מפחדת מרופאים

[אנונימי]

~ראו גם:
רופאים חושבים שהם יודעים הכל
למה מתכוונים רופאים
מה שרופאים לא רואים
מכתב גלוי לרופאים
רופאים גסי רוח
רופאים גניקולוגים החוצה
שערוריית הבדיקות לנשים המורדמות~

[שביל_בצד*]

אני מזהה אצלי פחד מרופאים.
הם נראים לי רמי מעלה, תמיד אצלם אני מנסה להתחנף להנהן ולהסכים לכל מילה, להתנצל שהגעתי ולתרץ.
כשהילדים שלי חולים אני נקרעת בהתלבטות- לבוא מוקדם ולהחשב היסטרית נודניקית או לחכות לראות איך מתפתח ואז אולי להראות מזניחה ("משלשל כבר 5 ימים ובאת רק עכשיו?") בכל מקרה- אם אגיע בטוח אתנצל.
זה גרם לי לפתח מיני תיאוריה שאם הילד לא מעולף לא צריך רופא בכלל- זה יעבור לבד עם... מים וחיבוקים. הבעיה היא שבתוך תוכי אני לא סומכת על הגוף שלהם - למרות שהוא מוכיח את עצמו פעם אחר פעם- אני היסטרית מכל שיעול (שעלת? hib?), לא ישנה לילות בהתלבטות אם זה מצדיק רופא.
הפתרון בדר"כ הוא שאני שולחת את בעלי לרופא עם הילדים, מה שלא כ"כ פייר כי אני זו שאמונה על עבודות הבית (מבחירה מבחירה)ואחרי יום עבודה לא מגיע לו לצאת למרפאות שיכולתי לעשות בבוקר.
יש כאן עוד מישהו שסובל מהבעיה הזו?

[תבשיל_קדרה*]

מה את עושה עם מחלות של עצמך?
איך אמא שלך התיחסה לנושא, בילדותך?

[שביל_בצד*]

שאלות טובות
את עצמי אני מזניחה, אבל מילא אני מאוד בריאה וחזקה.
ואמא שלי... טוב אין ספק שירשתי את זה ממנה. היא מתביישת מכל העולם ואשתו. מתביישת להזמין שרברב כדי לא לפגוע בו...

[שביל_בצד*]

הנה שוב הבן שלי חולה.
מצד אחד אני חוששת שזה דלקת ריאות
מצד שני אין חום גבוה אז בטח הרופא יגיד שזה צינון ושחבל שבכלל הוצאתי אותו מהבית לקופ"ח
מצד שלישי אם בסוף ממילא אגיע לרופא, אקבל נזיפה של "למה רק עכשיו?"
מצד רביעי, אולי זה יעבור לבד תוך יומיים?
אוף... מה הייתן עושות?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מתביישת להזמין שרברב כדי לא לפגוע בו...
אוי, זה מזכיר לי את עצמי.
(המרגיעון - הכבוד - מכביד)
התגובה אומנם קצת באיחור, אבל לדעתי אם את רואה שרופא יעזור ואם את כל כך חוששת אז באמת
תעזבי את כל המחשבות על "איזה מן אמא תיראי בעיניי הרופא" ולכי אליו.
ואם זה רופא לא נחמד ומלחיץ סטייל "משלשל כבר 5 ימים ובאת רק עכשיו?"
אז אל תחזרי אליו. אולי יהיה רגע של אי נעימות אבל בסוף את תמצאי רופא נחמד ונורמלי.
ומה עם כל מיני מטפלים אלטרנטיביים? גם זו אופציה

ולדעתי את לא תגיעי למצב חירום כזה כי את קשובה לילדים שלך! אז אין שום סיבה שהרופא ישתגע ממך.

אולי תמצאי רופא משפחה נחמד שיהיה לך איתו קצת קשר אישי, שתחבבי אותו ותסמכי עליו ואז את תרגישי הרבה יותר בנוח לפנות אליו.
מהמלצות פה באתר ומאנשים שאת מכירה.

<אומרת זו שכבר חודשיים דוחה קביעת תור לרופא...>

[עפרה_שחר*]

מרב פחד מבתי חולים ורופאים יצאה לידת בית יפיפיה! פחד בא לשמור עלינו. תסמכו על עצמכם ותשמרו על עצמכם ושתהיו לי בריאים.

[אלמונית_על_מונית*]

בגלל שיוצא לי להתקל ממש הרבה ברופאים, אני יכולה להעיד שנגמלתי לחלוטין מכל רגש כבוד או אהדה או יראה כלפיהם. רובם פשוט עושים עבודה פקידותית. הם עושים את הבדיקות שהם יודעים שהם צריכים לעשות, ורושמים את התרופות שהם יודעים שהם צריכים לרשום, וזהו. פקידים. מה שמרגיז זה שבניגוד לכל פקיד אחר, הם לא יודעים להקליד בשתי ידיים, אלא מקלידים אות-אות, באצבע אחת. תהיתם למה התורים בקופות החולים ארוכים כל כך? זה כי שלושת רבעי מהפגישה עם הרופא מוקדש להקלדה של תיאור הבעיה והתרופה שהוא רשם! בושה וחרפה.
כן, כבר היו לי גם רופאים מדהימים ונפלאים. היו לי גם רופאים חלאות שכל מה שעניין אותם זה למכור לי תרופות שחברות התרופות נותנות להם בונוסים על כל מטופל שלהם שמתשמש בתרופות האלה. רוב הרופאים הם באמצע, בין אלה לאלה- ובעיקר עייפים מהעבודה שלהם וחסרי מוטיבציה או עניין בבן האדם שלפניהם.
אז קחו את זה בחשבון, תסתכלו עליהם כמו על טלרים בבנק, אל תקבלו שום דבר שהם אומרים כמובן מאליו בלי לשאול ולבדוק ולגלות התעניינות ו"ראש גדול", תדרשו מהם יותר! ותראו שתקבלו.

[גיל*]

פשוט תמצאי רופא שיש לך כימיה איתו
רופא שאת יכולה לסמוך עליו
מישהו שהוא בן אדם

[רוצה_לעוף*]

אני בד"כ כותבת כאן בשמי, אבל בזכות הרצון לאנונימיות מצאתי לי שם משתמש שילווה אותי מכאן ואילך.
אז נעים מאוד, שמי החדש "רוצה לעוף".

לא יודעת איפה להתחיל....
לא פשוט לי.
במשך שנות רווקותי הרבות (דתיה...) לא העלתי על דעתי להבדק אצל גניקולוג/ית. ותמיד היה לי ברור שיש איזורים בגופי שהם מאוד שלי, ואין אף אחד בעולם שאמור להסתכל עליהם מלבדי.
ואז התחתנתי, ורציתי להפוך לאמא, וכל דבר שיכול לזרז את העניין התקבל בברכה, כיוון ששנינו (כבר אז) לא היינו צעירים.
בהריון הראשון היה לי מאוד מאוד קשה עם הבדיקות הפולשניות. הייתי בדיכאון ביומיים לפני הבדיקה ועוד יום יומיים אחריה. אבל עם בדיקות האולטראסאונד הבטניות לעומת זאת - התאהבתי, רציתי לעשות כל יום אחת, סתם כדי לראות מה נשמע שם עם בתי והאם היא רוצה משהו מיוחד ממני. גיליתי שאין לי בעיה לשתף אחרים בבטן החשופה שלי.
אחרי הלידה, בשלב התפירה, התלוצצתי עם התופר... האמת היא שדרשתי גם ממנו להיות פתוח איתי בשיחה בתמורה לפתיחות הפיזית שהוא דרש ממני (שאלתי אותו איך הגיע למקצוע הזה, האם לפני או אחרי היותו אבא.... לפני או אחרי שלב הלימודים בישיבה...)
בהריון השני כבר ביקשתי שברגע שאפשר לבחור בין פולשנות לבטן - אז עדיף בטן בשביל הבריאות הנפשית שלי, גם עליה (על הנפש) צריך לשמור, לא רק על העוברית.
בהריון השלישי כבר הייתי אדישה לגמרי. מה שהרופא ביקש - קיבל. בלי דכאונות ובלי בטיח.
מאז הלידה האחרונה היו לי המון סיבות ללכת לרופאים בגלל טחורים וצניחה של הרחם. והלכתי. גם לרופאים וגם לפיזיוטרפיסטיות רצפת אגן וגם וגם וגם..... אבל ככל שהזמן מתרחק כך הגוף שלי מתנגד למחשבה על זה.
ועכשיו, שנתיים וחצי אחרי ההריון האחרון, מרגישה שאין לי כוחות ויכולת שוב ללכת לרופא שיבדוק וימשש וירגיש ויביע דעה.
זה כאילו שהיה חלון הזדמנויות קטן סמוך להריונות שבו יכולתי עדיין ללכת להחשף ככה לפני הרופא והחלון הזה נסגר.
אין מצב שאלך לרופא שוב.
ואני צריכה.

זאת הבריאות שלי.
זה הגוף שלי.
אוי!
הגוף צועק לא ללכת. במיוחד לא להבדק בהקשר של הטחורים. לא! לא! לא!
והראש אומר שלשמור על הבריאות פירושו להסכים ללכת לניתוח (צניחה), לבדיקה (דימום! טחורים? קולונוסקופיה?)
והנה, רק כשאני כותבת את זה כל הגוף מתכווץ שוב.
לא! לא! לא!

אשמח לתמיכה,

[תמרוש_רוש]

היי רוצה לעוף,
לא קל
אין לי עצה טובה, אולי פרט לזה:
אולי את צריכה לחוש אמון במישהו/י, לפני שתתני להם לחדור למרחב המאוד פרטי ואישי שלך.
אז אפשרות אחת שאני יכולה לחשוב עליה, זה לבחור את הרופא/ה שהכי מוצאים חן בעינייך, ברמה האישית, ברמת ההתנהגות שלהם והיחס שלהם אלייך.
אם את צריכה לראות רופא חדש, שאת לא מכירה, אז לנסות לאתר אחד שיש עליו המלצות טובות מבחינת יחס, התנהגות וכבוד וכל הדברים שחשובים לך כדי להרגיש מספיק נוח אתו.
ואז ללכת לביקור, אבל רק לראיון... לדבר אתם, לראיין אותם על כל מה שרלוונטי לך, לתת להם לראיין אותך, ולסרב מראש לכל בדיקה פולשנית. להסביר שאת מאוד רגישה כרגע, שחשוב לך לטפל בעצמך, אבל צריכה לעשות את זה בקצב שמתאים לך.
אולי ביקור או שניים (או יותר... כמה שנחוץ) כאלה יעזרו לך להגיע לנקודה שתאפשר לך להסכים לבדיקות הפולשניות בהרגשה של בטחון ואמון, ובלי לסבול?
ואם הדוקטור יאבד את הסבלנות, ויגיד "נו, מה העניין? למה את מבזבזת את זמני?", ולא ירצה להקשיב לתשובה, זה סימן מצוין שהוא לא מתאים להיות הרופא שלך. החוצה.

גם רופאים וגם מטופלים נוטים לשכוח את זה, כי החדירה לפרטיות כל כך מובנת מאליה, אבל את צריכה לרחוש אמון לבנאדם לפני שאת מניחה לו לגעת בך, להיכנס למרחב הפרטי שלך.
ולפעמים צריך להקדיש לאמון זמן כדי להיבנות ולהתייצב. זה לא אוטומטי, וזה לא אמור לבוא על פי דרישה, רק כי לבנאדם יש תואר דוקטור.

<רופא המשפחה שלנו לימד אותי המון על זה, באיך שהוא מתייחס לילדים שלי. כשבאתי אליו לראשונה עם פעוט עם פטרייה ברגל, הוא הקדיש את כל הדקות הראשונות לפרצופים מצחיקים, צעצועים, יצירת קשר ואמון. עשה עבודה מדהימה, הצליח להצחיק אותו, ואז הוא אבחן אותו בהתבוננות ברגל, אפילו לא נגע בו. זה היה מדהים. בפעם האחרונה שבאנו אליו (והבן שלי כבר בן שבע) הם ישבו וניהלו דיון מעמיק על סירות ורפסודות ופרויקט בניית רפסודה של בני בשביל ביה"ס, עשר דקות בכיף, לפני שנפנינו לצד הרפואי, שלקח בערך דקה וחצי
אני נעולה על הרופא הזה>

[רוצה_לעוף*]

תודה, תמר.
בעקבות קריאה בכמה דפים כאן, החלטתי לוותר על בדיקות תקופתיות אצל רופא נשים. זה מיותר ופולשני.
לגבי פרוקטולוג ואורוגניקולוג - באופן מפתיע, אין כאן המלצות. יש מדי פעם שאלה שנשלחת לאויר, אבל אף לא תשובה אחת! יש כמה נשים ששאלו על העניין הזה בשנים האחרונות וגם לפני כן, ולא קיבלו תשובה.
גם אין הרבה רופאים בתחומים האלו.
מה שאת כותבת מאוד נכון לגבי רופא ילדים/משפחה. אצלם חלקנו מחפשים גם אוזן קשבת ולא רק בדיקות.
אבל להיות בררנית בתחום כ"כ ספציפי...
ובנוסף, לא ראיתי בכלל רופאות בתחומים אלו.

שוב תודה, חשוב לקרוא את מה שכתבת לפני שהולכים לרופא, כדי להזכיר לעצמי מה הצפיות שלי מהרופא, מה הדרישות, איך שומרים על הגוף שלי ושל ילדיי מפני פולשנות וכוחנות, וכו'.

[תמרוש_רוש]

לגבי פרוקטולוג ואורוגניקולוג - באופן מפתיע, אין כאן המלצות.
אם אין כאן, יהיו במקומות אחרים
אני הייתי מנסה בכל החוגים החברתיים שלך ובעיקר של ההורים שלך (אנשים מבוגרים מכירים מקרוב הרבה יותר רופאים מאשר בגילינו) (תמיד את יכולה להגיד שזה בשביל חברה ), בפורומים בלוונטיים בתפוז, באחד מפורומי ההורים או פורום הריון ולידה בתפוז שיש בו המון תנועה, ו... להתפלל שמישהו יבוא עם המידע.

אבל להיות בררנית בתחום כ"כ ספציפי...
אני מבינה את הקושי, אבל רוצה לשאול אותך: יש לך ברירה? נראה לי שאת כבר "בררנית", במובן זה שאת פשוט לא ניגשת אליהם, קטגורית. כרגע את נמנעת מכולם. אז אולי יש מקום לבררנות יותר פרודוקטיבית, שבסופו של דבר תעזור לך למצוא את הרופא הנכון ולתת לו גישה אלייך.

וכן, גם בתחומים ספציפיים יש צורך בבררנות. לא קל, אבל לפעמים פשוט צריך.