מקום לחשוב

[פרח_בית*]

כותבת וכותבת ומתלבטת אם לשלוח.

כבר יותר מחצי שנה שאני מסתובבת לי כאן באתר. לא כותבת דבר, חוץ מכמה שאלות טכניות. אולי כי מרבית הדיונים שאני קוראת נערכו לפני בערך 10 שנים, אז מרגיש לי די מוזר לדבר שם עם עצמי...אבל קוראת דפים על דפים, שעות על שעות.
דף מוביל לאחר, ציטוטים מסקרנים מובילים לחצי יום של ישיבה מול המחשב...עד כדי שבעלי מסתכל מהצד וחושב שאולי קצת השתגעתי, שאני תקועה כל היום מול אותו מסך...

מרגישה שהתקופה הזאת כל כך משמעותית עבורי, קורים בה כל כך הרבה, והאתר הזה מלווה אותי. אחד המקומות הכי מחזקים שאני מוצאת. מלמד, פותח את הראש והעיניים, וממש מוביל לשינויים בחיי.

אז פותחת דף בלוג.
דף מוצנע.
בחשש רב ועם פרפרים בבטן. את הבלוג האחרון שהיה לי הפסקתי לכתוב לפני 10 שנים, לקראת סוף התיכון... ומרגישה כאילו למרות כל הקריאה המרובה מאוד מאוד, עדיין לא תמיד מבינה את חוקי האתר הזה. ואולי זה לא במקום? לבוא לפה ופשוט להתחיל להגיד כל מה שעובר לי בראש?
אבל מרגישה שזה המקום הכי טבעי בשבילי כרגע. ואני צריכה מקום לדבר. לחשוב.

ועכשיו אני רואה שלפני חודש, כשהתחלתי לכתוב לעצמי, במחשב, כתבתי " מחליטה להתחיל לכתוב, זה כמעט מפחיד אותי. חושבת שכבר לפחות 3.5 לא כתבתי כלום". כמה פחדים וחששות, אפילו רק מול עצמי, אז מול כולם?

[פרח_בית*]

אתמול חזר לי החשק לכתוב, אחרי שעבר חודש מאז שהחלטתי שאני מתחילה. זה היה בדיוק כשסיימתי מחזור. ובאופן מפתיע, היום בבוקר קיבלתי. כאילו המחזור הזה גורם לי להוציא החוצה עוד דברים חוץ מהדם, והכאב. גורם לי לחשוב, להגיד, להרגיש.

אתמול היה יום מיוחד. הייתי אחרת. הגעתי לערב בלי כוחות, מחוסלת, עייפה. אבל במקום עצבים וחוסר שקט – הייתה לי שלווה. מהסוג שלא נראה לי שהרגשתי מעולם.
אני יודעת שאני כבר כמה חודשים עוברת תהליך. אני משקיעה בו המון. ומנסה לפעמים לתת לו גם לקרות לעצמו (למרות שבזה אני הרבה פחות טובה).

לפני יומיים התחלתי דיקור אצל מטפלת חדשה, אחרי שנתיים בערך שלא עשיתי. באתי אליה מוכוונת מטרה, כדי לעזור עם המחזור, ובעיקר עם הניסיונות להיכנס להריון. ידעתי שזה צריך לעבור דרך הכתפיים, הלסת, העיניים. המקומות שאני מכירה שתקועים אצלי בגוף.

אבל היא גילתה לי מקום חדש. שלא הכרתי קודם. נקודה מתחת לבית השחי פחות או יותר, שקשורה לריאות. שקשורות לצער, לעצב. כשהיא לחצה שם זה כאב, מאוד. כאב שאולי קיבלתי בשנה האחרונה, בגלל מה שקרה, ואולי היה שם גם קודם, מסיבות אחרות שאני לא ממש יודעת לשים עליהן את האצבע.
ונראה לי שאת השלווה של אתמול קיבלתי מתוך העצב, הצער, הנקודה הזאת שהיא לחצה עליה.
היה יום עמוס מאוד, ארוך וגדוש. קרו בו הרבה דברים שהיו לי קשים, אנשים שאמרו דברים שהרגיזו מעט, והתגובה הראשונית שהתעוררה בי הייתה שלילית. אבל איכשהו, הצלחתי להסתכל על כל מיני דברים שקרו בצורה רגועה. שקולה. ניסיתי להבין כל דבר, כל אדם לעומק. להבין את המניעים שלו, להסתכל על הצדדים החיוביים של הסיטואציה, לחפש בכל מקום הזדמנות, אפשרות ללמידה.
מזכיר לי את המשפט "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב" שנקרה בדרכי לא מזמן. והרגשתי שהוא מדבר אליי בצורה מאוד חזקה.

ועכשיו כשאני חושבת על זה, כמה המשפט הזה מתחבר עם מה שהטריד אותי אתמול יותר מכל. כל דבר קטן, מרגיז, מכעיס, פוגע, מעייף שקרה אתמול – ניסיתי לפרק, לפתוח אותו. להבין מדוע זה כל כך הטריד אותי. ובסוף גיליתי שהרבה התקשר לי לשיפוטיות שלי. משהו שאני יודעת שקיים בי הרבה זמן, ואני מרגישה שאף פעם לא היה לי רצון אמיתי להתמודד איתו. כאילו שאני יודעת שהוא לא טוב לאדם שמולי. אבל אתמול פתאום הרגשתי כמה שהוא לא טוב עבורי.

מוזר לי שדווקא על הנקודה הזאת אני פתאום מתעכבת, כי אני מרגישה שקורים לי כל כך הרבה דברים אחרים בתקופה האחרונה. המון למידה, המון רצונות שעוד לא התממשו, המון געגוע, המון התחלות חדשות.
ופתאום התעסקות דווקא בשיפוטיות. למה?

וזה מתחבר לי לשני חלומות שהיו לי השבוע. בראשון כעסתי על מישהי קרובה, כעס חזק שלא הצלחתי להשתלט עליו. ממש צעקתי עליה, בצורה שלא צעקתי על אף אחד מעולם. כעסתי כל כך שברחתי מהמקום כי לא יכולתי לעמוד בזה. ואתמול, היה לי עוד חלום. על אותה המישהי. וגם שם הייתה שיפוטיות כלשהי, הרגשתי מעין ריחוק ממנה. אבל כבר לא היה הכעס, ולא צעקות. ואפילו היו כמה דברים מקסימים שקרו שם. שאולי באו כדי להראות לי את הדרך להסתכל על הטוב, על החיובי. במקום לכעוס ולהתעצבן על השלילי.
ואולי החלום הבא יהיה כולו חיבוק, וחום. ואולי זה ייקח לי עוד קצת זמן להגיע לשם...

[פלוני_אלמוני*]

דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע
|y| תורת אזמרה של רבי נחמן (ליקוי מוהרן פרק רפב)

[פלוני_אלמונית*]

וזה מתחבר לי לשני חלומות שהיו לי השבוע. בראשון כעסתי על מישהי קרובה, כעס חזק שלא הצלחתי להשתלט עליו. ממש צעקתי עליה, בצורה שלא צעקתי על אף אחד מעולם. כעסתי כל כך שברחתי מהמקום כי לא יכולתי לעמוד בזה. ואתמול, היה לי עוד חלום. על אותה המישהי. וגם שם הייתה שיפוטיות כלשהי, הרגשתי מעין ריחוק ממנה. אבל כבר לא היה הכעס, ולא צעקות. ואפילו היו כמה דברים מקסימים שקרו שם. שאולי באו כדי להראות לי את הדרך להסתכל על הטוב, על החיובי. במקום לכעוס ולהתעצבן על השלילי.

המישהי שחלמת עליה זו את? יכול להיות שזו הדרך שלך להסתכל על עצמך בלי שיפוטיות?

[פרח_בית*]

המישהי שחלמת עליה זו את? יכול להיות שזו הדרך שלך להסתכל על עצמך בלי שיפוטיות?

המישהי איננה אני.
דווקא כלפי עצמי בתקופה האחרונה אני הרבה פחות שיפוטית מאשר בעבר. אני חושבת שזה בגלל שיש הרבה דברים שאני מאוד גאה בעצמי עליהם. הייתה לי רשימה אינסופית של משימות, מעין החלטות לחשנה החדשה, והשנה התחילה רק לפני חודשים ובינתיים אני מתקדמת בה יפה מאוד (תמיד יש עוד מיליון דברים שהייתי רוצה להספיק, אבל מזכירה לעצמי כל הזמן שצריך לאט לאט ומנסה לעשות מעין סדר עדיפויות).

עשיתי שינוי מאוד משמעותי בתזונה, כחלק מהחלטה להכין את הגוף להריון, וגם כדי לרדת במשקל את כל מה שהעליתי בשנה האחרונה. והצלחתי לרדת, ואני גם מצליחה להתמיד. והכי אני גאה בעצמי שזה מרגיש כאילו זה כמעט לא דורש ממני מאמץ מיוחד, שזה פשוט זורם לי.
מצאתי עבודה. חזרתי לעשות יוגה. התחלתי את הדיקור.
אני מפתיעה את עצמי בקצב בו אני מצליחה לנוע.

השנה האחרונה הייתה שנת אבל, ולצד העצב הפשוט, הייתה תחושה של תקיעות. כאילו כלום לא זז, וכל הזמן חיכיתי. ונגמרה השנה, ופתאום הצלחתי להתחיל להזיז. במקום לשבת ולחכות שדברים ישתנו, התחלתי לפעול, לנוע. ואני מרגישה מאוד טוב עם זה.
הרבה מהשינויים שהצלחתי לעשות היו בעזרת האתר הזה, דברים שידעתי והתחדדו, דברים חדשים שגילתי. וזה גרם לי להאמין יותר ביכולת שלי לעשות, ובדרך שאני בוחרת לעשות את זה (למשל ההחלטה לנסות לגשת לעניין ההריון ממקום טבעי יותר, של תזונה וטיפולים אלטרנטיביים, רגע לפני שאני מתחילה הורמונים. לתת לגוף צ'אנס להשתנות מעצמו).

ועניין השיפוטיות מאוד קשור כאן, כי ככל שקראתי כאן יותר, ככל שהצלחתי לעשות יותר שינויים בחיי שלי, נהיה לי מוזר וקשה לראות דברים שאיני מסכימה איתם אצל אנשים אחרים. באופן מודע אני יודעת שאלו החיים שלהם, והם יחיו אותם איך שטוב להם. אבל בלי לשים לב זה מתגנב כל הזמן, הערות קטנות שאני לא מצליחה להתאפק מלחשוב.

לא מזמן סיימתי את לימודיי, ואני אמורה להתחיל לעבוד בקרוב. המקצוע שלי הוא מקצוע טיפולי, ומניסיון העבר אני יודעת שהדבר הכי קשה לי בעבודה כזו זה התגובות השליליות שמתעוררות אצלי כלפי משפחות המטופלים, בעלי מקצוע והמטופלים עצמם. שלא עושים את מה שאני חושבת שצריך לעשות, שמתנהגים בצורה הפוכה לגמרי לכל מה שאני חושבת או מאמינה. אני יודעת שזה משהו שמלווה הרבה אנשי טיפול. אבל נראה לי שזה יגרום לי להמון קושי בעבודה והייתי רוצה לדעת להתמודד עם זה טוב יותר. בעבודה וגם בחיים...

ולגבי החלום, כמו בהזמנה, הגיע היום חלום נוסף. עם אותה המישהי (יש שם עוד מישהם אבל הם משתנים בכל חלום ורק היא נשארת). והוא היה הרבה יותר אחר לגמרי, התמקד בחוויה פחות טובה שהייתה לה, והיא שיתפה בה מישהי אחרת, ותמכה בה. כאילו להזכיר לי שאני אוהבת אותה, ויש לי מה ללמוד ממנה גם כשאני מרגישה שהיא עושה כל כך הרבה דברים הפוך ממני.

[קיומי*]

הבלוג שלך מתחיל יפה ומעניין. תמשיכי

[פרח_בית*]

הבלוג שלך מתחיל יפה ומעניין. תמשיכי

תודה
איזו הרגשה נעימה וחמימה זה עושה

[פרח_בית*]

היה לי כל כך הרבה מה לכתוב בשבת. ואז עברו יומיים עמוסים, ואז אתמול בערב הגוף התחיל להיחלש, ובאמצע הלילה קמתי חולה... רועדת מקור, יובש בגרון, ליחה, כאב ראש מטורף וכאב בכל הגוף.
וקמתי בבוקר, בקושי עומדת על הרגליים. כל השרירים כואבים, חולשה וכאב ראש שלא עוזב כל היום....
ובמקום ללכת לעבודה, לסדר את הבית (שנראה כמו מכבסה עם הבגדים מהסופ"ש על הספה ו-2 מתלי כביסה בסלון), להכין אוכל לשבוע וללכת לחתונה – נשארתי במיטה, עייפה וכאובה, ישנה, קצת על המחשב עד שהכאב ראש הופך בלתי נסבל ושוב נחה....

הייתי רוצה במצבים כאלה להיות מסוגלת להקשיב באמת לגוף. לראות כמה הוא צריך מנוחה ובאמת לא לעשות כלום. לשכב במיטה, לשים מוזיקה נעימה ברקע, לנשום. אבל מהר מאוד אני משתעממת, שמה איזה דף בבאופן וקוראת. מה שאומר שאין מנוחה לראש, ולעיניים וגם לא ליד שצריכה לגלול כל הזמן למטה.... וכל הגוף עקום כדי שאוכל לראות את המחשב.

למה כל כך קשה פשוט לשחרר? לשחרר את המחשבות, את העיניים, לתת לגוף לשקוע באמת. לקבל את מה שהוא ביקש. יותר נכון דרש.

[פרח_בית*]

אני חושדת בסיבה לחולי הנוכחי.

אני מעבירה את הגוף שלי הרבה שינויים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לעניין המחזור. בעיקר כדי להיכנס סוף סוף להריון (אנחנו מנסים כבר יותר משנה וחצי). אבל גם בגלל שהוא דבר מאוד משמעותי בחיי.
תמיד זה היה ככה, הוא נוהג להגיע כל כמה זמן שמתחשק לו (חודש וחצי, שלושה, חמישה, שמונה, תלוי במצב רוח ובעונה). עם כאב חזק ומשתק, מכניס אותי למיטה לשלושה ימים לפחות, בהם אני לא מסוגלת לעשות שום דבר, כולל לא לעמוד... מבטלת עבודה, לימודים, טיולים..
מגיע עם כל תופעות הלוואי האפשריות - כאבי בטן, גב, עייפות, עצבנות, חוסר שקט, בכי, בחילות, סחרחורות ועוד ועוד.

אבל מה שלקח לי קצת זמן ובגרות להבין, שלא מדובר רק בווסת עצמה, אלא גם בכל הזמן שבאמצע.... תמיד היו לי מצבי רוח משתנים. הייתי נעלבת בקלות, כועסת, בוכה. לפעמים כן, ולפעמים לא, לא צפויה ומפתיעה גם את עצמי.
ידעתי שזה קורה גם לפני המחזור, אבל בגלל שלא ידעתי מתי הוא הולך להגיע, לא ידעתי לנחש מתי זה יהיה, אז היה לי קשה לדעת אם זה מצב רוח "שלי", או "שלו".

כשהכרתי את בעלי זה התחיל להתבהר קצת. כי כבר לא יכולתי בכל מצב רוח פשוט להתחבא בחדר ולחכות שזה יעבור. הייתי צריכה להתמודד עם עוד מישהו, שנפגע כשאני כועסת עליו בלי ממש סיבה, או שמתבאס כשאני שוקעת ואי אפשר לדבר איתי.
בתור נערה חשבתי שאולי יש לי בעיה נפשית, ואיזה מוזר שההורים שלי לא לוקחים אותי לפסיכולוג...
עכשיו אני יודעת שזה הכל שינויים הורמונליים.

מרגע שהבנתי את זה התחיל שיפור. מצבי הרוח לא נעלמו, אבל ידעתי לשייך אותם לזה. התחלתי לשים לב שהדבר הזה שגורם לי לבכות, אני יכולה להתמודד איתו. זה המחזור שלי שלא מצליח....

ואז קראתי קצת באתר (בעיקר דפים שקשורים ל מודעות וסת), ואת האוהל האדום, והתחלתי לשנות את החשיבה, ואת ההתנהגות שלי בזמן וסת. והתחיל שינוי. המחזור לא נהיה סדיר, ולא קפצתי על שתי רגליים כבר ביום הראשון, אבל הייתי מסוגלת להעביר מחזור שלם בלי לקחת כדור (בניגוד ל-6 אופטלגינים שלא הצלחתי לסבול את הכאב בלעדיהם עד אז...).
ושבוע שעבר הייתי בדיקור. והיה צעד נוסף. הוסת הגיע בדיוק חודש אחרי הוסת הקודמת (קרה בעבר כשהייתי בדיקור אצל מטפלת אחרת, אך אחרי שהפסקתי ללכת אליה זה פסק...).
והוא הגיע כואב, ומתיש. ואז היא נתנה לי תמצית צמחים. לקחתי אותה בשישי בבוקר, ובשישי בצהריים הייתי על הרגליים. זה כבר ממש לא רגיל... כמו שבעלי שאל – "מה, זאת תמצית פלא?".
כל כך התלהבתי שאני יכולה לעשות הכל, שביום שבת לא נחתי לרגע, וביום ראשון הלכתי לעבודה, ואז לקניות, וחזרתי הביתה ב-22:30 הביתה.

ואז הגוף הגיב. התחיל לכאוב לי הראש, וכמו שכבר כתבתי, קמתי חולה...
ואני חושדת שהגוף שלי ניסה להגיד לי שזה שהרגשתי קצת יותר טוב, לא אומר שצריך להשתגע, ולהתיש אותו. והוא רגיל במחזור להיות במיטה במשך שלושה-ארבעה ימים, ומה זה יום וחצי והופ על הרגליים?
ולחזור מהר למיטה, להחזיר לו את מה שאני חייבת לו...

ואם מחר בצהריים פתאום ירד החום ואני ארגיש בריאה, אני אדע שצדקתי. ובאמת עוד יום וחצי מנוחה זה כל מה שהוא רצה.

ואולי כדאי שפעם הבאה אני אקשיב קצת לגוף שלי, ואתן לו לנוח כשהוא מצפה.
ומדי פעם אניח את הכל בצד (גם את המחשב...), אעצום עיניים, אנשום ואתן לגוף את המנוחה שהוא אוהב.
כזאת אמיתית. שנותנת כוחות, ואנרגיה, ושקט, ורוגע. והרבה אהבה לחלק לכולם.
ואז יבוא התינוק, ייראה את כל האהבה הזאת, וירצה להישאר...

[קיומי*]

@}

[פרח_בית*]

אז מסתבר שכשמישהו מת אני מתחילה לנקות. כמו ברי מעקרות בית נואשות, רק פחות נוירוטית אני מקווה...

לפני קצת יותר משנה אמא התקשרה לספר שאבא נפטר. זה היה פתאומי מאוד, וקשה מאוד לעיכול.
לאחר השיחה הייתי צריכה להתארגן ולחכות שיאספו אותי כדי לנסוע אל אמא.
הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לחשוב עליו (בין הדמעות), היה שאם זה באמת קרה (לקח לי קצת זמן להאמין..), זה אומר שאני נוסעת לכמה ימים לא? ויש מלא כלים בכיור. אני לא יכולה להשאיר אותם שם. התחלתי לשטוף כלים, בוכה, ושוטפת, משתדלת לא לשבור שום דבר תוך כדי.

היום אמא התקשרה להודיע לי שקרוב משפחה שלנו נפטר. לא הייתי קרובה אליו במיוחד, אבל הכרתי אותו מאז ומתמיד, ויש לו ילדים בסביבות הגיל שלי. ברגע הראשון שהיא סיפרה לי הייתי מאוד עצובה בשבילם. כי אני יודעת כמה זה קשה. והלוויה היום אחה"צ, ואמרתי שאני אבוא.
ואז החלטתי שאני רק אעביר סמרטוט רגע בבית. ואולי גם אנקה קצת את הכיור והאסלה. ואז בלי לשים לב התחלתי לנקות ולנקות.

כבר הרבה זמן שאני מתכננת לעשות ניקיון יסודי. אבל היום דווקא התכוונתי לעבוד (מהבית), ולהכין אוכל, ולעשות כמה סידורים.
אבל במקום זה ניקיתי.

אבל זה היה ניקיון שונה מבדרך כלל. לא מסודר כזה - חדר שינה, ואז מטבח ואז סלון. אלא ניקיון קצת... היסטרי. מנקה אבק בחדר ומזיזה את כל הדברים כדי לשטוף, פתאום מתחילה לשטוף כלים, ולפנות דברים מהמקלחת. ואז נזכרת שאני רוצה לצבוע איזה 2 מגירות (כבר יותר מחצי שנה), מוציאה צבע ומתחילה לצבוע אותן. המברשת יבשה, אז עשיתי רק שכבה אחת והשארתי הכל מפוזר במרפסת. והתמונות שרציתי לתלות (כבר שנה וחצי. ולא תליתי כי אני לא יודעת לדפוק מסמרים), הגיע הזמן לתלות אותן (והצלחתי לדפוק מסמרים, הייתי די גאה בעצמי).

ואז, כמו שקורה כשעושים דברים בלחץ, ועצבים, ודמעות בעיניים ובעיקר בלב, משהו השתבש.
הברז באמבטיה נשבר, ואי אפשר היה לסגור אותו. המים זרמו וזרמו, רצתי למטה לסגור את ברז המים של הדירה, אבל לא הצלחתי לסגור עד הסוף וזה המשיך לטפטף. וכמובן שזה גם בגלל שאנחנו גרים בדירה שכורה, די ישנה, וכל פעם שאני מנקה (או לא) משהו נהרס. אבל בכל זאת, זה הרגיש כאילו איך הכל יכול ללכת חלק כשאני מסתובבת סביב עצמי, מנקה ומבלגנת, מדברת לעצמי ולאבא, בוכה, מתנשמת... ?

ועכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי, אולי זה היה הברז של הדמעות, שרצו כל כך לרדת בלי הפסקה, ואני ניסיתי לסגור בכוח. אבל כמה שלא התאמצתי זה המשיך לטפטף. בלוויה כבר לא יכולתי להחזיק והתחלתי לבכות בכי של ממש. הרגשתי קצת מוזר וניסיתי לעצור את עצמי, כי בכיתי יותר מרוב האנשים שם, שכנראה הכירו אותו יותר והיו יותר קרובים אליו.

אבל הרי לא באמת בכיתי עליו. בכיתי על אבא, ועליי, ובעיקר ניצלתי את ההזדמנות הזאת לבכות בתוך כל ההדחקה הזאת שלי. היו עוד הזדמנויות, אבל יחסית מעטות, וכשהן כן מגיעות, הגוף משתגע וגם המוח והלב.

ועכשיו הבית נקי, ואני נקייה, ויש ברז חדש שעובד ולא מטפטף.
ואני צריכה למצוא לי הזדמנות לבכות קצת, או הרבה, או פשוט כמה שאני אצטרך, לבד, בלי לעצור כי אין לי זמן או כוח או כי יש מלא אנשים מסביב.

[תמי_גלילי*]

לא באמת בכיתי עליו. בכיתי על אבא, ועליי, ובעיקר ניצלתי את ההזדמנות הזאת לבכות בתוך כל ההדחקה הזאת שלי. היו עוד הזדמנויות, אבל יחסית מעטות, וכשהן כן מגיעות, הגוף משתגע וגם המוח והלב.

[מיכל_ג*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה יפה את כותבת... וכמה נכון לפני שמתכוננים להיריון לעשות ספונג'ה ללב ולבכות ולנקות הכול. אני מכירה מעצמי שרק כשאני מעזה להיות עצובה באמת, הכי שאפשר, "עד קצווי העצב", אני גם יכולה לשמוח באמת, שמחה שלמה. כאילו השטחיות הרגשית שהרגלתי את עצמי אליה היא חרב פיפיות - מגנה מהעצב אבל גם לא מאפשרת לשמחה להיכנס. מקווה שבקרוב העצב הזה יפנה את מקומו לשמחה גדולה

[גוונים*]

קוראת אותך..
כמה יפה את כותבת...

[פרח_בית*]

אני מנסה ללמוד לסרוג במסרגה אחת. זה משהו שאני רוצה לדעת כבר הרבה זמן, אמא שלי ניסתה ללמד אותי פעם אבל זנחתי את זה במהירות.
אז אתמול היא שוב הראתה לי איך עושים את זה, והיום התאמנתי.
אני לא מאוד טובה בזה בינתיים, עושה יותר טעויות מסריגה של ממש... אבל בינתיים התמדתי (שזה אומר שאם ישבתי על זה רבע שעה והלכתי לעשות משהו אחר, חזרתי והמשכתי להתאמן. במקום למשל לשים את זה בצד לשנתיים ולשכוח כמו בפעם הקודמת...)

ותהליך הלמידה הזה מדגיש לי כל מיני נקודות שקשורות ללמידה, ועשייה, שאני חושבת עליהן בזמן האחרון.
אחרי שסיימתי את התואר, אחרי כמעט 5 שנים של למידה באוניברסיטה, אחרי הרבה קריאה באתר הזה על חינוך ביתי ואחרי קריאת המאמר המעניין על מחמאות לילדים של סאלי תדמור
לאט לאט אני לומדת על איך אני תופסת את הלמידה, את עצמי כלומדת ומה אני מרגישה כלפי זה.
וזה מוביל אותי למחשבות על המטרה של כל עניין הלמידה, ועל מקצוע, ועבודה, וקריירה, ומשמעות החיים.... הלכתי קצת רחוק אז אנסה קודם להתמקד בעניין הלמידה כדי לא להתפזר...

המאמר על עניין המחמאות, וההתייחסות לכישורים או השקעה, הדליק לי נורה לגבי עצמי.
כל החיים הייתי תלמידה טובה. ביסודי לא הייתי צריכה כמעט ללמוד, הייתי עושה שיעורים ב-10 דק', לומדת למבחנים חצי שעה ב-6 בבוקר ביום של המבחן, ומקבלת ציונים משביעי רצון. לא מצטיינת, אבל 85-95 כזה. בתיכון כבר הייתי צריכה ללמוד יותר, אבל עדיין לרוב פחות מאחרים סביבי, והציונים היו אחלה בחלה.
כשרציתי להתקבל ללימודים, יכולתי להתקבל לאן שרציתי. בחרתי משהו אחד, אחרי שנה התחרטתי ובלי בעיה התקבלתי לדבר הבא שרציתי. לא מזמן סיימתי את התואר, עם ציונים סבבה. דרש מאמץ מן הסתם, אבל שמתי לב שגם אם אני מורידה את רמת השקעה, השינוי בציונים הוא לא משמעותי במיוחד.

העניין הוא שאף פעם לא הצטיינתי בשום דבר, וגם לא ממש אהבתי ללמוד. יש נושאים שמעניינים אותי, אבל תמיד עניין אותי לדעת אותם, ולא ללמוד אותם.

זה היה מאוד בולט היום בסריגה. אני רוצה לדעת לסרוג. אז התאמנתי. זה אפילו היה לי נחמד לסרוג. אבל לא יכולתי להפסיק לחכות שאני אדע כבר לעשות את זה. לא לנסות, ולטעות, ולהבין. אלא פשוט לדעת, כדי שאוכל לסרוג מה שאני רוצה. מה שהכי משך את תשומת הלב שלי, זה שאני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לסרוג. יש לי יותר מדי צעיפים, ועם כובעים אני בכלל לא הולכת. ו..מה עוד סורגים בכלל?
כמובן שכשיהיו לי ילדים אני ארצה לסרוג להם בובות, וכובע, וגרביים. מה שאני באמת רוצה, כך גיליתי היום, זה לדעת לסרוג, כדי שאני אוכל לסרוג להם. אבל מאוד יכול להיות שאני בכלל לא אעשה את זה.

עוד לא לגמרי ברור לי לאן אני הולכת עם המחשבות האלה. אבל הן מאוד מטרידות אותי. אחשוב קצת ואמשיך לכתוב.

[פרח_בית*]

ותודה לכן תמי, מיכל וגוונים על התמיכה והמילים היפות.

אני מכירה מעצמי שרק כשאני מעזה להיות עצובה באמת, הכי שאפשר, "עד קצווי העצב", אני גם יכולה לשמוח באמת, שמחה שלמה.
מסכימה. הרבה פעמים נתקעת בשטחי הזה... ואז או עצב או רוממות רוח שמפתיעה אותי

[פרח_בית*]

בזמן הריכוז בגן הייתי מדברת עם חברות והיו שולחים אותנו לעונש במטבח.
בשיעורים ביסודי הייתי מקשקשת (עם חברים ועל דפים).
בתיכון נהגתי לשבת ולצייר בזמן שהמורות היו מדברות.
בשיעורים באוניברסיטה הייתי משחקת במחשב.
בגדול מנסה להעביר את הזמן, עד שה"למידה" הזאת תסתיים.

לקראת מבחנים קוראת החומר כמה פעמים, מנסה להבין את העניין המרכזי ומה יהיה למורה הכי חשוב שאדע (כי אני לא באמת מצליחה לזכור דברים בעל פה, כמו שכולם מסביבי עושים) ושינון התשובות הנפוצות ממבחנים של שנים קודמות.
לא צריך להבין יותר מדי, ובטח לא לחשוב על דברים מהפכניים בעצמי.

כדי להכין עבודות גיליתי שהכי טוב להעתיק דברים שהמרצה כתבה במצגת. הן מתות על זה.
מסתבר שזו שיטה מעולה כדי להוציא תעודת בגרות ותואר.
אבל – שיטה פחות מוצלחת כדי ללמוד משהו חדש...

היו שנים שחשבתי שאני ממש מוזרה כי שום דבר לא מעניין אותי. כאילו שאין לי כלל תחומי עניין. הייתי צריכה לחשוב מה ללמוד באוניברסיטה למשל, ולא ממש רציתי ללמוד שום דבר... אני אוהבת חיות, אבל לא באמת רוצה ללמוד וטרינריה. מאוד אוהבת ילדים, אבל לא רוצה להיות מורה. נהנית מעבודות יד ועיצוב, אבל לא רוצה להתמיד בזה או להפוך את זה למקצוע.
שום דבר לא נראה לי כאילו אני מסוגלת להתחייב ללמוד אותו במשך 3 שנים, ואז עוד ללכת ולעבוד בזה.

בסופו של דבר אני מרוצה ממה שלמדתי. הלימודים האלו נתנו לי הרבה, בשנים האלה גדלתי והתפתחתי והשתנתי לבלי היכר.

המקומות שנתנו לי הכי הרבה בלימודים היו סדנאות מעשיות והתנסויות בשטח. מהלימודים התאורטיים עצמם אני מרגישה שקיבלתי מעט מאוד. אני בטוחה שיש לי יותר ידע ממה שהיה לי בעבר, אבל יש לי מעין תחושה שאני לא זוכרת שום דבר שלמדתי ובטח לא יודעת איך להשתמש בידע הזה במידת הצורך.
בניגוד להתנסויות המעשית, שאני זוכרת כמעט כל מה שקרה בהן לפרטי פרטים.

עדיין קצת הולכת פה סחור סחור ולא מגיעה לנקודה... כמה אני צריכה לכתוב עד שאני אדע מה אני רוצה להגיד?

[פרח_בית*]

מרגישה שאני קופצת פה בכתיבה מדבר לדבר. ביקורתיות, התנשאות, תזונה, הריון, אבל, למידה והתפתחות. ויש עוד מלא דברים שרצים בראש, וכשאני מנסה לכתוב אותם יוצא משהו אחר...
הכל נראה לי מבולגן וקצת לא קשור, אבל אני מרגישה שיש איזה חוט מקשר, איזה משהו שגורם לכל הדברים האלה לצוף ולהציף אחד את השני.
מנסה לבנות את השרשרת, להבין את רצף המחשבות, כדי להגיע לבסיס של הכל.

מרגישה שזה תהליך רגשי שאני צריכה לעבור כדי לשים את השנה הזאת, וכל אלה שהיו לפניה, מאחורי, לקחת את הזיכרונות והמסקנות ולהמשיך הלאה, לתקופה הבאה, שאני מחכה לה כל כך.

[קיומי*]

@}

[פרח_בית*]

הייתי היום בדיקור.

שנייה לפני שדפקתי בדלת עצרתי, לקחתי נשימה, שמתי את כל היום יום בצד, והתמקדתי בגוף, בעיקר, במטרה שלשמה באתי.
היא תדקור – ואני ארגיש איך הסכר משתחרר.
היא תלחץ – ואני ארגיש איך השרירים נענים והגוף הופך חמאה.
היא תחמם – ואני ארגיש את עיגולי הנועם בבטני.
לנשום, להרפות, לא לעשות דבר, לתת למישהי אחרת להניע אותי ולאפשר לגוף להשתנות, להתקדם.

יצאתי זקופה, משוחררת, מלאת אנרגיה ושמחה.
בספונטניות, הלכתי לפגוש חברה.
חזרתי הביתה ושלחתי הודעה לחברות שאני רוצה שיבואו אליי בשבת (כי יש לי יומולדת בראשון...).
במקום לדחות, להתלבט. בלי לחשוב, ובלי להיתקע. אני מרגישה שהכל זורם.

מודה לה לאישה הזאת שמצאתי אותה.
מקווה שהיא תצליח לעזור לנו ליצור את החיים בתוכי.
בינתיים היא יוצרת ממני משהו חי יותר. חופשי ונושם.

[פרח_בית*]

• מחמאות שמקבלים רק מהמדקרת שלך: "יופי, אני שמחה, הלשון שלך נראית הרבה יותר טוב השבוע"

[פרח_בית*]

שבוע שעבר היה מלא תהפוכות. ללא אירועים מיוחדים, אבל הרבה געש בפנים.
בתחילה בטוב. ואח"כ ב...הרבה פחות טוב.
אז הדיקור באמת נתן לי המון אנרגיות, זה היה מיוחד מאוד.
בעלי* אומר שהוא אף פעם לא ראה אותי ככה.

אני לא ממש אוהבת לעשות ספורט, ממש לא אוהבת לרוץ (גם לאוטובוס זה יהיה ממש רק כשחייבים..), ובגדול לאורך כל חיי הבוגרים הצלחתי רק לעשות הליכות בתדירות של פעם בחודשיים במקרה הטוב (למרות שאני מאוד נהנית מזה, לא מצליחה לגרום לעצמי לצאת), ולהתמיד תקופות מסוימות ביוגה.

והשבוע זה היה כל כך מיוחד.

• הייתי פעמיים ביוגה (אחד מהם שיעור השלמה כי הפסדתי שבוע לפני כן)
• הלכתי די הרבה – לא הליכות מסודרות, אבל החלטתי ללכת ברגל למקומות לא רחוקים במקום לקחת אוטובוס, ונעלתי לכבוד זה נעלי ספורט וההליכה הרגילה שלי היא די מהירה, אז זה נחשב מבחינתי. אז יצא שהלכתי פעם אחת חצי שעה ופעם אחת 20 דקות, שתיהן בעליות די תלולות. ועוד כמה פעמים הליכות של 10-15 דקות.
• והשוס הגדול – הצלחתי להוציא את עצמי סתם ככה באמצע היום מהבית לאימון טניס (בעלי מאמן אז כשאני רוצה אני יכולה פשוט ללכת לאימון. ב-3 השנים האחרונות זה קרה בערך... 6 או 7 פעמים).

חוץ מזה הספקתי לעבוד די הרבה (אני מתחילה עוד שבועיים עבודה חדשה, ובינתיים עובדת בכל מיני דברים זמניים שאני מחליטה מתי וכמה).
הכנתי פעם ראשונה לחם מחמצת, משאור שקיבלתי כבר לפני חודש, ומאז אני די מתעלמת ממנו חוץ מהאכלות שבועיות.. ובגלל שיצא טעים אז נגמר מהר והכנתי עוד פעם.
בישלתי ואכלתי די מסודר ובריא.
הרגשתי מלאת אנרגיה, נעה, יוזמת, בלי להתעצל ולהימרח.
ואז הגיע יום רביעי. והיה ירח מלא ויפה שהציץ עליי מאחורי ענן, שגרם למעין הילה מסביבו.
ואז התקרב יום חמישי, בדיוק שבועיים אחרי המחזור, והתחלתי להילחץ שאני לא מרגישה שום סימנים לביוץ.

ואז בחמישי בצהריים התחלתי להרגיש עצבות. ואחר כך עייפות.
וכל אחר הצהריים ישבתי מול המחשב וראיתי טלוויזיה.
וכל דבר גרם לי להרגיש שעוד רגע יוצאות הדמעות.
ופתאום הרגשתי את הכאב העמום הזה, בגב התחתון הימני, כאב שאני חושבת שהוא ביוץ, אבל לא יודעת אם זה באמת, או שאני סתם מדמיינת כי אני כל כך רוצה שזה יהיה.

ומאז אני מרגישה כבויה. עצובה, עייפה, מתוסכלת, נעלבת ומבואסת.
מנסה להזכיר לעצמי שזה רק ההורמונים האלה שמשתלטים עליי, אבל זה לא עוזר.
ביום שישי הלכתי עם אמא לסיור ליקוט. היה כיף ומרענן, והוציא אותי מהבאסה ומהמחשבות.
אחריו הייתי עייפה מאוד, ונרדמתי לשעתיים וחצי בערך. קמתי לא עצובה, אבל כן מבולבלת ולא החלטית.
ואתמול הייתי במצב רוח נוראי. ממש בלי יכולת להניע את עצמי לשום מקום. קצת דמעות, והרבה מחשבות, ושוב ישנתי מלא בצהריים.

בחצות בעלי בא להגיד לי יום הולדת שמח. הראה לי את השעון עם השעה 00:00 והתאריך 29 לנובמבר.
ובמקום לשמוח על היום הולדת, לחבק אותו ולהגיד תודה, התחלתי לבכות.
לא מצליחה להכיל את היום הזה.

לא יודעת אם זה בגלל הביוץ, או כל מיני אכזבות קטנות שהיו בדרך,
או סתם זה שאני לא בדיוק איפה שרציתי להיות השנה - בבית שלנו, במושב, עם חצר וטבע, ובטן של חודש תשיעי, מחכה לאושר גדול.
במקום זה אני בדירה הקטנה שלנו, עם בטן שמרגישה ריקה (והלוואי ואני טועה). פשוט מחכה...

[פרח_בית*]

• בעניין ה"בעלי" – מעולם לא השתמשתי במילה הזה כל כך הרבה כמו פה... אחרי החתונה לקח לי כמה חודשים להצליח להוציא אותה מהפה... ועכשיו אומרת רק כשלא מוצאת משהו אחר... לא אוהבת להגיד בן זוגי, זוגי, אהובי וכו'. לרוב אני פשוט מציגה אותו בשמו. אבל פה קצת לא יודעת מה לכתוב במקום.... אשמח להצעות

[קיומי*]

את כותבת פשוט ויפה ונוגע. ולמרות שאני במקום אחר לגמרי בחיים אני מרגישה אותך מאוד, ומזדהה.

בעניין בעלך, אולי תמציאי לו שם בדוי לצורך הבלוג הזה. זה מה שאני עשיתי פעם כשכתבתי כאן בלוג.

[פרח_בית*]

כל מיני אכזבות קטנות שהיו בדרך
יש הרבה דברים שאני מרגישה שלאורך השנים השתפרתי בהם בצורה מרשימה מאוד (לפחות אותי היא מרשימה). שהתבגרתי, והתפתחתי ואני מצליחה להתמודד איתם בצורה שלא הייתי מצליחה בעבר.
ויש מקרים, שאני מרגישה שנתקעתי בגיל שנתיים-שלוש, ומאז לא הצלחתי להתקדם כל כך...
אחד מהם הוא התמודדות עם תסכולים.
כשאני רוצה שיקרה משהו מסוים, ושהוא יקרה בצורה מסוימת, וזה לא מצליח, ובמקום זה קורה משהו אחר לגמרי, או שלא קורה כלום... זה שובר אותי. מוציא אותי לגמרי מאיפוס, וגורם לי להתחפר לחור שלי ולהתחבא מהעולם.

לרוב אני לא אוהבת לחגוג את יום ההולדת לפני התאריך שלו, מעדיפה לחגוג ביום עצמו או אחריו.
אבל השנה זה יצא ביום ראשון, אז חשבתי שיהיה נחמד לחגוג יום לפני, ביום שבת. יום חופש לכולם, ובטח אפשר יהיה לקבוע משהו נחמד שאני אהנה ממנו.

אז שלחתי לחברות שלי הודעה. אלו חברות שלא גרות באזור שלי, ואנחנו לא מתראות לעיתים קרובות מאוד. ולא כתבתי משהו כמו "אתן מוזמנות אלינו", או "אני מזמינה אנשים ואתן יכולות לבוא", כמו שהייתי כותבת בדרך כלל, אלא משהו שהרגיש לי הרבה יותר פתוח וחושפני. כתבתי שיש לי יומולדת וזה מאוד ישמח אותי אם הן יבואו כי אני מתגעגעת אליהן.
וחשבתי כמה נחמד יהיה אם נלך ביחד לטיול. ובראש שלי כבר היינו קבוצה של בערך 6 אנשים (כולל בני זוג), נוסעים לנו צפונה לטייל ביום שבת בצהריים. וזה כל כך שימח אותי.
ואז לאט לאט זה התפוגג. אחת לא יכלה, והשנייה רק אולי, והאחרונה שאמרה שבטוח כן – נהייתה חולה ולא יכלה לבוא.
והרגשתי שזה גומר אותי. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר שאני רוצה לעשות ביום שבת חוץ מהטיול הזה. וללכת לטייל רק עם בעלי זה יכול להיות נחמד, אבל לא מה שתכננתי. ובכלל אין לנו אוטו שיכול לנסוע כל כך רחוק, וכל מי שחשבתי שאולי יטייל אתנו במקום לא יכל, והרגשתי שזה מכניס אותי יותר ויותר למצב רוח הזה שמשתלט עליי.

וכבר לא הצלחתי להפריד מה הורמונלי מהביוץ שאולי היה, ומה מהתסכול שדברים לא קורים כמו שרציתי, ומה אולי סתם מזה שיש לי יומולדת וזה מלחיץ אותי.
ובתחילת השבוע בכלל לא נלחצתי מהיומולדת, ואפילו די התרגשתי ורציתי לעשות מלא דברים.
אבל כל הדברים שרציתי לעשות לא הסתדרו. החברות שרציתי לקבוע איתן בשבת לא יכלו, והחברות שרציתי לקבוע איתן בראשון גם לא... ומה שהכי הייתי רוצה זה שביום עצמו אני ובעלי ניסע יחד לשוק הפשפשים להסתובב לנו, אבל הוא לומד מהבוקר עד 9 בערב אז זה לא אפשרי....
ושום דבר שרציתי שיקרה לא קרה. ואתמול ישבתי כל היום עצובה.
והיום אני יושבת כל היום בבית מנסה לכתוב מספיק בשביל שהמצב רוח יעבור למחשב וייצא לי מהראש...
והדבר היחיד שהצלחתי לעשות היום, באופן לא מפתיע, זה לסדר קצת את הבית (בינתיים עשיתי כלים, קיפלתי כביסה, השקתי עציצים, סידרתי את החדר ואת השולחן עבודה). ולבכות.

[פרח_בית*]

מנסה להבין למה אני לוקחת את זה כל כך קשה. למה אני לא מצליחה לעבור הלאה.
מאז שכלום לא הצליח כמו שרציתי – היו דברים שכן היו יכולים לקרות. יכולתי אתמול ללכת לטייל עם בעלי במקום קרוב יותר, חברה אחת יכלה לבוא אלינו, יכולתי היום לנסוע לבלות עם אחותי בבוקר.
אבל המצב רוח כל כך השתלט, ואני מרגישה שאני לא מצליחה לצאת ממנו. להתקלח, להתלבש, לצאת מהבית, לנסוע רחוק באוטובוסים, לחייך ולצחוק. הכל מרגיש גדול מדי, דרוש יותר מדי.
מה זה דורש, אני לא יודעת. כי בסך הכל אלה דברים שאפשר היה ליהנות מהם, אז הם לא באמת דורשים כלום. אבל כל דבר מרגיש לי לא מספיק טוב, לא מספיק מה שרציתי, ושאני לא איהנה ממנו בדיוק כמו שתכננתי.

[פרח_בית*]

קיומי, תודה. מחזק אותי לראות שמישהו קורא ומתעניין במחשבות המבולגנות שלי...
מתלבטת הרבה פעמים אם לכתוב לעצמי או לפה, אבל מרגישה שכשאני כותבת לעצמי אני הרבה פחות מדויקת, וכשאני כותבת לפה זה עוזר לי לסדר ולעכל טוב יותר את מה שקורה.

לגבי השם הבדוי לבעלי - חשבתי על זה אבל עוד לא הצלחתי לחשוב על שם טוב...
בכלל מצחיק לי להשתמש בשם בדוי, כי כתבתי כל כך הרבה פרטים אישיים, שברור לי שאם אנשים שאני מכירה יגיעו לפה במקרה הם יזהו שזאת אני די בקלות... אבל בכל זאת לא מרגישה בנוח להשתמש בשם האמיתי

[פלונה*]

מחזק אותי לראות שמישהו קורא ומתעניין במחשבות המבולגנות שלי...
תמשיכי בבקשה, את כותבת נהדר. כמעט כתיבה בודהיסטית. תיכנסי בהזדמנות לקרוא את אלן ווטס ביוטיוב ותביני על מה אני מדברת.

[גוונים*]

אני גם קוראת ואוהבת מאוד את הכתיבה שלך. מזדהה עם הרבה. כל מה שכתבת על יום ההולדת, הייתי יכולה לכתוב בעצמי לפני כמה שנים.

לגבי 'בעלי', גם לי נורא מוזר לקרוא לו ככה ובעצם אני קוראת לו כך רק בהקשרים רשמיים, מול מוסדות וכאלה. כאן אני קוראת לו האיש. זה הכינוי שהיה נראה לי הכי סביר. באותו רעיון אפשר הבחור ובהומור אפשר האחד וכאלה.

[פרח_בית*]

תיכנסי בהזדמנות לקרוא את אלן ווטס ביוטיוב ותביני על מה אני מדברת.

נשמע מעניין. כרגע הבאתי את עצמי רק לחפש ולשמור את הקישור, אבל אקשיב בהמשך.
מרגיש לי שכדי להקשיב למשהו שנקרא בודהיסטי צריך הלך רוח מסוים, איזה רוגע ושקט שאני לא מצטיינת בהם.

גם כדי לכתוב פה אני צריכה את זה ובגלל זה דוחה ודוחה כל הזמן למרות שיש לי מלא מה להגיד.

בדיוק השבוע סיפרתי לבעלי על חברה שהייתה בוויפאסנה, הוא לא ידע מה זה אז הסברתי לו. הוא היה די בשוק מזה שזה קיים ("רגע והיא שילמה על זה?" זה בכלל היה נראה לו מופרך). ואמר - "מה, את רוצה לעשות את זה? איך תצליחי? את כל הזמן מדברת...". שזה לא מדויק, כי איתו אני כל הזמן מדברת (או עם אמא ועוד כמה ממש קרובות), אבל עם אנשים פחות מוכרים אני בעיקר שותקת.
האמת שפעם רציתי לנסות, ועכשיו לא דחוף לי.
אבל למצוא איזה חצי שעה ביום למדיטציה כן הייתי רוצה (הבעיה כמובן זה לא למצוא את החצי שעה, אלא להצליח לחשוב על כלום יותר מדקה וחצי..)
תראו כמה אני כותבת על זה שאני לא מצליחה לשתוק...

[פרח_בית*]

בחודשים האחרונים אני חולמת הרבה על נשים בהריון או שבדיוק ילדו. אלה בעיקר נשים שאני מכירה שהיו בהריון בשנים האחרונות. אני לא זוכרת בדיוק מה היה בחלומות, אבל זוכרת על מי חלמתי, כל פעם על מישהי אחרת.
ולפני כמה שבועות, קצת אחרי שהתחלתי לכתוב כאן, חלמתי ש אני בהריון. פעם ראשונה שזה הופיע לי בחלום, וקמתי מלאת התרגשות מזה.
בחלום הייתי אמורה ללדת, אבל זה היה מאוד פתאומי, כי רק עכשיו גיליתי שאני בהריון, ולא חשבתי שכל כך מהר כבר יהיה לי תינוק. אז מאוד נלחצתי ורציתי לחכות עוד קצת, שזה עדיין לא יגיע. ליהנות קצת מההריון לפני שאני יולדת.

באותו הלילה היה לי חלום נוסף. מוזר מאוד.
חלמתי שאני בבית של סבתא וסבתא שלי. התקשר מישהו בטלפון עניתי. הוא נשמע קצת כמו סבא שלי אבל ישר אמר "אני לא סבא _". הוא אמר איך קוראים לו. לא הכרתי אותו. אז אמרתי לו שאמא שלי לא נמצאת, ושיתקשר יותר מאוחר. ואז הוא אמר שהוא לא התקשר אליה, אלא אליי. את ההמשך אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שהוא אמר לי משהו כמו "רציתי להגיד שיהיה בסדר", ואני אמרתי תודה. וניתקתי.
כל השיחה רק רציתי לנתק כבר, כי אני לא מכירה אותו ומה הוא מתקשר בכלל ורוצה לדבר איתי.

כשהתעוררתי ונזכרתי בחלום הייתי ממש בהלם. השם שלו, אני מכירה אותו.
הוא דוד של אמא שלי, נשוי לאחות של סבא. הוא נפטר לפני שנולדתי, מעולם לא פגשתי אותו או שמעתי אותו, אולי ראיתי פעם איזו תמונה שלו. את אישתו והילדים שלו אני רואה פעם בכמה שנים בערך... ובהחלט לא מדברים עליו.
ב-7:30 בבוקר שלחתי לאמא שלי הודעה, עם לבעלה של הדודה קראו ככה. כמובן היא לא הבינה מאיפה הבאתי את זה פתאום, אמרה שכן. ובאמת היה לו מבטא כמו של סבא , ומאיפה אני יודעת בכלל כי אף פעם לא פגשתי אותו... לא מאוד מפתיע שיהיה לו מבטא ושהוא מאותו מוצא כמו סבא, אבל אני חייבת להגיד שלא באמת ידעתי אם הם מאותו מוצא או לא (כי בכל זאת מעולם לא דיברתי עם אף אחד על הבן אדם הזה..).
מאיפה הוא בא לי לחלום? אני לא ממש מאמינה בעולם הבא, או גלגולי נשמות או רוחות רפאים. אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שקיבלתי שיחה מהעולם הבא.
וכמובן שרוצה לראות בזה סימנים טובים. ורק עדיין לא מבינה איזו מן בחירה זאת לשלוח אליי דווקא אותו, יש כמה מתים שאני דווקא כן מכירה...

[פרח_בית*]

הרבה זמן רציתי לכתוב על החלומות האלה כדי לא לשכוח...
והם מסמלים לי מאוד חזק את התחושה שבשנה וקצת האחרונות מסתובבות להן מחשבות על חיים ומוות כמו שלא היו לי בעבר. מסתובבות ומתפתלות, האחת סביב השנייה.

לפני יומיים היה לי מעין דמיון. דיברתי עם בעלי על איזה כיף יהיה כשיהיה לנו תינוק (שיחה די שגרתית בימים אלו...), ופתאום הייתה לי בראש דמות של ילדה, ראיתי את הפנים שלה. ניסיתי להיזכר אם אני מכירה אותה. אולי מישהי מהמשפחה כשהיא הייתה קטנה, אולי דמות מהטלוויזיה. לא הצלחתי להיזכר בילדה ספציפית שנראית ככה. החלטתי שזאת הילדה שלנו, שבאה להציץ אצלנו לפני שהיא מגיעה.
היא הייתה יפייפיה, בערך בת 3-4, היו לה לחיים תפוחות וחמודות, וחיוך מקסים ועיניים חומות עגולות.
אנחנו תמיד מקווים שהילדים יקבלו את השיער של המשפחה של בעלי, הוא הרבה יותר חלק ומבריק ומסודר, לא כמו השיער שלי שתמיד מתנפח ומתמלא קשרים. ולילדה הזאת דווקא היה שיער יותר דומה לשלי, אבל זה כל כך התאים לה...
הסתובבתי עם התמונה בראש כל היום שלאחר מכן. נזכרתי בילדה שהייתי שומרת עליה שקצת דומה לדמות.
ועכשיו אני כל הזמן מנסה לדמיין את הדמות, ולדמיין את הילדה, ולמצוא קווי שוני...

[פרח_בית*]

ולצד השני.

היום בלילה חלמתי על אבא.
בהתחלה הייתי חולמת עליו המון, כמעט כל לילה.
בזמן האחרון הרבה פחות, פעם בחודש או יותר.

אתמול ראיתי מישהו שפתאום הזכיר לי אותו. אני לא יודעת למה בדיוק, הם לא היו ממש דומים, אבל יש אנשים שפתאום מקפיצים לי אותו לראש. אולי הכרס, או העמידה, או ההליכה, או החולצה, או התיק.
ואז הרגשתי את התחושה הזאת שמופיעה כל כמה זמן, מעין היזכרות בזה שהוא כבר לא כאן.
ביום יום הרבה פעמים אני חושבת עליו לרגע, משהו שהוא אמר או עשה, אבל זה כמו שאני אחשוב על החיים, על חברות או על בני דודים, נזכרת במשהו שהם אמרו או שאיזה מקום שהיינו יחד.
אבל רק לעיתים רחוקות אני נזכרת בזה שהוא נפטר.

היה פעם פרק, נראה לי באנטומיה של גריי, על זוג שהיו בתאונה. הבעל נהרג, והאישה איבדה את הזיכרון לטווח ארוך שלה. הייתה זוכרת רק מה שאמרו לה 10 דקות קודם או משהו כזה. כשהיא התעוררה אחרי התאונה, סיפרו לה שהוא מת. היא בכתה והתאבלה. ואחרי 10 דקות שאלה "איפה בעלי? מה איתו", סיפרו לה שוב, ושוב התאבלה עליו. וכך כל 10 דקות, שכחה, ושאלה, והתאבלה.
בשבעה הרגשתי שזה תיאור ממש מדויק. גם בלי לאבד את הזיכרון.
ידעתי שהוא נפטר. אבל עדיין, כל כמה זמן זה פתאום הכה בי. ההבנה שהוא כבר איננו. זה קרה כמה פעמים ביום.
עכשיו, בשגרה, זה כבר לא קורה כל יום. אבל עדיין, פעם בכמה זמן היא קופצת, ההבנה שהוא כבר לא איתנו. ופתאום מעין תחושה שכל השנה הזאת לא הייתה, וגיליתי את זה רק עכשיו. כאילו לא התאבלתי כבר, והתקדמתי, וחוויתי את החיים בלעדיו, והכרתי את המשפחה שלי בקיום המקביל הזה.
כאילו רק עכשיו גיליתי את זה.
ולפעמים, כאילו הוא כלל לא היה.

החלום היום היה מוזר. בהתחלה, כאילו הוא חזר ממקום כלשהו (הרבה פעמים בחלומות שלי הוא חוזר, מהמוות או מחופשה). לא זוכרת מאיפה הוא חזר, אבל בהתחלה זה היה מאוד נחמד שהוא היה פה שוב.
ואז גיליתי משהו שהוא עשה שמאוד הרגיז אותי. וכעסתי עליו מאוד.
מאוד מאפיין את היחסים שלנו. היינו רבים המון והייתי כועסת עליו כל הזמן. בשנים האחרונות זה קצת התמתן.
אבל אחרי שהוא נפטר, כל מה שהצלחתי לזכור זה רק את הריבים, הוויכוחים, הברוגזים.
לקח לי כמה שבועות אני חושבת עד שהצלחתי להיזכר בדברים הטובים.
ועכשיו אני כמעט לא עסוקה בלהיזכר. כאילו שמתי את זה מאחורי. למרות שאני יודעת שזה אף פעם לא יהיה באמת מאחורי. שהוא תמיד יהיה שם.
בינתיים זה מבליח מדי פעם. מחכה ליום שאשב ואתמודד עם זה באמת.

[קיומי*]

דיברתי עם בעלי על איזה כיף יהיה כשיהיה לנו תינוק (שיחה די שגרתית בימים אלו...)
סליחה שאני נטפלת למשפט הזה, הוא ממש קופץ לי... ואני לא רוצה להלחיץ או משהו, מקווה שתקחי את זה בטוב.
תינוק זה הרבה דברים, הרבה מהם טובים. יש גם הנאה בלהיות הורים לתינוק.
כיף זה לא.
זאת פשוט מילה לא שייכת בעיניי.
כמישהי שהיו לה כבר שני תינוקות, אם אני חושבת על עוד אחד (ואני יודעת שארצה עוד אחד מתישהו) אז "איזה כיף יהיה" זה משפט מ-מש אבל מ-מש לא קשור.
יהיה טוב, יהיה עוצמתי, יהיה ממלא, יהיה מתיש, יהיה מאתגר. יהיו רגעים של אושר אינסופי.
לא יהיה כיף.
(טוב, יכול להיות שיהיו רגעים של כיף. למשל, פתאום יגיע יום שהתינוק יישן שעה יותר ממה שהתרגלת שהוא ישן, ובמקרה יהיה עוד מישהו בבית, ואת תעשי מקלחת אמיתית ואולי אפילו תחפפי גם. ואז תגידי - "איזה כיף!")
היה לי חשוב לכתוב לך את זה, למרות שאני בטוחה שאת איפשהו יודעת את זה.
ואמנם את ההלם של החיים תקבלי עם התינוק בכל מקרה (זה בלתי נמנע אני מניחה) אבל לפחות שלא יהיה גדול מדי

[פרח_בית*]

אני לא באמת חושבת שכשיהיה תינוק נסתובב כולנו בבית קופצים וצוהלים וצוחקים ושרים בלי הפסקה....
יודעת שזה מביא איתו המון עייפות, תשישות, קשיים ואתגרים.
בטוחה שכל הניסיון בעולם לא יכול להכין אותי ללהיות אמא, אבל כן טיפלתי בתינוקות, ולא רק לשעה-שעתיים, גם ל-8 ו-10 שעות ברצף, מספר ימים בשבוע (הייתי מטפלת של בן דוד שלי כשהיה תינוק, ויצא לי לשמור על קרובי משפחה נוספים כשהיו קטנטנים). אולי ההבדל העיקרי היה שלא הייתי צריכה להתעורר בלילה (הבדל משמעותי מבחינת התשישות..)..

אני מכירה את עצמי כשאני עם תינוקות, ויודעת שאין הרבה דברים שמשתווים לזה.
ויכולה רק לדמיין איך זה יהיה כשזה יהיה תינוק שלי ולא של מישהו אחר.

לפעמים זה מעייף או מתסכל (כשהם בוכים ואין לי מושג איך להרגיע אותם..), אבל החיוך, השלווה הזאת שלהם כשהם ישנים ורגועים, הקסם הזה כשהם לומדים משהו חדש, זה כיף מבחינתי. וכשהם קצת גדלים ורצים אליי לחיבוק כשאני נכנסת בדלת, זה כבר בכלל...
ואולי המילה כיף היא לא הכי מדויקת, אולי אושר היה מתאים פה יותר.

[אישה_במסע*]

ואולי המילה כיף היא לא הכי מדויקת, אולי אושר היה מתאים פה יותר.
בעיני זה כך. מבחינתי ההבדל בין כיף לאושר, זה כמו ההבדל בין "בא לי" ורוצה. כיף, כמו "בא לי", זה רגש זמני, ולא רדוד, אבל לא עמוק, לא מהותי לאישיותי. לעומת זאת רצון, כמו אושר, הם עמוקים, מהותיים.

[קיומי*]

ואולי המילה כיף היא לא הכי מדויקת, אולי אושר היה מתאים פה יותר.
בהחלט!

בעיני זה כך. מבחינתי ההבדל בין כיף לאושר, זה כמו ההבדל בין "בא לי" ורוצה. כיף, כמו "בא לי", זה רגש זמני, ולא רדוד, אבל לא עמוק, לא מהותי לאישיותי. לעומת זאת רצון, כמו אושר, הם עמוקים, מהותיים.
אבחנה יפה...

[פרח_בית*]

אז סיכמנו על אושר.
ועדיין אני מקווה שיהיה גם כיף

[פרח_בית*]

כמו הדרך שאני קוראת בבאופן – קוראת דף אחד, ואז יש שם קישור לדף אחר שנראה מעניין, אז פותחת עוד לשונית, ואז רואה גריין שנראה מרתק ונכנסים לעוד דף, ונזכרת שלא בדקתי היום ב מה חדש ורואה שם קישור לדף אחר (למה גיליתי את מה חדש?? חודשים הסתובבתי פה והתעלמתי ממנו...).
ומסיימת עם 15 לשוניות פתוחות, והמחשב בוכה, וצריך לסגור חלק.
אבל הכל נראה מעניין... אז אני שומרת במועדפים, ואז יש לי תיקייה עם המוני עמודים של באופן, שאני אף פעם לא קוראת, כי בדיוק נתקלתי בדף אחר מעניין, אז אני אקרא אותו קודם. ואיזה גריין מעולה, אני חייבת לבדוק באיזה הקשר זה נאמר...

ככה גם עובדות המחשבות שלי. אני חושבת על משהו אחד, ואז נזכרת במשהו שקראתי אתמול, ואז במשהו שאמא שלי אמרה, ואז משהו שאני רוצה לכתוב, ואז במה שאני אמורה לעשות עוד שעה, ועוד שבוע, ושוכחת את מה שרציתי לכתוב, ולא שלחתי הודעה לחברה, ובאמת מעניין מה שקראתי אתמול באוטובוס... וכשאני אחזור הביתה אני אקפל כביסה ואטאטא. אבל קודם אני אוכל. ואנוח. ואקרא קצת בבאופן... ובכלל לא התאמנתי על הסריגה, והמרק שהכנתי יצא ממש טעים, ואיזה יום אמרנו שהיום? איזה יופי שמחר כבר שישי.
וכל השיחה הזאת מתנהלת עם עצמי. כי מי המשוגע שיקשיב לכל זה (בדרך כלל – אמא או בעלי...מסכנים...).
ואני מרגישה את כל המוני המחשבות רצות בראש, ואז נזכרתי שהרבה זמן לא כתבתי.
אבל רוב המחשבות האלה הן שברי דברים, שנראה לי מטופש לטרוח ולכתוב אותן.
וגם ככה הכל בלגן, לא זוכרת מה כתבתי ומה לא, ותמיד מפסיקה לכתוב באמצע המחשבה, במטרה להמשיך מחר, ואף פעם לא ממשיכה מחר... אלא רק אחרי שבוע, על נושא אחר לגמרי (כמו הקריאה בבאופן - את הדפים שבמועדפים הכי פחות סיכוי שאני אקרא).
מצד שני, נזכרתי בשם שבחרתי לו, לדף הזה, ושבעצם כל המטרה שלי הייתה למצוא מקום לרוקן אליו את המחשבות, כדי להשקיט את הראש וליצור קצת רוגע.
אז אני מתחילה לכתוב ומה שיוצא יוצא. אולי יצאו פנינים

[פרח_בית*]

ועכשיו אני מנסה לכתוב, וקצת נתקעת.
רגע אחד לא זוכרת בכלל מה היו הדברים האלה שאני חייבת לכתוב עליהם, ורגע אחרי נזכרת בחמישה נושאים שרצים לי בראש ועל מה לכתוב קודם? ומה בכלל רציתי להגיד עליהם?

אז אני אקח נשימה עמוקה ואנסה לכתוב.

[פרח_בית*]

אתחיל בסיפור שנזכרתי בו לפני כמה ימים.
הסיפור על הנקעים שלי.
לפני 5 שנים נקעתי את הרגל בפעם הראשונה בחיי. לפני כן אף פעם לא נקעתי או שברתי שום דבר (רק פתחתי את הסנטר כמה פעמים בתור ילדה).
זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, גרתי בדירה עם שתי שותפות, היחסים בינינו היו סבירים אבל לא חברות נפש (בהמשך הם נהיו קצת פחות מסבירים, בתקופה הזאת הם עוד היו בסדר).
חזרתי בערב הביתה באוטובוס, וכשירדתי מהאוטובוס עיקמתי את הרגל ונפלתי על המדרכה. ניסיתי לקום ולא הצלחתי לעמוד על הרגל. התחנה הייתה מול הבניין, אבל לא הייתי מסוגלת אפילו לחצות את הכביש. למזלי, הנהג היה נחמד והאוטובוס היה כמעט ריק (נראה לי שהיו שם שניים-שלושה אנשים), אז הוא עשה פרסה בכיכר והוריד אותי ליד הכניסה לבניין. נראה לי שמישהו עזר לי במדרגות עד דלת הכניסה ומשם דידיתי למעלית. הגעתי לדירה ונשכבתי במיטה עם כאבים חזקים. בבוקר קמתי עם הכאב והרגשתי ממש חסרת אונים. הייתי לבד, לא הרגשתי בנוח לבקש עזרה מהשותפות ולא ידעתי למי לפנות. דודה שלי גרה יחסית קרוב, אז אמא שלי דיברה איתה והיא לקחה אותי באותו יום לרופא ולצילום. אני לא זוכרת את כל מה שהיה אחרי, אבל זוכרת שהרגל הייתה מאוד נפוחה וכחולה, ובמשך כמה ימים בקושי יכולתי לזוז. כל החוויה זכורה לי כחוויה מאוד בודדה. תחושה שאין לי למי לפנות ועל מי לסמוך, שלא נעים לי "ליפול" על אנשים שיטפלו בי ויעזרו לי. הייתי צריכה עזרה בכל דבר, אבל לא היה לי נעים לבקש.

הנקע השני היה בערך שנה לאחר מכן, ברגל השנייה.
זה היה בדייט השלישי נראה לי, עם מי שעכשיו בעלי. תכננו לצאת לסרט, נסענו לקניון באוטו, חנינו, וצעד אחרי היציאה מהאוטו ירדתי מהמדרכה ועיקמתי את הרגל. הוא עזר לי להיכנס חזרה לאוטו, הרגל התנפחה והכחילה. הוא החליט שמה שצריך לעשות זה מסאג' עם ספירט ורץ לקניון כדי לקנות בקבוק. כל הדייט ישבנו באוטו, הוא עשה לי מסאג' ברגל, ודיברנו. היה דייט מעולה . כל התקופה שאחרי הוא עזר לי וטיפל בי, בהתחלה ה"לא נעים" היה מבקר לעיתים, אבל לאט לאט ראיתי שהוא עושה את זה בכיף ולמדתי להיעזר בו בלי רגשות אשמה.

חצי שנה אחרי הנקע השני חליתי במחלת הנשיקה, ובמשך 4 חודשים בערך הייתי חלשה ותשושה לעיתים קרובות. השיעור שלמדתי על איך להיעזר, איך לאפשר לעצמי להיות תלויה באחר, היה מאוד משמעותי בתקופה הזאת (זכורה לי לפחות פעם אחת שהוא היה צריך ממש לעזור לי להגיע לשירותים או למקלחת כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים...).

לא בטוחה למה הסיפור הזה חזר אליי דווקא עכשיו.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני קצת מרגישה את הנקעים לאחרונה. ביום יום הם כבר לא מורגשים, אבל ביוגה לפעמים זה כואב.
אבל אולי זה בא להזכיר לי משהו נוסף.
אולי להדגיש את הקירבה הזאת שיש לי בזוגיות, שאף פעם לא חשבתי שתהיה.
אולי את הקושי שלי להיות פגיעה או חשופה מול האחר.
אולי את הצורך שלי להיות בשליטה, הקושי לשחרר ולתת למישהו אחר להחליט דברים או לעשות אותם (כי זה עלול להיות בדרך אחרת ממה שתכננתי...).
באתי לכתוב שאני צריכה לכתוב על זה, על הקושי שלי להתמודד עם תסכולים, עם זה שדברים קורים אחרת ממה שרציתי. וזה היה נשמע לי מוכר. ואז נזכרתי שכתבתי על זה שבוע שעבר, בהקשר של היום הולדת. זה דבר די משמעותי אצלי...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תרשי לי רק לחלוק עלייך בדבר אחד - שמי שייכנס לפה ישר יצביע עלייך ויפתח בקריאה נוקבת "זאת היא! זאת היא!" - כי הרבה מאוד דברים (וגם מחשבות, הרבה מחשבות, והלכי רוח שתיארת פה), קיימות גם אצלי.
חוסר המנוחה הזה, והתזזיתיות
חוסר האונים מול המוות, והפלונטר אליו זה מכניס אותי (למרות שאולי שעדיף שהייתי לפחות מנקה, בשביל היעילות )
אבא שלי שנפטר, וכמה שהיינו רבים
ועוד לא מעט (וכמות הדפים שפתוחים מ"באופן", כמובן)
בכל אופן, הייתי רוצה לאחל (או להציע), שתקבלי את שיחת הטלפון ההיא מקרוב המשפחה שנפטר ברגשות חמים. מי יודע, ואם הוא באמת הרים טלפון מהעולם שמעבר? נראה לי מאוד מורכב לקבל אישור מהמרכזנית...וכנראה שהוא מאוד בטוח במסר שלו, ובצורך שלך לשמוע אותו, אם בכל זאת התקשר.

[פרח_בית*]

וכנראה שהוא מאוד בטוח במסר שלו, ובצורך שלך לשמוע אותו, אם בכל זאת התקשר.

יש לי קושי רב בקבלה של דברים יותר רוחניים, עליונים כאלה...
בעלי אדם מאמין. לאחר שאבי נפטר הדרך שלו לנחם אותי הייתה בדיבור על זה שהוא בעולם הבא, עם ההורים שלו שחיכו לו. שעוד ניפגש בעתיד. אני כל כך לא מצליחה לראות את הדברים ככה. אני אדם מאוד רציונלי. מאמינה שאבא שלי ממשיך לחיות רק בתוכי, בתוך אחותי, אמא שלי ובתוך האחרים שהכירו אותו. בזיכרונות שלנו, בחלומות שלנו, בתמונות.
נראה לי שברור פה מהדף שאני חולמת הרבה, זוכרת את החלומות ומייחסת הרבה משמעות לחלומות שלי. אבל גם החלומות שלי מבחינתי לא באים מבחוץ, אלא מתוכי. בגלל זה קשה לי לתת להם משמעות של מישהו בא אליי מהעולם הבא ואמר לי, ונוטה לפרשנויות של "אני מרגישה משהו והייתי צריכה את שיגידו לי את זה, ובגלל זה ראיתי בחלום מישהו שאמר לי דווקא כך", גם כשזה אולי נראה מהצד מאוד ברור שנדרשת פה פרשנות פחות רציונלית.

אולי יום אחד אאמין בדברים אחרים. ממש לא פוסלת. אבל כרגע זה מקום שאני אפילו לא יכולה לדמיין את עצמי הולכת אליו, מרוב שהוא רחוק ממני.
יותר קל לי לעסוק בגשמי. וגם פה יש לי עוד המון עבודה לעשות, עם הגוף והנפש וכו'. אני מרגישה שאני משקיעה המון אנרגיות וכוונות בתהליכים האלו, והשינויים טובים לי.

שינוי קטן מאתמול, אולי קצת שולי אבל מבחינתי הוא עוד צעד בדרך –
השיער שלי מאוד מבולגן ומתמלא בקשרים במהירות. הרבה פעמים אני מבואסת ממנו, ומרבה ללכת עם שיער אסוף (גם מטעמי נוחות, אבל גם כי הרבה פעמים אני חושבת שהוא לא נראה טוב).
במשך שנים נהגתי לחפוף פעמיים ביום עם שמפו ומרכך, כי לא הצלחתי להתמודד איתו אחרת.
בשנה האחרונה לאט לאט הורדתי את החפיפות לפעם ביום או יומיים, לפעמים אפילו שלושה (זה אולי עדיין הרבה, אבל משמעותית פחות ממה שנהגתי בעבר).
מעולם לא חפפתי בלי להשתמש במרכך, כי אז השיער שלי נהיה קשה מאוד ומלא קשרים, ואני לא מצליחה לסרק אותו.
אתמול נגמר המרכך והחלטתי לנצל את ההזדמנות. בעקבות הדף שמן קוקוס לתזונה ולגוף , קניתי שמן קוקוס ומרחתי אותו על השיער לפני השינה.
היום בבוקר התקלחתי, חפפתי בשמפו, סירקתי את השיער במקלחת – והצלחתי לסרק אותו בלי מרכך בכלל , ובלי שכאב לי או נתלש לי חצי שיער בגלל הקשרים. ייבשתי אותו והסתרקתי שוב מחוץ למקלחת.
עכשיו הוא נעים וחלק.
אני חושבת ש מעולם לא הצלחתי לחפוף בלי מרכך ולא לסבול מהשיער ביום שלאחר מכן.
זה מאוד שימח אותי. אני מסתובבת בבית בהתלהבות ומשוויצה לבעלי בשיער הרך שלי
מקווה שזה ימשיך כך, ולא אזדקק למרכך יותר, כי אני יודעת שהוא ממש לא טוב לשיער. מקווה שזה גם יפחית לי את הנשירה (שפחתה מאז השינוי בתזונה, אבל עדיין קיימת)

נראה לי שהמלל הארוך על השיער שלי ושמן הקוקוס מבהיר כמה אני עסוקה בשינויים הפיזיים.
וכמה אני רחוקה ממחשבות על הרוח.
יכולה להתחבר לדיונים פילוסופיים על משמעות החיים (אם כי יכול להיות שאאבד סבלנות במהירות...סבלנות זה משהו שאני צריכה לעבוד עליו), אבל לא מאמינה בכוחות עליונים ועולמות אחרים. אוסיף את המילה "בינתיים", למקרה שיהיה שינוי בעתיד.

[פרח_בית*]

כי הרבה מאוד דברים (וגם מחשבות, הרבה מחשבות, והלכי רוח שתיארת פה), קיימות גם אצלי.

נקודה מעניינת העלית פה.
באמת לפני כמה ימים טלי ב כתבה משהו בדף הבית של בשמת א , וכשקראתי אותו הייתי בטוחה במאה אחוז שאני כתבתי אותו (כתבתי הודעה אחת לפני). לרגע לא הבנתי איך שכחתי שכתבתי את זה, ולמה השם שלה כתוב שם.
זה ממש הוציא אותי מאיפוס...

אני חושבת שיש לי** איזו נטייה להאמין שכל מה שאני מרגישה או חושבת, זה משהו מאוד אישי, פרטי, שלי.
כלומר, איך זה יכול להיות שאני אתאר את מה שעובר עליי, את הדברים שעשיתי היום, את המחשבות שלי, וזה בכלל לא יסגיר מי אני? וכביכול יכולים להיות עוד המון אנשים בעולם שכתבו את זה?

אני חושבת שהתחושה הזאת משרתת אותי, כי היא גורמת לי להרגיש מיוחדת, יש לי מקום בעולם, יש חשיבות לזה שדווקא אני אהיה פה ולא כל אדם אחר. יש לי מחשבות מיוחדות, נקודת מבט שהיא רק שלי.
אך היא גם יכולה לשים מקלות בגלגלים, לגרום לתחושה שאם רק אני מרגישה ככה, אז אנשים אחרים לא יבינו אותי. שכולם סביבי דומים ורק אני שונה. תחושת בדידות, זרות, שמלווה אותי מאז הילדות.

לרוב אני די ביישנית, מתקשה להיפתח לאנשים.
רק בגיל די מבוגר הרגשתי שאני מצליחה לספר לאנשים דברים אישיים, דברים שהרגשתי ש"הם בטח לא יבינו".
היחסים עם בעלי מאוד השפיעו בנושא הזה של הביישנות. למשל, אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על הכל, להציג לו את כל המחשבות והרגשות שלי. משהו שבעבר לא יכולתי אפילו לדמיין שיקרה, עם אף אחד.
אבל זה דווקא לא ממקום שאני מאמינה שהוא יבין ויתחבר לדברים שלי, אלא פשוט בגלל שאני יודעת שהוא יקבל הכל, גם או הוא לא מבין.. במקרה שלנו נראה לי שזה קשור לזה שאנחנו מאוד שונים וגם באנו מבתים מאוד שונים. וגם הוא בן, זה בטח משפיע (נגיד כשהוא חושבת שאני משוגעת לפני ביוץ... או למה כל כך מטריד אותי אם הספרייה מבולגנת...)...

לא מזמן קרובת משפחה אמרה לי שפעם הייתי ממש שקטה ובקושי מדברת, והיום אני הרבה יותר פתוחה. אבל גם במקרה הזה, אני חושבת שזה בא דווקא יותר מהצד של "אני מיוחדת". כשאני עושה דברים שונים, ואנשים מתלהבים מזה, אני מרגישה יותר בנוח להראות את מי שאני.
אבל החלק הזה של להרגיש דומה, להרגיש שמה שאני חושבת או עוברת משותף לאנשים נוספים – זה משהו שאני מחפשת רוב החיים ואולי קצת חסר לי...

כלומר יש שינוי, אבל עדיין, זאת תחושה שקיימת, ואני חושבת שבאה לידי ביטוי גם פה. אני כל הזמן מתלבטת אם לכתוב, אם זה יעניין מישהו, מרגישה צורך להתנצל אם אני כותבת שטויות. מעין תחושה של "למה שיעניין מישהו מה שאני מרגישה או חושבת?". קושי להאמין שאולי זה יכול לדבר אל אנשים, שהם מרגישים אותו הדבר.

מאמינה שהקריאה פה בבאופן, מעבר לידע האדיר והרחבת האופקים שהיא מעניקה לי, מאוד מתחברת אצלי אל המקום הזה. לקרוא על מחשבות של אנשים אחרים ולהגיד לעצמי "זה בדיוק מה שאני עושה/חושבת".
ועדיין, כשיש לי מחשבה בראש, אני מתקשה להגיד לעצמי "בטח יש עוד המון אנשים שחושבים אותה..."
ובאמת מאוד קיוויתי כשפתחתי את הבלוג שזה יעזור לי גם בעניין הביטחון העצמי. חשבתי שזה יהיה מתוך כתיבה על הנושא, אבל כנראה שעצם הכתיבה עצמה היא העניין...


**כמובן שה"לי" הזה, הוא כנראה יותר מרק "לי". כי בהתחשב בנושא, כנראה שהרבה דברים שנראים לי, נראים גם לאחרים. אבל עדיין זה קשה לי לכתוב "יש לאנשים נטייה להאמין ש...", כי מי אני שאגיד מה הנטייה של אנשים אחרים? אולי צריכה להאמין שמעצם היותי אחת מהן, בת אדם, יכול להיות לי מושג...

[שקטה*]

רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך... רציתי להגיד לך שאת כותבת מרתק ומרגש. תודה @}

[קיומי*]

_אני חושבת שיש לי** איזו נטייה להאמין שכל מה שאני מרגישה או חושבת, זה משהו מאוד אישי, פרטי, שלי.
כלומר, איך זה יכול להיות שאני אתאר את מה שעובר עליי, את הדברים שעשיתי היום, את המחשבות שלי, וזה בכלל לא יסגיר מי אני? וכביכול יכולים להיות עוד המון אנשים בעולם שכתבו את זה?

אני חושבת שהתחושה הזאת משרתת אותי, כי היא גורמת לי להרגיש מיוחדת, יש לי מקום בעולם, יש חשיבות לזה שדווקא אני אהיה פה ולא כל אדם אחר. יש לי מחשבות מיוחדות, נקודת מבט שהיא רק שלי.
אך היא גם יכולה לשים מקלות בגלגלים, לגרום לתחושה שאם רק אני מרגישה ככה, אז אנשים אחרים לא יבינו אותי. שכולם סביבי דומים ורק אני שונה. תחושת בדידות, זרות, שמלווה אותי מאז הילדות._

ממש מצחיק כמה שאני מזדהה

[פרח_בית*]

שקטה, תודה לך

ממש מצחיק כמה שאני מזדהה
הייתה לי תחושה שתהיה הזדהות עם החלק הזה... מצד אחד מרגישה שזה כל כך מוזר שאני מרגישה ככה, מצד שני מרגישה שזה הדבר הכי טבעי להרגיש...

אני חושבת שהתחושה הזאת משרתת אותי, כי היא גורמת לי להרגיש מיוחדת, יש לי מקום בעולם, יש חשיבות לזה שדווקא אני אהיה פה ולא כל אדם אחר. יש לי מחשבות מיוחדות, נקודת מבט שהיא רק שלי.

נזכרתי שקראתי פה באתר, נראה לי באחד הדפים על חינוך ביתי אבל לא זוכרת באיזה, או מי כתב, על זה שיש ערך ללגלות משהו בעצמך, גם אם מישהו כבר גילה אותו קודם. נראה לי נכתב בהקשר של ילדים וחינוך חופשי.
אבל מתקשר לי מאוד גם למה שכתבתי - שזה שלא רק אני חושבת משהו, לא מוריד מהערך של העובדה שהגעתי למחשבות האלה בעצמי, שעברתי תהליך מסוים כדי להגיע אליהם.
מזכיר לי ציטוט נוסף ששמעתי בעבר (כמובן שגם אותו אני לא זוכרת מי אמר...), שאומר שאין ספר שקראו אותו פעמיים. כי בכל פעם שמישהו קורא ספר, הוא קורא אותו עם כל המחשבות שלו, העולם שלו, התפיסה וניסיון החיים שלו. וגם אותו אדם שיקרא את הספר בקריאה שנייה, יראה אותו באופן שונה מאשר בקריאה הקודמת.
כך גם המחשבות, כשאני חושבת אותן, לא יהיו זהות לחלוטין לאלו של אדם אחר. גם אם הן דומות עד לבלי היכר, הן מגיעות עם כל שאר המטען שאני נושאת בתוכי, וזה מה שהופך אותן לשלי.

[פרח_בית*]

הצעתי היום לבעלי לקרוא פה.
הוא יודע שאני כותבת לפעמים, אבל הוא חשב שזה יותר בכיוון של תגובות בפורום ("כן, גם אני השתמשתי בשמן קוקוס וזה היה ממש טוב"), ופחות בכיוון של לשפוך את כל המחשבות הפרטיות שלי באינטרנט.
מאוד הביך אותי לתת לו לקרוא, ורגע אחרי שהצעתי קצת התחרטתי.
הוא קרא הכל, אני ישבתי בצד השני של החדר (המאוד לא גדול), והרגשתי את הלב נעצר כל כמה דקות.
משום מה זה ממש הלחיץ אותי.
מה הוא יחשוב? זה מעניין אותו? זה מפתיע אותו או שהוא כבר יודע עליי הכל גם ככה? הוא חושב שזה כתוב יפה?
כל 2 דקות בערך שאלתי אותו. הוא צחקק ואמר שזה מאוד יפה, "זאת את!".
בסוף אמר תודה ששיתפתי אותו, כי זה שלי פרטי, והוא שמח שנתתי לו לקרוא.
שהוא לא היה מסוגל לכתוב ככה, דברים כל כך אישיים, וגם זה שאני שולחת את זה לא כמוצר מוגמר, אלא מעין תהליך, זה משהו שהוא לא חושב שהיה מצליח לעשות.
הוא גם כותב לפעמים, אבל יותר שירים או קטעים קצרים. לא דפים על דפים של מחשבות. לרוב הוא נותן לי, לחברים ומשפחה לקרוא, לא מפרסם את זה.

אחרי שסיים לקרוא היה לי מצב רוח ממש טוב. אכלנו יחד, ושרתי.
הוא אמר שהוא מרגיש שאני נפתחת.
זה היה לי נעים. בעיקר כי גם אני מרגישה את זה.

[פרח_בית*]

נוודית, ראיתי שנמחקה תגובה שלך מתחילת החודש.
האם את מחקת אותה? (מוודאת למקרה שמישהו אחר מחק, בטעות או בכוונה)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אשריכם - על הכתיבה וגם על היכולת (והרצון) לתת לשני לקרוא

[אישה_במסע*]

גם כשזה אולי נראה מהצד מאוד ברור שנדרשת פה פרשנות פחות רציונלית.

לי זה ממש ברור מהצד שפרשנות פחות רציאונלית נובעת מהשקפת עולם פחות רציאונלית. והפרשנות המתבקשת מעצמה, לדעתי, היא לראות בזה מסר מהתת מודע שלך.
זה תלוי בהשקפת העולם של המפרשת, מפרש אחר (נניח, מהאתר חשיבה חדה) ייראה בכל הפרשנויות עם נשמות פשוט בריחה. בריחה מהמציאות בה אין חיים אחרי המוות, קושי בקבלה של מציאות כזו, ומתוך פחד המצאת חיים שכאלו.
אני לא אומרת שאחת משתי הגישות היא נכונה, רק שהפרשנות היא... פרשנות. זה הכל. והיא תמיד בעיניי המפרשת.

[פרח_בית*]

והפרשנות המתבקשת מעצמה, לדעתי, היא לראות בזה מסר מהתת מודע שלך.

לחלוטין מסכימה. זאת הגישה שלי, ובמשך שנים גם לא שמעתי יותר מדי את הגישות האחרות.
אבל בשנים האחרונות יצא לי לפגוש יותר אנשים מאמינים, וגם בעלי נוטה לכיוון הזה. אז אני שומעת מסביב את הפרשנות על חיים אחרי המוות וכו'. כשכתבתי גם כשזה אולי נראה מהצד מאוד ברור שנדרשת פה פרשנות פחות רציונלית. , חשבתי על בעלי או על הפרשנות שהציעה הולכת.

התגובה של בעלי לחלום הייתה "איך אחרי זה אי אפשר להאמין בעולם הבא?". הוא לא מחפש את ההוכחות, כי מבחינתו זאת עובדה - שיש דברים בעולם שהוא לא יודע ולא מבין. לי קשה להאמין בדברים שאין לי הוכחות אליהם, ואני לרוב אעדיף את הפרשנות הרציונלית.

[פרח_בית*]

עוד ווסת מתקרבת לסופה, יותר מחודש וחצי אחרי הקודמת. עברתי שבועות לא קלים סביבה.

בשבועיים אחרי התאריך שחשבתי שהיה ביוץ לא התעסקתי בזה יותר מדי.
התחלתי את העבודה החדשה, וזה העסיק אותי בעיקר.
שבוע אחרי האיחור בווסת עשיתי בדיקת דם. למרות שבימים שלפני כן לא חשבתי על זה כמעט, אמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה, ותמיד אפשר לנסות שוב, ביום של הבדיקה היה לי קשה מאוד. הלכתי בבוקר לקופת חולים, ועד הצהריים כשהגיעו התוצאות הייתי ממש בסטרס, לא הצלחתי להירגע. אחה"צ היו תוצאות, וראיתי שאין הריון. התפרקתי ממש, בכיתי המון וכל היום אחר כך הייתי במצב רוח נוראי.

ביום שלאחר מכן הצלחתי לאט לאט לצאת מהבור הזה, והייתי מאוד גאה בעצמי (בדרך כלל לוקח לי הרבה יותר זמן לצאת ממצבי רוח כאלה).

שבוע שעבר הייתי בטיפול כדי להביא את הווסת. אני רגילה שהיא מגיעה יומיים-שלושה אחרי הטיפול, אבל היא התעכבה ולא הגיעה.
בשבוע הזה הייתי ממש חסרת סבלנות, התעצבנתי מכל דבר ולא היה לי חשק לכלום.
ממש לא כמו אחרי הטיפול הקודם, שהביא את הווסת ברוגע ובאופן חיובי.
ביום רביעי הגעתי למצב שאני ממש יוצאת מדעתי, כמעט שברתי דברים בבית מרוב בלבול וחוסר תשומת לב. בצהריים סוף סוף קיבלתי, וזה הרגיע אותי קצת.
מאז אני יותר טוב, ברביעי בערב היו כאבים חזקים, אבל לקחתי את התמצית שנתנה לי המדקרת וזה עזר. ביום חמישי אפילו הצלחתי ללכת לעבודה ולתפקד יום שלם (מאוד מאוד נדיר כשאני ביום השני של הווסת, לא בטוחה שזה קרה אי פעם).

עכשיו אני במצב סביר, הבטן קצת מפריעה אבל אין כאבים, אני עייפה ובלי אנרגיות (גם לא ישנה מספיק כבר יומיים, שלשום התעוררתי באמצע הלילה ולא נרדמתי עד הבוקר.. ואז אתמול ישנתי צהריים וזה שיבש לי את השינה של הלילה...).

מרגישה שהשבועות האלה, בשילוב עם העבודה החדשה (אכתוב על זה עוד מעט), מאוד קשים עבורי, דורשים ממני המון אנרגיות ומאוד מרחיקים אותי מעצמי.

עכשיו אני לא מרגישה את העצבנות הזאת וחוסר השקט, אך עדיין עסוקה המון בשלילי, מאוד מתקשה לראות את העתיד באור ורוד. וזה דווקא אחרי שבחודש הקודם (לפני ה"ביוץ" שערער אותי) הרגשתי שאני ממש מצליחה להחזיק את עצמי, להיות מלאת אנרגיות ולהרגיש שאני נעה קדימה...

[פרח_בית*]

המון דברים קשים לי בעבודה החדשה, ומעלים לי המון שאלות לגבי העתיד.

דבר ראשון, קשה לי עם השעות, הרבה מאוד זמן לא יצא לי לעבוד באופן קבוע מ-8 עד 16, ובכלל המון זמן לא עבדתי בעבודה שדורשת ממני מחויבות לשבעות קבועות, שאני לא יכולה לבטל/לדחות אם אני מרגישה צורך. בגלל שאני מאוד אוהבת את הגמישות עם הזמן, לרוב אני מחפשת עבודות שאני יותר עצמאית בהן וקובעת לעצמי את התנאים. בעבודה הזאת אני גם מחויבת למסגרת וגם מרוויחה פחות... מה שאומר שאני עובדת יותר...
הסיבה שלקחתי את העבודה זה בשביל הניסיון, זאת עבודה זמנית במקום מסודר, עם הדרכה וזה מקום ממש טוב ללמוד ולצבור ניסיון במקצוע שלי.
אבל מאוד קשה לי עם המסגרת, גם מהבחינה הטכנית הזאת, וגם מבחינה מקצועית. כמו שחששתי, העבודה מעלה לי המון נקודות של ביקורת כלפי הסביבה. אני עובדת בגן ילדים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מתעצבנת (בלב, כן?), על הגננות/סייעות וכו'. זה נראה לי מאוד התחזק אחרי כל הקריאה בבאופן על חינוך ביתי, אבל זה משהו שהיה לי גם בפעם הקודמת שביליתי בגן (בזמן הכשרה מטעם הלימודים), אז כנראה זה גם משהו שטבוע בתוכי.

זה גם חוזר ומעלה לי כל הזמן את הרצון לחינוך ביתי בעתיד, כשיהיו לי ילדים, דבר שאני לא אומרת בביטחון (כי מפחדת שזה יהיה לי קשה ורוצה שזה יקרה רק אם זה ירגיש לי מתאים), אבל כל הזמן מתחזק בי.
הבעיה שהמחשבות האלה כל הזמן יוצרות אצלי פחדים כלכליים, של "איך נסתדר רק עם משכורת אחת" (גם אני וגם בעלי בחרנו מקצועות מתוך סוג של אידיאלוגיה, בלי אופק כלכלי מבטיח במיוחד...). וזה מחזק את הצורך שלי להיות טובה במקצוע שלי, כדי שאוכל בעתיד לעבוד באופן פרטי, ואז לעבוד מעט שעות, אולי מהבית, ולהרוויח טוב פר שעה.

הבעיה שבשביל זה אני מרגישה שאני צריכה להרגיש שאני מאוד טובה במה שאני עושה.
והבעיה עם זה – שהעבודה בגן מערערת את הביטחון המקצועי שלי. כי כמה שיש לי ביקורת על אחרים, עולים לי שם טונות של ביקורת עצמית , באופן הרבה יותר מהותי ממה שצפיתי לפני כן...
אני כל הזמן מרגישה שאני לא בטוחה מה לעשות, לפעמים מה שאני עושה יוצא בדיוק כמו שתכננתי, אני מצליחה לזרום עם הילדים, וכל מה שתכננתי או חשבתי מסתדר בדיוק. ולפעמים אני מרגישה שאין לי מושג מה לעשות, שאין לי מספיק ידע, שאני לא יודעת מה נכון, או שאני פתאום מתעקשת איתם על איזה משהו לא חשוב, ולא מצליחה להפסיק... ואז אני מתאכזבת מעצמי, שלא הצלחתי למצוא דרך טובה יותר. ולא מצליחה למצוא את החוקיות – מתי זה יצליח ומתי זה בכלל לא מתאים....

אני מרגישה שאני במעין לופ - של חשש שאני לא מקצועית מספיק, ואני לא אוכל להרוויח מספיק כסף, ולא יהיה לנו איך לכלכל את עצמנו, אז לא נוכל לגדל את הילדים בבית אם נרצה.
אבל ככל שאני מבלה יותר בגנים, אני פחות אוהבת את הרעיון של גן, וזה מציף לי המון מחשבות על עצמי בתור ילדה, כמה שלא אהבתי את המסגרות האלה, וזה מציף לי המון שאלות לגבי המטרות שלי בחיים, ואם אני בכלל רוצה לעבוד, ובמה, וכמה, ושאני בכלל יותר אוהבת להיות בבית ולבשל, והייתי רוצה שתהיה לי גינה לטפח, אבל מאיפה יהיה לנו כסף לגור בבית עם גינה אם אני לא עובדת?
ומה אני בכלל מתעסקת כל כך רחוק, אני אפילו לא בהריון, ואז אני מתחילה להיות מתוסכלת מזה שאני לא בהריון, וכבר התעייפתי מלרצות כל כך הרבה...
ואני יכולה להמשיך עם המחשבות האלה עוד ועוד, כל מחשבה מולידה מאה מחשבות אחרות, כולן מתישות ומחלישות ומורידות אותי עוד ועוד למטה.
ולא יודעת איפה להתחיל כדי לצאת מזה.

התחלתי אתמול לקרוא את הדף 100 אחוז אחריות. בהצלחה הרגיש לי כמו שטויות, אבל לאט לאט הרגשתי שזה קצת מדבר אליי, והחלטתי לנסות ולחשוב על הדברים מנקודת המבט שמוצגת שם. פחות ממקום של לשנות את הסביבה שלי, ויותר ממקום של לשנות את הדרך שאני מקבלת אותה.

עצמתי את העיניים ונתתי למחשבות לבוא. הרגשתי שאני מערסלת תינוק. חשבתי שזאת קריאה לתינוק שלי, ואז ראיתי את אחד הילדים שאני מטפלת בהם בגן, שאני מרגישה שלא תמיד מקבל שם את מה שהוא צריך. הרגשתי שאני מערסלת אותו, מרגיעה אותו שהכל יהיה בסדר.
ואז ראיתי את הסייעת שהרגיזה אותי באחת ההערות שלה. וניסיתי להגיד לה שאני סולחת לה, ומבינה את הקושי שלה. אני באמת מבינה, אבל כל כך קשה לי להבין...
ואז ראיתי את עצמי, בכל הסיטואציות בגן שכעסתי על עצמי, על איך שפעלתי בהן. ניסיתי לסלוח לעצמי, לקבל את זה שכך הייתי באותו הרגע, ולא תמיד אני יכולה להיות במאה אחוז כמו שאני רוצה.
נראה לי שבשלב הזה כבר הייתי עמוק בבכי.
המשכתי וראיתי את עצמי בתור ילדה, ואת אבא, ואמרתי לו גם שאני סולחת לו, שאני אוהבת אותו.
וראיתי את בעלי. שהיה לי כל כך קשה איתו בשבוע האחרון, בגלל איך שאני, ובגלל שגם עליו עוברת תקופה לא קלה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ורוצה שיהיה לו רק טוב.

קיוויתי שהוא יחזור מהעבודה, ואני אקום אליו (הייתי מעוכה במיטה בגלל המחזור) ואחבק אותו ואתן לו נשיקה. אבל הייתי כל כך עייפה, שנרדמתי.
וכשהוא חזר זה העיר אותי, והייתי אפופת שינה, ובמקום להיות מחויכת ואופטימית, רטנתי....
קצת התאכזבתי שהרגשתי שזה לא הצליח, שבמקום שאצליח להרים את עצמי ואותו, התרוממתי לרגע ונפלתי חזרה, עוד לפני שהוא הספיק לראות את זה בכלל....

אני יודעת שזה יותר מורכב מ-5 דקות של בכי, שיש לי מיליון עניינים לפתור עם עצמי ועם העולם, וכנראה שאני צריכה לעבוד על זה לאט לאט.
אבל כמו שאמרתי פה במעלה הדף – אני כל כך לא אוהבת לעבוד על דברים, וכל כך אוהבת פשוט להיות בסוף...
זאת גם הסיבה שכל כך קשה לי בתקופה האחרונה. הציפייה הארוכה להריון ולתינוק, ההמתנה עד שנגיע לבית שנרגיש שהוא שלנו, הצורך לצבור ניסיון ולהתמקצע בעבודה, במקום פשוט לדעת מה לעשות ולהתחיל לעבוד בתנאים שלי, באופן שאני מרגישה שהוא הכי נכון....

כנראה זה גם הקושי הזה לשחרר, לתת לדברים להיות לא בדיוק כמו שאני רוצה וכמו שתכננתי... לזכור שיש עוד אנשים בעולם, שגם הם חיים ומשפיעים.... שזה בדיוק ההפך מ-100 אחוז אחריות (אם הבנתי נכון על זה מדברת ביירון קייטי? זה הדף הבא שפתוח אצלי ואני רוצה להתחיל לקרוא...).

מרגישה כזאת תקיעות, כאילו אני לא מצליחה להתקדם. ונראה לי שזה הכיוון שאני צריכה לנוע אליו כדי שיהיה לי יותר קל... שהסכר הזה ייפרץ

[פרח_בית*]

בחוץ מבול ויצא שאני לבד בבית, במיטה עם המחשב, ובעלי אצל ההורים שלו.
זה די יוצא דופן, בדרך בסופי שבוע אנחנו ביחד בבית או אצל אחת המשפחות.
היום הוא נסע בבוקר למשפחה שלו. אני בהתחלה הייתי אמורה לנסוע לסבתא שלי בבוקר, ושאיכשהו ניפגש בהמשך. אבל מנסיבות שונות לא נסעתי בסוף לסבתא, ובגלל שאני לא במיטבי נשארתי בסוף כל היום בבית במנוחה.
זאת לא ממש הייתה החלטה, אלא פשוט נשארתי בבית מכוח האינרציה...
לא הצלחתי בכלל להעלות בדעתי להקים את עצמי, להתארגן ליציאה, ללכת בקור, ברוח ובגשם ולנסוע בשניים שלושה אוטובוסים למשפחה.
מקודם בעלי התקשר, שאל אם אני נשארת בבית. דיברנו על זה שאולי זה מה שיהיה, אבל נראה לי שהוא קיווה שאני אקח אוטובוס ואבוא גם.
וכנראה לא נתראה עד מחר בערב (אנחנו בלי רכב, יש אפשרות שהוא ייקח אוטו מההורים שלו ויבוא, אבל זה ממש טרטור כי הוא יצטרך להחזיר אותו עד הערב ולחזור לפה באוטובוסים...).
אני מתבאסת שלא ניפגש כל הסופ"ש. במשך השבוע אנחנו בקושי מתראים, כי הלו"ז שלנו יצא הפוך לגמרי בחודשים האחרונים (כשאני עובדת בבוקר הוא עובד אחה"צ, כשאני לא בעבודה הוא בלימודים וכו'). אז בדרך כלל הסופ"ש זה הזמן שלנו להיות קצת ביחד.
ובעיקר אני מרגישה שאכזבתי אותו, ועוד אחרי שבוע כזה, שהייתי ממש קשה וחסרת סבלנות...
שלחתי לו הודעה עם שבת שלום ופרח.

[פרח_בית*]

וכנראה לא נתראה עד מחר בערב (אנחנו בלי רכב, יש אפשרות שהוא ייקח אוטו מההורים שלו ויבוא, אבל זה ממש טרטור כי הוא יצטרך להחזיר אותו עד הערב ולחזור לפה באוטובוסים...)

ועכשיו הוא כתב שהוא יישאר אצל ההורים מחר (כלומר יבוא רק בערב), ופתאום נהייתי ממש עצובה.
כתבתי את המשפט הזה מתוך הבנה של כמה בלגן יהיה מבחינתו לבוא.
אבל בכלל לא ידעתי שבתוכי קיוויתי, אולי אפילו ציפיתי, שהוא בכל זאת יבוא מחר.
ועכשיו אני ממש עם דמעות בעיניים.
כאילו מאוכזבת ממנו, למרות שזאת הייתה בחירה שלי להישאר.
פתאום נראה לי כל כך ארוך להיות מחר כל היום לבד בבית.... למרות שזה בדיוק מה שעשיתי היום והיה לי נחמד...

[אל_הלב*]

גיליתי הרגע את הדף הזה שלך, את כותבת ממש בצורה כנה ומקסימה, אמיתית.
מאחלת לך שיהיה לך יום כייפי ונעים עם עצמך, השמש זורחת בחוץ ותהני מזמן איכות עם עצמך.

[פלוני_אלמונית*]

אל הלב, תודה

בינתיים היום מתחיל טוב.
השלמתי שעות שינה וקמתי מאוחר, עם אנרגיה, פתחתי את הבית להתאוורר (אחרי יומיים של סופות שהכל היה חנוק וסגור)
תפרתי חורים בספה. אחד שנשאר מהדיירים הקודמים, כלומר אני מתכננת לתפור אותו כבר שנתיים וחצי,
והשני מלפני שבוע, כשישבתי עם התנור ספירלה קרוב מדי והוא חרך את הבד... מזל שבעלי הגיע בזמן ושם לב לפני שנשרף הבית.. התיקון שעשיתי יצא די עקום אבל לא יכולתי לסבול את הבד השרוף, זה היה כל כך מגעיל בעיני...אז נראה לי שזה עדיף.
שמתי כביסה ועכשיו אני אנקה קצת, אשטוף כלים ואולי סוף סוף אשב לעבוד, משהו שדחיתי כל השבוע...

אתמול עשיתי רשימה של יותר מ-10 דברים שאני רוצה לעשות. ניסיתי לעשות את הראשון (איזה טלפון חשוב), וזה לא הצליח (הם לא עובדים בימי שישי..).
בסוף ישבתי כל היום על המחשב בלי לעשות כלום. היה שלב שחשבתי לעצמי אולי לעשות משהו, אבל היה נראה כאילו שאין לי בכלל מה לעשות, שהכל סתם דברים שוליים ובשביל מה להטריח את עצמי.
והיום קמתי ופשוט התחלתי לזוז. פתאום היה נראה לי שיש מלא משימות ואיך אני בכלל אספיק את הכל....

<פרח בית מהמחשב השני>

[אל_הלב*]

נזדהה עם הלחושה שלעיתים יש לי דרייב ומלאי משימות ולעיתים לא בא לי לעשות כלום וסתם מעבירה זמן במחשב, סדרות טלויזיה וחוסר פרודוקטיביות.
פעם חשבתי שזה בזבוז זמן, היום מבינה שצריכה גם את הימים או הזמנים של חוסר פרודקטיביות כדי להתמלא מחדש בחדוות עשיה ויצירה.

[פרח_בית*]

כבר שבועיים בערך שאני מתכננת לקבוע תור לרופא נשים, ודוחה כי אני לא יודעת למי, ולאן ובכלל כל העיסוק בזה מאוד מלחיץ אותי.
פעם אחרונה שהייתי זה היה בקיץ, במרפאת פוריות. הוא הפנה אותנו לכל מיני בדיקות (די הרבה כי הייתי צריכה גם בירור המטולוגי, וכל מיני עניינים גנטיים ועוד). בכל מקרה הגישה שלו הייתה – תעשי את כל הבדיקות, תבואי שוב ונתחיל טיפול הורמונלי.
לאט לאט עשינו את הבדיקות (תכלס יש עוד כמה שלא עשינו, אבל הן פחות קריטיות בינתיים), אבל החלטתי בינתיים לא לחזור אליו, והתחלתי את הדיקור במקום. חשבתי לעצמי שאם גם ככה אני לא מתחילה הורמונים, בשביל מה ללכת אליו?

אבל המדקרת שלי רצתה שאתחיל מעקב ביוץ, כדי שכל העניין יהיה קצת יותר ברור, כי אורך המחזור שלי משתנה. הסכמתי איתה שכדאי, אבל המחשבה ללכת שוב לרופא הזה לא עשתה לי טוב.
החלטתי לנסות לקבוע לרופא אחר, עדיפות לרופאה, במרפאה אחרת. ניסיתי למצוא המלצות לרופא ספציפי אבל לא הצלחתי.

בכל מקרה כל הזמן דחיתי את השיחה, כי כל פעם שחשבתי על זה, זה עשה לי רע. כי אם שוב הרופא פשוט יגיד לי להתחיל טיפול, אני אצטרך קצת לעמוד על שלי כדי שיסכים לעשות בדיקות ומעקב כמה חודשים, לפני שמתחילים. וגם אני מתלבטת אם להגיד שאני עושה דיקור או לא, כי יש רופאים שמגיבים לזה פחות טוב... וכל עניין ה-לעמוד על שלי לא פשוט לי.
ובכלל כל ההתעסקות עם רופאים ממש מעצבנת תמיד, כי הם רק מסתכלים במחשב שלהם, מתקתקים קצת ונותנים הפניה או מרשם, בלי להסביר יותר מדי אלא אם שואלים מלא ומתעקשים ותמיד נראים חסרי סבלנות ואני יוצאת בלי ששאלתי חצי ממה שרציתי....
וגם הלחיץ אותי שלפעמים התורים הם לעוד מלא זמן, ורציתי תור שיהיה לפני התאריך ביוץ הבא, כדי לא לחכות סתם עוד חודש. זה קצת מנוגד לזה שדחיתי את הטלפון כל הזמן.. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתקשר.

אז היום סוף סוף התקשרתי. הסברתי שכבר הייתי במרפאה אחרת, אבל אני רוצה לעבור אליהם כי זה יותר קרוב לי לעבודה (זה נכון בעיקרון אבל בעיקר זה היה נראה לי יותר נחמד מאשר להגיד שהרופא ההוא עצבן אותי). בגלל שחיכינו לתוצאה של בדיקה אחת היא לא הסכימה בהתחלה לקבוע, אבל אמרתי לה שאם לא יהיו לנו את התוצאות עד שבוע הבא אני אבטל. קבענו לשלישי הבא, שזה בדיוק שבועיים אחרי המחזור.

ואז התחלתי להילחץ שאני חייבת את התוצאות של הבדיקה הזאת, כי אני לא רוצה לדחות את התור. והייתי צריכה לצאת מהבית, אז בדרך התחלתי טלפונים ובירורים, ובלי ששמתי לב נהייתי יותר ויותר לחוצה והרגשתי שאני ממש מתקשה להרגיע את עצמי...

[פרח_בית*]

ואז הייתי אצל איזו אישה קשישה שאני עובדת איתה פעם-פעמיים בשבוע, ומרוב שלא הייתי מרוכזת סגרתי לה את המגירה על האצבע... הרגשתי ממש רע... אני רגילה להיות ככה עם עצמי (כל הזמן נחתכת מסכינים/דופקת את הרגל בדברים וכו'), אבל לא עם אנשים אחרים....
יצאתי ממנה ממש נסערת והתחלתי לבכות.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז פתאום החלטתי לפנות ימינה וללכת בשביל שמוביל לעמק המצלבה.
זה מקום מקסים, נמצא רבע שעה הליכה מהבית שלי ו-2 דקות מהשביל הזה שאני עוברת לידו פעמיים בשבוע, ואני תמיד חושבת לעצמי למה אני לא הולכת לשם יותר... תמיד אני ממהרת הביתה ויש לי דברים להספיק.
והיום בלי לחשוב פשוט סטיתי מהדרך והלכתי לשם. למרות שהייתי עם תיק ומעיל וצעיף וזה לא הכי נוח. בהתחלה הלכתי מאוד מהר. ההליכה הרגילה שלי די מהירה, אבל שמתי לב כמה מהר זה כי היו שם כמה אנשים שהלכו כל כך ל-א-ט... אבל הרגשתי שאני לא רוצה להאט והמשכתי ללכת בקצב שיצא לי. הייתי נסערת ורק רציתי אוויר ולראות קצת עצים ושמים.

ככה הלכתי, עד שהגעתי לאזור שלפני 3 שנים בערך עשינו בו פיקניק לאחד מימי ההולדת למשפחה. באו ההורים שלי, אחותי ודודות שלי. נעצרתי שם והתחלתי לבכות. נזכרתי כמה כיף היה, אבא עוד היה אז...

התיישבתי שם על אבן, הנחתי את התיק, הורדתי מעיל וצעיף. ישבתי והסתכלתי מסביב, כל כך יפה.
הכל ירוק וזוהר, השמים הכחולים ועננים לבנים, השמש זרחה מולי...
עצמתי עיניים והבטתי לשמש.

יש שיטה לשיפור הראייה של מאיר שניידר. הייתי פעם בסדנא שלו אבל לא התמדתי... בכל מקרה אחד התרגילים זה תרגילי שמש. עוצמים את העיניים, מביטים לשמש, ומניעים את הראש מצד לצד. הרבה זמן לא עשיתי את זה, וכבר כמה זמן שאני חושבת שהייתי רוצה לחזור לזה.

בהתחלה לא הרגשתי את מה שזכרתי שמרגישים. אז כיסיתי קצת את העיניים עם הידיים, ישבתי לי קצת בחושך, וכשהסרתי את הידיים, והעיניים נשארו עצומות, פתאום ראיתי את זה. צבע אדום חזק כשהעיניים פונות ליכוון השמש, וכשמסיטים את הראש הוא נחלש מעט. הרגשתי איך השמש מחממת את כולי, איך היא מרגיעה לי את העיניים, שעוד היו מלאות דמעות. ישבתי שם כמה זמן, עוצמת עיניים, מחשיכה ופוקחת אותן.

ואז נזכרתי בעוד תרגיל. הוא מדבר על זה שרוב האנשים לא מסתכלים מספיק אל האופק, למרחק, וגם לא מספיק מסתכלים מקרוב, על פרטים קטנים (לרוב מסתכלים על מסכים.. או מקסימום על משהו שנמצא במרחק כמה מטרים מהם בבית).
קטפתי עלה והסתכלתי עליו מקרוב. הבטתי בו, בכל המוני הפרטים שנמצאים בעלה הקטן הזה. הפסים, הגוונים השונים של ירוק וסגלגל, הפלומה הקטנה שיש עליו. כמה יש בעלה בגודל של מטבע בערך...

מרחוק ראיתי דמות מתקרת, בלי משקפיים אני לא מצליחה לאפיין אותה. ראיתי שהיא מתקרבת לכיווני פתאום נבהלתי והרכבתי משקפיים. זאת הייתה אישה, בערך בגילי. הסתובבה וצילמה פרחים. נרגעתי והרשיתי לעצמי להוריד שוב את המשקפיים.
התלבטי לרגע אם להמשיך את התרגילים, כי לרוב אני דואגת שאף אחד לא יראה אותי, זה קצת מביך.
החלטתי שאם היא מסתובבת לבד ומצלמת פרחים (משהו שאני גם מאוד אוהבת לעשות), זה בסדר שאני אשב על אבן ואזיז את הראש מול השמש. או שהיא תחשוב שאני מוזרה ותמשיך בדרכה, או שזה יסקרן אותה והיא תשאל ואז אולי תלמד משהו נחמד

אחרי זמן מה הרגשתי שאני יותר רגועה. הנשימה הסתדרה והפסיקו הדמעות.
קמתי והתחלתי להסתובב קצת.

ראיתי שיח רוזמרין עם המון פרחים יפים וריח מעולה. על השיח היו המון דבורים. ולא נרתעתי כמו שקורה בדרך כלל שאני רואה דבורים (פעם אחרונה שנעקצתי היד שלי התנפחה ממש), אלא נשארתי שם והסתכלתי עליהן. זה היה נראה לי כל כך קסום, איך הן עובדות שם, עוברות מפרח לפרח ושותות.
צילמתי דבורה והמשכתי ללכת. הרגשתי כאילו אני באיזו אגדה. מסביבי ירוק ועצים. מדי פעם פרג באדום בודד.

אם הבטן שלי לא הייתה מקרקרת כל כך (אכלתי רק בננה מהבוקר, וכבר היה צהריים) הייתי ממשיכה לטייל עוד. חשבתי שאמצא קצת עלים ללקט, אבל משום מה העיר לא עשירה במיוחד בעלים. היחידים שאני מזהה זה חובזה, גדילן וחרדל, ומהם יש מעט ולא גדולים, בניגוד לאזור השפלה והשרון שראיתי שהם צומחים לגבהים מטורפים (יש לי תחושה שהם אוהבים זיהום אוויר, הכי הרבה אני רואה אותם ליד תחנות דלק וכבישים מהירים...). קטפתי לי עלה אחד של גדילן ואכלתי, והמשכתי בדרכי הביתה.

ביום שלישי אני ובעלי קבענו בוקר ביחד. זה הבוקר היחיד ששנינו פנויים, אבל תמיד אנחנו דוחפים לשם את כל המטלות והסידורים. החלטנו שהשבוע לא נקבע כלום, ונבלה לנו.
חשבנו ללכת לסרט או ארוחת בוקר.
אבל אחרי הטיול היום הצעתי פיקניק.
אמור להיות יום יפה ונראה לי שזה יהיה נחמד.

[פרח_בית*]

אני רוצה להתפוצץ למיליון חלקים
שקופים
ולהתפזר לכל עבר.
שהוא ידרוך עליהם.
ירגיש את הכאב שלי
את הדם הזורם.
יבין.
נמאס לי להסביר.}
{
הוא נכנס למיטה ב-2 בלילה.
מדליק את האור במטבח. אני מתעוררת.
שוכבת במיטה ערה
מתוסכלת.
קמה לשירותים.
ואז לשתות.
ושוב לשירותים.
כועסת, עייפה, מותשת.}
{
הכל מכעיס אותי.
שוכבת לבד על המצעים הנקיים.
הדמעות זולגות על הלחיים
ומשם על הכר.
מרטיבות אותי, מדגדגות ומציקות.
הוא שוכב לידי. מרגיז. נרדם.
הזיפים הרכים שלו
רוצה להרגיש אותם לנצח
ורוצה שייקח אותם חזרה לצד שלו ויעזוב אותי.
ייתן לי להיות לבד בכאב. באבל. באובדן.
שהוא אינו יודע להבין.}
{
האבל שולט בי.
זה שהיה,
כל זה שיהיה
וזה שמגיע מדי כמה שבועות לשבור אותי.

יודעת שלא עליו אני כועסת.
עליי. על הגוף.
על המזל
והציפייה
והאכזבה.

[פרח_בית*]

מיותר לציין שאני לפני מחזור.
התחלתי החודש מעקב זקיקים.
היו קטנים. קטנים. קטנים.
ואז, בלי שגדלו בכלל, ובאיחור של שבועיים – ביוץ.
ואז שבוע נרות פרוגסטרון, אחד הדברים המגעילים.
ולא רציתי לקוות. אבל כמובן שקיוויתי. לא רציתי להישבר, אבל כמובן שבכיתי.
ועכשיו מחכה לדימום. הבטן כואבת.
המוח כבר עייף, משבוע של שינה גרועה,
חרדה קלה
עבודה מתישה
והמון רצונות לא ממומשים.

הייתי אתמול ביוגה.
לפני שקיבלתי את התוצאות חשבתי שאולי אצטרך לבטל, כדי לחגוג.
לא היה מה לחגוג. ואז חשבתי אולי לבטל כדי לנוח, ולבכות.
בסוף הלכתי, והרגשתי איך הגוף מתנגד.
היה לי ממש קשה להיכנס לתנוחות, להישאר בהן, למתוח את הגוף.
ליישר רגליים וידיים וגב. להתארך. לנשום ולהירגע.
הרגשתי כאילו אני לא רוצה יותר להתאמץ, אף פעם.
שכל המאמצים האלה כל כך מיותרים.
פשוט רוצה לשכב במיטה, לבכות, לישון.
לא רוצה לקום כל בוקר מוקדם וללכת לעבודה.
לא רוצה בדיקות דם, ואולטרסאונד, וכדורים, ויוגה, ודיקור, ומדיטציה.
לנסות להתגמש, להתארך, לרכך.
לנסות להירגע ולהיכנס יותר ויותר לחרדה.
ולנסות כל הזמן לא לאכול סוכר... רוצה סוכר, מתוק, עוגה, עוגיות, שוקולד....
לא רוצה לנסות יותר.
רוצה רק להפסיק. ולנוח.

[פרח_בית*]

לגבי האוכל רק אציין שכל הזמן בא לי מתוק, וסוכר, ונמאס לי לשים לב לא לאוכל כל מיני דברים שיש סביבי. אבל אם אני "נופלת" לזה ואוכלת, אני די סובלת... היום בישיבת צוות היו קרקרים וחומוס מקופסה. הייתי ממש רעבה ואכלתי. אחרי כמה כאלה הייתה לי בחילה נוראית ולא הייתי מסוגלת לגעת בזה יותר... ואתמול בערב אכלתי יותר מדי סוכר (טבעי אמנם – דבש, סילאן וכו'), והרגשתי שאני חייבת משהו שיוציא לי את זה מהפה.... אכלתי כמה זיתים כדי להעביר את הטעם...

כותבת בעיקר כדי להזכיר לעצמי.
כי תקופה די ארוכה אני כבר מחזיקה ממש טוב בעניין התזונה, ובימים האחרונים מרגישה איזה מאבק שהמון זמן לא הרגשתי...

[פרח_בית*]

רוצה לכתוב על העבודה החדשה, היא מאוד עמוסה ומתישה אבל גם מעניינת ומלמדת ואני מרגישה שאני מקבלת ממנה המון. ובעיקר לומדת את עצמי, איך אני מתנהגת בכל מיני מצבים, מה חשוב לי, מה יש לי ומה חסר לי ועוד.
אכתוב מתישהו כשאצליח לצאת מההורמונים האלה שמציפים אותי.

ובהקשר הזה -
אני קוראת ספר על נשים ויוגה.
כתוב שם משהו שמאוד דיבר אליי.
שנשים בגיל המעבר הרבה פעמים נכנסות לתקופה רוחנית יותר, מעין חכמה, למידה, היכרות עם העצמי (ציטוט מאוד לא מדויק, אבל איך שאני זוכרת את זה). נשמע משהו מוכר, נשות השבט החכמות כזה. מה שעניין אותי, זה שהיא כותבת שזה בגלל שנגמר להם המחזור, הן לא מושפעות כל הזמן מהשינויים ההורמונליים במהלך החודש, ואז בעצם הן יכולות להתחבר למי שהן באמת, ויש להן יותר פנאי ללמידה והעמקה.
וזה כל כך התחבר לתחושה הזאת שלי שהמחזור מנהל אותי.
וגם לתיאור שלה את השינויים במצב הרוח לאורך המחזור - האנרגיה והעוררות בביוץ, ההתכנסות כשמתקרבים לווסת, העצבנות בימים שלפני, ההקלה שאחרי ועוד.
כאילו אני לא באמת יודעת מי אני, כי האני שלי משתנה כל שבוע בערך, בלי שאני אוכל לשלוט בזה (כמובן שהיא מתארת איך להשפיע ולהרגיע בעזרת היוגה, אבל בהתחשב בזה שסביב הווסת היוגה מרגיזה אותי, אני עוד לא שם...).
בעלי תמיד מחכה לימים האלה שאני שמחה, קלילה, מלאת אנרגיה, חרוצה כמו שהוא קורא לזה.
לקח לי זמן ללמוד בעצמי, ואז להגיד לו, מתי הם באים, ומתי זה פשוט לא בידיים שלי... כלומר אני מנסה, אבל זה פשוט לא מצליח... מתי הבכי, העצבות, הכעס, החרדה - הם פשוט חלק ממי שאני באותו שבוע...

[אוליב*]

לקח לי המון המון שנים לקבל שמצב הרוח שלי מושפע מהמחזור. אני זוכרת ששמתי לב מתישהו שמריבות וכל מיני משברים מול אנשים נטו להיות במרווחים די קבועים ולפני המחזור וזה נראה לי נורא מוזר, כי הרי אני מתעצבנת בצדק ובצורה אובייקטיבית מתוקף הנסיבות ולא בגלל ההורמונים. זה נראה לי נחות וקלישאתי ונורא התמקדתי נגד זה. לקח לי הרבה זמן לקבל את זה שכן, זה משפיע עלי, ועוד יותר הרבה זמן (תהליך שממש לא הושלם) להבין איך להתנהל עם השינויים האלה.

[פרח_בית*]

אוליב, ממש מזדהה.
בתור נערה כשהייתי פתאום בוכה באופן בלתי נשלט או מתעצבנת הצורה מוגזמת, אמא שלי הייתה שואלת בעדינות אם אני לפני מחזור. השאלה הזאת הייתה מוציאה אותי מדעתי, עוד יותר ממה שהייתי קודם.. הייתי כל כך נעלבת שבמקום להתייחס למה שמפריע לי היא מפילה את זה על המחזור...
כמובן שאף פעם לא ידעתי אם אני באמת לפני מחזור, כי הוא היה כל כך לא סדיר. לפעמים אחרי האפיזודות האלו הייתי מקבלת ולפעמים לא. עכשיו כשאני עוקבת אחריו יותר (והוא טיפה יותר סדיר תודות לדיקור וכאלה), אני יודעת שסביר שכל הפעמים האלו היו קשורות להורמונים, וגם אם לא הגיעה ווסת זה בטח היה ביוץ, או איחור בביוץ/ווסת – מה שאני שמה לב שמושך את המצב רוח על הרבה יותר זמן.

עכשיו אני מזהה מראש מתי זה קשור להורמונים. וגם שאלתי היום את בעלי בגאווה אם הוא שם לב איזה שיפור יש בהתמודדות שלי עם המצבי רוח בחודשים האחרונים, אני גם נותנת לזה פחות להשפיע על הסביבה (כלומר ממש מתאפקת לא לצאת עליו, ואם כן אז להתנצל מיד ולהגיד שזה בגלל המחזור), וגם מצליחה לצאת מהמצב רוח יותר מהר (יום-יומיים, בניגוד לשבוע או יותר שהיו בעבר).

אני יודעת שהדברים שעולים לי בזמנים האלה הם מעצבנים/עצובים/מכעיסים אובייקטיבית, אבל התגובה שלי לרוב לא ממש פרופורציונלית, והרבה יותר קשה לי למתן אותה. אז אני משתדלת להתרחק ולהירגע.
ביום חמישי בלילה, כשלא הצלחתי לכתוב וכעסתי מאוד על בעלי (כי הוא הלך ורציתי שהוא יהיה פה...מצד שני הוא היה ממש מסכן אם הוא היה נשאר, כי הייתי ממש לא נחמדה...) , אז כעסתי עליו לרגע. ואז התחלתי לבכות. ואז אמרתי לו שאני מצטערת וזה לא בגללו אלא בגלל המחזור, למרות שבאותו זמן עוד לא הצלחתי לקבל את זה במאה אחוז ועדיין קצת כעסתי. וקמתי לכתוב פה. וזה ממש הרגיע אותי. ואז בקושי ישנתי בלילה, אבל לפחות הייתי רגועה יותר כשקמתי בשישי.

[פרח_בית*]

היום הגיעה הווסת.
כבר אתמול התחילו קצת כאבי בטן, והיום בבוקר ממש התגברו. מאוד רציתי ללכת לעבודה למרות זאת, כבר התקלחתי והתלבשתי, ואז הרגשתי שאין מצב שאני מצליחה אפילו ללכת לאוטובוס...
החלטתי להישאר בבית ולהעביר לפחות את היום הראשון בבית, לתת מנוחה לגוף.

בעלי שאל אם הייתי הולכת האם הייתי לוקחת אופטלגין. אמרתי לו שהמחשבה הזאת אפילו לא עברה לי בראש וזה מאוד שימח אותי, שזה משהו שהוא כבר ממש לא אופציה מבחינתי. לקחתי בבוקר את התמצית מהמדקרת שלי, בינתיים היא עוד לא העבירה את הכאבים אבל עכשיו הם קצת נחלשים. בכל מקרה, היו כאבים חזקים אבל נסבלים, והצלחתי לשרוד את היום בלי כדורים (ועם ללכת מאה פעם לשירותים). היו כמה קטעים שהרגשתי ממש חלשה ומסוחררת, אבל בסך הכל סביר.

בעלי היה בבית. בעבר כשהייתי בווסת הוא היה לידי הרבה, הייתי רוצה שיחבק אותי והייתי ממש מתפנקת עליו. ובשלב מסוים הוא התחיל להתרחק כשאני במחזור.
במחזור האחרון זה ממש העליב אותי, כי היה יום שלם שהייתי במיטה והוא בסלון ובקושי נפגשנו. שאלתי אותו על זה והוא הסביר לי שזה מאוד קשה לו, גם לראות אותי סובלת, וגם שמלא פעמים כשהוא בטעות היה נוגע בי, אפילו רק בכתף או משהו, זה היה מכאיב לי או מדגדג אותי או סתם מעצבן, והוא הרגיש שהוא מפריע יותר מעוזר. הבנתי אותו, אבל עדיין מאוד התבאסתי, כי דווקא שקשה לי אני כן רוצה אותו לידי.
והיום הרגשתי שהוא ממש מצא את האיזון. הוא בחופש מהאוניברסיטה והיה כל הבוקר בבית. הוא ישב בסלון, ולא כל הזמן לידי, אבל מדי פעם בא לחבק אותי, ולשאול אם אני צריכה משהו, חימם לי את הכרית, הביא לי את הספר וכאלה (אני יודעת שזה נשמע שאני ממש מפונקת, אבל היו שלבים שהייתי ממש באפיסת כוחות מהכאב, וכל פעם שקמתי הייתי ממש מסוחררת ועם שחור בעיניים) . בכל מקרה זה היה לי מאוד נעים שהוא היה לידי, וגם שהיה לי זמן לעצמי ולנוח.

בבוקר קראתי קצת את "גופה של אישה תבונתה של אישה", שמלא זמן רציתי לקרוא וראיתי שלשום אצל דודה שלי. קצת התאכזבתי ממנו כי הוא כתוב בצורה שלא ממש זורמת לי, אבל כן יש בו חלקים שמעניינים אותי אז נראה לי שאקרא אותם באופן מאוד ממוקד. והמשכתי לקרוא את הספר על היוגה ומחזור, שממש מעניין לי. תכננתי גם לתרגל בהמשך היום, כי יש שם תרגילים ספציפיים לימי המחזור ולהפחתת כאבי בטן, אבל הרגשתי כל כך עייפה וכאובה שלא הצלחתי להביא את עצמי לזה...
בהמשך הכאבים התגברו ופשוט נשכבתי מול המחשב וראיתי סדרות מטופשות כדי להעביר את הזמן עם כמה שפחות מאמץ...
ממש מקווה שמחר אקום טיפה יותר מתפקדת ואצליח ללכת לעבודה. מרגישה שלא ממש מתחשק לי להפסיד יותר מדי ימים.

[פרח_בית*]

בעקבות כל הקריאה וההתעסקות בזה אני חושבת הרבה על המחזור שלי.
שאלתי את המדקרת שלי מה הסיבה לשחלות פוליציסטיות לפי הרפואה הסינית (לפי הרפואה המערבית – אין ממש סיבה...). היא אמרה שזה יכול להיות משהו שנולדים איתו, החוסר איזון הזה, או משהו שהתחיל סביב קבלת הווסת, למשל בגלל אירוע שקרה או איזשהו מצב נפשי שהיה אז.
אני חושבת הרבה על הנושא הזה. למה זה ככה אצלי.
הרבה מהדברים שעולים גורמים לי קצת להתרגז, למה דווקא אצלי ולא אצל 90% מהנשים שאני מכירה - כי הרי כולן גדלו עם תזונה לא ממש בריאה, מלאה בסוכר ומוצרים מעובדים (דווקא גדלתי בבית עם אוכל ביתי, ויחסית לא המון זבל, אבל כן אכלתי ארטיקים, וממתקים, וקטשופ וכאלה), וכולן חיות בעולם המערבי עם כל התפיסה המקובלת לגבי נשיות וכולן חיות חיים עמוסים ורחוקים מהטבע וכו' וכו'. והן אפילו משתמשות בטמפונים וגלולות, דברים שאני מעולם לא נהגתי להשתמש בהם (השתמשתי בטמפון פעמיים בחיי...). אז למה להן יש מחזור, והן מצליחות להיכנס להיריון תוך חודש-חודשיים-חצי שנה, גם בגיל 40? ולי יש מחזור פעם בחצי שנה, עם כאבים בלתי נסבלים וכבר שנה וחצי שמנסים ואני עוד לא בהריון?

נזכרתי במחזור הראשון שלי. זה היה בכיתה ו'. חשבתי על זה שאין לי המון זיכרונות ספציפיים מהגיל הזה, זוכרת את בית הספר, והחברים, אבל לא זוכרת המון ימים רגילים כאלה מהיום יום. את היום הזה אני זוכרת. הייתי בבית ספר, והרגשתי ממש לא טוב. רציתי ללכת הביתה, אבל אי אפשר היה לצאת בלי ההורים, או לפני שעה מסוימת (מתקשר לכל מיני דיונים שהיו באתר בזמן האחרון, לגבי העניין של נהלים לשחרור ילדים מגן/בית ספר – זאת הדרך שאני זוכרת שגם לנו היו נהלים כאלה...). בכל מקרה אחרי שאמא שלי התקשרה לאשר, ואולי הגיעה שעה מסוימת או משהו כזה, שיחררו אותי הביתה. בערך דקה אחרי שיצאתי מבית הספר, ממש מול הגדר לאחר שחציתי את הכביש, הקאתי. כבר לא יכולתי להתאפק, והחזקתי את זה הרבה זמן עד ששחררו אותי... זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שהקאתי במחזור, מאז יש לי לפעמים בחילות, אבל אף פעם לא צורך להקיא.
אני חושבת עכשיו איזה מזל שהיה עוד מוקדם, ולא היו ילדים בחוץ, כי בטח הייתי קוברת את עצמי מרוב בושה... הלכתי הביתה וכל היום הייתי עם בחילה וכאבים. המחזור הבא הגיעה בערך חצי שנה אחר כך, כשכבר הייתי בכיתה ז'. כל המחזורים היו קשים מאוד, עם כאבים בלתי נסבלים ואין ספור כדורים.

אני חושבת על עצמי בתור מתבגרת. כמה קשה היה לי עם כל השינויים הפיזיים, כמה שנאתי את השדיים שגדלו. כמה התביישתי בשערות ברגליים ובבית השחי. בכמה דרכים ניסיתי להוריד אותן...
כמה התביישתי מבנים. כמה חשבתי שאין שום סיכוי שאף אחד מהם רוצה אותי. כמה שנים לקחת לי לקבל קצת ביטחון עצמי, להרגיש בנוח עם הגוף, להרגיש שאני יכולה להיות פשוט עצמי (לא שהיום הכל מושלם, אבל אני בכלל לא יכולה להשוות למה שהיה פעם, גם הגיל והחוויות שעברתי, והרבה מאוד היחסים עם הבן זוג, התחושה שאין במה להתבייש).

כמה התביישתי בעבר בווסת. בדימום הזה. אני זוכרת בגיל ההתבגרות, שחברות מבקשות אחת מהשנייה ללכת מאחוריהן ולהסתכל אם רואים משהו.
מעניין אם באמת הדימום יותר חזק ויש יותר סיכוי שיעבור למכנסיים, או שזו פשוט התנהלות לא נכונה עם הדם.
אני זוכרת שקראתי פעם בעיתון לאישה על שיטה שבזכותה לא צריך להשתמש בתחבושות או טמפונים. אני משערת שזאת הייתה מירב שרמן. אני זוכרת כמה זה עניין אותי, וכמה הסתקרנתי. אבל התביישתי כל כך ללכת. אני יודעת שאם הייתי מבקשת מאמא שלי, היא הייתה משתפת פעולה בשמחה, מעודדת אותי ללכת, משלמת על זה. אבל היה לי כל כך קשה להעלות דבר כזה... וגם אם הייתי הולכת, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עומדת בכזה מקום בלי להפוך לעגבנייה אדומה ולהתחבא בפינה...

מצד אחד אני כל הזמן אומרת לעצמי, כמה חבל שלא טיפלתי בזה קודם... שלא הלכתי לדיקור בגיל 15, שלא הכרתי את השיטה לריקון דם ווסת, שלא הכרתי בכמה אין מה להתבייש בזה.
או בעצמי. או בגוף.
מצד שני, לא רואה שום דרך שהייתי יכולה לעבור את כל זה, בלי לעבור את כל מה שבאמצע...

רק כל כך מרגיז כשעכשיו אני כבר לא מצליחה להתאפק. כל כך רוצה הריון, תינוק, משפחה. וכדי לטפל בהכל באופן טבעי צריך כל כך הרבה עבודה עצמית, וכל כך הרבה זמן.
החודש כנראה שאתחיל טיפול באיקוקלומין. שתי מטלפות ברפואה סינית שדיברתי איתן אמרו שזה לא כל כך נורא, שזה טיפול עדין יחסים וממש לא סוף העולם.
מצד אחד אני רוצה להתחיל, כי אני כבר לא עומדת באכזבה בכל חודש מחדש... רוצה משהו שיגרום לזה להצליח כבר כי זה פשוט שובר אותי...
מצד שני, כל כך קשה לי המחשה על הכדורים האלה.
בשבוע האחרון לקחתי כדורי פרוגסטרון, למקרה שיהיה הריון. זה הרגיש לי כל כך לא טוב, כל הזמן הייתי צמאה והייתי צריכה לשירותים, כאילו הגוף שלי רוצה לגרום לי לדחוף אותם החוצה, למקום שבו הם צריכים להיות (האסלה...).
המחשבה על תקופה ארוכה של כדורים באופן קבוע ממש קשה לי. לפני שבועיים החלטתי שבמחזור הבא אני מתחילה. אבל עכשיו כשזה כבר פה, ממש קשה לי עם ההחלטה הזאת. כל כך קיוויתי שזה פשוט יצליח. שאני אהיה מהבנות האלה שבגלל שהן החליטו להתחיל טיפול, הן נרגעו וישר נכנסו להריון באופן טבעי.
זה לא קרה....
אז אני מנסה לקבל את זה. לקוות שתוך חודש אחד של הכדורים פשוט נצליח. ואז מפחדת לקוות, כדי לא להתאכזב...

כמה ארוך יצא... כמו שאמרתי - הרבה מחשבות...

[פרח_בית*]

ולסיום החפירה - שיר שמתנגן לי היום בראש.
https://www.youtube.com/watch?v=KBLHkHCH1Kc

בפעמים הראשונות ששמעתי אותו, אחרי שיצא, התחלתי לבכות בכל פעם.
לקח לי זמן להבין למה.
כי כשאני נכנסת לטירוף שלי, לתחושה שאני משתגעת, זאת אני.

עם השנים מאז אני מצליחה קצת להרגיע את השיגעונות.
ולהקשיב לו בצורה רגועה יותר. מבחוץ.
ונותנת לו להתנגן לי בראש מתי שהוא רוצה.

[אישה_במסע*]

קוראת בעיניין רב את מילותייך הרצויות

[פרח_בית*]

אישה, ממש תודה על המשפט הזה
הרגשתי שיצא כל כך ארוך שאף אחד לא ישרוד עד הסוף...

[פרח_בית*]

כמה התביישתי בעבר בווסת.

עוד לגבי זה - בעבר לא הייתי מספרת כמעט לאף אחד שאני במחזור. רק לאמא שלי ואולי לחברה ממש טובה. אם לא הייתי מגיעה למקום כלשהו בגלל המחזור, הייתי אומרת שהייתי חולה, מקוררת וכו' (הרבה פעמים זה היה נכון, במשך הרבה שנים ווסתות ומחלות היו באות אצלי ביחד. בספר על היוגה היא כותבת על זה, שבתקופת הווסת מערכת החיסון חלשה יותר ויש יותר סיכוי לחלות).
עכשיו טווח האנשים שאני מספרת להם הרבה יותר רחב, בעלי, אחותי, דודות שלי, חברות - אני מספרת להן מיד, לא חושבת על זה בכלל ולא מרגישה עם זה מוזר או לא בנוח.

עכשיו שלחתי הודעה למישהי מהעבודה, והיא שאלה מה יש לי. אנחנו לא ממש קרובות, וברגע הראשון כתבתי "אני לא מרגישה טוב, סתם חלשה". הסתכלתי על ההודעה וחשבתי שזה די דבילי. מחקתי וכתבתי שיש לי כאבי מחזור.
עדיין לא מרגישה שזה מתאים להסתובב ולצעוק את זה לעולם (בטח לא נראה לי תירוץ שיספק כל בוס , בדיוק חברה שלי אמרה שאצלה בעבודה הם לא ממש זרמו עם זה שהיא לא תבוא בגלל מחזור), אבל כן מרגישה שזה מתאים לספר לנשים שאני פוגשת על בסיס קבוע ומרגישה שהן נעימות ונחמדות.
ומרגישה שזה עוד שלב בדרך שלי לקבל את העניין הזה ולהרגיש איתו בנוח.

גם לגבי ענייני הפוריות. בהתחלה סיפרתי רק לאמא שלי, וביקשתי מבעלי לא לספר למשפחה שלו, כי הרגשתי ממש לא בנוח. לאט לאט אני מרגישה שההסתרה הזאת לא תמיד מתאימה לי, ואני צריכה לדבר על זה עם אנשים לפעמים. אז כבר סיפרתי לאחותי ולחברה קרובה, ואישרתי לבעלי לספר להורים שלו ואחותו. לפעמים מרגישה שאני רוצה לספר לעוד אנשים (נשים...), לפעמים כי אלו נשים קרובות אליי שהייתי רוצה לדבר איתן על זה ולקבל תמיכה, ולפעמים כדי להוריד את המבטים והשאלות (את בהריון?; יש שם משהו?; יש חדש? - עם מבט לכיוון הבטן...), וגם כדי להפסיק להרגיש שאני מסתירה (למשל כשאני מאחרת למקומות בפעם החמישית בגלל איזה תור שהתארך...). אבל עדיין הרבה פעמים מרגישה שאני לא מוצאת את הזמן או המקום, או שברגע האמת אני מתביישת...

[אישה_במסע*]

הרגשתי שיצא כל כך ארוך
לא כתבת ארוך. אומנם בעידן הפייסבוק כל דבר שארוך משורה נחשב "ארוך" אבל יחסית לפוסט בבלוג כתבת בקצרה.
אומנם תרבות הרדידות וחוסר הסבלנות הולכת ומתפשטת, אבל המצב בו מישהי שאשכרה כותבת משהו, מוסיפה התנצלות על כך שלא כתבה בקצרנות רדודה, צורם לי. שמי שכותב הודעות של שורה וחצי יתנצל - לא את!

[גוונים*]

גם אני קוראת בעיניין רב את מילותייך הרצויות
מזדהה הרבה עם התחושות שהעלית לגבי היחס לוסת בגיל ההתבגרות.

[מיכל_בז*]

גם אני קוראת בעניין רב וגם באתי לחזק. בוא יבוא, תינוקך. ודי ברור שאת תהיי אמא אדירה.

(קראת את יאללה בוא? סיפור הנס הטוב שלי?)

[פרח_בית*]

אומנם בעידן הפייסבוק כל דבר שארוך משורה נחשב "ארוך" אבל יחסית לפוסט בבלוג כתבת בקצרה.
לא ממש כותבת בפייסבוק (או בשום מקום אחר..), חוץ מאשר כשאני מחפשת דירה או דברים בסגנון... פשוט כשאני יושבת וכותבת זה מרגיש לי כל כך הרבה... אולי גם בגלל שתוך כדי רצים לי בראש עוד מלא דברים, ובסוף אני לא בטוחה מה כבר כתבתי ומה רק חשבתי...
ואולי זה גם קצת החוסר ביטחון שממשיך ללחוש שמה שאני אומרת לא מעניין עד כדי כך...

קראת את יאללה בוא? סיפור הנס הטוב שלי?
לפני כמה חודשים התחלתי, וזה גרם לי לבכות והפסקתי... ואז בשלב מסוים חזרתי אליו והייתי חייבת לרדת לסוף ולראות אם יש סוף טוב, כדי שאדע אם יש לי כוחות נפשיים להמשיך ולקרוא. ושמחתי מאוד מאוד לגלות ומאז אני נכנסת מדי פעם וקוראת חלקים ממנו כדי להתחזק ולהרגיש שאני לא לבד. וכשאני מתלבטת לגבי הכדורים, ואני קוראת את כל מה שאת עברת, זה מרגיש לי כאילו אני סתם בכיינית... כמובן בתקווה שהכדורים יספיקו ותוך חודש אני בהריון...

בוא יבוא, תינוקך.
תודה, אמן

ודי ברור שאת תהיי אמא אדירה.
ופה כבר הסמקתי
לפעמים אני מרגישה שאני אהיה האמא הכי טובה בעולם ובגלל זה לא מבינה איך התינוק עוד לא קפץ על ההזדמנות, ולפעמים אני מפחדת שאהיה חסרת סבלנות (תכונה מאוד חזקה אצלי...), או שלא אעמוד בעומס או שלא אדע להתפשר כשצריך (גם עקשנות זה קטע די חזק)...
אבל הכי הרבה - רוצה להיות שם כבר, כדי לגלות...

[פרח_בית*]

אוף כמה דברים רציתי לכתוב היום בבוקר. קמתי לפני הזמן ושכבתי במיטה, היה לי חם ונעים ולא רציתי לקום. חשבתי על המון דברים שאני רוצה לכתוב עליהם. אבל עד שקמתי כבר לא נשאר זמן, ונשארתי עם ראש מלא בדברים...

שלושה ימים לא הייתי בעבודה.
זאת הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה... נראה לי שאף פעם לא עבדתי בעבודה קבועה, כזאת עם ימי מחלה... תמיד אלו היו עבודות חלקיות בימים משתנים, ואם הייתי חולה פשוט הייתי באה ביום אחר. לא לבוא לעבודה כמה ימים, להביא אישור מהרופאה ולקבל עליהם כסף (אפילו לא יודעת כמה, יודעת שלא מלא אבל לא מבינה בזה מספיק לעומק), ממש מוזר לי.. כאילו אני מרמה מישהו... בכל מקרה מאוד רציתי ללכת, אבל זאת ממש לא הייתה אופציה.
בראשון-שני הייתי חלק מהיום ממש עם כאבים, מהסוג שלא אפשרו לי לקום מהמיטה.
ובשלישי כבר חשבתי שבטוח אלך, אבל כשקמתי בבוקר והתחלתי לחתוך סלט כדי לקחת לעבודה הרגשתי שאין לי אנרגיות להישאר לעמוד ופחדתי שלא אשרוד יום שלם.
היום כבר הלכתי. אתמול בערב כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, ובכלל - שלושה ימי חופש בווסת מרגיש לי ממש בדיוק (קצת מושפעת מהאוהל האדום..).
לא כאבה לי הבטן, וגם אין דימום וזה היה נראה לי ממש בסדר. אבל כשהגעתי לעבודה הרגשתי כל כך עייפה ולא מרוכזת וחסרת סבלנות.. אני עובדת עם ילדים וזה השפיע גם עליהם, הם פחות שיתפו פעולה והרגשתי שאני כל הזמן מכריחה אותם לעשות דברים ואין לי כוח להתמודד עם זה. ובכלל הסתובבתי כמו סהרורית, לא ממש סגורה על עצמי במשך כל היום.
בשלב מסוים כבר הרגשתי ממש סחרחורת, והייתי חייבת לעשות קצת הפסקה כדי לצבור כוחות. זה עזר ואחרי זה הצלחתי להמשיך עד סוף היום, אבל די חיכיתי שזה ייגמר ואני אגיע כבר הביתה. הגעתי הביתה גמורה, לקחתי אוכל מהמקרר ונמרחתי על הספה. הייתי אמורה ללכת ליוגה אבל ביטלתי. אחרי שבוע שעבר לא ממש התחשק לי עוד שיעור שאני אתבאס ממנו, אז החלטתי שהיום אנוח ואלך ביום שישי במקום (למרות שזה מוקדם בבוקר וקצת מבאס).
היום הזה בעיקר חיזק אצלי את ההרגשה שזה ממש בסדר שלא הלכתי אתמול, כי אם היום הייתי ככה, אתמול זה היה עובר אפילו יותר גרוע...

[פרח_בית*]

והיום אחרי צהריים התקשרה המדקרת שלי מחו"ל.
היא נסעה לפני שבוע וחצי בערך. כשהיא אמרה לי על זה די נבהלתי, מזה שהיא עוזבת אותי ואיך אני אסתדר. ואז קצת נבהלתי מכמה אני מרגישה תלויה בה...
בכל מקרה בסוף התרגלתי לרעיון וגם ראיתי שזה לא יוצא בזמן קריטי מבחינת המחזור שלי (כי זה מאוד הגיוני לצפות ממנה לתכנן את הנסיעות שלה לפי המחזור שלי!). אבל עם כל זה ששבוע שעבר היו לי כמה ימים קשים מבחינה רגשית והשבוע הייתי עם הכאבים, היה לי קצת חבל שהיא לא פה כי אני אוהבת להתייעץ איתה.
אז שלחתי לה הודעה (היא אמרה מראש שזה בסדר), והיום היא התקשרה.
סיפרתי לה מה היה השבוע, ואת ההתלבטויות שלי לגבי הכדורים.
מחר אני אמורה להיות אצל הרופא והוא בטוח יגיד להתחיל ואני מאוד רציתי לחכות עוד שבוע ולראות אם במקרה יש ביוץ טבעי. אז היא אמרה שלדעתה זה לא ממש כדאי, כי גם אם יש ביוץ, יכול מאוד להיות שזה זקיק לא בשל ואז לא יכול לצאת מזה הריון. לדעתה כבר הגיעה הזמן להתחיל את הטיפול כי לפי המצב והבדיקות, ללכת בדרך הטבעית ייקח הרבה זמן. אני לא אוהבת לשמוע את זה, אבל כנראה זה מה שאני אעשה...

ולגבי המחזור, בהתחלה קצת התאכזבתי שהוא היה כל כך כואב ומעייף ומתיש. וגם היו לי המון בחילות וסחרחורות. וזה למרות שממש הקפדתי על האוכל ולקחתי את התמצית.
הוא לא היה נוראי כמו המחזורים של פעם, הצלחתי לעבור אותו בלי כדורים, אבל הוא היה יותר קשה משני המחזורים הקודמים.
ואז נזכרתי שבכלל לא הייתי בטיפול לפני המחזור, ובמחזורים הקודמים הייתי בטיפול כמה ימים לפני. וגם נראה לי שהכדורים של הפרוגסטרון השפיעו לרעה...
רק קצת מבאס אותי שאני תלויה בכל כך הרבה דברים חיצוניים בכל ההקשר הזה.. דיקור וצמחי מרפא והמון מנוחה וכרית חמה, והייתי רוצה כבר להגיע למצב שאני פשוט יכולה לעבור מחזור בצורה נורמלית, עם קצת להוריד עומס ולישון יותר בלילה או משהו. איך נשים נורמליות עוברות ווסת? בראש שלי זה כזה דבר קשה ומתיש שאני לא מצליחה לחשוב איך הוא יכול להיות אחרת. ולא מצליחה להיזכר איך נשים אחרות שאני מכירה נראות לי בווסת. למשל אני כן יודעת שלאמא שלי היו מצבי רוח תמיד, ושיש עניין של עייפות. אבל ימי הווסת עצמם, של הדימום הקשה – נשים אחרות ממש יכולות לתפקד בהן? כי אצלי אלו תמיד היו ימים של ריתוק למיטה בכאבים... לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מללכת לשירותים וגם זה רק כי אני חייבת...

[אישה_במסע*]

כתבתי כל מיני דברי על וסת ואז מחקתי. מעניין אותך לקרוא?

[שקטה*]

ואני מאוד רציתי לחכות עוד שבוע ולראות אם במקרה יש ביוץ טבעי. אז היא אמרה שלדעתה זה לא ממש כדאי, כי גם אם יש ביוץ, יכול מאוד להיות שזה זקיק לא בשל ואז לא יכול לצאת מזה הריון.

היי פרח בית, סליחה שאני נדחפת לך אבל רציתי לשאול משהו בקשר לזה - התכוונת לעשות בדיקת ביוץ כדי לדעת אם בייצת? והאם כשיוצאת תוצאה חיובית בבדיקה זה אומר שהיה ביוץ תקין? כלומר אם הזקיק לא בשל בדיקת ביוץ לא תראה תוצאה חיובית? אצלי הדימום ארוך כאורך הגלות (10 ימים בערך) ויש לי יום אחד עם כאבים די חזקים אבל מצליחה לתפקד כשאני לוקחת כדור... מצד שני קיבלתי תוצאות חיוביות בבדיקות ביוץ, אשמח לדעת איך זה אצלך אם לא מפריע לך לשתף כי נשמע שאנחנו במצב קצת דומה.

אגב תודה על האיחולים בדף החיוניות, לקח קצת זמן עד שנכנסתי לשם וראיתי.

[תפילה_לאם]

המחשבה על תקופה ארוכה של כדורים באופן קבוע ממש קשה לי.
את מתייחסת לפרוגסטרון או לאיקקלומין?
כי מניסיוני (ואולי דברים השתנו מאז) איקקלומין ניטל במשך חמישה ימים בלבד (כך לפחות אני זוכרת). לי זה עבד כבר במחזור השני, והניב תוצאה כפולה. @}@}

[פרח_בית*]

כתבתי כל מיני דברי על וסת ואז מחקתי. מעניין אותך לקרוא?

מעניין!

שקטה, תידחפי חופשי
התכוונת לעשות בדיקת ביוץ כדי לדעת אם בייצת? והאם כשיוצאת תוצאה חיובית בבדיקה זה אומר שהיה ביוץ תקין?
הבדיקה כוללת מעקב זקיקים באולטרסאונד ובדיקות דם. אם אני מבינה נכון, יכול להיות מצב שיהיה ביוץ - ואז יראו את זה בבדיקות דם, אבל הזקיקים לא יהיו בשלים - ואת זה יראו באולטרסאונד.
נראה לי שזה מה שקרה אצלי בחודש האחרון (למרות שהטכנאית אולטרסאונד הייתה מאוד חפיפניקית אז לא האמנתי לה שלא באמת יש זקיק בשל...).
והאמת שאת מה שאני כותבת עכשיו הבנתי ממש רק אתמול מהמדקרת.. הרופא אמר משהו על "לא ברור מה האיכות של הביוץ" ולא ממש הבנתי מה זה אומר. לפי מה שאני מבינה - זה לא אומר שזה תמיד ככה, יכול להיות חודשים שכן וחודשים שלא, אבל זה אומר שקשה לסמוך על זה כי זה מוריד את הסיכוי סטטיסטית להרבה פחות (אם יש ביוץ תקין רק פעם בחצי שנה...).

_את מתייחסת לפרוגסטרון או לאיקקלומין?
כי מניסיוני (ואולי דברים השתנו מאז) איקקלומין ניטל במשך חמישה ימים בלבד (כך לפחות אני זוכרת)_

מתייחסת לאיקקלומין. בעיקר מפחדת שזה לא יצליח אחרי חודש-חודשיים וייגרר על פני יותר. ומפחדת לקוות יותר מדי כדי לא להישבר... והכי מפחדת - שזה לא יצליח ואני אצטרך לעבור לדברים יותר כבדים. מעין מעבר לטיפול הרפואי, שאולי היה עדיף כבר שהייתי מתחילה לפני חצי שנה במקום לגרור את זה ככה... למרות שאני כן מרגישה שהתקופה הזאת הייתה מועילה, וטוב שלקחתי זמן להכין את הגוף מבחינת תזונה ויוגה והיכרות טובה יותר עם הגוף.

לגבי הפרוגסטרון - ממש ממש לא אוהבת אותם, אבל אני אקח אם הרופא יגיד שצריך (וזה באמת יהיה כנראה לזמנים יותר ארוכים, שבוע לאחר כל ביוץ, וחודש או יותר אם יש הריון...). בעיקר כי עוד לפני שהתחלתי את כל הבירורים, היו פעמיים שהייתי ממש בטוחה שיש הריון (יותר מבדרך כלל...), ואחרי שבועיים-שלושה התחיל קצת דימום. זה היה כשהמחזור היה מאוד לא סדיר ולא הייתי במעקב, אז לקח לי קצת זמן לאזור אומץ ולבקש מהרופאה בדיקת הריון (כי אף פעם לא ידעתי אם יש יחור במחזור), והן יצאו שליליות.
בכל מקרה - זה גרם לי לחשוב שאולי באמת אני צריכה משהו שיעזור לגוף לשמור על ההריון בהתחלה.

[פרח_בית*]

ואחרי מה שכתבתי עכשיו אני שמה לב כמה סיפורים וספקולציות יש אצלי על הנושא... לגבי האם ומתי הייתי בהריון, ולמה זה לא הצליח, וכמה זמן אני אצטרך לקחת כדורים, ומה הם יעשו לי וכמה יהיה קשה אם לא הריון, ומה השלב הבא (כשעוד לא התחלתי את השלב הזה...)
מזכירה לעצמי להירגע ולשחרר...
ופשוט לנסות לקבל את מה שמגיע.
ולזכור לראות את הטוב, וכל מה שהספקתי לעבור בזמן הזה שאנחנו מנסים, ולזכור שזה מיטיב איתי וייטיב עם ההריון וההורות שלי כשיגיעו.

[בשמת_א*]

אצלי האיקקלומין גרם לרירית רחם דקה ולפיכך במקום לעזור, מנע הריון עד שהרחם שלי החלים )-: (וזו היתה הפעם האחרונה שהקשבתי לרופא נשים שרצה "לעזור" לי).

[פרח_בית*]

אצלי האיקקלומין גרם לרירית רחם דקה ולפיכך במקום לעזור, מנע הריון עד שהרחם שלי החלים

קראתי שזה יכול לקרות... תודה שאת מזכירה לי, באמת קראתי את זה מזמן ונראה לי שזה מה שיצר אצלי את ההתנגדות לכדורים. די שכחתי מזה והיה לי בראש רק ההתנגדות אז חשבתי שאולי אני סתם מגזימה...
בכל אופן החלטתי להתחיל, בעיקר כי אני לא ממש יודעת לאן עוד להמשיך כרגע ומרגישה שזה שווה ניסיון.. מאוד מקווה לא להתבדות ושלא יהיו תופעות לוואי. וגם שהדיקור יעזור לי להתמודד עם זה טוב יותר.

פה קראתי בזמנו על הסיבוכים של האיקקלומין שיטת ארוויגו
זה אתר של מישהי שמטפלת בשיטה של עיסוי הרחם, משהו שבא מהמסורת של שבט המאיה. האמת שזה מאוד משך אותי בהתחלה וחשבתי לברר יותר. משום מה נטשתי את הרעיון, בין היתר כי זה רחוק לי (גאוגרפית) וכי לא שמעתי על זה בשום מקום אחר וחששתי לסמוך על זה.
מישהי שמעה על השיטה?
אולי אם הכדורים לא יעזרו תוך חודשיים-שלושה אני אלך לנסות...

[פלוני_אלמונית*]

מה עם שיטת אביבה? שמעתי עליה נפלאות...

[פרח_בית*]

לפני שהתחלתי את הדיקור בדקתי הרבה על כל מיני שיטות וטיפולים. קראתי אז גם על שיטת אביבה. אבל בגלל שאני לא מכירה אישית נשים שהשתמשו בה, והחומר שמצאתי ברשת היה נראה לי בעיקר דברים שמטפלות בשיטה כתבו, לא ביררתי על זה יותר מדי...
את מכירה אישית נשים שתרגלו לפי השיטה וזה עזר להן להיכנס להריון?
אולי אברר על זה יותר.

[פרח_בית*]

לגבי כל הטיפולים - יש לי בעיה בעיקר עם העניין הכספי.. מצד אחד אני רוצה לנסות את כל הטיפולים והשיטות והגישות, עד שמשהו יעבוד, אבל מבחינה כלכלית לא נעמוד בזה...
אני מאוד מאמינה שאם מוציאים סכומי כסף על משהו - זה אחד הדברים החשובים, אבל כרגע יש לי גם את הדיקור וגם את היוגה, שזה יוצא הוצאה די גדולה כל חודש על הגוף שלי...
ואנחנו ממש משתדלים לא לבזבז או לקנות מותרות, אבל מאחר וכבר כמה שנים אנחנו סטודנטים (לפחות אחד מאיתנו כל פעם), המשכורות שלנו פשוט לא ממש מספיקות... ההורים קצת עוזרים, אמא שלי אמרה ספציפית לגבי הדיקור שאם אנחנו צריכים היא תשלם, אבל אני לא מרגישה בנוח לבקש ממנה לממן לי 4 סוגי טיפולים...

ההוצאה היחידה שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להצטמצם בה זה השכר דירה (שהוא לא בשמים יחסית למצב כיום, אבל ממש לא זול ואוכל לנו יותר מחצי מההכנסה...). אבל אנחנו עוד לא יודעים איך לפתור את זה, כי בתוך העיר לא באמת נמצא משהו משמעותית יותר זול, ואם נצא מהעיר זה לא ממש פרקטי בלי רכב.
ולעבור עכשיו ממש רחוק (כלומר לאזור אחר בארץ) זה כבר החלטה ממש רצינית, שכוללת גם להחליף מקומות עבודה, ושבעלי יצטרך לנסוע רחוק ללימודים כמה פעמים בשבוע...
נושא המגורים מאוד מטריד אותי, אבל בזמן האחרון די שמתי אותו בצד כי יש דברים שיותר בוערים בי (העבודה ועניין ההריון), ולא משאירים לי אנרגיה לחשוב על זה ולהחליט ובטח לא לחפש דירה או לעבור...
מצד שני מבחינה כלכלית הוא מאוד משפיע ואולי אם היינו מוציאים פחות על שכר דירה (ובטח אם היינו מרוויחים שתי משכורות מלאות..) הייתי מרשה לעצמי להוציא קצת יותר על טיפולים...

ואני יודעת שאני קופצת איזה מאה שלבים קדימה כרגע, אבל מה שהכי מלחיץ אותי בנושא הכסף זה מה אני אעשה כשיהיו לנו ילדים... כי לפני שהכרתי את באופן, היה לי ברור שיהיה לי מקצוע וחצי שנה אחרי הלידה אחזור למשרה מלאה (בעלי לעומת זאת אף פעם לא אהב את הרעיון הזה...).
אבל עכשיו, אחרי שקראתי המון דפי למה לא גן, ואחרי שיצא לי לעבוד במסגרות חינוך שונות בשנים האחרונות, זה משהו שאני ממש לא רוצה.
גם מבחינתי - כבר עכשיו, בלי ילדים, אני ממש לא אוהבת לעבוד במשרה הכמעט מלאה שלי וכל הזמן רוצה שהיא תצטמצם פתאום.. שיהיה לי יותר זמן בבית, עם עצמי, עם בעלי, עם החיים... וכשיהיה לי ילדים אני יודעת שזה רק יהיה יותר חזק.
וגם מבחינת הילדים - אני רואה את אחיין שלי, נכנס למעון מגיל חצי שנה, ומאז כל הזמן חולה... ורואה את הילדים בעבודה שלי, כל הזמן מרגישה שהם צריכים קצת להתרחק מההמולה, ומישהו שיהיה אתם ויחבק אותם. איך אני אשלח את הילדים שלי למקומות כאלה?
ממש הייתי רוצה להישאר איתם בבית, בטח כשהם תינוקות, ואולי גם אחרי, בגילאי גן ואולי תחילת בית ספר (כי שנה שעברה עבדתי כסייעת בכיתה א', וגם זה היה נראה לי ממש לא משהו..).
לפחות הייתי רוצה שתהיה לי את האפשרות הכלכלית להחליט בעצמי, שהכסף לא יהיה מה שיכריע...

מנסה להגיד לעצמי שיש פתרונות. שכשנגיע לגשר נחצה אותו. למה להטריד את עצמי עכשיו בכל הבעיות שיצוצו בעשור הקרוב? מצליחה לשים את זה בצד ולהתמקד ברגע, לפעמים הכל עולה לי ואני מרגישה אבודה...
וכל זה רק כי התחלתי לחשוב על איך לשלם על טיפולי פוריות באופן טבעי....

[פלונית_אביבית*]

היי פרח בית, אני התנסיתי בשיטת אביבה ומאמינה שהיא עזרה לי להכנס להריון. אשמח לענות לך על שאלות כאן או במייל/ טלפון אם תרצי. רוצה לציין שהעלות היא אכן משמעותית, כבר לא זוכרת בדיוק זה היה לפני כמה שנים אבל נדמה לי שמשהו כמו 1800 ש"ח לכל המפגשים.