{אמא לשתיים ועוד אחד (2004-07-17T12:07:28): לקרוא לפני זה את הפתיחה בדף אמא לשתיים ועוד אחד. זהו המשך ההגיגים:
נדמה לי שהבנתי את בעיית ההתמכרות שלי ואולי של רבים מאיתנו.
בעצם, הגלישה נחלקת כמעט שווה בשווה לצרכי למידה, קריאה, ידיעה וכו' אבל לא פחות חשוב לרוב הגולשים, לעניות דעתי, ליכולת להגיב, לכתוב, ל פ ר ס ם. הידיעה הזו, שדבר מה שכתבנו אחר כך יקבל התייחסות מאנשים אחרים, יגיבו עליהם, ידברו עליהם וכו' - זו ההנאה שלנו.
פתאום אין צורך בכל כך הרבה מתווכים בדרך. אנחנו יכולים לכתוב בלי עזרת הוצאה לאור (הבלוגים שפורחים כעת), בלי יחצנו"ת או גורם אחר. אנחנו יכולים להגיב לכל דבר ועניין ולהשמיע את קולנו. אנחנו כבר לא "הרוב הדומם".
נראה לי, שזה מתאים מאד לכל אותם אנשים שכותבים ל מ ג י ר ה ויש בהם, אני כמעט בטוחה שבכולם, את הרצון הזה, שיום אחד דבריהם יתפרסמו, יצאו לאור, שהרי כל עוד השירים/הכתיבה/ההגיגים וכו' נכתבים למגירה הם כאילו
ל א ק י י מ י ם , ואנחנו רוצים, אולי בסתר ליבנו, שמישהו ייתקל בהם (טוב, אולי לא ב כ ל מה שכתבנו אבל...), שמישהו "ימשש" אותם, "יגע" בם (כדברי רחל המשוררת אבל במובן החיובי - "יד כל במנוחה תמשש") וזה מוביל אותי למחשבה נוספת על כך שכולנו, בנערותנו, אז והיום, חורטים את שמנו על העץ, על ספסל, כותבים בתחנות אוטובוסים, על קיר, בשירותים, על סלעים ואיפה לא? ולמה? הרצון הזה להשאיר חותם, להראות שאנו קיימים, שהיינו פה, ואני מרגישה שנובע ממני מעיין של מילים (אני בולמת אותו קצת מפאת התחשבות בקוראים) והפעם, אם כי בעילום שם או בפיברוק שם (עד כדי כך אנחנו עדיין לא מעיזים), הגולש מקבל איזושהי חשיפה שמסבה לו הנאה. (ובאמת הזנחתי את כתיבת שיריי למגירה, דבר שאני עושה מזה אי אלו שנים ולא אפרט כמה, אך נאמר שצברתי שירים להוצאת ספר שלם, שלא ייצא לאור לעולם... וכן קצת הזנחתי את כתיבת היומן על הבנות (מה עושות, חוכמות לשוניות וכו').
לא להאמין, רק לפני שלוש שנים לא השתמשתי באינטרנט (אני מ"דור האיינשטיין") והמחשב, מעבר למעבד תמלילים, נחשב בעיניי למוקצה (במלעיל). החשש שהוא מהווה איום לספר, שהוא מנוון וכו' (כמו החשש שהיה לי כאוהבת קולנוע מפני הוידיאו, חשש שהתבדה כמובן) וכאשר החליטו לשלב את המחשב בלימודי הספרות זה בכלל עורר בי בחילה... (ראיתי במקצוע זה ,לפחות, את ההזדמנות שילדים יכתבו ולא יקלידו ,יציירו ולא ישתמשו בצייר)... ואילו עכשיו, אני רובצת מולו, מתקינה משחקי חשיבה ולמדות מחשב לבנותיי... WELCOMEהמאה ה-21!
נזכרתי בדבר נוסף, כשהייתי צפ"טית בצבא (לפני עידן בערך) אז היו לנו טלפרינטרים ובעצם מה שעשינו (מחוץ לעבודה כמובן) היה להתכתב דרך המכשיר עם כל מיני תחנות, שלחנו וקיבלנו כל מיני חוכמות מודפסות, לא ידענו מי העומד מולנו (מקסימום בקשנו אחר כך טלפון והמשכנו לשוחח מבלי להיפגש) ואין צפ"ט או צפ"טית שלא נהנו מכך. אפשר אולי לכנות זאת "האינטרנט הקדמון" או "אינטרנט קדם"..
) במקרה זה צריך להימנע מישיבה של מעל מספר דקות. רצוי לתכנן מחדש את עמדת העבודה. (טוב, מחר)
.
