מחנכים בבית בלונדון

[אנונימי]

ברוקולי סגול? תוכלי לשים תמונה? נשמע יפה כל כך

יקירתי, זה בסדר לכתוב מזל טוב או עדיף להסתפק ב בשעה טובה?
שמחה מאד בשבילך!

[עינת_טל*]

אף פעם לא כתבתי לך אבל קראתי פה לא מעט.
היית פעם ב- HES FES ?

[חמוטל_בת_חוה*]

איזה מתוקות אתן. חזרתי מעולם ההזיות של השבועות הראשונים של הריון בריא ברוך השם ברוך הוא.
לילה טוב, נראה לי שממש צדקת. הכל התוורד לי פתאום כשעזבה אותי העייפות המשתקת. השבוע ניקיתי את הבית.
יש לי אמבטיה מבריקה.
יש לי פינות בלי אבק.
הילדים שלי פתאום נראים לי מלאי רעיונות ואמביציות. מוזר. אולי הם השוו תדר איתי? אולי לא יכולתי לראות ולהתמודד עם הרעיונות שלהם כשהייתי כל כך עייפה.
מצאתי מורה ליפנית בשביל תום. הוא הולך להתחיל ללמוד יפנית! בקשה שלו, כמו שנדמה לי שכבר כתבתי, והוא המשיך לבקש ולבקש אז החלטנו להיות הורים קשובים. יופי.
השבוע תום נסע עם חברתי לולה למוזיאון המדע לראות את התערוכה על ההסטוריה של משחקי המחשב. הוא חזר פשוט מאושר!!! הוא אמר שזה היה כמו לבקר בגן העדן.
הוא לא הפסיק לדבר על המשחקים שהוא ראה שם, והמסקנה שלו היתה שהמשחקים פעם, למרות שה גרפיקות שלהם היו פחות טובות מהמשחקים שיש היום, היו יותר טובים ומעניינים ממה שיש היום. טב.
ליבי התחברה השבוע עם ילדה ישראלית, והיא פשוט התאהבה בה. מאז שהן נפגשו היא כל הזמן מבקשת לראות אותה שוב, ואומרת ש"מאיה היא החברה הכי יפה והכי מתוקה שלי שאפשר לשחק איתה בעברית"! לא תיארתי לעצי שענין השפה כל כך מרגש עבורה. היא שאלה אם נוכל לבקר אצלה, ואמרתי כן, אז היא אמרה, וניסע אליה באווירון? וכשהיא שמעה שאפשר לנסוע באוטובוס, כי היא גרה בלונדון, היא לגמרי שמחה והתפלאה.
היא אמרה:"אנחנו גרים בלונדון, ולרחוב שלנו קוראים אנגליה" חשבתי אולי הגיע הזמן ללמד אותה קצת יותר גיאוגרפיה....
היום יום שקט בבית אחרי שאתמול היינו כל היום בחוה. טוב, אני צריכה לרוץ, הילדים צריכים דברים. בי.
כן, הייתי בהס פס, לזה התכוונתי מחנה החינוך הביתי.
אה, ואיך עושים מחנה של חודש? באמת הרבה אירגון, אבל כל אחד עושה קצת וזה מאד לא פורמלי. את מוזמנת לבוא.

[הילי*]

שלום חמוטל
אין לך מושג כמה חיכיתי שתכתבי בכדי שאוכל ליצור קשר...
רציתי לשאול אם אפשר לדבר בטלפון,זה אישי-משפחתי...אני משאירה את הטלפון שלנו וכמובן שאתקשר מייד בחזרה!
049800165 בבקשה תתקשרי כשיהיה לך זמן...תודה.

[חמוטל_בת_חוה*]

שלום.
תום קיבל שיעול. שוב, אנחנו מוכרחים לעצור.
טוב לי לקבל את הקצב הזה בשלום פנימי ולא להתנגד לו. להאמין שבמחלה שלו הוא מאותת את הצורך בעצירה. מענין שזה מגיע יחד עם קפיצה פתאומית בהתפתחות שלו.
פתאום הוא קורא בצורה ממש שוטפת בקול רם, פתאום הוא מנגן בפסנתר בשתי ידיים...
אני מרגישה גם קפיצה בשפה העברית וביכולת שלו לתרגם משפה לשפה בצורה שוטפת.
חברתי לולה נוסעת מחר למקסיקו לבקר את אמה החולה. אז היום היא תביא את הילדים שלה לכמה זמן לשחק כאן, כדי שיהיה לה יותר קל לארוז.
ככה, מן יום כזה מלא גשם בחוץ שבו אני אסתובב בבית ואעשה דברים והילדים ישחקו. איזה כייף שיש לנו תמיד חופש לעשות מה שמתחשק.

[אנונימי]

גשם יש לכם...
אצלנו חורף צחיח ביותר
< מקוה שיישמך כך גם מחר, אבל שאח"כ יהיה 6 ימים ימים של גשם רצוף מצידי >

מתי אתם באים?
אני רק מאיימת בלהתקשר אליך ולא מצליחה להגיע לזה... אוף!

חיבוקים

[חמוטל_בת_חוה*]

אהלן.
איזה באסה. קשה לי להאמין אבל חליתי. כמה ימים ניסיתי לדמיין שזה לא קורה, אבל זה כן קורה. נזלת ואוזנים מלאות וגרון יבש וניחר ועייפותתתתת !
תום נסע למוזיאון הילדות עם אלינור חברתי, כי הילד כבר תקוע פה בבית כמו בתוך בית חולים כבר יותר מדי זמן.
עכשיו פיטר נסע להביא אותו.
ביום שישי מתוכננת מסיבת החנוכה אצלינו, ואני כנראה אצטרך לעשות הכל באיזי ולאט. מה אפשר לעשות. אני גם מחכה ללידה ל קליינטית, כמובן שאין מצב שאני אצא היום או מחר, אז אלינור תצטרך לצאת במקומי. קורה.
אני כל כך מרוצה מתום. הוא בימים האחרונים, מאז שגילה שהוא יכול לקרוא בהנאה מספרים, פשוט התחיל בצורה פתאומית להרים ספר ולקרוא, ולמצוא דברים שמעניינים אותו. איזה תענוג זה לראות את זה. מזל שכל פעם שיש לי מן תחושה מבואסת ביחס לחינוך הביתי, משהו פתאום מנצנץ כדי להזכיר לי למה אנחנו עושים את זה.

[חמוטל_בת_חוה*]

חג החנוכה חלף עבר לו. עשינו אצלינו מסיבה ענקית והיה מטורף אבל כייף.
עכשיו או טו טו כריסמס, וכיוון שאצלינו יש כמה מקסיקניים בקבוצה, אנחנו חוגגים איתם את הפוסאדה.
לא זוכרת אם כתבתי על זה כבר פעם?
זה שחזור בשירה (בספרדית כמובן) של המסע של מריה ויוסף לבית לחם, עד שהם מגיעים לאורווה שבה ישו יוולד.
אז חוגגים את זה תשעה לילות ברציפות לפני חג המולד. השנה זה ממש היה בזמן של חנוכה ,אז הכל ככה התחבר.
מתחלקים לשתי קבוצות, אחת עומדת מחוץ לחדר, ואחת נשארת בתוך החדר. אלה שבחוץ שרים בית מהשיר בו הם מבקשים מקום לישון ומודיעים שמריה עומדת ללדת, ומבקשים להכנס.
אלה שבפנים עונים בבית תגובה, שהם לא יכולים להכניס אנשים, שאין מקום, שלא מענין אותם שמריה עומדת ללדת ועוד תירוצים... עד שאחרי איזה עשרה בתים כאלה, הם מתרצים ומכניסים את הקבוצה שבחוץ, שפוצחת בשיר ששמו "נוצ'ה בואנה" כלומר "הלילה הטוב" ונכנסת לחדר, כלומר כאילו לאורווה כדי שישו יוכל להיוולד.
עושים את זה כל ערב בבית אחר, וזו חוויה מיוחדת במינה.
מתקבלת תחושה של מסע אישי אל יעד, וכל אחד מהמארחים נושא דרשה או תפילה שהוא מרגיש שהוא רוצה להעביר לאורחים.
לדוגמא, סביאר שאצלו עשינו את הפוסאדה לפני יומיים, נשא תפילה שכל אחד מאיתנו יקבל ויתן תמיכה לסובבים אותנו בדרכי החיים, אל יעדינו האישיים, וכמובן אל מטרותינו הקהילתיות.
חוויה מיוחדת.
טוב, ליבי שוב התחילה עם הקריזות שלה ומשגעת את פיטר, אז אני הולכת לקחת אותה לאמבטיה.
ביי.

[גילית_ט*]

היי
חבל שפיספסנו אותכם עד סוף מאי גרנו בלונדון
ועכשיו חזרנו לישראל
איזה אזור אתם גרים?

[חמוטל_בת_חוה*]

אהלן.
אנחנו גרים באנפילד, שזה צפון מזרח לונדון, ממש בקצה, על גבול הרטפורדשייר.

חופשת הכריסמס בשיאה, פיטר בבית, הילדים משחקים כל היום ורוב הליל..
אתמול עבדו בגינה ועשו ערימה ענקית שנראה לי שהיום נעשה מדורה ונשרוף אותה.
עשיתי סדר והעליתי דברים לגג, תודה לאל, כי הבית כבר התחיל להיות כמו מחסן מטונף.
היתה כאן תקופה של כמה שבועות ממש מטורפים שהספקתי בהם גם לידה... האמת שזו היתה הלידה הכי יפה שראיתי. האמא היתה כל כך מרוכזת, כל כך רגועה.... לידת בית מושלמת כמעט, חוץ מזה שהשליה לא יצאה איזה שעה וחצי (שבהן התינוק היה עדיין מחובר לטבור ואף אחד לא נגע בו או באמא) אבל בסוף המיילדת נתנה משיכה קלה והשליה יצאה. זה היה רגע מפחיד עבורי, כי אני ממש לא סובלת שמושכים בשיליה. אבל ראיתי שהאמא היתה עם שרירים מתוחים ולא הצליחה אפילו להשתין (כשעושים פיפי, השליה פשוט נופלת החוצה) ולכן השליה היתה כאילו תקועה.
זה עבר מצוין והכל היה בסדר.

[גילית_ט*]

וואו ממש סיפור, של מי הלידה?
אנחנו היינו גרים בסטמפורד היל
היינו הולכים לפעילויות בפארד ספיטפיל פארק וגם באולד סטריט לשעול נגינה לילדים בשכונה וכל מיני פעילות של SURE START
מכירה אני יכולה לשלוח לך תכתובות באנגלית

[דנה_ש*]

שלום חמוטל,
אני כותבת לך בבלוג ולא בדף בית אישי כי ראיתי שהוא יותר פעיל...
שמי דנה ואני ובעלי מתגוררים בלונדון לתקופה של שנה. אנחנו בתחילת הריון ראשון (חודש שלישי) ומתחילים לברר על אפשרויות לידה (מעדיפים בבית כמובן..) ראיתי באתר שאת מלווה הריון ויש לך הרבה נסיון בליווי לידות בית. איך אפשר ליצור איתך קשר?

האימייל שלי: [email protected] (אנחנו מתגוררים באזור איסט פינצ'לי בצפון לונדון)
תודה,
דנה ועמית

[אמא_אדמה*]

היי חמוטל, לא יודעת אם את זוכרת אותי..
נפגשנו פעם בטיול בכרמל... לא דיברנו הרבה אבל ישר התחברתי אלייך..

רציתי להגיד שאני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך.. תודה.

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה לך אמא אדמה. בטח שאני זוכרת אותך.
אני מרגישה כאילו הבלוג שלי לא מספיק פעיל, כאילו לא כל כך זורם לי בחודשים האחרונים.
יש לי תקופה מלאת שינויים שיש לתת עליהם את הדעת.
השינוי הכי עיקרי מעבר לכך שאנחנו מצפים לתינוק אינשאללא ביוני, זה שפיטר קיבל פיטורין מהעבודה שלו, וכל החיים היומיומיים שלנו עומדים להשתנות. זה מאד מאד חיובי בעינינו, משום שהוא כבר כמה שנים רוצה לצאת משם, ועכשיו הוא יצא עם פיצויים וגם יוכל אני מקווה מאד, לסיים את לימודי ההומיאופתיה שנזנחו בצידי הדרך מרוב לחצי החיים היומיומיים של הפרנסה...
אני מקווה שנוכל להתארגן ככה שנוכל לחלוק את הפירנוס בינינו בצורה יותר שווה, את הטיפול בילדים בצורה יותר שווה... ואני מבינה שאני באיזה שהוא אופן מרחיקה אותו מהחלטות מסוימות בטיפול בילדים, ואני רוצה לעשות שינוי בתחום הזה, אבל אני רואה שבדברים מסוימים זה הולך להיות קשה לי, בגלל שישנם דברים שאני לא מסכימה איתם.
כמובן יש דברים כאלה בחיים במיוחד בחיי הזוגיות. אבל אצלינו עם ההבדלים התרבותיים ועם שתי השפות בבית, איכשהו לפעמים יש תחושה של הפרדה.

אולי קצת קשה לי להתבטא.
בכל מקרה החודשים הבאים מביאים איתם הרבה שינוי, ובתור מי שממש מכורה לשינוי, אני מלאה התרגשות ושמחה וציפייה לעתיד.
אפילו פיטר, שבדרך כלל פוחד ומתנגד לשינוי, נדבק בהתלהבות שלי.

[חמוטל_בת_חוה*]

אהלן חבר'ה.
אצלינו ימים עמוסים, כאילו בלא כלום.
היה לפיטר יום הולדת, והוא היה בבית כמה ימים. הרגשתי כמו איזו חזרה גנרלית לזמן שבו הוא בכלל לא יצטרך להיות בעבודה. שמתי לב שכנראה גם הוא הרגיש ככה, כי איכשהו התפקוד שלו בבית ועם הילדים היה קצת שונה. אני מבינה שהחינוך הביתי הולך להשתנות קצת כשברוב הזמן זו לא תהיה רק אני שאחראית לזה.
זה כבר כמעט ארבעה שבועות מאז שהגיע לכאן הפסנתר, ותום מתפתח בנגינה בצורה יוצאת מהכלל.
תענוג לראות איך הוא עושה לעצמו תכנית לימודים אורגאנית פרטית ומתאמן בה, עד שיש שיפור ואז הוא ממשיך למשהו מורכב יותר.
אני שוב מלאה בנזלת ועייפות הגוף. חטפתי עוד איזה צינון, כנראה כתוצאה מכל האבק שהסתובב פה... כדי להכניס את הפסנתר היינו צריכים להזיז כאן המון רהיטים וספרים, אז האבק חוגג...
באסה. אבל אני מאינה שבקרוב אבריא.
נכנסתי בהריון שלשובע שמונה עשרה.
ליבי שלי בתהליכי גמילה די אינטנסיביים. אז אינשאללא לא אצטרך להניק שני ילדים בבת אחת.

[חמוטל_בת_חוה*]

תום מכין כוס מגוש עץ. הוא חופר בעץ בעזרת מברג ופטיש... הוא לא מצא את המפסלת שלו.

[חמוטל_בת_חוה*]

הבית שלנו חוזר למקום אחרי כל הבלגן שהיה פה בשבועיים האחרונים.
תודה לאל, כי כבר נמאס מכל הדברים בכל מקום.
גם כמובן נפטרים מהרבה דברים שלא משתמשים בהם וזה מזכיר לי איך כשחוזרים מהמחנה יש הרגשה שלא צריך כלום.
כל הבלגן הזה הראה לי שוב כמה שיש לנו יותר מדי "דברים" שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים...
ואולי "לא תחמוד" זה לא בהכרח דברים של אחרים בתרבות שלנו, אלא גם כל מה שיש בחנויות ואנחנו חומדים את זה לעצמינו.
היו כאן סופות איומות ואי אפשר היה לצאת מהבית.
אבל אצלינו בבית רק מרזב אחד התנתק, ולמיטב ידיעתי לא עפו שום רעפים... הפלוס העיקרי בבתי הרכבת האלה, זה שהם מוגנים מכל כיוון אפשרי.
היום סוף סוף שמש. אני מקווה שנצליח להוציא את עצמינו מהבית, למרות שיש כל כך הרבה עדיין לעשות כאן, שאני לא יודעת איך נעשה את זה.
שבת, נעים ופיטר בבית. אבל שנינו מאד עייפים ואני מחכה ללידה.
(של בחורה מבית הסוהר, לא שלי עדיין)...
אתמול הייתי בקבוצה החדשה שארגנו לילדי החינוך הביתי באיזור, שלא יוצא לי ללכת אליה בצורה כל כך סדירה, כי היא מתנגשת לי עם הקבוצת הנקה שלנו. יש שם בחורה אחת שמגיעה עם ילד בן ארבע וחצי אני חושבת, שהיא החליטה לחנך בבית (למרות שהגדול שלה בבית הספר).
היתה לנו שיחה מעניינת, ושוב ראיתי כמה רחוק הגעתי כבר עם האמונה בדרך שלנו.
היא עדיין כל כך תקועה על המקום האקדמי, וסיפרה לי שהוא מסרב לקרוא בצורה פונטית, ושהוא רק מסכים ללמוד בעל פה את הסיפורים. נשמע לי הגיוני לגמרי.
לפי בתי הספר אפשר לחשוב שיש רק דרך אחת ללמוד.
לפני כמה שבועות קרה לי משהו מענין. הסתכלתי על סרגל. פתאום קיבלתי הבנה מתימטית שתפשתי שעד עכשיו חסרה לי: הבנתי (בפעם הראשונה בחיים!!!!!) שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין שש לעשר. תמיד חשבתי שבין אפס לחמש יש חמש, ובין שש לעשר יש ארבע.
הגיוני? זה היה הגיוני לי.
ואז הבנתי למה היה לי כל כך קשה עם חשבון כל כך הרבה שנים! בתוך המוח שלי היה קונפליקט, כי ידעתי שיש עשר בין אפס לעשר, אבל בתוכי פנימה מבחינה תפיסתית במרווח הזה היו רק תשע יחידות.
וכאן גדולתו של החינוך הביתי: אף אחד לא צועק עליך לרוץ מהר יותר , לקפוץ גבוה יותר, להגיע רחוק יותר. אתה הולך בשביל, ולא במסלול אולימפי. אתה מסתכל על הנוף, ולא על הסמנים של המרחק והמהירות שלך.
בשבילי, גולת התהליך הטבעי היא כמובן הלידה, שהיא התהליך הטבעי בו רואים בצורה כל כך ברורה את הטבעי ואיך הוא נדפק כשמתערבים בו. אבל אני בטוחה שאם התחום שלי היה דווקא במישור אחר, הייתי רואה את זה גם בתהליכים אחרים. אבל כשאני רואה בלידה מישהו נכנס לחד ומתחיל להסתכל על המוניטור, על השעון, לתזמן את הצירים ולמדוד את האורך והחוזק שלהם... אני מבינה שכאן מתחילה הבעייתיות.
אני מנסה לתת לילדים שלי לנוע בקצב הטבעי שלהם, לאט לפעמים, מהר לפעמים... לפעמים מנוחה וחוסר מעש. מה שאנחנו קוראים בלידה "לנוח ולהודות" והרופאים קוראים לזה "לידה שנעצרה".
בטבע אין עצירה. כל מנוחה כזו בתהליך טבעי היא כמו חתול שנראה נח אבל בעצם מתכונן לציד הבא. בלידה אני אומרת ליולדות שלי :"יש לך עכשיו מרווח ארוך יותר, תנוחי, כי הרבה פעמים אחרי מרווח גדול מגיע גם ציר גדול". ואותו דבר כנראה בכל שאר התהליכים הטבעיים.
שוב עיקר הענין הוא להשאר מחוברים, והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל.....

[חמוטל_בת_חוה*]

היום יום שקט שקט.
בבוקר אני מתעוררת בבאסה, כי ליבי החליטה לקום בשש בבוקר. מאד לא רגיל, אבל כשאנחנו קמות אני רואה ששלג בחוץ.
עד שמונה, שאז פיטר ותום קמים, הוא כבר הפסיק לרדת. אולי איזה שלושה סנטימטר שלג, והילדים ישר בחוץ, משחקים ומאושרים. שמחת עניים כדברי אלתרמן.
ולארוחת הבוקר הם אכלו שלג עם דבש. מתכון של תום.
לא עוברת שעה וחצי והכל נמס. כמעט אף פעם אין כאן שלג שווה.
היום בערב ישבתי ושיחקתי משחק כתיבה עם תום. קשה לו לכתוב, אז הוא מצייר במקום.
ואני מזכירה לעצמי שכמו שהייתי רגועה בקשר לקריאה, ככה אני צריכה להיות רגועה גם בקשר לזה, ושזה יגיע.
אני רואה שזה מתחיל להפריע לו שהוא לא יכול לכתוב טוב, וזו ההתחלה... לרצות להשתפר.

[רסיסים_של_אור*]

מרתק כל-כך לקרוא אותך, וגם מחזק ומעשיר. תודה על השיתוף

[אשה_שמחה*]

תודה גם ממני @}

[מיכל*]

שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין שש לעשר.
לדעתי לא נכון. אולי המרווח בין אחד לחמש זהה למרווח בין שש לעשר. או שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין חמש לעשר. או שלא הבנתי אותך.
בלי קשר
מרתק כל-כך לקרוא אותך, וגם מחזק ומעשיר. תודה על השיתוף

[חמוטל_בת_חוה*]

כו, מה שאמרת.
אחת שתיים שלוש ארבע חמש
שש שבע שמונה תשע עשר
חמש וחמש
ואני חשבתי שזה חמש וארבע!

[מיכל*]

ואיזה כף שאפשר כך לשוחח על מרווחים בסרגל בין פתח-תקווה ללונדון...

[חן_נושי*]

חמוטלי
בואי ננסה לדבר מחר בטלפון

[אנונימי]

אוהבת אותך
ואוהבת לקרוא את דברייך.

[אמא_אדמה*]

כיף לקרוא!

[חמוטל_בת_חוה*]

ואו!!! עברנו!!!
מאז שהאתר היה בחופשה ואז במחלה ואז במעבר, לא יכולתי כמובן לכתוב כאן.
עכשיו אני רצה להשכיב את ליבי, אז, בפעם אחרת....

[עינ_התכלת*]

היי - כתבתי גם בככר השוק אבל מכיוון שאת באזור הרלוונטי כותבת לך גם כאן.
אם זה מפריע לך באיזשהי צורה פשוט תמחקי את זה בהינף לחיצה
העניין הוא כזה
אנחנו משפחה קטנה (שני הורים ובן שנתיים כמעט) שמחפשים לעשות חילפי בתים עם משפחה שגרה בלונדון
אנחנו גרים באיטליה ליד ונציה בבית גדול (טוב נו, עוברים לשם עוד שבועיים) עם גינה גדולה מוקף שדות וירוק.
מאוד רוצים להחליף אותו לשבועיים באמצע יולי עם משפחה שגרה בלונדון
האם דבר כזה יכול לעניין אתכם? או אולי את מכירה משפחה/זוג שיכולים לרצות בחילוף שכזה
תודה מראש - סליחה על ההתפרצות לדף - ושבוע טוב

[עדילולי*]

הי חמוטל, אשמח אם תוכלי לבדוק את הדף שלך, רשמתי לך שם שאלה מפורטת בענייני פוריות... המון תודות מראש

[חמוטל_בת_חוה*]

המווון המווון זמן מאז שכתבתי בבלוג הזה.
אצלינו תינוק יחסית חדש, מיקה שלנו הקופיף.

נולד ביוני כך שבן תשעה חודשים. הזמן עף.

החינוך הביתי בעינו עומד.

אני מתאוששת מהלידה, מהקמפינג המטורף עם תינוק בן כמה שבועות, מביקורים מהארץ לכבוד הרך הנולד, מנסיעה לארץ ואו טו טו אתאושש מהחורף הבלתי נסבל.

במידה מסויימת, הייתי מוכרחה להוריד הילוך.

אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שהפסקתי לכתוב בבלוג היתה שההריון היה תקופה ממש קשה עבורי.
פיטר פוטר מהעבודה שלו והיה בבית, אחרי שנה מאד קשה בעבודה. ואז תינוק חדש ותקופץת הסתגלות. הוא חזר לעבוד באוגוסט.

שתי החברות העיקריות שלי כל אחת מסיבה אחרת, ניתקו קשר איתי. זה היה נורא נורא קשה, והרגשתי שאני בקקרוב יוצאת מדעתי. היה לי מאד קשה להמשיך להרגיש שאני בסדר, למרות ששתי חברות פתאום לא בוחרות בי בתור חברה. לקח לי זמן להבין ולעכל את העובדה שזה לפעמים קורה גם בלי שמישהי למשל אני לא בסדר. מה שישר לקחתי על עצמי.
הבנתי שגם הן יכולות להיות לא בסדר. וגם שלכל חברות יש כנראה את הזמן שלה ואת זמן הסיום שלה מכל מני סיבות.

אבל בתוכי פנימה גמלה תחושה והחלטה פנימית שאין כמו בבית ומתחיל לי הסוף מבחינת השהייה שלנו באנגלייה.

אני עם הפנים לחזרה לארץ. איך בדיוק זה יתגלגל וייתרחש עדיין לא ברור לי.

הורדתי הילוך בהרבה דברים. אני מנסה בצורה מודעת לעשות פחות. לחיות לאט ובנחת יותר. להיות יותר בבית.

"חינוך ביתי" לא?

[ורדי_תיק*]

כ"כ שמחה על החלטתכם (באופן אישי ואנוכי...)
המפגשים הקצרים שלנו השאירו טעם טוב מאד. מצפים לכם מתי שתגיעו גם אם יקח לכם זמן.
שווה לפעמים לזכור שאמנם ישנן חברויות שהן זמניות, אך ישנן חברויות שהן מעל לזמן, ואפשר תמיד להמשיך אותן כאילו לא עבר הזמן מעולם.

[חמוטל_בת_חוה*]

צודקת ורד. צודקת.

מקווה שזה לא ייקח יותר משנה וחצי.

[הילה_ב*]

איזה יופי!
אין כמו בבית ואין כמו משפחה!

[שלום_אינטרנטי*]

|y| !!

אנחנו מה זה צריכים אותכם קרוב !

[טליה_טקאוקה*]

הבלוג שלך מקסים . קראתי אותו בנשימה אחת ואז נעלמת....בתור אמא בחינוך ביתי לילד בן 4.5 בטוקיו ,את היית ממש השראה בשבילי ועידוד שזה אפשרי גם רחוק מהמשפחה והחברים שבארץ (אנחנו פה רק שנה וחצי) קצת מייאש לקרוא שאת חושבת לחזור לארץ....אבל אני שמחה בשבילך...@}

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה כולם.
טליה
מייאש שאני רוצה לחזור? תראי בפרופורציה הזו:
אני באנגליה כבר כמעט שבע עשרה שנים.
עזבתי את ישראל בגיל תשע עשרה.
כל האחים שלי בחו"ל, כל אחד בארץ אחרת.
בכדי להפגש צריך להיות מאורגנים מאד ובתור משפחה מורחבת, להוציא מאות ואלפי דולרים רק כדי שבני הדודים ייפגשו.
ההורים שלי לא נעשים צעירים יותר, וזה שכל הילדים בחוץ לארץ זה מאד קשה.

אחותי ואני חושבות על מעבר לארץ באותו זמן.

אני עברתי תהליך מאד מורכב בכל העזיבה את הארץ, בגיל כל כך צעיר ועכשיו אני מתחילה להרגיש פחות פחד מחיים בארץ בתור אדם מבוגר.

יש לי כאן המווון תמיכה. המון.

ובכל זאת ישנם דברים שחסרים לי. אני מרגישה שזה לא אקולוגי לגור רחוק מהמשפחה המורחבת.
עשינו כבר כל כך הרבה דברים כדי לחיות "טבעי" והמרחק הזה בהחלט לא טבעי.
משלמים בעבורו מחיר.

זה לא אומר שאין גם תגמולים... כי בהחלט יש. דברים כמו השפות השונות, איזשהי הבנה בינלאומית שיש לילדים שלי, שלי בתור ילדה בהחלט חסרה. יש לי תחושה שתום מבין את העולם כרב תרבויות ומקומות יותר ממה שאני הבנתי, אפילו בגיל עשרים.
אני זוכרת שנסעתי לאילת בגיל שלוש עשרה בפעם הראשונה. זה היה הכי רחוק שאי פעם נסעתי מהבית עד אז.
והיתה לי תחושה כל כך משונה, להבין שאילת היתה שם כל הזמן, גם לפני שאני ראיתי אותה בעיניי.

מה איתכם עכשיו? בן כמה הילד? הוא עכשיו בן ארבע וחצי?

הדבר שהכי הצחיק אותי זה שישר גיסתי (אחות בעלי - שגרה בישראל) אמרה "יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים" חה חה. ממש מצחיק.

אני חוששת מזה שהחינוך הביתי בישראל בסטטוס אחר מאשר באנגליה. כאן זה ממש חוקי, ולא צריך שום אישור מאף אחד.

מלחיץ אותי שמישהו ייצטרך לתת לי אישור לעשות משהו שנראה לי כזכות אנוש.

[יוטי_לונדון*]

"יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים"

[זוטא_לבנה*]

הי חמוטל, כיף לקרוא אותך, מן דרישת שלום עקיפה. ואנחנו כמובן נשמח לראות אתכם יותר...

[טליה_טקאוקה*]

תודה על השיתוף@}
מייאש כי מהכתיבה נראה שיש לכם כל כך הרבה (הילד בן 4.5 ואין לו חבר אחד בגילו שלא הולך לגן.החברים שהולכים לגן גרים רחוק...) ובכל זאת זה קשה...(את הקושי של לגור רחוק מהמשפחה בארץ אני מבינה טוב וגם שזה לא אקולוגי...) המצב אצלכם נראה אידאלי ובכל זאת קשה....
אבל אני לא מתלוננת יש המון דברים שטובים בחיים שלנו כאן והילדים שמחים ומאושרים ....אנחנו מוצאים את דרכנו בחינוך הביתי...סוללים את דרכנו...זה לא קל אבל כייף...@}

[חן_נושי*]

ח-מו-טלי!!!
אוף כמה געגועים!
וגם אותי מאד מאד משמח לשמוע שאתם נעשים רציניים בקשר ללבוא ארצה.
תתפעלי אותי בקשר לכל מני ברורים שתרצי לעשות, אה?

טוב, צריכות לדבר. אנסה להתקשר בסופשבוע.
ד"ש חם.
ותמשיכי לכתוב כאן.

[חמוטל_בת_חוה*]

נושי
אני עם געגועים כואבים ממש אלייך
ממש.

היום יום כזה אצלינו
תום וליבי מתאוששים מהמחלות שלהם.
לליבי עוד פעם כואבת הבטן.
עדיין משתעלת.
נתתי לה אכיניצאה בתוך מיץ רימונים הבוקר. היא אמרה שזה לא טעים. הודעתי לה שתרופה זה הרבה פעמים לא טעים, ושתשתה.
שתתה.

וידיואים בעברית, מחשב ושיחות עם תום.
והכי כייף, הוא מסוגל לשחק שבץ נא בעברית וזה כזה תענוג.

[חמוטל_בת_חוה*]

"יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים"

עוד אחד מהמשפטים האלה שיוצאים לאנשים, מהם אני מבינה שבעצם הם רואים בחינוך הביתי שלנו מן אפיזודה קפריזית, שלא ייתכן שהיא היא המציאות האמיתית של חיינו.)

אפילו איזושהי חברה פה אמרה מין הערה כזו, שהיה לי קשה להבין
משהו כמו "אני חושבת שזה יהיה טוב שתגורו בישראל כי לפעמים אני דואגת לעתיד של הילדים כאן בעיקר לאור החינוך הביתי"
?!

אני תמיד חושבת שה"חינוך הביתי" (אבל בעצם מתכוונת לעובדה שהילדים לא חשופים לבתי הספר!) הוא תמיד תמיד לטובת ההווה והעתיד של הילדים שלי.

טוב, נראה לי שנהייתי קצת קיצונית בזה? אולי. אני מרגישה שאין לי כרגע דרך אחרת.

דברים שהדאיגו אותי פעם כבר לא מדאיגים. אני רואה איך הילדים לומדים באופן טבעי. אני רואה איך תום לומד קריאה וחשבון ומדע וביולוגיה. כרגע מתעניין בכימיה והיסטוריה... כמובן במוזיקה... ואני רואה את האופקים שלו נפתחים ונסגרים במן קצב אישי לגמרי של עצמו. זה לא תמיד קל, אבל, החיים תמיד קלים?

וליבי שלי התחילה לקרוא, בלי לשים לב בכלל (כלומר היא לא שמה לב) היא חושבת שהיא מנחשת מה כתוב על דברים וזה כל כך חמוד לראות איך המוח שלה כבר יודע את מה שהיא חושבת עדיין שהיא לא יודעת. זה מרתק.

והיום אני מבינה שרק לחיות, רק להיות במחיצתם, לספק את סקרונותם, להנות מחברתם, שזו התחלת כל החינוך.
ותום אמר לי דבר מענין לפני כמה ימים. הוא אמר:"בית הספר לא נותן חינוך. הוא מלמד אותך דברים, דברים שאתה יכול ללמוד בעצמך כמו למשל באינטרנט או בספר. ההורים שלך מחנכים אותך, איך להתנהג, מה נאה ולא נאה, מה נכון ולא נכון".
מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז!

עם תינוק בבית, אני כמובן מרגישה שהרבה דברים אני לא מצליחה לעשות שאולי הייתי עושה יותר אם מיקה לא היה כל כך קטן וזוחל ומצד שני כל כך כבד במנשא... כמו ללכת למוזיאונים וכדומה. החורף פה גם כן לא עוזר, כי קשה באמת לצאת מהבית עם שלושה ילדים שאחד מהם תינוק וצריך מעילים ודברים וכל נסיעה כל כך ארוכה בעיר הזאת. אז אני משתדלת לעשות מה שקרוב, מה שפחות מעייף אותי. זו תקופה כזו וזה בסדר.

אני מחכה כבר לקייץ ולמחנה שלנו.
בקייץ שעבר היינו עם תינוק בן שמונה שבועות... הקייץ הזה ב"ה אהיה כבר עם פעוט הולך!

והשנה הארכנו את המחנה לשישה שבועות! כך שבאמת יותר פשוט למי שרוצה לבוא מהארץ, כי חצי מהמחנה באוגוסט (יקר) וחצי בספטמבר (פחות יקר).

[חמוטל_בת_חוה*]

יום ראשון של הפסחא.
כביכול אמור להתחיל האביב, ועכשיו נזכר המזג אוויר להיות מושלג. סתם קר ואין מספיק שלג בשביל לשחק בחוץ.

תום העלה חום בלילה. זה כבר שבעו ויותר שמיקה ואחר כך ליבי ועכשיו גם תום עם איזשהו וירוס.
מיקה לנו היה עם הקאות איומות ועכשיו יותר טוב.
רצה להציל אותו לפני שהוא עוד פעם אוכל עיתון.
ביי.

[חמוטל_בת_חוה*]

באסה, היום גם ליבי עם חום ממש גבוה וסרוחה על הספה.
שלג דק כזה ירד כבר יומיים ברציפות לפחות, אבל סתם מרגיז - לא נשאר כלום על האדמה.
תום שואל מה נעשה השבוע, ואני עצובה שמרוב החולים בביתינו נצטרך להיות תקועים בבית.
חסרות לי אנרגיות כי בשבוע שבועיים האחרונים התעוררתי כל כך הרבה פעמים בלילה, הנקתי כל כך הרבה ואני עייפה.
יש ימים כאלה. רוצה שייגמר כבר החורף הזה ושיבוא סוף סוף הקייץ, או לפחות מזג אוויר שיאפשר יותר תנועה.

ואני לא אוהבת לקטר, אבל החלטתי שאני חוזרת לכתוב את הדף הזה איפהשהו יותר בכנות. לא שקודם לא כתבתי בכנות, אבל נראה לי שהערה שחן נושי העירה לי פעם שהדף קצת "מגמתי" נשארה איתי.
האמת היא שאני כן רוצה להראות כמה נעים וכמה כייף וכמה טוב לחנך בבית.
אני מודה לאלוהים על כל הטוב והנהדר שיש לי. הילדים המהוללים והאפשרות שיש לי לחיות איתם באופן כזה.
יחד עם זאת לפעמים חווים את העובדה, שגידול הילדים הוא בעצם שעת משבר, בצורה יותר אינטנסיבית.

תום ואני קנינו לוח הכפל במין פוסטר ותלינו בחדר האמבטיה. יוצא שאני כן יודעת את לוח הכפל, יותר טוב ממה שחשבתי, אלא שכפולות מסוימות כאילו לא תקועות לי מספיק בתוך המוח.

חשבתי על זה שנראה לי שלימדו אותי את לוח הכפל בצורה לא נכונה. למרות שאני לא זוכרת בדיוק איך לימדו אותי. אבל בכל זאת מרגישה כאילו בית הספר פיספס משהו. נראה לי שאולי למדתי את הכפולות בבת אחת, יותר מדיי בבת אחת, לפני שההבנה חדרה לי לתוך ההכרה.
היום כשאני מסתכלת על לוח הכפל, אני פתאום מבינה שלספור שתיים ארבע שש שמונה עשר... זה לדקלם את הכפולות של שתיים, ואם אני סופרת על האצבעות כל פעם שאני אומרת מספר, כמות האצבעות אומרת לי את המספר בו הכפלתי. זה כל כך פשוט, ואף אחד לא הסביר לי את זה ככה.

אני רואה שכשקונספציה מבשילה בתוך המוח, ה"למידה" של אותה קונספציה באה בקלות. היא כמו סיכום של מידע שנרכש באופן בלתי מודע, כמו נספג או צמח בעצמו...

ועוד דבר שבעצם מצחיק אותי, זה שהמון אנשים אומרים דברים כמו "ילד צריך לדעת את לוח הכפל" בתור דוגמא ללמה יש איזושהיא בעיה עם חינוך ביתי, ונעים לי שוב לגלות בצורה חד משמעית, שרוב הדברים אתה יכול ללמוד מתי שמעניין אותך, גם אם זה מתחיל לעניין או להיות משמעותי עבורך בגיל ארבעים.

אני לאחרונה התחלתי להתעניין בטבלת היחסות, (ככה קוראים לה בעברית?) והתחלתי להצטער שלא הקשבתי אף פעם בשיעורי כימיה. אז מה? יש ברוך השם אינטרנט, ויש טבלת היחסות ולקרוא אני כבר יודעת.

זהו. עד כאן היום. לילה טוב.

[טליה_טקאוקה*]

מאד אוהבת לקרוא אותך@} תרגישו טוב(())@}

[חמוטל_בת_חוה*]

אני רצה לישון - רק רוצה לספר שמיקה גילה היום את המדרגות.

הילדים מבריאים לאט. כבר לאף אחד אין חום. תודה לאל.

אני עושה להם מעצר בית עד יום שישי.

[רוזה_לי*]

טבלת היחסות בעברית => הטבלה המחזורית
<רוזה לי מדקדקת>

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה רוזה לי. הטבלה המחזורית!! רשמתי לי.

[חמוטל_בת_חוה*]

היום שאחרי ליל הסדר. אני עייפה. אבל היה אחלה. לפחות מנקודת המבט שלי. עדיין לא שמעתי את חוות דעתם של האורחים שלי.
היו חברתי מ', בעלה השוודי ושני ילדיהם, ואמא שלה שהגיעה מישראל (מייצגת את אגף הסבאים) וכמובן אנחנו ושלושת הילדים וחברינו היקר מאד מרטין, שהוא כומר קתולי נשוי (כן יש דבר כזה) ולפני כשלושה שבועות אביו נפטר - מאז עדיין לא התראינו - הלוויה היתה בסקוטלנד.

מרטין המתק הזה הביא כיפה משל עצמו, שקיבל מחבר יהודי שתמך בו בתהליך המוות שלו מאיידס. ובנוסף הביא את ההגדה שלו - מסתבר שיש לו כזאת.

מ' ואימה הביאו חלק לא מבוטל מהאוכל, כך שלא היתה לי יותר מדי עבודת מטבח. אז זה היה ממש מעולה.

ליבי היתה לחוצה כי היא והבן הגדול של מ' לאחרונה ממש לא הסתדרו. היא הציעה שנקרא למשטרה כדי שיבואו לקחת אותו והיא לא תצטרך לשבת לידו... (איזה טוב לב, חבל על הזמן). החלטתי ללכת לכיוון של הפנטסטי, ואמרתי לה, יש לי רעיון יותר טוב, בואי נשאיר אותם בחוץ. אנחנו נשב ליד השולחן ונאכל את האוכל הטעים של הסדר, והם ישבו בחוץ על המדרכה בגשם. היא חשבה על זה לרגע, ואז אמרה: אמא, אי אפשר להשאיר אותם בחוץ!

חיק חיק.

להפתעתה היא והאורח הסתדרו מצוין.

ואפילו היה שיתוף פעולה בענין האפיקומן.

ליבי שלנו חגגה יום הולדת חמש בשבוע שעבר, ויש ממש תחושה שהיא גדלה.

תום ואני, בשבועות האחרונים, למדנו את לוח הכפל. תלינו אותו בשירותים. אחר כך עשינו תרגיל שקראתי עליו באחד מהספרים של ג'ון הולט. לעשות לוח כפל ריק ולמלא רק את מה שחושבים שקל. תום מילא בקלות רבה את כל הלוח פרט לאולי ארבע כפולות (תשע כפול שבע, תשע כפול שמונה, שמונה כפול שמונה ושמונה כפול שמונה). חשבתי שבמושגי "מבחן" הוא קיבל תשעים וחמש עלק. (-:

ואני בגיל כמעט שלושים ושש סוף סוף יודעת את לוח הכפל, או לפחות יודעת שיודעת, כי עד עכשיו תמיד ידעתי אותו, אבל האמנתי שאני לא יודעת אותו וזה הבדל גדול מאד.

החלטנו ללמוד את לוח הכפל, כי ילדה אחת בקבוצה התחילה לרדת על תום ולהגיד לו שהוא לא יודע את לוח הכפל. כן, כן, היא יודעת שאסור ובכל זאת לא התאפקה.
אמרתי לתום, שהוא כן יודע, והוא אמר שכשהיא שואלת אותו הוא מתבלבל. ואז כשהיינו בסיפרייה ראינו שמוכרים שם לוח כזה צבעוני ומנוילן, אז קנינו אותו.

[חמוטל_בת_חוה*]

יום שקט בבית, אחרי שאתמול היינו במפגש הפארק שלנו. היה יום מקסים אתמול. תום הלך לישון אצל חברים, ועכשיו אני רק עם שני ילדים בבית.

היה מוזר אתמול בערב כשהוא לא היה כאן. זה קורה לפעמים כמובן שהוא ישן אצל חברים, וזה תמיד מוזר.

גרם לי לחשוב על איך זה יהיה כשהוא יעזוב את הבית. בעוד שלושה שבועות הוא בן עשר, והעשר שנים האלה עברו כל כך מהר.

אני מבינה שעוד עשר שנים יעברו מהר גם.

ביום ראשון היינו אחר הצהריים אצל אלינור וחוזה, שחזרו מחודש וחצי במקסיקו. היה כייף להיות ביחד. הילדים "נדבקו" ולא רצו לזוז אחד מהשני.
וכולנו מחכים ומצפים לארועי הקייץ. מחנה החינוך הביתי ליד הים בסוף יוני, ואחריו המחנה שלנו שישה שבועות השנה, ביער אפינג.

אלינור המצחיקה הזאת הביאה כיריים ענקיים ממקסיקו במזוודה בשביל המחנה.
והבנתי שאני לא היחידה שמרגישה כאילו המחנה ממש מעבר לפינה. בשבילי התקופה של המחנה היא בטח התקופה שאני הכי אוהבת בשנה שלנו.

השנה אני מרגישה קצת אבודה. אולי בגלל זה גם ממש חיכיתי בכליון עיניים שאלינ ור תחזור.מסיימת, כי אי אפשר להקליד עם מיקה בידיים.

[שירת_הים*]

חמוטל גמרתי לקרא את הבלוג שלך ונשארתי מסוקרנת מה קורה איתכם היום, אתם עדיין בלונדון? למה היפסקת לכתוב.אנחנו לא בחינוך ביתי אבל תמיד קיבלתי מימך השראה מה לעשות עם הילדים בבית.מקווה שתמשיכי לכתוב מתישהוא.

[רונית*]

גם אני אשמח אם תמשיכי לכתוב, את בהחלט מעוררת השראה.

[גיא*]

יש פה כבר 3 שמחכים...