מקום לחשוב

[אמא_של_מוש*]

גם ממני חיבוקים
בהצלחה!

[יולי_קו]

חיבוק ענק!!!! בהצלחה!!!!

[גוונים*]

חיבוק גם ממני!
את במחשבותי@}

[פרח_בית*]

@}
תודה

הצלחנו ללכת לישון מוקדם אתמול כדי שנצליח לקום ערניים בזמן. מתארגנים ויוצאים.
חוששת אבל מצליחה להישאר רגועה. בעיקר כי אני מנסה לא לחשוב יותר מדי...
כשאני כן חושבת עולים כל מיני דברים שבכלל לא ידעתי שמטרידים אותי ולא מתחשק לי שיישבו לי בראש... שקשורים למיליון דברים שונים ומשונים.

שיהיה יום טוב וקל.
חיבוק לכולכן

[אמא_של_מוש*]

אמן!

[פרח_בית*]

אני אחרי, עכשיו במנוחה.
סה"כ עבר בסדר, היו נחמדים.
כשהגענו היה בערך חצי שעה לחכות והיה קצת מעיק, אבל אחר כך כבר היה רגוע.
זכרתי שאני שונאת את הצמידים על היד, אז מראש ביקשתי שתשים יחסית צמוד שלא יהיה רופף ומדגדג.
עם הכיסוי לרגליים שהוא גם מבד מדגדג כזה חיכיתי ממש לרגע האחרון.
ישבתי על מיטה ודיברתי עם בעלי, ניסינו לצחוק ולקחת את הדברים בקלות.

כשנכנסתי לחדר ניתוח הרופא שאל איזה מוזיקה אני רוצה ברקע. אמרתי שמה שיש זה בסדר, ותכלס תוך 5 דקות כבר לא שמעתי אותה בכלל...
האחיות אמרו לפני כל דבר שהן עשו (עכשיו דקירה, עכשיו מחברים דברים וכו).
שאלו במה אני עובדת ואמרו שזה מקצוע חשוב, שצריך הרבה סבלנות
ניסו לגרום להרגשה נינוחה.

המרדימה הזהירה שתהיה לי סחרחורת, וזה קצת הפחיד אותי. אז עצמתי עיניים ונשמתי, ותוך כמה רגעים נעלמתי כנראה..

התעוררתי כשבעלי היה לידי, לקח לי כמה רגעים לקלוט איפה אני וכו. ישר שאלתי אותו אם אכל משהו...(כי היה רעב, לא אכל כלום מהבוקר).

שאבו 8 ביציות.
עכשיו הבטן קצת מציקה אבל לא נורא.

הייתי בצום מהערב, אז הביאו אוכל. כמו שחשבתי כמעט לא היו דברים שאני אוכלת. היה - לחמניה, גבינה לבנה, קרלו וניל וריבה.
מזל שחשבתי על זה מראש והבאתי קרקרים שהכנתי השבוע
אז אכלתי אותם עם הגבינה.
בעלי אכל את השאר.
הכין לי תה, והצטערתי שלא הבאתי לי עלים מהגינה שיהיה יותר עדין וכמו שאני אוהבת.

נישאר עוד פה שעה- שעתיים ונחזור הביתה.

[קרן_שמש_צהובה*]

@}

[בשמת_א*]

מחזיקה לך אצבעות

[יולי_קו]

את אחרי.
את חוזרת הביתה.

[אמא_של_מוש*]

מחזיקה לך אצבעות
@}

[פרח_בית*]

סך הכל היום הזה עבר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.
בדרך הביתה עברנו בבית מרקחת לקנות כמה תרופות נוספות (אלוהים כמה דברים הכנסתי לגוף החודש...). היה קצת תור אבל לא נורא.
בסביבות 1 הגענו הביתה, נחתי ושתיתי הרבה. כל היום היינו יחד בבית, קצת במחשב/טלוויזיה וקצת סתם ביחד. אכלתי ארוחות קלילות, לא הייתי מאוד רעבה אבל כן הרגשתי שאני צריכה משהו.
המצב רוח יציב בינתיים שזה טוב.
הלוואי וימשיך ככה ולא יהיו נפילות.
מחר יגידו לנו אם ההחזרה תהיה בראשון או בהמשך השבוע.

התעוררתי כשבעלי היה לידי, לקח לי כמה רגעים לקלוט איפה אני וכו.
מסתבר שעד שהתעוררתי הוא ישב לידי 20 דקות, ונראיתי לו כמו מתה... מסכן. הייתי בטוחה שהוא רק הגיע...

היה - לחמניה, גבינה לבנה, קרלו וניל וריבה.
התגובה של אמא שלי כשסיפרתי לה - "אוכל מוזר, מי עוד אוכל קרלו?"
באמת מי?
(בעלי, שהיה מת מרעב כי לא אכל כלום מהבוקר ולא רצה ללכת לקנות לעצמו משהו כדי לא להתרחק מדי...)

[טלי_ב*]

מחזיקה לך אצבעות גם (-:
כל פעם חושבת איזה משמח יהיה כשנראה פה הודעה (-:

[תפילה_לאם]

[אוליב*]

חושבת עליך המון פרח, מחכה איתך ויודעת שזה יקרה בקרוב. ⁦⁩

[גוונים*]

גם אני חושבת עליך המון, מחזיקה לך אצבעות חזק חזק

שתהיה שבת נעימה ורגועה@}

[פלוני_אלמונית*]

שאבו 8 ביציות
איזה יופי! חדשות מרגשות! זו תוצאה מעולה ממש.
זה יבוא, את תראי.
וכמה שאת מחכה לזה, ככה זה יפתיע אותך. מניסיון.

[יולי_קו]

חושבת עליך ומקווה בשבילך לטוב טוב טוב.

[פרח_בית*]

היה יום לא פשוט.
הלכנו להחזרה.
אמרו לי לשתות מים כדי למלא את שלפוחית השתן ולחכות שיקראו לי. שתיתי ואז לקח שעתיים! עד שקראו לי. כבר השתגעתי מרוב שהייתי צריכה לשירותים, השתעממתי והייתי חסרת מנוחה.
לא ידעתי עוד כמה זמן ייקח אז לא ידעתי אם ללכת לשירותים או לא...

נכנסנו לחדר והיה שם הרופא ועוד כמה אנשים שלא טרחו להציג את עצמם... בסוף מסתבר שאחת (שנראתה מאוד לא קשורה לסיטואציה, כאילו היא שם לביקורת או משהו...עמדה בצד עם נעלי בובה שנראות ממש לא נוחות...) היא בכלל הטכנאית אולטרסאונד.
והאחרים כנראה אחות ואולי אח? עזרו בדברים הטכניים מסביב.
וחלון למעבדה, וקיצר הרגשה של 40 איש איתי בחדר כשאני עם רגליים למעלה ומחכה....

התרגשנו מאוד, ואז הרופא הסביר ונכנסתי להלם מהאכזבה...
ידעתי שהיו 4 הפריות. מסתבר שאחת הן לא התפתחה טוב בכלל, וה-3 אחרות ככה ככה. יש דרגות A-D, שקשורות לחלוקה של התאים - כמה תאים, האם הם באותו גודל, אם יש גרעין וכו', וכולם היו בין B ל-C. שזה לא משהו. כלומר מוריד את הסיכויים שתצליח הקליטה.
החזירו אחד, שהיה הכי וב מביניהם, אבל כאמור ככה ככה, יש לו רק 5 תאים (שבשלב הזה אמורים להיות 8), ושניים אחרים ימשיכו לנסות לגדל ואם ביום-יומיים הקרובים יהיה שיפור יקפיאו אותם.
אם לא - והפעם לא תהיה קליטה, אצטרך לעבור שוב שאיבה.
זה מה שהכי היה לי קשה אני חושבת. כל הזמן הרגיעה אותי המחשבה שאם הפעם לא נצליח, אז יהיו כבר עוברים מוקפאים לחודש-חודשיים הבאים, כלומר לא אצטרך לעבור שוב את כל מסכת הזריקות-הרדמה-שאיבה כל כך מהר.

הראו לנו את העובר, כלומר חמשת התאים שהוא. הוא היה נראה לנו מאוד חמוד, שחה על הצלחת וברח מהמזרק.
וזה הדבר היחיד שמחזיק אותי, שראיתי אותו וכאילו אני מכירה אותו כבר, וככה מצליחה קצת להחזיק את התקווה שהוא כן יצליח להשתרש ולגדול.

אבל בגדול יצאנו בחושות מאוד קשות.
כשיצאנו ונחתי שם מאחורי הוילון התחלתי לבכות. מאוד השתדלתי להפסיק, כי זה חדר גדול עם הרבה אנשים והרופא היה אמור להיכנס, ולא התחשק לי לבכות בפומבי. היה קשה וניגבתי את הדמעות שוב ושוב.

אחרי כמה זמן יכולתי סוף סוף לקום ולעשות פיפי. לפחות זאת הייתה הקלה..
הלכנו לאכול צהריים כי היינו מאוד רעבים ואז הביתה.
הייתי גמורה ונרדמתי לשעתיים-שלוש.

כשקמתי שמעתי איזו מדיטציה לפוריות ביוטיוב, והתחלתי לבכות ממש. יצאו הדמעות שעצרתי בבוקר.
מנסה מאוד להישאר חיובית ולקוות לטוב, אבל זה ממש קשה בהתחשב במצב.
במקום שזה ירגיש שזה מתקרב אלינו זה מרגיש שזה רק התרחק יותר...

כועסת ועצובה ומקווה ומאוכזבת וכל רגע משהו אחר.
לפעמים חושבת עליו קופץ על הצלחת וזה מעלה לי חיוך.
משתדלת לדבר אליו ולחשוב שזה יכול להצליח.
ולא יודעת מה עוד לעשות...

כבר כמה ימים שחסרת סבלנות ומשועממת, קשה לי למצוא מה לעשות, או לרצות לעשות משהו, ובכלל מרגישה שפיזית צריכה לנוח...
לפחות התחלתי לקרוא ספר כדי שלא אהיה עכשיו ימים רק מול המסך. קוראת את מעגל אבנים והוא מעניין ומעורר תהיות (למרות שלא מתה על הכתיבה עצמה).

[תמרוש_רוש]

זה מאוד קשה.
ואת חזקה ואמיצה וטובה.
אני קוראת ואוהבת אותך מרחוק.
@}

[אמא_של_מוש*]

אחות יקרה ליבי איתך.
חושבת עליך המון, מתפללת ומקווה.

[קרן_שמש_צהובה*]

_זה מאוד קשה.
ואת חזקה ואמיצה וטובה.
אני קוראת ואוהבת אותך מרחוק._
@}

[בשמת_א*]

_זה מאוד קשה.
ואת חזקה ואמיצה וטובה.
אני קוראת ואוהבת אותך מרחוק._

יקרה ליבי איתך.

[פרח_בית*]

היום היה יותר רגוע.
התעוררתי מוקדם, בבוקר עדיין השתעממתי קצת אבל לא היו לי אנרגיות לקום לעשות דברים.
קראתי קצת את הספר והסתכלתי באינטרנט על דברים קשורים.
מאוד מעסיק את המחשבות שלי כל הנושא, מקווה לכתוב על זה קצת. וגם נכנסתי לדף מעגל אבנים וראיתי שלכולן הפגיעו הדברים שמפריעים לי בתרגום וזה הקל עלי להתעלם מהם.

בסביבות 12 נרדמתי וישנתי שעתיים וחצי.
גם אתמול וגם היום הרגשתי שממש הייתי צריכה את השינה הזאת, ותוהה איך יהיה מחר כשאלך לעבודה... שלא ארדם שם על המזרן בחדר בסביבות 1... (הוא מטונף שאין דברים כאלה).

כשהתעוררתי לקח לי קתת זמן להתאושש, בעיקר בגלל החום והלחות המעיקה, אבל הצלחתי לקום ולעשות משהו.
כבר כמה ימים שהבטן שלי לא במיטבה, אז החלטתי להכין לי מרק ירקות שיהיה קליל עבורה.
בצל, גזר, בטטה, קישוא וקצת תפו"א, הרבה סלרי ופטרוזיליה. מלח וממש מעט תיבול (כמון, פפריקה וכורכום - אולי כפית מכולם יחד). בד"כ אניי מבשלת יותר מטובל אבל הרגשתי שאני צריכה טעם עדין.
הכנתי אורז לבן שיהיה ליד.
הייתי בטוחה שבעלי לא יאהב את זה, אבל לצערי הוא אמר שזה טעים אז נצטרך לחלוק P-:

אחר כך הלכתי למדקרת, שעשתה טיפול עדין, מעט מחטים והילינג.

לא בכיתי בגלל היום והצלחתי להישאר רגועה יחסית.
אחרי שאתמול לפני השינה בכיתי ממש הרבה ובעלי ניסה לעודד אותי.

מדברת הרבה עם העובר-כדור-תאים שלי. החלטתי שגם אם הוא לא יצליח להתפתח, בינתיים הוא בתוכי אז אני צריכה להתייחס אליו יפה.
מספרת לו כמה היינו רוצים לפגוש אותו, ושאנחנו חושבים שהוא חמוד.
מתייעצת איתו מה כדאי לנו לאכול ומספרת לו מה הכנתי לנו.
משתדלת לנשום עמוק כמה שזוכרת.

פתאום ירדה עליי היום ההבנה, שהוא כבר הוא, ואם זה לא יצליח זה לא שהוא יבוא בהמשך, אלא שיגיע מישהו אחר.
אני אומרת את זה לעצמי ולו ומנסה לקבל את זה. שבשבועיים הקרובים אני אוהבת אותו ומדברת אליו, אבל אולי אצטרך לקבל את האפשרות שלא נוכל להיפגש ואז אצטרך להיפרד ממנו ולחכות להכיר את אחיו או אחותו.

[גוונים*]

איזו דרך חתחתים מאתגרת כל כך!
את נהדרת ואמיצה וכנה ומעוררת השראה של ממש.
מתפללת ומקווה אתך כל הזמן@}

[תמרוש_רוש]

איזה יפהפה!
_פתאום ירדה עליי היום ההבנה, שהוא כבר הוא, ואם זה לא יצליח זה לא שהוא יבוא בהמשך, אלא שיגיע מישהו אחר.
אני אומרת את זה לעצמי ולו ומנסה לקבל את זה. שבשבועיים הקרובים אני אוהבת אותו ומדברת אליו, אבל אולי אצטרך לקבל את האפשרות שלא נוכל להיפגש ואז אצטרך להיפרד ממנו ולחכות להכיר את אחיו או אחותו._
את מדהימה

[אוליב*]

מאוד מתחברת למה שכתבת, הוא כבר הוא, גם כשהוא רק צבר של תאים.
אנחנו ידענו איך נרצה לקרוא לבן הבכור שלנו הרבה לפני שבכלל הייתי בהיריון. וכשנכנסתי להיריון התחלתי לקרוא לו, ביני לבין עצמי וביני לבן בנזוגי בשם שנבחר. היה שלב שפתאום נבהלתי וחשבתי שאם חס וחלילה יקרה משהו לא נוכל להשתמש בשם בעתיד ואז הבנתי שבאמת לא נוכל ולא נרצה, שהוא כבר הוא ויש לו שם ומהות שהיא שלו, גם אם אנחנו עוד לא ממש מכירים מחוץ לבטן שלי.

[פרח_בית*]

אז כולי מלא תופעות לוואי של ההורמונים, והגדולה ביותר מביניהן היא היפוכונדריה...

ברגיל אני לא לוקחת כדורים או תרופות כמעט בכלל. ואם כואב איזה משהו, אני פשוט מחכה וזה עובר לבד אחרי כמה ימים... אם זה הגרון משתמשת בתרופות סבתא, אם מצוננת בקצת שמנים אתריים. אם זה הרגל שואלת את המורה ליוגה או המדקרת...

אבל, מאז שאני לוקחת 10 סוגי תרופות באופן יומיומי ובפרק זמן של שבועיים (היה שבוע של 3 זריקות שונות כל ביום, אח"כ כמה ימים של עוד 3 סוגי זריקות מפוזרות, פעם ביום בערך. אח"כ נרות מגעילים כל בוקר בערב, ולזה התווסף עוד כדור פעמיים יום. קלקסן כל הזמן. ובדרך גם חומרי הרדמה וכאלה...), אני כל הזמן בטוחה שכל מה שאני מרגישה זה תופעת לוואי של התרופות ואולי זה יהרוג אותי... כל כאב קטן ולא מוכר מלחיץ אותי.

אז כבר כמה ימים יש די קבוע:
קצת בחילה שבאה והולכת, לפעמים מתגברת יותר.
לעיתים סחרחורות, אבל יותר נדיר.
חולשה ועייפות - כבר אפרט.
בעיות משתנות בעיכול (עצירות, גזים, לחץ בבטן, תחושה כללית שלא נוח לי שם והגוף משתגע).
הציצים נפוחים וכואבים ככה שלפעמים אני לא יכולה לגעת בהם אפילו בטעות כשאני מזיזה את היד לצד הגוף.
עצבנות, חוסר שקט וכאלה - כבר כל כך התרגלתי שאני צריכה להזכיר לעצמי שלפעמים אני נורמלית...

לכל אלה אני רגילה גם מחודשים קודמים ולא נלחצת מהם, למרות שהם מעיקים לי על החיים עד מאוד.

אבל יש שתי תופעות חדשות -
בגלל הנרות פרוגסטרון יש לי מעין תחושת צריבה ובכלל חוסר נוחות כללית באיזור. בהתחלה חששתי שזאת התחלה של דלקת בדרכי השתן, אבל זה לא הרגיש לי ממש זה (הייתה לי פעם אחת בעבר). היום סוף סוף התקשרתי לשאול והרופא אומר שאולי זאת פטרייה בנרתיק ואם זה ממשיך לבוא והוא ייתן לי משחה. ממש מהנה, עוד תרופה שבטח גם לה יש תופעות לוואי שאני יכולה לדמיין שיש לי...
במצב נורמלי הייתי מחפשת דרך טבעית לטפל, אבל מאחר והגורם ממשיך (כי אני צריכה להמשיך את הנרות לפחות עוד שבוע וחצי, 2 בבוקר ושניים בערב...), זה נראה לי קצת מוזר לצפות שהגוף יצליח להילחם בזה לבד... שאני מכניסה לו חומר חיצוני שפוגע בו והוא צריך להילחם בו איכשהו... מתלבטת מה לעשות..
למישהי יש רעיון?

מצב שני שהיה מלחיץ ביותר אם כי אידיוטי.
אתמול בערב הייתי עייפה ותשושה והתכופפתי רגע להרים משהו מהריצפה. פתאום הרגשתי כאב בחלק העליון של החזה. הרגיש לי כמו שריר שנתפס, בצד הימני של הסטרנום. כשניסיתי לזוז קצת זה כאב יותר. לא קרה לי אף פעם דבר כזה. בעלי התחיל להלחיץ אותי שזה קרוב ללב ואולי זה קשור. כשאמרתי לו "אבל זה מרגיש כמו שריר שנתפס" הוא ענה "גם הלב הוא שריר"...
זה המשיך לכאוב ככה בערך 10 דקות, כששכבתי ונשמתי זה נרגע וכשניסיתי לזוז כאב שוב, מן כאב פתאומי ומקפיץ.
נכנסתי ללחץ. הסתכלתי בתופעות הלוואי של התרופות שאני לוקחת, ובשתיהן מופיע כאבים בחזה, כסימן לקריש דם וכתוב לפנות לרופא.
הסתכלתי באינטרנט וראיתי בסימני התקף לב לנשים, שלרוב בניגוד לגברים הכאב מקרין לצד ימין ולא שמאל.
נלחצתי עוד יותר.
הזרקתי את הקלקסן, ושלחתי הודעה לרופא.
הרגשתי קצת מטורפת, כי אני לרוב לא נלחצת מדברים כאלה בכלל. פשוט יושבת ומחכה שיעבור.
אבל כל התרופות האלו גורמות לי להרגיש שהן יכולות להוציא את הגוף מאיזון ברמה כזאת שהוא פשוט יתפרק...
אחרי כמעט שעה הרופא ענה ואמר שזה נשמע כמו שריר שנתפס...
בינתיים זה כבר עבר ונרגע הלחץ.

אה, וזה אחרי שבדיוק אתמול שמעתי על מישהי בערך בת גילי שמתה באופן פתאומי מדום לב. סיפור שהשאיר אותי בשוק גם ככה...

[לב_שומע*]

אני מכירה מאוד מאוד כאב של שריר שנתפס באזור הצלעות. זה יכול לכאוב שם אפילו מאוד מאוד.
לפני שנים רבות מאוד הגעתי מכאב כזה למיון ואכן בדקו גם לב. ככה שהחשש הוא לא מופרך, זה אכן מבלבל. אבל יש דבר כזה שריר שנתפס שם.
אם נרגע אז איזה יופי!!

ובלי להכיר את מה שאת עוברת יכולה לדמיין..
באסה באסה באסה.

[פרח_בית*]

מסתבר שמה שהגוף שלי צריך ומבקש זה שינה של שעתיים וחצי בצהריים. כל יום...
דרישה קצת מוגזמת לדעתי אבל אין לי פתרון אחר כרגע.
ביום ראשון אחרי ההחזרה ישנתי מ2 עד 4 וחצי.
ביום שאחריו הייתי בבית ונרדמתי ב12 לשעתיים וחצי.
אתמול כבר חזרתי לעבודה.
בבוקר התחלתי להרגיש קצת את הלחץ של החזרה לשיגרה, לקום להתארגן ולצאת. אני צריכה לשים את הנרות, ותמיד אני נחה אחר כך קצת כי זה מאוד מציק לי. בגלל שמיהרתי לא הספקתי לנוח וכל הדרך באוטו השתגעתי מהצריבה ורק חיכיתי להגיע וללכת לשירותים.
תכננתי לצאת מוקדם מהעבודה, אבל מאחר ולא עשיתי הרבה כל היום (לא לקחתי בכלל טיפולים), והרגשתי די בסדר נשארתי עד הסוף. הגעתי הביתה בסביבות 4, וכבר לא יכולתי לחכות להגיע. הרגשתי עייפה וחלשה. בבית אכלתי ונחתי. הצלחתי כן לקום לעשות כביסות ולהכין קרקרים, אבל עם הרבה מנוחה בין לבין.
הערב נגמר עם הסיפור המוזר של השריר התפוס וב9 וחצי כבר צנחתי למיטה. בלילה התעוררתי קצת כרגיל (בשבועיים האחרונים השינה שלי לא משהו), אבל כן הצלחתי לחזור לישון. ב5 וחצי כבר התעוררתי לגמרי.

הפעם החלטתי שאני לוקחת את הזמן שאני צריכה. התארגנתי בנחת, אחרי הנרות שכבתי לנוח איזה 40 דקות עד שהרגשתי מאוששת. עשיתי קצת כלים ואפילו החלפתי לק ברגליים (כי הוא היה מכוער ולא יכולתי לראות אותו כבר...).
הגעתי לעבודה ב45 דקות איחור...
החלטתי שאני מנצלת את היום לסיים את הדוחות סוף שנה שנשארו לי (4 מתוך 10). ירדתי מיד לחדר מחשבים ועבדתי. התקדמתי די יפה והייתי מרוצה. זה יום שאני עובדת עד 2 אז חשבתי שיהיה לי סביר להישאר עד הסוף וככה אסיים את כל הדוחות.
בסביבות 12 התחלתי להרגיש חלשה, וב1 כבר לא יכולתי להחזיק והלכתי הביתה..
סיימתי 2 דוחות והתחלתי את השלישי, ככה שנשאר לי עוד דוח וחצי לכתוב.

בבית אכלתי מרק ירקות ונשכבתי במיטה. הרגשתי שקשה לי להחזיק את הגוף בישיבה.
לקח לי די הרבה זמן להירדם, נשמתי עמוק ונחתי. נרדמתי והתעוררתי ב2 וחצי.

קמתי קצת אפופה וצמאה מאוד. קמתי לשירותים ולשתות וחזרתי לשכב במיטה.
הרגשתי שהידיים חלשות, והפתיע אותי שדווקא הן. החלטתי לבדוק בספר של לואיז היי. קניתי אותו מזמן, הצצתי בו מעט ושמתי על המדף. היום הוצאתי וקראתי בו קצת. הסתכלתי על המשפטים הקשורים לדברים שמפריעים לי לאחרונה:
זרועות - מייצגות את היכולת והאפשרות להאחז בחיים - אני נאחז בחוויותי באהבה, ומחבקת אותן בקלות ובשמחה.
ידיים - מחזיקות ומטפלות. נאחזות ונועצות ציפורניים. נקמצות ומרפות. מלטפות. צובטות. כל הדרכים להתמודד עם חוויות. - אני בוחרת להתמודד עם כל חוויתי באהבה ובשמחה ובקלות
נדודי שינה - פחד. חוסר אמון בתהליך החיים. אשמה - אני משחררת באהבה את היום וגולשת לתוך שינה שלווה, מתוך ידיעה כי המחר יטפל בעצמו.
מעיים - פחד מפני הרפיה מן הישן ומדברים אשר אין בהם צורך עוד - אני משחררת את הישן בחופשיות ובקלות, ומקבלת בברכה ובשמחה את החדש.

ובאופן כללי:
כאבי מחזור - מתח. פחד. היאחזות, סירות להרפות - אני נרגעת ומאפשרת למוחי להתמלא בשלווה.
כסיסת ציפורניים (אני מצליחה להתמיד כבר כמה שבועות!) - תסכול. כרסום העצמי. מרד נגד ההורה - אין סכנה בכך שאתבגר. אני מתמודד כעת עם חיי שלי בשמחה ובקלות.
לסת (שכבר שנים אני מחזיקה בלילה) - כעס. טינה. תשוקה לנקמה - אני מוכנה לשנות את הדפוסים בתוכי אשר יצרו מצב זה. אני אוהבת ומעריכה את עצמי. אני מוגנת מכל רע.

אחרי הקריאה שכבתי על המיטה ונשמתי עמוק.
שמתי לי שיר רגוע ואהוב ברקעו ובאמצע גם התחלתי לשיר לעצמי בכל רם.

היי שקטה
שכבר קישרתי אליו פה פעם.

_היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר_

_כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה._
במפשט הזה כבר התחילו לרדת לי דמעות
ודמיינתי את הכדור תאים ברחם מוציא גבעול קטן וירוק.

וזה משפט שכבר הרבה זמן אני מרגישה שמאוד משמעותי לי.
_כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה._

ניסיתי למצוא לי עוד שירים נעימים כאלה, אבל התייאשתי באמצע (בעיקר כי היה לי קשה להחזיק את הפלאפון לאורך זמן כדי לחפש, בגלל החולשה בידיים).
מרגישה שאני צריכה עכשיו דברים מאוד שקטים, רגועים, חיוביים ומחזקים. הרבה נשימות, שירים רגועים.
מאז שבשמת כתבה אצלה שהיא אוהבת סרטים של הולמרק בגלל חוסר האלימות שבהם, אני מנסה לשים יותר לב לאנרגיה שאני נכנסת אליה כשאני רואה סדרות או סרטים. אני כן רואה מגוון אבל יותר בתשומת לב לאיך שאני מגיבה לזה. ובימים האחרונים אני כמעט ולא רואה טלוויזיה, בעיקר סרטונים שמעניינים אותי ביוטיוב, וקוראת יותר.
שירים רועשים או אינטנסיביים קשה לי לשמוע עכשיו ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מכבה את המוזיקה בגלל זה.
אשמח אם תשלחו לי קישורים אם יש לכן רעיונות לדברים מתאימים.

בעלי חזר הביתה ומיד הרגשתי את היום שעבר עליו והיה לי קשה להכיל את האנרגיות האלו. היה לו יום ארוך והוא היה רעב, והרגשתי שזה מן ענן שנכנס הביתה. אחרי שהוא אכל ונח קצת זה השתנה, אבל ברגעים שבהם היה בסערה כזאת הרגשתי שזה ממש מכניס אותי למתח.
מרגישה שאני מאוד רגישה כרגע, יותר מבדרך כלל, וממש צריכה סביבי רק דברים חיוביים ונעימים כל הזמן.

אחרי כמה זמן הצלחתי כבר כן לקום ולזוז יותר.
שתיתי עוד הרבה מים והכנתי לי סלט ואכלתי.

עדיין בהתלבטות אם להיפגש עם חברות הערב. מצד אחד זה יכול להיות כיף, ומצד שני אולי יהיה לי קצת אינטנסיבי מדי, ועדיף שאשאר בשקט שלי...
ומאוד מתלבטת מה לעשות מחר עם העבודה. מה שוב אצא ב1? זה ממש מוקדם... יש רק עוד שבוע וחצי עד סוף השנה, אבל אלו בדיוק הימים שבהם אני הכי חלשה מההורמונים...

[פרח_בית*]

מבחינת אוכל אני ממש משתדלת להקפיד, בעיקר בגלל הבלאגן שהולך לי בבטן.
היום שתיתי כמה כוסות של מים על לימון, שהרגשתי שיעשו לי טוב.
אוכלת בעיקר את המרק ירקות עם שתי כפות אורז, קצת קרקרים שהכנתי (במיוחד בשביל שיהיה לי משהו להעביר את הבחילה בבוקר), פירות.
אתמול גירדתי למקלות במגימיקס גזר וסלק ושמרתי במקרר, וגם אתמול וגם היום בערב אכלתי סלט של חסה עם גזר וסלק. היום הוספתי גם הרבה פטרוזיליה וגרעיני דלעת. וכמה כפות טחינה גולמית מעל. הייתי צריכה למצוא פיתרון לסלט כי המדקרת אמרה שכדאי להימנע כרגע מעגבניות.
השריתי לי שקדים במים, וצריכה לזכור לקנות מש כדי להנביט.
וצריכה גם להכין שוב כדורי תמרים או איזה עוגיה פשוטה כשבא לי משהו מתוק (הכנתי השבוע פודינג מחלב קוקוס וצ'יה מומתק עם מעט מייפל, שהכנתי בעבר ואני אוהבת. אחרי שניים-שלושה ביסים הרגשתי שזה יותר מדי לבטן שלי..)
משתדלת לאכול עדין ולא מתובל, הרבה פירות וירקות.

[פרח_בית*]

לפני שנים רבות מאוד הגעתי מכאב כזה למיון ואכן בדקו גם לב. ככה שהחשש הוא לא מופרך, זה אכן מבלבל.
תודה לב! מרגיע שאני לא לגמרי משוגעת... כי באמת כמעט הלכנו לטרם...

[פרח_בית*]

וכשנכנסתי להיריון התחלתי לקרוא לו, ביני לבין עצמי וביני לבן בנזוגי בשם שנבחר.
אוליב
זה נשמע לי ממש מלחיץ (לקרוא לו בשם). אבל אולי כשסוף סוף אגלה שאני בהריון ארגיש אחרת.
כשאני חושבת על זה, רוב האנשים שאני מכירה ממציאים לעובר כל מיני כינויים במהלך ההריון, עד הלידה (כשדודה שלי הייתה בהריון כל כך התרגלתי לכינוי של העוברית, שהמחשבה שיום אחד יהיה לה שם אחר הייתה לי מוזרה... כמובן שהיום כשהיא כבר שנים עם השם האמיתי שלה זה נראה לי קצת מצחיק)

[לב_שומע*]

את הכי לא משוגעת שאפשר. מכירה ממש.
את הכי נורמלית ולא משוגעת שיכול להיות גם בכל שאר מה שאת מתארת. אלא שאת המשפט השני אני לא יכולה לומר מניסיון, אלא מאמפתיה.

[תמרוש_רוש]

אהובה!
ככה את מרימה לי להנחתה? איך שאמרת "חיפשתי משהו רגוע" תיכף ידעתי מה אני רוצה לתת לך.

You can relax now של שיינה הול.
https://www.youtube.com/watch?v=llNlV1KDVUE

How Could Anyone Ever Tell You - Shaina HAll
https://www.youtube.com/watch?v=aF7yFOlOk9M

ואחד מקסים וארוך יותר, של מישהפ אחרים - אני האור של נשמתי
https://www.youtube.com/watch?v=e11zx5TzRxo

ליום אחד זה מספיק

[תמרוש_רוש]

נראה לך שאני יכולה לעצור באמצע??
עוד כמה דברים מהטיפול-במוסיקה הבלתי נשכה שעשיתן לי בבאופן בשנה שעברה:

"שר לבי", באדיבות דליתוש השמאנית הדגולה
https://www.youtube.com/watch?v=C9CwnJHM27Y

כל מה שיש בך זו את
https://www.youtube.com/watch?v=zM0Fi-2q7IY

ואת מה שאת עצמך נתת לי, ועכשיו הילדים שלי משוגעים על זה: לפני שייגמר
https://www.youtube.com/watch?v=dG3NAutpEoY

אה, ועוד אחד שאהוב עלי במיוחד: You Make the would beautiful
https://www.youtube.com/watch?v=[po]YIBH XJ6aCM[/po]
זה ג'ון פלאנאגן, ששנה שלמה שמעתי אותו ברצף.

אה, כן. חפשי ברשת גם Cath Connelly
היא נבלנית יפהפיה, והתקליט האחרון שלה Preliminarity מוצלח מאוד. גם Invocations.

|L||L|

[תמרוש_רוש]

תעשי לך מהם פלייליסט, שיהיה לך תמיד

[פרח_בית*]

תודה תמרוש!!
התחלתי לשמוע. אמשיך אחרי העבודה.

---

אתמול בלילה הצריבה בנרתיק ממש התגברה. התבאסתי מאוד, זה גרם לכל הגוף להתכווץ ולא הצלחתי לשכב בנחת. וגם ככה לקח לי זמן להירדם בגלל שישנתי צהריים.
אחרי כמה זמן נרדמתי, והתעוררתי באמצע הלילה.

שוב זה הציק ושיגע אותי.
שכבתי על הגב, נשמתי עמוק ועשיתי קצת דמיון מודרך, בהתחלה מכוון ובהמשך נתתי לו ללכת לאן שהוא רוצה.

כשקמתי לא צרב. בשירותים כן הציק קצת, אבל הרבה פחות מאתמול.
נראה לי שאקח היום מרשם מהרופא למשחה ליתר ביטחון, כדי לא להיתקע בלי בשישי שבת.
אבל קודם אנסה שטיפות במים עם חומץ שראיתי שיכול לעזור. מקווה שזה בסדר גם במצב של אולי הריון.

חיפשתי אתמול קצת באינטרנט וראיתי שלרוב הנשים יש את אותן תופעות מהנרות האלה. עצירות, תחושה כבדות בבטן, עייפות וחולשה.
צריבה לא, אבל כן ראיתי שיש עוד נשים שכותבות שזה גרם להן לפטריה.
הבעיה הכי גדולה, שרק אתמול הבנתי שהנרות הם לא רק לחיזוק וליתר ביטחון, אלא זאת הדרך היחידה שיהיה בכלל פרוגסטרון, כי בגלל הזריקות שקיבלתי לפני השאיבה, נראה לי אלו למניעת ביוץ מוקדם, הגוף בכלל לא מפריש פרוגסטרון כרגע באופן טבעי...

[אמא_של_מוש*]

אבל קודם אנסה שטיפות במין עם חוצץ שראיתי שיכול לעזור
בחודש האחרון היה לי גם וקראתי פה את הדפים בבאופן בנושא ונאמר בהם שוב ושוב שכל הפתרונות הטבעיים לא מומלצים לאשה בהריון.
גם היא אפשר לדעת מה יפריע שם לנרות הפרוגסטרון שכמו שאמרת הם אלו שמחזיקים שם את הכל, זה ה"אוכל" של כדור התאים הקטנציק.
מקווה שיעבור מהר הצריבה הזאת ותתרגלי לנרות האלו ולא יציקו לך.

[אמא_של_מוש*]

[תפילה_לאם]

הצריבה בנרתיק ממש התגברה.
תנסי למרוח יוגורט פרוביוטי. אפשר לטבול טמפון ביוגורט ולהיעזר בו כדי לצפות את הנרתיק.
בעבר עזר לי מאוד, ואפילו רופאת נשים מאוד לא באופנית שהייתה לי הכירה את הרעיון ואת יעילותו.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהמשך לתפילה: לשפוך לנרתיק קפסולה של פרוביוטיקה. עוזר מאוד.

[פרח_בית*]

זהירות, פוסט שלילי ומתלונן. הוצאת קיטור. יכול להיות שכדאי לכן לברוח.

אני לא יכולה יותר.
מרגישה שהגוף שלי מתפורר, שאין לי כוחות להמשיך. שאין לי מושג איך אצליח לחיות עוד יום אחד במקרה שזה לא יצליח. המחשבה שיש סיכוי שאצטרך לעבור ווסת מעוררת בי אימה.

אתמול לפני השינה התפרקתי בבכי.
זה קרה רק עוד פעם אחת השבוע, ביום שני נראה לי.
הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק יותר.
שאני מרגישה כל כך רע פיזית, וכל כך אשמה כל הזמן.
שאני לא אוכלת בדיוק כמו שהייתי רוצה. שאני לא מצליחה לישון מספיק. שלא עושה בכלל יוגה, אפילו לא סתם תנוחות מרגיעות. שאני בוכה ככה. שאני לא מצליחה להישאר רגועה. לא מצליחה לנוח מספיק ומצד שני לא מצליחה לתפקד בעבודה, או בקושי להיות בה.
שהמצב שלי כל הזמן מוריד גם את המצברוח של בעלי ושכבר קשה לו להכיל אותי (בבקשה אל תגיבו על המשפט הזה. הוא באמת עושה הכי הרבה שהוא יכול. משתדל שלא אצטרך לעשות כלום בבית, משתדל להקשיב ולתמוך. גם לו קשה)

מרגישה שאין לי סבלנות לאף אחד ולאף אחד אין סבלנות אלי ולתלונות שלי.

לא יכולה לשמוע הערות "מעודדת".
"זה קשה, אבל צריך סבלנות."
סבלנות?? 4 שנים של נסיונות, של המתנה. של מכאובים ומצבי רוח. שהפכתי את כל החיים שלי, שהכל מתרכז בזה. כמה סבלנות יכולה להיות לבן אדם? לרמוז שאני חסרת סבלנות? זה מוציא אותי מדעתי.

"טוב, זה רק שבוע לחכות, פשוט תנוחי בינתיים"
רק שבוע? פשוט לנוח?
זה שבוע שכל יום בו מתחיל לכאוב לי משהו חדש. שמתווסף לקודמים, לא במקום כן? כבר פיתחתי פטריה, אתמול כבר בקושי הצלחי לשבת ליד השולחן לאכול מרוב שצרב. התחלתי למרוח משחה שלא הייתי מעלה על דעתי למרוח במקרה אחר, ועכשיו יוצא פצע בפה. בלילה התחיל לכאוב לי בשחלה (אם זה יתגבר עוד אצטרך ללכת לטרם באמצע השבת..) , אני לא ישנה טוב. אני כל הזמן עייפה. אני כל הזמן בחרדות מעוד ועוד סיבוכים. המצב רוח שלי מעורער.
ובמקביל לזה אני צריכה לא לשכוח לקחת 4 כדורים בבוקר ו3 כדורים+זריקה כל ערב, כאילו אני בת 80.
וגם "פשוט לנוח" זו עצה גאונית, במיוחד בשבוע האחרון של שנת הלימודים, כשבכל זאת הייתי רוצה להיפרד מילדים שעבדתי איתם שנה שלמה ולא פשוט להיעלם. ויש דו"חות שחייבים להיכתב ולהיכנס לקלסרים. וכדי לאכול כמו שהייתי רוצה צריך לעמוד כמה רגעים במטבח כל יום. אה ואחרי יום עבודה מעייף, להתרוצץ שעה בעיר לאסוף תרופות ומשחות ומרשמים, ולהגיע הביתה על 4.
ובאמת שאני מורידה מעצמי עוד ועוד , בעבודה חצי מהיום אני פשוט יושבת ולא עושה כלום, מאחרת, יוצאת שעה לפני. לא קובעת כמעט כלום מעבר, בטח לא מראש.

וכל הזמן להדוף אנשים ותכניות. אותם אנשים שאומרים לי פשוט לנוח, מנסים לקבוע כל מיני דברים עתירי משתתפים ושואלים מתי אני יכולה. כאילו שלנסוע חצי שעה ולשבת על כיסא ליד שולחן עם 20 איש נוספים זה לנוח באיזשהו עולם (לנסוע ולשבת על כיסא - צורב, 20 איש - דורשים המון סבלנות וארשת פנים חביבה. לאכול - גם ככה אני לא יכולה לאכול כלום שם בטח... ) .
ושוב ושוב התגובה שלי, שאין לי מושג ותלוי איך ארגיש. אולי בכלל אהיה בווסת ואז הרי אין סיכוי שאצליח לדרוך עם הרגל מחוץ לבית (אה, ומבחינתם יש אופציה של "אולי תקחי כדור ותבואי?", כשגם, אני משתדלת לא לקחת כדורים. וגם, כאילו שזה יעזור בכלל ...) .
ושוב ושוב אצטרך להרגיש לא נעים שברגע האחרון אני מבריזה או מבטלת. למרות שהם מבינים ומקבלים, זה מבאס להיות במצב הזה כל הזמן.

כל תגובה שמישהו מפיק מטריפה אותי, יש אנשים שאני בקושי עונה להם לטלפון. לאחרים אני כן עונה, אבל זה רק מעצבן אותי אחר כך ובא לי לנתק להם בפרצוץ (מדובר על אנשים קרובים כן? שמעורים בפרטים. לא חברות רחוקות או משהו. להן אני כבר לא עונה שנה בערך.. ). לפעמים אני רוצה לחזור אחורה ולא לספר לאף אחד. שיפסיקו להתערב ולנסות לעזור. זה סתם מעצבן אותי ומלחיץ אותי ואף פעם לא עוזר...

יש לי רק חברה אחת שיודעת פשוט להגיד לי "אוף זה באמת מעצבן, איזה מסכנה את". בלי לנסות לנחם בדרכים שרק מרגיזות.
ושאני מרגישה בנוח להגיד לה "בבקשה אל תשאלי אותי מתי הבדיקה, זה מלחיץ אותי כשכולם יודעים", "לא בא לי לדבר כי אני עצבנית עכשיו" וכו'.

כשבכל זאת הייתי רוצה להיפרד מילדים שעבדתי איתם שנה שלמה ולא פשוט להיעלם
נקודת אור - אתמול עשיתי טיפול פרידה לילד, הושבתי אותו עליו והסברתי לו ארוכות על זה שנגמרה השנה והוא עובר לגן אחר וכו. אני עושה את זה כל שנה ולא ממש מצפה לתגובה ולא בטוחה שהם מבינים. הוא ישב עליי רגוע והיה קשוב, ואז, הוא נפנף לשלום עם היד! כל כך התרגשתי שהתחלתי לדמוע לו שם...

[פרח_בית*]

טוב שיש את באופן, שאני יכולה לשטוח פה את מגילת התלונות שלי. בחיים האמיתיים אין אנשים שישרדו להקשיב לה ככה ברצף , לכל אורכה.
ופה אם מישהו מתעייף באמצע הוא יכול פשוט לסגור את הדף... ואני לא אדע ולא אעלב (בחיים האמיתיים זה מאוד מעליב אותי שמפסיקים להקשיב באמצע שאני מתלוננת. אני צריכה לסבול את עצמי כל היום, והם לא מצליחים לזמן קצוב כל כך?)

מנסה להגיד לעצמי שמותר לי.
מותר מותר מותר.
להתלונן, להתבכיין. לבכות. לא לאכול או לישון או לעבוד.
אבל מאוד מתקשה להאמין בזה...
כשחברות במצבים קשים, מאוד קל לא להגיד להן שמותר להן, וגם ממש להתכוון לזה ולהאמין לזה בלב שלם...

[יולי_קו]

אני מקשיבה לך, וכל מה שבא לי להגיד לך שזה נשמע נורא קשה. מאוד מאוד.
אני מבינה את הפחד והכעס ואת זה שפשוט הגעת לקצה החבל. די. אין יותר סבלנות.
אני גם מבינה את בעלך, שרוצה שיהיה לך טוב, אבל כל המאמצים שלו לא מספיקים. זה נורא מתסכל להיות במצב הזה.
אני מבינה בגוף שלי למה את מרגישה מתפרקת. אני הפסקתי לקחת ׳סתם׳ גלולות נגד הריון בגלל שלא הרגשתי שאני נמצאת ׳בגוף שלי׳. ההורמונים החיצוניים משגעים את הגוף ואת המח.
יש לי חברה רחוקה שעברה תהליך הפריה חוץ גופית. באותה תקופה היא התנהגה בידידותיות של דב קודיאק (רמז- דב ענק מתבודד ואלים במיוחד). היו הרבה חברים שנפגעו ממנה מספיק בשביל להתרחק ליתר ביטחון עד אחרי הלידה. הבחורה הזאת באופן רגיל מתוקה מאוד מאוד.
מה שאני רוצה להגיד לך- אני מבינה אותך כמה שאפשר בלי לעבור את זה בעצמי. זה נשמע קשה קשה קשה. פיזית. רגשית. אפילו רק זה שאין ידיעה בטוחה מה ילד יום. תרתי משמע.
שולחת לך חיבוק מהסוג שהיית רוצה לקבל. הלוואי שיהיה קל יותר. הלואי שיתרחש נס יומיומי פשוט כזה, שזה יצליח!
כתבי כאן כל מה שיושב לך על הלב, בלי לסנן. רק לשחרר את השחור הזה.

[פרח_בית*]

יוליקו, תודה תודה תודה.
ממש ריגשו אותי הדברים שלך ומיד התחלתי לבכות שוב.
הרגשתי את החיבוק חזק.

[פרח_בית*]

הבכי הוא לא בכי רגיל.
הוא בכי חזק ומשתנק. האף נסתם.
הדמעות גדולות, נקוות לשלוליות על הלחיים.
הפנים רטובות.
הגוף מתכווץ.
הוא לא נשלט וכל מחשבה קטנה מגבירה אותו.
ככה היה מוקדם יותר השבוע, והלילה, ועכשיו.

[פרח_בית*]

מרגישה שאני כל הזמן צריכה לנהל את האנרגיות שלי, לתכנן מראש.
למשל, אתמול ידכץי שכנראה כן אשאר בעבודה עד מאוחר, היו לי כמה סידורים לעשות בדרך, וברחתי להשאיר רק את הדחופים (הקשורים לתרופות) ולוותר על השאר. להגיע הביתה ורק לנוח.
ידעתי שעוד נשאר מהמרק, ולא אצטרך לבשל עד מחר. כשהגעתי הביתה, מחוסלת, בעלי חימם לנו מרק. היה לו טעם מוזר, לא ברור למה אבל כנראה שהתחיל להתקלקל. זרקנו אותו.
עכשיו אין מה לאכול, ולא תכננתי לבשל, אז לא השארתי כוחות לצורך זה. במקום חיממנו אורז והוספתי קצת אפונה ותירס מהמקפיא. כאילו פתרון מהיר ומוצלח, רק שכמות כזאת של אורז כבדה עליי כרגע ועושה לי לא טוב בבטן... שאר השבוע אכלתי רק כף או שתיים בתוך המרק.
אבל הייתי רעבה וזה מה שהיה אז אכלתי.
וגם, שכחתי שנגמרה החסה, והירקן היה אחד מהסידורים שהורדתי מעצמי בדרך. אז לא היה לי סלט לארוחת ערב. במקום זה לא אכלתי כלום, כי גם ככה הבטן שלי עוד הייתה משוגעת מהאורז...

מזל שלהיום לא קבעתי כלום עד הערב, כי לא ישנתי חצי לילה ואצטרך להשלים את השעות האלה מתישהו...

מרגישה שהכוחות כל כך מוגבלים, שכל התפתחות לא צפויה מערערת הכל לגמרי... כי אין לי ספיירים לעבוד מהם.

[פרח_בית*]

אמא של מוש, תפילה ופלונית,
תודה על הרעיונות.
בסוף החלטתי שאני חוששץ מפתרונות טבעיים במצב הנוכחי, וגם זה התחיל להיות כל כך בלתי נסבל שהחללתי עם המשחה.
החשש העיקרי שלי ממנה הוא שהרבה פעמים משחות שכאלה נותנות מענה מאוד זמני, ולפעמים הבעיה חוזרת אח"כ, ואפילו קשה יותר... ולא בא לי שזה יתחיל להיות משהן כרוני שחוזר שוב ושוב...
אבל במצב הנוכחי מרפה ומתמקדת בלהפוך את ההווה לנסבל...

[פרח_בית*]

_וכל הזמן להדוף אנשים ותכניות. אותם אנשים שאומרים לי פשוט לנוח, מנסים לקבוע כל מיני דברים עתירי משתתפים ושואלים מתי אני יכולה.
ושוב ושוב התגובה שלי, שאין לי מושג ותלוי איך ארגיש. אולי בכלל אהיה בווסת ואז הרי אין סיכוי שאצליח לדרוך עם הרגל מחוץ לבית_

אני מרגישה שאחד הדברים שהופכים את זה לכל כך קשה, רת השאלות האלה, זה שהן מאלצות אותי לחשוב קדימה, על עוד שבוע וחצי. על העתיד, שאני כל כך מנסה להימנע מלחשוב עליו... כי בשבוע הקרוב אני יודעת - אני חלשה, המצב לא צפוי, אני מרגישה לא טוב.
אבל עוד שבוע וחצי, אני לא יודעת מה יהיה.
אולי ארגיש לא טוב, אבל הסיבה, היא החלק שמפחיד לחשוב עליו.
השאלות האלה גורמות לי להתחיל לחשב תאריך פוטנציאלי לווסת, וזה שובר אותי.
כשבעלי שואל על אוגוסט, אני מתה מפחד.
כי הרי הכי הכי הייתי רוצה, לסבול כל החודש. שלא נוכל לעשות כלום ולא נהנה בכלל, כי אהיה עייפה ועם בחילות.
אבל יש סכנה כזאת, שארגיש טוב. ואהיה במצב רוח טוב. כי נהיה בהפסקה מהטיפולים...

[פרח_בית*]

ושכחתי להוסיף לרשימת האשמה, את זה שאני לא מספיקה כל הזמן לבקר את סבתא שלי. לא זוכרת כמה זמן שלא הייתי שם, וכל פעם שאני מתכננת ללכת זה בסוף לא מסתדר.
היא בעיקרון יודעת על המצב מאמא שלי, אז היא לא כועסת או נעלבת (למרות שמתאים לה כן...), אבל הייתי רוצה לבקר יותר.
לפעמים אני מתקשרת, אבל לעיתים רחוקות, כי גם ככה שיחות טלפון זה משהו שקשה לי, וגם אני לא יודעת על מה לדבר איתה...
בפעם היחידה שהיא העלתה בפני את הטיפולים היא שאלה "את עדיין בטיפולים? כמה זמן?" במובן של "וואי וואי כמה זמן"
ולא ידעתי מה לענות, אז אמרתי "כמה שצריך,
עד שיצליח".

[אוליב*]

אומרת לך מה שאמרת לעצמך:
מותר לך מותר לך מותר לך.
מותר לך להתלונן, מותר לך לבכות ולהתפרק, מותר לך הכול. זה איך שעכשיו וזהו. מותר מותר מותר. ואת את, כלומר נהדרת, גם בתוך אי-הנהדרות הזמנית הזאת.
לפני המון שנים חברה ואני הכרזנו על זכות התלונה, זכות האדם הבסיסית ביותר שיש להגן עליה בכל מחיר. מותר להתלונן תמיד על הכול. היינו מתחילות שיחות התכתבות כאלה במשפט "אני רוצה להתלונן" ופשוט מתלוננות ומתלוננות עד אינקץ.
אוהבת אותך רק מלקרוא ומקווה שירווח קצת

[פרח_בית*]

אוליב

תמרוש,
כל מה שיש בך זו את
הקליפ מדהים

ונגנית הנבל המיסה את ליבי. הקשבתי דרך האתר שלה. חבל שאין קטעים ביוטיוב, היה יכול להיות לי יותר נגיש

את השאר הכנסתי לפלייליסט. אשים לי.

כרגע, קוראת את יאללה בוא

קמתי עם מצב רוח יותר טוב, אבל הגוף מאוד חלש ומתעייפת ממש מהר (למשל אחרי - קיפול קצת כביסה - 4 שמלות ושני מכנסיים..., מקלחת וארוחת בוקר - כבר חייבת לחזור לשכב)

[תמרוש_רוש]

טוב, אני מאוד שמחה שבאת להתלונן כאן, כי נראה שזה בדיוק הדבר הנכון.
ואני מסכימה כמעט עם כל מה שכתבת - בלי להכיר את החווייה, מאוד הזדהיתי עם הקטע של אנשים שאומרים לך "תנוחי" ואז מזמינים אותך לאירועים, וחושבים שמה הסיפור.
זוכרת היטב את הקטעים והתקופות בהן פשוט לא יכולתי להיות בחברת אנשים אחרים למשך יותר מ- 10 דקות. אחר כך הייתי פשוט חייבת לעזוב. ללכת לפינה משלי. לבכות בשקט או לחשוב על העניינים שלי, בלי שום יצור אנושי שיפריע לי עם התנהגויות חברתיות

עם מה אני לא מסכימה? עם ההאשמות העצמיות, כמובן

_שאני לא אוכלת בדיוק כמו שהייתי רוצה. שאני לא מצליחה לישון מספיק. שלא עושה בכלל יוגה, אפילו לא סתם תנוחות מרגיעות. שאני בוכה ככה. שאני לא מצליחה להישאר רגועה. לא מצליחה לנוח מספיק ומצד שני לא מצליחה לתפקד בעבודה, או בקושי להיות בה.
שהמצב שלי כל הזמן מוריד גם את המצברוח של בעלי_

יקירתי, את בתקופה נורא נורא קשה. מבחינתך, אם גמרת את היום בלי להתפרק לגמרי, בלי לבכות יותר משעתיים וחצי רצוף ובלי להגיע לטרם - זו הצלחה.
הישג. אני רצינית.
אבל בואי נסתכל על הדברים כמות שהם:
"שאני לא אוכלת בדיוק כמו שהייתי רוצה" - כן, אבל את יודעת איך את רוצה לאכול, איך טוב לגוף שלך לאכול, ואת בדרך לשם. זה הישג עצום ונפלא, בייחוד שאת עושה את זה כבר עכשיו, בעודך צעירה, כשעדיין לא חטפת סכרת או התקף לב או משהו שמכריח אותך.
ולהכין את האוכל שמתאים לך זה קשה, כי (וכבר טחנו את זה באינסוף דפים פה) האוכל הזמין ביותר הוא בדרך כלל בדיוק ההיפל מהאוכל הטוב ביותר. אז ברור שבתקופות קשות פשוט אי אפשר לאכול טוב כל הזמן, כי מבחינתך להוציא מהארון צלחת זה הישג.
בקיצור, את במקום ממש ממש טוב: יודעת מה טוב לך, ומתמרנת בין הטוב והאפשרי.
הישג.

הלאה:
"שאני לא מצליחה לישון מספיק" - כאן כבר ממש צחקתי. מי יכול לישון כהלכה כשכואב לו וכל הראש והגוף שלו בסרטים?
ומי יום אחד תקשרה אתי באיזה שתיים בלילה, וכששאלתי אותה מה היא לעזאזל עושה שם (אני הייתי באזור זמן אחר, היה לי תירוץ), היא אמרה "כואב לי". אי אפשר לישון כשכואב
ומי כמוני יודעת ומכירה את המצב הנלוז הזה שבו את פשוט עייפה מכדי לקום מהספה (או אפילו מההישענות על הכיור אחרי צחצוח שיניים, גם זה קורה לי) ולגרור את נבלתך אל המיטה.
את עייפה, מתה מעייפות, ולא מצליחה ללבוש פיג'מה.
מוכר, ידוע וראוי לחמלה ולהערכה.

הלאה.
"שאני לא יכולה להיות רגועה" - נו..... זאת לא את שכתבת שאת מפוצצת הורמונים והגוף שלך הרוס והראש שלך נמחץ תחת כובד המעמד וכובדן של ארבע השנים האחרונות?
הלוואי ויכולת להיות רגועה. ברור שלהיות רגועה זה טוב. אבל כרגע, בשבילך, להיות רגועה או אפילו חצי רגועה זה הישג ברמה של לעבור גיבושון סיירת.


את יודעת מה, את השאר את באמת יכולה להשלים בעצמך. תפסת את העיקרון.

רק אומר לך שאני אוהבת אותך כשאת מקטרת. את אמיתית וצודקת. תמשיכי @}@}@}@}

[פרח_בית*]

כמו שכתבתי, אני קוראת עכשיו את יאללה בוא
התחלתי לקרוא אותו מזמן והפסקתי כי היה לי קשה, והיום הרגשתי שדווקא מתאים לי.
ולאט לאט הבנתי מה הקושי שלי שם.
הכתיבה של מיכל מקסימה וזורמת, כמעט כל מילה שהיא כותבת נשמעת לי כאילו כתבתי גם אני, לפחות בראש או בלב.
אבל חלק מהתגובות שם... מוציאות אותי מדעתי.
כל ה"אני נכנסתי בדיוק בחודש שעשינו הפסקה", "יום אחרי שעברנו דירה/יצאנו לחופש".
כל מיני - ניסיתי דברים טבעיים ובסוף הצלחתי עם טיפולים ולא הבנתי למה לא עשיתי את זה קודם, ה-IVF בכלל לא היה נורא כל כך (לא נורא?? אני עוד רגע מתה פה! אין מצב שהייתי עוברת את זה בלי הידיעה שניסיתי כל כך הרבה דרכים אחרות...).
צילום רחם זה לא כזה כואב כמו שעושים מזה. וגם המון נשים נכנסות מיד אחריו להריון (מה שכמובן, גרם לי לקוות שזה לא יהיה כואב, וגם שאכנס אחריו להריון. לא קרה ולא קרה).

כל זה כמובן מבלי לבטל את החוויה שעברה אף אישה אחרת. פשוט, לי, כרגע (ונראה לי שגם בעתיד...), לא מתאים לקרוא דברים כאלה.

אז מה שאני עושה, מהרגע שהבנתי שזה מה שמפריע לי, ולא ממש ידעתי לעשות פעם בבאופן - זה ברגע שתגובה שם נראית לי שהולכת לכיוון הזה, אני פשוט מדלגת עליה ועוברת הלאה.
וככה מצליחה לקרוא את החלקים שכן מתאימים לי ומדברים אליי עד מאוד.

[פרח_בית*]

תמרוש, מיליון תודות על הדברים שלך. כמובן התחלתי דמוע שוב תוך כדי, אבל הצלחתי לעצור את זה כשזה היה עוד קטן.
הייתי צריכה לשמוע את זה.

בעיקר את זה
"שאני לא מצליחה לישון מספיק" - כאן כבר ממש צחקתי. מי יכול לישון כהלכה כשכואב לו וכל הראש והגוף שלו בסרטים?
כשהתחילה לכאוב לי הבטן ולא הצלחתי לישון צהריים כמו שתכננתי... התבאסתי אבל בשלב מסוים פשוט המשכתי הלאה. מקווה שאשרוד את ארוחת הערב היום (משהו שלא רציתי לוותר עליו, כי גם ככה נמאס לי לוותר על הכל. מעט אנשים, במסעדה. כלומר לא בית שיש חשש שנישאר בו 4 שעות בטעות...ונגיע הביתה בחצות...).

הלוואי ויכולת להיות רגועה. ברור שלהיות רגועה זה טוב. אבל כרגע, בשבילך, להיות רגועה או אפילו חצי רגועה זה הישג ברמה של לעבור גיבושון סיירת.
הצחקת אותי

[בשמת_א*]

אני לא הצלחתי להיות רגועה. שנה וחצי לקח כל ילד. שנה וחצי בסטרס, כשכל הזמן אני מודעת לזה שהסטרס בעצמו פוגע לי בסיכויים )-: והסביבה מהדהדת לי אותו פי מאה "את כבר מבוגרת", "בגילך לא תצליחי", "הכי חשוב שתירגעי" (מה אתם אומרים...).

[פרח_בית*]

אז כמובן שלא הצלחתי שנלך לארוחת ערב היום.
כבר סיימתי להתקלח, בעלי היה מוכן לצאת.
ואז תקף אותי כזה כאב בטן מטורף, כמח דקירות, כאבים בגב התחתון, מערכת העיכול שלי יצאה מאיזון, בחילות שלא עוזבות.
כל הגוף נחלש, הזעתי כולי.
ניסיתי לנשום ולהירגע, לאט לאט נרגע קצת אבל לא עבר.
בסוף וויתרתי והחלטתי להישאר...
חזרתי למיטה, עדיין כואב אבל אני קצת מתעלמת כי התעייפתי כבר...
שלחתי את בעלי להורים שלו לארוחת ערב, למרות שאמר שקשה לו להשאיר אותי לבד.
מספיק ישב והסתכל עליי סובלת השבוע.

מתבאסת ששוב צריכה לוותר על משהו שחיכיתי לו, שהיה עושה לי מצב רוח...

חוששת מהתופעות האלה שנוספות כל יום. אין לי מושג לאן נגיע עד סוף השבוע הבא...מה עוד יכול לכאוב שלא כאב לי? (אוזניים? אצבעות הרגליים?)
תוהה אם אצליח ללכת לעבודה השבוע, לפחות ליום יומיים קצרים לסגור פינות.

[פרח_בית*]

אני לא הצלחתי להיות רגועה

אין דבר שמלחיץ אותי יותר, מהמחשבה שחשוב שאני אשאר רגועה...

[פלוני_אלמונית*]

'אין דבר שמלחיץ אותי יותר, מהמחשבה שחשוב שאני אשאר רגועה..._

פרח, זה בכלל לא חשוב להיות רגועה. זה רצוי באופן כללי, כן? אבל זה לא משפיע על ההריון.

[פרח_בית*]

אוי פלונית, את יכולה לספר את זה גם לשאר העולם? אני חושבת שהם לא יודעים ובגלל זה לא מפסיקים להגיד לי את זה....

אבל תכלס, מה שאני מרגישה על עצמי, זה שכשאני לא רגועה אני נושמת פחות ואיזור הבטן מכווץ יותר.
אז בזמן האחרון לפעמים במקום לנסות להירגע, אני פשוט מנסה לשים לזה לב, לנשום עמוק ולהרפות את הבטן.
הייתן חושבות שאם כבר אני עושה את זה, אז זה יעזור לי להירגע. אבל זה לא ממש. זה כן עוזר לי להרפות קצת מבחינה פיזית וגם להתמודד עם הכאבים השונים.

מאתמול המצב רוח קצת בצניחה. לא כי גרוע שאפשר, אבל אני בוכה יותר ובאופן כללי מרגישה הרבה עצב, תסכול, כעס וכאלה.
פיזית דווקא קמתי טוב יותר הבוקר.

מרגישה קצת מותשת כבר... וממש משעמם לי לנוח כל היום..
היום המשפחה תהיה פה באיזור ומקווה להיות במצב לפגוש אותם ולצאת קצת מהבית

[תמרוש_רוש]

[תפילה_לאם]

פרח, הקיטורים שלך מובנים ולגיטימיים כל כך.
אז מתי את יכולה בעצם לצאת סוף סוף לחופש ממש?
רוצה קצת המלצות ספרים לימי החופש?
אולי כדאי לחשוב על דברים קטנטנים ובלתי מחייבים שישמחו אותך בחופש ובכלל: מתכונים מגניבים (ולא מורכבים מדי) שתנסי אם יהיה לך כוח, ספרים מעניינים, ציור, טיולים/ סיורים לא מכבידים (למשל, ללכת למוזאון = לטייל במזגן ולהתיישב כשאת מתעייפת), מסאז', קולנוע וכו'.

• בציפייה לגאולה שלמה-

[פרח_בית*]

בסוף החודש אני מסיימת רשמית, למרות שנשאר לי אחה"צ עבודה אחד בשבוע, שאולי גם ממנו אקח חופש בחלק מהזמן.

ספרים - יש לי ערימה ממש גדולה של ספרים שקניתי/קיבלתי לאחרונה, אז בינתיים לא חסר. רק שרוב הזמן אין לי סבלנות לקרוא..
אבל באופן כללי סקרנית על מה את ממליצה, אז המלצות יתקבלו בברכה וייכנסו לרשימה עתידית.

בישולים - אני מכינה קצת עד כמה שכוחותי מאפשרים. רק שבגלל הבטן הסופר רגישה שלי כרגע אני מכינה בעיקר מתכונים פשוטים של ירקות...

ציור/סריגה/ריקמה - אתמול התלבטתי אם יש לי סבלנות לזה, והמסקנה הייתה שלא... אבל אני כן מתכוונת לחשוב על זה כל יום מחדש ולקוות שבאחד הימים כן יהיה לי

טיולים - הלוואי, אני מרגישה שממש לא בכוחותי. בסופ"ש הייתה לי הזדמנות להצטרף למשפחה במקום שאני דווקא ממש אוהבת, אבל הרגשתי שפשוט אין מצב, גם ההליכה (למרות שממש קצרה), וגם כל כך הרבה זמן מחוץ לבית בלי אופציה נוחה למיטה במידת הצורך... זה מאוד ביאס אותי.

קולנוע דווקא נשמע רעיון טוב. נראה לי שנקבע איזה ערב אני ובעלי

אתמול בסוף הצלחתי לישון קצת במהלך היום ואז בצהריים היה לי כוח להיפגש עם המשפחה ואח"כ הם באו אלינו. היה ממש כיף ומרענן. הייתי קשובה לעצמי והרבה פעמים פשוט נשכבתי על הספה או המיטה, ואז בן דוד שלי למשל בא לידי שאספר לו סיפור או אשחק איתו.
היינו קצת בחצר, אכלנו אבטיח מתוק מתוק. היה נחמד.

[פרח_בית*]

כדי להמחיש עד כמה "אין לי כוח" יש לי,
אתמול בבוקר קמתי ונשכבתי לנוח... אחרי כמה שעות רציתי לארגן קצת את הבית. העברתי סמרטוט על השיש במקלחת, ניקיתי את הכיור, ועשיתי מעט מאוד כלים. זה לקח 10 דקות בערך.
הרגשתי שהגוף שלי כבר רועד מרוב חולשה ומהר חזרתי לשכב.
כמובן שלא התאפקתי ומדי פעם קמתי לעשות עוד משהו קטן, אבל רק דבר אחד בכל פעם וחזרתי למיטה...

לא כל הזמן ככה, יש זמנים יותר טובים. אבל זה לא כל כך צפוי עבורי מתי זה יהיה..
שמתי לב שאחרי שנת צהריים אני מרגישה יותר טוב. מקווה שאצליח לישון כל יום, היו ימים שלא הצלחתי להרדם...

[תמרוש_רוש]

אוי
את מתמודדת פה עם קשיים שבחיים לא שיערתי. כל הכבוד על האומץ ועל המאמץ.

[פרח_בית*]

תודה תמרוש

אני חושבת שאולי הגוף שלי מגיב לזה חזק יותר מאשר אצל נשים אחרות. כמו שהווסתות שלי קשות יותר מאשר אצל רוב הנשים שאני מכירה. הגוף מפגין רגישות יתר לחוסר איזון הורמונלי, והרי זה מה שקורה עכשיו...

אתמול נחתי בבוקר, ואחה"צ הצלחתי ללכת לעבודה (זה יום קצר מאוד) ואחר כך אפילו הלכתי ליוגה. היא אמרה לי מראש שיהיה שיעור עדין ורגוע אז שאמור להתאים. הרוב היה בישיבה או שכיבה.
בדרך התחילה לי בחילה אבל ידעתי שאלו לא תנוחות שאמורות להגביר אותה.
השיעור אכן היה רגוע אבל גם שם היו דברים שהרגשתי שהם יותר מדי, אז לא עשיתי, או עשיתי חצאי תנוחות, או הפסקתי תנוחה באמצע.
ברוב המקרים לא הרגשתי שהתנוחה קשה מדי, אלא שהתחיל חוסר נוחות קטן, שבמצב רגיל זה במקום שיש קצת מאמץ והוא מקדם, ואתמול הרגשתי שהוא לא בשבילי. שאין לי אנרגיות ספייר להתמודד עם חוסר נוחות, אפילו קטן. לא נעים לי שהשריר מתאמץ, או שיש איזה מתיחה קלה. ופשוט הרפיתי.
יצאתי עם הרגשה שטוב שבאתי. וגם למדנו תנוחת ישיבה חדשה שבאופן מתפיעה הייתה לי ממש נוחה) (למרות שלא הצלחתי לעשות אותה עד הסוף, אולי אזכור להתתאמן עליה)

כשחזרתי הביתה אכלתי סלט גדול, לקחתי כדורים וזריקה והלכתי לישון ב10 וחצי.

כשהשעון צלצל ב6 וחצי הרגשתי שממש קשה לי לקום. מרחתי את הזמן ובסוף קמתי להתארגן. לקחתי את הכדורים, נחתי קצת. מבחינת השעה כבר הייתי באיחור.
נכנסתי להתקלח, וכשיצאתי הרגשתי סחרחורת ובחילה וחזתי למיטה. תכננתי לנוח קצת ולקום, אבל הרגשתי שזה יהיה ממש מאמץ ופחדתי שתתגבר הבחילה.
בסוף נשארתי בבית...
התבאסתי כי היו דברים מסוימים שרציתי להספיק היום, אבל ככל שעברו השעות הבחילה התגברה, ובאחת הפעמים שקמתי מהמיטה הסתחררתי וכמעט נפלתי... אז הבנתי שעדיף שלא הלכתי.

מקווה מחר ללכת, לפחות לכמה שעות בבוקר כי יש ישיבה עם הורים, ורוצה כן להספיק כמה טיפולי פרידה קצרים (חשבתי לקחת כל ילד ממש ל10 דקות, רק להיפרד).

[פרח_בית*]

מנסה לחשוב מה לעשות בעניין האוכל.
עד עכשיו אכלתי רק דברים בריאים, אם כי בכמות קטנה , כי הגוף שלי היה כל כך רגיש שלא ממש יכולתי לאכול דברים לא בריאים.
בתכלס הרגשתי שאני מגיבה טוב רק לירקות, פירות, מעט קטניות. קצת טחינה או אגוזים, אבל ממש מעט.
בשבת התפתתי לטעום כדור פלאפל וכמה צ'יפסים והרגשתי שזה לא עשה טוב. מתוקים לא אכלתי בכלל כבר שבוע (גם מהסוג הבריא כמעט ולא).
כל היום התעסקתי במה להכין לי, כי כמעט שום דבר לא היה טוב... שבוע שעבר הכנתי מרק ירקות עם מעט עדשים, השבוע אטריות כוסמת עם ירקות מוקפצים (כרוב, עלים, גזר וקישוא).
בלי סויה כי הרגשתי שה לא יעשה טוב. באופן כללי מעט מאוד תיבול.
בערב סלטים של עלים, ירקות ופירות , מעט טחינה ולפעמים ביצה.
היו ימים שאכלתי מעט לחם או קרקרים בבוקר, אבל לא הייתי בטוחה שזה עושה לי טוב - זה פשוט עזר לבחילה שקמתי איתה, אבל לדעתי בשאר היום הגביר את הכאבי בטן.

אבל מאתמול התחילה הבחילה הזאת, ואיתה גם התגבר הרעב. כל הבוקר הייתי רעבה וחיפשתי מה לאכול, והתקשתי למצוא מספיק דברים בתוך התפריט המצומצם הזה..
עד 2 בערך אכלתי - חביתה, קצת אבוקדו, מלפפון, ענבים, שזיף, אפרסק, צלחת של מוקפץ (שהרגישה לי כל כך הרבה ובקושי גמרתי אותה, אבל אחרי שעה כבר נהייתי שוב רעבה בטירוף..), 2 פרוסות לחם עם טחינה וסילאן (כמו שאפשר להבין, פה כבר לא ידעתי מה להכין לי).

אחרי זה נרדמתי, אז לא יודעת אם הייתי נהיית שוב רעבה אם הייתי נשארת ערה...
הענייין שזה רעב שתוקף אותי פתאום, והוא בלתי נסבל ואני מרגישה שאני פשוט חייבת לאכול משהי. ואני כמובן עייפה וחלשה מדי באותו רגע כדי להכין לי משהו...
צריכה שיהיו לי דברים דברים שמוכנים מראש שאוכל פשוט לקחת לאכול. אבל לא יודעת מה יתאים... צריכה דברים שיהיו מאוד קלים על הבטן ועם טעם עדין.

אה וכבר כמה ימים שפשוט בא לי פיצה... מתלבטת אם להיכנע לזה, כי אני די בטוחה שזה יתנקם בי אח"כ עם כאבי בטן מעיקים.
והכי מפנטזת - על פיצה שאני מכינה בבית (לא הכנתי משהו כמו שנתיים..). אבל ממש לא רואה את עצמי עומדת להכין את זה...
וגם - מנסה להימנע כרגע מעגבניות אז לא הכי מתאים...

[גוונים*]

בננה?
קשיו?
קרקרי כוסמין?
דייסת קוואקר?
מלון?
מרק ירקות? (אני אוכלת בקיץ מרק ירקות ממש פושר, איכשהו זה ממש טעים לי...)
מה עם יוגורט? (חמוץ או מתוק)
ממש טוב שהגוף שלך צריך דברים בריאים ומזינים וממש טוב שאת קשובה לו. נראה לי שזה מן ניסוי אינסופי שכל רגע הנתונים משתנים...

תודה שאת כותבת, מאפשרת לנו ללוות אותך צעד צעד.
אוהבת אותך רק מלקרוא ומקווה שירווח קצת

[פרח_בית*]

בננה? משום מה נמנעתי מזה עד עכשיו, אולי אנסה. זו יכולה להיות אופציה משביעה יחסית.
קשיו? אוכלת, מעט. גם שקדים ואגוזים.
קרקרי כוסמין? נגמרו לפני כמה ימים ועוד לא הבאתי את עצמי להכין עוד. באמת תכננתי על זה.
דייסת קוואקר? לאחרונה גיליתי שגם בימים טובים הבטן שלי לא מגיבה לקוואקר 100%, מסתדרת איתו כשזה 2-3 כפות בדייסה, יותר מזה עושה לי כאבי בטן. אז עכשיו אני ממש נמנעת.
מלון? אוכלת כשיש, וגם אבטיח. אבקש מבעלי שילך שוב לקנות (לא יכולה לסחוב את זה כרגע לבד..). אחד הדברים שעוברים הכי חלק. גם מנגו לרוב. ליצ'י ניסיתי שבוע שעבר והיה נורא... (הליצ'י עצמו היה טעים, כן? רק לא בשבילי כרגע. רק הריח גמר אותי...)
מרק ירקות? הכנתי שבוע שעבר ומתלבטת אם להכין שוב או שנמאס לי... מרק אפונה היה לי לא טוב. אולי אנסה מרק כתום.
מה עם יוגורט? בגדול די נמנעת ממוצרי חלב, אולי אנסה קצת יוגורט כבשים ואראה איך אני מגיבה אליו.

תודה על הרעיונות, עוזר לי לחשוב.
רוב היום אני מתעסקת במחשבות על אוכל - מה אני אוכל, מה יש לי כוח להכין, מה יעשה לי טוב וכו'...

ישנתי צהריים, שעתיים וקצת, אחרי שלקח לי הרבה זמן להירדם.
התעוררתי בסביבות 18:00, עם בחילה מטורפת. הכי גרועה שהייתה לי עד עכשיו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הכנתי סלט כמו אתמול, שהיה לי ממש טעים - מלא עלים, תפוח ירוק ושזיף. ישבתי מולו ולא הצלחתי להכניס לפה...
אחרי כמה זמן הצלחתי לדחוף לעצמי קצת, ובסוף לאכול צלחת קטנה (אתמול אכלתי קערה ענקית). אכלתי בביסים קטנים עם הפסקות בין לבין, זה היה די מתיש. אבל בסוף דווקא עשה די טוב לבחילה...
עכשיו מרגישה סמרטוט, ויש בחילה עדינה אבל לא נוראית.
ולא יודעת מתי אצליח להירדם שוב, ללילה...

יש די הרבה סחרחורות, בערך בחצי מהפעמים שאני קמה מהמיטה אני רואה שחור לרגע. נראה לי שהתרגלתי ואני פשוט ממשיכה ללכת בתוך זה, מכוונת את עצמי בלי לראות...

תודה שאת כותבת, מאפשרת לנו ללוות אותך צעד צעד.
ממש תודה על המשפט הזה, כל הזמן אני בתחושה שאני חופרת בזה יותר מדי וזה בטח כבר מוגזם...
אבל תכלס לא עושה הרבה במשך היום חוץ מלהיות סביב זה, כי זה די מנטרל אותי...

[גוונים*]

רעיונות להתמודדות עם בחילה (גם היו לי המון בהריונות וגם בתקופה האחרונה אני מתמודדת עם בעיה בריאותית כלשהי שבחילה היא אחת מתופעות הלוואי שלה)
לצאת החוצה או לעמוד מול חלון ולשאוף עמוק אוויר צלול. אצלי בהתחלה זה קצת מעורר התנגדות כי זה כאילו נוגד את הנטיה הטבעית לנשום שטוח אבל אחרי הרגע הראשון, אצלי לפחות זה הרבה פעמים יכול להעביר גל של בחילה.
למצוץ קרח...
לישון לא במאוזן לגמרי
מקלחת! (משום מה הרבה פעמים מקל על הבחילה קצת)
לא לשתות מים....

לא יודעת מתי אצליח להירדם שוב, ללילה...
מקווה שתצליחי בשעה סבירה, לילה טוב!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה שאת כותבת, מאפשרת לנו ללוות אותך צעד צעד.

בנוגע לסלט - לי עוזר להעביר לצלחת, למרות שכשמתאים אני מסתערת על הקערה חופשי (האיש לא מתלהב מסלט אז לא מעט פעמים אני מכינה לעצמי)
כשאני לא במוד הסתערות אני מניחה את הקערה על השולחן ומרידה מעט לצלחת, ואחר כך עוד קצת, אם אני רוצה
אם קשה לי לאכול אני בכלל אשאיר את הקערה על השיש או איפושהו רחוק ואשב ממש רק עם קערית קטנה
פסיכולוגיה של האנשים, אבל לי זה עוזר
יכולה לחשוב על פעמיים לא מזמן שקניתי סלט וזרקתי, למרות שעלה כ- 40 שקלים וחבל
פשוט לראות את הקערה הענקית כמו שהם אורזים אותה בלי צלחת זמינה העלה בלי בחילה, והעדפתי להישאר רעבה...

אני ישנתי כמעט בישיבה (אמיתית, 4 כריות כמו כלום)
אני רואה שכתבת תפוח ירוק לי עזר הצהוב, תיראי מה טוב לך

בנוגע להירדמות, לי ממש ממש עזר לשמוע את לואיז היי או דברים דומים
קודם כל, הזמן עד שנירדמים איננו סיוט, אלא חוית האזנה
נכנסים לשינה עם נשימות עמוקות ומחשבות חיוביות והשינה מרגישה טוב יותר

מרגישה נלעגת לצטט שוב ממה שכבר כתבו, אבל ממש ביטאו יפה את רגשותי:
__אוהבת אותך רק מלקרוא ומקווה שירווח קצת


<קרן שמש צהובה>

[תמרוש*]

מה עם בשר?

[אמא_של_מוש*]

כל הזמן אני בתחושה שאני חופרת בזה יותר מדי וזה בטח כבר מוגזם...
אני קוראת כל מילה שלך בשקיקה.
תודה שאת כותבת, מאפשרת לנו ללוות אותך צעד צעד.


אם תרגישי טוב כשתאכלי את היוגורט כבשים זה יכול להיות פתרון מעולה, יחד עם פרי חתוך בפנים, חתיכות של אגוז כלשהוא, ואולי כף קווקאר זה ממלא ומכינים בדקה.

אם לקראת סוף השבוע עדיין יתחשק לך פיצה אני מכינה מקמח כוסמין מלא ממש טעימה.
רק תגידי ואני מביאה עד אליך. (-:
(אני מגיעה הרבה לאיזור , ממש עמוסה בימים הקרובים אבל בסופ"ש פנויה).

[פרח_בית*]

גוונים, תרגישי טוב!

לצאת החוצה או לעמוד מול חלון ולשאוף עמוק אוויר צלול
אני לוקחת נשימות עמוקות, אבל האמת שבקושי יוצאת החוצה... אנסה לצאת כשהבחילה מתגברת.

לישון לא במאוזן לגמרי אני ישנה עם 2 כריות, שמתי לב כבר ששכיבה עם ראש אחורה ממש מגבירה.

לא לשתות מים.... אתגר, ברגיל אני שותה הרבה, ובימים האחרונים עוד יותר. כל הזמן מרגישה צמאה או שהגרון יבש...

למצוץ קרח לא חשבתי על זה, אנסה

קרן,
בנוגע לסלט - לי עוזר להעביר לצלחת
זה מה שעשיתי אתמול, אכלתי בקערית קטנה ורק אותה נסיתי לסיים. עדיין היה ממש קשה...

בנוגע להירדמות, לי ממש ממש עזר לשמוע את לואיז היי או דברים דומים
צריכה לראות איך בעלי יגיב לזה, אם הוא כבר ישן לא ראה לי שיפריע לו, אם הוא מנסה להירדם אולי כן. וב3 בלילה לא יודעת אם מתאים (למרות שיש מואזין ותרנגול, ושבוע שעבר גם איזה מישהו שקדח שעות)

הלילה בסוף נרדמתי בחצות, התעוררתי באמצע לחצי שעה-שעה, וקמתי סופית ב6...

מה עם בשר?
לא אוכלת כבר 20 שנה, לא רואה את זה משתנה כרגע (למרות שבעלי ישמח).

אם לקראת סוף השבוע עדיין יתחשק לך פיצה אני מכינה מקמח כוסמין מלא ממש טעימה.
אמא של מוש, איך ריגשת אותי עם ההצעה!
ממש קשה לי לחשוב עליה ברצינות, אמא שלי כבר שבוע וחצי מציעה לבוא להכין לי אוכל ואני אומרת לה שלא צריך כדי לא להטריח אותה (שבוע שעבר היא הייתה פה ובכל זאת אמרתי לה שתנוח על הספה ולא תקום לבשל...).
אתמול סוף סוף אמרתי לה שכן והיא תבוא היום. אולי בסוף אאזור אומץ לבקש גם ממך : - 0

ותודה לכן מקסימות על כל התמיכה!
אני כרגע במיטה מתלבטת אם אצליח ללכת היום לעבודה.. מצד אחד הלוואי שכן, מצד שני חוששת שיהיה לי יותר מדי (ואני די גרועה בקטע של לצאת מוקדם כדי לא לגמור את עצמי... הנטייה שלי להישאר עד שכבר ממש נגמרים לי הכוחות...)

[תפילה_לאם]

בעניין הפיצה...
חשבתי שאולי מספיק להקרים קצת גבינה צהובה (עם או בלי רוטב עגבניות). זה יכול להיות על פרוסת תפוח אדמה/ בטטה או כל מה שעולה בדעתך. ואפשר להוסיף אורגנו, זיתים ושאר ירקות.

ספרים:
יש לי רשימת המלצות ארוכה, אבל כרגע לא אלאה אותך בכולה.
ממליצה על ספר שסיימתי לפני כמה ימים, ושלא עומד להיכנס לרשימה משום שהוא קליל וטיפשי מדי, אבל דווקא בגלל זה יכול מאוד להתאים לך:
"שפע של קתרינות" מאת ג'ון גרין.
וממליצה גם על ספר מומלץ אחד - "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר.

תרגישי טוב!

[גוונים*]

אתגר, ברגיל אני שותה הרבה, ובימים האחרונים עוד יותר. כל הזמן מרגישה צמאה או שהגרון יבש...
כמובן שלא התכוונתי לא לשתות בכלל, אלא שכשיש לי בחילה מים רגילים מגבירים לי אותה. אם את שותה הרבה מים כנראה שאצלך זה לא ככה.
כשיש לי בחילה אני פשוט לא מסוגלת להתקרב למים, במקרה הטוב רק מים קרים מאוד (כשבמצב רגיל אני לא סובלת מים קרים) מה שכן הולך זה מים מוגזים או מים עם טעם כלשהו וכמה שיותר קר (נגיד תה קר עם קוביות קרח יכול ללכת טוב, או משהו לימוני קר, או סודה עם ליים קרה מאוד) תנסי אולי יעשה לך טוב.
בכלל כל טעמי הלימון לי מאוד עוזרים בבחילות. למצוץ לימון, להוסיף לשתיה וכד'.
אומרים שגם ג'ינג'ר, לי אישית ממש לא עושה טוב.

איך התקדם היום? הלכת לעבודה?

[מיכל_בז*]

לא נעים לי להגיד, אבל הדבר היחיד שעזר לי לבחילה היה פחמימות מהזן הכי ריק שיש. וג׳ינג׳ר.

בחילה זה זוועה!

[פרח_בית*]

אני באמת שותה יותר מים עם לימון, אבל לא בטוחה שזה עוזר.
ג'ינג'ר לא ניסיתי.
פחמימות ריקות - זה בעיקר מה שאכלתי בחודש הקודם, ככה עליתי 3 ק"ג בשבועיים... אבל אז לא הייתי מסוגלת לאכול שום דבר אחר (כי להכל היה טעם של רעל...) אז לא הייתה לי ברירה. כרגע הטעמים דווקא בסדר, אז אני משתדלת להימנע. האמת שאפילו לא ניסיתי פחמימות ריקות, רק קרקר כוסמין. או לחם מחמצת, שפחות מתאים לי כרגע בגלל החמיצות.

בסוף נכנעתי וקניתי גבינה צהובה, בעלי מכין לי עכשיו טוסט.

הבוקר עבר בסדר יחסית, הצלחתי ללכת לעבודה. בישיבות היה סביר, קצת בחילה וכאלה אבל עברתי אותן בסדר.

אחרי זה החלטתי שאני מנסה לקחת טיפולי פרידה. אחרי אחד הבנתי שזה לא הולך לקרות...
היה ממש קליל, הילד היה בבריכת כדורים ואני זרקתי כדורים פנימה. אחרי זה ישבנו ליד השולחן ושיחקנו במשחק רגוע (דברים שהוא רצה). אבל הכל היה לי קשה ורק חיכיתי שזה ייגמר. כל מעבר מישיבה לעמידה, הכיסא הנמוך, לדבר, לזוז... פשוט נגמרו לי הכוחות בגוף. וזה הטיפול הכי רגוע שיכול להיות, לא דרש ממני כמעט כלום...

החזרתי את הילד לגן, נשארתי שם קצת ושיחקתי עם ילדים שניגשו אליי (חיבוק, דגדוג וכאלה).
אחד הילדים בכה כי לא גילגלתי אותו על החבית, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת. הצעתי לו שמישהי אחרת תגלגל אותו, אבל הוא לא קיבל את זה ורצה אותי... בסוף הלכתי והוא בכה שיצאתי... ביאס אותי.

אחרי זה היה לי טיפול אחרון עם ילד מהגדולים יותר. לא יכולתי לוותר כי הוא ידע שאמור להיות וציפה לזה. הוא חשב שיהיה אתמול וממש התאכזב שלא היה, למרות שביקשתי שילכו ויגידו לו שאני חולה כבר בבוקר כדי שלא יחכה סתם.. היה בסדר אבל גם זה ביאס אותי, אני מכירה אותו הרבה זמן ולא רציתי שייגמר ככה...

לפחות הוא עזר לי לסדר את החדר, כי לא היו לי אנרגיות לאסוף את כל הכדורים שהילד הקודם פיזר על הריצפה (וסרב לאסוף...)

ישבתי על עוד כמה דברים ויצאתי שעתיים מוקדם יותר.

בדרך עברתי בירקן. בניתי על זה שמישהו שם יכניס לי את הדברים לאוטו אבל היה עומס אז בסוף לקחתי לבד.
בבית בעלי כבר הכניס.
התקלחתי ונכנסתי למיטה.
אני מרגישה ממש חלשה ויש לי שוב דקירות מוזרות בבטן (גם בלילה היו לי הרבה). בינתיים זה לא מספיק כואב כדי שאשאל את הרופא, רק מציק.

[פרח_בית*]

מצד אחד טוב שהלכתי כי מרגיש לי מוזר פשוט להעלם.
מצד שני היה לי קצת יותר מדי, וכל הזמן אני צריכה להאבק בעצמי לא לעשות יותר...

מחר אני לא עובדת, ובחמישי אלך. חייבת להדפיס הכל ולתייק.

[בשמת_א*]

_מה עם בשר?
לא אוכלת כבר 20 שנה, לא רואה את זה משתנה כרגע (למרות שבעלי ישמח)._
לצערי עלי לבשר לך שזה כנראה הדבר הכי מזין עבורך וכנראה גם קשור לבחילות, בגדול (לא אומרת שמייד עם הוספת בשר ייעלמו הבחילות, אבל בגדול, זה כנראה התהליך).
על קשיו לא הייתי ממליצה וגם מאגוזים ושקדים בכלל הייתי נזהרת כרגע. תבדקי בזהירות.
מים קרים עם לימון, וג'ינגר - שני דברים שממש עוזרים נגד בחילות.

[פרח_בית*]

אוף אוף אוף

אמא שלי באה להכין לי אוכל.
לפני שהיא הגיעה התחלתי לטאטא את הבית ולהחליף מצעים. היא סיימה את הטיטוא ושמה את הסדין (אני רק את הציפיות של הכריות).
בהתחלה שכבתי בזמן שהיא עבדה במטבח, אבל זה היה לי ממש מוזר, אז בשלב מסוים קמתי ושטפתי כלים וקילפתי כמה ירקות. ניצלתי את ההזדמנות שעושים דברים וגם שמתי 2 מכונות כביסה.
עד שהקגשתי שזה כבר ממש יותר מדי, ועכשיו אני על הספה בלי יותר מדי כופציות, כי קצת כואבת לי הבטן וחזרה לי הבחילה.

מעצבן אותי שלא התאפקתי. מעצבן אותי שכל כך מוזר לי פשוט לשבת בזמן שאחרים עובדים. מעצבן אותי שאין לי כוחות לעשות דברים פשוטים בבית. מעצבן אותי שעכשיו אני מרגישה יותר גרוע מקודם, וכרגיל נכנסות לי מחשבות שאולי עשיתי נזק.
כל פעם שאני מתכופפת בתקופה הזאת זה מרגיש לי כאילו זה עושה ממש רע... ניסיתי לעשות את הרוב בכריעה, אבל כנראה חלק מהזמן כן התכופפתי, ובכלל התאמצתי יותר מדי.

ובכלל אני עצבנית מכל היום הזה!

[פרח_בית*]

הלוואי והייתי יכולה להודיע בעבודה מראש שאני לא מגיעה, לזמן בלתי מוגבל.
שהייתי פשוט מכבה את הטלפון ומתנקת תקשורת עם כל האנשים. חברות, משפחה, ענייני עבודה.
שהיה לי בבית מספיק אוכל שיספיק לשבועיים בדיוק. והבית היהצמנקה ומסדר את עצמו באורך פלא כדי שזה לא יטריד אותי.
שהייתי פשוט שוכבת במיטה כל היום, עם עצמי, מוצאת סדרה ממש טובה וארוכה ורואה מיליון פרקים שלה ברצף.

נמאס לי ששואלים כל הזמן איך אני מרגישה, נמאס לי להכיל סיטואציות שלא קשורות לאומללות שלי כרגע. אפילו כשמישהי בעבודה שואלת אותי שאלה על איך לסדר משהו בקובץ וורד אני מרגישה שזה גדול עליי.
נמאס לי להתאים את עצמי לאדם שמולי, במה לשתף, כמה להתלונן. נמאס לי שכולם יודעים.
וגם שיש כאלה שלא יודעים, ואני צריכה לדבר איתם כאילו הכל כרגיל. והם לא מרחמים עליי ועדינים איתי. נמאס לי שיש כאלה שיודעים ואני מרגישה שלא עדינים מספיק, או שסתם אומרים דברים שממש לא מותאמים לצרכים שלי.
נמאס לי להתעסק עם דברים שקשורים לעבודה. או להתקשר למרפאה לבקש יום מחלה ולחכות שעה על הקו עד שעונים.

נמאס לי שמקשרים אליי... אני אמנם יכולה לא לענות, אבל הייתי רוצה לא לדעת בכלל שמישהו התקשר. פשוט לא לדעת שחיפשו אותי.

הייתי רוצה להתכנס בתוך עצמי ולצאת רק כשיש תשובה חיובית.

אני מפחדת פחד מוות מתשובה שלילית.

היום ווידאתי שאני מצליחה להיכנס לבד למערכת לבדוק את התשובות, כדי שאחרי הבדיקה לא אצטרך לשמוע את התשובה מפיה של האחות. זה יהרוג אותי, לשמוע את המילים האלה.

[בשמת_א*]

מעצבן אותי שכל כך מוזר לי פשוט לשבת בזמן שאחרים עובדים
אמא שלך לא גערה בך ושלחה אותך מייד למיטה? 0-:

[פרח_בית*]

את המטאטא לקחה לי ישר מהיד. כשעשיתי כלים ניסתה להגיד לי שלא צריך ולא הצליחה.. (אבל תכלס זה בפני עצמו לא ממש היה מאמץ מבחינתי) .
בכביסה היא לא ראתה שהתעסקתי, כי הייתי במקלחת והיא הייתה באמצע דברים במטבח..

[בשמת_א*]

תכניסי לך טוב-טוב לראש: עכשיו הזמן שלך להיעזר כמה שאפשר. תנוחי. תשלחי מחשבות חיוביות ותעשי מדיטציות.

[יולי_קו]

אני בבחילות שבהריונות נעזרתי בקוקה קולה. ממק מזעזע, אבל זה היה הדבר היחיד שעזר לי. אני לא שותה את הפותח-סתימות הזה באופן רגיל.

[פרח_בית*]

זהו נגמרו לי כל הכוחות. כל האנרגיות להתמודד עם זה.
הבוקר התחיל כאב בטן. כמו בכל חודש בערך בזמן הזה.
ואני מרגישה שזה לא הצליח.
וכמובן שאני מאשימה את אתמול. אבל תכלס לא יודעת.
וכבר יודעת שעוד מעט יעבור הכאב, ואז יישאר שביב של תקווה.
אבל אז בראשון התוצאה תהיה שלילית. כמעט בטוחה בזה.
ואצטרך איכשהו להתמודד עם זה. ואין לי מושג איך.
ואז תהיה ווסת כואבת ונוראית.

וחשיבה חיובית לא תעבוד פה, כי זה לא איזה סרט שאני סתם ככה מריצה לעצמי בראש. אלו דברים שאני עוברת ושוב ושוב כבר שנים, ומזהה ומכירה אותם. ומפחדת מהם כל כך.

כמעט שעה בכיתי לבעלי, המון דמעות וכעס ואומללות.
ואישכהו בסוף הוא הוציא אותי מזה בצחוק. ועכשיו קם לחתוך אבטיח.

אבל הבסיס של העצב נשאר ואין לי מושג איך להתמודד איתו

[פרח_בית*]

מרגישה צורך חזק למחוק את מה שכתבתי עכשיו. מרגיש לי קשה ומנוסח גרוע ו... לא יודעת.
נותנת לעצמי קצת זמן ואולי אמחק עוד מעט

[גוונים*]

((-))((-))((-))((-))

[תפילה_לאם]

נורא קלישאי מה שאכתוב לך, אבל בכל זאת...
קשה כל כך כשאת לא יודעת מתי יהיה ה"כן". אם היית יודעת שבתאריך מסוים (בוודאי קרוב או אפילו עכשיו, אבל אפילו רחוק), ההריון יגיע - ההרגשה הייתה אחרת כל כך מחוסר הוודאות המערער הזה.
@} @} @}