מיצי פוסט הריונית

[מיצי_פוסט_הריונית*]

שלום. אני מיצי. פותחת דף בית אישי , אמא לבן 3.3 שנים ולבת שלושה שבועות בת זוג לקוק.
אנחנו חיים בקיבוץ בצפון.
חוץ מזה אני גם יוצרת.
התחלתי לבקר באתר בזמן הריוני הראשון אך רק בהריון השני ממש התמכרתי.
כתבתי בלוג מיצי הריונית ואת סיפור לידת הבית של זיו.
חושבת ש אתר באופן טבעי שווה תשלום

[מיכל_בר*]

ובכן, מיצי, איך פיצי? ומה נשמע בבית?

[מיצי_פוסט_הריונית*]

לאט לאט יורדת האופוריה של ההריון והלידה ומתחילים לחזור לשיגרה.
יותר נכון להתרגל לשיגרה אחרת.
הקושי הגדול הוא להתרגל לוותר קצת על הגדול, ז"א שאני מוצאת את עצמי נקרעת בין הרצון לעשות משהו איתו לבין המציאות שבה דבוקה לי הקטנה לציצי... השעות הקשות הן ההקמה וההשכבה. אלו הזמנים הכי אינטימיים של נורי ושלי. פתאום נגזלות ממנו דקות ההתפנקות וההתחבקויות של הקימה בבוקר (כי יש לי רק יד אחת פנויה בשבילו וזיו מתעוררת שתי דקות לפני השעון) והמקלחת המשותפת (שבלי ששמתי לב הפכה בחודשי ההריון האחרונים לשעת האיכות שלנו) מופקעת גם היא (כי היא בדיוק יונקת בשעות הללו).
נורי פיתח קריזות די מוזרות: בבוקר כשקמים הוא בוכה שעכשיו ערב ובלילה שזה בוקר, או לחילופין
באמצע השבוע הוא קובע כי היום שבת (ונשארים בבית ולא הולכים לגנון) בהתחלה צחקנו, אחר כך פנינו להגיון ( תסתכל בחלון/ הרגע התעוררת וכ"ו...) אחר כך ניסינו לשבור אותו בדיגדוגים, או שפשוט נתנו לו לבכות ולהוציא הכול. הרי ברור שזה בכי על המצב שהשתנה ולא קשור לסיבה הרשמית.
ואז שלשום, היא סיימה לאכול ונרדמה. מייד ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אותו למקלחת איתי. אילו חיבוקים ונשיקות הוא הרעיף עלי שם... סוף סוף הייתי בשבילו לבד בלי שנאלץ להתחלק בי. באותו ערב לא הייתה קריזה.

אמי הביאה לו ספר חדש על חיות. כשהגענו לזיקית שאלה אמי איזה צבע יש לה כשהיא על ענף ירוק? ירוק. וכשהיא על הכביש? היא נהיית שחורה. ומה קורה לה כשהיא על אדמה חומה? היא מתחמחמת (= נהיית חומה)

[מיצי_פוסט_הריונית*]

קיבלתי sms שמודיע שדיויד סאי יגיע שוב לארץ, לסדנא של יוגה ביט בקיבוץ יגור(8.1.07) באותו בוקר לא הרגשתי כלכך טוב, אך רק הידיעה על בואו שינתה את מצבי לגמרי, משחזרת את החוייה בראשי (כי עדיין לא עבר מספיק זמן מהלידה להתחלת פעילות) ואנרגיות חיוביות זורמות אלי.
עד אז, אני כבר אחזור לתרגל יוגה. זה כבר די מרגיש לי שהגוף מוכן (בזהירות כמובן)

[מאמא_מאוהבת*]

תודה מיצי
קיוויתי שיש איזו מילה אורגינלית ברוסית (כדי להגיד את זה לאמא וסבתא שלי), אבל אני מבינה שלא המציאו עדיין.
תודה שוב @}

[מיצי_פוסט_הריונית*]

איזה קריזה. בבוקר נורי ביקש להישאר בבית אבל זה לא התאים לי היום, אז הבטחתי שנבוא לבקר אותו במשך היום. כשבאנו הוא מאוד שמח. אתמול הוא ביקש שנביא לגן ספר (מיץ פטל) כדי שיקראו במפגש ולשאלתינו אם אפשר הגננת הציעה שנלך לטיול להביא אותו ונחזור בזמן למפגש וכך עשינו. היה טיול שלוליות קצר ונחמד. אבל כשחזרנו והיה צריך להיפרד הוא פשוט סרב. לא עזרו הסברי הרציונליים ובקשותי שנפרד יפה בסוף פשוט השארתי אותו אצל המטפלת כשהוא זועק בוכה ומשתולל.
אני כלכך שונאת את זה. זה כמעט שלא קורה לנו שכלכך קשה לו להפרד אני מרגישה כזו איומה אבל פשוט הייתי חייבת לקום וללכת כי הקטנה כבר החלה מצייצת בתוך המנשא והחלה לדרוש את שלה.
אוף. נשבר לי הלב לראות אותו כך ומה הוא בסה"כ רצה, להיות איתי.
אלך להתקשר להתנצל בפני המטפלת... (ולבדוק שהגוזל נרגע)

[מיכל_בר*]

איזה בעסה...

אפשר לדבר איתו על המקרה הזה (בדיעבד)? להציג לו את הקשיים מבחינתך, את ההתבעסות שלך מהתיסכול שלו, לשמוע את נקודת המבט שלו, לחשוב ביחד על פתרונות...

[מיצי_פוסט_הריונית*]

הוא לא נרגע... כשהתקשרתי המטפלת אמרה שהוא בכה מרה עד שנרדם. שעה אחר כך הגננת התקשרה לדוח שהוא התחיל לבכות שוב מתוך שינה וכך התעורר. הוא נרגע והסכים לשבת לאכול צהרים רק כשמסרו לו שאני בדרך לקחת אותו.
אז מה יצא לי מכל זה? גם ביעסתי אותו, גם לא הצלחתי לעשות שום דבר ממה שתכננתי לעשות ביום הזה (בין השאר- שיעור יוגה ראשון אחרי פגרת הלידה) והתבעסתי בעצמי. אבל כן למדתי שאסור לי בשלב זה לבוא לבקר אותו באמצע היום.

[מיכל_בר*]

וואוו... קשה!
מסכנון.

מה חשוב לו - ספציפית הקירבה הפיזית שלך, או שמא השהייה ביחד עם המשפחה (או חלק ממנה) לכבוד הקונסטלציה החדשה, או מה?
מה מניע אותו?

[מיצי_פוסט_הריונית*]

נראה לי שמה שקשה לו זה שהוא יודע שאני עם זיו בבית. הוא רואה אותי מתפקדת רגיל ובטח שהוא לא מבין את המשמעות של משכב לידה ולמה אני לא נוסעת לעבודה...
הוא מאוד אוהב להשוויץ באחותו הקטנה. אולי אפילו יותר חשוב לו להיות איתה (ביננו, אני כבר old news) העניין הוא שמאוד כייף לו בגנון, אולי המשבר פרץ מכיוון שזה היה באמצע היום, שיבשתי לו את סדר היום כמו שהמטפלות אוהבות להגיד...

[מיצי_פוסט_הריונית*]

כעס: שמתי לב שבכל פעם שאני מתרגזת על הגבר בבית זה לא מכיוון שאני כועסת עליו על משהוא ספציפי, לרוב מסתתר מאחורי זה חוסר מגע. אני צריכה הרבה מגע. על חלון המטבח שלנו התחלנו רשימה (בלורדים מחיקים) של הדברים שצריך לקנות, בן זוגי כתב את הכותרת "מיצי מה צריך?" ואני הוספתי מתחת שלושה סעיפים: "חום, אהבה וחיבוק". הפריטים שמתחת משתנים ונמחקים אך כללי היסוד כבר מספר שנים שם...
לרוב אני מבקשת כשאני מרגישה שיש לי צורך בחיבוק או נשיקה. אבל לפעמים איזו מועקה נכנסת וכבר קשה לבקש ובמקום לבוא אליו אני נסגרת וכועסת. אז נכנסת ללופ של כעס על עצמי שכועסת עליו...
בתקופות שהייתי יותר חלשה זה אפילו העיק עליו, כל החיבוקים והנישוקים שלי, אבל עכשיו זה מתחלק גם עם הילדים... נורי כבר יודע לבוא לבקש כשהוא צריך ומשתדל להענות לבקשותי. הוא נשקן וחבקקן מעולה והרבה פעמים כשהוא כועס (בלי סיבה ברורה) אפשר לפתור את זה בחיבוק ארוך.
סקס: צורך עז לפרוק אנרגיות ולהיטען בחדשות.

[מיכל_בר*]

בכללי, עושה רושם שאת מוקפת בחמימות הראויה...
אחת היא, אם דאגת לכך או שזה בא "מעצמו".

סביר להניח שעכשיו זו תקופה שאת לא בשיא כוחך, פיזי נפשי וכו', ומצד שני יש לך הרבה זמן לעצמך, מה שגורם לעיתים להתחרבשות בינך לבין עצמך או בינך לבין יקירייך...

מקווה שבכל זאת האווירה בביתכם היא חבקנית ומתוקה.

[דולפין_סגול*]

תודה על האינפורמציה של הסבונים!

[מיצי_פוסט_הריונית*]

בלי ששמתי לב עברו להם חודשיים מאז זיו נולדה וייסורי הפרידה כבר מתחילים. ממש לא בא לי להכניס אותה לפעוטון. שם היא תצטרך להתרגל למוצץ, לבכות כדי שישימו אליה לב , וגם אם לא אחזור לעבודה מחוץ לקיבוץ היא תצטרך לסבול את התיסכול שבלחכות עד שאגיע בשביל שאתן לה ציצי.
יש לי שתי עבודות חלקיות בחוץ שכבר מחכים לי בהם, אני לא ממש רואה אפשרות להביא אותה איתי... אולי אני אהיה חוצפנית וכן אגשש אצל מעסיקי... חבל לי לוותר עליהן מצד אחד ומצד שני קורץ לי לעבוד בקיבוץ בשביל להמשיך להניק מלא גם אם זה אומר עבודה פחות מעניינת ומאתגרת. עם נורי זה מה שעשיתי ובמשך שנה וחצי עבדתי בקיבוץ. אז לא הסתדרתי אם השאיבות, אולי מפני שלא היתה לי משאבה טובה.

[מיכל_בר*]

אולי אפשר לרקוד על שתי החתונות, לעבוד בקיבוץ וגם לסגור עם הבוסים בחוץ שאחרי שזיו תגדל תחזרי אליהם?

[מיצי פוסט הריונית*]

לפני היציאה לחופשת לידה חילקתי לצוות צלמיות פריון שעשיתי (שנעשו מתוך כוונה לפריון באופן כללי גם בעשייה ובעבודה) השבוע ביקרתי בעבודה ולהפתעתי גיליתי ששלוש בנות נכנסו להריון...

זיו התהפכה מהבטן לגב והתחילה לתפוס דברים (מגלה חיבה לצפרדי שתלוי באוניברסיטה)

[מיצי פוסט הריונית*]

שלושה חודשים עברו ועל פי הנהלים אני צריכה להכניס את זיו לפעוטון, לחזור לעבודה וללימודים. לפחות בעבודה מחוץ לקיבוץ אני עוד יכולה לחכות והם לא לוחצים שאחזור מיד. באוניברסיטה לעומת זאת פחות סבלניים ומחייבים אותי לחזור עכשיו. היא כלכך קטנה, רק עכשיו מתחילה להראות אישיות, סוף סוף אנחנו מתחילות להכיר אחת את השנייה. בינתיים לא הצלחתי להשאיר אותה בלעדי אפילו לשעה וחצי (שיעור יוגה) את בן זוגי זה נורא מלחיץ ואחרי חצי שעה הוא נשבר ומזעיק אותי. מצד אחד אני רוצה לחזור אל הקריירה שבדיוק נראה היה שמתחיל איתה משהו, לסיים את התואר ולו בשביל שאוכל להרוויח עוד כמה פרוטות, אך מצד שני אני רוצה להישאר עוד בבית ולהניק.
בסופו של דבר זה הנקה וחיים רגועים מול קריירה ולחץ שלי (ושל כל הבית בתגובה)

איזה באסה שעלי להחליט היום- (מחר מתחילים הלימודים) אני צריכה עוד שלושה חודשים לחשוב על זה...

[ניצן_אמ*]

קראתי מה שכתבת בדף פוסטפמיניזם, ורציתי לתת את שני הסנט שלי. ראי אם מתאים לך.

אפשר לשים במנשא במהלך הלימודים
אני למדתי עכשיו סמסטר עם הקטנה עליי. לא היה קל, אבל מבחינתי זה היה עדיף מכל אפשרות אחרת.
נעזרתי פעם או פעמיים בבן הזוג כשהיתה בחינה גדולה או הרצאה שחשוב היה לי לא לצאת ממנה כל כמה דקות. היו שתי בחינות שעשיתי עם הקטנה עליי. אני גם לא נותנת אותה, אז היא היתה ממש פיזית עליי וכתבתי את הבחינה חצי בעמידה.
היו שיעורים שלא היה מה לדבר. היא לא צעקה או בכתה, פשוט פטפטה מאד, או רצתה לקום כבר ולא לשבת ארבע שעות בחדר שקט עם איש שעומד בקצה ומדבר. אז הפסדתי חלק מהלימודים והשלמתי אותם אח"כ. והשלמתי אותם. תמיד תהיה או יהיה מישהו שיהיה מוכן לתת לך סיכום, או אפילו יצלם לך בעצמו. רק תאמיני.

אצלנו היתה כיתה מאד קטנה, לא אולם ענק שאפשר להעלם בקצה שלו, וזה גם שיקול שמסבך את העניינים. תמיד ישבתי ליד הדלת, נתתי לה לינוק, לפשפש בדשא בחוץ, לשחק על הרצפה. הבאתי רק צעצועים לא מרעישים, הייתי עם שני מנשאים, על כל צרה, שמתי אותה בסלקל כשלא היה לא כח אליי יותר. השתמשתי בכל אמצעי שעמד לרשותי. וזה לא היה קל בכלל, אבל היה שווה כל רגע.
זה גם מאד נעים שהיה משהו שהוציא אותי מהבית באופן מסודר.

בכל אופן, מקווה שהכל יסתדר לטובה.
בעצם, ברור שיסתדר

[מיצי_פוסט_הריונית*]

ניצן כל הכבוד לך. זה נשמע נפלא, קשה ומקסים.
אז זהו, שאני מאמינה שאת החלק הזה עוד אפשר היה לתמרן קצת אבל זה קצת יותר מסובך כשתלויים ברכבים של הקיבוץ ובן זוג שממש לא מוכן להיות נהג. ואולי בסוף היא תסכים לשתות מבקבוק והיא כבר במילא בפעוטון. אבל העניין הוא שזה הרבה מעבר לשיעורים עצמם וזה דרש ממני המון שעות עבודה בבית וזה בא על חשבון דברים אחרים והלחץ שזה הכניס לבית היה גדול מדי.
ניסיתי שבועיים ואני מרימה ידיים.
אני מורידה את הכובע בפני נשים שעושות את זה. כשלמדתי בירושליים יצא לי ללמוד עם בנות דתיות שעשו את זה. הדהים אותי איך הן מג'נגלות בין הלימודים לילדים ולבית והכל בשמחת חיים ודרך מאוד ברורה (לכולן היה ברור שהן ממשיכות לתואר שני, במקביל לילד השלישי, כשאני הפתעתי את עצמי שאני בכלל מסיימת את הראשון וממש לא הבנתי איך עושים את זה עם ילד)
ככל הנראה אני לא בנויה לפיצול הזה עכשיו, אני לא מצליחה להיות בשני מקומות בו זמנית.
עד הרגע האחרון הדחקתי את העובדה שחופשת הלידה מסתיימת ולא התכוננתי לרגע הזה. התחלתי את הסימסטר מאוד אמביולנטית בעיקר בגלל שלא העזתי להגיד למנחה שלי שאינני מוכנה לחזרה ללימודים. ולמרות שמאוד מרומם וטוב לי לצאת מהבית ולשמוע הרצאות, הסמינרים והנבירה במאגרי מידע ומאמרים מכבידים ומלחיצים אותי.
מעבר לשאלה מה יותר חשוב כרגע, בנקודת הזמן הנוכחית: ילדים או קריירה, אני חייבת לשאול את עצמי אם מה שחשוב לי זה ללמוד על אמנות ולהשקיע המון אנרגיות בשביל עוד כמה שקלים שיכנה לי התואר או לעשות אותה.
במהלך בשנתיים האחרונות כמעט ולא הגעתי לסטודיו, לא הצגתי אף תערוכה, וקצת נתקעתי--- טוב אז נתקעתי לגמרי.
אולי אני בכלל צריכה לדבוק במה שאני יודעת לעשות, לעבוד עם הידיים, ולא ללכת להילחם בתחנות רוח.

[ניצן_אמ*]

היי מיצי, תודה על התשובה.
קודם כל אין מה להעריץ, ושימרי על הכובע, הוא יכול להועיל בימים קרים . הנסיבות שלי היו יותר קלות בכל קנה מידה לפי מה שאת מתארת.
לא הייתי צריכה להגיש עבודות, לא הייתי צריכה לשבת הרבה על המחשב. חצי יום בשבוע, זה כל מה שעמד על הפרק. לבחינות התכוננתי יום לפני. אולי באמת אפשר לחשוב על להוריד הילוך, אם זה באמת חשוב לך. אבל לפי מה שאת מתארת, לא ברור שזה מה שבאמת חשוב לך. ואולי זה מה שהכי חשוב להתייחס אליו.

ככל הנראה אני לא בנויה לפיצול הזה עכשיו, אני לא מצליחה להיות בשני מקומות בו זמנית.
אני חושבת שקשה מאד אחרי לידה להיות בשני מקומות בו זמנית. המקום היחיד שהרגיש (ומרגיש) לי נכון היה עם הבת שלי. ושם הייתי, בואי נודה, גם בלימודים. בכל רגע שבו הייתי צריכה להחליט מה לשים לפני מה, השתדלתי לשים אותה קודם. זה לא טריוויאלי, האוטומט אומר משהו כמו "טוב, רק עוד רגע, היא לא נראית ממש סובלת..." זה קשב שכמעט ונכפה עלינו באופן הורמונלי שמלווה לפעמים בפגיעה בזיכרון ובריכוז, ויש לו מטרה ביולוגית ברורה. ובהחלט פוגע ביכולת האקדמית בסמוך ללידה ועם ההנקה.

התחלתי את הסימסטר מאוד אמביולנטית בעיקר בגלל שלא העזתי להגיד למנחה שלי שאינני מוכנה לחזרה ללימודים.
בשורה התחתונה, לא היית מוכנה. השאר זה שיקולים טכניים, שקל או קשה להתגבר עליהם, אבל שיקולים טכניים.

אני חושבת, (ומאחלת, ובטוחה...) שהכל יסתדר לטובה. תני לזה קצת זמן, אל תאלצי את זה, והתשובה שנכונה לך תגיע, זו דרכן של תשובות נכונות.

[מיצי_פוסט_הריונית*]

אחרי שבוע של התחבטויות נפש, ריב גדול עם בן זוגי והרבה בכי החלטתי לנטוש את הלימודים בשלב זה ולדחות אותם בסימסטר, בתקוה שעד ספטמבר אני ארגיש אחרת ואכין את כל המשפחה טוב יותר לקראת זה.

[מיצי_פוסט_הריונית*]

עכשיו בבית עם שני הגורים: הגדול חולה , הקטנה אתמול היתה. כנראה זה מזיהום האויר המגעיל של היומיים האחרונים...
היציאה שלי ללמוד והכנסת הקטנה לפעוטון לוותה בשינוי התנהגות של כול הבית. אני נלחצתי מעצם השינויים הן מהצורך להתארגנויות מהירות על הבוקר וחישובים טכניים והן מהעובדה שהיה לי מאוד קשה לתת אותה ולדעת שהיא נפגעת מחוסר נגישותי. בן זוגי התעצבן כי אני כל הזמן אומרת שאינני מגיעה לעשות את חובותי הלימודיות והאשים את הכל בלימודים וגם מזה שאת שעות הערב, אחרי ההשכבה אני מקדישה להן ולא לו.

אני אומרת לעצמי שאני דוחה את הלימודים לסמסטר הבא אבל נראה לי שזו רק דחיה של הקץ מכיוון שגם אז אצטרך לחלק את זמני ויהיה לכך מחיר שגם בן הזוג יצטרך לשלם, מה שמביא אותי למסקנה שאישה לא יכולה ללמוד בלי תמיכה מלאה והמון עזרה והבנה של בן הזוג. מה שהרבה פעמים אנחנו עושות באופן טבעי, מאפשרות להם את השקט והזמן לעשות את הדברים בעוד אנו מטפלות בילדים הפוך זה יותר מסובך.
חברה שלי סיימה לא מזמן את כתיבת התיזה שלה, עם שני ילדים קטנים. בלי התיפקוד המלא ולקיחת האחריות על ידי בעלה , לדבריה, היא לא הייתה מצליחה לעשות זאת.

רק עכשיו אני מבינה שהרבה פעמים הלחץ הוא לא כלכך מעצם הלימודים אלא מהנסיונות לגנוב לעצמי שעה שעתיים רצופות בשביל לעשות משהו, והצורך להתנצל על כך. הפמיניסטית שבי אומרת: זו זכותי המלאה ללמוד ואפילו חובתי ( על מנת להבטיח במשהוא את עתידי ועתיד ילדי כי אי אפשר לדעת מה יקרה...) ומצד שני המציאות אחרת...


נגמר לי הזמן , הוא מיבב

[מיצי_פוסט_הריונית*]

כשבוע לפני פורים החלטנו שנצא למסיבה בקיבוץ ואירגנו את הילדים לאיפסון לילה אצל הורי. מכיוון שהקטנה ישנה בלילה טוב, לא הייתה אמורה להיות בעיה וסיכמנו שארדים את שניהם אצלם ואז אני חופשייה להמשך הלילה (כמובן שהפלאפון פתוח ותוך מספר דקות אני מגיעה)
כמתבקש דוקא בערב כזה היא הלכה לישון מאוחר וינקה עד בלי די כך שיצאתי מהם רק ב11.30.
הגדול פתאום הודיע שהוא אוהב לישון אצל סבא וסבתא רק כשהבן-דוד שלו גם נמצא והיה מוכן לסידור רק אם אני מרדימה אותו ובכלל הרעיון שאמא יוצאת למסיבה לא נראה לו. בבוקר הוא התעורר בזעקות שבר וטען "שאסור לאמהות לצאת למסיבות הן צריכות להשאר בבית עם הילדים" [איך יצא לי שוביניסט קטן כזה לכל הרוחות?...]
חששנו כולנו ממה יהיה עם הקטנה כשהציצי לא צמוד אליה ולא מתגובתו של הגדול, כי זו לא הפעם הראשונה שהוא ישן שם ובדרך כלל הוא אוהב להיות שם. היא דרך אגב התעוררה מהבכי שלו והייתה רגועה וחייכנית כשהגעתי (בעודי גוררת עצמי בכוח מהמיטה מרוטת עיניים וראש מזמזם)
עם כל הבאלגנים בזמן האחרון, ביננו לבין עצמנו, ממש לא היה לי חשק לצאת/ לצאת איתו אבל אפילו לא היה לנו כוח לבטל את האירוגונציה ובטח שלא להסביר לאמא שלי למה. כשהגעתי הביתה אחרי שהשכבתי אותם (בן זוגי פרש יותר מוקדם, אחרי ארוחת הערב) הוא כבר חיכה לי רגוע והגיש לי ג'וינט גדול ובחיוך הזכיר לי שזה יום השנה שלנו.
כן, הכל התחיל בפורים לפני 15 שנה. אז בסוף המסיבה בחדר האוכל לקחתי אותו לדירה שלי והתעוררתי איתו לידי. לקח לי עוד שלוש חודשים להבין שזה כנראה סיפור רציני, והוא נשאר עד היום...
אז אם כבר הולכים למסיבת פורים אז צריך להתחפש. נברנו בארגז התחפושות של הגדול ויצאנו מחופשים להפליא- אני לנמרה אפילו התאפרתי די בכבדות, והוא למין סופרמן בבגד גוף צהוב וגלימה קצת קטנה.
כמו אז גם היום היינו מהיותר מחופשים במסיבה.
כבר בכניסה התלבשה עלי המבוכה של להכנס לחדר האוכל ולהתקל בכל מיני אנשים שלא ממש מתאים לי להפגש איתם במצבים חברתיים. מיד ניגשנו לבאר, כי "חייבים לשתות משהו" בשביל להתגבר על המבוכה הזו, ולמרות שהגענו מאוחר והצעירים יותר כבר היו מבוסמים משהו הרגשתי צורך להעלם להיטמע. זה מוזר כי אני לרוב אדם פתוח למדי ויש מי שאמר עלי אפילו מתבלט ועם זאת בקונסטלציה הקיבוצית אני מייד חוזרת להיות ילדה קטנה ביישנית ונבוכה


הפסקה מתודית- טלפון מהפעוטון. לא הן לא קוראות לי להניק רק לשאול אם זה נראה לי בסדר שהיא אכלה רק 30 מ"ל מאז הבוקר. וכן היא שתתה מהבקבוק בלי בעיה והיא משחקת יפה רגועה וחייכנית.
איה יופי.

בקיצור, לא רק התחושה בכניסה הייתה דומה, המוזיקה הייתה אותה מוזיקה בדיוק , התפאורה אותה תפאורה (הבסיס של ניילונים שחורים שסוגרים חללים ועליהם כל מיני דברים תלויים בטעם רע עם קשר קלוש כלשהו לנושא הערב) והאנשים אותם אנשים. הבעיה היא שלא היה זה דהז'וו נעים ונוסטלגי, שיחזור רטרו שגרם לנו להרגיש שוב צעירים... אחרי שעתיים בן זוגי נשבר והחליט שהוא מבחינתו רוצה להמשיך את המסיבה בבית, יש גבול כמה שנים אפשר לרקוד עם מוזיקה מחורבנת משנות ה80 שכבר אז הייתה מחורבנת.... בעיקר שמאז היינו בכמה וכמה מסיבות אמיתיות מחוץ לקיבוץ עם מוזיקה אמיתית שבהן לא מכירים את רוב האנשים ולא צריך "לדפוק חשבון"...ואם כמה שניסיתי להיות פתוחה ולהנות בכל מחיר, גם לי זה נמאס והלכנו. בשעתיים הללו בן זוגי, (ש"יודע לשתות" )שתה 3 דרינקים ואני, שלא חובבת אלכוהול התקשתי להכנס לאוירה כשאני סחי, לקחתי ממנו רק כמה שלוקים מהרעל שהוא שתה (וודקהרדבול מאיכות ירודה במיוחד). שבנו הביתה שמנו מוזיקה קצבית והמשכנו במסיבה אינטימית...אך לא לאורך זמן כי אז האלכוהול עלה ובן זוגי נשפך כמו שבחיים לא ראיתי אותו.... ועוד יום וחצי אחר כך הרגיש זוועה.

[מיכל_בר*]

היי מיצי, מה העניינים? כמה מפתיע וטוב לשמוע ככה פתאום.
אני כבר מעט מאוד מבקרת באתר, החיים צפופים.
אייל כבר כמעט בן שנה, מתוק אמיתי.
מנסה להינות מהאושר שמונח בחיקי - בדמות שני הבונבונים. בפועל, תשומת הלב נתפסת הרבה על הנאחסים הקטנים והמצוקות היומיומיות.
איך אצלך?

[אורורו*]

אני מעתיקה את אותה ההודעה שרשמתי כבר בדפך ה"ישן"

שלום מיצי
אני לא בטוחה אם את עדיין הריונית או לא הגעתי לדפך די במקרה אחרי שקראתי את כ----------ל הדף העוסק בעישון מריחואנה בהריון
למקרה שסיימת את ההריון כבר (בבריאות מלאה לך ולתינוק) רציתי לשאול אם שמת לב לאיזשהו דופי בתינוק/ת? אני בשבוע 34+5 ולוקחת איזה 4 שכטות ביום ולא מרגישה רע עם זה להפך (הבעל לעומת זאת די חושש) גם קראתי כל מיני מחקרים שעשו לנשים בג'אמייקה שהראו דווקא תוצאות מעניינות בכל אופן אשמח לשמוע יותר (אם אפשר כמובן)
תודה מראש
וסליחה על ההתפרצות
אורורו

[או_רורה*]

טוב, אורורו, אין לך דף בית. סתם נראה לי מוזר לבחור שם זהה כמעט. שיהיה לך לבריאות.

[מיצי_פוסט_הריונית*]

בערב יום העצמאות התחילו לי כאבים חזקים בבטן התחתונה, ממש התפתלתי מכאב מלווה בדימום קל ביותר מהנרתיק.
שבועיים קודם הרגשתי שאני בהריון והתשובה הביתית אישרה את הדבר. אני בהריון ! אבל ההריון לא תקין ולא במקומו. שבוע של אולטרסאונדים חוזרים ונשנים ואישפוזים לקח עד שגילו היכן הוא הסתתר והסתבר שהביצית נעצרה בחצוצרה. כלבת! זה התחיל לגדול וכבר התחיל דימום קל לחלל הבטן. המזל שידעתי שאני בהריון (ממש בתחילתו) ושהייתי ערה מספיק להבין שאם כמה שאני סולדת מבתי חולים- זה הזמן להגיע למיון.
שתי אפשרויות פרשו לפני הרופאים, שתיהן לא מלבבות במיוחד, אך כמובן זה עדיף מלמות...(צחוק מכברי) האחת ללכת לניתוח ולהוריד החצוצרה וגידול הפרא שבתוכה או זריקה אחת של כימו במינון נמוך...
אממה, אני עדיין מניקה, ולכן הייתה פה התלבטות אמיתית ואפילו שקלתי את עניין הניתוח.
למזלי רופאי שיכנעו אותי שעדיף להפרד מההנקה וללכת על הטיפול הפחות פולשני.
הילדה כבר בת שנה וחצי, גדולה, חכמה, מבינה הכול...ועדיין זו גמילה.
ההתאוששות מהאירוע עצמו הייתה (עדיין) העניין הזניח כי אני עדיין עסוקה יותר בגמילה שלה ובתוצאות הפסקת ההנקה בבת אחת. נוסף על החולשה הכללית והכוחות האבודים עקב האירוע גודש היסטרי בציצים (לפחות המוקד של הכאב נדד לאזור אחר בגוף...) שבקושי יכולתי לחבק את הילדים לא כל שכן להרים אותם על הידיים. כל מגע היה סיוט. ומצד שני הבכי קורע הלב שלה, במשך שעות. היומיים הראשונים היא הבינה - שאמא לא מרגישה טוב ושהחלב מקולקל עכשיו...אך אחרי יומיים ההבנה וההתחשבות הפכו לכעס - "אולי אני מבינה אבל ממש לא מקבלת, תחזירי לי את הציצי שלי!! " היא זעקה אלי בעיניה היפות הדומעות. זה קשה לה כי עד היום זה המקום בו היא התנחמה כשמשהו הציק, מעבר לשתיה ומזון, רק על הציצי (בבית) היא נרדמה. זה הדבר היחיד שעזר כשהשיניים בוקעות (וכמובן שדוקא עכשיו חייבת אחת לצאת) ולא רק שנישלת אותהמהציצי אני גם לא מרימה אותה על הידיים כמו תמיד. בימים הראשונים התלבשתי בבגדים בלתי חדירי ידיים כדי שהיא לא תוכל לפשפש ולהגיע אל הפיטמה (ברגעים מסויימים שקלתי ברצינות לעתות עלי את אחד משיריונות האבירים של נורי...) אחר כך ניסיתי קשירה של הציצים - מסתבר שלתינוקיס יש שימוש נוסף- בכדי לא לאפשר להם לגדול ולהתמלא בחלב. זה עזר . אחר כך שמעתי על האפשרות של כדורים להפסקת הנקה ומכיוון שהגוף כבר מלא בכל מיני דרק אז עוד קצת כבר לא ישנה, העיקר להפסיק את הכאב הזה. ההפסקה הפתאומית יוצרת מערבולת הורמונלית שחבל על הזמן, עצבנות , כאבי ראש, התפרצויות זעם, חולשה כללית, חוסר שקט וקושי להירדם. לפחות מבחינה מנטאלית אני בסדר, מהרגע הראשון הרגשתי שזה לא הריון תקין וויתרתי עליו- זה גם לא היה הטיימינג הכי טוב כי ציפיתי לקבל עבודה חדשה - גם זה כבר לא רלוונתי כי בסוף אחרי המבחן מיון (שהיה יום לפני שהכול התחיל) נתנו את התפקיד למישהי אחרת...(מירמור קל). הרופאה הסינית שלי אמרה שהריון, ולא חשוב כמה קצר הוא היה, ובאיזה סוג של הפלה הוא הולך דורש הרבה מאוד אנרגיה מהגוף, ממש כמו הלידה עצמה.
אני קצת מרוקנת עכשיו, עייף אותי לכתוב.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אוי... כל זה נשמע קשה מנשוא.

[מיכל_בר*]

קראתי, מיצי, ונעצבתי צאוד...

עם זאת, מנחם לשמוע על המתוקה שלך (מה שמה?). עושה רושם שטוב לכן ביחד.

איך את מרגישה עכשיו?
ואיך היא, כבר התרגלה לזה שאין ציצי?

[מיצי_פוסט_הריונית*]

עברו שבועיים בערך.
זיו הקטנה שלי, ילדה חכמה, יפה, צחקנית ופיקחית (אם יורשה לי להעיד על עיסתי...ויורשה -זה הבלוג שלי) היום היא כבר פחות מבקשת , מידי פעם היא מנסה להתחפר לשם, מסתכלת אלי בעיניה הכחולות הגדולות שואלת / מבקשת אבל כבר יודעת מה התשובה. בלילה יותר קשה, מצד אחד היא ישנה יותר ברציפות ואפילו היו איזה לילה שניים שישנו כול הלילה! ומצד שני כשהיה מתעוררת קשה לה הרבה יותר לחזור לישון. היא אימצה שיטת רגיעה מרגיזה למדי- רק בעמידה (אני) כשהיא על הידיים והראש שלה בשקע הכתף. אני כבר חושבת שהיא נרדמה ולאט לאט מנסה להשכיב אותה או לפחות להתישב איתה והיא חוזרת לבכות.
והיא בוכה המון , וזו ילדה שלו היתה בוכה - באה מתנחמת וממשיכה הלאה.
הלילה ממש לא היו לי כוחות לעמוד איתה ולכן נשארתי לשכב/ חצי לשבת מנסה לחבק ולהרגיע אותה, אבל אחרי איזה שעה שהיא לא נרגעה, שתתה מים, שיחקה קצת עם המוצץ- שהיא מכניסה אותו לפה רק בערות או בתור משחק, וכשהוא אמור להרגיע הוא ממש לא מספק את הסחורה, בכל זאת הוא רק תחליף זול...
בסוף קמתי איתה, הבכי מייד פסק, לרגע,
נתתי רסקיו- שהיא אוהבת ואכן מרגיע אותה,
אחרי מספר דקות של יבבות חלושות היא סוף סוף נרדמה.
אבל שנתי נחרבה, כבר הייתי עצבנית, בעיקר על בן זוגי שהמשיך לישון כל הזמן הזה ולא שמע את קריאותי לעזרה. הייתי צריכה סיגריה להרגע ועוד שעה ארוכה של התהפכויות במיטה כדי לחזור לישון.
החיובי- שהתחלנו לקרא סיפורים לפני השינה ולפעמים היא אפילו נרדמה בלי בכי, אחרי הסיפור השלישי או הרביעי. נורי עד היום נרדם עם סיפורי. עכשיו אנחנו קוראים לשניהם יחד, ספר שלה , ספר שלו, ברוטציה או שגם הבנזוג קורא במקביל ושנינו קוראים בשקט גם כדי להכנס לאוירת השינה וגם כדי לא ליצור קקפוניה של סיפורים.
הרבה מהספרים שלה נורי מדקלם לה, אנחנו רק מתחילים את המשפט או הפסקה. יש לו זיכרון כל כך טוב, ויש לי הרגשה שהפנקס שלו רושם לי יותר מדי דברים בזמן האחרון- הבוקר הייתי חייבת לקחת אותו לגן למרות שהרגשתי די רע- הבטחתי לו אתמול. הוא רצה להראות לי משהו שהוא כתב בגן: "מדורה" , הוא כל פעם מפתיע אותי מחדש. לשאלתי , אף אחד לא כתב לו את המילה שיעתיק הוא פשוט כתב לפי שמיעה, לפני כמה חודשים הוא כתב איסרדות (=היסרדות) וזה עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה התוכנית הזו, מסתבר שהם דיברו על זה בשולחן האוכל בגן... היי ילד אתה בקושי בן 4.5 מה אתה ממהר לי?
כשחזרתי מהגן התקשרתי לברר את תוצאות הבדיקה של אתמול- (אחרי שחיכיתי אתמול שעה לתשובת המעבדה בטלפון ונשברתי) הבטא ירד ל167! איזה יופי. שרידים אחרונים של ההריון הזה. נחכה לשבוע הבא שיעלם כליל. רוצה שיגמר גם הדימום ויחזרו אלי כוחותי. שאני אחזור להיות מפוקסת.