מעולם לא חוויתי אהבה אמיתית

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום. אף פעם לא כתבתי באתר הזה שום דבר, כי אני די צעירה ביחס לשאר המשתמשים כאן, אבל אני מניחה שבמקרה הזה זה יהיה יתרון לבקש עצה ממבוגרים ומנוסים ממני, ולשמוע מה יש לאנשים מבחוץ להגיד על זה (אני מקווה שהנושא הזה קשור לאתר).
אני בת 16.5, עולה לכיתה י"א.
אני יודעת שבעיניכם זה יישמע מאוד טיפוסי וילדותי, אבל אני מרגישה שלעולם לא תהיה לי אהבה.
מעולם לא הייתה לי, מעולם לא התעניינו בי, ומעולם לא התעניינתי באמת.
אני יודעת שזה בסדר וכל החיים לפניי, אבל אני מרגישה שה"בתוליות" שלי היא קיצונית לעומת שאר בני הנוער בגילי, וגם צעירים ממני.
אני לא נערה שלא חושבת או מתעניינת במין וזוגיות אלא פשוט רוצה להיות כמו כולם. ההפך. אני כן מתעניינת, ולא נרתעת, ומאוד רוצה בשביל עצמי ולא בגלל "כולם".
אני מבינה ותמיד הבנתי שכנראה תהיה לי זוגיות הרבה אחרי רוב בני גילי, כי אני מאוד בוגרת יחסית אליהם ומצפה ממערכת יחסים רומנטית דברים אחרים ממה שהם מצפים.
אני שונה בהרבה מובנים- אני שקטה מאוד, סגורה מאוד, אוהבת ללמוד, לקרוא, לכתוב, לחשוב, אני שומעת מוזיקה שונה, אני חושבת על דברים אחרים.
אני לא מוצאת עניין ותחומים משותפים עם אף אחד בגילי (מבית הספר שלי בכל אופן) ולא יוצאת למסיבות או אירועים שאפשר להכיר בהם אנשים כמו כולם.
כל החופש הגדול ישבתי בבית או הלכתי מדי פעם עם המשפחה שלי לכל מני מקומות. לא שמרתי על קשר עם אף אחד/אחת מבית הספר. זה חריג מאוד, כי אני יודעת שכל היתר רק מבלים בלי הפסקה, נוסעים לים, למסיבות, לאילת, עושים חיים.
אני גם לא פעילה ברשתות החברתיות (למעט וואטסאפ) וגם זה מוציא אותי עוד יותר "מחוץ למעגל".
כשהייתי ביסודי (בכיתות ה' ו-ו') חוויתי חרם חברתי ומאז אני כזאת. עד אז הייתי כמו כולם בכל המובנים, ופתאום השתניתי, נסגרתי. זאת גם הייתה תקופה שבגלל קשיים כלכליים המשפחה שלי נאלצה כל הזמן לעבור מעיר לעיר, אז המעבר בין כמה בתי ספר כנראה גם "תרם" לזה.
בתחילת החטיבה מאוד רציתי להיות כמו כולם, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי די בודדה ובלי חברים ומאז רק נסגרתי בתוך עצמי ובעולם שלי יותר, ולרוב כבר לא אכפת לי מה חושבים עליי. אני רק מפנטזת כל הזמן על החיים המאושרים שיהיו לי אחרי התיכון, שאיכשהו אני אמצא אהבה, שאגשים את החלומות והיעדים שלי, שיקרו נסים ויבוא נסיך על סוס לבן. במהלך הלימודים יש לי קשרים עם בנות אחרות, אבל מבחינתי הם אף פעם לא היו חברויות אמיתיות, כי אני לא שמה את עצמי בפנים, את "מי שאני באמת", פשוט בגלל שאני יודעת שהן לא יבינו אותי, שאנחנו במקומות אחרים ובעולמות אחרים.
עד לפני שנה בערך לא אמרתי לאף אחד (גם לחברות שלי) אפילו איזו מוזיקה אני אוהבת לשמוע, בלי סיבה מיוחדת, פשוט פיתחתי מעין מנגנון של "להחביא את עצמי" בלי שאני יודעת למה.
יש לי חלומות ענקיים ואף אחד לא מודע אליהם, גם לא המשפחה שלי.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה, מה שהכי מטריד אותי ומעסיק אותי זה העניין הרומנטי.
אני לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל ההורים שלי אף פעם לא דיברו איתי על בנים. אמא שלי די שמרנית בקטע הזה, ולפי איך שאני מבינה ממנה אם יהיה לי עכשיו חבר זה לא בדיוק ימצא חן בעיניה. יכול להיות שבגלל שבבית שלי כל הנושא הזה של זוגיות ובנים הוא כל כך לא פוליטקלי קורקט לדבר עליו, גם לי בעצמי קשה להיפתח לבנים, אבל בכל מקרה אף בן אף פעם לא התעניין בי או לפחות הראה עניין. לי זה תמיד נראה שכל השאר חיים באיזו טלנובלה- מאבדים את הבתולים, מוצאים אהבה, נפרדים, נבגדים, חוששים. לי אפילו אין חוויות רעות שקשורות לאהבה, וגם זה מצער אותי.
אני רוצה זוגיות ואהבה, ואולי עכשיו אני עוד לא בשלה בכלל לקשר, אבל אני לא מרגישה שיש לי את ההזדמנות "להבשיל" בכלל, מרוב שאני סגורה ורק חולמת כל היום על חבר בלי שמשהו קורה בכלל, או לחילופין למצוא מישהו שמתאים לי גם מבחינה מנטאלית שאני אצליח להתגבר איתו על הדברים שמפריעים לי ושאצליח להיפתח אליו, וגם מבחינת התאמה- שיהיו לנו ערכים דומים, תחומי עניין משותפים, משיכה, מצב נפשי ובחיים בכלל שהוא די דומה.
אני לא יודעת אם זה יותר מידי לבקש, ואם אני בדרך להגיע לשם או שאני רק הולכת אחורה ומונעת מעצמי יותר ויותר למצוא אהבה אמיתית (גם עכשיו וגם בכלל) עם כל המחשבות וכל הבררנות (שאני לא בטוחה אם היא לגיטימית או לא).
אני לא יודעת מה בדיוק לשאול, ואם למישהו בכלל היה כוח לקרוא את כל זה, אבל אני מרגישה מאוד מבולבלת...
מה הייתם מציעים לי לעשות? מה אתם חושבים על כל זה? זה נורמאלי, הגיוני, שפוי?
תודה רבה על ההקשבה והסבלנות.

[פלונית*]

קראתי. את כותבת באופן שמזמין להמשיך ולקרוא (!)

הדברים שכתבת נורמלים, הגיוניים ושפויים. זה לא מפתית מהבלבול והקושי .
ההשתבללות אינה פשוטה כחוויה וכן אפשרי לצאת ממנה. נראה שתוכל להתרם מכך שמשהוא ילווה אותך בתהליך הזה.
מה את אומרת ?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם הכוונה היא לפסיכולוג/יועצת בית הספר אני לא חושבת שזה יקרה...
זאת לא פעם ראשונה שאני מתייעצת עם מישהו לגבי זה, וגם לא פעם ראשונה שמציעים לי לפנות ל"ליווי"...
לכן זה מרגיש לי חריג כל כך. אף אחד אחר לא צריך "ליווי מקצועי", יש להם חברים טובים/בני זוג לדבר איתם. כנראה שזה המצב שלי, אבל אני עדיין לא רוצה לפנות לשום ייעוץ מקצועי, ולו רק בשביל להרגיש קצת פחות חריגה. אני יודעת איך זה נשמע, אבל... זה פשוט ככה.
אני גם לא יודעת איזה תהליך אני צריכה לעבור, מה צריך להשתנות בי.
יש בי הרבה מוטיבציה להשתפר, ואני מרגישה שאני אצליח לעשות את זה לבד או עם תמיכה של קרובים, אבל אני באמת לא יודעת איך להישאר כמו שאני אבל להשתפר בקטע הזה...
תודה בכל אופן על המחמאה

[טדליק_נהנאנע*]

@}

[פלוני_אלמונית*]

מה אתם חושבים על כל זה? זה נורמאלי, הגיוני, שפוי?
נורמלי לגמרי, לא יודעת אם נורמטיבי (בסביבה שלך).
הזוגיות הראשונה שלי היתה בגיל 19.
הבת שלי כבר מעל 22 ועדיין לא היתה לה זוגיות (וגם לא סקס מזדמן) והיא אמרה לי שלא מעט מהחברות שלה, שהיו איתה בצבא, נמצאות במצב שלה והיא לא מרגישה חריגה.

[גבר_חריג*]

אני עדיין לא רוצה לפנות לשום ייעוץ מקצועי, ולו רק בשביל להרגיש קצת פחות חריגה.
גם אני לא רציתי להרגיש חריג. אבל הייתי חריג, ושנאתי את זה. שנאתי את זה ושנאתי את עצמי.
חברה ראשונה היתה לי בגיל 21. עם בחורה חריגה.
סקס ראשון בגיל 22 עם בחורה חריגה.
אהבה ראשונה בגיל 24 עם חריגה.

מאז היו לי הרבה אהבות. יותר מדי אהבות. כלומר, חוויתי אהבות, אבל זה לא בגלל שהיו לי הצלחות עם נשים, אלא בגלל שהיו הרבה מדי כשלונות. ובעצם, עד היום אין לי אהבה. ומה שעצוב זה שאני מבין שגם לא תהיה לי אהבה כמו שכולם מתארים וכמו שאני חולם עליה. כי לא רק אני חריג, יש יותר מדי חריגים בעולם. אני פוגש יותר נשים חריגות מאשר נשים "נורמליות". גם גברים כמובן. מאז התחלתי להסתכל על העולם בעיניים קצת יותר מפוכחות. הבנתי שאני באמת חריג, שאני באמת אדם מוזר. אבל חריג ממסגרת קצת מדומיינת. כי יש יותר חריגים מ"נורמליים". אולי פחות מוזרים ממני, אבל אני רואה גם כאלה, שהם יותר מוזרים וחריגים ממני. כולל אנשים מוכשרים ומוצלחים. כולל כאלה שהצליחו בחיים, דווקא כי היו חריגים באופן בולט. הבנתי שאני "בחברה טובה". ואני לא בצד הרע של החברה. כלומר אני בכלל לא "רע", וזה ממש לא נורא. הבנתי שהנורמלי והחריג, תלויים יותר במשקפיים שאני מסתכל על העולם, מאשר במציאות עצמה. אז אני היום חי לגמרי בסדר עם עצמי.
בלי אהבה זה עצוב. אבל לא נורא, את עצמי אני אוהב, וזה לא מעט.

מה שאני יכול להגיד לך, זה אל תחפשי את מה שאין, אלא את מה שיש. אל תחפשי אהבה שלא מתאימה לך. בגיל 16 יש לך הרבה מאוד אפשרויות למצוא.

[עתליה*]

אני חושבת שכדאי לך להרחיב את המעגל החברתי שלך. יש בני נוער רבים שהם שונים לגמרי מאלה שאת פוגשת בבית הספר. כאלה שקוראים וכותבים ומתעניינים בדברים אחרים, בוגרים יותר ומעניינים יותר. אם תיכנסי לפייסבוק תוכלי למצוא הרבה יותר אנשים, מעבר לאלה שבסביבתך המיידית. ואם את רוצה להתייעץ עם מישהי קרובה יותר לגילך (ולמצבך), הבת שלי נעמה תשמח לדבר איתך. היא בצבא עכשיו, אבל את יכולה לפנות אליה בווצאפ 052-8077033 והיא תענה לך בערב.

[פלוני_אלמונית*]

לאו דווקא בפייסבוק. יש המון פורומים באינטרנט. בטוח שיש פורום של אנשים שאוהבים מוזיקה כמו שאת אוהבת ותחומי עניין שאת אוהבת.

רק להיזהר מאוד לא ליפול ברשת של איזה נוכל... בחורה צעירה שמחפשת חברה יכולה בקלות ליפול קורבן לנוכל אפילו אם היא נבונה מאוד. אולי בכלל להסתובב באינטרנט זה לא רעיון טוב ??

[פלוני_אלמונית*]

בחורה צעירה שמחפשת חברה יכולה בקלות ליפול קורבן לנוכל אפילו אם היא נבונה מאוד.
נכון

[רוקדת*]

אולי בכלל להסתובב באינטרנט זה לא רעיון טוב ??
אולי בכלל לצאת מהבית זה לא רעיון טוב?

גיל 16 זה גיל מאוד מאוד צעיר. לדעתי בגיל הזה אף אחד לא חווה אהבה אמיתי, לפחות לא בימינו. בררנות זה מצויין, זה אומר שאת יודעת מה את מחפשת. מקווה שאת בוררת לפי הקרטריונים החשובים.

בכל מקרה, מציעה לך להרפות מהקטע של"אף פעם". זו שטות מוחלטת. אנשים משנים את החיים שלהם לחלוטים בגילאים מאוחרים בהרבה, וגם בגיל חמישים לא מאוחר למצוא אהבה.

אה, ועזבי את המחשבה שמצאי אהבה בגיל מאוחר יותר. כנראה שיקרה בדיוק להפך - רוב האנשים מבלבלים בין אהבה להתאהבות, ולכן לא מצליחים לצלוח את השלב בזוגיות בו ההתאהבות הופכת לאהבה. או שלא ממש שואפים מלכתחילה.

וכן, למצוא מעגל חברתי בתיכון זה לפעמים כמעט בלתי אפשרי, אבל החיים לא מסתיימים בתיכון, והכל עוד לפנייך...

[פלוני_אלמונית*]

הי, ממה שכתבת את מצטיירת לי כאדם מיוחד. יש בך המון עומק, חוכמה, עניין. מקווה שזה יעזור לך אם אשתף שגם אני חוויתי את שנות התיכון כשנים קשות, מטלטלות בהרגשת חוסר שייכות וללא זוגיות. ולאחר הצבא קיבלתי הזדמנות למצוא את מקומי בעולם ולפרוח.
בזוגיות טובה, שלווה ושמחה.

[פלוני_אלמונית*]

חיבוק גדול. את בסדר גמור, בדיוק כמו שאת. יהיה זמן להכל. הדבר הכי טוב לעשות כרגע לדעתי הוא להפנות את המשאבים הפנימיים כדי למצוא קבלה, רכות, וחמלה כלפיי עצמך.

[לאורה*]

הגעתי לדף הזה במקרה. דף מקסים... גם אני מרגישה ככה לפעמים.
בטח כבר לא רלוונטי, אבל במקרה שכן (למישהו\י), מעבר לחבר, כל אחד צריך חברים... וטעם לחיים... אנשים בראש שלך, אפשר למצוא במקומות שמעניינים אותך, למשל אם יש לך תחביב או תחום עניין שאת יכולה להעמיק בו, אפשר ללכת לחוג בתחום הזה או להצטרף לקבוצות פייסבוק ומפגשים שקשורים אליו (כתיבה, ציור, מוזיקה, חיות, ספורט וכו'), וככה להכיר אנשים על אותו גל. אם את אוהבת מוזיקה, את יכולה להכיר אנשים בהופעות של הלהקות שאת אוהבת, בפורומים שקשורים אליהן וכו'.
גם אני גדלתי ביישוב קטן ובשלב מסוים לא מצאתי כל כך חיבור לחברים שגדלתי איתם. גלשתי הרבה באינטרנט והכרתי חברים דרך פורומים שקשורים לנושאים שעניינו אותי... וזה תמך בי בתקופה ההיא ועזר לי לפתוח את הראש.
אגב, כל אחד צריך מישהו שילווה אותו בחיים (מישהו לרוץ אתו) וזה לא אומר שאת חריגה... גם מי שאת רואה שכביכול מסתדר בחברה לא בהכרח עושה בחירות טובות או חכמות ויכול להיות שיש לו עזרה מסוג שלך אין -חברות טובות, קשר טוב עם המשפחה, או היסטוריה פחות כואבת משלך (החרם שתיארת). בכל מקרה - לא טוב היות האדם לבדו, וזה לא תקף רק לבן זוג, אלא לכל תחומי החיים.
מקווה שכבר מצאת אהבה...

[קרן_ערן*]

דף מעולה,
מגיע לך שיאהבו אותך ויעריכו אותך. אל תאבדי תקווה, כי אהבת אמת קיימת והיא מחכה לך. שמרי על לבבך פתוח ועל חיוביות, וסמכי על כך שהאדם הנכון ייכנס לחייך בזמן הנכון. את אדם מדהים ויש לך כל כך הרבה מה להציע למישהו שמגיע לך.
רק אהבה