אובדנה של אם

[אנונימי]

לזכרו של נתנאל

דף בלוג , דף תמיכה , מדור אובדן ומוות

[מיכל_שץ*]

איך מתחילים?
החיים נגמרו, ועכשיו צריך להתחיל הכל מחדש, עוד לא ברור איך.
חשוב לי לתאר את התהליך שעברנו, עוברים ונעבור, את התמיכה המופלאה שקיבלנו ומקבלים מהקהילה הנהדרת הזאת (ומקווים להמשיך לקבל...).
ולכן אני רוצה לפתוח דף חדש, תרתי משמע.

[מיכל_שץ*]

מעתיקה קצת מהדף ההוא (תפילה לתינוק)

_גילה חורש (21.02.2005 21:48):
מיכל שץ ילדה ביום ראשון, 20.2.2005, ב-08:45 בן, פגון פצפון.
היא מתאוששת לאיטה, הוא - מטופל בפגיה, בבי"ח העמק._

_בשמת א (22.02.2005 23:29):
830 גרם, שבוע 27, וגם מיכל צריכה להתאושש ולהחלים בעצמה..._

_אמא אינקובטור (26.02.2005 22:12):
מיכל - שהסיבוב השני בפגיה יהיה משעמם ככל האפשר כשקראתי אותך הופיעה על המסך כיתובית "נא לא להתקשר - שידור חוזר". העתק די מדוייק של מה שהיה אצלי._

_שרון ג (27.02.2005 15:03):
...מיכל, תודי שהנסיון להבין את סבך ההודעה הזאת העביר לך 5 דקות מהחיים בלי שתחשבי רק על נתנאל...

אני תוהה עם הפגיה פה באמת נחשבת לטובה ביותר בארץ או שזו סתם שמועה שהבי"ח הזה הפיץ.
נחשבת שווה. יש להם ECMO שזה סוף הדרך. אני לא חושבת שהיא "הכי טובה" בארץ (ככלל הפגיות בארץ ממש טובות), אבל בוודאי אחת מהטובות, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא נמצאת בעפולה._

_נועה בר (27.02.2005 11:45):
מיכל יקרה
"בפגיה אין אתמול ואין מחר, יש רק היום, עכשיו" (אמא אינקובטור)
כמה נכון, כמה חשוב לזכור.
שמחה על ההפתעות, אצלנו הטיפול באור היה בא והולך, הינו חושבים שנגמר, ופתאום שחזרנו גילינו שלא...
ואיזה יופי עם הנשימה שמתייצבת ומשתפרת.
ליטפנו והחזקנו ודיברנו והרגשנו
כמה מרגש. נתנאל הולך ומתחזק הולך וגדל._

בזכות הנשים הטובות האלה ועוד רבות אחרות, כמו ענת שן לוי, שרה לה (את גדולה, אין עלייך!) ולכל מי ששכחתי, עמכן הסליחה. הצלחתי/נו לשרוד את החודש האחרון, בלעדייכן זה לא היה אפשרי, תודה ענקית מעומק הלב מכולנו

[מיכל_שץ*]

למחרת, הלב נשבר
_מיכל והאמת (28.02.2005 00:24):

• תודה לכולם על המאמצים הגדולים.

בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של יקרינו הקטן.
נתנאל
יהי זכרו ברוך.*_

[ליזה_ליזה*]

מיכל, אני לא מוצאת מילים, אבל רוצה שתדעי שחושבת עליכם המון.
כידוע לך גם אני חוויתי פגוּת ופגיעוּת של תינוק שנולד טרם זמנו, ואת הפחד שמה שקרה לך יקרה לי.
איזו תהום.
מחלקת את החיים לשניים.
לפני ואחרי.
איך לעזור? שולחת חיבוק גדול.

[מיכל_שץ*]

איך לעזור?
רק להקשיב, בשקט, זה מספיק, לפעמים לעשות קולות גם אפשר.
כ"כ חשובה לי הפינה הזאת שבה אפשר לדבר על הכל, בלי סוף, המקום הזה שבו תמיד אהיה אמא שלו, שתמיד יקשיבו לי כשאדבר עליו, שלא יגידו "עבר, תמשיכי הלאה". כי איך אפשר?
את יודעת משהו, ליזה, כשהגדולה שלי היתה פגית, (נולדה בשבוע דומה לשלך) לא פחדתי, אפילו לא לרגע, היה ברור שהכל יהיה בסדר, הפעם פחדתי כ"כ מהרגע הראשון (כמעט), הפחד הזה לא עוזב אותי עכשיו. עכשיו אני מפחדת מהכל.

[רסיסים_של_אור*]

הפחד הזה לא עוזב אותי עכשיו. עכשיו אני מפחדת מהכל.
נכון. אני נורא מזדהה. בהתחלה, הכל פתאם נראה כל-כך כל-כך שברירי. כאילו כל החיים שלנו מורכבים מטיפות קטנות שהנה תכף יתנפצו להן.
כמו הרבה דברים, גם זה משתפר עם הזמן. לאט לאט, חרש חרש, שבה ונארגת סביבכם רשת של יותר בטחון. הקושי עכשיו הוא גדול ועצום ועצוב כל-כך כל-כך.

כל-כך מרגש השם הזה שבחרתם בו עבור נתנאל.
חושבים עליכם בהמון אהבה ומתפללים עבורכם לשקט וטוב

[מיכל_שץ*]

כל-כך מרגש השם הזה שבחרתם בו עבור נתנאל.
הילדים שלי בוחרים את השמות של עצמם.
למרות שבהתחלה היתה התלבטות האם להעניק שם, או לחכות שיגיע הביתה, מהר מאוד הבנו שאנחנו זקוקים לזה.
איך אני יכולה לאהוב את התינוק הקטן והמתוק הזה, אם אני לא יודעת איך קוראים לו?
פחדנו להקשר ולאבד, אבל מהר מאוד הבנו, שאנחנו לא יכולים שלא לאהוב את הילד שלנו.
ציפור קטנה ויקרה לחשה לי שבכל מקרה כדאי לי לתת דרור לרגשותי, כדאי להרגיש את האהבה הגדולה הזאת עד הסוף. כדי שאפילו אם ילך, לפחות האהבה תשאר. כמה חכמה!
התלבטנו והתלבטנו, ואז דיברתי עם גילה וסיפרתי לה על הדילמה. היא היציעה שאני "אתפוס איתו שיחה" ליד העריסה, ואולי הוא יגלה לי את שמו. רעיון מצויין, החלטתי לנסות (הרי זה מה שקרה עם הגדולה).
בדרך אליו בפגיה, פתאום קפץ לי השם נתנאל לראש, הלכתי אליו, הסתכלתי עליו, והבנתי שזה השם שלו. עוד לא לגמרי ברור לי איך הם עושים את זה, אבל התינוקות שלי נותנים לי להבין איזה שם מתאים להם ואיזה לא.
לקח לי עוד יום להתרגל ולהבין שזה הוא, הוא נתנאל (ולא סתם תינוק) ואז גם הבנתי שאני מאוהבת עד מעל לראש.
ועכשיו אני מתגעגעת, כל-כך כל-כך מתגעגעת.

[מיכל_שץ*]

קטע ממכתב שכתבתי לחברה (א גרויסע מויש)

"...כ"כ נכון מה שכתבת לגבי הבכי, אחרי הבכי ההיסטרי של הימים הראשונים, זה פתאום "לא יוצא" והתחושה הזאת של התקיעות עוד יותר גרועה. אבל חוסר היכולת שלי להביע את הכאב שלי מתבטא בעוד דרכים, כמו למשל כשאני מסתכלת על התמונות של החמוד הקטן שלי, אני רוצה לגעת במסך, להצמד אליו. לדפוק את הראש בקיר, לבכות, אבל שום דבר לא קורה, אני סתם בוהה. או כשאנחנו מבקרים בקבר, אני כל הזמן חושבת שאני רק רוצה לשכב לצדו, על הדשא, ללטף את האבנים, אבל לא מצליחה לקום מהספסל..."

[רוח_על_המים*]

_נכון. אני נורא מזדהה. בהתחלה, הכל פתאם נראה כל-כך כל-כך שברירי. כאילו כל החיים שלנו מורכבים מטיפות קטנות שהנה תכף יתנפצו להן.
כמו הרבה דברים, גם זה משתפר עם הזמן. לאט לאט, חרש חרש, שבה ונארגת סביבכם רשת של יותר בטחון. הקושי עכשיו הוא גדול ועצום ועצוב כל-כך כל-כך._

המשפט הזה מתאר באופן מדוייק תהליכים של אבל, אובדן, וחוסר הביטחון בנוגע לכל מה שהיכרנו על החיים שלנו, בצורה מדוייקת.
קחי לך את הזמן הזה, ללמוד הכל מחדש צעד אחר צעד, צער אחר צער. אל תמהרי בדרך.

...עוד לא לגמרי ברור לי איך הם עושים את זה, אבל התינוקות שלי נותנים לי להבין איזה שם מתאים להם ואיזה לא.
אני עוד לא יודעת מה רציתי להגיד על זה, אבל זה תפס אותי מאוד חזק. השם מקסים והדרך שבה הוא קיבל את השם עוד יותר.

איכשהו גורם לי לחשוב על המשפט ה' נתן וה' לקח...(אוף כ"כ מהר לקח)

קראתי היום (פעם ראשונה שראיתי את זה) את לוג מתכננים, מתחילתו ועד סופו, כואב אפילו הרבה יותר לקרוא את התקוות והתכנון הארוך והדרך הארוכה שעשית עד להריון המיוחל עם נתנאל.

יש לי מה לכתוב ולהגיד, אבל עוד לא.
בינתיים אני פה(())

[מיכל_שץ*]

משכפלת את עצמי (ממקום אחר)

חשבתי שאני חזקה, שאני יכולה לעמוד מאחורי ההחלטות שלי, לקחת אחריות.
עכשיו אני רק רוצה להיות חלשה, להצטמק ולהעלם.
אם כי אני יודעת שאילו הייתי נותנת לרופאים להחליט זה היה יותר גרוע, כי לרגשות האשמה היה מצטרף גם חוסר אונים.
החלטתי ללכת בדרכי, שונה, פחות מקובלת, של לקחת אחריות מלאה על חיי ובריאותי, ואני מרגישה שפישלתי, מעבר לתחושה של בגידת הגוף, היו דברים שיכולתי לעשות ולא עשיתי. למרות שלמדתי את הנושא ואני יודעת שיש דיאטה מיוחדת שיכולה למנוע רעלת כמעט בוודאות מלאה, שכדאי לקחת תוספת גדולה של נוגדי חימצון וחומצה פולית, אבל העדפתי להתעלם מכל אלה (בעזרתם ותמיכתם של מחקרים, בדיקות ואפילו רופא אחד ש"הוכיחו" לי שהסיכוי הוא נמוך, שהבדיקות שלי תקינות, שהכל בסדר) ולקוות ולהאמין שהסטטיסטיקה תהיה הפעם לצידי. רציתי לחוות הריון רגיל, של אשה בריאה, כל-כך כל-כך רציתי! והחלום הזה חייב להגנז, זה לא יקרה יותר אפפעם.

[מיכל_שץ*]

שתיקה ליוותה את בני הקטן מיום הולדתו. את מה שרציתי להגיד לו ולשיר לו, לא יכולתי. גרוני ניחר. אולי הרגשתי שצינור ההנשמה תקוע בגרון שלי, כמו שלו.
כשניסיתי לדבר אליו, או לשיר, דמעות מילאו את עייני, הרעידו את קולי. שתקתי.
כשהיה בבטן שמע אותי שרה עם אחותו הגדולה (כמה נעים לי לכנות אותה כך), שירי ילדים של נעמי שמר שהיא כל-כך אהבה.
שיר אחד במיוחד; "הטיול הקטן".
הוא ציפה לשמוע את קולי, לשמוע אותי שרה לו את השיר הזה, ואני שתקתי.
בשעותיו האחרונות, עמדנו שנינו לידו, החזקתי אותו בידי וניסיתי לשיר "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו..." הקול נשבר, הדמעות הציפו.
גם על קברו איש לא דיבר, איש לא קרא הספד, נשמע רק קול הבכי.
מי הכיר תינוק בן שבוע? מי יכתוב דברי פרידה אם לא אמא? אבל אמא לא יכולה להפסיק לבכות (גם עכשיו)

[רוח_על_המים*]

אבל אמא לא יכולה להפסיק לבכות (גם עכשיו)
האם את משחררת את הבכי שהיה תקוע? כי אם כך לפחות את יוצאת ממקום התקיעות.

בכי, זעקה אילמת, שתיקה, לפעמים חזקה יותר ממילים או מדברי הספד, במיוחד כשמדובר בתינוק כ"כ קטן.
אפשר להרגיש ולשמוע מעבר למילים.
אפשר להרגיש נוכחות, קירבה, אהבה, געגוע, כיסופים

אף פעם לא מאוחר למילים אם תירצי אח"כ, אבל שתיקה יכולה להיות מלאת נוכחות ומלאת תוכן.

[מיכל_שץ*]

הטיול הקטן / נעמי שמר (נכתב לילדי כינרת)

לַטִיוּל יָצָאנוּ
כַּלָנִית מָצָאנוּ
עַל גִבְעַת הַדֶשֶׁא בַּמַעֲרָב
אֶל הָהָר עָלִינוּ
אֶת הַיוֹם רָאִינוּ
וּמִשּׁם יָרַדְנוּ בִּדְהָרָה

צָב זָקֵן פָּגַשְנוּ בַּדֶּרֶך
בַּיִת עֲנָקִי הֶחֱזִיק עַל גַּב
בְּתַהֲלוּכָה נֶהְדֶּרֶת
אֶלֶף נְמָלִים נָשְׂאוּ חָגָב

בִּשְלוּלִית הַמַּיִם
שַׂמְנוּ תָ'רַגְלַיִם
עַל הַחוֹף יָשַבְנוּ בְּתוֹךְ סִירָה
בְּחֶלְקַת אַסְפֶּסֶת
רַצְנוּ בְּתוֹפֶסֶת
כָּל הַלְּטָאוֹת נִבְהֲלוּ נוֹרָא

בָּאנוּ בְּשׁוּרָה אֶל הַכֶּרֶם
רוּחַ סָעֲרָה וְעָנָף נִשְׁבַּר
שָׁמָּה בֵּין תִּלֵּי חֲפַרְפֶרֶת
אֶלֶף רַקָפוֹת כָּל אֶחָד סָפַר

אָז מְאֹד עָיַפְנוּ
וְהַבַּיְתָה שַׁבְנוּ
שֶׁמֶשׁ כְּבַר יוֹרֶדֶת
וּמְאֻחָר
רַק בְּתוֹךְ הַדֶּשֶׁא
כַּלָּנִית לוֹחֶשֶׁת
שׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם
נִפָּגֵשׁ
מָחָר

[מיכל_שץ*]

אם מפריע לך שאני כותבת כאן, אם את רוצה שזה יהיה מקום רק שלך את מוזמנת למחוק
ממש לא מפריע, להפך.
האם את משחררת את הבכי שהיה תקוע? כי אם כך לפחות את יוצאת ממקום התקיעות.
משתחררת ונתקעת שוב, יוצאת ונכנסת...

[ד_קדברה*]

מתוך ההמולה הזאת של הכאב, הזמזום הבלתי פוסק של הצער, את יכולה לתת לעצמך להיות הכי קטנה שבעולם.
ולהתחיל לצמוח מחדש כל יום. וכל רגע. כל שנייה.
ויש נחמה בכל חיוך וכל מבט. ורק אל תפחדי לקחת.

[נועה_ברקת*]

_אז מאוד עייפנו
והביתה שבנו_
.....
_שובו בשלום
נפגש
מחר_

בעיני זה תיאור מדוייק של הדרך שבה אנחנו הולכים ואחר כך חוזרים...
מיכל, האובדן שלך הוא כפול: האובדן של נתנאל, והאובדן של התקווה להיות אישה הרה בריאה ורגילה. תמיד כשמשהו אובד, אין כל דרך לדעת בדיוק מה יהיה. זה כמו תהום שצריך לקפוץ לתוכה. תהום הכאב שלך, האם תצליחי לצאת ממנה? האם הכאב הזה יפוג יום אחד? יש הרבה סוגי תשובות לכך, אבל הרבה תלוי בהאם תוכלי למצוא משמעות לכאב הזה, לאובדנים הללו. ואני לא מדברת על משמעות במובן של תמציאי משמעות ותאמיני בה כדי להתחזק, אלא משמעות אמיתית, כמו השם נתנאל, שהגיע אליך באמת, לא כהמצאה, אלא כממשות. גם עם השאלות של מי היה נתנאל ולמה הוא בא לזמן קצר כל כך ומדוע לא יכולת לחוות הריון רגיל,שאלות אלו ואחרות (אולי מדוייקות יותר) יכולות להעניק משמעות לכאב שאת חווה.
אם זה נשמע לך פלצני, אז זו לא הכוונה שלי כלל. אני קודם כל איתך בצערך ובכאבך, ורק מנסה להושיט יד מסוימת...

[שרון_המתחדשת*]

גם אני מאלה שקוראים אותך פה, גם אני מאלה שלא מכירים אותך אישית,
גם אני מאלה שזוכרים את נתנאל!

חושבת עליך המון, בעצם כמעט כל הזמן....

ב דרך (2005-03-13T23:31:41):
גם אני פה. מקשיבה וזוכרת.

ורד לב (2005-03-13T21:40:20):
מיכל

[מיכל_שץ*]

מחר אנחנו הולכים למשרד הפנים.
להוציא תעודת לידה ותעודת פטירה באותו יום.
מקווה שנצליח לשרוד את היום הזה... תחזיקו לנו אצבעות.
מאחר ולא הספקנו לרשום את שמו הפרטי, זה כרוך בפרוצדורה טיפה מסובכת, מקוה שלא יעשו יותר מדי בעיות.

[מיכל_שץ*]

עכשיו חזרנו, ויש בידינו תעודת לידה, תעודת פטירה ואפילו ספח חדש לת"ז שכתוב בו נתנאל ז"ל. כמה מוזר.
מדהים אותי איך בקטעים האלה, אני מצליחה לנתק את עצמי מבחינה רגשית באופן מוחלט, ולא להתפרק, ולא לבכות.
אחרי שישבתי שם בתור והלב דפק-דפק, באתי, התיישבתי מול הפקידה ו"יריתי" את כל מה שאנחנו צריכים. לקח לה כמה שניות להבין מה אנחנו רוצים, אבל בסופו של דבר זה היה קל ופשוט, לא כמו שאיימו עליינו במוקד המידע, שנצטרך להגיש בקשה מיוחדת.
עכשיו אפשר לנשום

[לילך_מ*]

גם אני מקשיבה, קראתי את הכל כל הזמן הייה קשה לי לגשת (לכתוב), אבל אני זוכרת את נתנאל וחושבת עליכם.

[בשמת_א*]

עכשיו חזרנו, ויש בידינו תעודת לידה, תעודת פטירה ואפילו ספח חדש לת"ז שכתוב בו נתנאל ז"ל. כמה מוזר.
אין מלים.

אבל בסופו של דבר זה היה קל ופשוט, לא כמו שאיימו עליינו במוקד המידע, שנצטרך להגיש בקשה מיוחדת.
לא מבינה את "מוקד המידע" האלה. זה ישראל פה. הייתי מאוד מאוד מאוד מאוד מתפלאת אם במצב כזה הפקידה לא היתה עושה את זה הכי קל ופשוט שאפשר. באמת, גם פקידי משרד הפנים הם בני אדם, ובזה אני מתכוונת שגם הם מבינים כמה זה קשה גם ככה ורוצים לעזור ולהקל כמיטב יכולתם.

[נועה_ברוך*]

עכשיו אפשר לנשום
וקחי עוד נשימה... אל תשכחי - ל-נ-ש-ו-ם.
להוציא חזק את האוויר אאאאווווווווווףףףףףףףף ( אפשר גם לצעוק את זה! )
ואז לנשום ולמלא את הבטן - איפה שעכשיו כואב רייק וחסר .

[בת_ההרים*]

)': משתתפת בכאב

[מיכל_שץ*]

לא מבינה את "מוקד המידע"
אני לא בטוחה שאמרתי למה אמרו לנו את זה. לא הספקנו לרשום את שמו הפרטי וזה מה שהיה חשוב לנו, והפקידה ההיא אמרה שבגלל שהוא נפטר והרשומות שלו עוברות למקום אחר (לאן? לתיקיה אחרת במחשב?)... ובאמת כשבאנו לשם היום, הבקשה שלנו טיפה בלבלה את הפקידה, והיא שאלה כמה פעמים אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואם לרשום בספח. אני חושבת שזה היה לה מוזר לראות את ההורים עושים דבר כזה, כשבדר"כ רק רוצים לשכוח ולעבור הלאה. אבל אני מאמינה שגם אם זה היה כרוך בפרוצדורה יותר מסובכת היא היתה מתאמצת בשבילנו. אבל אני לא הייתי צריכה לבכות בשביל זה, ולא הייתי צריכה להסביר לאדם נוסף מה אני רוצה (מה שהיה גורר עוד בכי), כך שזו בהחלט הקלה, כי זה באמת נורא הפחיד אותי.
בקיצור עכשיו זה רשמי (השם שלו, נתנאל) ויש פינה אחת קצת פחות קשה.

וקחי עוד נשימה... אל תשכחי - ל-נ-ש-ו-ם.
באמת הרבה פעמים כששואלי אותי מה שלומי אני רוצה לענות שאני נושמת וזה מה שמעביר לי את הזמן, לא לשכוח לנשום.

[מיכל_שץ*]

ימים מוזרים הימים האלה. הימים שאחרי ימי האבל הרשמיים. החיים כאילו חזרו למסלולם. שגרה.
איך זה יכול להיות? אני לא מצליחה להבין.
פתאום אני מוצאת את עצמי נוהגת על אותו כביש, איך אני עושה את זה? כנראה ששמה על אוטומט ונוהגת, מצליחה לא לעשות תאונה, באורח פלא מצליחה להתרכז בכביש.
מסתכלת על השלטים ופתאום אני מבינה שהייתי מוכנה להיות כל אחד אחר, בכל מקום אחר. שלט שמכוון לחתונה, "אוף, הייתי מוכנה לחזור לשם, עם כל החששות של ההתחלה, רק לא להיות פה". ילדים בדרך לביה"ס, גם לשם הייתי מוכנה לחזור, עם כל הסבל שסבלתי אז.

[נועה_ברקת*]

אני מבינה שהייתי מוכנה להיות כל אחד אחר, בכל מקום אחר
)-:

[מיכל_שץ*]

מדהים אותי עד כמה הכתיבה משחררת. אולי בגלל העיסוק הטכני. שמתי לב היום שאני מנסה לא לחשוב על מה שקרה, אני חושבת על נתנאל שלי, על הפנים שלו, נזכרת בו, אבל מדחיקה מהראש את המחשבה ההיא, לא מסוגלת לחשוב אותה, וכשהיא צצה, אני חושבת לא לא, לא יכול להיות! זה לא קרה! זה לא יתכן! אני לא מוכנה לקבל את רוע הגזרה!!! אי אפשר להשיב את הזמן לאחור?
אתמול בלילה לפני השינה תפסתי את עצמי מרגישה כאילו כל זה לא קרה, כאילו הוא עדיין פה, איתנו, ומחר הולכים לבית החולים, לפגוש אותו, ללטף, להחזיק. ואני מנסה להגיד לעצמי שזה לא נכון, הוא איננו, אין לאן ללכת, אבל התחושה הזאת של הפרפרים בבטן לא עזבה אותי.
אח"כ כמובן לא הצלחתי להרדם, המחשבות מציקות, אפילו לא מצליחה להזכר על מה אני חושבת. זהו, הגיעו לילות ללא שינה...

---

יש קטעים שאני מרגישה שאני חיה בסרט, אלה לא החיים שלי, הם גם לא החיים של מישהו אחר, זה פשוט מן סרט כזה, שאני צופה בו, לפעמים מזדהה עד אימה, לפעמים מנותקת. הרי זו לא יכולה להיות המציאות, דברים כאלה לא קורים לאנשים אמיתיים, דברים כאלה קורים רק בסרטים סוחטי דמעות בהולמרק.

[עינת_טל*]

קוראת אותך וחושבת על האובדן הזה,
על הוויתור הכפוי הזה על ילד שצמח בתוך ביטנך,
על הריקנות .
על הנטיה להרחיק את המתים מהחיים,
על הגעגועים ,
על כל התמונות שנחקקות בזיכרון,
והימים החולפים המפזרים עליהן אבק.
חיבוק גדול.

[מיכל_שץ*]

_על כל התמונות שנחקקות בזיכרון,
והימים החולפים המפזרים עליהן אבק._
המשפט הזה גורם לי להאנח, הוא כל-כך כלכך נכון, אוויי, איך מנקים את האבק?

[מיכל_שץ*]

היה לי יום קשה היום. פתאום נהיה קשה. קמתי נורא מוקדם ונהגתי יותר מדי.
וכשקשה האוויר נהיה יותר סמיך, קשה לחצות את המרחב. הכל יותר קשה, קשה לזוז, קשה לחשוב, קשה בלב ובנשמה.
אוףףףףף, קשה לי!!!
ופתאום חשבתי שהוא היה צריך להיות בן 3 שבועות לפני יומיים ונהיה לי עצוב ולבד לבד. ועוד מעט ה-30 וזה כבר מפחיד אותי, וצריך לדאוג למצבה...

[אליס_בארץ_המראה*]

מיכל, היום כשנסעתי ברכבת התחתית קראתי את השיר הזה, וחשבתי עליך ועל נתנאל:

כתובת מצבה לפרנסואה/ פאול צלאן

שתי דלתות העולם
פתוחות:
אתה פתחתן
בחצות הליל.
אנו שומעים אותן הולמות והולמות,
נושאים את הבלתי נודע,
את הירוק אל תוך התמיד שלך

(כתובת מצבה לפרנסואה, בנו של המשורר פאול צלאן, שמת בינקותו).

[מיכל_שץ*]

שיר יפה, אני לא לגמרי מצליחה להבין את החצי השני שלו.
ואני באמת נורא רוצה לכתוב משהו יפה כזה שיהיה על המצבה, ולא הולך לי.

[תבשיל_קדרה*]

ואני באמת נורא רוצה לכתוב משהו יפה כזה שיהיה על המצבה, ולא הולך לי.
לכתוב בעצמך? לכתוב משו של מישהו אחר?

[מיכל_שץ*]

לכתוב בעצמך? לכתוב משו של מישהו אחר?
בהתחלה רציתי לכתוב משהו של מישהו אחר - את השיר שכתוב למעלה של נעמישמר, את כולו. חגי מתנגד.
אח"כ חשבתי לכתוב כמה משפטים בעצמי, ואתמול גם חשבתי לחפש משהו אצל צבי שץ, הרב-רב סבא (איך קוראים לזה? הוא הרב-סבא של חגי). וכבר צריך להחליט וזה מתחיל להלחיץ.

[ר*]

שיר לאבדן... אולי את מכירה אותו..

Funeral Blues

Stop all the clocks, cut off the telephone,
Prevent the dog from barking with a juicy bone,
Silence the pianos and with muffled drum
Bring out the coffin, let the mourners come.

Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message He is Dead.
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

He was my North, my South, my East and West,
My working week and my Sunday rest,
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last forever: I was wrong.

The stars are not wanted now; put out every one,
Pack up the moon and dismantle the sun,
Pour away the ocean and sweep up the woods;
For nothing now can ever come to any good.

-- W.H. Auden

זה הזמן לבכות, להתאבל על האבדן. ניסים אמון כתב לי ואני מתרגם את זה לגוף נקבה (ומצטער שאני מצטט אותו כל כך הרבה.. ) :
יש לך פצע פתוח.
במקום חרטות ואשמה וספקות,
רק תקיפי אותו בחום ואהבה. פשוט תקבלי אותו, את הכאב.
תחווי אותו,
והוא יבריא.
פצעים מבריאים אם מטפלים בהם נכון

חיבוק גדול, ויש כאן המון חום ואהבה בשבילך, מיכל
ר.

[מיכל_שץ*]

תודה על השירים

[מיכל_שץ*]

יום שלישי בבוקר, עם דמעות בעייניים כתבתי את זה לגילה: (ושלחתי גם לעוד 2 חברות, שיגיבו)

איך אומרים לאנשים שעוד שורה של חיבוקים מחייכים כבר לא מוסיפה לי (כמעט) כלום.???
אני יודעת שאנשים קוראים, אני יודעת שאכפת להם, אבל כל פעם שאני רואה את הדף במה חדש, אני מתמלאת באיזו תקוה לא ברורה, ואז מתאכזבת. נכון שזה מין "כיף" כזה לראות את השם שלו, מתנוסס שם, ואולי אנשים פשוט רוצים שהדף יופיע במה חדש, אבל זה מתחיל להקשות עלי. זה כמו שאנשים באים לנחם בניחום אבלים ובמקום לדבר איתך כמו בנאדם יושבים ושותקים כמו דגים, לא מעיזים להגיד שום דבר, וזה ממש מעיק (את יודעת, ההרגשה הזאת של המבוכה מול הרגשות של מישהו אחר שדיברנו עליה), "נכון טוב שבאתם, אבל אנחנו גם צריכים לדבר איתכם קצת, שתשאלו שאלות, תציעו עצות אולי, שנוכל לפרוק קצת מהמועקה"
אוף! אני לא יודעת מה אני רוצה... מתסכל נורא.
ואני לא רוצה לכתוב את זה שם, לא רוצה להעליב אף אחד...
מה עושים?

תגובות גילה

אפילו אני לא מגיבה שם, אבל זה כי אני מרגישה מגוחך להגיב שם אם אני יכולה להגיד לך דברים בפרטי.

מעניין אם את שונה מאחרים בעניין הזה ? שאת באופן חד משמעי רוצה לדבר (דיאלוג ולא נאום) ומודעת לזה.

בדיוק הניחום אבלים ? זה נחשב "נכון" ? מנומס, מקובל, לפי כללי הטכס ? לשתוק.

המונולוג שכתבתי כתשובה לגילה, קצת מריר, קצת כואב (מקווה שתבינו)

"אני תוהה האם העובדה שלא הגבתי למגיבים גרמה להם להפסיק להגיב. למשל נועה ברקת כתבה לי משהו שפשוט לא הצלחתי להבין, ולא מצאתי את הזמן לכתוב לה ולשאול אותה, אז אולי היא התייאשה?
אחת הבאסות שלי היא שא' למשל כתבה לי 2 אימיילים נורא נורא יפים, אבל הם לא לפרסום, וזה עורר אותי למחשבה ולתגובה, אבל נשאר בפרטי. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל חלק ממה שאני מנסה לעשות זה לשמר בצורה מסודרת את כל מה שעובר עלי בתחום הזה, לא בטוחה למה, אבל זה נותן לי תחושה של מטרה וזה מאוד חשוב כרגע להמשך החיים.
מענין אם את שונה מאחרים בענין הזה ? שאת באופן חד משמעי רוצה לדבר (דיאלוג ולא נאום) ומודעת לזה.
המשפט הזה גרם לי לחשוב שאולי כן כדאי למצוא דרך להעלות את הדיאלוג הזה לרשת, להעביר את ההרגשה שלי, שאני רוצה שידברו אלי בחזרה. חלק מעניין הבלוג, קבוצות התמיכה והפורומים באינטרנט זה כדי לא להיות לבד. עצב וצער כזה זה מקום נורא נורא נורא בודד, קשה להסביר עד כמה, כשמישהו מדבר אלייך, אפילו אם לא בדיוק מגיב לדברייך אלא פשוט מתייחס אליהם (ויש אין ספור דרכים), אז מרגישים פחות לבד, אני לא מדברת בדיוק על דיאלוג, כי אני לא בטוחה שיש לי כוח להתייחס לכל מה שכותבים לי, אבל .... <בשלב זה ה"שיחה" וחוט המחשבה שלי נקטע בגלל שיחת טלפון>
אפשר להבין מהדברים שלי כאילו התייחסות פשוטה של 2 מילים מספיקה, ובהתחלה זה בהחלט הספיק, והיו אנשים שהיו יכולים לא לכתוב כלום, הספיק לי לראות את השם שלהם.
ופה אני מגיעה לפדיחה מבחינתי, כי בהתחלה כתבתי שמספיק להקשיב, ואולי זה בגלל שברשת אתה לא באמת יודע אם מישהו באמת מקשיב, אם הוא לא מתייחס באופן ישיר לדברים, זה הרי לא בעיה להכנס לדף, לגלול אותו עד למטה בלי לקרוא ולהוסיף ציור..."

_לא פדיחה.

אז היית זקוקה לסימון , עכשיו את זקוקה לדיבורים ארוכים יותר. שינוי זה לגיטימי._

---

"אני חושבת שאנשים מרגישים שמילים מתגמדות למול כאב כזה, הם לא מוצאים את המילים הנכונות, הם מרגישים שכל נסיון להקל הוא עקר, והמילים המוכנות מראש הן לעוסות וקלישאתיות. אני מודה שגם אני חוטאת בזה לפעמים. אני חושבת שאנשים רוצים להראות לך שהם איתך, שהם קוראים ומשתתפים בצערך, אבל כל כך קשה למצוא כל פעם מחדש מילים. מה כבר נותר לומר? אז זו הדרך שלהם לומר, היינו פה.
אולי את יכולה לכתוב על כמה שהמילים של אחרים מקלות עליך, ועל כמה שמה שכותבים לך בבלוג משמעותי לך, ולהזמין אחרים לכתוב גם" (א')


אוי א' המילים שלך, כל-כך נפלאות.
והנה זה בדיוק העניין, כמה שזה עושה לי טוב, כמה זה עוזר, גם אם לפעמים רק להעביר כמה שעות, זה ממלא אותי וזה מסיח את דעתי.
מילים חכמות, חמות, שנוגעות בי ומלטפות מבפנים.
גם המייל הקודם שלך שהיה פתוח לי על המסך חצי יום, פה ושם זה גם גורם לי לבכות.
לבכות את הבדידות העצומה שלי החוצה, אני מרגישה כל-כך לבד! והמילים האלה קצת מרחיקות אותה, את הבדידות.
לא יודעת מה עוד לומר, ולא יודעת איך לכתוב את זה בפורום, אני פשוט מפחדת מהתגובות (על אמירה שכזאת).
מיכל

והתשובה
אבל מה דעתך לכתוב שם בדיוק מה שכתבת לי? אני לא חושבת שמישהו יכול להיפגע מזה. חוץ מזה, יש בזה הזמנה לאנשים לכתוב יותר ולא אמירה שמי שלא כותב עושה משהו לא בסדר. אני חושבת שאנשים רק מחכים שתגידי מה יכול לעזור, אני ממש לא מאמינה שיכולות להיות לזה תגובות לא נעימות או נפגעות.
(א')

אז הנה, אני לוחצת על הכפתור "לשחרור האוירה", נכון שלא צריך לנהל שיחות חולין פה, בבלוג הזה, וצריך לגלות מידה של רגישות (אחרת, אתם כולכם לפורומובדן לפינת "המשפט הכי מעצבן"), אבל אל תשתקו, השתיקה נהייתה רועמת מדי

[מיכל_שץ*]

גם מ י כ ל התייחסה לעניין אז אני מעתיקה לפה

כתיבתך הארוכה חסרה לי... אבל אם אין לך מה להגיד

_במישור הכללי, כתיבתי הארוכה חסרה גם לי... ענין של תשישות, אני מניחה.
אבל בהתייחס למה שעובר עליך ועל בני משפחתך בימים אלה, זה לא שקשה לי, זה שאני מרגישה שאין לי בכלל זכות. ומה כבר אוכל להציע? ומה כבר אוכל ליעץ? אין לי מושג קלוש איך אובדן שכזה מרגיש, באמת מרגיש, לא כל שכן כיצד מתמודדים עמו . ואם אומר את הדבר הלא נכון? רק זה מה שחסר לך עכשיו, להתמודד עם אמירות לא במקום, שנכתבו מתוך הרבה רצון לעזור, אבל בעצם רק פגעו או הזיקו. ואולי אין בעצם דבר כזה תגובה לא נכונה? אני באמת לא יודעת.
אני רק יכולה לומר שוב ושוב, שאני באמת חושבת עליך המון. וגם בוכה. גרוני נשנק למקרא דבריך בדפי. על שיש לך כוחות לדאוג לתחושותי שלי, במקום בו מרבית האנשים היו מתמקדים אך ורק בעצמם. לפני כמה ימים גם קראתי ששאלת משהו באיזה דף על מתכונים. אז גם בכיתי... על הנדודים הרגשיים שבין 'חול' ל'שבת', שבין עניני היומיום, שנמשכים כדרכם, לבין החוויה המנותקת הזו.
דעי עוד זאת - אני מתבוננת בהערצה (מהולה ביראה...) בכוחות המופלאים שאת מגלה ובתובנות המעמיקות שאת מגיעה אליהן._

[עינת_טל*]

הכנות שלך לאמר את הדברים האלו אל מול המבוכה שאת חשה בתגובותיהם של אנשים,תגרום לתגובות אחרות לזרום.אני חושבת שלהתעסק בכאב זה דבר לא פשוט להרבה אנשים.הזדהות קלה יותר.בהזדהות אין צורך בהרבה מילים,יש בה משהו גופני יותר.
כדי שאני אדבר מתוך מקום שחוקר את הכאב אני צריכה לצלול לזה - זה הרבה יותר מהזדהות (בעיני כמובן).עכשיו השאלה היא האם הבלוג מעורר בי את זה.או האם אני מעונינת באמת.
מה שרציתי לשאול קודם ולא העזתי,למשל,זה,מה את מרגישה בבטן ?בידיים ?
מה את עושה עם תחושת הריקנות הפיזית הזאת ?

[ליזה_ליזה*]

מיכל, כל כך קשה לכתוב. אני כל הזמן קוראת אבל לא רוצה להדחף לך. מה לי ולצערך הנורא? מי אני לעומת עומק התהום?
הבדידות שאת חשה היא טבעית כל כך כי היא אמיתית. אֵם שכולה תמיד תהיה בודדה באבלה. אדם תמיד יהיה בודד באבלו. מה שיש לי לתת לך הוא רק הפחד שלי, ומכאן ההזדהות, ומכאן גם הניתוק. כמו שכתבת כל כך יפה:
יש קטעים שאני מרגישה שאני חיה בסרט, אלה לא החיים שלי, הם גם לא החיים של מישהו אחר, זה פשוט מן סרט כזה, שאני צופה בו, לפעמים מזדהה עד אימה, לפעמים מנותקת.
אז בשבילי זה באמת מין סרט כזה על מסך המחשב (מצטערת אם זה פוגע בך ואת כמובן מוזמנת למחוק, אבל זו האמת שלי, לא שלך). אני מנותקת מהאובדן הנורא שאת חווה גם בגלל שנפגשנו פעמיים בקושי וההיכרות שלנו היא בעיקר וירטואלית, ולכן אַת לגבַּי דמות וירטואלית וקצת לא-ממשית, וגם בגלל ה פחד האיום והנורא שאני חשה למקרא דברייך. כי זה יכול לקרות גם לי. בעצם, זה יכול לקרות לכל אחת (ואני כותבת 'אחת' ולא 'אחד' בגלל שהשכול של האֵם הוא לא כמו השכול של האב, ומנקודת מבטי הוא גם כבד הרבה יותר, אולי האובדן הקשה ביותר שאני יכולה לדמיין, ולכן גם הפחד הכי גדול שלי בחיים האלו).
נסי לא לכעוס על אֹזלת ידם של אנשים. הכוונות טהורות כולן. כל כך קשה לכתוב לך, בלתי אפשרי להשתתף איתך.
אני מצטערת אם כתבתי לא לעניין. את יכולה למחוק.

[מ_י_כ_ל*]

אני מרגישה מאוד שונה מ ליזה ליזה.
ראשית, למרות שאף אנו מעטנו להפגש, את ממש לא דמות וירטואלית עבורי. בערך מדקת הכירותינו הראשונה חשתי קרובה אליך. אולי זה כי הגענו לכאן בערך באותו זמן, אולי כי, בעיקר בראשית הדרך, הרבנו לשוחח כאן מעל דפי האתר, אולי זה בגלל השם המשותף...לא יודעת. אבל כך אני מרגישה.

שנית, אני לא חשה בפחד למקרא דבריך. אולי זה מתקשר לסוגיה שתארתי בדברים שלי שהבאת לכאן - החוויה שעברה עליך נראית לי כל-כך כל-כך לא אפשרית, כל-כך לא 'סבירה', שאני בכלל לא מדמיינת אותה מתרחשת אצלי (או אצל אף אחד אחר, לצורך הענין). זה הרי בכלל לא קורה! זה לא אמור לקרות! מה פתאום זה בכלל קרה?

אם אני מנותקת מן האובדן שלך, זה רק במובן הזה, שאני לא באמת מסוגלת לתפוש אותו. אני יכולה לשער כמה הוא נורא. אני יכולה לשער כמה את סובלת. אבל אני לא יכולה לדעת. לכן לא ראיתי בעצמי כשירה להשיא עצות או לגלות 'הבנה'. אבל כעת אני מבינה שעצות אינן בהכרח מה שאת זקוקה לו. את זקוקה לבת שיח. לבני שיח. אני אשתדל להיות כזו עד כמה שאוכל. כצעד ראשון הלכתי לפורום אובדן, לברר מהם אותם "משפטים מעצבנים ביותר"...

אה, וא' היא אישה מאוד מאוד חכמה!

[נועה_ברקת*]

למשל נועה ברקת כתבה לי משהו שפשוט לא הצלחתי להבין, ולא מצאתי את הזמן לכתוב לה ולשאול אותה, אז אולי היא התייאשה?
חס ושלום... מה פתאום התייאשתי... תגידי לי מה לא הבנת ואולי אצליח להגיד מה שרציתי. בטח שלא מצאת זמן לכתוב ולשאול, נו באמת... רק זה מה שאת עוד צריכה בכל הכאב הזה, להתעסק עם עניינים של נועה ברקת...
אני קוראת אותך ואני חושבת שבאמת אין הרבה מה להגיד... זאת אומרת יש המון מה להגיד, אבל זה לא יעזור ממש. את מתארת את האובדן שלך בצורה כל כך חיה ואמיתית ואני יכולה להיות רק עדה לזה. ואני מוכנה להיות עדה לזה.

[מיכל_שץ*]

מנסה למצוא שקט, הפוגה, מקום שבו לא כואב כל כך. מקום שבו אני לא נמצאת. (א')
הציטוט הזה מתאר במדוייק את התחושה שלי, כשאני מנסה לברוח.

חייבת לסכם קצת היום, לפני שהוא בורח.
היום היו פה "המון" אנשים. כמות כזאת, שלפני שבועיים היתה כמעט בלתי נסבלת.
היו הורי, ובאה גילה, עם שלושה ילדים קטנים.
והיה יום ממש טוב, אחרי שהתגברתי על הרצון לשבת במקום אחד ולא לזוז כל היום, והצלחתי קצת להתייחס לילדה שלי כמו פעם, הפסקתי להרגיש את הכבדות הזאת שיורדת עלי כשאני צריכה לחשוב ולעשות, ופשוט זרמתי לי בתוך היום, כאילו הכל כרגיל, כאילו כלום לא קרה. חוץ מרגע אחד שבו הסתכלתי על הקטנה שלה, ושמתי לב לרווח בשיניים שלה, וכמה זה מתוק, והיא מתוקה...
ופתאום חשבתי, איפה התינוק שלי? שלא יגדלו לו שיניים לעולם?
וקצת נפלתי לכמה רגעים... איכשהו הוצאתי את עצמי משם, אמרתי לעצמי: למה אני לא יכולה פשוט להנות מהמתיקות שלה? למה אני חייבת לעשות את ההקשרים האלה כל הזמן?
נכון שבחלק מהזמן גם נושא השיחה נסוב סביב נושאים שקשורים לנתנאל, כמו הצורך להחליט לגבי מצבה, אבל זה היה הרבה פחות קשה ומכאיב ומפחיד לדבר על זה.

[סיגל_ב*]

אני חושבת שאנשים מרגישים שמילים מתגמדות למול כאב כזה, הם לא מוצאים את המילים הנכונות, הם מרגישים שכל נסיון להקל הוא עקר, והמילים המוכנות מראש הן לעוסות וקלישאתיות. אני מודה שגם אני חוטאת בזה לפעמים. אני חושבת שאנשים רוצים להראות לך שהם איתך, שהם קוראים ומשתתפים בצערך, אבל כל כך קשה למצוא כל פעם מחדש מילים. מה כבר נותר לומר? אז זו הדרך שלהם לומר, היינו פה.

ככה בדיוק אני מרגישה. ככה וגם היסוס לכתוב את מה שעובר לי בראש שהוא לא קלישאי. אבל כשקראתי אותך עכשיו כותבת: אני מרגישה כל-כך לבד! והמילים האלה קצת מרחיקות אותה, את הבדידות. הבנתי בדיוק מה את מרגישה.

אז אני אשתף אותך בזכרון שעלה לי לפני כמה ימים כשקראתי אותך. אני מהססת אם לכתוב, כי אולי לא מתאים, אבל מחליטה להעיז בכל זאת. מתנצלת מראש אם טעיתי וכמובן שאפשר למחוק.

להבדיל אלף-אלפי-מיליוני הבדלות, לפני כמעט 4 שנים הרגשתי איך מעטפת הבטחון ש"הכל בסדר", מעטפת הנורמליות שיש בוקר וערב וחיים - איך הכל מתנפץ לרסיסים. זה היה כשהכלב שלי נדרס לנגד עיניי. הוא נפצע קשה מאוד אך למזלי הוא שרד בסופו של דבר את התאונה.

אני זוכרת איך האמון הבסיסי בחיים, במובן מאליו שלהם, נשבר. איך כלום לא היה ברור יותר. לא היה ברור שיגיע בוקר. לא היה ברור שתגיע הדקה הבאה. הכל מוטל בספק. הכל מט לנפול. אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל שום דבר. וכל אלה שהבטיחו לי ש"יהיה בסדר" - לא ידעו על מה הם מדברים. זה לא בסדר. זה כל כך לא בסדר שזה מרתיח. רימו אותי.

ככה הרגשתי אז, באותן שעות שהוא שכב לקבל טיפול רפואי, ואנחנו היינו בלעדיו, מנסים לעכל את שאירע.
אבל במקרה הזה יש סוף טוב. לאחר תקופה של החלמה לא פשוטה הוא הבריא וחזר לאיתנו עם צלקת ענקית שנותרה כתזכורת.

אז אני לא יכולה להבין בעצם מה את עוברת. לא חוויתי אובדן וגם זה בכלל בכלל לא דומה (עם כל הכבוד לאהבתנו לכלב).
אבל כשאת כותבת: לא לא, לא יכול להיות! זה לא קרה! זה לא יתכן! אני לא מוכנה לקבל את רוע הגזרה!!! אני נזכרת באותם רגעים שעברו עלינו.
זו הפרספקטיבה האישית שלי.

והלוואי שלא תדעי עוד צער.

[מיכל_שץ*]

אני קוראת אותך ואני חושבת שבאמת אין הרבה מה להגיד
אבל הנה כתבו כ"כ הרבה, והכל טוב ומיטיב, הבנתי היום למה אני זקוקה לדיאלוג, כי באמצעותו אני מבינה את עצמי יותר טוב, מצליחה להבין מה עובר עלי, מה אני מרגישה, מה אני רוצה וצריכה, באופן כללי זה מאפשר לי לעבד את הרגשות ולהיות בתהליך.

רק זה מה שאת עוד צריכה בכל הכאב הזה, להתעסק עם עניינים של נועה ברקת...
כן, כן! אני צריכה קצת גם להתעסק עם עניינים של אנשים אחרים (או עם דברים שאנשים אחרים אמרו לי) כי אחרי הימים הראשונים (שבעה), שבהם כל מה שרציתי היה לטבוע בתוך הצער, הכאב והדמעות, לזחול מתחת איזו אבן ולהעלם, באים ימים שבהם מתחשק קצת להוציא את הראש מהמים, (או להציץ מהמערה), לנשום אויר, לראות קצת אור שמש... והתעסקות בדברים היום יומיים, קצת "מאווררת" אותי;
לפני כמה ימים גם קראתי ששאלת משהו באיזה דף על מתכונים. אז גם בכיתי...
פתאום הבנתי שאנשים אחרים, כאלה שלא היו פה, חושבים שכל מה שאני עושה כל היום זה יושבת ובוכה, ואמנם זה היה נכון בשלושת הימים הראשונים, מאז זה הולך ופוחת, אין מה לעשות, החיים נמשכים, בין אם נרצה או לא, צריך גם לאכול ונכון שבימים הראשונים גם אין תאבון בכלל, ומה כולם רוצים ממני עם כל העניינים השגרתיים האלה? החל מלפקוח את העיינים בבוקר, לקום מהמיטה ולהתלבש... אבל לאט לאט, אני נאלצת לחזור ולעשות את כל הדברים האלה, נכון שזה לא קל, אבל מצד שני אחרי יום פעיל התחושות הן פחות קשות.

זאת אומרת יש המון מה להגיד, אבל זה לא יעזור ממש
למה לא יעזור? איך תדעי אם לא תנסי?
כמו שאמרתי, התייחסות מורכבת מראה גם על אכפתיות, ואכפתיות גם חשובה עכשיו, ובהחלט עוזרת.

אני מבטיחה שאם יהיה משהו שיהיה לי לא נעים אני אגיד, כדי שלא יחזור על עצמו, ואם יהיה באמת מרגיז גם אמחוק.

והלוואי שלא תדעי עוד צער.
זה דווקא משפט קצת מעצבן, בעיקר עכשיו, כי אחרי השבעה, שבו הוא לגיטימי, הוא נהיה שחוק וקלישאי. ולכל הרוחות הצער שאני יודעת עכשיו כל-כך גדול, מטביע את הכל והצרוף "עוד צער" מאבד משמעות, כי הצער הזה הוא אינסופי, לא יכול להיות עוד, ובמילא אני אדע אותו כל חיי.
יחד עם זאת אני מבינה את השאיפה שלא יקרו עוד דברים רעים, אבל היא מפחידה אותי, כי מה יהיה אם היא לא תתממש?

---

אני זוכרת איך האמון הבסיסי בחיים, במובן מאליו שלהם, נשבר. איך כלום לא היה ברור יותר. לא היה ברור שיגיע בוקר. לא היה ברור שתגיע הדקה הבאה. הכל מוטל בספק. הכל מט לנפול. אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל שום דבר. וכל אלה שהבטיחו לי ש"יהיה בסדר" - לא ידעו על מה הם מדברים. זה לא בסדר. זה כל כך לא בסדר שזה מרתיח. רימו אותי.
זה באמת מתאר במדויק את תחושת הפחד שמלווה אותי מאז המפץ הגדול. ה-כ-ל מפחיד, הכל, שלפעמים זה פשוט בלתי נתפס, מפחיד לקום בבוקר ומפחיד לא לקום, מפחיד להרגיש ומפחיד לא להרגיש, מפחיד ללכת לבד לכל מיני מקומות ציבוריים... כי הרי אין על מי לסמוך. אז נכון שהוא יותר גדול, הפחד שלי, אבל הוא מגיע מאותו מקום.
אז הנה אפשר למצוא בסיס להזדהות.

<סומכת על האמפתיה והרגישות שלכם>

[נועה_ברוך*]

זה באמת מתאר במדויק את תחושת הפחד שמלווה אותי מאז המפץ הגדול. ה-כ-ל מפחיד, הכל, שלפעמים זה פשוט בלתי נתפס
הורי איבדו ילד בן חודש, לפני שאני באתי לעולם. גדלתי הרבה עד שנודע לי (ולא מהם ).
לא דובר, לא הוזכר, לא כלום.
אבל מה.... אני חיה את זה! חיה את הפחד הזה כל הזמן - לאבד ילד.
כנראה שזה היה כ"כ טבוע בתוך אימי שינקתי את זה עוד בעוברות.
על האובדנים שלי את יודעת, והפחד לא עוזב.
גם שכבר יש לי על מי להביט, את מי לחבק ולנשק בלי גבול, ולהתענג על האושר הזה שקיים. להתמלא באהבה ושמחה מכל שטות שלה, הפחד עולה - בדיוק אז, ברגעי שיא האושר.
כאילו בא להזכיר לי - כלום לא בטוח, כלום לא ברור, ואני פה חי ונושם ולא עוזב!
כמו בא ללמד אותי שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים האלו.

רוצה לעצור את השרשרת. שרשרת האובדנים והפחדים. לא מוכנה להעביר אותה לביתי.
מבטיחה לגלות לך שתבוא אלי התשובה, איך ואם זה אפשרי.
בנתיים מחפשת קבלה, לחבק את מה שבא ולזקוף אותו לסדר יקומי שיודע את מה שאנחנו עוד לא...
ואולי לעולם לא נדע.

[א+*]

אני רק רוצה לספר שהתחלתי לקרוא עוד מדף תפילה לתינוק. כשנתנאל נפטר סיפרתי על זה לבעלי והוא קרא את כל הדף. באותו ערב הוא הלך לחברים וחזר אחרי מעט מאד זמן. בבוקר הוא סיפר לי שהוא ישב אצלם והוא היה כל כך עצוב וכולם היו שמחים, שהוא פשוט לא יכל לעמוד בזה ביום כזה, ולכן הוא חזר הביתה, בשביל נתנאל.

מאותו יום אני מחבקת אתכם כל יום. במיוחד בלילות.

[בשמת_א*]

אמרתי לעצמי: למה אני לא יכולה פשוט להנות מהמתיקות שלה? למה אני חייבת לעשות את ההקשרים האלה כל הזמן?
כי הם שם, ומה זה עוזר שאנחנו מוכיחים את עצמנו, מאשימים את עצמנו, מרגישים את ה"אני לא בסדר" האלה, המוכרים, הגועלים.
אין מה לעשות. יש לך שני ילדים. באמת יש לך שני ילדים. זה שנתנאל לא נמצא בעולם הפיזי איתכם, לא אומר שאין לך שני ילדים. (מותר להגיד כזה דבר? מותר לכתוב כזה דבר? החוצפה שאני מרשה לעצמי...) וההשוואות עולות.
נדמה לי שגילה פעם כתבה, לא לעשות השוואות.
ולמה היא כתבה? כי זה מה שיוצא לנו, תמיד.
איך אפשר לחשוב על החי בלי לחשוב באותו רגע גם על מי שאבד? אולי, בעוד עשרים שנה, זה כבר יהיה קצת יותר מטושטש, קצת פחות אוטומטי.
אבל אם אני, שלא איבדתי ילד שלי (וב לפעמים אני פוחדת בדיוק על זה כתבתי, על הפחד הנורא מכל, לאבד ילד שלי), חושבת אוטומטית על האובדנים - איך מרגיש מי שהאובדן הזה תקוע לו כמו סכין ענקית בתוך הלב?
אם אצלי, שלא איבדתי ילד שלי, חיים וזכורים האובדנים של הקרובות אלי (למשל, סבתא שלי, ואני לא רוצה להזכיר את האחרות כי אני לא רוצה לחשוף) - מה אצלן?
סבתא שלי בכתה ששים וחמש שנה על התינוקת שלה שמתה בלידה (אז היא חשבה שהיא מתה בלידה, כי הרופא פישל ולא זיהה שיש תאומים, והיא יצאה שניה והסתבכה בחבל הטבור, אבל אחרי שקרה משהו קצת שונה לנכדה שלה, אז היא התחילה לחשוב שאולי היא לא מתה בלידה, אלא עוד ברחם). היא לא שכחה אותה, היא תמיד זכרה אותה ותמיד הצטערה עליה. שישים וחמש שנים.
זה ממש לא מנחם. לא שוכחים. לא מפסיקים להצטער.
ואת זה אני כותבת, אני שלא מבינה כלום באבל, אני שרק השנה נאלצתי ללמוד להתאבל, כי לא יכולתי לנשום בגלל האבל שהיה תקוע לי בריאות ושסירבתי להרגיש.
את יכולה כמובן למחוק את כל הדברים הקשים האלה.

[ד_קדברה*]

כשכל עולם המושגים שלך מתהפך ומשתנה ומותך וצמיגי ואפילו רווח בין השיניים הוא כבר לא סתם רווח חמוד של ילדה מתוקה אלא עוד שער אל הכאב, נדמה שאפילו המילים כבר אינן מסוגלות.
ואת פתאום לומדת לנשום מחדש למרות שאת יודעת.
ואת לומדת כמה כוח יש בך למרות שלא כוח הוא אשר ביקשת.
ונתן האל וגם לקח, את אולי אומרת,
ויודעת מה הוא לקח אבל לא מה הוא נתן.
אולי עוד תדעי..
אבל העתיד מכאן הוא לא נגיש, כמעט לא קיים. עכשיו חשוב ללכת בצעדים קטנים. טיפ-טופ קראנו לזה כשהיינו ילדים.
ולתת לשגרה, שבד"כ נוהגים לקלס אותה, לחזור. כי היא עוגן. ואת בטח צריכה עוגנים.
כמו העוגן של האיש שלך והילדה-עם-הרווח שלך
וכמו העוגן של מה שקיים ומוחשי וקרוב שאולי תמיד יהיה חסר בו משהו אבל הוא מושלם.

[ש_מים_וארץ*]

מיכל,
הנה לך כמה שורות שנכתבו במיוחד לנתנאל שלך.
(לא אני כתבתי)
אולי יתאים לכם בשביל המצבה.

• נתן האל - וגם לקח

חיים בגוף טהור וזך,
והיונה אשר תפרח
תישא שלום ותבורך...*

משק כנפיה ישמע וילווה אתכם לעד, מי יתן ותדעו להתנחם מברכתה.

מאחלת לכולכם הרבה אומץ וכוח לכל הנדרש.

[מיכל_שץ*]

_ונתן האל וגם לקח, את אולי אומרת,
ויודעת מה הוא לקח אבל לא מה הוא נתן.
אולי עוד תדעי.._
מדהים, אין לי מילים, רק דמעות

[רוח_על_המים*]

הנה דברים שרציתי לכתוב ולא ידעתי אם זה הזמן והמקום המתאים.
לא חוויתי אבל ואובדן מדרגה ראשונה, אז כל מה שאומר זה דברים שאני יודעת בראש לא מניסיון אישי, דברים שאמרו לי, ששמעתי או קראתי.

יש אימרה שאמרו לי בהקשר:
It gets worse before it gets better כלומר ההלם הראשוני מכה חזק, אבל אח"כ יש תחושה קשה יותר שהכאב והצער רק מחריפים.
אנשים מצפים שבשבוע שבועיים הראשונים ההלם הכי קשה (אפילו פחות מזה, שומעים לא מעט אנשים שחושבים שעברה השבעה, אז הכל עבר ונגמר) ואח"כ מתחילה התאוששות, ריפוי הנפש והשלמה, וזה לרוב לא כך, כי אם נהיה צורב יותר כי ההבנה והידיעה מתחילה לחדור ולהכות.
זה נהיה כואב יותר וקשה יותר למשך זמן,
לכן את עלולה להרגיש שחודש אחרי הרבה יותר כואב מאשר שבוע אחרי, והדבר היחיד שעוד אפשר לעשות זה איכשהו באופן מופלא ולא מובן זה רק להמשיך לנשום. (אפילו שגם את זה לא רוצים).

אני חושבת שחלק מזה זה הקושי וחוסר הרצון לתת לזמן להמשיך לעבור. יש רצון להקפיא את הזמן לאותה נקודת זמן שנתנאל היה בידייך עדיין חי. כי ככל שעובר הזמן, ככל שמתרחקים יש פחד שהזיכרון יטשטש, שהריח שלו המגע שלו, הרגעים המעטים מאוד של היחד שלכם אובד באינסופיות של הזמן.
זה נכון תמיד, וזה מאוד נכון עכשיו כי הזמן שלכם יחד היה קצר להחריד, ובמוות של תינוק יש תחושה שרק ההורים הכירו אותו, לכן הצורך לזכור ולהזכיר אותו הוא גדול הרבה יותר, אין חברים של... או מורים של... או דמויות אחרות בחייו.
משום כך קשה לאחרים להשתתף באבלכם, כי הם לא הכירו, האבל הזה הוא מאוד אישי, בתוך המשפחה הגרעינית.

בנוסף אין חוויות ממקומות ומגילאים שונים, הכל מתומצת בשבוע אחד קצר. יש המון סימני שאלה סביב האישיות שלו, הפוטנציאל שלא התממש.

והאובדן שלך הוא כפול, הגוף שלך הוא אחרי לידה, לידה פתאומית, לא כזאת שבאה בסוף הריון, אלא פתאומית, הגוף צריך להתאושש פיזית והידיים ריקות.

אני מצטערת שאני מדגישה את כל מה שאין ואין ואין.... בטח לא חיזקתי, שיתפתי קצת במה שאני חושבת ומרגישה.
(בבקשה תרגישי בנח למחוק מה שלא לעניין)

_והלוואי שלא תדעי עוד צער.
זה דווקא משפט קצת מעצבן, בעיקר עכשיו, כי אחרי השבעה, שבו הוא לגיטימי, הוא נהיה שחוק וקלישאי. ולכל הרוחות הצער שאני יודעת עכשיו כל-כך גדול, מטביע את הכל והצרוף "עוד צער" מאבד משמעות, כי הצער הזה הוא אינסופי, לא יכול להיות עוד, ובמילא אני אדע אותו כל חיי._
בעלי בא ממשפחה שכולה, הוא אמר את זה בדיוק, כמעט מילה במילה.

[רוח_על_המים*]

ועוד משהו, אם זה לא היה ברור

אני מצטערת שאני מדגישה את כל מה שאין ואין ואין.... בטח לא חיזקתי, שיתפתי קצת במה שאני חושבת ומרגישה - זה בוודאי לא מרחמים, אלא מתוך המון כאב, הערכה וכבוד.

[נועה_ברקת*]

זה שנתנאל לא נמצא בעולם הפיזי איתכם, לא אומר שאין לך שני ילדים. (מותר להגיד כזה דבר? מותר לכתוב כזה דבר? החוצפה שאני מרשה לעצמי...)
אני מאמינה בכך. עבורי זוהי מציאות, שלא את כולה אני מבינה, שהמישור הפיזי הוא רק מישור אחד של קיום. נתנאל היה בו לזמן קצר. הוא הגיע אליו המישור הרוחני וחזר אליו. הוא קיים. הגשר בין העולמות הוא כל כך רעוע, שכחנו איך ללכת עליו. איך לשלוח כוחות לאלו שמתו ואיך לקבל מהם כוחות. שני העולמות נפרדו והתרחקו עד כדי כך שזהו אובדן גדול לשני הצדדים.
כי כמו שכשנולד ילד הוא "מת" במיושר הרוחני, הרי כשכנפטר כאן אדם הוא נעלם לנו ומופיע שוב שם.
ומעבר להכל, את אמא של נתנאל ותמיד תהיי.
<נועה מכירה סיפורים מצמררים על תינוקות שניסו להתגשם כמה פעמים ולא הצליחו, עד שיום אחד הם הופיעו הצליחו>

[מיכל_שץ*]

תודה לכל הכותבים, הדברים מעוררים אותי למחשבה ומקדמים אותי בתהליך. אני רוצה לענות על השאלות ולהגיב על הדברים, בטח אמצע זמן בקרוב.
את יכולה כמובן למחוק את כל הדברים הקשים האלה.
לא מצליחה להבין למה את אומרת שהם קשים, הם לא קשים בכלל, אפילו רכים, כמו למשל
יש לך שני ילדים. באמת יש לך שני ילדים. זה שנתנאל לא נמצא בעולם הפיזי איתכם, לא אומר שאין לך שני ילדים.
או
ומעבר להכל, את אמא של נתנאל ותמיד תהיי.
כל-כך רך, קשה להבהיר כמה. הלגיטמציה להיות אמא שלו תמיד, נורא חשוב לי.

[מיכל_שץ*]

_מה שרציתי לשאול קודם ולא העזתי,למשל,זה,מה את מרגישה בבטן ?בידיים ?
מה את עושה עם תחושת הריקנות הפיזית הזאת ?_
אני מסתובבת עם השאלה הזאת בראש כבר ימים
וקשה לי לנסח את התשובה.
מה הגוף שלי מרגיש? כשהוא יודע שכבר אין תינוק.
אין תינוק לחבק, אין תינוק לנשק, להניק, להרים.
הידיים כבדות כבדות, תלויות בצידי הגוף, מסרבות לשתף פעולה, לא יכולה להרים כלום, הידיים שלי צריכות היו לחבוק תינוק, לא להרים ארגזים!
והבטן? אני מלטפת אותה, מסתכלת עליה ופתאום זה נרשם ? הוא לא שם! אני בוכה, הייתי צריכה להיות בשבוע 29, 30, 31... לפעמים נדמה לי שאני מרגישה אותו בועט, כמה אהבתי להרגיש אותו! אפילו שזה כאב. וכמה שהוא זז, שעות ללא מנוחה, ואח"כ מנוחה ארוכה, ושוב... והנה הגעגועים עולים, והכאב משנה מקום, לכיוון הלב, והכאב הפיזי הופך לכאב נפשי, וחוזר חלילה.
והרגליים? גם הן עייפות, לא רוצות ללכת לשום מקום, לא רוצות להיות לבד.
מתיישבת על הספסל בבית הקברות, הרגליים מפסיקות לרעוד, קשה לי לעמוד, הרגליים לא נושאות את משקל הלב השבור שלי.
והשדיים שלי? אני מרחמת עליהן, יש להן כמעט אישיות משל עצמן. כשעוד היה חי והייתי עומדת מול מיטתו, זה ממש כאב לי, הן צעקו, בוא! עכשיו! תרוקן אותנו!. כמה קשה היה לי לייבש את החלב! החלב היקר הזה, מעניק החיים, עכשיו אין למי. כמה כאב! ועכשיו הן מונחות שם, מיותרות, מיותמות.
והריקנות הפיזית? היא לא פיזית, היא מרחבית, היא בכל מקום. לפעמים אני מנסה לברוח ממנה, אבל היא רודפת אותי. אני תופסת אותי נאנחת ברגעים שזה נהיה קשה מנשוא, זה טיפה משחרר.

[א_גרויסע_מויש*]

עוד משהו על אייקון של חיבוק:
את מבינה שלו היית משתפת אותי במה שעובר עליך פנים מול פנים ולא מסך מול מסך, באמת לא היו לי מילים, אבל הייתי מחבקת אותך? חיבוק גדול ועוטף ומכיל, חיבוק של אשה אל רעותה כשהמילים נגמרות אבל הלב גואה?
אז לפעמים אייקון של חיבוק זה הדבר הכי קרוב לזה שאפשר לעשות.

[מיכל_שץ*]

מבינה מבינה, בטח שמבינה!
קשה לי להסביר את מה שהרגשתי באותו רגע, אולי את הפער בין האייקון לדבר האמיתי שהיה כל-כך חסר באותו הבוקר.

[בשמת_א*]

נאנחת ברגעים שזה נהיה קשה מנשוא, זה טיפה משחרר.
האבל נמצא בריאות.
לכן כל כך חשוב להתאבל, להיאנח, לנשום.

[בשמת_א*]

את יכולה כמובן למחוק את כל הדברים הקשים האלה.
את יודעת שאני מדברת וכותבת בכנות, גם על הדברים שגורמים עצב רב. אבל לפעמים אני חוששת שצריך להיות יותר עדינים ולשתוק, ולא להגיד, אז התכוונתי שאם מה שכתבתי כואב מדי או שאולי לא ימצא חן בעינייך, את יכולה למחוק.

[מיכל_שץ*]

פתאום הקושי נוחת עלי, הכאב, הצער, האובדן מטיביעים אותי, ואני לא יכולה לנשום, ולא לראות כלום חוץ משחור, שחור, שחור.
איך אני חיה? איך זה יתכן? שלושה שבועות ארורים! הייתי בטוחה שדבר כזה יהרוג אותי. איך זה שאני עדיין פה?
כואב לי, כואב כואב כואב כואב! ואין מי שיבין, ואין מי שיקשיב... (אני בנסיגה)
אני רגילה להסתיר את הבכי שלי, להחביא, להתחבא. למה? הרי מותר לי עכשיו, לא?

[מיכל_שץ*]

האבל נמצא בריאות.
הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כשאני רואה את המשפט הזה הוא שאכן, שם נמצא האבל שלי.
הריאות שלו, של נתנאל שלי, שלא צלחו לו, שלא צמחו לו.
ובאמת ברגעים הקשים כל-כך קשה לי לנשום.

[בשמת_א*]

הייתי בטוחה שדבר כזה יהרוג אותי
את כל כך הרבה יותר חזקה ממה שאת מרגישה כרגע.
אני לא מתיימרת להבין איך את מרגישה, זאת אומרת, אני מבינה, אבל זה בשכל, ואני מקווה שבחיים לא אצטרך להבין אותך "מבפנים". אבל אני יודעת על מה את מדברת. על התחושה הזאת שהחיים נגמרו גם לך, שבשביל מה את חיה בכלל, שאיך אפשר להמשיך אחרי זה.
את רוצה שנגיד לך את כל הדברים שיראו לך את הצד המואר?
אני לא אומרת, כי יש לי הרגשה שאולי זה יישמע לך עכשיו כמו קלישאות. הרי את יודעת את הכל, זה רק לא מוחשי לצד האובדן הגדול, וכל ה"מעודדים" נשמעים כמו "יאללה יאללה, תפסיקי כבר להתאבל ותחזרי להיראות נורמלית כדי שגם אנחנו נוכל להעמיד פנים ששום דבר לא קרה ונוכל להפסיק להיות כל כך קרובים לפחדים הכי גדולים שלנו".

[מיכל_שץ*]

את רוצה שנגיד לך את כל הדברים שיראו לך את הצד המואר?
אני לא יודעת, באמת שלא. נורא מבולבלת.
אני רוצה לדבר עם מישהו, מישהו שיקשיב שיבין, אולי יגיד משהו מרגיע, אבל גם כשאני מנסה לא הולך לי, המילים לא יוצאות.
אני גם באמת לא רואה צד מואר. איפה בכל הסיפור הזה יש צד מואר? העובדה שאני עדיין בחיים? זה כמו להגיד למישהו שיש לו סרטן חו"ח שיש לו מזל שהוא שרד.
המחלה הארורה הזאת, לא יודעת אפילו מה לחשוב עליה. זה לא היה אמור לקרות, לא בפעם השניה. אני אמורה להיות בהריון עכשיו, להתחיל מחר שבוע 31! זה קורע אותי מבפנים.
ואמא שלי התחילה לדבר על פסח, מה עושים בפסח. אלוהים אדירים אני לא רוצה לחגוג את פסח, לא השנה! רוצה לברוח.
ואולי, אולי אני צריכה מישהו שיזכיר לי?...

[מ_י_כ_ל*]

איך אני חיה? איך זה יתכן? שלושה שבועות ארורים! הייתי בטוחה שדבר כזה יהרוג אותי. איך זה שאני עדיין פה?
כמה חסרה ולוקה כאן היא המדיה הזו של האינטרנט. המשפט הזה שלך מהדהד לי בראש כבר שעות ארוכות ואני לא מצליחה לפענח האם אמרת אותו בפליאה או מתוך תחושת אשם כלשהי.
בכל מקרה, אני חושבת שבמובן מסויים זה כן הרג אותך, או לפחות חלק ממך, שכן 'את' של לפני כבר לא באמת נמצאת פה יותר. מהיום ולעד את מיכל אחרת. מיכל שידעה את נתנאל ואיבדה אותו. מיכל שידעה שמחה ועכשיו יודעת צער בעל ישוער.

אני מרגישה כך מאז שאיבדתי את סבי. אני מרגישה שמשהו מהתום שהיה בי התעמעם מאז, שכל שמחה שתהיה לי, תהא מעתה מהולה בעצב ואחר כך געגוע. אז את? על אחת כמה וכמה.

וכן, מותר לבכות. גם לפני היה מותר. גם עכשיו. את הרי לא באמת זקוקה לאישור של אף אחד, נכון?

[סיגל_ב*]

אני רוצה לדבר עם מישהו, מישהו שיקשיב שיבין, אולי יגיד משהו מרגיע, אבל גם כשאני מנסה לא הולך לי, המילים לא יוצאות.
איך עוזרים לך בזה?
נראה לי מאוד חשוב למצוא את הבן אדם שאיתו תוכלי למצוא דרך לבטא את עצמך. מישהו שתרגישי שמבין. כי זה מה שאת אומרת שאת צריכה.
אני רק תוהה איך אפשר לעזור לך למצוא את המישהו הזה...

[מ_י_כ_ל*]

לא ראיתי את הודעתך האחרונה בזמן שכתבתי, אז אוסיף התיחסות אליה -
אין שום דבר מואר באבדן של ילד. שום דבר. זה רק שחור. ועוד שחור. ועוד שחור.
אבל זה לא אומר שאין בעבור מה להמשיך ולחיות. ראשית, יש אותך. וכמה שזה עלול להשמע בלתי נתפש עכשיו, יש לך הזכות, והרשות והתכלית לחיות. בפני עצמך. על כל השמחה והעצב שחייך עוד צופנים לך. שנית, יש את ביתך ושאר אהובייך. הם נקודות האור הזוהרות ביותר שאפשר לבקש. ואם הן התעמעמו לרגע, זה רק מפני שכרגע עינייך מעורפלות מדמעות הכאב.

[מיכל_שץ*]

האם אמרת אותו בפליאה או מתוך תחושת אשם כלשהי.
פליאה, זה פשוט נראה לי תמוהה...

[בשמת_א*]

אין שום דבר מואר באבדן של ילד
חס וחלילה.
כשכתבתי "הצד המואר" התכוונתי לכל מה שכן שווה בחיים של מיכל, לכל מה שאיננו הצער הגדול.
אני לא רואה "צד מואר" באובדן של נתנאל. גם אם אפשר להתפלסף ולדבר על ה"שיעור" שיש בזה (אחר כך, אחר כך, עכשיו מתאבלים, לא לומדים).
ב"מואר" התכוונתי לבעל ולילדה ולחיים ולכל הדברים האלה, שבאופן קלישאי אנחנו נוטים להגיד ש"בשבילם כן שווה לחיות".
העובדה היא שאם יש אלוהים, אז הוא לקח את נתנאל, ואת מיכל הוא לא לקח.
אני אדם חילוני, ובכל זאת הגישה של היהדות, להעדיף את החיים, להישאר בחיים, לבחור בחיים, מדברת אלי.
התחושה שלי היא, שמיכל חיה. זאת בחירה. של אלוהים, ושל מיכל. למה של מיכל? כי זו בחירה ערכית.
אני לא יכולה להסביר את זה, אז אני מתנצלת אם מה שאני כותבת נשמע נורא לא מובן.
אני מנסה להגיד שאת עדיין, בכל זאת, ולמרות הכל - כן בוחרת בחיים.
וזו לא בחירה סתמית, היא אומרת משהו.

[עלי_מרווה*]

כיצד לנחמך אני שואלת?
כיצד לנחמך ממרחקים?
כשיום עובר וחשיכה גוברת
והזריחה אותו כבר לא תקים?
האל נתן, האל לקח - אומנם
לקח הוא בלי לשאול, בלי לבקש
מלבבך ומרחמך המיותם
גזל כמעט כל מה שיש
הנני כאן, צופה בך, נעלת
ונאלמת בלי למצוא מילים
כאב כזה, שאת כעת עוברת
טבוע בליבי לעולמים
מה נדבר, מה נחבק, היכן
גנוזה כעת מיכל, אמיתתך?
רוחו של נתנאלי הקטן
תבטיח כי יוגשם עוד חלומך!

איתך
מחכה לזריחה
מרווה

[פלוני_אלמונית*]

אני רוצה לדבר עם מישהו, מישהו שיקשיב שיבין, אולי יגיד משהו מרגיע
באמת כל מה שאת צריכה עכשיו זו הקשבה והכלה.
תמיכה וירטואלית יכולה לעזור באופן זמני אבל כנראה שכבר לא מספיקה לך.
תמיכה וירטואלית גם עלולה להביא קשים אחרים שאין שום צורך שתעמיסי אותם עלייך כרגע. (שאלות כמו מי קרא, מי יגיב, מי ומה ענה, מה הבין וכו'- זה עסק מכביד במילא, ובטח שמיותר לאישה במצבך.)
כדאי לך לפנות לאיש מקצוע, ישנן עובדות סוציאליות שמתמחות בתחום האבל והשכול והן תדענה לעזור לך. אם תכתבי באיזה איזור את גרה אפשר יהיה לברר בשבילך ולהביא לך המלצות על מטפל טוב, ובסיבסוד של קופ"ח.

[תבשיל_קדרה*]

נראה לי שזה לא סותר - אפשר גם וגם, לא?

[פלוני_אלמונית*]

אפשר גם וגם
אפילו רצוי גם וגם.

[מיכל_שץ*]

כדאי לך לפנות לאיש מקצוע
מטעמי שמירה על פרטיות של המעורבים הנוספים בדבר, אני לא עונה כרגע על הנושא הזה.
ומאותם טעמים לפעמים ההודעות שאני כותבת "נקראות" קצת מוזר, או שחסר בהם מידע.
תמיכה וירטואלית יכולה לעזור באופן זמני אבל כנראה שכבר לא מספיקה לך.
מבחינתי התמיכה הזאת לא וירטואלית, היא חיה ואמיתית. לאנשים שכותבים פה יש פרצוף וקול, וגם מספר טלפון שלמזלי לרוב הוא זמין...), והנה שוב הזדמנות להודות תודה ענקית לכל מי שנמצאת שם ברגעים הקשים, התמיכה שלכן היא חסרת תחליף.

[נעמי_בן_שיטרית*]

מיכל שלום,
עקבתי אחר החוויה הקשה שלך ולא מצאתי מילים להביע את השתתפותי.
קראתי היום שוב את כל הדף והתחברתי לדברים הבאים שכתבת:

אני לא יודעת אם שמת לב, אבל חלק ממה שאני מנסה לעשות זה לשמר בצורה מסודרת את כל מה שעובר עלי בתחום הזה, לא בטוחה למה, אבל זה נותן לי תחושה של מטרה וזה מאוד חשוב כרגע להמשך החיים.

יש לי תחושה שיש לך תפקיד חשוב בחיי ובחיי כל המשתתפים בצערך.
את מצליחה לשים במילים תחושות ומחשבות אוניברסליות הנוגעות לכולנו באופן כזה או אחר, בהתמודדות עם נושא האובדן.
דברייך נוגעים בי עד כדי כך שלפרקים בחרתי להתעלם מהדף הזה על מנת לא להתמודד עם מטענים אישיים שאת משקפת.

מתוך הבנה זאת אני רוצה להודות לך על האומץ והכנות. אנא המשיכי לספר ולתאר את מה שאת מרגישה,
דרכך אני מעבדת ומתמודדת.
תודה וחיבוקים חמים.

[מיכל_שץ*]

כרוניקה של נפילה ידועה מראש
יום שישי בערב, אמא שלי מזכירה את פסח. אני מנסה להבהיר לה שאני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו, שזה לא מתאים לי, שלא בא לי לחגוג השנה, שתרד ממני... אני נהיית עייפה, אנחנו הולכים הביתה.
בדרך אני מרגישה שמתחיל להיות קשה, הולכים לישון, איכשהו עוברים את הלילה עם חלומות מוזרים בטרוף.
בוקר. אני מתעוררת מוקדם אל תוך עננה אפורה, אני מתחבאת אצל אהובי, הוא מחבק חזק, אני מנסה לנשום. החוצה פנימה החוצה פנימה, לא להפסיק.
המחנק בגרון מתגבר, אני מרגישה את העצב הזה, האבל הזה, עולה... עולה. תופס אותי בגרון.
הילדה נכנסת, "נו אבא, אמא תקומו!"
אני מתחננת, די, תני לי עוד קצת, אנחנו משכנעים אותה שתניח לנו קצת, שאנחנו צריכים עוד קצת לבד, שהיא כבר גדולה ומסוגלת להסתדר לבד.
אחרי שהיא יוצאת אני מתחילה להרגיש שאני מאבדת שליטה על הבכי, על העצב, ועל הרגשות שלי באופן כללי. עכשיו כבר לא יהיה כל-כך קל לקום מהמיטה, זה משתלט עלי. העננה האפורה הפכה לשחורה משחור... אני בוכה ובוכה, אהובי מחזיק אותי, חזק כמו סלע. מדהים! אין לי מושג אפילו כמה זמן זה נמשך, בסוף כשנגמרות הדמעות, אחרי שאני נרגעת ויש קצת יותר אויר, אנחנו מתחילים את היום. כל היום מכוסה במין ערפל דק כזה של ההרגשה הגרועה שלי, הכל קשה לי, מעייף. יצאנו קצת להתאוורר אחה"צ, (צריך לקנות תחפושת לפורים) ואני מתבאסת לראות נשים בהריון.
כל-כך כל-כך קשה לי ההמתנה הזאת. הלוואי ויכולתי כבר עכשיו.... זה היה עוזר לי לצאת מהבור העמוק והחשוך הזה.

---

היום נתקלתי בפעם הראשונה בילד שקוראים לו נתנאל. בשניה הראשונה נורא נבהלתי. חברה היתה אצלי וכשהיא רצתה ללכת, היא אמרה לבתה "אנחנו חייבים ללכת ל..., נתנאל צריך ללכת לישון". הלב שלי החסיר פעימה. זה היה כ"כ מוזר. פתאום להתקל בשם הזה, נאמר בצורה כל-כך יומיומית, כל-כך רגילה.

[ארני_ש*]

מיכל הי .
שוב אכתוב שאין מילים לנחם .
כל כך עצוב לי לקרוא .
תאפשרי לעצמך להתאבל , אסור להשאיר בפנים .
חשבתי על ביקור ניחוצים . אני לא בטוחה אם מתאים לכם או אם יש צורך .
להתקשר ?

[פלוני_אלמונית*]

מיכל, קשה כל כך לפנות אלייך בכאבך הגדול, אך אנסה כי זה לא מניח לי :
אולי תוכלי לנסות ולהשיב את נתנאל שלך היקר אל הרחם באופן סמלי,
שכל אחד מכם ימלא את החסך בזמן רחם,
שאי אותו באהבה איתך, אתם יכולים להמשיך ולהיות אחד
אולי הוא עוד יוולד בדמות כלשהי,
אך בינתיים שניכם זקוקים להריון.
אני מקווה שלא פגעתי, הכל נכתב באהבה גדולה מאוד.

[מיכל_שץ*]

שאי אותו באהבה איתך, אתם יכולים להמשיך ולהיות אחד
אני נושאת אותו איתי באהבה, אבל לא ברחם. הוא בליבי, כל הזמן.
הוא לעולם לא יפסיק להיות חלק ממני. כמו כל ילד.
אבל אני לא בקטע של הדחקה, אז להחזיר אותו לרחם לא ממש מסתדר לי.
הוא נולד, והוא חי, כמו אחותו הגדולה, טרם זמנו. אבל הוא היה התינוק שלי. ההריון הזה הסתיים, אני יודעת שזה משהו שאני חייבת להשלים גם איתו.
כשהוא נפטר ועזב אותנו, לא עזב אותנו עובר שנפל, עזב אותנו הבן שלנו, שהוצא מרחמי טרם זמני על לא עוול בכפו.
לגבי ההריון, ברור לי שזה נחוץ לי, והוא עוד יבוא. אבל זה יהיה הריון אחר, ובסופו הטוב יוולד ילד אחר.

[מיכל_שץ*]

שש בבוקר, אני באוטו חוזרת הביתה מההקפצה של הבוקר.
חדשות ראשונות. זאת בעצם הפעם הראשונה שאני מאזינה לחדשות מאז שהכל נגמר.
הקריינית מקריאה את התאריך: י"א באדר ב'
אני מחסירה פעימה, היום יום ההולדת שלו, בן חודש בדיוק.
(פתאום אני שמה לב שאת יום הולדת חודש בתאריך הלועזי עברנו כמעט בלי לשים לב. איך זה יכול להיות? מוזר שהתאריך הזה לא נרשם אצלי.)
איך פתאום כל דבר מזכיר לי, לוקח אותי אחורה, לימים שהיו מאושרים. הקול של רונית כפיר ברדיו... הייתי שומעת אותה כל בוקר, פעם, אז, לפני, בחיים האחרים.
רוצה להתחבא מתחת לשמיכה, להעלם.

[בוכה*]

כל הזמן אני חושבת מה הייתי עושה, ואיך הייתי מרגישה לו חלילה הייתי חווה אובדן כזה. המחשבות עליך ועל נתנאל חוזרות אלי לאורך כל היום.
אני נקרעת מבפנים כשאני קוראת על הרגעים הקשים.
רוצה לחזק אותך במחשבותי.

[בשמת_א*]

הקריינית מקריאה את התאריך: י"א באדר ב'
אוי, קיבלתי צמרמורת. זה יום ההולדת של אמי, שתחיה.

[מיכל_שץ*]

ימים רגילים.
מוזרים הימים הימים האלה, שבהם כאילו הכל כרגיל.
יום דומה לזה שלפניו... חזרה לשגרה.
אני פוגשת אנשים חדשים, ולא מספרת להם על מה שקרה. למרות שזה עוד כל-כך טרי אצלי. ואני חושבת לעצמי שזה מוזר לי, לא להגיד, לא לספר על הדבר הזה, שהוא כל-כך מרכזי בחיי כרגע. הרי אם היה נולד לי תינוק, כולם היו רואים, לא צריך להגיד כלום. והתינוק שלי? נעלם, לא רואים , אם אני לא אגיד, אף אחד לא ידע. אז למה בעצם אני לא אומרת כלום? אני מפחדת... מהתגובה, מזה שיתרחקו. ואני תוהה, איך זה יכול להיות שלא כולם יודעים? הרי השמיים נפלו! מה הם לא ראו?
ופתאום עולה הגעגוע, מציף אותי. אוי! אני כל-כך מתגעגעת! איך אפשר לתאר את העוצמה של הגעגועים האלה?
רוצה לחזור לבי"ח, לקחת אותו, ללטף את הידיים הקטנטנות שלו. כזה מתוק! הכי מתוק בעולם! עדיין לא ברור לי איך אני ממשיכה לחיות בלי המתיקות הזאת, החיים שלי נהיו כ"כ מרים.

ובתוך כל ההמולה הזאת, של הצער, והכאב, אני ממשיכה לתפקד, עובדת. ההתעסקות הזאת מספקת הסחת דעת, נכון שחדוות היצירה אינה מה שהיתה, אבל אולי היא עוד תחזור, אולי הסיפוק מיצירת משהו חדש, תקהה טיפה את הכאב?

[תמר_ס*]

ואני תוהה, איך זה יכול להיות שלא כולם יודעים? הרי השמיים נפלו! מה הם לא ראו? וואו, ההרגשה הנוראית הזאת. לא ברור איך כולם ממשיכים כרגיל כשמשהו כזה משמעותי ונורא קרה.

[מיכל_שץ*]

אני מתכננת את האזכרה הראשונה שלנו. ושוב ההשוואות האלה עולות, במקום לתכנן יומולדת...
(זה התחיל ב-רציתי תינוק, קיבלתי קבר).
הרגשות סביב העניין הזה כ"כ סבוכים, פתלתלים, מכבידים, מפחידים. אם אצטרך להרגיש, לא אוכל לארגן דבר כזה.
אז אני מתחפשת למישהי אחרת ו"מנהלת" את העניין הזה, עד לפרטים הקטנים. עוד שבוע בדיוק. יום חמישי 31.3 בשעה ארבע אחה"צ (שעה ששמורה לאזכרות ולוויות). ועוד לא הספקתי כלום...

[קוראת_שקטה*]

מיכל
אני יושבת פה, קוראת אותך, בוכה וכל כך רוצה לתת. אין לי מילים חכמות או יכולת הבנה מספיקה, אבל אני מרגישה אותך כל כך חזק. אני יודעת שזה ממש לא משמעותי אבל אני חייבת לומר לך שאת פשוט מדהימה אותי. ההתמודדות שלך, ההתיחסות והקבלה שלך את עצמך, והכתיבה שלך... במקום לתת אני מרגישה שאני היא זו פה שמקבלת ממך. מקבלת את הזכות לחלוק חלק כל כך אינטימי וכואב.
לא אמרתי כלום בעצם, אבל אני שולחת.

[מיכל_שץ*]

מזעזע. קיבלנו מכתב מקופת חולים כללית; ברכות על הצטרפות הרך הנולד למשפחה. זה דווקא לא גרם לי לבכות. אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה. שלחו אפילו כרטיס מגנטי. לשמור? לזרוק?

[נועה_ברוך*]

אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה.
נראה לי שאותי זה היה מכעיס, כי הייתי מצפה לרגישות מהסביבה. מצד שני - מאיפה ידעו?
לשמור? לזרוק?
האם לזרוק זה בשבילך שוב להיפרד? אז אולי לעשות קופסא/מגירה של דברים שנשמרים. לפחות לזמן מה.

אני מתחפשת למישהי אחרת ו"מנהלת" את העניין הזה
ממש חזרה לשיגרה...... אפילו מתחפשת בפורים
חיבוק גדול.

[ליזה_ליזה*]

אני חייבת לומר לך שאת פשוט מדהימה אותי. ההתמודדות שלך, ההתיחסות והקבלה שלך את עצמך, והכתיבה שלך... במקום לתת אני מרגישה שאני היא זו פה שמקבלת ממך. מקבלת את הזכות לחלוק חלק כל כך אינטימי וכואב.
מצטרפת לדברים האלו.
העוצמה שלך מקרינה סביב ומחזקת גם אותי. תודה לך על הדף הזה.