מציאת הכוחות הפנימיים וחזרה לעצמי דף בלוג

בין החלפת טיטול להכנת אוכל לילדון האהוב שלי,מגיחות להן מדי יום לראשי עשרות מחשבות על "מי אני היום לעומת פעם",כנראה בגלל כשכבר זמן די ארוך אני מרגישה כמו מובסת,כאילו יש עוד אישה בתוכי,כזו שידעה ימים טובים יותר,שהלכה ועשתה "משהו" עם עצמה פעם,והיום היא כמו כנועה אל מול האימהות,בנתינה ואהבה אינסופית, כנתינה נאמנה ומסורה העושה את תפקידה באדיקות. הבנתי שאני כבר לא מאושרת.
פעם,הייתי אישה מלאת אמביציות ומגשימה כמעט כול חלום שהיה לי.הייתי אמיצה ונועזת. הייתי דוהרת על סוס דמיוני לעבר כול מטרה שהצבתי לעצמי.באמונה, באומץ,בנחישות. ולמרות שרכשתי השכלה ארוכת שנים באקדמיה ואף עשיתי בה חיל,לא הייתה לי יציבות רגשית והייתי די אומללה.שיוועתי לבן זוג אוהב ותומך,שאוהב גם אותו,כמהתי לילד ולמשפחה משלי. והנה,אחרי שנים רבות ומייסרות רגשית,הטוב ביותר הגיע.מה שרציתי וחלמתי עליו כול חיי ותלאותיי. אך האישה האחרת שבי,זו הדוהרת והנועזת,האמיצה והנחושה,היצירתית והגאה,זו שנתנה לי חשק לעשות כול דבר,כבר לא נוכחת בחיי מזה זמן ממושך. האישה שגרמה לי לקום בבוקר בתשוקה לעוד יום חדש מלא בעניין והכרה מבפנים ומבחוץ.
מנסה למצוא את האיזון בין אימהות טוטאלית להגשמה עצמית,מנסה להחזיר ולהפיח חיים באישה העוצמתית שליוותה אותי שנים,שנתנה לי השראה עצומה וכוח,הצלחה והערכה מקצועית בכול מה שעשיתי.
מנסה כעת לתור אחר עקבותיה,של אותה יישות מופלאה הקיימת בתוכי ולהזמינה לשוב אל חיי,לשלב בין השתיים,בין האם המסורה שאני לילד אהוב ובקרוב אם לשניים,לבין אותה אישה שאני,שהדחקתי הצידה וחנקתי את קיומה בחיי.
מוזמנות באהבה לשתף,לייעץ,לתמוך ולהיות נוכחות במסע הזה לחזרה לאישה העוצמתית ומציאת הכוחות הפנימיים. המטרה:פיוס בין שתי הישויות או המקומות הללו בתוכי ,בשאיפה לחיים הרמוניים,מספקים ,שמחים ומפרים ביחד-בין האם הטוטאלית ,המסורה והמכילה שאני,לבין האישה הנועזת,היצירתית,הפראית והחופשייה.זהו מסע פיוס ופניי לשלום,בין תשוקה לנוחות,בין סוליסטיות לחיי משפחה,בין נתינה לקבלה,בין תעוזה ואומץ לדהור לעבר הלא נודע באמונה לבין בטחון וקיבעון רגשי. כמו ללמוד ללכת מחדש..או בעצם,כמו ללמוד על אופניים,למצוא את שיווי המשקל והאיזון ,העיקר להיות בתנועה ולהתקדם באמונה קדימה.

חלמתי חלום כול כך משמעותי וסמלי, כול כך משקף את מה שאני עוברת לאחרונה .חלמתי חלום ארוך, בו אני מרצה ומסבירה לקבוצה של אנשים ,ביניהם בעיקר נשים,שלא משנה בחיים אם יש לך רצון לעשות משהו או שאת מאורגנת מספיק ויש לך את האמצעים,כול זה לא שווה אם חסרה לך התשוקה, ואני מסבירה לנשים האלו איך צריך שזה יגיע עם דחף,עם תשוקה לעשייה הבאה מהלב ולא משום מקום שכלי אחר שגורם לך לחשוב שזה מה שאת צריכה. כול מה שתעשי מתוך מחשבה שזה מה שצריך לעשות כדי להרגיש טוב ולספק אותך- לא יצליחו לך. אם תעשי משהו מתוך תשוקה,מתוך דחף כנה הבא מהלב,זה יצליח לך.
קמתי עם החלום הזה והבנתי לראשונה מה איבדתי.איבדתי את התשוקה. אותוו יצר ודחף לקום מדי בוקר ולהאמין בכשרוני ויכולותיי.איבדתי את החשק ,יש כאלה שיקראו לזה דכאון. איבדתי את מטרותיי והיום אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. אני הרי ממלאה צרכים של אחרים כמעט 24 שעות ביממה. האישה העוצמתית והנועזת בתוכי הוחנקה והודחקה באלימות ע"י האם שאני.
איך מוצאים ומפיחים חיים בתשוקה,בלהבה שאני יודעת שעדיין קיימת בתוכי,אחרת לא הייתי יותר מרגישה בחסרונה, אבל אולי היא קיימת כרגע בתור גיץ קטן,שמחכה מיואש לרוח שתחייה אותו מחדש ומיתן לו מקום לגדול ולחזור להיות להבה מרקדת ומלאה באור. איך עושים את זה? איך מחיים את אותו גיץ מבלי שיגדל מדי וללא שליטה ויהפוך לאש המכלה כול אשר לידה ?שלא יפגע לי באימהות...
תוך כדי כתיבת הדברים אני מתחילה להבין משהו מהותי:אני פשוט מאוד פוחדת.חנקתי בעצמי את התשוקה ואת אותה יישות פראית כי פחדתי מימה שקיומה יכול לעולל לחיי המשפחה שלי.התוצאה היא אימהות טוטאלית אך גם חוסר חשק ואנרגיה לטפח את הבית ולסדר,לבשל או לייפות את הסביבה האימהית והמשפחתית שלי. אין לי כוחות לזה וגם לא חשק.
כמי שגדלה בבית להורים גרושים,בו האימא יותר תפקדה כאישה חופשייה פראית ומשוחררת כרווקה הוללת,על חשבון ילדיה והיציבות הרגשית בחייהם,אני פתאום מבינה למה אני במו ידיי חנקתי חלק מהותי מעצמי,מהאינדיבידואל שלי, ברגע שהקמתי משפחה,כי אני פוחדת שאם אתן דרור לאותה אישה פראית שבי,מי יודע לאן זה יוביל אותי ובטח שלא ארצה שזה יפגע ביקר לי מכול,בילדיי...משימה: פיוס,פיוס,פיוס בין אותה אישה משוחררת נועזת ויצירתית שאני, פיוס עם מי שהייתה ולעיתים עודנה-אמי, ופיוס עם האם שהפכתי להיות לילדי- האם שרציתי שתהיה לי בעצמי.
הדרך: להכניס,אפילו ב"כוח" בהתחלה, את האישה הזו שאני לתוך חיי המשפחה שלי,לתוך ביתי,שתעזור לי ותיתן לי חשק וכוח לעשייה בכול הקשור לסידור וארגון הבית,עיצוב,בישול,תחזוקה. להכניס קצת ליבידו לבית ומלא אותו בתשוקה,לפני שאני פונה גם אל החוץ,החברה,השבט.

התחלתי אתמול בעבודה:קניתי צבעים לכול חדרי הבית,צבעים יפים,בחלקם נועזים,אחרי שקיבלתי השראה מחוברת עיצוב אירופאית. יש לי חשק(חזר לי פתאום) לייפות את ביתי,קודם כול בשביל עצמי וכמובן בשביל בני ביתי. ליצור מקום שיהיה נעים לשהות בו,שיעורר וייתן השראה.כמו שידעתי פעם ,ליצור מכול חלל שאני נמצאת בו מקום אופטימלי מבחינה אסטטית.
מרגיעון:"כאשר הטיפה מגיעה אל הים,איננה אובדת שם"..לוקחת את זה לעצמי ומפרשת: אל לי לחשוש לאבד את האימהות או את האישה היצירתית בתוכי,אני גם לא צריכה ממש לבחור בטוטאליות או זה או זה.כשאלמד למזג בין השתיים זה רק יעשיר את שני המקומות האלו. הרי השלם גדול יותר מסך חלקיו...
יישום:אני מתחילה לצבוע את המטבח(שנראה כרגע כמו מחסן איחסון עמוס) ואת חדר השינה.
אעדכן הישגים ותובנות בהמשך..

אני פוחדת שאם אתן דרור לאותה אישה פראית שבי,מי יודע לאן זה יוביל אותי ובטח שלא ארצה שזה יפגע ביקר לי מכול,בילדיי...משימה: פיוס,פיוס,פיוס בין אותה אישה משוחררת נועזת ויצירתית שאני, פיוס עם מי שהייתה ולעיתים עודנה-אמי, ופיוס עם האם שהפכתי להיות לילדי- האם שרציתי שתהיה לי בעצמי.

וואי, כמה שאני מזדהה עם זה, הוצאת לי את המילים מהפה ודייקת מאוד בהגדרה.
נראה לי שזה תהליך שצריך להיות בהמון סבלנות וחמלה לדרך שאת עוברת.
כל הכבוד על האומץ להודות בקושי ועל היכולת לדייק לעצמך את המשימה שאת ניצבת בפניה.

יש לי חשק(חזר לי פתאום) לייפות את ביתי
כל הכבוד (-:
לכי עם התשוקה הזו ועם כל שביב תשוקה שתגיע, זו הדרך לעורר עוד תשוקות וסיפוק מעשיה.

תמשיכי לכתוב, אשמח לקרוא (-:

חוץ מכמה הבדלים סטטיסטיים (מקום מגורים, מספר ילדים ואני מניחה גם שם הבעל) זו יכולה להיות אני

מקשיבה לך. מזדהה.
הדילמה שלך פוגשת אותי גם במקום שמנסה להנדס ולהלך בין הטיפות. בין מי שהייתי לפני האמהות, בין הרצון לתת את כל כולי ולהתמסר למשפחה, אבל גם מנסה לא לשכוח את התשוקות והרצונות שיש בי שאינם קשורים למקום האמהי שבי. זה לא קל לי. בכלל.
הפחד שלך כל כך מובן וברור בעיני. במיוחד לאור מה שתיארת שקרה בילדותך.
אני חושבת שלא נכון להחניק חלקים שהם מרכזיים ומשמעותים בתוכנו כי הם ירצו לצוף בסופו של דבר ולקבל את המקום שלהם.

(מרשה לעצמי לשתף וליעץ כי ביקשת, לא יודעת אם בכלל יתאים עבורך אישית...)
אני הייתי מתחילה בלהקשיב.
להקשיב לקול של אותה אישה פראית וחופשיה.
מה יש לה לומר לך? רק תני לה לדבר. בלי לענות, בלי לשפוט, רק לשמוע אותה.

תודה יקרות על התגובות שלכן. מרגישה שאני לא לבד בעניין הזה,זה מן משהו משותף שיש להרבה נשים יצירתיות שהן גם אימהות אוהבות...תודה על התמיכה. מחמם את הלב.

_נראה לי שזה תהליך שצריך להיות בהמון סבלנות וחמלה לדרך שאת עוברת.
כל הכבוד על האומץ להודות בקושי ועל היכולת לדייק לעצמך את המשימה שאת ניצבת בפניה_
אל הלב יקרה,נכון,אני צריכה המון סבלנות וחמלה לעצמי במסע הזה.תודה שהזכרת לי..

אני חושבת שלא נכון להחניק חלקים שהם מרכזיים ומשמעותים בתוכנו כי הם ירצו לצוף בסופו של דבר ולקבל את המקום שלהם
אחת מפה,זה ממש כך,זה מה שקורה לי עכשיו.חלקים מודחקים בי שהוחנקו,כי פינו מקום למישהי אחרת(האם הטוטאלית ואשת המשפחה שהפכתי להיות),פשוט צפים להם ומזכירים לי את קיומם,דורשים בהכרתם והוצאתם לאור. תודה...

עננים בקפה,תודה על תגובת ההזדהות, תודה שאת קוראת אותי...

טוב,חוזרת למשימת הפיכת הבית למקום נעים ואסטטי. ממשיכה לצבוע עם הבטן בחודש שמיני, הבן זוג ,והילדון שמשתף פעולה...מקווה שאתפנה בערב המאוחר...

ברכה לדרך
גל של אהבה

תודה מכול הלב חני בונה...
יש רגעים כול כך אינטנסיביים בחיי היומיום,כמו אתמול למשל, שרעיון של הגשמה עצמית נראה כול כך תלוש,כול כך לא רלוונטי,כ אז זהו, מו שבריר של חלום שכמעט ולא זוכרים..כמו אתמול למשל,שנפגשנו עם המשפחה שלי,האחייניות של אחותי,וכול כך נהניתי לראות את האהוב הקטן שלי נהנה כול היום ומאושר.מי חשב על עצמי בכלל באותם רגעים? מה אני וחיפוש כוחותיי הפנימיים האבודים מעניינים כאן?!....אז זהו,שלעיתים קרובות מנקר בי החשש שהחיים יעברו להם כך,כהרף עין,ואהיה כול כך שאובה באינטנסיביות גידול הילדים ודאגה לרווחתם שהאישה היצירתית והנועזת שבי ,זו האגואיסטית במובן הטוב של המילה,לא רק שלא תרים ראש,אלא תיעלם לגמרי ותבין שאל חיי היא כבר לא תחזור יותר...וככה אזדקן,כפיספוס.ובמקום בו שהתה וחיה האישה הזו בתוכי,יישאר רק זיכרון ישן,מלווה בתסכול,מירמור ועצב.תחושה של " לא הצלחתי" להיות אני וגם אימא מסורה.שילמתי מחיר...עצוב לי לחשוב על זה ככה.
נסיונות הנסיקה וההמראה שלי מאז שאני אם די כשלו. היו לי כאן ושם נסיונות לפרוש כנפיים,להגשים פרוייקט או שניים.בהתחלה זה נראה נכון ומבטיח ,האמנתי שאני יכולה,אבל חיש מהר צנחתי לתוך המציאות שחיבקה אותי שלא אחבט בקרקע ואמרה לי "בואי,בואי אליי,הרי מה חשבת לעצמך?"....

בקרוב אתכנן את הבריחה שלי...אולי לא בדיוק בריחה,אולי שחרור.שחרור מכבלי המציאות התובענית.זו רק שאלה של ארגון ומשמעת.ללכת עד הסוף עם הרצונות והשאיפות שלי. לא להיכנע ולוותר באמצע עם כול רוח נושבת.בקרוב אצא למסע,מסע להשבת עצמי . אם שמגשימה את עצמה הרבה יותר מאושרת ומסופקת,ומהווה גם דוגמא אישית לילדיה. הרי לא ייתכן שהגשמה עצמית חייבת לבוא על חשבון ילדייך. חייבת להיות איזו דרך,נסתרת ונחבית מהעין שקיימת אי שם.
אני יוצאת למסע,עם הילדון שלי ועם הבטן ההריונית הגדולה שלי,לחפש ולהוציא את התשוקה שבי לאור,ללא פחד,באומץ ובנחישות,באמונה ובהתמדה,ללא כנעיה אל מול כול קושי עד שאגיע למטרה:החייאת האישה הפנימית שבי והוצאתה אל אויר העולם. לטפל בה כמו שאני מטפלת בילדיי-במסירות ,באהבה ובעדינות,בחוכמה וברגש. להזין אותה כאילו הייתה אחת מילדיי...
כעת כול שנותר לי הוא מציאת הרצון שלי,מחדש. מה אני רוצה לעשות? מה מתאים לי? במה אני טובה? מה מספק אותי ועושה לי טוב?

כבר כמה ימים שהאהוב הקטן עושה סצנות של בכי קורע לב,כשהוא מתעקש על משהו שהוא לא יכול לקבל. אני מודאגת. נכון שהוא בדיוק בגיל הזה,שנתיים וחצי כמעט,בו הוא בודק את הרצונות שלו מול שלנו,אבל אפילו. אולי אני לא אמא טובה כמו שאני אוהבת לספר לעצמי....אולי חסר לו מאוד חברת ילדים קבועים ואולי אני בעצם עושה לו עוול כשאני משאירה אותו איתי בבית. (אפילו שאנחנו בדרך כלל יוצאים מהבית למשך יום שלם והולכים לים עם סבא,לסבתא,לבריכה,לגן משחקים,לג'ימבורי בקניון,וזאת למרות הכובד שלי וחוסר החשק והעייפות של חודש שמיני).אולי זה לא מספיק לו. כשאנחנו חוזרים הבייתה הוחא תמיד רוצה לראות סרט מצוייר כמו דיאגו למשל,וככה הוא יושב שעה פלוס לפחות מול המחשב עם גיחות קצרות לחיבוקים בסלון.כשאני אומרת לו שדי מספיק,בערך אחרי עשרים דקות של צפייה,הוא מתחיל לבכות ולמחות ולבקש "פעם אחרונה אחרונה אמא!"..ואני כמובן בדרך כלל נכנעת. חסרת אונים. ניסיתי לעניין אותו במשחקים אחרים אבל ממש לא עובד עליו. רק אם זה משהו כמו הכנת בצק או צביעת קיר...
כנראה שאני לא אמא כזאת טובה כמו שאני באמת הייתי רוצה להיות.חוסר היכולת שלי להתאמץ משאירה סביבי בלאגן,אני לא מסוגלת לעמוד עלך הרגליים יותר מעשר דקות בלי להרגיש כאבי רגליים. הבטן כבדה לי.
מה יהיה עם שני ילדים בחינוך ביתי? איך אתפקד ואמלא את כול צורכיהם?הפיזיים והחברתיים? אולי זה גדול עליי החינוך הביתי. אולי צריך תנאים מסויימים?אמא שתהיה יותר דינמית?נסיעה יומיומית ברכב ממקום למקום?

כנראה שאני לא אמא כזאת טובה כמו שאני באמת הייתי רוצה להיות
קודם כל

שנית, תהיי רכה עם עצמך ובחמלה, את בחודש שמיני וקשה לך.
זה טבעי שאין לך כוח להיות 24/7 צוות הווי ובידור לקטן.
נשמע שאת עושה המון בשביל שיהיה לו מעניין וכייף ויוצאת איתו הרבה, רק על זה תפרגני לעצמך איזו אמא מעולה את!

מה יהיה עם שני ילדים בחינוך ביתי? איך אתפקד ואמלא את כול צורכיהם?
יקרה, תשתדלי לא להטריד את עצמך בדאגות לעתיד.
תתרכזי בעכשיו, מה היום יעשה לכם כייף ולך קל יותר.
אולי גם זה הזמן לבקש יותר עזרה, שמישהו יקח אותו לטיול או ג'ימבורי בלעדייך (סב, סבתא, בעל, בייביסיטר) כדי שתוכלי לנוח קצת ולמלא מצברים.
לא רק שמותר לך, זה יעשה לך טוב וכפועל יוצא מזה גם לו טוב.

בהמשך, אחרי שבלי עין הרע תעברי בשלום את הלידה, תבחרי בחירות שיתאימו לך.
את תמצאי את הדרך, רק זכרי להיות בחמלה וסבלנות אין קץ לעצמך.
מגיע לך, באמת.

אוי אל הלב, הבאת דמעות לעיני עם האמפטיה וההבנה שלך. הלואי והיתה לי מישהי כמוך לדבר איתה...
תבורכי

אל הלב היקרה, תודה על התגובה שלך..באמת שחיזקת אותי. אכן,עם המון אמפטיה והבנה. תודה לך..

_תתרכזי בעכשיו, מה היום יעשה לכם כייף ולך קל יותר.
ואולי גם זה הזמן לבקש יותר עזרה, שמישהו יקח אותו לטיול או ג'ימבורי בלעדייך (סב, סבתא, בעל, בייביסיטר) כדי שתוכלי לנוח קצת ולמלא מצברים.
לא רק שמותר לך, זה יעשה לך טוב וכפועל יוצא מזה גם לו טוב._
לוקחת את החיזוקים שלך ומתחזקת.

אגב,היום עברתי עם הקטן יום יחסית קל. פשוט שיניתי גישה ועשיתי כול דבר באהבה בלי לחשוב על אחר כך. הערתי אותו מוקדם יחסית,בשבע בבוקר, הכנתי לו כריך מושקע עם חביתה וירקות,(גם פעולה כזו בימים אלה לא ברורה לי מאליו),וכשהוא צפה בטום וג'רי,ניצלתי את הזמן הזה להכין לו ארוחת צהריים בריאה ומזינה.לא חיכיתי עד הרגע האחרון אלא נרתמתי כבר ב11:30 כדי שבשתיים עשרה כבר יהיה לו מוכן. וכך העברתי את היום בשמחה וזה כנראה השפיע גם על הילדון שהיה רגוע ושמח כול היום. ירדנו למטה אחר הצהריים ועשינו בריכה עד שאבא הגיע. הבנתי עד כמה העייפות וחוסר החשק שלי משפיעים על מצב הרוח של הילד. וברגע שאני עושה צעד צעד ומשתדלת לעשות את זה בשמחה ומחשבה טובה, כול היום נראה אחרת..
הפתגם מעליי הוא:" בשביל שיח טוב כול מה שצריך זה מעט מים,מעט אור ומעט רצון טוב". מתאים לי..

סוף שבוע של סידור הבית והוא עדיין נראה ממש מבולגן...מרגישה שאני עדיין לא מוכנה ללידה. וזה מלחיץ אותי. הקירות עדיין לא מסויידים,חדר המשחקים של הילדון מבולגן מאוד מאוד.הבן זוג עוזר,מכין אוכל,מרדים את הקטן בעגלה...אבל עדיין,הייתי רוצה שהקן שלי כבר יהיה מוכן,שאוכל להכין את עצמי נפשית ופיזית ללידה הקרבה ואני עדיין לא שם...עד מתי? מתי כבר אוכל לנוח באמת ולהתכונן ללידה??יש לי הרגשה שלעולם לא אספיק לגמור לסדר את כול הבית...אולי לסדר על פני השטח כן,אבל לא סידור יסודי כזה,כמו שהייתי רוצה...

אולי אכין לי איזה לו"ז משימות יומי,העניין הוא שבין המשימות אני צריכה לטפל בקטני שאיתי בבית...טוב,מה שאספיק אספיק.

סליחה גלי ותודה על התגובה שלך. העדפתי למחוק כי ממבט רוחק הפחדים שלי נראים לי קצת הזויים,ובעיקר,אני מאוד מאוד הורמונלית ורוצה את בעלי פנוי אליי .אולי זה גם קשור לקשרים טראומטיים שקרו לי בעבר. בכול אופן,החבר הזה לא יגיע לכאן בזמו הקרוב כי לא משנה שאולי הוא רק מזכיר לי בהתנהלות שלו משהו מהעבר,העיקר שזה לא עושה לי טוב.

בשיא שיאו של הקינון,עוברת מן חשבון נפש אימהי: מרגישה לא אמא טובה מספיק. יותר נגררת אחרי המציאות ופחות שולטת בה.הנושאים שעולים אצלי לביקורת וטעונים שיפור קשורים ברובם לטיפול בקטני- יש אצלי תובעת מחוזית פנימית,וגם סנגורית ,כזו המגנה עלי..
טענות ה"תובעת" המחוזית הפנימית שלי:

אני לא מספיק מקפידה להכין מראש ארוחת צהריים מאוזנת מדי יום.
אין לי את הכוח להתמודד עם הסירוב שלו לצחצח שיניים מדי יום.
אני מרגישה שאני לא מספיק יוצאת איתו לאחרונה מהבית.
הוא רואה יותר מדי סרטים מצויירים במחשב ולא תמיד יש לי את הכוח לעמוד על שלי ולסרב.
אני לא מקפידה לסדר אחריו את המשחקים וללמד אותו לסדר אחריו.
מרגישה אשמה ולעיתים חוששת שאולי הוא צריך יותר חברת ילדים.לא תמיד אני שלמה עם ההחלטה של לא לשלוח אותו לגן.

זה מה שהסנגורית מוצאת לנכון לטעון:

בסופו של דבר הילד כן אוכל צהריים וזה מה שחשוב.
באשר לצחצוח שיניים מדי יום פעמיים ביום- אכן מאוד חשוב הדבר,אך היי סלחנית מעט לגבי עצמך,את בסוף תשיעי,תשושה ובמצב נפשי התכנסותי משהו...עוד יגיעו ימים אחרים...
באשר ליציאה מהבית מדי יום-לא עוברים יומיים ללא יציאה משמעותית מהבית.אתמול לחברים בגליל,יום שבת לתל אביב למשפחה,שבוע שעבר פעמיים לסבתא,פעם לצד השני...זה לא נורא להישאר יום שלם בבית ולטייל רק לגיחה קצרה למטה לגינה.אלו ימים חמים במיוחד ואת לא יכולה למתוח את היכולת שלך לסבול חום.
צפייה בסרטים במחשב היא אכן לא מומלצת ועדיף לעסוק במשחק אקטיבי ויצירתי,אבל מה לעשות שיש רגעים כאלה במציאות הנתונה שלך שאין לך את היכולת לשבת ולשחק איתו וכול מה שאת רוצה זה לשכב במיטה ולהקל על הנפיחות בכפות הרגליים.
חינוך וסדר זה אכן מאוד חשוב ,במיוחד בגיל הזה בו הם מפנימים הרגלים,אבל את הרי לא מצפה מעצמך להתכופף להרים כול צעצוע בחודש תשיעי ולשבת אחרי סחרחורת.
גן ילדים הוא אולי הפתרון האידאלי לשמירת הסדר בבית בשעות הבוקר,לקצת שקט ולזמן לעצמי,אבל אני הרי יודעת שאני הרי לא אהיה באמת שקטה כשהוא יהיה רחוק ממני,בלי לדעת מה עובר עליו והאם הוא בסדר. הוא עוד רך מדי להיפרד ממני ולהעביר אותו לסמכות אחרת עם עוד 30 ילדים...

בית המשפט דן בממצאים ובטענות ויחזור בקרוב עם פסק דין והחלטות...

בינתיים,חושבת על האמא האידאלית שהייתי רוצה להיות,היא נראית ככה:

יש לה רכב צמוד,היא יוצאת עם צאצאיה בקלות מהבית לביקורים ופעילויות.
ארוחת הצהריים תמיד מוכנה כי היא מכינה אוכל מצויין לכול השבוע ומקפיאה אותו,כך כול בוקר מפשירה מנה לצהריים.
לאמא האידאלית שלי יש סדר יום מאורגן ומתוקתק.היא מקפידה להעיר את הילדים בשעה סבירה על מנת שיוכלו לישון צהריים.
היא מקפידה על הגיינה וצחצוח שיניים פעמיים ביום,אינה חוששת מעימות עם ילדיה ומנהלת איתם משא ומתן בחוכמה ולא בכניעה לקושי.
היא מקפידה להראות להם דוגמא אישית של סדר.
היא מכינה להם מתוקים בריאים תוצרת בית.
האמא האידאלית שלי יודעת גם לדאוג לעצמה,משאירה בעצמה פינה אגואיסטית מקודשת,גינה רוחנית פרטית,קיום שאינו קשור לילדיה,ומטפחת אותה מדי יום. היא יודעת שהעולם לא יקרוס בלעדיה ,ולא נכנעת לסחיטה רגשית על חשבון האושר הפנימי שלה.היא נראית מלאת חיות וכוח פנימי,בעלת בטחון עצמי ושיער מסודר.(שעה של יצירה ביום,טיול לבד בים,תפילה,מדיטציה,מפגש עם חברה,עבודה בגינה)

יש לי הרבה עבודה לעשות,כדי להגיע להיות האם האידאלית שאני רוצה להיות...

יש לי הרבה עבודה לעשות,כדי להגיע להיות האם האידאלית שאני רוצה להיות...

גל של אהבה את בדרך ועושה את הכי טוב שלך ברגע נתון (כאמור חודש תשיעי לקראת לידה) וזה כבר אידיאלי ומצויין.
רק עצם הכנת הרשימה הזו, של התובעת, הסנגורית והאם האידיאלית מראים כמה שאת מסורה לרצון להשתפר ולהצליח וזו כבר הצלחה ולא מובן מאליו.

אולי יעזור לחשוב על האמא האידיאלית כאל משהו לשאוף אליו ולהתקרב אליו ועם מלוא ההבנה וההכרה שזה לא באמת קיים במציאות אמא מושלמת.
גם אמא מושלמת לא בטוח שהיא אמא כזו טובה, כי איזו דוגמא זה יכול לשדר, שרק פרפקט זה מספיק טוב?
יש יתרונות גם בלא להיות אמא מושלמת, אבל יחד עם זאת להמשיך לשאוף לאמא האידיאלית שאת רוצה להיות.

אני בעד שתקשיבי הרבה יותר לסנגורית מלתובעת, כדי לאזן את המצב.
באופן טבעי אנחנו לרוב מקשיבים לקול השלילי בתוכנו ופחות מידי לקול החיובי.
אז תני לו מקום של כבוד (-:

תודה אל הלב,את מקסימה.ואת צודקת,אני מנסה להקל קצת עם עצמי ולהשתדל מדי רגע ורגע ...מתחמת את העומס ומתרכזת בטוב.(אני ימימאית-לימודי ימימה)

אני ימימאית-לימודי ימימה
אני מעולם הקבלה, שבעצם גם לימודי ימימה זה מהקבלה, רק בצורה שונה משאני מכירה.
שיהיה לך שבוע טוב, מלא חמלה ושמחה.

אני מעולם הקבלה, שבעצם גם לימודי ימימה זה מהקבלה, רק בצורה שונה משאני מכירה.
נכון אל הלב יקרה, מהקבלה ומהחסידות...

שיהיה לך שבוע טוב, מלא חמלה ושמחה.

אמן ואמן...גם לך ולכולם.

עוברים עליי ימים מאוד קשים עם הקטן. כבר שלושה ימים שהוא מצליח לגרום לי לאבד שליטה ולצעוק עליו ולכעוס עליו ולאיים עליו.הוא מוציא ממני תגובות קשות. הוא עושה כול מה שאסור לו- כשאני שתי דקות לא איתו הוא נוגע בחשמל ומכניס לשם תקעים,זורק את כול הכביסה המקופלת בחיוך מתגרה,זורק בכוונה דברים על הרצפה ומסתכל עליי בחיוך מתגרה,צורח ובוכה כשאני מבקשת ממנו להצטרף אליי למיטה לנוח(הוא לא ישן כול היום),אחרי שהרשיתי לו סרט שנמשך ונמשך....הוא מביא אותי למצבים שאחר כך אני כול כך מרגישה רע עם עצמי,כמו לצעוק,לאיים,לתפוס לו את הידיים וממש הפגנת כוחנות הנובעת מחוסר אונים...כבר חשבתי ללכת לייעוץ, אבל מה יגידו לי? לא לוותר לו? להיות יותר סמכותית,להוציא אותו יותר החוצה? מה אני עושה כשבעוד כשבוע אני יולדת?!

...כבר חשבתי ללכת לייעוץ, אבל מה יגידו לי?
נשמע כמו רעיון טוב, בהחלט יכולות להיות ליעוץ גישה והצעות שלא חשבת עליהן.

מה אני עושה כשבעוד כשבוע אני יולדת?!
אולי פשוט תנסי לא להכנס איתו למלחמות כוח, פשוט לשמור על האנרגיה שלך, את אוטוטו יולדת וצריכה כמה שיותר להרגע.
אם יש לך אפשרות, אולי כדאי לתת לבנזוג להתמודד איתו חלק מהזמן.
בכל מקרה מאחלת לך שנה טובה ושתמצאי את הדרך עם הגדול.

הדף שואל "יש לך מה להוסיף?"
אני עונה: לא עצה, או ניסיון, רק הבעת תמיכה רחוקה.
והדף מוסיף: "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה" - אולי עבורך.

לילה שקט ואוהב.

קראתי בריפרוף את המשפט שאת עומדת ללדת עוד שבוע,
והבנתי שהקטנצ'יק עושה הכל להוציא אותך משלוותך,

לא נשמע הגיוני, אבל אני ממליצה לך לספר לו שאת עומדת ללדת עוד שבוע, ויגיע תינוק/תינוקת חדש/ה,
ותספרי לו איך החיים אמורים להיות אז,
היכן הלידה צפוייה, בית או בי"ח
היכן הוא יהיה בזמן הזה,
ואחרי שתספרי על חייכם ועל חייו בפירוט רב, בנימה של סיפור , בפרטים הכי קונקרטיים,

תדגישי לו כמה את אוהבת אותו, וכמה תמשיכי לאהוב אותו כל הזמן, בוודאי גם כשיהיה תינוק חדש.

אולי משהו מזה ירגיע אותו, ויגרום לו להרגיש חלק מהמשפחה, ממך , ויגרום לו לרצות לשתף פעולה

לידה קלה ומוצלחת

אל הלב יקרה ,תודה..
מנסה- תודה גם לך על התמיכה..
מיכל בן _אריה,תודה,קראתי את מה שכתבת,זה בדיוק מה שאני עושה עם הקטן.מסבירה לו בפרטי פרטים על מה שיהיה,אומרת לו שאם הוא רוצה הוא יעזור לי עם התינוקת,כשהיא תצא מהבטן,אומרת לו שהוא הכי אהוב שלי בעולם לתמיד ולכול הזמן ומרעיפה עליו אין סוף נישוקים וחיבוקים,גם בלילה..כנ"ל אבא שלו.הוא ילדון אהוב ברמות על,ומכולם. אני מתחילה לחשוב שזה אולי שלב כזה,בדיקת גבולות פלוס שעשוע לראות את ההורים נאבקים מול קושי שהוא מציב לנו...אתמול בערב שוב הוא שפך גבינה ופלפל שחור על הרצפה.(והיה בדרך לזרוק עוד ועוד דברים עם מבט מאוכסטז בעיניים)למרות הפצרותינו ובקשותינו. עד שאבא שלו,בפעם הראשונה בחייו העז להביע כעס עליו ולקח אותו אליי לחדר,למיטה,והתעקש שהוא לא יוצא מהחדר. בזמן הזה הסברתי לו שאם בא לו להוציא אנרגיה ולהשתולל הוא יכול לרקוד או לשיר,לקפוץ על המיטה או לעשות קטש עם אבא,אבל לא לזרוק אוכל או דברים על הרצפה(כולל צלחות חרסינה...)למרבה הפלא,לאחר ניסיונות ובדיקות אם אבא באמת רציני עם העניין,הוא הפנים והתחיל להרגע לאט לאט,התנועות שלו התעדנו והוא נשאר חבוק בזרועותיי,אומר לי ש"לא טוב לעשות בלגאן".וחיבקתי ונישקתי אותו ואמרתי לו שאמא ואבא אוהבים אותו מאוד ושפשוט קשה להם כשהוא זורק דברים ואוכל על הרצפה...התחבקנו ונרדמנו.

טוב, אז נשמע שהוא מזמין אתכם להציב לו גבולות

ברורים, לא רק אהבה...

כן מיכל,מסתמן ככה. דרך מה שהכי קשה לי,לכעוס. השגעון ממשיך. לפני עשר דקות הוא זרק מהשולחן של הגינה צלחת שנשברה,הפך את הכסא והשולחן. אני מדברת בקור רוח,מרעיפה אהבה, כועסת ומרימה את הקול,שום דבר לא עוזר. אני די מיואשת.חסרת אונים.

שנה טובה וחג שמח.

שנה טובה

אור של ארבעה נרות מושכים את מבטי ואת חוט המחשבה שלי.התבוננות בלהבה זה מהפנט.הרבה זמן לא הדלקתי נרות שבת והנה זה קורה שוב, והנה שוב שלווה מתפשטת לה בגוף,משרה אוירה נינוחה..כולם ישנים...אני כאן כבר שעתיים,ומרוב פליאה על המצב הנשכח הזה (של להיות לבד רק עם עצמי,בלי הנקה,החלפת חיתול,הכנת בקבוק שוקו לגדול או בהייה משועממת בטלויזיה עם החלפת מילים עם הבעל תוך כדי) בזבזתי את הזמן היקר הזה בפליאה על השקט הזה חסרת מעש.מרגיש לי כמו ציפור שהורגלה לחיות בכלוב,וגם כשפותחים לה את השער היא עדיין משתהה,לא רגילה...הם ישנים עמוק...קצת מתגעגעת לגדול שלי שישן...סופסוף יש לי זמן להיות איתו נטו ,כי התינוקת ישנה אבל הוא לא מעוניין לקום...
חזרתי לכתוב כאן.כמה טוב עושה לי לכתוב , ולו רק כמה שורות, לפרק מעליי את המתח התמידי שמלווה אותי כשאני מנסה יום יום להתנהג כאישה בוגרת ואם אחראית ומגישה לעצמי את החשבון בסוף כול יום,כשאני מוצפת רגשות אשמה על הגדול ועל זה שאין לו אותי כמו פעם,על היותי אמא שאין לה אנרגיה לבשל ולתחזק בית "כמו שצריך,כמו ביג מאמא..וחוזרת ומזכירה לעצמי,(בטון פנימי שלא תמיד משכנע) שאני שלושה חודשים אחרי לידה....

dance me to the end of love של לאונרד כהן מתנגן לי ברקע...מתאים לי מזג אויר סתוי חורפי...זמן התכנסות פנימה,משפחתיות. התינוקת מתעוררת,מחזירה אותי למי שאני בעיקר- אמא.

אנחנו עדיין בשיאה של סופה רגשית. כולנו. גלים גלים של רגשות קשים מצליפים בספינה בה אנו נמצאים, בלב ים. מי יודע מתי היא תרגע ואיך זה ייגמר בסוף...הגדול חווה מאוד קשה את הופעתה של הגוזלית שגזלה ממנו את אימו ולפעמים גם את אביו. הוא מוטרד,סובל,אומלל. התקפי זעם ובכי ארוכים ארוכים שנשברים לתוך מציאות של משפחה שמנסה לחיות נורמלי ,להיטיב עם בני הבית ,במקום זה מנסים אחרי כול גל עצום של זעם לייצב את הספינה,להתאושש,לחזור לאיזון,אך מדי פעם אני נשברת,בוכה בשקט,חושבת עליו כול הלילה,מרחמת עליו ומלאה אשמה...אני מתגעגעת אליו גם אני,לאינטימיות שלנו,לטיולים שלנו,רק אני והוא,לתחושה שאני כול כולי שלו,פנוייה אליו ומלווה את כול צעדיו ,הוא היה מאושר,עכשיו הוא כבר לא.וזה קשה לי.מאוד קשה.

אנחנו עדיין בשיאה של סופה רגשית. כולנו. גלים גלים של רגשות קשים מצליפים בספינה בה אנו נמצאים, בלב ים. מי יודע מתי היא תרגע ואיך זה ייגמר בסוף...הגדול חווה מאוד קשה את הופעתה של הגוזלית שגזלה ממנו את אימו ולפעמים גם את אביו. הוא מוטרד,סובל,אומלל. התקפי זעם ובכי ארוכים ארוכים שנשברים לתוך מציאות של משפחה שמנסה לחיות נורמלי ,להיטיב עם בני הבית ,במקום זה מנסים אחרי כול גל עצום של זעם לייצב את הספינה,להתאושש,לחזור לאיזון,אך מדי פעם אני נשברת,בוכה בשקט,חושבת עליו כול הלילה,מרחמת עליו ומלאה אשמה...אני מתגעגעת אליו גם אני,לאינטימיות שלנו,לטיולים שלנו,רק אני והוא,לתחושה שאני כול כולי שלו,פנוייה אליו ומלווה את כול צעדיו ,הוא היה מאושר,עכשיו הוא כבר לא.וזה קשה לי.מאוד קשה.

גל של אהבה יקרה, ראשית מזל טוב על הגוזלית הקטנה החדשה שנוספה למשפחתך.
שנית, זה שאת בסופה רגשית, זה הכי טבעי בעולם. זו תקופה סוערת שהכל נבנה בה מחדש וגם לבן היקר שלך לוקח זמן להסתגל.
אולי תנסי לחשוב על זה כעל שיעור מעולה לבן שלך, ללמוד להתחלק, לחיות ביחד, להבין שהוא ממשיך לקבל תשומת לב ואהבה רק בצורה שונה.
אלו שיעורים שאפשר ללמוד רק כשיש לך אח או אחות. בהמשך תהיה לו הפריוילגיה של אח בכור, עם כל היתרונות שבכך.
אז נכון שזו תקופת הסתגלות קשה, אבל יהיה לה סוף, היי בטוחה בכך. ובנך ילמד כל כך הרבה שיעורים חשובים לחיים שיחזקו וייטיבו עימו בהמשך חייו.

שולחת לך חיבוק גדול והרבה חום וחמלה עצמית, תזכרי שאת אמא מצויינת, כל כך בדאגה ואיכפתיות, זה כבר מוכיח שאת אמא מעולה

יהיה לך זמן איכות איתו בהמשך, הגוזלית כל כך קטנה ועדיין צריכה אותך יותר, ככה זה וזה בסדר. זה יתאזן בהמשך.
תזכרי שהכל זמני וחולף כל כך מהר, רק עכשיו בתוך זה זה נראה קשה ונצח.

שמרי על עצמך יקרה, את חשובה.

פריצת דיסק בגב,כך לפחות זה מסתמן,דלקת בחוליה,שבוע בלי יכולת לזוז,אפילו בקושי להרים את התינוקת. כול המשפחה התגייסה לעזרה,הבן זוג לא הלך ארבעה ימים לעבודה...העמסתי על עצמי יותר מדי, פיזית ונפשית. הגוף נשבר,סטופ.עכשיו את חייבת לנוח,חייבת. מה שלא הרשית לעצמך במשכב לידה,עכשיו את חייבת,פשוט אין ברירה אחרת.
תודה אל הלב יקרה.מילותייך מנחמות כתמיד.
היום יצאנו מהבית ,בשבילי היציא הראשונה מהבית מזה כשבוע.הזמן הזה,בו שהיתי בבית, שכובה ומובסת,נחווה כמו זמן מאיץ תהליכים. יצאתי אחרת מהשבוע הזה.מחוזקת יותר,מפוקחת יותר.זה כנראה מאפשר זמן התבוננות, מסוג הדברים שלא רואים בהתנהלות היומיומית השגרתית.

חג אורים,זמן להדליק ולגלות מחדש את האור הפנימי,הלהבה הרי עדיין לא דעכה,גם אם שקטה וקטנה.נדמה לי שאצלי ,האור הפנימי,שידע ימים זוהרים הרבה יותר,מכוסה בשכבות של ייאוש,אפטיה,תסכול,בדידות,עצב,עייפות,קושי,רגשות אשמה,עצבים,אבל בתוך תוכי פנימה,בין כול אלה,נשאר חריץ קטנטן בו נשארה תקווה.צנועה,קטנה ומבויישת מציצה מבעד לפתח,נזהרת שלא להידרס על ידי כול הרגשות האחרים הדורסניים והמאיימים. היא מחכה לימים טובים יותר,כמו פעם ואולי אחרים,עוד יותר טובים. ימים של שפע יצירתי,שמחת חיים,חדוות חיים,עשייה בתשוקה,מרץ,תושייה,מעורבות חברתית פעילה יותר...עוד יבואו ימים? האם יגיעו ימים בו אסדר את הבית בשמחה,ארצה לייפות כול חדר וחדר,אבשל לבני הבית באהבה וחשק ,אצליח להביע אהבה לבעלי, במקום להיסגר ולחשוב ולהרגיש בלב,האם אצליח עוד ליצור ולכתוב מתוך חדוות יצירה ואמונה,האם אזכה לחזור עוד למסלול המנצחת? האם עוד אזכה לטעום את טעמו הקסום והמתקתק של פרי ההגשמה העצמית? רוצה להצליח לאהוב את חיי ואת עצמי בחזרה,פשוט להתאהב בעצמי מחדש.

אמא אני יכול לפתוח את הסוכריית טופי?
לא מאמי זה הורס את השיניים
אבל רק קצת,לטעום
טוב מאמי,רק קצת
טועם,טועם עוד חתיכה..
את רואה אמא,לא נהרסו לי השיניים...

השחר עדיין לא הפציע. גונבת זמן לעצמי,בשקט בשקט,מבלי שישמעו אותי הקטנטנים. הבנתי פתאום,מסוג הדברים שמבינים רק בלילה, שרצונות ותשוקות שמופיעים בלילה הם הכי קרובים ללב. בלילה יש לנו האומץ לחלום אותם, מחוברים לתת המודע שלנו באיזו דרך קסומה,כשהגנות היומיום וההיסוסים לא דורסים ומבטלים את חשקי הלב.
כמה מהרצונות שעולים בי : ליצור קשר עם המטפלת שעזרה לי כול כך ושנמצאת בחו"ל...(אולי אציע לה המשך טיפול דרך סקייפ או משהו כזה), עולה בי רצון להמשיך את לימודיי,פשוט להיצמד לזה ולא להרפות ולא להיכנע לקושי שבגידול פעוטות.(יש כאלה שעשו דוקטורט עם תינוקות בבית, הכול שאלה של היצמדות למטרה ונחישות),עולה בי רצון להמשיך לכתוב את מה שכבר התחלתי,ועזבתי באמצע, אני רוצה לפתור את העניין הזה שיש לי בלהתחיל משהו ולא לסיים- תוכניות מסויימות ופרוייקטים שאני עוזבת באמצע,אפילו סריגה,התחלתי אתמול שלושה דברים שונים ופרמתי באמצע...אני מבינה שיש לי כאן איזה שהוא קושי... בין הרצון שלי ליישום והוצאה לאור מתרחש קצר...כמעט תמיד. מה שגורם לי להיות אפטית למציאות בתקופות,לא להיות בתפקוד רגיל. יכול להתפתח בי רצון או שאיפה ליצור משהו מסויים,אני יכולה לעבוד למשל על פלאיירים ומודעות כל סדנה שאני מעבירה שבוע ימים...להדביק ולפרסם ואז פשוט לעזוב את זה ולהתייאש.

השכל הישר אין לו דיעה,מעולם לא הייתה לו..מרגיעון להתבונן בו..

מתי כול השינוי האנרגטי הזה קרה לי? לאט לאט,זה לא קרה בבת אחת. אני חושבת שמאז שאני כבר לא לבד,אחרי שנים של בדידות,משהו השתנה בי. אולי יש בי משהו שמתנהג כאילו מצא מחסה וכעת פורש,מתחת לכנפיה המגנות של הזוגיות המבורכת.
אחרי הכול, מצאתי את מה שהיה חסר לי שנים...שנים...התברכתי בבן זוג אוהב ומגן,מסור ומלא בנתינה,אבהי ותומך.ייתכן שזה,בין היתר,מסביר את חוסר היכולת שלי "להחזיק" בית במצב נורמלי? אולי בתוך תוכי אני חוששת לעזוב את המקום הזה של הילדה, הנצמדת למה שאבד לה ומשמצאה שוב חוששת לאבד? אולי הילדה שבי פוחדת לתפקד כאישה? היא משותקת ונצמדת לרגליה של האישה שאני כיום כילדה שלא רטצה להיעזב שוב,ומפריעה לה ללכת.

שנים שסחבתי צימאון בתוכי.שנים של חוסר יציבות,חוסר אהבה,כאבים וחסכים מהילדות,בדידות גדולה,כמיהה לאהבה ללא תנאים. מצאתי,אחרי תלאות וייסורים,בן זוג שרק בחלומות העזתי לבקש. עד היום,קורה לי לפעמים להתבונן בו מהצד ולא להאמין שמישהו כמוהו באמת בחר בי מכולן ועוד אוהב אותי ככה...עד היום אני מעריצה אותו בשקט,בלב,ואומרת לעצמי שלא יכולתי לבקש בן זוג טוב יותר או כזה שאוהב יותר..כי אין. הוא מושלם. קשה לי להביע אהבה אליו.קשה לי להביע אליו רוך.רק הוא כזה פתוח ומשוחרר,בנתינה,אפילו מאמי קשה לי לקרוא לו..רק הוא קורה לי בשמות חיבה...וכול זה מתקשר לי שוב לילדה שבי...כנראה שאני ממש רואה אותו כדמות מטפלת והורית,ןהילדה שבי כובשת את כולהמקום,לא משאירה יכולת ביטוי ופעולה לאישה שאני היום. היא מקבלת ומקבלת, קשה לה לתת. הרי איזה ילדה תקרא להוריה או לאבא שלה מאמי? ואם אצא מעמדת המטופלת,המקבלת,הפסיבית,מה יהיה על הילדה שבי? אם אתחיל לטפל ולתת,שווה בשווה,אולי היא יותר לא תקבל? ואיך היא תוכל בכלל לוותר על זה,עד שמצאה שוב?(זה כמובןההגיון הייחודי של הילדה)

אני מבינה עד כמה אני עדיין צריכה לחזק את המקום הפגוע הזה בתוכי.כדי להיות אישה מאוזנת,אמא מאוזנת...ההצמדות הזאת פוגעת לי בכול חלקה טובה.השיתוק הזה,ההתחפרות במקום החולה הזה,הפגוע...יש לי היום שני ילדים מדהימים,בעל מדהים, בית שיכול להיות מאוד נעים. בא לי להגיד לילדה שבתוכי קומי,תראי! תסתכלי מהחלון,המלחמה נגמרה! עכשיו זורחת השמש,אהבה מחכה לך גם בחוץ! כבר לא יהיה לך קר,כבר לא תהיי יותר רעבה לאוכל חם,לחיבוק,ליד מלטפת ומגנה,אל תפחדי,בואי,קבלי בטחון,יותר לא תהיי עזובה ומוזנחת!

האם כול מה שכתבתי כאן למעלה עכשיו מסביר גם את חוסר היכולת שלי להתמיד במשהו מסויים? כן. שוב מאותה סיבה.הילדה שבי,משותקת מפחד,מונעת מהאישה שבי להרחיק לכת,לזוז מעמדת הילדה המטופלת וחס וחלילה להצליח להיות עצמאית,כי אז מה יהיה עליה,איך תוותר על הטיפול היומיומי שהיה כה חסר לה ומצאה אותו שוב?
הייתי רוצה עכשיו לקבל השראה מאישה בוגרת שאותה אני מעריכה...אפילו כזו דמיונית..מודל האישה שאני רוצה להיות.

ילדה מגדלת ילד...
איך בכלל חשבתי ללכת עם הבן שלי לייעוץ מקצועי בגלל חוסר השקט שלו והתסכולים העמוקים שהוא חווה כול יום,כמה פעמים ביום...איך בכלל שכחתי,אני,זו שתמיד אמרה שהכול מתחיל מהאמא,ושאם לילד יש בעיה האמא צריכה טיפול...איך לא ראיתי את זה עלינו?? הרי פתאום כול כך ברור לי שאני זו שצריכה לטפל בעצמי,לגדול מבפנים,למצוא איזון,ורק אז,שנייה לא לפני, גם הילדון שלי יהיה שם. הוא הרי סופג ראשון את מה שקורה בתוכי..בעיקר הוא,שהיינו צמודים כול כך אחד לשנייה במשך שנתיים. הנקה עד גיל שנתיים,נוכחות מלאה שלי,לינה משותפת,סבלנות ואהבה עד אין קץ...הוא קורא אותי רגשית עוד לפני שאני קוראת את עצמי...בימים האחרונים הוא שואל אותי,כמעט כול יום ,כשהוא תופס אותי בוהה: "אמא,את שמחה?" "תהיי שמחה..." ואני השבתי לו:" אני שמחה מאמי,אתה אוהב שאני שמחה?"
"כן"...

"כשאתה שמח גם אני שמחה"....הוספתי..אבל נראה לי שזה ממש ההיפך..כשאני שמחה אז גם הוא שמח...ולכן כול כך חשוב לי עכשיו לטפל בעצמי.

רגעי חסד:
נזכרתי עכשיו שבערך שעה אחרי שפרשתי עם התינוקת למיטה,הילדון בא אליי ,טיפס על המיטה עם הדובי שלו רק כדי להגיד לי בקול המתוק והחכם שלו :" אמא, אני אוהב אותך"..והוא התקרב אל הלחי שלי ונתן לי נשיקה." תודה מאמי אני אוהבת אותך, אני פשוט עייפה ורוצה לישון"
" ועכשיו אני הולך לסלון לאבא,אנחנו הולכים להדליק חנוכייה,אני אוהב מאודדד את אבא,אני אוהב אותו מאודדד....." וכשהוא היה בדלת הוא הביט בי ואמר לי,בטון בוגר שהדהים אותי אפילו חצי רדומה :"אמא תישני, אני אהיה טוב....".....ודקות אחר כך שמעתי אותו מברך על הנרות ושר עם אבא שלו "מה עוז צור..", לא לפני שהוא אמר לו ,כשאבא הדליק את הנרות- "תיזהר אבא,זה עושה שרפה!"

אחרי כול התובנה המהותית והמשמעותית שהגעתי אליה היום, איך מתחילים לשנות, להשתנות? האם עצם הידיעה גורמת עצמה לשינוי בתודעה,בנפש,ומשם גם באופן טבעי להתנהגות ותפקוד? בימימה יש את העניין של הבנה,ישום,תוצאה.
כלומר,מגיעים להבנה טובה, מיישמים אותה בפועל,וממתינים בהמתנה ערה(לא פסיבית) לתוצאה. צריכה להתבונן בזה.אחזור עם תובנות

מזדהה מזדהה כלכך.
את ממש כותבת אותי ועוזרת לי להגדיר לעצמי את עצמי.
תודה לך!
גם אני עם תינוקת בת שלושה חודשים, גם אני עם בן זוג נהדר, גם אני רוצה לחזור לעצמי, ליצור ולמצוא כוחות פנימיים שוב, גם אני עדיין רוצה להשאר ילדה..

וגם אני ימימאית לשעבר

השבוע הייתה מסיבת חנוכה בגן...פעם ראשונה שלנו...יש לי ילד מודע לרגשות שלו,פתוח ומאוד חברותי,שמח ועליז.הוא מאוד נהנה.
הוא התחיל ללכת לגן במתכונת חלקית מתחילת השנה ולאחרונה אני כמעט ולא שולחת אותו. לא בא לי, מרגישה שזה יותר מדי בשבילו.שמתי לב שאם זה עובר את השלוש שעות מתחיל להימאס לו והוא מתחיל להתגעגע. אומרים לי שאני מגוננת עליו יותר מדי,ש"איך כולם מסתדרים עד 13:00?!", אבל אני מרגישה את הבן שלי והוא גם אומר לי ,בפעמים המעטות שהיה נשאר עד 12:00,שהוא חיכה לי הרבה זמן...,ובא לי לחסוך את ההמתנה הזו ממנו,במיוחד בשלב כה רגיש של מהפך בחייו ותוספת אחות קטנה...איך לומר,די איבדתי עניין בגן,ואולי גם הוא..בייחוד אחרי שבפעם האחרונה,אחרי שראיתי שכשאני באה לקחת אותו הוא רוצה להישאר עוד קצת למפגש האחרון,בבוקר אמרתי לו שאבוא לקחת אותו בצהריים ובבית חשבתי שאולי הוא רוצה להישאר למפגש,אז התקשרתי לגננת להגיד לה שתגיד לו שאבוא אחרי המפגש ולא בארוחתצהריים. היא אמרה שהוא בסדר גמור ולא נראה לה שצריך להגיד לו עכשיו ושהיא תגיד לו אחר כך...חמש דקות אחרי שהתקשרתי הוא התחיל לבכות שהוא רוצה אותי...הוא הרי רגיל שאני באה בזמן האוכל וגם אמרתי לו בבוקר...היא סיפרה לי את זה דקה לפני שבאתי לקחת אותו,בטלפון....בפעם הבאה,אם תהיה כזאת, אתעקש לדבר איתו. רק אני מבינה את הבן שלי ומכירה אותו ואת הרגישויות שלו כול כך.לאף גננת שבעולם לא יהיה איכפת ממנו כמו שלי.. אני יודעת שזה באמת חשוב אינטראקציה עם ילדים אחרים,אבל גם פעמיים שלוש בשבוע לשעתיים בלבד זה מספיק בשבילו,ובשבילי. אין עניין למשוך את זה עוד ועוד אם מתחיל להיות קצת קשה, וחוץ מזה, הוא עוד לא בן שלוש!! נראה לי שאיתי הוא הכי בטוח והכי בריא לו להיות איתי ורק מדי פעם גיחה לעולם שבחוץ. כשמתחילים גן, רואים ומרגישים דברים שלא רואים לפני כן...מרגיש לי לא פשוט,לפעוט בן שנתיים וחצי להימצא בחברת 19 ילדים מדי יום,חמש שעות ביום.המולה,רעש,המון גירויים,התמודדויות,חוקי גן(כמו למשל שמי שיוצא מהמפגש לא יכול להיכנס אליו שוב),זה נחמד במינון מוגבל ביותר,לטעום וללכת,לחזור לקן החם והמוגן של אמא ואבא. אולי בשנה הבאה הוא יהיה מוכן יותר,ואם לא,תמיד אהיה כאן בשבילו,אף פעם לא רוצה לתת לו לבכות "ושיתרגל","זה יעבור לו"...

אמא את שמחה? הוא שאל אותי אתמול הרבה פעמים.
"אמא תהיי שמחה!"

השבת התחילה לנו טוב והתקלקלה. עשיתי אמבטיה לקטנה,היה לשתינו מאוד נעים. יצאנו מהאמבטיה ונכנסנו לחדר. לא שמתי לב והפכתי את השמיכה על מפזר החום שהיה מונח על המיטה...בעלי צעק עליי: "את מודעת למה שאת עושה??!!!" ....(במקום פשוט למהר ולהזיז את השמיכה..)..הוא כול כך עיצבן אותי שהשבתי לו בצעקה והקטנה הייתה לי על הידיים ונבהלה...והרגשתי כול כך רע ,ומצד שני ההאשמה של בעלי כול כך הכעיסה אותי.....הוא הרי עושה כול כך הרבה דברים אחרים...
מרגישה עוד מאתמול ריחוק ממנו. מקווה שאעבור את זה...מרגישה שצריכה לבצע מהפך בחיי...אחזור לפרט מאוחר יותר.

קראתי עכשיו את הבלוג שלך

מצטרפת לברכות על הולדת הבת .

ומשהו שעלה לי:

אני מאד מאמינה שמה שקורה הוא מה שאמור בדיוק להיות.
ואם זו מי שאת ברגע זה- זה בדיוק מי ומה שאת אמורה להיות

ולמה אני טורחת לכתוב משהו שכל כך אובייסלי- כי לפעמים לא מספיקה לנו מציאות לא קלה (2 ילדים קטנטנים , אורח חיים מערבי-כלומר בלי חמולה מסביב וחברה ועזרה כל שעות היום עבורך !! ועבר שמכיל מכאובים וחסכים...) אז יש גם קול שהופך אותה ליותר קשה: מה לא בסדר בי? האם אני מספיקה? כלומר מה שאני זה מספיק?

לפעמים כשמביטים ככה על מציאות חייך, על התפקוד שלך, על מה קורה שם... נכנס רובד יקר של חסד .

ובעניין הגן של הבן-

אם את שמה אותו שם- שימי אותו שם. ותסמכי עליו!!!
יש לו כוח להתמודד. יש לו את הכלים למצוא את הכוח להתמודד.

אל תשאירי לו כל הזמן את חוסר הוודאות הזו: הנה הוא מבקש שאגיע.... אז אקח אותו לפני הזמן.... הנה קשה לו אחרי 3 שעות.... אז אני אקח אותו כי אני אמא שלו ולי הוא הכי חשוב בעולם.

את אמא שלו ומן הסתם לך הוא הכי חשוב בעולם ואין לזה שום קשר עם לתת לו מסר ברור לגבי המסגרת שבה הוא נמצא.

אני כותבת לך מניסיון רב שנים של עבודה במערכות גיל רך (למעלה מ25 שנה!) ילדים שמקבלים מסר לא ברור מהבית, קשה להם יותר להתמודד עם המסגרת.
אם מגיע קושי כלשהו והוא יודע שאת תצילי אותו מיד, הוא לא ימצא את הכוחות שלו להתמודד מולו.
זה מבלבל ומחליש אותו.

אם, לרוע המזל, המסגרת אינה טובה... יש דרכים להרגיש את זה עליו.... כלומר- אני לא אומרת- שימי במסגרת וזהו. ממש לא. להיות עם היד על הדופק אבל... בד בבד לשחרר שליטה.

ו... כמו שכתבתי לך בהתחלה.... מהדף עולה דמות של אמא מסורה ואיכפתית ועם כוחות גדולים. ואני מאחלת לך בהצלחה בהמשך... @}

ב עילום,את נהדרת...המילים שלך מאוד ריגשו אותי ,וגם גרמת לי להבין משהו מהותי,שלא התבוננתי בו לפני כן:
_אם מגיע קושי כלשהו והוא יודע שאת תצילי אותו מיד, הוא לא ימצא את הכוחות שלו להתמודד מולו.
זה מבלבל ומחליש אותו._
תודה על ההארה החשובה הזאת...
המשפט האחרון שלך עודד אותי מאוד,תודה :}

מנסה, תודה על התמיכה והנוכחות שלך כאן...
גם אני עם תינוקת בת שלושה חודשים, גם אני עם בן זוג נהדר, גם אני רוצה לחזור לעצמי, ליצור ולמצוא כוחות פנימיים שוב, גם אני עדיין רוצה להשאר ילדה..
מאחלת לך הרבה טוב וצמיחה פנימית..

נזכרתי,ברגע של חסד אחד נדיר,מי הייתי לפני הזוגיות הזאת,לפני האימהות האת,לפני הקן שבניתי..הייתי בחורה מיוחדת מאוד,שרואה את החיים כיצירת אומנות.הייתי כותבת שירים,הייי מתלבשת כול יום באמירה אסטטית ונעימה,הייתי מרגישה טוב עם עצמי ועם מי ששידרתי החוצה. היה חשוב לי סביבת מחייה אסטטית מאוד,נעימה למראה ומעוצבת יפה.על אף שתמיד הייתי בלגניסטית....אבל עדיין,לא לאורך זמן.היה לי מאוד חשוב לטפח את המקום בו אני גרה,זה כאילו ייצג אותי,אמר עליי,העיד מי אני..הייתי בחורה איכותית ומיוחדת מאוד.אקדמאית,משכילה,אמנית,נראיתי טוב...
הרבה זמן כבר ששכחתי מי אני והיום פתאום היא הפציעה,הבליחה לתוך התודעה שלי...הדמות ההכול כך מזוהה איתי, הכול כך מוכרת לי...לא טובה לי המציאות אליה נקלעתי,לא טובה לי סביבת המחייה המקיפה אותי,ומי שנעשיתי לא מטיבה איתי. יופי הוא סובלימציה למציאות. עידון של המציאות...שנים חייתי כך.היום מסתבר שגם לסובלימציה אני צריכה זמן. היום אני מרגישה שאין לי שום דמות,אני מתפקדת כמו אישה שקשר בינה לבין עולם האמנות והתרבות לא קיים,אני עצובה ודועכת. אני מנסה לחשוב מה גרם לי להיראות טוב,לסדר את הבית שלי ולעצב אותו תמיד בצורה כול כך נעימה ובטוב טעם...כנראה שככה אהבתי.פשוט מאוד. היום אני נשואה לגבר שאין לו שום חוש אסטטי,בלאגניסט בהרבה יותר ממני,הבית שלנו נראה אוסף של ג'אנק,ואני לא מצליחה לסדר אחרי הילדון שמפזר את המשחקים שלו בכול פינה...הבית נראה מאוד רחוק מהאידאל שלי. זוכרת שהיה לי בהתחלה שעברנו לכאן,היה לי עדיין רצון לייפות את הבית,אבל כובד הבלאגן שבעלי יוצר הכניע כול רצון כזה ואנחנו מתפקדים ברמת ההישרדות..אסטטיקה זה מותרות כאן שאני אף פעם לא מגיעה לזה..(למשל,התחלנו לפני הלידה לצבוע את הכניסה,עד היום בעלי לא מצא את הזמן לסיים אותה.זה נראה כאילו אנחנו באמצע שיפוצים,הוא פשוט לא רואה את זה,זה לא מפריע לו בכלל,וכמה שאני לא אבקש אשאל מתי מתי...כמעט חצי שנה עברה וכלום..)...ניסיתי להבין מימה אני בדיכאון ופתאום הבנתי,הזוגיות הזאת לא טובה לי.

אני צריכה מישהו מעודן יותר נפשית.שיהיה לו חשוב לייפות ולתחזק את הבית,בפתרונות יצירתיים אפילו בסיסיים...אני פתאום מבינה שהזמן שלי איתו הוא לא לנצח...זה מאוד מפחיד לחשוב על זה...אני חסרת כול,עם שני ילדים קטנים...אבל מתגעגעת לעצמי,למי שהייתי.אני בטוחה שאם הייתי גרה לבד אפילו,עם שני ילדיי,הבית שלי היה נראה אחרת,וגם אני הייתי נראית ומרגישה אחרת. איך יוצאים מהסבך הזה כשאני קשורה עם שני זאטוטים שכול כך צריכים אותי?

אני מתבוננת בסלון,לא בחרתי אף רהיט בו מלבד כורסת ההנקה..הכול קיבלנו מהוריו.
הטעם שלנו כול כך שונה...
ניתקתי קשר עם חברים שאהבתי,מאז שהתחתנתי...אין לנו חברים משותפים. מתגעגעת לידיד מיוחד שהיה לי עד שהתחתנתי...לא הרשיתי לעצמי יותר להתראות איתו. בא לי למצוא חן,לראות שאני עוד מושכת מבטים,שאני עדיין איכותית ומעניינת,עדיין יש לי מה להגיד לעולם,איך מוצאים את הדרך החוצה,חזרה לעצמי?

הי גל.

איך מוצאים את הדרך החוצה,חזרה לעצמי?

התייחסתי לשאלתך בדף הבית שלי אם בא לך לקרוא שם...

הי גל נשמע שיש בך אנרגיה חזקה, רצון חזק שרוצה לצאת לידי ביטוי, אותה את יצירתית ויצרית. לכי על זה עופי על זה. אבל למה צריך לפרק את הבית? מציעה לך לקחת את האנרגיה הזו למקום של בניה והתחדשות בביתך. תיצרי את את המקום שנעים לך בו לעצמך ולביתך. נשמע לי שאת כרגע בקושי לקבל את עצמך כמו שבאה לידי ביטוי היום. את הפתרון! לא חושבת שבן זוג אחראי למה שאת מרגישה ולא בידיו היכולת לשנות ולשפר את הרגשתך. הוא בטח היה אותו בלאגניסט ולא הכי עדין נפש גם קודם. נשמע לי שמי שבעיקר השתנתה או יותר נכון התרחקה מעצמה זו את. את כתבת לא מזמן:
"מצאתי,אחרי תלאות וייסורים,בן זוג שרק בחלומות העזתי לבקש. עד היום,קורה לי לפעמים להתבונן בו מהצד ולא להאמין שמישהו כמוהו באמת בחר בי מכולן ועוד אוהב אותי ככה...עד היום אני מעריצה אותו בשקט,בלב,ואומרת לעצמי שלא יכולתי לבקש בן זוג טוב יותר או כזה שאוהב יותר..כי אין. הוא מושלם" לא נשמע לי משהו שצריך לוותר עליו.!!! את הפתרון- תתלבשי יפה, תרגישי שוב מושכת, תארגני את הבית ,תיצרי ,מה שעושה לך טוב. לפרק ולהמשיך הלאה תמיד אפשר, אבל ממה שאת כותבת לא נישמע לי שזה נכון כרגע בתוך בלבול וחוסר שביעות רצון עצמית לקבל החלטות כלכך דרמטיות. לא בכדי את קוראת לבלוג שלך "מציאת הכוחות הפנימיים וחזרה לעצמי "- הפתרונות והכוחות ישנם לך וגם את ישנה לעצמך וזה המון. את הפתרון אין מה לחפש במקום אחר...

לא רק מקשיבה יקרה, את כול כך צודקת...קראתי את התגובה שלך ואת ציטוט דבריי על בן זוגי,דברים שבאמת כתבתי לא מזמן...זה נכון! כנראה שבאמת בעצמי אני צריכה למצוא את הדרך ולא בבן הזוג. אף אחד לא מושלם ואני עדיין חושבת שהוא הכי טוב שיש מבחינת פרטנר לשיחה,חבר,טוב לב, מגונן ותומך,נאה ומושך,חוש הומור ואבא אוהב. הרי גם אני רחוקה משלמות...תודה שהזכרת לי שהוא לא קשור לתסכול שלי ושאני ורק אני אחראית לאושרי ולשביעות רצון מעצמי....תודה:}

בעיניי החיים הם מסע והבן זוג הוא השותף למסע . יש כמובן עליות וירידות ואני מקבלת את זה. ההסתכלות הרחבה הזאת עוזרת לי , נותנת פרספקטיבה.
נשמע לי שיש לך כישרונות מובהקים ותחומי עיניין שהם מאוד שלך. דברים שבעבר עסקת בהם ושימחו אותך. את לא צריכה לחפש רחוק את כל החומרים למתכון יש לך , נשאר רק לערבב הכל ולהכין" יופי של עוגה". נישמע שיש לך חיבור חזק עם עצמך . הדברים האלה הם אדירים בעיני, לא מובן מאליו בכלל.

תודה יקרה, מסכימה איתך.המילים שלך מחזקות ומכוונות,כמו עוזרות לי לפלס את הדרך ולהזיז את הסחות הדעת.

על מנת "לחזור לעצמי", נדרשים לי דבקות במטרה,נחישות לשחות נגד הזרם,מיקוד,תעוזה,חזון,כשרון,והאמונה שהיקום לצידי,מפלס לי את הדרך חזרה הבייתה,למקום בו אני מרגישה הכי אני,בו הייתי כול כך מאושרת,שם חייתי כול רגע בתחושה של הגשמה עצמית וחדוות חיים...

עשייה,עשייה,עשייה...תכנון יומיומי של מטרות ויעדים קטנים שאני הולכת לעמוד בהם.

שיר יקרה,תודה על תגובתך...אני מאוד מאוד מוקירה את היש בחיי,באמת..אני גם כתבתי את זה לא פעם..יש לי בן זוג וילדים מבורכים ומדהימים,כול מה שכמהתי אליו שנים ארוכות.

_בעיני מה שאת מתגעגעת אליו בחלקו קשור יותר להתאמה דווקא
התאמה לדמוי שהצלחת ליצור בעיני עצמך שאותו אהבת
היית יותר בשליטה
היית יותר במן דיוק אך דיוק חצוני
כי היית מיואשת ובודדה ובעצם כל מה שרצית עם הבגדים היפים ,
הבית האסטטי,החברים ו"כל האפשרויות פתוחות"-אזאז עם כל מה שכביכול היה לך התפללת לבן זוג ומשפחה...

אני לא ממש הייתי מתפתה להתמכר לדמות הזאת._
שיר, לא למי שהייתי אני מתגעגעת,הרי לעולם לא אשכח כמה בודדה הייתי בין כול זה ברגעים רבים, אלא לתשוקה הגדולה שהייתה בי, האש הפנימית הזו שהניעה אותי קדימה והכשרון האמנותי שלי שיצא לאור ובא לידי ביטוי אז והרגשתי בת מזל. לזה אני מתגעגעת. אמן שמפסיק ליצור נהיה אומלל..הדחף ליצור הוא מרפא מאוד,ואם חונקים אותו זה לא המתכון לאושר וסיפוק. כעת כול שנותר לי הוא לשוב לעשייה בתחום שגורם לי הכי הרבה סיפוק,מתוך מקום שליו,מדוייק ובוגר,כאשת משפחה ואמא...ליצור מתוך השפע והטוב...

שליחה על ידי שיר* » 27 דצמבר 2012, 12:44

תודה על ההבהרה.

נראה לי שאת יוצרת המון עכשיו באופנים וברובדים אחרים,
וגם כרגע,הילדים שלך קטנים ושם את משקיעה את מירב היצירתיות שלך(ואני מקוה שגם אם בן הזוג..)

הזמן הזה עובר מאד מהר ויתפנה לך יותר זמן.
אולי בינתיים תמשיכי ללבות את הגחלת באיזו שהיא דרך שתוביל אותך למרחב חדש..

גם אם דיברת על על יצירתיות פרקטית בעיני זה קשור גם ליצריות. אני חושבת שיש גם מפתח להרגשות האלה וקשרמודע או לא לדמוי הגוף ולסיפוק מיני.
אני מוצאת שכשיש מקום שמעודד המשך תקשורת וקירבה מינית בתוך כל הילדודידה מתוך רצון לענג את עצמך! וליצור לך חויה של התמסרות
למגע פינוק רכות ואהבה הרבה מהלהבה הזו שאני מבינה שאת מדברת עליה נפתחת לעוד מקומות זה כמו לאכול =זה סוג של אוכל.

אני מבינה את זה ועדיין לא ממש מישמת-ורואה שזה קשור אצלי בדיוק למה שכתבת עם הילדה.
ללמוד להשכיב את הילדה שבתוכי לישון עטופה ורגועה
ולהתענג מכל מה שמתחשק -חשק מגדיל את הלהבה..לא?

בהצלחה

גם אם דיברת על על יצירתיות פרקטית בעיני זה קשור גם ליצריות מסכימה איתך. אין ספק שזה קשור. יצירה היא סובלימציה ליצר.

להתענג מכל מה שמתחשק -חשק מגדיל את הלהבה..לא? לגמרי כן...

מנצלת את הזמן הקצוב מאוד שיש לי לבד בבוקר,לשתות בשלווה את הקפה הראשון,להקליד כמה מחשבות לפני שהילדים והצרכים שלהם יבריחו אותן מהחלון ...
אני מודה לאלוהים על כול השפע והטוב שיש לי בחיי. על בריאות טובה,לי ולבני משפחתי,על ילדים מדהימים שלא יכולתי לבקש יותר טוב,על בן זוג תומך וטוב ישר מהאגדות שהגיע לחיי,על שפע אוכל טוב,על בית נעים ומקסים,על שכנים נהדרים והרמוניה נדירה עם כול דיירי הבניין ...
אני מודה לאלוהים ,ליישות שמלווה אותי על העוצמה שהיא נתנה לי,אני יודעת שאני צועדת בדרך ההגשמה העצמית גם אם לא תמיד אני זוכרת את זה. ליקום יש דרכים נסתרות להוביל אותנו לייעודינו. צריך פשוט לסמוך על הכוח הכביר והאינטיליגנציה האינסופית הזאת שהיא לטובתינו ולתת לעצמינו לשוט בזרם,כמו במסע בים.

הרבה זמן הרגשתי כמו הברווזון המכוער, לא הבנתי מה לא בסדר אצלי, למה אני שונה ,תחושת הזרות,הניכור,חוסר השייכות...פתאום אני מבינה שזו מתנה גדולה... מתוך הכאב הזה אני צומחת..אני פשוט צריכה להשתמש בפוטנציאל שלי,הרי אני יודעת מה קורה כשאני פורשת כנפיים...אני לא מכוערת כלל וכלל...ישנה בתוכי ברבורה יפהפיה ונדירה,טובה ומוכשרת שרק מחכה שאתן לה להשתמש בכנפיה. הזמן הזה הגיע.ברור ופשוט כול כך.כמו אביב שמגיע אחרי חורף...והפעם אתחזק אותו ולא אתן לו ללכת...

יש לי ילד נבון,מפותח מאוד שכלית,מוטוריקה עדינה נהדרת,חביב חברותי ושובה לב..הוא כמעט בן 3. אנחנו עוברים איתו משבר מאז שהקטנה נולדה. עד שהוא כבר התחיל לעשות בסיר ובשירותים,עכשיו כבר לא רוצה אפילו לשמוע על זה...הוא ממשיך לעשות בטיטול. וזה מדאיג אותי...עד מתי? למה הפער הזה בין השכלי לרגשי והאם ומתי זה יתאזן? אני כמובן נוטה להאשים את עצמי,שאולי הייתי איתו יותר מדיי ,בכול זאת,שנתיים וחצי של דיאדה עם אמא ופתאום אחות ופתאום גן....הוא חווה את זה כבגידה אולי...הוא רוצה על הידיים,הוא מעיר אותי בלילה בבכי ורוצה לישון עליי בסלון...מתי ואיך יוצאים מזה? האם זה נורמלי?

מתי ואיך יוצאים מזה? האם זה נורמלי?

הזכרת לי מה שהיינו אומרים לאחותי עם הבן הראשון שלה.... שאין טיטולי חאקי.... כלומר... לא מגיעים עם זה עד הצבא...
(היום הוא כבר באמת בצבא...)

אהבתי את הדימוי של הברבורה

וברצינות- הדרמה הפנימית שזה מחולל אצלך אינה קשורה לאישו עצמו. ללא ספק שנושא היציאות הוא במה לענייני שליטה. האם זה נורמאלי? מה זה נורמאלי?
אם נורמאלי זה שאצל רב הבכורים והבכורות שאני מכירה סביבי זה היה כך... אז זה נורמאלי.

אצלי כאמא- עזבתי את זה לגמרי, פשוט לא התעסקתי עם זה, עד שהגיע הרגע שזה הסתיים מאליו. ידעתי מראש שאני לא נקייה בענייני שליטה ושאם אנסה לנהל את זה בצורה נכונה ובריאה ... זה לא יהיה טוב. אז פשוט הנחתי לזה וזה עבר.

ב עילום יקרה , טוב לדעת:
_דרמה הפנימית שזה מחולל אצלך אינה קשורה לאישו עצמו. ללא ספק שנושא היציאות הוא במה לענייני שליטה. האם זה נורמאלי? מה זה נורמאלי?
אם נורמאלי זה שאצל רב הבכורים והבכורות שאני מכירה סביבי זה היה כך... אז זה נורמאלי._

אין טיטולי חאקי....

גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו....זה בהחלט מרגיעון שנוגע בוך במה שעובר עליי מאתמול...
אט אט אני מרגישה ישות עוצמתית,מקסימה וחיה בתוכי מתרוממת,מתאוששת לה אחרי כלא ארוך ויוצאת לחופשי...אני אוהבת אותה,היא יפה,עוצמתית,בטוחה בעצמה,מוכשרת ושמחה...היא דוהרת בדרך הסלולה רק לה, וחוזרת לטפל במסירות בסייחיה האהובים. מאתמול משהו בי השתנה...אתמול הייתה לי פגישה עסקית בקשר לפרוייקט האמנותי שלי.הדרך ארוכה אולי,אבל יש בה שמחה וחדווה גדולה, מרגישה כמו משב של אויר טהור נכנס לריאותיי אחרי המון זמן. ככה זה כשהולכים במסלול שגורם לנו אושר\ומרגישים שחזרנו הבייתה נפשית....
יש בי חשש עם כול זאת, חשש שמא שוב תיכלא לה אותה יישות שמחה ועוצמתית בתוכי, זו ההולכת בדרך ההגשמה העצמית, ולא תצליח לצאת, אם מתוך ייאוש,חוסר אמונה,או ענישה עצמית ,אולי היא חושבת שלא מגיע לה להיות מאושרת...רגשות אשמה על דברים שנעשו בעבר..איך מתגברים על אלו? איך משכנעים אותה להישאר,שמגיע לה באמת להיות מאושרת ושהיא לא עשתה כול רע? איך גורמים לאישה להאמין בלב שלם שמגיע לה להיות מאושרת ולאורך זמן??

חמלה,אהבה,אמונה,קבלה,לחיות למען עצמי,למען ילדיי...הידיעה שהכול נעשה בתאום מושלם וכמו שצריך להיות...
לזכור שאני אהובה וראוייה.תמיד...

הבלאגן בבית השתלט על כול חלקה. מהנקה לטיפול בגדול להרדמה להחלפת טיטולים ,מנסה לתפקד ולהרים את הראש מעל כול האינטנסיביות הזאת אבל לא תמיד מצליחה. יש בי כנראה צד טיפולי עדיין ואולי יישאר לכול חיי. הילדה שלא קיבלה עדיין מחכה שיבואו אחריה ויכילו את אי הסדר ויכילו (וגם יאכילו אותה.) זו כמו נכות לכול החיים.

כבר כמה ימים שכואבת לי הקיבה וכול איזור הבטן, יש לי גם קוצר נשימה בימים האחרונים. לא טובים לי השטיחים בבית ,אני אלרגית.

טוב,לנשימה שלום,השטיחים הועפו מהבית..
הגדול הלך לגן לפני חצי שעה,אני מתגעגעת אליו...כול כך הייתי רוצה להשאיר אותו קרוב אליי,כול הזמן. לפחות עוד קצת...אבל לצערי זה בלתי אפשרי..כשהוא איתי בבית הוא עושה המון רעש ובלגן ומציק לתינוקת ועושה בכוונה דברים,ומשעמם לו והוא תקוע מול המחשב המון. בגן הוא רק בבוקר,וזה משאיר לי זמן לפחות להציל את הבית ולארגן אותו כמה שאני רק יכולה בין הנקה להנקה...אני מאמינה שהכול יסתדר בסוף והקושי יחלוף , האיזון יגיע ונצמח מכול זה.

...אני מאמינה שהכול יסתדר בסוף והקושי יחלוף , האיזון יגיע ונצמח מכול זה.
גם אני מאמינה ומקוה בשבילך שיקרה במהרה, אמן

תודה אל הלב יקרה.

הייתי רוצה להיות בלבוסטע כזאת,עם רגליים על הקרקע,מתקתקת,מאורגנת ומסודרת...אני לא. אני אחרת. מבולגנת,חולמנית ועייפה המון.
בכול זאת,מכריחה את עצמי לקום ולסדר,ובתוכנית היום: תיקתוק הסלון,סידור שולחן המטבח וסידור המיטה. כולל ספונגה..נראה אותי..

ובתוכנית היום: תיקתוק הסלון,סידור שולחן המטבח וסידור המיטה. כולל ספונגה..נראה אותי..
גם אני כמוך ואתמול התאמצתי ושטפתי את הבית. ממש כייף להיות אחרי שהכל נקי (איפלו שלשנייה וחצי עד שהפיצית מבלגנת שוב).
בהצלחה (-:

ממש כייף להיות אחרי שהכל נקי
נכון,זה באמת היה לי תענוג...תודה אל הלב שאת כאן...

מצב רוח מאוד מוזר היום. אתמול ראיתי את ההשתקפות שלי בדלת שקופה של חנות..ראיתי אישה שהתבגרה,עייפה,סוחבת בכבדות תינוקת עליה במנשא. היה לי עצוב,אני חווה את משבר גיל הארבעים שניים וחצי לפני הזמן. אני קולטת מה נהיה ממני. רחוקה מכול הגשמה עצמית,עצובה,עייפה. רחוקה מכול מה שהייתי רוצה ומכול מה שאי פעם עשיתי. נראה י הזוי לצאת לדרך,למסע הגשמה עצמית בגיל שלי,סוחבת על גבי שני ינוקות כה קטנים.....האם פיספסתי את ההזדמנויות שלי? האם כך נגזר עליי לחיות את שארית חיי?? בתחושת פספוס,החמצה? אני משוועת להארה,למלאך שיושיט לי יד ולא ירפה עד שאגיע למחוז חפצי..אולי אני מאותם אנשים שהגיעו לעולם כדי להתפספס?? ואם זה כך, אז למה בורכתי בכשרונות מובהקים אם לא להגשים אותם?
האור היחידי שיש לי בחיי הוא ילדיי האהובים והמדהימים...אבל זה הם...שיהיו בריאים,הם לא אחראים על אושרי,לא לגמרי כלל וכלל...

קוראת @}
רחוקה מכול הגשמה עצמית,עצובה,עייפה. רחוקה מכול מה שהייתי רוצה ומכול מה שאי פעם עשיתי.
מה היית רוצה?
באיזו מציאות היית רוצה לחיות: מה היית עושה בה? איזו אישה היית רואה בהשתקפות של דלת חנות?
מה עולה כשאת מדמיינת את זה?

גם אני קוראת ומזדהה עם התחושות, האמהות היא חוויה מאד טוטאלית במיוחד כשהילדים כה קטנים.
שולחת לך חיבוק

הי גל של אהבה
האמהות היא חוויה מאד טוטאלית במיוחד כשהילדים כה קטנים.

מאד מזדהה עם המשפט הזה

את נמצאת בשלב שהאמהות נורא טוטאלית ומשם הכל נראה מנקודת ראות מסויימת ודי צרה.... הם יגדלו קצת ויהיו יותר עצמאיים וגם לך תחזור העצמאות ויהיה לך שפע של פנאי למה שאת רוצה

אני הפכתי לאמא בגיל 41 והרגשתי הרבה מאד זמן כמו מה שאת מתארת. השנה אני חוגגת 50 ואני עובדת עכשיו במרץ רב על כיוון חדש ומרגש בקריירה שלי....

שליחה על ידי בלה* » 06 ינואר 2013, 11:27

ועם זאת חשוב למען בריאותך הנפשית שממנה גם נגזר מצבם הטוב של ילדייך
למצוא כמה דברים שהם למען עצמך ואז לסדר שיהיה אפשרי.
גם חברה טובה זה חשוב בעיני. מה דעתך?

_מה היית רוצה?
באיזו מציאות היית רוצה לחיות: מה היית עושה בה? איזו אישה היית רואה בהשתקפות של דלת חנות?
מה עולה כשאת מדמיינת את זה?_
הגבירה בחום יקרה, אני אענה לך:
הייתי רוצה להרגיש מנצחת בחיי,בעלת חיות,חיונית וזקופה,עירנית וחייכנית...
הייתי רוצה לחיות במציאות בה אני רואה מולי השתקפות של אישה שמחה ומטופחת,מלאה סיפוק ושמחת חיים,אישה שרואים עליה שהיא מגשימה את עצמה. אישה שרואים עליה שהיא נמצאת בתודעת שפע.