מעבר ארץ עם ילדים

[שירלי*]

השלום והברכה על כל יושבי האתר (ועומדיו)

אנחנו עומדים בפני רילוקיישן. אבא, אמא, ילדה בת כמעט 5 וילדה כמעט בת שנתיים
ככל שמתקרב זמן המעבר, באופן טבעי, עולות עוד ועוד שאלות, תהיות, דאגות (כן, גם כאלה) ... בעיקר אני נעצרת
על הבנות.
ומשתיהן יותר - על הגדולה.
המעבר עשוי להיות לה קשה. בלי שפה, בלי חברים...
ברור לי שאנשים עברו את זה לפנינו ובגלל זה אני כאן
אני מחפשת לשמוע את הסיפורים של אלו שעברו את זה עם ילדים פחות או יותר בגילאים האלה
על כל הקשיים (בטח יש כאלה שאני אפילו לא צופה) ועל ההפתעות הנעימות ...

אנא הרגיעוני (-:

אגב, אם יש דף מתאים יותר שכבר פתוח אשמח אם תוכלו להפנותי ו/או לאחד את הדפים. רוב תודות.

[ניצן_אמ*]

למי שמעבירה, תעבירו גם את התשובה שלי -
כתבתי את זה כבר בדף אחר, אני לא יודעת איפה...
בעוד 6 שבועות אנחנו עושים רילוקיישן פעם שניה. בת כמעט חמש, ובן שנתיים.
אני חושבת שהולכת להיות חוויה אדירה, ובטוחה שזה עדיף בהרבה על "עוד מאותו הדבר" שהיה לנו פה.
אני חושבת שהדבר היחיד שמשפיע על רווחתם של ילדים בגיל הזה זו הרווחה של ההורים שלהם. אם ההורים מאד מאד לחוצים ועצבניים, אז בכלל לא חשוב אילו "תנאים" אובייקטיביים אחרים יש.
אני חושבת שאחד החששות הגדולים זה החשש מהלא נודע, אבל כמו שאמרתי היום למישהו אהוב אהוב - "אי אפשר גם להחזיק בקיר וגם לשחות." והוא ענה לי "אפשר, אבל לא מגיעים ככה לשום מקום."
עלתה בי המחשבה על "שורשים" ועל "לעקור" ועל תלישת ילדים מהחברה והמשפחה שלהם... אבל לשמחתי קיבלתי את ההזדמנות לפגוש את האמונה הזו לרגע כשהיא ערומה, וקלטתי כמה שאני לא מאמינה בה. זה קרה בשיחה שהיתה לי עם אמא ל5 ילדים, אנגלוסקסית, הגדול בן 16, כל ילד נולד במדינה אחרת. הקטנה נולדה פה וחיה רק פה. ומעמקי הלב שלי לא עלתה ההרגשה "אוי איזה מסכן בן ה16 ש"נעקר" כל כך הרבה פעמים!" אלא בדיוק להיפך!!! "איזה בעסה לקטנה שלא ראתה עולם כמו האחים שלה!"

בקיצור, זה רק טוב. כל עוד את תראי בזה את הטוב, יהיה להם נפלא.
הם רוכשים שפה בקצב שלא יאמן בכלל רק צריך אמונה וחיוך, ולשחרר לחץ לחלוטין בנושא הזה.

[מיכל_שץ*]

לאן להעביר?
ואני חשבתי שזה דף ליצירת קשר בין ילדים שנמצאים בחו"ל, או משהו כזה.
בשורה התחתונה - חותמת על כל מילה של ניצן.
גיל 5 זה גיל רך - הם ישתלבו מהר, ירכשו שפה בקלות וזה באמת לא סיבה לדאגה.

[רחל_ברמן*]

עיינתי ב{{}}מדור חוץ לארץ, ולא מצאתי דף כללי על בעיות של ילדים בהגירה. אולי משפחות בחו''ל, או שנשאיר את הדף הזה כמו שהוא ורק נשנה לו את השם (נניח, לגור בחו''ל עם ילדים, הגירה עם ילדים, התמודדות של ילדים במעבר לארץ אחרת או משהו כזה)

לעניין: אני גם מסכימה עם ניצן, למרות שעדיין אין לי נסיון אישי (היגרנו לפני שהקטנה נולדה). אם תעייני ב{{}}מדור חוץ לארץ תוכלי לקרוא על החוויות הספציפיות של לא מעט משפחות (יש שם בלוגים מהממים), ואם תספרי לנו לאן פנייך מועדות אולי יהיה אפשר לעזור לך ליצור קשרים עוד לפני המעבר. בכל מקרה, זו חוויה מאתגרת אבל נהדרת, אז בהצלחה!

[ניצן_אמ*]

אגב, רציתי להגיד שזה בעצם המעבר השלישי שלנו.
עברנו כשהיתה בת שנה - לארה"ב.
עברנו כשהיתה בת שנתיים וחצי - לישראל.
נעבור עם בת כמעט חמש ובן שנתיים - לקנדה.

לגבי יצירת קשר - כמו שפה - להאמין, ולחייך. זה קורה מעצמו.

[אהבת_עולם*]

זכור לי שבדיוק לפני כמה ימים היה דיון באיזה דף על מעברים, שנאמר בו שלא כדאי לעבור לעתים תכופות מדי, וניצן אמרה שהם דווקא עברו לעתים תכופות ולא הייתה בעיה עם זה.
איזה דף זה היה?
הוא לא היה באותו נושא?

[ניצן_אמ*]

כתבתי את זה כבר בדף אחר, אני לא יודעת איפה...

[איילת_חן*]

אני בטוחה שבחינוך ביתי זה אחרת, אבל יכולה להעיד על נסיוני כילדה בת 3 שעברתי לשנתיים עם המשפחה מהקיבוץ לעיר גדולה בארה"ב ואחר כך חזרה, שזה היה מאד לא פשוט לי. שני המעברים התלוו בשתיקות ארוכות מאד של כמה חודשים בגן (בארה"ב גם כי לא ידעתי אנגלית, בארץ כנראה כי גם כעסתי על כל המעברים והטלטולים). ובנוסף לזה גם כל התקופה הזו וגם אחריה - תקופת החזרה לארץ, נמחקו לי מהזכרון. זה לא אומר שאני נגד זה, רק על מחשבה איך להכין את הקטנים במיוחד בגיל שלא מבינים את משמעות המעבר לשינוי הגדול ואיך לאפשר להם להרגיש שותפים למרות שזו החלטה של ההורים. (לאחי ואחותי הגדולים היה יותר פשוט)

[ניצן_אמ*]

למי שנותנת עדויות בתור ילדה, האם היא יכולה להתייחס למידת השמחה של ההורים שלה במעבר? למידת הרצון שלהם בו?
אני מתעסקת בנושא המון ובינתיים ללא יוצא מן הכלל, בירור מעמיק העלה שהנסיונות הלא טובים של הילדים לעולם באו עם חוויה מורכבת וקשה של ההורים.
או שנסעו בלב לא שלם (לימודים, שליחות, עבודה שלא באו בזמן) או שהיו בקושי גדול (כלכלי, חברתי)

אני יכולה להעיד, למשל, שהתקופה שלנו בארץ היתה מאד מאד קשה לילדים. החזרה שלנו לפה היתה בעל כורחנו ולמגינת ליבנו, והילדים סבלו ממנה מאד.

[איילת_חן*]

אשמח לבדוק את זה. מה שברור לי זה שאם היינו בחינוך ביתי זה היה הרבה פחות משפיע עליי כי בעיקר הייתי קשורה לאמא שלי ולמשפחה באותו גיל. כמבוגרת בקרתי באותו גן ששייך לבי"ס יהודי שבו הייתי וראיתי כמה הוא הפוך במהותו לגן הקיבוצי הפתוח. להורים היה אסור אפילו להכנס איתי לגן כשהביאו אותי!

[מיכל_שץ*]

אנחנו עברנו עם בת שנה ובת 3 ושליש (בערך) ובת כמעט 13.
מעל גיל 6 הם זקוקים לאיזשהי התערבות חיצונית ברכישת השפה, אחרת זה לא קורה מעצמו. אנחנו טעינו לחשוב שגם בגיל 13 אפשר להניח לה והיא כבר תלמד, חבל, ביזבזנו שנה.
בת השנה (עכשיו מעל שנתיים) מתחילה לדבר בבליל לא ברור של שתי השפות.
לבת ה-3 לקח כמה חודשים ולמרות שישנה איזו בעיה נוירולוגית אמיתית שגורמת לעיכוב בהתפתחות בתחום הזה (נגזרת כלשהיא של דיסלקציה) אחרי חצי שנה היא כבר הבינה הכל (כמו שילד בן גילה מבין) והתחילה להשתמש במילה פה, מילה שם, היום בגיל אוטוטו חמש היא עונה בשפה שמדברים אליה ונוטה להעדיף אנגלית.

[אסנת_ש*]

מעל גיל 6 הם זקוקים לאיזשהי התערבות חיצונית ברכישת השפה, אחרת זה לא קורה מעצמו.
באמת חשבתי על זה. מה את עשית עם הגדולה? אני חשבתי על שעורים פרטיים באנגלית (רעיון שמישהי נתנה לי) בנוסף עם מפגשים עם משפחות אחרות דוברות אנגלית.

[ניצן_אמ*]

מעל גיל 6 הם זקוקים לאיזשהי התערבות חיצונית ברכישת השפה, אחרת זה לא קורה מעצמו.
אפשר לקחת מישהו פרטי אם מרגישים שיש קושי נקודתי. סה"כ הכי חשוב זה חשיפה חשיפה חשיפה. כמה שיותר דיאלוג וחשיפה לדיאלוג בין ילדים אחרים.
מי שרואה טלויזיה, אפשר גם ללמוד באמצעות תכניות טלויזיה או סרטים מוכרים היטב, בלי תרגום.

[פרח_הלימון*]

דברתיה קוממי מהמחשב של פרח הלימון.

כנראה שזה תלוי באופי הילד. אנחנו יושבות כאן עם חברה שהוריה דיפלומטים והיא עברה לא מעט מדינות בילדותה (נולדה בכלל בטהרן במסגרת שליחות של הוריה) והיא אומרת שהיה לה כיף לא נורמלי וחוויתי, היא מדברת ברמת שפת אם צרפתית, אנגלית, עברית, גרמנית ואיטלקית וקצת יפנית. הילדות זכורה לה ככיפית במיוחד בגלל המעבר ממדינה למדינה כל כמה שנים (בערך כל 4 שנים).

[פרח_הלימון*]

(דברתיה קוממי: כבר ציינתי בדף שטלי פתחה שעבורי רילוקיישן זה ביג ביג NO וכל פעם שהנושא עולה זה כמו חרב בבטני, כך שברור שכל עוד זה ככה גם לילדים שלי זה לא יהיה נכון. סתם נקודת מבט של מישהי אחרת)

[ניצן_אמ*]

ברור שכל עוד זה ככה גם לילדים שלי זה לא יהיה נכון.
בדיוק.

[ע_ע_ע*]

מעבר גדול עם ילד קטן דיבורים על הסתגלות

[ה_עוגיה*]

יכולה להעיד 9 ח' אחרי מעבר של בנות 3,6,7.
בתקופה שהסתובבו איתנו בטיול ולא הספיקו לבסס חברויות ובכלל נחשפו למעט מאוד אנגלית היתה התקדמות אפסית.
ברגע שהתישבנו והתחילו להיווצר חברויות זה התחיל לרוץ וכשהוספנו שיעורי אנגלית פרטניים (במימון ממשלתי) זה האיץ.
אפשר בבירור לראות את הסגנון האישי ואיך הוא משפיע.
לדוגמא - ילדה חברותית מאוד הצליחה לתקשר היטב עם ילדים סביבה יומיים אחרי הנחיתה כשאוצר המילים שלה מסתכם בyes, no. let's go (אני חושדת בדורה). אחת חברותית פחות ומסוגרת יותר לא הוציאה מילה מהפה עד שקיבלה כמה שיעורים ואספה ביטחון ליצירה משפטים שלמים ומדויקים.
הקטנה ביותר - ניכר שמבינה היטב. לא ממש מדברת אנגלית. מן הסתם זה קשור לכך שהכי נח לה לשחק עם האחיות שלה (בעברית) או עם עצמה (כשנמצאת אצל אחרים).

ברור לי שאם היו הולכות לבית ספר זה היה קורה מהר יותר. אבל מה בוער לי?

בכל מקרה, אנגלית, חשבון, קריאה, מוטוריקה או תקשורת - צריך לראות את הילד, את היכולות ואת הקשיים שלו. אין דין אחד לכולם.

[עוברת_אורח*]

אני חושבת שהגישה של ניצן קצת אופטימית. ממה שאני מכירה, זה לא תלוי רק בהורים וכמה טוב להם, אלא גם בילד ואיך הוא עם שינויים ועם חברה. אצלנו הילדים הגיבו בדיוק כמו שצפיתי ובהתאם לאופי שלהם - מי שסתגלן וחברתי (והגיע בלי שפה בכלל) מיד קשר קשרים והתנהל בלי שום בעיות; מי שנוקשה וסגור (והגיע עם אנגלית בכלל לא רעה) חווה קשיים ומשברים.

הרבה תלוי (לדעתי) לאן עוברים, וכמה יש שם תמיכה בילדים שמגיעים משפה אחרת.

[ניצן_אמ*]

אצלנו הילדים הגיבו בדיוק כמו שצפיתי
ודי לחכימא ברמיזה.

[שירלי*]

הי, זו אני שירלי שפתחה את הדף. תודה לכל מי שנכנס ותרם מניסיונו.
רציתי לפתוח קצת את הדיון כי שמתי לב שהוא מתמקד בעיקר בעניין רכישת השפה (שזה אספקט חשוב ומרכזי אבל ....)
יש עוד כל כך הרבה
למשל, עולות בי מחשבות על חינוך ביתי (למרות שהגדולה כרגע כן הולכת לגן ורגילה לחברת ילדים) ואז עולה בי התהיה האם אני חושבת על חינוך ביתי כי יהיה לי מפחיד לבד
או שאולי ההתמודדות עם המסגרות בחו"ל, בית ספר גן , המורים וכו' מרתיעה אותי (אני בקושי מסתדרת עם זה פה, בארץ, בעיברית שוטפת... )

אני בן אדם מאוד מאוד לא יוזם, מסתגר משהו. ובארץ חדשה אם רוצים להתאקלם מהר ויעיל צריך לעשות הרבה עבודה מול העולם
לצאת, להכיר, ליזום מפגשים, חברויות וכו'. איך עושים את זה ?
יש עוד נושאים אבל ממהרת, אז משאירה אתכם עם זה. אנא ענו לי בכנות ומכל הלב
תודה

[שחף_אהובי*]

שירלי -
בצפון אמריקה רוב הילדים בגילים האלה לא הולכים למסגרת מלאה (רק בארץ "חינוך ביתי" מתייחס לגיל 3 חודשים ומעלה) ויש הרבה פעילויות שמתאימות להם.

• בערים גדולות יש בדרך כלל מגזין חודשי למשפחות. אפשר למצוא אותו (חינם) בכניסה לחנויות צעצועים או בגדי ילדים, בספריות, מרפאות לילדים או מקומות אחרים שמיועדים לילדים. יש בהם פירוט של פעילויות לילדים וקבוצות משחק.

• קבוצות משחק - play group - נפגשות פעם או פעמיים בשבוע, ביחד עם ההורים, בדרך כלל במתנ"סים, ספריות, וכנסיות/בתי כנסת.

• www.meetup.com - אתר שמרכז קבוצות מקומיות - אמיתיות ולא וירטואליות - בערך בכל נושא שאפשר לחשוב עליו. תלוי איפה את נמצאת, כמובן, אבל יש סיכוי טוב שיש קבוצות שנפגשות באופן קבוע על בסיס "הורים לילדים קטנים בשכונה X", "חדשים בעיר ורוצים להכיר אנשים אחרים", או על בסיס תחביבים שיש לך.

• אפשר כמובן לחפש און-ליין homeschooling באיזור שאת נמצאת בו. יש סיכוי טוב שיש קהילה עם פעילויות מסודרות.

• בדרך כלל קל ליצור קשרים עם ישראלים אחרים בסטאטוס זמני כי כולם באותו מצב. הרבה יותר קל מאשר להגיע לשכונה חדשה בארץ, למשל.

[ניצן_אמ*]

מה שכתבה שחף, כולל הקישורים (זוכרת שכתבתי תא הדברים האלה בעצמי איפשהו... אגב, אם אנחנו בענייני עריכה, עדיף שזה יהיה בדף כללי על הגירה ולהפנות לשם מאשא שהמקורות יסתתרו פה.)
מוסיפה עוד -
קבוצות יאהו לחינוך ביתי באיזורים השונים, לאנסקולינג, AP (הורות מקרבת וא אטצ'מנט פרנטינג סליחה אש"י, אני עם יד1) לחפש קואופים אורגניים ולדבר עם אנשים שפוגשים.
תראי, זו עבודה, כמו שאמרת. אם את לא טיפוס כזה, אז זה יקרה כמו בארץ. לאט לאט לאט דרך דברים שרירותיים כמו מקום עבודה / חוגים וכו'.
חפשי pkaygroups חפשי פעילויות מוכוונות SAHM (אמהות שנשארות בבית, סאנדרטי עד גיל 3, בלי שום קשר לחנב)
לבקש מהחברים שלך לפני שאת נוסעת שייצרו לך קשרים - בשבילי זה המקור הכי פחות טוב לקשרים חדשים, אבל זה מאד עוזר בתקופת המעבר כאשר צריכים טלפון של מישהו על כל צרה...

[מיכל_שץ*]

מה את עשית עם הגדולה?
בהתחלה ניסינו להשתמש בתוכנה המדהימה רוזטה-סטון. אבל היא לא שיתפה פעולה כי טענה שזה משעמם והיא יודעת הכל (האמת, התוכנה הזאת עובדת ככה שאת כל הזמן מרגישה שאת יודעת, זה משגאוני בה). אז החזרנו את התוכנה (זה היה סיפור יקר...)
עכשיו באיחור לא ממש אופנתי של שנה היא התחילה שעורים פרטיים, זה עוד טרי אבל אנחנו מקווים לטוב.
(יש לה אוצר מילים לא רע אבל שום הבנה באיך נכון לבנות משפט)

[שחף_אהובי*]

(ה עוגיה - ערכתי ותיקנתי את ההודעה הקודמת)

סיפורים באנגלית לאוטו שילדים יאהבו גם אם הם לא מבינים הכל:

רוברט מאנץ - מספר סיפורים בחסד. אפשר להוריד סיפורים לאיי-פוד ישירות מהאתר שלו, ואפילו חינם.

של סיברשטיין מבצע את Where The Sidewalk Ends ואת A Light in the Attic - אבל זה בשבילכם, הילדים זה רק תירוץ. הבנאדם הזה היה גאון, אין מילה אחרת.

וגם: אתר ללימוד קריאה, טוב גם ללימוד אנגלית בכלל - www.starfall.com

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי שירלי,
אני בבית בארה"ב עם שתי ילדות בנות 4 וחצי ושנתיים. כבר שלושה חודשים כאן. הגדולה שלי הלכה לגן בשנה שקדמה למעבר וראיתי במעבר הזדמנות להחזיר אותה הביתה. חשששתי בדיוק מאותם דברים שאת חוששת מהם. גם אני פחדתי שאאלץ לצאת מעורי בכדי ליצור לנו חיי חברה. להפתעתי העניינים הסתדרו ממש בקלות. לפני שהגעת אמרו לי שהמפגש עם האמריקאים מאוד פורמאלי וצריך קודם להיפגש "על בסיס קבוע" בגן השעשועים עד שמוזמנים ל"פליי דייט" וגם זה נעשה באמצעות חילופי כרטיסי ביקור. מהחוויה שלי זה ממש לא ככה. זה קשור מין הסתם לזה שאנחנו בבית בבקרים ואמהות אחרות שנמצאות בבית בבקרים גם מאוד מעוניינות במפגשים אז יש הזדמנויות בשפע. למעשה לא צריך הרבה יותר משתי משפחות דוברות אנגלית ואחת דוברת עברית (גם זמין ביותר עם כי לא בשעות הבוקר) שהילדות והאמהות מסתדרות יפה. מהתבוננות על הילדות, המעבר עבר חלק בצורה מתמיהה. ללא קשיים ועם התלהבות לראות עוד דברים. אני מיחסת את זה לכך שהן איתי והן עטופות בכל החוויה הזו. עם האנגלית הולך באמת קשה, אבל איך בכלל אפשר אחרת? אם הייתי שולחת לגן זה היה הולך יותר מהר ובלי ש אני אחווה את הקושי, אבל עבורה (הגדולה, הקטנה לא בא בחשבון) זה בטוח היה משבר וקושי יותר גדול.
איפה פגשנו עוד אמהות עם ילדים:

• בספריה המקומית. יש פעם בשבוע שעת סיפור, אנחנו קוראים לזה חוג, וזה נפוץ בהמון ספריות כאן. מקריאים כמה ספרים עם נושא משותף, קצת דיקלומים ושירים ובסוף מכינים איזו יצירה. חוץ מהשעת סיפור הרבה אמהות וילדים מתנקזים לספריה בחורף. בהרבה ספריות יש פינת משחק לילדים קטנים.
• עשינו מנוי לYMCA ושם יש חוגי בוקר לילדים קטנים וגם משחקיה. אנחנו גם שוחות בבריכה.
• עוד בארץ חיפשנו קבוצת חינוך ביתי שנפגשת קרוב למקום מגורינו העתידי. אמנם רוב הילדים בה גדולים בהרבה מאיתנו, אבל מצאנו משפחה אחת שאנחנו נפגשים איתה מחוץ למפגשים אז כבר היה שווה.

אני לא יודעת לאן אתם עוברים אבל כדאי להסתכל על זה, וגם לעשות שיהיה כן, הזדמנות חד פעמית מדהימה, גם לך וגם לילדים, להפתח אל העולם ולהכיר עוד צדדים מגוונים שלו. זאת מתנה.
המרגיעון משקף מאוד את מה שקרה לי טרם הגעתנו לכאן: הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי.

[ה_עוגיה*]

מההתרשמות המקומית שלי: אנשים אוהבים ורוצים לעזור.
צריך רק שידעו שאת מחפשת (מה את מחפשת?) והם כבר יעשו מאמצים לחבר אותך לאנשים או אירועים מתאימים.

---

שחף, תודה @}

[ניצן_אמ*]

. לפני שהגעת אמרו לי שהמפגש עם האמריקאים מאוד פורמאלי וצריך קודם להיפגש "על בסיס קבוע" בגן השעשועים עד שמוזמנים ל"פליי דייט" וגם זה נעשה באמצעות חילופי כרטיסי ביקור
אוי איזה קשקוש!
איתי התחילו אמהות בסופר. ולא תגידי שרק מהגרות מחזרות על הפתחים כמוני, גם דוקטוריות מקומיות שפתאום קלטו שהן עם ילד בבית ואין להן חברה ואין עם מי לדבר, והסופר האורגני מבטיח שמי שאת מדברת איתו כנראה גם מבוסס כלכלית וגם חשובה לו הבריאות...

אנשים אוהבים ורוצים לעזור
לגמרי. לגמרי.
זה אחד הדברים שאני קצת לא אוהבת בפרשנות הישראלית המקובלת את התרבות האמריקאית - זה שאתם לא מבינים את זה לא אומר שאין שם טונות של חברות ואהבה וקרבה ועזרה הדדית. לפעמים הרבה הרבה יותר ממה שמכירים מהבית. <סליחה שקפצתי בראש. אני חוויתי שם לא פחות מ{{}}משפחה הדוקה וקרובה של חברים וקהילה. דבר יפהפה ועמוק וקרוב.>

[שירלי*]

תודה אום אל קיצקיצ, תודה ניצן
הדברים שלכן חשובים. חשובים מאוד.
במיוחד תודה אום שהזכרת את המשפט האחרון. אני אשנן אותו בנתיים... (-:

[אמא_אינקובטור*]

זה אחד הדברים שאני קצת לא אוהבת בפרשנות הישראלית המקובלת את התרבות האמריקאית - זה שאתם לא מבינים את זה לא אומר שאין שם טונות של חברות ואהבה וקרבה ועזרה הדדית. לפעמים הרבה הרבה יותר ממה שמכירים מהבית.

אמן ואמן. עם הקנדיות ה"קרות" וה"סגורות" אני משתתפת בכמה מיני-קהילות שאין כמותן לעזרה ותמיכה וקרבה. כולל אחת שהתדפקה לי על הדלת ביומהולדתי עם זר פרחים. כולל כמה ערבי בנות פרועים עם וידויים מרגשים בתיווך של קצת אלכוהול. כולל התגייסות כוללת של הורי בית הספר לבנות מתקני משחקים חדשים בחצר. וגם נדיבות מופלאה שגרמה לי להשתנק כשחפצים שהזכרתי אותם בדרך אגב פתאום התגשמו כי מישהי נזכרה שיש לה באיזו מגירה נידחת בדיוק מה שרציתי. והצלות הדדיות של הרגע האחרון בדמות טרמפים או איסוף/פיזור ילדים. ומסיבות שכונתיות/ביתספריות בהלוואין או ולנטיין'ס דיי או בקיץ, כשכל דבר הוא סובה למסיבה. ואיסוף כסף של כל הורי הגן כשאחת האמהות איבדה את אימה וקניית כרטיס שי של רשת שמוכרת מזון מוכן, שתהיה פטורה מבישולים. וסתם פגישות בבתי קפה וצעדות בשכונה ושיחות טלפון. ועוד ועוד ועוד.

אנחנו גרים בשכונה שאין בה ריכוז גדול של יהודים/ישראלים, הילדות הולכות לבית ספר ציבורי. הקינדרגרטן שהלכו אליו נוהל למעשה על ידי ההורים והיתה בו התנדבות-חובה - כל הורה תורם יום התנדבות אחד או יותר בחודש בגן, ומי שבועד פעיל הרבה יותר. נוצרה קבוצה נהדרת של אמהות וילדים, והקשר ממשיך עד היום. מה שכן? זה לוקח זמן. אבל יש המון פעילויות - התעמלות, שחיה, חוגי מוסיקה, עולם שלם של פעילויות לילדים שלא הולכים לגן או הולכים רק לשעתיים וחצי ושאר היום פנוי להם. כאן למדתי שגן הוא לא הכל או לא כלום, ושאפשר להספיק המון בשעתיים וחצי.

רילוקיישן = שימקום?

[תמי_גלילי*]

חו''ל באופן טבעי

[תמר*]

דף מעניין.
אני כתבתי קצת על החוויות שלי כילדה מהגרת כאן: חזרה לארץ (2013-06-16T14:01:33).

_מי שנותנת עדויות בתור ילדה, האם היא יכולה להתייחס למידת השמחה של ההורים שלה במעבר? למידת הרצון שלהם בו?
אני מתעסקת בנושא המון ובינתיים ללא יוצא מן הכלל, בירור מעמיק העלה שהנסיונות הלא טובים של הילדים לעולם באו עם חוויה מורכבת וקשה של ההורים.
או שנסעו בלב לא שלם (לימודים, שליחות, עבודה שלא באו בזמן) או שהיו בקושי גדול (כלכלי, חברתי)_

אצלנו דווקא ההורים רצו מאוד במעבר ולא היו בשום קושי כלכלי או חברתי מיוחד (מעבר לזה שמעבר למקום חדש הוא לא שגרה, מה לעשות).
ילד הוא אדם בפני עצמו ולא אקסטנציה של ההורים שלו, ולא מספיק רק שלהם יהיה טוב כדי שגם לו יהיה טוב.
כמו שחשוב שלאמא יהיה טוב, אבל זה לא מוחק את הצרכים של תינוק בהנקה,מגע וכו'.
אני לא פוסלת החלטה של הורים להגר, גם אני אמא שחושבת על זה לפעמים, אבל צורמת לי מאוד הגישה הזו, שכאילו ילדים לא נקשרים לסביבה שלהם, לתרבות שלהם, למשפחה שלהם, ולניתוק מכל אלה אין שום מחיר, כל עוד ההורים שלמים עם עצמם ובטוב.

[אישה_במסע*]

בירור מעמיק העלה שהנסיונות הלא טובים של הילדים לעולם באו עם חוויה מורכבת וקשה של ההורים.
הברורים שלי (לא מעמיקים בכלל) מראים שילדים עם קשיים במעברים באופן כללי, ועם קשיים חברתיים, עלולי להפגע ללא קשר לאושרם של ההורים. לי זה נשמע הגיוני מאוד. אם לילד קשה לעבור דירה בתוך הארץ, לא יהיה לו קשה לעבור ארץ? אם לילד לוקח הרבה זמן למצוא חבר, ועכשיו למשך שנה-שנתיים הוא נשאר ללא חברים בכלל, לא יהיה לו קשה?



אבל צורמת לי מאוד הגישה הזו, שכאילו ילדים לא_ _אדם בפני עצמו_ אלא _אקסטנציה של ההורים שלו

[תמר*]

הברורים שלי (לא מעמיקים בכלל) מראים שילדים עם קשיים במעברים באופן כללי, ועם קשיים חברתיים, עלולי להפגע ללא קשר לאושרם של ההורים.
נכון, אלה דוגמאות טובות שלא קשורות להורים.
ויש עוד הרבה פרמטרים (וכן, גם מקריות גמורה משחקת לפעמים תפקיד) שישפיעו על חווית ההגירה של ילד. סתם להוסיף כמה דוגמאות - היחס של התרבות אליה הוא מגיע למהגרים (בכלל ומהמדינה ממנה הוא מגיע בפרט), השאלה אם יש בארץ המטרה קבוצה של מהגרים מאותה ארץ מוצא או שהוא פחות או יותר היחיד (יכול להשפיע לשני הכיוונים, תלוי בנסיבות), מידת החשיבות של הקשרים שנותרים מאחור (יש ילדים שהקשר שלהם לדוגמה עם הסבים הוא מאוד שטחי, יש כאלה שהם כמעט כמו הורים שניים, ויש את כל האמצע). גם עניין הקשיים החברתיים הוא רחב יותר למשל מהשאלה אם הילד מוצא חברים, כי ילד עם יכולת חברתית גבוהה מאוד כנראה יטמיע את הקודים התרבותיים החדשים מהר יותר, וילד שלא מטמיע מהר את הקודים החדשים לא יהיה מובן לסביבתו עד הסוף, ולא תמיד יבין את סביבתו. בקיצור, יש פה באמת המון המון משתנים.

[מנטה*]

עוד דבר -
יש מוסכמה כזו ש"ילדים לומדים שפה שניה בצ'יק" ו"ילדים שגדלים בסביבה דו לשונית פשוט לומדים את שתי השפות כאילו הם שפת אם"
מהניסיון שלי, גם אצל חלק מהילדים שלי וגם אצל אחרים, אז כנראה שזה נכון בממוצע...
אם לילד יש קושי מסויים, שיכול להיות שבסביבה חד לשונית בכלל לא היה עניין, סביבה דו לשונית יכולה ליצור הרבה קשיים.
כמובן שאפשר לעבוד על זה, בסופו של דבר כולם למדו לדבר...

זה גם תלוי בגיל. ההרגשה שלי שגיל 3-4 הוא פחות מוצלח מבחינת שפה שניה - יותר קטנים כבר גדלים ישר לשתי שפות, ובגיל 5 השפה הראשונה כבר מספיק שוטפת בשביל שהשפה השניה לא תפגע בה.

[תמר*]

כן.
אני גם חושבת שיש ממש הבדל בין ילד שגדל לגמרי דו-לשוני - כלומר, מלידתו ובאופן רצוף חשוף לשתי שפות, לבין למידה של שפה שנייה בגיל מאוחר יותר. אפילו בגיל שנה (ממה שאני ראיתי זה גם גיל בעייתי, כי כל הלמידה השקטה של החודשים הקודמים שבגיל הזה מתחילה להתפרץ החוצה, הופכת לספק-מיותרת ספק-חלקית מדי, ולפעמים זה גורר עוד תקופה שקטה ארוכה של למידה. כלומר התהליך הטבעי והרצוף של למידה נקטע). ובוודאי שבגיל מאוחר, יש הרבה הבדלים. למשל, בגיל 5, ואפילו קודם, השפה השנייה היא הרבה פעמים כבר לא ממש שפת אם, אלא שפה שנייה (אפילו שעם הזמן לפעמים הילד ידבר אותה ברמה גבוהה גבוהה יותר מאשר את שפת האם שלו).
(אני דווקא מהילדים שלמדו בצ'יק - ממצב שלא ידעתי מילה בעברית, דיברתי שוטף בתוך חודשיים, וסיגלתי מבטא נכון, במאמץ, בתוך שנתיים. אבל זה היה מהיר לגמרי מתוך תחושה של צורך הישרדותי, ולא בדיוק נעים.)

[גליה*]

דף מעניין. גם אני היגרתי בתור ילדה וכמעט שלא מדברים על זה בשום מקום. מעניין אותי אם יש פה עוד אנשים שירצו לספר על החוויות שלהם ואיך זה השפיע עליהם.