מציאות חדשה פרידה

[אהבת_עולם*]

אוי, רק עכשיו ראיתי את השיר שכתבת וכל השאר.
איזה שיר מדהים.
גם בתוכן, וגם בכשרון הכתיבה !!!!

מחכה כמובן ללחן (של השיר הזה ושל הקודם).

[אהבת_עולם*]

השירים שלך הזכירו לי פתאום גם גם שיר יפהפה שכתבה החיים שאחרי, והעלתה אותו בדף שלה פרידה ומשמורת (את קוראת בדף ההוא?).
פתאום יש לי הרגשה שהוא ידבר גם אלייך, אז מעתיקה לך אותו:

_נשמי עמוק.
עצמי עינייך.
ראי איך את
עוברת אורח
בחייך .

עוד אביב
או עוד שלכת
את כולך
ואת אינך
ואין לאן ללכת .

את הופכת לשלמה
עם הפכייך
עם דמעותייך
עם בת הצחוק
אשר קורצת מעינייך_ .

[עינת*]

וואו, איזה שיר מדהים. תודה, אהבת עולם. יש בו עצב של התבגרות, וגם השלמה של הכותבת עם עצמה, עם הבדידות, עם העונות המחלפות בפנים ובחוץ.
אני מזדהה מאד.

יצאתי עם מישהו. בשבת. מישהו שכבר היה לנו משהו, לפני חודשיים, וגם לפני ארבע שנים. התחלות קטנות שלא הובילו להמשך. וגם הפעם. פתאום הרגשתי כל כך לא פנויה. לא ריגשית, ולא במגע. יכולה לאמר שבחודשים שעברו מאז הפרידה כבר הייתי יותר משוחררת מזה, משוחררת מנאמנות לזיכרון של האדם האחר. אך פתאום לא יודעת, לא יכולתי. ישבנו בבית קפה, והשיחה שלנו גרמה לי כל כך להתגעגע לאדם שראה אותי חשופה לחלוטין, שיודע אותי עם הכל הכל הכל, שכבר לא צריך לזייף בפניו או להוכיח את עצמי, שמבין אותי ממעמקים. אינטימיות כזאת איך היא יכולה להשתוות למפגש שבו מגששים בכלל לברר אם זה מתאים, ומועדים על הפערים הכי טכניים, הכי מהותיים, בתקשורת, ובמי שאנחנו.
אני חושבת שההשוואה מתקיימת בגלל שמשהו עדיין לא סגור אצלי לגבי האיש שהייתי זוגתו. אני עוד לא במקום שסגר דף ומוכן לפתוח דף חדש, נקי, מההתחלה - התחלה של "איך קוראים לך?" ו"במה אתה עובד?". אני עוד בחלום הלא ממומש של משפחה איתו, ילד איתו, חיים איתו, שטיפת כלים איתו. לחיים עם עצמי כבר התרגלתי. אבל לכניסה של אדם אחר, לא הוא, לחיי אלה, אדם אחר שיישטוף את הכלים אחרת, שיאכל דברים אחרים ממה שהוא אכל, שייתלה אחרת את הכביסה, ובקיצור כל תיק ההרגלים החדש הזה.. אין שם כניסה. ממש לא.
עכשיו התנקות.
וכמה עצוב, כי נפשי כמהה לאהבה זוגית. ופחדיי שוצפים - לא בא לי להיות לבד עוד שנים! זה מפחיד כמו המוות.
אבל, כמו שנכתב לי
"אני לא מקשיבה לפחדים, הם לא האמת"

[אום_אל_קיצקיצ*]

_ואני לומדת ממך כלכך הרבה, וגם בזכותך - דרך התגובות שלך עירית.
גם אני!
ואני מאחלת לך בן זוג, שיידע להעריך את כל מה שאת, וירצה להיות איתך, וירצה לחיות איתך את החיים שאת רוצה לעצמך.
אמן !_

שולחת לך שיר קטן ומקסים שאני מקווה שנופל לך באוירה הנכונה
http://www.youtube.com/watch?v=MqVtmIVD9xc

[עירית_לוי]

"אני לא מקשיבה לפחדים, הם לא האמת"
כל הכבוד!
וזכרי להוסיף לזה - "הם עולים על מנת להתנקות, על מנת להשתחרר מתוכי".
כך תעצימי את ההתנקות. תתני לה תוקף מובהק ככזאת.

[עינת*]

הוא חזר. הרגע יצא מביתי. כלום. מרחק.
הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול.
מהרגע שהוא הגיע ישר מה שבער בי זה לשאול עם כמה נשים הוא היה שם.
הוא בא כדי לדבר על העניין הטכני ההוא. מחר זה קורה. איזה הליך משפטי שעלינו להיות בו בבוקר. אנחנו באותו צד במשפט. אבל זה כל כך לא מרגיש ככה.
משהו כל כך קר ורחוק. היה לו טוב שם. הוא לא התנזר, לדבריו. אני זו ששאלתי אם יש לו מישהי. או כמה כואב המפשט הזה שלו. הוא לא רצה לפרט אבל מוחי המחטט המשיך לחטט מבפנים.
אין כלום. יש מרחק. הזהו האדם שביליתי איתו שלוש שנים מחיי?
מהרגע שהוא הודיע שהוא חוזר, לפני חודש, יום יום ספרתי את הימים!!
היום כמעט לא נשמתי מרוב התרגשות. אבל אין כלום. יש מרחק.
כשהוא נכנס בדלת הרגשתי כמה העולמות שלנו התרחקו. כמה שונים אנחנו. כמה עברתי ואינני יכולה לשתף אותו. וכמה מעייף היה לגשר על הפער הזה. וכמה מעייף היה לחכות לו. תמיד. גם בתוך הקשר.
ובכל זאת שלושה חודשים חיכיתי. וכמעט כל לילה בחודש האחרון חלמתי בדיוק על המצב הזה שקרה עכשיו. הוא חוזר והוא לא שם עליי. בדיוק זה!
האם לא הייתי שווה כלום בשבילו? האם קל כל כך להמשיך? מדוע אני לא המשכתי בקלות כזאת?
אני יודעת. המאורע הזה שעכשיו הוא כדי לוותר. סופית. עליו. כדי להתפנות למשהו אחר חדש. אבל הדרך לשם עוד ארוכה. נראה לי. אולי לא מאד.
צריך רק בהירות. וזה מה שלא היה לי עד עכשיו. עכשיו יש. הוא לא שם. הוא לא איתי. הוא לא בשבילי. די.
האם יכול להיות שמכאן רק אצמח? האם יכול להיות שמכאן רק אתפתח לכיוון ה"כן" שלי? לכיוון הזה שכן כל כך יירצה בי. לכיוון הזה שלא יוכל להוריד ממני את הידיים? לכיוון הנכון והמדוייק לי?
איך אוכל לפתח כאן את זה? בצפיפות הזאת? כשהוא בעיר שאני מתגוררת בקרבתה, כשהוא הולך לאותם מקומות שאני הולכת? האם אוכל באמת להמשיך כאן? או אתפתח בצילו? בהשוואה אליו?
או, תודה לאל שיש לי את עצמי. תודה לאל שיש לי את קולי. והוא המורה לי את מה שנכון.
האם יכול להיות שקולי זה יגיד "כן" על מישהו? כי אני מעולם לא שמעתי אותו אומר זאת. רוצה לשמוע את קולי הפנימי בוחר באדם אחר, לא ממהר, מברר, לא נקשר מיד, מחכה עד שיש שם "כן".
אבוי לנפשי..

[עינת*]

הנה זה מה שיצא לי עכשיו, לא פיסגת היצירה, אבל הייתי חייבת להוציא את זה איכשהו, לשקף את המקום שלי. אף אחד לא ער עכשיו. זה במקום לבכות.



הוא הלך, והשאיר אותי לגדול
הוא הלך, אני נשארתי להבין הכל
הוא הלך וכשהדלת נסגרה
השתהתי, לא הבנתי מה קרה

הזה אתה,
אשר מוכר לי משנים?
הזה אתה,
אשר הכיר אותי כפי שהייתי מבפנים?

הוא הלך, אני נשארתי כאן
לאסוף שאריות של זמן
לשלח זיכרונות, להיפרד
לשנות סביבה, לקום, לצאת

הזה אתה,
אשר היית לי משען?
הזה אתה?
לאן אתה ממשיך מכאן?

הוא הלך - האם זה לא היה נכון?
הוא הלך - הלא הייתי טובה לך?
הוא הלך - הרי אהב אותי המון
הוא הלך - למה חיכיתי חודשים לך?

הזה אתה, אשר הסב פניו הרחק?
הזה אתה, שעוד הולך ומתרחק?
הזה אתה? ניפגשים כמו שני זרים..
הזה אתה? פעם היינו מדברים.

אני כאן, ואני מאמינה
אני כאן ואת עצמי באיטיות בונה
אני כאן, ואשאר כאן בשבילי
אני כאן, אפרוץ את המעגלים

זה יבוא,
אם תאמיני זה יבוא
ביטחון בצעד הנכון
את קולך את מגלה באפלה
זה יבוא,
יש מענה לכל תפילה

[עינת*]

ואני מאחלת לך בן זוג, שיידע להעריך את כל מה שאת, וירצה להיות איתך, וירצה לחיות איתך את החיים שאת רוצה לעצמך
תודה!
גם אני.

[עירית_לוי]

שולחת לך חיבוק גדול .

מה שעולה ממך הכי חזק וברור זה שגם בתוך הכאב הגדול הזה את מצליחה לשמור על מידה רבה של נוכחות.
כלומר, כואבת - ובו בזמן מחוברת למרכז הפנימי שלך, וזוכרת לגמרי מי את.

הסכימי לחוות. אל תתכווצי מול הכאב. בקשי מעצמך להתרחב מולו כדי להכיל אותו. להתמזג איתו. עד שיתפוגג ויעלם.

[עינת*]

והגל הגדול סוחף ואינו מרפה.
לוקח אותנו דרך כל המקומות בהם היינו יחד. מוריד אותי אל המכונית יושבת לידו בהתקף בכי שאני לא יכולה לעצור. הכאב של להיות לידו ולא להיות איתו. האהבה שמבקשת לה ביטוי. הזיכרונות של הביחד שלנו, שכמו חיים בין רחובות העיר שבה גרנו יחד, עיר בה גדלנו.
היום נפתח הסכר. דיברנו בכנות, באהבה. בכינו. ראינו יחד, גם בלי לאמר, שדברים רבים שחלקנו שייכים לעבר.
זה קורע.
אחר כך הסעתי אותו לבית הוריו לשם הוא נחת מחו"ל. עמדנו עוד זמן מה על המדרכה ודיברנו עד שהיה ברור שצריך לעשות מעשה. כלומר ללכת.
כמה אני אוהבת את האדם הזה! כמה רצון היה שם היום לא לשחרר אותו לדרכו, אלא לאמצו אליי, להיות שוב באחדות המרפאת.
זה לא קורה.
בייגון אתה לבד.
זה בדיוק היכן שאני.

[עינת*]

הסכימי לחוות. אל תתכווצי מול הכאב. בקשי מעצמך להתרחב מולו כדי להכיל אותו. להתמזג איתו. עד שיתפוגג ויעלם.
עירית, כתבנו בו זמנית אז לא ראיתי לפני שכתבתי את מה שאת כתבת.
אני חשה שהייגון הזה הוא חובק כל. גדול יותר ממני, גדול יותר מהעולם כולו. מטביע בתוכו את כל תוכניותיי לעתיד, את עמוד השידרה שלי, את השינויים והגדילה שקורים לי, את הסיכוי לקשר אחר, את הרצון שוב לאהוב ולהיות נאהבת, את החברים שלי, את הצורך שלי במזון ומשקה, את כול כולי.
ובמקביל - אני חיה. סוף סוף בבית אחרי יום ארוך, יושבת בעיניים נפוחות, ואז יוצאת רגע החוצה רואה את האור ואת הנוף ונזכרת שבניתי משהו בחצי שנה הזאת. שיש לי חיים. שיש לי את עצמי. שיש משהו מוצק אחר שניתן לאחוז בו. והוא לא קשור לאף אחד אחר מלבדי. כמובן שהוא נולד עם הרבה תמיכה ומיילדים, אבל אני היא זו שדוחפת.
אבל שוב, הכל הכל הכל צבוע בו.
הראשון במאי, השני במאי, החמש עשרה במאי, זה עוד חמש עשרה יום. איך עושים שהזמן יעבור? איך עוזרים לו? לא לחשוב על זה. זה יתקדם, הזמן תמיד עושה כך. זה יגיע בסופו של דבר. הו, הנה העשרים ושמונה במאי. זה ממש קרוב! איך עושים שהשעות האלה יעברו? נושמים, יש להעסיק את עצמי במיליון דברים, עומסים, תוכניות, כדי לא להרגיש. והנה.. עוד שעה. עוד שעה בלבד הוא אצלי. איך עושים ששעה תעבור?
ועכשיו. שעה אחרי שאמרנו ביי על המדרכה מול בית הוריו. מה עושים עכשיו? מה סופרים עכשיו? הוא חזר מהודו. כן, הוא אוהב אותי. כן הוא כאב שם. בכה המון. אבל אנחנו לא ביחד. עכשיו הוא בעיר שלי. והוא לא איתי. מה סופרים עכשיו? את המטרים שמפרידים בינינו?!

[עינת*]

_כל מה שעולה בך הוא בסדר גמור. כל תגובה שאת מוצאת ושתמצאי את עצמך מגיבה, עכשיו, או אחרי שהוא יחזור לארץ היא בסדר. הכל באמת בסדר.
ככל שתמצאי בתוכך יותר רכות וחמלה כלפי עצמך, כך יהיה לך קל יותר להיות קרובה לעצמך בתקופה הכל כך חשופה ורגישה הזאת, ולהצליח להקשיב לקול הפנימי שלך, ללב, לעוגן._
הנה מצאתי את המילים האלה פתאום.
אני חושבת שבפעם הראשונה שיש כאן בהירות של כוונה. כי זה לא שרק שלושה חודשים חיכיתי. נראה לי שמרגע הפרידה חיכיתי. מה יהיה אחרי הודו.
ועכשיו אני יכולה להבין שזה באמת לבד עכשיו. לוותר על הזמניות של המגורים. להתחיל להתאקלם בלבד עכשיו. לשכור בית קבוע, לקנות רהיטים, לצבור רכוש, להבין שלבד.
ממש אשמח פה לעזרה.. כי התובנות האלה קוברות אותי כרגע. הכל כמו מתהפך שוב.
תודה..

[כחול_סגול*]

מנסיון של לחכות לאהובשנסע..ועזב וחזר ועוד כל מיני רגעים שוברי לב.
כבר כתבתי לך כשהתחלת את הדף הזה שהסיפור שלך מוכר לי כל כך מסיפור שלי.. היום כשאני כבר הרבה זמן בזוגיות אחרת מאוד שלא דמיינתי אפילו שיכולה להיות לי. עם בטחון ואהבה ושקט.
אני מבינה שאהבה נורא גדולה באה בכל מיני צורות. והיא לא אומרת שצריך להיאחז בה אם זה לא עובד כי קיים הבדל אמיתי בין אהבה לזוגיות. ולא תמיד אהבה נורא גדולה יכולה להפוך ליצירה זוגית.
תברכי את עצמך שאת ממשיכה להתפכח מהאשליה שזה יהיה ביחד איתו. תחזקי את העולם הממשי והפנימי שלך. תקיפי את עצמך בטוב..בעבודה מעניינת, חברים..תתחזקי ואז תוכלי שוב לחזור לראות איך את מתאהבת שוב.

[עירית_לוי]

עינת יקרה ,

אני חשה שהייגון הזה הוא חובק כל. גדול יותר ממני, גדול יותר מהעולם כולו. מטביע בתוכו את כל תוכניותיי לעתיד, את עמוד השידרה שלי, את השינויים והגדילה שקורים לי, את הסיכוי לקשר אחר, את הרצון שוב לאהוב ולהיות נאהבת, את החברים שלי, את הצורך שלי במזון ומשקה, את כול כולי.

התובנות האלה קוברות אותי כרגע. הכל כמו מתהפך שוב.

החוויה הרגשית היא שהכאב הזה כובש אותך לגמרי. את כל כולך. בדיוק כפי שתיארת.

עכשיו,
זו דרכו של הרגש, לעומת, למשל, המחשבה או התחושה הפיזית.
הרגש מציף וכובש אותך בבת אחת ונותן לך את התחושה שאי אפשר לשלוט במה שעולה בתוכך, שאי אפשר לתחום אותו או להחזיק אותו. שאין לו התחלה ואין לו סוף. שאי אפשר לעשות איתו כלום. שאת חסרת אונים מולו ושאת יכולה רק לטבוע בו.
הוא כובש אותך.
זו מהותם וזהו טבעם של הרגשות.

וכמו שאמרת, זה גל.
מבלי להמעיט בערכו ובגודלו ובעוצמת החוויה – זה גל.
גם אם נראה שהוא כרגע כל מה שיש, חשוב לזכור מי הוא ומה הוא, ובעיקר מי את.
חשוב לזכור שמי שעוברת את הגל, מי שחווה אותו זו מישהי עם מרכז פנימי יציב, מישהי שעוברת את כל זה, בין השאר גם כדי לחזק עוד יותר את המרכז הפנימי הזה, ולהעצים את חוויית החוסן הפנימי שלה. מישהי שגדלה ומתרחבת ברגעים אלו ממש.

מה שאני בעצם רוצה להגיד זה שעם כל הקושי והכאב - אי אפשר לעקוף את הגל הזה, וגם לא כדאי, לא אם את רוצה למצות אחת ולתמיד את הלמידה הספציפית שיש לך כאן.
אם תעברי בו בעיניים פקוחות, בנוכחות (כפי שאני חשה שאת בהחלט עושה) - אַת תקחי איתך את תמצית הלמידה הזאת אודות פחד הנטישה, ולא תזדקקי יותר להתנסויות מהסוג הספציפי הזה.
זה יהיה כמו "לדגום" מתוך החוויה, לקחת את הדגימה איתך, כדי לא להצטרך לעבור שוב את כל החוויה הספציפית. כדי שתוכלי לצעוד אל עבר ההתנסות הבאה שלך בתוך הלמידה הזאת.

הביטי רגע קדימה, מעבר לגל הזה.
את תראי שהלמידה שלך בהקשר של פחד נטישה היא רחבה הרבה יותר, והיא עשויה להמשיך ולהתרחש גם בתוך הקשרים שמחים ונעימים. אולי לא רק, אבל גם.
למשל, יש מצב שתפגשי את פחד הנטישה גם בתוך קשר זוגי בריא ו"נכון" לך. כי כאשר הפחד הזה הוא בילט-אין בתוכך, את תחושי בו גם כאשר מי שמולך יספק לך את החוויה שאת הדבר הנפלא והאהוב ביותר עלי אדמות.
כי זה תמיד הפנים ולא החוץ שבורא את החוויה.

ואז, בתוך הקשר כזה תהיה לך למשל הזדמנות לחוות את הפחד עולה ומציף, ובו בזמן להסכים להעיז ולהביא לאינטראקציה את כל כולך, מבלי לאבד את עצמך ומבלי לדכא את קולך.
וגם את זה "תדגמי", ותעלי למדרגה הבאה שלך. וכן הלאה וכן הלאה.

(פותחת כאן רגע סוגריים: כאשר את כבר בשוונג של צמיחה, את לא זקוקה לשעונים מעוררים מטלטלים בהכרח. ברגע שהדחף ההתפתחותי ער וקיים, ההתנסויות יכולות להיות גם מוארות. אני זוכרת את הרגע ש"חתמתי" עם עצמי הסכם להסכים להתפתח גם דרך האור. כמובן שזה לא מבטיח שהכל תמיד יהיה כל כך שמח ונעים, כי אין דבר כזה וכי החיים מביאם את שלהם. אבל זה כן מאפשר קפיצות גדילה משמעותיות שמלוות גם בהנאה ובשמחה, ולא תמיד כל הזמן רק קושי, קושי, קושי. בדקי אם זה נכון לך גם. אולי בהמשך).

ועכשיו בחזרה לתכלס:
החיים מבקשים ממך עכשיו לעבור בתוך גל.
הם מבקשים ממך להסכים לעבור את הגל הזה.
הוא כובש אותך. את יכולה להתנגד לו, להתכווץ, ואת יכולה לרגעים, אפילו קטנטנים, לא בהכרח כל הזמן, להסכים.

מה שיכול להקל עלייך את חציית ים סוף הזאת זה כמה דברים:

• להתעקש להביט על התמונה כולה. לראות שזה גל. גם אם הוא נחווה כמו הדבר היחיד שקיים כרגע בעולם כי יש לו נטיה לכבוש את כל כולך. לזכור מהי האמת.
• לשים לב כאשר את נופלת לתוך בור של מסכנות ושל סבל. לבקש ממך בעדינות להפסיק לרחם על עצמך ולבדוק אם את מסכימה (לא בכוח. רק אם את מסכימה). יכול להיות לזה אפקט מאגי על הגל .
• לשמור על הקשר של ניקוי. "הכאב הבלתי נסבל הזה עולה על מנת לצאת מתוכי. אני לא מזדהה איתו. הוא לא אני. אני זוכרת מי אני. הגל הזה מציף כדי להתנקות ולנקות".
• לשמור על קשר עם העולם החיצון. זה עשוי לתת קונטרה לעולם הפנימי שלך שסוחף, כובש ומציף. זה עוזר לשמור על פרופורציה. לא תמיד זה קל כי יכול להיות שההתרחשות הפנימית זוללת הרבה משאבים. בדקי אם יש לך מספיק משאבים פנויים כדי לפנות גם החוצה ולא רק פנימה.
• להסכים להיתמך. להזמין ולבקש תמיכה מחברות, משפחה.
• לזכור להיות כל הזמן רכה עם עצמך. חמלה, חמלה ואהבה כלפי כל מה שעולה בתוכך. הכל בסדר.

תראי מה מכל זה את יכולה לקחת איתך לדרך.

.

בנוסף, אני רוצה להמליץ לך על ספר שיוכל לחזק אותך עכשיו.
מכירה את בארי לונג? מורה רוחני אוסטרלי.
אחד הספרים שלו נקרא רק הפחד מת.
אם תתחברי לסגנון שלו, הוא יוכל לשמש לך כרגע כעוגן מעורר השראה.

הנה ציטוט קטן מתוך הספר שמדבר אלי:

_"עליך לשקוע לקרקעית העולם שבך בדממה ובאומץ לב ואז לעבור דרכה.
זה יהיה גיהינום לזמן מה, אבל זה הגיהינום שלך ולא של מישהו אחר. גיהינום שנהנית ליצור לעצמך עלי אדמות כאשר האמנת בעולם וקשרת את עצמך לערכיו, דרכיו והחפצים והאנשים שבתוכו, למרות שכל אלה תמיד ינטשו אותך ויחמקו ממך.
כל מה שאתה אוהב בעולם, יגרום לך לכאב. הכאב הזה הוא הגיהינום שדרכו אתה חייב לעבור – עכשיו או בתהליך המוות הפיזי שלך...
...אם תעבור דרך הגיהינום בדרך הנכונה, תתאחד עם היופי והשמחה התמידיים עלי אדמות – בתוכך ובעצמך. ולמרות האימה והפחד לא תאבד דבר.
כי רק הפחד מת."_

.
חוץ מזה, יקירתי,
אני יודעת שלא קל עכשיו, שקשה קשה קשה.
שולחת לך ישר אל תוך הלב חיבוק ואהבה.
את תהיי בסדר. הרבה הרבה יותר מבסדר. הלב שלך יודע את זה.

[עדינה_ניפו*]

_"עליך לשקוע לקרקעית העולם שבך בדממה ובאומץ לב ואז לעבור דרכה.
זה יהיה גיהינום לזמן מה, אבל זה הגיהינום שלך ולא של מישהו אחר. גיהינום שנהנית ליצור לעצמך עלי אדמות כאשר האמנת בעולם וקשרת את עצמך לערכיו, דרכיו והחפצים והאנשים שבתוכו, למרות שכל אלה תמיד ינטשו אותך ויחמקו ממך.
כל מה שאתה אוהב בעולם, יגרום לך לכאב. הכאב הזה הוא הגיהינום שדרכו אתה חייב לעבור – עכשיו או בתהליך המוות הפיזי שלך...
...אם תעבור דרך הגיהינום בדרך הנכונה, תתאחד עם היופי והשמחה התמידיים עלי אדמות – בתוכך ובעצמך. ולמרות האימה והפחד לא תאבד דבר.
כי רק הפחד מת."_
עירית, תודה על זה. (צריכה כבר לקנות את הספר הזה).
בכלל דף מעורר השראה.
תודה עינת.

את תהיי בסדר. הרבה הרבה יותר מבסדר. הלב שלך יודע את זה.
לוקחת איתי גם את המשפט הזה לדרך (-:

[עינת*]

תודה למי שכתב ותמך!
עירית, אני שבה וקוראת את מילותייך. נותנת להן לחלחל. הן מרפאות. מהרגע שקראתי אותן לראשונה אתמול הרגשתי גל של אהבה ואנרגיה זורם לתוכי, חוזר אלי.
כרגע לא מרבה פה במילים. חווה את מה שחווה, בשקט, מתחת לכל מה שקורה ב"חוץ".
אני לא יודעת למה , אבל אני מרגישה שהכאב הזה הוא טוב. עכשיו הוא מנקה. אני ממש חשה זאת. אז אני נותנת לו מקום.
תודה!!
בהרבה אהבה, עינת

[עינת*]

_
היום כשאני כבר הרבה זמן בזוגיות אחרת מאוד שלא דמיינתי אפילו שיכולה להיות לי. עם בטחון ואהבה ושקט.
כחול סגול, תודה לך על התזכורת שזה יכול להיות ככה!

[כחול_סגול*]

זו הייתה בדיוק הכוונה..להזכיר שיש גם אחרת. כי אני יודעת כמה קל היה לי לשכוח שזה אפשרי ולהאמין שמה שהיה לי זה כל מה שאפשרי.
טוב לשמוע שאת מרגישה שהכאב מנקה ושאת נותנת לו מקום. נשמע שאת במקום משחרר

[עירית_לוי]

עינת, באהבה.

אני לא יודעת למה , אבל אני מרגישה שהכאב הזה הוא טוב. עכשיו הוא מנקה. אני ממש חשה זאת. אז אני נותנת לו מקום.
זה מתאפשר כי את מסכימה להתרחב מול הכאב במקום להתכווץ מולו. את חווה אותו עם נוכחות, באופן טוטאלי, ומצליחה לא להזדהות איתו, לא להיות מסכנה או סובלת בגללו.

את מתאחדת איתו - וזה מה שממוסס אותו.

את אישה אמיצה.

[עינת*]

אתמול בערב ישבתי לתומי בבית קפה עם חבר טוב שלי. ופתאום ראיתי אותו הולך ברחוב. האקס שלי. אם היה משהו שהחריד אותי באותם רגעים בהם חשבנו על פרידה בזמן שעוד היינו יחד היתה המחשבה שיום אחד ניפגש במקרה ברחוב. כמו שני זרים שלא יודעים מאיפה השני בא ולאן הוא הולך.
אתמול כבר לא הייתי כל כך שקולה, רציתי שיבוא אליי וביקשתי זאת ממנו. הצעתי למרות שהיה ברור שזה יוביל איתו שובל של כאב גדול עוד יותר. אבל הייתי מלכתחילה כל כך ריגשית באותו יום, ולא ממש הקשבתי לקולו החכם של ההגיון. הוא סירב. אמר שהוא מבין מה אני אומרת, אבל הוא לא חושב זה רעיון טוב כי אז אנחנו נמשיך להסתובב בלופים של כאב. הוא כמובן צדק, אם יש זמן שצריך לגמור עם זה זה כנראה עכשיו, כנראה עדיף שהכאב יהיה חד אבל גם חד משמעי.
אחר כך ידידי שחיכה לי כל אותו הזמן בבית הקפה היה צריך ממש לגרור אותי אל האוטו כי לא יכולתי להפסיק לבכות. הבכי הזה ומכת הכאב הזאת התישה אותי לחלוטין, עד היום. אני מפורקת. בוכה במקומות ציבוריים, בלימודים. לא ממש יכולה להתרכז בכלום.
אני מרגישה כל כך חשופה כשהוא פה, פיזית כל כך קרוב, נגיש, עד כדי שתוך שבוע מיום חזרתו ניפגש ברחוב. אני רוצה שהמעגלים שלנו ילכו וייתרחקו כדי שאוכל להחלים. אני רוצה שכן תהיה בי הגנה ראויה מפני פלישה שכזו לתוך מרחב בי שמנסה לשווא להבריא עכשיו. אני מתכוונת להישאר באיזור מגוריי ומחר אמורה לחתום על חוזה על בית קטן ומקסים שמצאתי כאן. לא רוצה להסתלק. אבל כן שואלת את עצמי כיצד לבנות בי את המעטפת שלא תאפשר למפגשים כאלה להיכנס כל כך עמוק מתחת לעור ולערער את הכל. למעשה שתאפשר למפגשים כאלה לא לקרות בכלל.
הגורל יודע היטב איך לא להפגיש בין אנשים במקרה. למשל היה לי בן זוג שמאד ייחלתי לכך שניתקל זה בזו במקרה אבל זה לא קרה כבר למעלה מעשר שנים! זה עניין של גורל, זה עניין של מעגלים. אני רוצה לסגור את מעגל התקווה שעדיין חי בי. אני רוצה למצוא בי את ידיעת הלב שזה לא זה. ואני רוצה לחיות על פי ידיעה זו ולהיות מודרכת על ידיה. שהיא תעמוד איתנה לנגד עיני כשאני רוצה להזמינו לביתי ולא תיתן לי לפגוע בעצמי באופן הזה!

[עינת*]

בשבועות כתבתי כך
התובנות היו בעיקר בקשר לעבודה. היתה לי בהירות מהו הדבר הזה שאני רוצה לעשות, לתת. הרגשתי שאני באה להביא ריפוי, בעבודה שלי עם ילדים. וכל מה שאני וחווה כצרימות או תסכול בעבודה הוא בעצם דברים שמונעים ממני להביא את הריפוי הזה, מונעים ממני לעבוד בצורה יצירתית ולסמוך על עצמי. ממש הרגשתי שיש לי שליחות. הרגשתי שלכל אחד יש שליחות ואני פשוט רואה מהי השליחות שלי עכשיו יותר מאשר קודם. ומשם הייתה לי בהירות רבה שעליי להחליף מקום עבודה, שעליי לחפש את המקום בו הנתינה שלי תהיה מירבית. חשתי כל כך חזק את הנתינה הזו שרוצה לצאת ממני, דרכי, שזה פוגג את כל המכשולים שבאים בצורה של חוסר ביטחון, ספקות עצמיים, שאלות כמו האם אתקבל או מי בכלל יירצה אותי במקום אחר, כל מיני קטנויות של האגו
ועירית ענית לי כך
_אם תחשבי על זה, את תראי שזה די הגיוני שמול מה שאמר לך הקול עלו פחדים והתחיל בלאגן פנימי .
למה? כי המסר של הקול הפנימי שלך לא היה סתם מסר, הוא לא היה מסר "פרווה", הוא היה מסר שטומן בחובו קפיצת גדילה עבורך.
הוא מסר שדורש ממך משהו מאוד גדול. משהו שמפחיד ושמבעית את האישיות שלך שתאלץ למות ולהיוולד מחדש במהלך הקפיצה הזאת. ולפגוש הרבה כאב במהלכה._

וכעת- בפן המקצועי, כן הגיעה אליי הצעה עם הרבה הרבה אחריות ומקום לביטוי אישי. והרבה מאמץ והשקעה שנדרשת שם. כבר אמרתי להם כן. אבל אני מרגישה שיש שיקולים אחרים, טובים לא פחות אשר גורמים לי להתערער בנוגע להחלטה. המקום בו אני עובדת עכשיו קרוב מאד לביתי ומהווה מעטפת ששמרה עליי בשנה זו של תהפוכות ומשבר. ברור שגם אני היא זו ששמרה עליי. אבל גם לסביבה שלי הייתה תרומה לכך. ואני חוששת שמא זה עוד מוקדם מדי לנתק עצמי מזה. חשש גדול. חשש שלא נותן לי מנוח.
קפיצת גדילה או קפיצה מעל הפופיק? קפיצה שתצמיח או קפיצה שתשבור? אלה הן השאלות.
ופחד גדול לעשות טעות מתחבא בין השורות. פחד להחליט ולהתחייב להחלטה. פחד להיפגש עם החלטה שבאה ממני, לא מבחוץ.
ומה היא ההחלטה? עוד מותר לי להתחרט על הכן שאמרתי להם.

הקול הפנימי. אני לא מבינה מה הוא וכיצד הוא מגיע אל התודעה? למה ביחס לאקס שלי הוא לא מדבר ברור? למה הוא לא מציל אותי ממעגלי התקווה הבדויים? למה הרגש מתערב בכל דבר ומטשטש את האמת? מי אני? איזה חלק מכל זה הוא אני?
ולמה ביחס לעבודה, כבר יותר מחודש אני מתנדנדת ולא שומעת? מישהו יכול להגיד לי - זה הקול של הפחד וזה הקול של האמת. אבל למה אני לא יודעת מיהו מי? אני הרי מנסה להקשיב. בחודשים האחרונים הרבה יותר מבעבר.
זה כל כך מערער לי את הביטחון שאני לא באמת יודעת להבדיל בין הקולות השונים בי. ואני כל כך רוצה לדעת על מה לסמוך בי. ובכלל כל כך רוצה לסמוך על עצמי.
אולי, עכשיו תוך כדי הכתיבה, אני נזכרת, אולי התשובה היא כרגע רכות. רק בלהיות רכה עם עצמי אוכל לשמוע מה אני רוצה. אם אבקר כל החלטה או כל רגש, אם אבקר את הרגש בכלל אז לא אוכל לשמוע באמת. אולי אני צריכה קצת לנוח. קצת לשבת רגל על רגל ולנוח. כמו ילדה קטנה. לסמוך על אלוהים שהוא כבר יודע הכל. שהוא שומר עליי. שהוא לא ייתן לי ליפול. ולהירגע. ומתוך ההרפיה יהיה ניתן לשמוע, לנוע, או סתם פשוט לאהוב את עצמי ככה, לא שומעת, ולא יודעת. פשוט לאהוב ולקבל את זה.

[קואלה*]

ציטוט (ותרגום) משיר של להקת מוצ'יבה:
פחד יכול לעצור את האהבה שלך
אהבה יכולה לעצור את הפחד שלך

[פלוני_אלמונית*]

זוגות נשואים נוטים להסכים עם הקביעה שיש ביניהם צד אחד שנותן ככל יכולתו עד סבל של ממש, ואילו הצד השני הוא אגואיסט חסר תקנה - הם רק לא מסכים בשאלה מי הוא מי.
מתוך הספר נפש ערומה של פרופ' עדה למפרט

[עירית_לוי]

הגורל יודע היטב איך לא להפגיש בין אנשים במקרה. למשל היה לי בן זוג שמאד ייחלתי לכך שניתקל זה בזו במקרה אבל זה לא קרה כבר למעלה מעשר שנים! זה עניין של גורל, זה עניין של מעגלים.
אני מאמינה שאנחנו מזמנים לעצמנו את הסיטואציות הכי מדוייקות להתפתחות שלנו. את אלה שיתמכו בשחרור שלו אנחנו מייחלים.
ומתוך כך, קורה לעיתים שאנחנו מזמנים לעצמנו סיטואציות לא נוחות, בלשון המעטה, על מנת כמו-לגרד את פני השטח וליצור שם מעין גירוי.

הנטיה האוטומטית שלנו היא לשים פלסטר על המקום הכואב ולחכות בקוצר רוח להקלה.
אבל מה, אם נדחוק אותו פנימה לקרקעית של עצמנו, ונכסה אותו בפלסטר נפספס את הפוטנציאל הגדול שעומד לפנינו של שחרור.

ואז מול האוטומט שעולה מתוך האישיות המתגוננת, אנחנו כמו-מזמינים גירוי מבחוץ, שעולה כבקשה מתוך הנשמה.
גירוי שהוא מאוד לא רצוי לאישיות, אבל מאוד רצוי לנשמה הכמהה להשתחרר.

יש לי תחושה שאת, מתוך המעמקים שלך, ביקשת לעצמך גירוי נוסף של הכאב, כדי לעבור איתו עוד שלב, כדי להעמיק לרובד נוסף שלו.

אני רוצה לסגור את מעגל התקווה שעדיין חי בי. אני רוצה למצוא בי את ידיעת הלב שזה לא זה. ואני רוצה לחיות על פי ידיעה זו ולהיות מודרכת על ידיה. שהיא תעמוד איתנה לנגד עיני כשאני רוצה להזמינו לביתי ולא תיתן לי לפגוע בעצמי באופן הזה!
אם את מתחברת אל מה שתיארתי כאן, את יכולה להעצים את ההקשר הזה.
זה יאפשר לך להתרווח מול ההתנסויות הללו במקום להתכווץ מולן.
להסכים להן, במקום לחוש מסכנה וחסרת אונים מולן.
לזכור שבכל רגע כזה את מתנקה.
לחוש בניקוי ולהיות נוכחת לתדר החדש שנכנס במקום התדר הישן שיוצא.

זה ממש להפוך את הקערה על פיה.
לא קל אבל מאוד מתגמל. מתגמל - גם מבחינת הפחתת תחושת הסבל, גם מבחינת תחושת החיבור לעוצמות שלך, וגם מבחינת יצירת האצה ממשית בתהליך הניקוי.

בנוסף, זכרי שהכיווץ האוטומטי מול סיטואציות כאלה מקשה עלייך מאוד להתחבר לידיעה, להקשיב לחוכמת הלב. תזכרי שכאשר הלב שלך מתכווץ הוא לא פנוי לשמש בתפקידים האחרים שלו .
מהמקום הזה אי אפשר להקשיב ללב בכוח. אפשר לבקש התרחבות והתרווחות.

_קפיצת גדילה או קפיצה מעל הפופיק? קפיצה שתצמיח או קפיצה שתשבור? אלה הן השאלות.
ופחד גדול לעשות טעות מתחבא בין השורות. פחד להחליט ולהתחייב להחלטה. פחד להיפגש עם החלטה שבאה ממני, לא מבחוץ.
ומה היא ההחלטה? עוד מותר לי להתחרט על הכן שאמרתי להם._
ישנן הבנות, תובנות ומסקנות שניתן להגיע אליהן רק מתוך ההתנסות, מתוך המפגש עם החיים עצמם,
ולעיתים גם מתוך בחירות שהן כביכול מוטעות, ומתוך מפגש עם מה שהכי פחדנו ממנו.
אוי, כמה שזה מסתכל לפעמים... .
אבל מה, בשורה התחתונה, תמיד יהיה מדובר לא בטעויות אלא בהתנסויות שמתגלות כקריטיות עבור הצמיחה שלנו.
וגם כאן - מתסכל את האישיות. משמח את הנשמה.

כאשר עולים בך כל הפחדים הללו את חשה שאת רוצה מעין "תעודת ביטוח" מול החיים . משהו אחד בטוח ויציב שאת יכולה לסמוך עליו בתוך הכאוס המכאיב, המציף והבלתי נסבל הזה. אני מכירה את זה היטיב.
ואז יש ציפייה שהדבר ההוא שנקרא ידיעה פנימית יתייצב למעננו, יגן עלינו, ויאפשר לנו להימנע מלפגוש כאב.

כפי שכתבת בעצמך, בצורה כל כך מדוייקת,
מה שעולה ומתבקש אלה הם שני דברים: רכות ואמונה.

רכות, רכות שלך לעצמך, קבלה, חמלה, אהבה. הכל בסדר. הכל באמת לגמרי בסדר.
ואמונה. באחד, בטוב, באחדות. בך.

שימי לך את השיר הזה.
תקשיבי למילים.
באהבה רבה

[עינת*]

"ולעשות שלום ביני לבין עצמי צריך הרבה חוצפה"
תודה לאביתר בנאי על השורה הזאת..

[עדינה_ניפו*]

"ולעשות שלום ביני לבין עצמי צריך הרבה חוצפה"
אכן (-:!

[עינת*]

רצינו להיות שלמים ביחד
וכל אחד לחוד
אבל כל פעם שהתקרבנו
משהו הלך לאיבוד

כשהיינו קרובים היית מרגיש
מנושל מעצמיותך
וכהיינו רחוקים כל מה שרציתי
הוא לשוב ולהיות איתך

תמיד מישהו היה מתאבל על משהו
או מוותר עד כאב
ורק רגעים נדירים היו
בהם כל אחד מאיתנו
היה שלם ואוהב

היה נדמה שהאהבה תחבר בינינו
ובין כל החלקים
תאחה את הפער
תרפא את הפצע
תרכך משברים

אבל יום אחד האהבה לא הספיקה
והקול קרא להמשיך
אתה הקשבת לו בו ברגע
ועליי עוד ללמוד ולהקשיב

[אהבת_עולם*]

שיר מדהים !

את כותבת כלכך מדויק.

[עינת*]

הנה עוד מייל שנשלח אליי ועוד תשובה שאני עניתי. שוב המקור הוא בסיבה טכנית, אבל די חתכתי את זה, ביקשתי שהצ'ק המסויים ייכנס לחשבון שלי דרך תיבת שירות ושלא יותר מדי מילים יהיו סביב זה. די. אני רואה איך כל מייל, כל איזכור של שמו, כל מפגש אקראי וכו' מדרדר אותי שוב למקום של כאב שאני צריכה אחר כך לזחול ממנו בכוח. לא אומרת שלא צריך לעבור דרך הכאב. אבל אני בונה כאן משהו, ואני רוצה להיות מחוברת לזה. וכל פעם שיש יצירת קשר אני נופלת ממה שאני מנסה לבנות. כן, עכשיו אני יודעת אינפורמציה על מה הוא הולך לעשות בקיץ. וזה כבר יותר ממה שאני רוצה לדעת. אני יודעת שייקח קצת זמן עכשיו ושוב אוכל להביט בעצמי ולראות לאן אני הולכת בלי להרגיש זנוחה ונטושה. פשוט לראות את חיי, מבלי להשוותם אל שלו.
יש בי כעס שם. וזה נראה לי בריא, בגלל שמשהו בי ממש רוצה וצריך מרחק כעת. כי משהו בימים האחרונים הרבה יותר מבין ומעכל את הסוף של הקשר. והעיכול הזה דורש זמן. ובזמן הזה גם מבשילה מוכנות להיפתח לדבר מה חדש. ושימחה של הרפתקה מתלווה לזה. וגם הכאב שם.

[עינת*]

_אם את מתחברת אל מה שתיארתי כאן, את יכולה להעצים את ההקשר הזה.
זה יאפשר לך להתרווח מול ההתנסויות הללו במקום להתכווץ מולן.
להסכים להן, במקום לחוש מסכנה וחסרת אונים מולן.
לזכור שבכל רגע כזה את מתנקה.
לחוש בניקוי ולהיות נוכחת לתדר החדש שנכנס במקום התדר הישן שיוצא._

או.קיי. אני מבינה. להפוך את הקערה על פיה. הכאב עולה ואני מסתובבת עם הפנים אליו. במקום לפרוץ במנוסה או להצטער על שקראתי את מילותיו שהחזירו את העוצמה של הכאב, פשוט להסתובב אל הכאב ולפגוש אותו לחיבוק. כמו ילד קטן ששמים על הידיים. להושיט לו את עצמי ולהבין שככה זה בדיוק צריך להיות.
אבל - בלי מחשבה, בלי הסיפור. בלי לעקוץ ולנג'ס לעצמי עם כאלה:"אה, הוא הולך לצפון, מעניין אם הוא יפגוש שם נשים אחרות, ומעניין אם יהיה לו טוב שם בלעדיי" - שתי האפשרויות שמביאות את הסבל מיידית. לפגוש כאב, אך בלי הסיפור. ולהגיד לעצמי "אני מתמודדת עם הכאב עכשיו. אני משאירה בצד את העינוי העצמי".

[עירית_לוי]

עינת יקרה,

את עוברת בתוך ההתנסות הזאת בצורה כל כך נוכחת ועֵרה, שזה מעורר השראה.
.

או.קיי. אני מבינה. להפוך את הקערה על פיה. הכאב עולה ואני מסתובבת עם הפנים אליו.
כן, יופי.
בדיוק!

עוד משהו שעולה לי ביחס אלייך כעת,
ושנדמה לי שיכול להקל על המפגש שלך פנים אל פנים עם הכאב, וגם לקדם את השחרור שלו - הוא זה:

לפעמים מה שמאפשר לפגוש את הכאב בצורתו הגולמית - בלי הפרשנות והסיפור, ובלי המסכנות שהוא יוצר - זה לפגוש אותו ברמת התחושה הפיזית שלו.

כל כאב ישן שכזה שוהה בתוכנו ברמה רבדים: תחושתי/פיזי, רגשי ומחשבתי.
כי הרי כאשר הוא נצרב בתוכנו אי שם בעבר, הוא נצרב גם בגוף. מי ש"זוכר" אותו עבורנו, ודואג להזכיר לנו את עצם קיומו בכל פעם שסיטואציה חיצונית מגרה את המקום, זה זה. הזיכרון הצרוב בגוף. זה אותו כביכול "פצע".

ולכן, שחרור של כאב יצטרך להתרחש בשלושת הרבדים.
הוא יכול להתרחש בהם באופן אינטואיטיבי, ואין ספק שבתהליך הפנימי שעשית עד כה זה התרחש גם ברובד הפיזי-תחושתי. מן הסתם.
יחד עם זאת ניתן להעצים את התהליך עוד יותר ולכוון את השחרור גם לרובד הזה.
נדמה לי שכעת, כאשר את פוגשת אותו באופן ישיר ואינטנסיבי כל כך, זה יכול להתאים. תבדקי כמובן אם אכן מתאים.

כאשר הכאב עולה, אנחנו רגילים לפגוש אותו באופן אוטומטי ברובד של המחשבות והרגשות, כלומר דרך התיווך של המחשבות והרגשות. תיווך שמסיח את דעתנו מהדבר האמיתי, כדי כביכול להגן עלינו (אלה הם מנגנוני ההגנה והבריחה) אך באותה העת התיווך הוא זה שגורם לנו סבל.
(וזה, אגב, כי אנחנו בני אדם שחושבים ומרגישים. אם היינו בעלי חיים היינו פוגשים אותו באופן מיידי ותחושתי יותר. שדרוג אבולוציוני שקצת סיבך לנו את החיים ).

אז אם כך,
מה שאנחנו לא רגילים אליו, אבל יכולים בהחלט לכוון את עצמנו לקראתו, זה לפגוש אותו ברובד הפיזי-תחושתי, בצורתו הגולמית.
מפגש כזה יוכל לאפשר לך כמה דברים:

ריפוי ישיר ואפקטיבי.
זה יהיה כמו להסיר פלסטר מפצע ולחשוף אותו לאוויר הפתוח כדי לאפשר לו סוף סוף להחלים. מחשבות לא פרודוקטיביות הן סוג של פלסטר. הן בעצם עולות כדי לעמעם את התחושה מהכאב, להסיח את הדעת ממנו. מסכנות וקורבנות זה גם סוג של פלסטר. פלסטר שבאופן מוזר מספק לנו תחושת סיפוק נעימה מסויימת. ולכן, כל מגע ישיר עם הכאב, מאיץ את הריפוי והשחרור שלו. את כבר לא דוחקת אותו פנימה ובורחת ממנו. את מראה לו את האור. את החלון, או הדלת.

שחרור מהסבל.
את תגלי שבמגע ישיר עם הכאב הפיזי-תחושתי אין סבל. פשוט אין כי אין שם סיפור. זה לא שמפסיק לכאוב, ממשיך לכאוב, אבל כבר יש רק כאב, כאב נטו, בלי הסבל הנלווה אליו באופן הכל כך אוטומטי ואנושי.

חיבור לתחושת העוצמה הפנימית שלך.
מן הסתם, התייחסות כזו לכאב, ויכולת שכזו לפגוש אותו כך - לוקחת אותך ממקום אבוד וחסר אונים למקום הרבה יותר מחובר וחסון. את כבר לא תצטרכי "לזחול בכוח" מתוך כל מפגש עם הכאב, כפי שתיארת. להיפך, יש סיכוי את תצאי מהמפגש איתו חדשה ואחרת.

אחרי כל ההסבר הארוך הזה,
אפשר לגשת למימוש של הרעיון הזה, שהוא פשוט מאוד לביצוע:

כאשר עולה בך כאב הנטישה (או כל כאב אחר כמובן) את שואלת את עצמך היכן הוא ממוקם בגוף, ואת מתמקדת בתחושה הפיזית.
אחרי שהתמקמת בתחושה הפיזית כמו שצריך, את מבקשת מכל המטען הנלווה של מחשבות ורגשות לזוז הצידה, ואז את נשארת נוכחת רק עם התחושה. ואת מתמקדת בה כמה שאת מצליחה. מה שצפוי לקרות זה שתוך זמן די קצר את תחושי הקלה. הכאב שעלה יתמוסס.

תראי אם את מתחברת, ואם זה נכון לך לעכשיו,
ואם נדרשת הבהרה כלשהי.

[עינת*]

מבינה את מה שכתבת, עירית, ומסכימה עם זה.
אצלי הכאב הגולמי נמצא באיזור הלב ובסנטר.
שתי נקודות בהן זה מצטבר.
לפני שבוע בערך חברה עשתה לי מסאז' ויש את הנקודה הזאת שמקבילה ללב אבל נמצאת בגב וביקשתי שהיא תתעכב שם. ושם ככל שהיא נגעה כך הכאב הרגשי עלה עוד ועוד ועוד. גם התחלתי לבכות וגם במהלך כל שאר הטיפול הרגשתי את הכאב הזה, כאב גולמי והייתה תחושה שהוא מאד ראשוני ועתיק. תוך כדי הרגשתי אותו בעוצמה, שאפילו קצת הפחידה וגם ייאשה. אבל לאחר מכן הרגשתי ממש הקלה. וחזרה שלי אל הגוף.
היום הכאב נורא חזק לי. ניסיתי ועשיתי כל מיני דברים אבל זה כל הזמן הורגש בגוף ומשך אותי למטה.
אני אנסה ליישם את מה שכתבת ופשוט אתן לזה להיות, ברמה הפיזית, ואשאר עם זה.
הסיפורים באמת מאד מעייפים אותי. כך מצאתי את עצמי היום פוסעת בין רבבות של אנשים על חוף הים והרגשתי נורא בודדה וחסרת ערך. רק עכשיו נחתתי חזרה בבית. נראה שאין ברירה אלא להיות עם זה.
ואני אתפלל לאלוהים שיאפשר לי להיות עם זה בלי כל הגירסאות כיסוי.. בלי כל הפלסטרים המחשבתיים.
תודה ואמן.

[כחול_סגול*]

אני מכירה את הנקודת כאב הזאת בגב..המקבילה ללב. הרבה זמן לא כאב לי שם. היו תקופות שכאב לי המון.. אני מתחברת להמון דברים שאת כותבת. ברמה הכי ראשונית ורגשית. מאחלת לך שמחה.

[עינת*]

תודה!
אני עם הנקודה הזאת בגב כבר כמה שנים.. כל הכיווץ והכאב נזרק אליה..

[עירית_לוי]

כל הכיווץ והכאב נזרק אליה..
מעולה.
הכוונה כמובן היא לא שמעולה שכואב לך כך - מעולה שאת נמצאת בקשר כזה הדוק עם הפצע. עם כאב הנטישה. זה לא מובן מאליו כי לעיתים נדרש זמן מה כדי ליצור איתו קשר.

מה שהתרגול שהצעתי יכול לאפשר לך זה לקחת את פוטנציאל הריפוי שטמון בטיפול כמו זה שהחברה שלך נתנה לך, ולהכניס אותו עוד עוד אל תוך החיים שלך. זה כמו להרחיב אותו אל תוך החיים.
זה ייצור אפקט של טיפול אחד ארוך ומתמשך במקום נקודתי. תארי לך את הפוטנציאל של זה.

כמובן שחשוב שבמצב כביכול "טיפולי מתמשך" אינטנסיבי שכזה הכאב לא יהיה כרוך בסבל,
אז שימי לב להיות מכוונת אליה, אל ההפרדה הזו בין השניים. (ועדיין, היא לא תמיד מתאפשרת מיד. לעיתים נדרשת סבלנות כדי להגיע אליה, אז לאט לאט ),
וחשוב גם שתסמני לעצמך איפשהו בזיכרון לחדד מדי פעם על ההקשר של ניקוי ושחרור. זה מעצים את התוקף שלו.

[עינת*]

כמובן שחשוב שבמצב כביכול "טיפולי מתמשך" אינטנסיבי שכזה הכאב לא יהיה כרוך בסבל,
עירית, מה הכוונה במשפט הזה?
אז שימי לב להיות מכוונת אליה, אל ההפרדה הזו בין השניים.
כיצד יוצרים את ההפרדה בין השניים? האם זה קשור לעניין הזה של עם או בלי הסיפור? שעם הסיפור יש סבל ובלי יש רק את הכאב?
האמת שהכאב הפיזי כרגע בנקודות האלה אדיר, בגב בנקודה שמקבילה ללב ובסנתר. אני נושמת לשם וזה לא משתחרר. ובתדירות של כל חמש שניות מתגנבת מחשבה על האקס שלי, זיכרון או דמיון או מחשבה על כמה טוב לו בלעדיי. אני מבריחה את המחשבה כמו שמבריחים זבוב, אבל הזבוב חוזר ומפריע שוב. האמת שאני כל כך מותשת מזה, ומאד לא בטוב. יודעת שהימים שבהם אני עסוקה בענייני היומיום יקלו עליי, אבל אחר כך שוב יבוא עוד סופשבוע. והמחשבה על כך בלתי נסבלת!
אני ממש מרגישה שאני לא עומדת בעוצמה של הכאב הזה. יש לי חוזה עם עצמי שאני הולכת לעמוד בזה. אבל אני לא יודעת איך.

[עינת*]

אני אחרוג פה רגע מהקו השפוי והמנסה לעזור לעצמו כי, כמו שלא מעט קורה לי, המצוקה באה בערב כשכולם כבר ישנים ואני חייבת לבטא פה צעקה פנימית שנשמעת בתוכי:
איך זה יכול להיות שהוא לא רוצה להיות איתי? איך זה יכול להיות שטוב לו בלעדיי? איך לעזאזל זה יכול להיות שאני לא יודעת כלום עליו עכשיו? אני לא יכולה לסבול את זה! אני אוהבת אותו!!
האם אני בכלל שווה משהו?
אני פשוט רוויית שנאה עצמית כרגע. מרגישה שאין בי כלום.
אני יודעת שזה רק סרט שלי.
אבל אני פשוט כל כך חייבת חיבוק עכשיו, שירגיע לי את הסרט. אני מרגישה שרוב חיי אני בהמתנה למשהו. אינני יכולה כך יותר.

[הטירה_הנעה*]

אבל אני פשוט כל כך חייבת חיבוק עכשיו,
שולחת לך אין ספור .
יקירה מותר גם להפסיק להיות כה חזקה ....
חושבת עליך המון ומקווה

[יערה*]

קוראת מזדהה ומחבקת,

[עינת*]

תודה!!

הנה חלק ממייל ששלחתי לו עכשיו. אחרי כמה שורות על צ'ק, על שולחן מחשב ועל מכונת הכביסה..
"כואב לי מאד להיות טכנית ככה וכואב לי שהתקשורת נעשית רישמית כזאת.
אני אוהבת אותך ומאחלת לעצמי למצוא את המקום בנשמה שבו האהבה חיה ללא הפרעה. התקשורת החלקית הזאת גורמת לי להיכנס להשוואות מכאיבות ולסרטים של חוסר ערך. אני רוצה להאמין שהאהבה והקשר בנשמה בינינו הם לא דברים שנעלמים. הם פשוט קיימים ברובד עמוק יותר שנסתר מן העין. אי אפשר לראותם, אבל אפשר להרגיש אותם.
וממקום כזה אפשר באמת לשחרר"

חייבת להגיד שגם אני מנסה לחבק את עצמי.

[אהבת_עולם*]

איך זה יכול להיות שהוא לא רוצה להיות איתי? איך זה יכול להיות שטוב לו בלעדיי?
נכון ! איך, לעזאזל ????!!!!!!!!!!!!


האם אני בכלל שווה משהו?
זה קול כזה.
קול איכסה פיכסה כזה.
קול כזה שמועך את כל האישיות לכדי לא כלום אומלל.
מה שחשוב זה, שאת יודעת מה יש מתחת לזה !
ואני בטוחה שאת יודעת.

ולכן את יכולה להרגיש את הכאב שהקול הזה מייצר בך, וזה בסדר - כי הוא שם וזה נו-רא כואב.
משהו שעירית כתבה פעם ונורא עוזר לי: "האם אני מסכימה לפגוש את הכאב שבחוויה 'אני חסרת ערך'?". אוי כמה דמעות שהשאלה הזאת הוציאה ממני. אבל דמעות של שחרור. של הקלה.
את מסכימה?

ובמקביל לזה כמובן לזכור לזכור לזכור. לזכור את הגרעין האמיתי.

ככה שגם כשאת מיטלטלת בסערות הכאב - יש לך אי מבטחים שמור.
ואז את יכולה להרשות לעצמך להרגיש את הכאב, לבטא אותו. אפילו גולמי. כפי שהוא.

אני אחרוג פה רגע מהקו השפוי והמנסה לעזור לעצמו
את ממש לא חייבת להיות בקו הזה.
זה מאוד מובן מאליו שיש בך גם את הקולות ה'מטורפים' האלה.
מותר לך להביא אותם גם לפה.

לי באופן אישי נדמה, שאת לא עושה את זה מספיק. כאן בדף.
שאולי באמת כדאי לפעמים קצת לעזוב בצד את ה'רוחנית' וה'מודעת' ופשוט לתת לקולות האלה לעלות כמו שהם. הכי גולמי והכי ילדותי שרק אפשר. כן !

[עירית_לוי]

אבל אני פשוט כל כך חייבת חיבוק עכשיו,
התסכול הזה הוא הדבר הכי לגיטימי שיש,
וטוב שאת מוציאה החוצה את הצעקה שלו.
מחבקת אותך חיבוק רב

.
_כמובן שחשוב שבמצב כביכול "טיפולי מתמשך" אינטנסיבי שכזה הכאב לא יהיה כרוך בסבל,
עירית, מה הכוונה במשפט הזה?_
הכוונה היתה כזאת:
במהלך הטיפול שעשתה לך חברתך פגשת את הכאב.
התרגול שאני הצעתי מכוון למעשה להרחבה של המפגש עם הכאב אל תוך החיים. במקום לפגוש אותו רק בתוך סשן, את עומדת לפגוש אותו בתוך החיים, כמו בסשן אחד ארוך ומתמשך.

אז מצד אחד זה באמת מאוד אפקטיבי. לתרגול שהצעתי יש אפקט חזק והוא יעיל בצורה בלית רגילה.
מצד שני אנחנו לא רוצים שתסבלי תוך כדי. לא מודבר פה במזוכיזם חלילה וחס .
ולכן הדגשתי שמדובר בכאב שלא כרוך בסבל. שתדאגי לכך שהוא לא יהיה כרוך בסבל.
אם זה כן כרוך בסבל לאורך זמן, זה גם מחליש אותך וגם לא ממש יעיל עבור התהליך שלך.

האם זה יותר בהיר עכשיו?

כיצד יוצרים את ההפרדה בין השניים? האם זה קשור לעניין הזה של עם או בלי הסיפור? שעם הסיפור יש סבל ובלי יש רק את הכאב?
כן, בדיוק.
להפריד בין הכאב לבין כל המטען הנלווה, הסיפור, הפרשנות. הסבל נגרם לנו מהסיפור, לא מהכאב הגולמי עצמו.
נכון שזה לא כיף לחוות כאב. הוא לא נעים, אבל הוא גם לא סיוט בלתי נסבל. הסיוט יושב בסיפור, בזיכרון.

האמת שהכאב הפיזי כרגע בנקודות האלה אדיר, בגב בנקודה שמקבילה ללב ובסנתר. אני נושמת לשם וזה לא משתחרר. ובתדירות של כל חמש שניות מתגנבת מחשבה על האקס שלי, זיכרון או דמיון או מחשבה על כמה טוב לו בלעדיי.
מציעה לא רק לנשום.
ממש לומר לעצמך - הוא מתנקה. אני לא מזדהה איתו. הוא עולה עכשיו כדי להתנקות.
ואז, לאחר מכן, כאשר אין הזדהות קל יותר להתמקד בו, ברובד הפיזי.

אני מבריחה את המחשבה כמו שמבריחים זבוב, אבל הזבוב חוזר ומפריע שוב. האמת שאני כל כך מותשת מזה, ומאד לא בטוב. יודעת שהימים שבהם אני עסוקה בענייני היומיום יקלו עליי, אבל אחר כך שוב יבוא עוד סופשבוע. והמחשבה על כך בלתי נסבלת!
את מתנגדת. מתכווצת. ולכן הוא חוזר.
וההתנגדות לדבר מה מאאאאוד מעייפת. תמיד. בהגדרה שלה.
ההסכמה לפגוש את הכאב תבריח אותו, לא ניסיונות להדוף אותו.
זה הפוך על הפוך.

אני ממש מרגישה שאני לא עומדת בעוצמה של הכאב הזה. יש לי חוזה עם עצמי שאני הולכת לעמוד בזה. אבל אני לא יודעת איך.
זו התחלה מצויינת. את יודעת שתִצלחי את זה. יש בידיעה הזו עוצמה רבה.
ובשלב הזה את לא אמורה לדעת איך. אם היית יודעת מהי הדרך שלך, לא היה בה טעם. לא היה טעם בהתנסות הזאת.
כבר ראית שההתפתחות שלך יכולה להיעשות רק מתוך התנסות, לא באופן תיאורטי. לא כאשר ידעת מראש מה ומי ואיך ולמה וכמה.

החיים יראו לך מה הם מבקשים ממך. אלוהים יראה לך מה הוא מבקש ממך.
נדרש לסמוך עליהם ועליו,
ועלייך .

חוצמזה, מצטרפת לכל מילה של אהבת עולם.

[עינת*]

בעצם, החיים מדברים עכשיו.
בימים בהם הכנתי את עצמי נואשות לחזרה שלו לארץ, קרתה איזו תנועה מעניינת סביבי, כמו חסד, שזימן לחיי דברים שעבורם לא השקעתי מאמץ כמעט כלל.
בית קטן ומקסים הגיע לידי, בית שכל אדם שהיה רואה אותו (במידה והוא חי לבד) היה קופץ על המציאה. ואני זכיתי להיות הראשונה, והנה כבר חתמתי על חוזה השכירות ובעוד שבועיים אעבור אליו. וגם הצעת עבודה שנותנת לי אחריות חדשה, עוצמה. כאילו הבחינו בי פתאום ביקום.
והסכמתי גם להצעה.
ביום שבו נפגשתי איתו, בערב נסעתי אל אותו מקום עבודה חדש לראיון ושיחה. יצאתי מלאה בכוחות, ברעיונות, בהשראה. ניתנה לי הזדמנות לברוא משהו, לקחת חלק במשהו שנולד ומתפתח. וניתנה לי הרגשה שסומכים עליי ורוצים אותי שם. ומבפנים באה ההרגשה החזקה של רצון. רצון ליצור, רצון לתת. הרצון לבטא את עצמי באופן שיהיה מועיל ומרפא עבור אחרים. במקרה הזה - ילדים, תוך כדי הובלה וניהול צוות.
אני עומדת לעזוב סביבת עבודה שמאד מאד תמכה בי. חברות של ממש. אומנם נישאר כאן בשכנות, אבל מקום העבודה יהיה אחר. ואני הולכת כנראה להיות לבד בהתחלה. בהמון מובנים. משהו בי רצה לראות אותי ככה - מובילה לבד, מחליטה לבד, רואה את עצמי עומדת בזה, ומתחזקת מעצם האפשרות להיות כך.
אני לא הולכת לשנות את דעתי.
אבל אני מפחדת. מפחדת לעזוב את שארית העוגנים שלי, למען מה? למען משהו שאני עדיין לא רואה. משהו שצריך יהיה לצמוח ובוודאי בהתחלה יהיה לא קל.
אני מתפללת לאלוהים שאני עושה את הצעד הנכון. נראה לי שככל שאני יותר מעיזה לעמוד על הרגליים, כך הוא עצמו יותר תומך בי, אלוהים.
אבל אילו היה גבר בחיי, אילו היה חבר שתומך בי, אשר לאור כל השינויים האלה, נשאר..
כעת אין.
באמצע השבוע אני פעילה ומועילה. אבל בכל זמן שיש לי לבד אני על קוצים. משהו רוצה לקום ולברוח רחוק רחוק מכל ההתמודדות הזאת. כמובן כמו שכתבתי כבר, חיבוק אחד נכון היה מחזיר אותי ל"כאן", ולא היה צריך ללכת כל כך רחוק.
אתמול חזרתי מהפגישות סביב העבודה החדשה, והייתה לי תחושה חזקה שיש לי הכוח להביא את מה שנחוץ לי אל תוך חיי. פתאום הפסיביות הרגילה, הקורבנות, ההמתנה, פינו מקום לתחושה שיש לי עוצמה, שיש לי השפעה על איך הדברים האלה מתנהלים.
וברגע אחר לפני כמה ימים הייתה לי תחושה חזקה, שכוח ועידוד באים מההבנה שכל מה שקורה הוא בעצם בחירה שלי.
אני רוצה להיות באמון הזה עם עצמי כל הזמן.



_את ממש לא חייבת להיות בקו הזה.
זה מאוד מובן מאליו שיש בך גם את הקולות ה'מטורפים' האלה.
מותר לך להביא אותם גם לפה.
לי באופן אישי נדמה, שאת לא עושה את זה מספיק. כאן בדף.
שאולי באמת כדאי לפעמים קצת לעזוב בצד את ה'רוחנית' וה'מודעת' ופשוט לתת לקולות האלה לעלות כמו שהם. הכי גולמי והכי ילדותי שרק אפשר. כן !_
ואהבת עולם, אני לוקחת את זה!!
תודה!

[עירית_לוי]

עינת יקרה,

נדמה לי שמה שאת מתארת כאן זה את היחסים הדואליים שלך עם העוצמה הפנימית שלך.

מצד אחד,
את מגלה אותה, מכירה אותה, מכירה בה, ומתחזקת מעצם ההכרה בה.
היא, העוצמה שלך, ברורה ונוכחת, גם לך וגם למתבונן עלייך מן הצד (או מבעד למסך ).
יש בך חוסן שמעגן אותך, שמייצב אותך בתוך הסערות, שדוחף אותך קדימה, שמאפשר לך לצלוח התנסויות רגשיות לא קלות באופן שמצמיח אותך, שמאפשר לך ליצור ולמשוך אלייך - כמו מגנט מאוד חזק - מציאות שמדוייקת לך ושעונה על הרבה מן הצרכים ההתפתחותיים שלך.

ומצד שני,
היא מעוררת בך בהלה.
המקומות שהיא מובילה אותך אליהם מעוררים בך בהלה. מה שנדרש ממך להתנסות בו כאשר את נותנת לה להוביל אותך - מעורר לעיתים גם פחד. מעורר שדים עמוקים ונוגע בכאבים ישנים.

כי אם למשל את יצרת עכשיו שינוי מהותי בחיים - שינוי שמי שאחראית לו זה לגמרי העוצמה שלך - אז השינוי הזה הוא מצד אחד מאוד מרגש ומרגיש טוב ונכון, ומצד שני מאוד מבהיל, ולכן גם מעורר מחשבות של ספק באשר לבחירות שלך.

אני רוצה להיות באמון הזה עם עצמי כל הזמן.
בדיוק!
זה בדיוק מה שנדרש בעיני כדי ליישב את הדואליות הזאת.
לסמוך על העוצמה שבך, לסמוך עלייך, שאת בדרך הנכונה, ושאת תהיי בסדר.
שאת נתמכת, שאת מלוּוַה, שאת מגוּבה.
ושלא משנה מה תחווי ותתנסי בו בדרך הזאת, את תצאי מהצד השני של ההתנסות עצומה וגדולה בהרבה. שעצם ההתנסות באה כדי ליצור את הצמיחה המבורכת שאת תמיד מבקשת לעצמך.

עכשיו,
בנוסף ל-לִרצות להיות באמון הזה,
את יכולה גם ממש לבקש אותו מעצמך.

לבקש בעדינות:

• האם אני מסכימה ליצור יחסים של אמון עם עצמי?
• האם אני מסכימה לסמוך לחלוטין על עצמי ועל הקול הפנימי שלי, הקול שמבטא את העוצמה הפנימית שלי?
• האם אני מסכימה להכיר בתמיכה, בליווי ובגיבוי שיש לי, שיש לי תמיד?
• האם אני מסכימה לסמוך על העוצמה שלי שתדע להוביל אותי בביטחה בנתיב ההתפתחות שלי?

כדאי לשאול את ה"בטן" ולא את "השכל" (כי ברור שהוא יענה 'כן'),
לתת לתשובה האותנטית לאותו הרגע לעלות.
ברגעים בהם עולה 'לא', לקבל אותו לגמרי בהבנה, ולחזור ולשאול מאוחר יותר, או למחרת.
לעבור איזו דרך עם השאלות במשך איזה זמן (שעות/ימים).

כאשר את מבקשת את הבקשה הזאת מעצמך בכזאת עדינות, עם חופש גם לא להיענות,
את בעצם מאפשרת להסכמה שלך להיות באמון, לסמוך, לנבוע מתוכך בצורה כנה, ואת מבססת אותה עמוק בהוויה שלך, בתודעה, בהכרה.

שבת מבורכת

[עינת*]

עירית, תודה!
מה שכתבת מדהים ומעורר השראה!
כמובן, רשמתי לפניי את השאלות. נראה מה יעלה.
לילה טוב!

[עירית_לוי]

שמחה שכך!
בהצלחה איתן.

[עינת*]

חברה טובה שעוזבת את האיזור למקום אחר בארץ, חברה טובה אחרת שעוזבת את הלימודים המשותפים, למקום אחר בארץ, אני שעוזבת את מקום העבודה שלי והולכת למקום בו אינני מכירה איש, האקס שעזב למקום אחר בארץ. ועכשיו.. אחותי ומשפחתה עוזבים את ישראל. תוך חודש. היום הייתי אצלם ויש כבר ארגזים במרפסת. לא הייתה הודעה מוקדמת או הכנה נפשית. רק היום סיפרו. מה הולך פה? מנסים לאמר לי משהו? האם זה זמן שאליו מתנקזות כל הפרידות? והאם אצא מזה שפויה?
נראה שבגלל שאני קבעתי יתד דמיוני וכבר עשרים שנה פחות או יותר גרה באותו מקום, קשורה לאותה עיר, אז החיים מזמנים לי מצב שאני כאילו היגרתי למקום אחר. הם מנשלים אותי לאט לאט מהמוכר והבטוח כדי שאני ארגיש בחו"ל כשאני בבית. אין עוגנים חיצוניים. הכוח צריך לבוא מבפנים. האם יבוא הוא מבפנים?
ומזכיר לי את המצב הזה שאני עצמי עליתי לארץ הזאת לפני עשרים שנה. והכל היה זר וחדש. ולא היו עוגנים אלא רק אני ויכולת ההשרדות שלי. ורק אחר כך הבנתי, כשכבר קצת ידעתי להסתדר פה, כשמירוץ למידת השפה וההתאקלמות קצת נרגע, רק אז ידעתי כמה פרידות עברתי שם בעצם בבת אחת.
מאז כל בית, כל חפץ וכל אדם נחרטים בנפשי עמוק וקשה לי כל כך לשחרר. אני נשארת, אבל מטבע הדברים הכל בתנועה. אני יכולה להשאר ולהאחז באדמה הזאת, אבל הם הולכים. הכל מישתנה. אי אפשר למנוע את זה. צריך ללמוד להרפות ולשחרר. צריך לעזור לאותה ילדה מלפני עשרים שנה.

[עירית_לוי]

זה בעצם לרפא את כאבי הפרידה הישנים,
באמצעות ובזכות המפגש עם כאבי הפרידות הנוכחיות.
לעבור בתוכם ולצאת מהצד השני חדשה.

גם - הזדמנות ללמוד איך להפסיק לצבור כאבי פרידה חדשים.

[עינת*]

_זה בעצם לרפא את כאבי הפרידה הישנים,
באמצעות ובזכות המפגש עם כאבי הפרידות הנוכחיות.
לעבור בתוכם ולצאת מהצד השני חדשה._
כן!

גם - הזדמנות ללמוד איך להפסיק לצבור כאבי פרידה חדשים
כיצד?

[עינת*]

כך כתבתי לעצמי לפני עשרה ימים:
"אני חושבת שהסיסמה שלי צריכה להיות כעת להישאר כאן. עם כל הנחישות שזה דורש כשאני רוצה לברוח מעצמי, וכשאני משווה עצמי לאנשים שכביכול הולכים. זה כל כך מפתה לחפש את עצמי בכל שם (sham) שהוא. השם של אחרים תמיד נראה יותר טוב. אבל אין זה אלא אותה כמיהה עתיקת יומין להיות מישהו אחר, להיות האדם שאני לא. לברוח מעצמי. לכן - להישאר כאן. עם הרבה אמונה. אבל להישאר. העזרה הנכונה והמדוייקת תופיע. הגבר הנכון יבוא אל כאן.להישאר כאן זה לא אומר שאסור לי לזוז מהכאן הפיזי שלי. זה הרבה יותר עמוק מזה. זה להישאר כאן - עם עצמי. להישאר עם עצמי. להישאר עצמי."

[עינת*]

הקושי לשחרר הוא כל כך חזק ואני לא מצליחה להתרגש ולשמוח בשבילם, בשביל אלה שעוזבים, לדוגמה אחותי ומשפחתה. אני חווה את הפרידה וזה מה שעומד לנגד עיניי.
אבל החיים הם פרידות אינסופיות! כמו שכתבתי הם תנועה. המוות שבסופם הוא פרידה כמעט מוחלטת. מכל המוכר והידוע. עליי ללמוד גמישות בחיים האלה. כי יום אחד עליי יהיה לעזוב אותם, לעזוב הכל. אני חייבת למצוא את האחדות והשלמות בתוכי. כי בחוץ אי אפשר לאחוז. אפילו אם לרגע אני אגיע למצב שכולם כאן, כל אהוביי לידי (בשנים האחרונות המגמה היא דווקא הפוכה מבחינה גיאוגרפית, אבל נניח) ברגע הבא יבוא משהו שייפרק את השלמות הזאת. עליי ללמוד לנשום בלי לפחד. השלמות תהרס. אם וכשיהיה לי ילד עליי יהיה לשחרר אותו כל רגע קצת יותר. כי הוא ייגדל ומשמעות של זה הוא שהוא יילך ויתרחק ממני, יילך וייפרד. ועליי לא לאחוז, עליי לאפשר תנועה זו. במה כן אפשר לאחוז? בניצחיות שגלומה בפנים. במי שאני באמת. וגם ההכרה בזה באה והולכת. אז גם שם יש להרפות.
אני חושבת שוב על שמו של הדף הזה. כל רגע הוא מציאות חדשה פרידה. כל רגע הוא מציאות חדשה פגישה.

[אהבת_עולם*]

אני חושבת שהסיסמה שלי צריכה להיות כעת להישאר כאן


אני חושבת שוב על שמו של הדף הזה. כל רגע הוא מציאות חדשה פרידה. כל רגע הוא מציאות חדשה פגישה.
וואו. מדהים !

ככל שאני קוראת אותך יותר, ככה יותר חשק יש לי להכיר אותך במציאות.

[עירית_לוי]

_גם - הזדמנות ללמוד איך להפסיק לצבור כאבי פרידה חדשים
כיצד?_
זה בעצם מה שאת כבר מכוונת את עצמך לעשות על מנת לשחרר את הכאב הישן, הקיים.
אם תהיי מכוונת לשחרר בעת המפגש עם הכאב הנוכחי את הכאב הישן, את באופן טבעי גם לא תצברי בזיכרון הנפשי שלך כאב חדש.

אני אוהבת להביט על זה גם מהזווית של שחרור וניקוי של הישן, וגם מהזווית של איך להישאר נקייה בתוך ההתנסות החדשה: כלומר איך לצבור מההתנסות את מה שבאתי ללמוד ממנה נטו, מבלי לקחת איתי הלאה את המטען המיותר שיש לאותה התנסות את הפוטנציאל לייצר.

יש רגעים שבהם נכון בעיני להיות מכוונים גם על זה – בייחוד כאשר ההתנסויות הן כל כך אינטנסיביות, וצפופות, ודומות זו לזו,
והן מצד אחד הזדמנות כל-כך גדולה, הזדמנות אדירה לשחרור - ומצד שני, בגלל שהן כל כך מציפות וכובשות, אפשר להיבהל ולהתבלבל ולהתגונן לצאת מהן מבלי לשים לב עם מטען עודף.
בקיצור, יש לי תחושה שתשומת לב לזה כרגע - כאשר ההתנסות בחוויית הפרידה עולה שוב ושוב כל כך חזק – תוכל לספק משענת נוספת, עוגן נוסף.

אז את כאמור בעצם מכירה את מה שנדרש.
אני אעשה את הקישור של מה שאת מכירה ('איך לנקות את הישן') - לנושא של 'איך לא לצבור חדש':

עד עכשיו הזכרנו את העניין של להסכים לעבור בתוך החוויה מבלי לברוח ממנה, ולפגוש את הכאב באופן ישיר, בצורתו הגולמית. להישאר נוכחת בתוך החוויה.

לאן אפשר לברוח במפגש עם מהכאב?
למחשבות, ולרגשות.
ואז, מה שקורה הוא שהמפגש עם הכאב הוא מפגש עקיף. זהו מפגש עם הכאב אבל דרך התיווך של המחשבה או של הרגש.

הכאב הגולמי אינו מחשבה ואינו רגש. הוא תחושתי לגמרי. הוא נטול פרשנות ונקי מהסיפור שהלבשנו עליו.
ואם את נשארת נוכחת, ומסכימה, לרגעים (לא בהכרח כל הזמן!) לפגוש אותו - את פוגשת למעשה את הדבר עצמו. בלי המטען.
ואז את תצאי מהמפגש נקייה, קלה, ויחד עם זאת - מנוסה. מישהי שלמדה משהו, שצמחה והתפתחה אבל לא לקחה איתה מטען מיותר.

לעומת זאת, הפרשנויות של השכל/המחשבה והסיפורים של הרגש ילכו איתך הלאה. תקחי אותם איתך "למזכרת".
זה מה שאת צוברת. הם המטען שנצבר בתוכך. הם יצטרפו ל"שק הכאב" הקשור לפרידה, ואת תפגשי אותם בפעם הבאה שתחווי פרידה והם יעלו ויצופו לתודעה שלך מתוך השק.

ולכן,
באמצעות נוכחות, באמצעות מפגש עם הכאב הגולמי – עם הפן התחושתי שלו,
את גם מתנקה מהעבר וגם לא צוברת חדש.

כמובן, תבדקי אם זה רלוונטי ונכון לך לכרגע,
ואם וכיצד זה יכול לתמוך במסע שלך לעבר עצמך.

.

_במה כן אפשר לאחוז? בניצחיות שגלומה בפנים. במי שאני באמת. וגם ההכרה בזה באה והולכת. אז גם שם יש להרפות.
אני חושבת שוב על שמו של הדף הזה. כל רגע הוא מציאות חדשה פרידה. כל רגע הוא מציאות חדשה פגישה._
איזה תובנות מדהימות.

בתוך כל הגל המציף הזה של פרידות מכל הכיוונים, את מבקשת ללמוד משהו חשוב עבורך. לא סתם הזמנת לך אותו.
משהו שקשור כפי הנראה, וכפי שכתבת, למפגש שלך עם מלוא העוצמה הפנימית שלך. עם ההבנה וההכרה במי שאת, בפני עצמך, וללא תלות בשום דבר מן החוץ.
את בעיצומו של שינוי פנימי מהקצה לקצה. מה שנקרא טרנספורמציה...
אל תשכחי את זה, בתוך כל הג'יפה של הכאב .

שבת שלום

[עינת*]

אני ביציאת מצרים פרטית
הגעתי לבית הזה עם
חפצים ורגשות מעורבים
שלי, שלך
הכל היה מעורבב ביחד

לאט לאט
למדתי להפריד
לשים במגירות שונות
אהבה,
מציאות
ופחד

הדלת הייתה סגורה רב הזמן
ובפנים היה קצת קריר וחשוך
פה גידלתי משהו חשוב
שקוף אבל אמיתי:
ערך עצמי
אמונה בעצמי
ואת עצם תחושת קיומי

עוד יומיים אצא אל האור
את חפציך אשאיר מאחור
ואצעד בשקט
עם מעט דברים
אל עבר חיים חדשים

[עירית_לוי]

[עינת*]

הבית ארוז ברובו.. יום אחרון של לימודים היום.. מבין הערמות עליי עוד להכין מנה לארוחה המשותפת.. אתמול בערב עברתי בביתי העתידי והוא נראה לי פיצפון פתאום. הוא פצפון אבל שלי, בלי דד ליין. מה שאצור ממנו הוא מה שיהיה. לקלף עצמי מן המוכר. כל חפץ נושא סיפור, ערך, מטען. לשחרר את זה. מתחילה להרגיש פחות, קצת מטשטשת את התחושה של עצמי. כדי לנתק ולחבר במקום אחר. לא ברור בדיוק מי אני, ועם מי אני, ולאן.
מרוב סופים והתחלות שמתקרבות לא כל כך מעכלת כלום..

[עירית_לוי]

מתחילה להרגיש פחות, קצת מטשטשת את התחושה של עצמי. כדי לנתק ולחבר במקום אחר. לא ברור בדיוק מי אני, ועם מי אני, ולאן.
הרגע הזה של בין לבין -
בין בית ישן לבית חדש, בין בן זוג ישן לבן זוג חדש, בין עבודה ישנה לעבודה חדשה,
הוא רגע חשוב מאוד בשבילך.

כרגע הוא רגע מוזר, מבלבל, מפחיד לעיתים, והוא קשה להכלה,
ולכן באופן טבעי את חשה צורך להקהות מעט את הרגשות. להוריד את ווליום הנוכחות בתוך החוויה. וזה בסדר גמור. כי זה הצורך כרגע.

הרגע הזה חשוב בעיני עבורך כי את לומדת להיות בו, לשהות בו,
והיכולת שלך להיות בו, להיות ברִיק, להיות בחוסר הוודאות - היא-היא זו שתאפשר לך למוסס את הפחד מפרידות, את פחד הנטישה. היא תאפשר לך ליצור לעצמך מציאות פנימית חדשה מול חוויה של פרידה. פרידה מכל דבר באשר הוא.

זה כמו אקרובט שמעופף בין שתי נדנדות. הוא עזב את המוט האחד ועדיין לא אוחז במוט שממתין לו ממול.
הוא נמצא כמה שניות במרחב של חוסר וודאות.
מה שמאפשר לו להיות אקרובט, מה שמאפשר לו לעסוק במקצוע, זה שבתוך המרחב הזה יש לו את הידיעה שבעוד כמה שניות הוא יאחז במוט האחר. הוא יודע שהוא ממתין לו. יש לו ביטחון פנימי. יש בו אמונה. בתחילת דרכו הוא פחד מהשניות הללו באוויר ללא אחיזה בכלום. עם הזמן, כשהוא עבר בתוך הפחד הזה שוב ושוב, נוצר בו חוסן פנימי מול החוויה הזו.

את לומדת כעת להיות האקרובט הזה.

מציעה לך להכיר ברגע הזה כרגע חשוב במסע השחרור שלך.

כשאת לא יכולה להכיל - טשטשי את התחושה, בדיוק כפי שאת עושה (ההקשבה הפנימית הזו לעצמך היא מבורכת!)

ושכאת מרגישה שאת כן יכולה - שמרי על נוכחות. שמרי על עיניים פקוחות. הכירי ברגע החשוב. במשמעות שיש עבורך בהתנסות של להיות ברִיק. הסכימי להיות בו. קחי את ההזדמנות בשתי ידיים. אוטוטו את כבר תהיי עם הידיים על המוט החדש, וההזדמנות תחלוף. והיא, כאמור, חשובה .

אני איתך.
מכאן.

[עינת*]

תודה עירית!
זה מאוד חשוב ומעורר מה שאת אומרת. להתעורר לרגע הזה!
אני לא באמת מצליחה להקהות את התחושה..
וכנראה שזה טוב!
אני נמצאת ברגע הזה עם הרבה פחד, וכמו שכתבת בריק, בחוסר ודאות.
אבל אני חשה שיש בי גם אומץ, אורח רוח, ואהבה.
זה מה שחדש. אני מרגישה שאני קיימת. שיש לי במה להאחז וזה אני עצמי. מה שייקרה לאני עצמי הזה הוא לא תמיד בשליטה שלי, ולא תמיד קל. אבל יש לי אותי.
אני רואה את עצמי ברגעים האלה עכשיו והאמת שאני די נפעמת. כי משהו באמת נולד בתוכי. כבר עכשיו אני יכולה לעשות לי ציון דרך קטן. בדיוק במעבר הזה, שאני רואה אותי, אני כאן.

חייבת לאמר שלגבי אהבה חדשה - שם הביטחון שלי הכי מועט כרגע. אני חשה עצמי סגורה במישור הזה, ויחד עם זה צמאה מאד לאהבה ולקשר קרוב. הכי קשה לי שאני מאבדת אמונה שזה יגיע. התחושה של יחד, האינטימיות, כל זה נראה לי כעת רחוק ולא בר השגה. ואני יודעת שזה כן. אבל משהו בי מסרב להאמין. האם יש לך רעיון איך אני יכולה לחזק בי את האמונה במוט הזה שיגיע?אני יודעת שמשהו בי מאד יירגע אם אוכל לסמוך על זה, להאמין בזה, גם כשזה לא נראה על פני השטח. האמונה היא גם שבוראת אפשרות חדשה. כל פעם שאני חושבת על זה אני אומרת לעצמי "את עוד לא אמורה לחשוב על זה" " עוד לא עבר מספיק זמן" "את עוד לא שיחררת אותו" ומוזר שבכל פעם (וזה לא קורה הרבה כרגע) שאיזה ניצן של משהו אחר מבצבץ - הוא, האקס שלי כותב לי או יוצר קשר וזה מעלה מחדש גל של כאב וגעגועים.. ותחושה ששום דבר לא משתווה לאהבה שלנו, למה שהיה וקיים בינינו.. אנחנו לא בקשר רציף בכלל. אבל אני לא רוצה לוותר על האפשרות לכתוב אחד לשני מייל מדי פעם. ניסיתי את הדבר האחר של לא להיות בקשר כלל, וזה לא עדיף. רוצה להשאיר את ליבי פתוח לאדם שאהבתי ואוהבת, אך רוצה גם להשאירו פתוח לאדם הבא שאוהב אותו. פשוט רוצה להשאיר אותו פתוח. סגור זה כואב בהרבה.
אתמול הייתי בבית החדש לרגע קט, הצצתי בו ונחרדתי כי הוא נראה לי כל כך קטן. אני יודעת, ערום בלי הרהיטים בלי חום של בית, תמיד הבית החדש נראה פחות מהישן, מהבית שעוזבים שכבר נקשרנו אליו בכל כך הרבה חוטים של חיים, של הרגל. אבל עברה לי מחשבה - האם זה בית שזוגיות תוכל לבוא אליי בו? האם יוכל להיות בית זוגי? או שנידונתי גם בשנה הקרובה להיות לבדי? ואת המחשבות והחרדות האלה אני רוצה למגר. רוצה ליצור איזה הילה של אופטימיות סביבי. אמונה. כי כשאני בשלה הקשר יוכל להגיע לא משנה היכן אני אחיה.
אבל איך לזרוע זרע של תקווה, של מציאות אחרת, אמונה? ומדוע במישור הזה הכי קשה להאמין?!
אני כל כך רוצה רוצה רוצה. אבל האם אני רוצה גם לברוח ממה שיש? יש לבחור במה שיש. אין ברירה. אבל את עצמך כתבת שאמונה מתאפשרת כשאתה יודע מתוך התנסות שהמוט עוד רגע מגיע, עוד רגע אתפוס בו.. אני הייתי הרבה שנים בלי זוגיות יציבה לפני הקשר האחרון. איך אני יכולה לברוא בי אמונה?
הנה אני כותבת כאן את כל זה, על הארגזים.. כדאי מאוד ללכת לישון עכשיו.. יום ארוך מאד מחכה מחר..
לילה טוב, תודה, והרבה אהבה, לדף הזה שהוא גם סוג של בית, ולכל הכותבים בו.

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי עינת, בהצלחה בחייך החדשים.
אני קוראת כאן בקביעות. הדף שלך מלא בחכמה.
מעבר בית, עם כל הקושי הטכני והרגשי, הוא כזה קטרזיס! הוא פשוט ניקיון בפניי עצמו, מבפנים ומבחוץ. אני בטוחה שתרגישי נפלא ותודי לעצמך על הצעד הזה עוד איזה שבועיים, אחרי שתתמקמי.
החלק המבעס מאחורייך, האריזה של הבית הישן. החלק הכיפי לפנייך: סידור של בית חדש! איזה כיף! מבטיחה להביא מתנה לבית החדש אם את מזמינה אורחים.

[עינת*]

קמתי אתמול בבוקר בבית הישן ובאתי הנה. היה מוקדם, והבית היה מלא באור. העצים בגינה זהרו. השמיים היו כחולים, רוח נעימה נשבה בפניי. הייתי מאושרת.
כל היום ארזתי, העברתי, פרקתי, ניקיתי, סידרתי. אני עדיין יושבת על ערמת ארגזים. יום שישי מזדחל לאיטו אל עבר ערב שבת. הבית עוד לא בית, אבל אין בי את החרדה הרגילה שמתלווה לזמן זה. אין לי פחד להיות לבד. אני מרגישה שהמקום החדש, ועצם העובדה שהוא שלי, לא בהשאלה ולא בהמתנה, מביא אליי תחושה של התרחבות, התאהבות. והוא בהחלט מזמין אורחים. עוד מעט.

[עירית_לוי]

_אני נמצאת ברגע הזה עם הרבה פחד, וכמו שכתבת בריק, בחוסר ודאות.
אבל אני חשה שיש בי גם אומץ, אורח רוח, ואהבה.
זה מה שחדש. אני מרגישה שאני קיימת. שיש לי במה להאחז וזה אני עצמי. מה שייקרה לאני עצמי הזה הוא לא תמיד בשליטה שלי, ולא תמיד קל. אבל יש לי אותי.
אני רואה את עצמי ברגעים האלה עכשיו והאמת שאני די נפעמת. כי משהו באמת נולד בתוכי. כבר עכשיו אני יכולה לעשות לי ציון דרך קטן. בדיוק במעבר הזה, שאני רואה אותי, אני כאן._
זה מקסים,
וזה בדיוק מה שמתאפשר מעצם השהיה ברִיק, כאשר השטיח נשמט לנו באופן מפתיע מתחת לרגליים ואנחנו מגלים שאין לנו באמת על מה להישען או במה לאחוז. אנחנו מגלים שכל מה שנאחזנו בו סיפק לנו אשליה של ביטחון. ושהביטחון האמיתי יכול להיוולד רק מבפנים. ומבינים את זה "על בשרינו" מה שנקרא, לא רק כרעיון יפה.

הלידה הזו מחדש שאת חווה התאפשרה כי הסכמת להפסיק לאחוז בישן ולהתחיל את המסע פנימה כדי לגלות את העוגנים הפנימיים שלך.
זה משהו לראות אותו שוב ושוב, להכיר בו יותר ויותר: בזה שהטרנספורמציה שלך מתאפשרת הודות להסכמה שלך להרפות. לאומץ שלך להרפות אחיזה. שזה לא קורה במקרה אלא שאופן ההתנהלות שלך בתהליך הוא המקור לכל זה .

חייבת לאמר שלגבי אהבה חדשה - שם הביטחון שלי הכי מועט כרגע. אני חשה עצמי סגורה במישור הזה, ויחד עם זה צמאה מאד לאהבה ולקשר קרוב. הכי קשה לי שאני מאבדת אמונה שזה יגיע. התחושה של יחד, האינטימיות, כל זה נראה לי כעת רחוק ולא בר השגה. ואני יודעת שזה כן. אבל משהו בי מסרב להאמין. האם יש לך רעיון איך אני יכולה לחזק בי את האמונה במוט הזה שיגיע?
יש לי שני כיווני מחשבה:

ראשית -
האמונה שלך נובעת מהלב, מהידיעה הפנימית. הספק שלך נובע מהמחשבה או מהרגש. ולכן, כדי חזק את האמונה נדרש שוב ושוב להסיט הצידה את אותו ספק עיקש.

מה מקורו של הספק?
המחשבות והרגשות שלך - שמבטאים את הספק - נולדים מתוך הכאבים שלך. הכאבים מייצרים מחשבות על מה-יהיה-אם-שוב-פעם, ורגשות של פחד לחוות פרידה נוספת.

אז הדבר שאת יכולה לעשות כשהם עולים על מנת לחזק את האמונה, זה להכיר בהם ככאלה, כספקות שנובעים מהפחד ולא מהאמת. להכיר בכך שהספק עולה כמנגנון הגנה. כי אם לא תקווי לא יכאב. כי אם תשמרי את הלב סגור, לא יכאב. בזמן אמת את יכולה להזכיר לעצמך: "הספק עולה כעת כדי להגן עלי. הוא איננו האמת, הוא מנגנון הגנה". ואז, בעצם את מחזירה אותו לפרופורציה האמיתית שלו. את קוראת לו בשמו. את יוצרת הבחנה ברורה בין האמת לאשליה.

שנית -
את יכולה לבחור בכל פעם מחדש היכן את ממוקמת. במוט הישן או במוט החדש.
האקרובט ממוקם תמיד במוט החדש גם אם הוא עוד לא הגיע אליו. הוא לא מקווה שהוא יגיע אליו. הוא יודע. הוא כבר שם. בהוויה שלו הוא כבר מיקם את עצמו שם. האמונה לא מוטלת כאן בספק כי הוא כבר שם. והוא נחוש לגבי העמדה שהוא כבר שם.
וזה לעומת למקם את עצמו במוט הישן, ואז ללכת לקראת החדש. במצב כזה, בגלל שהוא עדיין לא שם, תמיד יעלה סימן שאלה לגבי ההגעה אליו.

איך את מתמקמת בחדש?
קודם כל את מבינה שזה משהו שיש לך יכולת להשפיע עליו. לבחור אותו. גם אם לעיתים זה נראה כמו משהו חזק ממך.
ואז, את מכוונת את כל כולך למקום החדש. אבל ממש את כל כולך. את המחשבה, את הרגש, את התחושה הפיזית ואז, הכי חשוב - את ההוויה. מי שבעצם צריך להתמקם שם זו ההוויה.
את הוֹוָה את עצמך כבר שם. וזהו. בשנייה שזה קרה את התמקמת. ויש לך את הידיעה.

אין דרך אחת לעשות את זה כי כל אחד מאיתנו בנוי קצת אחרת. יש כאלה שקל להם יותר לקחת את עצמך לשם בדמיון/במחשבה, יש כאלה שבתחושה הפיזית, או האנרגטית. כל אחד יכול למצוא את הדרך שלו למקם את ההוויה שלו במוט החדש ולחבר את עצמו לידיעה הזאת. בסופו של דבר החיבור הוא כוללני. הוא מתרחש בכל הרבדים שלך, לא משנה אם הגעת לשם דרך שער מחשבתי או תחושתי או אנרגטי.

איך את מזהה שאת שם?
את יודעת שהתמקמת כאשר בפנים יש שקט. שקט שלא קשור להתרחשות החיצונית העכשווית, ושאינו מושפע ממנה.
בחוץ יש בית חדש, עבודה חדשה, אין עדיין בן זוג – בחוץ יש אי סדר וחוסר וודאות. בפנים יש שקט.

וכמובן, שכאשר את מגלה שההתמקמות התרופפה או נעלמה ושאת "זלגת" לך למוט הישן, את תמיד יכולה למקם את עצמך מחדש בחדש.
.

בדקי אם שני אלה נותנים לך גישה לשם.
.
.

ומדוע במישור הזה הכי קשה להאמין?!
כי זו נקודת התורפה שלך, וזה טבעי והגיוני שכך יהיה.
את משחררת עכשיו את פחד הפרידה באופן כוללני בכל ההיבטים שלך חייך, וטוב שכך. טוב שזה כוללני ומקיף. כפי הנראה בחרת לעשות עבודת מאוד יסודית הפעם .
בתוך כל זה יש חזיתות שבהן את פחות מופעלת על ידי הכאבים שלך וחזיתות שבהן את יותר מופעלת. מערכת יחסים רומנטית היא זו שהכי מגרה את אותם כאבים.
מציעה לקבל את זה כפשוטו.
.

אני כל כך רוצה רוצה רוצה. אבל האם אני רוצה גם לברוח ממה שיש? יש לבחור במה שיש. אין ברירה.
קיימים בתוכך שני רצונות. הרצון הארצי שלך (הרצון של האגו) והרצון הגבוה.
הרצון הארצי מוּנַע מתוך הכאבים, מתוך נקודות התורפה, מתוך הרצון להגן שלא יכאב, ושלא לחוות פחד. שיהיה נעים עכשיו תיכף ומיד. הרצון הגבוה מונע מתוך הכמיהה שלך ללמוד, להתנסות, לצמוח, להשתחרר. הוא לא חולק עם האישיות את כאביה והגנותיה ומביט קדימה מפרספקטיבה גבוהה יותר.

הרצון הארצי שלך רוצה בן זוג עכשיו מיד ומהר. מה הרצון הגבוה שלך רוצה? מהן התכניות שלו עבורך? לא תמיד ניתן לדעת מראש. אולי היה נכון לך לעבור קודם כל באופן טוטאלי בתוך פרידה מוחלטת שכזאת? אולי היה נכון לך לפגוש קודם את עצמך ואת החוסן הפנימי שלך? אולי לפגוש את תחושת האהבה והאחדות שיכולה לנבוע רק מבפנים? אולי זוגיות חדשה שהיתה מגיעה מיד היתה מפריעה לכל אלה?

בכל אופן, כאשר את מבינה שיש לצד הרצון הארצי גם רצון גבוה, מואר, קל יותר להרגע, לנשום, ולבסס את תחושת האמונה שאת כמהה לה.
.

אבל את עצמך כתבת שאמונה מתאפשרת כשאתה יודע מתוך התנסות שהמוט עוד רגע מגיע, עוד רגע אתפוס בו.. אני הייתי הרבה שנים בלי זוגיות יציבה לפני הקשר האחרון. איך אני יכולה לברוא בי אמונה?
התנסות קודמת יכולה לחזק את האמונה אבל היא לגמרי לא הכרחית.
יותר מזה, כדי להאמין במשהו שעוד לא "ראית בעיניים" נדרשת אמונה חזקה עוד יותר. אז יש לך כאן במקרה שלך רף גבוה יותר של אמונה להגיע אליו.
בקיצור, בחרת לרשום את עצמך למסלול המתקדם . כנראה שלא סתם, ואין לי ספק שתצאי ממנו מחוזקת מאוד מהבחינה הזאת.
.

אין בי את החרדה הרגילה שמתלווה לזמן זה. אין לי פחד להיות לבד. אני מרגישה שהמקום החדש, ועצם העובדה שהוא שלי, לא בהשאלה ולא בהמתנה, מביא אליי תחושה של התרחבות, התאהבות. והוא בהחלט מזמין אורחים. עוד מעט.
זה כל כך מרגש. עברה בי צמרמורת .

זה הרגע שלך לבדוק אם עצמך -

• האם אני מסכימה לפתוח את ליבי לגבר חדש?
• אם אני מסכימה לצלול שוב אל תוך מערכת יחסים זוגית?

לשאול בחיוך, לענות בכנות, מהבטן ולא מהשכל.
תשובה של 'לא' היא מאוד לגיטימית. אל תדחקי בעצמך להסכים. את יכולה פשוט לחזור לזה מדי פעם.
אַפשרי ל'כן' לעלות באופן טבעי, שלם והרמוני, גם אם זה יקח מעט זמן. חשוב לתת כבוד לקצב הפנימי הנפשי שלך.

[אהבת_עולם*]

כאשר השטיח נשמט לנו באופן מפתיע מתחת לרגליים ואנחנו מגלים שאין לנו באמת על מה להישען או במה לאחוז. אנחנו מגלים שכל מה שנאחזנו בו סיפק לנו אשליה של ביטחון. ושהביטחון האמיתי יכול להיוולד רק מבפנים.

כשקראתי את זה, עלה בדעתי פתאום, שכשנשמט לנו השטיח מתחת לרגליים, אחרי הבהלה הראשונית - אנו מגלים שבעצם יש שם רצפה.
קרקע.
זה לא באמת שאין שם כלום.
ויותר מזה - הקרקע בניגוד לשטיח - היא משהו מאוד מוצק וקבוע, משהו שקיים שם תמיד.

(אני בעצמי בהחלט פוחדת מאיבוד השטיח, אבל זה טוב לזכור את הרצפה שמתחת...)

[עינת*]

אהבת עולם, איזה יופי של מטאפורה. כן, האני הוא ריצפה כזאת. וגם אלוהים..או ההוויה.

עירית, קראתי את דברייך וכמובן צריכה לחזור אליהם עוד לעומק. אבל מרגיש לי מאד נכון ומאד מנחם.
אקרא את זה שוב ואתייחס.

רוצה רק לשתף פה שהשבת עוברת בסימן המוט הישן. חשבתי שכאן תחושת המוות הפנימי תעזוב אותי. הרי האור והטבע של הבית הזה יכולים לתת פרספקטיבה חדשה לדברים, לחיי, ללבד. זה מרגיש כמו פרס על ההתמודדות של החודשים האחרונים.
אבל היום הדיכאון עד כה שלט. תחושה שלשום דבר אין ערך, אין משמעות, גם לא ליופי הזה. כל עוד אין לי אדם לחלוק איתו את זה, להעניק לו, הכל מאבד מערכו. ומהבוקר רואה את תבנית השבת הקבועה - הקושי לצאת מהבית, לעשות משהו, והקושי להיות בפנים, והריקנות, ותחושת ה"בשביל מה?" אני ממש גוררת את עצמי בכוח היום, לפרוק ארגזים, לעשות ספורט, לבקר את אחותי ולצאת ממנה עם כמה רהיטים מתנה ודמעות חנוקות בגרון כי הם כל כך אורזים בזמן שאני פורקת. תחושת חוסר המשמעות היא כל כך בולטת מול הנוף היפה של הבית, שאין שם לב שיכול להנות מזה, או גוף או חושים. הכל עסוק בגעגוע, באבל. לא רוצה רק לעצמי! האצילות בה אני נושאת את הלבד הזה מתערערת. איפה הוא? איפה הוא? כתב לי אתמול בלילה תשובה למייל שכתבתי לו בשבת שעברה. התשובה הייתה שבעצם אין לו זמן לכתוב כרגע כי הוא מאד לחוץ עם דברים. אין לי מושג עם מה. תשובה שמשאירה לי מסתורין, קצת הקלה כי עכשיו לא צריך לחכות לתשובה כי הנה הוא כתב, ואפשר עוד פעם קצת לסגור את הנושא הזה. אני מהרהרת ברשימה של אנשים שאיתם אני יכולה להפגש או לדבר. שום דבר לא מספק אותי ולא מזמין ולא משתווה לאני והוא או לנוכחות גברית ברורה בחיים שלי. לגבר - אשה הזה. לאחדות שמתקיימת דרך המפגש גבר - אשה, דרך זוגיות דרך קשר.
הקשבתי בבוקר לשירים מדהימים של זמרת ששרה שירה מקודשת שירים נפלאים של קונדליני יוגה, שירים לאלוהים. הקשבתי מהרצפה, שליד המחשב, עכשיו הרבה קורא פה על הרצפה כי אין עדיין רהיטים. מעניינת ההקבלה למטאפורה של אהבת עולם..
הקשבתי מהרצפה ועצמתי את עיניי. וחשתי את מקור הגעגוע. הגעגוע לאחדות אחת ושלמה. לאחדות האינסופית. להיות באלוהים. ולא היה לי כוח לחלקיות הזאת בה אתה כל הזמן נפרד ומאבד. רציתי לגשר על זה, וללכת ישר אל האלוהות. זו כמיהה שיש לי מגיל צעיר והיא שהובילה אותי אל הדרך הרוחנית. תמיד הלב שלי רצה בכך, והראש דידה אחריו וניסה לתפוס ולהבין או אמר דברים מנוגדים. אני לא יכולה עם השבתות החלקיות האלה. לא ברור לי למה דווקא ביום הזה הצער על הנפרדות, על ההתגשמות הוא כה חזק. ואני יכולה להיות בזרועותיו של גבר אוהב ועדיין להתגעגע לאלוהים, לשלמות. גם בזה פגשתי.
ויש את הצד המשפחתי הפשוט, שרוצה להתגשם כאן, מאד. אבל הוא רוצה לממש את האהבה האלוהית כאן בארצי, במשפחתיות, בזוגיות, בחיבוק בהתמסרות, בהקרבה, בנתינה, בכל הדברים האלה שנתתי לו, ועכשיו אין למי לתת.
בקיצור זה מאד פשוט בעצם, יום שבת ואני מגעגעת אליו. המקום שלו בחיי עומד ריק. ואני מרגישה שכולי ריקה.

[לבבית*]

[עירית_לוי]

_זה לא באמת שאין שם כלום.
ויותר מזה - הקרקע בניגוד לשטיח - היא משהו מאוד מוצק וקבוע, משהו שקיים שם תמיד._

אהבת, אהבתי את הדימוי.

ובאותה נשימה רוצה לומר שצריך להיות מאוד עירניים לא ליפול לבור של לחפש משהו חדש לאחוז בו כשהמשהו הישן נשמט.

זה בור שאני נופלת אליו מדי פעם:
אני אומרת לעצמי - טוב, אני מוכנה להרפות כי יש בתוכי ידיעה ברורה שככה וככה יקרה, או חוסן כזה וכזה, ואז אני מרפה,
אבל אחרי כמה זמן, מתוך הצורך שלי בוודאות ובשליטה, אני "זולגת" בלי לשים לב להיאחזות ב"דבר היציב הזה".
כי אם אני קוראת לדבר הזה 'אלוהים', או ה'ההוויה שלי' אז זה כביכול "בסדר". הונאה עצמית רוחנית שכזאת... .

כל ניסיון להיאחז במשהו מוצק ויציב וקבוע, כל ניסיון לאחוז במשהו אחר במקום מה שנשמט,
ולהתבסס על זה שהוא קבוע, ולהתבסס זה שהוא נעים - יהיה עדיין עוד מאותו הדבר. ועדיין לא יהיה שם חופש.

השורה התחתונה היא שכדאי להיות בתשומת לב לכך שגם מול הדבר החדש, מול העוגן, אין היאחזות. לסמוך על אלוהים מבלי להיאחז בו.

מה שיכול לאפשר את זה, ולתמוך בזה - זה מה שהזכרתי מפעם לפעם – זו ההסכמה לפגוש את החיים. את החיים בגוף על כל מה שמשתמע מהם.
כלומר, את כל מה שהחיים מביאים אלינו. לא רק את החוויות הנעימות והמרוממות, אלא גם חוויות שאינן נעימות, חוויות שמעוררות מגוון של רגשות נמוכים, חוויות שמפגישות אותנו עם הפצעים שלנו, עם מה שמכאיב לנו.

כך יכול להתבסס חוסן אמיתי. מכך שאין בי פחד מול החיים. מתוך ההסכמה לפגוש אותם, בפשטות, בעיניים פקוחות.
כאשר אני מפסיקה לברוח מהחיים, ומסכימה לחיות אותם, יכולה לצמוח בתוכי חוויות הביטחון.
ואז, הצורך להיאחז הולך ופחות. בהדרגה.

עינת,
יקרה,
מה שעולה בי בתגובה למה שכתבת –
זה להציע לך לנשום עמוק, לתת לעצמך להיות פשוט היכן שאת נמצאת, מבלי לשפוט את עצמך. את מגיבה בדיוק כפי שאת אמורה להגיב, הכל בסדר.

ואז, אחרי שנתת לעצמך להיות את,
להסכים לפגוש את מה שהחיים מביאים אלייך. את כל הספקטרום של החיים.
בפשטות.



.

הקשבתי בבוקר לשירים מדהימים של זמרת ששרה שירה מקודשת שירים נפלאים של קונדליני יוגה, שירים לאלוהים.
אני סקרנית. איזה?
<רוצה גם >

[עינת*]

http://www.youtube.com/watch?v=zrleQa0i ... o]playnext from[/po]=PL&index=13

והשיר הבא, המדהים במיוחד:
http://www.youtube.com/watch?v=1LeFYbou ... o]playnext from[/po]=PL&index=12

http://www.youtube.com/watch?v=6QHMgjHu ... o]playnext from[/po]=PL&index=15

מוקדש באהבה לקוראים וכותבים היקרים

מדהים - מדהים - מדהים

אמן ויבוא ריפוי על לבבותינו

[עינת*]

ויש עוד, הרשימה ארוכה, עירית, רק תגידי ואשלח פה עוד לינקים.
תודה על מילותייך, הן מותירות אותי ללא מילים, וללא אחיזה..

[עינת*]

ניסיון להיאחז במשהו מוצק ויציב וקבוע, כל ניסיון לאחוז במשהו אחר במקום מה שנשמט
ולהתבסס על זה שהוא קבוע, ולהתבסס זה שהוא נעים - יהיה עדיין עוד מאותו הדבר. ועדיין לא יהיה שם חופש.

רגע אבל אמרנו ש
האקרובט ממוקם תמיד במוט החדש גם אם הוא עוד לא הגיע אליו. הוא לא מקווה שהוא יגיע אליו. הוא יודע. הוא כבר שם. בהוויה שלו הוא כבר מיקם את עצמו שם. האמונה לא מוטלת כאן בספק כי הוא כבר שם. והוא נחוש לגבי העמדה שהוא כבר שם

וגם - משהו חייב להיות שם יציב, משהו חייב להיות שם העוגן, האני הזה שפוגש את החיים על כל תלאותיהם, האין זה אותו עוגן?
אני פשוט לא יכולה לדמיין לי אחרת. להיות ללא עוגן כלל? ולמה אני חייבת להשען על משהו להתמך במשהו, להאחז במשהו?


_כך יכול להתבסס חוסן אמיתי. מכך שאין בי פחד מול החיים. מתוך ההסכמה לפגוש אותם, בפשטות, בעיניים פקוחות.
כאשר אני מפסיקה לברוח מהחיים, ומסכימה לחיות אותם, יכולה לצמוח בתוכי חוויות הביטחון.
ואז, הצורך להיאחז הולך ופחות. בהדרגה._
אני מבינה, קצת.

לתת לעצמך להיות פשוט היכן שאת נמצאת, מבלי לשפוט את עצמך. את מגיבה בדיוק כפי שאת אמורה להגיב, הכל בסדר
הייתכן? לשבת רוב היום מול המחשב, לא לצאת מעצמי, זה להגיב כראוי? איפה אני ואיפה החופש? עדיין מחפשת אחיזה בחוץ.
מזהה את זה בי.

[אהבת_עולם*]

עירית, דברים מאוד יפים כתבת. ראויים למחשבה.
אני מבינה את השאלה כך: לבדוק עם עצמי, האם הסמיכה על אלוהים היא גם היאחזות?

בשנים האחרונות הרגשתי שממש מצאתי את אלוהים, והוא היה נוכח כמעט בכל רגע בחיי באופן עוצמתי ומרגש.
ובשנה שעברה היו לי כמה חודשים שהייתי בדיכאון, ובתוך כך הרגשתי שאני מאבדת אותו.
אחד מהדברים הכי קשים להתמודדות היה עם הדבר הזה דווקא.
כי מילא שאין את זה ואין את זה ואין את זה, והכול מרגיש פתאום חסר ממשות, כאילו הכול נאבד - אבל גם בלי אלוהים???!!! איזה פחד.
אז מה יש?

ואיכשהו הצלחתי בסוף להתחזק מהתחושה שיש לי את עצמי.
שגם אם אין אלוהים, או הוא אינו מה שחשבתי שהוא וכו' - מה שבטוח יש לי זה את עצמי.

נראה לי שבמקום הזה זו כבר לא היאחזות, כי זה באמת הדבר היחידי שבאמת יש לי.
(כלומר, פילוסופית אפשר לומר שגם זה לא בטוח, אבל לא נלך לשם ).

ובסופו של דבר, אני מאמינה שהאני הפנימית הזאת היא האלוהים שאני מחפשת.
ויכול להיות שמה שאיבדתי לא היה את אלוהים, אלא את הדמות שבה בניתי לעצמי אותו.
כי אותו בעצמו באמת אי אפשר לאבד.
אם איבדתי - סימן שזה לא היה הוא.
לדעתי, אלוהים הוא אני, אלוהים הוא החיים.

אז אם עירית אומרת 'להתמסר לחיים' - אז זה בדיוק זה.
להתמסר לחיים זה להתמסר לאלוהים.

ואולי עירית צודקת שגם באלוהים אין טעם להיאחז.
כי אם אני מרגישה שאני נאחזת באלוהים - אז כנראה שזה לא באמ-ת אלוהים. אלא משהו שהלבשתי עליו.

**************

לסמוך על אלוהים מבלי להיאחז בו.

זה משפט ממש ממש יפה. שראוי להרהר בו עמוקות.

אני מדמיינת את זה כך, שנגיד אני קופצת מצוק, אז במקום לנסות בכוח להיאחז במשהו - לדעת שאני כבר אחוזה.
כלומר, אני לא צריכה לעשות שום דבר אקטיבי בשביל זה. שום מאמץ להיאחז.
אני קשורה למעלה, ולא משנה מה - לא יקרה לי כלום.
הידיים שלי יכולות להיות משוחררות, ולעסוק בדברים אחרים, במקום לנסות להחזיק במשהו.

אולי זה כמו שקופצים בנג'י, וזה נורא מפחיד - אבל אתה יודע שאתה קשור, וזה ישמור עליך.
אתה לא צריך לתפוס חזק-חזק-חזק את החבל שמחזיק אותך, ולהיות באשליה כאילו זה מה ששומר אותך, ובאשליה שאם תעזוב לרגע את הידיים מהחבל אתה תיפול.
כי באמת, גם אם תעזוב את החבל - תגלה שהוא עדיין מחזיק אותך.

אלוהים מחזיק אותך וזה בכלל לא תלוי בך !

************

כן, זה בכלל לא תלוי בך.
כי אתה זה שתלוי בו.

************

ובהקשר לזה - סיפור חסידי יפה שפעם שמעתי:

בעיירה אירופית בזמנו, היה רבי מאוד זקן, שכל בוקר היה מקפיד ללכת לטבול במקווה.
לא משנה חורף קיץ, אפילו שלג וקור אימים - היה הולך.
וכדי להגיע לשם היה צריך לטפס ולרדת הר מאוד מאוד מסוכן, שהרבה אנשים, אפילו אנשים צעירים, כשהיו מנסים לעבור אותו היו נופלים ושוברים ידיים ורגליים.

שאלו אותו: 'רבי, איך אתה מצליח, ועוד בגילך, כל בוקר כל בוקר לעלות ולרדת את ההר הזה ולא ליפול אפילו פעם אחת?'
אמר להם: 'מי שקשור למעלה, לא נופל למטה'.

***********

ונראה לי שזה מתיישב עם מה שעירית דיברה עליו - כי להבנתי, לא מדובר בהישענות על משהו או בהיאחזות.
אלא כשאתה פשוט 'קשור למעלה' אתה לא צריך להיאחז בכלום.

וזה לא שצריך להיאחז באדמה שמתחת לשטיח, רק לזכור שהיא קיימת שם, מחכה לקבל אותי אם אפול.

***********

אני מודה שרק לפעמים אני מצליחה ליישם את ההבנות האלו.
אבל כן מרגישה בתוכי איזה חיבור פנימי בלתי ניתק למשהו.
שאפילו רק ההיזכרות בקיומו של החיבור הזה בתוכי מצליחה לרומם אותי בשעות משבר. (היזכרות שהיא בתחושה, לא בשכל).

[אהבת_עולם*]

ודרך אגב, עינת, אני צריכה להגיד לך תודה שעכשיו איכשהו משהו כאן בדף שלך עורר בי בכי גדול. מהסוג הטוב המנקה הזה.

קראתי את הדברים שכתבתן את ועירית, ותוך כדי כך שמעתי את המוזיקה שקישרת אליה,
וכנראה גם בתוספת לזה שאני חולה עכשיו -
פתאום יצא לי בכי, בלי הודעה מוקדמת.
ובלי ממש סיבה ספציפית.

כנראה נאמרים כאן דברים גדולים, שנוגעים לי בנקודות פנימיות.
אולי בנקודות של הגעגוע אל היכולת הזו באמת להתמסר, באמת לבטוח. להרגיש 'קשורה למעלה'.
אל החיבור האמיתי לאלוהים. לא זה שאני ממציאה, אלא באמת.
אל ההסכמה הזאת לחיים שעירית מדברת עליה.

משהו כאן ממש זעזע משהו בתוכי.
אז תודה !

וגם בכלל תודה על הבלוג הזה, שרק ממנו לבד כבר שאבתי כלכך הרבה השראה וחוכמה.

[עינת*]

הנה, אהבת עולם, יש כאן עוד

http://www.youtube.com/watch?v=M2Ws6CYy ... o]playnext from[/po]=PL&index=2

http://www.youtube.com/watch?v=Na8IlHh3 ... o]playnext from[/po]=PL

http://www.youtube.com/watch?v=6XXX5sEC ... o]playnext from[/po]=PL&index=11

http://www.youtube.com/watch?v=QbnzM9DM ... o]playnext from[/po]=PL&index=16

תרגישי טוב
אלוהים מחזיק אותך וזה בכלל לא תלוי בך !

הלכתי עכשיו לישון לשעתיים אחרי שקראתי את מה שכתבת. הלכתי לישון עם השורות האלה בתוכי, ובמיוחד השורה הזאת.
אכתוב עוד בקרוב.

[עינת*]

Close your eyes and look inside and pray and He will find you

כך נאמר בשיר האחרון שצירפתי

[עדינה_ניפו*]

לתת לעצמך להיות פשוט היכן שאת נמצאת, מבלי לשפוט את עצמך. את מגיבה בדיוק כפי שאת אמורה להגיב, הכל בסדר
אני חושבת שאני צריכה שמישהו יצעק לי את המפשט הזה לתוך האוזן כלללל היום!
וחוץ מזה רוצה להצטרף לכל מה שאהבת עולם כתבה.
אני מקבלת המון השראה מהדף הזה. תודה לכל מי שכותבת כאן כולל גם אותך אהבת יקרה...
ותודה לך עינת על שפתחת את המקום המיוחד הזה לכולנו להזדהות בו, להתחזק ממנו, להרגיש פחות לבד...

[עינת*]

אמצע הלילה.
לא יכולה לישון בבית החדש. זה כבר הלילה השני.
החדר שינה קטנטן ואני נתקפת חרדה.
אולי עשיתי טעות שעברתי לכאן. אולי אני צריכה לעבור שוב.
חרדות גדולות מציקות.
מהרגע שמשהו הוא שלי אני מתחילה לפחד. לפחד שבחרתי באופן מוטעה, ולחפש דרכים לשחרר את זה.
או, אני כל כך צריכה אותו כאן עכשיו.
אני צריכה שמישהו יאשר את מקומי. שאני אכן במקום הנכון.
אני כל כך מפחדת. פשוט מאבדת את עצמי בלב הפחד הזה.

[עירית_לוי]

עינתי, הכל בסדר.
הכל הכל בסדר.
את עוברת ממש בתוך ה פחד שלך. הפחד מהלא-ידוע שעולה בתוך כל הפרידות הללו.

זה כאילו שעם כל הבחירות לשינוי שבחרת, בחרת להכניס את עצמך אל תוך עננה גדולה של אנרגיה של פרידה,
וכעת את בתוכה,
על כל המשמעויות שלה,

והנה, את מגיבה אליה.

וזה בסדר וטבעי ומובן.

תנשמי עמוק, הישארי עם עיניים פקוחות,
הסכימי לפגוש את החיים,
הסכימי לפגוש את עולם הרגש שעולה בתוכך אל מול החיים. כלומר הסכימי להרגיש.

במקביל, הקלי על עצמך עד כמה שאפשר.
זה חשוב.
בקשי תמיכה ממשית. אל תנסי להתקשח ולהתכווץ מול הקושי. הישארי רכה ופתוחה והסכימי להיתמך.
חיבוק של חברה, תמיכה אנרגטית כלשהי, אפילו מרחוק (אם תרצי המלצות כתבי לי) וכל דבר אחר שיש ביכולתו להקל.

כל מה שאת עוברת נועד, בין השאר, לחבר אותך אל תחושת החוסן הפנימי שלך. למצוא בתוכך את העוגנים שיאפשר ולך פחות ופחות להיטלטל מול החיים המטלטלים. להתחבר לשקט הפנימי, לידיעה.
זה ההקשר. לכן כל זה קורה.
אוקיי?
הכל בסדר יקירה.

.

ותודה כמובן על המוסיקה המרגשת...


וזה לא שצריך להיאחז באדמה שמתחת לשטיח, רק לזכור שהיא קיימת שם, מחכה לקבל אותי אם אפול.
אהבת עולם,
המשפט היפהפה הזה, וגם כל שאר מה שכתבת פשוט מקסים ומדוייק ומבהיר מאוד את מה שאני חשה ומתכוונת אליו.
עבורי אלו הן הבנות דקות וחמקמקות. אתגר לחיים שלמים .

משהו כאן ממש זעזע משהו בתוכי.
זה נהדר.
מציעה לך לכוון את עצמך להתרחב מול הזעזוע.
להתרחב מול כל מה שעולה ושיעלה.
את יכולה ממש לדמיין שאת מרחיבה את בית החזה שלך או שהגוף מתרחב, ושאת מסכימה לחוות את השינוי הפנימי, גם מבלי לדעת ממש מה הוא. גם מבלי תת לו שם. הזעזוע ללא ספק מאפשר לך לגדול .

תודה ואהבה לכל מי שפה

[עינת*]

אהבה גדולה אני שולחת אליכם מהאי הבודד שלי שנקרא לב הפחד.
אני אנסה להקיף אותו באנשים, בעזרה, באהבה.
אני מסכימה שזה כבר הרבה הרבה מעבר לפרידה מהאיש שהיה אישי.
תודה, יש בזה גאולה מסויימת.
הייתי רוצה עכשיו באמת בפיזי לחבק אותכן הקוראות היקרות שכותבות כאן.
מחבקת מרחוק.
עינת

[לבבית*]

רק רוצה לכתוב לך, שהבלוג המופלא שלך,עוזר לי מאוד

להגיד תודה בשמי ואולי אף (אם יורשה לי) בשם כל מי שנעזר חווה מזדהה מכיל מוכל על ידי המילים הכתובות כאן.

את מרגישה לבד,אבל את מוקפת

את מרגישה חסרה אבל את מעניקה את כל עולמך

את באמת מחבקת,

(שולחת לך חיבוק בחזרה)

מי יתן שתחווי את כל האור שאת מפיצה

[סגו_לה*]

קראתי כמעט את כל הבלוג בנשימה אחת,
כאבתי איתך,כמהתי איתך,התרגשתי מהשירה המדוייקת שלך
(והסתקרנתי לשמוע את הלחנים)
שומעת את קיטעי המוסיקה המופלאים.
חשה את התיסכול הזה באהבה וכאב מלופפים זה בזה,
רואה איזו נשמה גדולה שאת,איך את נוגעת בנשמות גדולות
יודעת שכל מה שאת עוברת יביא אותך למקום חדש בו תהיי אפילו יותר ערה,
יותר מודעת לגדלות שלך,לאלוהות שעוברת בך בכל רגע ורגע.

השבת קרבה ואיתה מגיע לך גם הזדמנות חדשה להיות בה ממקום חדש.
מקום שנוגע בשמחה,בקדושה.

שתהיה לך שבת טובה ויפה.

[עינת*]

היכרות עם בית.
נכנסים אל דירה קרה שהייתה שייכת למישהו.
מריחים את המישהו הזה עדיין, מרגישים אותו בין הקירות, עדיין האויר מלא בו.
לאט לאט,
מסדרים. את הארגזים פורקים אחד אחד או ביחד בערבוביה, בהתרוצצות להפוך את זה לשלי, לשים בו את סימני ההיכר שלי, מהר.
בלילה הראשון - בהשלמה מוחלטת. ישנים היכן שצריך לישון, לא שמים וילונות, לא מתווכחים.
למחרת מתחילים להיות טרודים - מהו מקומו של כל חפץ, מהו מקומו האמיתי? חוסר נחת. אולי פינה אחת מדוייקת גורמת לישון בלילה גורמת לא לאבד תקווה שבסוף יהיה כאן בית.
שום דבר עוד לא מוצא ממש את מקומו, הכל נע במעגלים. צריך לתלות ולקדוח ולצבוע ולנקות. מי יזיז את הארון? מי ייתלה את הוילון? אני.
לבסוף בא אורח. והבית נהיה שמח. פתאום הוא הבית שלי עם כל האי דיוקים שבו. פתאום הוא נכון. פתאום הוא סולח. ולמחרת בבוקר התאהבות של ממש. רוקדת בלב הסלון. הכל נוצר כמו מעצמו. והוא ביתי העוטף, הפותח, המעניק, המזמין, הנותן מקלט, המגן..
והנה עבר עוד יום. ושוב הספקות, הפרטים אינם מתנקזים לתמונה אחת. צריך פה אהבה. אהבה להזרים שבתוכה אי הסדר נראה כמו סדר.

[יום_טוב*]

עוד רגע קט והכל יסתדר.....

עוד רגע וישקטו המים
עוד רגע ויושב הסדר על כנו....
עוד רגע קט ותהיי בשיגרה, בתוך שיגרת העבודה, החיים, החברים החדשים....
ותוכלי להסתכל על כל זה כמה שעבר...

אז מה נשאר? להסכים לחוות את כל מה שייש כאן ועכשיו, עם הכאב שהופך ליופי שמביא אותנו לרגע הזה בתוך עצמנו

כמו שכתבה בחוכמתה עירית לוי


אוהבת אותך מאוד,
מציעה לך כתף תומכת ונתמכת מרחוק ומקרוב

תיראי מה כתוב בצהוב: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך"

אני שקוראת ובד"כ לא כותבת

[עדינה_ניפו*]

והנה עבר עוד יום. ושוב הספקות, הפרטים אינם מתנקזים לתמונה אחת. צריך פה אהבה. אהבה להזרים שבתוכה אי הסדר נראה כמו סדר.
אוי, את מקסימה כל כך ואני יודעת שעם הזמן את תגלי שאת מוצפת באהבה הזאת
אבל אני יודעת כבר מנסיון שאין קיצורי דרך, אין קיצורי דרך בחיים האילו, אז לעט לעט, צעד צעד, נשימה, שאיפה נשיפה שאיפה... (אומרת עצמי)
נעים לעבור את התהליך הזה איתך.
נסיבות חיי קצת שונות משלך אבל אני בהחלט עוברת דרך נושא הפרידה חזק מאד וזה לא קל בכלל,
לפעמים מוצאת את עצמי ממש בתחושה שאני נופלת לתוך בור שאין לו סוף...
מובן לי מעל לכל ספק עד כמה החוויה הזאת חשובה ומהותית עבור הקיום שלי.
גודל הכאב במקרה הזה הוא כגודל ההתרחבות ההודיה והאושר שבחופש שאני סוף סוף מתחילה לגלות (-:
תודה

[עירית_לוי]

אהבה להזרים שבתוכה אי הסדר נראה כמו סדר.
כן
להיות בחוויה של שלמות בתוך החַסֵר.
זו המהות של הקיום בגוף. תמיד יהיה חוסר, תמיד תהיה כמיהה, והאתגר המתמשך הוא לעשות עם זה שלום. להיות עם זה בשלום.

הכל בסדר, יקרה. הכל תמיד תמיד בסדר.

[עינת*]

כן, הכניסה לבית החדש וההשלמה איתו , היחסים איתו הם בדיוק כמו היחסים עם הגוף, שהוא גם סוג של בית. משכן.
אהבה שמקבלת את הכל כפי שהוא, שמחברת את הגוף חזרה לנפש, אל הרוח, מאפשרת לכל האי דיוקים להיות, ועושה גם אותם יפים. נקודת ההסתכלות משתנה ואז הכל פשוט נראה כל כך שלם.
היה לי יום אחד של חסד בשישי האחרון, בו ראיתי את היופי בכל, כולל עצמי, בו הרגשתי שאני הכי מדוייקת ולא צריכה להשתנות. שאני בסדר בדיוק כמו שאני ותמיד הייתי. והכל היה כל כך פשוט במקום הזה.
אני גם כל כך התרגשתי ממה שכולכן פה כתבתן לי! הרגשתי אהבה מגיעה אליי בעוצמה! תודה!
אני שמחה שהדף הזה קיים.

[עירית_לוי]

היה לי יום אחד של חסד בשישי האחרון, בו ראיתי את היופי בכל, כולל עצמי, בו הרגשתי שאני הכי מדוייקת ולא צריכה להשתנות. שאני בסדר בדיוק כמו שאני ותמיד הייתי. והכל היה כל כך פשוט במקום הזה.
מקסים ומרגש.

[עינת*]

חייבת לציין שהיום המיוחד הזה היה הרבה בהשראת נוכחות גברית רגעית (של מישהו מהעבר, לא האיש שעליו מדבר בלוג זה). ועכשיו אני עוד יותר כמהה ומתגעגעת לדבר המכיל הזה המחבק הזה המשלים הזה שיש בגבריות לצידי.
נראה לי שאני יותר נפתחת לאפשרות הזו של גבר חדש בחיי. אבל כל פעם שנדמה לי שאני נפתחת אני מגלה כמה אני עדיין סגורה, וכל פעם שנדמה לי שאני נסגרת אני מגלה כמה אני גם פתוחה ורוצה בזה.. הערב למשל חזרתי מדייט. חוויה טובה אך כנראה לא רומנטית, והלבד מחכה לי בבית, מול המחשב, והוא צובט בלב, אבל אולי פחות. או שמא מצאתי לי נתיבי בריחה יותר משוכללים..
אני כאישה. אני כאישה שגברים יכולים לרצות. אני כאישה שיכולה לבחור את הגבר שלה! אני כאישה שיש לה סבלנות להמתין ולא להתפשר. כל זה חדש מאד..

[עינת*]

וכן, נדרשת כאן אמונה. אמונה בהמתנה. אמונה בכך שלא סתם זה לא קורה, זה לא קרה עדיין. אמונה שגם התיזמון הנכון יגיע. ואמונה שקיים מה שאני רוצה.
כי התמונה לגבי מה זה מתחילה קצת להתבהר. עכשיו רק נותר להאמין בכך שזה קיים.

[אום_אל_קיצקיצ*]

עינת!
נכנסתי להתעדכן בבלוג שלך והגריין שלך אותי לבלוג אחר, נושא דומה, מדהים ומרגש מאוד.
ממליצה לך עליו: לוג פרידה

[עירית_לוי]

חייבת לציין שהיום המיוחד הזה היה הרבה בהשראת נוכחות גברית רגעית (של מישהו מהעבר, לא האיש שעליו מדבר בלוג זה). ועכשיו אני עוד יותר כמהה ומתגעגעת לדבר המכיל הזה המחבק הזה המשלים הזה שיש בגבריות לצידי.
בדיוק כפי שאנשים יכולים להוות עבורך טריגר שמגרה ומגדגד כאב שכבר נמצא בתוכך - ולחבר אותך עם חוויה מכאיבה, למשל חוויה של נטישה.
כך אנשים יכולים להוות טריגר שמגרה ומדגדג רגש גבוה שכבר נמצא בתוכך - ולחבר אותך עם חוויה גבוהה, למשל חוויה של אחדות ושלמות.

זה תמיד הפְּנים.
גם הנמוך. גם הגבוה.
הדבר הזה שאת מתגעגעת אליו, גם הוא בתוכך.
בדיוק כפי שחוויית הניִפְרדוּת מקודדת וצרובה בתוכך, כך גם חווית האחדוּת.

הסכימי לראות שהוא, האיש ההוא מהעבר, בדיוק כפי שתיארת אותו - הוא השראה.
אבל לא רק השראה למה שאפשרי עבורך בתוך מערכת יחסים של אהבה - אלא גם השראה למשהו שכבר קיים בתוכך.
זו לא רק השראה לעתיד. זו השראה למשהו שכבר נמצא.

"הדבר המכיל הזה המחבק הזה המשלים הזה" כפי שתיארת, לא נמצא רק בנוכחות הגברית שלצידך. חוויית השלמות הזאת נמצאת קודם כל בתוכך.

הנוכחות הגברית שלצידך מאפשרת לך להיזכר בזה. תחושת השלמות שהוא עורר בך, מהדהדת עם מה שיש בפנים. אם זה לא היה קיים בפנים, לא היית יכולה לחוש בזה בחוץ.
הוא עבר בסביבה כדי להזכיר לך מי את באמת. כדי להזכיר לך את מה ששכחת, ושמאז שנולדת את כמהה ומתגעגעת אליו.

זה משהו שאפשר להתחיל לתפוס אותו "בשכל",
בהתחלה אולי בצורה קצת ערטילאית,
ולאחר מכן אפשר, וכדאי - כדי שזה יהפוך לחוויית החיים שלך, ולא יישאר רק גדר רעיון רוחני יפה - להתחיל לאפשר לו לחלחל אליך פנימה, להבנה העמוקה יותר, וכך להפוך לחוויית חיים פנימית שאינה תלויה בבחוץ. לחוויית חיים פנימית שיוצרת ובוראת את החוויה החיצונית. שמאפשרת לה להתגשם בתוך סיפור חייך.

רגעים כאלה נועדו בדיוק כדי לעשות את זה. כדי שתקלטי בצורה עמוקה ומוחשית שחוויית האחדות וחוויית השלמות הן כבר בתוכך.
כדי שתוכלי באמצעותם להזכיר לעצמך ולהיות נוכחת לכך שזה כבר שלך.

יש לי תחושה שזו הסיבה העמוקה שבשלה צללת ל"עבודת הדוקטורט" הזאת בנושא פרידה והִיפרדוּת. כדי לבסס את החוויה האחרת. הראשונית. המהממת ביופייה. היחידה שאפשר להגיד עליה שהיא אמיתית בתוך המטריקס הלא פשוט שלנו .

וככל שזה יתבסס בפנים, כך זה יוכל ביתר קלות להתממש בחוץ. זה לא יוכל שלא להתממש.
את בוראת את החוץ באמצעות הפְּנים.

.

עכשיו רק נותר להאמין בכך שזה קיים.
"...ולעשות שלום ביני לבין עצמי
צריך הרבה חוצפה, ידיים, אמונה,
עיניים לעצום,
וליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן".

[עינת*]

כן מרגישה שהרבה פחות נאחזת, כן מרגישה שיש מרווח ביני לבין הדברים, או שמא ביני לבין הגברים, אשר מאפשר לי לבחור. אשר מאפשר לי לאמר לא. אשר מאפשר לי, על אף הגעגוע שלי לאחדות הראשונית הזו, לבחור לבלות את הערב עם עצמי, במקום להתפתות למה שאינו מדוייק באותו רגע. לא מרגישה שאני צריכה לסחוט את המפגשים עד תום בשביל לשים פלסטר על הבדידות, על הגעגוע העמוק לאחדות. נותנת להם להשאיר לי טעם טוב ולא של טיפה יותר מדיי. כן אני פחות קבצנית של אהבה, תשומת לב, וכל הדברים הטובים האלה. כי אני יודעת שאני יכולה להכיל את ה"בלי". או יותר נכון שאני יותר מוצאת את זה בי מקודם.
אבל..
רחוקה מלהיות במקום הזה:
_רגעים כאלה נועדו בדיוק כדי לעשות את זה. כדי שתקלטי בצורה עמוקה ומוחשית שחוויית האחדות וחוויית השלמות הן כבר בתוכך.
כדי שתוכלי באמצעותם להזכיר לעצמך ולהיות נוכחת לכך שזה תמיד בפנים. שהכל תמיד תמיד בפנים. שהעולם שבחוץ הוא תמיד ההשתקפות של הפנים._
עדיין רוצה.
ועדיין הנוכחות של "הוא", זה שבחוץ שאוהב ומעריך אותי שנותן ומקבל שיש לי אינטראקציה איתו, מפגש (כל "הוא" שרלוונטי באותו זמן) - עדיין נוכחותו משנה דברים. נכון שאני יכולה גם בלי. אבל יותר קשה בלי. יותר ריק בלי. לא יכולה גם לאמר שאני מאחלת לעצמי להיות במצב של שוויון נפש לאם "הוא" כן או לא שם.
אני לא יכולה כרגע להשתכנע שעם או בלי אהבה וזוגיות זה אותו הדבר. אני יודעת שיותר שלם לי להיות עם.
אבל אותה אחדות אלוהית.. באמת חייבת להיות דרך להימצא בה ללא תנאי!

ואנ מאחלת לעצמי להיות מסוגלת להכיל את כל המצבים, כדי שתהיה לי אפשרות בחירה אמיתית. חופש אמיתי, והחופש להיות באמת.
אבל גם לא רוצה להרגיש אשמה על שאני כן מחפשת ומוצאת משהו שם בחוץ.
אני אתבונן בזה בימים הקרובים, נראה לי שהחיים מזמנים לי מצב כזה של התבוננות בסופשבוע הקרוב.

[עינת*]

קוראת את דברייך שוב עירית, ורואה יותר לעומק
ולאחר מכן אפשר, וכדאי - כדי שזה יהפוך לחוויית החיים שלך, ולא יישאר רק גדר רעיון רוחני יפה - להתחיל לאפשר לו לחלחל אליך פנימה, להבנה העמוקה יותר, וכך להפוך לחוויית חיים פנימית שאינה תלויה בבחוץ. לחוויית חיים פנימית שיוצרת ובוראת את החוויה החיצונית. שמאפשרת לה להתגשם בתוך סיפור חייך.
אני מבינה. זה בעצם ההבדל גם בין "לחפש" לבין לאפשר לדברים לקרות.
כשאני מאמינה שמה שאני רוצה נמצא רק בחוץ, אני בחוסר שקט של החיפוש.
כשאני רואה שמה שאני כמהה לו קיים גם בתוכי, אני מרפה והביטוי החיצוני של מה שיש בי בפנים, גם מגיע. הוא מגיע בחפיפה ובתיאום עם החוויה הפנימית. וככל שהחוויה הפנימית היא מזוככת יותר, כך גם מה שבא מבחוץ הוא יותר טוב, זורם, נכון, מדוייק.
אבל איך לעזאזל מוצאים את הסם שלי בפנים? הסם שהוא אהבה ואחדות שעד כה מצאתי אותם בהשלמה של גבר אישה?
ואיך אני משכנעת את המיינד שזה לא נמצא בכיוון אליו הוא מסתכל אלא בכיוון ההפוך, בכיוון שמסתכלים ממנו?
הרי שומעת את המילים האלה בהקשר הרוחני בעיקר כבר כעשר שנים מפי מורים וספרים ותורות אז ברמת השכל זה כבר לא חדש לי. אבל ברמת היישום אני צעירה מאד..