מסע לעצמי

אנונימי

עירית_לוי

הגבתי לך שם.
אני זוכרת את שיחתנו לא מזמן ברווקים רווקות. איזה יופי שאת בתחילתו של קשר. מאוד שימח אותי לקרוא

הי פרח
תודה על התגובה. התרגשתי מכך שאת זוכרת את שיחתנו הקודמת.
הקשר בקושי התחיל וכבר נגמר, נשארתי עם מועקה מה אני עושה לא טוב )-:

עירית_לוי

הקשר בקושי התחיל וכבר נגמר, נשארתי עם מועקה
אוי.
מבאס

מה אני עושה לא טוב
השערה:
(שהיא ממש ירייה באפלה מבחינתי והיא מתוך המעט שכתבת

):
אולי הוא הרגיש שאת מאוד זהירה, ומרוב זהירות לא נותנת להתקרב אלייך?
אולי הוא נתקל בחומת הגנה שקשה למוסס - והתייאש?

שאלה:
מה הוא אמר כשעזב? קיבלת איזשהו פידבק?

עוד שאלה:
מה הרגשת כשהוא עזב?
האם זה כאב או רק אִכזב, העיק וכו'?

אני מנסה להיות יותר פתוחה. מתחילת הקשר הייתי במלחמה עם השומר שלי "לא להתקרב יותר מדי"
אכן הבחור נתקל בחומות ההגנה שלי. הוא אמר לי: את כמו בונקר. וזה מוזר כי בהרגשה שלי סיפרתי לו המון יחסית לשלב התחלתי של קשר והרגשתי מאד חשופה. אבל אני לא חושבת שזו הסיבה לסיום הקשר.
הוא אמר שאנחנו לא מתאימים ופרט כמה סיבות טכניות. ערב קודם הוא אמר לי: אני פוחד להתאהב בך ושאח"כ אנסה לשנות אותו, את החברים שלו את כל הדברים הטכניים הבלתי מתאימים. היה לי קשה עם זה שהוא לא רוצה אותי ב 100% וכל הספקות שלי עלו, אבל ביני לביני החלטתי לנסות הכי הרבה זה יהיה מעין אימון. אבל כנראה ששידרתי גם את הספק.
לגבי רגע הפרידה: זה כאב מאד, עדיין לא נקשרתי אליו אבל תמיד פרידה "דורכת" לי על פצע קיים. לשמחתי אני כבר מכירה טוב את הפצע ויודעת לעשות הפרדה, כרגע מתמודדת עם הכאב בעזרת סוג של ניתוק.
ויש גם אכזבה - שוב לא הצלחתי..ייאוש מזדחל, תיסכול.

כן הצלחת. את מנסה להיות יותר פתוחה. וזה שהוא בשבילך הוא ירצה לעבור את המסע הזה באופן ברור איתך, הוא לא יפחד.
והוא רק עוד בירור בדרך לאהבה הנכגונה והמדוייקת עבורך.

היי, טוב שפתחת דף!
רציתי לכתוב לך כמה דברים מאוחר יותר.
בנתיים מזל טוב, תתחדשי ובהצלחה במסע שלך.

מפתיע אבל הכאב החד נעלם. הרבה יותר מהר מתמיד.
סימן בשבילי שאני בהתקדמות. בהחלט מעודד.
הוא הלך ממני, אבל אני נשארתי איתי ופתאם זה מרגיש המון. הרגשה לא מוכרת מפרידות קודמות.
הרגשה של עוצמה, אור פנימי, תחושת חיות.

ארץ נהדרת תודה על התמיכה.
אני זקוקה להדהוד שאני בדרך הנכונה במסע שלי.

הגמד חיוכון שימחת אותי עם קבלת הפנים
מרגישה יותר בבית
תודה @}

עירית לוי איזה כייף שאת מדריכה אותי תודה!
תייגתי בינתיים כדף בית אישי, מה ההבדל מדף בלוג?

עירית_לוי

אשמח אם תעבירי את התכתובת האחרונה בינינו.
העתקתי אלייך. תראי אם לזה התכוונת.

איך זה עובד אם אני מעתיקה זה נשאר גם בדף המקורי?
אפשר לשמור או למחוק את מה שהיה אצלי. לבחירתך.

תייגתי בינתיים כדף בית אישי, מה ההבדל מדף בלוג?
את יכולה לקרוא על כל סוג של דף בקישורים הללו:
_דף בית אישי
דף בלוג

עירית_לוי

שמחה לשמוע שאת במצב מעוּדַד

אכן הבחור נתקל בחומות ההגנה שלי. הוא אמר לי: את כמו בונקר. וזה מוזר כי בהרגשה שלי סיפרתי לו המון יחסית לשלב התחלתי של קשר והרגשתי מאד חשופה. אבל אני לא חושבת שזו הסיבה לסיום הקשר.
בלי קשר ללמה ומדוע זה הסתיים הפעם, את יכולה לבדוק באיזה מובן נתת לו להתקרב אלייך.
יש את הדברים שעשית, ואת מה שאמרת וסיפרת לו, ובמקביל יש את מי שהיית ומה שידרת, ברמת ההוויה.

במצבים כאלה לא מספיק לעשות, צריך גם להיות. מה שנותן את הטון בדרך כלל זו ההוויה.
אין לי מושג מה היה אצלך. אני רק מציעה כיוון לבדיקה

בכל אופן, לפעמים, כשמחליטים באופן רציונלי לעשות שינוי (למשל, את החלטת שהפעם תהיי חשופה ותשתפי אותו בפרטים אישיים), אז בהתחלה הוא אכן נעשה רק ברובד השכלתני, הטכני.
השלב הבא יהיה לתת לשינוי לחלחל אל מי שאת, כלומר, להוויה שלך.

לא מספיק לעשות, צריך גם להיות
כשאני מצליחה "להיות" אני מרגישה חופשיה. מרגישה אני.
לא הרגשתי שהוא מאפשר לי את החופש להיות אני. התקרבתי בקצב שלי. הקצב שלו היה מהיר מדי בשבילי, לוחץ.
כשיש עליי לחץ אני נסוגה, מתרחקת, מתכנסת בעצמי.
חלק מצעדי ההתקרבות שלי הגיעו מהשכל, אבל אי אפשר "לעבוד" על הגוף. הגוף שלי שידר אחרת. והוא הרגיש את זה.
אני רוצה להיות יותר נאמנה לעצמי.
להתקדם בקצב שלי. לא לוותר, כי אז שוב אני מוותרת על עצמי. מקום מוכר ולא טוב בשבילי.

עירית_לוי

_אני רוצה להיות יותר נאמנה לעצמי.
להתקדם בקצב שלי. לא לוותר_

הקצב שלי מושפע מהפחדים שלי.
אני רוצה להיות יותר זריזה. להמשיך לנסות, לראות את הדברים אחרת. לוותר על הפחד על החששות. לא לוותר לעצמי. לא להכנע לפחד. למקום המוכר. ללבד.
מעניין שבזמן האחרון אחרי שאני חווה ביחד אני כבר פחות רוצה את הלבד. פחות טוב לי בו.
אני ממש מרגישה שהגוף שלי רוצה ביחד.
הגיעה אליי עוד הזדמנות להכרות. ואיתה כמובן ש"השומר" התייצב. כמה משפטים שלו:
זה שוב לא יצליח לך.
יותר מדי מהר, בין קשר לקשר צריך לעשות הפסקות.
אין לך אנרגיות בשביל עוד קשר עכשיו.
תראי כמה טוב ונוח ובטוח לבד.

עירית_לוי

כל שתבקשי לו יהי..
תודה רבה.
גם לך (למרות שאין לך יומולדת

).

הגיעה אליי עוד הזדמנות להכרות. ואיתה כמובן ש"השומר" התייצב. כמה משפטים שלו:
אולי תנסי את הרעיון ההוא של למצוא להם הוכחות הפוכות?

הגיעה אליי עוד הזדמנות להכרות
וואו. החיים לא מוותרים לך על עוד שיעור.
לי נשמע שלא סתם מתמגנטים אליך, את פשוט צמאה ללימוד.
איזה יופי! יש בענין של המעברים האלה הלאה והלאה משהו כל כך מנחם ומניע.
אנחנו כאן כדי לנוע הלאה והלאה. ללמוד. הזמן החולף מאפשר לנו להבין את השעור רגע לפני, בזמן שהוא קורה ומיד כשאת ממשיכה הלאה.
המון המון

. יש בך את הנכונות והכוחות ללמוד את השעורים של עכשיו. וזה מעורר השראה ומחזק אותי גם באופן מסוים..
תודה. תודה.

_תזכורת בשבילי עירית לוי:
2- למצוא הוכחות הפוכות
כתבתי על זה גם אי שם במעלה הדף. הפרדיגמה הזאת שלך מתחזקת ככל שעובר הזמן.
למה? כי מיום ליום את מוצאת לה יותר ויותר הוכחות. את מסננת את המציאות ורואה רק את הדברים שמחזקים את הטענה שלך (שאנשים הם מסוכנים).
כל אירוע שלילי של פגיעה בך (או אפילו באדם אחר) נרשם ומתועד אצלך כ"אהה! הוא לא התקשר אלי. ידעתי! ידעתי שצריך להזהר. בפעם הבאה אני אזהר יותר".
לעומת זאת, הדברים שקורים ומפריכים את הטענה הזאת עוברים לידך בלי שתראי אותם.
אז מה שאני בעצם מציעה זה לחפש לה במודע הוכחות הפוכות.
את יכולה למשל להמציא פרדגימה שאומרת ש"אנשים אוהבים אנשים" או משהו בסגנון, ולחזק אותה.
להחליט שכל יום את מוצאת לפחות שלוש הוכחות, ובאמת להיות מכוונת למצוא כאלה_

אנחנו כאן כדי לנוע הלאה והלאה.
מנסה ללמוד איך לא להתקע על דברים. לומדת להרפות. לומדת לשחרר.
בזמן האחרון אני מגלה שכשאני משחררת לחלוטין פתאם מגיעים דברים חדשים, מפתיעים, אחרים. והנה אני בהתקדמות

אני מזהה אצלי את דפוס התקיעות. כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בתקיעות. שוב ושוב אותן מחשבות. מעגל שחוזר על עצמו ללא הפסקה.
כשאני מצליחה להתקדם, לפרוץ את המעגל, יש לי מלאי של אנרגיה בבת אחת.

באותו הקשר תגלית נוספת: תנועה עושה לי טוב. תנועה חופשית במרחבים. הרגשה של פתוח בגוף, פתאם דברים נראים אפשריים.
ריקוד עושה לי טוב. לפני כמה ימים הריקוד איפשר לי לבטא את עצמי באופן הנכון והמדוייק ביותר. כל מה שאני לא מצליחה להעביר דרך מילים יצא לאור.
פרץ את המחסומים שלי.

מחשבה: אולי אני צריכה לחפש לי מקום לנוע. לרקוד.

אני מתענגת למקרא מחשבותייך,
זה נעים ומפרה לקבל את ההתבוננות של אדם אחר שמעניין אותנו.
תודה!

<נ.ב. את יכולה לקרוא עוד על השלג בבלוג..>

עירית_לוי

@}!
מתחילים לזוז ופתאום הכל זז מסביב!
מאחלת לך להוליד את המציאות ואף פעם לא להפסיק.

מסע לעצמי, מחזקת אותך.

איך אני מרגישה כרגע?
עייפה, מותשת. הבית שלי חייב ניקיון דחוף ואני דוחה ללא הפסקה.
בקושי קמתי בבוקר, בקושי "משכתי" את היום.
אני כועסת על עצמי שככה נראה היום שלי. יום מבוזבז.
הראש שלי מלא ברעיונות, ואני לא מצליחה להוציא אותם החוצה. להניע את התהליך.
מרוב מחשבות אני מותשת.
הדבר היחיד שמתחשק לי כרגע זה להתכרבל מתחת לפוך

עירית_לוי

שבוע טוב

המחבל שבתוכנו הוא לא זה שגורם לנו לא לעשות את הדברים אלא הוא זה שהדרך שלו להשאיר אותנו בדפוסים האלו היא על ידי המאבק הבלתי פוסק בעצמנו. הכעס על עצמנו.
מאחלת לך שבוע טוב ושתרגישי יותר טוב.
שהפתח של המשפך יתרחב על ידי זה וכל הרעיונות יזרמו כמים גם בחשיבה וגם בעשייה. כי הכעס עושה סתימות.
שהבית המלוכלכך והימים המבוזבזים יהפכו פשוט ליום שבו נתת לעצמך לנוח
מאחלת לך התכרבלות מתחת לפוך עם הרבה קבלה עצמית.

ממליצה לך לכתוב לעצמך את כל הדברים שאת צריכה לעשות
ואת כל המחשבות שרצות לך במעגלים בראש
ולשאול שאלות ולענות עליהן - כמו - למה אני לא עושה את זה וזה
וע"י הכתיבה יפתחו לך הבנות חדשות.
וכך תזוזי עוד צעד קדימה.

וואו כמה נעים לקבל חיבוקים, חיוכים ופרחים. מדהים אותי כל פעם מחדש איך חום אנושי עובר דרך המסך..תודה @}
ממליצה לך לכתוב לעצמך
בימים האחרונים חזרתי למחברת שלי. הכתיבה עוזרת לי להתמקד, אחרי הכתיבה העולם שלי יותר בהיר וברור.
אני יודעת כמה הכתיבה טובה בשבילי ועדיין הרבה פעמים אני צריכה לגרור את עצמי. סוג של "חבלן" שנמצא אצלי ומונע ממני לעשות דברים שעושים לי טוב.
הוא מפריע לי לעזור לעצמי, לצאת ממצב רע מקיפאון לתזוזה. הוא משאיר אותי תקועה.
מעניין זיהיתי אותו עכשיו במדוייק, הוא עומד מולי השאלה מה הצעד הבא?

אני גמורה מעייפות טובה, עייפות מעשייה. אז אמשיך בחשיבה על כך מחר.
מי יודע אולי בחלום יגיע הפתרון..נהייתי סקרנית איזה צורה הוא "ילבש" החבלן בחלום שלי.
לילה טוב

עירית_לוי

_הוא מפריע לי לעזור לעצמי, לצאת ממצב רע מקיפאון לתזוזה. הוא משאיר אותי תקועה.
מעניין זיהיתי אותו עכשיו במדוייק, הוא עומד מולי השאלה מה הצעד הבא?_
כשאני תקועה עם רשימה ארוכה של דברים לעשות, שמיום ליום רק הולכת ומתארכת -
מה שעוזר לי לצאת מהקיפאון זה לבחור מתוך הרשימה את הדבר האחד שאם אני אעשה אותו הוא יתן לי הכי הרבה אנרגיה.

זה לא בהכרח הדבר הכי דחוף או הדבר הכי גדול.
לפעמים זה סתם משהו קטן שנמנעתי לעשות מסיבה כלשהי, אבל מרוב שמשכתי אותו כ"כ הרבה זמן, הוא תפס מימדים כאלה גדולים והתחיל לזלול לי אנרגיה מעצם היותו, מעצם ההימנעות.
עצם העשייה שלו ממלאה אותי באנרגיות שעוזרות לי להסתער על כל שאר המשימות.
לא תמיד זה עובד. לפעמים כן. שווה לנסות

אני מול המחשב והנה הגיעו הדמעות שלי
כל היום אני על סף של בכי. עוצרת אותו בכל הכוח. שורדת את היום.
עצבות גדולה. הרבה אנשים מסביבי ואני מרגישה לבד בעולם. בתוך בועה.
חוסר טעם השתלט עליי שוב.
בשורות משמחות בת דודה שלי ילדה בן בכור.
כל היום אני רואה רק נשים בהריון סביבי, בסופר אמא עם תינוק מקסים תלוי על מנשא.
גם אני רוצה. וזה כל כך רחוק ממני.
יש ימים שהשעון שלי כנראה דופק הרבה יותר חזק. אני לא מצליחה להרגיע אותו. להשקיט.
מרגישה חולשה, חוסר אונים. כאילו מישהו שאב ממני את כל הכוחות שלי.

עירית_לוי

כאילו מישהו שאב ממני את כל הכוחות שלי.
זה בסדר, שחררי אותם.
זה קורה כדי לפנות מקום לכוחות מחודשים, צלולים @}
נשימות עמוקות.

נכנסתי לכאן.
רוצה לשמוח איתך על הדרך שאת עוברת. זו הדרך הפרטית שלך עם כל השמחות והעצב.
תודה על הדרך.

המילים שלך נוגעות ומזכירות לי פצעים ישנים שלי.

כמה חיבוקים איזה כייף! תודה!

ימים מוזרים עוברים עליי, תנודות קיצוניות בין תחושת ריחוף לתחושת תהום.
עצבות, כאב, חוסר טעם, ריקנות - מקומות כל כך מוכרים.
מאד לא טוב, אני סובלת, אבל מרגישה בבית.
כשמגיע משהו חדש אחר, אני מזהה רגע טוב מאושר.
מיד מופיע הפחד, מכווץ, משתק, מקטין. דואג להחזיר אותי חזרה למקום המוכר והרע.
לא מוצאת מנוחה.

אז כדאי לשחרר את הכיווץ הזה (מניסיון פרטי שלי)

למצוא זמן כל יום לפעילות פיזית. לתת לגוף ליצר אנדרנלין . זה משחרר המון.
לעשות הליכה בערב עם חברה, להתעמל בבית עם קלטת, לתת מכות לכריות. לכעוס נורא.

ראיתי שאצלי החרדות יושבות הרבה פעמים על כעסים מודחקים מאוד.
בואי נכעס.

עירית_לוי

אולי יקל עלייך אם לא תתנגדי לזה?
לא תיבהלי מזה, לא תדאגי מזה.
רק תתני לזה להיות.

בהחלט הרבה אנרגיה מושקעת בהתנגדות.
הראש שלי עסוק ללא הפסקה בדאגות - מה יהיה? איך יהיה?
אני לא מצליחה להחליט בעצם מה אני רוצה. הרבה שאלות עם תשובה מרכזית: אני לא יודעת.
והרי זה ברור שרק אני יודעת. אף אחד אחר לא יכול לדעת בשבילי.
וכל האנרגיה שלי מושקעת ב"לא לדעת".
כנראה שמאד מאד מפחיד אותי לדעת. וגם כוחו של הרגל, המקום המוכר הזה שלא יודע.
פתאם אני רואה בבהירות שבעצם - אני בוחרת לא לדעת.
אני יכולה גם לבחור לדעת?!
לתת אמון בעולם ובעצמי ולהתקדם הלאה.

למצוא זמן כל יום לפעילות פיזית
חשוב ביותר. אני נאבקת בתירוצים שלי

בואי נכעס.
את מציעה לי ומחייכת, ולי כל כך קשה לכעוס בחוץ. הרוב נשאר בפנים.

את מבינה? גם אצלי, יש בעיה עם לכעוס. אז אני כועסת וממתיקה את זה עם קריצה או חיוך, כאילו לא כעסתי באמת.

הכעס הוא גם גבול שלך מול העולם.
זה לומר, אני נוכח, אני כאן. אל תרמו אותי, אל תפגעו בי.
וגם לומר:
אני כועסת גם אם הכעס שלי יגרום לקרובים אלי להתרחק ממני (לאהוב אותי פחות)
אז כנראה שהם לא היו כלכך קרובים.
(בעצם מדברת לעצמי)
@}

עירית_לוי

פתאם אני רואה בבהירות שבעצם - אני בוחרת לא לדעת.
ואוו! זו תובנה ענקית בעיני.

אני יכולה גם לבחור לדעת?!
אני מאמינה שברגע שקלטת שזו בחירה שלך ושזה בידייך - אז את בהחלט יכולה להתקדם לעבר ה'לדעת'.

כל היום אני מרגישה איך הגוף שלי הולך ומתכווץ.
כל הגב העליון, השכמות, הכתפיים..הרגשה של תפוס. קשה כמו אבן.
מתח מצטבר. אני חושבת לעצמי איזה מזל שהיום יש לי יוגה.
עכשיו אני אחרי היוגה. תענוג!
הגוף שלי פתוח. רך.
אני מאפשרת לגוף שלי לנוח, מעט שלווה.
מדהים שהשקט הזה לגוף מגיע מתוך עשייה.
מרוב שהרגשתי רע וכאב לי הגוף חלפה בי המחשבה להתקשר להודיע שאני לא מגיעה.
אם הייתי נחה הכל היה נשאר תפוס גם למחר.

אני רוכבת על האופניים בחזרה הביתה, אויר קר וצלול, מחשבות צלולות ואני שרה בקול:
.....
שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם...
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.
אנשים מסובבים מבט כשאני חולפת על פניהם. בטח חושבים לעצמם משוגעת.
אני מאושרת, ממש מאושרת בלי סיבה חיצונית.
טוב שזה נרשם כאן כי ההרגשה הזו נעלמת מאוחר יותר וקשה לי מאד להזכר בכל הטעם הטוב הזה.

עירית_לוי

שמש. כמה השמש עושה לי טוב.
האור החמים זורם לי עד עכשיו בגוף.
הייתי בפארק הירקון עם חברה. יושבות על הדשא מפטפטות.
לא האמנתי הגיעה להקה של שחפים.
שני ברווזים שמנים. בטח ברחו מפינת החי בפארק

שקיעה מדהימה ורודה-צהובה-סגולה-כתומה
הגיעה גם אנפה.
כמה יופי בלתי צפוי בירקון.
אחרי הטבע הרגשה של חיבור עמוק לעצמי.

תשישות.
אני מנסה לחשוב מה מקור העייפות הגדולה שנפלה עליי, כל הגוף כואב.
העבודה שלי - חוסר חשק, מחסור חמור בהתלהבות, שעמום.
שוב אני חוזרת לאותה נקודה. תקועה בעבודה בין קירות. רגעים של מחנק.

כל כך מבינה אותך. ממקום אחר אבל מבינה.

תודה שביקרת בבלוג שלי.

_אני מנסה לחשוב מה מקור העייפות הגדולה שנפלה עליי, כל הגוף כואב.
העבודה שלי - חוסר חשק, מחסור חמור בהתלהבות, שעמום._
תיארת אותי, גם אני נמצאת במקום כזה היום.
מציעה לך למצוא זמן וכח, לעשות משהו מפנק בשביל עצמך. (אמבטיית קצף, תספורת, מניקור, לא חשוב מה) כל דבר שעושה לך נעים וגורם לך להרגיש אהובה.
(לא שאני עשיתי, אבל ידעתי שזה יעשה לי טוב, אז מחפשת את ההזדמנות)

התאוששות מהירה ומפנקת{@

_שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם...
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום._

איזה שיר נפלא...

עירית_לוי

שבתשלוםומבורך

חוף הים. זמן שקיעה.
השמים כחולים - אדומים לאט לאט סגולים
אני בשמלה לבנה. שמלת כלה.
יחפה. רוקדת על החול.
אושר גדול. זרימה, חופש, חול באצבעות ורוח בפנים.
אני נכנסת למים, הגלים עוטפים אותי, השמלה שלי רטובה מלוחה.
ואני הכי מבסוטה שאפשר.

חבר ילדות שלי מתחתן.

חבר ילדות שלי מתחתן.
כן, גם עלי זה משפיע כשזה קורה. פעם אמרו לי שהחתן והכלה יכולים לבקש בשביל מי שהם רוצים, ובגלל שהחתונה היא כמו יום כיפור בשבילם, בקשותיהם נענות. לא רע, נכון?

עירית_לוי

היתה לי שבת נפלאה
כמה טוב לשמוע

כן ירבו!

התיישבה לה המועקה אצלי בבית החזה
מסרבת לזוז.
כבר כמה ימים שהיא גדלה לה שם
וכל מה שאני עושה לא עוזר.
כבד לי מאד. הרבה יותר מדי.

עירית_לוי

התיישבה לה המועקה
את יכולה לנסות לזהות מה קרה שהוביל לזה?
אני מתכוונת ללנסות לגלות איזו מחשבה "תפסה" אותך, "לקחה" אותך בלי שהרגשת.

כשאני מגלה שאני מסתובבת עם איזו תחושה לא נעימה שלא ברור לי איך היא נוצרה, אני מנסה ללכת אחורה ולגלות איזו מחשבה חלפה לי בראש בלי ששמתי לב.
ואז, כשאני יודעת מה "לקח" אותי לשם, הרבה יותר קל לי לעצור את זה או למוסס את זה.

את יכולה לנסות לזהות מה קרה שהוביל לזה?
יותר מדי חתונות מסביבי. של אנשים קרובים. אני אמורה להיות שמחה. ובמקום מרגישה בדידות גדולה.
חשבתי שהפצע מהאקס כבר הגליד. מסתבר שלא. הרבה זמן שלא היינו בקשר. אתמול שמעתי שהוא התחתן. כאב חותך חד ומוכר חזר בשיא עוצמתו.
ואני חסרת אונים מול הכאב הזה.
שוב מרגישה קטנה וחסרת ערך. כאילו מישהו החליט שלי לא מגיעה אהבה שלמה וטובה.
מחשבות רעות: "הוא בחר בה ולא בי. היא יותר טובה. אני לא שווה."
איפה נעלמה כל העבודה שאני עושה עם עצמי בחודשים האחרונים? למה אני שוב מבטלת את עצמי? למה שוב אני בסרט הרע שלי?
איפה כל העוצמה שלי? למה אני מעבירה את כל הכוח שלי אליו?
למה הוא שוב נראה לי מושלם בשבילי ושלא יהיה מישהו אחר?

הייתי בשמש בחוץ. שכבתי לי פורשת ידיים מסניפה את חום השמש לגוף. מנסה למוסס את המועקה.
ועדיין נשארתי עם כאב והרבה שאלות לעצמי.

עירית_לוי

לראות סביבך כל כך הרבה חתונות זה כואב לאללה, שלא לדבר על החתונה של האקס

איפה נעלמה כל העבודה שאני עושה עם עצמי בחודשים האחרונים?
אני לא מאמינה שהיא נעלמה.
נראה לי שנלחצו אצלך כמה "כפתורים אוטומטים", והם מסתירים באופן זמני את המקום החדש שכבר הגעת אליו.

את יכולה לנסות ללמוד לכבות אותם. זה יכול לעשות עבורך שני דברים:

להזכיר לך איפה את עומדת באמת ולהראות לך שהעבודה שעשית לא נעלמה.
עצם העובדה שתכבי את הכפתורים הללו במו ידייך - במקום לתת להם להעיק עלייך כל כך - תזכיר לך איפה כל העוצמה שלך.

הנה למשל:
מחשבות רעות: "הוא בחר בה ולא בי. היא יותר טובה. אני לא שווה."
אלו מחשבות שקופצות באופן אוטומטי.
ישנה אשלייה כאילו הן חזקות ממך ואין לך שליטה עליהן.
זה בדיוק הסיפור של להטיל ספק בפרדיגמות:
אפשר בהחלט לנטרל את המחשבות הללו. אם תהינה לך 'אמונות' אחרות לגבי עצמך, את גם תרגישי אחרת (יכאב פחות, יעיק פחות) וגם תפעלי אחרת.

מאחלת לך שבוע חדש וטוב

נראה לי שנלחצו אצלך כמה "כפתורים אוטומטים"
כמה את צודקת. מתמיד הוא ידע ללחוץ לי על הכפתורים הכי רגישים. חשבתי שאני כבר חסינה מפניו.

את יכולה לנסות ללמוד לכבות אותם.
מנסה בכל כוחי. כרגע הם עדיין לחוצים מאד חזק.

אפשר בהחלט לנטרל את המחשבות הללו
המחשבות הרעות קופצות לי שוב ושוב. אז הנה נסיון ל"השתלת" אמונה אחרת לגבי עצמי:

אני בת-אדם יחידה ומיוחדת. אין עוד בת אדם כמוני בעולם כולו.

עירית_לוי

אני בת-אדם יחידה ומיוחדת. אין עוד בת אדם כמוני בעולם כולו.

את האמונה הזאת כדאי לחזק, אחרת המציאות עשויה לשטוף אותה.
מול האוטומטים נדרש ליצור משהו חזק יותר, אחרת זה "לא כוחות"

תארי לך שהאמונה החדשה היא "משקפיים" שהרכבת באופן טכני/מלאכותי.
את לא רגילה לראות דרכם, הן לא נוחים לך.
ולכן, מה שנדרש בהתחלה זה להקפיד "להרכיב" אותם.

אחר כך, על מנת להשריש את האמונה, כדי לחפש לה שוב ושוב "הוכחות", מעין חיזוקים במציאות היומיומית.
(הרי האמונה הישנה ניזונה ומתחזקת מהוכחות הפוכות: "אהה!! הוא בחר בה ולא בי_ טוב, זה ברור. זה בגלל ש _היא יותר טובה. ואני לא שווה.)
הוכחות לאמונה החדשה יכולות להיות משהו כמו: "הנה, נכון, עכשיו אני באמת רואה כמה אני אחת ויחידה", "או, הנה נוכחתי לזה שוב", וכדומה.

במקביל ליצירת אמונות חדשות, אפשר למוסס את הישנות.
בהתחלה רק לזהות בכל פעם שהן קופצות. רק לזהות. זה צעד ראשון בלהפוך בעלת בית של הכפתור ההוא.
אחר כך לנסות לעצור אותו.
ואז, יש סיכוי שיום אחד תגלי שהוא כבר בכלל לא מופעל.

העיניים שלי מוצפות.
דמעות בלי הפסקה.
כואב לי נורא. כאב נפש לא במקום מוגדר.
אני חנוקה.
אני זקוקה עכשיו לחיבוק, לאהבה. החוסר מורגש בשיא העוצמה.
אולי הכתיבה תשחרר קצת מהמועקה.

עירית_לוי

פרח ורומי תודה לכן!
היה לי יום אפור.
התגנבתי מהעבודה לשמש לאיזו חצי שעה. שתעזור לי לשרוד את היום.
כבר שכחתי את ההרגשה בימים כאלו.
אני תוהה אם ההרגשה שלי תואמת להגדרת הדיכאון.
אפילו האוכל פחות טעים לי.
המחשבות הרעות משתלטות.
לא עוזר כמה אני נלחמת בהן.
געגוע לימים הטובים שהיו לי איתו. לריחוף. להרגשת הביטחון. להרגשה שמצאתי עם מישהו בית.
והכל התנפץ. ההרגשה שלי עכשיו דומה להרגשה שלאחר ההתנפצות. בעוצמה טיפה יותר נמוכה.
אני שומרת לא להתרסק.
כאילו עד ששמעתי את הבשורה שהוא התחתן חייתי באשלייה שהוא שלי ובסוף יתעשת ויחזור אליי.
זהו הוא לא חוזר. הקולות הרגילים צועקים לי בראש: "תקבלי את זה כבר את לא מספיק טובה בשבילו. הוא בחר באחרת"

עירית_לוי

תגידי, מה עם לבקש עכשיו עזרה ממישהו חיצוני?
אפילו לתקופה קצרה עד שתתרוממי. אייפק, או חיזוק אנרגטי אחר, או אפילו רק פרחי באך. מה את אומרת?

שלום לך בלוגי היקר

המון זמן שלא הייתי כאן.. אני עדיין ממשיכה בשבילי המסע שלי.
אני קוראת לאחור ומבינה למה התרחקתי קצת, הפגישה עם עצמי ועם הכאב דרך הכתיבה הציבה לי מראה שבאותו זמן היתה בעוצמות בלתי נסבלות בשבילי.
הקריאה לאחור מאפשרת לי לראות את הדרך שלי, את ההתקדמות.

עדיין מייחלת לזוגיות טובה.
תובנה משמעותית מהזמן האחרון אני לא מאמינה שזה יקרה. לכן אין סיכוי. רוצה להתחיל מחיזוק האמונה. איך??

עירית_לוי

הו, ברוכה השבה.
טוב לראות אותך ב-מה חדש, ולקרוא שאת כבר במקום אחר

אני מסכימה איתך לגמרי שהדרך בה את תופסת את המציאות שלך משפיעה באופן ישיר על מה שקורה או יקרה בה,
ולכן עיסוק באמונות ובאמיתות שלך יהיה צעד פרודוקטיבי.

כמה נקודות שחשבתי עליהן. קחי מזה מה שמתאים לך (ובטח לא את הכל בבת אחת

):

1.
מדובר במנגנון אוטומטי, כלומר, "משקפיים" שכתוב עליהם "לי לא תהיה זוגיות" ושמבעדם את מביטה על החיים.
אני מניחה (תקני אותי אם אני מניחה לא נכון) שיש לך תחושה שזה חזק ממך ומפעיל אותך, כלומר שזה מנגנון אוטומטי אבל שאין לך גישה לכפתור שמפעיל או מכבה אותו.

מה שאת יכולה לעשות, כצעד ראשון לפחות, זה לזהות מתי במהלך היום המשקפיים הללו מתעוררים לפעולה.
בהתחלה לשים לעצמך אולי איזו תזכורת לשם כך. פתק או משהו דומה.

למה זה טוב? כי אם מתמידים עם זה מספיק זמן (שבוע-שבועיים) זה נותן גישה או לפחות התחלה של גישה להפוך את זה ממשהו שמפעיל אותך, למשהו שאת יכולה להפעיל או לכבות ואחר כך גם ממש לשנות.

אני רואה על עצמי שלפעמים כל מה שאני צריכה כדי לשנות התנהלות אוטומטית, זה רק לשים לב מתי היא קופצת.
לפעמים, עצם הזיהוי כבר מאפשר לי לעשות שינוי. כמובן שלא תמיד זה מספיק, אבל זה בהחלט צעד משמעותי.

2.
ההנחה שלי היא שאין אמת אחת, וכל אמת היא בעצם אמת מומצאת שלנו, שהולכת ומתחזקת בין השאר באמצעות ההוכחות שאנחנו מוצאים לה במציאות.

(חושבת שאולי כבר כתבתי לך פעם משהו על זה):
את יכולה להמציא אמונה הפוכה, למשל "אני עומדת ליצור זוגיות בקרוב" וכל יום לחפש לה לפחות שלוש הוכחות שתחזקנה אותה ותהפוכנה אותה לאמונה אמיתית משלך. גם כדי לעשות את לזה צריך בהתחלה תזכורות בצורת פתק וכדומה.

דוגמאות ל"הוכחות": "ואוו, כמה התקדמתי בחודשים האחרונים. אני הולכת למתקרבת לזה", או "איזה יום עבודה מוצלח היה לי. אני כל כך טובה בנתינה. אני מחכה כבר שאהיה בזוגיות כדי להביא את זה לידי ביטוי" וכו' וכו'.

3.
להשתמש בדמיון מודרך, או בנייר ועט, או במדיטציה, או בכל דרך אחרת שמתאימה לך וליצור במוחך את תמונת הזוגיות שאת חפצה בה.

כדאי, לדעתי, לא להתמקד באיך יראה ויהיה בן הזוג כי זה עלול לקבע, אלא באיך תראה הזוגיות, אילו אלמנטים היא תכיל, איך יראו היחסים בינכם, אילו תחושות תחושי וכו'.

זה משהו שכדאי לחזור וליצור שוב ושוב. גם לבד וגם בשיחות עם חברות.
יש פה הורדות ידיים: המנגנון האוטומטי מופעל באופן אוטומטי. את ההיפך את צריכה ליצור במו ידייך כמעין כוח נגדי לו.

4.
משהו להתבונן עליו ולראות אם את מתחברת:
פעמים רבות התייחסות סקפטית או קטנת אמונה משמשת אותנו בדרך מסויימת ועוזרת להמנע מלעשות ולהשאר באיזור הנוח והבטוח.

האמונה שזה לא יקרה מקבעת אותך במקום מכל מיני סיבות (אנרגטיות ופרקטיות), אבל גם בגלל שנוח להמשיך ולהחזיק בה.
מה שאני מנסה לומר זה שהאמונה הזאת אולי קצת שומרת עלייך.

למשל, אולי תעדיפי לא להחזיר מבט לבחור שהסתכל עלייך ברמזור, כי "זה בין כה לא הולך לקרות לי אז למה להתאמץ או למה לי לקחת את הסיכון".
שווה לבדוק מכמה פעולות במהלך היום את נמנעת בגלל ה"זה בין כה לא יקרה".
זה לא בהכרח רלוונטי לכולם. תראי אם יש פה משהו בשבילך. אם כן, עצם ההסתכלות על זה וההכרה בכך יכולות לשחרר משהו בנקודה הזאת.

לילה טוב

עירית לוי מקסימה @}
נתת לי המון חומר למחשבה, בטוח שיש בין דברייך מתנות בשבילי.
מקריאה ראשונית התחברתי מאד ל:
מה שאני מנסה לומר זה שהאמונה הזאת אולי קצת שומרת עלייך
כנראה שיש לי רווח מהלבד, זה מוכר ונוח.
אני מאד רוצה ביחד ומרגישה מוכנה יותר ויותר. הנה יצא לי באופן אינטואיטיבי את יכולה להמציא אמונה הפוכה

עירית_לוי

הי, אני שמחה שהתחברת.

הנושא של המנגנונים האוטומטיים - מול היכולת לבחור אחרת, עניין אותי תמיד, וכרגע הוא מעסיק אותי במיוחד באימהות שלי.
הוא משמעותי עבורי בתהליכים שאני עוברת עם עצמי, במרחב המצמיח של היחסים עם הבת שלי.
שמחה לחלוק את זה איתך

<אכן, עולם וירטואלי מוזר

>

יום כזה שאני מרגישה תקועה
יודעת שעליי לזוז ולא מצליחה. חוץ מלשרוד את היום.
הראש שלי מוצף במחשבות. בלי מנוחה.
שיחה שציפיתי שתבהיר הביאה לבלבול גדול יותר
התחלה של מיגרנה.
זה הזמן שלי לקחת מנוחה.
להרפות. לוותר. לקבל אותי ככה כמו שזה כרגע.
להעניק אהבה לעצמי. האם זה אפשרי?

עירית_לוי

להרפות ולקבל אותך כמו שאת - זה טוב תמיד. לדעתי תתחילי משם.

בטווח הקצר - זה ייתן לך אוויר לנשימה.
בטווח הארוך - זה יכול לתת לך דחיפה גדולה קדימה. ההתנגדות למי שאת ולאיך שאת, לדעתי, רק מעכבת וחוסמת (אבל עזבי עכשיו את הטווח הארוך. לא אמרתי כלום. רק תנוחי

).

לילה טוב, מנוחה טובה.

בימים האחרונים אני עסוקה ללא הרף במחשבות על זוגיות בשבילי.
אז חזרתי לבלוג שלי לקרוא קצת לאחור לקבל מימד של זמן.
המצב - אני מאד רוצה מרגישה שזה הזמן בשבילי ומצד שני חסומה, לא מצליחה לטפס מעבר לחומות. למרות פריצות דרך משמעותיות בתחומים אחרים של חיי.
זמן ארוך בלי קשרים זוגיים, בלי נסיונות. סוג של מנוחה או בעצם בריחה. רוב הזמן נוח לי ויש רגעים של רצון עז של התעוררות.
אבל אני לא מצליחה לנוע לבד.
מחלחלת לה מחשבה מפחידה מאד שאני זקוקה לעזרה בנושא הספציפי הזה. לא לוותר לעצמי.
לא לברוח ממנו. לברר. ואין לי מושג עדיין אם אני מספיק חזקה ואמיצה בשביל זה. ואיזה סוג של עזרה.

עירית_לוי

<מקשיבה>

אני לא מצליחה להרדם
מחשבות מטרידות ומחר יש יום עבודה
פתאם הוא חוזר למחשבותיי. אני מנסה לנהל איתו שיחה אבל מרגישה שהוא לא שומע אותי.
זה מוזר...אחרי חודשים שהוא נעלם מחיי.
לא מבינה את עצמי.
הולכת לאיבוד.

עירית_לוי

מהי המחשבה או רצף המחשבות שהחזירו אותך לחשוב עליו (מחשבות גלויות - או מחשבות אוטומטיות ולא מודעות שאם תחפשי אותן תהיינה כן מודעות)?
זיהוי שלהן יכול לתת לך תחושה של יותר שליטה על מה שקורה לך.

לילה טוב

נראה לי שהמחשבות על הזוגיות החסרה בחיי
תחושת חוסר אונים ולעיתים ייאוש מול הנושא הזה
אין כללים: אם אתאמץ נורא ואעשה א' --> ב' --> ג' אזכה בזוגיות טובה
מחשבות רעות על עצמי: אולי אני לא ראויה לאהבה, לא יתכן שזה מקרי שדווקא אני לבדי
הרגשת בדידות בעולם למרות כל האנשים שמסביבי
ובתוך כל זה הנה גם הוא מופיע.
תוך כדי כתיבה נראה לי שהמחשבה המרכזית שמחזירה אותו היא: אני לא ראויה, אני לא מספיק טובה בשבילו
וואו כמה קשה לכתוב את המחשבות הרעות שלי כאן.

כמובן שאני הכותבת למרות שהיה יותר קל להיות פלונית אלמונית

עירית_לוי

<מקשיבה>

חזרתי היום לרכב באופניים שלי. איזה כייף.
פעם ראשונה אחרי התאונה. אומנם עדיין מרגישה קלות את צד שמאל אבל מצליחה לרכב מהר מהר ולהנות מהאויר הטוב
תודה! אני מודה לא יודעת למי כי אלהים לא נמצא בדרך אצלי בלקסיקון

תודה על רגעים של חסד ואושר. אושר אמיתי מבפנים בלי קשר לאנשים אחרים.
תודה שאני בריאה ושוב יכולה לזוז בחופשיות.
תודה על המחשבות הטובות שצצות בראשי , שפע האפשרויות שנפרש בפניי.
תודה שאני כותבת כאן גם שטוב. בהחלט שינוי מאפשרת לעצמי גם לראות את הכוס המלאה.

שיהיה לי שבוע מלא בעשייה פוריה
שהאופטימיות תשאר עימי להרבה זמן
שיהיה לי שבוע מלא באהבה לעצמי ולעולם.
הרבה אמונה בעצמי, ביקום, בשפע, באפשרויות והזדמנויות חדשות...

עירית_לוי

אמן...

ואני אוהבת את השם של הדף הזה... (ואת התוכן

)

גיליתי עכשיו את הבלוג הזה,אני מזדהה עם הרבה מהרגשות שחשפת,
כל הכבוד על האומץ לגעת בנקודות הכי אמיתיות וכואבות,
את עושה תהליך נפלא של בירור עצמי,
אני בטוחה שבסופו תוכלי להתמזג עם הנשמה שמחכה רק לך!
מסכן ,מי יודע כמה בחורות הוא צריך לפגוש עד שיגלה אותך...

אז המשיכי במסע המופלא שלך,מאחלת לך רק טוב.
ואל תשכחי להנות מהדרך...

מסכן ,מי יודע כמה בחורות הוא צריך לפגוש עד שיגלה אותך...

אני בטוחה שבסופו תוכלי להתמזג עם הנשמה שמחכה רק לך!

ציףציף כמה אופטימיות ואמונה בין דברייך תודה! אני מאד זקוקה לכך.
מרגישה איך עם התקדמות השבוע האופטימיות שלי נחלשת, חוזרת לראות את חצי הכוס הריקה. מין הרגל שכזה.
ממש צריכה להיות במודעות עמוקה כדי להבחין בכך ולהפוך את המחשבות שלי.
בהחלט עבודה קשה, היום הצלחתי חלקית. הצלחה חלקית זה נחשבת הצלחה?
טוב זה כבר דיון בפני עצמו - אצלי בדרך כלל לא.

עירית_לוי

היום הצלחתי חלקית. הצלחה חלקית זה נחשבת הצלחה?
ברור, לא?

לדעתי - הצלחה גדולה מאוד. ברצינות. להצליח לפעול מעבר לאוטומטים שלנו זה לא דבר מובן מאליו בכלל.

הצלחה חלקית זה נחשבת הצלחה? -בטח !! כל עבודה עם התקדמות היא הצלחה גדולה,שתביא לעוד הצלחה.
הרבה אמונה בעצמי, ביקום, בשפע, באפשרויות והזדמנויות חדשות... חותמת על זה,מזכירה לך,את זה את כתבת.

החיים שלי נוסעים לגמרי אחרת מהתוכנית.
אבל החיים זה עכשיו. אין שידור חוזר.
תחושת כעס ובזבוז של שנים בהן הייתי חצי ישנה מה שאומר חצי מתה.

המון כעס בפנים. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה כשפתאם הוא מציץ. הוא מפחיד אותי.
אתמול הוא הופיע ואפילו נתתי לו קצת לצאת. הרבה אנרגיה נפשית, הרגשתי מותשת ובו זמנית תחושת הקלה ושאני יותר נושמת.
הנה אני חיה. מרגישה כעס ולא ריקנות ודכאון.
שמתי לב שכשמופיע הכעס ולא יוצא החוצה מגיעה תחושת הריקנות והייאוש.
אני רוצה להמשיך להתעורר.

עירית_לוי

ברכות (על ההתעוררות)!

אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה כשפתאם הוא מציץ. הוא מפחיד אותי.
מכירה את הדפים מה נעשה עם הכעס הזה ו-לוותר על הכעס? אולי יעניינו אותך.