירצו לדבר. רוב הזמן (אם לא כולו). אפשר להתרחק קצת, עד יעבור זעם, אפשר להתגבר (אם את רוצה וזה מה שנכון לך!).
יש לי חברה קרובה ששנים רבות לא היינו בקשר מנסיבות החיים. שמרנו על קשר באופן קבוע, אך על אש מאד נמוכה.
והיום, הקשר ביננו התהדק. למה? כי להיום זה עובד ונכון ומתאים.
מה שרוצה להגיד בזה, זה שאם חשוב לך הקשר איתה (איתן?), אז שמרי עליו בעומק שמתאים לך לעכשיו. כדאי גם להסביר להן, אם את רואה שהן לא מבינות מה קורה, למנוע היעלבויות.
ככה זה - חבורויות, כמו החיים (ואולי כמו המוות אפילו?) הם דינמיים.

[בשמת_א*]

ולדעתי, האמהות שאת מדברת עליהן צריכות להיות יותר רגישות ולא לדבר על התינוקות שלהם כשהם נמצאים בחברתך. יש מספיק נושאים אחרים לדבר עליהם.
יוחננית, האמא שמיכל מדברת עליה בעצמה עדיין "בפגיה" והתינוקות שלה ששרדו הם תאומים פגים קטנטנים. אני חושבת שזה יהיה לא אנושי לצפות ממנה לא לדבר על מה שהיא עברה ועוברת והוא הכי מרכזי בחיים שלה כרגע.
אני אומרת את זה בהמשך לדברים של סקיפי, להזכיר לכולנו (קודם כל לי) שאף פעם אי אפשר לדעת מאיזה מצב בא האדם השני, מה כואב לו, למה הוא רגיש.