מי גאון של מימה

[הגבירה_בחום*]

גם אני במסכימות כפרה.
חושבת שלנוח זה דבר שקשה לנו לעשות. כאילו לא נמצא לנו בהארד דיסק וצריך. צריך לצרוב אותו שם.
צריבה נעימה ורפואה שלמה

[עולם_ומלואו*]

כבר כמעט 4 שבועות עברו וכל כמה ימים מתחלף סימפטום

את משתעלת?

[מי_מה*]

את משתעלת?
עכשיו כבר לא... רק הגרון כואב. דוקא הפסיק קצת ואז הלכתי ללמד ועשיתי שיעור של ואסישטות.... ממש לא באיזי. באמת לא צרוב לי בהארד דיסק. ואחרי זה עוד הלכתי להתאמן עם רינה, המוזיקאית. העברנו יום לימי רביעי, אז בזמן שהבכור בקפואירה אני אצל רינה בבית ואנחנו עובדות. דוקא ניסיתי לעבוד בעדינות אבל הרגשתי שאני מתעייפת נורא. אז לקחתי תוף והצטרפתי לרינה בתיפוף. זה היה תרגיל מאוד מענין בשבילי. גם להקשיב לתיפוף שלה וגם לתופף מהלב שלי, בלי לתכנן, לתת לזה לקרות ותוך כדי שאני מתופפת חשבתי שגם זו דרך ללמוד הרפיה, לוותר על השליטה. אוףףף זה קשה נורא.
אמא שלי לקחה את הילדים ואני הולכת להניח את עצמי חזרה במיטה.

[עולם_ומלואו*]

תרגישי טוב. חשבתי שאולי זה שעלת, משך הזמן, התחלפות הסימפומים, אבל אם את לא משתעלת כנראה שזה לא זה.

<אבחון וירטואלי זה לא משהו>

[לילה_טוב*]

תרגישי טוב

[מי_מה*]

תודה לכולכן. קמתי יותר טוב. מקוה שימשיך להשתפר הגרון וגם כל השאר.

[מי_מה*]

על הורות סולו ואהבה לילדים
אלו מחשבות שמתרוצצות לי בראש מאז ארוחת בוקר אחת שאכלתי עם חברתי נ', חברתי רחלי וידידתי הברזילאית ג'י. זה היה לפני כמה שבועות ולא הצלחתי לנסח את זה לכדי מחשבה בהירה, עד לפני שעתיים. מבולבלות? הנה בא ההסבר.
באותה ארוחת בוקר דיברנו על הילדים. שלוש החברות הנזכרות לעיל חיות בזוגיות מאוד אוהבת. אני לא חיה באשליות ואני קרובה מספיק לשלושתן בשביל לדעת שיש קשיים ויש תסכולים וריבים והכל אבל בסך הכל יש הרבה אהבה וגם הרבה סקס. ישבתי והקשבתי להן מדברות על הילדים שלהן בהמון אהבה, בגעגועים אפילו וזה למרות שרק שעתיים קודם נפרדו מהם וקינאתי. וחשבתי לי אז שבטח כשאוהבים את אבא של הילדים יותר קל לאהוב גם אותם בעצמם וגם שכשהורים בסולו, האחרוית הטוטאלית נוגסת קצת במקום של האהבה הנקיה. ולמה זה פתאום התגבש לי לכדי ניסוח מילולי? כי היום הלכתי לקחת את הילדים מהגן אחרי שביליתי כל הצהריים והייתי מאוד מסופקת, רגשית וגופנית, ומצאתי שנשפכו ממני נחלים של אהבה, כל מני התנהגויות של הילדים שבדרך כלל מוציאות ממני זעם נוראי פתאום הצלחתי להחליק בנועם ובכייף. ובכלל - שמחתי לקראתם של הילדים וזה לא קורה לי הרבה בחודשים האחרונים וזה היה כל כך משמח לפגוש שוב את האהבה המאושרת הזאת לילדים וגם קצת מצער כי אני לא מצליחה לייצר אותה בעצמי מעצמי....
(וכאן אני פונה אליכן חברותי הסוליסטיות לשמוע את דעתכן בענין כי מענין אותי אם זה רק אצלי ככה או שזו תופעה נפוצה. כמובן שכל השאר מוזמנות גם לשטוח פה את מרכולתן, שלא תהינה אי הבנות).
יאללה, הולכת לבשל ארוחת ערב

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מבטיחה לכתוב פוסט מלומד כשאפרוחיי יעברו לעולם החלומות
יכול להיות שגם את תהיי אז שם...אז מקסימום את תקראי זאת כשאני אהיה שם - מפלאי הטכנולוגיה-
עוד מעלה של כלי התקשורת הזה (-:

[רוקדת_לאור_ירח*]

מזדהה לגמרי.
בכלל כשאני מסופקת (גם) מינית אני הרבה יותר נחמדה, גם לילדה. גם כשאני מסופקת מבחינה חברתית ובחינות נוספות, זה עושה לי טוב. וכשיש לי קצת פחות עול על הכתפיים אז בכלל.

[חוחית*]

טוב יקירה, אני לא אמא ולא סוליסטית אז קשה לי לשטוח כאן את מרכולתי, אבל נראה לי שבכל מערכת יחסים עם אנשים, וודאי עם ילדים במיוחד בגלל האינטנסיביות והטוטאליות של הקשר איתם, ככל שאנחנו מסופקות יותר כך קל לנו יותר לקבל, להכיל, להנות מהנוכחות של אדם אחר בסביבה.
הרי כבר מזמן ידוע שמערכות היחסים שלנו עם הסביבה הן ראי מושלם למערכת היחיסם הצפופה שלנו עם עצמנו.
חוץ מזה וירטואלי, כבר ממש מדגדג לי שנפגש לאיזה קפה/ תה/ בירה ונתחבק על אמת.
@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מה את כבר מכינה לארוחת הערב שזה - לבשל??
טוב, כוונתי הייתה שרק על עצמי לספר ידעתי, מנומך שנותיי כאם . אין נסיוני והבנותיי יכולים באמת להעיד על שום דבר. הרי כל האפשרויות גלומות פה בעולם ולכן הרבה פעמים יש תחושה של בלבול או חוסר יכולת לתפוס- כי יש מהכל וזה מבלבל.

לדוגמא ואינני מלינה או מתריסה חלילה : ההבדל בין השעות שאני עם הילדים לבין השעות שאת איתם הוא אדיר. שלא לדבר על עוד קשיים אובייקטיבים שאצלי מצויים ואצלך לא.
אבל- אי אפשר להשוות את חווית הקושי, כשם שאי אפשר להשוות תחושת כאב בין אנשים.

בסך הכל הגעתי לאמהות ממקום ככל הנראה מאוד בשל ומוכן ונרתמתי לתפקיד במלא עוזי.
אני ממש רואה בגידולם שליחות. מאוד מאוד מאוד כואב לי שאני לא עושה זאת בדרך האופטימלית (עם בן זוג)
האינטנסיביות היא ממש, אבל ממש קשה מאוד לתאור, למילול.
מכיוון שרק לא מזמן חשתי בפעם הראשונה איזה גיץ של שנאה לילדתי האהובה והייתי בשוק מזה לכמה זמן, לא אוכל לאמר מעבר לנסיוני הדל.

הרבה פעמים אני אומרת לעצמי: אם המינונים היו יותר הגיוניים, הכל היה הרבה יותר פשוט.
מה- זה או שהם תלויים לך על הצוואר בכל כובד משקלם, או שהם נעלמים מהבית?
וכתבתי על זה, שנדמה לי שיש גיל גדול יותר, שם כבר כל הגורמים במשפחה נדמה לי משוחררים יותר ונהנים יותר.

אני כל בוקר קמה בכוחות מחודשים ואמונה. מתחילה עם שיר חדש בלב. ואז באיזה שלב של היום - אם יותר ואם פחות מאוחר , אני חשה עייפות אולי יותר נכון לאמר לאות.
ממש עיפה מהפעולות החוזרות על עצמן, מההתמודדויות החוזרות על עצמן.
בזמן האחרון הכל יותר קשה באופן כללי. אני מאוד מאוד זקוקה לחופש ואין מה לדבר, ככל הנראה אצטרך לפעול כדי שזה יקרה.
אני לא מכירה רצפים של חוסר כוח אליהם , כפי שאת מתארת. רוצה לאמר שממקומי נדמה לי שאם הייתי במצבך...היה לי הרבה יותר קל ממך להכיל- אבל כפי שהקדמתי לאמר ההשוואה הזו מיותרת וזה בכל מקרה ספקולציה- אני לא שם באמת ולא יכולה מאמת להיכנס לך למוח. (להיות גון מלקוביץ? (-:)
ברור שכשאת מוצאת שימחה, אהבה, סיפוק, פורקן מכל סוג, זה מקל על כל התמודדות עם קושי כולל עם ילדייך.
כך גם לי.
גם כשאני רואה קושי גדול משלי, או כשאני רואה ניצול מיני או כל מיני דברים מזעזעים אחרים שמראים לא מעט בתקשורת - זה מיד נותן לי כוח לרוץ אל ילדיי, לעטוף אותם בכל הטוב שיש לי.

לגבי המשפט הזה:

האחרוית הטוטאלית נוגסת קצת במקום של האהבה הנקיה.

אני לא חושבת שאת לא חשה אליהם אהבה נקיה ונדמה לי שאת חוטאת למה שרצית לאמר כשאת משתמשת במינוח הזה. לא?
אולי חסרה לך שמחת החיים, חדוות החיים הרעננות הזו שאת ניגשת אליהם ממקום של איזו שלמות עצמית- אך האם זה באמת קשור לגבר דווקא?
נדמה לי שזה עניין של לחיצה על כפתורים בראש. חשיבה/מחשבה/אמונה מולידה כפתור- ואז צריך ללמוד ללחוץ על הכפתור הזה.

מלא אמהות שואלות אותי : איך את יכולה לעשות את זה?
ואני עונה: שזה הכל כפתורים בראש.
אני יכולה לאמר, שהאחריות הטוטאלית על כלכלתי נוגסת ביכולתי לפרוח
וככל הנראה שגם פה סך הכל יש עניין של כפתורים ואימון.

עכשיו לגבי המשפט הזה:
אז שבטח כשאוהבים את אבא של הילדים יותר קל לאהוב גם אותם בעצמם

אני מאוהבת בילדיי מאז שנבטו בבטני באופן ממש אוטומטי ואני חשה באהבה אדירה וקשר חזק עד היום.
אבל את נוגעת בנקודה מאוד מאוד רגישה שמתעוררים לי לגביה חששות, חדשות לבקרים.
הם עוד קטנים ואני לפעמים חושבת: ומה יהיה כשיגדלו והאישיות כבר תיראה לעין במלוא עוצמתה ואז אראה שם דברים שאני ממש אבל ממש לא אוהבת באביהם??
יש לי התחושה שאני אגדל ואלמד עם השנים ולחשש הזה אין אחיזה במציאות כל עוד היא לא מציאות הלכה למעשה.
וגם אם יצוצו בעיות שכאלה בטח זה לא שחור ולבן. גם בי יש תכונות שאני יודעת לקבל למה לא אוכל לקבל גם אותם?

אני לא בטוחה שלזה התכוונת, או אולי אצלך הקושי בא שוב מהמקום הלא שלם הזה שמחפש ומוטרד ומכאן לא מצליח להכיל את הסובב אותו.
בכל מקרה משימת האמהות היא ה משימה והיא ממש ממש לא קלה- לעשות את זה לבד, זה כמעט לעשות את הבלתי אפשרי.
(())
ואת כל זה אני צריכה לזקוף גם לאמא שלי..
רוצה לכתוב לך מייל אבל ככל הנראה כבר לא היום.
לילה טוב לנו ובוקר טוב ויום נפלא מלא באור, אהבה, הכלה, סבלנות, הקשבה, רצון טוב, נתינה.
אמן.
ואם בא לך להמשיך להרהר בקול רם בעניין, אני איתך (-:

[ראויה_לאהבה*]

וואו! מימה יקירתי. אני כ"כ נרגשת לקרוא את מה שכתבת! אלו מחשבות שכבר מסתובבות להן הרבה זמן בראשי. אפילו רציתי לכתוב אותן בבלוג שלי, אבל פחדתי מתגובות ביקורתיות )-: אולי בגלל שאני כ"כ ביקורתית כלפי זה בעצמי.
אני כ"כ מזדהה ומסכימה עם מה שכתבת. גם אצלי, כאשר אני מאוד מסופקת, רגשית וגופנית,_ נשפכים ממני _נחלים של אהבה_. ברור לי שאצלי החיים בלי זוגיות תומכת ואוהבת, מעוררים כ"כ הרבה עצב ומירמור שפוגמים גם באהבה שלי לילדים המקסימים שלי. וזה באמת מצער כי אני יודעת שזה היה יכול להיות אחרת )-: עם זאת, יש לי חברה נשואה שחיה בזוגיות סבירה (לא מאוד אוהבת) ובכ"ז מתקשה לאהוב את אחד הילדים שלה. אז כנראה שזוגיות היא לא המפתח להכל וגם, כולנו יודעות ש _זוגיות מאוד אוהבת זה מצרך יקר. יש יגידו נדיר.

<מרוב הזדהות אני מעתיקה את הקטע הזה לבלוג שלי. מקווה שאת מסכימה...>

[אמא_ללי*]

כמובן שכל השאר מוזמנות גם לשטוח פה את מרכולתן
הביטוי הזה כל כך מפתה שעכשיו אני חייבת לכתוב משהו גם אם אין לי שומדבר אינטליגנטי להגיד

אבל עכשיו ברצינות - אני לא יודעת לגבי עניין הסוליסטיות, אני כן יודעת שתחושות כבדות של אחריות ושל חסכים בכל מיני דברים אחרים בחיים שלי בהחלט משפיעות על היכולת שלי להכיל כל מיני דברים ולגשת אל הבנות בשמחה ולהרגיש את האהבה הכיפית הזאת שמרגישים בכל הגוף. נראה לי שזה החשבון הכי פשוט, שהרבה יותר קל לנו לתת כשיש מאיפה, כשהמשאבים מלאים. וברור ברור ברור שבשביל הילדים שלנו אנחנו תמיד נמצא מאיפה לתת כי זאת מהות העניין, אבל זה לא מרגיש ולא נראה אותו דבר לתת ממקום מלא ולתת ממקום חסר.
הרבה נשיקות.

[מי_מה*]

בקריאה לאחור הכל נראה לי כל כך פשטני. כאילו דההה. ברור שעדיף להיות מסופקת ומרוצה מאשר מתוסכלת וחמוצה. אבל מה שבעצם גירד לי כל הזמן זו לא רק השלווה שבאה עם הסיפוק אלא באמת תחושת האהבה.הרבה זמן ממש הרגשתי שאני פחות אוהבת את הילדים שלי, לעומת כמה שחברותי אוהבות את הילדים שלהן. כבר כתבתי על זה שאני כמעט לא מתגעגעת אליהם, והרבה פעמים אני לא שמחה לקראתם, רק רוצה שהם ילכו כבר. ואז כשאני רואה כמה אהבה נוצרת בי אליהם כשאני מרגישה אהובה, זה מצער אותי שאני לא מצליחה להרגיש אהובה תמיד ובכל תנאי. אבל אולי גם זה חלק מהחתירה למושלמות שהיא משהו שאני צריכה כבר להרפות ממנו (וכשזה יקרה ואני אצליח אני אהיה מושלמת ). עדיף לחתור לאפס אשפה .....
אכן, נקודית, אני אולי לקחתי פעם בנוקאאוט אבל אין ספק שאת מנצחת בנקודות (הי, נקודות מנצחת בנקודות. איזה גונב). אני לא מדמיינת אפילו איך הייתי שורדת בתנאים שלך, אבל באמת אין מה להשוות . כמו שאת יותר רזה ממני ובכל זאת אני חושבת על עצמי שאני רזה מדי ועלייך שזה יפה לך. ככה זה.

[עולם_ומלואו*]

מי מה
בעיקר נשמע לי שאת צריכה חופש. מילוי מצברים, התנתקות טואטאלית ליותר מכמה שעות.
לא יודעת אם את יכולה, אבל אם כן - נראה לי שזה רעיון טוב
<אחרי שעשיתי אבחון ויטואלי עכשיו הגיע המרשם...>

[הגבירה_בחום*]

טוב, מותק...
עד כה התביישתי לכתוב. כי אם לדרג את נסיונם של אנשים באימהות והורות, אני במינוס (-:
ובכל זאת, נשמע מאוד הגיוני מה שאת מרגישה. בכלל נשמע בלתי הגיוני שאפשר לחוש כלפי מישהו מאוהבות כל הזמן. יש תמיד עליות ומורדות.
ולפעמים יש משהו שכ"כ מעסיק וממלא את המערכת שלנו שקשה להכיל עוד אנשים מבחוץ (גם כשהם ילדייך האהובים) ונשמע מאוד הגיוני בעיני שהאנטנסיביות הזו ביניכם משפיעה על עייפות החומר, ואולי זו גם ההזדמנות שלך לצמוח למעלה, מתוך האנטנסיביות, מתוך המקום הזה נטול המרווחים בקשר.... אולי...
אבל אולי גם זה חלק מהחתירה למושלמות שהיא משהו שאני צריכה כבר להרפות ממנו (וכשזה יקרה ואני אצליח אני אהיה מושלמת ). עדיף לחתור לאפס אשפה ..... - מהכרותי איתך ואפס ניסיוני עם הורות זה נשמע לי הגיוני מאוד.

נשיקות וחיבוק. שבת מלאה אהבה ושלווה @}

[בשמת_א*]

ברכות, פתקים וציורים של הילדים אמרת?..>
מזל טוב! תתחדשי! איזה מזל שהספקתי לקרוא את הבלוג שלך קודם P-:

היום הילדים מיינו וזרקו שקית ענקית של יצירות שלהם. מלאתי שקית שהיו בה 48 גלילי נייר טואלט קודם (-:

תכנסי לדיון ההוא, ותראי שהרוב בעד הבלוגים, אז דיר בלאק למחוק
ואף אחד לא אמר למחוק. ההצעה היתה ליצור מה חדש לבלוגים. מה פתאום למחוק?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וכאן אני פונה אליכן חברותי הסוליסטיות לשמוע את דעתכן בענין כי מענין אותי אם זה רק אצלי ככה או שזו תופעה נפוצה
אני פה אבל אין לי שום דבר מקורי לומר בעניין...
@}

[מי_מה*]

שיר
לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו על שירים של הביטלס ועל לנגן ולשיר מהספרים שלהם ונזכרתי שאחי ואני היינו עושים את זה ואפילו היה לנו שיר שהכי אהבנו, רק שלא הצלחתי להיזכר בו. ואז אתמול , בעיצומו של טיול השלוליות המופלא לגמרי שטיילנו, פתאום בא לי השיר הזה. זה מהקישור למעלה. והתחלתי לשיר ולא הצלחתי להפסיק עד עכשיו. זה באמת שיר כייפי לשיר בצורה בלתי רגילה. ותוך כדי שאנחנו מטיילים, ועולים בוואדי בין גבים מלאים מיים ופלגים קטנים שזורמים בינהם, וגשם ושמש חליפות, והכל יופי מדהים כזה, אבל אני בכלל נזרקת לזכרונות ילדות. כל האחים שלי ניגנו. רק אני לא, אבל ידעתי לשיר בלי לזייף. שום איכות נדירה אבל פרקטי. אז בתור ילדה קטנה הייתי עומדת על יד הפסנתר ואחותי ניגנה. היו לנו כמה ספרים. שירי רחל, חווה אלברשטיין - כמו צמח בר ומתי כספי. ונזכרתי בעצמי, ילדה די קטנה, עומדת ושרה ברצינות.
אחר כך עם אחי זה כבר היה יותר פאנן, ביטלס. לא שעשינו את זה המון, אבל עובדה שזה נשמר באיזו קופסא וצץ דוקא ברגע הזה.
ומה הקטע, שכמה שעות אחר כך אנחנו בתל אביב אצל אותו אחי ותוש המתוקים לחגוג לאחיין שלי יומולדת שנה , טפו עליו ואמא של תוש שואלת פתאום אם גם אני מנגנת ושתינו עונות בערך ביחד, אני "לא" ותוש "כן" וככה פתאום גם דיברנו על זה קצת. וזה היה משונה איך המחשבות האלה שצצו לי משום מקום בבוקר, הופכות לשיחה חיה בערב.

[אמא_ללי*]

לשיר ולנגן ביטלס ביחד זה כל כך כיף... האיש ואני מאד אוהבים (הוא מנגן ואנחנו שרים ביחד, ואם יש שיר עם אקורדים פשוטים אז גם אני יכולה בערך לנגן). זה אחד האהובים עלינו, אנחנו שרים אותו בשני קולות
הימצאות בטבע הרבה פעמים מעירה זכרונות ילדות, זה מעניין.

[מתחדשת*]

לשיר ולנגן ביטלס ביחד זה כל כך כיף
מצטרפת לזה

[הגבירה_בחום*]

והתחלתי לשיר ולא הצלחתי להפסיק עד עכשיו. זה באמת שיר כייפי לשיר בצורה בלתי רגילה.
לגמרי. אחד האהובים עלי @}
ומה שמצחיק שכל יום שישי בצהריים במשך שנים יש ברדיו תכנית "שרים ביטלס" ולא חשוב כמה פעמים חוזרות על עצמן גרסאות של אותם שירים, זה לא נמאס. זאת מסורת (-:

[חוחית*]

לשיר ולנגן ביטלס ביחד זה כל כך כיף
אני לא עושה את זה עם אף אחד מהאחים שלי אבל כן שרה עם חבר טוב, גם ביטלס וגם כל מיני.
זה למשל אחד מהם. (נו, טוב, חוחית היתה חייבת לדחוף איזה שיר גם כן).
אנחנו גם הולכים לתת מופע חי בחתונה, בתקווה שלא ירעד לי הקול מהתרגשות (כמובן שלא עם השיר מלמעלה (-:)

[מי_מה*]

ממש אפשר לארגן כאן ערב שירה.
(-:

[מי_מה*]

הורס אותי איך ברירת המחדל שלי היא להיות מנומסת ונחמדה. אלו לא דברים רעים , חלילה, להיפך, זה מעולה להיות מנומסת ונחמדה, רק שלפעמים היה ראוי להיות נושכת ומפחידה. לפני יומיים , בעודי מטגנת שניצלים (אני בכוונה כותבת את זה כי זה לא כמו סתם לכתוב "בעודי מכינה ארוחת ערב" שזה יכול להיות פותחת קוטג' ומכינה טוסט, אלא ממש שניצלים עם כל הבאלגן של לנקות את העוף והצלחות של הקמח-ביצה-פירורי לחם והידים שבעצמן מצופות בתערובת הזאת) מגיע לי SMS ממספר לא מזוהה. מחמת הסקרנות ניגבתי את הידיים מהציפוי וקראתי. זו היתה מן הודעה חנפנית/חרמנית וללא שם מזהה בסופה. הסגנון היה לי מוכר, הזכיר לי את החרא הקטן שיצאתי אתו לפני שלושה חודשים. עד שהוא ראה את הילדים שלי והחליט שיש לו ספקות , הוא היה שולח הודעות כאלו. אבל זה לא נראה לי הגיוני. סקרנותי גברה עלי והתקשרתי ואז התברר שזה באמת היה החרא הקטן ההוא. "מה קרה? עברו לך הספקות?" שאלתי, אבל נעדר מקולי הארס שהיה צריך להיות בו, וככה מרוב ההלם הייתי, כאמור, מנומסת ונחמדה ולא אמרתי לו שילך לכל הרוחות ולא יטרח לשלוח לי משם גלויה. רק אחרי שסגרתי את הטלפון פתאום הבנתי מה היה כאן הרגע. קצת התבאסתי על עצמי. אני הרי כל כך כעסתי עליו אז וכל כך הרבה פעמים, עד שמחקתי סופית את כל המספרים שלו מכל המקומות האפשריים, תכננתי להתקשר אליו ולתת לו על הראש והנה - הזדמנות לעשות את זה ואני מפסידה אותה לטובת שיחת נימוסין. P-:

---

איזה חמודים אנחנו, בני האדם. המחשבה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר שבוע מאז התחילו המבולים של הגשם ואיתם מבולי התודה של האנשים סביבי ושלי עצמי. עם כל התחכום והחשמל והאינטרנט והכל, אנחנו עדיין מסתובבים משתוממים ביקום ומפילים תחינתנו כשהתנאים עוינים ועולים על גדותינו בתודה כשהתחנונים נושאים פרי.
התחושה הזאת של הודיה, העניקה לי שבריר זמן של להרגיש את הגודל האמיתי שלי ביקום, שהוא גודל ממש פצפון ואני מרגישה שטמון כאן מפתח בשבילי, מפתח להרפיה. כשאני מלאה בעצמי וגדולה וחשובה אני לא יכולה להרפות כי אני שבויה באשליה שיש לי שליטה, כשאני מבינה את קוטני, אז זה בסדר להרפות.

---

היום תיכננו נסוע לחפש שלג, אבל בסוף המבולים שיכנעו אותנו להישאר בבית. הילדים ממילא רצו להישאר. הזדמנות כזאת. ואני מנסה להשקיט את הקול שבי שתמיד רוצה "החוצה" , ה"מימה אקספרס" נשארת היום על הרציף. מקווה לגמור את היום הזה שמחה.

[הגבירה_בחום*]

הורס אותי איך ברירת המחדל שלי היא להיות מנומסת ונחמדה
מבינה אותך מאוד. גם אני כזאת. פויה. (-:
תכננתי להתקשר אליו ולתת לו על הראש והנה - הזדמנות לעשות את זה ואני מפסידה אותה לטובת שיחת נימוסין
לא נורא, יהיו עוד חארות קטנות. עוד תוכלי לפצות את עצמך (-:
ואני מנסה להשקיט את הקול שבי שתמיד רוצה "החוצה" , ה"מימה אקספרס" נשארת היום על הרציף. מקווה לגמור את היום הזה שמחה.
גם אני היום על הרציף. בחוץ רוחות וגשמים ואני בבית קולה ערמונים וגם מרשמלו (שאני שונאת) באח (שאין לי) - העיקר שהדימוי יפה (-:

[כרמי_ה*]

שבת שלום,אינדיד...כל כהקטע האחרון שווה גריון...

[ריש_גלית*]

עם כל התחכום והחשמל והאינטרנט והכל, אנחנו עדיין מסתובבים משתוממים ביקום ומפילים תחינתנו כשהתנאים עוינים ועולים על גדותינו בתודה כשהתחנונים נושאים פרי.
אוי, כתבת יפה כל כך! לא רק המשפט הזה, בכלל, אבל זה מרגש אותי במיוחד (-:

שמעתי את השיר של הביטלס שהבאת והוא באמת יפה מאוד - כל השירים שלהם ככה, לא? (אצלי בבית הנוכחי לא כל כך שומעים ביטלס, הם יותר מדי... ביטלס, יונואו. ולבקש לשיר אותם ביחד זה בכלל לא מקובל, בלילות הגיטרה בסיני וכדומה). אבל גם ריחפתי וחשבתי לי אם ג'ורג' הריסון היה מרוצה מזה שהוא היה אחד מארבעת המופלאים. זה נראה לי לא פשוט, להיות ג'ורג' הריסון.

[אשה_שמחה*]

ה"מימה אקספרס" נשארת היום על הרציף. מקווה לגמור את היום הזה שמחה.

מקווה שהיה יום טוב @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

באמת כתבת יפה.
חבל! היו לך משפטים מעולים להגיד לחארה הקטן...
מילא לא היה לך את הכלים , אבל לפי המשפטים שהוצאת פה..הכל היה מוכן- רק צריך להוציא
אבל לפעמים ואולי אפילו לרוב לשקט יש כוח גדול בהרבה ובסופו של דבר חשוב מה את עושה עם זה ולא מה את אומרת לו.
אצלי יש אנשים שאפילו לא ראויים לכנות שלי ואז הצביעות דווקא מגיעה להם (סליחה על הקטנות..)

לא נורא, יהיו עוד חארות קטנות. עוד תוכלי לפצות את עצמך
D-:

מימה אקספרס- שם לספר/סרט
אגב: שלחתי לך מייל לפני כמה ימים- קיבלת אותו?
שבוע טוב לכם. @}

[שיחות*]

_איזה חמודים אנחנו, בני האדם. המחשבה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר שבוע מאז התחילו המבולים של הגשם ואיתם מבולי התודה של האנשים סביבי ושלי עצמי. עם כל התחכום והחשמל והאינטרנט והכל, אנחנו עדיין מסתובבים משתוממים ביקום ומפילים תחינתנו כשהתנאים עוינים ועולים על גדותינו בתודה כשהתחנונים נושאים פרי.
התחושה הזאת של הודיה, העניקה לי שבריר זמן של להרגיש את הגודל האמיתי שלי ביקום, שהוא גודל ממש פצפון ואני מרגישה שטמון כאן מפתח בשבילי, מפתח להרפיה. כשאני מלאה בעצמי וגדולה וחשובה אני לא יכולה להרפות כי אני שבויה באשליה שיש לי שליטה, כשאני מבינה את קוטני, אז זה בסדר להרפות._
פווו. וואו. תודה. לא יודעת אם מגריינים באורך כזה. שימחת אותי מאד. כמה מנחם הקטע הזה. והשיר הצרפתי מלמעלה, ממיס ונעים כל כך.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אבל נעדר מקולי הארס שהיה צריך להיות בו, וככה מרוב ההלם הייתי, כאמור, מנומסת ונחמדה ולא אמרתי לו שילך לכל הרוחות ולא יטרח לשלוח לי משם גלויה
אני יודעת שזה מתסכל, אבל תכל'ס אני חושבת שארס לא מביא אותנו לשום מקום טוב. בסדר, סך הכל לא התעלמת או דיברת איתו בסבבה, אלא שאלת שאלה עניינית לגמרי. אולי היה רצוי להגיד לו כמה דברים שאת חושבת, אבל בסופו של דבר אישית אני לא מאמינה בלהגיר ארס על אנשים אחרים, טוב לא יכול לצאת מזה. אני לא חושבת שדברי ארס יתקנו איזה חרא כזה או אחר או יזיזו משהו לטובה בעולם הזה.
עם זאת אין ספק שעודף נחמדות היא מחלה קשה, לפחות בי היא פוגעת קשה לעיתים, בעיה.

מאד אהבתי מה שכתבת על ההודיה והגשם.
חיבוק.

[מי_מה*]

שיוו, איזה כייף פה. היה שווה לחכות על הרציף ולחזור לכל השמח הזה! תודה שבאתן!

---

בסוף היה יופי של יום. התכנון המקורי של היום הזה היה פיקניק בפארק דרום. אחרי ההצלחה המענגת של הפיקניק בפארק הירקון, החלטנו, חברתי נ' ואני, לחזור על זה רק שינינו לוקיישן לפארק שאפשר להבעיר בו אש. כשהבנו שהולך להיות גשום הפיקניק התבטל אבל לא ביטלנו את הואן שהזמנתי להיום וכמו שכתבתי בתחילת הפוסט הקודם, חשבנו לנסוע לחפש שלג ולשתות קפה עם אשה שמחה. רק שהבוקר היה נורא גשום, טלפון לשמחה הבהיר שגם בצפון גשום אך לא מושלג והחלטנו להישאר בבית, ולאכול את סיר הג'חנון לצהריים במקום להוציא אותו לטיול.
אני בכלל הייתי עצבנית ועצובה (שתי תכונות לגמרי שונות אבל עם אותו השורש) בגלל ההוא שאין לנקוב בשמו. נכון, אני יודעת שאמרתי שאני לא אכתוב עליו יותר, אבל מה לעשות שהנוכחות שלו בחיי מתחרה בזו של חברתי נ' ולא להזכיר אותו בכלל, שם בצל חלקים גדולים מההתרחשויות בחיי. אז בכל אופן, ההוא, כבר שבועיים מתנהג אליי מאוד יפה ומשמח אותי, רק שאתמול הוא פישל. קורה, לא נורא, אבל הלב שלי, שנתקע לו אי שם בשנות העשרה, התעקש לראות בזה אסון ופצח בחישובי קיצין ובשיחות יחסינו לאן דמיוניות. לא כייף. בכל אופן, עוד קצת לפני שנפלה ההחלטה הסופית להישאר בבית אני החלטתי להפסיק להיות עצבנית ועצובה וזה די הצליח לי, ואז ההוא גם התקשר וטוב שזה קרה אחרי ההצלחה התודעתית הזאת כי ככה הצלחתי להיות מנומסת ונחמדה באופן חיובי דוקא ורק לציין בעניניות שמה שהיה אתמול לא היה לי נעים ואני מבקשת לא להתנהג אתי ככה. זה היה ממש לענין. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לצהריים והוא בא והביא לי דיסק ולילדים סרט (שבסוף לא ראינו אבל העיקר הכוונה ואני מאוד מרוצה מהדיסק שלי ).
אחרי האוכל עלינו כולנו על הואן (בכל זאת הזמנו וקיבלנו - לא ננצל?) ונסענו ל"סכר" שזה איפה שהואדי הפראי נכנס לערוץ שלו שחוצה את הקיבוץ ומשם הוא כבר מדופן בבטון (אבל עובר, למרבה השמחה, מתחת לחלונות של חדרי השינה שלנו וכבר ליילה שני ברציפות שהבית מלא בשיר השמח הזה של המיים הזורמים). עמדנו משתאים נוכח הפלא הזה של שפע מים וזרימה שוצפת ואחר כך עלינו לואן שוב כדי לפגוש את המיים בקצה השני של הואדי , אחרי שהוא נשפך לקישון ועמדנו על שפת הנחל הזה, שרק לפני שבועיים היה זרזיף עכור ומדכא ועכשיו הוא ממש הוולגה (ציטוט של אבא שלי).
אחר כך נסענו לראות איך גם נחל נחש, שגם הוא חוצה את הקיבוץ, זורם בעוז. חזרנו הביתה נוטפים ושמחים לקפה. וככה עברו השעות וכבר ארוחת ערב. ההוא היה צריך לנסוע לאיזו תחרות אז הוא עזב עוד לפני סוף הארוחה אבל אני כבר הייתי לגמרי מרוצה ממנו בחזרה. בשמונה וחצי לא היה פה אף ילד ער והבית מסודר ונעים ואני הולכת לי עכשיו להתפנן מול המסך עם התכנית היחידה בשנה שאני רואה (אלא אם תהיה עוד עונה של "בטיפול" ) "פרשת השבוע".
כמו המקלחות שדובר בהן אצל שיחות , גם לתכנית שרואים פעם בשנה (טוב זה יוצא כמה שבועות כי זו עונה, אבל רק שעה בכל שבוע P-: ) יש איזה אפקט של לוקסוס לא נורמאלי.

---

שבוע טוב @}

[לילה_טוב*]

ההוא שאין לנקוב בשמו
העלה לי חיוך זיכרון מאיזה בלוג אחר..

עדיף תמרות עשן אם כבר יש לך ערוץ 3. אמנם אתמול היה פרק מעולה, אבל כל הפרקים שרוגל אלפר כתב, איך כולם נהיים חרות קטנות שכל מה שמעניין אותם זה לעשות כסף בדרכים מלוכלכות, איזה באסה.
כמעט פרשתי. אתמול כמובן היתה תסריטאית אחרת - דקלה קידר, שהעלתה את הכול בכמה רמות או שמא עדיף העמיקה בהרבה.

[אנונימי]

באתי לביקור, קראתי, נהניתי, כתבתי תודה. יצא באלמוניות. ניסיתי להעתיק עם שמי, ולמחוק את הבלי, אבל לא הצלחתי.
אז שתדעי

[מי_מה*]

המחשב שלי שכב מורדם ומונשם במעבדה לאיזה זמן. תקפו אותו כמה וירוסים מרושעים במיוחד. ה"רופא" ביחד עם אבא שלי עבדו מאוד קשה כדי להציל אותו ולהציל את כל החומר שהיה עליו. נראה שהם הצליחו אבל אני עוד צריכה ללמוד להתמצא מחדש. כך או כך - חזרתי.
חג פורים שמח!

[רוקדת_לאור_ירח*]

חג פורים שמח! ברוך רופא מחשבים חולים.

[אום_שלום*]

חג פורים שמח! ברוך רופא מחשבים חולים.

[אמא_ללי*]

חג פורים שמח מותק!

[תמרוש_רוש]

אני אוהבת אותך.
אין לי כוח לדבר
רוצה לדבר
אין לי כוח לכתוב
חושבת עלייך
עכשיו סיימתי לקרוא את "אין לי מושג איך היא עושה את זה". שווה. שווה מאוד.


<את יודעת את שם הסקייפ שלי?>

[רוקדת_לאור_ירח*]

עכשיו סיימתי לקרוא את "אין לי מושג איך היא עושה את זה". שווה. שווה מאוד
גם אני נהניתי מאד. לא מאד עמוק, אבל מלא הומור ואמת על החיים של כולנו, נשים במירוץ העכברים.

[מתחדשת*]

חג פורים שמח מותק!

[הגבירה_בחום*]

@} (-: גדול

[אשה_שמחה*]

מקווה שהחג שמח.

"אין לי מושג איך היא עושה את זה".
גם אני אהבתי.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אם תרצי ממני עותק שלו, אז בכיף (בתנאי שניפגש בשביל זה )

[מי_מה*]

תודה. כבר קראתי לפני כמה שנים. זה ספר טוב אבל הוא עשה לי מאוד עצוב בלב חרף השנינות שלו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

הוא עשה לי מאוד עצוב בלב חרף השנינות שלו. כן, תחושה של אין מוצא.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מימוש מה קורה?
יש דווחים מעדלאידע? מאוד מאוד רציתי להגיע אך...נתפס לי הגב (לא מצב שכיבה אבל קרוב לזה..)
אתמול בלילה כבר הגבירה שמעה את בכיי במשך בערך שעה בטלפון (בלי הגזמה!)-
עוברים עלי רגעים לא טובים בכלל..
מחכה לנס.

[מי_מה*]

נחת
שלשום, אחרי ארוחת ערב, אני שוטפת כלים, הפיונת מתרוצצת על ידי והבנים משחקים בסלון עם הגדולה של חברתי נ', פתאום גם הפיונת עוזבת אותי והולכת אליהם וזה סימן שמשהו מאוד אטרקטיבי קורה שם, אז הלכתי להציץ. הם עשו לעצמם שיעור יוגה! וואו איך התפעלתי. מייד נתתי להם מזרוני יוגה ושמתי להם מוזיקה ואז הם ביקשו שנדליק נרות ונכבה אורות. בסוף כל כך התלהבתי מהשיעור שלהם שהצטרפתי וגם הנחתי קצת אבל רק בסוף. הם תירגלו יוגה איזה ארבעים דקות. סיימנו באום קבוצתי ובסוף ברכתי אותם ב"שאנטי, שאנטי, שאאאנננטיייי". היה מקסים.

טרנד
יש דברים שאני לא מבינה איך הם נהיו טרנד. לפני כמה ימים במהלך ארוחת בוקר אחת שאכלתי עם חברתי רחלי וידידתי הברזילאית ג'י. עלה איכשהו הנושא של מכות בטוסיק זה נעים . "איך" תמהתי בקול רם "שנים הזדיינו בלי זה בשקט ופתאום זה נהיה טרנד?" בפעם הראשונה שחטפתי פליק כזה פשוט יצא לי מהפה מן "הופה" מבודח כזה כי נגנבתי מהקטע ולא בגלל העוררות שזה גרם לה.
מאוחר יותר יותר באותו היום אחותי ואני ישבנו עם הבן הגדול שלה וקצת תחקרנו אותו על החיי האהבה שלו. הוא בן 22. ואז הוא זרק משהו על זה שהוא לא רוצה מישהי בגילו. מסתבר שגם להיות עם אשה "בשלה" זה טרנד.
זה כמובן מייד הכניס אותי לסרטים כי עכשיו שהענינים עם עמיר הולכים , חמסה חמסה טפו, ממש טוב ולשביעות רצוני, אני לא רוצה להתחיל לחשוב שאולי הוא אתי רק בגלל שזה אופנתי.
אבל איך זה קורה אני לא מבינה. איך גם בדברים שאמורים להיות הביטוי הכי אינדבידואלי של הבנאדם, במיניות ואהבה, גם יש אופנות. זה קטע מטורף לא?

[הגבירה_בחום*]

הו... אני כותבת אצלך ואת מסתובבת לך כאן (-:
אבל איך זה קורה אני לא מבינה. איך גם בדברים שאמורים להיות הביטוי הכי אינדבידואלי של הבנאדם, במיניות ואהבה, גם יש אופנות. זה קטע מטורף לא?
אנחנו פשוט לא מחדשים שום דבר כנראה... הכל חוזר על עצמו. יש טבע לאדם והוא מושפע מכל מיני רשמים (סאמסקרות על סאמסקרות) ואי אפשר לחמוק מזה.
כלומר, אפשר. כלומר זה מה שאנחנו מנסות לעשות, שנים, ומצליחות לשרוף כ"כ מעט. ועל כל סמסקארה שנשרפת מצטרפות עוד מיליון חדשות, אז תחשבי על אנשים שאפילו לא מנסים?? והא לך תשובה (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אהלן,
איתך אני סוגרת היום את באופן (-:
קראתי את דברייך בערב ולא יכולתי לשבת אז בשום אופן...

שאנטי, שאנטי, שאאאנננטיייי". היה מקסים.
וואו. מקסים לשמוע. ממש ממש עושה חשק!

ולגבי הקטע השני:
בתור למודת נסיון בתחום (15 שנה...)-
לא נראה לי שמשהוא שמחזיק לאורך זמן קשור לטרנד. נדמה לי שמאז ומתמיד היו גברים שנמשכו לצעירות והיו גברים שנמשכו לבוגרות ואותו כנ"ל לגבי הנשים.
ההבדל הוא שהיום "הכל מותר", שוברים מוסכמות - זה העידן הפוסט מודרניסטי אם לא זה שאחריו, שעדיין לא הגדירו אותו.
פשוט פעם זה באמת לא היה מקובל ופעם היו עושים מה שמקובל הרבה יותר מהיום.
אז היום נותנים דרור למאווים ומדברים על זה חופשי: הומוסקסואליות, בחורים צעירים עם נשים מבוגרות יותר (מלאאא סלבס באמריקה זה ככה) ועוד.
סך הכל מערכות יחסים הרבה פעמים מבוססות על חיפוש דמות האב או האם.
אז יש נשים שמחפשות את האבא ויש גברים שמחפשים את האמא.
לטעמי הגיל ממש לא האישיו כמו שהאורך או הגובה או הגודל לא.

אני לא רוצה להתחיל לחשוב שאולי הוא אתי רק בגלל שזה אופנתי.
גם אם נגיד שזה התחיל משם, את לא סומכת על עצמך שאת מרגישה אם זה כוון נכון? הרי אם זה היה מתוך טרנד זה היה משתקף בשלב מסויים לא?
נשיקות ממני. שבת שלום.

[אשה_שמחה*]

כיף לשמוע ממך שבת שלום @}

[אנונימי]

אם יש אופנות באופן כללי (שאני עד היום לא באמת הצלחתי להבין ) אז למה שבמין לא יהיו אופנות?\הרי זה לא שאנחנו גדלים בחברה בה כל אחד מקבל מענה כל כל הצרכים הבסיסיים שלה ונבסיס יצב שכזה ניתן לגלות ללמוד ולחקור מה טוב נכון ונעים לנו. נהפוכו. רובנו מחפשים מענה על הצרכים הקמאיים שלנו, שאחד מהם הוא תחושת השתייכות בסיסית ואחד נוסף הוא שיהיה לנו נעים.
אז אם מגלים שיש עוד שלהם כך וכך נעים, אין סיבה שזה לא יהפוך לאופנה.
אני חושבת.
אם אני לא מתבלבלת.
בכל זאת - השעה, המצברוח, הגיל (עתיקה)

< "שומעת" בניגון את הנעימות הכללית, את הטוב והחסד שבין ובתוך השורות (עמיר, הנחת וכאלה מין) ומחייכת עלייך >

[מי_מה*]

נכון, יש נעימות, יש חסד ועדיין עולה השאלה המטרידה הזאת, הספק המנקר, שמחזיר אותי לשנות התשעים העגומות (אצלי הן היו , לפחות בחצי הראשון של העשור ועל כן אין להתפלא שאהבתי אז את ניק קייב) דו יו לאב מי ?
תגידו עכשיו, אולי, "אז למה את לא שואלת?" ואני אגיד בחזרה," כי בינתיים אני מעדיפה לא לדבר על זה", כי בינתים אני שבעה עד זרא משיחות "יחסינו לאן". יש מאחורי 14 שנה של דיבורים ודיבורים ועכשיו יש לי פרטנר שדיבורים זה לא הצד החזק שלו, אז אני נותנת למעשים לדבר ורוב הזמן המעשים מדברים שירה. אז לא נורא, מדי פעם לגוון את התפריט שלי בקצת סרטים 9-:
<אבוי, מימה מנהלת עם עצמה שיחות דמיוניות בשעה שהיא אמורה להכין פיקניק>

[אמא_של_ליה*]

יקרה, אני חייבת לחזור רגע ל כי היום הלכתי לקחת את הילדים מהגן אחרי שביליתי כל הצהריים והייתי מאוד מסופקת, רגשית וגופנית, ומצאתי שנשפכו ממני נחלים של אהבה, כל מני התנהגויות של הילדים שבדרך כלל מוציאות ממני זעם נוראי פתאום הצלחתי להחליק בנועם ובכייף. ובכלל - שמחתי לקראתם של הילדים וזה לא קורה לי הרבה בחודשים האחרונים

אני יודעת שבקצב של החיים שלך יכול להיות שכבר שכחת שכתבת את זה אי פעם,
אבל אפילו לא המשכתי לקרוא מה שלומך עד הסוף כי הייתי חייבת להגיד לך על זה משהו.
בעצם לא ממש יש לי מה להגיד. רק להזדהות, ולהגיד תודה, כי שוב הצלחת לנסח משהו שאני לא מעיזה לחשוב אפילו
(ואולי זאת שאלה של ותק. י' עזב את הבית רק לפני חודשיים ואני עוד בכלל בהתרגלות ועוד לגמרי מאוהבת, \
ככה שרוב הזמן אני בכלל לא שמה לב לדברים בכזה דיוק).

[מי_מה*]

אני יודעת שבקצב של החיים שלך יכול להיות שכבר שכחת שכתבת את זה אי פעם,
בכלל בכלל לא שכחתי והיום אפילו נתתי את דעתי על זה שכשמאותו המקום בו קיבלתי סיפוק מגיע תסכול או ספק או שעולות בי חרדות אני ישר מוציאה את זה על הילדים. וגם זה כל כך באנאלי וכאילו דהה, ובכל זאת , זה תמרור בשבילי לגבי נחיצותו של מרכז פנימי יציב.

[אום_שלום*]

"שנים הזדיינו בלי זה בשקט ופתאום זה נהיה טרנד?"_ מכות בטוסיק זה טרנד ולא סיפרו לי? (-:

[מי_מה*]

האימה
הטלפון מאשה שמחה תפס אותי בדיוק כשקמתי מהספה לפני כמה ימים. כבר כשהרמתי את עצמי מהספה הרגשתי שיושב עלי משקל של דיכאון בהתהוות ולכן לא יכולתי להשיב לשאלת ה"מה נשמע?" ב"הכל בסדר" הרגיל. אבל עוד לא היה לי מושג מאיפה זה נפל עליי ולמה. יש האשמתי את עמיר (בלב, למרבה השמחה) וכבר התחלתי לחשוב שאני הולכת לגמור את הסיפור הזה כי הנה עובדה שאני בדיכאון וזה שלא הצלחתי למצוא שום דבר שהוא עשה או לא עשה כדי לגרום לדיכאון לא בלבל אותי כלל.
רק אחרי כמה שעות, כשהדיכאון ואני התרגלנו אחד לשניה פתאום הבנתי. הבנתי למה כבר כמה ימים שקשה לי לנשום, שאני פתאום רועדת בכל הגוף. חרדה. אני פשוט בהתקף חרדה ואז התחברו לי כל הקצוות מהשיחה שהיתה לי באותו יום עם ל' הפסיכולוגית . לפני חדשיים כמעט היא ילדה והשבוע נפגשנו לראשונה מאז הלידה. תיארתי לה את הילדים בזמן האחרון ועל עצמי לא ממש הספקתי לדבר אבל היא איבחנה במובהק התנהגויות של פוסט טראומה ואמרה שבאמת הגיע הזמן. כבר כמעט שנתיים עברו מאז התקיפה הראשונה ועדיין לא הראנו שום סימנים אז יופי שהחרא מתחיל לצאת (ל' מאוד אוהבת להגיד 'חרא'). היא נתנה לי תרגיל. לכתוב בפרטי פרטים את המקרה ולהשתכתך בו. לקרוא את זה כל יום, להקריא לחברה, לראות את זה הכי מפורט שאני יכולה מול העיניים.
אז בתור התחלה אני מחזירה לכאן קטע שכתבתי בבלוג שהיה לי אז. כתבתי אותו יומיים אחרי המקרה. מכיון שלבלוג קראו "בדרך להוגוורטס בלוג שפעת" הכינוי של רון שם הוא 'הוולדמורט'.
הנה:
_"תעודת זהות?" שואל השוטר ואני מתחילה בקושי, אחת אחת, להגיד את הספרות ותוך כדי שאני אומרת אני נזכרת בדיויד סאי שסיפר שלפעמים הוא היה עוצר באמצע סדנאת יוגה ושואל אנשים מה מספר הביטוח לאומי שלהם והם לא היו מצליחים לזכור ואני תוהה אם אני אצליח ומתפלאה מאוד שכן. כך גם מספר טלפון, שנת לידה, מספר שנות נישואין, כמה זמן בנפרד וכאלו. למה שאפשר אני עונה בהנהוני ראש. קשה לי להוציא קול. אחר כך הוא מתחיל לרשום מפי את מאורעות השעה האחרונה. הוא כותב כל כך לאט ואני כבר רוצה לחזור לילדים שלי. אנחנו יושבים ליד שולחן במטבח של השכנים שלי. הילדים בסלון עם השכנות. בחוץ תנועה ערה אבל אני לא בדיוק קולטת מי שם. עוד שכנים, עוד שוטרים ואיפהשהו, מעט רחוק יותר, על המדרכה, יושב הוולדמורט ואתו אחד מהבחורים שהשתלטו עליו. האמבולנס מגיע. קוראים לשוטר שרשם לבוא לנסוע עם האמבולנס. אני חוזרת לסלון. אחר כך מגיעה שוטרת. חמודה ונעימה הרבה יותר ואנחנו ממשיכות. גם הקצב נוח יותר. אז מה היה לנו?
"נכנסתי למיטה בערך ברבע ל12 וזמן קצר אחר כך שמעתי רעשים מהחלון. הדלת היתה נעולה אבל החלון היה פתוח בשביל החתול. חשבתי שחתולים מנסים לפתוח את הקופסא של מזון החתולים והחלטתי שאם זה לא נפסק בקרוב אני יוצאת לבעוט בהם. ואז נפתחה דלת חדר השינה והוולדמורט איום ונורא ללא חולצה אוחז בידו סכין גדולה נכנס לחדר. אני כמובן, נבהלת עד עמקי נשמתי ונזכרת שבפעם הקודמת שהוא הופיע אצלי בשעת לילה מאוחרת עם מקל גדול אמרתי לו שהוא מפחיד אותי והוא התנצל והסביר לי שלא בא לפגוע בי. אני מנסה את הטקטיקה הזאת שוב אבל הוא לא בענין. הוא מראה לי את גבו וצועק "תראי מה גרמת לי לעשות!!! " אני לא מבינה על מה הוא מדבר, חושבת שהוא מתכוון לקעקוע שעשה לא מזמן. אבל אז הוא מוסיף "אני כל הזמן נשרף" ואני מבחינה שהגב שלו אדום מאוד. כוויות.
מכאן והלאה אני לא זוכרת כל כך טוב מה היה. אני זוכרת שהסתכלתי לו בעיניים וניסיתי לגרום לו לתת לי את הסכין. לא זוכרת מתי התחלתי לצרוח ומה גרם לי להבין שאין לי סיכוי להוציא אותו מזה. זוכרת את תחושת האימה. זוכרת אותו חוזר ואומר שאני צריכה לבוא אתו החוצה אם אני לא רוצה שהוא יהרוג אותי לעיני הילדים. כשאני התחלתי לצרוח גם הילדים התעוררו והצטרפו לצרחות. באיזשהו שלב הבנתי שהוא לא מעונין בהם וצרחתי לקוסם הבכיר שילך החוצה ויקרא לשכן אבל הוא הצליח להגיע רק עד דלת חדר השינה וקפא שם בוכה.בינתיים הוולדמורט מנפנף בסכין ואני לא מבינה מה הוא עומד לעשות, להרוג אותי או את עצמו לעינינו? ופתאום ברור לי שאני לא הולכת לתת לו להרוג אותי ושבעצם הוא די לא יציב ואני מאוד כן וגם מלאה אדרנלין. בעטתי לו בצלעות. בעיטה עלובה אבל זה הספיק בשביל להפוך אותו על המיטה ולחבוט לו את הראש בקיר. בשלב הזה שני הקוסמים רצו לדלת הכניסה אבל זו היתה נעולה והם נתקעו שם. אני התישבתי על החזה של הוולדמורט ואיכשהו הצלחתי להוציא לו את הסכין מהיד ולהשליך אותה רחוק ממנו. רצתי להוציא את הקוסמים החוצה, מתכננת לחזור לקחת את הפיונת. כשפתחתי את הדלת כבר התקרב גבר אחד (לא שכן, עובר אורח) לדלת וצעקתי לו שיבוא לעזור לי הוא צרח עלי לצאת החוצה ואני צרחתי בחזרה שיש לי תינוקת בפנים. בינתיים הוולדמורט קם מהמיטה ולקח את הסכין וגם שלף עוד סכין שהיתה לו והוא בא לקראתנו עם סכין בכל יד. האיש צעק לי ת-ר-ו-צ-י !!!! מבינה שהוא עזב את הפיונת ובא אחרי , התחלתי לרוץ, לא יודעת לאן, צורחת כל עוד רוחי בי ונטרפת מפחד. הוא כבר כמעט השיג אותי כשהשכנים הנוספים שיצאו בינתיים סגרו עליו, רצתי חזרה לבית, הפיונת כבר יצאה החוצה בעצמה, חטפתי אותה ואת הקוסם הצעיר ויחד עם הקוסם הגדול רצנו לבית השכנים."_

[עולם*]

וואו מימה.

[הגבירה_בחום*]

כבר כמעט שנתיים עברו מאז התקיפה הראשונה ועדיין לא הראנו שום סימנים אז יופי שהחרא מתחיל לצאת (ל' מאוד אוהבת להגיד 'חרא').
זוכרת שהלב שלי קפא כבר אז כשקראתי את זה בפעם הראשונה (באיחור של איזה שנה...).
לא יאמן ממש.
לא יאמן.
מה שלומך היום?

[עולם*]

זאת אומרת, אני יודעת שזה היה מזמן, ואני יודעת שזה היה, אבל לא קראתי את זה בבלוג הקודם וזה מה שיצא לי. וואו.

[מתחדשת*]

אכן, ידיעת העובדות היבשות לא דומה ללקרוא את זה ככה, עם הפרטים. אמאל'ה!
(והחיים שלי סרט?!)

[מי_מה*]

מה שלומך היום?
יותר טוב. ביקשתי וקיבלתי הרבה חיבוקים. הסרתי את האשמה מההוא שהיה חף מפשע. לימדתי שני שיעורים שהיו מאוד מחזקים וטובים ועכשיו רצה ללמד עוד אחד.

[הגבירה_בחום*]

לימדתי שני שיעורים שהיו מאוד מחזקים וטובים ועכשיו רצה ללמד עוד אחד.
אחחח... איזה מזל יש לנו.
מבשלת פוסט על זה
נשיקות וחיבוקים מצלצלים @}

[לילה_טוב*]

הסרתי את האשמה מההוא שהיה חף מפשע
אולי רק נדמה לי, אני לא מספיק יודעת, אבל אולי דוקא הוא מאפשר לזה לקרות. צריך המון חיבוק מסביב בשביל להתפרק.

[לילה_טוב*]

וגם כמובן
וגם - אמא'לה. מפחיד ועוצר את הנשימה כמו בפעם הראשונה.

[יעל*]

יעל צ

[אחרי_לידה*]

אני יודעת שזה היה מזמן, ואני יודעת שזה היה, אבל לא קראתי את זה בבלוג הקודם וזה מה שיצא לי. וואו
וואו מימה.

[ענ_בר*]

גם אני ב{{}}וואו

[אנונימי]

ועוד הרבה כאלה חמים וגדולים מכל הלב.

[אשה_שמחה*]

אבל אולי דוקא הוא מאפשר לזה לקרות. צריך המון חיבוק מסביב בשביל להתפרק.

גם אני חשבתי משהו בסגנון.
את יודעת שאצל אחותי הן עושות אחרי כל לידה סעודת הודייה כזו, עם המון ברכות על כל מיני מאכלים. אולי כחלק ממסע הריפוי תעשי משהו כזה, לך ולכמה אנשים קרובים? (אני נזכרת שזה מה שאת עושה בימי ההולדת שלך. גם זה סוג של יום הולדת..).

המון אהבה, נדבר

[מי_מה*]

זה חשוב מאוד שבאתן כולכן וכתבתן. זה חשוב, כי אני עם הנטיה שלי להכחשת מצוקה כבר התחלתי לחשוב שאולי זה בכלל לא זה, לא פוסט טראומה, שסתם היה לי קשה לנשום ואולי בכל זאת ההוא אשם P-: כי כאילו אפשר לחשוב מה כבר קרה <עילגת בכוונה> . הרי גם כשהדברים רק קרו כולנו מייד חזרנו לתפקד. אפילו בכי ממש טוב לא בכיתי. חשבתי ששיחררתי את זה במנות קטנות. חשבתי שדי, זה נגמר, עבר וחלאס - ממשיכים הלאה. אז מה פתאום עכשיו פוסט טראומה? מבינות? ואז עם ההכחשה הזאת גם התגנבה לי למחשבות איזו בושה (אלו מתגנבות מעולה לכל מקום, הבושות) שכתבתי את כל זה עכשיו והנה אני מקבלת המון תשומת לב ובעצם לא מגיע לי כי לא קרה שום דבר.
מותר לך להתפרק מותר. "מה את חושבת שאת הפיונת?" שאל אותי עמיר אתמול, כשהוא בא להחזיק פה קצת את החלקים המתפרקים. כאן דרוש הסבר. יום קודם הפיונת היתה אצל רופאת השיניים. עשו לה שתי סתימות, בהסכמתה ללא הרדמה. היא אפילו לא מצמצה. כשסיפרתי את זה לעמיר הוא התפעל מאוד ואז סיפרתי לו, בפעם הראשונה, מסתבר, על הניתוח של הפיונת והטיפול הארוך והפולשני שהיה מנת חלקה על בסיס יומיומי, כמעט עד גיל שנתיים. מאז הכל קטן עליה. חורים באזניים? יאללה תנקבו, לא מזיז לה. מה זה סתימה בשן בשבילה.
אז אני לא הפיונת ולי מותר למצמץ. גם לה מותר, היא פשוט לא צריכה , ואני כנראה כן.

---

אבל אולי דוקא הוא מאפשר לזה לקרות. צריך המון חיבוק מסביב בשביל להתפרק.
לא חשבתי על זה בכלל ואני גם לא בטוחה עד כמה זה נכון אם כי בהחלט יתכן וזה רק בראש שאני עוד לא מבינה את זה, אבל בחלקים האחרים כן. ולמה אני אומרת את זה? כי יש פה מערכת יחסים מסוג שאני לא רגילה אליו בכלל. היא מתקיימת מבלי שנדבר עליה אפילו מילה. היא מתקיימת רק במעשה. זה לא שאנחנו לא מדברים . מדברים, אבל לא על היחסים. וזה מותיר אותי קצת דרוכה. כי מעשים זו שפה שאני עוד לא רהוטה בה, אני עוד לא תמיד מאמינה למה שאני שומעת בשפה הזאת, אני עוד מפרשנת לעצמי אותה בראש וחופרת ומניחה הנחות ורק לרגעים אני נזכרת להניח לזה. מזל שכבר למדתי לדבר עם אלוהים. זה הדבר שהכי עוזר לי. זה והיוגה. אכן, צודקת הגבירה, אנחנו בנות מזל.

---

ועכשיו הולכת לישון כדי לקדם בשמחה ובערנות את שעון הקייץ הבא עלינו לטובה!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני פותחת את הערב שלי כשאת סוגרת אותו...

ויש לי איזה סיפור שלא יודעת אם לספר לך, אולי בע"פ אולי בדף בית שלך. נראה.
אני חסרה את כל הפרטים. את יודעת שאני אז לא הייתי מצויה בבלוגים ולא קראתי את שסיפרת גם לא על פיונת.
מה שקראתי פה- קשה לי להעלות על הדעת את כל ההשלכות של זה... מפחיד.

לא מבינה בטראומות בכלל. יכולה לספר לך שמאז התאונה ועד היום אני מתקשה לעמוד ברמזור ולראות במראה את הרכב שמתקרב אלי. רק אחרי שהוא עוצר אני נרגעת ולפעמים זה מלווה בכל מיני קללות, כדי לשחרר את הלחץ (תזכורת: שלוש פעמים נכנסו בי בעוצמה מאחור).
אחר כך לחץ הדם מתחיל להיסתדר לו - עד העונג הבא...
יש איזו הקלה עם הזמן, אבל בסך הכל מרגישה שאני חווה על הכביש משהו מאוד לא בריא לגוף. אולי היה רצוי לטפל בזה באופן מקצועי.
אז מהבחינה הזו יופי שאת לא מוותרת ופועלת למען כולכם לשיפור ולרכישת כלים.

[עדינה_ניפו*]

וואו, אין לי מילים (גם לא מכירה את הסיפור בכלל למעט מה שכתבת עכשיו כאן) אבל זה מצמרר לגמרי.

זה חשוב מאוד שבאתן כולכן וכתבתן. זה חשוב, כי אני עם הנטיה שלי להכחשת מצוקה כבר התחלתי לחשוב שאולי זה בכלל לא זה, לא פוסט טראומה, שסתם היה לי קשה לנשום ואולי בכל זאת ההוא אשם
זה כל כך מוכר.

[אום_שלום*]

אוי מימה יקרה, זאת אכן טראומה, אפילו לי בתור קוראת. זוכרת שהלב שלי קפא כבר אז כשקראתי את זה בפעם הראשונה (באיחור של איזה שנה...).
אין ספק שלא פשוט לנו להודות שיש עבר שרובץ עלינו והוא אפילו משפיע על ההווה שלנו.
ו- @}
אני לא טובה בוירטואליות בימים אלה, אז לא ארחיב.
אוהבת אותך מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני מצטרפת אל החיבוק, הסיפור שלך מדהים.
(איך פיספסתי את הבלוג ההוא?! חבל..)
שבת שלום, מנוחה ושמחה לנפש.
קרן שמש מאוחרת

[אמא_של_ליה*]

[רוקדת_לאור_ירח*]

מצטרפת לחיבוקים.
פתאום לא זוכרת אם קראתי את זה או רק את הגלים שבאו אחר כך, אולי קראתי והדחקתי לגמרי, כי איך אפר שלא.
בכל מקרה אין ספק שאם לא התפרקת אז, טוב שאת (ועמיר) מאפשרת לעצמך להתפרק עכשיו.

[ראויה_לאהבה*]

גדול גדול. נשמע ממש סרט אימה )-: טראומטי. טוב שאת מעבדת את זה.
אגב, מה עם הילדים? הם עיבדו את זה ? בטח גם הם פחדו נורא. איזה מזל שהוא רחוק מכם עכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני קראתי את זה כבר אז. וזה כל כך מזעזע את אמות הסיפים, וכל כך מערער את תחושת הבטחון. פשוט מדהים שהצלחת לתפקד ולא התפרקת.
<את לא מאמינה, אבל קראתי כבר פעמיים, ובכל פעם אני מגיעה לסוף ובוכה במין שילוב של הקלה שהכל בסדר ולא נפגעתם בגוף, וצער עמוק שנאלצתם לעבור חוויה כל כך איומה...>
להתפרק עכשיו נשמע לי פשוט הדבר הנכון והבריא והבטוח ביותר שאפשר לעשות. כל כך טוב לדעת שהכל יחזור אחר כך למקום
@} @} @}
<ניצן אמ ממחשב אחר>

[מי_מה*]

תודה על כל החיבוקים.
אני אתיחס להכל, כי יש לי מה להגיד על זה אבל לא עכשיו. עכשיו אני על הסוף של הבטריה (לא שומעים את הציפצוף באינטרנט).
היה סופשבוע עמוס מאוד. נפלא אבל עמוס. אתמול ערכנו מסיבה גדולה לאבא שלי שהיה בן 70 לפני שבועיים. זו היתה הפקה הפקה וכולנו כל בני המשפחה, עבדנו עליה הרבה. היה מאוד מוצלח ואני הצלחתי לא להרוג את אחותי, שעיצבנה ברמות על, אז ההרגשה אחרי היא מאוד טובה.
הבוקר קמתי עם קצת האנג אובר, כי לא סתם הצלחתי לא להרוג את אחותי, נזקקתי למילוי תכוף של כוס היין שלי בשביל זה. אחרי ארוחת הבוקר חברנו לעמיר ויצאנוו לטיול על ההר. בדרך הבכור שאל אם אפשר שנעשה על האש ואני אמרתי שנראה לי שכן אבל שזה אומר שצריך ללכת לקניות כי אין כלום בבית ללעל האש, אז כשירדנו מההר עמיר יצא לצייד בסופר הקרוב ואני הלכתי הביתה להכין טחינה וכשהוא חזר העמסנו והלכנו לאיזור הפיקניקים שלרגלי ההר ועשינו על האש וגם אני לבדי הדלקתי מדורה בזמן שההוא טיפל בגריל (משוויצה) וככה בילינו לנו שם עד הערב. היה כייף מאוד.

[אלטר_אגו*]

וואו מימה.

[אום_שלום*]

@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לגמור את השבת בטבע-
לא רע, לא רע (-:

[אמא_ללי*]

מימה, קראתי את זה וקפא לי הלב.
את אשה כל כך חזקה...
הרבה אהבה וחיבוקים

[נטע*]

האמת שנכנסתי סתם כדי להשאיר חיבוק ולשאול לשלומך אבל כנראה שהגעתי בזמן.
(())(())(())(())
את יקרה חזקה נפלאה ואהובה.

[אשה_ואמא*]

וואו.
תני לעצמך את הזמן להתפרק, מגיע לך. לא פחות חשוב, מותר לך.
אני קוראת את הפוסט האחרון שלך, וחושבת כמה רחוק הגעת, איזה כברת דרך עברת מהיום הנורא ההוא לשבת הרגועה של אתמול.
את מדהימה. @}

[מי_מה*]

הבעיה היא שאיך שכתבתי את הדברים כאן, הפסקתי להתפרק. זה לא סתם של' אמרה לי לכתוב לעצמי, לקרוא בעצמי יום יום במשך שבועיים ואז להקריא לחברה אחת. ומה אני עושה? ישר מתחלקת כאן עם כ ו ל ם. לא יכולה להחזיק את זה אצלי, אפילו יומיים וזה מביא מבול (נעים ביותר כשלעצמו) של חיבוקים ואהבה והערכה אבל מחבל בתהליך (הבלתי נעים ביותר כשלעצמו) של ההתפרקות. שוב בורחת אל הנעים . אבל מה? נעים לי אז לא נורא. אולי אני בכל זאת אשמור את ההתפרקות למתי שחרא ממילא.... P-:

[מי_מה*]

וחוץ מזה , איזה שבת רגועה? זה נראה לך רגוע? שניה לא יושבים פה! וזה עוד כלום לעומת מה שאני מתכננת לשבת הבאה :תערוכת קרמיקה במי עמי בבוקר, מפגשי חברות בכרכור בצהריים ואליפות הצפון בקפואירה לילדים ונוער בערב. אולי בהשוואה לזה השבת שהיתה היתה רגועה...

[אמא_ללי*]

הבעיה היא שאיך שכתבתי את הדברים כאן, הפסקתי להתפרק
מכירה את זה מאד. אני חושבת שלפעמים גם התפרקות יודעת "לנהל" את עצמה ולקרות בגלים ולא בבת אחת. ויש בזה גם משהו מחזק, שאפשר לבקר במקומות הקשים והכואבים ולעבור שם את מה שצריך אבל לא להתפרק לחתיכות שאי אפשר להיאסף מהן אחר כך.
ואולי ההוראות של ל' לא מספיק מדויקות לקצב שלך...
גיליתי שכשמדובר בהתפרקויות, אצלי, הקול הפנימי הוא מאד חשוב, והקצב שהוא מנחה לוקח בחשבון הרבה דברים שאני לא יכולה להבין או לראות באותו זמן.

אוף, אני מרגישה שאני כותבת סינית, אני מקווה שלא ככה זה נקרא. כולי מלאה ערפל.
נשיקות