מכתב לאחותי

את מה שאני כותבת עכשיו אני יודעת שאין סיכוי שתקראי. יהיה מי שאולי יגיד שזו פחדנות צרופה לכתוב לך ככה, באתר שאני יודעת שהסיכויים שתגיעי אליו הם כל כך קלושים, במקום לחפש את הדרך לומר לך את הדברים, ככה, כפי שהם, פנים אל פנים.
אני רוצה להתחיל ולומר שאני אוהבת אותך. ושאני יודעת עד כמה גם את אוהבת אותי. ככה, פשוט.
כי יש משהו כל כך משונה בעניין הזה של אחים, כל כך סבוך, ועם זאת, כל כך זמין לאהבה. ושוב, באותה נשימה, (ושוב, ושוב,) כל כך סבוך.
אני שואלת את עצמי מתי התחלנו להתרחק כל כך. היום, בנסיעה חזרה מביקור בעיר שגדלנו בה, ניסיתי להיזכר. את נשארת שם, הקמת שם משפחה, במרחק לא גדול מהבית שהתבגרנו בו, במרחק לא גדול מסבא וסבתא של שלושת הבנות שנולדו לך.
אני עזבתי לפני שנים רבות לעיר רחוקה, נישאתי גם אני, נישואין קצרים, מעוותים בדיוק כמו הזוגיות ששתינו גדלנו בצילה. בדיעבד אני חושבת שכל תכלית הסיבוב ההוא היתה להוציא את עצמי מהמקום שגדלתי בו, לאפשר לעצמי התחלה חדשה.
ולקחתי אותה. התגרשתי, נכנסתי לטיפול ממושך, נישאתי שוב והקמתי גם אני משפחה. משפחה שיש בה שיתופיות, שוויון ואהבה. או במילים אחרות כל מה שלא ידענו לבקש לעצמנו, כי לא הכרנו ולא ראינו בבית שבו גדלנו.

הנישואין שלך הם אחרים. את, שבתקופת ההתבגרות שלך תכננת לעצמך חיים שהיו מתוכננים לפרטי פרטים, שכל חייך מאז ומעולם היו מתוכננים לפרטי פרטים, נישאת לגבר שהיה ההיפך הגמור מכל מה שקיווית בשביל עצמך. הגבר שנישאת לו הוא אדם אלים (אני מניחה שהוא מעולם לא היכה אותך, אבל כינויים מעליבים והתייחסות משפילה מול אחרים מאז ומעולם היו קיימים בשפע), מסוגר, ציניקן וחסר תקווה. חסר תקווה. חסר תקווה באופן שהוא מתבונן בעולם שסביבו. חסר תקווה בגבולות העולם הצרים שלו, ברצון שאין לו להתפתח, ללמוד, לדעת. בחשדנות הקבועה והכרונית שלו כלפי אחרים.

קשה לי להתנסח פה. אני מחפשת נואשות אחרי המילים המתאימות ביותר. כאילו אם אני אמצא אותן אז השמיכה החשוכה, הכבדה, שפרושה על גבי החיים הנוכחיים שלך תתרומם, תתפוגג, ותחזרי להיות מי שהיית פעם, כשהיית צעירה, כשהיו לך ערימות בלתי מוגבלות של חלומות ותכניות והעולם כולו היה פרוש לרגלייך.
אז, כולם חשבו שאת אדם עם רגליים יציבות על הקרקע, שאת תגיעי רחוק. אני, לעומתך, הייתי המוזרה. השונה. זאת שאין לדעת לאן היא תגיע, אבל צריך לחשוש לשלומה.
אבא שלנו, אדם חזק בצורה מעוררת אימה, מאותם אנשים שכלום לא יכול לצמוח לצידם בגלל הצל העצום שהם מטילים על סביבותיהם, נלחם בי אז בכל כוחו הרב. גיל ההתבגרות היה בשבילי מסכת ארוכה ומפחידה של הישרדות תחת טרור. הייתי אשמה במיניות שלי, הייתי אשמה ברצונות השונים שלי, והייתי בעיקר אשמה כי את לרגע לא היית.
לא כי היית נסלחת יותר, אלא כי פשוט לא היה במה להאשים. רגליים על הקרקע. תלמידה מצטיינת, מעולם לא מרדת בכלום, מעולם לא עשית דברים שסיכנו או סימנו אותך, מעולם לא הבעת, במילים או במעשים, רצון שיהיה שונה מהקו ששלט בבית. ושלט.
אצלי, לעומתך, האשמה הכבדה התחילה לשאת פירות של יצר הרס עצמי. אני לא יודעת עם כמה בחורים שכבתי. עם חלק מהם אולי לא שכבתי. את כולם רציתי בצורה משונה כזאת, מוטרפת, לא בשבילם, גם לא בשביל עצמי. ליצר ההרס העצמי יש תיאבון בריא משל עצמו. אתה לא בדיוק יודע למה, אתה רק יודע שיש רעב שצריך לספק. התקופה ההיא מאד מטושטשת בשבילי. גם היום לא פשוט לי לכתוב או לנסות להיזכר.
את, לעומתי, פרחת.
אני עוצרת לרגע כדי להגיד לך משהו. שמת לב לזה? שמת לב לזה כמעט תמיד כשלי טוב, לך רע, ולהיפך? לפעמים עצם המחשבה הזאת, שאני יודעת שאין בה הגיון, ממלאת אותי באשמה נוראה. כאילו אנחנו שואבות את האושר שלנו מהחיים של השנייה, מרוקנות שם, להעביר אותו לפה. אני יודעת שזה לא נכון. אבל איכשהו. איכשהו.

קוראת אותך
מבינה

ממשיכה.
היית קצינה. חתמת על קבע למספר שנים. העריצו אותך בצבא. ניבאו לך גדולות ונצורות. אצלי הדברים נראו לגמרי אחרת. אני זוכרת שאנשים שהכירו את שתינו בצבא בשנים ששירתנו במקביל הרימו גבה כששמעו על הקשר המשפחתי בינינו. אני חושבת שאפילו קצת התביישת בי אז.
זה לא שעשיתי שם צרות, שנים של גדילה תחת עריצותו של אבא שלנו נתנו בי את אותותיהם. בסך הכל הייתי חיילת צייתנית וממושמעת. אבל, איך לומר את זה בעדינות, לא ממש הייתי עסוקה בלבנות לעצמי שם טוב.
השירות הצבאי שלך פסק בשלב כלשהו, ודווקא היו לך אז אלטרנטיבות יפות לקידום, אם אני זוכרת נכון. אבל אז כבר היית איתו. והוא רצה אותך מחוץ לצבא.
כשאני חושבת על זה עכשיו, בזמן שאבא שלנו ניסה לגדוע אצלי באכזריות כל ניצן עצמאות שנחשף, את ויתרת מראש על אלה. את כל האנרגיה שלך מיקדת בלדמיין לפרטים כמה מזהיר יהיה העתיד שלך. נמנעת מההווה. היה בזה משהו אפילו תמים. כמעט שובה לב. אני זוכרת שאפילו צחקנו על זה שהחלטת שיהיה לך חבר טייס. חבר אז עוד לא היה, אבל מקצוע כבר היה לו.
אחר כך היית חייבת למצא לך את התליין הפרטי שלך. את מי שיגדע את כל מה שאת תעזי בסופו של דבר לרצות להצמיח.
ומצאת.

אנונימי

קוראת אותך

גם אני.

וגם אני, הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר,
אנא המשיכי,

גם אני קוראת בכאב...

אני זוכרת שקראתי פעם משפט בספר של דוד גרוסמן, שטילטל אותי.
"כמו במדבר, נניח.. שאין צל ויש שמש איומה, שמש שנכנסת לכל מקום.. כי במדבר הצמחים גדלים בזהירות, שומרים על עצמם מהשמש. מגדלים עלים קטנטנים, מקופלים, שהיא לא תשרוף אותם. קשה במדבר."
זה היה תיאור מדוייק של איך זה היה לגדול בבית שלנו.

ושוב עולה במחשבה התהייה המציקה הזו.
העובדה שגדלנו באותו בית, לאותם הורים, רק שתינו, עד כמה היתה שם אנרגיה נוספת, לא נאמרת, של מן שותפות גורל הפוכה. עד כמה הזוגיות שלך היא איזשהו מס שאת שילמת בזמנו על זה שהעמידו אותך שוב ושוב לראות איך מרוצצים את נפשי. אצלנו בבית להיות אחות היה, בעיקר, להיות ברת השוואה. אם אני הטובה, אז זה כי היא הרעה. אבל בליבנו שתינו ידענו היטב שאין רע וטוב, יש רק קריאה נכונה פחות ויותר של הקודים, ובעיקר יש את חוק שימור האנרגיה- איפה שהיא חוטפת, לי יש קצת יותר חופש. מן שמיכת טלאים כזאת, של אשמה אינסופית, כי בכל פעם שאני מושכת לכסות את עצמי, אני גם חושפת אותה. ואולי זאת האנרגיה הזאת ששנים אחר כך עוד ממשיכה לפעול בהתנדבות. כתבתי כבר- מרוקנות שם, להעביר לפה.

אני הייתי המורדת. מורדת מאד בקטן. מאד. כי גם פחדתי ממנו נורא. אבל מספיק בשביל שיוטח עלי כל זעם האלים שלו.
ואת.
אני רוצה רגע לעצור.
מרגישה צורך לומר לך את זה.
המגוון של הרגשות שאת מעוררת בי ועוררת בי לאורך השנים הוא עצום. אני חושבת שפחות או יותר כל רגש אפשרי עבר ברשימה הזו. אני לא יכולה להגיד את זה על אף אדם אחר בחיי.
ואני בעיקר לא יכולה להגיד את זה על אף אחד אחר:
הרגש העיקרי ברשימה הזו הוא סוג של כאב. לא מפוענח לי עד הסוף, אבל מאד נוכח. אם אני מנסה לפרק אותו, אז מתגלגלות מתוכו מילים אחרות שמרכיבות אותו, בין השאר חמלה, אשמה, כעס, חרדה..
אני לא יודעת מה אני רוצה לומר בדיוק במשפט הזה, אולי שיש משהו מאד פיזי בקשר שלנו. פיזי במובן הזה, שהרגש העיקרי בו הוא בעצם תחושה.
מתבוננת במה שכתבתי.
לפעמים, עצם המחשבה עלייך ממלאת אותי ברגש עז.
כשאני יודעת שרע לך, פשוט בא לי לבכות. אני יכולה לשאת הרבה סוגים של כאב, אבל כשלך כואב, משהו בי נשבר. את יכולה להסביר את זה?
אני לא.

חשבתי לספר לך משהו, אני לא יודעת אם את זוכרת את זה, אני זוכרת וזה זכרון שמלווה אותי לאורך השנים.

היתה לנו חתולה שאימצנו. את היית בת אולי 12 ואני 10. יום אחד כשירדתי לשחק בחוץ ראיתי אותה, מרוחה כולה על האספלט של הכביש. אני עד עכשיו זוכרת, חלק מהשיער שלה עדיין נצץ בשמש של הבוקר, זה היה יום שבת, ואני רצתי מהר הביתה, בוכה. את לא היית בבית. אולי היית אצל שכנים. כשחזרת, אמא שלנו קראה לך כדי לספר לך את זה, לידי. אני עדיין בכיתי. תוך כדי שסיפרה לך, העיניים שלך התרחבו. החיוך נמחק, אמרת- "מה, באמת? איך?" אני הסתכלתי בך בריכוז, חיכיתי לדמעות שיגיעו. אבל לא. לא בכית. לא אז ולא אחר כך. וידעתי שקשה לך לשמוע אבל לא בכית. ואולי זה בדיוק זה, כי לאורך השנים, אני צעקתי, בכיתי, צחקתי, צרחתי, את כל הרגשות שלי לבשתי החוצה, מעולם לא השארתי מקום לספק, ואת רק ממשיכה ללטוש שתי עיניים תמהות בעולם שסביבך. למה לא בכית? אם היית בוכה, אולי היה לי קל יותר. עד היום את לא בוכה. משאירה אותי לדמיין, בכאב אינסופי, עד כמה קשה העולם שבנית לך.

אחותך חייבת לקרוא את הדברים האלה,
תזמיני אותה...

פשוט מדהים

ובכלל רציתי לכתוב על הביקור שלנו אצלכם. כי הכי מדהים זה הילדים- איך שלי ושלך מתערבבים ככה, בכזו טבעיות, כל כך שונים אלה מאלה, באים משני עולמות ממש הפוכים. וכל כך יודעים לחיות עם השוני הזה בשלום.
בניגוד לנו.
אנחנו- רחוקות.
אני חושבת שהמרחק בינינו היום הוא עצום. כלומר, תמיד עמדה בינינו סוג של מבוכה. אני באמת לא יודעת עד היום למה לייחס אותה. אולי לזה שאצלנו בבית אינטימיות היתה סוג של מילת גנאי. אולי לכל הדברים שלא יכולנו לומר אחת לשניה מעולם כי זה היה בית שתמיד נאמר בו פחות ממה שעמד בו באויר. אולי אפשר לייחס את זה לאוירת הפחד. כשאתה צריך לחיות לפי תבנית קבועה מראש, אתה עסוק בעיקר בזה. בלהתאים או בלהתנגד. אתה פחות יכול להיות עסוק בלבדוק מה אתה ומה יש לך לתת או לקבל מאחרים.
זה מטורף, את יודעת. אנחנו אפילו לא יכולות להסתכל אחת לשניה בעיניים.
עכשיו אני בעצם מבינה שלא המרחק השתנה עם השנים אלא מידת הרצון לצמצם אותו. היא הולכת וקטנה.

אני חושבת שהקרע הגדול ביותר בינינו נוצר כשהגיעו הילדים. כאילו כל השוני בינינו התנקז לשם. בעצם, לא כאילו. זה בדיוק מה שקרה.
אני לא אפרט את השוני כי זה לא הוגן לעשות את זה באתר שתומך מלכתחילה בצורת החיים שלי.
רק אומר שההתרחקות היתה איטית ומתבקשת, נבנית על קורים חוזרים והולכים של ביקורת שעברו בינינו. במהלך השנים הטחנו אחת בשניה אמירות מאד לא פשוטות. כמו הפעם ההיא שבמהלך אשפוז מורכב של הבן שלי האשמת אותי במחלה שחלה בה. כמו בפעמים ההן, האחרות, שהאשמתי אותך בהפרעות האכילה הקשות של הבת הבכורה שלך.
אני חושבת שאולי ההורות היתה הדרך שלנו לנסות ולהכריע סוף סוף בשאלה האינסופית- מי צדקה כל השנים האלה. מי בסוף תהיה ראויה לאהבה שלו. לא של אבא שלנו הממשי. זה סיפור אחר. אני מדברת על האבא הקשה, הביקורתי והמאיים שהלך ונבנה בנפשה של כל אחת מאיתנו. הדרך היחידה לשרוד כזו עריצות מבפנים, במיוחד אם מסרבים להיות מודעים לה, היא להיאחז בכל הכוח במה שיש. בשכנוע פנימי עמוק, כמעט דתי, שאין עוד דרך. אחרי שנים ארוכות של טיפול, אני יכולה להגיד שבכל שאר תחומי חיי למדתי לסלוח, להניח, לקבל את הקיים, לעשות שלום.
אבל את האבא הפנימי שעומד ביני ובינך לא אני ולא את מסוגלות להניח.

אני רוצה לדבר איתך על החרדות שלנו. זה לא משהו שידעת עלי. אנחנו ירשנו את זה, שתינו. תמיד הנחתי שזו ירושת האם, אבל במהלך השנים, ובעיקר אחרי שהתרחקתי, אני חושבת יותר ויותר שגם הוא חרדתי לא פחות. רק שהחרדתיות שלו מוסווית. מחוברתת. כמעט סובלימטיבית. אפשר לזהות אותה אם מסתכלים עליו טוב ליותר מכמה רגעים. אבא שלנו הוא אדם בעל שתי הנחות יסוד עיקריות:

בעולם הזה מי שחזק שורד.
אהבה היא לא רגש רלוונטי או קיים בשביל אדם כמוהו.

את המשפט האחרון, אגב, שמעתי מפיו. זה היה בתקופה שהוא טעה לחשוב שהוא ואני קורצנו מאותו חומר אפל. יש משהו נכון במחשבה הזו שלו, אבל בהבדל אחד- הנחות היסוד שלו ושלי שונות. מהיסוד.
אבל חוזרת אליו- את מבינה, אלו הנחות יסוד של אדם מאד חרדתי. על זה הוא מחפה בהמון מנות של דברים אחרים, הקסם האישי המטורף שלו, למשל, הכוחנות שלו, הכסף שלו, החכמה שלו.
ירשנו את החרדות ממנו. וממנה. משניהם.
אני עדיין נלחמת בזה. עד היום. לא דיברתי איתך על זה אף פעם- כמוהו, גם אני מנסה בכל כוחי להסוות, אבל מליון דברים מפחידים אותי. סדקים בקירות, רעשים בחושך, חושך באופן כללי, תאונות דרכים. מפחידים אותי כרישים, מפולות אבנים, גבהים, אסונות טבע, צונאמי, רעידות אדמה,
אני משתדלת לתת למחשבות האלו להמשיך הלאה. לא להיעצר בהן.
אבל יש מחשבה אחת שאני לא מצליחה לתת לה להמשיך הלאה.
בעצם, אולי המחשבה הזאת היא הנחת היסוד המרכזית שלי:

לא יכול להיות שכל כך טוב לי בחיים.
בהיסק לוגי פשוט- יום יבוא ויקרה משהו נורא ואיום שירסק לי את החיים לחתיכות.

כשאני חושבת על זה שוב, הנחות היסוד שלו ושלי בעצם דומות למדי. השאלה היחידה היא מאיזה כיוון מסתכלים.

שנים של ציפייה לרע. זה התשלום שאני משלמת, אני מניחה, על זה שהצלחתי, באופן מנוגד לחלוטין לתפיסת העולם שבה גדלנו, לעשות שיהיה לי טוב. בבסיס של העניין הזה, יש בי קול קטן שכל הזמן אומר- תישארו בבית, אל תתני לו לנסוע, אל תסעו רחוק, אל תתני לילד לצאת לטיול, שלא יסעו באופניים, כאלה. יש בי קול קטן שהיה רוצה שאני אגיף את התריסים ואודיע לבן זוגי ולילדים שיותר לא יוצאים מהבית, כדי לשמור על האושר הקטן והכל כך יקר שלנו, שלא יתרסק לי פתאום. הבעיה היא שאם ככה אני אחיה, וככה אני אדרוש מהמשפחה שלי להתנהל, האושר הזה יתפוגג ממילא. אז למרות כל המנורות האדומות ופעמוני האזעקה שמצלצלים לי שמונים פעם ביום, אני שומרת על מינונים מאד נמוכים.
אני רוצה להסביר לך משהו חשוב על עניין המינונים הנמוכים- בכל פעם שהאיש שלי יוצא לעבודה אני נמצאת בתחושה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. שם. שם אני צריכה לעשות את המינונים הנמוכים.

אצלך זה שונה. את נכנעת לזה, כבר מזמן. את לא לוקחת את הילדים לים כי הרוח מסוכנת, אתם כמעט ולא באים לבקר אותנו כי מסוכן בכבישים, אתם לא הולכים במקומות הומים כי יש סכנה של פיגועים, ועוד ועוד רשימה של סכנות, וככה העולם שלך הולך ומצטמצם, משנה לשנה, כי כשהעולם הוא כזה מקום מסוכן, אז הוא גם הופך להיות לא ידידותי, וכשהעולם שבחוץ לא ידידותי, ממילא עדיף להימנע עד כמה שאפשר.

את צריכה להבין, ששם, את עדיין ברת השוואה. ולו בגלל שאני צריכה להתמודד עם אותו שק פחדים. ולו בגלל שהדרך שבה את בוחרת להתמודד כאילו יש בה כדי לומר משהו עלי. משהו שלי מאד קשה לראות ולשמוע.

רגע, פוס.

אני צריכה לשחרר אותך, אחותי שלי, מאחריות על זה.
זו הדרך שלך. הדרך שלי היא אחרת.
יש לך את הסיבות שלך ללכת בדרך הזו. אולי בכלל את רואה את כל זה אחרת ממני, וזו רק אני שמפרשת ככה, בגלל כעסים שלי על עצמי, בגלל קללת ברות ההשוואה שמביאה את עצמה פעם אחר פעם לידי ביטוי בזעם קדוש, עלייך.

בשבילי , הביקורת על צורת החיים שלך היתה, במהלך השנים, הדרך הכי נוחה להימנע מהכאב. נסיעות שלמות מהעיר שלכם לעיר שלנו ביליתי בניתוחים עומקיים של עד כמה אתם הורים גרועים, לא כי זה היה נכון, אלא כי אם אני עסוקה בלנתח אותך, ההתקטננות משחררת אותי מהדבר האחר, שהוא להיות מודעת עד כמה שאת לא מאושרת בחייך, או לחילופין, לראות עד כמה הדמיון בינינו, בסופו של דבר, לא קטן, על אף אורח החיים הכל כך שונה שכל אחת מאיתנו סיגלה לעצמה.

ואני התקטננתי. עד כדי כך שבשנה האחרונה העדפתי להגיע עם הילדים לביקור בזמנים שידעתי שלא תהיו בעיר. לא רציתי מגע איתכם. גם לא עם הילדות שלך. אני מרגישה מחורבן לכתוב את זה אבל זאת האמת, ואני חייבת לך אותה.

אני לא יודעת למה העובדה השולית הזו כל כך ציערה אותי בביקור הזה אצלכם- את השמנת. אז מה. אנשים משמינים, גם אני משמינה לפעמים. גם את. אבל פתאום היה שם משהו אחר. אולי זה שלא שמתי לב לזה לפני כן כי לא טרחתי להסתכל עלייך. אולי זה כי פתאום נראית לי ככה, מתרוצצת בין הילדים עם כל הכוונות הטובות שלך והבגדים הרחבים והלא נשיים שאת תמיד לובשת, עצובה. חשופה.

קוראת אותך וכואבת איתך

עכשיו זה תורי.

האבא שלנו, שהשנים לא הקהו את עוצמות להבות האש שלו, עכשיו הוא נושף בכיוון שלך, מצליף בך חזור והצלף את הביקורת שלו על הדרך שבה את מגדלת את הבנות שלך, על בעלך, עלייך עצמך, ברת השוואה.
אני, שברחתי רחוק רחוק כדי שאוכל להצמיח את העלווה שלי בשלום, עכשיו דווקא זוכה ממנו להערכה. יש בי ילדה קטנה וצוהלת, סמוקה מגאווה. יש בי ילדה קטנה אחרת שלוחשת לי "שתינו יודעות שזה לא שאת טובה יותר". יש בי מבוגרת אחת שהתעוררה פתאום.
אני לא רוצה להיות שם.
אני אוהבת אותך, אחותי.
אני אולי אף פעם לא אוכל לומר את זה בפנייך. אצלנו במשפחה ועל אחת כמה וכמה בין שתינו לא נאמרים דברים כאלה,
אבל פה אפשר.
רציתי להגיד לך שאני רואה שקשה לך. ושקשה לי נורא לראות את זה אבל אני מבטיחה לך לא לברוח שוב.
רציתי להגיד לך שהגיע הזמן להיפרד מהקללה שמחייבת אותנו למדוד, חזור ומדוד, את סגנון החיים שלנו בהשוואה לשניה. זה לא רלוונטי. שתינו שנים היינו עסוקות בזה עד צוואר. זה לא רלוונטי. אנחנו שונות.
תמיד היינו. השוני תמיד היה גלוי לחלוטין. נאמר. ועדיין, בגלל הדרך שבה גודלנו, כל כך הרבה שנים לא הצלחנו שתינו להיגמל מהצורך הזה לרבע את המעגל או לעגל את הריבוע... אני רוצה להפסיק.
אני פוחדת שמרוב העיסוק הזה, חסר התוחלת, אני מאבדת אותך. אני מאבדת את היכולת שלי לראות שאת זקוקה ליד פתוחה, מושטת. לא כי את צריכה לצאת משם אלא כי אני אוהבת אותך, ורוצה להיות איתך במקומות שבהם את.
או אולי צריך להפסיק ולנסות להסביר לעצמי למה עדיין חשובה לי כל כך הקרבה אלייך. אני לא חושבת שיש לכל הרגשות האלה הסבר, על אף שניסיתי. אם היית אדם אחר ולא אחותי, אנחנו לא היינו יוצרות קשר זו עם זו. אבל את אחותי, ויש קו מחבר,נעלם מן העין, שתמיד יימתח ביני ובינך.
ובמחשבה שניה, אני מניחה שאם היית אדם אחר ולא אחותי, דווקא הייתי כן יוצרת איתך קשר. הייתי מחבבת אותך מיד. הייתי חשה כלפייך רוך וקרבה, כי היית מזכירה לי כל כך אותה.
את אחותי.

עדיין קוראת אותך בהתפעלות,
אילו תובנות...

את כותבת מדהים.
התובנות שלך מחלחלות גם אלי, לחיים שלי, תודה.

התקשרת אלי אתמול, להזמין למסיבת יום ההולדת של הקטנה.
כן, כן, אנחנו נבוא.

כן? זה מסתדר?
כן, כן. בטח. מתי שתחליטו. אנחנו נבוא.

אני חושבת שהנכונות שלי הפתיעה אותך.
היה לך כבר נאום מוכן על החשיבות של ההפגשה בין הילדים, אמרת:
"כי הם בני דודים, כי זה חשוב שיהיו בקשר"
אמרתי, כן, כן, אני יודעת, זה באמת חשוב וגם אנחנו רוצים מאד לבוא,

ורציתי לחבק אותך מעבר לקו הטלפון. (אל דאגה. אני לא אחבק. חיבוק זה סוג של אינטימיות שנבנית בשלבים הרבה יותר מוקדמים של קשר. הרכבת הזאת כבר עברה בתחנה שלנו. עברה לבלי שוב)

אבל אני כן רוצה לספר לך שהימים האלה והכתיבה הזו עשו אצלי משהו.
אני באמת חושבת שלראשונה בחיי אני יכולה להניח לזה.
להתגעגע אלייך. בחיי שכבר לא זכרתי איך עושים את זה.
אני יודעת שלא קראת פה אף מילה. את גם לא תקראי. ועדיין זה היה צריך להיות ממוען אלייך.
יד נעלמה כבר עושה את החיבורים.

וגם להגיד תודה על התגובות. אני חושבת שסיימתי.
לא הגבתי פה, אבל קראתי. היה לי חשוב שאתן פה, איתי.
תודה.

שליחה על ידי נטע* » 24 יולי 2007, 23:14

וואו. תודה.

פוגשת את הדף הזה ממרחק של כמעט שנה.

לא יודעת למה התגלגלתי לקרא אותו, את כולו. אולי כי את מעסיקה אותי הרבה. אולי כי את לא מעסיקה אותי מספיק.
אולי כי כל כך הייתי רוצה לחבק אותך. את עוברת תקופה לא קלה עכשיו.
אנחנו קרובות היום מעט יותר, הרבה יותר סלחניות אחת כלפי השניה.
ועדיין, המרחק שאנחנו נדרשות לעבור בשביל חיבוק הוא אינסופי.
מהמקום שבו למדתי לאהוב אותך בלי לשפוט אני היום מאד זהירה מלהיכנס ולנסות לעזור. "עזרה" היתה אצלנו בעבר שם קוד להתערבות גסה ושיפוטית אחת בענייני השניה.
מילים, מילים. מחיקות. מחיקות.
אלוהים, זה מורכב.
אני צריכה לחשוב על זה.

תודה על הכתיבה הנוגעת...@}

פעם ראשונה בחיים שלי שאני קוראת את המכתב הזה וזה מזכיר לי דברים שלי

)

אליה אני אומר לך משהו ...אני ממש אבל ממש מכירה את ההרגשה הזו ממש יודעת על מה את מדברת ומה את מרגישה אבל צריך להמשיך הלאה עם כל הכאב יו אמא כמה הכתיבה שלך מזכירה לי את הדברים שלי אני ביכלל גאה על זה שכתבת את זה פה אני עד היום לא מדברת עם אף אחד על דברים שלי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פשוט מקסים
תיארת כ"כ יפה את מערכת היחסים עם אחות קרובה!!!
הזדהיתי למרות שהנסיבות שלי היו הרבה יותר קלות
הרגשות - היו ועוד איך
תודה לך

שליחה על ידי ...* » 01 דצמבר 2020, 12:09

וואו זה מדהים לקרוא את זה ואת הכאב שאת שופכת במכתב...

באופן טבעי

באופן טבעי