מקום לחשוב

[תמרוש*]

מרגיש ערום
חכי עד שתלכי בלי שבועיים רצוף, תראי מה זה לשחק ולקפוץ בלי עם הילדים, והתחתונות ירגישו לך חגורת צניעות.

יכול להיות שזה גם יקל על הווסת. לי הייתה הפחתה ניכרת ברמת הכאב כשנפטרתי מהרפידות פלסטיק המזעזעות האלה

[אישה_במסע*]

בשביל מה מחליפים תחתונים כל יום?
זה לא מספיק. לפעמים, כשיוצא לי ללבוש תחתונים, אני נזכרת כמה זה לא נעים. פעם ביום לא תמיד מספיק.
לתחתוניות יש את החסרונות שלהן, אבל זה לא צורך מומצא. זה פתרון עקום לבעיה שקיימת אצל חלק מהנשים לפחות.

[פלוני_אלמונית*]

תחתוניות: לזרוק לכל הרוחות.
מתרגלות מהר מאוד להרגשה של בלי (הרי התרגלנו מהר מאוד להרגשה המגעילה של עם, לא?).

אנקדוטה 1: לחברתי היקרה היתה פטריה נוראית וחריפה וארוכה, שעברה ברגע שנגמלה מהתחתוניות.

אנקדוטה 2: אחותי האהובה סובלת (מאוד) כבר מספר שנים מפיסורה, או יותר נכון - סבלה.
לפני מספר חודשים היא סיפרה לי בהתרגשות עצומה שהיא הלכה מספר ימים או שבועות, לא יודעת בדיוק, בלי תחתוניות ו... הפיסורה פשוט התנדפה לה!
באמת אני צריכה להתקשר אליה לקבל עידכון.

אגב, במקום להחליף תחתונית בד, אפשר פשוט להחליף תחתונים, לא?
זה מה שאני עושה (לא כל יום. רק כשיש צורך, כמובן).

אה, וזה גם יכול מאוד להקל עליך בזיהוי ההפרשות (אם אני חוזרת על דברים שנכתבו כבר למעלה - סליחה).

[פרח_בית*]

במקום להחליף תחתונית בד, אפשר פשוט להחליף תחתונים, לא?
זה באמת משהו שקראתי בדף וגרם לי להחליט לנסות.

אני מניחה שללכת בלי תחתונים ירגיש לך עוד יותר ערום?
ממש ממש. אפילו לא יכולה לדמיין לצאת בלי מהבית...
וגם לא ממש אופציה, כי אני הולכת לרוב עם חצאיות בערך עד הברך, ויושבת הרבה על הריצפה/כיסא נמוך ובכל מיני פוזיציות כאלה שרואים לי התחתונים לפעמים... (כשאני על הריצפה בפיסוק משחקת עם ילד וכו'. משתדלת להיות קצת יותר חסודה אבל לרוב מתקשה לעמוד בזה ). אז בלי נראה לי קצת מוגזם...

פושעת מי שהכניסה לכם את המחשבת-דיכוי הזאת לראש בכיתה ו׳.
למיטב זכרוני אפילו היה סרט אנימציה שמראה כל מיני דברים שקשורים לגיל ההתבגרות וזה הוזכר בו (במחשבה אחורה, מעניין מי ממן את הסרט הזה...)
אני חייבת להגיד שזה נכנס כל כך עמוק, שעד שהכרתי את באופן זאת אפילו לא הייתה אופציה שעברה לי בראש.. ורק עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, אני מצליחה להסתכל על זה כמשהו שבכלל קשור אליי...

בינתיים כמעט כל החופש הייתי בלי, חוץ מיום אחד שהייתי בעבודה.
זה כלל זמן בבית, טיולים, עם משפחה וחברים, הליכה עם חצאיות ומכנסיים היום אפילו טייץ (זה היה איזה מחסום שהייתי צריכה לעבור, הרגיש לי מוזר להיות עם טייץ ובלי תחתונית).
בינתיים נעים ונוח. הכי חששתי מריחות, שלפעמים כן היו והייתי צריכה להחליף תחתונית (בעיקר בקיץ). אבל כנראה בלי תחתונית זה הרבה פחות קורה כי גם אם היו מעט הפרשות זה לא הרגיש לי לא נעים, האמת שבקושי התעסקתי עם העניין בכלל... רק מדי פעם נזכרתי בזה והייתי גאה בעצמי.

אתמול כשחזרנו מהנופש פתחתי את המגירה שיש בה את התחתוניות, ראיתי את אלו עם הריח שלא יכולתי לסבול, ופשוט זרקתי את כולן לפח. השארתי חבילה אחת בלי ריח, למקרה שארגיש צורך להשתמש בסיטואציות מסוימות.
בעלי ראה אותן בפח ותהה - מה זרקת חבילה שלמה? לא חבל?
לא, רק חצי. אבל הן מגעילות ואני לא רוצה להשתמש בהן.
איזה כיף.

תודה על התגובות, זה היה מחזק ומעודד

[אישה_במסע*]

כי אני הולכת לרוב עם חצאיות בערך עד הברך
בגלל זה אני לא הולכת עם חצאיות עד הברך...
כי אני לא רוצה להראות לאנשים אחרים את המפשעה שלי, אבל גם לא רוצה לחשוב על האם רואים לי. אז אני לובשת חצאיות ארוכות מספיק כדי שזה לא ידאיג אותי.

[פרח_בית*]

הייתי היום אצל הרופא. זה שהייתי אצלו בעבר.
זה תור שקבעתי לפני כמה שבועות, במטרה שזה ייצא בדיוק אחרי הווסת.
אבל היא קצת מתעכבת (כמה אופציות – או שלא היה בכלל ביוץ, או שהיה והיא תגיע עוד יום-יומיים, או שלא... , או שהיה אבל באיחור ואז היא תגיע עוד שבועיים ככה), אז יצא שבאתי ככה שהמצב לא ברור.
נכנסתי לחדר, הוא הלך לרגע ואמר שהוא כבר חוזר.
התחלתי להרגיש את הגוף נכנס לסטרס.
הבטן מתכווצת ומתהפכת, הלב קצת דופק, חוסר שקט.
ניסיתי לנשום עמוד ולהירגע. הצלחה חלקית.
הוא נכנס, כמובן קודם כל ניגש למחשב ותקתק כמה דברים. אני התלבטתי אם להתחיל לדבר או לחכות לסימן ממנו. אמרתי לו שהרבה זמן לא הייתי אצלו.
הוא שאל כמה שאלות, אמר שרואה שהייתי הרבה זמן אצל רופא אחר, שאל מתי פעם אחרונה הייתי פה.
אני לפני זה עברתי עם עצמי בראש (כבר שבוע...) מה אני רוצה בעצם להגיד לו ומה המטרה שלי.
אז אמרתי שהיו חודשים של ווסת סדירה וביוץ (בערך..), ורציתי לנסות באופן טבעי. עכשיו המחזור שוב השתבש, וראיתי שזה לא הצליח אז אני רוצה לחזור לטיפולים. בינתיים עשיתי פעם אחת הזרעה וצילום רחם שיצא תקין.
כל הזמן הרגשתי ממנו תחושה כזאת של האשמה/כאס/אכזבה/זלזול? ניסיתי להמשיך בשלי ופשוט להגיד מה שאני רוצה. אולי אני מדמיינת את זה? פשוט לזה אני מצפה אז זה מה שאני שומעת? בקול שלו, בפנים שלו.

כמה זמן אתם נשואים? 3 וחצי שנים.... פרצוף כזה...
אז לא עשינו זריקות? וגם אצל הרופא השני לא עשית זריקות? שוב הפרצוף... (שאל על זריקות איזה 3 פעמים...)
כמה זמן לא היית פה? אני רואה ששנתיים. (לא! שנה ו-3.... אני רואה שהוא מסתכל על התאריך שהתחלתי לבוא אליו, לא על הפעם האחרונה שהייתי...).

פרצוף רציני כזה... חתום. ואני קוראת בו –
למה חיכית עד עכשיו? 3 וחצי שנים ואפילו זריקות עוד לא לקחת?
מה חשבת שיקרה?
באמת חשבת שיש סיכוי שהגוף שלך יכול להיכנס להריון לבד?
כשאני יוצאת אני עוברת על ההנחיות והבדיקות שהוא נתן, ומבינה שהוא אפילו לא מעלה בדעתו אפשרות שיש עכשיו הריון. והרי ייתכן והיה ביוץ, ובינתיים יש איחור בווסת. מבחינתי כל חודש יש אפשרות ל... מבחינתו הריון זאת לא אופציה בכלל. אם עוד שבועיים לא מגיעה ווסת – תבואי ואתן לך כדורים כדי שתגיע. אפילו לא אופציה ל- אני אתן לך בדיקת בטא קודם, לראות אולי במקרה קרה נס...


יש אפשרות לעשות עכשיו בדיקה כדי לראות האם היה ביוץ?
"לא. ככה לא עושים, רק בגלל שאת פה תעשי בדיקה. מחכים לווסת ואז מתחילי כמו שצריך"

אני אומרת שאשמח גם להפניה לברזל ו-B12 כי עשיתי לפני כמה חודשים והיה נמוך. הוא עונה "אנחנו עושים את זה בכל מקרה, אם תשמחי או לא. ככה עושים"
אני מנסה להסביר – פשוט לקחתי כדורים ורציתי לדעת אם הערכים עלו. הוא לא מתייחס. למה אני בכלל מנסה להסביר את עצמי?
הרי רציתי הפניה לבדיקה. קיבלתי. מה אכפת לי מה הוא חושב?

וכל הזמן – ככה אנחנו עושים. מה שעושים עכשיו. ואת תלכי לפה ולפה. ותעשי זה וזה. והרי לא נתחיל לפני שככה וככה.
מי זה האנחנו הזה? רק אתה פה. ואני. אי אפשר לדבר באופן אישי יותר? לא כאילו הכל פרוטוקול גדול שמנחיתים עלינו משמים?

יצאתי ממנו עם כמה דפים והנחיות לסיבוב בין חדרי המרפאה (מקווה לזכור – ללכת למשרד לשלם על הפאפ, ללכת לאחות לתת לה את הבדיקה, ללכת לאחות השנייה לגבי הסקר הגנטי לשאול אם יש בדיקות חדשות לעשות, לבקש מהמזכירה את התיק, לזכור שביום ה-3-4 של הווסת אני צריכה לבוא לבדיקות דם, אבל רק אם לא צריך בדיקות של הסקר הגנטי. ואם אין ווסת אז לבוא אליו שייתן לי כדורים. אוף המוח שלי התחיל לנזול...).

הלכתי למשרד לשלם. והחלטתי שהתחנה הבאה תהיה האחות של המרפאה פוריות.
חיכיתי קצת מחוץ לדלת עד שתסיים שיחת טלפון.
זאת הייתה החלטה נבונה.
היא קיבלה אותי בחיוך. "פרח! הרבה זמן לא ראיתי אותך? איך את? מה היה בינתיים?"
מיד התחלתי שוב להצטדק. פשוט היה מחזור סדיר וביוץ אז ניסיתי וכו'... והייתי צריכה זמן....
והיא מיד – זה בסדר גמור שהייתי במקום אחר.
הקלה.
זה בסדר. אפילו היא אמרה...
והיא מדברת עם חיוך. "צריך הרבה סבלנות לזה... אין מה לעשות."
והדמעות עולות לי. עצרתי אותן. סוף סוף זה בסדר.
אפשר לדבר רגיל, בלי "משחקי כוחות", בלי להתנצל. פשוט שיחה רגילה ונורמלית, שלשני הצדדים יש בה קול.
היא הסבירה לי קצת מה אמור לקרות – מבחינת הבדיקות, הזריקות אחר כך. בדקה את עניין הסקר הגנטי ואמרה שלא צריך בדיקות נוספות.

יצאתי ממנה בטוב יותר, אבל עדיין מתוחה.
בדרך חשבתי על כל הסיפור והתחלתי לבכות. ניסיתי לעצור קצת את הדמעות כדי שלא יפריעו לי לראות את הדרך בזמן הנהיגה...
נזכרתי למה כל כך דחיתי את התור הזה (חוץ מהחשש הגדול שלי להתחיל את הזריקות...).
הבנתי למה היום הזה היה כל כך מבולגן ועמוס ומבלבל עבורי. הרגשתי שאני רצה ממקום למקום, לא מספיקה כלום, ופתאום הוא נגמר והייתי חייבת לצאת כדי להגיע בשעה של התור. זאת הסיבה שהייתי ככה כל היום. במחשבה שאני חייבת לצאת ב-13:20 כד להספיק לתור ולא לאחר. ואז, ואז... לדבר איתו... אוף...
נזכרתי כמה האחות חמודה, וכמה מזל שעיקר התקשורת היא מולה, ואותו אני רואה רק פעם בחודש או יותר.

בדרך עצרתי בחנות של החווה האורגנית, הזמנתי מהם פעמיים משלוח וכבר הרבה זמן אני רוצה ללכת לשם לראות את החנות. העובדות שם היו נחמדות ונעימות, שאלו אם פעם ראשונה שאני שם. מילאתי ארגז בירקות טריים ויפים, ועוד כמה הפתעות.
כשיצאתי נזכרתי שבכלל הייתי נסערת מהתור, ובינתיים שכחתי מזה.
חזרתי הביתה רגועה הרבה יותר. אכלתי צהריים וישבתי לי מול המחשב.

מקווה שיקרה נס.
ואם לא – מקווה שהטיפולים יעבור בקלות ובמהירות ונזכה במה שאנחנו כל כך מחכים לו.

[פרח_בית*]

אוף אני לא מספיקה כלום...
הייתי בעבודה, אצל הרופא, בקניות. אכלתי, כתבתי, התקלחתי.
עכשיו הייתי רוצה להספיק - לקפל כביסה, להחליף מצעים, לשים מכונה ולתלות אותה, לשטוף כלים, להכין אוכל למחר, להכין לי סלט לארוחת ערב (ובחלומות שלא יתגשמו בחיים - לאפות לחם ואולי גם איזה עוגיות בלי סוכר שיהיה לי). ובכלל הכי דחוף זה לסיים מלא דברים של העבודה לקראת מחר, כי יש ישיבות עם הורים ואני צריכה להתאפס על הילדים האלה...

תכננתי לפחות להתחיל את זה היום בגן, אבל היום היה כל כך מבורדק שהספקתי - משהו כמו 2.5 טיפולים, תצפית שהיה חשוב לי לעשות היום, קבוצה, לכתוב קצת לקראת מחר - אבל לא בדו"ח שלי אלא רק להוסיף את עצמי בדו"ח של הגננת... ואז פתאום נגמר היום והייתי חייבת לרוץ....

אבל מה שהכי אני רוצה זה רק לנוח... נעצמות לי העיניים.
נזכרתי שפשוט אני כבר 5 לילות לא ישנה כל כך טוב...
זה הסימן הכי משמעותי לי שכנראה הווסת מתקרבת...
חלק מהימים אני ממש ערה שעה או יותר במהלך הלילה, וחלק אני פשוט מתעוררת מספר פעמים. הלילה הייתי ערה אולי מ5? נראה לי... ואז נמנמתי עוד איזה חצי שעה בסביבות 6...
אני גמורה וכל כך רוצה לישון...
אבל אם ארדם עכשיו אין סיכוי שאקום לפני 7, ואז גם לא אספיק כלום, וגם יהיה לי קשה להירדם בלילה...

אנסה לנוח בלי להירדם עד 5 וחצי-6, ואז לקום ולהספיק כמה שאספיק...

[גוונים*]

אז גם אני. אבל חייבת שהתחתונים יהיו 100 % כותנה.
כנ"ל, מתפקדת:)

אבל כנראה בלי תחתונית זה הרבה פחות קורה כי גם אם היו מעט הפרשות זה לא הרגיש לי לא נעים
בדיוק

[גוונים*]

אוף, אוף, אוף! הרופא הזה!!
חייבים אצלו??
למה כל כך קשה למצוא רופאי נשים (שלא לדבר על מומחי פוריות וכד') נורמלים??
יש לי חשד מסוים מי זה? אולי תתני רמז?:-)

[תמרוש_רוש]

תשמעי, את מכירה את הרגישויות שיל, אז לקרוא בפרספקטיבה.

דבר ראשון וקטן:

_אוף אני לא מספיקה כלום...
הייתי בעבודה, אצל הרופא, בקניות. אכלתי, כתבתי, התקלחתי._
יקירתי, מה שעשית עד הנקודה הזאת היתה עבודה של יום שלם.
ויום מתיש ומעייף.
ברור שצריך לנוח אחר כך! אי אפשר להמשיך לסחוב. בייחוד אם את לפני מחזור ולא ישנת היטב.

כנ"ל מה שקרה לפני התור: לפי הרושם שעלה בי, היה לך יום קצר, אז ניסית "להספיק דברים" ויצא לחוץ וקשה, במקום מראש לוותר על חצי ולעשות רק את החשובים, בקצב שמאפשר עבודה אמיתית.

אנסה לנוח בלי להירדם עד 5 וחצי-6, ואז לקום ולהספיק כמה שאספיק...

מקווה שהצליח לך

ועכשיו, לחמור המרכזי:
שתי סטירות לחי לרופא שבאמת לא יודע להתנהג. פק"ל.

אבל נראה לי שהבעיה המרכזית כאן, היא שאת ממש ניסית להתייחס אליו כאל יצור אנושי, בשעה שלו אין שום עניין להתנהג ככה.

אני זוכרת שאמרת לי שכבר דגמת כמה, וזה הרופא הכי סביר מתוך שלושה-ארבעה שניסית (או משהו דומה). אז נניח שאין מצב להחליף.

איך את יכולה להתנהל עם הטיפולים ועם הרובוט הרפואי הזה בלי שהוא יחרפן אותך כל פעם מחדש?
איך את ממצבת את עצמלך מולו? מה את מספרת לו ומה את בכלל לא טורחת להגיד?
נראה לי, שכל מה שקשור לרגשות, רצונות, כל מה שאנושי - אין בכלל טעם לפתוח בפניו. זה כמו שאני אנסה לשבת ולדבר עם מדיח הכלים שלי על זה שאני שונאת לשטוף את הכלים לפני שאני מכניסה אותם אליו. יעזור לי במשהו? את רוצה להדיח, תטעיני כלים ותלחצי על הכפתור. את לא רוצה להדיח, אל תטעיני. מה את מדברת אתי בכלל?
(דרך אגב, אין לי מדיח).
עם רובוטים, השילוב הוא לתת להם אינפורמציה, ולתת להם להגיד לך מה לעשות, וכשהם מתחילים לרדת מהפסים - להגיד להם מה לעשות.
ועם בני אדם שלא רוצים להתנהג באנושיות - לפעמים הפתרון הוא די דומה...
(היה לי פעם מעביד אחד, דורס-עובדים סדרתי, גועל נפש, לא חשובים הפרטים. כשהייתי אתו דבקתי בתתנהגות אוטיסטית. אין קשר עין, אין טון דיבור, אין בדיחות, אני עצמי הייתי רובוט, אומרת ועושה רק מה שצריך לצרכי עבודה, שום בדל אינטראקציה מעבר לזה. וזה עבד כמו קסם)

ואז נשאלת השאלה, איך את בכל זאת מקבלת את היחס האנושי, ההתאמה וההבנה שאת זקוקה להם.
נראה לי שאת יודעת את זה מעולה - האחות של מרפאת הפוריות.
האם - סתם מחשבה - יעזור לך, כשאת באה לפגישות אתו, קודם כל להיכנס אליה? לספר על המצב, על הניסיונות, ההתפתחויות, חוסר ההתפתחויות, הנסיגות, פשוט כדי להרגיש שיש מישהו שמבין ויודע מה קורה אתך?
שווה אולי להגיע לשם רבע שעה - עשרים דקות לפני, רק בשביל זה.
ואחרי שעשית אתה את החימום הזה, ואת יודעת שיש מי שמקשיב ויודע - את נכנסת למחלקה הטכנית בשביל העניינים הטכניים.
אולי הורדת הציפיות שהוא יתנהג כמו בנאדם, ובמקביל לוודא שיש שם מישהו שכן מתנהג אליך ככה, מאוד יקל עלייך.

אופציה שניה, זה לעבוד עליו מבחינה אנושית ולנסות להוציא ממנו יחס. אבל בקטנה, ובנקודות מאוד מאוד ספציפיות, רצוי בהתחלה.
למשל:
הוא נכנס, ואז בורח לפני שאת מספיקה לומר משהו, אין מצב להגיב. שוין.
אבל אז הוא נכנס שוב ומביט במחשב.
וכאן אפשר, נניח, לכחכח בגרון.
"היי? סליחה?"
וליצור קשר עין.
ולחייך.
ואז: "שלום. מה נשמע? ראית איזה גשם בחוץ?"
או, אם זה יותר מדי ידידותי: "שלום. לא ראיתי אותך כבר המון זמן".
לשדר לו שקודם כל, את רוצה להתחיל עם כמה משפטי פתיחה.
ואז... לראות מה קורה.
אולי הוא יישאר תקוע על האג'נדה שלו, אבל אולי פתאום הוא יגלה את האנושיות מתחת לאבק ויגיב.

לדעתי הלגמרי אישית - אל תעשי את זה בשלב הזה. את פגיעה מדי בסיטואציות האלה, וזקוקה ליחס טוב. לדעתי, קודם לוותר לגמרי וללמוד להתנהל אתו כמו שהוא, ולהוריד מעצמך את הלחץ הזה, נשמע לי יותר יעיל.

וגם... למרות שאמרת שלא, זו תמיד אופציה להרחיב את טווח החיפושים, לחפש בנרות את האחד-מתוך-שניים הטובים והחמים בטווח של 70 קילומטר מהבית/העבודה, ולהשתחל אליהם. כמו שבשמת עשתה עם האונקולוג שלה.
לא בטוח שזה מתאים לך, זה דורש השקעה ויש לזה מחיר, ורק את יכולה להחליט אם זה הדבר הנכון או לא.

בכל אופן, אתך במאבקך הצודק (())(())(())
@}

[אישה_במסע*]

אני הייתי חושבת על למלא טופס תלונה או משהו בסגנון. גם זה היה עוסר לי להרגיש שעשיתי משהו, וגם יש אנשים שמתחילים להתנהג בצורה פחות מגעילה אחרי זה.

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח,
אין לי משהו חכם לומר, רק שאני קוראת אותך, ודומעת איתך

משהו קטן שעזר לי קצת, ואולי יכול לעזור, זה לתת מקום למשימות רגשיות לפחות כמו לפיזיות
אם הייתי רצה חצי מרתון הייתי מפרגנת לעצמי אחרי צהריים לנוח, בלי לטפל בכביסות
אז אני מנסה להרשות לעצמי מנוחה כזו גם אחרי 'מרתון' רגשי,
גם אם הסיבה שגרמה למרתון הרגשי נראית לי זניחה, אני משתדלת לפנות מרחב, ממש פיזי, לרגש ולמסע שלו
והסיבה שלך לסערה לא נראית לי זניחה בכלל...

אני רק אומר שאני הצלחתי לשפר תקשורת עם פיזיותרפיסטית ולהפוך את החויה לפחות טראומטית בעקבות הכנה בסגנון של מה שתמרוש כתבה למעלה.
יש לי עוד כברת דרך אבל בהחלט היה הרבה יותר טוב כאשר התכוננתי ומיצבתי את עצמי פנימית קודם

מתפללת לנס בשבילך, פרח בת בית...

[תמרוש_רוש]

אני הייתי חושבת על למלא טופס תלונה או משהו בסגנון.
נכון, גם אפשרות.
או לכתוב לו מכתב, קצת יותר ידידותי מתלונה, שמסביר את הכשלים העיקריים שלו ואת מה שאת מצפה ממנו, בנימה קונסטרוקטיבית. אולי עם איזה מכותב נוסף, דרגה אחת מעליו.
או לדבר עם האחות הנחמדה שהזכרת, ולשאול אותה דוגרי: יש לי בעיה עם היחסי אנוש של הרופא הזה, יש לך איזה טיפ בשבילי? יש סיכוי שהיא עובדת אתו כבר כמה שנים, מכירה אותו ואת הסיטואציה, יכול להיות שהיא תאיר לך זוית שלא את ולא אנחנו מודעות לה, ותתן לך מפתח.

אני רק אומר שאני הצלחתי לשפר תקשורת עם פיזיותרפיסטית ולהפוך את החויה לפחות טראומטית
כאן: מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן (2017-03-04T21:34:35)
(בכלל, מזמן היה צריך לפתוח פה דף תקשורת בונה אסרטיבית עם רופאים ודומיהם. כל הטיפים לשם)

לתת מקום למשימות רגשיות לפחות כמו לפיזיות
נכון! רציתי לכתוב את זה ושכחתי: לא רק שהיה לך יום עמוס טכנית, הוא גם היה עמוס מאוד רגשית.
אז בעדינות עם עצמך... תפרגני לעצמך גם את המאמץ הזה.

[תמרוש_רוש]

אה, כן: המון תודה על השירים ששלחת לי

[אישה_במסע*]

משהו קטן שעזר לי קצת, ואולי יכול לעזור, זה לתת מקום למשימות רגשיות לפחות כמו לפיזיות
נכון! מה שהפך בשבילי נסיעות באוטובוס ללא משימה רגשית קשה. זה ששיניתי את היחס המחשבתי לזה. מהאמירה החברתית שזה "משהו קטן שאישה במסע סתם עושה ממנו עניין" למשימה גדולה ומעייפת, שראוי להתכונן אליה כראוי ולהקדיש לה זמן והכנה ולצפות מראש ל - fallout ממנה. וזה היה קל יותר עם הכנה מראש ועכשיו זה באמת עניין קטן.

[תמרוש_רוש]

אישה

[פרח_בית*]

_אנסה לנוח בלי להירדם עד 5 וחצי-6, ואז לקום ולהספיק כמה שאספיק...
מקווה שהצליח לך_
די הצליח, באותו יום הספקתי לשטוף כלים, להכין אוכל למחר, להכין לי סלט לארוחת ערב , ולשבת על העבודה לקראת הישיבות שהיו למחרת.
הלכתי לישון מותשת. כמובן שהתעוררתי באמצע הלילה. עם כאב גרון...
נרדמתי קצת ובבוקר קמתי בלי כאב גרון אבל די חולה. הלכתי לעבודה בכל זאת, בגלל הישיבות, ובמשך היום הרגשתי יותר טוב, אז אפילו לקחת 2 קבוצות וניקיתי את החדר טיפולים ששיפצו קצת (ועל הדרך לכלכו בטירוף ולא ממש טרחו לנקות...). התברר כטעות מרה, כי הגעתי הביתה על 4 וכל אחה"צ נחתי.
מבחינת מצב רוח היה לא משהו.. היו כמה דברים שביאסו אותי בעבודה, וגם בעלי קצת ביאס אותי... למרות שגם עשה כמה דברים חמודים מאוד כמו להכין לי מרק כתום ותה.

בלילה האחרון שוב ישנתי על הפנים ממש... די הרבה שעות ערות והמון מחשבות, על עצמי, על אנשים בעבודה, על הילדות, על חלומות שחלמתי לאחרונה...
היום בבוקר התלבטתי אם ללכת או לא. תכלס הייתי חולה והדבר הנורמלי היה להישאר בבית...
אבל - הייתה היום מדריכה שהרבה זמן חיכיתי שתבוא, ורציתי ממש לשבת איתה. תכננתי ללכת לעבודה בעיקר כדי לשבת על המחשב, ורק בשעות שהיא נמצאת להיכנס לגן.
בפועל הייתי די הרבה בגן, הייתי עייפה וחלשה, אז לא עשיתי המון, קצת צפיתי וכאלה. היה ילד אחד שראיתי שהאנרגיה הנמוכה שלי דווקא טובה לו אז הייתי איתו קצת וזה היה מעולה ממש.
לקחנו טיפול אחד עם המדריכה, שהיה מעניין ומלמד. ואז ישבנו איתה על טיפול שהסרטנו.
תכננתי לצאת הביתה ממש מוקדם, אבל נמרחתי בשיחות עם חברות אז הגעתי הביתה כמעט ב-3...
עכשיו נחה מול המחשב, וחוששת להרדם כי גם ככה השינה שלי בעייתית... (בדרך כלל כשזה קורה - יש לילה שאני מתעוררת, ולילה שאני ישנה. הפעם... אני כבר שבוע! מתעוררת כל לילה.. נורא ואיום).

[פרח_בית*]

תודה לכולכן על התגובות - גוונים, קרן, אישה ותמרוש @}

_חייבים אצלו??
למה כל כך קשה למצוא רופאי נשים (שלא לדבר על מומחי פוריות וכד') נורמלים??_
כמו שתמרוש כתבה, כבר ניסיתי כמה והוא הכי מוצלח מביניהם...
היתרון הגדול שלו הוא שהוא כל כך קרוב... המרפאה ברחוב של העבודה שלי, מרחק 3 דקות הליכה.
חשבתי להחליף רופא בתוך המרפאה, אבל לפי חוות דעת שקראתי באינטרנט, אין שם מישהו מומלץ יותר... דווקא עליו הביקורות תכלס טובות (אני חושבת שאל מי שבאה ועושה מה שהוא אומר, הוא ממש נחמד...)

אבל נראה לי שהבעיה המרכזית כאן, היא שאת ממש ניסית להתייחס אליו כאל יצור אנושי, בשעה שלו אין שום עניין להתנהג ככה.
הצחקת אותי עם המשפט הזה... עד שלא הסברת לא הבנתי למה הכוונה

נראה לי, שכל מה שקשור לרגשות, רצונות, כל מה שאנושי - אין בכלל טעם לפתוח בפניו.
עם רובוטים, השילוב הוא לתת להם אינפורמציה, ולתת להם להגיד לך מה לעשות, וכשהם מתחילים לרדת מהפסים - להגיד להם מה לעשות.
אנסה ליישם. הפעם די באתי בגישה כזאת - אני רוצה להתחיל טיפול, מה עושים.
אבל אפילו פה, יש את המילה "רוצה"... ונראה לי שזה קצת מקפיץ אותו (כלומר, לא באת פשוט לעשות מה שצריך?...). לא בטוחה שבפועל אני מצליחה להתנסח בצורה לקונית כל כך...
מרגישה שכל מה שהוא רוצה שאני אגיד לו זה - איזה יום של המחזור אני... והוא יגיד את כל השאר, ואני אהנהן...
מותר לשאול שאלות טכניות (מתי הבדיקה? מה צריך לעשות? דברים על רמות הורמונים וכאלה), על אלו הוא עונה בנחמדות, ומוכן לספק אינפורמציה... אולי כי כאן הוא זה שאומר מה הוא יודע . ואין שום הבעה של פקפוק בשיקול הדעת שלו...



אופציה שניה, זה לעבוד עליו מבחינה אנושית ולנסות להוציא ממנו יחס. אבל בקטנה, ובנקודות מאוד מאוד ספציפיות, רצוי בהתחלה.
מסכימה עם זה - לדעתי הלגמרי אישית - אל תעשי את זה בשלב הזה. את פגיעה מדי בסיטואציות האלה, וזקוקה ליחס טוב. לדעתי, קודם לוותר לגמרי וללמוד להתנהל אתו כמו שהוא, ולהוריד מעצמך את הלחץ הזה, נשמע לי יותר יעיל.

אני הייתי חושבת על למלא טופס תלונה או משהו בסגנון.
לא נראה לי שאעשה את זה, כי אני באמת חושבת שאף אחד לא יבין מה אני רוצה...
הוא נחשב רופא נחמד לפי מה שאני יודעת.
אני לא חושבת שדברים כאלה נראים לא שירותיים למישהו... אפילו בעלי לא ממש מבין מה אני רוצה..
הוא אמר שלדעתו מנקודת המבט של הרופא (ואני משערת של הקופת חולים בכלל) - אם כל אחת הייתה כמוני ועושה "מה שהיא רוצה, זה היה מוריד את אחוזי ההצלחה לכניסה להריון ומבזבז להם כסף על בדיקות ומעקבים. ככה שיותר הגיוני מבחינתם שהרופא יצפה שאני אעשה מה שהוא אומר...

האם - סתם מחשבה - יעזור לך, כשאת באה לפגישות אתו, קודם כל להיכנס אליה? לספר על המצב, על הניסיונות, ההתפתחויות, חוסר ההתפתחויות, הנסיגות, פשוט כדי להרגיש שיש מישהו שמבין ויודע מה קורה אתך?
רעיון טוב, אנסה לזכור לפעם הבאה.
תכלס גם מהפגישה איתה מעט חששתי, אבל הרבה פחות וגם היא הסתברה כממש מוצלחת.
אותה אני פוגשת הרבה יותר, בערך פעם-פעמיים בשבוע וגם נמצאת איתה בקשר טלפוני אם צריך.
את הרופא אני רואה פעם בחודש או יותר... ורוב התקשורת מולו עוברת דרכה (היא בודקת איתו ומעבירה לי את "ההנחיות". אם יש משהו שאני לא רוצה, לרוב אני אומרת לה והיא בודקת איתו).

_משהו קטן שעזר לי קצת, ואולי יכול לעזור, זה לתת מקום למשימות רגשיות לפחות כמו לפיזיות
אם הייתי רצה חצי מרתון הייתי מפרגנת לעצמי אחרי צהריים לנוח, בלי לטפל בכביסות
אז אני מנסה להרשות לעצמי מנוחה כזו גם אחרי 'מרתון' רגשי,
גם אם הסיבה שגרמה למרתון הרגשי נראית לי זניחה, אני משתדלת לפנות מרחב, ממש פיזי, לרגש ולמסע שלו
והסיבה שלך לסערה לא נראית לי זניחה בכלל..._

צודקת. אני מנסה להכין את עצמי ככה לקראת התחלת הטיפולים... לדבר עם עצמי על זה, "להרשות לעצמי", מראש, להרגיש שקשה לי, לא לצאת מהמיטה אם אני צריכה זמן עם עצמי, אפילו להבריז מהעבודה במקרי קיצון.
הודעתי מראש למדקרת שאני ארצה ללכת אליה תוך כדי באופן די אינטנסיבי, כדי שלא פשוט אשכח לקבוע ואזכר מאוחר מדי כשאני כבר שוקעת... (אפילו קבעתי את שעות העבודה השנה ככה שיש לי זמן בשבוע שיכול להתאים לה ואני יכולה תמיד לקבוע בו אם אני צריכה).
ביקשתי שתכין לי כבר על ההתחלה תמצית צמחים שתעזור לי באיזון הרגשי.

לגבי התור הזה, אני חושבת שממש התאמצתי להדחיק אותו... מדי פעם חשבתי עליו לרגע, אבל כל כך חששתי שהעדפתי לא להתעסק יותר מדי במה שיקרה שם... רק אמרתי לעצמי בראש את עיקרי הדברים שאני רוצה להעביר לו וזהו. בדיעבד, אם הייתי חושבת על זה קודם, לא הייתי קובעת את התור יום לפני פגישות עם הורים... או שמשתדלת לסיים את הדברים מראש.. ואז אחה"צ שאחרי התור היו פנויים.

מהאמירה החברתית שזה "משהו קטן שאישה במסע סתם עושה ממנו עניין" למשימה גדולה ומעייפת, שראוי להתכונן אליה כראוי ולהקדיש לה זמן והכנה ולצפות מראש ל - fallout ממנה.
אני חושבת שאת ההתייחסות הזאת לפגישה עם רופא, הצלחתי לשאוב מכל הכתיבה של תמרוש.
לפני כן, בכלל לא העליתי בדעתי לחשוב על זה כמשהו שהוא "עניין".
כלומר ברור שהיה הלחץ לפני, והכאב בטן בהמתנה, והחשש מכל מילה שיוצאת לי מהפה ומה הוא יחשוב ואיך הוא יגיב... אבל לא חשבתי שזה משהו שאפשר להתכונן אליו ככה והתייחס אליו כ"אירוע מפחיד". כולה ללכת לרופא לא?...
(ולרוב אין לי כמעט בכלל חששות מבדיקות פיזיות, אפילו לבדיקות הוגינליות שבהתחלה מאוד הביכו אותי והיו לא נעימות די התרגלתי. כל הלחץ שלי זה מהשיחה, מהתגובות של הרופא, מהפרצופים שלו, מכל הזמן הזה שהוא מתקתקת במחשב בלי להסתכל עליי.... זוכרת עכשיו אפילו כשהייתי אצל רופא בצבא, זה היה לפני 10 שנים כבר, והוא רק תקתק במחשב ובקושי התייחס אליי כל הזמן שהייתי שם...)

[פרח_בית*]

די הרבה שעות ערות והמון מחשבות, על עצמי, על אנשים בעבודה, על הילדות, על חלומות שחלמתי לאחרונה...
מרגישה שמאוד מעסיק אותי לאחרונה...
אולי זה בגלל החזרה לגן.
אני בתור ילדה, הסביבה שלי כשהייתי ילדה, הילדים בגן עכשיו, אנשי הצוות והמבוגרים סביבם...
מרגישה שגדול עליי להיכנס לזה ממש כרגע..

רק שלפעמים מרגישה שאני במן מלחמה, מאבק, למען הילדים (למעני?).
למזלי לא לבד, יש לפחות עוד שתיים שעובדות איתי, ומדריכה מקסימה שאני מרגישה שמבינות אותי, מסכימות איתי, שואפות למה שאני שואפת. והגננת מהממת, וחלק מבנות השירות. אבל מסביב עוד המון אנשים (לא בהכרח בגן שאני עובדת, אלא באשכול), שאני לא מבינה את הגישה שלהם, מרגישה שהם גורמים לי (ולילדים..) כל כך הרבה התנגדות..
ומרגישה שאני מנסה להגיד בעדינות, והרבה פעמים נתקלת בקיר, או כמעט במתקפת נגד (מנומסת והכל אבל עדיין..).

מוצאת נחמה ברגעים שלי עם הילדים - 20 דקות של חיבוק ועיסוי באמצע היום (שאני מפרגנת לי ולילדים, למרות שלא תמיד בטוחה כמה הסכמה תהיה שזה התפקיד שלי...). מקומות בהם אני מרשה לעצמי להיות אני, ולילד להיות הוא. בלי לדרוש ולהתעקש. ואז פתאום יש טיפול שהילד מתעניין, מתעורר, שמח, מחייך.
כשאני מוצאת איזו נקודה שאני נוגעת בה - בכף הרגל, בירך, בראש - והילד פתאום נרגע, מתמסר, מתמקד.
כשמישהי מהנשים המדהימות שאיתי מעודדת, מתפעלת, מחזקת שזה נכון. אל מול קולות אחרים, מבקרים, מתעקשים.
בהתרגשות בכל פעם שילד ניגש אליי עם חיוך. מבקש שאתייחס אליו, מראה לי שהוא מרגיש בטוח איתי, שכנראה עשיתי משהו נכון. מחזק אותי בדרך.

לא מבינה איך אפשר לראות ילד בוכה, ולחשוב שפשוט ככה זה. להשאיר אותו בעצבות ובתסכול עם עצמו. לא לגשת מיד. לראות אם אפשר לעזור, ואם לא אז רק לשבת, לחבק, להכיל.

מכל כך הרבה כיוונים זה מתחבר אליי.
מכל כך הרבה מקומות אני מרגישה את הבכי שלהם. בכל הגוף שלי.

מודה כל יום על שמצאתי עבודה שממלאת אותי כל כך.
מחכה ליום שאמצא מסגרת שארגיש בה טוב באמת, גם עם המבוגרים שבה.. עם כולם!
(מרגישה צורך עז לנפות את כל רעש הרקע, ולהשאיר סביבי רק את מי שמחזק אותי. חבל שבינתיים זה לא תלוי רק בי. מקווה שיום אחד אצור לי מקום שבו זאת תהיה בחירה שלי בלבד).

[בשמת_א*]

רק להגיד שקראתי ושולחת

[תמרוש_רוש]

תשמעי, אני נורא כועסת.
מפנה אותך שוב ל- Pocket Guide to the Polyvagal Theory
או לפודקאסט הזה: המדע של תחושת הבטחון

בקצרה:
ראשית כל, תוכיח שאתה בלתי מזיק
כלל א', ב' וג' של טיפול רפואי או כל טיפול שהוא.
ולא אכפת לי לחזור על עצמי עם זה שבעים פעם ברצף.

ומה אני רואה שקורה אצלך?
יש את המילה "רוצה"... ונראה לי שזה קצת מקפיץ אותו (כלומר, לא באת פשוט לעשות מה שצריך?...)
כל מה שהוא רוצה שאני אגיד לו זה - איזה יום של המחזור אני... והוא יגיד את כל השאר
ואין שום הבעה של פקפוק בשיקול הדעת שלו...
אני חושבת שממש התאמצתי להדחיק אותו... מדי פעם חשבתי עליו לרגע, אבל כל כך חששתי שהעדפתי לא להתעסק יותר מדי במה שיקרה שם
כאב בטן בהמתנה, והחשש מכל מילה שיוצאת לי מהפה ומה הוא יחשוב ואיך הוא יגיב
הלחץ שלי זה מהשיחה, מהתגובות של הרופא, מהפרצופים שלו, מכל הזמן הזה שהוא מתקתקת במחשב בלי להסתכל עליי....

בתכלס - הרופא שלך עמל קשה כדי לייצר אצלך תחושה של מחסור בבטחון וערעור עצמי.
בתכלס - את מפחדת מהרופא שלך.
והוא מתחזק את הפחד הזה בפועל, בהתנהגות שלו. בכך שהוא לא נותן לך מרחב קיום רגשי. בזה שאין אצלו דיון, אין אצלו הכרה ברצונות, אין ייסוד של יחסי אנוש. אין הקשבה. אין קשר עין.
_{(ולפני שאישה במסע קופצת - "קשר עין" במובן של "דוגמה לאיזשהי מתודה התנהגותית בסיסית שמאפשרת לצד א' לזהות שצד ב' קשוב אליו". קרי: כן להסתכל לכיוונך, גם אם זה אל האוזן. לא להיתקע עם הראש בתוך המחשב. כן להגיב בתגובות גוף קטנות אלייך. דווקא הרופא האלילי שלי, בייחוד בשנים הראשונות, יצר אתי קשר עין הרבה פחות מהממוצע. אחרי שהסברת לו את הסיבה לבואך הוא היה נואם בתגובה ומסתכל למקום אחר. רק בשנה האחרונה התחלתי לראות יותר את העיניים שלו. [וכן - השמועות אומרות שהוא לא רחוק מהספקטרום. למרות שלדעתי זה די קשקוש. אבל אני לא מזהה אוטיסטים ממרחק של שני סנטימטר. בעיני כולם נראים נורמליים...] אז הוא לא יצר הרבה קשר עין, אבל הוא כן הקשיב. ואת הרגשת שהוא קשוב. אולי צריך להתחיל לדבר פחות על קשר עין ויותר על קשר אוזן? לכי תדעי...)}

וזו רשלנות פושעת. כל היחס הזה.
זה גם לתקוע מקלות בגלגלים של עצמו:
אם כל אחת הייתה כמוני ועושה "מה שהיא רוצה", זה היה מוריד את אחוזי ההצלחה לכניסה להריון ומבזבז להם כסף על בדיקות ומעקבים. ככה שיותר הגיוני מבחינתם שהרופא יצפה שאני אעשה מה שהוא אומר...
הבל ורעות רוח.
המשפט הזה כל כך מכעיס אותי, שאין לי מילים לזה בכלל. הרי ידוע שפוריות מושפעת ממצב נפשי. תחושת סכנה, מוד של הישרדות, מורידות את הפוריות. אז א-ב של טיפולי פוריות, עוד יותר מאשר כל טיפול רפואי אחר, זה לתת למטופלות תחושת בסיס של מוגנות ובטחון!!!!
נו, אתם לא רואים את זה??? אפילו שזה מתחת לאף שלכם?
טמבלים.
"Creation of a safe and caring environment may influence a reduction in recovery time and improve posthospital outcomes," write the authors in the Journal of Nursing Administration
(מתוך Nurse behaviour makes patients feel safe. קישור תיכף).
וד"ר פורג'ס עם התיאוריה שלו מסביר מצוין למה: תחושת בטחון מוציאה אותך מתוך הך-וברח, שזה מצב שמנקז את כל האנרגיות שלך להישרדות. תחושת בטחון מביאה אותך למצב פיזיולוגי שמאפשר התנהגות חברתית, למידה, התפתחות והחלמה.

תשמעי, עשיתי למענך חיפוש זריז (מדי) על feeling safe medical situation. צריך לנבור בזה קצת יותר לעומק, אולי עם מילים טיפה שונות, אבל הנה שני דברים:
Nurse behaviour makes patients feel safe
Patients must be helped to feel safe in a healthcare setting
מתוך זה, משהו שאהבתי במיוחד:
Levenson (2007) acknowledged that a traumatic hospital experience could precipitate incidences of PTSD or psychological distress, but healthcare acquired trauma often goes unacknowledged or is minimised by healthcare staff. The idea that patients might be traumatised, not only by illness, but by the manner that care is delivered or managed is an uncomfortable one for patients themselves and for healthcare staff

ויש גם את הספר הזה
:Relational Medicine
Personalizing Modern Healthcare - The Practice Of High-tech Medicine As A Relational Act

אולי תתני אותו במתנה לרופא שלך או למנהל/ת המרפאה...

ואולי, לכל הפחות, הקישורים האלה יעזרו לך להסביר לבעלך מה הבעיה

---

לפי חוות דעת שקראתי באינטרנט, אין שם מישהו מומלץ יותר... דווקא עליו הביקורות תכלס טובות
תראי, חוות דעת אינטרנטיות זו בעיה. את לא יודעת מי כתב את זה ומה הגישה והצרכים שלה.
אני כבר למדתי שאם אני נשענת על המלצות - אלה צריכות להיות המלצות מאנשים שאני מכירה ושבראש שלי. אחרת אני עלולה לקבל המלצה חמה וכנה שהיא בדיוק ההיפך ממה שאני צריכה ורוצה.
נכון שכשיש רופא ממש ממש טוב - רוב האנשים נוטים לזהות אותו ככזה.
אבל עם הבינוניים-טובים - לא בהכרח.
אולי כן יש רופא שיותר יתאים לגישה שלך, ודווקא נשים אחרות לא ימליצו עליו באתר.
כי:
א. נשים אחרות רוצות שיגידו להן מה לעשות, וירגישו לא נוח כשהרופא נותן להן מרחב לדיון. משהו בסגנון "מה אתה שואל אותי? אתה הרופא, אתה צריך להגיד לי". נשים כאלה אפילו עשויות לחוות את הגישה הזאת כ"בזבוז זמן" או אפילו כמערערת בטחון. יאללה, תכלס. זריקות, טיפולים, שיקרה כבר. לא בלבולי שכל.
ב. כל הביישניות והחרדות הולכות אליו, והן בדיוק אלה שביישניות מכדי לכתוב על רופאים ביקורות באינטרנט. אז יש לך מדגם מוטה
ג. בטח עוד משהו שלא חשבתי עליו...

האם יש שם במרפאה לגיטימציה להיכנס לביקור אצל רופא ולהגיד לו "שלום, באתי לדגום אותך"?
ואם לא - האם את יכולה להרגיש את הלגיטימציה הזאת בעצמך, ולקבוע תור עם רופא אחר, עם סיבות מומצאות ושאלות שאת כבר יודעת את התשובה עליהן, פשוט כדי למשש אצלו את הדופק?

[תמרוש_רוש]

לא מבינה איך אפשר לראות ילד בוכה, ולחשוב שפשוט ככה זה. להשאיר אותו בעצבות ובתסכול עם עצמו. לא לגשת מיד. לראות אם אפשר לעזור, ואם לא אז רק לשבת, לחבק, להכיל.
כן.
את נאבקת למען יצירת תחושת בטחון והגנה, גם למענך וגם למען הילדים שלך. המקצועיים והביולוגיים
ואני כל כך אוהבת אותך על זה (())(())(())(())(())

[תפילה_לאם]

[תמרוש_רוש]

בבלוג שאישה קישרה אליו (עם הפוסט על החולים הנוחים), מצאתי סקירה של הספר ילד משלך מבט ביקורתי על העולם של טיפולי פוריות. פרח, אולי זה ממש לא מה שאת צריכה עכשיו... אבל לא יכולתי להתאפק. תתעלמי אם צריך.

[פלוני_אלמונית*]

אני עתירת ניסיון עם רופאי פוריות ומכירה מאוד את התחושה שאת מתארת. אני תמיד הייתי מנסה ללכת עם בעלי כי הרגשתי שאז פחות מזלזלים בי ויותר לוקחים ברצינות.
ממליצה בחום רב על ד״ר יובל בדולח (אולי הוא כבר פרופ׳?) מהר הצופים - בנאדם ורופא מעולה.

[תמרוש_רוש]

בואי באמת נעביר את כל הדיון הזה לדף אחר? הוא מרתק וחשוב בעיני, אבל לא נוח לי שהוא נמצא בבלוג של פרח בית. מרגיש לי כמו דומיננטיות-יתר.

אני מעבירה טנטטיבית לדף חדש, יחסי רופאים מטופלים, את כל הפוסטים מהנקודה שהתחלנו לדבר זו עם זו. את השם נוכל לשנות בהמשך אם צריך.

[פרח_בית*]

אין לי בעיה עם זה שהדיון פה, אבל אפשר להעביר כדי שיהיה דף ייעודי.

קראתי את הדברים ורציתי לענות, אבל כרגע במנוחת מחלה. מנסה לצבור חזרה כוחות.
מקווה לענות בערב או מחר.

בינתיים ממש תודה על התגובות והדיון. מעורר מחשבות.

ממליצה בחום רב על ד״ר יובל בדולח (אולי הוא כבר פרופ׳?) מהר הצופים - בנאדם ורופא מעולה.
תודה!
הסתכלתי באתר של הדסה וראיתי שהוא מקבל בשר"פ. אני לא מבינה בזה, את יודעת מה זה אומר? האם מקבלים החזר מלא מהקופה?
(לא יודעת אם אעשה את כרגע, אבל מבחינת מיקום זה סביר לי, אז זאת יכולה להיות אופציה)

אני תמיד הייתי מנסה ללכת עם בעלי כי הרגשתי שאז פחות מזלזלים בי ויותר לוקחים ברצינות.
מבחינתו זה אומר להפסיד די הרבה עבודה אז לרוב זה פחות מתאים... הוא בא איתי מדי פעם כשיש משהו יוצא דופן.

בשמת ותפילה, תודה

[תמרוש_רוש]

אישה במסע, העברתי את הדיון שהתפתח בינינו לדף אחר. הוא מרתק וחשוב בעיני, אבל לא נוח לי שהוא נמצא בבלוג של פרח בית. פרח, אני לא יודעת אם תסכימי אתי, אבל זה מרגיש לי כמו דומיננטיות-יתר. לא רוצה לתפוס כל כך הרבה מרחב בבלוג שלך על דיון שהוא כבר כללי ותיאורטי - ומאוד מפורט.
מקווה שזה בסדר עם שתיכן.

אני מעבירה טנטטיבית לדף חדש, יחסי רופאים מטופלים, את כל הפוסטים מהנקודה ש{{}}אישה במסע ואני התחלנו לדבר ישירות זו עם זו. את השם נוכל לשנות בהמשך אם צריך.

[תמרוש_רוש]

אה, פרח, הרגע קראתי מה שכתבת. נו, שוין, אני משאירה את המצב כמו שהוא.
ותודה על האירוח @}

אני תמיד הייתי מנסה ללכת עם בעלי כי הרגשתי שאז פחות מזלזלים בי ויותר לוקחים ברצינות.
פלוני, המשפט הזה מעורר בי רגשות מעורבים.
מצד אחד, אני שמחה שיש לך את האסטרטגיה הזאת ושהיא עזרה לך
מצד שני, זה אפילו עוד יותר דורך לי על היבלת שאנחנו מדברות עליה. אז זה המצב? נשים צריכות ליצור מתרס מגן בצורת זכר משפחתי (בעל) כדי שיגן עליהן מהזכר הזר (רופא)?
אם אנחנו לבד לא יקשיבו לנו ולא יכבדו אותנו? רק אם הבעל נמצא שם?
קורע.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני רציתי להציע לבוא עם בן זוג, אבל יותר מההיבט של התמיכה ופחות של ההגנה. בסיטואציות רפואיות מתוחות או מפחידות עבורי אני מגיעה עם בן הזוג שלי כדי שיתמוך בי, יחזיק לי את היד כשהבטן מתהפכת בחדר ההמתנה, ישמע יחד איתי את מה שיש לרופא לומר וילך איתי בסוף הבדיקה לשתות קפה כדי להרגע ולפרוק את המתח. (אצל הרופא אני אסרטיבית, שואלת שאלות ולא ממש מרגישה שצריכה הגנה).
גם אמא או חברה יכולים למלא את התפקיד הזה אבל באופן אישי עבורי, בן הזוג שלי הוא המתאים ביותר, ובייחוד כשזה קשור להריון - מבחינתו זה משהו שגם הוא חלק ממנו ולכן מאוד טבעי לו לבוא.

[אישה_במסע*]

אם אנחנו לבד לא יקשיבו לנו ולא יכבדו אותנו? רק אם הבעל נמצא שם?
כן, אבל אני שמה דגש יותר על ה"לבד" ופחות על ה"בעל". כלומר, במקרה הונקרטי של רופא פוריות יש גם דינמיקה מגדרית, אני בטוחה. אבל לחולי סרטן ממליצים ללכת עם מלווה, ולרוב המלווה היא אישה. יש את זה בתגובות לפוסט על החולים הנוחים שמתים. רופאים מתייחסים טוב יותר לחולים שיודעים שמישהו אחר דואג להם.

ויש גם סיבות אחרות, למשל, אנשים מרגישים פחות בנוח להיות מגעילים כשיש צופים, והרבה פעמים נוכחות של אדם שלישי תמנע הסלמה. לכן, למשל, יש המלצות לאמהות למתבגרים שרוצות לשוחח איתם בנוחות להזמין אותם לשיחה נינוחה בבית קפה. כי בית הקפה ימנע את הסקנדל האפשרי...

יש את זה בתגובות פה אבל אני אכתוב על זה עוד בדף השני.

תמרוש, בטח שאני אסכים - הרי רשמתי בעצמי בפירוש שלדעתי צריך לעבור לדף אחר...
אומנם העברת מההודעה אחת לפני ההודעה בה רשמתי בפירוש שצריך להעביר אותה לדף אחר, אבל עדיף שהיא תהיה שם. אני רק אחזיר לפה את החלק שנראה לי חשוב שיהיה פה:

הוא אמר שלדעתו מנקודת המבט של הרופא (ואני משערת של הקופת חולים בכלל) - אם כל אחת הייתה כמוני ועושה "מה שהיא רוצה, זה היה מוריד את אחוזי ההצלחה לכניסה להריון ומבזבז להם כסף על בדיקות ומעקבים.
שטויות! מכל מיני סיבות שרשמתי באריכות שלא באמת נחוצה כאן ואפשר לקרוא בדף השני, לדעתי, זה לא נכון עובדתית. אם כל אחת הייתה כמוך זה היה חוסך כסף למערכת. והרופא והמערכת היו יכולים להבין את זה בעצמם, לו הם באמת היו מחשבים בזבוז כסף פוטנצאלי, ולא נותנים לדעות הקדומות שלהם להתחפש להיגיון.

[פלוני_אלמונית*]

אני שמחה שיש לך את האסטרטגיה הזאת ושהיא עזרה לך
אסטרטגיה היא ממש ה-מילה. זה נכון שזה מעצבן ולא צריך להיות כך אבל לי זה מאוד עזר. מכיוון שגם תמיד הייתי מאוד מתוחה במפגשים האלו תמיד הייתי שוכחת מה רציתי לשאול ובעלי היה הרבה יותר cool ממני. אגב, זה אולי מוזר להגיד, אבל אותו דבר בדיוק הרגשתי בהמשך הדרך מול האחיות בטיפת חלב. וגם לשם השתדלתי או שהוא ילך לבד או שנלך ביחד. אני מתארת לי שזה גם משהו באובר-רגישות שלי, אבל תמיד הרגשתי שם שעליי נוזפים ושאותו מכבדים. וכל זה כשאני בעצמי בעלת תואר שלישי...

לעניין השר״פ - אני לא ראיתי יתרון בשר״פ בתהליך כי הפרוטוקולים שלי היו פשוטים ולא נדרשה מומחיות מיוחדת (אנחנו היינו בקטגוריית הלא מוסברים) אבל יצא שהגענו לבדולח כמה פעמים כי הוא היה בתורנות באותו יום שקבעו לנו תור. אבל אני די בטוחה שהקופות מחזירות כסף על ייעוץ - תבררי מול הקופה שלך, זה אמור להיות די פשוט.
בלי קשר, כל הרופאים במחלקה שאני נתקלתי בהם היו מצויינים ומקצועיים וגם אדיבים סה״כ. אבל אני מדברת כבר על כמה שנים אחורה אז פחות מעודכנת לגבי מצבת הרופאים שם היום.

[אישה_במסע*]

אני מתארת לי שזה גם משהו באובר-רגישות שלי, אבל תמיד הרגשתי שם שעליי נוזפים ושאותו מכבדים.
אין לי כרגע מחקר בשלוף, אבל זה לא אובר רגישות, זה עובדה פשוטה. באמת נכבדים גברים יותר מנשים, ובהורות הפער הזה בולט ממש. באופן כללי, לחברה יש נטייה להציג נשים בתור אובר-רגישות, כשגבר במצב דומה היה נחשב הגיוני. אין צורך לשתף איתה פעולה בזה @}

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח בית
אני אשים פה רק עוד משהו קטן, חלק מהאסטרטגיה שלי
אני מניחה שהיא יכולה להישמע לא מוסרית אבל לי היא עבדה
להגיע עם שוקולד
או עוגיות
באמת

למדתי את זה ממישהו שהתמודד עם ילדה במצב מאוד רגיש בבית חולים
הוא הקפיד תמיד שיהיה שוקולד זמין על הארונית שלה, והרופאים באו כל משמרת לבדוק מה שלומה.

אני התחלתי מהמזכירות, כי עוד לפני שהייתי מגיעה לרופא כבר הייתי בוכה מהיחס שלהן
אז התחלתי בללמוד את השמות שלהן ולהביא להן שוקולד, כל שבוע. אחר כך המשכתי בטכנאיות אולטרא-סאונד, כי זה היה מגביר בי את תחושבת הביטחון כאשר ערכו את הUS ממש בנחת. לאט לאט ממש התחברתי עם הצוות מסביב, ואז הגעתי הרבה יותר נינוחה לרופא.

אני מציעה לבחון את האפשרות הזו: באיזו דרך את יכולה להפוך את האחות/מזכירה לבת בריתך? אצלי זה מאוד חיזק את תחושת המזוגלות
אני לא מגיעה והמערכת עושה ממני מה שבא לה. אני באה, מדברת, מחייכת, מקשיבים לי.
לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל אולי
ושולחת לך נוכח תחושת המערכתיות. מכירה מקורב כמה היא מצמיתה, מאיימת, מתסכלת...

[אישה_במסע*]

למה לא מוסרית? אם את חושבת שסוכר זה רע אפשר לבחור עוגיות שבעינייך הן לא מזיקות.

[קרן_שמש_צהובה*]

האמת היא ששוקלד זה לא היה עקרוני...
פשוט הבאתי כל פעם משהו: עוגיות, וופלים, יוגורט, אייס קפה,
זה יוצר תקשורת אחרת, וגם עזר שהן יזכרו את השם שלי, ויתנו לי VIP כשהתקשרתי טלפונית...

[אישה_במסע*]

אז למה לא מוסרי?

[פלוני_אלמונית*]

אין צורך לשתף איתה פעולה בזה
לא תמיד את רוצה לשנות את העולם.. לפעמים את רק רוצה לבוא וללכת בלי להתערער.
אני כן חושבת שאני נוטה לקחת ללב יותר מהנחוץ - ללא קשר להיותי אישה או לא. כלומר, בעיני לא לשתף פעולה זה לא לקחת ללב ולא לנסות לשנות את מי שעומד מולי.

[אישה_במסע*]

אה...
שיתוף הפעולה שדיברתי עליו זה לקרוא לעצמך אובר-רגישה. לא לקחת ללב ולא לשנות זה בדיוק מה שנותן לדברים להשאר כמו שהם. שינויים קורים כי אנשים מנסים לשנות.

אשאל אחרת - במה בדיוק את לא-משתפת-פעולה אם את לא מנסה לשנות? איך זה בדיוק מפריע לדינמיקה הנוזפנית? איך זה עוזר לאישה הבאה בתור שינזפו בה?

אני לא אומרת שאת חייבת לנסות לשנות כל אי צדק שאת נתקלת בו. רק מסבה את תשומת הלב שמערכות בעייתיות קיימות כי אנשים משתפים פעולה איתם. שיתוף פעולה שבשתיקה מצד רוב האנשים זה המסד עליו הן ניצבות, ואי שיתוף פעולה יכול לערער אותן.

לספוג בשקט יכולה להיות דרך פעולה עדיפה לאדם קונקרטי, אבל זה לא הופך את זה לפחות שיתוף פעולה עם המערכת.

[פלוני_אלמונית*]

שיתוף פעולה שבשתיקה מצד רוב האנשים זה המסד עליו הן ניצבות, ואי שיתוף פעולה יכול לערער אותן.
מודה שזה לא הדבר הראשון שרציתי לעשות כשנכנסתי עם תינוק בן יומו לטיפת חלב.. את צודקת ברמה עקרונית אבל טיפת חלב איננה הזירה שבה רציתי לצאת למלחמה הזו. choose your battles וכל זה. מבחינתי זה פשוט ביקור שצריך לעשות עליו וי ולשלוח לשם את בעלי היה מבחינתי הדרך היעילה ביותר.

[אישה_במסע*]

מבחינתי הדרך היעילה ביותר.
כאמור לספוג בשקט יכולה להיות דרך פעולה עדיפה לאדם קונקרטי ואף אחת לא יכולה להיות במלחמה מתמדת - וזה גם לא דרך מוצלחת במיוחד לחיות בעיניי.

אני רק מספרת למי שכן רוצה לשנות קצת לטובה איזה מוסד ויש לה כוח לכך, שגם אי שיתוף פעולה זה דרך לגיטימית וחשובה לעשות את זה.

[תמרוש_רוש]

אז למה לא מוסרי?
אולי כי זה מרגיש קצת כמו שוחד, או מניפולציה.
אבל אני מסכימה אתך, קרן שמש. זה מחווה של יחס, וזה עוזר לאנשים לעצור את האוטומט שלהם ולהסתכל עלייך כעל בנאדם. להתבונן בך ולזכור אותך.
עצוב שאת (אני, כל אחת) צריכה לטפל ברופאים שלה לפני שהם יטפלו בה. אבל אם זה המצב, ואם אנחנו יכולות לעשות את זה וזה קל וזמין - הבה נטפל בהם...

[פרח_בית*]

אז הבוקר הגיעה הווסת. 42 יום אחרי הווסת הקודמת. בערך מה שחשבתי שיהיה (האמת, חשבתי שהיא תגיע בשישי..יותר נכון קיוויתי).

סיכום לעצמי של מה היה במחזור הזה:
המחזור הקודם היה ארוך מאוד, בערך 5 חודשים... הגיע אחרי דיקור ותמציות ואולי 3 שבועות של מצב רוח זוועתיים.
ב-20/9, ערב ראש השנה, התחילה הווסת. נמשכה בערך 4 ימים כואבים מאוד.

אחריה, התחיל בערך חודש ממש טוב. הרבה אנרגיות, שמחה, מוזיקה, טיולים, הרבה זמן טוב עם בעלי.
לפני שבועיים הייתה אזכרה לאבא, ובערך באותו זמן התחילו שיבושים בשינה. יותר משבוע התעוררתי כל לילה לשעה-שעתיים לפחות.. הייתי עייפה כל הזמן.
שבוע שעבר היו יומיים של מצב רוח עצבני במקצת, אבל הם נרגעו די מהר. בלי דיכאונות, רק קצת חוסר שקט ועצבנות.
אחריהם, 5 ימים של מחלה, מעין התקררות וחולשה. בשלושה מהם הצלחתי לתפקד וללכת לעבודה (ולהימרח על הספה מיד כשהגעתי הביתה...), ואז יומיים בסופ"ש שנחתי. גם השינה הסתדרה. מתישהו שם התחיל גם גודש בשדיים והם נהיו ממש כואבים, אני צריכה לזכור תמיד לשים לב לזה כסימן שבטוח כבר היה ביוץ, זה הסימן הכי וודאי שתמיד מופיע.
בראשון בבוקר כבר קמתי בטוב.
בשני בבוקר התחילו מעט כאבי בטן, כבר היה ברור שהווסת מתקרבת.
אתמול כבר חשבתי שזהו, עוד רגע זה מתחיל. בצהריים כבר ממש כאב וחזרתי הביתה למנוחה במיטה.
אבל הדימום החליט להחזיק בפנים עוד קצת...
הלילה התעוררתי ב-5 בערך, לשירותים ועם קצת כאב בטן. נרדמתי בערך ב-6 לחצי שעה עד שהשעון צלצל.
קמתי בתכנון ללכת לעבודה (הייתי באיזו אשליה שהווסת תעבור ממש בקלות ובטוח אסתדר עם זה). אבל התחיל הדימום, והכאב התגבר לאט לאט אז הבנתי שאני נשארת בבית.

בשארית כוחותיי החלטתי קצת לארגן את הבית, כדי שאם כבר אני הולכת להיות במיטה ביומיים הקרובים לפחות שמסביבי יהיה נעים ומסודר. אז שטפתי כלים, הורדתי את הכביסה שהתייבשה, סידרתי כמה ערימות שהיו בסלון ובחדר.

עכשיו הבית נעים סך הכל ואני במיטה. אולי רק אקפל את הכביסה עוד מעט.
משתדלת לזכור לא לאכול יותר מדי, כי זה תמיד נגמר רע... בינתיים אכלתי רק תפוח ירוק.
מחר בערב חתונה של חברים קרובים, אני צריכה שהכאב יעבור עד אז.. או שאקח אקמול למרות שממש מעדיפה שלא.
וזה אומר שביום ראשון אני אצל הרופא, מתחילה... חוששת מזה מאוד אבל מקווה שזה יעבור בסדר. בשני כנראה אלך לדיקור וגם ביקשתי ממנה שתכין לי תמצית שתעזור לי להתמודד עם מצבי הרוח.

וגם ביקשתי מהאחראית עליי בעבודה שתדבר עם המנהל כדי שיהיה לי אישור גורף לאחר כשאני צריכה (ביקשתי שתגיד לו שיש לי מצב רפואי.. היא עצמה כן יודעת על הטיפולים), כי לא רציתי שזה יהיה גורם לחץ נוסף (הם קצת מציקים על איחורים ושינויים בשעות, ולא התחשק לי שבסוף כל חודש כשהמזכירה עוברת על הדוח שעות היא תתחיל לתשאל אותי על כל פעם שאיחרתי או החלפתי שעות או ימים...).

מקווה שזאת תהיה תקופה קלה. שאצליח לשמור על המצב רוח, על האנרגיות, על עצמי ועלינו תוך כדי.
ושנזכה לראות תוצאות חיוביות במהרה.

[אמא_של_מוש*]

נזכרתי כמה האחות חמודה, וכמה מזל שעיקר התקשורת היא מולה, ואותו אני רואה רק פעם בחודש או יותר.
מזדהה עם כל מילה!
אחרי שנה של טיפולים אני והאחות כבר ממש התחברנו וזה היה נקודת אור גדולה (היינו מתחבקות ומדברות מלא, הייתי חופרת לה ושואלת מיליון שאלות וכשהקשר העמיק היא גם היתה נכנסת איתי לרופא ויוצרת בפגישה אווירה ממש נעימה). מחזקת את העצה שניתנה לך להתחבר לאחות, היא יכולה מאוד לעזור לך ולתמוך בך בהמשך הדרך.

_מקווה שיקרה נס.
ואם לא – מקווה שהטיפולים יעבור בקלות ובמהירות ונזכה במה שאנחנו כל כך מחכים לו._
הלוואי הלוואי הלוואי!
אמן!

[פרח_בית*]

וד"ר פורג'ס עם התיאוריה שלו מסביר מצוין למה: תחושת בטחון מוציאה אותך מתוך הך-וברח, שזה מצב שמנקז את כל האנרגיות שלך להישרדות. תחושת בטחון מביאה אותך למצב פיזיולוגי שמאפשר התנהגות חברתית, למידה, התפתחות והחלמה.
כל כך מרגישה את זה בעבודה, עם הילדים.

_בתכלס - הרופא שלך עמל קשה כדי לייצר אצלך תחושה של מחסור בבטחון וערעור עצמי.
בתכלס - את מפחדת מהרופא שלך.
והוא מתחזק את הפחד הזה בפועל, בהתנהגות שלו. בכך שהוא לא נותן לך מרחב קיום רגשי. בזה שאין אצלו דיון, אין אצלו הכרה ברצונות, אין ייסוד של יחסי אנוש. אין הקשבה. אין קשר עין._
אם רק זה היה הוא . אבל מדובר כמעט בכל רופא שהייתי אצלו בחיי. התיאור שלך את הרופא האוסטרלי שלך, כל כך זר עבורי. לפעמים כמעט ולא מצליחה לדמיין את הסיטואציות שאת מתארת בבלוג שלך... כאלה שיחות, כזאת הקשבה, כזאת תקשורת. יכולה לספור אולי על יד אחת (של ציפור... 2-3 אצבעות) את מספר הרופאים הנעימים שפגשתי... ומדבור על רופאי משפחה, אורתופדים, רופאי נשים, אפילו רופאי שיניים. כולם לא ממש נחמדים, גם אלו שנחמדים יחסית, תכלס רוצים שפשוט אתן להם לעשות את העבודה שלהם...
אולי בגלל זה כל כך קשה לי לחשוב על לנסות ולחפש ולהחליף ולדבר עם מנהל המרפאה או עם הרופא כדי שישתנה ויבין וכו'.. מציאות אחרת לא ממש מוכרת לי ואני לא יכולה לדמיין מצב שאצליח ליצור אותה...

תראי, חוות דעת אינטרנטיות זו בעיה. את לא יודעת מי כתב את זה ומה הגישה והצרכים שלה.

אלו חוות דעת על שני רופאי הפוריות הנוספים במרפאה:
"בהתחלה עשתה עלי רושם קצת מפחיד (היא לא הבנאדם הכי חם בעולם...), אבל אחרי כמה פעמים, ואחרי שהיה נושא מסויים שהלחיצו אותי בסקירה והיא הייתה היחידה שהסכימה להרגיע אותי (ואפילו בצורה נחמדה...)"

"לא ללכת אליה, הרבה בנות נכוו ממנה"

מבאופן - "יש לה גישה קצת מתנשאת בעיני, מסוג הרופאים שלא ממש מסבירים, אלא אם כן את מתעקשת לשאול."

"הוא לפעמים מוציא את העצבים על המטופלת ולפעמיים מאוד נחמד תלוי במצב הרוח שלו "

"רופא מתנשא, ציני ומגעיל. כשהייתי אצלו הוא בקושי ענה לי על שאלות, הייתי ממש צריכה לחלוב ממנו מידע בסיסי. מאוד לא מומלץ לבקר אצלו כשהוא במצב רוח רע..."

"איש מתנשא ויהיר שבחיוך מאוזן לאוזן, לא מהסס לומר דברים ארסיים ביותר."

אלו חלקי משפטים, ויש כאלה שכתבו גם דברים טובים, אבל זה הלחיץ אותי מספיק כדי שלא יתחשק לי לנסות...

האם יש שם במרפאה לגיטימציה להיכנס לביקור אצל רופא ולהגיד לו "שלום, באתי לדגום אותך"?
אז לפי חוות הדעת האלה, אין שם ממש את מי...
אבל זאת גישה שכן נקטתי בה כשבחרתי לי רופאת משפחה. הלכתי לשלושה רופאים שונים במרפאה, כמו שאת מציעה תמיד, עם איזה תירוץ קטן (בקשה להפניה לבדיקות דם וכו'). השניים הראשונים היו נחמדים סך הכל, אבל הרגשתי שמשהו לא מתאים לי (אחת הייתה נחמדה מדי, שאלה הרבה יותר מדי שאלות מבחינתי, והשני לא זוכרת בדיוק). השלישית הייתה מקסימה וחמודה, ומאז היא הרופאה שלי.
יצא לי כמו זהבה ושלושת הדובים...
בכל מקרה, מאז כבר עברתי פעמיים דירה, המרפאה בכלל לא קרובה אליי ולא בדרך שלי לשום מקום, אבל אני לא רוצה לעזוב אותה, וגם ככה אני לא מגיעה לשם כמעט אף פעם... בדיקות דם עושה במרפאה אחרת. עם הרופאה אני בקשר או בטלפון או פשוט דרך המזכירות במרפאה, משאירה לה בקשות (לרוב - בדיקות דם או ימי מחלה...).
היא תמיד מסכימה, לא עושה סיפור מכלום, ושפעמים שכן הייתי צריכה משהו מעבר הייתה מאוד חביבה וחייכנית ועניינית. לא מרגישה שאני צריכה לחשוש ממנה...

מצד שני, זה אפילו עוד יותר דורך לי על היבלת שאנחנו מדברות עליה. אז זה המצב? נשים צריכות ליצור מתרס מגן בצורת זכר משפחתי (בעל) כדי שיגן עליהן מהזכר הזר (רופא)?
אני לאחרונה חושבת על זה הרבה, על העניין של המקום של גבר כמקור סמכות, כשדמות שמקשיבים לה, שמדברים איתה אחרת. זה עלה שאיזו סיטואציה בעבודה, באופן שמאוד בולט לי ולעוד חברה, ודי מוציא אותנו מדעתנו...
וגם מרגישה את זה עם בעלי לפעמים, ואפילו אמרתי לו את זה אתמול - שלפעמים אנשים יקשיבו לו יותר פשוט כי הוא גבר (זה מבלי להוריד מהערכה שלי אליו ולדרך שבה הוא מבין סיטואציות שונות ויודע לדבר באופן מתאים שיעודד הקשבה ושיתוף פעולה. בנוסף לכל אלו, יש גם את זה שהוא גבר, ואת הקול שלו, שגם אם ממש אנסה לא ייצא לי כזה..).

גם אמא או חברה יכולים למלא את התפקיד הזה אבל באופן אישי עבורי, בן הזוג שלי הוא המתאים ביותר
מתישהו המדקרת שלי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תצטרף אליי אל הרופא.
בסוף הרגשתי שזה פחות מתאים לי, אבל דווקא יכול היה לספק תמיכה טובה (לפעמים אני מפנטזת שהיא תהיה איתי בלידה כשיגיע הזמן...).

מכיוון שגם תמיד הייתי מאוד מתוחה במפגשים האלו תמיד הייתי שוכחת מה רציתי לשאול ובעלי היה הרבה יותר cool ממני.
אצלנו ממש הפוך... הוא תמיד שוכח מה לשאול בסיטואציות כאלה וחוזר עם רבע מהמידע שהוא תכנן להשיג. אני דווקא זוכרת בדיוק מה לשאול, וגם שואלת לרוב. רק לא תמיד מצליחה לקבל מענה, או שצריכה לשאול 3 פעמים עד שמקבלת, או שמקבלת אותו באופן שמעצבן אותי...

אני לא ראיתי יתרון בשרפ בתהליך כי הפרוטוקולים שלי היו פשוטים ולא נדרשה מומחיות מיוחדת
גם אצלנו, זאת הסיבה שאני לא מעוניינת ברופא פרטי (שיגיד לי בדיוק אותו הדבר, אולי עם קצת יותר חיוך, ובהרבה יותר כסף...).
בלי קשר, כל הרופאים במחלקה שאני נתקלתי בהם היו מצויינים ומקצועיים וגם אדיבים סהכ.
באיזו קופה את? תוהה איך בכלל מראש אני מגיעה למרפאה שם... אני בכללית וככל הידוע לי אין להם מרפאה נשים בהדסה.


_אני מציעה לבחון את האפשרות הזו: באיזו דרך את יכולה להפוך את האחות/מזכירה לבת בריתך? אצלי זה מאוד חיזק את תחושת המזוגלות
אני לא מגיעה והמערכת עושה ממני מה שבא לה. אני באה, מדברת, מחייכת, מקשיבים לי._
נשמע ממש מעניין, אני יכולה לדמיין את בעלי עושה את זה למשל. אבל את עצמי פחות.. לא מרגישה בנוח עם להביא משהו אכיל (לא מבחינה מוסרית... סתם נראה לי שאתבייש להוציא ולהציע...). מבחינה חיוך וכו' אני חושבת שאני כן חביבה אליהן, עם האחיות והטכנאיות אולטרסאונד ממש סבבה לי. המזכירות - אחת בסדר ואחת לא. אבל יש לי ממש מעט קשר איתן, חותמות לי על הדף פעם אחת בכל ביקור, זה לוקח שניה ואין אינטראקציה מעבר.
רק הרופא.. ואיתו אני לא ממש מצליחה להרגיש מספיק בנוח כדי לצאת מהמעדה המתגוננת ולחשוב על פיתרון אחר... יש למישהי רעיון פרקטי?

עצוב שאת (אני, כל אחת) צריכה לטפל ברופאים שלה לפני שהם יטפלו בה. אבל אם זה המצב, ואם אנחנו יכולות לעשות את זה וזה קל וזמין - הבה נטפל בהם...
זה לא קל וזמין לי...
וגם מרגישה שאין לי כל כך אנרגיות לנסות לשנות אותם. אי אפשר פשוט לקבל רופא מוכן מהמפעל?

לא תמיד את רוצה לשנות את העולם.. לפעמים את רק רוצה לבוא וללכת בלי להתערער.
ממש מסכימה עם זה.
כשאני בעבודה למשל, יש לי כוחות ואנרגיות ומוכנות לנסות להפוך ולשנות ולהזיז. כשזה לטובת הילדים זה יותר קל לי, אבל גם כשזה לטובתי אני מצליחה (למרות שזה דורש ממני יותר מאמץ...).
אבל כשאני מגיעה למרפאה, במצב הרגיש שאני נמצאת בו, סביב נושא שהוא מאוד מאוד רגיש עבורי ומערער אותי מאוד, אני לא מצליחה לחשוב על שינויים מערכתיים. אני רוצה רק להצליח לעבור את התקופה הזאת (שגם ככה מרגישה אינסופית) כמה שיותר בטוב ומהר.

[תמרוש_רוש]

קודם כל
קראתי הכל בעיון. @}

רק הרופא.. ואיתו אני לא ממש מצליחה להרגיש מספיק בנוח כדי לצאת מהעמדה המתגוננת ולחשוב על פיתרון אחר... יש למישהי רעיון פרקטי?
אני לא יודעת אם יש לי, אבל יכולה לנסות
את זקוקה לתחושה שאת כעיקרון שולטת במצב ויכולה לנהל משא ומתן עם הפוץ הזה ולצאת ממנו מחוזקת.
הדבר היחיד שעולה לי בראש עכשיו - הספר "אמור "לא" ואל תרגיש אשם".
אני לקחתי משם את טכניקת התוכי החוזר על עצמו, שמאוד עזרה לי כמה פעמים.
את מתפקסת על מה שאת רוצה להשיג (אם זה מידע או הבהרה של המצב), את מנסחת לעצמך את זה במשפט-שניים, ואז את יושבת וחוזרת על עצמך שוב ושוב, בנעימות, כמה שצריך, עש שהצד השני קולט את המסר.

המסר יכול להיות משהו טכני כמובן (אצלי זה היה "הרגל הזאת עדיין לא בסדר" במפגש עם אורתופד), אבל אולי הוא יכול להיות משהו בסגנון של "אני מצפה ממך שתקשיב לטיעונים שלי, זה חשוב לי" או כל היגד אחר שמצליח לקלוע לגרעין של מה שאת רוצה ממנו, ושפחות-או-יותר ריאלי לבקש ולדרוש.

אבל אני לא בטוחה... אולי פשוט תקראי את הספר? הוא עתיק, אבל עדיין רלוונטי. לא נס ליחו.

[פרח_בית*]

הרגל הזאת עדיין לא בסדר
את זה אני יכולה לדמיין את עצמי עושה.
אבל את זה אני מצפה ממך שתקשיב לטיעונים שלי, זה חשוב לי ממש לא...
צריכה קצת לחשוב מה כן מתאים, אולי איזה משהו באמצע.
חושבת שאולי בגלל שפה אני בעצם רוצה לוותר על חלק מהטיפול, ולא לקבל בדיקות/טיפול, זה יותר מורכב עבורי.
במקרה שתיארתי בדף השני על האורתופד והפריצת דיסק, היה לי יותר קל לעשות את זה - כי מה שרציתי זה לקבל הפניה לבדיקה.
אבל כשהמקרה הפוך, הרופא רוצה שאעשה משהו ואני לא רוצה, מרגישה שיותר קשה לי להגיד את ה"לא".

הספר "אמור "לא" ואל תרגיש אשם". נשמע ספר שאני ממש צריכה...

ולחשוב ששנה שעברה כל השנה דיברתי עם איזה סייעת שלא הצליחה להגיד לא לכלום, כדי לשכנע אותה שזה ממש לגיטימי שהיא תגיד לא, ומה אכפת לה בכלל מאחרים?
אפילו נתתי לה דוגמה של ילד מהגן, שלמד להגיד לא, ומאז היה בוכה הרבה פחות. פשוט כל פעם שמשהו היה מעצבן אותו היה זורק לאוויר "לא, לא ,לא". זה היה מקסים לחלוטין.


נראה לי בעיקר מתבאסת כרגע מזה שזה בעצם דורש ממני כאן עבודה עצמית.
וממש לא מתחשק לי לעשות אותה... בטח לא כרגע, כשיש משהו יותר נקודתי שמלחיץ אותי (התמודדות עם עצמי כשאני על הורמונים... יותר מפחיד מכל רופא... )
לא מזמן מישהי פתחה דף על טיפולים נפשיים או משהו, והתבאסה על כמה עבודה עצית יש כל הזמן שצריך לעשות והיא לא נגמרת... אז ככה אני מרגישה.
כל הזמן אומרת לעצמי, שאם כבר מחכים כל כך הרבה זמן, אז לפחות ניצלתי אותו לגדול ולהתפתח, להכין את עצמי טוב יותר, לקבל יותר ביטחון ואסרטיביות ולמצוא את עצמי.
ולא ייאמן בכמה פינות וחזיתות יש עוד המון מה לעשות.
אבל אולי כרגע זה לא הזמן...
בגלל זה חשבתי אולי פשוט להעביר את עצמי לmode "ילדה טובה", ללכת לפי הפרוטוקול, לקחת מה שצריך, אלא אם ארגיש שזה ממש לא מתאים לי. ולראות מה קורה...
מרגישה שאני גם קצת עושה את זה בשביל בעלי, שמאוד תומך בזה שאני עושה מה שמתאים לי ובקצב שלי, אבל ההמתנה סך הכל מטריפה אותו, ואני יודעת שקשה לו עם זה שבעצם זה לא תלוי בו, ואין לו כל כך איך להשפיע על מה שיקרה...

[פרח_בית*]

אוף אני רעבה אבל ממש נמנעת מלאכול...
ניסיתי קצת, פרוסה עם גבינה, והבטן מחורפנת עד עכשיו (כבר יותר משעתיים...).
זה אחד הדברים המבאסים בווסת שאני לא בוכה בה מכאבים... כשאני במצב רוח נוח אני חושבת על אוכל P-:

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח,
אין לי משהו חכם לומר לך
רק משתפת שאני עוקבת אחריך בדריכות, באהבה גדולה ובהרבה תפילה
שולחת

[תמרוש_רוש]

_נראה לי בעיקר מתבאסת כרגע מזה שזה בעצם דורש ממני כאן עבודה עצמית.
וממש לא מתחשק לי לעשות אותה...
כל הזמן אומרת לעצמי, שאם כבר מחכים כל כך הרבה זמן, אז לפחות ניצלתי אותו לגדול ולהתפתח, להכין את עצמי טוב יותר, לקבל יותר ביטחון ואסרטיביות ולמצוא את עצמי.
ולא ייאמן בכמה פינות וחזיתות יש עוד המון מה לעשות._
כן (())(())

בשורה התחתונה: תעשי מה שטוב לך.
אני סומכת עלייך שתדעי
@}

[פרח_בית*]

קרן שמש, אמא של מוש ותמרוש - תודה

אתמול היינו בחתונה. בניגוד להרגלי, לקחתי אקמול. הרגשתי יחסית בסדר אבל שיהיה לי קשה להחזיק את עצמי כל האירוע, ושאין מה לדבר בכלל על ליהנות... אז לקחתי כדור אחד לפני ועוד אחד באמצע. והיה ממש בסדר. לא הרגשתי מאה אחוז, אבל לא כאב לי בכלל, ואפילו הצלחתי לרקוד וליהנות.

הבוקר כבר קמתי בטוב.
עייפה ועם רצון עז לנוח. כמעט והתפתיתי לחזור למיטה ולשבת מול המחשב, אבל חשבתי שאולי רגע לפני רק אארגן כמה דברים בבית. ואולי אשטוף כלים, ואז קצת לנקות אבק. וככה הצלחתי לנקות את הבית, אפילו יותר ממה שתכננתי להיום (סידרתי איזו שידה בחדר שקצת התבלגנה לאחרונה).
אחרי זה חשבתי שאלך לנוח, ובהמשך היום אולי אבשל קצת.
ואז חשבתי שאולי רק אכין את הבצק ללחם שיספיק לתפוח. ואז רק ורק ורק, בסוף הכנתי לחם, בורשט, סלט כרוב, ירקות בתנור ועוגיות. שטפתי כלים וארגנתי את המטבח.

היינו בארוחת ערב משפחתית, ועכשיו כשחזרנו עוד קיפלתי כביסה ופיניתי כלים יבשים.
וכמו העבודה העצמית שלא נגמרת, גם זה פשוט אין סופי... (וזה עוד כשאנחנו רק שני אנשים בדירת 2 חדרים...)
מחר אני רוצה "רק" להתקין את הטיימר לדוד שבעלי קנה סוף סוף (אחרי ששוב שכחתי אותו דולק אלוהים יודע כמה שעות...), להחליף נורה בחוץ, לתלות את המתלה למעילים שמחכה כבר מלא זמן,
לסדר כמה דברים בגינה - לשתול פסיפלורה שאבא של בעלי הביא לנו (הרבה זמן תכננתי לשתול כדי שתטפס על הגדר העקומה שנראית לא משהו...), וקני סוכר שאולי יגדלו בתור גדר נוספת, ולהחליף עוד כמה עציצים שמתו ולנקות ולסדר קצת, משהו שלא עשיתי הרבה זמן.
אה וגם להחליף חורף קיץ בארון, ולסדר את הארון הפינתי במטבח שמתבלגן כל רגע... ועוד כל מיני.

וגם לתרגל הרבה יותר יוגה.
אני מרגישה שזה עושה לי כל כך טוב, מעבר לרעיון הכללי של תנועה וכו'... שזה פשוט מניע אצלי את המערכת ההורמונלית בכיוון הנכון, וזה ממש קריטי שאני אתרגל כדי לשפר את התנהלות המחזור שלי..
מרגישה שכל זמן שאני דוחה ודוחה, זה פשוט מורח את המחזור שלי על פני יותר זמן ומשבש אותו.
השבוע למשל, הווסת כבר הייתה אמורה להגיע, והתעכבה. ובשיעור ביום ראשון, בערך 10 דקות אחרי תחילת השיעור התחלתי להרגיש את הבטן, והיה לי ברור שהווסת תגיע תוך כמה ימים... כלומר, יש תנוחות שממש מזיזות שם את העניינים.
אני מצליחה בערך פעם, לפעמים פעמיים בשבוע, לתרגל 10 דקות בבוקר לפני העבודה. הייתי רוצה ממש לעלות את זה, גם מבחינת תדירות וגם מבחינת זמן תרגול. זה תלוי גם באיזו שעה אני הולכת לישון/נרדמת/האם התעוררת בלילה ובהמשך לכך מתי אני מצליחה לקום מהמיטה. אם אני קמה מאוחר מדי, אני לא מספיקה לתרגל כי צריכה לצאת כבר לעבודה.

מקווה שמחר יהיה גם יום מנוחה, אבל גם שיהיו לי אנרגיות להספיק כמה מהדברים שברשימה. בעיקר הייתי רוצה לקום עם אנרגיות לעבוד קצת בגינה, מזג האוויר נעים עכשיו ונראה לי שיהיה נחמד לנצל את זה.
וכמובן לתרגל, אם אפשר אפילו תרגול ארוך (היתרון של יום שבת).

לילה טוב ושבת שלום.

[תמרוש_רוש]

[פרח_בית*]

צריכה המון חיבוקים.

הייתי הבוקר בקופת חולים. אתמול בערב התחיל להיות לי קצת קשה עם זה, אבל עשיתי לעצמי הכנה, שזה בטח יהיה רק בדיקות, הכנה לתהליך וזריקות נתחיל בטח רק אחרי שיגיעו התוצאות. שאני לא צריכה לראות את הרופא, רק את האחיות. שאני אקום מוקדם, אגיע מוקדם ואהיה חזרה בבית בסביבות 9, ככה שיהיה לי מספיק זמן לנוח לפני העבודה.

אז קמתי קצת אחרי שתכננתי, הגעתי ב7:40. לא היה תור נוראי, אבל כן כבר היו נשים במרפאה (נראה לי שביום ראשון יש יותר, יש ימים שאני באה ויש רק עוד 2-3 חוץ ממני).
התחלתי מבדיקות דם. אבל מסתבר שאין להן את המבחנות גם לבדיקות הכלליות ו"חבל שלא אמרת מראש, היינו אומרות לך ללכת להביא מלמטה".

אחרי זה חיכיתי קצת לאחות (זאת הנחמדה), שאמרה שאני אלך לאולטרסאונד, ואז אכנס לרופא. התבאסתי...

הלכתי לאולטרסאונד. בדרך נתקלתי בשתי נשים שאני מכירה, ולא התאים לי לומר להן שלום אז התחמקתי בעדינות (אחת דווקא חמודה ממש, וחשבתי שאולי יתאים לי דווקא להגיד שלום ואולי לתת חיבוק... והיא גם יודעת על המצב פחות או יותר... אבל היא בדיוק דיברה עם איזו מזכירה והחלטתי שזה יותר מדי לי הבוקר אז וויתרתי).

בדרך כלל הטכנאיות ממש נחמדות, אבל זאת הייתה.. אוף.. נכנסתי, היא יצאה לכמה סידורים. חזרה, דיברה בטלפון, אמרה לי להתארגן מאחורי הוילון. נכנסה עם הטלפון והמשיכה בשיחה שלה, כשהיא מעליי ומכינה את דברים (שיחה אישית, כן?). רגע לפני שהתחילה את הבדיקה אמרה בטלפון שהיא כבר תחזור אליהם (לפחות זה..מזל שהחברה שלה מהצד השני לא נכחה בבדיקה עצמה, שהיא בדיקה פנימית כן? פחות מתאים לי קהל...)

משם הלכתי לבדיקות דם במרפאה הרגילה.
באתי להוציא מספר, אבל זה הוציא לי אוטומטית מספר לרופא... ידעתי שייקח זמן עד שאגיע אליו, אז ניסיתי להתקשר להגיד להם שלא יקראו בינתיים. היא לא ענתה ולא היה לי כוח לעלות קומה. פשוט נשארתי לחכות בתור.
חיכיתי יותר מחצי שעה. בסוף נכנסתי, יש 4 נשים בחדר... שתיים שאמרו שהן סטודנטיות וביקשו אישור להישאר. אחת שזיהיתי ממקודם, כשהיא שאלה את האחיות לאיפה ללכת כי היא לוקחת דמים חדשה (כבר נשמע מהנה). ואחת שמדריכה אותה, קצת מחלקת לה הוראות (דווקא הייתה נחמדה אליה), וקצת מדברת בטלפון, עם הבת שלה ואני לא יודעת עם מי עוד... בזמן שההיא מסתבכת עם כל המבחנות, מנסה להבין מה שייך למה. מדי פעם ההיא עם הטלפון קמה ועוזרת לה, מוציאה איזה מבחנה "את רואה? זה חום חרדל", ולבת שלה "אבל הרי בשביל זה הערתי אותך ב7, למה כל בוקר אותו דבר?"... ואז הלכה לעשות חיסון לאיזה מזכירה שבאה וביקשה ממנה. השאירה אותי לבד עם הלוקחת דמים החדשה.
אז היא עבדה מסודר ומאורגן, אבל זה לקח המון זמן וכבר היה 9...
המחט קצת כאבה, אבל סך הכל סביר, בהחלט רואים את חוסר הניסיון כי עכשיו בחור הזה יש הרבה יותר כחול מאשר בחור השני, איפה שלקחה ממני את הדם שעה קודם האחות המנוסה במרפאת נשים.

משם בכיף גדול המשכתי לרופא...
אבל - המספר כבר לא עובד. אז הלכתי למזכירה אחת, ואז לאחרת. והיא בדקה במחשב במשך איזה 5 דקות עד שזה הסתדר. ואז חיכיתי לרופא.
יצאה ממנו מישהי, ואמרה - למי שמחכה אליו, הוא רופא מעולה, ממש מקסים.
לידי ישבה מישהי, ואז באה האחות של המרפאת פוריות ונתנה לה חיבוק וחיוך גדול, והיא ליטפה לעצמה קצת את הבטן. ועצרתי את הדמעות חזק וניסיתי להסתכל חזק חזק בטלפון כדי לא לראות כלום מסביבי.

חיכיתי בערך חצי שעה עד שנכנסתי אליו. הצלחתי להישאר רגועה. החלטתי שאני אגיד כמה שפחות, רק מה שהוא ישאל. שאני באה רק כדי שהוא יגיד לי מה לעשות ואני לא נעלבת או כועסת מכלום.
עד שהגיע תורי. נכנסתי, והוא שאל אם יש לי תיק. אמרתי שהאחות אמרה למזכירה להכניס אותו אליו מקודם. הוא יצא לבדוק, חיפש וחיפש, ואז חזר "עם מי תיאמת שתבואי היום?".
"אמרת לי לבוא ביום ב-3-4 של הווסת, היום היום החמישי אז באתי, כי אתמול היה שבת.."
"אין לך תיק, אין לי מה לעשות בלי תיק. למה לא תיאמת שתבואי היום?"
לא כל כך ידעתי מה לענות.. הם אמרו לי בפירוש לבוא בווסת, לא אמרו לי לתאם.. ודווקא ניסיתי להתקשר ביום חמישי, אבל לא ענו לי...וגם אני זוכרת שכשהייתי לפני שבועיים, האחות ביקשה מהמזכירה שתזמין את התיק שלי מהארכיון.
המזכירה נכנסה להגיד שהתיק יגיע מהארכיון עוד יומיים-שלושה. הוא אמר עוד כמה פעמים שאין לו מה לעשות בלי התיק (אוף מה נסגר איתם? למה לא הכל במחשב??? באיזה שנה אנחנו...), ולמה לא תיאמתי.
כתב כמה דברים, שאל כמה שאלות. ועוד פעם הייעוץ הגנטי - את יודעת שאת נשאית של SMA? כן, עשינו בדיקות ובעלי לא וכו' וכו' (אותה שיחה שניהלנו לפני שבועיים).
לא אמרו לכם שאולי גם ההורים שלו צריכים להיבדק? אתם חייבים ייעוץ גנטי, אי אפשר להתחיל ככה.
לא, אף אחד לא דיבר על זה שהם ציריכם להיבדק. אבל כבר היינו בייעוץ, וכבר התחלנו טיפולים לפני שנה.
אמר שנלך לייעוץ, "ואולי עוד נספיק להתחיל החודש".
אני כבר על סף בכי, בעיקר בכל פעם שהוא שואל שוב עם מי תיאמתי ואיך אי אפשר בלי תיק, ואיפה הדפים של הייעוץ של בעלי ואי אפשר ככה.

הלכתי לקבוע תור. יש אפשרות בשלישי הקרוב ב-10:30.
טוב תקבעי. לא רגע.. יש לי ישיבות עם הורים בגן.. אני לא יכולה להפסיד...
התור הבא רק ב-21/11.
טוב תקבעי.

גם ככה אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מתחילה ככה טיפולים, בלחץ הזה, עם הרופא שנובח מעליי כל הזמן...
אז יצאתי על סף בכי.

התקשרתי לבעלי לספר לו מה היה.
בגן בדיוק התחילו יום הולדת של אחד הילדים, אז קפצתי לראות (זה ממש קרוב למרפאה).
הילדים צחקו הרבה והזה היה יפה. חיבקתי אותם חזק. אחרי זה עליתי לפגוש חברה, היא נעלמה לי, אבל בסוף יצאה רגע כדי להגיד לי שלום. ביקשתי ממנה חיבוק. התלוננתי לה על הרופא והיא ממש טובה בלחזק ולהגיד שנכון והוא ממש גרוע...
נסעתי הביתה עם דמעות בעיניים, דיברתי עם אמא שלי בדרך.
הגעתי ולקחתי לי מהר חלב ועוגיות (מזל שהכנתי לי ביום שישי).

בינתיים ההחלטה שהחודש אני ממשיכה עם המדקרת והתמצית.
אלך לייעוץ הגנטי ואראה מה הם אומרים.
אבדוק לגבי הרופא בשר"פ שהפלונית החביבה המליצה לי עליו פה.
ובעיקר אקח חודש חופש מהרופא הזה כי אני לא יכולה לשרוד כרגע עוד מפגש איתו...

[אמא_של_מוש*]

אחותי היקרה אני כל כך מבינה לליבך.
אני שולחת לך חיבוק ענק ענק

נשמע שממש המוני במרפאה שלך, יש לך אפשרות לעשות את הכל במרפאה יותר קטנה שבה יהיה יותר אישי ואינטימי? אולי תבדקי איפה הוא עוד מקבל או רופא אחר שהמליצו לך עליו.

הלכתי לרופא שלי למעקב זקיקים ודם כמה פעמים בסניף הראשי והיה שם ממש דומה למה שתיארת. לעומת בדרך כלל בסניף קטן יותר וקרוב לבית שלי ששם היה לרופא מלא זמן ואותה אחות ואותה טכנאית א"ס וזה היה אחרת לגמרה.

עוד חיבוק
אני היום דיברתי עם האחות שלי וקבעתי תור לשבוע הבא.

[קרן_שמש_צהובה*]

ובעיקר אקח חודש חופש מהרופא הזה כי אני לא יכולה לשרוד כרגע עוד מפגש איתו.

[טלי_ב*]

הרופא הזה נשמע פוץ.
וכל הצוות מסביב... אוף. יש פעמים כאלה, ששפוט ה-כ-ל לא מסתדר ביחד.
תשמעי, זה לא משא כזה קל, כל החיכוכים האלה עם אנשי רפואה (והנהלים שלהם, שאיכשהו תמיד ברור להם שאת אמורה להכיר בלי שאף אחד יסביר...). אולי בכל תבואי עם בעלך או מלווה כלשהי?
אני מבינה שיש שיקולי עבודה, אבל זה לא חייב להיות הרבה פעמים. אולי אחרי פעם-פעמיים את תרגישי אחרת, ותדעי יותר למה לצפות ואולי בכלל פשוט תיכנסי להיריון (-:
וזה באמת מספיק חשוב. אני מדי פעם מזכירה לבעלי שאילו הוא היה זה שנכנס להיריון, לא הייתה לו הרי ברירה והוא היה מוצא פיתרון לכל בעיה טכנית ומגיע... אז זה אומר שהפתרונות קיימים והוא יכול להחשיב את עצמו בר מזל שהוא לא צריך להגיע לכל דבר (-:
ואם לא הוא, אז באמת כל מלווה כבר משנה את היחס כלפייך... ואם לא משנה את היחס, לפחות יש לך יד להחזיק כשאת מול רופא פוץ כזה.

ולפני שאני עוברת למה שדיברנו עליו בדף השני - שולחת עוד חיבוקים. את באמת מופלאה ומתמודדת כל כך נהדר ועם המון קשב לעצמך וזה לא מובן מאליו בכלל.4

לגבי אולטרסאונד ובדיקות דם באופן פרטי -
קודם כל, אתמול התעוררתי באמצע הלילה ולא הצלחתי לחזור לישון אז גלשתי פה... ויצא שנתקלתי בהודעה הזו השפעה על מין העובר (2015-10-06T10:36:08)
אז זה סימן טוב שאולי יש בכל זאת דרך.
אפשר לנסות לפנות למכונים פרטיים, כאלה שלרוב מקבלים מטופלים עם טופס 17, ולראות אם אפשר פשוט לשלם להם בעצמך.
להגיע אליהם או דרך גוגל או דרך אחיות/מזכירות של הקופה שהרבה פעמים מכירות. לגבי בדיקות דם יודעת שיש את מעבדות זר.
עוד אפשרות, קצת עקומה (אבל המצב כולו עקום הרי) -
לבקש הפניה מרופא נשים "רגיל" או מרופא משפחה. את יכולה לומר להם באופן כללי מאוד שזה לצורך מעקב לקראת טיפולים.
ובתלות בכמה פעמים את צריכה את זה, אפשר גם פשוט לקחת הפניה ואז לא לבצע את הטיפול.
באופן כללי, יש מקרים שאני לא רוצה להתחיל עם רופא כלשהו את השיחה על למה אני לא עושה טיפול מסוים, או לא סומכת על עצמי שאשאר איתנה מול לחצים, ואז אני פשוט מגיעה בדיעבד אחרי שלא עשיתי וכבר "מאוחר מדי". לרוב הם יקבלו את זה יותר מהר מאשר מראש כי זה כבר נעשה.
עוד אפשרות, היא להגיע לרופא נשים רגיל שיש לו אולטרסאונד בחדר ולבקש שיציץ רגע.

אני לא יודעת פרטים אז קצת יריתי באפילה, אבל מקווה שמשהו נותן קצה חוט, למקרה שתרצי לחזור לאופציה הזו של מעקב בלבד.
בכל מקרה שיהיה בהצלחה רבה
אני יודעת שזה לפעמים לא נראה ככה, ולא תמיד כדאי בכלל להתמקד בזה, אבל זה יגיע. זה המון פעמים שלא, ואז יום אחד את מתעוררת ליום רגיל לגמרי, ופתאום זה כן @}

[פרח_בית*]

לעומת בדרך כלל בסניף קטן יותר וקרוב לבית שלי
כלומר עשית מעקב זקיקים בסניף רגיל של הקופה, שאין בו מרפאת נשים/פוריות?
לא הבנתי בשום שלב שזה אפשרי... במרפאה שאני משתייכת אליה (מבחינת רופאת המשפחה) אין אולטרסאונד למיטב ידיעתי.. אולי אבדוק במרפאה במבשרת שאמורה להיות גדולה יחסית (פה בכפר בטוח אין)...למרות שמבחינת מיקום זה יהיה לי יותר מורכב, כי אצטרך לעבור שם במיוחד בדרך לעבודה.

האמת שבדרך כלל, כשאני מגיעה באמצע שבוע לבדיקת דם/אולטרסאונד זה הולך די מהר, לפעמים תוך רבע שעה אני יוצאת.
פשוט ימי ראשון יותר עמוס, וגם הפעם בגלל שזה לקראת התחלת טיפול הייתי צריכה עוד גם בדיקות כלליות, וגם את הרופא... ובעיקר ההתנהלות הייתה ממש מרגיזה לאורך כל היום. והרופא בסוף שבר אותי...

אמא של מוש, בהצלחה עם הרופא. מקווה שיילך לך כמו שאת רוצה ומקווה, ובקלות ובמהירות.
וקרן שמש, תודה @}

[פרח_בית*]

טלי תודה.
מתקשה לענות כי אני בפרץ בכי.
לא מצליחה לחשוב על הפתרונות הפרקטיים כרגע. מרגישה שאני פשוט צריכה זמן לרחם על עצמי מלא מלא.
משהו שלא עשיתי המון זמן, חודשים שאני שמה את הרצון הזה בצד.
מנסה להתמקד בדברים אחרים.
אבל עכשיו כשכבר החלטתי לחזור לזה, העובדה שזה נמרח ונדחה ודורש ממני כל כך הרבה...

אבל תודה על כך הרעיונות ואנסה לקרוא אותם יותר בעיון כשארגע.

[אישה_במסע*]

מרגישה שאני פשוט צריכה זמן לרחם על עצמי מלא מלא.
כלומר, את כבר יודעת מה את צריכה! מצויין! עכשיו רק נשאר לתת לעצמך את זה @}

[גוונים*]

אולי אבדוק במרפאה במבשרת שאמורה להיות גדולה יחסית (פה בכפר בטוח אין)
אם את בכללית, יש אולטראסאונד מעקב הריון, זה שירות די חדש. ממש שווה לך לברר. זו מרפאה קטנה ושקטה.
אני בהריון הראשון הייתי במרפאת בריאות האישה והיה זוועה, בהכל.
הפעם הייתי במעקב הריון במרפאה קטנה איזה הבדל!!!
אין לי מושג לגבי טיפולי פוריות אבל הלוואי שאפשר.
(וגם כל האוטובוסים לעיר עוצרים לידה)

[פרח_בית*]

אין לי מושג לגבי טיפולי פוריות אבל הלוואי שאפשר.
הלוואי, אבדוק.

וגם כל האוטובוסים לעיר עוצרים ליד המרפאה
אני עם אוטו. הבעיה שזה אומר שבכל פעם שאלך למרפאה, אחרי זה אעמוד בפקקים בדרך לעיר... היום אני קודם מגיעה לעיר (מוקדם, לפני הפקקים), ואז עושה את הבדיקות, והולכת לעבודה.

[פרח_בית*]

את כבר יודעת מה את צריכה! מצויין! עכשיו רק נשאר לתת לעצמך את זה
זה מה שאני הכי רוצה כרגע, ממש מרגישה צורך לבכות כל היום... אבל חייבת לצאת לעבודה עוד מעט ולא יודעת איך אעמוד בזה... מקווה שכשאגיע אצליח לשים את זה בצד.
באופן כללי, אני מאוד מפחדת ליפול לשם, כי לפעמים קשה לי לצאת מזה אחר כך...
כ כל פחדתי להתחיל עם ההורמונים, שישגעו לי את הגוף ויגרמו לי לבכות ולהיכנס לדיכאון.
ואז הייתי אצל הרופא, והוא הצליח לעשות את זה בלי זריקות אפילו... פשוט עם מילים...
לא האמנתי שיצאתי משם ככה. אני כבר חצי יום לא מצליחה להירגע.

[טלי_ב*]

יקרה, אין לי ציפיה שתגיבי, אלא רק אם עלה משהו שמתחשק לך לפתח... קחי מה שמתאים לך מתי שמתאים לך @}

[לב_שומע*]

אוי מבינה אותך כל כך.....

[פרח_בית*]

בצהריים היה לי ממש קשה לצאת מהבית לעבודה, בעלי בדיוק הגיע והרגשתי שאני ממש צריכה להיות איתו קצת... דיברנו איזה 10 דקות והייתי חייבת ללכת. איחרתי קצת אבל יחסית לא נורא.
הטיפולים עברו יותר טוב ממה שחשבתי, לא הייתי מאופסת ב100% אבל כן היו דברים טובים.... בשני טיפולים הילדים קצת התפזרו לי ובאחד הלך ממש אחלה.
בדרך ליוגה שוב ירדה עליי העצבות והעצבים האלו... התעקשתי עם עצמי כן ללכת, למרות שרק רציתי להגיע הביתה...
אמרתי למורה בתחילת השיעור שאני לא במיטבי.
ואז התחיל השיעור והיה קשה. ממש קשה. בקושי החזקנו את עצמנו, כולם היו מותשים...
היה שיעור של תנוחות עמידה, תרגלנו המון תנוחות ברצף, עם קפיצות בין לבין. כל הגוף היה כבר חלש ועייף, כמעט וויתרתי ונשכבתי לנוח... ותוך כדי הראש עובד, מריץ מחשבות ועצבים. וגם כלפי המורה - שמה היא רוצה מאיתנו, ואיך היא חושבת שאני יכולה לעשות את זה וכו'...
אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. ולאט לאט המחשבות נרגעו, והמיקוד עבר לגוף, לקושי, לעייפות.
וכשהגענו לעמידת ראש ועמידת כתפיים כבר הייתי לגמרי שם.
והרגשתי את הגוף גם עייף, אבל גם מרוצה.
בהרפיה כבר הרגשתי אחרת. בלי העצב הזה. המחשבות כן רצות עדיין קצת, אבל בצורה הרבה יותר ממוקדת וברורה, בלי שהכל צף בבריכה של מצב רוח רע.
בסוף השיעור המורה אמרה שתנוחות עמידה עוזרות לנו לעמוד בדברים, מארגנות את מערכת העצבים, מחממות ועוזרות למצבי רוח כמו חרדה או דיכאון.
אמרתי לה שממש הרגשתי את זה. שבאתי עם מצב רוח נורא, וכמעט התייאשתי באמצע. אבל מתישהו זה פשוט עבר.

הלוואי ואצליח להשתמש ביוגה יותר. לתרגל כמה פעמים בשבוע, לתרגל לאורך זמן כל פעם.
לפעמים אני מרגישה שזה כמו קסם... מתחילים בדרך אחת ומסיימים אחרת לגמרי.
לפעמים זה קורה מהר, לפעמים לוקח זמן לתוך התרגול.
אבל כמעט תמיד אני מסיימת אותו באופן משמעותי טוב יותר.

עכשיו אני גמורה,
אלך להתקלח ולנוח.

מחר שוב יום עמוס, ומקווה שביום שלישי אצליח להגיע לעשות טלפונים לגבי רופא חדש ואולי גם מקום אחר לעשות בדיקות. בצהריים זה היה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית לעשות את הטלפונים האלה... ועכשיו זה נראה לי משהו שאם אצליח לאסוף את עצמי בשבילו יהיה בסדר.
בעלי ממש מתחנן אליי לעבור רופא, כי הוא לא יכול לראות איך שאני חוזרת ממנו כל פעם...

המון תודה לכן על כל החיזוקים היום, זה ממש ממש עזר לי. כל רגע בדקתי אם יש תגובות חדשות. מאוד חיזק אותי לראות את הדברים שלכן ולהרגיש שאני לא לבד.
@} @}

[אישה_במסע*]

תנוחות עמידה עוזרות לנו לעמוד בדברים
ואללה D-:
נשמע טריוויאלי כשזה כתוב ככה, אבל לא הייתי חושבת על זה בעצמי.

בעלי ממש מתחנן אליי לעבור רופא, כי הוא לא יכול לראות איך שאני חוזרת ממנו כל פעם...
יכולה להבין אותו. מקווה בשבילך שתמצאי רופא טוב יותר!

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח
לא יודעת אם יהיה רלוונטי לך אבל משאירה לך למידע
יש מקום שנקרא מרפאת גאולה, עושים שם US ועוד בדיקות באופן פרטי או עם התחייבות
יש מרפאות, שכאשר ה-US שלהן מלא הן משחררות התחייבות בלי יותר מידי התעקשות
אני עשיתי שם פעם פרטי ושילמתי, כי לא היו לי אנרגיות לבקש התחייבות
ופעם עם התחייבות כי ממש ממש ממש לא הייתי בזמן הנכון להיפגש עם טכנאית טכנית בצורה מבחילה

אני לא הייתי בונה על האופציה הזו למשהו ממש קבוע, אבל זה כן פתח לי אופציה נוספת, כשהייתי מותשת מהמערכת
כן, היא מתישה
נורא
שולחת לך רק
ו @}

חושבת עליך המון
מקווה בשבילך לטוב יותר...

[אמא_של_מוש*]

כלומר עשית מעקב זקיקים בסניף רגיל של הקופה, שאין בו מרפאת נשים/פוריות?
יש בו מרפאת נשים אבל ממש קטנטנה. חדר אחד של רופא נשים שהרופא פוריות מגיע אליו פעם בשבוע, חדר אחד של אולטרסאונד עם טכנאית אחת קבועה והאחות של הפוריות היא אחות רגילה שהפוריות הוא תפקיד נוסף שלה.
אז אולי שווה לך לברר אם אחד הסניפים באיזורך הוא כזה ויהיה לך אפשרות לעשות את הכל שם.

לי באופן אישי היו תקופות בטיפולים שהייתי מאוד רגישה וכל דבר הכי קטן פגע בי. השילוב של הציפייה הקשה הזאת + הכמות האדירה של ההורמונים יכול לשגע פילים.
אין מילים לתאר את זה, זה קשה וכואב והדבר הכי טוב שאנחנו יכולות לעשות בשביל עצמנו זה למצוא מקום טוב עם אנשים טובים שיתמכו בנו במסע הזה.

מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב

[אמא_של_מוש*]

נזכרתי פתאום ברעיון שעלה לי בזמן הטיפולים:
חברה (havera) לתמיכה בטיפולים.
האחות של הפוריות שמכירה את המטופלות היטב בודקת מי מהמטופלות הצעירות רוצה חברה תומכת ומי מהמטופלות הוותיקות רוצה לתמוך ואז מחברת זוגות.

חשבתי על זה אחרי שצברתי כל כך הרבה ידע במהלך הטיפולים וידעתי כבר בדיוק איך כל דבר עובד ומה לצפות בעקבות מה ונזכרתי איך בהתחלה לא היה לי מושג וכמה שהאחות הסבירה ותמכה זה עדיין היה מוגבל.

בתחילת הטיפולים יש כל כך הרבה אי וודאות וכמה שקוראים באנטרנט זה רק מבלבל יותר ואישה שכבר עברה כמה וכמה טיפולים יכולה בקלות להסביר את רוב השאלות ההתחלתיות ואת אלה שעולות לאורך הדרך.

[פלוני_אלמונית*]

יש היום קבוצות תמיכה של נשים בטיפולים גם דרך הקופות וגם דרך בתי החולים. אני השתתפתי בקבוצה כזו של קופח מאוחדת. זה היה בהובלת פסיכולוגית ואחות פוריות. אם מעניין אותך - תבדקי אם יש בקופח שלך.

[תפילה_לאם]

פרח יקרה,
בהצלחה במציאת רופא שיהיה לא רק מקצועי אלא גם אנושי ונעים.
שיהיו לך ימים רכים ומוצלחים.

[פרח_בית*]

נשמע טריוויאלי כשזה כתוב ככה, אבל לא הייתי חושבת על זה בעצמי.
נכון? המשפט הזה ממש נשאר איתי השבוע.
בינתיים הצלחתי לתרגל אתמול תרגול די מוצלח (30-40 דקות של תנוחות עמידה והפוכות), והיום רגשתי שממש לא מתחשק לי, אבל הצלחתי להכניס כמה תנוחות, קצת עקום ובלי לעשות עד הסוף, אבל כדי לשמור על הרצף. ואת התנוחות ההפוכות עשיתי ממש. מרגישה שזה עושה לי מאוד טוב, גם בפורמט של הבערך.

ובכלל התחלתי לאחרונה לנהוג כלפי עצמי בשיטה של - לעשות כמה שמתאים לי.
אפילו כשיש כלים בכיור ואני לא יכולה לראות את הערימה. אבל ממש לא מתחשק לי לעמוד ולשטוף. אז אני אומרת לעצמי שאשטוף רק את הסיר והקערה (שבגלל שהם גדולים גורמים לכיור להיראות מלא), ואם יתחשק לי אמשיך ואם לא אז לא. ואכן לפעמים אני נכנסת לשוונג וכבר שוטפת את הכל ומנקה מסביב וכו. ולפעמים לא. פשוט שוטפת רק עד שנמאס לי, ואז מפסיקה והולכת. אז יש עוד כמה צלחות בכיור, שיחכו למחר.
או שלמשל אני רק אוריד את הכביסה מהחבל, ואקפל את המצעים, ואשאיר את כל השאר לזמן אחר.

ככה עם המטבח והכביסה, והבית, וסידורים שונים . עובד די טוב בינתיים. הבית נשמר במצב שמרגיש מאורגן ונעים לאורך השבוע, למרות שיש זמנים שאני ממש לא מספיקה לארגן אותו ולעשות כל מה שרציתי.

ובאופן כללי בגלל שאני במצב רוח טוב ודי אנרגטית, אני מספיקה הרבה, לא נמרחת יותר מדי מול המחשב. עושה דברים במשך ימים שלמים ורק בסוף נופלת לשינה.
גם בעבודה, מספיקה לקחת די הרבה טיפולים, והולך די טוב כי אני מרוכזת ועניינית.
ממש נחמד ככה

וכל הזמן אני אומרת לעצמי כמה שאני גאה בי, כמה הספקתי היום, איך עשיתי גם דברים שקשים לי, איך הצלחתי לנסות ולהמשיך גם כשהרגשתי שאני נמשכת למסך. וגם - איך הקשבתי לעצמי ונתתי לעצמי לנוח כשהרגשתי צורך.

היום תרגלתי כמה תנוחות עמידה, ואחריהן הרגשתי שאני מסוגלת לגשת לטלפון (ואז נזכרתי שכנראה הן עזרו לי לעמוד בזה...). ואז אחרי שדחיתי את זה כמה שעות, התקשרתי לקופ"ח לברר לגבי השר"פ. ואז התקשרתי להדסה לבדוק לגבי הרופא. הם נתנו לי את המספר האישי שלו לתיאום תור, והתקשרתי אליו (כל שלב בדרך דרש ממני הרבה נשימות, הירגעות, הכנה). הוא נשמע נחמד, ואמר לי לשלוח לו הודעה, ואחרי חצי שעה בערך שלח לי מועד אפשרי לתור וקבענו לעוד שבועיים. מקווה שזה יילך טוב.
בינתיים עוד לא יכולתי ללכת למדקרת אבל אני עם התמצית ומצליחה להקפיד די טוב עם התזונה והיוגה.

בסוף החודש אהיה בת 30.
מרגישה שאני רוצה להגיע לזה במצב רוח טוב, כמו עכשיו.
מרגישה לאחרונה טוב לי. אמנם יש מדי פעם זמנים או סיטואציות פחות נעימות, אבל אני מצליחה להתגבר עליהן די יפה. ובאופן כללי רוב הזמן בטוב, עושה דברים שטובים לי.
הרבה דברים מרגישים לי שזזים ומתקדמים עכשיו, בתחומים שונים.
נעימה לי התנועה הזאת.

[פרח_בית*]

שיהיו לך ימים רכים ומוצלחים.
איזו ברכה מקסימה. תודה תפילה

[פרח_בית*]

אנסה לבדוק לגבי מקומות נוספים של אולטרסאונד. תודה לכן על ההמלצות והדיון, זה עוזר לי ומעודד אותי לפעולה.

לגבי קבוצת תמיכה, מרגישה כרגע שזה פחות מתאים לי...
יש לי דודה שעברה טיפולים ואני מדברת איתה לפעמים, ובשביל סתם לפרוק מתח ולשתף אני נעזרת הרבה בחברות (משהו שלא הייתי עושה בתחילת הדרך ואני שמחה מאוד שעכשיו אני מצליחה לעשות די בקלות). וכמובן שהכתיבה פה עוזרת לי מאוד.

[אישה_במסע*]

_בכלל התחלתי לאחרונה לנהוג כלפי עצמי בשיטה של - לעשות כמה שמתאים לי.
אפילו כשיש כלים בכיור ואני לא יכולה לראות את הערימה._
גם אני משתמשת בזה, וגם כן עם כלים בכיור (ולפעמים עם קיפול כביסה). וזה ממש מוצלח בשבילי.

ואז נזכרתי שכנראה הן עזרו לי לעמוד בזה...
יש עניין כזה, שיש שני סוגים (או אולי קצוות ברצף) של הבנה. יש להבין משהו תיאורטית ולהסכים שהוא נכון. ויש להבין משהו בצורה שבה את יודעת איך להשתמש בו, וכשהידע הזה רלוונטי הוא עולה מייד מעצמו במחשבה, וכל הקשרים בין הידע הזה לשאר הדברים בראש קיימים, ופיסת הידע לא סתם צפה לה מבודדת בחלל האוויר (כשמשרד החינוך מנסה לעשות את זה, ולא מצליח, הוא קורא לזה "למידה משמעותית).

אני לא ממש עושה תנוחות עמידה (או בכלל הרבה תנוחות), אז כנראה אני לא אצליח לשזור את פיסת הידע הזו למארג הידע שברשותי. אבל אני אמשיך להתפעל מאנשים שמצליחים.

ונראה שאת בדרך להיות אחת מהם @}

[תמרוש_רוש]

יקירה, קראתי את הפוסט שלך על המרפאה כבר בשבוע שעבר, אבל ממש לא יכולתי להגיב.
(())(())(())
בעלי ממש מתחנן אליי לעבור רופא, כי הוא לא יכול לראות איך שאני חוזרת ממנו כל פעם...
לגמרי. תקשיבי לו, הוא יודע.
עם כל החיבה שלי לאמונה שאפשר לשנות את הגישה שלך ולעבוד עם מצבים לא אופטימליים ולהוציא מהם משהו טוב - נשמע שכרגע, בשבילך, עם הרופא הזה, אין מצב.
החוצה.

ונורא התרגשתי מהקטע האחרון שכתבת,
התחלתי לאחרונה לנהוג בשיטה של - לעשות כמה שמתאים לי.
|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|
כל כך נכון!

חודשולדת שמח

[פלוני_אלמונית*]

אתמול הלכתי לאולטרסאונד, מהסוג שאני יוזמת בעצמי (הגעתי עם ההפניה משבוע שעבר, בלי ליידע רופא או מישהו, קיוויתי שלא ישאלו שאלות וייתנו לי להיכנס. זה עבד. היא שאלה למה אין לי מספר מהבדיקות דם, מילמלתי משהו והיא שלחה אותי לקחת מספר חדש).
בכל מקרה, ממש שמחתי לראוץ שאמי במצב שחשבתי - יש זקיק בגודל 13 מ"מ! זה אומר שמשהו זז, ובאיזור הסופש או תחילת שבוע הבא יהיה ביוץ.
שמחתי מאוד, בעיקר כי החודש היה רק עם תמצית ויוגה, אפילו בלי דיקור.
עוד דברים שכנראה משפיעים - אני שומרת על רמות ברזל וb12 (לוקחת כדורים, ברזל משתדלת גם בתזונה אבל לא יודעת כמה זה מספיק, כרגע אני מעדיפה להמשיך עם הכדורים) . והעניין של הבלי תחתוניות (הייתי עם בימים אחרי הווסת, הייתי ממש צריכה להזכיר לעצמי לשים מרוב שהתרגלתי '). ובטל גם עניין המצב רוח - פחות לחץ ועצבים, יותר מוזיקה ועשייה.
ובצהריים הייתי אצל המדקרת.

חוץ מזה אני קצת מקוררת ועם אף די סתום...
ואתמול בפני עצמו היה יום מורכב... עם הרבה עניינים מעצבנים מסוגים שונים, ובכלל מאוד עמוס ומעייף. נרדמתי ב22:00 מחוסלת ובקושי נושמת...


המרגיעון (כמה זמן לא הסתכלתי עליו..)
גישתך לעולם היא הביטוי המדויק לגישתך לעצמך

∆פרח מהנייד . אין פה סוגריים משולשים כאלה...∆

יום טוב

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש תודה @}

אכן החלטתי סופית שאני לא מתקרבת אל הרופא הזה יותר. רק מלחשוב עליו עולים לי הלחץ והעצבים...

[פלוני_אלמונית*]

ואתמול בפני עצמו היה יום מורכב... עם הרבה עניינים מעצבנים מסוגים שונים, ובכלל מאוד עמוס ומעייף.

נקודת אור מקסימה - היה אתמול טיפול אחד פשוט מושלם, ואחריו קבוצה ממש כיפית שאני מעבירה השנה לילדים שטיפלתי בהם שנה שעברה (יחד עם המטפלת החדשה שלהם). ממש כיף לראות כמה שהם מתוקים ואיך בם גדלו והשתנו

[תפילה_לאם]

[תמרוש_רוש]

כל הכבוד!


עוד משהו שחשבתי עליו לא מזמן - אם כבר סיננת את כל הרופאים שיש לך גישה אליהם, ולא מתאים, אולי לשקול לעבור קופה?
בזמנו אחי עשה סקר יסודי של כל הקופות, ומצא שבאזור ירושלים, ל"מאוחדת" היתה את הפרישה הכי טובה. זה לא בהכרח אומר כלום על היום - אבל שווה לחשוב על זה בהקשר של הצרכים שלך. אולי יש מרפאת פוריות מוצלחת או רופא/ה טובה בגישה אנושית שעובד/ת עם קופה אחרת?

לא יודעת אם מתאים לך, אבל לפחות לזכור שהאפשרות קיימת.
והכי חשוב: לזכור שמגיע לך יחס טוב, אנושי, מכבד, מכל גורם רפואי באשר הוא. כל כך כל כך מגיע לך.
@}

[תמרוש_רוש]

הולכת לכתוב עכשיו בבלוג שלי, משהו שקשור. את מוזמנת

[פרח_בית*]

הייתי היום אצל הרופא החדש. היה טוב.
בעלי הצטרף אליי, יצא מוקדם מהעבודה, באתי לאסוף אותו (הוא מתיינד בלי רכב והיה לוקח לו המון זמן להגיע), ונסענו יחד.
הרופא היה נחמד, שקט ועדין.
היינו אצלו שעה ורבע!
שאל המון שאלות, התעניין, הרגשתי חופשי לדבר, שהוא מוכן להקשיב, לענות על שאלות.
הסביר כל מיני דברים, את חלקם ידעתי וחלקם חידדו או הבהירו.
היו אולי שני משפטים שאמר וקצת לא הסכמתי איתם.
אחד - אמר שבגלל שהמחזור שלי באופן טבעי מאוד ארוך, ובאופן טבעי (ללא התערבות), עובר זמן רב בין מחזור למחזור, זה אומר שיש תקופות ארוכות שלא מופרש פרוגסטרון (שמופרש רק לפני ווסת), ואז הגוף חשוף לאסטרוגן ללא פרוגסטרון, וזה מגביר סיכון לבעיות ברירית הרחם וגם לסרטן שד בעתיד. אז ההמלצה שלו הייתה, בעתיד בתקופות שאני לא מתכננת להיכנס להריון, פשוט לקחת גלולות... אז אני פחות הסכמתי עם המסקנה, אבל כן היה לי מעניין לשמוע, וחשבתי שזה אומר שבעתיד גם אם לא אנסה להיכנס להריון כדאי שאמשיך לטפל בתמצית ואולי דיקור, כדי שהמחזור ימשיך לעבוד באופן סדיר, בלי ההפסקות הארוכות האלו באמצע.
דבר נוסף, והיחיד שהוא אמר שהרגיש קצת מבטל ומבאס, היה כשאמרתי על איזו זריקה שקיבלתי בעבר שמאוד כאבה לי, הוא עשה פרצוף מופתע ואמר שאולי הביוץ שהגיע היה כואב מאוד, כי הזריקה לא אמורה לכאוב (ובוודאות מה שכאב לי היה הזריקה, זה התחיל עוד כשהמזרק היה בפנים, והחומר נכנס לי לבטן...והמשיך חצי יום לאחר מכן...).
אבל בשאר השיחה היה נשמע שהוא מאוד מכיל ומקבל, כשאמרתי על הצילום רחם שהוא היה מאוד כואב הוא לא ביטל את זה, ואמר שנכון, אבל לצערו כרגע זאת הבדיקה היחידה שיש שבודקת את זה, ועוד לא הצליחו לפתח בדיקה פשוטה יותר.
וכל מיני דברים כאלה, שהבהירו שהוא מבין שזה לא נעים, ולא "תיסבלי בשקט", אלא, זה הפתרון היחיד שיש כרגע להציע.

הסיכום הסופי לא הפתיע אותי, אם אכן תגיע ווסת עוד שבועיים, אהיה איתו בקשר ואתחיל זריקות.
הוא נתן לי הפניות לבדיקות מראש (שזה נחמד, שלא אצטרך לרדוף אחריו רגע לפני), והסביר ברור ומאורגן מה אצטרך לקחת ומה התהליך (שנשמע ממש לא כיפי, במיוחד שאצטרך לקחת 2 זריקות ביום, אחת הורמונלית ואחת נגד קרישיות יתר עקב איזה עניין שיש לי בנושא).


וממש בלי קשר - זה המרגיעון שיצא לי:
אופטימיות היא פסימיות בהווה, פסימיות היא אופטימיות בהווה. ומה עכשיו?
מה זה אומר???

[גוונים*]

וואו פרח, איזה כיף, איזו חוויה שונה.
מרגש אפילו:-)
זה רופא אחר במרפאה שלך? במרפאה אחרת? הלכת באופן פרטי?

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח
גן אני מתרגש בשבילך, מהחוויה

היינו אצלו שעה ורבע!
וואואואואו


ואגב, מתלבטת אם לכתוב אבל הזריקות, מניסיוני, לא כל כך כיפיות
אם וכאשר זה יהיה רלוונטי אשמח לשתף אותך בטיפים להקלה, בגדול ממליצה קצת לקרוא את דן אריאלי והסיפור האישי שלו, בין היתר, בספרו לא רציונלי אבל לא נורא

אני יכולה להזמין את תמרוש רוש לכאן? שתשמע מה הסיפור שלה, בין היתר, עושה לנשים???
3>

[פלוני_אלמונית*]

@}

הרופא בשר"פ
זה אומנם להוסיף עוד הוצאה שלא תכננתי, אבל הסכום סביר ובינתיים שווה את הרוגע שלי...
נראה לי יהיה קצת סרבול עם ההפניות והבדיקות וכו', אבל כל עוד אני לא צריכה לרעוד לפני כל פגישה עם הרופא...

קרן, אשמח לשמוע לגבי הזריקות, אני מאוד חוששת מהן.

<פרח בית מהנייד>

[תפילה_לאם]

הרופא היה נחמד, שקט ועדין.

הרגשתי חופשי לדבר, שהוא מוכן להקשיב, לענות על שאלות.
|| || || ||
איזה יופי!
ונהדר שאת מצליחה גם להיות ערנית למה שבכל זאת לא מוצלח אצלו, לברור לעצמך את מה שמתאים לך. פשוט הפעם זה מצריך פחות מאמץ וכאב לב.

[תמרוש_רוש]

היי, אני תמיד פה

_הרופא היה נחמד, שקט ועדין.
היינו אצלו שעה ורבע!_
אוי, את לא יודעת איזו הקלה ושמחה וכיף וחדווה לשמוע את זה.
כל כך לא אהבתי את הסיפורים שלך על הקודם, כל כך נחמץ לי הלב. כל כך מגיע לך משהו יותר טוב!!!!!

_נהדר שאת מצליחה גם להיות ערנית למה שבכל זאת לא מוצלח אצלו, לברור לעצמך את מה שמתאים לך.
פשוט הפעם זה מצריך פחות מאמץ וכאב לב._


בקשר לזריקות - לא יודעת אם זה רלוונטי אבל בשמת כתבה במעלה הבלוג שלי משהו על זריקות בבטן (למטרה אחרת לגמרי) שאם תופסים את האזור ומקווצ'צ'ים אותו באופן מסוים אז הזריקה כואבת פחות. למדה את זה מאחות מנוסה...

בהצלחה בטיפול!
אפשר לשאול מה הזריקות האלה, איזה מין טיפול זה?

[קרן_שמש_צהובה*]

הי פרח
קצת בנוגע לזריקות: ואם תירצי ויעניין אספר עוד קצת

אני הזרקתי לעצמי במהלך ההריון קלקסן כל יום.
בתחילה, בן הזוג היה מזריק, כי אני נורא פחדתי (למרות שבעבר הזרקתי לאבא שלי. אבל להזריק לעצמי היה ניראה לי בלתי אפשרי)
למפרע, זו היתה טעות אומללה
כל ערב רבנו על זה
ביקשתי ממנו שיגיד לי לפני שהו מזריק
ואז הוא אמר ואחרי שניה הזריק
וזה כאב לי נורא
אז צרחתי עליו שיגיד לי כשהו מזריק ולא ה-מ-ו-ן זמן לפני
למחרת הוא אמר ומיד הזריק
וזה שוב, כאב לי נורא
אז צרחתי עליו שיתן לי זמן לפחות לקחת נשימה

שטויות,
לא היה לו סיכוי
זה פשו כאב לי
וכל עוד הוא הזריק לי אני ראיתי את עצמי חופשיה לצרוח עליו
מסכן

ואז יום אחד שוטטי בגוגל וחיפשתי טיפים
והתחלתי להזריק לעצמי
זו היתה ראשית הגאולה

קודם כל, כשהזרקתי לעצמי, אין את הענין של תגיד לי רגע לפני אבל לא הרבה מידי לפני
פשוט משחררת את המזרק, לוקחת נשימה, ומזריקה.
אני יודעת בדיוק מתי זה קורה ואין אלמנט של הפתעה

לענין הטיפים, לי ממש עזר לקרר את המקום מעט קודם
בתחילה הייתי לוקחת משהו מהמקפיא, ומניחה על המקום
בהמשך הייתי מקפיאה מים בכוס במיוחד בשביל זה כי איכשהו הם מקררים טוב יותר
פשוט הייתי שופכת מים לשקית ומניחה בתוך כוס, במקפיא
לפני ההזרקה הייתי משחררת את השקית מתוך הכוס ומצמידה למקום המיועד
תוך כמה שניות האזור קפוא = מאולחש.

צריך ללמוד לצבוט את הבטן חזק-חזק-חזק, כמו שכתבה תמרוש שסיפרה בשמת, כי אז זה כואב פחות
עדיף לחפש אזור בלי נימים כחולים קרובים לעור, כי אז זה כואב פחות

אבל הכי חשוב, לדעתי, זה להצמיד תמריץ חיובי
כי זה ממש לא נעים, ואת זה אי אפשר לשנות
אבל אם אפשר להוסיף: מוזיקה נעימה, יד תומכת על הכתף (לי הקשה שנגע בי אבל עזר שבן הזוג היה לידי)
אולי אפילו כוס קפה אחר כך, הליכה, כל תמריץ חיובי שאת יכולה לפנק בו את עצמך, ואפשר להצמיד אותו תוך כדי/ מיד אחרי הזריקה
נשמע פסיכולוגיה אבל עוזר.

אם משהו מענין/לא ברור את יכולה לשאול ונמשיך לדבר על זה...

[תמרוש_רוש]

_קודם כל, כשהזרקתי לעצמי, אין את הענין של תגיד לי רגע לפני אבל לא הרבה מידי לפני
אני יודעת בדיוק מתי זה קורה ואין אלמנט של הפתעה_
|Y|
מסכימה לחלוטין.
בדיוק היה לי עכשיו פצע עם זיהום באצבע, ובשלב מסוים הוא דרש ניקוז של המוגלה שהצטברה. עשיתי את זה בעצמי עם מחט, תקעתי אותה באצבע וסחטתי את כל המוגלה. אחר כך, בהיותי מי שאני , דמיינתי את עצמי באה עם זה לרופא שלי ונותנת לו לעשות את זה. ובוודאות - זה היה כואב לי יותר. ללא ספק זה היה הרבה יותר מפחיד אם מישהו אחר (כולל רופא אהוב ומנוסה) היה עושה לי את זה, והפחד מגביר את הכאב. הידיעה על-המילימטר ועל חלקיק-השניה מה הולך לקרות עכשיו, ביחד עם השליטה שלך במצב, מאוד מקלות על הפחד והכאב.

זוט שלי היה חובש בצבא, וכחובש הוא למד להכניס לעצמו עירוי תוך ורידי. אחרי הקורס הוא הוצב מחדש בפלוגה שלו, ויומיים אחר כך חטף היפותרמיה ופונה למרפאה. שם הם רצו להכניס לו עירוי נוזלים, אז הוא אמר להם: עזבו, תנו לי לעשות את זה (הוורידים שלו די שקועים וקשים למציאה). והכניס לעצמו, בהרבה פחות סבל מאשר אם הוא היה נותן למישהו אחר לעשות את זה.

להוסיף: מוזיקה נעימה, יד תומכת על הכתף, אולי כוס קפה אחר כך, הליכה, כל תמריץ חיובי שאת יכולה לפנק בו את עצמך, ואפשר להצמיד אותו תוך כדי/ מיד אחרי הזריקה
נכון מאוד. זה לא פסיכולוגי, זה פסיכו-פיזיולוגי וזה אמיתי לגמרי.

מוסיפה דברים שהיו כנראה עוזרים לי:

• לעשות את זה בגינה. אולי אפילו בהפסקה בין עבודות הגינון, כדי לבוא לזה כבר עם אנדורפינים מהעבודה הפיזית והשהייה בחוץ.
• לשיר, לפני תוך כדי ואחרי. אם לא ממש לשיר אז לפחות "אוםםםם" עמוק כזה.
• לתת לעצמך מגע עמוק נרחב על מקום הזריקה או בשטח אחר של הגוף (ירכיים, כתפיים, מה שמתאים לך) מיד לפני ומיד אחרי.
• צחוק. לעשות את זה בסמוך לאיזה מערכון שעובד לך, להמציא בדיחות-מזרקים, להמציא שירי נאצה לרופאי פוריות על בסיס מנגינות של שירי ילדים, להיות מקאברית, כל דבר שעובד אצלך. הנה משהו להתחלה: אבד חתול
• לזכור לנשום עמוק