ממשיכה בדרך בלוג

[אמא_ללי*]

דף חדש. תחושה חגיגית. האם אני באמת מעזה לפתוח בלוג חדש?

[אמא_ללי*]

יאללה, יצאתי לדרך. הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה. דף בלוג וגם דף מוצנע
כבר כמה ימים מתבשלת לי הכתיבה פה, אבל מתלווה אליה תחושה עדינה ונעימה, המבשרת שלמעשה אין לי שליטה בהתבשלות הזו. כל המלים האלה שנכתבות לי בראש, הן לא בהכרח המלים שיופיעו כאן כשסוף סוף יווצרו התנאים החיצוניים והפנימיים שמאפשרים לי לשבת לכתוב. ועכשיו כשאני יושבת מול המסך, אני רק צריכה לחכות בסבלנות ולתת לדברים לזרום החוצה, והכל יקרה מאליו.

---

מכל הפיוטית הזאת אני רק כותבת ומוחקת, ושום דבר לא יוצא. גם כן קורה מאליו
שוב כותבת, ושוב מוחקת.
הבית שקט עכשיו. מאיה ישנה בחדר, במיטה הגדולה. שירה והאיש נרדמו בסלון. שתיהן נשפכו מוקדם הערב, מאיה עייפה מיום שלם של הסתובבות מאד לא אופיינית לנו, ושירה לא ישנה צהריים בגן.
לפני כמה ימים האיש סיים דדליין אחרון שחתם תקופה ארוכה, מעיקה ומתישה של עומס. תקופה שבמהלכה נשברתי שוב ושוב, כל פעם כדי לגלות שאחרי השבירה מה שנותר לעשות הוא לאסוף את עצמי ואת הכוחות שאין לי כדי להמשיך הלאה, כי אין שום ברירה אחרת. אנחנו זה מה שיש לנו כאן. זה המון ואינסוף, ולפעמים זה לגמרי לא מספיק.
אבל הנה, עברנו את התקופה הזאת. בילינו סופשבוע משפחתי ומקסים שאני לא זוכרת מתי היה כמותו. ביום ראשון נסענו לניו יורק, לפגישה כיפית ומחוברת עם זוג חברים, ואחר כך ביקור במוזיאון ילדים שהבנות מאד נהנו בו. חזרנו הביתה עייפים ומרוצים מאד, וביום שני פשוט היינו ביום מנוחה ביתית.
פתאום יכולנו לראות שמשהו מהותי השתנה. אנחנו כבר משפחה עם פעוטה ותינוקת זעירה, אנחנו משפחה עם שתי ילדות הנסיעות כבר לא קשות ובלתי אפשריות כמו שהן היו בעבר, ואפילו עוברות די בקלות. אמנם אני עדיין נדחסת מאחור בין שני מושבי הבטיחות כדי להרגיע ולעזור, אבל אני יותר רזה ממה שהייתי בחודשים הראשונים אחרי הלידה אז יותר נוח לי שם . ומאיה כבר כל כך פעילה וסקרנית (ודעתנית עד מאד!). במוזיאון היא התיישבה לחקור קיר מגנטי שמצמידים אליו עיגולי מגנט גדולים, והיתה מרותקת ועסוקה...
לראשונה בהרבה זמן אני אופטימית. למרות שעדיין קפוא בחוץ, כבר שבועיים שרוב הזמן הטמפרטוטות במשך היום הן מעל לאפס. ובשקט בשקט העצים מתחילים לעשות סימנים של אביב - מתמלאים בענפים דקים וקטנים ועליהם התחלות של פירות או של פרחים.... עדיין הכל חום ובצבעים ערומים, ועוד יכולות להיות סופות קור. אבל לפחות עכשיו אני באמת מאמינה שהאביב יגיע אחרי החורף, גם בחוץ וגם בפנים. ובדיוק השבוע קראתי בספר אהוב מאד משפט שכל כך דיבר אל ליבי, בהקשר הזה ממש:

It has taken living through many winters and watching spring pass and return again and again to not lose myself in mourning when the trees lose their leaves. It is the wisdom that comes not only from surviving pain but also from emerging stronger and wiser from each difficult encounter.
(Jacqueline Kramer, in Buddha Mom).

[מי_מה*]

תתחדשי. אביב, גם אם רק מרומז , הוא אחלה זמן להתחדשות. @}

[יעל*]

It has taken living through many winters and watching spring pass and return again and again to not lose myself in mourning when the trees lose their leaves
משפט כל כך יפה..... @}
אני גרה בירושלים, שבסטנדרטים הישראלים היא כידוע מקום קר ולא קל בחורף...
כמעט כל יום אני נוסעת בנתיב שבו אני רואה עשרות ואולי מאות שקדיות פורחות עכשיו. והמראה כל כך יפה.... ולא "מתרגלים" לזה אלא נפעמים כל שנה מחדש.
תתחדשי על הבלוג. @}

[אהבת_עולם*]

תתחדשי

[הגבירה_בחום*]

תתחדשי מותק. ואיזה יופי שהאביב באופק (בפנים ובחוץ)

[אמא_ללי*]

תודה יקירות על הברכות.
אני מצוננת לגמרי, אבל באופן תמוה קצת נהנית מזה. נראה לי כל כך מתבקש שאחרי כל התקופה הזאת גם הגוף יגיד את דברו ויפרוק קצת...

[אשה_שמחה*]

גם אני כאן. תודה על הציטוט היפה (מעתיקה לי אותו להקריא במעגל הנשים הערב, בנושא- "כי האדם עץ השדה").

[אמא_של_דגיגונת*]

גם אני פה.. תתחדשי!
אני שמחה לשמוע שהתקופה הקשה מאחוריכם...
גם אצלנו מרגישים את בוא האביב וזה מרגש.
<חזרנו, הספקנו להיות כולנו חולים, ועכשיו מאוששים... תיכף שולחת לך מייל...>
@}

[אמא_ללי*]

הה, אמא של, בדיוק חשבתי עלייך אתמול! מחכה למייל

---

יש בקרים כאלה שאני קמה, והכל מרגיש לא טוב. בעיקר אני מרגישה לא מספיק טובה. לא בסדר כמו שאני, ולא יודעת אפילו מה אני. וככל שאני פחות יודעת אני יותר נלחצת להגדיר, אם אני כזאת או אחרת, למי אני דומה וממי אני שונה, ומה זה אומר עליי. וכל זה על הבוקר.
לפעמים נדמה לי שמפגשים עם אנשים לגמרי מוציאים אותי מאיפוס, ממיסים לי את חוט השדרה. זה כאילו העולם מתחלק לשניים. בצד אחד יש את המשפחה הקרובה לי (האיש והבנות), קומץ אנשים (נו טוב, נשים) קרובים מאד, ואת באופן. איתם, וכאן, אני מרגישה מחוברת, נינוחה, אהובה ושלמה עם מי שאני. ובצד השני יש את שאר העולם. אין לי אמצע. וכך קורה שמפגש סתמי עם מישהו יכול נורא בקלות לגרום לי להרגיש תלושה, לא שייכת, מבולבלת.
הכי אבסורד, שאני יכולה להיזרק לגמרי מתחושת אי-שייכות למשהו שאני בכלל לא רוצה להשתייך אליו, אבל זה לא יפריע לי להתבלבל מזה. וגם אני אצליח לעצור לרגע, ולהבין שאין שם שום דבר שאני רוצה, זה לא מאד משנה את זה. נדמה לי שזאת אחת הסיבות שקשה לי כאן בחו"ל. אני לא אוהבת מפגשים קלילים, סמול טוק. הם גורמים לי להסתכל על עצמי מהצד במבט מאד לא אוהד, שנשאר איתי הרבה זמן אחרי שהמפגש כבר נגמר. ומצד שני, מה לעשות, כל הנשים היקרות והקרובות לי נמצאות במדינה אחת קטנה, רחוקה מאד מכאן. וכאמור, אין לי אמצע.

[תמי_גלילי*]

תתחדשי
אני קוראת, כרגיל מזדהה עם הרבה.

[אהבת_עולם*]

הכי אבסורד, שאני יכולה להיזרק לגמרי מתחושת אי-שייכות למשהו שאני בכלל לא רוצה להשתייך אליו, אבל זה לא יפריע לי להתבלבל מזה. וגם אני אצליח לעצור לרגע, ולהבין שאין שם שום דבר שאני רוצה, זה לא מאד משנה את זה.

נורא מזדהה עם המשפט הזה.

[הגבירה_בחום*]

שאני יכולה להיזרק לגמרי מתחושת אי-שייכות למשהו שאני בכלל לא רוצה להשתייך אליו, אבל זה לא יפריע לי להתבלבל מזה.
אויש, כמה שאני מזדהה עם זה!

[שוות_נפש*]

הלו אמא ללי,
אם אני לא טועה מה שניסית לאמר שאת סתגלנית ומתאימה את עצמך לסיטואציה?כביכול זורמת..., להיות סתגלנית זה ייתרון ענק. אני יודעת, אני כזאת.אבל יש דברים שמלכתחילה לא כדאי ל"הסתגל" אליהם, ולהיפך חשוב להימנע מהם. כי כמו שאת אמרת הם מסיטים אותך מקו האמצע..
תתחשבי בעצמך ותדירי את רגלך ממוקומות ומפגשים שמרוקנים אותך.. אני מבינה שאת באמריקה... וול וול , זה קצת תיק האמריקאים האלה..יש להם כל אחד דוקטורט בסמול טוק ושיחות ריקות..
אבל חשוב לזהות איפה זה קורה ועם מי ופשוט לא לחזור על החוויה המרוקנת..
אני כבר למדתי מזמן שאני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז את עצמי להתפזר בחלל בגלל שלא נעים.פשוט נמנעת מלכתחילה.. דרישת שלום

[חוחית*]

מזל שהסתקרנתי ונכנסתי, אחרת לא הייתי יודעת שהתחלת לך בלוג חדש.
ברכות, תמיד נהנית לקרוא אותך @}

[מונו_לוגית*]

ברכות, תמיד נהנית לקרוא אותך
תתחדשי! @}

[אמא_ללי*]

תודה


אם אני לא טועה מה שניסית לאמר שאת סתגלנית ומתאימה את עצמך לסיטואציה?
חושבת על זה כבר יומיים, אני לא בטוחה שזה מה שניסיתי לאמר. זה משהו שבבסיסו הוא נכון לגבי, בעבר הרבה יותר מאשר היום (היום אני יודעת למשל, להרגיש שלא נוח לי בסיטואציה או עם מישהו בזמן אמת, וזאת התקדמות אדירה. פעם מרוב התאמה עצמית בכלל לא היה לי מושג מה אני מרגישה, ובהמשך הייתי מגלה את זה אבל הרבה זמן אח"כ). אבל אם אני חושבת על זה כל כך הרבה כנראה שיש בזה משהו.

למשל, לפני כמה חודשים הלכתי עם מאיה לחוג התעמלות לתינוקות. סתם בשביל לצאת קצת מהבית. היו שם עוד שלוש אמהות נדמה לי (אמריקאיות כולן), ואז בין התרגילים אחת התחילה לספר איך אתמול בלילה התינוק בכה כל הלילה בהפסקות פחות או יותר, כי הם התחילו לעשות לו sleep training. והיא דיברה על זה בחיוך, והתלוננה שאף פעם זה לא זמן טוב ללמד אותם לישון כי המומחים אומרים לא לתת להם לבכות כשהם חולים, או מוציאים שיניים, או בקפיצת גדילה, והם תמיד אחד הדברים האלה.
אני ישבתי שם וקפא לי הלב, והתכווץ מלראות את התינוק המתוק שלה ולחשוב שאתמול הוא בכה כל הלילה. וישר עברו לי בראש מלים כמו התעללות ממוסדת בתינוקות. וכמובן שלא אמרתי לה שום דבר. אולי סיפרתי בעדינות על מה שאני עושה, אולי לא (נדמה לי שבמקרה הזה כן). והיא דווקא נראתה ממש חמודה.
אני חושבת שכאן נמצא לב הקונפליקט שמסיט אותי מהמרכז שלי. אין לי עניין בלבקר אנשים זרים או להציע להם דברים אלא אם כן הם שאלו לדעתי במפורש. ומצד שני כשאני שומעת דברים כאלה (במיוחד דברים שקשורים לתינוקות וילדים), זה נכנס לי עמוק פנימה ונשאר איתי עוד המון זמן. אבל מה לעשות שהדרך המכבדת על כל גווניה היא במיעוט מוחלט , ככה שיוצא שאני שומעת הרבה דברים כאלה שמבעסים אותי מאד.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

באתי לתת לך את ברכת הדרך עם אחד משירי האהבה היפים בכל הזמנים (זו לא הגירסה מBLUE אותה חיפשתי אבל זה הדבר הכי קרוב שמצאתי)
A case of you

[מי_מה*]

מבינה אותך. הייתי שם.

[אמא_ללי*]

מכירה את השיר המקסים כמובן, אבל לא זיהיתי את המלים. נורא מוזר, בדרך כלל אני זוכרת ומכירה את כל המלים של שירים, ואיך שהוא עם ג'וני מיטשל אני לא מכירה בכלל למרות ששמעתי את blue המוני פעמים....

הייתי שם
מה עזר לך לצאת משם?

[אמא_ללי*]

שירה: למאיה יש טוסיק ע-סי-סי. כי הטוסיק של מאיה הוא קצת רטוב.
<הסברנו שפירות עסיסיים הם כאלה שיש בהם מיץ. והטוסיק של מאיה הוא באמת מאד עסיסי. אבל עד היום היא לא עשתה את הקישור בין השניים >
<כזאת אמא פולנייה. רצתי לכתוב את זה מייד אחרי שהיא אמרה, כדי לא לשכוח>

[מי_מה*]

מה עזר לך לצאת משם?
חזרתי לארץ...

[עזה_פזיזה*]

אהובתי! ממשיכה וקוראת אותך גם כאן בהנאה, באהבה ובהשתתפות.
מחרתיים יומולדת לילדה עם הטוסיק העסיסי! חושבת עליכם ושולחת נשיקות וחיבוקים אל מעבר לים

[אמא_ללי*]

מחרתיים יומולדת לילדה עם הטוסיק העסיסי!
אכן! איך את זוכרת...
נשיקות וגם

[עזה_פזיזה*]

אכן! איך את זוכרת...
זו מן תכונה קצת מוזרה שלי. זוכרת תאריכים של ימי הולדת... לא הצלחתי להפטר מזה במשך השנים, אז כנראה שאתקע עם זה לנצח (-:

[אמא_ללי*]

זו מן תכונה קצת מוזרה שלי. זוכרת תאריכים של ימי הולדת...
אני בעבר זכרתי (וזוכרת גם היום של כל מיני אנשים הזויים מן העבר, את לא רוצה לדעת...) אבל עכשיו עם הכניסה של כל כך הרבה ילדים לתמונה כבר יותר קשה לי לעקוב.

[אמא_ללי*]

פערים.
בין ציפיות ותכניות לבין איך שהדברים קורים באמת.
בין איך שאני מרגישה לזמן אמת, למה שנשאר אחר כך מן החוויה.
זה בערך מה שקורה עכשיו.

מאיה בת שנה היום כבר כמה ימים היא עושה צעדים, ואתמול והיום היא צעדה חמישה שישה ברצף, וזה כל כך מרגש. התינוקת שלנו מתחילה ללכת...

היום ביקרה אותנו אמא (אמרקאית) שפגשתי בלה לצ'ה לפני כמה חודשים וקצת היינו בקשר. החלטתי להיות אמיצה ולהזמין אותה, והיא באה. היא ובעלה רוצים שמונה ילדים, והיא מתכננת להקים עסק ביתי, לרקוח לבד כל מיני סבונים ומוצרי טיפוח טבעיים ולמכור אותם. (התינוקת, ילדה ראשונה שלה, היא בת שלושה חודשים. מתוקה כל כך). בזמן אמת היה קצת קשה כי לשירה לא כל כך התאים שאני אהיה עסוקה בשיחה עם מישהי אחרת. אבל זאת היתה הזדמנות להיחשף למשהו אחר. לפי מה שהיא אמרה הבנתי שהיא מתכננת להיות בבית הרבה שנים עכשיו - לא יודעת אם חינוך ביתי, או לגדל את הילדים בבית עד גיל בי"ס, מה שמאד מקובל פה, אבל עם שמונה ילדים כך או אחרת מדובר בהרבה מאד שנים....
וחשבתי כמה אנחנו נמצאות במצב שונה למרות ששתינו באותו סטטוס עכשיו. אני כל הזמן עסוקה בשאלות, בהתאמות, בבדיקה מחדש. וכל כך הרבה חיפוש וחוסר ודאות. ותחושה שבכל רגע או שלב הכל יכול להתהפך, לכל מיני כיוונים. והיא (מההתרשמות שלי כמובן, לא באמת משנה לצורך העניין) בעצם התחילה עכשיו שלב חדש בחיים, והיא בתחילתה של דרך ארוכת שנים אבל ידועה מראש.
כל פעם מחדש אני קצת מופתעת לגלות איך שבעולם ש"שם בחוץ", אנשים לא בהכרח עסוקים בחיפוש עצמי וחיפוש משמעות כל הזמן. לא בהכרח חיים בשאלה ובבדיקה מתמדת. לא שהייתי יכולה אחרת... זה חלק כל כך מהותי ממני, מהדרך שלי, ואני גם אוהבת את דרך החיים הזאת. ובכל זאת זה קצת שוק כל פעם.

והמרגיעון: הספק מבורך. הממ...

[הגבירה_בחום*]

מזל טוב יקירתי!
(-: @} - שזה סך כל האייקונים שאני מכירה בע"פ (-:
נשיקות למאיה ולך על השנה הראשונה הזו ועוד נשיקות עידוד לשנה הבאה.
ואתמול והיום היא צעדה חמישה שישה ברצף, וזה כל כך מרגש. התינוקת שלנו מתחילה ללכת... - מקסים ומרגש. תתחדשו (-:

כל פעם מחדש אני קצת מופתעת לגלות איך שבעולם ש"שם בחוץ", אנשים לא בהכרח עסוקים בחיפוש עצמי וחיפוש משמעות כל הזמן. לא בהכרח חיים בשאלה ובבדיקה מתמדת. לא שהייתי יכולה אחרת... זה חלק כל כך מהותי ממני, מהדרך שלי, ואני גם אוהבת את דרך החיים הזאת. ובכל זאת זה קצת שוק כל פעם.
ובקשר לזה, לא שזה משנה, אבל אני חושבת שהדרך שלך הרבה יותר בריאה ונכונה. נכון שהיא נידמת פחות וודאית, ואנחנו הרי כ"כ מתים על וודאות, וכ"כ שונאים שינויים, והחיים כל הזמן משתנים לנו. אז זה מאוד יפה ומרגש כשיש מן החלטות גדולות כאלה עם רף מאוד גבוה ונכונות להגשים חזון גדול. בכל זאת ביום יום, בקטנות בין שניה לשניה, עדיין יש בחירות חדשות, בחינות חדשות, תהיות, הדברים כל הזמן משתנים לא? ואם לא כך הרי ה פערים בין ציפיות ותכניות לבין איך שהדברים קורים באמת. בין איך שאני מרגישה לזמן אמת, למה שנשאר אחר כך מן החוויה_ כ"כ גדולים ומתסכלים. ואם אנחנו _לא בהכרח עסוקים בחיפוש עצמי וחיפוש משמעות כל הזמן ונתבונן במה שקורה עכשיו, בשינוי התמידי הזה של הכל, איך נבחין בזה?

ובלי קשר, הייתי שמחה גם אני לאיזו פיסת וודאות קטנה....שלא תחשבי (-;
נשיקות וחיבוקים

[אום_שלום*]

אנחנו הרי כ"כ מתים על וודאות, וכ"כ שונאים שינויים, והחיים כל הזמן משתנים לנו. אז זה מאוד יפה ומרגש כשיש מן החלטות גדולות כאלה עם רף מאוד גבוה ונכונות להגשים חזון גדול. בכל זאת ביום יום, בקטנות בין שניה לשניה, עדיין יש בחירות חדשות, בחינות חדשות, תהיות, הדברים כל הזמן משתנים
מסכימה מאוד.

יום הולדת ראשון שמח למאיה @}

[מי_מה*]

יומולדת שמח למאיה!!!
וברכות על הצעדים הראשונים.
וגם, מה שהן אמרו.
@}

[אמא_ללי*]

לפעמים אני מרגישה שבא לי לכתוב רק אחרי שדברים שוקעים. יש משבר, אני מרגישה קצת אבודה, ואז מגיעה איזו תובנה, פתרון, ואפשר לכתוב את הכל ביחד.
ועכשיו אין לי שום תובנה, רק עייפות.
אתמול בלילה והיום ירד המון המון שלג, ועכשיו הכל לבן לבן בכמות די רצינית. בבוקר זה היה שמח וחגיגי, ועכשיו ערב וכבר נמאס לי לגמרי מהשלג הזה. האיש טוען שזאת סערת פרידה, מופע אחרון של השלג לפני שנגמר החורף. הלוואי. מהפה שלו למי שמנהל את העניינים שם...
מאיה מתעוררת בבקרים האחרונים בשש וחצי. כבר כמה ימים אני מבינה שזה בגלל פיפי אבל לא בדיוק יודעת מה לעשות עם זה, כי אם אני לוקחת אותה ברגע הלא נכון היא מתעצבנת עליי ולא מסכימה, וחוץ מזה שהיא עוד חצי ישנה תוך כדי שהפיפי מפריע לה. אבל הבוקר היא התעוררה לגמרי מזה, לקחתי אותה לשירותים והיא עשתה פיפי ממש גדול זה היה מאד מגניב.
אבל אז היא לא הצליחה לחזור לישון, וככה היום שלנו נפתח מאד מאד מוקדם. (השעה הנורמלית שלנו היא 8 בערך, ובימים האחרונים השעון של שירה קצת יצא מאיפוס, והיא והאיש קמים בסביבות 9, אחרי לילות שמתחילים בחצות, התעוררות לאכול קציצות ב- 3 לפנות בוקר, וחגיגות נוספות). דווקא בבוקר אני בדרך כלל אופטימית וטובת מזג, וככל שהיום ממשיך הכוחות שלי דועכים.
אני מגלה שוב ושוב, שאני לא יודעת כל כך להתמודד עם עייפות. ברגע שאני עייפה, ויש מן הסתם לא מעט רגעים כאלה, מתעורר בי איזה קול פנימי שאומר שמשהו מקולקל. שזה לא אמור להיות ככה, שיש משהו לא בסדר. אני די בטוחה שכבר כתבתי על זה בעבר. הקול הזה מאד מחליש אותי, ומקשה עליי לתפקד עוד יותר מעבר לעייפות עצמה. זה שחזרתי לאכול סוכר לאחרונה אחרי תקופה לא מבוטלת של הימנעות בטח לא עוזר לכל העניין הזה. אבל אני לא רוצה להפוך את זה למלחמה ביני לבין הסוכר, ומנסה לשמור על עירנות בלי לכפות על עצמי שום דבר לשום כיוון.
כרגע למשל יש בראוניס מאד מתוקים בבית ששירה והאיש אפו לפני יומיים. כבר הרבה מאד זמן שלא אפיתי כלום, אבל שירה רצתה והם החליטו ביחד. והיה נראה לי מאד לא לעניין למנוע את זה מהם, למרות שהרעיון לא מצא חן בעיני.... בינתיים העוגה כאן, לא להרבה זמן עושה רושם, ואני לא מסוגלת שלא לאכול ממנה. במיוחד בערב, כשסוף סוף יש שקט, ואני כל כך עייפה וכמהה לאיזה משהו, לא ברור בדיוק מה...

תודה על הברכות ועל המלים החכמות

[סלט_פירות*]

בטח שהיא קמה מוקדם. הזריחה מוקדמת יותר. אולי זה יתאזן אחרי שינוי השעון. (גם אצלינו ככה).

כמה שאני מזדהה עם ענייני הסוכר והעייפות. אין לי תובנות. רק ללכת לישון מוקדם (אני לא מיישמת, רק מדברת הרבה). ושוב להגמל מהסוכר. אין ברירה.

[תמי_גלילי*]

יום הולדת שמח למאיה!

[הגבירה_בחום*]

אין לי גם מילים חכמות לגבי העייפות, ויכולה לומר שבמצבי נטול הילדים יש תקופות של עייפות מאוד גדולה שכל מה שאני רוצה זה להבנס למיטה, לחזור הביתה. אז כשאני מלמדת זה מנער אותי וממלא אותי מחדש בד"כ, אבל לא תמיד. ברור שכשמגיעה השעה, אני באמת יכולה להרשות לעצמי לנוח איזה שעה במשך היום, ואני מניחה שעם ילדים זה קשה הרבה יותר...
מה שלמדתי להבין הוא שהעייפות שלי לא קשורה רק לכמה קשה אני עובדת או כמה אני ישנה אלא גם למצבי הנפשי, לדברים שאני עוברת. יש תקופות שיש שינויים פנימיים גדולים בהם ואז יש איזה מן שאיבה של כל האנרגיה פנימה, כאילו אין אנרגיה להוציא בכלל הכל מתועל אל עבר התכנסות כזו ואז גם יש לי מן צורך גדול ולא ברור בשינה....
כשסוף סוף יש שקט, ואני כל כך עייפה וכמהה לאיזה משהו, לא ברור בדיוק מה...
מזדהה

[אמא_ללי*]

טפו טפו, מרפי עובד גם לכיוון ההפוך... הלילה היא אמנם ינקה מיליון פעמים, הרגשתי שאני רק מעבירה אותה מצד לצד כל הלילה, אבל לפחות קמה ב-8. אז יש לי צורה של בנאדם היום (מצד שני, עוד בוקר. אלה השעות האופטימיות שלי. מי יודע איך אני אראה אחרי הצהריים ).

[אהבת_עולם*]

[אמא_ללי*]

מה שלמדתי להבין הוא שהעייפות שלי לא קשורה רק לכמה קשה אני עובדת או כמה אני ישנה אלא גם למצבי הנפשי, לדברים שאני עוברת. יש תקופות שיש שינויים פנימיים גדולים בהם ואז יש איזה מן שאיבה של כל האנרגיה פנימה, כאילו אין אנרגיה להוציא בכלל הכל מתועל אל עבר התכנסות כזו ואז גם יש לי מן צורך גדול ולא ברור בשינה....
לגמרי. לקח כמה ימים עד שקלטתי שזה (שוב) מה שקורה עכשיו. מבעבעים דברים בפנים, שאין לי מושג מה הם, אבל הם משפיעים על הכל וגם לוקחים הרבה אנרגיה. אני מנסה לתת לתהליך הזה מקום להיות ולוותר על ההתנגדות בכל פעם שאני מזהה אותה. אבל אז היא מגיחה מחדש מפינה אחרת....

[אמא_ללי*]

עצבנות מפעפעת.
הביוץ? הבייביסיטר (החדשה והמבטיחה) שביטלה היום ברגע האחרון? יום יפה יחסית (סוף סוף!) בחוץ שהיינו בו בבית כי שירה לא רצתה לצאת החוצה, ונשארתי עם הרגשה ממומרמרת ומסכנה?
העוגה שיש בבית?
כל התשובות נכונות?

כך או אחרת, אני מרגישה את העצבים מטלטלים אותי מבפנים, זורמים בתוך הבטן. קודם קצת הטחתי את הכרית במיטה וזה עזר לשחרר. מאיה היתה מבודרת מהמחזה.
פיכס.

[הגבירה_בחום*]

_כך או אחרת, אני מרגישה את העצבים מטלטלים אותי מבפנים, זורמים בתוך הבטן. קודם קצת הטחתי את הכרית במיטה וזה עזר לשחרר. מאיה היתה מבודרת מהמחזה.
פיכס._
(-:

את יודעת שבמשך איזה שבועיים הרגשץי ככה כמו שאת מתארת עם העצבנות על כל דבר שקיים כמעט, והמרמור על כל העולם וגיסתו והכיווצים בבטן ובלב והתסכול מזה ש"כלום לא זז", כלום לא זז, כלוםלאזז, כלומלאזז - כך דיקלמתי לעצמי. ואז ביום אחד פתאום הכל השתחרר, ודברים התחילו להתגלגל לי במהירות שאין מושג איך להשתלט עליהם. רעיון רודף רעיון, פתאום מצאתי עצמי מוקפת משומקום באנשים שמסייעים להוציא לפועל רעיונות חדשים ואין לי מושג איך זה קרה ואני ממש מבינה שהשבועיים האלה היו מן התארגנות מחודשת כזו של כלללל המערכת שלי לקראת מה שקורה עכשיו....
נשיקות ועידוד

[אשה_שמחה*]

הבייביסיטר (החדשה והמבטיחה) שביטלה היום ברגע האחרון?
מזדהה במיוחד עם זה כי ככה קרה גם אצלי (רק שאני ביטלתי בגלל וירוס בטן אצל האמצעית). כמה קשה לראות את הפנאי הנכסף חומק לו מבין האצבעות...

[אמא_ללי*]

אני ממש מבינה שהשבועיים האלה היו מן התארגנות מחודשת כזו של כלללל המערכת שלי לקראת מה שקורה עכשיו....
זה באמת מאד מעודד....
אני בינתיים מבינה את התקופה הזאת כמשהו שמבהיר לי עד כמה אני קטנה, חלק קטן בתוך התמונה הגדולה שאין לי דרך להבין. כשאני מצליחה לזרום עם זה, יש משהו משחרר בהבנה הזאת. שיש תקופות שבהן אני נישאת על הגלים בלי להבין מה כיוון הזרם או מה התכלית. ואז אני ממש מרגישה את עצמה קטנה במובן הנעים של המילה. אבל אז המוח החושב שוב מתעורר, שוב עולה אשליית השליטה ומנקודת המבט הזאת הכל מאד מתסכל, כי זמנים כאלה הם שיא של חוסר שליטה וחוסר הבנה.

[הגבירה_בחום*]

מאוד מבינה אותך.ומסכימה כ"כ
בעצם, היכולת לכוון לטוב ביותר, לשלוט במחשבות ולתת לחיים לקרות היא השליטה האמיתית ומשם גם בא השחרור האמיתי. הלא כך?

[אמא_ללי*]

ערב מתנה, שתיהן נרדמו מוקדם.
היום הלכתי עם מאיה לרופא ילדים, עם שתי מטרות פרקטיות: לשקול אותה כדי לדעת אם כבר אפשר להפוך את הכסא ברכב (והלוואי שבכך להפוך את הנסיעות ליותר נעימות בשבילה), ולעשות לה בדיקת דם כדי לברר את מצב הברזל.
זה לקח שעה, ש- 50 דקות מתוכה היו בהמתנות. ובדיקות מיותרות לגמרי. למה צריך למדוד לה חום או להסתכל לה בעיניים או באזניים? את מי זה מעניין? ומצד שני למי אני יכולה לבוא בטענות, אם אני זו שבחרתי ללכת לשם? רק אחרי המתנה של יותר מחצי שעה גיליתי שהם בכלל לא עושים שם בדיקת דם אלא מפנים למעבדה. אם הייתי יודעת את זה מראש הייתי פשוט באה לבד לקחת הפנייה ומוצאת חברים עם משקל בבית. אוף.
יש בזה תסכול שהוא הרבה יותר עמוק מהחוויה המעצבנת של היום. בכל פעם שאני באה לשם (וזה לא הרבה), אני כאילו מגלה מחדש את זוועות המיינסטרים. במרפאה יש טלוויזיה בחדר ההמתנה, ומשודר בה נונ-סטופ מן ערוץ בריאות ילדים מחרפן. כבר יצא לי לראות בו תשדירים מפחידים על מוות שהם בעצם פרסומת לחיסונים, הנחיות הזויות על תזונה, והיום ראיתי פרסומת למוצר חדש, שמגן ממוות בעריסה, שהוא בעצם בגד שמחבר את התינוק למיטה ולא מאפשר לו להתהפך על הבטן כי ההמלצה היא לישון על הגב (אבל יש לו מרחב תנועה להסתובב לצדדים כדי לא לפגוע בהתפתחות המוטורית שלו! הידד!).
ומחדר ההמתנה אני עוברת אל הרופא, שאמנם לא מטיף לי על זה שאני לא מחסנת (וזאת כנראה הסיבה היחידה שהוא הרופא שלנו. אה, וגם השחרור המוקדם שהוא נתן לנו מבית החולים אחרי הלידה) אלא רק מחתים אותי על טופס כסת"ח, אבל ממליץ לי לשלב תמ"ל כי יש בו תוספת ברזל, ומנסה לשכנע אותי שגרבר (אורגני! חשוב שזה יהיה אורגני) עדיף מירקות ופירות אורגניים טריים שאני נותנת לה בבית. וזה עוד רופא מתון שלא מתערב בהרגלי ההורות והשינה שלנו, בניגוד להרבה רופאים אחרים שאני שומעת עליהם. מה זה???
אני יודעת, שיש לי את הבחירה להימנע ממגע עם כל הדברים האלה. זה מה שאני עושה ברוב המכריע של הזמן. ורוב הזמן אני פשוט חיה את חיי. אבל אז מידי פעם אני מגיעה למקום כזה, ואני קולטת, שוב, שאלה מקורות ההשפעה של רוב האנשים. ערוצי הורות בטלוויזיה ורופאי ילדים. וזה מדכא לי את התחת.

אה, והבסבוסה שוקלת כבר בערך 10 קילו. אפשר להפוך את הכסא. ואולי גם לקנות משקל הביתה.

[אמא_של_דגיגונת*]

והבסבוסה שוקלת כבר בערך 10 קילו. אפשר להפוך את הכסא
יההה.. מזל טוב!

אבל אז מידי פעם אני מגיעה למקום כזה, ואני קולטת, שוב, שאלה מקורות ההשפעה של רוב האנשים. ערוצי הורות בטלוויזיה ורופאי ילדים. וזה מדכא לי את התחת.
אני מאד מזדהה. אני לא לוקחת את נעמה למרפאה בכלל, פרט למקרים קיצוניים של חום שלא יורד אחרי ארבעה ימים או שלשולים בלתי פוסקים וכדומה. יש לנו כאן רופאה שלמדה לאכול אותנו, היא יודעת שאין מדידת חום וכל מיני בדיקות מיותרות ושאנחנו לא מחסנים, והיא כבר לא מתרגשת מזה. כשנעמה שברה את הרגל והלכנו לחדר מיון איתה הרגשתי שאני נלחמת כמו לביאה. היתה לנו סצינה הזויה שבה התווכחנו עם הרופאה על כך שאנחנו לא מעונינים לעשות צילום רנטגן (צילום שני ומיותר), והיא היתה המומה מעצם ההתנגדות שלנו לדברי הקדושה שלה. בסוף הגענו להסכם - צילום רנטגן בתנאים שלנו: בזמן שלנו, בלי לחץ, כשהיא עלי ואף אחד לא נוגע בה. הלך נהדר והיתה אפילו בדיקה נעימה. כל כך שמחתי שהתעקשנו על יחס הגון ואני חושבת שגם הם התפעלו משיתוף הפעולה שלה. זה עצוב שצריך להלחם על הדברים הללו. זה עצוב שאנשים מתיחסים לרופאים כאל אלוהים, וזה עצוב שאנשים מפקירים את גופם ופרטיותם מבלי לחשוב פעמיים.

אורגני! חשוב שזה יהיה אורגני
האמריקאיים האלה. משהו.

[תמי_גלילי*]

אני דווקא מצאתי כאן רופאת ילדים נהדרת (דרך קבוצת החינוך הביתי המקומית).
היא מכבדת את הבחירות שלי בעניין החיסונים, לא מתעקשת על מדידת חום (הילד רגיש באוזניים), אבל זו לא רק היא: כל הצוות במרפאה קשוב ומכבד (כתבתי עליהם פעם בדף בדיקות התפתחות והיחס לילד ).
כל דבר שביקשתי ממנה נענה במהירות, יעילות ואמפתיה. מסמכים לבקשות מלגה, טיפול ברכיבה, וכו'.
בחדר ההמתנה יש פינה אחת ובה טלוויזיה, ודי קל להימנע ממנה (הילד שלי כן רואה טלוויזיה בבית, אבל הטלוויזיה שם לא מעניינת אותו כי יש גם אקווריום גדול וזה הרבה יותר מעניין).
הייתי אומרת לך ששווה להמשיך ולחפש, אבל לך כנראה כבר לא שווה .

[אמא_ללי*]

זה עצוב שאנשים מתיחסים לרופאים כאל אלוהים, וזה עצוב שאנשים מפקירים את גופם ופרטיותם מבלי לחשוב פעמיים.
בדיוק בדיוק. ומבהיל לגלות עד כמה עמוק גם אני מתוכנתת לעשות את זה, למרות שהיום ההתנגדויות כבר מספיק חזקות כדי שהתגובה שלי לא תהיה מהמקום האוטומטי הזה, במיוחד כשמדובר בבנות.
(איך בדיוק דיברנו על המהפך של הפיכת הכסא? כולי תקווה שזה יעזור...)

תמי, איזה יופי שמצאתם רופאה כזאת. כל כך חשוב ומשמעותי, וככה זה צריך להיות.
הייתי אומרת לך ששווה להמשיך ולחפש, אבל לך כנראה כבר לא שווה
אמן ואמן

[הגבירה_בחום*]

והיום ראיתי פרסומת למוצר חדש, שמגן ממוות בעריסה, שהוא בעצם בגד שמחבר את התינוק למיטה ולא מאפשר לו להתהפך על הבטן כי ההמלצה היא לישון על הגב (אבל יש לו מרחב תנועה להסתובב לצדדים כדי לא לפגוע בהתפתחות המוטורית שלו! הידד!).
ואללה! ממש הידד....
תדפדפי את זה, מותק. כולנו מתוכנתים לעשות את זה כשאנחנו במצוקה. במיוחד כשכואב לנו או לילדנו ואנחנו חשים חסרי אונים ונוחים מאוד להשפעה של דמות סמכותית. אז אל תקשי על עצמך סתם.
וזה נכון, זו הבחירה שלך ללכת לשם במקרים מאוד ספציפיים כשאין אופציות נוחות אחרות, אז זו גם יכולה להיות הבחירה שלך לא להתרגש מהמקום הזה, לא לתת לאמוציות שלך לצוף כ"כ מהר. לבוא עניינית לקבל את מה שנחוץ לך וממש לבודד את כל שאר הערוצים.
כשאני מגיעה לעתים רחוקות לרופאים (ובשלב זה של חיי זה בעיקר לבדיקות שגרתיות בגלל ההיסטוריה המשפחתית עם הסרטן), אני פשוט מצמצמת את עצמי לכדי חדר הרופא ולמרות שאני רואה שם את ה-כל, את הסרטונים המטמטמים האלה, את האימהות ההרות שמחכות במן מבט כנוע כזה של נעשה ונשמע - אני פשוט באה לקבל את השרות שאני מעוניינת בו וללכת. כמובן שאני מקבלת תמיד אקסטרא מסביב, אבל אני פשוט מנסה לנפנף אותו. עם השנים, זה נהיה קל, ואפילו שעשוע נחמד (-:
ברור שעם ילדים ובמקרים חריפים, זה הרבה פחות משעשע, והרבה פחות קל.

[עוברת_אורח*]

הרבה דברים רציתי לכתוב (במיוחד להביע הזדהות עם כל משפט שני..) אבל מאוחר ואני עייפה. לכן אסתפק ב-

[אמא_ללי*]

יום נמזג לעוד יום ועוד יום. ושוב אני שרויה בערפל פנימי.
הבנות רבות הרבה. צורחות ובוכות, ואני בוהה בהן ומרגישה כאילו אני בארץ זרה, לא מבינה את השפה. לא מצליחה להבין אם זה משחק או מצוקה, נראה לי שאיזה שהוא שילוב בלתי אפשרי בין שניהם. ואם אני אמורה להתערב או לא. אז אני מנסה לעשות כל מיני דברים, שלרוב לא ממש עוזרים עד שזה נרגע מעצמו, ובינתיים רק רוצה שיפסיקו לצרוח. לא מסוגלת לסבול את הצרחות האלה.
עצובה, עייפה, עצבנית.

כל כך הרבה פעמים בכל יום בא לי לקום וללכת. אפילו ליום אחד, שאלה לא יהיו החיים שלי. שלכמה שעות אף אחד לא יצטרך אותי. אבל אי אפשר. וכל כך צריכים אותי.
אולי אמחק עוד מעט. אני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא כלום. בינתיים שולחת.

[מי_מה*]

דוקא הצלחת לבטא יופי. אני יודעת בודאות שלי יש תקופות בדיוק כאלה (לא מעט!) ולכן מעיזה להניח שגם לאחרות.
אני גם יודעת שאת יודעת שזה זמני, אבל מזכירה לך כי אולי שכחת לרגע (אני אוהבת שמזכירים לי את זה).
חיבוק גדול

[הגבירה_בחום*]

גם אני באתי לתת כזה
כולכן כאן כותבות וחושפות טפח מהפוסט שאני מבשלת עד כדי אידוי כבר כמה שבועות... (-:
בסוף לא תהיה לי ברירה ואאלץ לשלוח אותו.
מקווה שיעבור יום טוב יותר מחר @}

[אום_שלום*]

עצובה, עייפה, עצבנית.

[אמא_ללי*]

אני יודעת בודאות שלי יש תקופות בדיוק כאלה (לא מעט!) ולכן מעיזה להניח שגם לאחרות.
תודה שכתבת את זה. כשאני בפנים נדמה לי שאני היחידה בעולם שעוברת דברים כאלה, היחידה שנבלעת בתוך עצמה עד שהיא לא מבינה כלום....


מקווה שיעבור יום טוב יותר מחר
בינתיים הוא בהחלט עושה סימנים כאלה היתה לי אתמול פגישה מעולה עם המטפלת שלי שמאד עזרה לשפוך אור על כל מיני דברים, ונתנה לי כיוון על מה כדאי להתבונן כשאני במצב הזה. זה העביר אותי למוד משימתי שעוזר לי להתפקס ולהתבהר....

נעים לי שאתן קוראות ותומכות. בתקופות האלה של השתיקה וההתכנסות יותר קשה גם להרגיש את הקשר לנשים מכאן, בגלל שהוא מקבל ביטוי רק דרך הכתיבה, למרות שאצלי בפנים הוא חי ברצף...

[מי_מה*]

שמחה שיותר טוב היום. @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}

[רסיסים_של_אור*]

מצאתי אותך ואת הבלוג שלך פתאם באמצע הלילה ואני קוראת ומזדהה ורוצה להודות לך על הכתיבה המשתפת הזו

[אשה_שמחה*]

@} (השלמתי קריאה אצלך, כרגיל מזדהה ).

[אהבת_עולם*]

מה שלומך?
איזה ימים עוברים עלייך מאז שכתבת פה לאחרונה?

מתגעגעת....

[אמא_ללי*]

אהבת עולם איזה כיף שכתבת לי כאן... גם אני מתגעגעת. זה די מעניין שגם בתקופות שאני קוראת כאן פחות ובקושי כותבת, אני לא פחות נוכחת כאן במחשבות שלי. ועדיין כותבת הרבה דברים בראש אבל הם לא מגיעים לכאן משום מה.

עוברים עליי ימים של כל מיני. ההורים של האיש מבקרים אותנו לביקור מאד ארוך (חודש), וגם כשכולם מלאים רצון טוב והשתדלות, 6 אנשים בדירת 3 חדרים זה לא פשוט עכשיו יש הפסקה של כמה ימים כי הם נסעו לטייל. מאד לא קל לי להיות כל הזמן עם אנשים נוספים. אני כל כך צריכה את השקט ואת המרחב שלי וקשה לוותר עליהם גם כשזה זמני.
שירה עברה באופן רשמי לשלושה ימים בשבוע בגן (במקום חמישה). היו שבועיים הופכי בטן שבהם התלבטנו אם להוציא אותה לגמרי ופשוט שתהיה איתי ועם מאיה בבית, ובינתיים החלטנו שלא, בעיקר בגלל התחושה (שוב, כמו בכל גל של ההתלבטות הזאת), שבידוד מוחלט מילדים אחרים הוא מחיר גבוה מידי.
מאיה כבר לגמרי פעוטה, פעילה ומתוקה. ומעייפת עד מאד.... היא מטפסת על כל דבר שנקרה לדרכה, גם ובעיקר אם אין לה שום מושג איך לרדת משם. והיא חסרת פחד לחלוטין בשבוע שעבר נסענו לטיול ובבית הנופש ששכרנו היו מדרגות. אז בכל הימים שהיינו שם האיש ואני עשינו כושר רציני של לרדת ולעלות איתה. ותוך יומיים היא למדה לעלות לבד כמו מלכה.

אני עצמי מרגישה לפעמים שיש דברים בתוכי שנמצאים ב- hold. החיים עצמם הם כל כך אינטנסיביים עכשיו - הטיפול בבנות הוא סביב השעון ועם הביקור זה בכלל עמוס, ולא נותר לי זמן לבהייה, למחשבות, לכתיבה. לדברים שכל כך חשובים לי כדי להתחבר לחלקים העמוקים יותר בתוכי..... אבל גם בתוך העשייה וההמולה אני מרגישה שאני כל הזמן לומדת ומתפתחת, וגדלה מתוך ההתמודדויות.

זהו לבינתיים, צריכה לחזור לבנות לפני שמישהי מהן מכבה את המחשב כדי לקבל את תשומת הלב שלי. נשיקות לכולן

[מי_מה*]

נשיקות גם לך
וגם . חודש שלם, זה ביקור ארוך. לבי איתך.

[אמא_ללי*]

כמו משהו שנפתח, הכתיבה עושה חשק לכתוב עוד. ואיתה התוספות המוכרות - ציפיה לתגובות, המחשבות התמידיות אם קוראים או לא קוראים.

אנחנו עדיין לא יודעים אם אנחנו חוזרים לארץ בסוף השנה או לא. וככל שעובר הזמן זה נהיה לי יותר קשה. מבחינתנו הגדרנו סדר עדיפויות ברור, שפחות או יותר אומר שאם יש למה לחזור אנחנו חוזרים. אבל עדיין מחכים לתשובות, ואני מרגישה שעד שאני לא אדע שבטוח יש אפשרות לחזור, אני לא מרשה לעצמי להתייחס לזה כאל משהו ברור. אני חייבת להשאיר את עצמי מוכנה לאפשרות של עוד שנה כאן, כי אני מפחדת שאחרת לא אוכל להתמודד עם זה.... המצב הזה נמשך כבר המון זמן, והאמת היא שהייתי מאד מבסוטה מעצמי על היכולת לחיות יחסית בשלום עם אי הודאות הזאת לאורך כל כך הרבה זמן. אבל עכשיו זה יותר ויותר מנקר בי....

[אשה_שמחה*]

קוראת, ומרגישה קירבה גדולה אליך
שירה עברה באופן רשמי לשלושה ימים בשבוע בגן
שולחת מכאן ברכות על ההחלטה. זה רק משפט אחד בתוך כל מה שכתבת אבל הוא בלט בשבילי במיוחד, אולי כי עורר הזדהות והזכיר לי החלטות דומות שעשיתי בעבר.
בכל אופן, בשבילי הבחירה הזו מסמלת אומץ, ואמונה, ושינוי מבורך, ואתגרים לא פשוטים בצד חסד גדול שקשה לפעמים לתאר במילים אבל אפשר לחוש בו, בצד הקושי ומעבר לו.
אני מאחלת לך שתהני מהדרך, ושתזכי להדרכה ותמיכה מהחלק החכם והיודע שבתוכך, בכל רגע שתזדקקי לכך.
(מרגישה שביטאתי בצורה עילגת אולי שמינית ממה שרציתי, אבל שולחת בכל זאת ) @}

[הגבירה_בחום*]

גם אני קוראת מתחתית הבור הבוצית שלי (-:
ושולחת כוחות וסבלנות. עם כל הקושי והעוצמות, נשמע מבין השורות שהחיים מלאים וטובים.

(מרגישה שביטאתי בצורה עילגת אולי שמינית ממה שרציתי, אבל שולחת בכל זאת)
אני מרגישה שהשמינית הזו היא כל מה שאני מסוגלת לבטא בימים מעוכים אלה...

[אמא_ללי*]

תודה יקרות. המלים שלכן נכנסות ישר ללב וזה מאד נעים

[אמא_ללי*]

הביקור הסתיים.
בלתי נתפס, שהבוקר הם עוד היו פה איתנו ועכשיו הם באוויר, ובעוד כמה שעות ינחתו בישראל ושוב יעברו חודשים, מי יודע כמה, עד ששוב ניפגש. קשה להכיל המעברים החדים האלה שמאפיינים את החיים כאן. לא נפגשים כל כך הרבה זמן, ואז כשכן נפגשים זה כל כך אינטנסיבי וצפוף ורצוף, ואז שוב חוזרים לריק ולמרחק.

כמה דברים ששמתי לב אליהם בתקופה הזאת, חלקם לא חדשים:
קשה לי לקבל עזרה. אם אני מתכננת לעשות משהו לבד, עולה בי התנגדות מאד חזקה כשמנסים לעזור לי איתו. גם אם מאז שתכננתי הנסיבות השתנו (הבנות יותר צריכות אותי, התעייפתי, וכו'), מאד קשה לי לשחרר את התכנית המקורית ולהיענות להצעת עזרה. היו כמה פעמים, במיוחד בימים האחרונים, שממש ראיתי את זה קורה לי בזמן אמת. זאת חוויה מאד מתסכלת לראות את עצמי נופלת לבור למרות שאני יודעת שהוא שם, אבל אני מנסה לזכור שזה שלב הכרחי בדרך ללא להיכנס אליו בכלל. ולפחות בחלק מהפעמים הצלחתי להגיד כן גם אחרי שכבר אמרתי לא.

המטבח הוא ההיכל שלי, וקשה לי שנכנסים אליו (אני תוהה אם יש עוד שמרגישות ככה. כי מצד אחד זה נראה לי מאד טבעי, ובכל זאת יש לי ביקורת עצמית בקשר לזה).

אני ברת מזל שההורים של האיש הם המשפחה שלי. הם כל כך תומכים בנו ומכבדים את הדרך שלנו וההחלטות שלנו, ועושים מאמץ אמיתי וכנה להבין ולהכיר. למרות שהיו כמובן זמנים לא פשוטים בתוך התקופה הזאת, אני מרגישה שזה שסיימנו חודש של שהות אינטנסיבית ביחד ברגשות חיוביים ובקושי גדול להיפרד, אומר הרבה דברים טובים על היחסים ועל הקשר.

ואני גם גאה בעצמי. בהתחשב בזה שבאופן בסיסי בכלל לא קל לי עם הכניסה למרחב הפרטי שלי, אני מרגישה שהתמודדתי בצורה שהיתה לי מאד טובה ונכונה. ממש עברתי תהליך בתוך התקופה הזאת, ולמרות שזה היה מאתגר הצלחתי להישאר במגע עם עצמי באופן די רציף, ולהיות די בקשר עם התחושות והצרכים שלי. לא בטוחה שזה ברור, אבל זה כל מה שאני מסוגלת לכתוב על זה כרגע.

---

ולנושא אחר. למרות שזה רק השבוע השני של 3 ימי גן, יש לי הרגשה מאד טובה בקשר לשינוי הזה. בדיעבד אני מבינה עד כמה המצב קודם היה לא יציב - כי אני תמיד לקחתי בחשבון שיהיו יום או יומיים שהיא תרצה להישאר בבית, אבל אף פעם לא היה ממש ברור באילו ימים זה יקרה. וזה יצר מצב שבו בכל בוקר בודקים את הכל מחדש ומחליטים, לפי התכניות, לפי איך ששירה כמה בבוקר, לפי הגננת שתהיה, לפי מזג האוויר, וכו'. עכשיו זה ברור מראש, וזה גם מאפשר לי לדבר על זה איתה בצורה ברורה שמקנה לה יותר בטחון. בימי שני ורביעי את איתי בבית, ובשלושת הימים האחרים בגן. ואלו תמיד ימים שנמצאת הגננת שהיא אוהבת. מרגיש כל כך נכון שימי הבית שלה מובנים בתוך השבוע ולא צריך ליצור אותם בכל פעם מחדש.

---

וקצת פנינים.
אמא, אני התחלתי להגיד משהו אך באמצע עשיתי אפצ'י.
אבא, אני עכשיו משוחחת עם ההורים ש'ך.
אני עושה קול מיוחד עם הלשון, הלשון היא כמו בלנדר בתוך הפה שלי.
הגשם הזה לא מתפסק.

אני כל פעם נגנבת מחדש מהשימוש שלה בשפה... ומתבעסת שאין כמעט אנשים בסביבתנו הנוכחית שהיא יכולה לחלוק את זה איתם. האנגלית שלה אמנם מאפשרת לה לתקשר, אבל זה שבריר מיכולת הביטוי שלה בעברית והשפה היא חלק כל כך מרכזי ומהותי ממי שהיא... לפעמים אני ממש מרגישה שהיא משלמת מחיר כבד על המעבר לכאן.

[נוסעת_סמויה*]

לפעמים אני ממש מרגישה שהיא משלמת מחיר כבד על המעבר לכאן.
אולי מחיר, לא בטוח שכבד, ואם תנסי לערוך את רשימת הרווחים שלה מהמעבר הזה (האם בארץ היא הייתה זוכה לכל כך הרבה זמן אמא?), נדמה לי שתגלי שהיא מרוויחה יותר ממפסידה.

מקווה שאת זוכרת לתעד את הפנינים שלה ולשלוח אותן לסבא וסבתא.
@}

[סלט_פירות*]

קשה להכיל המעברים החדים האלה שמאפיינים את החיים כאן. לא נפגשים כל כך הרבה זמן, ואז כשכן נפגשים זה כל כך אינטנסיבי וצפוף ורצוף, ואז שוב חוזרים לריק ולמרחק.
מזדהה כל כך.
הבית ריק כל כך כשמישהו עוזב, ואם הביקור כולל יותר ממישהו אחד, אז בכלל נהיה פה שומם. למרות שלוש הילדות.

[הגבירה_בחום*]

הי
לא בטוחה שזה ברור, אבל זה כל מה שאני מסוגלת לכתוב על זה כרגע.
ברור מאוד. ומאוד משמח (-:
אבא, אני עכשיו משוחחת עם ההורים ש'ך.
מעולה!
ואם תנסי לערוך את רשימת הרווחים שלה מהמעבר הזה (האם בארץ היא הייתה זוכה לכל כך הרבה זמן אמא?), נדמה לי שתגלי שהיא מרוויחה יותר ממפסידה.
מסכימה.

[אשה_שמחה*]

@}

[אום_שלום*]

לא יודעת למה אבל המון זמן לא קראתי פה. לשמחתי גיליתי שלא פספסתי הרבה.
כיף לחזור @}

[אהבת_עולם*]

[שוות_נפש*]

היי אמא _ללי, יש לבנות מספיק קלטות שמע בעברית? אולי סדרות כאלה בהמשכים? זה ישאיר אותן תמיד מחוברות לשפת המקור שלהן. השפה המוכרת והאהובה כששומעים אותה בחוץ, עושה קשר מצויין לזהות שלך ונותנת הרבה בטחון ועוגן. חיבוק לכולכם

[שוות_נפש*]

מה שטוב בקלטות שמע זה שזה מאפשר עשייה של עוד דברים , שלא כמו בטלוויזיה... אפשר להמשיך לבנות לגו.. (סתם דוגמא) ולהיות בקשב עם הסיפור

[אמא_ללי*]

יש לבנות מספיק קלטות שמע בעברית?
אנחנו מדברים רק עברית בבית, ומספרים המון סיפורים בעברית, ושומעים מוסיקה וגם רואים קצת די וי די לילדים.... העברית של שירה טובה בהרבה הרבה מהאנגלית שלה, ואני די בטוחה שגם אם נישאר כאן עוד שנה זה עדיין יהיה המצב... אין חשש שהן יאבדו קשר עם העברית. ומאיה בקושי שומעת אנגלית, רק מהבייביסיטר האיטלקייה שעכשיו בהפסקה של כמה שבועות וכולי תקווה שהיא תחזור כבר כי אני יורדת מהפסים.
תודה על החיבוקים

הגעתי למסקנה עכשיו שיש שתי אפשרויות. או שהחיים שלי מאתגרים במיוחד, או שאני קוטרית שלא מרוצה מכלום. אני מעדיפה לחשוב שזאת האפשרות הראשונה, אבל מידי פעם מתגנב ללבי הספק הזה... מה אם זה בכלל לא תלוי בנסיבות, מה אם בכל מצב הייתי רק מדמיינת "מה אם" ומרגישה מסכנה.

אוף. אני אחרי יום ארוך במיוחד עם הבנות. שהיו בו חלקים מקסימים ונעימים. אבל גם רגעים שייחלתי למסור אותן לאנשהו, למישהו, ורק להיות קצת בשקט עם עצמי.

[מי_מה*]

[אשה_שמחה*]

אבל מידי פעם מתגנב ללבי הספק הזה... מה אם זה בכלל לא תלוי בנסיבות, מה אם בכל מצב הייתי רק מדמיינת "מה אם" ומרגישה מסכנה.

מכירה את זה. למרות שנסיבות חייך כרגע בהחלט נקראות כמאתגרות, אני מהמרת דווקא על האפשרות השנייה ,
וזה לא כי את קוטרית. זו פשוט נטייה אנושית טבעית. (או שכך לפחות נדמה לי וגם אני קוטרית רצינית P-: ).
זה מזכיר לי את החודש שבילינו בחוף ים בהודו שכמו לקוח מפנטזיית גן עדן, אני ואהובי, בתנאים הכי אידאליים שיש.
ומה, את חושבת שנהניתי? טוב, גם, אבל השדים שלי באותה תקופה היו חזקים מאוד...
זה היה די מבאס בזמנו, אבל עזר לי להבין עד כמה אי אפשר לברוח מהעבודה שלנו על עצמנו, ועד כמה התפאורה לא באמת חשובה.
(מקווה שלא ביאסתי, וזה לא בא כמובן להקל ראש בשום צורה בקשיים האמיתיים לגמרי של אמא לשתי ילדות קטנות @} )

[אשה_שמחה*]

וכמובן

[הגבירה_בחום*]

אני אפתח ב
ואמשיך בהזדהות גדולה עם הדברים שלכן
גם אני זוכרת את עצמי בהודו באוקטובר האחרון, בחוף ים בהודו שכמו לקוח מפנטזיית גן עדן, אני ואהובי, בתנאים הכי אידאליים שיש. עם חול לבן חלק ועצי קוקוס במרפסת, ואני מפרצפת (-:
עד כמה אי אפשר לברוח מהעבודה שלנו על עצמנו, ועד כמה התפאורה לא באמת חשובה. כן כן כן.
אני זוכרת שאחותי פעם אמרה לי כשאחיינים שלי היו קטנים שהיו רגעים שהמילה הקסומה "אמא" נשמעה לה כמו המילה האיומה בעולם שאם היא תשמע אותה פעם אחת נוספת באותו יום היא לא אחראית למעשיה (-:

[אום_שלום*]

במרפסת, ואני מפרצפת
גם אני, אותו דבר רק על מרפסת בתאילנד.
סתם הייתי חייבת להראות שגם אני במתבאסות.
מלנכולי זה הכי אחותי (-:

[אמא_ללי*]

מלנכולי זה הכי אחותי

הצחקתן אותי כל כך, איזה חמודות אתן. אם אני קוטרית אז לפחות אני לא לבד
האמת שגם בשבילי, הטיול בהודו שהיה כל כך משמעותי ומדהים ומעורר געגועים היה בזמן אמת מלא בהתמודדויות פיסיות ונפשיות מורכבות והרבה פעמים גם מבאסות....

אתן כל כך צודקות כמובן.
וגיליתי בימים האחרונים עוד משהו, שנדמה לי שכבר שמתי לב אליו בעבר אבל לא בצורה כל כך ברורה כמו הפעם. הימים שלפני הביוץ הם פשוט זוועתיים בשבילי. אני שוקעת בים של עצב וכאב, ואפילו לנשום זה מאמץ אדיר. אם הייתי יכולה אני חושבת שפשוט הייתי מתיישבת לשלושה ימים מול מסך כלשהו ורואה סדרות וסרטים שאפשר לבכות מהם. באחד הערבים שהרגשתי ככה ראיתי פרק בסדרה "האנטומיה של גריי" שאני מכורה אליה קשות, וממש הרגשתי שקשה לי לעמוד בעוצמות הרגשיות של מה שקורה שם. באותו לילה התעוררתי בחמש לפנות בוקר ובכיתי כשנזכרתי בפרק. הזוי לגמרי.
בימים האלה כל דבר קטן הוא כל כך קשה. מחרפן אותי שמאיה יונקת, מעצבן אותי שהן נוגעות בי, אין לי סבלנות, הכל נראה מאיים ובלתי אפשרי.
היום כבר יש שיפור אדיר בהרגשה ובמצב הרוח (אני די בטוחה שהביוץ עצמו היה אתמול, אבל העיקר שאני מרגישה יותר טוב), ולפחות אני יודעת שיש חודש וקצת עד שזה יגיע שוב. אני מקווה שאולי המטפלת שלי תוכל לעזור לי למצוא איזו דרך למתן את התופעות האלו.

---

ומשהו אופטימי.
הגמילה שלי מסוכר מבוססת היטב לעת עתה, ולאחרונה התחלתי להפחית משמעותית בכמויות הלחם/ קמח. למרות שאני לא תופסת את עצמי כאחת שמכורה במיוחד ללחם, מסתבר שזה פשוט הדיפולט בכל כך הרבה פעמים שאין מה לאכול או אין חשק להכין משהו.... אז עכשיו לא. אני אוכלת לפעמים פרוסה אחת בבוקר או לקראת הצהריים, ומשתדלת שלא יהיה יותר לחם במהלך היום. וההרגשה היא מדהימה. אני מרגישה כאילו ירדה ממני נפיחות, למרות שקודם בכלל לא הרגשתי נפוחה. ויש איזו תחושה קלילה ונעימה בגוף. ממש כיף היום אפילו קניתי בגדים (אירוע נדיר מאד. אני צריכה להיות במצב רוח כל כך מסוים כדי שזה לא יהיה סיוט ), ובניגוד למנהג המשמים שלי לקנות תמיד חולצות חלקות קניתי כל מיני חולצות שהן "משוגעות" יחסית אליי, והרגשתי ממש צעירה ומגניבה.

[פלוני_אלמונית*]

היום אפילו קניתי בגדים (אירוע נדיר מאד. אני צריכה להיות במצב רוח כל כך מסוים כדי שזה לא יהיה סיוט ), ובניגוד למנהג המשמים שלי לקנות תמיד חולצות חלקות קניתי כל מיני חולצות שהן "משוגעות" יחסית אליי, והרגשתי ממש צעירה ומגניבה.
את ממש מתפרעת מותק (-:
ואיזה כיף לשמוע שכך.

[הגבירה_בחום*]

זו הייתי אני למעלה (-:

[אום_שלום*]

הימים שלפני הביוץ הם פשוט זוועתיים בשבילי גם בשבילי, הרגישות שלי עולה פלאים בימים האלה והכל מרגיז אותי ומוציא מהדעת, הרבה פעמים אני גם מרגישה כמו מן תחילת שפעת כזאת, מיחושים קלים באזור הראש וכו'. המדקרת שהלכתי אליה בעבר אמרה שזה מצביע על קושי של הגוף לייצר ביוץ, הוא צריך להפנות כל כך הרבה אנרגיה לצורך כך שלא נשאר לו לדברים אחרים.

"האנטומיה של גריי" אוי כמה שאני מכורה לה. את צופה בפרקים יותר מתקדמים משלנו? (כמה בכיתי כשדני מת...)

תתחדשי על הבגדדים ועל הנקיון מהסוכר והקמח.

[אהבת_עולם*]

היום אפילו קניתי בגדים (אירוע נדיר מאד. אני צריכה להיות במצב רוח כל כך מסוים כדי שזה לא יהיה סיוט)
איך אני מזדהה.
אבל אני לא קניתי בגדים .

אז עכשיו מתברר שגם הביוץ בעייתי?!
לפני וסת, בזמן וסת, לפני ביוץ, בזמן ביוץ.... כמה זמן כבר מהחודש נשאר לחיות כמו בן אדם?!
(מקווה שלא ביאסתי אותך יותר )

[אמא_ללי*]

הגבירה בחום

אום שלום, זכרתי שכתבת מתישהו שגם אצלך הביוץ קשה. אצלי ברור לי שיש לזה גם סיבות רגשיות, עצם העובדה שאני חוזרת לבייץ כל כך מהר אחרי לידה ובהנקה מלאה מאד מקוממת אותי.... אני יודעת שזה מטופש אבל ככה אני מרגישה.

את צופה בפרקים יותר מתקדמים משלנו?
כן. כאן שידרו אתמול פרק כפול שסוגר את העונה החמישית (עוד לא ראיתי). קורים שם דברים מטורפים ומדהימים לגמרי... זה רק הולך ומשתבח עם הזמן. אם יש סיבה אחת שאני אצטער לעזוב את אמריקה זו עונה 6 שצפויה להתחיל בספטמבר....


כמה זמן כבר מהחודש נשאר לחיות כמו בן אדם?!
ממש. האמת, טפו טפו, בזמן האחרון הימים של הוסת יחסית קלים אצלי. לפחות זה.

איזה כיף לקום בבוקר ולמצוא את התגובות שלכן

[אום_שלום*]

סיבה אחת שאני אצטער לעזוב את אמריקה זו עונה 6 פה כבר עונה 5, אמנם די בהתחלה שלה (בדיוק היה השבוע הפרק שמתאחד עם "מרפאה פרטית"), בקיצור, זה מגיע לכאן לא הרבה אחרי אז אל לך להתבאס.

חוזרת לבייץ כל כך מהר את יכולה להזכיר לי בת כמה מאיה? למה יש לי הרגשה שזה לא כל כך מהר? ולא שאני חלילה מטילה ספק בזכותך המלאה להתבאס מזה.

כמה זמן כבר מהחודש נשאר לחיות כמו בן אדם?! בת אדם חיה בתוך שינוי מתמיד, ושינויים הורמונאליים יומיומיים, לפעמים המעברים לא קלים אבל זה מה יש ובעיני זה פלא שכך הגוף שלנו פועל- רומז לנו מתי להתכנס פנימה, מתי להיות קשובות יותר לרחשיו.
בני אדם מסוג זכרים יכולים לחיות את החיים המשעממים שלהם איך שבא להם (-;

[אמא_ללי*]

את יכולה להזכיר לי בת כמה מאיה?
היא בת שנה ושלושה אבל המחזור הראשון אחרי הלידה הגיע כשהיא היתה בת חמישה חודשים, וגם עם שירה זה היה אותו דבר.

פה כבר עונה 5
ואלה? אז באמת לא הרבה אחרי. יופי, אז אני יכולה לחזור לארץ בלב שלם ושמח רק שנדע כבר סופית....

[אמא_ללי*]

בוסטון. עיר זרה. רבע לשש בבוקר.
כולם עוד ישנים.
מאיה התעוררה לינוק, מדדתי חום באותה הזדמנות עם "מד הפוריות" החדש שלי, והמחשבות מתרוצצות בראש.
מוזר מאד להיות בעיר אחרי שלגמרי התרגלנו לחיים במקום ירוק ושקט. אנחנו כאן לשבוע לצורך העבודה של האיש, גרים במלון. במשך היום הוא עובד ואני עם הבנות. נסעתי איתן לבד ברכבת התחתית כמה פעמים, הרגשתי כמו סופר-אמא. ביום הראשון עשיתי את כל המסע עם שירה בעגלה ומאיה על הגב, ובאותו ערב חברים השאילו לנו עגלה כפולה, אז אתמול הסתובבתי איתה כל היום.
אני אף פעם לא עושה איתן דברים "גדולים" כאלה בעצמי. תמיד ביחד. מצד אחד אני מאד גאה בעצמי בסוף יום כזה. כי באמת עשינו המון המון, הסתובבנו, וראינו מקומות חדשים, והכל עבר יחסית בנעימים. אבל מצד שני, במשך היום רוב הזמן אני בתחושה של הישרדות. מאמץ פיסי גדול מאד, אין רגע לנוח כשנמצאים בחוץ ובתנועה ובמקומות לא מוכרים, והמון התמודדויות. ובכל מקום כזה שאנחנו רואות אני רק רוצה שהאיש יהיה איתנו, שיוכל לראות גם את כל הדברים, ושבעצם מה שאני עושה זה קצת למלא את הזמן עד שנוכל שוב להיות כולנו ביחד. כי רק ככה זה שלם.

עיר זה מקום כל כך מעייף עם ילדים. כל הזמן צריך לחשוב איך כדאי להגיע ממקום למקום, הכל ברגל או בתחבורה ציבורית, הכל מרגיש מסובך.
בכלל, הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת שינויים. כשמשהו משתנה, קודם כל עולה בי התנגדות. נוצר בי קיר הגנה פנימי - לא רוצה את השינוי, רוצה שדברים יהיו כמו קודם. גם אם קודם לא הכל היה טוב. זאת תגובה ראשונית אוטומטית לגמרי, והיא קורית מול התרחשויות אבל לפעמים גם מול רעיונות חדשים. עצם המחשבה על שינוי יש בה משהו מאיים כנראה.
רק אחרי שהגל הראשוני של ההתנגדות קצת שוכך (ככה כותבים?), אני יכולה להתחיל לחוות את הדברים ולראות מה התגובה האמיתית שלי אליהם, איזה מהשינויים טוב ומתאים לי ואיזה פחות. זה קורה אפילו עם דברים כל כך קטנים - אבא של האיש תיקן לנו כמה דברים בבית, ושמתי לב שברגעים הראשונים זה היה לי קשה. למרות שהיה מדובר בדברים שבהחלט דרשו תיקון, ומה שהוא עשה מאד עזר ושיפר. עדיין התגובה הפנימית הראשונית היא "אל תגעו לי בכלום ואל תשנו לי שום דבר". רק כשהשינוי הוא משהו יזום ונשלט הוא עובר בקלות....
מדהים בכל פעם לגלות עד כמה תגובות ההיאחזות הן עמוקות וקורות כל הזמן עם כל דבר. איך אפשר להיצמד לכל מה שקורה, ובכל פעם שמקלפים שכבה אחת מגלים מתחתיה עוד אחת. שחררתי כמה דברים גדולים? נהדר. אבל מתחת לזה נמצאים בדיוק אותם דפוסים של רצון לשליטה וודאות, רק על דברים כביכול קטנים יותר.

בימים האחרונים אני עושה מן תרגיל כזה - מנסה להרפות את המחשבות כדי לאפשר גישה לתודעה הגדולה יותר, לא לחסום אותה עם הזרם האינסופי של מלל פנימי. בכל פעם שמשהו מטריד אותי, או אפילו אם יש איזה חפץ שאני לא מוצאת, אני פשוט מנסה להפסיק. לא לעבור בראש על כל המקומות שיכולתי לשים, לא לנסות לתכנן את כל המהלכים, אלא להתרחק מהם צעד ולהאמין שיש מקור ידע יותר רחב ועמוק, שיהיה לי נגיש אם אני רק אאפשר לו. להאמין שהכל נמצא שם, ואני לא באמת צריכה לעשות כל כך הרבה כל הזמן.

[אהבת_עולם*]

הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת שינויים. כשמשהו משתנה, קודם כל עולה בי התנגדות. נוצר בי קיר הגנה פנימי - לא רוצה את השינוי, רוצה שדברים יהיו כמו קודם. גם אם קודם לא הכל היה טוב.
גם אני מאוד ככה.
אפילו נניח אני נוסעת באוטובוס לאיזה מקום שאני רוצה להגיע אליו, בא לי שהנסיעה תימשך, ולא בגלל שאני לא רוצה כבר להיות במקום שאני נוסעת אליו, אלא בגלל שאני לא אוהבת למשל את המעבר ממצב של ישיבה באוטובוס ליציאה החוצה. גם אם לא היה לי חשק קודם לנסוע - אחרי שאני כבר באוטובוס והתרגלתי לישיבה והכול בסדר לי - כבר לא בא לי עוד פעם לשנות.
כל שינוי הכי קטן קשה לי.

[מי_מה*]

להאמין שהכל נמצא שם, ואני לא באמת צריכה לעשות כל כך הרבה כל הזמן.
איך זה נראה פשוט וכמה שזה לא! אז כל הכבוד לך על התזכורת וגם על ההתמודדות בשבוע הזה.
את יודעת, תוך כדי שאני כותבת עלה לי פתאום איזה רעיון שגם ההתמודדות לבד היא קשה כי היא שינוי כפוי של להתמודד ביחד, שזה המצב הרגיל. וזה נורא קשה לתפקד במצב הלא רגיל שלך. במקרה הזה, למרבה השמחה, לא תתרגלי ללבד ותיכף תחזרו לביחד.
שיהיה המשך שבוע מוצלח ומהנה @}