מציאות חדשה פרידה
-
פלוני_אלמוני*
- הודעות: 1182
- הצטרפות: 14 אוגוסט 2001, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמוני*
מציאות חדשה פרידה
כל אישה היא יפה
מציאות חדשה פרידה
ופרק הסיום להיום:
היום בשעות הצהריים הוא פתאום התקשר. היה נשמע שהוא בקושי, הוא אכן דיבר על כך שהלבד הזה קשה לו נורא. הוא גם אמר שהוא מרגיש שכל החיים שהוא חי הוא מתעסק עם דברים שהם לא מה שהוא רוצה באמת, זה לא מה שחשוב ומשמעותי באמת. הוא שאל אם מתאים לי שניפגש לקפה. ושאלתי אותו "בשביל מה?", הוא אמר שהוא גם מתגעגע אלי וגם מתגעגע להיות עם מישהי, וגם העלה אפשרות שנמשיך להיפגש, ואם מישהו מאיתנו יכיר מישהו או מישהי אז נפסיק או משהו כזה. הרגשתי את המצוקה שלו, ויחד עם זה הייתי מאד חד משמעית וברורה. היה לי ברור שאני לא הולכת למלא את החורים האלה בחייו. אמרתי לו שאני מעריכה את עצמי יותר מזה, ואני לא מוכנה להיות שם עד שתגיע מישהי אחרת.
הייתי כל כך חדה בשיחה. יחד עם זה אמרתי לו שגם אני מתגעגעת אליו, וגם אני מרגישה בדידות, אבל אין מה לעשות, צריך לעבור דרך זה. ובסוף הוא אמר שאולי אז באמת אנו לא יכולים לשמור על קשר כרגע והסכמתי איתו (או אולי יותר נכון החלטתי כך והוא ניחש את החלטתי).
הייתי גאה בעצמי ומוצפת. הייתי כמה דקות נסיעה באותו רגע מבחור שמושך אותי מאד, שהציע לי להיפגש, שהציע לי חום ואהבה (לאותו רגע לפחות) ואמרתי לו "לא". זה לא היה לאמר לא לטיפוס דוחה או סתם מישהו שאין לי רגש אליו. זה היה לאמר לא לפיתוי גדול מאד.
אחרי כשעה כבר הייתי בבית, ואז בכניסה לביתי הציפו אותי תחושות שונות, גם של געגועים, של פספוס, של רחמים עליו ודאגה לו, וגם קריז לתשומת הלב שלו, לחיבוק שלו, לביחד. הסרט הזה רץ לי בראש זמן מה, ואז החלטתי להתקשר אליו רק לשאול אם הוא יותר טוב, וכך עשיתי, מתוך החלטה נחושה שאני לא פותחת את זה ליותר מזה, ובטח לא מתראה איתו. הייתה שיחה קצרה, הוא נשמע פחות מיואש מחייו, וגם הרבה פחות נחוש לשתף אותי בקושי שלו. הוא אמר שהיה מזמין אותי לקפה אבל "אני לא רוצה להיות חברה שלו" (הכוונה לחברות, לא זוגיות) אז אמרתי לו שאני לא יכולה כרגע. והוא אמר "כן, ברור, זה כואב מדי".
בקיצור השיחה הסתיימה בערך שם.
והחלל בבטן שלי גדל. פתאום לתחושת המחסור והגעגוע הצטרפה גם תחושה שזה כתוצאה מבחירה שלי, כלומר יש בידיי למנוע את זה, מישהו השאיר לי פתח, דלת פתוחה שמאחוריה מחכה חיבוק, יחס, תשומת לב, אפילו אהבה, אבל כל זה זמני ולא אישי. ואני לא נכנסת בפתח אלא מסתכלת בו, רוצה את כל הדברים האלה והקול המוכר אומר לי "נו, קחי, למה את מוותרת?"אבל אני לא לוקחת. וכואב לי בלי.
זו עינת החדשה.
וכן, הגדרה היא פחד נטישה לדעתי. ירדתי מדרגה ואני יכולה להסתכל לפחד בעיניים. הוא עדיין מפחיד והלבד עדיין מאד - מאד מבאס, כלומר הערך העצמי עוד לא גדול מספיק כדי לנחם אותי ממש.
אבל יותר טוב, חי אלוהים זה יותר טוב מבעבר.
עכשיו רק מי ישים לי פלסטר על הבדידות?!
היום בשעות הצהריים הוא פתאום התקשר. היה נשמע שהוא בקושי, הוא אכן דיבר על כך שהלבד הזה קשה לו נורא. הוא גם אמר שהוא מרגיש שכל החיים שהוא חי הוא מתעסק עם דברים שהם לא מה שהוא רוצה באמת, זה לא מה שחשוב ומשמעותי באמת. הוא שאל אם מתאים לי שניפגש לקפה. ושאלתי אותו "בשביל מה?", הוא אמר שהוא גם מתגעגע אלי וגם מתגעגע להיות עם מישהי, וגם העלה אפשרות שנמשיך להיפגש, ואם מישהו מאיתנו יכיר מישהו או מישהי אז נפסיק או משהו כזה. הרגשתי את המצוקה שלו, ויחד עם זה הייתי מאד חד משמעית וברורה. היה לי ברור שאני לא הולכת למלא את החורים האלה בחייו. אמרתי לו שאני מעריכה את עצמי יותר מזה, ואני לא מוכנה להיות שם עד שתגיע מישהי אחרת.
הייתי כל כך חדה בשיחה. יחד עם זה אמרתי לו שגם אני מתגעגעת אליו, וגם אני מרגישה בדידות, אבל אין מה לעשות, צריך לעבור דרך זה. ובסוף הוא אמר שאולי אז באמת אנו לא יכולים לשמור על קשר כרגע והסכמתי איתו (או אולי יותר נכון החלטתי כך והוא ניחש את החלטתי).
הייתי גאה בעצמי ומוצפת. הייתי כמה דקות נסיעה באותו רגע מבחור שמושך אותי מאד, שהציע לי להיפגש, שהציע לי חום ואהבה (לאותו רגע לפחות) ואמרתי לו "לא". זה לא היה לאמר לא לטיפוס דוחה או סתם מישהו שאין לי רגש אליו. זה היה לאמר לא לפיתוי גדול מאד.
אחרי כשעה כבר הייתי בבית, ואז בכניסה לביתי הציפו אותי תחושות שונות, גם של געגועים, של פספוס, של רחמים עליו ודאגה לו, וגם קריז לתשומת הלב שלו, לחיבוק שלו, לביחד. הסרט הזה רץ לי בראש זמן מה, ואז החלטתי להתקשר אליו רק לשאול אם הוא יותר טוב, וכך עשיתי, מתוך החלטה נחושה שאני לא פותחת את זה ליותר מזה, ובטח לא מתראה איתו. הייתה שיחה קצרה, הוא נשמע פחות מיואש מחייו, וגם הרבה פחות נחוש לשתף אותי בקושי שלו. הוא אמר שהיה מזמין אותי לקפה אבל "אני לא רוצה להיות חברה שלו" (הכוונה לחברות, לא זוגיות) אז אמרתי לו שאני לא יכולה כרגע. והוא אמר "כן, ברור, זה כואב מדי".
בקיצור השיחה הסתיימה בערך שם.
והחלל בבטן שלי גדל. פתאום לתחושת המחסור והגעגוע הצטרפה גם תחושה שזה כתוצאה מבחירה שלי, כלומר יש בידיי למנוע את זה, מישהו השאיר לי פתח, דלת פתוחה שמאחוריה מחכה חיבוק, יחס, תשומת לב, אפילו אהבה, אבל כל זה זמני ולא אישי. ואני לא נכנסת בפתח אלא מסתכלת בו, רוצה את כל הדברים האלה והקול המוכר אומר לי "נו, קחי, למה את מוותרת?"אבל אני לא לוקחת. וכואב לי בלי.
זו עינת החדשה.
וכן, הגדרה היא פחד נטישה לדעתי. ירדתי מדרגה ואני יכולה להסתכל לפחד בעיניים. הוא עדיין מפחיד והלבד עדיין מאד - מאד מבאס, כלומר הערך העצמי עוד לא גדול מספיק כדי לנחם אותי ממש.
אבל יותר טוב, חי אלוהים זה יותר טוב מבעבר.
עכשיו רק מי ישים לי פלסטר על הבדידות?!
מציאות חדשה פרידה
הסתכלתי על הדרך של הדף הזה עכשיו.. באמת רוצה להודות למי שכאן איתי!
אני מרגישה שבאמת קוראת כאן דרך, מפותלת, דרך חתחתים, אבל היא בהחלט מובילה לאיזשהו מקום.
אז בתוך התסכול והמחסור, אני רואה שלפני רק חודש וחצי עוד הייתי בבקשה עמוקה ונואשת לשחרר את האקס שלי. והנה אני כבר מברברת פה על מישהו חדש. כלומר, יש תנועה! השיחרור קרה! הייתי שם וצפיתי בזה מתרחש. אז הכל בסדר. ממש ממש בסדר.
לילה טוב ומלא חסד לכולנו!
אני מרגישה שבאמת קוראת כאן דרך, מפותלת, דרך חתחתים, אבל היא בהחלט מובילה לאיזשהו מקום.
אז בתוך התסכול והמחסור, אני רואה שלפני רק חודש וחצי עוד הייתי בבקשה עמוקה ונואשת לשחרר את האקס שלי. והנה אני כבר מברברת פה על מישהו חדש. כלומר, יש תנועה! השיחרור קרה! הייתי שם וצפיתי בזה מתרחש. אז הכל בסדר. ממש ממש בסדר.
לילה טוב ומלא חסד לכולנו!
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
מציאות חדשה פרידה
זו עינת החדשה. 
מדהימה! שבוע טוב
מדהימה! שבוע טוב-
עוד_עורכת*
- הודעות: 3
- הצטרפות: 11 ינואר 2010, 10:15
מציאות חדשה פרידה
שלום עינת
רציתי להתוודות- אני זו ששחזרה בטעות את ההודעה שלך מאפריל. זה היה קשור להחזרת ההודעה של אלמונית לאחר שנחשדה כטרול ונמחקה
איכשהו בקופי- פייסט כנראה שנדבקה הודעתך הישנה לעניין
סליחה
רציתי להתוודות- אני זו ששחזרה בטעות את ההודעה שלך מאפריל. זה היה קשור להחזרת ההודעה של אלמונית לאחר שנחשדה כטרול ונמחקה
איכשהו בקופי- פייסט כנראה שנדבקה הודעתך הישנה לעניין
סליחה
מציאות חדשה פרידה
לאחר שנחשדה כטרול
מה זה אומר? אמא'לה..
מה זה אומר? אמא'לה..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
זו עינת החדשה.
תתחדשי
אם כך, לאחר כמה ימי התבוננות ותהייה, את מזהה שמיקמת את עצמך במדרגה של פחד נטישה. זו כבר לא המדרגה של חרדה. זה פחד. ובהמשך זה יהפוך לחשש.
ישנם כמה דברים שאפשר להביט עליהם כאן:
ראשית,
עכשיו את יודעת, באופן שלגמרי איננו תיאורטי, שאפשר לנוע לאורך הסקאלה הזאת.
הוכחת לעצמך בצורה הכי מוחשית וממשית שאפשר. ולא סתם שאפשר, אלא שאַת עצמך יכולה. אַת, עינת, זו שחרדת הנטישה נדמתה לה תמיד כחלק בלתי נפרד מההוויה שלה, נדמתה לה כחלק מהדי אן איי שלה.
הוכחת לעצמך שתנועה וצמיחה מול דפוסים, גם עמוקים ומושרשים כאלה, הוא אפשרי.
קמת כנגד תולדות החיים שלך, והמשקעים שהם הותירו בך, הסכמת לעזוב את הזהות שלך כ"מישהי בעלת חרדת נטישה", ובחרת משהו אחר.
וכאמור, ככל שתנועי עוד ועוד כלפי מעלה על גבי הסולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית, כך תתאפשר הירידה כלפי מטה במדרגות הדפוס הזה של נטישה.
את עולה כלפי מעלה, והדפוס גולש ממך כלפי מטה.
שנית,
ראי כיצד החיים זימנו לך את הסיטואציה האידיאלית כדי להגיע למדרגה הזאת של פחד לעומת חרדה.
את תהית שמא "זו לא חוכמה" להתנהל ככה כי זה קשר חדש יחסית וכו' וזה לא קשר ממושך כמו עם האקס. ולכן אולי זו לא מדרגה חדשה.
אני מאמינה שאת היית זקוקה דווקא לקשר צעיר וחדש כדי לבסס את המקום החדש הזה. היית זקוקה דווקא להתנסות המסויימת הזאת, עם האדם המסויים הזה, שחולק איתך את הנטייה לתלות ולהיאחזות ומשום כך מצד אחד מקל עלייך, ומצד שני דווקא מאתגר אותך לבחור באמת שלך. אם תעמיקי את ההתבוננות אל תוך ההתנסות הזאת את תוכלי לראות עוד עוד פרמטרים שהיו חשובים למהלך שביצעת, ושתמכו בך לקראתו.
האנרגיה שלך מושכת תמיד סיטואציות מדוייקות להפליא. הן מעוצבות תמיד כדי לתמוך בהתפתחות שלך באופן מייטבי.
זה אף פעם לא מקרי. לא ההתנסות האחרונה הזאת, וגם לא ההתנסות הבאה שתגיע. זכרי זאת כאשר תהיי בתוכה.
שלישית,
ביחס לחרדה העצומה והמתמשכת שחווית במהלך החג -
זה לא מקרי. זהו בדיוק הניקוי.
על מנת שתוכלי להגיע אל המדרגה הנוכחית נדרש ניקוי אינטנסיבי שכזה. המפגש שלך עם החרדה, באופן עוצמתי כל כך, ובאופן מתמשך כל כך הוא-הוא הניקוי.
היתה בך כבר לפני כן יציבות חדשה ומשמעותית מאין כמותה. היתה תשתית יציבה שביססת במהלך החודשים האחרונים. והיתה עוד מסה של חרדה שחיכתה לצאת החוצה.
וכאמור, לא ניתן לנקות ולשחרר משהו מבלי לפגוש בו בצורה כזאת.
פעמים רבות מה שנדמה שרגרסיה הוא בעצם דחיפה אחרונה לפני קפיצה. ניקיון יסודי אחרון.
.
כעת,
הביטי אחורנית אל המקום בו היית עד לא מזמן,
הביטי בסיפוק על המקום הנוכחי,
והביטי קדימה אל המקום אליו את הולכת: אל חשש-הנטישה, ואל חששונצ'יק-הנטישה, ואל מה שנותר כשאין שם כבר כמעט בכלל חשש.
צרי בתוכך את התשתית האנרגטית להמשך המסע. בססי את האמון, את האמונה, את ההכרה שלך בכוחות, ביכולת ובפוטנציאל האדיר שלך.
.
.
_ומה שהוא אמר לי, אחד הדברים, היה שבפגישה הראשונה הוא קצת "נרתע מהמראה" שלי. מה? הייתי קצת בהלם. נרתע? איזו מילה חזקה! וזה ממש פגע בול לחששות שלי, לדימוי העצמי שיש לי.
ועם זה נשארתי.._
זה לא מקרי שאת מעלה זאת כעת.
אני יודעת שזה לא נושא חדש מבחינתך, וזו לא הפעם הראשונה שאת נותנת עליו את הדעת.
יחד עם זאת, זה לא מקרי שכעת הוא מגיע אל הדף הזה. וזה לא מקרי שאירועים במציאות מציפים דווקא כעת את הנושא הזה.
ככל שעולים בסולם של ערך עצמי, אל עבר ערך עצמי גבוה יותר ויותר, כך פוגשים עוד ועוד פרמטרים שכבר אינם תואמים את הערך העצמי במדרגתו החדשה. העיסוק שלך במראה שלך, כבר אינו תואם את עינת החדשה, והוא עולה כעת ביתר שאת – גם הוא – על מנת להתנקות. נושאים "עולים לכותרות" של עצמנו כדי שנוכל לפגוש בהם ולעשות איתם עבודה. להיפרד מהם לשלום.
כאן תחושת הערך העצמי שלי לא מספיק גדולה בשביל שאוכל לעבור הלאה. נתקעתי על זה חזק. מה עושים עם זה? איך אני ממשיכה לחיות בידיעה שאני לא כל כך יפה? ואיך אני ממשיכה לחיות ולהתנדנד פחות בין דעות של אנשים אחרים באם אני יפה או לא? ואיך אני לא תולה בזה את זכותי לחיים לאושר ולאהבה? אני חושבת במעמקי נפשי שהעולם פתוח רק לאנשים יפים.. מאיפה זה בא?(חוץ מהפירסומות) ואני, שאסטטיקה כל כך חשובה לי, איך אני משלימה עם זה שמלכת היופי כבר לא אהיה? אוף!
ככל שתמשיכי לעלות בסולם הערך העצמי,
כך הנושא יהווה גורם מטריד פחות ופחות, האמונות והתפיסות שלך ביחס למראה חיצוני ישתנו –
ואת תהפכי שלמה יותר ויותר עם מי שאת, תקבלי את מי שאת, ואז גם תאהבי את מי שאת.
כרגע אני מציעה שני דברים:
האחד,
גם כאן – להשתמש בהקשר של ניקוי.
תבדקי אם כאן קל לך יותר להשתמש בכלי הזה. "אני פוגשת כעת בנושא הזה ביתר שאת כי הוא עולה על מנת להתנקות ועל מנת ליישר קו עם ערך עצמי גבוה יותר".
השני,
חמלה חמלה חמלה.
מנה גדושה של חמלה אל עינת במדרגתה הנוכחית בנושא המראה החיצוני. להפסיק לכנות את העיסוק הזה "אדיוטי" ולהבין עד כמה העיסוק בזה הוא טבעי ואנושי מול הדפוס של ערך עצמי נמוך.
אוקיי?.
.
.
אלמונית, שלום,
תודה על מילותייך
_מצד שני, לא כל דבר שמרגישים ברגע נתון מסמן משהו גדול ממנו.
למשל ההקלה שמרגישה עינת היא לא בהכרח הקלה מתמשכת, לפעמים רגע אחרי שמשחררים משהו מעיק מהידיים יש הקלה גדולה לא בגלל דברים גדולים מאיתנו אלא כי הכלת כל התחושות הטובות והופחות טובות בקשר הזה היתה כבדה אבל בתקופה מאוחרת יותר (ימים או שבועות) נשאבים לכאב או חרדות גדולות שלא הופיעו מיידית._
אני מסכימה איתך שלא נכון להביט על הדברים באופן נקודתי, ושלא כל תחושה של הקלה מעידה תמיד בהכרח על טרנספורמציה גורפת. הלוואי, אבל לא
יחד עם זאת, נקודת המבט שלי על עינת היא רחבה ולוקחת בחשבון את כל הדרך שעשתה בתקופה האחרונה.
אני מלווה אותה בדף הזה כבר חצי שנה, ואני מרשה לעצמי לומר שאני מצליחה לחוש אותה ואת התנודות שלה. התחושה הנוכחית שלי היא שכעת היא חצתה מסה קריטית בתחום של שחרור חרדת הנטישה.
ויחד עם זאת, עם כל הכבוד לתחושות שלי, אני תמיד תמיד מבקשת ממי שאני כותבת לו שיבחן בעצמו את הדברים.
ובאמת, עינת לקחה לה כמה ימים לבחון את העניין עם עצמה, והגיעה למסקנה המסויימת שאליה הגיעה.
לפתח ציפיות שהנפש שלנו "תוקנה" ומעתה לא נחווה משהו באופן שחווינו עד עתה בגלל שינוי קטן בנקודה מסויימת עלול להוביל מפח נפש אח"כ.
אני מאמינה שדברים לא משתחררים בבת אחת. אין פה מעשי קסמים, הנפש לא "מתוקנת" באופן גורף, מיידי ומוחלט, לרוב במהלך הדרך ישנן עליות ומורדות. יש גלים.
לכל דפוס יש המוני רבדים. כל השלת קליפה חושפת את זו שמתחתיה, ולכן כאשר את מדברת על הופעת כאבים וחרדות שלא היו קודם לכן, צריך לקחת בחשבון שיתכן והם למעשה שכבה חדשה ועמוקה יותר שנחשפה של אותו הדפוס.
אני לא כותבת זאת על מנת לרפות ידיים בעניין של שינויים, להיפך, אני קוראת ומוצאת הרבה הגיון, אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.
נכון. בזמן קצר זה באמת לא אפשרי.
מה שכן, אני מאמינה בכל ליבי וגם רואה את זה קורה שוב ושוב - שדפוסים עמוקים יכולים להשתנות מן היסוד, גם בגילאי שלושים וארבעים ויותר. כן, באופן דרסטי. דפוסים מייאשים, דפוסים שאנשים חשבו שהם ילכו איתם כל החיים. דפוסים כמו חרדת נטישה, וחרדות באופן כללי. נטייה לספוג התעללות ודיכוי מכל הסוגים. נטייה לשלילה עצמית מוחלטת ועוד ועוד.
קיימת בעולם הנטייה לחשוב שדפוסי אישיות זה משהו שקשה לשנות. או לא באמת אפשרי.
לי, באופן אישי, חשוב מאוד לספר שאפשר! אפשר ממש לשנות - גם את העולם הפנימי ובהתאם - גם את חוויית החיים שנוצרת מתוך אותה חוויה פנימית.
נכון, זה לא קל, וזה לא קורה בן רגע, וזה דורש משאבים פנימיים גדולים, ורצון ואומץ וסבלנות. זה לא מעשה קסמים. אבל – זה אמיתי, מוחשי, ואפשרי.
אולי יש מקום גם לבחור נכון יותר מראש את הקשרים, איך לייצר רשת תמיכה שתעזור לך להיגמל מקשר קשה, לצאת בדגש על יציאות שטחיות לפני שהקשר מתכנס - עם מספר גברים במקביל עד לנקודה שעם מישהו זה באמת מתבסס (זה מכניס לפרופורציות) כלומר גם מיקוד בפתרונות טכניים וחיצוניים שהרבה פעמים מקצרים תהליכים במקביל לעבודה פנימית שלרוב מתגמלת אחרי חודשים ארוכים או שנים.
זו גישה אחת.
יש הרבה אנשים שמשתמשים בה, ואני מניחה שהיא עובדת להם. ואני מניחה שלאנשים שונים מתאימות גישות שונות.
אני באופן אישי מאמינה היום יותר בעבודה שמתחילה מהפנים ומקרינה על החוץ. ששינוי המציאות הפנימית משפיעה בצורה פשוטה והרמונית על זו החיצונית.
תתחדשי
אם כך, לאחר כמה ימי התבוננות ותהייה, את מזהה שמיקמת את עצמך במדרגה של פחד נטישה. זו כבר לא המדרגה של חרדה. זה פחד. ובהמשך זה יהפוך לחשש.
ישנם כמה דברים שאפשר להביט עליהם כאן:
ראשית,
עכשיו את יודעת, באופן שלגמרי איננו תיאורטי, שאפשר לנוע לאורך הסקאלה הזאת.
הוכחת לעצמך בצורה הכי מוחשית וממשית שאפשר. ולא סתם שאפשר, אלא שאַת עצמך יכולה. אַת, עינת, זו שחרדת הנטישה נדמתה לה תמיד כחלק בלתי נפרד מההוויה שלה, נדמתה לה כחלק מהדי אן איי שלה.
הוכחת לעצמך שתנועה וצמיחה מול דפוסים, גם עמוקים ומושרשים כאלה, הוא אפשרי.
קמת כנגד תולדות החיים שלך, והמשקעים שהם הותירו בך, הסכמת לעזוב את הזהות שלך כ"מישהי בעלת חרדת נטישה", ובחרת משהו אחר.
וכאמור, ככל שתנועי עוד ועוד כלפי מעלה על גבי הסולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית, כך תתאפשר הירידה כלפי מטה במדרגות הדפוס הזה של נטישה.
את עולה כלפי מעלה, והדפוס גולש ממך כלפי מטה
.שנית,
ראי כיצד החיים זימנו לך את הסיטואציה האידיאלית כדי להגיע למדרגה הזאת של פחד לעומת חרדה.
את תהית שמא "זו לא חוכמה" להתנהל ככה כי זה קשר חדש יחסית וכו' וזה לא קשר ממושך כמו עם האקס. ולכן אולי זו לא מדרגה חדשה.
אני מאמינה שאת היית זקוקה דווקא לקשר צעיר וחדש כדי לבסס את המקום החדש הזה. היית זקוקה דווקא להתנסות המסויימת הזאת, עם האדם המסויים הזה, שחולק איתך את הנטייה לתלות ולהיאחזות ומשום כך מצד אחד מקל עלייך, ומצד שני דווקא מאתגר אותך לבחור באמת שלך. אם תעמיקי את ההתבוננות אל תוך ההתנסות הזאת את תוכלי לראות עוד עוד פרמטרים שהיו חשובים למהלך שביצעת, ושתמכו בך לקראתו.
האנרגיה שלך מושכת תמיד סיטואציות מדוייקות להפליא. הן מעוצבות תמיד כדי לתמוך בהתפתחות שלך באופן מייטבי.
זה אף פעם לא מקרי. לא ההתנסות האחרונה הזאת, וגם לא ההתנסות הבאה שתגיע. זכרי זאת כאשר תהיי בתוכה
.שלישית,
ביחס לחרדה העצומה והמתמשכת שחווית במהלך החג -
זה לא מקרי. זהו בדיוק הניקוי.
על מנת שתוכלי להגיע אל המדרגה הנוכחית נדרש ניקוי אינטנסיבי שכזה. המפגש שלך עם החרדה, באופן עוצמתי כל כך, ובאופן מתמשך כל כך הוא-הוא הניקוי.
היתה בך כבר לפני כן יציבות חדשה ומשמעותית מאין כמותה. היתה תשתית יציבה שביססת במהלך החודשים האחרונים. והיתה עוד מסה של חרדה שחיכתה לצאת החוצה.
וכאמור, לא ניתן לנקות ולשחרר משהו מבלי לפגוש בו בצורה כזאת.
פעמים רבות מה שנדמה שרגרסיה הוא בעצם דחיפה אחרונה לפני קפיצה. ניקיון יסודי אחרון.
.
כעת,
הביטי אחורנית אל המקום בו היית עד לא מזמן,
הביטי בסיפוק על המקום הנוכחי,
והביטי קדימה אל המקום אליו את הולכת: אל חשש-הנטישה, ואל חששונצ'יק-הנטישה, ואל מה שנותר כשאין שם כבר כמעט בכלל חשש.
צרי בתוכך את התשתית האנרגטית להמשך המסע. בססי את האמון, את האמונה, את ההכרה שלך בכוחות, ביכולת ובפוטנציאל האדיר שלך.
.
.
_ומה שהוא אמר לי, אחד הדברים, היה שבפגישה הראשונה הוא קצת "נרתע מהמראה" שלי. מה? הייתי קצת בהלם. נרתע? איזו מילה חזקה! וזה ממש פגע בול לחששות שלי, לדימוי העצמי שיש לי.
ועם זה נשארתי.._
זה לא מקרי שאת מעלה זאת כעת.
אני יודעת שזה לא נושא חדש מבחינתך, וזו לא הפעם הראשונה שאת נותנת עליו את הדעת.
יחד עם זאת, זה לא מקרי שכעת הוא מגיע אל הדף הזה. וזה לא מקרי שאירועים במציאות מציפים דווקא כעת את הנושא הזה.
ככל שעולים בסולם של ערך עצמי, אל עבר ערך עצמי גבוה יותר ויותר, כך פוגשים עוד ועוד פרמטרים שכבר אינם תואמים את הערך העצמי במדרגתו החדשה. העיסוק שלך במראה שלך, כבר אינו תואם את עינת החדשה, והוא עולה כעת ביתר שאת – גם הוא – על מנת להתנקות. נושאים "עולים לכותרות" של עצמנו כדי שנוכל לפגוש בהם ולעשות איתם עבודה. להיפרד מהם לשלום.
כאן תחושת הערך העצמי שלי לא מספיק גדולה בשביל שאוכל לעבור הלאה. נתקעתי על זה חזק. מה עושים עם זה? איך אני ממשיכה לחיות בידיעה שאני לא כל כך יפה? ואיך אני ממשיכה לחיות ולהתנדנד פחות בין דעות של אנשים אחרים באם אני יפה או לא? ואיך אני לא תולה בזה את זכותי לחיים לאושר ולאהבה? אני חושבת במעמקי נפשי שהעולם פתוח רק לאנשים יפים.. מאיפה זה בא?(חוץ מהפירסומות) ואני, שאסטטיקה כל כך חשובה לי, איך אני משלימה עם זה שמלכת היופי כבר לא אהיה? אוף!
ככל שתמשיכי לעלות בסולם הערך העצמי,
כך הנושא יהווה גורם מטריד פחות ופחות, האמונות והתפיסות שלך ביחס למראה חיצוני ישתנו –
ואת תהפכי שלמה יותר ויותר עם מי שאת, תקבלי את מי שאת, ואז גם תאהבי את מי שאת.
כרגע אני מציעה שני דברים:
האחד,
גם כאן – להשתמש בהקשר של ניקוי.
תבדקי אם כאן קל לך יותר להשתמש בכלי הזה. "אני פוגשת כעת בנושא הזה ביתר שאת כי הוא עולה על מנת להתנקות ועל מנת ליישר קו עם ערך עצמי גבוה יותר".
השני,
חמלה חמלה חמלה.
מנה גדושה של חמלה אל עינת במדרגתה הנוכחית בנושא המראה החיצוני. להפסיק לכנות את העיסוק הזה "אדיוטי" ולהבין עד כמה העיסוק בזה הוא טבעי ואנושי מול הדפוס של ערך עצמי נמוך.
- אני מרגישה לא יפה – מותר לי. זה בסדר.
- אני מתעסקת בזה שוב ושוב – מותר לי, זה בסדר.
- אני משווה את עצמי לאחרות – מותר.
- אני תלויה בדעות של אנשים אחרים ביחס ליופי שלי – מותר לי. זה בסדר. זה טבעי.
- אני רגישה ביחס לנושא הזה – זה טבעי. זה אנושי.
אוקיי?
..
.
אלמונית, שלום,
תודה על מילותייך
_מצד שני, לא כל דבר שמרגישים ברגע נתון מסמן משהו גדול ממנו.
למשל ההקלה שמרגישה עינת היא לא בהכרח הקלה מתמשכת, לפעמים רגע אחרי שמשחררים משהו מעיק מהידיים יש הקלה גדולה לא בגלל דברים גדולים מאיתנו אלא כי הכלת כל התחושות הטובות והופחות טובות בקשר הזה היתה כבדה אבל בתקופה מאוחרת יותר (ימים או שבועות) נשאבים לכאב או חרדות גדולות שלא הופיעו מיידית._
אני מסכימה איתך שלא נכון להביט על הדברים באופן נקודתי, ושלא כל תחושה של הקלה מעידה תמיד בהכרח על טרנספורמציה גורפת. הלוואי, אבל לא
יחד עם זאת, נקודת המבט שלי על עינת היא רחבה ולוקחת בחשבון את כל הדרך שעשתה בתקופה האחרונה.
אני מלווה אותה בדף הזה כבר חצי שנה, ואני מרשה לעצמי לומר שאני מצליחה לחוש אותה ואת התנודות שלה. התחושה הנוכחית שלי היא שכעת היא חצתה מסה קריטית בתחום של שחרור חרדת הנטישה.
ויחד עם זאת, עם כל הכבוד לתחושות שלי, אני תמיד תמיד מבקשת ממי שאני כותבת לו שיבחן בעצמו את הדברים.
ובאמת, עינת לקחה לה כמה ימים לבחון את העניין עם עצמה, והגיעה למסקנה המסויימת שאליה הגיעה.
לפתח ציפיות שהנפש שלנו "תוקנה" ומעתה לא נחווה משהו באופן שחווינו עד עתה בגלל שינוי קטן בנקודה מסויימת עלול להוביל מפח נפש אח"כ.
אני מאמינה שדברים לא משתחררים בבת אחת. אין פה מעשי קסמים, הנפש לא "מתוקנת" באופן גורף, מיידי ומוחלט, לרוב במהלך הדרך ישנן עליות ומורדות. יש גלים.
לכל דפוס יש המוני רבדים. כל השלת קליפה חושפת את זו שמתחתיה, ולכן כאשר את מדברת על הופעת כאבים וחרדות שלא היו קודם לכן, צריך לקחת בחשבון שיתכן והם למעשה שכבה חדשה ועמוקה יותר שנחשפה של אותו הדפוס.
אני לא כותבת זאת על מנת לרפות ידיים בעניין של שינויים, להיפך, אני קוראת ומוצאת הרבה הגיון, אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.
נכון. בזמן קצר זה באמת לא אפשרי.
מה שכן, אני מאמינה בכל ליבי וגם רואה את זה קורה שוב ושוב - שדפוסים עמוקים יכולים להשתנות מן היסוד, גם בגילאי שלושים וארבעים ויותר. כן, באופן דרסטי
. דפוסים מייאשים, דפוסים שאנשים חשבו שהם ילכו איתם כל החיים. דפוסים כמו חרדת נטישה, וחרדות באופן כללי. נטייה לספוג התעללות ודיכוי מכל הסוגים. נטייה לשלילה עצמית מוחלטת ועוד ועוד.קיימת בעולם הנטייה לחשוב שדפוסי אישיות זה משהו שקשה לשנות. או לא באמת אפשרי.
לי, באופן אישי, חשוב מאוד לספר שאפשר!
אפשר ממש לשנות - גם את העולם הפנימי ובהתאם - גם את חוויית החיים שנוצרת מתוך אותה חוויה פנימית.נכון, זה לא קל, וזה לא קורה בן רגע, וזה דורש משאבים פנימיים גדולים, ורצון ואומץ וסבלנות. זה לא מעשה קסמים. אבל – זה אמיתי, מוחשי, ואפשרי.
אולי יש מקום גם לבחור נכון יותר מראש את הקשרים, איך לייצר רשת תמיכה שתעזור לך להיגמל מקשר קשה, לצאת בדגש על יציאות שטחיות לפני שהקשר מתכנס - עם מספר גברים במקביל עד לנקודה שעם מישהו זה באמת מתבסס (זה מכניס לפרופורציות) כלומר גם מיקוד בפתרונות טכניים וחיצוניים שהרבה פעמים מקצרים תהליכים במקביל לעבודה פנימית שלרוב מתגמלת אחרי חודשים ארוכים או שנים.
זו גישה אחת.
יש הרבה אנשים שמשתמשים בה, ואני מניחה שהיא עובדת להם. ואני מניחה שלאנשים שונים מתאימות גישות שונות.
אני באופן אישי מאמינה היום יותר בעבודה שמתחילה מהפנים ומקרינה על החוץ. ששינוי המציאות הפנימית משפיעה בצורה פשוטה והרמונית על זו החיצונית.
מציאות חדשה פרידה
אלמונית לא נחשדה כטרול ונמחקה.. אלמונית מחקה את עצמה כי לא היה לה חשק להיכנס לדיון בעניין וידעה שזה יכניס אותה לדיון
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
_לי, באופן אישי, חשוב מאוד לספר שאפשר! אפשר ממש לשנות - גם את העולם הפנימי ובהתאם - גם את חוויית החיים שנוצרת מתוך אותה חוויה פנימית.
נכון, זה לא קל, וזה לא קורה בן רגע, וזה דורש משאבים פנימיים גדולים, ורצון ואומץ וסבלנות. זה לא מעשה קסמים. אבל – זה אמיתי, מוחשי, ואפשרי_
בזה אני מסכימה כל כולי איתך, עירית לוי היקרה.
גם אני רוצה לומר, שמניסיוני, אפשר.
אפשר ממש לשנות.
גם את העולם הפנימי,
ובהתאם -
גם את החיים.
ככל שעושים את זה יותר כך מגלים עוד "אמת" (ממש היססתי להשתמש במלה הזאת, אבל, נו, למה לפחד? אפשר ומותר!) עמוקה:
שחלק לא מבוטל מהחיים שלנו הם פרשנות למציאות, ותוצאה של פרשנות.
ולכן, לפעמים, די לשנות את הפרשנות וכבר שינינו את כל המציאות.
נכון, זה לא קל, וזה לא קורה בן רגע, וזה דורש משאבים פנימיים גדולים, ורצון ואומץ וסבלנות. זה לא מעשה קסמים. אבל – זה אמיתי, מוחשי, ואפשרי_
בזה אני מסכימה כל כולי איתך, עירית לוי היקרה.
גם אני רוצה לומר, שמניסיוני, אפשר.
אפשר ממש לשנות.
גם את העולם הפנימי,
ובהתאם -
גם את החיים.
ככל שעושים את זה יותר כך מגלים עוד "אמת" (ממש היססתי להשתמש במלה הזאת, אבל, נו, למה לפחד? אפשר ומותר!) עמוקה:
שחלק לא מבוטל מהחיים שלנו הם פרשנות למציאות, ותוצאה של פרשנות.
ולכן, לפעמים, די לשנות את הפרשנות וכבר שינינו את כל המציאות.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
אלמונית מחקה את עצמה כי לא היה לה חשק להיכנס לדיון בעניין וידעה שזה יכניס אותה לדיון
מציאות חדשה פרידה
היי עינת,
מה שלומך?
סופ"ש נעים וחמים שיהיה
מה שלומך?
סופ"ש נעים וחמים שיהיה
מציאות חדשה פרידה
הי עדולי ושלום לכולם!
היה חסר לי בשבוע האחרון הדף הזה!
עם זאת, הייתי כאן, גם בלי לכתוב. כתבתי לי את דבריה של עירית במחברת. העובדה שאי אפשר היה להגיב דווקא העמיקה את המפגש עם הכתוב. רק לשמוע.
היו לי הרבה תובנות עקב הקריאה - כתיבה הזו. כעת אני לא מצליחה להעלותן בזיכרון כי אני מאד עייפה, מה שאופייני כמעט לכל ערב באמצע השבוע בתקופה זו.
היה מעורר השראה לקרוא את התגובות של עירית ושל בשמת א' לאלמונית, שבפניה אני מתנצלת, אגב, על שחשבתי שהיא ציטטה את דבריי מאפריל. כמו כן ראיתי בי גם את החלקים שקשה להם להאמין ששינוי יכול לקרות, אז אני יותר מבינה מאיפה באה שאלתה, ואני גם רואה את מה שמניע אותי כל חיי - וזו האמונה ששינוי הוא כן אפשרי, בכל גיל, בכל שלב, כי אנחנו, מעבר לגיל שלנו, רוח. ולרוח אין גיל.
אבל בגוף הזה, ב"חומר", שינויים אכן קורים לאט לאט לאט, ולכן, לפעמים, אם מישהו לא מאיר לך אותם עם פנס ואומר "הי, זה לא איפה שהיית לפני שנתיים ביחס לנושא הזה, או אפילו לא לפני חודש.." - אז אפשר בקלות לפספס. וכשלא מזהים את השינוי, חוסמים קצת את השינוי הבא. חייבים את האופטימיות הזו בדרך.
לפני שלושה ימים, קמתי לי בבוקר ברוח טובה, היה לי יום חופש לראשונה מאז שהתחילה השנה. היה בוקר ממש מאושר עם עצמי, מפגש שהיה חסר לי, איתי, בשקט. ואז נכנסתי לי לפייסבוק לתומי. ושם בין האנשים שהפייסבוק מציע שאולי אני מכירה.. התנוססה לה תמונה של האקס שלי. תמונה חדשה, שאינני מכירה, כנראה שהוא נרשם רק עכשיו. וגם פניו היו קצת שונות ממה שאני מכירה. הוא נראה טוב ובטוח בעצמו. ואני בהתחלה הייתי בשוק, שלמרות מאמצינו ההדדיים לא להיות בקשר כבר שלושה חודשים, פלאי הטכנולוגיה מפגישים אותנו שוב (אני מניחה שהפייסבוק הציע לו גם להוסיף אותי לרשימת חבריו, למרות רצונו) ואותי עם עוד שכבה של געגוע, כאב, ואובדן. כן, זה לקח תמונה אחת קטנה (והצצה קנאית לרשימת החברים/ות..) בשביל שייכאב שוב שם במקום הזה, המוכר.
בהתחלה זה היה כמו לקבל מכה ולהיות בטוחה שזה תיכף יעבור. במהלך השעה שאחרי זה הצלחתי להפריד את עצמי מהמחשבות המגוחכות על כמה טוב ונפלא לו בלעדיי, ואיזה חיים מעולים יש לו לעומתי, וכמה הוא פורח ומשוחרר ואני לא וכו' וכו' וכו'. אבל במהלך היום המכה כאבה, ולקראת הערב הבנתי שאני צריכה להתעכב על זה, להיות עם זה, אחרי שניסיתי לברוח מזה כל היום.. וכשעצרתי לחשוב, שכבתי לי על המיטה והייתי עם זה ראיתי שהנה כאן אני בהחלט יכולה ליישם את הגישה שעירית מדברת עליה. או אולי לא גישה. בעצם זו אמת. והיא - שזו עוד שכבה של כאב שמתנקה. אני לא ברגרסיה בעקבות התמונה שראיתי, אלא התמונה הזו באה לי בדיוק בזמן, כן אחרי צרפת, אחרי המכתב שכתבתי לו (שבו נפרדתי ממנו, מכתב שכתבתי ביני לבין עצמי), ואחרי שכבר התנסיתי בקשר אחר. בדיוק עכשיו זה הזמן לרובד נוסף בכאב, למפגש נוסף עם מה שיש בפנים. הרי לא לנצח אוכל להדחיק את קיומו של האדם הזה בעולם. במוקדם או במאוחר עוד ניתקל זה בזו ברחוב,נסגור עניין טכני ישן זה או אחר, או שמא נרקוד זה בחתונה של זו (ולהיפך). ואז יהיה צריך לפגוש את זה. לפגוש את זוג עיניו, ואת המחסור בהן.
ובינתיים באותם ימים הפלאפון שלי קיבל הודעות וטלפונים מהבחור שאיתו הייתי לאחרונה בקשר. מה הדחיפות והבהילות? לבסוף עניתי, באותו בוקר. ובערב גם פגשתי אותו. ניסינו לנהל שיחה "ידידותית", ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כן יכולה להיות סתם חברה שלו. אבל הערב הסתיים במיטה שלי. והייתי שם כדי לבחור בכך. מאד נהניתי ואפילו שקלתי ביני לביני ביום למחרת את האופציה הזו שעד שלכל אחד מאיתנו יהיה מישהו/י.... אבל מאז הטלפון שלי לא הציג את שמו באף שיחה נכנסת. עכשיו אני מעריכה את הנזקים. או יותר נכון מתפללת שאצליח להשאר בלי זה בפעם הבאה, לוותר על טיפה של חום למען מה שנכון. כי זה כואב ככה.
אבל בגלל שזה התלבש על אותו כאב סביב האקס שלי, פתאום הרבה יותר קשה לי לוותר על הנחמה הקטנה והזולה הזו. כי אם אגיד לזה לא, אשאר לבד עם הכאב הזה שוב, הכאב הקדום, הקדמון, ובלי אפילו ההעמדת פנים ש"יש לי חיים".
טוב, עירית, אנא עזרתך, כי אני כן חווה כאן רגרסיה מסויימת. גם אם זה רק נדמה לי. מילא כואב לי, מילא אני מתגעגעת. הכל מובן. אבל למה ההקטנה העצמית הזו, המחשבות המביכות האלה על האקס - כמה טוב לו בלעדיי וכמה הוא מוצלח? למה ההשוואות המכאיבות שמשאירות אותי שואפת לאפס?! הרי אני כל כך לא כלום, והשנה הזו כל כך בסימן של ערך עצמי ומשמעות. בתוך כל העייפות שלי יש עשייה שהיא משמעות עבורי בצורה חסרת תקדים, כמשהו שחיכיתי לו אולי רב חיי. אז למה לאפס את עצמי, לגמד את עצמי אל מול תמונה של מישהו בפייסבוק? אפילו אם הוא לא רק people you might know, אלא people you know almost as you know yourself
היה חסר לי בשבוע האחרון הדף הזה!
עם זאת, הייתי כאן, גם בלי לכתוב. כתבתי לי את דבריה של עירית במחברת. העובדה שאי אפשר היה להגיב דווקא העמיקה את המפגש עם הכתוב. רק לשמוע.
היו לי הרבה תובנות עקב הקריאה - כתיבה הזו. כעת אני לא מצליחה להעלותן בזיכרון כי אני מאד עייפה, מה שאופייני כמעט לכל ערב באמצע השבוע בתקופה זו.
היה מעורר השראה לקרוא את התגובות של עירית ושל בשמת א' לאלמונית, שבפניה אני מתנצלת, אגב, על שחשבתי שהיא ציטטה את דבריי מאפריל. כמו כן ראיתי בי גם את החלקים שקשה להם להאמין ששינוי יכול לקרות, אז אני יותר מבינה מאיפה באה שאלתה, ואני גם רואה את מה שמניע אותי כל חיי - וזו האמונה ששינוי הוא כן אפשרי, בכל גיל, בכל שלב, כי אנחנו, מעבר לגיל שלנו, רוח. ולרוח אין גיל.
אבל בגוף הזה, ב"חומר", שינויים אכן קורים לאט לאט לאט, ולכן, לפעמים, אם מישהו לא מאיר לך אותם עם פנס ואומר "הי, זה לא איפה שהיית לפני שנתיים ביחס לנושא הזה, או אפילו לא לפני חודש.." - אז אפשר בקלות לפספס. וכשלא מזהים את השינוי, חוסמים קצת את השינוי הבא. חייבים את האופטימיות הזו בדרך.
לפני שלושה ימים, קמתי לי בבוקר ברוח טובה, היה לי יום חופש לראשונה מאז שהתחילה השנה. היה בוקר ממש מאושר עם עצמי, מפגש שהיה חסר לי, איתי, בשקט. ואז נכנסתי לי לפייסבוק לתומי. ושם בין האנשים שהפייסבוק מציע שאולי אני מכירה.. התנוססה לה תמונה של האקס שלי. תמונה חדשה, שאינני מכירה, כנראה שהוא נרשם רק עכשיו. וגם פניו היו קצת שונות ממה שאני מכירה. הוא נראה טוב ובטוח בעצמו. ואני בהתחלה הייתי בשוק, שלמרות מאמצינו ההדדיים לא להיות בקשר כבר שלושה חודשים, פלאי הטכנולוגיה מפגישים אותנו שוב (אני מניחה שהפייסבוק הציע לו גם להוסיף אותי לרשימת חבריו, למרות רצונו) ואותי עם עוד שכבה של געגוע, כאב, ואובדן. כן, זה לקח תמונה אחת קטנה (והצצה קנאית לרשימת החברים/ות..) בשביל שייכאב שוב שם במקום הזה, המוכר.
בהתחלה זה היה כמו לקבל מכה ולהיות בטוחה שזה תיכף יעבור. במהלך השעה שאחרי זה הצלחתי להפריד את עצמי מהמחשבות המגוחכות על כמה טוב ונפלא לו בלעדיי, ואיזה חיים מעולים יש לו לעומתי, וכמה הוא פורח ומשוחרר ואני לא וכו' וכו' וכו'. אבל במהלך היום המכה כאבה, ולקראת הערב הבנתי שאני צריכה להתעכב על זה, להיות עם זה, אחרי שניסיתי לברוח מזה כל היום.. וכשעצרתי לחשוב, שכבתי לי על המיטה והייתי עם זה ראיתי שהנה כאן אני בהחלט יכולה ליישם את הגישה שעירית מדברת עליה. או אולי לא גישה. בעצם זו אמת. והיא - שזו עוד שכבה של כאב שמתנקה. אני לא ברגרסיה בעקבות התמונה שראיתי, אלא התמונה הזו באה לי בדיוק בזמן, כן אחרי צרפת, אחרי המכתב שכתבתי לו (שבו נפרדתי ממנו, מכתב שכתבתי ביני לבין עצמי), ואחרי שכבר התנסיתי בקשר אחר. בדיוק עכשיו זה הזמן לרובד נוסף בכאב, למפגש נוסף עם מה שיש בפנים. הרי לא לנצח אוכל להדחיק את קיומו של האדם הזה בעולם. במוקדם או במאוחר עוד ניתקל זה בזו ברחוב,נסגור עניין טכני ישן זה או אחר, או שמא נרקוד זה בחתונה של זו (ולהיפך). ואז יהיה צריך לפגוש את זה. לפגוש את זוג עיניו, ואת המחסור בהן.
ובינתיים באותם ימים הפלאפון שלי קיבל הודעות וטלפונים מהבחור שאיתו הייתי לאחרונה בקשר. מה הדחיפות והבהילות? לבסוף עניתי, באותו בוקר. ובערב גם פגשתי אותו. ניסינו לנהל שיחה "ידידותית", ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כן יכולה להיות סתם חברה שלו. אבל הערב הסתיים במיטה שלי. והייתי שם כדי לבחור בכך. מאד נהניתי ואפילו שקלתי ביני לביני ביום למחרת את האופציה הזו שעד שלכל אחד מאיתנו יהיה מישהו/י.... אבל מאז הטלפון שלי לא הציג את שמו באף שיחה נכנסת. עכשיו אני מעריכה את הנזקים. או יותר נכון מתפללת שאצליח להשאר בלי זה בפעם הבאה, לוותר על טיפה של חום למען מה שנכון. כי זה כואב ככה.
אבל בגלל שזה התלבש על אותו כאב סביב האקס שלי, פתאום הרבה יותר קשה לי לוותר על הנחמה הקטנה והזולה הזו. כי אם אגיד לזה לא, אשאר לבד עם הכאב הזה שוב, הכאב הקדום, הקדמון, ובלי אפילו ההעמדת פנים ש"יש לי חיים".
טוב, עירית, אנא עזרתך, כי אני כן חווה כאן רגרסיה מסויימת. גם אם זה רק נדמה לי. מילא כואב לי, מילא אני מתגעגעת. הכל מובן. אבל למה ההקטנה העצמית הזו, המחשבות המביכות האלה על האקס - כמה טוב לו בלעדיי וכמה הוא מוצלח? למה ההשוואות המכאיבות שמשאירות אותי שואפת לאפס?! הרי אני כל כך לא כלום, והשנה הזו כל כך בסימן של ערך עצמי ומשמעות. בתוך כל העייפות שלי יש עשייה שהיא משמעות עבורי בצורה חסרת תקדים, כמשהו שחיכיתי לו אולי רב חיי. אז למה לאפס את עצמי, לגמד את עצמי אל מול תמונה של מישהו בפייסבוק? אפילו אם הוא לא רק people you might know, אלא people you know almost as you know yourself
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
מוקדש במיוחד בשבילך
בעקבות הפוסט האחרון שלך.
בעקבות הפוסט האחרון שלך.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
טוב, עירית, אנא עזרתך, כי אני כן חווה כאן רגרסיה מסויימת. גם אם זה רק נדמה לי. מילא כואב לי, מילא אני מתגעגעת. הכל מובן. אבל למה ההקטנה העצמית הזו, המחשבות המביכות האלה על האקס - כמה טוב לו בלעדיי וכמה הוא מוצלח? למה ההשוואות המכאיבות שמשאירות אותי שואפת לאפס?! הרי אני כל כך לא כלום, והשנה הזו כל כך בסימן של ערך עצמי ומשמעות. בתוך כל העייפות שלי יש עשייה שהיא משמעות עבורי בצורה חסרת תקדים, כמשהו שחיכיתי לו אולי רב חיי. אז למה לאפס את עצמי, לגמד את עצמי אל מול תמונה של מישהו בפייסבוק?
כן, ברור לי מדוע זה נחווה כמו רגרסיה, אני מכירה את התחושה,
וברור לי התסכול על ה"תוספת" המבאסת של הקטנה עצמית.
מה שחשוב לי שתראי כאן זה - שזו לא רגרסיה, זו עוד זווית של הניקוי. של אותו ניקוי של כאב הנטישה.
על מנת שפחד נטישה ישתחרר, כאמור, נדרש לעלות בסולם של ערך עצמי.
את זוכרת את התיאור של העלייה בסולם?
ככל שאת עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית - כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה. את עולה למעלה והוא גולש ממך כלפי מטה.
את נִדרַשת כאן לעוד מפגש עם כאב הנטישה והדחייה. כנראה שזה מה שהמערך הנפשי שלך ביקש לצורך התפתחותו - וקיבל. המציאות נענתה לאתגר, ופייסבוק בטובו הפגיש אותך עם כאב הדחייה והנטישה, עם עוד שכבה שלו.
וכאמור - כאשר הכאב הזה מתנקה, אז במקביל אליו, באופן טבעי מתנקה תמיד שכבה נוספת של ערך עצמי נמוך, על מנת שיתפנה מקום לערך עצמי גבוה ומבוסס יותר.
שחרור של פחד נטישה וערך עצמי נמוך, כאמור, כרוכים זה בזה.
ולכן - כמעט לא ייתכן מצב בו תפגשי כאב נטישה שמשתחרר, מבלי שתפגשי לידו חוויית ערך עצמי נמוך שמשתחררת.
ואיך משתחררת חוויה של ערך עצמי נמוך? קודם כל היא צפה ועולה אל פני השטח. את פוגשת בה. את חווה אותה. את מרגישה קטנה ולא שווה.
לפעמים את חווה אותה למשך שנייה וחצי ואת אפילו לא מתעכבת על החוויה, ולפעמים, כמו עכשיו, את שוהה בה קצת.
זו לא רגרסיה - זה שלב בשחרור. זה המפגש עם מה שמשתחרר, כשהוא עומד ליד הדלת. אוקיי?
שום דבר אינו מקרי ואינו מיותר. גם לא חוסר הרגישות שהפגין פייסבוק במקרה הזה.
מאחר ואת כל כך מכוּוֶנת לתהליך השחרור הזה - את מזמנת לעצמך בצורה מדוייקת להפליא התנסויות שתומכות אותו.
כך שבשורה התחתונה, גם המפגש עם החוויה הנוכחית הוא מקדם.
האתגר הוא כרגיל לא להזדהות.
לא להאמין להקטנה העצמית. לזכור שהיא עולה על מנת שעוד רובד שלה יצא מתוך המערכת הנפשית שלך.
ו-לראות את התמונה הרחבה של תהליך השחרור שלך:
ביסוס של ערך עצמי גבוה יותר, אהבה עצמית גדולה יותר -
על מנת להיות מסוגלת להתנהל באופן שמשוחרר ממשקעי העבר; מפחדים ומחרדות -
על מנת להיות יותר ויותר נוכחת בהווה ונהנית מהחיים עצמם.
כן, ברור לי מדוע זה נחווה כמו רגרסיה, אני מכירה את התחושה,
וברור לי התסכול על ה"תוספת" המבאסת של הקטנה עצמית.
מה שחשוב לי שתראי כאן זה - שזו לא רגרסיה, זו עוד זווית של הניקוי. של אותו ניקוי של כאב הנטישה.
על מנת שפחד נטישה ישתחרר, כאמור, נדרש לעלות בסולם של ערך עצמי.
את זוכרת את התיאור של העלייה בסולם?
ככל שאת עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית - כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה. את עולה למעלה והוא גולש ממך כלפי מטה.
את נִדרַשת כאן לעוד מפגש עם כאב הנטישה והדחייה. כנראה שזה מה שהמערך הנפשי שלך ביקש לצורך התפתחותו - וקיבל. המציאות נענתה לאתגר, ופייסבוק בטובו הפגיש אותך עם כאב הדחייה והנטישה, עם עוד שכבה שלו.
וכאמור - כאשר הכאב הזה מתנקה, אז במקביל אליו, באופן טבעי מתנקה תמיד שכבה נוספת של ערך עצמי נמוך, על מנת שיתפנה מקום לערך עצמי גבוה ומבוסס יותר.
שחרור של פחד נטישה וערך עצמי נמוך, כאמור, כרוכים זה בזה.
ולכן - כמעט לא ייתכן מצב בו תפגשי כאב נטישה שמשתחרר, מבלי שתפגשי לידו חוויית ערך עצמי נמוך שמשתחררת.
ואיך משתחררת חוויה של ערך עצמי נמוך? קודם כל היא צפה ועולה אל פני השטח. את פוגשת בה. את חווה אותה. את מרגישה קטנה ולא שווה.
לפעמים את חווה אותה למשך שנייה וחצי ואת אפילו לא מתעכבת על החוויה, ולפעמים, כמו עכשיו, את שוהה בה קצת.
זו לא רגרסיה - זה שלב בשחרור. זה המפגש עם מה שמשתחרר, כשהוא עומד ליד הדלת. אוקיי?
שום דבר אינו מקרי ואינו מיותר. גם לא חוסר הרגישות שהפגין פייסבוק במקרה הזה
.מאחר ואת כל כך מכוּוֶנת לתהליך השחרור הזה - את מזמנת לעצמך בצורה מדוייקת להפליא התנסויות שתומכות אותו.
כך שבשורה התחתונה, גם המפגש עם החוויה הנוכחית הוא מקדם.
האתגר הוא כרגיל לא להזדהות.
לא להאמין להקטנה העצמית. לזכור שהיא עולה על מנת שעוד רובד שלה יצא מתוך המערכת הנפשית שלך.
ו-לראות את התמונה הרחבה של תהליך השחרור שלך:
ביסוס של ערך עצמי גבוה יותר, אהבה עצמית גדולה יותר -
על מנת להיות מסוגלת להתנהל באופן שמשוחרר ממשקעי העבר; מפחדים ומחרדות -
על מנת להיות יותר ויותר נוכחת בהווה ונהנית מהחיים עצמם.
מציאות חדשה פרידה
בשמת איזה קטע יפה.. תודה
tell me i won't have to be out there again..
tell me i won't have to be out there again..
מציאות חדשה פרידה
עירית,
_ואיך משתחררת חוויה של ערך עצמי נמוך? קודם כל היא צפה ועולה אל פני השטח. את פוגשת בה. את חווה אותה. את מרגישה קטנה ולא שווה.
לפעמים את חווה אותה למשך שנייה וחצי ואת אפילו לא מתעכבת על החוויה, ולפעמים, כמו עכשיו, את שוהה בה קצת._
_האתגר הוא כרגיל לא להזדהות.
לא להאמין להקטנה העצמית. לזכור שהיא עולה על מנת שעוד רובד שלה יצא מתוך המערכת הנפשית שלך._
אני מבינה. קודם כל לחוות. דבר שני - לא להאמין למה שהמיינד שלי אומר על כך.
בינתיים הוא לוחש לי בשקט בשקט את המילים: את לבד.
והוא צודק. אני לבד.
לבד אל מול החוויה הזו.
לבד גם מול הביקורות הטובות והרחשים המודאגים סביב כל מיני נושאים שעולים בגן.
גם שם עולים הפחדים - האם אני עושה זאת נכון? האם אני ראויה לתפקיד?
קבוצה גדולה של ילדים והורים הפקידו בידיי את עצמם ואת היקר להם מכל.
ויש פחד. בזה שאין לי על מי להשען ואין לי מאחורי מי להסתתר. זו רק אני.
ואני מתפללת לעשות את הדבר הנכון, הטוב.
ומזכירה לעצמי את מה שראיתי מרחוק, לפני שנכנסתי לנעליים הגדולות האלה: כשאני עומדת כך חשופה, ונותנת את מה שיש לי לתת - יהיה מי שיאהב את זה, ואותי, ויהיה מי שלא. זה המחיר של הבחירה וזה המחיר שמי שעומד בראשו של משהו, משלם. זה המחיר של מי שבוחר לצאת לבד לדרך - אחריות מלאה. וכך גם נולדת האפשרות להיות מי שאני, בלי בושה ובלי התנצלות. אני עומדת שם, ולומדת, אבל יודעת שזה לא יהיה מושלם. ועליי לקבל את זה ככה. כי אי אפשר לעשות משהו בעולם מבלי לספוג לפעמים גם אש. ואי אפשר לחצות את הדרך הזו מבלי שמישהו לפעמים יאשים או יבקר. אבל אני נמצאת, אני ניצבת.
ואי אפשר לעשות צעדים בעולם מבלי לפעמים, לטעות!
והערך העצמי נולד לא מזה שהכל מתנהל בצורה מושלמת, לא מזה שאני מושלמת. אלא מעצם הנכונות והאומץ לעמוד שם, להיות בעשייה הזו, לקחת את האחריות הזו בעיניים פקוחות, ולהאמין בעצמי.
נכנס הסופשבוע לאיטו, שבת רגועה ומנחמת. הראש שלי עמוס במחשבות על העבודה. מה לשפר, מה לשנות. רוצה לתת לזה לנוח עכשיו. מה יש לי בחיי מלבד זה? לא נשאר מקום להרבה.
אני חושבת שהסבל שלנו בעולם נובע הרבה מאנוכיות. גם בצורותיה הרכות. ובלי אנוכיות יש כאב, בוודאי, אבל לא סוג הסבל הנוירוטי שקוראים לו "מה אני שווה?" ונספחיו..
_ואיך משתחררת חוויה של ערך עצמי נמוך? קודם כל היא צפה ועולה אל פני השטח. את פוגשת בה. את חווה אותה. את מרגישה קטנה ולא שווה.
לפעמים את חווה אותה למשך שנייה וחצי ואת אפילו לא מתעכבת על החוויה, ולפעמים, כמו עכשיו, את שוהה בה קצת._
_האתגר הוא כרגיל לא להזדהות.
לא להאמין להקטנה העצמית. לזכור שהיא עולה על מנת שעוד רובד שלה יצא מתוך המערכת הנפשית שלך._
אני מבינה. קודם כל לחוות. דבר שני - לא להאמין למה שהמיינד שלי אומר על כך.
בינתיים הוא לוחש לי בשקט בשקט את המילים: את לבד.
והוא צודק. אני לבד.
לבד אל מול החוויה הזו.
לבד גם מול הביקורות הטובות והרחשים המודאגים סביב כל מיני נושאים שעולים בגן.
גם שם עולים הפחדים - האם אני עושה זאת נכון? האם אני ראויה לתפקיד?
קבוצה גדולה של ילדים והורים הפקידו בידיי את עצמם ואת היקר להם מכל.
ויש פחד. בזה שאין לי על מי להשען ואין לי מאחורי מי להסתתר. זו רק אני.
ואני מתפללת לעשות את הדבר הנכון, הטוב.
ומזכירה לעצמי את מה שראיתי מרחוק, לפני שנכנסתי לנעליים הגדולות האלה: כשאני עומדת כך חשופה, ונותנת את מה שיש לי לתת - יהיה מי שיאהב את זה, ואותי, ויהיה מי שלא. זה המחיר של הבחירה וזה המחיר שמי שעומד בראשו של משהו, משלם. זה המחיר של מי שבוחר לצאת לבד לדרך - אחריות מלאה. וכך גם נולדת האפשרות להיות מי שאני, בלי בושה ובלי התנצלות. אני עומדת שם, ולומדת, אבל יודעת שזה לא יהיה מושלם. ועליי לקבל את זה ככה. כי אי אפשר לעשות משהו בעולם מבלי לספוג לפעמים גם אש. ואי אפשר לחצות את הדרך הזו מבלי שמישהו לפעמים יאשים או יבקר. אבל אני נמצאת, אני ניצבת.
ואי אפשר לעשות צעדים בעולם מבלי לפעמים, לטעות!
והערך העצמי נולד לא מזה שהכל מתנהל בצורה מושלמת, לא מזה שאני מושלמת. אלא מעצם הנכונות והאומץ לעמוד שם, להיות בעשייה הזו, לקחת את האחריות הזו בעיניים פקוחות, ולהאמין בעצמי.
נכנס הסופשבוע לאיטו, שבת רגועה ומנחמת. הראש שלי עמוס במחשבות על העבודה. מה לשפר, מה לשנות. רוצה לתת לזה לנוח עכשיו. מה יש לי בחיי מלבד זה? לא נשאר מקום להרבה.
אני חושבת שהסבל שלנו בעולם נובע הרבה מאנוכיות. גם בצורותיה הרכות. ובלי אנוכיות יש כאב, בוודאי, אבל לא סוג הסבל הנוירוטי שקוראים לו "מה אני שווה?" ונספחיו..
מציאות חדשה פרידה
לעינת המיוחדת וכל המלווים בדרך..
קראתי את הבלוג מתחילתו בנשימה עצורה...נתתי לחלקים ממנו לחלחל...
מרגישה צורך עמוק לומר לך עינת יקרה תודה ענקית על השיתוף..את לא יכולה לתאר לך אפילו כמה המילים שלך וגם של עירית המדהימה ושאר הכותבים נגעו בי והרימו אותי ברגעים שהייתי על הריצפה (לא רק מטפורית..) אני מזדהה מאוד עם התהליך שאת עוברת על אף שתהליך הזה הוא שלך ושלי הוא שלי ועדיין קיבלתי דרכך ודרך הכותבים תמיכה שהיתה עבורי ממש הצלת חיים..כך הרגשתי ברגעים שהגלים היו קשים מנשוא והחרדה הציפה...
לא חשבתי שאכתוב כאן, הייתי עד לרגע זה קוראת אדוקה וסמויה..ממש מכורה מרגישה שגם מה שכתבתי לא מעביר את מלוא החוויה ובכל זאת שולחת לך ולכל המלווים הסמויים והגלויים חיבוק גדול ותודה ענקית מעמקי ליבי...שתהיה שבת ברוכה ומחזקת.
קראתי את הבלוג מתחילתו בנשימה עצורה...נתתי לחלקים ממנו לחלחל...
מרגישה צורך עמוק לומר לך עינת יקרה תודה ענקית על השיתוף..את לא יכולה לתאר לך אפילו כמה המילים שלך וגם של עירית המדהימה ושאר הכותבים נגעו בי והרימו אותי ברגעים שהייתי על הריצפה (לא רק מטפורית..) אני מזדהה מאוד עם התהליך שאת עוברת על אף שתהליך הזה הוא שלך ושלי הוא שלי ועדיין קיבלתי דרכך ודרך הכותבים תמיכה שהיתה עבורי ממש הצלת חיים..כך הרגשתי ברגעים שהגלים היו קשים מנשוא והחרדה הציפה...
לא חשבתי שאכתוב כאן, הייתי עד לרגע זה קוראת אדוקה וסמויה..ממש מכורה
מרגישה שגם מה שכתבתי לא מעביר את מלוא החוויה ובכל זאת שולחת לך ולכל המלווים הסמויים והגלויים חיבוק גדול ותודה ענקית מעמקי ליבי...שתהיה שבת ברוכה ומחזקת.מציאות חדשה פרידה
אורית!
זו בדיוק הייתה התפילה שלי, שיום אחד הדבר הזה שאני כותבת כאן, יעזור למישהו נוסף חוץ ממני. זה מה שנותן לשיתוף הזה עוד משמעות, וחיים משלו.
זה מאד מרגש אותי לשמוע מה שכתבת.
שולחת לך חיבוק וכוחות,
עינת
זו בדיוק הייתה התפילה שלי, שיום אחד הדבר הזה שאני כותבת כאן, יעזור למישהו נוסף חוץ ממני. זה מה שנותן לשיתוף הזה עוד משמעות, וחיים משלו.
זה מאד מרגש אותי לשמוע מה שכתבת.
שולחת לך חיבוק וכוחות,
עינת
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
יהיה מי שיאהב את זה, ואותי
וכך גם נולדת האפשרות להיות מי שאני, בלי בושה ובלי התנצלות.*
והערך העצמי נולד לא מזה שהכל מתנהל בצורה מושלמת, לא מזה שאני מושלמת. אלא מעצם הנכונות והאומץ לעמוד שם, להיות בעשייה הזו, לקחת את האחריות הזו בעיניים פקוחות, ולהאמין בעצמי.
ואני רוצה להוסיף לך משפט בשבילך (את מוזמנת כמובן לשפץ ולדייק אותו):
וכך גם נולדת האפשרות להיות מי שאני, בלי בושה ובלי התנצלות.*
והערך העצמי נולד לא מזה שהכל מתנהל בצורה מושלמת, לא מזה שאני מושלמת. אלא מעצם הנכונות והאומץ לעמוד שם, להיות בעשייה הזו, לקחת את האחריות הזו בעיניים פקוחות, ולהאמין בעצמי.
ואני רוצה להוסיף לך משפט בשבילך (את מוזמנת כמובן לשפץ ולדייק אותו):
מגיע לי שיאהבו אותי
מציאות חדשה פרידה
בשמת, בדיוק רציתי לדווח שהרגע סיימתי לראות את הסרט המלא אחרי שראיתי את הקטע ששלחת לי. הם כל כך חמודים ואמינים, ואני מזדהה עם כל הסרט בערך, מלבד הסוף..
מציאות חדשה פרידה
אני גם עוקבת ומזדהה, לאו דווקא עם הסיפור של עינת אבל עם תחושות קשות בהתנהלות מול אכזבה בזוגיות ומול עצמי.
קראתי עצות והכוונה של נשים חכמות כאן איך לקבל את הכאב ולצמוח ממנו ובעיקר לקבל את עצמנו, אבל איך גם משנים כמה תכונות שבכל זאת עולות ומציקות כל הזמן בכל מפגש זוגי (ובכלל) ובגינם בעיקר קיימת תחושה קשה של הערכה עצמית נמוכה?
בשמת א כתבת "מגיע לי שיאהבו אותי" - אוקי... אני מאמינה בזה שצריך לאהוב בכל מצב ומקרה את המהות שלנו. אבל אני אוהב את עצמי הרבה יותר לעומק ובשלמות אם לפחות שלוש תכונות אצלי היו מתמתנות, או מתאדות... מסוג התכונות שנשבעים בכל פעם להתנהל מולן אחרת וזה לא קורה. מדובר בתכונות דומיננטיות. איך מתחילים?
קראתי עצות והכוונה של נשים חכמות כאן איך לקבל את הכאב ולצמוח ממנו ובעיקר לקבל את עצמנו, אבל איך גם משנים כמה תכונות שבכל זאת עולות ומציקות כל הזמן בכל מפגש זוגי (ובכלל) ובגינם בעיקר קיימת תחושה קשה של הערכה עצמית נמוכה?
בשמת א כתבת "מגיע לי שיאהבו אותי" - אוקי... אני מאמינה בזה שצריך לאהוב בכל מצב ומקרה את המהות שלנו. אבל אני אוהב את עצמי הרבה יותר לעומק ובשלמות אם לפחות שלוש תכונות אצלי היו מתמתנות, או מתאדות...
מסוג התכונות שנשבעים בכל פעם להתנהל מולן אחרת וזה לא קורה. מדובר בתכונות דומיננטיות. איך מתחילים?מציאות חדשה פרידה
יום חופש. בוקר. שמש. דיכאון.
לא יודעת מאיפה להתניע את עצמי בימים אלה.
לא יודעת מאיפה להתניע את עצמי בימים אלה.
מציאות חדשה פרידה
ביום שישי האחרון, לאחר שלא שמעתי מהבחור (האחרון) מיום שני שעבר, אחרי שהוא היה אצלי ודיברנו על כל מיני בעיות שלו ועשיתי לו קצת קואוצ'ינג כזה, איזה צעדים הוא יכול לעשות כדי להרגיש יותר טוב, ממש עשינו רשימה, ואחר כך גם בילינו לילה ביחד, ואחר כך כן חיכיתי לשמוע ממנו, אך כלום לא קרה, וכתבתי לו סמס זועם "מאד לא נעים לי מה שקרה, העובדה שלא הרמת טלפון פעם אחת השבוע לשאול מה איתי, וזה עוד אחרי שגייסתי את עצמי לעזור לך ולהיות שם בשבילך. אני מבינה מה באמת רצית והיית צריך. רק שכחת שיש בן אדם מאחורי זה. זה מכוער. היה שלום." ומיד הוא הגיב, ידעתי שזה יעיר אותו, הוא צילצל ולא עניתי ואז כתב שהוא מצטער, וזה לא אישי, אני חשובה לו מאד ופשוט הוא היה עסוק מאד אבל זה לא תירוץ. ביקש שאענה לו, אבל לא עניתי. ומאז שקט.
זה ילדותי, אני יודעת, הכעס כמניפולציה אחרונה כדי לשמוע ממנו בפעם האחרונה. ומה אני רוצה? הרי באתי עם עיניים פקוחות למפגש האחרון שלנו, ראיתי את הרצונות האמיתיים שלי, זיהיתי את הצרימות, והרגשתי לבד וכמהה למגע ומוחמאת מזה שעד אותו רגע הוא צילצל וחיפש אותי. וקשה לי לסיים דברים בכעס כי אני לא באמת משחררת שם. ואני אומרת לעצמי : מה את רוצה, הרי את לא באמת מעוניינת בו, הרי לא באמת יש שם רגש, גם לא אצלך.
אז למה זה מרגיש כל כך רע? למה מרגיש לי כל כך רע לסגור סופית את הדלת הזו? למה אני נשארת עם ערך עצמי כל כך נמוך? מרגישה כל כך לא פתוחה לדברים אחרים שיגיעו, מרגישה בכלא של עצמי ושל הכעס והעלבון שלי, והנטישה?
והיום, יום חופש, עד שיש לי זמן לעצמי, כל מה שאני עושה בזמן הזה הוא לרדת על עצמי ולהרגיש אשמה ובלי אנרגיות לעשות דבר וחצי דבר שירים אותי משם.
אחרי שכבר עשרה חודשים התרגלתי לסוג הזה של לבד, והנה בא משהו שהזכיר לי שוב איך זה יכול להיות, הזכיר לי את כל הדברים הכייפים שאני אוהבת לעשות אותם בזוג - לצאת ביחד למקומות, האינטימיות של המגע, החיבוק, השיתוף, לישון יחד, לעשות דברים בבוקר מתוך ידיעה שנהיה ביחד בערב, הציפייה וההתרגשות לקראת זה, ולראות את השם שלו על צג הטלפון ולשמוח.. קשה להסתפק בכל מה שנשאר כשזה הולך.
החום הזה, הריגשי, הפיזי. אני שוב לא מוצאת את עצמי בלי זה וחיי נראים לי כשממה. וקשה לי לעשות לט גו, לו ולכל הדברים שהמפגש הזה הזכיר לי.
קשה לי לגייס סבלנות כדי לברוא את זה שוב, ושוב ושוב.
אני רואה את החברות שלי הופכות לאמהות ומתחילה לתהות האם באמת חייבים גבר בתמונה הזו. ושונאת את הויתור שלי על זה.
בחודש הבא יש לי יום הולדת. אני מתחילה לעשות איזו ספירת מלאי פרטית, כמו שנראה לי קורה הרבה פעמים סביב ימי הולדת - אז מה יש לי? לפני שנה הרגשתי שאל השלושים אני מגיעה די מסודרת, בגאווה, שאני מגיעה אל הגיל הזה ואני במקום בו אני אמורה להיות בגיל הזה.. ואחר כך, ימים ספורים אחר כך, החלום המשפחתי שלי התפרק, ואיתו הרבה דברים אחרים, כמו למשל התחושה הזו של הביטחון. ויש מישהי שכל כך דואגת אצלי בפנים. מה אם הזמן יחלוף ואני אמשיך לא למצוא?
אבל כעת, מעבר לכל דבר אחר, זה מרגיש כימי, פיזי, חוסר נחת, חוסר סיפוק, ועייפות כללית, מעצמי, ומהחיים.
זה ילדותי, אני יודעת, הכעס כמניפולציה אחרונה כדי לשמוע ממנו בפעם האחרונה. ומה אני רוצה? הרי באתי עם עיניים פקוחות למפגש האחרון שלנו, ראיתי את הרצונות האמיתיים שלי, זיהיתי את הצרימות, והרגשתי לבד וכמהה למגע ומוחמאת מזה שעד אותו רגע הוא צילצל וחיפש אותי. וקשה לי לסיים דברים בכעס כי אני לא באמת משחררת שם. ואני אומרת לעצמי : מה את רוצה, הרי את לא באמת מעוניינת בו, הרי לא באמת יש שם רגש, גם לא אצלך.
אז למה זה מרגיש כל כך רע? למה מרגיש לי כל כך רע לסגור סופית את הדלת הזו? למה אני נשארת עם ערך עצמי כל כך נמוך? מרגישה כל כך לא פתוחה לדברים אחרים שיגיעו, מרגישה בכלא של עצמי ושל הכעס והעלבון שלי, והנטישה?
והיום, יום חופש, עד שיש לי זמן לעצמי, כל מה שאני עושה בזמן הזה הוא לרדת על עצמי ולהרגיש אשמה ובלי אנרגיות לעשות דבר וחצי דבר שירים אותי משם.
אחרי שכבר עשרה חודשים התרגלתי לסוג הזה של לבד, והנה בא משהו שהזכיר לי שוב איך זה יכול להיות, הזכיר לי את כל הדברים הכייפים שאני אוהבת לעשות אותם בזוג - לצאת ביחד למקומות, האינטימיות של המגע, החיבוק, השיתוף, לישון יחד, לעשות דברים בבוקר מתוך ידיעה שנהיה ביחד בערב, הציפייה וההתרגשות לקראת זה, ולראות את השם שלו על צג הטלפון ולשמוח.. קשה להסתפק בכל מה שנשאר כשזה הולך.
החום הזה, הריגשי, הפיזי. אני שוב לא מוצאת את עצמי בלי זה וחיי נראים לי כשממה. וקשה לי לעשות לט גו, לו ולכל הדברים שהמפגש הזה הזכיר לי.
קשה לי לגייס סבלנות כדי לברוא את זה שוב, ושוב ושוב.
אני רואה את החברות שלי הופכות לאמהות ומתחילה לתהות האם באמת חייבים גבר בתמונה הזו. ושונאת את הויתור שלי על זה.
בחודש הבא יש לי יום הולדת. אני מתחילה לעשות איזו ספירת מלאי פרטית, כמו שנראה לי קורה הרבה פעמים סביב ימי הולדת - אז מה יש לי? לפני שנה הרגשתי שאל השלושים אני מגיעה די מסודרת, בגאווה, שאני מגיעה אל הגיל הזה ואני במקום בו אני אמורה להיות בגיל הזה.. ואחר כך, ימים ספורים אחר כך, החלום המשפחתי שלי התפרק, ואיתו הרבה דברים אחרים, כמו למשל התחושה הזו של הביטחון. ויש מישהי שכל כך דואגת אצלי בפנים. מה אם הזמן יחלוף ואני אמשיך לא למצוא?
אבל כעת, מעבר לכל דבר אחר, זה מרגיש כימי, פיזי, חוסר נחת, חוסר סיפוק, ועייפות כללית, מעצמי, ומהחיים.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
מציאות חדשה פרידה
תשהי שם, ברגשות הקשים, ללא אשמה, ללא מלחמה, ללא ניסיון לגרש אותם, לשנות אותם, להרגיש יותר טוב. פשוט קבלי אותם, תפתחי להם את הדלת ותני להם לצאת כרצונם. הם האורחים שלך עכשיו והם ילכו כשהם ירגישו שהם מיצו את הביקור. כשכבר תתרגלי אליהם, פתאום תשימי לב שהם אינם. זה הכאן ועכשיו שלך וזה בסדר, וזה מותר לך, ולא אומר כלום עלייך, לכאן או לכאן.
ברגע שתשחררי את הצפייה והדחיפות לקשר, לאינטימיות, לזוגיות, לילד הם יתחילו להגיע מעצמם. לא על הכמיהה את מוותרת, אלא על הלחץ. כדי לשחרר את חייבת לשהות בכאב שגורם ללחץ, לקבל אותו, את קיומו, עד שיחלוף מעצמו. כשיחלוף הכאב, כי סיים את ביקורו, תהיי חזקה יותר כי היית שם, בקושי, ונשארת שלמה וקיימת ואז הלחץ מעצמו יפחת או אפילו יעלם. כך אני מאמינה.
ברגע שתשחררי את הצפייה והדחיפות לקשר, לאינטימיות, לזוגיות, לילד הם יתחילו להגיע מעצמם. לא על הכמיהה את מוותרת, אלא על הלחץ. כדי לשחרר את חייבת לשהות בכאב שגורם ללחץ, לקבל אותו, את קיומו, עד שיחלוף מעצמו. כשיחלוף הכאב, כי סיים את ביקורו, תהיי חזקה יותר כי היית שם, בקושי, ונשארת שלמה וקיימת ואז הלחץ מעצמו יפחת או אפילו יעלם. כך אני מאמינה.
מציאות חדשה פרידה
עינתי,
איך את חזקה גם כשאת פגיעה, זה באמת משהו.
המרגיעון (המשעשע משהו) אומר שבגן העדן יש גם יתושים.
הממ... כן. בהחלט.
יתושי בדידות כאלה, שעוקצים עקיצות שלא תמיד עוברות לגמרי. והחיים מגרדים לנו אותן ככה טוב-טוב, עד שאדום ושורף.
כמו שאר הקוראים והקוראות הקבועים שלך, נראה לי שגם אני למדתי להכיר אותך קצת.
ויש לי הרגשה שמתוך כל הקושי הזה עכשיו, את תיכף תיזכרי שבעצם את בעצמך מפעל ליצור מאסיבי של אלוורה טבעית, סוג א'.
כזאת שמשככת עקיצות בדידות, מרגיעה. מרפאת.
חיבוק חם-חם
איך את חזקה גם כשאת פגיעה, זה באמת משהו.
המרגיעון (המשעשע משהו) אומר שבגן העדן יש גם יתושים.
הממ... כן. בהחלט.
יתושי בדידות כאלה, שעוקצים עקיצות שלא תמיד עוברות לגמרי. והחיים מגרדים לנו אותן ככה טוב-טוב, עד שאדום ושורף.
כמו שאר הקוראים והקוראות הקבועים שלך, נראה לי שגם אני למדתי להכיר אותך קצת.
ויש לי הרגשה שמתוך כל הקושי הזה עכשיו, את תיכף תיזכרי שבעצם את בעצמך מפעל ליצור מאסיבי של אלוורה טבעית, סוג א'.
כזאת שמשככת עקיצות בדידות, מרגיעה. מרפאת.
חיבוק חם-חם
מציאות חדשה פרידה
תודה , יקרות!
היום צמודה למחשב, בודקת באדיקות כל תגובה.. והן קולעות לי ישר ללב.
הנה ירד הערב על יום שבו ראיתי בעיקר סדרות במחשב, עם הפסקות לסרטים הפרטיים שלי.
לפני שעה קפצה אליי חברה-שכנה עם התינוקת.
התינוקת כבר זוחלת ומתהפכת. אחר כך האכלנו אותה באבוקדו. אחר כך היא קילחה אותה, ואני הסתכלתי. הכל סיקרן אותי.
יש אנשים שמתלוננים שמאז שהחברים שלהם הביאו ילד לעולם כבר אין על מה לדבר איתם.
אבל אותי בתקופה זו כל ההתעסקות הזו מאד מעניינת. אני לא עושה את זה בכוונה, זה לא מתוך חשיבה על העניין. פשוט אני רואה שבא לי להשאר שם ולראות איך רוחצים איך מאכילים, ואני שומעת בסקרנות רבה על לידות של חברות, ממש עם פה פעור. כאילו מדברים איתי על משהו מאד רלוונטי לעצמי עכשיו, ובשפה שלי. זה מרגיש כמו חומר הלימוד שלי עכשיו.
ואני לא יודעת למה. אני מפנה מקום אל המיסתורין. אני לא רוצה להתערב לאלוהים בדרכיו. אני רוצה כן לחזק את האמונה. שלא במיקרה אני לומדת את כל מה שאני לומדת מהן עכשיו.
ומה לזה ולזירת הדייטים, זירת הרווקות, ציפייה נואשת לטלפון, וניחושים והגרלות האם מעוניין או לא מעוניין. מה לזה ולדירת רווקות קטנה. מה לזה ולתחושה הנואשת מאיפה יבוא איפה אכיר אולי אצא יותר אולי באינטרנט, מה צבע העיניים את יכולה לשלוח תמונה.. וכו' וכו' וכו'. גדלתי. אני ילדה גדולה עכשיו. ואני לא חיה בספרה הזאת יותר.
מקווה שהחיים יישרו קו עם התחושה הפנימית הזו.
סליחה על עודף התלונות היום. פשוט מין יום כזה.
היום צמודה למחשב, בודקת באדיקות כל תגובה.. והן קולעות לי ישר ללב.
הנה ירד הערב על יום שבו ראיתי בעיקר סדרות במחשב, עם הפסקות לסרטים הפרטיים שלי.
לפני שעה קפצה אליי חברה-שכנה עם התינוקת.
התינוקת כבר זוחלת ומתהפכת. אחר כך האכלנו אותה באבוקדו. אחר כך היא קילחה אותה, ואני הסתכלתי. הכל סיקרן אותי.
יש אנשים שמתלוננים שמאז שהחברים שלהם הביאו ילד לעולם כבר אין על מה לדבר איתם.
אבל אותי בתקופה זו כל ההתעסקות הזו מאד מעניינת. אני לא עושה את זה בכוונה, זה לא מתוך חשיבה על העניין. פשוט אני רואה שבא לי להשאר שם ולראות איך רוחצים איך מאכילים, ואני שומעת בסקרנות רבה על לידות של חברות, ממש עם פה פעור. כאילו מדברים איתי על משהו מאד רלוונטי לעצמי עכשיו, ובשפה שלי. זה מרגיש כמו חומר הלימוד שלי עכשיו.
ואני לא יודעת למה. אני מפנה מקום אל המיסתורין. אני לא רוצה להתערב לאלוהים בדרכיו. אני רוצה כן לחזק את האמונה. שלא במיקרה אני לומדת את כל מה שאני לומדת מהן עכשיו.
ומה לזה ולזירת הדייטים, זירת הרווקות, ציפייה נואשת לטלפון, וניחושים והגרלות האם מעוניין או לא מעוניין. מה לזה ולדירת רווקות קטנה. מה לזה ולתחושה הנואשת מאיפה יבוא איפה אכיר אולי אצא יותר אולי באינטרנט, מה צבע העיניים את יכולה לשלוח תמונה.. וכו' וכו' וכו'. גדלתי. אני ילדה גדולה עכשיו. ואני לא חיה בספרה הזאת יותר.
מקווה שהחיים יישרו קו עם התחושה הפנימית הזו.
סליחה על עודף התלונות היום. פשוט מין יום כזה.
מציאות חדשה פרידה
קוראת אותך בשקט כבר הרבה זמן,
מאוד מזדהה
מאוד מזדהה
מציאות חדשה פרידה
מצחיק, אהובי עזב אותי לפני חודש וחצי בצורה הכי קשה מכוערת שיש והיום כל כך התגעגעתי אליו, שבקושי נשמתי וביקשתי עזרה, רק עזרה מאלוהים. והגעתי לדף הזה, אין לי אפילו מושג איך הגעתי לפה.. ואני קוראת את כל הכאב הזה, לא ייאמן עד כמה הכאב משותף..מדהים שאנו הולכים ברחוב, בקושי מישרים מבט אחד לעיני השני ופה במקום הזה, פותחים את סגור ליבנו ואת הגיגי ליבנו הכמוסים..תודה לכן..זה מחזק.
מציאות חדשה פרידה
מוזר, היום שלח לי מייל. הבחור האחרון.
כתב שאני חסרה לו, אני לא באמת מבינה מה הוא כתב, מה ביקש לאמר לי.
אני רק רואה את הלב שלי רץ במדרון תלול מאד מאד. נרגש לשמוע ממנו, ורוצה אותו, רוצה אותו, רוצה אותו.
היום בעבודה קיבלתי שיקוף מאד חזק. ראיתי בעיה מסויימת שקשורה למוטיבציה לקבוע ישיבות משותפות. קיבלתי תגובות מהצוות שלי שלא באמת פתוחות למצוא זמן מתאים, או ליתר דיוק, מפחדות לתת עוד ועוד, מרוב פחד להיבלע.
ואחר כך אלו הממונים עליי התערבו בשיחה. וראיתי, דרך העיניים שלהם פתאום, שהצוות שלי משקף אותי! היכן שהפחדים שלי תמונים, שם אני מקבלת פידבק דומה מהסביבה, שם ניתנת לגיטימציה להם לבטא פחדים דומים או יותר נכון, לפעול מתוכם.
פה קיבלתי שיקוף. אבל בשאר החיים אני אני אולי מתהלכת וחושבת למה אני מקבלת תגובה כזו וכזו, ואני בכלל אולי לא יודעת שזה לא רק מה שאני שומעת. אולי זה גם מה שאני משמיעה!! אולי גם אני כזו.
אולי אני מקבלת תגובה פחדנית ולא מתמסרת מגבר, והוא לא הראשון, אולי כי אני פחדנית ולא מתמסרת! והיכן אני כזו? בעדר הספקות שעולים כל פעם כשאני נמצאת עם מישהו. עוד לא הייתה פעם אחת שהבפנים שלי אישר לי להיות עם מישהו. תמיד זה היה למרות איזשהו קול. אז אם אני חצויה, למה שהם לא יהיו?
ואחר כך אני כועסת.
ולמה פתאום אני רוצה אותו רוצה אותו רוצה אותו?!
כתב שאני חסרה לו, אני לא באמת מבינה מה הוא כתב, מה ביקש לאמר לי.
אני רק רואה את הלב שלי רץ במדרון תלול מאד מאד. נרגש לשמוע ממנו, ורוצה אותו, רוצה אותו, רוצה אותו.
היום בעבודה קיבלתי שיקוף מאד חזק. ראיתי בעיה מסויימת שקשורה למוטיבציה לקבוע ישיבות משותפות. קיבלתי תגובות מהצוות שלי שלא באמת פתוחות למצוא זמן מתאים, או ליתר דיוק, מפחדות לתת עוד ועוד, מרוב פחד להיבלע.
ואחר כך אלו הממונים עליי התערבו בשיחה. וראיתי, דרך העיניים שלהם פתאום, שהצוות שלי משקף אותי! היכן שהפחדים שלי תמונים, שם אני מקבלת פידבק דומה מהסביבה, שם ניתנת לגיטימציה להם לבטא פחדים דומים או יותר נכון, לפעול מתוכם.
פה קיבלתי שיקוף. אבל בשאר החיים אני אני אולי מתהלכת וחושבת למה אני מקבלת תגובה כזו וכזו, ואני בכלל אולי לא יודעת שזה לא רק מה שאני שומעת. אולי זה גם מה שאני משמיעה!! אולי גם אני כזו.
אולי אני מקבלת תגובה פחדנית ולא מתמסרת מגבר, והוא לא הראשון, אולי כי אני פחדנית ולא מתמסרת! והיכן אני כזו? בעדר הספקות שעולים כל פעם כשאני נמצאת עם מישהו. עוד לא הייתה פעם אחת שהבפנים שלי אישר לי להיות עם מישהו. תמיד זה היה למרות איזשהו קול. אז אם אני חצויה, למה שהם לא יהיו?
ואחר כך אני כועסת.
ולמה פתאום אני רוצה אותו רוצה אותו רוצה אותו?!
מציאות חדשה פרידה
והיום כל כך התגעגעתי אליו, שבקושי נשמתי
מיי, כפי שאת מבינה, אני מכירה את זה היטב. הדף הזה מורכב מהרבה רגעים כאלה.
לא ייאמן עד כמה הכאב משותף
והתובנה הזו מקלה, בתוך כל חוסר האונים.
לפחות אנחנו לא ממש לבד, ולא המצאנו את זה. זה הופך את זה לאנושי ואפשרי, ואז אולי אפשר קצת יותר לנשום.
שולחת לך חיבוק חזק.
מיי, כפי שאת מבינה, אני מכירה את זה היטב. הדף הזה מורכב מהרבה רגעים כאלה.
לא ייאמן עד כמה הכאב משותף
והתובנה הזו מקלה, בתוך כל חוסר האונים.
לפחות אנחנו לא ממש לבד, ולא המצאנו את זה. זה הופך את זה לאנושי ואפשרי, ואז אולי אפשר קצת יותר לנשום.
שולחת לך חיבוק חזק.
מציאות חדשה פרידה
בשאר החיים אני אני אולי מתהלכת וחושבת למה אני מקבלת תגובה כזו וכזו, ואני בכלל אולי לא יודעת שזה לא רק מה שאני שומעת. אולי זה גם מה שאני משמיעה!!
עינת, בחיי שאני חותמת על המשפט הזה בשתי ידיים ורגליים גם.
איזה יופי זה שפתאום באים לנו הבזקים מבהיקים של תובנות כאלה.
איזה יופי שאת מסוגלת ככה באמצע היום לצאת מתוך עצמך ולהשקיף ולראות את התמונה מלמעלה.
ולהתחבר ככה לצוות שלך.
ולגלות את עצמך מתוך עצמך. זה באמת מדהים.
פעם אמרה לי חברה שכשרבים או כשיוזמים פרידה, הכי קל זה להפיל את הכל על עצמך, נוסח "זה לא אתה זו אני". הרבה יותר קשה לכעוס על אדם אהוב. החברה שאני חיים בה לפעמים מעודדת יותר ביטויים של הלקאה עצמית מאשר ביטויי כעס (במיוחד אצל נשים).
הקשבתי לה וחשבתי לעצמי שנכון, קשה מאוד לשתף אדם אחר ברגשות "שליליים" שיש לנו לגביו.
אבל אני חושבת שהכרה אמיתית במחשבות שלנו על עצמנו ולקיחת אחריות מלאה עליהם - זו משימה קשה בהרבה. כי קל נורא להאשים אחרים.
להבין שהתנהגות שאני לא אוהבת אצל אחרים עשויה להיות שיקוף של ההתנהגות שלי עצמי... להיות עם המחשבה הזו, להרהר ולהפוך בה מבלי להיתנער ממנה בשאט נפש, בעיני זו גדולה.
ואולי גם הדרך להבנה, לשינוי ולשיחרור.
תודה, עינת.
ולמה פתאום אני רוצה אותו רוצה אותו רוצה אותו?!
מממ... אולי, כמו שעירית אמרה, זה עוד משהו שמשתחרר לו בדרך לניקיון?
חיבוק לדרך.
עינת, בחיי שאני חותמת על המשפט הזה בשתי ידיים ורגליים גם.
איזה יופי זה שפתאום באים לנו הבזקים מבהיקים של תובנות כאלה.
איזה יופי שאת מסוגלת ככה באמצע היום לצאת מתוך עצמך ולהשקיף ולראות את התמונה מלמעלה.
ולהתחבר ככה לצוות שלך.
ולגלות את עצמך מתוך עצמך. זה באמת מדהים.
פעם אמרה לי חברה שכשרבים או כשיוזמים פרידה, הכי קל זה להפיל את הכל על עצמך, נוסח "זה לא אתה זו אני". הרבה יותר קשה לכעוס על אדם אהוב. החברה שאני חיים בה לפעמים מעודדת יותר ביטויים של הלקאה עצמית מאשר ביטויי כעס (במיוחד אצל נשים).
הקשבתי לה וחשבתי לעצמי שנכון, קשה מאוד לשתף אדם אחר ברגשות "שליליים" שיש לנו לגביו.
אבל אני חושבת שהכרה אמיתית במחשבות שלנו על עצמנו ולקיחת אחריות מלאה עליהם - זו משימה קשה בהרבה. כי קל נורא להאשים אחרים.
להבין שהתנהגות שאני לא אוהבת אצל אחרים עשויה להיות שיקוף של ההתנהגות שלי עצמי... להיות עם המחשבה הזו, להרהר ולהפוך בה מבלי להיתנער ממנה בשאט נפש, בעיני זו גדולה.
ואולי גם הדרך להבנה, לשינוי ולשיחרור.
תודה, עינת.
ולמה פתאום אני רוצה אותו רוצה אותו רוצה אותו?!
מממ... אולי, כמו שעירית אמרה, זה עוד משהו שמשתחרר לו בדרך לניקיון?
חיבוק לדרך.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
הי עינת,
מה שלומך כעת?
<שוב נעדרתי מכאן לאיזו תקופה>
מה שלומך כעת?
<שוב נעדרתי מכאן לאיזו תקופה>
מציאות חדשה פרידה
הי עירית,
גם אני נעדרתי..
שלומי משתנה.
משהו דרוך לקראת יום ההולדת - בשבוע הבא..
מחפשת בתוכי את העוגנים. לפעמים גם מוצאת. מחפשת יותר אהבה לעצמי. לפעמים מוצאת פחות ולפעמים יותר. מתעסקת רבות בשאלה מאיפה יבוא הקשר הבא. הרי על פניו, חיצונית, אין מאיפה. אבל גם מרפה מזה ומנסה למלא את עצמי במשמעות. נזכרת איפה הייתי לפני שנה, ביום ההולדת שלי.. ואיך כבר בימים מקבילים לעכשיו, לפני שנה, משהו בקשר שלי עם האקס שלי התחיל להתעוות, התחיל להתעקם, התחיל להיכנע לכובד המשקל של הסוף.
מנסה להאמין שמגיעה לי אהבה וחברות כמו שאני מדמיינת ומבקשת. ולא שאריות, כמו שאומרת מייסי גריי "פירורי אהבה".סאגת הבחור האחרון הותירה אותי מרוששת למדי, כשהוא אמר שתוך כדי שנפגשנו לאחרונה, בתקופת צינון בה לא היינו בקשר רציף שבועיים - הוא יצא עם שתי נשים.. הדבר רושש אותי מכבודי העצמי כל כך, שמיד הסכמתי להיפרד מזה. אבל כפי שאני כותבת כאן כבר חודשיים ההפרדות הזו כל פעם מתרחשת ואני מוזילה שוב ושוב את ערכי, רק כדי לקבל חיבוק. או קצת יותר מזה. מקווה שהחורף לא יכניע אותי בנקודה הזו. כרגע מרגישה חזקה, אבל נראה..
מוצאת, למזלי, את טובתי גם בדברים אחרים. מתמלאת שוב ממפגשים עם חברים, מספרים של רוח, מהיזכרות, מהלימודים. מהדברים היותר קטנים מריגוש מאיזה גבר.
גם אני נעדרתי..
שלומי משתנה.
משהו דרוך לקראת יום ההולדת - בשבוע הבא..
מחפשת בתוכי את העוגנים. לפעמים גם מוצאת. מחפשת יותר אהבה לעצמי. לפעמים מוצאת פחות ולפעמים יותר. מתעסקת רבות בשאלה מאיפה יבוא הקשר הבא. הרי על פניו, חיצונית, אין מאיפה. אבל גם מרפה מזה ומנסה למלא את עצמי במשמעות. נזכרת איפה הייתי לפני שנה, ביום ההולדת שלי.. ואיך כבר בימים מקבילים לעכשיו, לפני שנה, משהו בקשר שלי עם האקס שלי התחיל להתעוות, התחיל להתעקם, התחיל להיכנע לכובד המשקל של הסוף.
מנסה להאמין שמגיעה לי אהבה וחברות כמו שאני מדמיינת ומבקשת. ולא שאריות, כמו שאומרת מייסי גריי "פירורי אהבה".סאגת הבחור האחרון הותירה אותי מרוששת למדי, כשהוא אמר שתוך כדי שנפגשנו לאחרונה, בתקופת צינון בה לא היינו בקשר רציף שבועיים - הוא יצא עם שתי נשים.. הדבר רושש אותי מכבודי העצמי כל כך, שמיד הסכמתי להיפרד מזה. אבל כפי שאני כותבת כאן כבר חודשיים ההפרדות הזו כל פעם מתרחשת ואני מוזילה שוב ושוב את ערכי, רק כדי לקבל חיבוק. או קצת יותר מזה. מקווה שהחורף לא יכניע אותי בנקודה הזו. כרגע מרגישה חזקה, אבל נראה..
מוצאת, למזלי, את טובתי גם בדברים אחרים. מתמלאת שוב ממפגשים עם חברים, מספרים של רוח, מהיזכרות, מהלימודים. מהדברים היותר קטנים מריגוש מאיזה גבר.
מציאות חדשה פרידה
_ויש לי הרגשה שמתוך כל הקושי הזה עכשיו, את תיכף תיזכרי שבעצם את בעצמך מפעל ליצור מאסיבי של אלוורה טבעית, סוג א'.
כזאת שמשככת עקיצות בדידות, מרגיעה. מרפאת.
חיבוק חם-חם :)_
עדולי, איזו מתוקה את שכתבת את זה..
כזאת שמשככת עקיצות בדידות, מרגיעה. מרפאת.
חיבוק חם-חם :)_
עדולי, איזו מתוקה את שכתבת את זה..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
הי עינת,
הפוקוס על חיזוק המהות הפנימית שלך, חיזוק עמוד השדרה שלך, הוא נפלא.
את הרי רוצה לבוא אל מערכת היחסים הבאה כאשר העוגן שלך הוא בתוכך, ולא כאשר את מחפשת גבר שיהווה לך עוגן חיצוני, כזה שיציל אותך מאי השלמות שלך עם עצמך.
וכמו שאת מתארת, הפוקוס שלך על זה ואת בדרך לשם.
הדבר השני שעולה לי מתוך מה שכתבת, כאשר את בדרכך אל מערכת היחסים הבאה שלך,
הוא להציע לבחון את "מצב הלב".
כלומר, לבחון ולשאול את עצמך בפשטות ובכנות –
.
זה המצב הכי(!) טבעי והגיוני שאת יכולה להיות נתונה בו כרגע, לאחר סיום הקשר עם הבחור האחרון,
וזה אך ורק סימן עבורנו שמנגנוני ההגנה הרגשיים שלך עלו לחזית הבמה, ושיש לתת עליהם את הדעת –
כלומר זה יהווה סימן לכך שבנוסף ובמקביל לחיזוק העוגן הפנימי, נדרש וכדאי גם לייצר הסכמה מחודשת לפתיחת הלב.
אם אכן כך, מה שאני מציעה לך זה לפגוש את השאלות הללו כמה פעמים, בהפרש של יום או של כמה שעות, בין פעם אחת לשנייה.
כזכור, למפגש עם שאלות מהסוג הזה יש פוטנציאל מאוד גדול לבנות הסכמה ולמוסס הגנות ומחסומים בהדרגה ובעדינות ובקצב שנכון לך.
זכרי:
תני לתשובות לעלות באופן ספונטני, ללא המסננות של הראש,
כל תשובה שתעלה (כן/לא) היא לגיטימית – קבלי אותה בפשטות ואל תשפטי אותה.
מה שחשוב כאן זה עצם המפגש שלך עם השאלות ולא התשובות ברגע מסויים. עצם המפגש שלך עם האנרגיה של השאלות.
וכמובן, כרגיל, תבדקי עד כמה כל זה רלוונטי לך כעת.
<מתי בדיוק יוצא היומולדת?>
הפוקוס על חיזוק המהות הפנימית שלך, חיזוק עמוד השדרה שלך, הוא נפלא.
את הרי רוצה לבוא אל מערכת היחסים הבאה כאשר העוגן שלך הוא בתוכך, ולא כאשר את מחפשת גבר שיהווה לך עוגן חיצוני, כזה שיציל אותך מאי השלמות שלך עם עצמך.
וכמו שאת מתארת, הפוקוס שלך על זה ואת בדרך לשם.
הדבר השני שעולה לי מתוך מה שכתבת, כאשר את בדרכך אל מערכת היחסים הבאה שלך,
הוא להציע לבחון את "מצב הלב".
כלומר, לבחון ולשאול את עצמך בפשטות ובכנות –
- עד כמה הלב שלך פתוח וזמין כרגע לאהבה?
- האם את מסכימה לפתוח את לבך שוב, מחדש, לרווחה, ממש מ-חדש?
- האם את מסכימה לאפשר לגבר להיכנס שוב אל ליבך, ללא פחד?
- האם את מסכימה לחוות שוב את הטלטלות הרגשיות ואת חוסר היציבות שקשרים בתחילת דרכם מייצרים? (מייצרים באופן מאוד טבעי, גם כאשר הם חיוביים, עבור כל אדם שנושא בתוכו מטען של אחיזה רגשית ופחד נטישה).
- האם את מסכימה לאהוב שוב גבר בלב פתוח לרווחה?
- האם את מסכימה לאפשר שוב לגבר לאהוב אותך?
.זה המצב הכי(!) טבעי והגיוני שאת יכולה להיות נתונה בו כרגע, לאחר סיום הקשר עם הבחור האחרון,
וזה אך ורק סימן עבורנו שמנגנוני ההגנה הרגשיים שלך עלו לחזית הבמה, ושיש לתת עליהם את הדעת –
כלומר זה יהווה סימן לכך שבנוסף ובמקביל לחיזוק העוגן הפנימי, נדרש וכדאי גם לייצר הסכמה מחודשת לפתיחת הלב.
אם אכן כך, מה שאני מציעה לך זה לפגוש את השאלות הללו כמה פעמים, בהפרש של יום או של כמה שעות, בין פעם אחת לשנייה.
כזכור, למפגש עם שאלות מהסוג הזה יש פוטנציאל מאוד גדול לבנות הסכמה ולמוסס הגנות ומחסומים בהדרגה ובעדינות ובקצב שנכון לך.
זכרי:
תני לתשובות לעלות באופן ספונטני, ללא המסננות של הראש,
כל תשובה שתעלה (כן/לא) היא לגיטימית – קבלי אותה בפשטות ואל תשפטי אותה.
מה שחשוב כאן זה עצם המפגש שלך עם השאלות ולא התשובות ברגע מסויים. עצם המפגש שלך עם האנרגיה של השאלות.
וכמובן, כרגיל, תבדקי עד כמה כל זה רלוונטי לך כעת.
<מתי בדיוק יוצא היומולדת?
>מציאות חדשה פרידה
עירית, כמה את קולעת בול!
השאלות האלה.. אפילו קשה לי לקרוא אותן!
אני מרגישה שאפילו כדי לקרוא אותן נדרשת פתיחות מסויימת של הלב. ואני כן קראתי. אבל התשובות כרגע נהירות לי
האם את מסכימה לחוות שוב את הטלטלות הרגשיות ואת חוסר היציבות שקשרים בתחילת דרכם מייצרים? (מייצרים באופן מאוד טבעי, גם כאשר הם חיוביים, עבור כל אדם שנושא בתוכו מטען של אחיזה רגשית ופחד נטישה
זה כל כך לעניין השאלה הזאת. עם הבחור האחרון שעכשיו הייתי איתו נדהמתי לגלות כמה עוצמות מתגלות שוב לנגד עיניי. עוצמות של פחד, שינאה עצמית, ועוד. דברים שכבר ריככתי בקשר הקודם, שלמדתי איך לחיות איתם וגם צברתי ביטחון אל מולם - פתאום צצו במלוא העוצמה. בפעם האחת שזה צץ חזק - נבהלתי מאד, ויום למחרת בעצם פסלנו את ההקשר הרומנטי של הקשר והפסקנו לנסות לקחת את זה לכיוון כזה. אומנם ההחלטה באותו יום באה ממנו (אחר כך עוד המשכנו להיפגש אך ללא הניסיון להיות זוג) - אבל יש לי הרגשה שההחלטה איכשהו ענתה גם על הצורך שלי, ועל הפחד שלי. לא האמנתי שיש בי עדיין את כל המיטען הזה, והבנתי שאני צריכה להיות עם מישהו שיוכל להחזיק. להחזיק מעמד כשאני נחפשת בפניו בפגיעות העצומה הזו. ויוחד עם זה להבין ולראות אותי. כי א',(לצורך העניין), הבחור הזה, הוא לא נבהל, אבל לדעתי זה בגלל שהוא פשוט פיספס אותי שם, הוא לא ראה איפה אני נמצאת ועם מה אני מתמודדת. וטוב שכך. אני רוצה שייראה זאת רק מי שבאמת יכול להתמודד, ולאהוב אותי ככה.
אבל תמיד, תמיד הפחיד אותי להיכנס לקשר בגלל התהומות האלה בתוכי. בגלל הפחד שאם יעזבו אותי אני אמות או משהו כזה. אני יודעת שעכשיו זה רגע. רגע שעליי להיות מוכנה לעבור דרכו. אבל אולי זה לא כך?אולי זה לא רגע אלא הרבה הרבה רגעים? אולי זאת האוירה שאני עדיין חיה אותה? אולי אינני בריאה מספיק עדיין בהקשר הזה?
כשהכרתי את האקס שלי עבדתי בעבודה שמאד לא הייתה עם הרגליים על הקרקע (תרתי משמע.. הייתי באוויר) , הייתי באינטנסיביות גדולה, והרבה ימים לא הייתי בבית. ומתוך הטישטוש הזה איפשרתי לגבר להיכנס לחיי. אני זוכרת שכשעזבתי את העבודה הזו, והיינו כבר מעל חצי שנה ביחד - אז, רק אז, התמודדתי עם השדים שלי בתוך הקשר באמת, והצבתי אותם מולו. פתאום כל חרדות הנטישה שלי, הקינאה, וחוסר האונים עלו. לא הייתה העבודה הזו שתיקח אותי, שתשכיח ממני, שתטשטש את החיבור שלי לכאן ועכשיו.. שתוציא אותי מההקשר ואחרי זה תחזיר אותי, ולא אדע מה קרה באמצע..
וכעת אני לא בבריחה מעצמי. אני כאן. והכובד רב. ואני תוהה אם מתוך מקום כזה שבו אני נפגשת עם השדים והפחדים שלי, ואני ערה וצלולה.. האם כאן יכול להתרחש מפגש? מפגש בעיניים פקוחות? איך אפשר לבחור בי, עם הפחד הזה? איך אני יכולה להסכים לחוות שוב את אותן עוצמות, הכאב לאבד, הפחד להיפגע, והמבוכה הגדולה מפני האדם השני על זה שיש לי את כל אלה?! איך מזה ייצא קשר בריא?
השאלות האלה.. אפילו קשה לי לקרוא אותן!
אני מרגישה שאפילו כדי לקרוא אותן נדרשת פתיחות מסויימת של הלב. ואני כן קראתי. אבל התשובות כרגע נהירות לי
האם את מסכימה לחוות שוב את הטלטלות הרגשיות ואת חוסר היציבות שקשרים בתחילת דרכם מייצרים? (מייצרים באופן מאוד טבעי, גם כאשר הם חיוביים, עבור כל אדם שנושא בתוכו מטען של אחיזה רגשית ופחד נטישה
זה כל כך לעניין השאלה הזאת. עם הבחור האחרון שעכשיו הייתי איתו נדהמתי לגלות כמה עוצמות מתגלות שוב לנגד עיניי. עוצמות של פחד, שינאה עצמית, ועוד. דברים שכבר ריככתי בקשר הקודם, שלמדתי איך לחיות איתם וגם צברתי ביטחון אל מולם - פתאום צצו במלוא העוצמה. בפעם האחת שזה צץ חזק - נבהלתי מאד, ויום למחרת בעצם פסלנו את ההקשר הרומנטי של הקשר והפסקנו לנסות לקחת את זה לכיוון כזה. אומנם ההחלטה באותו יום באה ממנו (אחר כך עוד המשכנו להיפגש אך ללא הניסיון להיות זוג) - אבל יש לי הרגשה שההחלטה איכשהו ענתה גם על הצורך שלי, ועל הפחד שלי. לא האמנתי שיש בי עדיין את כל המיטען הזה, והבנתי שאני צריכה להיות עם מישהו שיוכל להחזיק. להחזיק מעמד כשאני נחפשת בפניו בפגיעות העצומה הזו. ויוחד עם זה להבין ולראות אותי. כי א',(לצורך העניין), הבחור הזה, הוא לא נבהל, אבל לדעתי זה בגלל שהוא פשוט פיספס אותי שם, הוא לא ראה איפה אני נמצאת ועם מה אני מתמודדת. וטוב שכך. אני רוצה שייראה זאת רק מי שבאמת יכול להתמודד, ולאהוב אותי ככה.
אבל תמיד, תמיד הפחיד אותי להיכנס לקשר בגלל התהומות האלה בתוכי. בגלל הפחד שאם יעזבו אותי אני אמות או משהו כזה. אני יודעת שעכשיו זה רגע. רגע שעליי להיות מוכנה לעבור דרכו. אבל אולי זה לא כך?אולי זה לא רגע אלא הרבה הרבה רגעים? אולי זאת האוירה שאני עדיין חיה אותה? אולי אינני בריאה מספיק עדיין בהקשר הזה?
כשהכרתי את האקס שלי עבדתי בעבודה שמאד לא הייתה עם הרגליים על הקרקע (תרתי משמע.. הייתי באוויר) , הייתי באינטנסיביות גדולה, והרבה ימים לא הייתי בבית. ומתוך הטישטוש הזה איפשרתי לגבר להיכנס לחיי. אני זוכרת שכשעזבתי את העבודה הזו, והיינו כבר מעל חצי שנה ביחד - אז, רק אז, התמודדתי עם השדים שלי בתוך הקשר באמת, והצבתי אותם מולו. פתאום כל חרדות הנטישה שלי, הקינאה, וחוסר האונים עלו. לא הייתה העבודה הזו שתיקח אותי, שתשכיח ממני, שתטשטש את החיבור שלי לכאן ועכשיו.. שתוציא אותי מההקשר ואחרי זה תחזיר אותי, ולא אדע מה קרה באמצע..
וכעת אני לא בבריחה מעצמי. אני כאן. והכובד רב. ואני תוהה אם מתוך מקום כזה שבו אני נפגשת עם השדים והפחדים שלי, ואני ערה וצלולה.. האם כאן יכול להתרחש מפגש? מפגש בעיניים פקוחות? איך אפשר לבחור בי, עם הפחד הזה? איך אני יכולה להסכים לחוות שוב את אותן עוצמות, הכאב לאבד, הפחד להיפגע, והמבוכה הגדולה מפני האדם השני על זה שיש לי את כל אלה?! איך מזה ייצא קשר בריא?
מציאות חדשה פרידה
יום ההולדת שלי הוא ב10 לנובמבר.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
האם כאן יכול להתרחש מפגש? מפגש בעיניים פקוחות? איך אפשר לבחור בי, עם הפחד הזה? איך אני יכולה להסכים לחוות שוב את אותן עוצמות, הכאב לאבד, הפחד להיפגע, והמבוכה הגדולה מפני האדם השני על זה שיש לי את כל אלה?! איך מזה ייצא קשר בריא?
בהחלט יכול לצאת כאן קשר בריא. בהחלט!
מה שנדרש ממך לשם כך, זה לצלוח את החוויה של תחילת קשר. להסכים לחוות את החוויה.
להסכים לעבור בתוך הטלטלות ואי היציבות הרגשית שקשר, כל קשר, באמת כל קשר עם גבר, ייקח אותך אליה כרגע.
לבחור לעבור שם.
ולמה בעצם כל קשר עם כל גבר ייקח אותך לשם?
משום שמערכת יחסים רומנטית נוגעת ומציפה בך מיד את הפרמטרים הרגשיים הרגישים שלך.
אם זה גבר שלא סגור על עצמו ומשום כך אינו מסוגל לספק חוויה של יציבות וביטחון – ההצפה תהיה קשה מנשוא. ואם זה גבר שכן מסוגל לספק תחושת ביטחון – ההצפה תהיה מינורית יותר. אבל קחי בחשבון שהצפה תהיה. בכל מקרה. כי כך את בנויה.
וזה טבעי וזה הגיוני וזה בסדר גמור.
חשוב עבורך להבין שתכנים כאלה שיעלו - אך טבעי שיעלו, ולהבין שזה המערך הרגשי שלך. וזה בסדר.
לאהוב את עצמך, שחלק מזה אומר - לאהוב גם את המערך הרגשי שלך, על כל עושרו, מורכבותו, ואיכויותיו.
לקבל אותו כפי שהוא.
לקבל אותך כפי שאת.
כמובן שיהיה נכון, בהמשך, לכוון את עצמך לעבור בתוך ההתנסות הזאת עם כמה שפחות הזדהות.
כשיגיע הרגע - לא להזדהות עם מה שיעלה מתוכו, מתוכך (זוכרת את ההקשר של ניקוי ושחרור?). לצפות שיעלה. לא להיבהל כשיעלה.
עינת יקרה, האם את מסכימה לקבל ולראות שזהו המערך הרגשי שלך? שיחד איתו ושבאמצעותו את תחווי אהבה לגבר?
אין צורך להכחיד אותו, את המערך הרגשי שלך, יש צורך להסכים לצלוח יחד איתו את ההתנסות.
איך אפשר לבחור בי, עם הפחד הזה?
בהחלט אפשר.
הראשונה שצריכה לבחור בך עם הפחד הזה זו את.
להסכים לקבל אותך עם הפחד הזה, לבחור את עצמך עם הפחד,
יחד עם כל המערך הרגשי שלך הייחודי והעדין שלך,
ויחד עם כל המכלול הנהדר שאת.
התחילי עם חמלה.
הפני חמלה כלפי עצמך. בקשי מעצמך להבין, בצורה עמוקה, שכך מתנהג כל אדם שנושא בתוכו פחד נטישה ברמה כזו או אחרת. את בן אדם. את אנושית. וכמו לכל אדם יש לך את המטען הרגשי הספציפי שלך.
ברגע שאת תסכימי לבחור בך, את פותחת את הפתח לכל גבר באשר הוא, לכל גבר שתבחרי לאהוב - לבחור בך.
בדקי מה עולה לך מול הדברים הללו. אם משהו דורש חידוד והבהרה – אמרי לי ונעמיק לתוכו.
.
.
במקביל, ההצעה שלי אלייך היא לעבוד באופן מסודר עם השאלות שכתבתי אתמול,
ולנסות ולפגוש אותן מדי פעם. ואם את מצליחה – אז ממש מדי יום.
לאורך זמן, עצם המפגש עימן יהיה עבורך טרנספורמטיבי. עצם המפגש עם השאלות. לא התשובה. שאילת השאלה.
יש בכוח המפגש הזה לבנות הסכמה אמיתית ובשלה מבפנים. לבנות תשתית לבחירה הזאת.
נסי,
ואנא סמכי על עצמך.
[מציעה להוסיף לרשימה את שתי השאלות הללו:
בהחלט יכול לצאת כאן קשר בריא. בהחלט!
מה שנדרש ממך לשם כך, זה לצלוח את החוויה של תחילת קשר. להסכים לחוות את החוויה.
להסכים לעבור בתוך הטלטלות ואי היציבות הרגשית שקשר, כל קשר, באמת כל קשר עם גבר, ייקח אותך אליה כרגע.
לבחור לעבור שם.
ולמה בעצם כל קשר עם כל גבר ייקח אותך לשם?
משום שמערכת יחסים רומנטית נוגעת ומציפה בך מיד את הפרמטרים הרגשיים הרגישים שלך.
אם זה גבר שלא סגור על עצמו ומשום כך אינו מסוגל לספק חוויה של יציבות וביטחון – ההצפה תהיה קשה מנשוא. ואם זה גבר שכן מסוגל לספק תחושת ביטחון – ההצפה תהיה מינורית יותר. אבל קחי בחשבון שהצפה תהיה. בכל מקרה. כי כך את בנויה.
וזה טבעי וזה הגיוני וזה בסדר גמור.
חשוב עבורך להבין שתכנים כאלה שיעלו - אך טבעי שיעלו, ולהבין שזה המערך הרגשי שלך. וזה בסדר.
לאהוב את עצמך, שחלק מזה אומר - לאהוב גם את המערך הרגשי שלך, על כל עושרו, מורכבותו, ואיכויותיו.
לקבל אותו כפי שהוא.
לקבל אותך כפי שאת.
כמובן שיהיה נכון, בהמשך, לכוון את עצמך לעבור בתוך ההתנסות הזאת עם כמה שפחות הזדהות.
כשיגיע הרגע - לא להזדהות עם מה שיעלה מתוכו, מתוכך (זוכרת את ההקשר של ניקוי ושחרור?). לצפות שיעלה. לא להיבהל כשיעלה.
עינת יקרה, האם את מסכימה לקבל ולראות שזהו המערך הרגשי שלך? שיחד איתו ושבאמצעותו את תחווי אהבה לגבר?
אין צורך להכחיד אותו, את המערך הרגשי שלך, יש צורך להסכים לצלוח יחד איתו את ההתנסות.
איך אפשר לבחור בי, עם הפחד הזה?
בהחלט אפשר.
הראשונה שצריכה לבחור בך עם הפחד הזה זו את.
להסכים לקבל אותך עם הפחד הזה, לבחור את עצמך עם הפחד,
יחד עם כל המערך הרגשי שלך הייחודי והעדין שלך,
ויחד עם כל המכלול הנהדר שאת.
התחילי עם חמלה.
הפני חמלה כלפי עצמך. בקשי מעצמך להבין, בצורה עמוקה, שכך מתנהג כל אדם שנושא בתוכו פחד נטישה ברמה כזו או אחרת. את בן אדם. את אנושית. וכמו לכל אדם יש לך את המטען הרגשי הספציפי שלך.
ברגע שאת תסכימי לבחור בך, את פותחת את הפתח לכל גבר באשר הוא, לכל גבר שתבחרי לאהוב - לבחור בך.
בדקי מה עולה לך מול הדברים הללו. אם משהו דורש חידוד והבהרה – אמרי לי ונעמיק לתוכו.
.
.
במקביל, ההצעה שלי אלייך היא לעבוד באופן מסודר עם השאלות שכתבתי אתמול,
ולנסות ולפגוש אותן מדי פעם. ואם את מצליחה – אז ממש מדי יום.
לאורך זמן, עצם המפגש עימן יהיה עבורך טרנספורמטיבי. עצם המפגש עם השאלות. לא התשובה. שאילת השאלה.
יש בכוח המפגש הזה לבנות הסכמה אמיתית ובשלה מבפנים. לבנות תשתית לבחירה הזאת.
נסי,
ואנא סמכי על עצמך.
[מציעה להוסיף לרשימה את שתי השאלות הללו:
- האם את מסכימה לבחור בך כפי שאת, עם המערך הרגשי הייחודי שלך?
- האם את מסכימה, יחד עם עצמך, יד ביד, בדיוק כפי שאת כרגע, לצעוד אל תוך ההתנסות של מערכת יחסים רומנטית?]
מציאות חדשה פרידה
וואו, עירית, כמה חזקים הדברים שאת כותבת וכמה שהם מדוייקים לי עכשיו.
אתמול הספקתי להיות עם השאלות כמה פעמים עד שהלכתי לישון. והבוקר קמתי וישבתי מולן עם הקפה של הבוקר. וכשחזרתי הביתה מהעבודה, חזרתי אליהן.
שמתי לב שהיה לי יום רגיש. הייתי יותר רגישה מבדרך כלל. כאילו משהו במעטה הביטחון שלי נסדק ודברים חילחלו פנימה יותר בקלות. ויש גם הקלה גדולה. מעצם שאילת השאלות האלה אני מרגישה את האנרגיה הזוגית מחלחלת לתוכי. אני פחות מפחדת ממפגש. משהו בפנים מתחיל לנוע.
כל ההרחבה שלך בפוסט האחרון על השאלה הספציפית הזאת - מאד במקום. בעצם, כשאני מסתכלת אחורה בעיקבות השאלה הזו והתובנה שבאה לי ממנה, אני מבינה שנניח כל מה שחויתי עם הבחור האחרון, הוא לגמרי במקום, לגמרי מדוייק, ולא אומר שהבחור לא היה בשבילי וכו וכו. להיפך אני מתחילה לצפות לסוג כזה של רכבת הרים עכשיו. אני מתחילה לצפות לריגוש ולתקווה האינסופית שמתעוררת במפגש חיובי, ולפחד שמופיע כמה דקות אחרי שהמפגש הזה מסתיים (נניח כשכל אחד הולך הביתה ויש זמן לחשוב על זה). הפחד לאבד את זה, הפחד שהוא יילך (כל "הוא" שהוא), ואפילו ההלקאה העצמית. אני מתבוננת בתסריט הזה ואומרת לעצמי - "הי, זה לא צריך להיות אחרת. ככה זה בדיוק צריך להיות."
זה מהפכני!! זה לקבל את עצמי עם הדבר שהכי הכי קשה לי לקבל את עצמי איתו. אבל אם אני מכינה עצמי מראש לכך, אני לא אפחד שהנה, הנה זה אוטוטו שוב קורה, ואני לא אהיה בהכחשה שזה לא קורה, ואני לא אפסול כל אדם בגלל שהוא מעורר בי את רכבת השדים הזו!
אני פשוט מבינה שכל אדם יעורר בי אותה!
ואז האופציות קצת נפתחות.
האמת שלאחרונה כתבתי באיזה אתר של הכרויות.. פתחתי שם פרופיל לפני כמה חודשים ויצאתי אפילו למפגש אחד דרכו באותו זמן. כל עניין האתרים מעורר בי סלידה די עמוקה. אני כל כך יותר אוהבת ומעריכה את המפגש החי. את הבחירה. אתר הכרויות עושה לי תחושה של רשימת מכולת. כל האינטואיציה שלי שם הולכת לאיבוד. אני מפסיקה להרגיש מה נכון, מה טוב. הכלים שמשרתים אותי בעולם האמיתי פשוט לא עוברים מסך..
אבל גם אז, לפני כארבעה חודשים, וגם היום, אני מרגישה שחייבת להכות באיזה ברזל בעודו חם, חייבת להמשיך את האנרגיה הזאת, חייבת להמשיך הלאה. חייבת להראות לי שיש אופציות. וחייבת להניח להתנסות האחרונה שהייתה לי, אליה אני עכשיו נדבקת בגעגועים. וסביבת חיי לא מלאה באפשרויות בכלל כפי שכבר כתבתי. אני חיה חיים די מבוגרים כאלה, ואין לי כל כך מפגשים עם אנשים חדשים.
בקיצור כתב לי מישהו. בתמונה נראה ממש טוב. אבל מה אנחנו כבר יודעים מתמונה? האם אני יכולה לחוש ולהבין משהו דרך כמה משפטים במסנג'ר? כלום. על זה אני אומרת שהאינטואיציה שלי הולכת לאיבוד.. כתבתי לו שאני אכתוב לו את הטלפון שלי למייל שלו. אבל לא עשיתי את זה.תקפה אותי בהלה ותחושה פנימית "זה לא זה" ורצון להימנע. עכשיו אני מרגישה, שהבהלה הזאת שייכת לרכבת ההרים שלא בא לי שוב לעלות עליה. שאני עדיין מצפה ומחכה לגבר האחד היחיד המיוחד שלא יעורר בי את זה! אבל לאור המילים של עירית והשאלות האלה אני מבינה שכנראה אין אדם כזה. לא במקום בו אני נמצאת עכשיו. ועכשיו אני רוצה להכיר ולפגוש ולאהוב ולפתוח את הלב.
אז אני לא יודעת מה לעשות. איך אני יודעת מתי להיכנס למערבולת הרגשית ולחדור את הפחד, ומתי להימנע כי "זה לא זה". כי המשפט "זה לא זה" נאמר כמעט על כל גבר, חוץ מאלה שאמרו לי בעצמם שזה לא זה, ומשום מה אז זה הפך להיות "זה" בשבילי. לכן אני לא מאמינה לזה יותר. זה כנראה לא באמת קול פנימי שלי שמדבר כך. אלא אם כן באמת מחכה לי הנסיך הזה איפשהו.
אני באמת מחכה, במעמקי התת מודע, למישהו אחד, יחיד ומיוחד, שכשהוא יופיע אני אדע שזה זה. ועד אז אני בפנים פוסלת כל דבר! הולכת על זה, אבל בפנים מתנגדת, מטילה ספק. כך היה גם עם חברי לשעבר. שלוש שנים הציקה לי התחושה "זה לא זה".
אתמול הספקתי להיות עם השאלות כמה פעמים עד שהלכתי לישון. והבוקר קמתי וישבתי מולן עם הקפה של הבוקר. וכשחזרתי הביתה מהעבודה, חזרתי אליהן.
שמתי לב שהיה לי יום רגיש. הייתי יותר רגישה מבדרך כלל. כאילו משהו במעטה הביטחון שלי נסדק ודברים חילחלו פנימה יותר בקלות. ויש גם הקלה גדולה. מעצם שאילת השאלות האלה אני מרגישה את האנרגיה הזוגית מחלחלת לתוכי. אני פחות מפחדת ממפגש. משהו בפנים מתחיל לנוע.
כל ההרחבה שלך בפוסט האחרון על השאלה הספציפית הזאת - מאד במקום. בעצם, כשאני מסתכלת אחורה בעיקבות השאלה הזו והתובנה שבאה לי ממנה, אני מבינה שנניח כל מה שחויתי עם הבחור האחרון, הוא לגמרי במקום, לגמרי מדוייק, ולא אומר שהבחור לא היה בשבילי וכו וכו. להיפך אני מתחילה לצפות לסוג כזה של רכבת הרים עכשיו. אני מתחילה לצפות לריגוש ולתקווה האינסופית שמתעוררת במפגש חיובי, ולפחד שמופיע כמה דקות אחרי שהמפגש הזה מסתיים (נניח כשכל אחד הולך הביתה ויש זמן לחשוב על זה). הפחד לאבד את זה, הפחד שהוא יילך (כל "הוא" שהוא), ואפילו ההלקאה העצמית. אני מתבוננת בתסריט הזה ואומרת לעצמי - "הי, זה לא צריך להיות אחרת. ככה זה בדיוק צריך להיות."
זה מהפכני!! זה לקבל את עצמי עם הדבר שהכי הכי קשה לי לקבל את עצמי איתו. אבל אם אני מכינה עצמי מראש לכך, אני לא אפחד שהנה, הנה זה אוטוטו שוב קורה, ואני לא אהיה בהכחשה שזה לא קורה, ואני לא אפסול כל אדם בגלל שהוא מעורר בי את רכבת השדים הזו!
אני פשוט מבינה שכל אדם יעורר בי אותה!
ואז האופציות קצת נפתחות.
האמת שלאחרונה כתבתי באיזה אתר של הכרויות.. פתחתי שם פרופיל לפני כמה חודשים ויצאתי אפילו למפגש אחד דרכו באותו זמן. כל עניין האתרים מעורר בי סלידה די עמוקה. אני כל כך יותר אוהבת ומעריכה את המפגש החי. את הבחירה. אתר הכרויות עושה לי תחושה של רשימת מכולת. כל האינטואיציה שלי שם הולכת לאיבוד. אני מפסיקה להרגיש מה נכון, מה טוב. הכלים שמשרתים אותי בעולם האמיתי פשוט לא עוברים מסך..
אבל גם אז, לפני כארבעה חודשים, וגם היום, אני מרגישה שחייבת להכות באיזה ברזל בעודו חם, חייבת להמשיך את האנרגיה הזאת, חייבת להמשיך הלאה. חייבת להראות לי שיש אופציות. וחייבת להניח להתנסות האחרונה שהייתה לי, אליה אני עכשיו נדבקת בגעגועים. וסביבת חיי לא מלאה באפשרויות בכלל כפי שכבר כתבתי. אני חיה חיים די מבוגרים כאלה, ואין לי כל כך מפגשים עם אנשים חדשים.
בקיצור כתב לי מישהו. בתמונה נראה ממש טוב. אבל מה אנחנו כבר יודעים מתמונה? האם אני יכולה לחוש ולהבין משהו דרך כמה משפטים במסנג'ר? כלום. על זה אני אומרת שהאינטואיציה שלי הולכת לאיבוד.. כתבתי לו שאני אכתוב לו את הטלפון שלי למייל שלו. אבל לא עשיתי את זה.תקפה אותי בהלה ותחושה פנימית "זה לא זה" ורצון להימנע. עכשיו אני מרגישה, שהבהלה הזאת שייכת לרכבת ההרים שלא בא לי שוב לעלות עליה. שאני עדיין מצפה ומחכה לגבר האחד היחיד המיוחד שלא יעורר בי את זה! אבל לאור המילים של עירית והשאלות האלה אני מבינה שכנראה אין אדם כזה. לא במקום בו אני נמצאת עכשיו. ועכשיו אני רוצה להכיר ולפגוש ולאהוב ולפתוח את הלב.
אז אני לא יודעת מה לעשות. איך אני יודעת מתי להיכנס למערבולת הרגשית ולחדור את הפחד, ומתי להימנע כי "זה לא זה". כי המשפט "זה לא זה" נאמר כמעט על כל גבר, חוץ מאלה שאמרו לי בעצמם שזה לא זה, ומשום מה אז זה הפך להיות "זה" בשבילי. לכן אני לא מאמינה לזה יותר. זה כנראה לא באמת קול פנימי שלי שמדבר כך. אלא אם כן באמת מחכה לי הנסיך הזה איפשהו.
אני באמת מחכה, במעמקי התת מודע, למישהו אחד, יחיד ומיוחד, שכשהוא יופיע אני אדע שזה זה. ועד אז אני בפנים פוסלת כל דבר! הולכת על זה, אבל בפנים מתנגדת, מטילה ספק. כך היה גם עם חברי לשעבר. שלוש שנים הציקה לי התחושה "זה לא זה".
מציאות חדשה פרידה
עירית, מה שאני בעצם רוצה להוסיף כאן כשאלה, לחדד את דבריי:
האם עליי לעשות משהו אקטיבי כדי שזה יבוא, או להיסתפק בעבודה פנימית שאני עושה עכשיו כמו למשל עם השאלות?
האם עליי לעשות משהו אקטיבי כדי שזה יבוא, או להיסתפק בעבודה פנימית שאני עושה עכשיו כמו למשל עם השאלות?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_זה מהפכני!! זה לקבל את עצמי עם הדבר שהכי הכי קשה לי לקבל את עצמי איתו. אבל אם אני מכינה עצמי מראש לכך, אני לא אפחד שהנה, הנה זה אוטוטו שוב קורה, ואני לא אהיה בהכחשה שזה לא קורה, ואני לא אפסול כל אדם בגלל שהוא מעורר בי את רכבת השדים הזו!
אני פשוט מבינה שכל אדם יעורר בי אותה!
ואז האופציות קצת נפתחות._
ב-ד-י-ו-ק.
נפלא נפלא שאת שם.
אני שמחה על התזמון ועל הדיוק שמתאפשר לנו כאן. סוג של חסד.
_אז אני לא יודעת מה לעשות. איך אני יודעת מתי להיכנס למערבולת הרגשית ולחדור את הפחד, ומתי להימנע כי "זה לא זה". כי המשפט "זה לא זה" נאמר כמעט על כל גבר, חוץ מאלה שאמרו לי בעצמם שזה לא זה, ומשום מה אז זה הפך להיות "זה" בשבילי. לכן אני לא מאמינה לזה יותר. זה כנראה לא באמת קול פנימי שלי שמדבר כך. אלא אם כן באמת מחכה לי הנסיך הזה איפשהו.
אני באמת מחכה, במעמקי התת מודע, למישהו אחד, יחיד ומיוחד, שכשהוא יופיע אני אדע שזה זה. ועד אז אני בפנים פוסלת כל דבר! הולכת על זה, אבל בפנים מתנגדת, מטילה ספק. כך היה גם עם חברי לשעבר. שלוש שנים הציקה לי התחושה "זה לא זה"._
המחשבה "זה לא זה" יכולה באמת להופיע כתשובה ממעמקי האינטואיציה,
אבל הרבה פעמים היא גם מופיעה ומתפקדת כמנגנון הגנה: כפילטר שמסנן התנסויות בעלות פוטנציאל "סיכון" עבורך, ומסייע לך להישאר מחוץ למשחק, מחוץ לטווח הפגיעה.
כרגע, אני רוצה להציע לך להתייחס מראש, כמדיניות פנימית זמנית, למחשבה "זה לא זה" - בחשדנות.
כלומר, לא להתנגד אליה מצד אחד, לא לאלץ את עצמך להיות עם גברים שממש לא נראים לך, ומצד שני לזכור שכרגע היא מופיעה כדי לשמור עלייך.
כשהיא עולה, אל תאמיני לה באופן אוטומטי. אל תזדהי איתה.
זכרי את תפקידה, והתייחסי אליה בהתאם.
תגידי לה יפה "תודה", ו"אני מעריכה את הרצון להגן עלי, אבל אני במקום אחר הפעם, ואני מבינה מה מערכת יחסים תציף בי בכל מקרה, ובשביל להצליח לממש אחת כזאת, אני מסכימה להיות שם. אז תודה על ההגנה, אבל אין צורך".
יגיע היום בו תדעי מתי אפשר להפסיק לחשוד בה ולתייג אותה שוב כמסר מהאינטואיציה שלך.
כאשר תמשיכי עם השאלות, קיים הסיכוי שהמגננה הזאת תידרש פחות ואולי אף תופיע פחות. גם במהלך סינון ראשוני וגם במעמקי מערכת יחסים.
שמתי לב שהיה לי יום רגיש. הייתי יותר רגישה מבדרך כלל.
נהדר.
זו תגובה מובהקת ורצויה בעת עבודה על פתיחת הלב.
אל תיבהלי גם כאשר הרגישות תגבר. זה סימן טוב עבורנו. סימן שההגנות מעל הלב מתמוססות להן על מנת שהוא יכול להרגיש שוב אהבה.
שימי לב בימים אלה להיות קשובה אל עצמך ועדינה עם עצמך יותר מתמיד, בגלל אותה רגישות.
המשיכי עם השאלות,
אל תחששי מפתיחת הלב. הסכימי לפתיחת הלב. בקשי אותה.
זכרי שאת נתמכת, מלווה, וכפי שאמרת, זכרי שכל חוויה שעומדת לפתחך, כל התנסות, היא מדויקת ומקדמת אותך בצורה הנכונה ביותר לך.
ככל שהלב ייפתח, כך יצוצו להן התנסויות תואמות, בין אם באמצעות אתרי ההיכרויות, ובין אם תוך כדי החיים עצמם.
אני פשוט מבינה שכל אדם יעורר בי אותה!
ואז האופציות קצת נפתחות._
ב-ד-י-ו-ק.
נפלא נפלא שאת שם.
אני שמחה על התזמון ועל הדיוק שמתאפשר לנו כאן. סוג של חסד.
_אז אני לא יודעת מה לעשות. איך אני יודעת מתי להיכנס למערבולת הרגשית ולחדור את הפחד, ומתי להימנע כי "זה לא זה". כי המשפט "זה לא זה" נאמר כמעט על כל גבר, חוץ מאלה שאמרו לי בעצמם שזה לא זה, ומשום מה אז זה הפך להיות "זה" בשבילי. לכן אני לא מאמינה לזה יותר. זה כנראה לא באמת קול פנימי שלי שמדבר כך. אלא אם כן באמת מחכה לי הנסיך הזה איפשהו.
אני באמת מחכה, במעמקי התת מודע, למישהו אחד, יחיד ומיוחד, שכשהוא יופיע אני אדע שזה זה. ועד אז אני בפנים פוסלת כל דבר! הולכת על זה, אבל בפנים מתנגדת, מטילה ספק. כך היה גם עם חברי לשעבר. שלוש שנים הציקה לי התחושה "זה לא זה"._
המחשבה "זה לא זה" יכולה באמת להופיע כתשובה ממעמקי האינטואיציה,
אבל הרבה פעמים היא גם מופיעה ומתפקדת כמנגנון הגנה: כפילטר שמסנן התנסויות בעלות פוטנציאל "סיכון" עבורך, ומסייע לך להישאר מחוץ למשחק, מחוץ לטווח הפגיעה.
כרגע, אני רוצה להציע לך להתייחס מראש, כמדיניות פנימית זמנית, למחשבה "זה לא זה" - בחשדנות.
כלומר, לא להתנגד אליה מצד אחד, לא לאלץ את עצמך להיות עם גברים שממש לא נראים לך, ומצד שני לזכור שכרגע היא מופיעה כדי לשמור עלייך.
כשהיא עולה, אל תאמיני לה באופן אוטומטי. אל תזדהי איתה.
זכרי את תפקידה, והתייחסי אליה בהתאם.
תגידי לה יפה "תודה", ו"אני מעריכה את הרצון להגן עלי, אבל אני במקום אחר הפעם, ואני מבינה מה מערכת יחסים תציף בי בכל מקרה, ובשביל להצליח לממש אחת כזאת, אני מסכימה להיות שם. אז תודה על ההגנה, אבל אין צורך".
יגיע היום בו תדעי מתי אפשר להפסיק לחשוד בה ולתייג אותה שוב כמסר מהאינטואיציה שלך.
כאשר תמשיכי עם השאלות, קיים הסיכוי שהמגננה הזאת תידרש פחות ואולי אף תופיע פחות. גם במהלך סינון ראשוני וגם במעמקי מערכת יחסים.
שמתי לב שהיה לי יום רגיש. הייתי יותר רגישה מבדרך כלל.
נהדר.
זו תגובה מובהקת ורצויה בעת עבודה על פתיחת הלב.
אל תיבהלי גם כאשר הרגישות תגבר. זה סימן טוב עבורנו. סימן שההגנות מעל הלב מתמוססות להן על מנת שהוא יכול להרגיש שוב אהבה.
שימי לב בימים אלה להיות קשובה אל עצמך ועדינה עם עצמך יותר מתמיד, בגלל אותה רגישות.
המשיכי עם השאלות,
אל תחששי מפתיחת הלב. הסכימי לפתיחת הלב. בקשי אותה.
זכרי שאת נתמכת, מלווה, וכפי שאמרת, זכרי שכל חוויה שעומדת לפתחך, כל התנסות, היא מדויקת ומקדמת אותך בצורה הנכונה ביותר לך.
ככל שהלב ייפתח, כך יצוצו להן התנסויות תואמות, בין אם באמצעות אתרי ההיכרויות, ובין אם תוך כדי החיים עצמם.
מציאות חדשה פרידה
_אם זה גבר שלא סגור על עצמו ומשום כך אינו מסוגל לספק חוויה של יציבות וביטחון – ההצפה תהיה קשה מנשוא. ואם זה גבר שכן מסוגל לספק תחושת ביטחון – ההצפה תהיה מינורית יותר. אבל קחי בחשבון שהצפה תהיה. בכל מקרה. כי כך את בנויה.
וזה טבעי וזה הגיוני וזה בסדר גמור._
עוד דבר שעלה בי (כנראה שההצפה כבר מתרחשת..(-: ) :
למה למה למה כשאני קוראת את זה מה שאני חושבת ומרגישה זה -
"טוב, ברור שזה יהיה גבר מהסוג הראשון"
למה כשאני חושבת על גבר שכן מסוגל לספק תחושת ביטחון עולה בי רתיעה וסלידה?!!
"ביטחון - זה איכסה" - מתנגן לי בראש.
ביטחון זה חיבוק דוב, ביטחון זה מקום להירדם בו רוחנית, ביטחון זה גבר שאיתו ארגיש מחנק..ביטחון זה להיות כמו ההורים שלי..
לא פלא, אם כן, שהבחירה שלי לקשר הארוך של חיי עד כה הייתה בגבר שעשה לי בית ספר בנושא הזה. שכל כך הרבה פעמים הייתי על הקצה של להגזים איתו ולאבד אותו. שכל כך פחד להיחנק ביחסים בעצמו, שריסן גם אותי ממחוות של ביטחון בקשר. וביום הולדתי השלושים, כן כן, זה שלפני שנה, הביא לי קופסה קטנה ואדומה, כשישבנו במסעדה אל מול הנוף היפה. ולפני שפתחתי אותה, עוד לפני שהושיט לי אותה, טרח להדגיש "זאת לא טבעת". וזה לא שציפיתי לטבעת. ידעתי שזו לא תגיע באותו זמן בכל מקרה. אבל האופן בו הוא אמר את זה גרם לי להרגיש כמה הוא רחוק מהטבעת הזו, וכמה מלאכים קטנים של ציפייה ותקווה איבדו באותו רגע את כנפיהם. כך שלאותו יום, מתווסף גם זיכרון של סירוס מסויים. הרבה טוב, נעים, ברכותיו נכנסו אל ליבי. אבל באותה נשימה הוא טרח להבהיר לי מה לא. (למה בחר לתת לי את התליון שכל כך השקיע בהזמנתו מצורף תכשיטים, עם ההדגשה של מה זה יכול היה להיות ואיננו?! האם זו גם הייתה מתנתו אלי ביום הולדתי. מתנה סמויה, שאולי רק בהמשך אוכל להעריך..)
בקשר הראשון הרציני שלי הייתי עם אדם ששידר ונתן לי תחושה של ביטחון. הוא מאד אהב אותי. הוא אהב אותי כבר לפני הקשר, ואני סירבתי לו. הייתי ילדה, וכשקצת התבגרתי וסיימנו יחד את הבית ספר וכבר לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאיש, אז התמסרתי לו. ואהבתי אותו גם. לגבי האהבה שלו אליי לא היה לי ספק אף פעם. הרי שכנע אותי בכך עוד לפני היחד הזוגי שלנו. והיה לי קשה עם הביטחון הזה. היה לי יותר קשה עם הריצה שלי ממנו, מאשר עם הריצה שלי אחרי האקס שעליו הדף הזה נכתב. שנאתי את תחושת המחנק שחויתי איתו.
מעולם לא הייתי בקשר שבו שני הצדדים בוחרים זה בזה ובביטחון, שאוהבים זה את זה באותו הזמן ובלי פחד. הייתה הרבה אהבה בחיים שלי, אלה שהייתי איתם אהבו אותי מאד. ואני אהבתי אותם. אבל רוגע והסכמה להיות שם יחד - אלה היו רגעים נדירים של חסד. מעבר לזה, אנרגטית, מישהו היה רב הזמן בנסיגה ומישהו במרדף. גם אם זה היה עדין מאד, זה היה שם.
אז איך אני מסכימה שיאהבו אותי, ולא מפחדת שיחנקו אותי, ולא בוחרת באנשים שכל כך פוחדים ממחנק שאני תמיד צריכה לשכנע אותם שאהבה זה טוב, שזוגיות זה טוב? איך אני בוחרת ובונה קשר שיוויוני אמיתי? מפגש?
וזה טבעי וזה הגיוני וזה בסדר גמור._
עוד דבר שעלה בי (כנראה שההצפה כבר מתרחשת..(-: ) :
למה למה למה כשאני קוראת את זה מה שאני חושבת ומרגישה זה -
"טוב, ברור שזה יהיה גבר מהסוג הראשון"
למה כשאני חושבת על גבר שכן מסוגל לספק תחושת ביטחון עולה בי רתיעה וסלידה?!!
"ביטחון - זה איכסה" - מתנגן לי בראש.
ביטחון זה חיבוק דוב, ביטחון זה מקום להירדם בו רוחנית, ביטחון זה גבר שאיתו ארגיש מחנק..ביטחון זה להיות כמו ההורים שלי..
לא פלא, אם כן, שהבחירה שלי לקשר הארוך של חיי עד כה הייתה בגבר שעשה לי בית ספר בנושא הזה. שכל כך הרבה פעמים הייתי על הקצה של להגזים איתו ולאבד אותו. שכל כך פחד להיחנק ביחסים בעצמו, שריסן גם אותי ממחוות של ביטחון בקשר. וביום הולדתי השלושים, כן כן, זה שלפני שנה, הביא לי קופסה קטנה ואדומה, כשישבנו במסעדה אל מול הנוף היפה. ולפני שפתחתי אותה, עוד לפני שהושיט לי אותה, טרח להדגיש "זאת לא טבעת". וזה לא שציפיתי לטבעת. ידעתי שזו לא תגיע באותו זמן בכל מקרה. אבל האופן בו הוא אמר את זה גרם לי להרגיש כמה הוא רחוק מהטבעת הזו, וכמה מלאכים קטנים של ציפייה ותקווה איבדו באותו רגע את כנפיהם. כך שלאותו יום, מתווסף גם זיכרון של סירוס מסויים. הרבה טוב, נעים, ברכותיו נכנסו אל ליבי. אבל באותה נשימה הוא טרח להבהיר לי מה לא. (למה בחר לתת לי את התליון שכל כך השקיע בהזמנתו מצורף תכשיטים, עם ההדגשה של מה זה יכול היה להיות ואיננו?! האם זו גם הייתה מתנתו אלי ביום הולדתי. מתנה סמויה, שאולי רק בהמשך אוכל להעריך..)
בקשר הראשון הרציני שלי הייתי עם אדם ששידר ונתן לי תחושה של ביטחון. הוא מאד אהב אותי. הוא אהב אותי כבר לפני הקשר, ואני סירבתי לו. הייתי ילדה, וכשקצת התבגרתי וסיימנו יחד את הבית ספר וכבר לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאיש, אז התמסרתי לו. ואהבתי אותו גם. לגבי האהבה שלו אליי לא היה לי ספק אף פעם. הרי שכנע אותי בכך עוד לפני היחד הזוגי שלנו. והיה לי קשה עם הביטחון הזה. היה לי יותר קשה עם הריצה שלי ממנו, מאשר עם הריצה שלי אחרי האקס שעליו הדף הזה נכתב. שנאתי את תחושת המחנק שחויתי איתו.
מעולם לא הייתי בקשר שבו שני הצדדים בוחרים זה בזה ובביטחון, שאוהבים זה את זה באותו הזמן ובלי פחד. הייתה הרבה אהבה בחיים שלי, אלה שהייתי איתם אהבו אותי מאד. ואני אהבתי אותם. אבל רוגע והסכמה להיות שם יחד - אלה היו רגעים נדירים של חסד. מעבר לזה, אנרגטית, מישהו היה רב הזמן בנסיגה ומישהו במרדף. גם אם זה היה עדין מאד, זה היה שם.
אז איך אני מסכימה שיאהבו אותי, ולא מפחדת שיחנקו אותי, ולא בוחרת באנשים שכל כך פוחדים ממחנק שאני תמיד צריכה לשכנע אותם שאהבה זה טוב, שזוגיות זה טוב? איך אני בוחרת ובונה קשר שיוויוני אמיתי? מפגש?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
האם עליי לעשות משהו אקטיבי כדי שזה יבוא, או להיסתפק בעבודה פנימית שאני עושה עכשיו כמו למשל עם השאלות?
כרגע, בימים הקרובים, מציעה רק לעבוד עם השאלות,
ובעוד זמן מה, אם עדיין תרגישי צורך או רצון "לעשות", נבחן שוב את השאלה.
כרגע, בימים הקרובים, מציעה רק לעבוד עם השאלות,
ובעוד זמן מה, אם עדיין תרגישי צורך או רצון "לעשות", נבחן שוב את השאלה.
מציאות חדשה פרידה
עירית, כתבתי את האחרון בלי לדעת שכתבת לי.. מתפנה לקרוא את שלך עכשיו..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
כנ"ל .
.-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
אז איך אני מסכימה שיאהבו אותי, ולא מפחדת שיחנקו אותי, ולא בוחרת באנשים שכל כך פוחדים ממחנק שאני תמיד צריכה לשכנע אותם שאהבה זה טוב, שזוגיות זה טוב? איך אני בוחרת ובונה קשר שיוויוני אמיתי? מפגש?
נדמה לי שזה יגיע כאשר את תהיי משוכנעת שאהבה זה טוב, שזוגיות זה טוב ולא רק מסוכן ומייסר.
זהמתקשר להסכמה להיות באופן מלא בתוך הקשר. לחוות אותו על כל מה שהוא יציף בך.
בנוסף, אני מאמינה שככל שתתחזקי וככל תתחברי אל העוגן הפנימי שלך (מה שכבר קורה לך),
את פחות ופחות תחששי לאבד את עצמך, את החיבור שלך לרוחניות, פחות תחששי "להיבלע" ו"להיטמע" בתוך קשר. בתוך גבר.
ובהתאמה, יש סיכוי שהגברים ה"חונקים" פחות ופחות יופיעו על סף ביתך.
נדמה לי שזה יגיע כאשר את תהיי משוכנעת שאהבה זה טוב, שזוגיות זה טוב ולא רק מסוכן ומייסר.
זהמתקשר להסכמה להיות באופן מלא בתוך הקשר. לחוות אותו על כל מה שהוא יציף בך.
בנוסף, אני מאמינה שככל שתתחזקי וככל תתחברי אל העוגן הפנימי שלך (מה שכבר קורה לך),
את פחות ופחות תחששי לאבד את עצמך, את החיבור שלך לרוחניות, פחות תחששי "להיבלע" ו"להיטמע" בתוך קשר. בתוך גבר.
ובהתאמה, יש סיכוי שהגברים ה"חונקים" פחות ופחות יופיעו על סף ביתך.
מציאות חדשה פרידה
_בנוסף, אני מאמינה שככל שתתחזקי וככל תתחברי אל העוגן הפנימי שלך (מה שכבר קורה לך),
את פחות ופחות תחששי לאבד את עצמך, את החיבור שלך לרוחניות, פחות תחששי "להיבלע" ו"להיטמע" בתוך קשר. בתוך גבר._
אבל בינתיים לא מצפה לזה. מצפה שבדיוק זה ייקרה. הרי זה בדיוק העניין עם הרגישות המסויימת שאליה אני מכינה את עצמי. לאבד עצמי בתוך קשר וגבר - זו בדיוק רכבת ההרים שאני מדברת עליה. אולי ככל שאני אכיר את זה, אוהב את זה, אלמד לחיות עם זה, אז זה ישכך. אבל מרפא עבורי מאד לא לצפות לכך בכלל. אלא להיות היכן שאני ולראות שכך בדיוק אני ראויה לקשר. ההכרות עם הרגישות מפחיתה אותה. אבל זה רק תוצר לוואי ואינני מצפה לו. אני נערכת לכך כרגע שהרגישות תהיה.
עיריתוש תודה, יש כאן תיבת אוצרות בשבילי!
את פחות ופחות תחששי לאבד את עצמך, את החיבור שלך לרוחניות, פחות תחששי "להיבלע" ו"להיטמע" בתוך קשר. בתוך גבר._
אבל בינתיים לא מצפה לזה. מצפה שבדיוק זה ייקרה. הרי זה בדיוק העניין עם הרגישות המסויימת שאליה אני מכינה את עצמי. לאבד עצמי בתוך קשר וגבר - זו בדיוק רכבת ההרים שאני מדברת עליה. אולי ככל שאני אכיר את זה, אוהב את זה, אלמד לחיות עם זה, אז זה ישכך. אבל מרפא עבורי מאד לא לצפות לכך בכלל. אלא להיות היכן שאני ולראות שכך בדיוק אני ראויה לקשר. ההכרות עם הרגישות מפחיתה אותה. אבל זה רק תוצר לוואי ואינני מצפה לו. אני נערכת לכך כרגע שהרגישות תהיה.
עיריתוש תודה, יש כאן תיבת אוצרות בשבילי!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
אבל זה רק תוצר לוואי ואינני מצפה לו. אני נערכת לכך כרגע שהרגישות תהיה.
מעולה!
מעולה!
מציאות חדשה פרידה
פורשת לעכל.
לילה טוב.
והמון המון תודה!
לילה טוב.
והמון המון תודה!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עובדת עם השאלות, מול השאלות. בימים האחרונים חשתי שמהו חדש נפתח אצלי, שאני מרגישה רגשות של אהבה, רגשות של התחלה, אבל בלי מושא של אהבה. התרגשות קלה כמו שהייתה בילדות לפני נסיעות או לפני טיול שנתי. התרגשות צעירה ומרנינה.
היום, אבל,זה שונה. קרסתי מרוב עייפות ולא מסוגלת להכיל עוד כלום. מרגישה שבתוך העומס של העבודה שלי לא מתפנה ל"חיים האמיתיים", למרות שהכל הוא חיים, כנראה. עייפתי מבקרים מוקדמים ומרוטינת הבוקר תוך כדי שהשעון מזרז אותי. אז נהייתי חולה. הקול שלי נעלם כבר לפני שלושה ימים. והיום גם החום עלה קצת.
ופתאום כל התקווה, או אקרא לזה בשם אחר, האור הפנימי הקטן שנדלק, לא מאיר לי עכשיו. אני שוב לא יודעת מאיפה, לעזאזל יבוא הבחור הזה שאותו אוהב ואליו אתמסר. אולי אני גם תוהה מבפנים, איך אעלה על הרכבת ההרים הרגשית הזאת אם אני צריכה להיות כל כך אסופה וייצוגית, כל כך "בסדר" במקום העבודה שלי, שתופס כעת חלק מרכזי בחיי. איך ארשה לעצמי להתפרק בתוך זה? איך ארשה לעצי להרגיש? להחלש? להיות חשופה ופגיעה?
היום, אבל,זה שונה. קרסתי מרוב עייפות ולא מסוגלת להכיל עוד כלום. מרגישה שבתוך העומס של העבודה שלי לא מתפנה ל"חיים האמיתיים", למרות שהכל הוא חיים, כנראה. עייפתי מבקרים מוקדמים ומרוטינת הבוקר תוך כדי שהשעון מזרז אותי. אז נהייתי חולה. הקול שלי נעלם כבר לפני שלושה ימים. והיום גם החום עלה קצת.
ופתאום כל התקווה, או אקרא לזה בשם אחר, האור הפנימי הקטן שנדלק, לא מאיר לי עכשיו. אני שוב לא יודעת מאיפה, לעזאזל יבוא הבחור הזה שאותו אוהב ואליו אתמסר. אולי אני גם תוהה מבפנים, איך אעלה על הרכבת ההרים הרגשית הזאת אם אני צריכה להיות כל כך אסופה וייצוגית, כל כך "בסדר" במקום העבודה שלי, שתופס כעת חלק מרכזי בחיי. איך ארשה לעצמי להתפרק בתוך זה? איך ארשה לעצי להרגיש? להחלש? להיות חשופה ופגיעה?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה,
מה שאת מתארת נשמע לי כמו מהלך יפה של פתיחת הלב.
התחושות שאת מתארת שחווית עד אתמול הן אינדיקציה לכך שההגנות מתחילות לזוז הצידה, ושהלב שלך נחשף ומוכן לחוות את החיים,
והן גם אינדיקציה לכך שהמפגש שלך עם השאלות אכן עושה עבורך את העבודה, ומאפשר לך לבנות הסכמה פנימית אמיתית שנובעת מתוכך באופן טבעי והרמוני ולא מאולץ.
ו... באופן טבעי, אל מול פתיחת הלב עולים חששות, פחדים וספקות. עולות וקופצות מחדש ההגנות שאת הסכמת להסיט הצידה.
הן צופות בדלתות הלב שמתחילות להיפתח לרווחה – ונזעקות: "רגע רגע, אולי בעצם לא?, אולי זה לא הזמן הנכון? אולי זה בעצם מסוכן מדי?".
יש כאן דיאלוג טבעי ובריא בין ההסכמה והנכונות לחוות ולהתנסות ביחסים רומנטיים - לבין ההגנות שעולות על מנת להימנע מפגיעה.
העייפות והשחיקה אף הן סבירות והגיוניות בנסיבות הללו,
משום שאת מפנה כעת משאבים רבים פנימה לבניית אותה הסכמה,
הסכמה שכלל אינה מובנת מאליה, ושעד לפני יומיים-שלושה נדמה לך כבלתי אפשרית ומאיימת מאוד.
אז מובן וברור שכל זה ידרוש וייקח את המשאבים הללו. זה הכי טבעי שיכול להיות.
תני לדיאלוג הזה להתרחש.
התבונני בו.
אל תתנגדי לו.
נסי ליהנות מההתרגשות כשהיא עולה, ואל תיבהלי מהפחדים כאשר תורם מגיע. הביטי במטוטלת הזו, בדיאלוג.
אם את מותשת ושחוקה – הרפי לזמן מה, גם מהתרגול. וכשאת מרגישה שאת שוב מתחזקת, חזרי אליו.
זכרי שהכל מתרחש בדיוק כפי שהוא צריך להתרחש,
ושאת בדרך הנכונה.
מה שאת מתארת נשמע לי כמו מהלך יפה של פתיחת הלב.
התחושות שאת מתארת שחווית עד אתמול הן אינדיקציה לכך שההגנות מתחילות לזוז הצידה, ושהלב שלך נחשף ומוכן לחוות את החיים,
והן גם אינדיקציה לכך שהמפגש שלך עם השאלות אכן עושה עבורך את העבודה, ומאפשר לך לבנות הסכמה פנימית אמיתית שנובעת מתוכך באופן טבעי והרמוני ולא מאולץ.
ו... באופן טבעי, אל מול פתיחת הלב עולים חששות, פחדים וספקות. עולות וקופצות מחדש ההגנות שאת הסכמת להסיט הצידה.
הן צופות בדלתות הלב שמתחילות להיפתח לרווחה – ונזעקות: "רגע רגע, אולי בעצם לא?, אולי זה לא הזמן הנכון? אולי זה בעצם מסוכן מדי?"
.יש כאן דיאלוג טבעי ובריא בין ההסכמה והנכונות לחוות ולהתנסות ביחסים רומנטיים - לבין ההגנות שעולות על מנת להימנע מפגיעה.
העייפות והשחיקה אף הן סבירות והגיוניות בנסיבות הללו,
משום שאת מפנה כעת משאבים רבים פנימה לבניית אותה הסכמה,
הסכמה שכלל אינה מובנת מאליה, ושעד לפני יומיים-שלושה נדמה לך כבלתי אפשרית ומאיימת מאוד.
אז מובן וברור שכל זה ידרוש וייקח את המשאבים הללו. זה הכי טבעי שיכול להיות.
תני לדיאלוג הזה להתרחש.
התבונני בו.
אל תתנגדי לו.
נסי ליהנות מההתרגשות כשהיא עולה, ואל תיבהלי מהפחדים כאשר תורם מגיע. הביטי במטוטלת הזו, בדיאלוג.
אם את מותשת ושחוקה – הרפי לזמן מה, גם מהתרגול. וכשאת מרגישה שאת שוב מתחזקת, חזרי אליו.
זכרי שהכל מתרחש בדיוק כפי שהוא צריך להתרחש,
ושאת בדרך הנכונה.
מציאות חדשה פרידה
http://www.youtube.com/watch?v=QVvW8iRtYnQ
כדאי לשמוע עד הסוף, יש באמצע את התפילה לשלום של פרנסיסקוס מאסיזי.
מוקדש לפתיחות לב קטנות וגדולות.
באהבה.
כדאי לשמוע עד הסוף, יש באמצע את התפילה לשלום של פרנסיסקוס מאסיזי.
מוקדש לפתיחות לב קטנות וגדולות.
באהבה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת,
קוראת אותך, מקשיבה לקישור היפה שצרפת, וחושבת עליך.
רפואה שלמה לקול וללב שלך (ואולי הם אותו הדבר? אחרי הכל, את מחפשת כאן את הקול של הלב שלך... זה לא קצת סמלי שהוא בדיוק נעלם לו? בדיוק כשאת על סף שינוי. שנאמר - הכי חשוך לפני עלות השחר
את אמיצה, אמיצה אמיצה.
קוראת אותך, מקשיבה לקישור היפה שצרפת, וחושבת עליך.
רפואה שלמה לקול וללב שלך (ואולי הם אותו הדבר? אחרי הכל, את מחפשת כאן את הקול של הלב שלך... זה לא קצת סמלי שהוא בדיוק נעלם לו? בדיוק כשאת על סף שינוי. שנאמר - הכי חשוך לפני עלות השחר
את אמיצה, אמיצה אמיצה.
מציאות חדשה פרידה
בוקר סתוי ויפה, בחלון הגדול העלים הצהובים נפלו לאט. בוקר לעצמי. יום מחלה. הקול שבקע מגרוני נשמע כמו תקליט ישן וסרוט.. אבל הייתי בשקט רב הזמן. עשיתי הליכה של שלוש שעות, נופים קסומים, טבע רך. המחצית הראשונה של היום.
במחצית השניה.. הייתי אצל ההומאופטית שאצלה אני מבקרת מדי פעם, כשהגוף מנסה לאמר לי דברים ואני לא מבינה מה. בתקופה האחרונה אמרנו שאתמיד קצת יותר. והיא שאלה אותי מה הקול שלי רוצה לאמר עכשיו? מה הוא רוצה להשמיע ואינו יכול ואינו מעיז ולא מקבל רשות ממני?
והקול שלי רצה לאמר "די!" ממש לצעוק את המילה הזו. על הגן, על העומס הבלתי אפשרי שמונח על הכתפיים שלי, ועל הרבה רגעים שרציתי לאמר "לא" ולא יכולתי. מרגישה כלואה, חנוקה כמו במדי צבא, בתפקיד הזה, ובצורך שלי לרצות ולהיות בסדר. לא עומדת בעומס ומפחדת להודות בכך. מפחדת לבקש שם עזרה, מפחדת להודות בפני ה"ממונים עליי" שאני לא יכולה לבד. מפחדת כי זה נראה לי כמו כישלון. ואני אעשה הכל למען הצלחה. ארמוס גם את גופי ואת נפשי.(עד שאדע שכך עשיתי ואז אפרק הכל ואלך - זה הדפוס שלי) אוותר גם על יום לימודים בשבוע, מתוך השניים שהיו לי, והלימודים זה האור של חיי בשנתיים האחרונות. הכוח שלי. אבל הכל נרמס תחת הצרכים של המערכת כפי שאני רואה ומפרשת אותם. כל כך מפחדת להשמיע את עצמי ב"לא" שלי.כל כך מפחדת שלא יקבלו ולא יאהבו אותי אם אגיד את הדרישות את הציפיות שלי את מה שאני, עם המערך הרגשי המסויים שלי, זקוקה לו כדי לעבור את זה בהצלחה ובשלום, כדי להחיות את המקום הזה, הגן, ובד בבד לחיות בעצמי. ובבקרים לא רוצה לקום לשם. לא רוצה ללבוש מסכה של הכל בסדר. רוצה את השמחה שבעשייה, רוצה את האהבה שבעשייה. היכן הן?
ומחשבה עלתה בי - אולי בחרתי בתפקיד הזה ממקום של אגו? וחשבתי שזה יהיה "לגדול", ולמעשה רק האגו שלי גדל. רציתי להיות מישהו בעולם.. וגם.. אולי כדי לברוח מהכאב עליו, על האקס שלי. הרי היום שבו הייתי שם בראיון היה היום שהוא חזר מהודו ונפגשנו ונמחקתי מרוב כאב ועצבות ובכי, ורק בערב, השיחה ההיא, הראיון זה עורר אותי לחיים כי קיבלתי אתגר לידיים שלי שהרגיש לי מספיק כבד ומשמעותי בשביל שישכיח ממני אותו. זה היה ההסכם שלי עם המקום, הבלתי כתוב. שזה יכניס אותי כל כך ללחץ שאשכח את הכאב על הפרידה הזו. וזה יכניס אותי לכזה מאמץ, שלא יישאר מקום לרחמים העצמיים על שאינני איתו.
ועכשיו רוצה לפרק את ההסכם.
אבל האומנם? אלה היו הסיבות היחידות? האם העולם עשוי רק מערמומיות כזו של אגו ושל ניסיונות בריחה עצמיים או שיש גם משהו חיובי, בתוכי ובעולם?!
למה למה כל האתגרים האלה השנה? למה הכל ביחד? למה כל כך קשה לי?! אני מחכה כאילו להבין משהו, שמישהו ייסדר את הפאזל הזה ואני אנשום לרווחה ואגיד "אה!" אז זה מה שלא ראיתי! אני מוכנה לוותר על להיות צודקת, ועל האגו, ועל ה"הצלחה" למען האמת. מהי האמת של חיי כעת?!
במחצית השניה.. הייתי אצל ההומאופטית שאצלה אני מבקרת מדי פעם, כשהגוף מנסה לאמר לי דברים ואני לא מבינה מה. בתקופה האחרונה אמרנו שאתמיד קצת יותר. והיא שאלה אותי מה הקול שלי רוצה לאמר עכשיו? מה הוא רוצה להשמיע ואינו יכול ואינו מעיז ולא מקבל רשות ממני?
והקול שלי רצה לאמר "די!" ממש לצעוק את המילה הזו. על הגן, על העומס הבלתי אפשרי שמונח על הכתפיים שלי, ועל הרבה רגעים שרציתי לאמר "לא" ולא יכולתי. מרגישה כלואה, חנוקה כמו במדי צבא, בתפקיד הזה, ובצורך שלי לרצות ולהיות בסדר. לא עומדת בעומס ומפחדת להודות בכך. מפחדת לבקש שם עזרה, מפחדת להודות בפני ה"ממונים עליי" שאני לא יכולה לבד. מפחדת כי זה נראה לי כמו כישלון. ואני אעשה הכל למען הצלחה. ארמוס גם את גופי ואת נפשי.(עד שאדע שכך עשיתי ואז אפרק הכל ואלך - זה הדפוס שלי) אוותר גם על יום לימודים בשבוע, מתוך השניים שהיו לי, והלימודים זה האור של חיי בשנתיים האחרונות. הכוח שלי. אבל הכל נרמס תחת הצרכים של המערכת כפי שאני רואה ומפרשת אותם. כל כך מפחדת להשמיע את עצמי ב"לא" שלי.כל כך מפחדת שלא יקבלו ולא יאהבו אותי אם אגיד את הדרישות את הציפיות שלי את מה שאני, עם המערך הרגשי המסויים שלי, זקוקה לו כדי לעבור את זה בהצלחה ובשלום, כדי להחיות את המקום הזה, הגן, ובד בבד לחיות בעצמי. ובבקרים לא רוצה לקום לשם. לא רוצה ללבוש מסכה של הכל בסדר. רוצה את השמחה שבעשייה, רוצה את האהבה שבעשייה. היכן הן?
ומחשבה עלתה בי - אולי בחרתי בתפקיד הזה ממקום של אגו? וחשבתי שזה יהיה "לגדול", ולמעשה רק האגו שלי גדל. רציתי להיות מישהו בעולם.. וגם.. אולי כדי לברוח מהכאב עליו, על האקס שלי. הרי היום שבו הייתי שם בראיון היה היום שהוא חזר מהודו ונפגשנו ונמחקתי מרוב כאב ועצבות ובכי, ורק בערב, השיחה ההיא, הראיון זה עורר אותי לחיים כי קיבלתי אתגר לידיים שלי שהרגיש לי מספיק כבד ומשמעותי בשביל שישכיח ממני אותו. זה היה ההסכם שלי עם המקום, הבלתי כתוב. שזה יכניס אותי כל כך ללחץ שאשכח את הכאב על הפרידה הזו. וזה יכניס אותי לכזה מאמץ, שלא יישאר מקום לרחמים העצמיים על שאינני איתו.
ועכשיו רוצה לפרק את ההסכם.
אבל האומנם? אלה היו הסיבות היחידות? האם העולם עשוי רק מערמומיות כזו של אגו ושל ניסיונות בריחה עצמיים או שיש גם משהו חיובי, בתוכי ובעולם?!
למה למה כל האתגרים האלה השנה? למה הכל ביחד? למה כל כך קשה לי?! אני מחכה כאילו להבין משהו, שמישהו ייסדר את הפאזל הזה ואני אנשום לרווחה ואגיד "אה!" אז זה מה שלא ראיתי! אני מוכנה לוותר על להיות צודקת, ועל האגו, ועל ה"הצלחה" למען האמת. מהי האמת של חיי כעת?!
מציאות חדשה פרידה
_אם תחשבי על זה, את תראי שזה די הגיוני שמול מה שאמר לך הקול עלו פחדים והתחיל בלאגן פנימי .
למה? כי המסר של הקול הפנימי שלך לא היה סתם מסר, הוא לא היה מסר "פרווה", הוא היה מסר שטומן בחובו קפיצת גדילה עבורך.
הוא מסר שדורש ממך משהו מאוד גדול. משהו שמפחיד ושמבעית את האישיות שלך שתאלץ למות ולהיוולד מחדש במהלך הקפיצה הזאת. ולפגוש הרבה כאב במהלכה.
כי בשלב הראשון המשמעות של המסר תהיה לגעת בפחדים הכי עמוקים שלך. לרדת אל תחתית הגהנום של עצמך, ולפגוש שם את הכאב הבלתי נסבל של אני-לא-אהובה ולא-רצויה, וכאב האני-נטושה, ואת הפחד שעולה מול חוסר הוודאות התעסוקתי והכלכלי, הפחד להיות בכלום, להיות ברִיק._
_וכעת- בפן המקצועי, כן הגיעה אליי הצעה עם הרבה הרבה אחריות ומקום לביטוי אישי. והרבה מאמץ והשקעה שנדרשת שם. כבר אמרתי להם כן. אבל אני מרגישה שיש שיקולים אחרים, טובים לא פחות אשר גורמים לי להתערער בנוגע להחלטה. המקום בו אני עובדת עכשיו קרוב מאד לביתי ומהווה מעטפת ששמרה עליי בשנה זו של תהפוכות ומשבר. ברור שגם אני היא זו ששמרה עליי. אבל גם לסביבה שלי הייתה תרומה לכך. ואני חוששת שמא זה עוד מוקדם מדי לנתק עצמי מזה. חשש גדול. חשש שלא נותן לי מנוח.
קפיצת גדילה או קפיצה מעל הפופיק? קפיצה שתצמיח או קפיצה שתשבור? אלה הן השאלות.
ופחד גדול לעשות טעות מתחבא בין השורות. פחד להחליט ולהתחייב להחלטה. פחד להיפגש עם החלטה שבאה ממני, לא מבחוץ._
_וגם הצעת עבודה שנותנת לי אחריות חדשה, עוצמה. כאילו הבחינו בי פתאום ביקום.
והסכמתי גם להצעה._
_אני עומדת לעזוב סביבת עבודה שמאד מאד תמכה בי. חברות של ממש. אומנם נישאר כאן בשכנות, אבל מקום העבודה יהיה אחר. ואני הולכת כנראה להיות לבד בהתחלה. בהמון מובנים. משהו בי רצה לראות אותי ככה - מובילה לבד, מחליטה לבד, רואה את עצמי עומדת בזה, ומתחזקת מעצם האפשרות להיות כך.
אני לא הולכת לשנות את דעתי.
אבל אני מפחדת. מפחדת לעזוב את שארית העוגנים שלי, למען מה? למען משהו שאני עדיין לא רואה. משהו שצריך יהיה לצמוח ובוודאי בהתחלה יהיה לא קל.
אני מתפללת לאלוהים שאני עושה את הצעד הנכון. נראה לי שככל שאני יותר מעיזה לעמוד על הרגליים, כך הוא עצמו יותר תומך בי, אלוהים._
וברגע אחר לפני כמה ימים הייתה לי תחושה חזקה, שכוח ועידוד באים מההבנה שכל מה שקורה הוא בעצם בחירה שלי.
אז הנה, הייתי כאן לאורך כל הדרך, והשמעתי את ספקותיי וקיבלתי פידבק ובחרתי בעיניים פקוחות.
האם יכול להיות שהייתה כאן טעות?
האם יכול להיות שכל הבחירות שלי עדיין נובעות מרצון לגמד ולהעניש את עצמי?
או שפשוט אני עומדת כעת בפני אתגר: איך במקום הקיים להשמיע את קולי?
והמפלט הראשון שאני רואה הוא בלהסיר את האחריות שלי על הבחירה שלי להיות שם, לאמר: " טעיתי, בעצם לא התכוונתי, בעצם היה לי טוב היכן שהייתי,חם, נעים, מוכר, תנו לי לחזור לשם, תנו לי ללכת. איפה הדלת?
למה? כי המסר של הקול הפנימי שלך לא היה סתם מסר, הוא לא היה מסר "פרווה", הוא היה מסר שטומן בחובו קפיצת גדילה עבורך.
הוא מסר שדורש ממך משהו מאוד גדול. משהו שמפחיד ושמבעית את האישיות שלך שתאלץ למות ולהיוולד מחדש במהלך הקפיצה הזאת. ולפגוש הרבה כאב במהלכה.
כי בשלב הראשון המשמעות של המסר תהיה לגעת בפחדים הכי עמוקים שלך. לרדת אל תחתית הגהנום של עצמך, ולפגוש שם את הכאב הבלתי נסבל של אני-לא-אהובה ולא-רצויה, וכאב האני-נטושה, ואת הפחד שעולה מול חוסר הוודאות התעסוקתי והכלכלי, הפחד להיות בכלום, להיות ברִיק._
_וכעת- בפן המקצועי, כן הגיעה אליי הצעה עם הרבה הרבה אחריות ומקום לביטוי אישי. והרבה מאמץ והשקעה שנדרשת שם. כבר אמרתי להם כן. אבל אני מרגישה שיש שיקולים אחרים, טובים לא פחות אשר גורמים לי להתערער בנוגע להחלטה. המקום בו אני עובדת עכשיו קרוב מאד לביתי ומהווה מעטפת ששמרה עליי בשנה זו של תהפוכות ומשבר. ברור שגם אני היא זו ששמרה עליי. אבל גם לסביבה שלי הייתה תרומה לכך. ואני חוששת שמא זה עוד מוקדם מדי לנתק עצמי מזה. חשש גדול. חשש שלא נותן לי מנוח.
קפיצת גדילה או קפיצה מעל הפופיק? קפיצה שתצמיח או קפיצה שתשבור? אלה הן השאלות.
ופחד גדול לעשות טעות מתחבא בין השורות. פחד להחליט ולהתחייב להחלטה. פחד להיפגש עם החלטה שבאה ממני, לא מבחוץ._
_וגם הצעת עבודה שנותנת לי אחריות חדשה, עוצמה. כאילו הבחינו בי פתאום ביקום.
והסכמתי גם להצעה._
_אני עומדת לעזוב סביבת עבודה שמאד מאד תמכה בי. חברות של ממש. אומנם נישאר כאן בשכנות, אבל מקום העבודה יהיה אחר. ואני הולכת כנראה להיות לבד בהתחלה. בהמון מובנים. משהו בי רצה לראות אותי ככה - מובילה לבד, מחליטה לבד, רואה את עצמי עומדת בזה, ומתחזקת מעצם האפשרות להיות כך.
אני לא הולכת לשנות את דעתי.
אבל אני מפחדת. מפחדת לעזוב את שארית העוגנים שלי, למען מה? למען משהו שאני עדיין לא רואה. משהו שצריך יהיה לצמוח ובוודאי בהתחלה יהיה לא קל.
אני מתפללת לאלוהים שאני עושה את הצעד הנכון. נראה לי שככל שאני יותר מעיזה לעמוד על הרגליים, כך הוא עצמו יותר תומך בי, אלוהים._
וברגע אחר לפני כמה ימים הייתה לי תחושה חזקה, שכוח ועידוד באים מההבנה שכל מה שקורה הוא בעצם בחירה שלי.
אז הנה, הייתי כאן לאורך כל הדרך, והשמעתי את ספקותיי וקיבלתי פידבק ובחרתי בעיניים פקוחות.
האם יכול להיות שהייתה כאן טעות?
האם יכול להיות שכל הבחירות שלי עדיין נובעות מרצון לגמד ולהעניש את עצמי?
או שפשוט אני עומדת כעת בפני אתגר: איך במקום הקיים להשמיע את קולי?
והמפלט הראשון שאני רואה הוא בלהסיר את האחריות שלי על הבחירה שלי להיות שם, לאמר: " טעיתי, בעצם לא התכוונתי, בעצם היה לי טוב היכן שהייתי,חם, נעים, מוכר, תנו לי לחזור לשם, תנו לי ללכת. איפה הדלת?
מציאות חדשה פרידה
ורק עוד קול קטן שרוצה להשמיע את עצמו : איפה איפה איפה הכיף? היה דבר כזה פעם.. לא מאד מזמן.. איך מחזירים את הכיף לחיים, ללא קשר לנסיבות?!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת,
השאלה שאת שואלת - האם בחרת נכון - היא שאלה חשובה, וטוב שאת מעזה לעצור ולשאול אותה.
לא פשוט למצוא את האיזון, את הקו הדק, בין אתגר שהוא גם מצמיח ומפתח ומקדם אותך - ובו בזמן אינו מדכא ומחליש ואינו זולל מאנרגיית החיים ומשמחת החיים שלך.
אתגר שהלב בחר אותו ולא האגו. אתגר שהוא באמת נכון לך.
נדרשות כנות ואומץ להציף כזאת שאלה, ונדרשת הקשבה מדוייקת פנימה כדי לקבל על כך תשובה.
זכרי שכל תשובה שתעלה מתוכך - היא לגיטימית. מותר לך לחזור בך. מותר לך להגיד "לא מתאים לי".
הישארי עם השאלה, פתוחה.
התשובה על כך תעלה מבפנים.
תני לה זמן.
השאלה שאת שואלת - האם בחרת נכון - היא שאלה חשובה, וטוב שאת מעזה לעצור ולשאול אותה.
לא פשוט למצוא את האיזון, את הקו הדק, בין אתגר שהוא גם מצמיח ומפתח ומקדם אותך - ובו בזמן אינו מדכא ומחליש ואינו זולל מאנרגיית החיים ומשמחת החיים שלך.
אתגר שהלב בחר אותו ולא האגו. אתגר שהוא באמת נכון לך.
נדרשות כנות ואומץ להציף כזאת שאלה, ונדרשת הקשבה מדוייקת פנימה כדי לקבל על כך תשובה.
זכרי שכל תשובה שתעלה מתוכך - היא לגיטימית. מותר לך לחזור בך. מותר לך להגיד "לא מתאים לי".
הישארי עם השאלה, פתוחה.
התשובה על כך תעלה מבפנים.
תני לה זמן.
מציאות חדשה פרידה
אתמול, עם השאלות, עלה גם החום.
חליתי, הגוף נחלש.
הערב פתחתי את הדברים עם המלווה שלי בגן, והבנתי שמותר לי.
מותר לי לאמר "גדול עליי".
ועכשיו נישארת לחשוב מה באמת אני אומרת..
יש הקלה במחשבה להוריד את כובד המשא הזה ולחזור להיות קצת ילדה, עם הלגיטימציה לעשות כיף, ולהיות פחות מגוייסת ומחוייבת.
ויש גם עצב על ויתור אפשרי על משהו שעשיתי אותו טוב, משהו שמעולם עד כה לא הזדמן לי לעשות.
כאמור, הרבה שאלות.
מרגישה שכל זה קשור בעקיפין לאותה פתיחת לב שיזמתי בתוכי לאחרונה.
לאן כל זה יוביל? רק הזמן יגיד.
בתקווה שאחרי העשירי לחודש, היום הזה שבו נולדתי פעם, דברים ייראו קצת אחרת.
חליתי, הגוף נחלש.
הערב פתחתי את הדברים עם המלווה שלי בגן, והבנתי שמותר לי.
מותר לי לאמר "גדול עליי".
ועכשיו נישארת לחשוב מה באמת אני אומרת..
יש הקלה במחשבה להוריד את כובד המשא הזה ולחזור להיות קצת ילדה, עם הלגיטימציה לעשות כיף, ולהיות פחות מגוייסת ומחוייבת.
ויש גם עצב על ויתור אפשרי על משהו שעשיתי אותו טוב, משהו שמעולם עד כה לא הזדמן לי לעשות.
כאמור, הרבה שאלות.
מרגישה שכל זה קשור בעקיפין לאותה פתיחת לב שיזמתי בתוכי לאחרונה.
לאן כל זה יוביל? רק הזמן יגיד.
בתקווה שאחרי העשירי לחודש, היום הזה שבו נולדתי פעם, דברים ייראו קצת אחרת.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
הי עינת המתוקה,
תודה על מה שכתבתי לי. עניתי לך אצלי.
בדיוק גם אני קראתי אצלך היום שאת עקרבית, ורציתי לשאול מתי.
והנה אני רואה שב-10/11.
מדהים לגלות שאת עקרבית כמוני.
אין, אין על עקרביות.
אני קוראת אותך קבוע. אבל לא תמיד מרגישה רצון לכתוב משהו.
מה שכן, מאוד רוצה שיהיה לך טוב אמיתי.
תודה על מה שכתבתי לי. עניתי לך אצלי.
בדיוק גם אני קראתי אצלך היום שאת עקרבית, ורציתי לשאול מתי.
והנה אני רואה שב-10/11.
מדהים לגלות שאת עקרבית כמוני.
אין, אין על עקרביות.
אני קוראת אותך קבוע. אבל לא תמיד מרגישה רצון לכתוב משהו.
מה שכן, מאוד רוצה שיהיה לך טוב אמיתי.
מציאות חדשה פרידה
אהבת יקרה, תודה! עניתי לך אצלך..
הבוקר עדיין בחופשת מחלה. ומבינה שיותר מכל אני חולת געגועים. אני מתגעגעת אליו בזמן הזה, לאקס שלי, נורא נורא מתגעגעת. ארבעה ימי הולדת הוא היה לצידי. בראשון, הייתי בת 27, היה היום בו הכרנו! היינו יחד באיזה פסטיבל ועשינו סדנה בה נפגשנו לשניה וחצי ואחר כך כמו מתוך חלום, בטשטוש נזכרנו, הוא לא היה בטוח שזו אניהייתי בכלל אבל אני יודעת שנפגשנו שם. יום למחרת נסע איתנו טרמפ. הוא חיפש טרמפ הביתה ואני הייתי עם עוד כמה אנשים ואותנו הוא שאל ראשונים, לגמרי במקרה. בדרך הביתה ביני לבינו ישבה חברה שלי. התפתחה בינהם שיחה רוחנית ואני רק הקשבתי. הרגשתי שהיא מעוניינת בו אז נתתי להם מקום לדבר. רק קיבלתי בשקט הרבה השראה ממנו, מהשקט שלו ומהדברים שהוא אמר.בזמן הזה בדיוק החלמתי מאיזה קשר קצר שהיה לי, ולא באמת ראיתי עצמי פנוייה למשהו. אחרי שבועיים היו התפתחויות אחרות. חברתי שישבה בינינו התחילה קשר עם מישהו, ואני לעומת זאת התפניתי לגמרי מהקודם שלי. והנה יום אחד בהיר, ב25 לנובמבר (או משהו כזה) ביקשתי ממנה את הטלפון שלו והתכתבנו בסמס. הזמנתי אותו להיפגש.. אני זוכרת שהייתי בדרך הביתה מאותה חברה.. הו, זמנים רחוקים ונדיבים בהם אני וחברות שלי גרנו מרחק הליכה זו מזו.. ובדרך עברתי דרך תיאטרון שהייתה בו הופעה של חברים של נטאשה או ארקדי דוכין. לא היה לי כרטיס אבל לא יכולתי להמשיך ללכת. ביתי לא היה רחוק אז מהתיאטרון. ישבתי בכניסה והקשבתי וליבי פעם ורטט כי השירים המרגשים והקול של הזמר הזה השתלב באותו ערב עם הודעות סמס ממנו, הבחור שזה הלך להיות הרבה יותר רציני איתו ממה שדמיינתי באותה עת. רק הלב שלי התרגש, לקבל כל פעם בהפרש של חצי שעה ושישה שירים, עוד הודעה, על מקום, על שעה, עם חיוך קטן מורגש בזוית המילים.
כשנפגשנו בבית קפה יומיים אחר כך, היה לו חיוך כשהוא ראה אותי מבעד לחלון בית הקפה, חיוך שהוא כאילו מכיר אותי עידן ועידנים. כאילו אנחנו אחים שהיינו רחוקים בגוף אבל קרובים בנפש הרבה זמן. זה המיס אותי. (אל מי הוא מחייך עכשיו ככה?)
הבוקר קוראת את הספר "גשר מעל הנהר" - "מסרים לאחר המוות של אמן צעיר שנפל במלחמת העולם הראשונה", על אדם שלאט לאט בכוח האמונה אחיותיו האוהבות אותו מאד מצליחות לשמוע את מסריו ודבריו אליהן, לאחר שמת צעיר מאד. ואחד הדברים שהוא חוזר ואומר בהם שוב ושוב הוא:
"אין עוד פירוד בין אלה הקשורים בקשר האהבה, שלעולם אינו נפסק, לא בחיים ולא במוות!"
מנסה כל הבוקר למצוא אותו בתוכי. אני מוצאת. אבל ההיקשרות לגוף הפיזי, לצורה, כל כך עמוקה. כמו כן אני שואלת האם גם אני נמצאת שם אצלו ובשבילו?
האם האהבה אכן שומרת שלא נופרד?!
הבוקר עדיין בחופשת מחלה. ומבינה שיותר מכל אני חולת געגועים. אני מתגעגעת אליו בזמן הזה, לאקס שלי, נורא נורא מתגעגעת. ארבעה ימי הולדת הוא היה לצידי. בראשון, הייתי בת 27, היה היום בו הכרנו! היינו יחד באיזה פסטיבל ועשינו סדנה בה נפגשנו לשניה וחצי ואחר כך כמו מתוך חלום, בטשטוש נזכרנו, הוא לא היה בטוח שזו אניהייתי בכלל אבל אני יודעת שנפגשנו שם. יום למחרת נסע איתנו טרמפ. הוא חיפש טרמפ הביתה ואני הייתי עם עוד כמה אנשים ואותנו הוא שאל ראשונים, לגמרי במקרה. בדרך הביתה ביני לבינו ישבה חברה שלי. התפתחה בינהם שיחה רוחנית ואני רק הקשבתי. הרגשתי שהיא מעוניינת בו אז נתתי להם מקום לדבר. רק קיבלתי בשקט הרבה השראה ממנו, מהשקט שלו ומהדברים שהוא אמר.בזמן הזה בדיוק החלמתי מאיזה קשר קצר שהיה לי, ולא באמת ראיתי עצמי פנוייה למשהו. אחרי שבועיים היו התפתחויות אחרות. חברתי שישבה בינינו התחילה קשר עם מישהו, ואני לעומת זאת התפניתי לגמרי מהקודם שלי. והנה יום אחד בהיר, ב25 לנובמבר (או משהו כזה) ביקשתי ממנה את הטלפון שלו והתכתבנו בסמס. הזמנתי אותו להיפגש.. אני זוכרת שהייתי בדרך הביתה מאותה חברה.. הו, זמנים רחוקים ונדיבים בהם אני וחברות שלי גרנו מרחק הליכה זו מזו.. ובדרך עברתי דרך תיאטרון שהייתה בו הופעה של חברים של נטאשה או ארקדי דוכין. לא היה לי כרטיס אבל לא יכולתי להמשיך ללכת. ביתי לא היה רחוק אז מהתיאטרון. ישבתי בכניסה והקשבתי וליבי פעם ורטט כי השירים המרגשים והקול של הזמר הזה השתלב באותו ערב עם הודעות סמס ממנו, הבחור שזה הלך להיות הרבה יותר רציני איתו ממה שדמיינתי באותה עת. רק הלב שלי התרגש, לקבל כל פעם בהפרש של חצי שעה ושישה שירים, עוד הודעה, על מקום, על שעה, עם חיוך קטן מורגש בזוית המילים.
כשנפגשנו בבית קפה יומיים אחר כך, היה לו חיוך כשהוא ראה אותי מבעד לחלון בית הקפה, חיוך שהוא כאילו מכיר אותי עידן ועידנים. כאילו אנחנו אחים שהיינו רחוקים בגוף אבל קרובים בנפש הרבה זמן. זה המיס אותי. (אל מי הוא מחייך עכשיו ככה?)
הבוקר קוראת את הספר "גשר מעל הנהר" - "מסרים לאחר המוות של אמן צעיר שנפל במלחמת העולם הראשונה", על אדם שלאט לאט בכוח האמונה אחיותיו האוהבות אותו מאד מצליחות לשמוע את מסריו ודבריו אליהן, לאחר שמת צעיר מאד. ואחד הדברים שהוא חוזר ואומר בהם שוב ושוב הוא:
"אין עוד פירוד בין אלה הקשורים בקשר האהבה, שלעולם אינו נפסק, לא בחיים ולא במוות!"
מנסה כל הבוקר למצוא אותו בתוכי. אני מוצאת. אבל ההיקשרות לגוף הפיזי, לצורה, כל כך עמוקה. כמו כן אני שואלת האם גם אני נמצאת שם אצלו ובשבילו?
האם האהבה אכן שומרת שלא נופרד?!
-
קן_לציפור*
- הודעות: 1109
- הצטרפות: 08 יולי 2005, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של קן_לציפור*
מציאות חדשה פרידה
מתרגמת לך את מה שנכתב לך באנגלית (ע"י תוכנה שנקראת הפוך על הפוך)
אפשר להמשיך לאהוב בעומק וגם לאהוב אחרים יש שפע של אהבה וימים איןסופ של רטט שמחה והתפעמות נכונים לך אם תמשיכי לחיות את האהבה הזו
אפשר להמשיך לאהוב בעומק וגם לאהוב אחרים יש שפע של אהבה וימים איןסופ של רטט שמחה והתפעמות נכונים לך אם תמשיכי לחיות את האהבה הזו
מציאות חדשה פרידה
לא יכולה להפסיק לבכות מהרגע שקראתי פה את הדברים האחרונים. וגם את מה שאני כתבתי.
יש לזה המשך. בכל שנה מאז יום הולדתי ה27 בימים אלה ממש הוא היה נעלם, מחביא ממני דברים. וביום ההולדת מתגלה, עם מה שהסתיר ממני. בפעם הראשונה זאת הייתה הפתעה מוחלטת. אחרי שכל האורחים יצאו מביתי, הוא הושיב אותי באוטו ושם לי דיסק. של שיר שהוא הקליט את עצמו שר, וגם מנגן. הוא עבד על זה כל התקופה שלפני יום ההולדת ה28. "מה אביא לך ילדתי הקטנה?"שר לי הקול שלו את שירו של אהוד בנאי "מה אביא לך במתנה?" ישבתי שם המומה. ואחר כך זה נהיה מסורת. בשנה אחרי זה, יום הולדת 29, כבר גרנו יחד. ואז הוא הקליט לי את עצמו שר לי שיר של אברהם טל "אהבה.. שלא נגמרת לעולם" (לא זוכרת מה שמו המקורי של השיר) ושם הכניס את השורה "תודה לאל שעינת איתי". סשנים של ההקלטות והעבודה על השירים היו לו מסעות קטנים או גדולים שהוא עבר עם עצמו ביחס אליי וביחס לאהבה בימים ההם ימי קדם- יום הולדת שלי, שבהם הוא היה רואה אותי, מסכים לראות מבעד לפחדים שלו, ומעריך את מה שיש לו ומבין כמה הוא אוהב, בדרך כלל אלה היו מלווים בהרבה בכי, שלא הייתי עדה לו. שכן לאהוב אותי (או לאהוב אהבה זוגית בכלל) היה כרוך אצלו במאבק, בלבקוע כאב עתיק יומין שישב אצלו. בגיל 30 הסודיות הייתה מוגברת. על אף שהיו לנו כל מיני צרות שבאו כאילו מבחוץ, בחודשים שלפני זה, וצרות מבפנים בצורת דיכאון, כאבים וספקות, בשבועות שלפני זה, עדיין חשבתי שהכל יהיה ממש בסדר, כמו שתמיד איכשהו עבדנו על זה וזה היה בסדר, והאהבה ניצחה והכל. ונראה היה שלכבוד יום הולדתי הרוחות שקטו, אבל בדיעבד אני יודעת שרק לכבוד יום הולדתי, שהן נחו לרגע, כדי שיהיה לי יום הולדת שמח. הוא עבד בשקט בשקט וביום השלושים שלי, יחד עם דברים שכבר סיפרתי עליהם (השקיע השקיע) שר לי שיר של יהלי סובול - "יום אחד הוא התעורר וגילה שהוא אוחז בפרח היפה שהוא אי פעם ראה" משהו כזה.. לא זוכרת את המילים המדוייקות. בדיעבד שאלתי אותו איך? הרי השיר הזה מדבר על התפקחות אל תוך האהבה ולא ממנה, הזמר מדבר על הגילוי המחודש של הנפלא של היופי שלצידו ואומר לעצמו - רק לא לאבד, לא להתעוור לזה, לא לשכוח את זה? איך יכול להיות שעשרים יום אחרי זה הוא ויתר?! אני יודעת, בפעם הזו ידעתי כמה בכי הוא שם על השיר הזה. הוא אמר לי שכשהוא עבד עליו בכה מרוב שהוא אוהב אותי.
את המתנה האחרונה הביא לי ב6 לדצמבר. איך אני זוכרת? כי זה היה יום הפרידה הרישמי. הגעתי הביתה מהלימודים, כשזה כבר לא היה ביתנו יותר. בטלפון הוצאתי ממנו שיגיד לי מה החליט, מה חשב, בשבוע בו כל אחד מאיתנו עזב את הבית ולא התראינו. כך שכבר ידעתי מה מצפה לי למרות שהתקשיתי לעכל. ואז הוא הגיש לי ספר של ציורים, שגם עליהם עבד בכל התקופה הקדם 30 שלי. צייר לי את חיי, בציוריו המלבבים, שתמיד הפילו אותי מצחוק, ספוגים בהומור ובחמידות, במה שקראנו לו "הסגנון המיוחד" שלו. הוא צייר לי אותם בתמימות בלי לדעת מה יהיה הסוף. כשעבד על זה עוד לא ידע שגמרנו, שנגמור. ואז, בעודי יושבת שם על המיטה שכבר כאילו מישהו צייר עליה עם גיר פס הפרדה באמצע, הוא צייר לי את הדף האחרון, בו כל אחד מאיתנו מצוייר קופץ אל הלא ידוע. הדף הזה גמר אותי. ישבתי שם והלב שלי דימם.
אני יודעת, יש אנשים חושבים - יש הרבה דגים בים. יש הרבה גברים. יש אנשים חושבים - עברה כבר שנה, זה הרבה זמן. תרפי. יש אנשים חושבים די לדוש בעבר.
אבל אני, אני יודעת שאני, עם המערך הרגשי שלי, ומי שאני בעולם הזה, לא בנויה לאהוב הרבה פעמים ככה. ולהיפרד ככה. זה לא מיקרי שלא היו לי הרבה מערכות יחסים ארוכות ועמוקות כאלה. כי אני לא בנויה לעבור הרבה פרידות כאלה בחיים. לא יכולה. לא רוצה. זה נכנס אליי עמוק עמוק, האדם הזה, הנשמה הזו, המפגש הזה. כשכבר מישהו ככה בחיי, זה מאד רציני בשבילי. והפצע שלי מחלים לאט, לאט, לאט, לאט.
יש לזה המשך. בכל שנה מאז יום הולדתי ה27 בימים אלה ממש הוא היה נעלם, מחביא ממני דברים. וביום ההולדת מתגלה, עם מה שהסתיר ממני. בפעם הראשונה זאת הייתה הפתעה מוחלטת. אחרי שכל האורחים יצאו מביתי, הוא הושיב אותי באוטו ושם לי דיסק. של שיר שהוא הקליט את עצמו שר, וגם מנגן. הוא עבד על זה כל התקופה שלפני יום ההולדת ה28. "מה אביא לך ילדתי הקטנה?"שר לי הקול שלו את שירו של אהוד בנאי "מה אביא לך במתנה?" ישבתי שם המומה. ואחר כך זה נהיה מסורת. בשנה אחרי זה, יום הולדת 29, כבר גרנו יחד. ואז הוא הקליט לי את עצמו שר לי שיר של אברהם טל "אהבה.. שלא נגמרת לעולם" (לא זוכרת מה שמו המקורי של השיר) ושם הכניס את השורה "תודה לאל שעינת איתי". סשנים של ההקלטות והעבודה על השירים היו לו מסעות קטנים או גדולים שהוא עבר עם עצמו ביחס אליי וביחס לאהבה בימים ההם ימי קדם- יום הולדת שלי, שבהם הוא היה רואה אותי, מסכים לראות מבעד לפחדים שלו, ומעריך את מה שיש לו ומבין כמה הוא אוהב, בדרך כלל אלה היו מלווים בהרבה בכי, שלא הייתי עדה לו. שכן לאהוב אותי (או לאהוב אהבה זוגית בכלל) היה כרוך אצלו במאבק, בלבקוע כאב עתיק יומין שישב אצלו. בגיל 30 הסודיות הייתה מוגברת. על אף שהיו לנו כל מיני צרות שבאו כאילו מבחוץ, בחודשים שלפני זה, וצרות מבפנים בצורת דיכאון, כאבים וספקות, בשבועות שלפני זה, עדיין חשבתי שהכל יהיה ממש בסדר, כמו שתמיד איכשהו עבדנו על זה וזה היה בסדר, והאהבה ניצחה והכל. ונראה היה שלכבוד יום הולדתי הרוחות שקטו, אבל בדיעבד אני יודעת שרק לכבוד יום הולדתי, שהן נחו לרגע, כדי שיהיה לי יום הולדת שמח. הוא עבד בשקט בשקט וביום השלושים שלי, יחד עם דברים שכבר סיפרתי עליהם (השקיע השקיע) שר לי שיר של יהלי סובול - "יום אחד הוא התעורר וגילה שהוא אוחז בפרח היפה שהוא אי פעם ראה" משהו כזה.. לא זוכרת את המילים המדוייקות. בדיעבד שאלתי אותו איך? הרי השיר הזה מדבר על התפקחות אל תוך האהבה ולא ממנה, הזמר מדבר על הגילוי המחודש של הנפלא של היופי שלצידו ואומר לעצמו - רק לא לאבד, לא להתעוור לזה, לא לשכוח את זה? איך יכול להיות שעשרים יום אחרי זה הוא ויתר?! אני יודעת, בפעם הזו ידעתי כמה בכי הוא שם על השיר הזה. הוא אמר לי שכשהוא עבד עליו בכה מרוב שהוא אוהב אותי.
את המתנה האחרונה הביא לי ב6 לדצמבר. איך אני זוכרת? כי זה היה יום הפרידה הרישמי. הגעתי הביתה מהלימודים, כשזה כבר לא היה ביתנו יותר. בטלפון הוצאתי ממנו שיגיד לי מה החליט, מה חשב, בשבוע בו כל אחד מאיתנו עזב את הבית ולא התראינו. כך שכבר ידעתי מה מצפה לי למרות שהתקשיתי לעכל. ואז הוא הגיש לי ספר של ציורים, שגם עליהם עבד בכל התקופה הקדם 30 שלי. צייר לי את חיי, בציוריו המלבבים, שתמיד הפילו אותי מצחוק, ספוגים בהומור ובחמידות, במה שקראנו לו "הסגנון המיוחד" שלו. הוא צייר לי אותם בתמימות בלי לדעת מה יהיה הסוף. כשעבד על זה עוד לא ידע שגמרנו, שנגמור. ואז, בעודי יושבת שם על המיטה שכבר כאילו מישהו צייר עליה עם גיר פס הפרדה באמצע, הוא צייר לי את הדף האחרון, בו כל אחד מאיתנו מצוייר קופץ אל הלא ידוע. הדף הזה גמר אותי. ישבתי שם והלב שלי דימם.
אני יודעת, יש אנשים חושבים - יש הרבה דגים בים. יש הרבה גברים. יש אנשים חושבים - עברה כבר שנה, זה הרבה זמן. תרפי. יש אנשים חושבים די לדוש בעבר.
אבל אני, אני יודעת שאני, עם המערך הרגשי שלי, ומי שאני בעולם הזה, לא בנויה לאהוב הרבה פעמים ככה. ולהיפרד ככה. זה לא מיקרי שלא היו לי הרבה מערכות יחסים ארוכות ועמוקות כאלה. כי אני לא בנויה לעבור הרבה פרידות כאלה בחיים. לא יכולה. לא רוצה. זה נכנס אליי עמוק עמוק, האדם הזה, הנשמה הזו, המפגש הזה. כשכבר מישהו ככה בחיי, זה מאד רציני בשבילי. והפצע שלי מחלים לאט, לאט, לאט, לאט.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת,
הלב שלך נפתח ולכן הכל הכל יותר רגיש וכואב מהרגיל,
על אחת כמה וכמה כאשר כל זה מתרחש לקראת יום ההולדת שלך.
אני מבינה בדיוק על מה את מדברת כאשר את מדברת על פצע שמחלים לאט. על כאב שנחווה כבלתי נסבל.
מידת הרגישות שלך, באופן טבעי, גם בימים "רגילים" ולא כמו עכשיו, היא גבוהה במיוחד. לטוב ולרע.
ההצפה הזאת היא גם ניקוי. אל תשכחי את זה תוך כדי.
בקשי מהבכי לנקז הכל החוצה.
שולחת חיבוק רך ללב הרגיש, העדין, החשוף והיפהפה שלך.
הלב שלך נפתח ולכן הכל הכל יותר רגיש וכואב מהרגיל,
על אחת כמה וכמה כאשר כל זה מתרחש לקראת יום ההולדת שלך.
אני מבינה בדיוק על מה את מדברת כאשר את מדברת על פצע שמחלים לאט. על כאב שנחווה כבלתי נסבל.
מידת הרגישות שלך, באופן טבעי, גם בימים "רגילים" ולא כמו עכשיו, היא גבוהה במיוחד. לטוב ולרע.
ההצפה הזאת היא גם ניקוי. אל תשכחי את זה תוך כדי.
בקשי מהבכי לנקז הכל החוצה.
שולחת חיבוק רך ללב הרגיש, העדין, החשוף והיפהפה שלך.
מציאות חדשה פרידה
עירית, אני באמת מרגישה שהשאלות האלה הן שעוררו בתוכי את כמות הכאב האדירה הזו שוב.
איך אני יכולה לאהוב שוב גבר ככה? איך אני יכולה להפוך עוד מישהו לכל כך קרוב, ייחודי לי? משמעותי לי? כמעט קרוב משפחה?! ביום שישי הייתי בחתונה של חברתי ושמעתי את מילות החתן "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" וכאילו לראשונה הבנתי אותן באמת. איזה דבר מדהים זה לקדש מישהו. אני לא מבינה איך אפשר לקדש כל פעם מישהו אחר בחיים שלך. שלוש שנים את זה, אחר כך חמש שנים את ההוא, אחר כך אף אחד, אחר כך שוב מישהו. מה היא משמעות של אותה קדושה? האין זה כאשר האדם הופך להיות כמעט בשר מבשרך, שאתה נותן לו, מראה לו, מהחשוף שבחשוף שבנשמה שלך?!
מה המשמעות של אותה קדושה אם כשקשה אז מוותרים עליה או שהיא הולכת לנו לאיבוד ואנחנו לא נלחמים להחזיר?! אינני מבינה.
באותה מידה אינני מבינה איך עליי ללמד, לאפשר ללב שלי שוב לאהוב ככה?!
אני יודעת שהוא מסוגל לעוד אהבה, הוא מסוגל להמון אהבה! למעשה הוא מרגיש אהבה די בקלות. אבל אני מרגישה כמו המבוגרת האחראית, זו שלה בסוף מגישים את החשבון, זו שצריכה לשמור על הלב שלה בגלל שמחיר האהבה הזו הוא כבד. מחיר ההיקשרות כבד לי. איך, בעיניים פקוחות אני יכולה להוביל את עצמי שוב לקשר חדש?! זה מרגיש כמו מאזוכיזם.
ולחיות עם הלב סגור ופצוע - גם כן מרגיש כך.
איך אני יכולה לאהוב שוב גבר ככה? איך אני יכולה להפוך עוד מישהו לכל כך קרוב, ייחודי לי? משמעותי לי? כמעט קרוב משפחה?! ביום שישי הייתי בחתונה של חברתי ושמעתי את מילות החתן "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" וכאילו לראשונה הבנתי אותן באמת. איזה דבר מדהים זה לקדש מישהו. אני לא מבינה איך אפשר לקדש כל פעם מישהו אחר בחיים שלך. שלוש שנים את זה, אחר כך חמש שנים את ההוא, אחר כך אף אחד, אחר כך שוב מישהו. מה היא משמעות של אותה קדושה? האין זה כאשר האדם הופך להיות כמעט בשר מבשרך, שאתה נותן לו, מראה לו, מהחשוף שבחשוף שבנשמה שלך?!
מה המשמעות של אותה קדושה אם כשקשה אז מוותרים עליה או שהיא הולכת לנו לאיבוד ואנחנו לא נלחמים להחזיר?! אינני מבינה.
באותה מידה אינני מבינה איך עליי ללמד, לאפשר ללב שלי שוב לאהוב ככה?!
אני יודעת שהוא מסוגל לעוד אהבה, הוא מסוגל להמון אהבה! למעשה הוא מרגיש אהבה די בקלות. אבל אני מרגישה כמו המבוגרת האחראית, זו שלה בסוף מגישים את החשבון, זו שצריכה לשמור על הלב שלה בגלל שמחיר האהבה הזו הוא כבד. מחיר ההיקשרות כבד לי. איך, בעיניים פקוחות אני יכולה להוביל את עצמי שוב לקשר חדש?! זה מרגיש כמו מאזוכיזם.
ולחיות עם הלב סגור ופצוע - גם כן מרגיש כך.
מציאות חדשה פרידה
אני רוצה להיות עם מישהו שיקדש אותי. שעבורו הנשמה שלי תהיה קודש הקודשים. ושלו תהיה עבורי. רק בכל פעם שאני חושבת על משהו כזה, מישהו כזה, אני עדיין רואה איך הלב שלו, של חברי לשעבר, הוא בית בשבילי. ואיך עדיין אני שומרת לו את המקום אצלי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
אני עדיין רואה איך הלב שלו, של חברי לשעבר, הוא בית בשבילי
מצטטת לעצמי.
ולשאר הדברים, בשבילך: "רוח פנימית", מאת איל פוליטי, עמ' 118-116.
מצטטת לעצמי.
ולשאר הדברים, בשבילך: "רוח פנימית", מאת איל פוליטי, עמ' 118-116.
מציאות חדשה פרידה
תסכימי שלבורא יש עבורך שפע שאין לך מושג עליו
מציעה לא לצמצמם במחשבה
לאפשר לרוח למרחבים של האפשרויות לאפשר לך לחבק ולעטוף אותך
הניחי לחסר .היי בשפע ...
הודי על מה שהיה לך וחשבי עליו אם את באמת אוהבת אותו ולא את מי שהיה בשבילך
.
למדי לתת לך את האהבה האינסופית הזו -אהבת עולם
והיי בלתת יותר מאשר לקבל ו-או לקבל על מנת לתת .התנועה הזו ל הודיה בעיני מעלה תדר מפחדי הילדה הקטנה
אינה נאחזת ברגישות שלה אלא נעזרת בה ככוח פותח וכמרחב חדש ליצירת יש בכל רגע.
הוא בחר בגלל משהו שלו בלי קשר לאהבה אליך שהיא נצחית.
מאמינה שכשתסכימי לקבל שהוא בחר כרגע מרחב אחר
תוכלי לאפשר לשפע אהבה המתאים לך בדיוק לבא אליך.
כשאת ממשיכה להזין אותו אנרגטית במחשבות והזכרונות ממקום כואב וחסר זה יוצר ריחוק ביניכם.
אם תוכלי להסכים לחיות את האהבה שלך אליו נטו בתוכך לשחררו מהנתינה וההוכחה שלו אליך ,תחוי את הצוף שלך...
אם הוא באמת"שלך"הוא ירגיש פחות מפוטם ויגיע ואם הוא לדרכו תפני כך מקום מתןך אהבה לתדר חדש.
מציעה מנסיון להיות ביש להרחיב לשחרר וללמד לקבל אותך בלי תנאים .
ובכלל שוב כל יום יומהולדת...ואולי כדאי שתכיני השנה שיר לעצמך...?
אהבה.
מציעה לא לצמצמם במחשבה
לאפשר לרוח למרחבים של האפשרויות לאפשר לך לחבק ולעטוף אותך
הניחי לחסר .היי בשפע ...
הודי על מה שהיה לך וחשבי עליו אם את באמת אוהבת אותו ולא את מי שהיה בשבילך
.
למדי לתת לך את האהבה האינסופית הזו -אהבת עולם
והיי בלתת יותר מאשר לקבל ו-או לקבל על מנת לתת .התנועה הזו ל הודיה בעיני מעלה תדר מפחדי הילדה הקטנה
אינה נאחזת ברגישות שלה אלא נעזרת בה ככוח פותח וכמרחב חדש ליצירת יש בכל רגע.
הוא בחר בגלל משהו שלו בלי קשר לאהבה אליך שהיא נצחית.
מאמינה שכשתסכימי לקבל שהוא בחר כרגע מרחב אחר
תוכלי לאפשר לשפע אהבה המתאים לך בדיוק לבא אליך.
כשאת ממשיכה להזין אותו אנרגטית במחשבות והזכרונות ממקום כואב וחסר זה יוצר ריחוק ביניכם.
אם תוכלי להסכים לחיות את האהבה שלך אליו נטו בתוכך לשחררו מהנתינה וההוכחה שלו אליך ,תחוי את הצוף שלך...
אם הוא באמת"שלך"הוא ירגיש פחות מפוטם ויגיע ואם הוא לדרכו תפני כך מקום מתןך אהבה לתדר חדש.
מציעה מנסיון להיות ביש להרחיב לשחרר וללמד לקבל אותך בלי תנאים .
ובכלל שוב כל יום יומהולדת...ואולי כדאי שתכיני השנה שיר לעצמך...?
אהבה.
מציאות חדשה פרידה
אם תוכלי להסכים לחיות את האהבה שלך אליו נטו בתוכך לשחררו מהנתינה וההוכחה שלו אליך ,תחוי את הצוף שלך...
תודה!
תודה!
מציאות חדשה פרידה
http://www.youtube.com/watch?v=r2vez1KN ... re=related
מתוך הסרט "לפני השקיעה".
מה שג'ולי דלפי אומרת על מערכות יחסים בסוף הקטע - בינגו, בינגו, בינגו!
every relationship that ends damages me in a way I can never copletely recover
משהו כזה.
הסרט הזה פשוט מדהים בכנות והאמת שבו.
מתוך הסרט "לפני השקיעה".
מה שג'ולי דלפי אומרת על מערכות יחסים בסוף הקטע - בינגו, בינגו, בינגו!
every relationship that ends damages me in a way I can never copletely recover
משהו כזה.
הסרט הזה פשוט מדהים בכנות והאמת שבו.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת, מתוך מה שכתבת עולים לי שני דברים:
ראשית, שימי לב שחשובה ההקשבה הפנימית שלך תוך כדי עבודה על פתיחת לב.
כלומר, חשוב לפתוח אותו בקצב שנכון לך, ולעבוד עם השאלות במינונים שנכונים לך. לא מהר מדי, לא בבת-אחת ובטח שלא בכוח. הבשלה היא מילת מפתח כאן. כרגע את עם חום. עצרי. זה אולי סימן להאט כאן. וחשוב גם בהמשך לשמור על ההקשבה הזאת.
שנית, אל מול העבודה שלך על ההסכמה לפתיחת הלב כדאי לעבוד גם על הסכמה להכיר בחוסן הפנימי שלך.
את לא רוצה לעטוף את הלב שלך ולמנוע ממנו ומעצמך מפגש עם החיים ואת גם לא רוצה להיטלטל ולכאוב כל כך. מה שאת רוצה בעצם זה גם לב פתוח וגם עמוד שדרה חסון ויציב, כלומר – עוגן פנימי שיאפר לך להתנהל בעולם בבטחה עם לב פתוח.
האם את מסכימה להכיר בעוגן הפנימי שלך? האם את מסכימה ליצור איתו כעת קשר ולהתחבר אליו ואל תחושה של חוסן פנימי בעת פתיחת הלב?
גם כאן, יש סיכוי שהסכמה והכרה יעלו לאט, לא מיד. הישארי קצת עם השאלה הזאת.
ראשית, שימי לב שחשובה ההקשבה הפנימית שלך תוך כדי עבודה על פתיחת לב.
כלומר, חשוב לפתוח אותו בקצב שנכון לך, ולעבוד עם השאלות במינונים שנכונים לך. לא מהר מדי, לא בבת-אחת ובטח שלא בכוח. הבשלה היא מילת מפתח כאן. כרגע את עם חום. עצרי. זה אולי סימן להאט כאן. וחשוב גם בהמשך לשמור על ההקשבה הזאת.
שנית, אל מול העבודה שלך על ההסכמה לפתיחת הלב כדאי לעבוד גם על הסכמה להכיר בחוסן הפנימי שלך.
את לא רוצה לעטוף את הלב שלך ולמנוע ממנו ומעצמך מפגש עם החיים ואת גם לא רוצה להיטלטל ולכאוב כל כך. מה שאת רוצה בעצם זה גם לב פתוח וגם עמוד שדרה חסון ויציב, כלומר – עוגן פנימי שיאפר לך להתנהל בעולם בבטחה עם לב פתוח.
האם את מסכימה להכיר בעוגן הפנימי שלך? האם את מסכימה ליצור איתו כעת קשר ולהתחבר אליו ואל תחושה של חוסן פנימי בעת פתיחת הלב?
גם כאן, יש סיכוי שהסכמה והכרה יעלו לאט, לא מיד. הישארי קצת עם השאלה הזאת.
מציאות חדשה פרידה
שולחת חיבוק רך ללב הרגיש, העדין, החשוף והיפהפה שלך.
אחד גם ממני.
כמה אהבה עוברת דרכך, מאנשים סביבך. אז וגם עכשיו.
@}לימים טובים שיבואו.
אחד גם ממני.
כמה אהבה עוברת דרכך, מאנשים סביבך. אז וגם עכשיו.
@}לימים טובים שיבואו.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
את מדהימה !
כמה את רגישה ומלאה אהבה. מופלאה.
נראה לי, אם הייתי גבר, והייתי קוראת את הדף שלך - הייתי מתאהבת בך.
מי שבסופו של דבר יקדש אותך - יזכה בגדול.
בכל שנה מאז יום הולדתי ה27 בימים אלה ממש הוא היה נעלם, מחביא ממני דברים. וביום ההולדת מתגלה, עם מה שהסתיר ממני.
את יודעת מה המשפט הזה העלה בי?
שמעתי הרבה פעמים מאנשים שלפני היומולדת יש להם תקופה קשה, ואז אחרי היומולדת - עלייה.
כך שמה שכתבת על החבר נשמע לי משל לאלוהים.
לפני היומולדת הוא כאילו מסתתר. ולא מבינים איפה הוא וזה אולי מרגיז ועצוב.
אבל בעצם, זה פשוט בגלל שהוא 'עסוק' בלהכין לנו מתנה גדולה.
והוא תכף עומד להופיע איתה.
מאחלת לך שתגלי שאלוהים הכין לך מתנה נפלאה נפלאה, ואז גם תרגישי שהיה טעם בכל התקופה הקשה הזו.
כמה את רגישה ומלאה אהבה. מופלאה.
נראה לי, אם הייתי גבר, והייתי קוראת את הדף שלך - הייתי מתאהבת בך.
מי שבסופו של דבר יקדש אותך - יזכה בגדול.
בכל שנה מאז יום הולדתי ה27 בימים אלה ממש הוא היה נעלם, מחביא ממני דברים. וביום ההולדת מתגלה, עם מה שהסתיר ממני.
את יודעת מה המשפט הזה העלה בי?
שמעתי הרבה פעמים מאנשים שלפני היומולדת יש להם תקופה קשה, ואז אחרי היומולדת - עלייה.
כך שמה שכתבת על החבר נשמע לי משל לאלוהים.
לפני היומולדת הוא כאילו מסתתר. ולא מבינים איפה הוא וזה אולי מרגיז ועצוב.
אבל בעצם, זה פשוט בגלל שהוא 'עסוק' בלהכין לנו מתנה גדולה.
והוא תכף עומד להופיע איתה.
מאחלת לך שתגלי שאלוהים הכין לך מתנה נפלאה נפלאה, ואז גם תרגישי שהיה טעם בכל התקופה הקשה הזו.
מציאות חדשה פרידה
אוי, אהבת, מתוקה, איזה משל יפה ומרגש!! תודה! ממש צמרמורת עשית לי..
ועדולי, תודה!
ועדולי, תודה!
מציאות חדשה פרידה
להתעורר מחר בבוקר, אל יום נקי וחדש. יום שבו אני הופכת להיות בת 31.
להתעורר בלי נשיקה על הלחי, בלי חיבוק של "היום בלי ריבים, היום אני רק אוהב אותך", בלי הקפה שהוא מכין לי בנדיבות ומגיש למיטה.
להתעורר ואולי לפתוח את המייל לבדוק אם כתב, אם זכר. (כל דבר שיעשה - בין אם יכתוב, בין ייתקשר, ובין אם לא יעשה כלום ואולי בכלל שכח, כל צעד שיעשה - יכאיב לי).
ובכל זאת..
להתעורר אל מתיקות ריח השוקולד האפוי - בראוני שאפיתי לכבד בו את כולם מחר בעבודה, בלימודים.
ולברך ולהודות על שיש לי חברים בעולם הזה, שאוהבים אותי.
גם כשהם רחוקים. הנה, ביום שישי יבואו מ"כל קצוות הארץ" כדי להיות כאן.
ולהודות שיש יום חדש, שיש בית נעים.
שיש את החיים שכל כך פחדתי תמיד מהם. הלבד שתמיד ניסיתי לברוח ממנו, להסתתר מאחורי אנשים.
והנה, אני עוברת דרכו.
ולתת לי את מה שאני כל כך רוצה לקבל ממנו.
להתעורר בלי נשיקה על הלחי, בלי חיבוק של "היום בלי ריבים, היום אני רק אוהב אותך", בלי הקפה שהוא מכין לי בנדיבות ומגיש למיטה.
להתעורר ואולי לפתוח את המייל לבדוק אם כתב, אם זכר. (כל דבר שיעשה - בין אם יכתוב, בין ייתקשר, ובין אם לא יעשה כלום ואולי בכלל שכח, כל צעד שיעשה - יכאיב לי).
ובכל זאת..
להתעורר אל מתיקות ריח השוקולד האפוי - בראוני שאפיתי לכבד בו את כולם מחר בעבודה, בלימודים.
ולברך ולהודות על שיש לי חברים בעולם הזה, שאוהבים אותי.
גם כשהם רחוקים. הנה, ביום שישי יבואו מ"כל קצוות הארץ" כדי להיות כאן.
ולהודות שיש יום חדש, שיש בית נעים.
שיש את החיים שכל כך פחדתי תמיד מהם. הלבד שתמיד ניסיתי לברוח ממנו, להסתתר מאחורי אנשים.
והנה, אני עוברת דרכו.
ולתת לי את מה שאני כל כך רוצה לקבל ממנו.
מציאות חדשה פרידה
מתפללת לעוצמה בשנה הזו.
את היכולת לאהוב שכבר יש לי, להשכיל לשלב עם כוח ומרכז פנימי. עם העוגן החזק והיציב הזה בתוכי שאינו נשבר ואינו מתפורר לחתיכות וגם לא מקבע ומאבן את הרגישות שיש בפנים.
אמן.
את היכולת לאהוב שכבר יש לי, להשכיל לשלב עם כוח ומרכז פנימי. עם העוגן החזק והיציב הזה בתוכי שאינו נשבר ואינו מתפורר לחתיכות וגם לא מקבע ומאבן את הרגישות שיש בפנים.
אמן.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
מזל טוב ! מזל טוב ! מזל טוב !
מברכת אותך בשנה מופלאה.
שבאמת הכל מעכשיו יתחיל לעלות מעלה מעלה.
שתמצאי את האהבה שלך לעצמך.
שתמצאי את האהבה של העולם אלייך.
שתמצאי את הזוגיות הכי טובה, שנועדה במיוחד בשבילך.
שתאמיני תאמיני תאמיני שאת ראויה לכך. שאת טובה ויפה, וראויה לכל הטוב שנפשך מבקשת.
שתמצאי את העוצמה שלך.
שתחגגי את החיים.
שהכל יילך בקלות. בנועם. בשמחה. ועם עוד קצת קלות.....
מברכת אותך בשנה מופלאה.
שבאמת הכל מעכשיו יתחיל לעלות מעלה מעלה.
שתמצאי את האהבה שלך לעצמך.
שתמצאי את האהבה של העולם אלייך.
שתמצאי את הזוגיות הכי טובה, שנועדה במיוחד בשבילך.
שתאמיני תאמיני תאמיני שאת ראויה לכך. שאת טובה ויפה, וראויה לכל הטוב שנפשך מבקשת.
שתמצאי את העוצמה שלך.
שתחגגי את החיים.
שהכל יילך בקלות. בנועם. בשמחה. ועם עוד קצת קלות.....
מציאות חדשה פרידה
עינת היקרה והמקסימה כל כך...
יום הולדת שמח ! המון המון מזל טוב, אושר, שמחה, ריגושים ומלאן מלאן אור ואהבה !
שכל מה שאת מאחלת לעצמך ומה שמאחלים כל אוהבייך יתגשם!
חיכיתי לעשירי כדי לברך אותך ולפתע המילים לא נראה לי מספיקות...אז תדמייני את האהבה ששולחת אליך
חיבוק גדול וחם ממני
אורית
יום הולדת שמח ! המון המון מזל טוב, אושר, שמחה, ריגושים ומלאן מלאן אור ואהבה !
שכל מה שאת מאחלת לעצמך ומה שמאחלים כל אוהבייך יתגשם!
חיכיתי לעשירי כדי לברך אותך ולפתע המילים לא נראה לי מספיקות...אז תדמייני את האהבה ששולחת אליך
חיבוק גדול וחם ממני
אורית
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת, מקסימה שכמוך.
מאחלת לך יום שמח,
ועטוף באהבה ובשמחה רבה.
לפני כמה שנים,
כשריטה יצאה עם השיר 'מחכה',
אמרתי לעצמי שהוא מדבר בדיוק על סוג העבודה שאני עושה (עם עצמי ועם אחרים).
לא מזמן מישהי הזכירה לי אותו בהקשר של דרך שהיא עושה עם עצמה.
אז זה מה שאני מאחלת לך - באהבה גדולה. ולא סתם מאחלת, אני יודעת בבטחה שלשם את הולכת:
_"וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו_
_וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
להיות שלם עם עצמו...*_
_...וזה יבוא, אתה הרי יודע
ומה שייפתח לנו
מחכה"_
.
.
.
אם את רוצה את כל מילות השיר, הנה הן.
ואת זה תשימי לך ברקע.
מאחלת לך יום שמח,
ועטוף באהבה ובשמחה רבה.
לפני כמה שנים,
כשריטה יצאה עם השיר 'מחכה',
אמרתי לעצמי שהוא מדבר בדיוק על סוג העבודה שאני עושה (עם עצמי ועם אחרים).
לא מזמן מישהי הזכירה לי אותו בהקשר של דרך שהיא עושה עם עצמה.
אז זה מה שאני מאחלת לך - באהבה גדולה. ולא סתם מאחלת, אני יודעת בבטחה שלשם את הולכת:
_"וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו_
_וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
- והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
להיות שלם עם עצמו...*_
_...וזה יבוא, אתה הרי יודע
- לא הכל יטלטל אותנו
ומה שייפתח לנו
מחכה"_
.
.
.
אם את רוצה את כל מילות השיר, הנה הן.
ואת זה תשימי לך ברקע.
מציאות חדשה פרידה
@} מזל טוב עינתי! @}
תראי כמה באמת גדלת השנה,
כמה קילוגרמים טובים של תובנות וחוכמת חיים העלית על עצמך.
אפשר ממש לראות את הצמיחה שלך בעיניים, כשקוראים את הדף ברציפות.
היא שם, היא אמיתית
רוצה להקדיש לך שיר יפה שאני אוהבת. קוראים לו "נסיון":
לך נשבעתי, אל עליון,
ולא אדע האקיים:
איך אעמוד בנסיון
נסיון האושר השלם.
איכה תכיל עיני האור?
ידי רפות, ידי הוזות -
איכה אשא ולא אשבור
שמחה כזאת, ברכה כזאת?
מכובד עול איך לא אפול,
איך לפניך אתיצב
זקופה, גדולה, נושאת בעול
של אושר אנושי שלו.
כתבה אותו לאה גולדברג והלחינה (בכישרון) אחינועם ניני.
אני מאחלת לך שהשנה תתנסי באושר - ותעמדי בנסיון בכבוד. שוב, ושוב, ושוב.
שהנסיון הזה ילמד אותך ויזכיר לך כמה כוח יש בך, כמה רגישות וכמה תבונה.
וכמה אהבה.
יומולדת שמח!
תראי כמה באמת גדלת השנה,
כמה קילוגרמים טובים של תובנות וחוכמת חיים העלית על עצמך.
אפשר ממש לראות את הצמיחה שלך בעיניים, כשקוראים את הדף ברציפות.
היא שם, היא אמיתית
רוצה להקדיש לך שיר יפה שאני אוהבת. קוראים לו "נסיון":
לך נשבעתי, אל עליון,
ולא אדע האקיים:
איך אעמוד בנסיון
נסיון האושר השלם.
איכה תכיל עיני האור?
ידי רפות, ידי הוזות -
איכה אשא ולא אשבור
שמחה כזאת, ברכה כזאת?
מכובד עול איך לא אפול,
איך לפניך אתיצב
זקופה, גדולה, נושאת בעול
של אושר אנושי שלו.
כתבה אותו לאה גולדברג והלחינה (בכישרון) אחינועם ניני.
אני מאחלת לך שהשנה תתנסי באושר - ותעמדי בנסיון בכבוד. שוב, ושוב, ושוב.
שהנסיון הזה ילמד אותך ויזכיר לך כמה כוח יש בך, כמה רגישות וכמה תבונה.
וכמה אהבה.
יומולדת שמח!
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה
מאחלת לך יום -ימי הולדת של שלוה.
שלוה מתוך ידיעה שהכל טוב בעולמך
שאת בשפע, שהכל מושלם כפי שהוא,
בפשטותו.
הכל רגוע.
אין צורך בהשוואות בבדיקות והוכחות
טוב לך בפשטותך השלוה הרכה האוהבת
טוב לך עם מי ומה שאת עם מי שאת עם ועם מי שאת בלי
טוב כי פשוט טוב .כי את מקבלת ומסכימה...
כי את איתך,
באהבה.
אהבה טהורה מלאה רחבה
את פשוט
מאושרת
מאושרת במה שיש
ומלאה בטובך כי טוב.
שפע של טוב וחסד ילוו אותך בדרך אליך.
אמן
מאחלת לך יום -ימי הולדת של שלוה.
שלוה מתוך ידיעה שהכל טוב בעולמך
שאת בשפע, שהכל מושלם כפי שהוא,
בפשטותו.
הכל רגוע.
אין צורך בהשוואות בבדיקות והוכחות
טוב לך בפשטותך השלוה הרכה האוהבת
טוב לך עם מי ומה שאת עם מי שאת עם ועם מי שאת בלי
טוב כי פשוט טוב .כי את מקבלת ומסכימה...
כי את איתך,
באהבה.
אהבה טהורה מלאה רחבה
את פשוט
מאושרת
מאושרת במה שיש
ומלאה בטובך כי טוב.
שפע של טוב וחסד ילוו אותך בדרך אליך.
אמן
מציאות חדשה פרידה
תודה, יקרים!
ריגשתם אותי מאד!
השירים נפלאים, ומוכרים.
אני מאחלת לכולנו פתיחת לב ואושר, שנרגיש אהובים ומוקפים, ושניפגש יותר בחיים האמיתיים, ופחות על צג המחשב. באמת את כולכם כאן הייתי שמחה לחבק עכשיו! אז בינתיים חיבוק וירטואלי..
לילה טוב,
תבורכו!
ריגשתם אותי מאד!
השירים נפלאים, ומוכרים.
אני מאחלת לכולנו פתיחת לב ואושר, שנרגיש אהובים ומוקפים, ושניפגש יותר בחיים האמיתיים, ופחות על צג המחשב. באמת את כולכם כאן הייתי שמחה לחבק עכשיו! אז בינתיים חיבוק וירטואלי..
לילה טוב,
תבורכו!
מציאות חדשה פרידה
היה לי יום טוב.
קידשתי את עצמי.
ועזרו לי בכך.
אבל מאחר והשעה כבר אחרי 12 בלילה, וחסד יום ההולדת קצת פג כנראה, אז אלוהים שלח גם משהו אחר.
רק עכשיו בעצם חזרתי הביתה מיום ארוך.
ידעתי שהוא, האקס, יכתוב לי. ידעתי שיזכור. ידעתי שיבחר לא להתקשר.
כתב לי מייל קצר. מילים מדוייקות.
אבל היכן הוא?
"מזל טוב!
אני מאחל לך שהאהבה האינסופית שבה אין פירוד ואין פרידה תבלע אותך חיה. שמשאלותייך יתגשמו, שתזכרי תמיד שאת אהובה ושכל משאלותייך לגיטימיות, ושכאשר הן לא מתקיימות זה רק בגלל שכוח עליון מלא אהבה וחמלה יודע שתחתן יש משאלות עמוקות יותר והן בדרך להגשמה.
באהבה"
מילים מדוייקות וטובות, יחד עם זה אני חשה כעס. זה שוב כמו להגיד "אני לא יכול לאהוב אותך, תאהבי את את עצמך".
כביכול מסר מיוחד עבורי - שיסלח לי אלוהים שאני כותבת אותו פה בפומבי, מקווה שלא חושפת אותו מעבר למה שהוא היה רוצה, אבל רואה בזה בעיקר חשיפה עצמית - אבל למה זה כל כך כואב? למה זה מרגיש כמו להיפגש במקרה ברחוב? למה אני מרגישה שהייתי מעדיפה שלא יכתוב לי כלל?!
ולמה מול אי הנוכחות שלו איתי, שמיד מתפרשת כ-אי אהבה שלו אליי, כ-אי בחירה שלו בי, אני חשה שכל האהבה של אחרים מתגמדת? למה אי אהבה אחת שווה ומעניינת אותי יותר מאהבה של כל כך הרבה אנשים? שהיא שיקוף גם של אהבה שאני מביאה, ושיקוף של זה שמגיעה לי אהבה בעולם הזה? למה אני בוחרת להאמין ולדבוק רק בדת שאומרת שמגיע לי שלוש שורות במייל? אני רוצה לחזור בשאלה מהדת הזו!!
אני חוזרת בשאלה מהדת הזו. אני מוכנה להטיל ספק ולשאול שאלות, ולוותר סופית על הדת הזו.
קידשתי את עצמי.
ועזרו לי בכך.
אבל מאחר והשעה כבר אחרי 12 בלילה, וחסד יום ההולדת קצת פג כנראה, אז אלוהים שלח גם משהו אחר.
רק עכשיו בעצם חזרתי הביתה מיום ארוך.
ידעתי שהוא, האקס, יכתוב לי. ידעתי שיזכור. ידעתי שיבחר לא להתקשר.
כתב לי מייל קצר. מילים מדוייקות.
אבל היכן הוא?
"מזל טוב!
אני מאחל לך שהאהבה האינסופית שבה אין פירוד ואין פרידה תבלע אותך חיה. שמשאלותייך יתגשמו, שתזכרי תמיד שאת אהובה ושכל משאלותייך לגיטימיות, ושכאשר הן לא מתקיימות זה רק בגלל שכוח עליון מלא אהבה וחמלה יודע שתחתן יש משאלות עמוקות יותר והן בדרך להגשמה.
באהבה"
מילים מדוייקות וטובות, יחד עם זה אני חשה כעס. זה שוב כמו להגיד "אני לא יכול לאהוב אותך, תאהבי את את עצמך".
כביכול מסר מיוחד עבורי - שיסלח לי אלוהים שאני כותבת אותו פה בפומבי, מקווה שלא חושפת אותו מעבר למה שהוא היה רוצה, אבל רואה בזה בעיקר חשיפה עצמית - אבל למה זה כל כך כואב? למה זה מרגיש כמו להיפגש במקרה ברחוב? למה אני מרגישה שהייתי מעדיפה שלא יכתוב לי כלל?!
ולמה מול אי הנוכחות שלו איתי, שמיד מתפרשת כ-אי אהבה שלו אליי, כ-אי בחירה שלו בי, אני חשה שכל האהבה של אחרים מתגמדת? למה אי אהבה אחת שווה ומעניינת אותי יותר מאהבה של כל כך הרבה אנשים? שהיא שיקוף גם של אהבה שאני מביאה, ושיקוף של זה שמגיעה לי אהבה בעולם הזה? למה אני בוחרת להאמין ולדבוק רק בדת שאומרת שמגיע לי שלוש שורות במייל? אני רוצה לחזור בשאלה מהדת הזו!!
אני חוזרת בשאלה מהדת הזו. אני מוכנה להטיל ספק ולשאול שאלות, ולוותר סופית על הדת הזו.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_למה אני בוחרת להאמין ולדבוק רק בדת שאומרת שמגיע לי שלוש שורות במייל? אני רוצה לחזור בשאלה מהדת הזו!!
אני חוזרת בשאלה מהדת הזו. אני מוכנה להטיל ספק ולשאול שאלות, ולוותר סופית על הדת הזו._
גם זה רגע של חסד יומולדת. סוג של....
רגע שבו נפתח פתח ונסדק סדק - דרכו יכולה להתחיל לחלחל אמונה פנימית עמוקה וחדשה של "אני ראויה לאהבה". "אני ראויה לאהבה טובה ומייטיבה שמספקת מענה לכל צרכיי מקשר זוגי".
ליל מנוחה.
אני חוזרת בשאלה מהדת הזו. אני מוכנה להטיל ספק ולשאול שאלות, ולוותר סופית על הדת הזו._
גם זה רגע של חסד יומולדת. סוג של...
.רגע שבו נפתח פתח ונסדק סדק - דרכו יכולה להתחיל לחלחל אמונה פנימית עמוקה וחדשה של "אני ראויה לאהבה". "אני ראויה לאהבה טובה ומייטיבה שמספקת מענה לכל צרכיי מקשר זוגי".
ליל מנוחה.
מציאות חדשה פרידה
עירית, מענין שאת השיר הזה של ריטה שמעתי לראשונה לפני שנה בדיוק, סביב היום הולדת הקודם שלי. שמעתי שניים: אותו ועוד שיר שהיא שרה על פרידה. שמעתי אותם כנראה כהקדמה למה שהולך לבוא. מאד נגע בי אז. אבל מאד קשה לי לשמוע כיום כי זה ישר מחזיר לתקופה ההיא..בכל אופן כעת כשכתבת אותו אני יכולה להתייחס אליו בהקשר חדש. כהמקום שאליו אני הולכת. באמת.
אתמול חגגתי יום הולדת עם חברים. באו הרבה אנשים. הייתה ארוחת ערב. התרוצצתי בשעות שלפני כן, עבדתי כמו חמור בעבודה בימים שקדמו לזה, ואחר כך ביום שישי באטרף של להספיק רצתי וקניתי גדר מקש לגינה והתקנתי אותה, איכשהו, וקניתי אוכל לבשל וכו וכו, והכל על הדקה, היה איכשהו מוכן, אבל הרגשתי שלא נשמתי את החלל אליו הזמנתי אנשים. שלא היה לי זמן לעצמי לרגע. ולכן זה לא ממש חדר אליי. המשמעות של כל האנשים האלה מתקבצים יחד. הרגשתי שזה היה מגוחך, קצת. שזה לא מגיע לי. ומה אני חוגגת?! קצת הצטערתי שאני לא בחוג אינטימי יותר, שעוטף. קיוויתי שהערב הזה ייתן לי כוחות, אבל נראה שגזלתי אותם מעצמי בירידות הפנימיות שלי על עצמי. ובעיקר הייתי עייפה..(למה לא מסוגלת לראות את הטוב?!)
ביום חמישי הייתי בשיחה בגן שאני עובדת בו. האנשים שמולם אני עובדת, האנשים שקיבלו אותי לעבודה הזו ומלווים אותי בה (לא הצוות האישי שלי).
המשך יבוא תיכף..
אתמול חגגתי יום הולדת עם חברים. באו הרבה אנשים. הייתה ארוחת ערב. התרוצצתי בשעות שלפני כן, עבדתי כמו חמור בעבודה בימים שקדמו לזה, ואחר כך ביום שישי באטרף של להספיק רצתי וקניתי גדר מקש לגינה והתקנתי אותה, איכשהו, וקניתי אוכל לבשל וכו וכו, והכל על הדקה, היה איכשהו מוכן, אבל הרגשתי שלא נשמתי את החלל אליו הזמנתי אנשים. שלא היה לי זמן לעצמי לרגע. ולכן זה לא ממש חדר אליי. המשמעות של כל האנשים האלה מתקבצים יחד. הרגשתי שזה היה מגוחך, קצת. שזה לא מגיע לי. ומה אני חוגגת?! קצת הצטערתי שאני לא בחוג אינטימי יותר, שעוטף. קיוויתי שהערב הזה ייתן לי כוחות, אבל נראה שגזלתי אותם מעצמי בירידות הפנימיות שלי על עצמי. ובעיקר הייתי עייפה..(למה לא מסוגלת לראות את הטוב?!)
ביום חמישי הייתי בשיחה בגן שאני עובדת בו. האנשים שמולם אני עובדת, האנשים שקיבלו אותי לעבודה הזו ומלווים אותי בה (לא הצוות האישי שלי).
המשך יבוא תיכף..
מציאות חדשה פרידה
מה שנגלה בשיחה הזו, בין היתר מבעד לדמעות שלי, הוא האמירה שלהם שהכל מתנהל מדהים בגן. הדבר העיקרי שגוזל ממני אנרגיות שם הוא שאני לא תופסת, לא מעיזה להאמין, שאני המרכז של כל זה. שאני יצרתי את זה, ויוצרת את זה בכל רגע. זה היה עמוק, המקום שהם הצביעו לי להסתכל אליו. הם ביקשו שאראה את עצמי, ואאמין שאני קיימת. ושם, אני מתקשה לצערי. מאד.
אבל זה היה מרגש והרגשתי שכן, אני במקום הנכון. שבחרתי טוב. שהנשמה שלי יודעת, וכל השאר צריך להתיישר לפי זה. לפי הגודל החדש שלי.. להכיר בכך.
אבל זה היה מרגש והרגשתי שכן, אני במקום הנכון. שבחרתי טוב. שהנשמה שלי יודעת, וכל השאר צריך להתיישר לפי זה. לפי הגודל החדש שלי.. להכיר בכך.
מציאות חדשה פרידה
ובהמשך לכך חשבתי שאני בחרתי במקום שרחוק חצי שעה נסיעה מביתי, לעבוד במושב ששייך כמעט לאיזור חיוג אחר.. אולי בשביל שזה ימשוך אותי סוף סוף להיפרד קצת מהאיזור אליו אני דבוקה כבר עשרים שנה. והרגשתי שכאן חיים כל הזכרונות שלי, גם ממנו, ושאני עוד מפחדת להרפות ולשחרר. אבל חיי מתנהלים במעין פיצול, אין קרקע אחת שאליה אני שייכת. הנסיעה הפיזית לעבודה, וגם תחושת הניתוק המסויימת במקום המגורים שלי, כל זה תורם לחוסר האושר, חוסר בסיס. אז אולי אמיץ ונכון מצידי יהיה להעביר את שתי הרגליים להיכן שאני כעת נותנת את עצמי, ובכך להעיז גם להיפרד כרגע ממשהו, להשיל חלק מסויים מזהותי שעדיין רוצה להיות קטן.. וקרוב להורים..
אני לא יודעת. כל כך קשה לי לוותר על ביתי המקסים. הוא מציאה של ממש. אני מקווה שהלב יהיה לי המצפן. ושאדע להקשיב לו. אולי מתחיל להתגבש פה כיוון, אבל עוד אינני בטוחה.
אני לא יודעת. כל כך קשה לי לוותר על ביתי המקסים. הוא מציאה של ממש. אני מקווה שהלב יהיה לי המצפן. ושאדע להקשיב לו. אולי מתחיל להתגבש פה כיוון, אבל עוד אינני בטוחה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4268
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
אבל זה היה מרגש והרגשתי שכן, אני במקום הנכון. שבחרתי טוב. שהנשמה שלי יודעת, וכל השאר צריך להתיישר לפי זה. לפי הגודל החדש שלי.. להכיר בכך.
מקסים ומרגש.
מקסים ומרגש.