ביום אחר כשחזרתי בדרך, נורא התחשק לי לחבק עץ.
הוי, כמה טוב מדי יום להתחבק עם אנשים ועם עצים.
מצאתי לי עץ, אולי לא מרשים במיוחד, אבל באותו הרגע קרא אל ליבי - וחיבקתי אותו חיבוק עמוק וממושך.
לפעמים הייתי מוטרדת מהסביבה בסיטואציה כזאת, אך הפעם החלטתי להתכנס אל תוכי, ופשוט להתחבק.
אופנוע התקרב.
האופנוע עצר בדיוק לידי.
איש ירד ממנו.
שמעתי אותו אומר: 'את בסדר? את מרגישה טוב?'
לא זזתי.
והוא ניגש אליי היכן שיכולתי לראות אותו: 'הכול בסדר?'
ואני, בלי להתיר את החיבוק, הרמתי את מבטי: 'כן, אני רק מחבקת את העץ. זה פשוט נעים'.
הוא: 'יש לי עצים פה בחצר, את רוצה להיכנס לחצר?'
הסתכלתי עליו רגע ובחנתי אותו. 'אוקיי'.
בצער רב ניתקתי את החיבוק מהעץ, ונכנסנו לחצר.
התברר שזו חצר שאני עוברת לידה תכופות, ולוטשת עיניים בכמיהה לפפאיות הכתומות שקורצות לי ממנה.
אז הוא דווקא גר בחלק האחורי, ואמנם גם לו יש עץ פפאיה, אך הפפאיות עדיין ירוקות.
אז ישבנו קצת.
התגלה לי שהוא שוטר. לא פחות ולא יותר !
מעולם לא שוחחתי מקרוב עם שוטר. ובאמת מעניין.
מטבע הדברים שאלתי אותו הרבה שאלות על עבודתו.
היה נחמד לגלות שהוא רואה בעבודה שלו שליחות, ובחר בה מתוך איזשהו פטריוטיזם.
בסופו של דבר היה צריך לחזור לעבודה (הייתה איזו הפגנה, כמסתבר).
ושלח אותי עם שקית גדולה, ובה כמה פפאיות גדולות וירוקות.
************
כשחזרתי להוריי, אני אומרת: 'שוטר אחד נתן לי פפאיות'.
אבל אף אחד לא שם לב.
מצחיק שהם הרבה מתלוננים שאני לא מספרת להם דברים.
וכשאני כבר מספרת, ועוד מין אנקדוטה חמודה כזאת, מתברר שהם בכלל לא מקשיבים.
אולי כל השנים יכולתי לספר הכול בלי חשש. פשוט תמיד חשבתי שאם הם שואלים הם גם מתכוונים להקשיב.
***************
למרבה הצער נראה שהפפאיות האלה לא הולכות להבשיל. (מבשילות רק על העץ?)
שלחו לי כאן מתכונים לפאפאיה ירוקה. אך מה לי ולמתכונים? אני מוכנה לבשל מקסימום דברים שרק צריך לזרוק למים רותחים. ועוד עם שרימפס?!
במקסימום אני אכניס את זה לַסלט - אם זה עשוי לצאת טעים.
אוי, כמה שפינטזתי על פפאיות כתומות....
{}{}