מרחב בין הורים לילדים בחינוך הביתי

לפני שנה או יותר, בעלון של באופן בנושא ביקורת, כתב דני לסרי כמה דברים על הסכנות הסמויות אולי שיש בחינוך הביתי. בזה שהילדים שלנו נמצאים לנו כל הזמן מתחת לעין ולעתים העין הזו גדולה כזכוכית מגדלת... אני רוצה לנסות לכתוב, לדון ולשמוע על הנושא הזה.

אני אתחיל כמובן מעצמי ומהתחושות שלי.
באופן כללי אקדים ואומר שאנחנו בבית כבר שנה רביעית וככל שהזמן חולף אני מרגישה שאני הולכת ומתקרבת יותר ויותר לאמת הפנימית שלי, הולכת ומשילה מעליי כל מיני מוסכמות, דעות קדומות ואקסיומות שהיו בני בית בנפשי ובמעשיי.
למשל: פעם, כל אי שקט אצלי במערכת ישר הושלך על הילדים: "משעמם להם / אין להם חברים / הם אבודים / מה יצא מהם" וכו' וכו'. היום אני כבר הרבה יותר זהירה ומדוייקת ומחזירה הרבה פעמים את עצמי לתוך עצמי ובודקת, מה מפריע לי? מאיפה האי שקט בתוכי? מה לא נוח או נכון לי? האם משהו מרגיש לי דורש שינוי? וכו' וכו'.

בכלל, אני מרגישה שהתהליך הזה, הביא אותי עוד ועוד יותר ויותר קרוב אל עצמי, והפער בין מי שאני באמת למי שאני רוצה או מתיימרת להיות הולך ומצטמצם, והאמת הזו נעימה לי. אני חושבת שמהנקודה הזו באות המחשבות שהובילו אותי לפתיחת הדף.

עד לא מזמן, היה לי נורא חשוב להיות המנהל של הבית. הילדים שלי עוד היו קטנים, הרגשתי שאני צריכה להחזיק אותם או יותר נכון לתחם אותם, לעזור להם עם גבולות בחיים. למשל: אם כל היום בילינו בחוץ עם חברים, כשחוזרים הביתה לא מזמינים או הולכים לאף אחד. זה זמן חיוני להתאפסות, הרגעות וכו'.
לפעמים אפילו יכולתי להחליט שאם כל השבת בילינו עם משפחה ובני דודים, ביום ראשון חייבים יום מנוחה ולא הולכים לשום מפגש וכו' וכו'.

היום אני יותר ויותר מגלה, שהילד שלי הוא לא אני. הילדים שלי גדלים, יש להם צרכים שהם יודעים להביע בקול ולפעמים הצורך שלהם מאד שונה משלי. עזרו לי משפטים של ימימה לגבי "רצון שמשתלט" ואני מבינה שגם אם לי מתאים לבלות ימים שלמים בבית, מעסיקה את עצמי במיליון ואחד דברים בלי לפגוש אף אחד, יכול מאד להיות שלהם מתאים אחרת וחשוב שאלמד לפגוש את הצורך שלהם ולאפשר להם לממש אותו (תוך שמירה כמובן שהצורך הזה לא פוגע בי באופן קיצוני).

עוד אני מגלה שלמרות כל העבודה העצמית שלי, שמבקשת להפסיק להשליך ציפיות על הילדים ולצפות רק מעצמי אם בכלל, יש לי עדיין המון ציפיות סמויות.
למשל; אם הילדים שלי בחינוך ביתי, שומה עליהם ללמוד להעסיק את עצמם ואם הם כל היום דורשים חברים, אוי ואבוי, סימן שנכשלתי כישלון חרוץ והדרך לא שווה שום דבר... (לדעתי יש עוד הרבה בורות כאלה בחינוך הביתי) או -
אם הילדים שלי לא מתעניינים בשום דבר באופן מיוחד והם פשוט ילדים, בלי שום ייחוד (כאילו שיש כזה דבר ?!?!) ואולי אפילו לא יצא מהם שום דבר שאפשר לנפנף בו (מכירים את התיאוריות על ילדי חינוך ביתי שהם כל-כך שלווים / כל-כך סקרנים / כל-כך רגועים וכו' וכו' וכו'...), גם זה סימן שנכשלתי...

בקיצור, אני מרגישה שלאחרונה אני נעשית מודעת לסכנה שיש בלהיות כל-כך צפוף ביחד בלי לזכור לתחם ולהפריד ולאפשר לכל אחד להיות בדיוק מי שהוא שואף ורוצה להיות, ואני אשמח לשמוע עוד הורים בנושא...

גם אני חושבת שיש בזה בעיה שהילדים "ניראים" כל הזמן. יחד עם זאת, ככל שהם גדלים גדל הזמן בו הם אצל חברים, בני משפחה, חוגים ואז יש להם את הזמן "שלהם"...

קראתי בעניין ומחכה להמשך...

לסכנה שיש בלהיות כל-כך צפוף ביחד

אני חושבת שהסכנה הזאת - שאכן קיימת (אולי סכנה זו מילה מוגזמת אבל בכל זאת....) לא נובעת מהשהות ביחד. היא נובעת מאיך אנחנו תופסים את התפקיד שלנו בתור הורים.

הרי אפשר להיות יחד עם הילדים ולא לראות אותם ממטר. אפשר גם לשלוח אותם למוסדות החינוך ושיהיה איזון טוב בין הצורך שלהם בתשומת הלב שלנו לבין המקום שאנחנו מניחים להם.

אם נסתכל בכנות, על כל המקומות שבהם אנחנו לא מאפשרים לילד את המרחב שנחוץ לו, נדמה לי שתמיד נגלה שבעצם אנחנו עוסקים בעצמנו - וכמה דוגמאות לכך, את נתת בדבריך:
סימן שנכשלתי כישלון חרוץ והדרך לא שווה שום דבר...

קשה להגדיר את המרחב הנכון ביננו לבין הילדים. הוא משתנה לאורך החיים, הוא משתנה בין ילד לילד.
בעניין זה תבע דני מושגים שמוצאים חן בעיני. הוא מדבר על שייכות סימביוטית לעומת שייכות דיאלוגית.
שייכות סימביוטית היא משהו שקיים כאשר התינוק נולד, שאי אפשר לו בלי האמא, ומבחינה נפשית אפשר לומר שאי אפשר לאמא בלי התינוק (קוראת עכשיו את "שני בתים לחלום" שם זה מובהר בצורה כואבת). לאורך השנים עשויה להתפתח שייכות דיאלוגית, שהיא קשר בין שני אנשים שכל אחד בעצמו שלם, מובחן, עומד בפני עצמו, היותו לא תלוי בהיותו של השני.

אני חושבת שאם מסתכלים על העולם דרך המושגים האלה - שמתאימים בכלל למערכות יחסים ולא רק בין אמהות לילדים, למרות שברור שהמקור לכל מערכות היחסים שלנו בחיים הוא מערכת היחסים שלנו עם האם, - אפשר לראות שההתפלגות בין שני סוגי היחסים הללו אינה מתאימה בהכרח לדרך החינוך.
אני באופן אישי מאמינה שדוקא כשאין הכרח לפרידה פיזית כפויה, אנחנו יכולות לאפשר לילד מרחב אישי גדול יותר משום שיש לנו הזדמנות מצויינת באמת להכיר אותו, לסמוך עליו, וללוות אותו בהדרגה בדרכו להיות אדם שלם. (דוגמא: כשיוצא לי להשגיח על תינוק או לצפות בתינוק אחר - שאינו שלי - אני תמיד פחות סומכת עליו, כי אני לא באמת מכירה את היכולות שלו. לעומת זאת על הילדים שלי תמיד היה לי קל לסמוך כי באמת ידעתי מה הם יכולים ולמה הם מסוגלים, מתוך כך שהייתי בקרבתם, התבוננתי בהם בעניין, ולוויתי אותם במידת הצורך)

וכל השאלה היא האם לכך אנחנו מכוונות - לשיכות הדיאלוגית, או שאנחנו פועלות מתוך הפחדים שלנו, מתוך התלות שלנו בילדים.

דף מאד מענין.

ואני עשיתי טעות לפני כמה ימים ושוב צפיתי באמא מחליפה (התוכנית מארה"ב) שבמקרה הזה הראתה משפחה בחינוך ביתי (למה כל כך הרבה משפחות בחינוך ביתי משתתפות בתוכנית הזו???) שיצרה חינוך ביתי פמיניסטי - יש להם שיעור פעם בשבוע על איך לתקן את האוטו, לימדו אותם שאיפור זה מגעיל, וכו' וכו' והם החליפו אם, עם משפחה שכל חייה סובבים סביב הבת שמשתתפת בתחרויות יופי מגיל 11 חודשים (הם אפילו מכינים עבורה את כל שיעורי הבית כדי שהיא תוכל להתרכז בלהיות יפה).
בקיצור, במשפחה הפמינסטית היו שתי בנות, אחת בת שבע בערך והשניה בת שלוש עשרה. בת השלוש עשרה הייתה מקובעת עד אימה בתפיסה הפמינסטית של הבית ולא הייתה מסוגלת להשתחרר ממנה ובת השבע לעומת זאת הפגינה יותר עניין באיפור ולק לציפורניים.

הפחד שעלה לי בעקבות הצפיה בתוכנית היה ממיעוט ההשפעות החיצוניות. חשש מזה שהילד שלי פוגש בעצם יותר מידי אותי ואת דעותי ופחות חשוף למפגשים עם אנשים אחרים ושבעצם אני עלולה ליצור שכפול של עצמי ושל הבעיות שלי.

חשש מזה שהילד שלי פוגש בעצם יותר מידי אותי ואת דעותי ופחות חשוף למפגשים עם אנשים אחרים ושבעצם אני עלולה ליצור שכפול של עצמי ושל הבעיות שלי.
אני חושבת שכאן יש הזדמנות עצומה להתפתחות האישית שלנו, ההורים (האמהות במקרה דנן...). ככל שאני הולכת ומתפתחת אני במקביל מרפה מילדיי, מאפשרת להם להיות לא מי שהוא אני. פחות ופחות מוצאת את עצמי מנצלת הזדמנויות לשיחות והטפות מוסר וכו' וכו'.
אני יותר ויותר למדה ומשתדלת לקיים את זה שהחינוך היחיד שאפשרי הוא חינוך דרך דוגמא אישית ולכן החינוך היחיד שרלבנטי עבורי הוא חינוך עצמי.
עוזר לי לתחם את עצמי משפט של ימימה: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" שנאמר בהקשר של לידה אך מתאים כמובן לכל דבר בחיינו.

את מתארת בדיוק את המקום הזה, הבור, כפי שאני קוראת לו, שאפשר ליפול לתוכו בשהייה המשותפת הזו. בתחושה שהנה יש בידי חומר בלתי מעובד ומעוצב ואני יכולה לעצב אותו כרצוני ולהפליא בו את תורתי ומשנתי...
התהליך שאני מתארת גורם לי שוב ושוב לגלות שאין גבול לכמה אפשר פשוט לשתוק... לנכוח בשקט, להתמקד בעיניינים הבלתי פתורים שלי ולהפסיק להיות עסוקה בעיניינים של אנשים אחרים (אפילו אם הם בני ביתי האהובים). אני מתרגלת את זה בכל מיני הזדמנויות. למשל: יש אצלם חבר, מתויג בסביבתו כהיפראקטיבי וילד בעייתי. הנטיה הטבעית שלי היא לגונן, להיות קשובה, לשים לב שלא "מוריד את ילדיי לדרך קלוקלת...". אני מתרגלת עם עצמי הרפיה, להתעסק בשלי, להעלם, לא להיות שם עם כל הסנסורים פתוחים. לסמוך עליהם, מתוך ההכרה הכל-כך רצופה שלי אותם, שאם משהו יראה להם לא נכון, יבואו לחלוק עימי, או ישתפו מאוחר יותר (כמו שקורה שוב ושוב ושוב). אותו דבר לגבי בכי של הקטן כשהוא בחברת אחיו, לא ישר לרוץ אליו, לסמוך עליו ועליהם ואכן ברב המקרים הם מוצאים פתרונות ואם לא, הוא יודע איפה למצוא אותי...
התהום הגדולה שפעורה לפניי היא תהום הפחד, האשליה שיש לי הרבה אחריות ושדברים הם בשליטתי ואוי ואבוי אם אפספס, אשגה, אטעה.

אני מתחברת מאד לדברים שלך אורנה, ומרגישה שאכן, ככל שאני מבלה יותר זמן עם ילדיי, ככל שאני מכירה אותם באופן רציף (השלישי למשל, בשונה מאחיו הגדולים שפיספסתי כמה שנים משמעותיות ברצף כשהם בילו במעון...), אני יכולה לבצע את ההרפיה הזו ממקום יותר בטוח, מכיר, סומך ולא סתם כי החברה בחוץ תובעת ממני "לשחרר".

אני חושבת על מה שכתבת לגבי המושגים של דני לסרי ("שני בתים לחלום" הוא בעיניי ספר מאד מאד משמעותי ולמרות הקושי העצום שהיה לי לקרוא אותו אני מרגישה שהוא נוגע ומסביר, לפחות עבורי, המון המון חוויות אישיות וכלליות).
אולי אני צריכה שתרחיבי קצת לגבי השייכות הסימביוטית, כי איכשהו אני הרבה יותר מתחברת לשייכות הדיאלוגית, אפילו עבור עובר ותינוק שרק נולד. אני מרגישה שזאת בעצם השאיפה; תינוק בא לעולם, או אפילו צומח בתוכי, ואני מנסה ללמוד אותו ובמקביל ודרכו גם את עצמי. אנחנו לומדים יחד, להניק, להחזיק, להרגיע, וכו' וכו' וכו'. ושוב אני מרגישה שיש משמעות רבה לרצף, לרציפות. תינוק שבילה איתי את כל חייו, מגיע לגיל שנתיים ואני מכירה אותו על בוריו, יודעת לזהות ניואנסים קלים בהתנהגות שלו ולאמוד שבקרוב יצאו שיניים חדשות או שנבהל ממישהו שפנה אליו באופן מפתיע או נגע בו שלא ברשותו וכו' וכו'. האם את מגדירה את זה כשייכות סימביוטית או דיאלוגית ?

ועוד רוצה לציין שאכן, בני הבכור מגיע לגיל של המעבר מילד רך לילד בוגר (בן 7 וקצת) ואני רואה שאכן דברים שהיו נכונים בעבר פחות נכונים עכשיו. הוא היום מישהו קצת אחר, בהמשך לרצף, הוא יכול בבטחון רב לשחרר יותר ויותר את החוט שמחבר אותו אליי ולנוע במרחב האישי שלו, ששונה משלי. ואני נאלצת ללמוד לפתח את יכולת הדיאלוג שלי, להכיר בזכותו להיות מי שהוא, האחר, שאינו אני, להכיר בנפרדות שלו (גם כשזה דורש לאפשר לו לשאת בתוצאות מעשיו ולא כל הזמן לנסות להגן עליו מפני עצמו... לחסוך לו אכזבות/פגיעות וכו'). והאמת, תוך כדי שאני כותבת אני מצליחה גם לראות את היופי שיש בכל התהליך הזה. להיות כל-כך קרובה ומחוברת אל מישהו אחר, לעקוב אחר בניית האני העצמי שלו וללמד את עצמי שוב ושוב להצליח לקבל ולאהוב אותו כמו שהוא.

@}

עזרו לי משפטים של ימימה לגבי "רצון שמשתלט" ואני מבינה שגם אם לי מתאים לבלות ימים שלמים בבית, מעסיקה את עצמי במיליון ואחד דברים בלי לפגוש אף אחד, יכול מאד להיות שלהם מתאים אחרת
את יכולה להסביר טיפה מה זה "רצון שמשתלט"?

חושבת על השאלה שלך במהלך היום.

רצון שמשתלט, בהבנה שלי ובהקשר שאנחנו מדברות עליו, זה קצת לרצות שהם ירצו את מה שאני רוצה או לרצות שהם יהיו מה שאני רוצה שהם יהיו או יעשו או יתנהגו באופן שאני רוצה בו. אותי זה לוקח למקום של ציפיות ולוותר עליהן, כשמדובר במישהו שהוא לא אני (לפעמים גם כשמדובר בי...).
זה יכול גם ללכת לרצון שלי שמטריף אותי ומעביר אותי על דעתי ותופס הרבה יותר מקום ממה שראוי לו (אבל זה כבר בכיוון אחר מהדף אני חושבת).

תינוק בא לעולם, או אפילו צומח בתוכי, ואני מנסה ללמוד אותו ובמקביל ודרכו גם את עצמי. אנחנו לומדים יחד, להניק, להחזיק, להרגיע, וכו' וכו' וכו'
זה נשמע לי סימביוטי לחלוטין.
לעומת זאת:
ואני נאלצת ללמוד לפתח את יכולת הדיאלוג שלי, להכיר בזכותו להיות מי שהוא, האחר, שאינו אני, להכיר בנפרדות שלו
זה תיאור ממש יפה של יחסים דיאלוגיים (לדעתי ולהבנתי לפי התאור של אורנה).

גם אני נעשתי מודעת לכך יותר בתקופה האחרונה.
קוראת בשקיקה.
והגריין שלי : "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה"
נראה לי מאוד מתאים לפה.

שליחה על ידי בלה* » 11 אפריל 2008, 00:25

דף טוב, תמשיכו.

הפחד שעלה לי בעקבות הצפיה בתוכנית היה ממיעוט ההשפעות החיצוניות. חשש מזה שהילד שלי פוגש בעצם יותר מידי אותי ואת דעותי ופחות חשוף למפגשים עם אנשים אחרים.
ראשית, אני חושבת שאם אתם יוצאים מהבית מדי פעם, הילד שלך מוצא הזדמנויות לפגוש אנשים אחרים - במשפחה המורחבת, ברחוב, בחנות, בפארק, במפגשים (גם בקרב אנשי המפגשים של חנוך ביתי יש מגוון....). וככל שהוא יגדל הוא יפגוש רבים אחרים ומגוונים יותר. אני חושבת גם שאם אנחנו כהורים סובלניים במידה, אנחו מתירים לילדים שלנו לקלוט דעות, קולות שונים מהסביבה ולהיות מושפעים לא רק מאיתנו.

השייכות הסימביוטית :

למשל: לרצות שהילדים שלי, או במקרה זה התינוק שלי יהיה כל הזמן מרוצה כדי שאני ארגיש אמא טובה. לחשוב שבאמת יש לי שליטה על איזה אנשים הילדים שלי יגדלו להיות. לחשוב שאני יכולה להגן עליהם מהעולם, מאחיהם, לפעמים אפילו מאבא שלהם. לרצות שהילד שלי יהיה רופא/עורך דין/יגדל את ילדיו כמו שאני גידלתי אותם.

אני חושבת שיש משהו באיך שחיים היום שממש לא מעודד "שייכות דיאלוגית". עצם האחיזה בתוצאה (אני אנהג ככה כדי שהוא יצא כזה וכזה...) כבר אינה מניחה שלאחר (בין אם הוא ילד, מטופל, חולה או תלמיד), יש חיים משלו, גורל משלו, שהוא אינו אובייקט שאפשר להפעיל אותו ולהזיז אותו ממשבצת הילד למשבצת הבוגר למשבצת הסטודנט... ממשבצת החולה למשבצת הבריא וכו'

תוך כדי כתיבה אני מבינה שמה שעוצר אותנו מלראות באחר אדם שלם ונפרד הוא האובייקטיביזציה שפושה בכל - בעיקר לגבי בני האדם.
כך בין מורים לתלמידים, כך בין רופאים לחולים, כך לעיתים קרובות בין בני זוג ובין הורים לילדיהם.

וחשוב לי להגיד שאין לכך שום קשר עם ה"דרך החינוכית" של ההורים.
מבחינתי - נשיאת ילד על-מנת שיגדל להיות אדם ללא פחדים, או חינוך ביתי כדי שהילד ינצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, זאת אומרת: התנהגות מסויימת כדי להשיג תוצאה מסויימת היא בבסיסה של השייכות הסימביוטית. כי אז בעצם הילד צריך להיות ההמשך של מה שאני עשיתי כדי שיגדל נכון. ואם הוא מפחד? סימן שעשיתי משהו לא בסדר, או חלילה - סימן שאצלו משהו לא בסדר. ואם הוא לא גדל להיות "גאון" או מתעניין בכל דבר ודבר, או רגוע ושקט תמיד סימן שחינוך ביתי זה לא דרך נכונה.

לגבי תינוקות -
הרי בראשית ימיהם הם באמת תלויים בנו לחלוטין. ויש מן הסימביוזה ביחסי אם-תינוק.
נראה לי שכאן ישנה משמעות לעמדה הראשונית של האם כלפי העולם - האם היא הצליחה לכונן יחסים דיאלוגיים עם העולם, או שמא היא נתונה במערכות יחסים סימביוטיות, עם בן הזוג, עם הוריה, עם צו האופנה או עם נורמות הלימודים המקובלות.
אמא אשר "התפתחה" לכדי יחסים דיאלוגיים עם העולם תוכל להבחין בפן המובדל / מובחן של התינוק כבר עם היוולדו, וזאת מבלי להחסיר ממנו את הטיפול המסור והרציף. ואז שתי מערכות היחסים יתקיימו במקביל עד להפרדה בין השניים, שאיננה ניתוק, אלא השתנות בלתי פוסקת של מערכת היחסים בהתאם לצרכים המשתנים תדיר, גם של האם וגם של הילד.

מתוך החוויה האישית בהחלט שלי, אני מוצאת שבעבורי המצאותם של ילדיי בקרבתי מאד עוזרת לי להכיר את בני האדם שהם, ולשמחתי הרבה עוזרת גם להם להכיר את בת-האדם שאני. דווקא תוך כדי השהות המשותפת, אינני יכולה להתמיד בחבישת כובעי התפקידים שלעיתים אני נוטה לאמץ לעצמי, אינני יכולה להיות תמיד ה"אמא" שאני חושבת שאני צריכה להיות... אני יכולה להיות רק מה שאני. שזה - התנועה ההפוכה, שילדינו ילמדו מי אנחנו, קצת מוזנחת בדיוני ההורות. מאד חשוב לנו להכיר את ילדינו ואנחנו קצת שוכחים לפעמים שחשוב באותה מידה שהם יכירו אותנו.

להיות כל-כך קרובה ומחוברת אל מישהו אחר, לעקוב אחר בניית האני העצמי שלו וללמד את עצמי שוב ושוב להצליח לקבל ולאהוב אותו כמו שהוא.
זה באמת דבר עצום, וזה כל הזמן רק ממשיך וממשיך. אני מניחה שעד לסוף ימינו.

רסיסים, תודה על התשובה.

(מכירים את התיאוריות על ילדי חינוך ביתי שהם כל-כך שלווים / כל-כך סקרנים / כל-כך רגועים וכו' וכו' וכו'...) ...

פעם היינו באיזה מגרש משחקים והיתה שם איזו אמא שידעה שאנחנו בחינוך ביתי.
היא ראתה לפתע את הילדים שלי רבים על איזה ממתק, מושכים, בוכים....
הסתכלה עליי בהלם ואמרה "מה, גם הילדים שלך רבים ככה על דברים?"
הסתכלתי עליה במבט מבולבל, "ברור, למה, לא כל הילדים רבים ומתווכחים וכו'....?"
"חשבתי שבחינוך ביתי הילדים לא מקנאים אחד בשני והם הרבה יותר שלווים ורגועים" היא ענתה.

דף מעניין ורלוונטי לנו כמובן!
תודה

מאד חשוב לנו להכיר את ילדינו ואנחנו קצת שוכחים לפעמים שחשוב באותה מידה שהם יכירו אותנו.
מה שעלה לי כשקראתי את המשפט הזה הם המצבים בהם אני חוששת להראות את עצמי מולם על מנת שלא "אתמך בהם ואהיה למעמסה עליהם" או מצבים "שהם עלולים להבהל בהם", כאילו שחשיפה שלי בנקודות מסוימות עלולה לערער את הבטחון שלהם בי, בעולם. כאילו באיזה שהוא מקום יש לי את הצפייה שההורה צריך להיות מקום מאוד חזק למרות הכל.
אני לא אומרת שאני נמנעת מלבכות ליידם או להגיד שעכשיו אני עסוקה ולא פנויה או שאני לא מרגישה טוב או שכרגע אני מעדיפה לעשות כך וכך ולא אחרת....או שאני מצוברחת הבוקר וסתם קמתי על רגל שמאל. אבל תמיד עולה בי השאלה עד איפה?

ילדיי ואני היינו שנה וחצי (מלמדת ומופלאה) בבית.

היום, לאחר תהליך מאוד עמוק שעברתי ולאחר התחבטויות נוקבות - הילדים הגדולים נמצאים חצי יום בגן, הקטנה (שנתיים) בבית עד להודעה חדשה, והתינוקת שבדרך תהיה בבית עד להודעה חדשה. ואני שלמה ומרוצה. ואגב לא בטוח שלא "נחזור" הביתה בהמשך...

אני חייבת להגיד שהמרחב הזה שחשתי שכולם היו צריכים, הושג באמת רק כשהילדים התפצלו לכמה שעות לגנים. על אף החסרונות שבגן, היום אני יודעת שהדברים שהילדים שלי מקבלים בזכות המרחב, בזכות החשיפה לעוד עולם, בזכות המרחק קצר-הטווח הפיזי ממני - עושה לכולם טוב.

אני מרגישה שכך אני מממשת את "הלסמוך עליהם" הלכה למעשה. אנחנו נפרדים לכמה שעות והם מתמודדים עם העולם שם בחוץ רק עם הכוח הרוחני שנולדו איתו ושהיו צריכים לגלות אותו ועם הכוח שזרעתי בהם כשהיו בבית.

זה האיזון שלנו. ואני מרגישה יותר מדויקת.

התהליך שאני מתארת גורם לי שוב ושוב לגלות שאין גבול לכמה אפשר פשוט לשתוק... לנכוח בשקט, להתמקד בעיניינים הבלתי פתורים שלי ולהפסיק להיות עסוקה בעיניינים של אנשים אחרים (אפילו אם הם בני ביתי האהובים). אני מתרגלת את זה בכל מיני הזדמנויות.
מזדהה עם זה מאד.
הדף הזה מעורר בי המון מחשבה, למרות שאנחנו לא בחינוך ביתי. השאלות האלה על המרחב ועל לאפשר לילדים להיות מי שהם ולא לראות אותם כאיזו שהיא השתקפות שלנו נמצאות שם כל הזמן, בכל שעה שמבלים ביחד.

גם אצלי עולה סוגיית המרחב מדי פעם במשך השנים.
אני מרגישה שכמו בעיניינים אחרים, גם כאן, כשיש רצון של הילד למשהו מסוים, אני אשמע אותו. אם הנוכחות שלי ביקורתית מדי או מתערבת מדי לגבי אחד הילדים, אני רואה שהוא זקוק למרחב ומתרחק.
אפשר לראות את זה במפגשים כשהרבה פעמים הילדים בוחרים לשחק רחוק מאיתנו כדי לנהל את העניינים שלהם לבד.
זכור לי גם מילדות הצורך הזה בפרטיות שהוא בעצם הצורך להיות במקום בו אני יכולה להיות עצמי לגמרי ללא שמץ ביקורת מהסביבה.
אני רואה שהמילה שעולה לי הכי חזק בהקשר של מרחב היא "ביקורת".
המרחב הוא לא בהכרח המרחק הפיזי אלא היכולת שלי לקבל את הילדים שלי על כל שלל המאוויים וההתנהגויות שלהם ללא ביקורת.
יש תחומים שנתקלים בהם שוב ושוב אצלינו. נושא האוכל ונושא הטלויזיה-מחשב.
חשוב לי ללכת על הקו הדק בין לשמור על הבריאות של הילדים שלי ובין לא לגנות אותם על הרצון שלהם.

רסיסים, אורנה, המלים שלכן נגעו לי בול במקום.
שייכות סימביוטית לעומת שייכות דיאלוגית
זה מגדיר לי מקום מאוד עדין ביחסים ביני ובין הגדול (5), חומר למחשבה.
הוא נוטה (כמו שכמה ממשתתפות הדף יודעות

) להתפרצויות זעם שמזינות את עצמן, מין חוסר יכולת להשתחרר מאכזבה או מכעס. ואיפה אני בתוך זה? אני מגלה יותר ויותר שמה שחשוב זה לא איך אני מגיבה (מתעלמת / ככה לא מדברים לאמא / אני יודעת שנורא קשה לך ממי / בוא ננסה לפתור את זה ביחד וכו') אלא מה אני חושבת. לאחרונה העליתי בפני עצמי דימוי - אני עץ גדול ושני ילדיי יושבים בצלי. מהמקום הזה התוקפנות שלו (אני שמה לה גבולות, אל תדאגו) נראית לי קטנה יותר, לא מאיימת עליי באמת, אני עוצמת עיניים (גם כשהוא אומר לי "אימא!!! די! תעשי מה שאני אומר לך עכשיו!") ומדמיינת את שורשיי ואת צלי, ולא שוכחת את הילדה השנייה, ששותקת כל הזמן הזה. וכשאני מצליחה באמת ליצור את ההפרדה הזאת, זה לא משנה מה אני אומרת לו, אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני לא נסחטת רגשית, ולא מגיעה למקומות הקורבניים הקשים שהמצבים האלה מעוררים בי.
כאן קיבלתי עוד נקודה למחשבה: לזנוח את המחשבה שמשהו שאני אעשה ישנה אותו. אני עובדת על עצמי בדרך זו כדי לעבור את המפגשים האלה בשלווה, ולא כדי שהוא יעבור אותם. @}

עוד מחשבות על בני שאני מזמינה את עצמי לנטוש על חוף שומם:
הוא יצירתי מאוד
הוא ילמד לקרוא בזמן הקרוב
הוא צריך ללמוד לקרוא
הוא אמור להיות בעל ידיעות מפליגות בכל מיני תחומים
הוא צריך להיות חברותי יותר
הוא צריך להיות חזק יותר
הוא צריך ללמוד להעסיק את עצמו
הוא צריך ללמוד להתאים את עצמו לקצב של שאר האנשים (כי הוא באמת אוכל נורא לאט...)

יה, המון...

לתת לו להיות מי שהוא, ולהפסיק לקחת אחריות על זה. לזה קוראים אהבה, לא? כשעולה לי אחת מהמחשבות האלה יוצאת כל הביקורתיות שלי ואני מרגישה כמו אחת האימהות המתערבות, השיפוטיות, הלחצניות (תאכל, תירשם לחוג קרטה, למה אתה לא מתקשר אליה? אתה חייב ללכת לראיון עבודה.... ברררר). לפחות עכשיו אני מבינה כמה אימהות שאני מכירה

אני חושבת שנארגן ארגז גדול למשלוחה לאי הנטוש .
גם אותי העסיק /מעסיק נושא למידת הקרוא וכתוב וחשבון של בני.
יש לי רושם שהאחות בת השנתים וחצי תקרא לפניו. ובטח שיהיה לה כתב יפה.

והאמת היא שאני חושבת, שהאמונה שלי במה שגון הולט כתב מאוד מרגיעה אותי. הוא ילמד. בקצב שלו ובמועד שלו. יש ספרים כל כך מעניינים ואינפורמציה חשובה שהיא כתובה, שהוא ילמד את זה מתוך המוטיבציה שלו.
אני מאמינה שאני לא מחדשת לך כלום, אבל יש לי רצון לכתוב את זה.
עכשיו אני רק עושה מה שבא לי . לא בא לי לדאוג. אני מאפשרת לעצמי מרחב בחינוך הביתי שלנו.
אני נהנית להקריא ספרי הרפתקאות, ממש את הקלסיקות.
אנחנו דנים בכל מיני נושאים שעולים וכמובן שגם זה מבדח ומרתק. במיוחד בשבילי, כי אם אני אצטרך להקריא ספר פעוטות שכבר הקראתי 500 פעם, אני מיד אנחר.

מישהו העלה פה את נושא הביקורת.
עולה בי מחשבה בהקשר הזה שככל שנעמיק את העבודה הפנימית בנושא הביקורת, ככה יגדל המרחב הפנימי שלנו בתוך עצמנו וכך יתאפשר מרחב אנרגטי גדול יותר בינינו לבין ילדינו.
לא שזה סותר את הצורך לפעמים לנשום קצת שקט...
אבל אני מאמינה שככל שגדל החופש הפנימי, ככה יש פחות צורך בחופש מבחוץ.

_אני רואה שהמילה שעולה לי הכי חזק בהקשר של מרחב היא "ביקורת".
המרחב הוא לא בהכרח המרחק הפיזי אלא היכולת שלי לקבל את הילדים שלי על כל שלל המאוויים וההתנהגויות שלהם ללא ביקורת._

עולה בי מחשבה בהקשר הזה שככל שנעמיק את העבודה הפנימית בנושא הביקורת, ככה יגדל המרחב הפנימי שלנו בתוך עצמנו וכך יתאפשר מרחב אנרגטי גדול יותר בינינו לבין ילדינו.

שני הדברים יחד מחזירים, אותי לפחות, שוב ושוב למקום הזה של להצליח קודם כל לקבל את עצמי, להסיר מעצמי את ים הציפיות העצום.

השבת, בעלי הציע שננסה לרדת מהבכור שלנו, לתת לו חודש של חסד, ואפילו כשהוא ממש עושה מעשה לא נעים ולא בסדר, להשתדל לא לבקר אותו. ישר אמרתי לו, בא ננסה לעשות את זה לא רק איתו, גם עם השאר, אחד עם השני ועם עצמנו. בתחושה שלי, זה החמץ הרציני שיש לנו כרגע לבער מן הנפש ומן הבית...

לתת לו להיות מי שהוא, ולהפסיק לקחת אחריות על זה. לזה קוראים אהבה, לא?

כן. אכן. ורק אלוהים יודע כמה זה קשה.
כי זה לא שאין בכלל השפעה למה שאנחנו עושים על הילדים שלנו - נהפוך, יש השפעה ועוד איך!
אז איך אפשר לא לקחת על זה אחריות?

יש כמה נקודות שעוזרות לי בזה -

לשחרר את כל המחשבות המוחלטות: זה הזמן הנכון ל... ככה צריך... וכו'. או במילים אחרות לא להאמין לעצמי כל כך.
לזכור, שלא משנה מה אני עושה, תמיד יש עוד משהו שהוא לגמרי לא בשליטתי, שהוא גדול ממני, ועל-פי-רוב הוא בלתי נראה ואין לי שום דרך לדעת אותו.
להשתדל להיות כמה שיותר שלמה עם עצמי, וזה אומר גם להכיר במגבלות שלי ולדעת שלא תמיד אני יכולה/רוצה לעשות את הדבר הנכון. ואז זה גם חוזר להיות עסק שלי עם עצמי ואני לא מערבבת אף אחד בבעיות שלי, וגם מודעת יותר למימד הבחירה שיש למעשים שלי.
להתבונן, ולתת תשומת לב לגוף שלי. אין סוף לאפשרויות שזה פותח, אין סוף לשימוש שאפשר לעשות בזה באין סוף תחומים של החיים. בשבילי זה המקום הפלאי של החיים. זה המקום שקורים בו ניסים. (כמובן שלא תמיד!!!)

בעלי שאל אותי אתמול, אז מה העבודה שלנו כהורים?

בעיניי (ואני לא מחדשת שום דבר אבל אכתוב במילים שלי),
העבודה היא לראות מה בילדים שלנו נוגע בנו באותן נקודות שמעוררות אותנו, מפריעות לנו, משגעות אותנו, מבלבלות אותנו, שולחות אותנו לתהומות יסוריינו........ ולהסתכל חזרה פנימה אל תוך עצמינו ולעשות את העבודה הנדרשת כל אחד על עצמו.

ההזדמנות הטובה ביותר שלנו כבני אדם, לראות כל אחד את עצמו הכי ברור שניתן, לגעת בעצמינו במקומות הכי עמוקים, המקומות שאולי ללא ילדינו היו נשארים בחושך ולהאיר אותן!!

זה כמו עם כל בן אדם אחר שאנו פוגשים ביום יום שלנו, רק שעם ילדינו המחויבות שלנו אליהם ואל עצמינו היא גדולה יותר בזכות זה שנבראנו כל כך לאהוב אותם ולרצות יותר מכל דבר אחר בעולם שיהיה להם טוב.

אז במרחב הזה, אנו כן נדרשים להתבונן בהם אבל אנחנו מחוייבים לזכור שאנו מתבוננים בנו דרכם ורק ע"י החזרת הכדור למגרש שלנו יכול כל אחד ללמוד את עצמו ואת אחריותו בחיים האילו.

זאת דעתי וזה מה שהייתי רוצה לכוון אליו (בהחלט לא תמיד מצליחה כמובן!) וזאת ההשראה שהייתי רוצה להיות עבור ילדיי.

עדינה ,מה שכתבת נראה לי כמשהו מקסים ומלא השראה .
מצד שני ,
(ואולי זה לא בא בסתירה),

מה העבודה שלנו כהורים?
זה מבחינתי המון דברים פיזיים.
בשלב מסוים זה להניק ,בשלב אחר זה להסיע לחוגים .
להניק , לנקות ,לקנח ,להסביר ול..

מבחינתי ילדים זו עבודה .
מצטערת שאני לא מעוררת השראה.

אני חושבת שעם כל הקושי הזה ,ולפעמים גם לחץ ומבוכה ואי אלו תוספות ,להיות הורה סביר , זה הורה שעדין יודע מה מימינו ומה משמאלו.
מבחינתי היכולת ביום קשה ,להיות מכבדת ומחבקת ,היא מהקסמים הכי מדהימים שיש .
וגם לדעת לדרוש ולהציב עמדה ברורה ולקיים דיון ערכי ,נחשבים בעיני ליכולות הוריות חשובות.

וגם לדעת לדרוש ולהציב עמדה ברורה ולקיים דיון ערכי ,נחשבים בעיני ליכולות הוריות חשובות

רציתי באמת להבהיר את הנקודה הזאת כי היא יכולה להיות מבלבלת.

אני לא אומרת שלא נציב עמדה, או נפסיק לדבר עם ילדינו, או נפסיק לדרוש מהם או להבהיר להם מה הם הערכים שחשובים לנו...
אני לא חושבת שאנו באמת יכולים להפסיק לעשות את כל זה וכאשר אנחנו כן מפסיקים לעשות את זה, אנחנו פשוט לא אומרים בקול רם את מה שאנחנו צועקים מבפנים, אנחנו רק מדחיקים את אותם הדברים שבוערים בנו, או שאנו מאמינים בהם...
אבל
אני כן חושבת שבזמן שאנו מתקשרים עם ילדינו חשוב שנזכור (ושוב אני חוזרת על זה ומקווה שלא משעממת אף אחד) שאנחנו מדברים בראש ובראשונה עם עצמינו.
לדעתי זה מחזיר איזה פוקוס ובהירות לכל תקשורת בין שני אנשים.
יש אפשרות שתהיה פחות השלכה ויותר התבטאות כנה ואמיתית.
פותח יותר מקום לדיאלוג.
ככה נראה לי.

מה העבודה שלנו כהורים?

ולגבי מה העבודה שלנו כהורים, זה כמובן כולל עוד הרבה דברים כמו שאת כתבת, באמת לא נראה לי סותר.
אני פשוט דיברתי על היבט מסויים בהורות מתוך קונטקסט מסויים בשיחה שהיתה ביני לבין בעלי ומצאתי שיש בו הקשר לדף הזה (לפי הבנתי) ולכן סיפרתי אותו כאן.

שליחה על ידי בלה* » 13 אפריל 2008, 23:39

אני חושבת שנארגן ארגז גדול למשלוחה לאי הנטוש .
D-:

לתת לו להיות מי שהוא, ולהפסיק לקחת אחריות על זה. לזה קוראים אהבה, לא?
אני יודעת שזה לא שייך לדף ישירות, אבל המשפט הזה מביא אותי למחשבות על אהבה זוגית דוקא, ולא על אהבה הורית. כי גם באהבה זוגית צריך לתת לו להיות מי שהוא ולהפסיק לקחת אחריות על זה.......

_עולה בי מחשבה בהקשר הזה שככל שנעמיק את העבודה הפנימית בנושא הביקורת,
ככה יגדל המרחב הפנימי שלנו בתוך עצמנו וכך יתאפשר מרחב אנרגטי גדול יותר בינינו לבין ילדנו._
כל מילה, קוסמת!
ממש יכולה להרגיש את ההרפיה שמגיעה עם השחרור של האחריות על כל מה שהילדים אומרים עושים יודעים חושבים.............

שליחה על ידי ...* » 13 אפריל 2008, 23:54

דף מומלץ

אני יודעת שזה לא שייך לדף ישירות, אבל המשפט הזה מביא אותי למחשבות על אהבה זוגית דוקא, ולא על אהבה הורית. כי גם באהבה זוגית צריך לתת לו להיות מי שהוא ולהפסיק לקחת אחריות על זה......

מסכימה מאד.
בכלל חושבת שדפוס האהבה של בני האדם בכל מקרה נקבע מהמקור של האהבה - יחסים בין האם לתינוק. למצב ה"אופטימלי" (אם יש כזה) אני קוראת אהבה משלחת. אהבה שהתכלית שלה היא שילוח הגוזלים מהקן.

ומתוך ההבנה של סוג היחסים הזה והמאפיינים שלו בשלב הבוגר שלהם, אני מנסה להשליך גם על היחסים עם בן-הזוג. זה עשוי לשחרר למשל: ציפיות (כי אנחנו מבינים שהוא אדם נפרד), קנאה (כי אנחנו שמחים שטוב לו - לבן הזוג, מה שהרבה יותר טבעי ביננו לבין הילדים), מאבק (כי אנחנו מבינים שהוא פועל לטובתו ולא לרעתנו, מה שהרבה יותר קל לנו להבין עם הילדים {בעצם, אולי לא תמיד}) וכמובן הרבה כעס שיושב על כל ההרגשות והאמונות האלה.

בכלל, כל ההרגשות הללו - ציפיות, קנאה, אכזבה, מאבק וכו' יכולות לסמן בשבילנו שאנחנו נמצאים במערכת יחסים סימביוטית, עם הילדים שלנו, עם בני-הזוג, עם הורינו וגם עם חברים. ואפשר לראות מתי הסימביוזה שהכרחית לתינוק ולאם הופכת להיות עול על מערכת היחסים - ביום בו אנחנו מתחילים לכעוס על התינוק ומרגישים שיש "לחנך" אותו, ביום בו מה שניתן מצידנו בהסכמה מלאה, מלווה בחוסר נחת ובתחושת עומס. זה יכול להיות סימן לכך שיש במערכת היחסים הזאת מה שצריך להשתחרר.

שליחה על ידי מ_י* » 16 אפריל 2008, 23:42

נושא הנפרדות מעסיק גם אותי,ככל שהילדים גדלים.

פעם פתחתי דף בנושא הזה, האני והמשפחה.

אני מאד עייפה עכשיו, ובכל זאת רוצה לנסות לחשוב כאן על כמה דברים.

אני חוזרת למילים של רסיסים בתחילת הדף, בקשר ל"תחושה שהנה יש בידי חומר בלתי מעובד ומעוצב ואני יכולה לעצב אותו כרצוני ולהפליא בו את תורתי ומשנתי."
אני רואה סביבי את האמהות לתינוקות שעדיין נמצאות במקום הזה, כי קל מאד להגרר לתחושה הזו כשהורים לתינוק.
ויש מזה המון גם פה באתר
תחושה שאפשר להיות "האמא המושלמת", שכאילו "הכל תלוי בי".
שאם רק ננהג כך וכך וכך הילד "ייצא" כך וכך וכך.
ויש קושי גדול להשתחרר מזה, כי לכאורה אם לא מאמינים בזה אז בשביל מה כל המאמץ?
כאילו, בשביל מה אני אתאמץ לעשות כך וכך וכך אם זאת לא הנוסחה לכך וכך וכך הילד המוצלח?
הרי רוב הדברים שאנחנו עושים קשורים בבסיסם לתפיסה של סיבה-תוצאה.
למשל, כל הענין של האוכל הבריא. נניח שהיינו יודעים מדעית שאוכל בריא לא מבטיח יותר בריאות מג'אנק פוד. האם היינו עדיין דוגלים באוכל הבריא? סביר שלא - הוא כבר לא היה "האוכל הבריא". ובכל זאת ברור לי שזו טעות לתת לילדים אוכל בריא מתוך תפיסה שבכך אני "מייצרת" ילד "בריא".
או חינוך ביתי. יש כאלה שחושבים, שהם מחנכים בבית כי זה חינוך "טוב" יותר והילדים "ייצאו" "שמחים" יותר ו"סקרנים" יותר, ובכל זאת ברור לי, שזו טעות לנקוט בגישה חינוכית שמסתמכת על הציפיה שהילדים "ייצאו".
ומצד שני, על מה עוד אפשר להסתמך?
על מה שהכי משמח אותנו? (נכון, משמח אותנו להיות בבית, אבל משמח אותנו גם לאכול שוקלד וכל מיני ג'אנק)

בענין הנפרדות, אני עסוקה הרבה בבן שלי.
הוא בן ארבע עשרה, נמצא בבית ומחובר כל היום למחשב.
אני מסכימה לזה.
ואני מדברת על שעות שעות שעות כל יום. אולי עשר שעות ביממה.
בעיני טוב יותר לא להיות מחובר כל היום למחשב.
אני יכולה לגרום לו להפסיק. אני יכולה להגביל אותו, אני יכולה להשפיע עליו, להגיד לו.
אבל אני לא עושה את זה.
אני מתבוננת בו עושה את דרכו בעולמות שלא מוכרים לי בכלל, מדבר שפות שאינני יודעת לדבר, עושה דברים שאין לי מושג איך עושים.
אני סומכת עליו לגמרי, אני רואה איך הוא עושה בדיוק את מה שעשה כשהיה תינוק ופעוט וילד:
מתמסר טוטאלית לדבר אחד.
הוא מדבר ברמקול שלו עם כל מיני אנשים שמתעסקים גם במחשבים.
לפעמים אני נכנסת והוא מראה לי במה הוא מתעסק:
הוא כותב בלוג ביקורת על משחקי מחשב, יש לו קלאן, הוא משחק בכל מיני תחרויות, הוא מדבר עם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות.
אבל בדרך כלל הוא בשלו ואני בשלי.
פעם היינו משוחחים יותר, מטיילים יותר. היום יש ימים בהם אני רואה אותו לפרקי זמן קצרים, מגיח בדהרה החוצה מן החדר שלו, לאכול משהו.
אני יודעת שיש אנשים שהתיאור הזה מזעזע אותם. (אמא שלי, למשל: "אני לא הייתי מסכימה לזה").
אני מרגישה שאסור לי להתערב, שאסור לי לקלקל, שאסור לי לחשוב שאני יודעת יותר טוב ממנו. (האמת היא, שהוא ללא ספק יודע הרבה מאד דברים יותר טוב ממני).
ועם כל זאת (סומכת, מרגישה שאסורלי להתערב, וכו') - לא פשוט.

אני חושבת כבר כמה ימים על הדף המבורך הזה
ותודה ל רסיסים של אור.
כמה נקודות שאני מוצאת שקשורות :
לגבי ביקורת (לא זוכרת מי כתבה ואיפה), שהילד ליד ההורה מרגיש שיש עליו ביקורת,
אני חושבת שאצל ילדי חינוך ביתי זה המצב הטבעי שלהם - ליד ההורים. ולכן הם רוב הזמן מתנהגים בטבעיות.
ולגבי "העיצוב" שלנו בילדנו, אני זוכרת בהריון הראשון שהרופא בישר לי שיש לי בת, אמרתי אוו, אני צריכה לנשום עמוק להתכונן, הרי אני אהיה עבורה הדמות הנשית המשמעותית ביותר, הרי ממני היא תלמד מה היא נשיות, אמהות. איזה תפקיד גדול וחשוב זה.
אני מרגישה שהילדים שלי כל הזמן "מבקרים" אותי בתור אדם, אני מרגישה את העיניים שלהם מביטות בי מתוך צורך לידע, על העולם, על היותי בן אנוש, על נימוסים, הליכות, אהבה ועוד.. וכל טעות שלי בולטת להם לעין, לפעמים אפילו מבהילה אותם.
אני מודה להם על כך, כי בעצם אני הרבה יותר מודעת.

רציתי להגיד תודה לכל המשתפות.
לאחרונה הסתבר לי שהלמידה המשמעותית ביותר עבורי נמצאת בשיתוף.
וגם התמיכה.

_אני מרגישה שהילדים שלי כל הזמן "מבקרים" אותי בתור אדם, אני מרגישה את העיניים שלהם מביטות בי מתוך צורך לידע, על העולם, על היותי בן אנוש, על נימוסים, הליכות, אהבה ועוד.. וכל טעות שלי בולטת להם לעין, לפעמים אפילו מבהילה אותם.
אני מודה להם על כך, כי בעצם אני הרבה יותר מודעת._

זה עורר אצלי מחשבה על עוד "סכנה" שכבר הועלתה כאן בדף (אני חושבת ש מיץ פטל כתבה על זה משהו) ומתחבר גם לדברים של מ י על הרצון להיות אמא מושלמת וכו' וכו'. ככל ששוהים יותר יחד, מרגיש לי, שאי אפשר להסתיר את האני האמיתי שלי מאף אחד. לא מהילדים, לא מעצמי, לא מבן הזוג ובהדרגה גם לא מהשכנים וכו'...
והאמת, למרות שעבורי לפחות היה (ועדיין) מדובר בתהליך לא פשוט, כי הפולניות היא כנראה משהו על עדתי והצליחה להתנחל גם בגנים המאד מזרחיים שלי... אבל, בעקבות התהליך יש לפעמים תחושה של הקלה גדולה. הנה אני כמו שאני. בלי כל המסכות, בלי כל הצורך להיות מה שאני לא כרגע וכולנו לומדים שאשר לחיות עם זה בשלום.
דווקא דרך הילדים שלי, שיכולים להרשות לעצמם התקפי זעם, תגובות קיצוניות וכו', אני לומדת, לראשונה מזה זמן רב, להרשות לעצמי גם ! דרך ההסתכלות עליהם הפסקתי להיבהל מעצמי ואני נותנת לעצמי ולרגשות ולתחושות שלי יותר ויותר מקום. יש משהו מאד מאד מאד משחרר (עבורי כמובן) באמת הפשוטה הזו. אבל עדיין מרגישה שיש לי כברת דרך לעשות.

מ י , תודה על המילים שלך לגבי הנפרדות. זה בדיוק הכיוון עליו חשבתי ואותו הרגשתי כשהדף הזה נפתח. זאת נקודה שמאד מבלבלת אותי, עוד קשה לי איתה, היא נוגעת בכמה אתוסים או אמונות מאד מאד תשתיתיות בחינוך שלי וזה גורם לי לתהות ולשאול את עצמי המון שאלות. גם בהקשר הדתי.
אני מרגישה היום כאילו שאני תקועה באמצע הדרך - מצד אחד עדיין תוהה מה "התפקיד" שלי כאמא, עד כמה חשוב שאנסה להשפיע על ילדיי ו"לחנך" אותם וכו' וכו' ומצד שני כבר שומעת את הזיוף בכל ניסיון או יומרה שכזו...

מצד אחד עדיין תוהה מה "התפקיד" שלי כאמא
בימים מפוקסים שלי אני מבינה שהתפקיד שלי הוא פשוט לחיות הכי טוב שאפשר.
הכי מחובר, הכי אמיתי, הכי שלי.
(לכל אמא כמובן יש את שלה)...
אני רואה שככל שאני עושה עבודה על עצמי, כך אני פחות זקוקה ל"חנך" - והפוך...
ככל שאני לא מדוייקת עם עצמי, גופי, נשמתי - כך אני חוטאת בניסיונות , עקרים ותפלים יש לומר, ל"חנך".

תודה רסיסים על הדף הנפלא @} ותודה לכל הכותבות. קיבלתי המון חומר למחשבה.

אני רוצה להוסיף עוד משהו לגבי הנפרדות. בדיוק אתמול דיברתי עם משהי על המתנה של הילד השלישי.
כשהיה לי ילד ראשון התמקדתי בו המון, כשבא השני, חילקתי את ההתמקדות אבל עדיין, היה לי שליטה על ה"עניינים". כל מצוקה אני שם וחייה אותה כל הצלחה אני שם וחייה אותה במלואה. והנה בא לו השלישי, שחוויתי דרכו הצפה, כמו יותר מדאי מלהכיל. ואז נפלה המתנה הנפלאה , הלמידה של השיחרור. תמיד שיננתי את העניין שהחיים שלהם הם שלהם, אבל פתאום התחלתי לחיות את זה. וזה כ"כ משחרר לי ולהם. הם לא צריכים לסחוב גם את הקושי שלי על גבם שקשה להם.
אני איתם בקושי ובשימחה שלהם, אבל לא חיה את הקושי והשימחה שלהם. אני מקווה שאני מובנת.

אני רוצה לצטט משפט שאמרה לי חברה נפלאה "להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם" אני מקווה שדייקתי בציטוט.

להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם
גדול, חייבת להפנים את זה..

"להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם"
מדהים וכל-כך קולע (עבורילפחות).

קוסמת, אני מסכימה איתך ומעידה על עצמי שאני עדיין במקום המורכב הזה, כי קשה לפעמים שכמו שהילדים אומרים: "הכל חוזר אלייך...".

היום חוויתי את זה בהמחשה בולטת - ישבתי בצד ושמעתי את הגדול צועק על המרכזי, מנסה להוביל אותו לעשייה שהמרכזי לא כל-כך מעוניין בה, האינסטינקט שלי אמר לי: חייבים להרגיע אותו, הוא חייב ללמוד לדבר, מה זה הצרחות האלה? למה הוא מדבר אליו ככה? מישהו חייב ללמד אותו איך מנהלים דו שיח וכו' וכו' וכו'
בזכות הדף הזה והמחשבות שהוא מעורר בי ישר עלה בתוכי קול נגדי שאמר: רגע, את כבר סגרת בעצמך את כל הקטע הזה של לנהל שיחה ? תסתכלי עליו, לא מוכרות לך הצעקות האלה ? איך את מתמודדת כשאת מנסה לגרום למרכזי לאסוף אחריו ולא מצליחה ? איך את מתמודדת עם תסכול וכו' וכו' ... מה שנקרא: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" וזה נתן לי כזאת זריקת איפוס שאני עדיין מעכלת אותה... (לא לקחת את זה חלילה למקום של הלקאה עצמית ורגשות אשם ((שזה בור בפני עצמו)) אלא להבין שכדאי שאמשיך לעסוק בענייני ולשפר עוד ועוד ועוד)

"להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם"

הנה עוד המחשה טריה...

הבכור מביא חוברת תשבצים ומבקש ממני לפתור איתו, לפעמים מבקש שאכתוב בשבילו, לפעמים מתייעץ לגבי איות וכו' וכו'. אני מסתכלת עליו. אני מסתכלת על עצמי מסתכלת עליו ורואה כמה שיפוטיות וביקורת זורמות בראשי וכמה מאמץ אני משקיעה כדי לרסן אותן ולשמור אותן לעצמי ואחר כך, לומדת תוך כדי, לנשום אותן החוצה ממני, לתת להן להיות סתם עוד מחשבות שעוברות דרכי ועוזבות אותי כמו שבאו... (כמה הוא מסורבל, איך הכתב שלו מבולגן, למה הוא עובד בכזה ברדק וכו' וכו' וכו'). זה ממש תרגול בהרפיה עבורי, תרגול בהתבוננות ובשחרור עצמי ושחרור של סביבתי מכל הדעות הקדומות, כל ההנחות שאני יודעת טוב יותר, שאם לא אראה לו איך לכתוב מסודר יותר, נקי יותר וכו' וכו' הוא לעולם לא יגיע לזה מעצמו... וואי, כמה עבודה עצמית ומצד שני, אני מרגישה כל-כך הרבה יותר טוב אחרי שהנחתי את זה (לפחות לרגעים ספורים).

להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם אבל איך אפשר להפסיק? זה הלא קורה הרבה-הרבה יותר פעמים מאשר להתבייש.

יש הבדל בין להתגאות בהם לבין להיות גאים בהם.

שליחה על ידי מ_י* » 23 אפריל 2008, 11:01

מחזיר אותי גם ל{{}}ילדינו כהוכחות מהלכות לצדקת הדרך
וגם לדף איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו

כל המקומות בהם אנחנו זקוקים לילדים כדי שיאשרו את הקיום שלנו, את הבחירות שלנו, וכמה כדאי לשחרר את זה.

הרי הדברים קשורים:

להכיר בזה שהם בני אדם עצמאיים, נפרדים, שחייהם משתלבים בשלי ומתנהלים ליידי ואתי אבל עדיין הם בעלי הממלכה שלהם, מלכים ומלכות, ולא אני.
להכיר בזה שגם אני בן אדם עצמאי, נפרד, שאני יכולה להקדיש להם המון זמן ומחשבה ואהבה ואת גופי ואת נשמתי, ועדיין, אני נפרדת מהם, מלכה על ממלכתי שלי הנפרדת - מהצד הזה לא להיות זקוקה למוצלחות שלהם כדי לאשרר לעצמי את המוצלחות שלי.
ומתוך זה יכול להגיע המצב הזה של להיות גאים בהם, במי שהם, בלי הצורך הפנימי להתגאות בהם, כלומר להפוך את זה למשהו שמעיד עלי.

זה באמת נושא מבלבל מאד - נראה לי שאין דבר מפחיד יותר מן הנפרדות הזו (שמתקשרת לחרדת הנטישה ואימת המוות וכל מה שהכי נורא ומפחיד).

"להתגאות בילדים שלנו זה דפוק כמו להתבייש בהם"

באמת? אז למה בדיוק קיים הדף חוכמות של ילדים ולמה כל כך הרבה אמהות כותבות בו?

הדף עורר בי הרבה מחשבות ותחושות, בעיקר שמחות.
הכי שמח זה שנדמה לי שבלי לשים לב, עשיתי דרך משמעותית בהתרחקות מהיחסים הסימביוטיים שהכרתי בילדותי וחיפשתי בצעירותי. זה קרה בד בבד עם ריפוי מקומות כואבים של צורך עז ובלתי מסופק, רעב נפשי.
עולות לי מחשבות נוספות, לא כל כך ברורות:
גם כשמתרחקים מיחסים סימביוטיים ומתקרבים ליחסים דיאלוגיים, יש אולי "בורות" שעלולים ליפול אליהם עקב כך?
למשל ריקנות, כלומיות, הימנעות מלמלא את המקום שהתפנה בתוכן חדש. כי הרי ההשתחררות מצורך בסימביוזה מקנה חופש חדש. מה עושים איתו? מאיפה הדרייב לעשות בו שימוש בכלל? הייתי רגילה כל כך לדרייב שמונע כל כולו מהצורך בסימביוזה, שאין לי אחר במקומו.
עוד "בור" שאני חושבת עליו הוא ריחוק, זרות. במיוחד ביחסים עם בני-זוג, שהאהבה אליהם פחות טריוויאלית מאהבת הילדים.
תוך קריאת הדף מנקר בראשי הקול של אמי, קולה של הסימביוזה והביקורתיות, שאומר לי שהדף הזה שטחי, מתיפייף, לא מתמודד עם האמת.
ועוד קולות, כמו של גיסתי שמסמלת עבורי את "באופן לא טבעי", שבטח הייתה שואלת למה צריך להתאמץ כל כך ולנתח ולחשוב, ומה רע בלהרגיש ולהתנהג כמו שמרגישים וזהו.
וכמובן השאלות שעולות אצלי על הכעסים והקשיים מול הקולות האלו, של אמי, של גיסתי, של בעלי, של אחרים בכלל...

מציעה לשנות את שם הדף ל"מרחב בין הורים לילדים" בלי "בחינוך הביתי".
אלמלא הוזמנתי לקרוא בו, לא הייתי מעלה על דעתי שהוא רלוונטי לי.

עוד "בור" שאני חושבת עליו הוא ריחוק, זרות. במיוחד ביחסים עם בני-זוג, שהאהבה אליהם פחות טריוויאלית מאהבת הילדים.

אני יודעת בוודאות להגיד שאיך שאני מרגשיה כלפי בן הזוג שלי לא קשור אליו כלל וכלל.
איך שאני מרגישה כלפי כל אדם אחר לחלטין תלוי באיך אני מרגישה כלפי עצמי והאחר הוא רק כמראה משקף לי את עצמי, מעלה בי ומעורר ומציף על פני השטח את שמתרחש בתוכי.
לכן ריחוק ממנו הוא ריחוק מעצמי וריחוק מעצמי כמובן מביא איתו ריחוק מכל השאר ולדעת את זה, מרגיע אותי כי אז ברור לי שהעבודה שלי היא בראש ובראשונה עם עצמי והעבודה שלי עם בן זוגי הוא לתקשר את הדברים האילו איתו = דיאלוג.

פעם בן הזוג שלי מאד התעצבן עלי שסיפרתי לו שכמעט לא משנה מה הוא עושה, כשאני בטוב עם עצמי טוב לי איתו וכשרע לי עם עצמי אני רואה בו את כל הרע.
"אז לא חשוב בעצם מי עומד מולך, זה יכול להיות אני או כל אדם אחר!"
יש בזה אמת אמנם אבל יש משהו שדווקא מושך כל זוג אנשים ואל מי שיש לי אליו הכי הרבה תחושת אחריות ומחויבות יש לי גם אהבה גדולה ביותר.
אבל טוב לי לדעת שהוא זה לא אני, שיש בינינו מרחב ולהיות מסוגלת לעשות את ההפרדה הזאת ואז אני מרגישה שגדלה היכולת שלי לאהוב.
ברגע שאני יודעת שהכעס שאני חווה הוא על עצמי או עם עצמי ולא איתו ויכולה לראות את זה בבירור, אז האפשרות לעשות עם זה משהו יעיל גדלה והאפשרות שלי לדבר על הדברים עם האחר גם גדלה.

לא מתמודד עם האמת.
ואני חושבת שהאמת הכי גדולה וההתמודדות הכי גדולה היא קוראת כשאנחנו מפסיקים להשליך על האחר.

מקווה שהובנתי, אני עם ילד עצבני בין הרגלים, קצת קשה להתרכז ככה

!

הבור שאני כן נופלת אליו הוא "לחשוב" לפעמים שעשיתי את "העבודה" בתוכי ואני כבר לא כועסת או עצובה או פגועה.... ואז הכעס הזה רק יוצא במקום אחר, לא צפוי ולא קשור.
אז חשוב לי כן להרגיש את הרגשות שלי ולתת להן ביטוי מלא ולהיות לחלוטין אנושית וכנה.
כשאני כועסת על בן זוגי, לדבר את זה אפילו שאני "יודעת" שהמקור הוא בתוכי, אבל אי אפשר לדלג על אף שלב, רק מה שמשתנה עבורי הוא שאני לא צריכה להשליך על אף אחד אחר האשמות. פשוט לכעוס, פשוט להיות עצובה, פגועה...

אהבתי את מה שכתבתן.תודה לכולכן.
(זה מכוון גם לקוסמת ולאסנת ולרסיסים ,שפשוט לא יצא לי לקרוא פה קודם)

אתמול היינו אצל חברים .עוד לפני הביקור תיכננו, שנעשה ארוחה ואחר כך נלך לטיול .
אני אמרתי שאני אלך להציע לילדים שישבו ושיחקו .הילדים 'קנו' את ההצעה מיד .כשחזרתי למבוגרים ,הם חשבו ששיכנעתי את הילדים ושיכנועי קצרו הצלחה.הסברתי שרק הצעתי להם.

לפעמים אני חושבת שטוב לי להציע לילדים .
לא לעשות את זה כבדרך של ציווי (מפקד בצבא שמצפה לציות מוחלט )וגם לא להתאמץ ולפתות (ערוץ 2וכ'),
לבוא עם מה שאני ומי שאני ,לא מושלמת , כבר אמרנו?,ולהעלות דברים לפתוח דיון.
למה?
לא בכדי שהזולת יעשה את מה שלי אין חשק לעשות בעצמי.או לפחות ככה אני מקווה.
אבל נניח ,שיש איזה תחום שאני מוכנה לעשות , אני לומדת , אני בהתכוננות בכיוון ,אבל בטח שלא מושלמת .לפעמים ילדים , או מישהו שהוא עם ראש פתוח ולב נקי ,רק צריך לבקש ממנו וזהו. הכל יהיה.

אני חושבת שמרחב זה צורך מאוד חשוב (למשל , שהילדה לא תטפס עלי בלילה).(ושאני אקדיש תשומת לב למה שהיא אומרת )
מצד שני : נוכחות.
והאיזון בין שני הדברים החשובים האלה.

****************************

עדינה ,
אני חושבת שאני מבינה את מה שכתבת .
(וגם מרשים אותי מאוד זה שהצלחת לכתוב את זה עם ילד על הברכיים).

אולי זה מפחיד לדעת שלאדם שמול אין שום יחוד לעומת אנשים אחרים.את כולם אני יכולה לאהוב או לשנוא , תלוי במצב הרוח שלי.
מה לגביי המחויבות בקשר הנישואין?
אני לא מנסה לנחש מה הבן זוג שלך חש , אני מנסה לברר עם עצמי אם זה משהו שיכול להיות קיים בנישואין .האם לא נישאנו כדי להיות תומכים ואוהבים אחד כלפי השני.לא כדי לשפוך אחד על השני את הרע שבנו.
אולי הכוונה ב'ביחד בטוב וברע ' היא שאנחנו ביחד במרחב הזה של הזוגיות שלנו ולתת לכל מגוון התחושות והרגשות להתקיים.
אני קצת מתקוממת ,התקוממות ילדותית , כי יש לי בכל זאת את הפנטזיה , שאחרי מציאת הנסיך , הרי שהנסיכה אמורה לחיות באושר ועושר.

הספר שאני קוראת עכשיו "אדמונית מאוהבת" מאת ליסה סי ,מתאר את החברה הסינית המסורתית.
לדעתי ,כל כך איום לקרוא על חבישת כפות הרגלים לילדות .ובכלל,ילדה חייבת לציית לחוקי צניעות ודיוקים אין ספור.היא רכוש של המשפחה של מי שיהיה בעלה ואין לה שום זכות לבחור ברוב המקרים.
מצד שני ,הנערות לומדות :"בכל מערכת נישואין באים לידי ביטוי שישה רגשות :אהבה ,חיבה ,שנאה ,מרירות ,אכזבה וקנאה."

כלומר ,יש משהו מאוד מציאותי בגישה הזו שאפשר ללמוד .
קישקושים על :"הם חיו באושר ועושר .."בלי להבין מה באמת ניתן לצפות מהנישואין ,לא ממש מקדמים אותנו לשום מקום.

לפעמים אני חושבת שטוב לי להציע לילדים .

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מנהלת איתם שיחה על דברים שאנחנו מתכננים. זה התחיל מתחושה שלא הוגן פשוט להוציא אותם מהבית אולקבוע בשבילם, וגם מהתחושה שאולי אם נדבר על הדברים לפני זה ישפיע על איך שהם יתנהלו ויתנהגו תוך כדי. שוב, לא ממקום של דרישות להתנהגות מסויימת אלא יותר ממקום של לבדוק איתם, האם באמת מתאים להם ללכת למקום כזה וכזה ? איפה נקודות הקושי ? איך נוכל לפתור אותן וכו' וכו' (נזכרו בי ואני חייבת לעצור, מבטיחה להמשיך בהקדם...)

למשל: בפסח אבא שלהם גילה שהכניסה לרוב המוזיאונים היא חינם ונורא רצה ללכת למוזיאון בתל אביב. הוא הציע לילדים והם התלהבו. מזג האויר הלך והתחמם ואני הרגשתי שהם לא ממשיודעים למה הם הולכים. ישבנו בערב לפני, עשינו שיחה ארוכה, מסרתי פרטים על מה יש במוזיאון ומה הם יעשו שם וכו' . לבד הם הגיעו למסקנה שזה לא ממש מתאים להםץ. אבא נסע לבד. כולם היו מאושרים (חוץ מאמא שהפסידה יום חופש בלי הילדים

)
דוגמא אחרת: פעם בחודש חודשיים אנחנו תריכים לסע עם הצעיר לתל השומר. לרוב מדובר בנסיעה שלי עם כל הילדים. בפעם האחרונה הם ממש התנגדו. ישבנו ודברנו על הדברים. הסברתי את האילוצים הם הסבירו מה מפריע להם בנסיעה הזו ומצאנו יחד פתרונות.

האמת, מרגיש לי שככל שאנחנו יותר יחד אני פחות ופחות מרגישה נוח פשוט להנחית עליהם כל מיני החלטות שקבלנו כהורים בלי לשתף אותם בדרך (ברור שיש החלטות שרק ההורים מקבלים, אבל עדיין, כמעט תמיד יש מקום לדיאלוג וזה שיעור גדול וחיוני לי לחיים !)

נו, אז מה רע בזה?

נו, אז מה רע בזה?
לא יודעת, אני כתבתי מהכיוון של הטוב, צריך לחפש פה גם רע ??

בכלל לא !

בספרה (המרתק והמומלץ) של עדה למפרט, נפש ערומה, היא מספרת על החדירה של אמה, שגידלה אותה בדרך שבה גידלו הורים ילדים בקיבוץ בדורות הקודמים, פלוס כמה ג'ננות משלה, לפרטיותה בגיל מבוגר. עד שסוף סוף היה לה חדר משלה, האם נכנסה אליו בלי רשות ובלי הודעה, כולל חיטוט בחפצים וכדומה.
לעומת זאת, את בתה היא גידלה בדרך מאוד מקרבת - שינה משותפת, נשיאה, ומכבדת - היא מספרת של הכריחה אותה מעולם לעשות שום דבר, ואילו כיום, כשבתה בוגרת, היא לא מעלה בדעתה לבוא אליה בלי הודעה או להיכנס לביתה בלא רשות.
אין לי איזה פאנץ' ליין. זה רק גורם לי להרהר בקשר שבין אינטנסיביות השהייה המשותפת (אולי לכן כן מופיע חינוך ביתי בשם הדף) לבין בניית הגבולות בינינו. יכול להיות שדווקא השהייה הזו מאלצת אותנו לבנות גבולות יותר ברורים.
וגם בקשר של הדרך המכבדת, רסיסים תיארה כאן יפה איך היא משתפת את ילדיה בהחלטות, ובעיני, ואני כן מכריחה את הילדות שלי לפעמים, גם אם ההחלטה מתקבלת למעלה, יש דרך מכבדת להעביר אותה למטה.. (לא שתמיד אני מצליחה לבחור בה.)
אם יש כבוד לילדים אז יש כבוד גם לגבולות שלהם, ושלנו..
לפעמים להתערבבות יש יתרון ולו מעצם העובדה שהילד נמצא לידי ושומע אותי מדסקסת וחושבת ומתייעצת ומתלבטת, ומבין את כל התהליך של קבלת ההחלטה, וחלק מההיגיון או המניעים שמאחוריה, כך שהיא לא נוחתת עליו משמים.

אני התחברתי לדף הזה כל הזמן דווקא מהמקום שלי, של איך אני מוצאת לעצמי זמן ומרחב בתוך כל האמבה הזאת, היצור מרובה הרגליים, הדעות והרצונות של משפחה בחינוך ביתי. וכל הזמן לא הייתי בטוחה שזה הנושא אז לא התערבתי.
שמתי לב שאין לי בתוך הבית, לא רק חדר משלי, אלא גם לא מגירה פרטית שלאף אחד אסור לגעת בה.
אבל האמת היא שהחוסר במקום הוא פחות מהותי לי מהחוסר בזמן ( אם שמתם לב לשעה..).
ובכל מקרה, אני חווה התערבבות שלנו, שהנושא של מרחב אישי בה, הן של ילדים והן של הורים, הוא בהחלט נושא ששווה לדבר עליו.
נראה לי שהמפתח הוא לשים לב בכל שלב למה אנחנו רוצים ולאם אנחנו מרוצים. ואם לא, אז לזוז ולשנות. לפעמים הסימביוטיות והקרבה נחוצות, מפרות וטובות. לפעמים הן חונקות. ואז צריך לזוז קצת.
האמת היא שכרגע אני חווה פחות הזדהות בינינו ודווקא יותר דגש על הצרכים השונים של כל אחד. אני נאלצת כל הזמן לקבל החלטות שמישהו יוצא מהן ורצונו לא מסופק. למען האמת, אני מרגישה יותר ויותר שכדי שאוכל למלא את ההחלטה, אני צריכה קודם כל להתחשב ברצון שלי. אם אני עושה משהו רק בשביל הרצון של מישהו אחד ובניגוד מוחלט לרצון שלי, זה לא יעבוד. אז קשה לי, אבל בסופו של דבר נופלת ההחלטה שאותה אוכל לקיים.
ולפעמים היא לא מושלמת עבור הילדים שלי. וגם עם זה עוד קשה לי.
אני חושבת שמה שקשה לי הוא עם מן אידיאל כזה שצריך לעשות מה שטוב לילדים, או מה שהם אומרים שהם רוצים.. לא בטוח שזה אותו דבר. בכל אופן, איזשהו מקום בתוכי עוד לא שלם עם זה לגמרי, שאני עושה מה שאני רוצה ולא מה שהם..
טוב, נראה לי שהארכתי וגם קצת גלשתי מהנושא. מילא.

הי לילה , לדעתי , זה בדיוק העינין של המרחב.אידיאל כזה שצריך לעשות מה שטוב לילדים, או מה שהם אומרים שהם רוצים.. לא בטוח שזה אותו דבר.

היום היתה פעילות שהנושא שלה עינין אותי .הבן(6) שלי מושך אותי משם בצעקות וצרחות.הדמעות באות בלי שום בעיה .
אמא תחבקי אותי ותהיי איתי כאילו אני בן חודש.
הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות זה להתרחק איתו משם כדי לא להפריע לאחרים.
ודיברנו בבית על זה שהוא יתן לי להשתתף ושאם זה לא מענין אותו ,אז שלא ישתתף.

מעבר לזה שקצת התעצבנתי מזה שרק אוכל לצפות בפעילות מרחוק ,היתה לי תחושה ברורה שאני לא הולכת לתת לו להרוויח משהו מזה שהוא יודע לעשות דרמה מכל שטות.
וידאתי שהוא ישמע שזה מענין אותי ושזה משהו שאני רוצה.
כן , לומר לו שאני קיימת .
אפילו אני רוצה שילמד לפרגן ל'אני קיימת ' הזה.
במקרה שאבא שלו יוצא בערב לחוג ,אפשר לצרוח ולתפוס את אבא בכל הכוח וכ'
ואפשר גם לומר 'להתראות אבא ,תהנה'.

נזכרתי פתאם בדף הזה והקריאה החוזרת בו הראתה לי כמה כל הדיון הזה וד חי ומשמעותי לי, מקפיצה ל מה חדש למקרה שיש למישהו עוד מחשבות בנושא

אני מרגישה שאני בעיצומו של תהליך של נפרדות
אני חושבת שהתהליך נמשך כל החיים
ושיש לו הרבה פנים
ובעיקר הוא נושא בתוכו הרבה מלאכה פנימית

אני חושבת שכשיש נפרדות אמיתית אז יש שקט
ולכל אחד השקט שלו

כשאני מתעסקת במשהו יותר מידי אני יודעת שהמקום הוא לא מדויק
כשיש שקט במקום מסוים אז לא מתעסקים בו

למשל כמו מי שכתבה כאן שהיא מניחה לבנה להיות על המחשב - זה נשמע כאילו היא לא שקטה, היא לא באמת שיחררה
ברגע שמשחררים באמת, ברגע שפמרידים נפרדות אמיתית, לא מעלים את הנושא. יש שם שקט.
וזה לא אומר שצריך להתנגד לרעש. להיפך (כמו שימימה מלמדת אותנו) צריך לחבק את המקום הזה, להתבונן, לקבל, להבין שזה "עומס" של הילדה שהיינו.
ואז- השקט יבוא.

אני מרוכזת בעצמי, במה שקורה לי. כך אני מפרידה

אני חושבת שאם אומרים לילד משהו מתוך נפרדות אמיתית,
גם אם לכאורה יש בו מהות סימביוטית, הסימביוזה הופכת לפרשנות שלנו ומה שאמרנו יכול להיות בעצם נקי מסימביוטיות.
כלומר, אם אנו מייחסים לעצמנו סימביוטיות, אנו לא נפרדים.

אנסה להסביר יותר טוב:
הלא נפרדות היא משהו מאוד סובייקטיבי.
סימביוטיות להבדיל מנפרדות היא הנטייה להשליך על ילדנו דברים שלנו.
ואם אמרתי לילד שלי אל תעשה כך או תעשה כך ושקט לי עם זה - סימן שאני נפרדת.
למשל,
אני אומרת: "אני לא מרשה לשחק על המחשב."
בסימביוטיות - האמירה תלווה בהמון ריגשי.
בנפרדות - אעבור הלאה ואמשיך בעיסוקיי.

בנפרדות ההשפעה שלנו על הסביבה הרבה יותר חודרת כי היא באה ממקום נקי.
בסימביוטיות - יש בלאגן, הצד השני לא 'קונה' את זה.

וכאן הילדים הם בעצם הברומטר למידת הנפרדות/סימביוטיות שלנו.

איזה יופי כתבת ואיך זה הגיע לי בדיוק בזמן !!! תודה

תודה לך!

http://www.levhadvarim.com/index.php?option=[po]com content[/po]&view=article&id=674:2009-05-17-10-25-32&catid=58:2009-05-17-09-55-16&directory=93

שיעור מרגש של הרב ארז משה דורון בדיו בנושא הנפרדות. מומלץ

זה בהחלט משחרר להצליח להפריד...
וההקבלה שם עם אלוהים והבריאה כל-כך עמוקה וממש עוזרת להבין.

כמה הרסני זה לא להפריד? למרות שברור שהכוונות שלנו טובות.
בעצם כשאנחנו לא מפרידים אנו משתמשים בילדנו ומלבישים עליהם את העומסים שלנו. (כמו שהורינו עשו לנו במידה כזו או אחרת)

הלוואי שנצליח להפריד....
קודם נזהה איפה אנו לא מפרידים
אחר-כך נחבק עצמנו.כי זה טבעי שאנו עושים זאת.
ולבסוף נפריד.
וכמו שהרב אמר לא להתרחק כי אם להסתכל מרחוק.
לא להתערב, לא לפתור בעיות, לא להפריע להם, לא להידחף להם, לתת להם אמון!!!
לא לחסום להם את עולם האפשרויות והבחירה ולא לחסוך מהם טעויות
נאמין בהם שהם יכולים....
כך הם יגדלו מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ
פעולה מתוך אילוץ לא 'מחזיקה' מביאה התנגדות ומרד
חוצמזה אנחנו גם לא נהיה שם תמיד. ומה אז?

ונזכור
פעולה מתוך בחירה היא סוד הבריאות והשלווה.
אנחנו נחיה את החיים שלנו בשבילנו
נהיה שם בשביל ילדנו אך לא נחיה את החיים בשבילו/במקומו.

לא מובן לי היכן הגבול?
כי הרב מדבר על לחנך לבחירה אך לתת עקרונות?
איפה הגבול בין מתן עקרונות לשמירה על נפרדות?

_לא מובן לי היכן הגבול?
כי הרב מדבר על לחנך לבחירה אך לתת עקרונות?
איפה הגבול בין מתן עקרונות לשמירה על נפרדות?_

זאת נראית לי החידה במהותה וההתגלות דרך ההתנסות ומתחבר גם לדברים שכתבה אורנה איפושהוא במעלה הדף על הקשר הדיאלוגי ולהבנתי (המצומצמת...) - אם אהיה בקשב נכון אדע מתי להניח עקרון או קו מתחם ומתי לאפשר את המרחב, מתי לשחרר את החוט ומתי לאחוז בו קצת יותר הדוק וקרוב אליי - בקשב נכון, כשלב ומחשבה פתוחים ואנחנו על צירנו הדיוק גובר בכל וגם בזה (כמובן שאין נקיות מהחסרות ומהפרזות אבל רק מתוכן נלמד על דיוקנו, לא ? ) ותודה שאת מזכירה לי את הימימה...

שבוע טוב