מועצת החירום לנקבות היסטריות

זה דווקא לטעמי פחות טוב. סיבוך נוסף. בנישואים יש כמה בונוסים וכמה זוועות שמתקזזים ואני מעדיפה את הבונוסים עם הזוועות.

שליחה על ידי שירלי* » 24 מאי 2011, 20:15

כי להחזיק משפחה לבד זה ממש ממש קשה. וגם אם היא משלמת יותר מהגבר, היא משלמת הרבה פחות מאשר אם לא היה גבר כלל.
הצהרה זו אינה נכונה לגבי כל הנשים ובכל המקרים. יש בהחלט מקרים שבהם נשים נשואות משלמות מחירים הרבה יותר גבוהים מנשים לא נשואות. וזה נכון גם לגבי אימהות.

להיות הזוג האחד מחצי מיליון שנעים לו ונכון לו, ויש אמת ויש אהבה ויש התאמה ויש משהו שנשמר נכון לאחר שנים והאבא שבו נכון לך כמו הבן זוג שבו - יותר קל לי להאמין בזכייה בכרטיס גירוד
אנחנו מתחתנות כי נדמה לנו שמצאנו את הכרטיס הזוכה.

לפעמים, לשארית דברייך אני לא מתחברת כלל. למרות שלא התחתנתי (ולא יודעת אם אתחתן אי פעם), אני לא שותפה לגישה הפסימית לגבי גברים ומערכות יחסים.

אני גם לוקחת בחשבון שיותר משסביר שהם יימשכו לעד באושר או יסתיימו - הם פשוט יהיו. אפורים, מעיקים, מכבידים לרוב, נעימים לעיתים רחוקות.
אבל אלה הם החיים, לא? או מה שעושים מהם. נישואין לא הופכים את החיים ללונה פארק.

אני יודעת שאמות מאה פעם כשהוא לא יהיה האבא שרציתי בכל רמ"ח איבריו, כשהוא יעיר לילד כשלא ארצה ולא יעיר כשארצה.
צר לי לבשר לך, אבל גם את לא תהיי האמא שתרצי בכל רמ"ח איברייך. פשוט כי זה לא עובד ככה.
השאלה היא לא מי הולך לפי התוכנית (שקבעת) אלא מיהו זה שמשתתף בה והאם את רוצה אותו שם.
מודה שלא הייתי בסיטואציה שבה, נגיד, הגבר של חיי אומר לילדנו המשותף משהו מטומטם לאללה. אבל בהחלט הייתי בסיטואציות שבהן אני עצמי אומרת לילד משהו מטומטם

זה לא אומר שצריך להיטמטם ביחד, אלא שכל הורה הוא בן אדם.

_אני רווקה אבל בכל זאת אתחתן.. למה? כי אני רוצה ילדים. ולבד יהיה קשה.
לי.
להם.
אני לוקחת בחשבון שיותר סביר שהנישואים ייגמרו מאשר יימשכו לעד._

אני מכירה מקרוב מישהי שבחרה מה שאת מתארת. קודם חשבתי שזה רע. עכשיו, כשאני רואה מה עובר עליה, למרות הילדים המתוקים שזכתה בהם, אני חושבת שזה פשוט גיהנום לחיות עם אדם שלא אוהבים. ממליצה לך לחשוב על זה עוד.

_ני גם לוקחת בחשבון שיותר משסביר שהם יימשכו לעד באושר או יסתיימו - הם פשוט יהיו. אפורים, מעיקים, מכבידים לרוב, נעימים לעיתים רחוקות.
אבל אלה הם החיים, לא? או מה שעושים מהם. נישואין לא הופכים את החיים ללונה פארק._

לא

החיים לרוב נעימים וזורמים ולא רעים בכלל... בזוגיות לרוב יש שלבים שהעסק נהיה עסק ביש ואז את חווה גיהנום.

אני מכירה מקרוב מישהי שבחרה מה שאת מתארת. קודם חשבתי שזה רע. עכשיו, כשאני רואה מה עובר עליה, למרות הילדים המתוקים שזכתה בהם, אני חושבת שזה פשוט גיהנום לחיות עם אדם שלא אוהבים. ממליצה לך לחשוב על זה עוד.

לא דיברתי על חוסר אהבה. שאגב הרבה אנשים חיים עם זה בסדר גמור וטוב יותר לרוב מאשר חוסר התאמה נניח, גם אם זה לא מתאים לכל אחד (כמו חברתך).
דיברתי באופן כללי על זוגיות רבת שנים, שלרוב, לפי הסטטיסטיקות לא מחזיקה מים. יש הרבה סיבות, החל מחוסר התאמה, חוסר אהבה, משברים, דכאונות, נסיבות קשות (נכויות, דכאונות, אובדן כסף, כן כן). וגם טבע האדם, בוקר אחד קם ולא מתאים לו, או לה. שלא לדבר על בגידות. יש הרבה אומללות בניושאין, המון. זה מה שאני אומרת.

_היות הזוג האחד מחצי מיליון שנעים לו ונכון לו, ויש אמת ויש אהבה ויש התאמה ויש משהו שנשמר נכון לאחר שנים והאבא שבו נכון לך כמו הבן זוג שבו - יותר קל לי להאמין בזכייה בכרטיס גירוד
אנחנו מתחתנות כי נדמה לנו שמצאנו את הכרטיס הזוכה._
הלוואי עליי. באמת. זה שאני סקפטית לא אומר שאני לא רוצה לזכות!

ובכלל אני אופטימית ללא תקנה (גם אם נדמה אחרת). יש את האופטימיות והתקווה למשהו באמת טוב (לכן הצוהר הזה לא נסגר) ויש מצד שני את ההבנות והבוננות במה שלרוב מאפיין קשרי נישואין שזה הרבה איכס. אני מהמרת שלכל אחד ואחת מגיע לפחות פעם אחת לזכות בכרטיס הזה. אם זה קורה ומה עושים איתו זה עניין אחר.

לא חתכתי אבל בפנים אני מתנהלת אחרת.
משהו בפוקוס שלי מכוון לטובתי ולמה חשוב לי שלא קשור אליו, מחזירה לעצמי איזון שאבד.
היום עבדתי על הפרוייקט וזה סופ"ש והיה סמס ממנו לשאול אם אני מסתדרת, כל כך לא הייתי בפוקוס עליו ובכלל על משהו חוץ ממה שעשיתי באותו רגע, שרק שעה אחר כך ראיתי שזה היה הוא שרוצה לדעת אם אני בסדר. אחר כך היתה לי תקלה טכנית קלה אז התקשרתי לשאול אותו מה לעשות, דווקא מהמקום של לדאוג לעצמי ולצרכים שלי, כי הייתי יכולה גם לחשוב "מה אני אפריע לו עכשיו בשבת".
הייתי מוקפת גברים חמודים צעירים וחלקם גם פנויים.
השבוע הבנתי מה דחף אותי אליו ומה משאיר אותי שם עכשיו יותר מהכל.
הרבה זמן חשבתי שכמו בספר "לשמור על האהבה הזו" יש למצוא מישהו להתאמן איתו על יחסים. מישהו להיות איתו עד שמגיע הדבר האמיתי. כבר מזמן חשבתי שזה רעיון טוב שיהיה לי מישהו, ככה בינתיים. בכל פעם שהגעתי למשהו שנראה כמו התחלה של משהו הגעתי כל כך מורעבת פיזית ורגשית שמיד הכל נשרף ועלה באש.
אנה גומרת ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק לשנה.
אני מבינה שלחתוך איתו עכשיו יביא אותי בדיוק לאותו מקום. היה לי קשה להודות בפני עצמי וזה גם לא שאני לא אוהבת אותו אבל ככל שהזמן עובר אני ממשיכה מאד לאהוב אותו בתור החבר הטוב של שנים על שנים ופחות בתור מאהב או ציפיה לזוגיות. אז כן, השבוע הבנתי שגם אין לי כוחות לחתוך, פשוט אין לי כוחות שוב ללבד. גם אין לי כוח לעמוד מולו עכשיו אני זקוקה לו. אבל כבר לא ננעלת. אולי יתאפשר לי ואולי לא לפגוש מישהו אחר בזמן הזה, מה שבטוח זה שכשאני פוגשת גברים אני לא מורעבת כמו שהייתי, שמחה לפגוש אותם ויש לי פנאי אליהם, שזה הרבה יותר נעים עבורי ואני בטוחה שגם עבור מי שעומד מולי, בלי קשר לאיזה סוג קשר זה בכלל.
ידיד (או אולי מחזר? מישהו שצץ פתאום מהעבר) אמר לי משפט יפה. סיפרתי לו עליו קצת ואמרתי שהוא לא רוצה זוגיות אבל מאד משקיע בי כל הזמן. אז הוא אמר משפט מדהים שהפיל לי אסימון מאד גדול: "אולי הוא משקיע בעצמו דרכך" ופתאום הבנתי. נוח לו והוא רוצה לשמור על מה שיש ביננו, הוא חש שאם לא תהיה מצידו השקעה במה שיש ביננו אני אתנדף, אז הוא משקיע, כדי לשמור אותי בסביבה. ברור שהוא גם מודה שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בשנים האחרונות, כלומר הסיפור ביננו. הוא גם נשאר בשטח.
יש לי הרבה שיעורים בהקשר של לדאוג לעצמי והם באים מכל כך הרבה כיוונים. אז השבוע פשוט שיניתי פוקוס. הבנתי שאני לא צריכה בהכרח לעשות עם זה משהו או להגיד לו משהו, אבל הבנתי שזה מקום להסתכל עליו ולשים לב אליו ופתאום כל מה שיש לי איתו נראה לי באור אחר. זה לא אומר שבעוד יומיים כשניפגש אני לא אמס או לא אוהב אותו, אבל זה לפחות אומר שבשאר הזמן, כשאני לא איתו, אני לא מתעסקת עם ציפיות, אכזבות, תהיות מה יהיה, אלא עסוקה במה שחשוב לי ופחות מבזבזת אנרגיה. אולי אני אצא עם אחרים ואולי לא (אני לא רמאית, אם יהיה לי משהו הוא הראשון שידע) ואולי יהיה רגע שיימאס עלי ואולי זה יימשך עוד חודשים, כן יודעת למי אני דואגת מעכשיו, כולל להבין שאמנם מה שיש ביננו לא מספק אותי לגמרי, אבל לפחות שומר אותי לא מורעבת ,שמבחינתי זו מתנה כעת.

נשמע נהדר מה שאת מתארת!

פתאום נזכרתי במשהו שאחי אמר לי, בעקבות מה ש עמוק כתבה:
זה לפחות אומר שבשאר הזמן, כשאני לא איתו, אני לא מתעסקת עם ציפיות, אכזבות, תהיות מה יהיה

זה היה כשהיה לי בנזוג שנטה, מדי פעם, לא להגיע או לאחר או להבריז. מדי פעם הוא היה מטלפן ואומר שהוא בשאיפה מגיע אלי, אבל לא היה בטוח מתי (עד שתיגמר המשמרת, שימצא טרמפ החוצה מהבסיס, אוטובוסים וכל זה). ויום אחד כזה אני מאוד התלבטתי אם ללכת לקראטה או לחכות לו. הייתי נורא בקטע של לחכות לו, של לפנות זמן למענו, של להציב אותו ראשון בסדר העדיפויות של "מה עושים מתי" וזה. רק לא לפספס אותו כשהוא יבוא. מצד שני, קראטה, נו, זה היה מקור מרכזי לבריאות הנפשית שלי, באותם ימים. חשוב נורא.

ואחי אמר לי: אל תבלי את כל החיים שלך בחיכיון. אל תחכי לו. את רוצה ללכת לקראטה? לכי לקראטה. אם הוא יגיע אז הוא יגיע, איזה יופי. אז הוא יחכה לך קצת אצל ההורים, או שהוא יפגוש אותך שם. אם הוא יגיע אז תוכלי לצאת באמצע, אם תרצי. אבל את, הכי חשוב, תעשי את מה שאת רוצה לעשות בלי קשר אליו. ואם הוא יבוא, שישתלב לך בתכניות.

משפט גדול ועקרוני. עשה לי סדר בראש. ובלב.

_להיות הזוג האחד מחצי מיליון שנעים לו ונכון לו, ויש אמת ויש אהבה ויש התאמה ויש משהו שנשמר נכון לאחר שנים והאבא שבו נכון לך כמו הבן זוג שבו - יותר קל לי להאמין בזכייה בכרטיס גירוד
אנחנו מתחתנות כי נדמה לנו שמצאנו את הכרטיס הזוכה._

וזה נראה לי גם מתכון די טוב לדעת אם לפחות זה מתחיל כמו שצריך: אם את מרגישה בת מזל.

אהלן

לא אפרט פה את כל מהלך האירועים האחרונים, רוב מי שקוראת פה כבר יודעת. רק נכנסתי לכתוב משהו שעדיף לכתוב כאן ולא במקומות אחרים:
בשיא החפירות עם חברה טובה על מה היה ואיך היה ומי אמר למי ומה הוא חשב לעצמו, פתאום היא מסוגלת לומר משהו שנתקע כמו איזו תולעת.
קמתי היום במצב רוח טוב, מאוששת, מוכנה לסגור דברים ולהמשיך הלאה. ואז דיברתי איתה כדי לעדכן אותה, ומסתבר שזה היה מיותר. אני חוזרת וחוזרת על עצמי, והיא מוסיפה "רק תזכרי מה הוא אמר לך בהתחלת הקשר, שהוא מחפש ריגושים, כלומר מראש הגדיר את זה כדבר זמני".
נו יופי נחמה. זה היה לפני הדייט הראשון. לפני שנפגשנו ועפו ניצוצות ולפני שהוא הראה איזה 20 סימני רצינות בקשר... (עד שהתהפך ודברים החלו להשתבש). במחי משפט אחד פתאום גרמה לי להרגיש רע לגבי כל העניין הזה. אולי אני פשוט שבירה מדי. סנטימנטלית מדי? עושה מכל "ריגוש" שגבר מחפש, קשר גורלי ומשמעותי. אבל כך זה באמת היה, בשבילי. וגם בשבילו, לתקופה מסוימת, גם אם קצרצרה. אז למה זה משפיע עלי כל כך, מה שאמרה?

נשמע שהיא צודקת. הוא מבחינתו הגדיר מה הוא מחפש ואז בתוך המסגרת הזאת נתן לעצמו להרגיש חופשי ולהתלהב וכו', זה לא אומר שהוא שכח את עצמו ואיבד את הראש ובעצם שינה את כל הכוונות שלו..
נראה לי שזה רק אנחנו עושות את הדברים האלה.. בגלל זה יש כל כך הרבה אי הבנות.

הרשי לי לצאת חוצץ! בתור מי שכל כולה כרגע מהפכת עולם, דבר אחד אני יודעת בוודאות: תחושות הבטן, התת מודע, קראי לזה באיזה שם שתקראי, לא טועות. בפרשנות אנחנו לפעמים טועות. אבל אני בטוחה שכשהרגשת שם רצינות היתה שם רצינות ואת לא סתם התלהבת. אני ממש משוכנעת שהוא היה אמיתי באותו רגע. את מה שקרה אחר כך לא יכולת לצפות ואם היו לך פיספוסים, אני מהמרת על זה שהם היו כשהתחילו להגיע סימנים לשינוי הכיוון שלו ואת פירשת אותם לא נכון, כי מי רוצה לראות סימנים כאלה? אז יצא שהית מופתעת למרות שבעצם כבר ידעת.
חיבוק גדול מלב הומה ללב הומה

אני דווקא עם החברה המעצבנת.הכתובת על הקיר , אנחנו לא קוראות אותה.
אני אגיד את זה אחרת: הוןא אומר שהוא מחפש ריגושים. אחר כך נפגשים ועפים ניצוצות. בחורה נורמלית, לא אני, אחת קצת יותר מחוברת לעצמה, וגם לא את חובטת יקירתי כנראה, היתה עוצרת בשלב הזה ושואלת: רגע, אמרת שאתה מחפש רק ריגושים, זה השתנה?
הענין הוא שאנחנו ( טוב אני) "זורמות", כי אנחנו רואות שהצד השני רציני. אני לא אומרת שהוא לא רציני, רק שכל עוד הדברים לאנאמרו ממש, הרצינות נתונה למצבי רוח וגחמות.
לדעתי זה כמו לא לסכם עד הסוף את פרטי העבודה החדשה שנתנו לנו ואז להתבאס שהיא כוללת המון דברים שלא סיכמנו עליהם וכו'. אנחנון שומעות את האותיות הקטנות ואז, בגלל שנחמד לנו, מתמסרות לפני שמבררות עם הצד השני מה בעצם קורה פה.
גם אני יכולה לומר על איזה משפט או שניים שנאמרו לי בהתחלה שהייתי צריכה לברר לגביהם עד הסוף.
וגם עכשיו- זה שהוא מדבר אתי על "טווח ארוך" לא אומר לי כלום.
בתחילת הקשר לקחתי את זה לכל מיני פרשנויות רומנטיות כאלה. הוא בטח מתכוון שכשיגיע הרגע יתגרש, כאלה.
מבחינתי היום זה מאד אפשר שהוא מתכוון שלטווח ארוך נהיה ככה, הוא בקשר עם אישתו בנפרד, אני בבית שלי הוא בשלו והחיים שלי נפרדים משלו בהמון מובנים, לא רק במגורים. מי אומר לי שלא? זה שהוא אומר לי שהוא אוהב אותי? אז מה?????

מה שאני אומרת בנות יקרות, זה שאנחנו צריכות להיות יותר קשובות ולא רק קשובות (כי אני למשל הקשבתי טוב דווקא) אלא גם לדעת מה לעשות עם המידע שמגיע אלינו ובעיקר לא לפחד להיכנס למשא ומתן. מניסיוני במערכות יחסים שכן התארכו, זה עבד.
נכון שאני חושבת שלפעמים שווה לנו הכל. למשל במקרה שלי, אם הייתי מתחילה בהתחלה להעמיד תנאים כנראה שלא הייתי עומדת בהם. לפעמים כן צריך להיכנסולכאוב וברור שהבטחות גם מופרות לעתים, אבל אני כן חושבת שאולי זה לא נעים לנו דווקא כשאנחנו על ענן להתקרקע לרגע, אבל זה בדיוק הדבר הנכון לעשות, לפחות תיאורטית. לבדוק מה כוונות הצד השני.
וכן, אני יודעת שאני מעצבנת ונשמעת צדקנית.

את דוקא נשמעת סבבה. מרשה לעצמי לאחוז בחבל משני קצותיו ולתמוך גם בדעתך וגם בדעתי ובעצם הן לא לגמרי סותרות

לא, אנחנו לא ממש סותרות. חיבוק, אהובה.

א. כולכן צודקות. גם הלב ההומה וגם הריאליה של עמוק בפנים (שכל הכבוד לה, אגב, שהצליחה לעקוף המון מוקשים רציניים שם). והאבחנה של האינדיאנית.

ב. החברה מעצבנת

(טוב, אני כבר לא מעוצבנת).

ג. זה נכון שאני קולטת, שזה הזמן להבהיר שוב לעצמי למה בדיוק אני מצפה מבחינת קשר, מה מתאים לי, איזו תדירות, איזו רמה של "רצינות", עד כמה לערב גורמים נוספים או למדר וכולי וכולי. ולעשות את זה בלי לחשוש שעצם הגדרת הדברים לעצמי תפחיד את הצד השני. אם כבר, אהיה יותר סגורה על עצמי ואסנן ואקשיב יותר טוב. אני חושבת שחלק מהחיכוכים בקשר (לא הגורמים לסיומו, אבל כל מיני באסות קטנות באמצע) היו בדיוק על רקע זה.

רוצה להתייחס לדבריה של עמוק בפנים , קצת עצוב לקרוא את התמימות .. את דיברת על סימנים , ואני אומרת שאי אפשר לסמוך על סימנים של הצד השני. הוא יכול לתעתע ,
לאמר לך דבר אחד רציני מאד ולא להתכוון אליו. הוא יאמר את הדבר הזה כי זה משרת נהדר את הרגשתו באותו רגע, אבל אין לזה שום דבר עמוק ואמיתי.
מילים נאמרות ואין להן משמעות.
את מדברת על משאים ומתנים ביחסים. איך זה קשור לאהבה ? ברגע שצריך משא ומתן וחתימת חוזה כמו בעבודה, אז, פפפפפפ , את באפיזודה אחרת לגמרי.
את מדברת על לקשור את אהובך על בסיס "אמרת, כתבת".. זה לא עובד
זהו שכל אחת מדברת ממקומה היא.
המקום שלך הוא ממש לא המקום של האישה שמגיבה מעליך או מתחתייך.

_מילים נאמרות ואין להן משמעות.
את מדברת על משאים ומתנים ביחסים. איך זה קשור לאהבה ?_
אז על מה כן אפשר לסמוך בעינייך? כי אני סמכתי על המעשים, והמעשים שלו לפחות באותה תקופה כן עלו בקנה אחד עם הדיבורים, לפחות רובם...

אמירה מלאה ומפורשת מצידו שמפרטת בדיוק מה הוא מתכנן לעשות איתך.
איך את יכולה לצפות לדבר כזה אחרי חודש של קשר, נניח? או לדרוש "תכנונים"?
רוב ההתחבטויות בדף הזה הן על קשרים צעירים, בדיוק בתקופה שהם מתחילים להיבנות ולקבל צורה ולהחליט אם הם יימשכו בכלל. שיחת "יחסינו לאן" בשלב הזה היא בד"כ נתיב בדרך החוצה.

_מה זה "רציני" בשבילך?
תגדירי. מה השאיפות שלך מאהובך, ממנו או מהאהוב שאת חולמת עליו? מה השורה התחתונה שלך?_
צודקת, ההגדרה צריכה להיות שם. כפי שכתבתי הבוקר. אני עדיין לא סגורה עליה. יש קשת של אפשרויות שפתוחה בפניי. מה שבטוח: אני כן רוצה קשר אינטנסיבי ומחויב. לא רוצה סטוצים ולא קשר רופף.

איך את יכולה לצפות לדבר כזה אחרי חודש של קשר, נניח? או לדרוש "תכנונים"?
רגע, כולה קשר שנמשך חודש?
(סליחה, אני מתבלבלת מרוב מתייעצות בדף הזה)

שיחת "יחסינו לאן"
מי דיבר על שיחת "יחסינו לאן"? חס וחלילה! חלילה וחס!
אני נגד שיחות כאלה.
אם יש צורך בשיחה כזאת, זה סימן מובהק שהגבר לא מספיק מעוניין.
במקרה כזה, אני אומרת - לכי תחפשי את החברים שלך. אם הוא יגלה שהוא בכל זאת מעוניין - הוא כבר יזיז את עצמו וירדוף אחרייך ויבין שבשבילך צריך להשקיע. למה לך גבר שאת בשבילו משהו ברקע, מובנת מאליה, שהוא הבין שלא צריך לתרום כלום, את תישארי בכל מקרה?

מה שבטוח: אני כן רוצה קשר אינטנסיבי ומחויב. לא רוצה סטוצים ולא קשר רופף.
אוקיי.
זו הגדרה מצויינת להתחיל ממנה.
עכשיו בואי נפרוט לפרוטות מה זה "קשר אינטנסיבי ומחויב".
אני אגיד לך מה זה בשבילי, תראי אם את רוצה לדייק בשביל עצמך:
בשבילי, זה אומר שהוא בקשר כל יום לפחות פעם ביום (תלוי מה הוא עושה וכמה הוא עמוס);
זה אומר שהוא רוצה לראות אותי כל יום.
אין יום שהוא מרגיש בו צורך "לנוח ממני" אלא להיפך - אני הכיף שהוא מצפה לו כל יום, וכל מה שהוא אומר ועושה, ואיך שהוא אומר ועושה, מביע את זה.
הוא מארגן לעצמו את הדברים ככה שיצליח להיפגש איתי.
הוא רוצה שאכיר את המשפחה והחברים שלו, הוא רוצה שכולם יכירו אותי כי הוא כל כך שמח איתי ובטוח שכולם יתלהבו ממני כמוהו, הוא רוצה לעשות איתי דברים שהוא אוהב. הוא רוצה לעשות איתי דברים שאני אוהבת, כי הוא רוצה להכיר אותי ושמח להשתתף בחיים שלי. הוא רוצה להכיר את המשפחה והחברים שלי, כי הוא רוצה להיות חלק מהחיים שלי. הוא רוצה לשמוע עלי. הוא רוצה לספר לי על מה שמעניין ומעסיק אותו. תמיד כיף לו לדבר איתי על כל דבר.

את רוב הדברים האלה רואים כבר בחודש הראשון.
מי שלמוד אכזבות בקשרים, ידחה קצת את המפגשים עם המשפחה אולי. ואולי לא.
אם בחודש הראשון, זה שבו מתלהבים מהשני, הוא מתקשר אחת לכמה ימים, ולא כל יום מתאים לו להיפגש כי הוא צריך "ספייס", אז אני לא בטוחה שזה מתאים למישהי שמעוניינת ב"קשר אינטנסיבי ומחוייב".
זה אומר שהוא מחפש משהו אחר.
וחבל לבזבז עליו אנרגיות כרגע.
לדפדף.
להתרכז במציאת הגבר שיהיה מעוניין בך, ושיהיה מעוניין ברגע זה בחייו ב"קשר אינטנסיבי ומחייב". לא בזה שנדלק עלייך לצורך "סטוץ" או "קשר רופף".

כמובן שכחתי להגיד שזו רק דעתי האישית ועמדתי הפרטית. אני לא איזה גורו של יחסים. אבל למדתי בדרך הקשה, זה כן...

_רגע, כולה קשר שנמשך חודש?
(סליחה, אני מתבלבלת מרוב מתייעצות בדף הזה)_
לא, הקשר נמשך יותר מחודש. אבל במהלך חודש קל לאבד את הראש

או לפחות אני מהמאבדות את הראש, אם הוא ממש מוצא חן בעיניי.
כבר הייתי בקשרים שבהם הרגשתי נייטרלית לגמרי, חיבבתי את הבחור אבל לא נסחפתי כלל.
במקרה הזה, כשהיה ניצוץ חזק, הלכתי אחריו והתאהבתי.

את רוב הדברים האלה רואים כבר בחודש הראשון.
ואכן ראו... לפחות לכאורה. הוא התקשר כל יום ולפעמים פעמיים ביום. חשף המון על עצמו. התעניין בי, חיזק אותי. לא נפגשנו כל יום בגלל מרחק נסיעה גדול, אבל 3 פעמים בשבוע למרחק כזה, זה בהחלט נאה. הכיר לי חלק מהקרובים לו, הביא אותי לאירוע מקצועי שלו, בא לפגוש את ילדיי (מוקדם מדי). עודד מרחוק בזמן פרוצדורות רפואיות שהיו לי איתם. נסע לחו"ל והתקשר משם, ומשדה התעופה... בקיצור, מושלם. פחדיי וחרדותיי התמסמסו. אולי בקלות רבה מדי? אבל פתחתי את הלב, וזרמו שם דברים פנימה, וזה טוב.

בערך אחרי חודש, התחילו חריקות - תדירות המפגשים פחתה, הוא היה עסוק יותר (באמת היה עסוק, ראיתי את הלו"ז, אבל....), ועוד כל מיני. האמת שהיו גם רמזים מילוליים שלא רציתי לקלוט, כבר התאהבתי. ואז כשנדמה שכבר צלחנו את החריקות ושוב נכנסים למסלול, היה משבר מג'ורי, ואז סיום.
בדיעבד הסתבר שכלל לא השתחרר מקשר קודם (מה שאולי הייתי צריכה לקלוט בהתחלה, על פי הנתונים היבשים - פרוד ולא גרוש). וככל הנראה מה שלא הייתי עושה, לא היה עוזר. אה, וכמובן, לזכור שלפני שנפגשנו אמר שהוא מחפש "ריגושים"

אבל מה שאני אומרת - בתקופה הראשונה, זו שבה "הורס" לדבר ולתכנן, הכל הלך פיקס.
הפרשנות שלי, כרגע, היא שזה אדם שפשוט "לא יודע לעשות סטוצים". הוא רצה לשחק בזוגיות לזמן מה, וזה מה שהיה.

חובטת, גם אני יצאתי לא מזמן מקשר מתעתע כזה. אולי מתעתע זו לא המילה הנכונה אבל בהחלט ההתנהגות המאד מסורה שלו הרגיעה ופתחה את ליבי.
מהתחלה היו סימנים שהוא לא לגמרי פנוי, ופתחתי את זה מהתחלה. אבל הוא היה מאוהב, וגם אני, אז הכל נראה אפשרי
אחרי 3 חודשים, ניסיתי לברר איך הוא מרגיש ודווקא הוא הודה שהוא חושב על הענין שלנו (גם את הבת שלי הוא פגש מוקדם מדי...)
אחרי 4 חודשים שרציתי שיתחיל להראות את הכוונות שלו באופן יותר שיתופי, הוא התחיל לסגת, זה היה פחות נוח
ובנוסף היו כמה שיחות לא פשוטות ושנינו איבדנו עניין נדמה לי.
הוא, כי הוא לא יכול לוותר לגמרי על האינטנסיביות של הענין שלו בחיים שבגללו הוא לא לגמרי פנוי לקשר,
ואני, בדיוק בגלל זה.

שמחה בשביל עצמי שסוף סוף אני לא נמשכת ולא רוצה את אלה שלא פנויים אלי לגמרי (למרות שעדין מזמנת אותם לחיי

)

בקיצור, מושלם. פחדיי וחרדותיי התמסמסו. אולי בקלות רבה מדי? אבל פתחתי את הלב, וזרמו שם דברים פנימה, וזה טוב.
תראי, זה לא נראה לי רע לפתוח את הלב.
גם לא נראה לי רע להשאיר בצד פחדים וחרדות.
הם ממילא לא משרתים אותנו.
מה שצריך לשמור ולא להשאיר בצד זה את הקשב שלנו, את הנוכחות שלנו, ואת ההקשבה המתמדת ללב שלנו. מה הוא אומר לנו בכל רגע ורגע?

בערך אחרי חודש, התחילו חריקות
אוקיי.
זה.
וגם:
שהיו גם רמזים מילוליים שלא רציתי לקלוט
כלומר, את כיבית את ההקשבה לעצמך.
כמו שכתבת.
זה לא שזה רע להתאהב, פשוט צריך להישאר בנוכחות אם את רוצה לשמור על עצמך. ולהישאר בנוכחות אומר, שכאשר חל שינוי - ללכת עם השינוי.
וזה אומר: להבין שבשבילו עבר חודש, הוא הכיר אותך יותר טוב, הוא התחיל להיכנס עמוק, וגילה שזה לא מתאים לו.
לא חשוב מאיזו סיבה. אולי אפילו לא קשור אלייך אלא לפרודתו. או לעצם זה שיש נטייה להיות נלהבים ומסוחררים בהתחלה, וכשזו כבר לא "התחלה" פתאום מגלים שיש שם בן אדם אמיתי. ואז, במקום להיות מאוהבים באהבה עצמה, מתחילים להסתכל על הבן אדם שאיתך. יורדים לקרקע.

מה שאת למדת עכשיו, זה שאת צריכה להישאר בקשב עם הלב שלך.
בכל רגע ורגע.
ואם מתחילות "חריקות" - אז להקשיב להן וללכת. אם זה לא זה, אז את לא רוצה את זה. לא צריך "משבר" ולא צריך "שיחות" ולא צריך "יחסינו לאן" וכל החפירה הזאת.
האמת היא שאנחנו יודעות. אנחנו יודעות כשזה לא זה. החוכמה היא רק להרפות ולא להיאחז בנואשות במישהו שלא רוצה בנו מספיק.

כמה מילים על תסמונת "בית בכליל":

בחור פוגש בחורה, או גבר פוגש אשה, מה שיותר מתאים, הוא מתאהב, מתלהב, מחזר, מספר לה על החלום שלו בו שניהם בונים להם בית בכליל, מגדלים שלושה ילדים עם רסטות וניצוצות גאונות, עז לחלב אורגני, ארבע תרנגלות מטילות, ושאור מחמד. מכיר לה את משפחתו, חברו, הכלב, הילדים אם יש, ובקיצור נראה ונשמע כמו מושא החלומות של כל אשה באשר היא.
הבחורה, או אם תעדיפו האישה, למודת אכזבות וקשרים קודמים, לא ממהרת להאמין לכל הטוב הזה ונשארת מעט מרוחקת, מעט בצד, לא לגמרי מתמסרת.
היא עיפה מאכזבות, מהבטחות שווא, מגברים, מיחסים, ובכלל היא שוקלת אם היא פנויה ריגשית והאם היא רוצה להיכנס שוב לסיפור הזה של זוגיות (וזה בלי להזכיר את אלרגיות האביב בכליל, השינאה שלה לעיזים והעובדה שתרנגולת היא מכירה רק בגריל)
וגבר מצידו ממשיך לטוות חלומות, לסרוג דמיונות, ולצייר חזון אוטופי.
ואז אחרי פרק זמן לא קבוע (שיכול לנוע, מנסיוני, מיומיים ועד תשע שנים) הבחורה משתכנעת.
היא אומרת "כן אהובי, שא אותי בזרועותיך החסונות ליורט שבנית לנו על גבעה מבודדת ונפצח בחיי אושר אוטרקי"

עד כאן הכל כמו באגדות, במציאות זה הזמן לטוויסט בעלילה.

פתאום הבחור לא סגור על עצמו ועליה, הוא צריך ספייס, הוא אוהב אבל לא מאוהב, הוא לא בנוי לקשר ובכלל אין לו מושג איפה זה כליל.

זהו תרגיל קלאסי, אני מכירה אותו כי עבדו עלי טובי המומחים, מאסטרים בן לאומיים.

בקיצור, אם זה הולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ומגעגע זה ברווז.
בנות ישראל הכשרות הזהרו לכם מברווזים (במיוחד אורגניים).

צודקת מן הסתם. היה חלון של שבועיים-שלושה שיכולתי לחתוך, ידעתי את זה ואף תכננתי אבל לא עשיתי זאת, לא הייתי חזקה מספיק בשביל זה.
בדיעבד כאמור, לא היה לי הרבה סיכוי מלכתחילה כי הוא חזר לפרודתו (אחרי כמה שנים של נתק).

... אם כי, כן היה קטע שדיברתי איתו על זה שהוא מתקשר פחות. הוא אמר "גם את יכולה להתקשר!". אמרתי לעצמי: אולי אני פרימדונה? גם אני אתחיל להתקשר. ובאמת התחלתי, ונהיה בסדר בתחום הזה. אבל הבעיות לא נעלמו.

הוא אמר "גם את יכולה להתקשר!".
המממ. אחת מתשובות המעלית של גברים?

זה נראה לי שייך למשפחה "מה, כבר אסור להגיד פה שום דבר?"
שאומר מי שמעביר ביקורת בוטה ולא מקשיבים לו...

מה שמוביל אותנו למסקנה הבלתי נמנעת שכדאי מאוד להגיד לו
"כן אהובי, שא אותי בזרועותיך החסונות ליורט שבנית לנו על גבעה מבודדת ונפצח בחיי אושר אוטרקי"
יחסית מהר,
כדי לבדוק אם הוא מתאדה או לא.
חבל לבזבז תשע שנים על אחד כזה!

טוב, מה יצאת פה עכשיו באזהרות מסע נגד ברווזים אורגניים?!

התכוונתי להגג בדף המועצה:
צ׳מעו חברות, אני בכלל יצאתי לגלות ארוכה במדבר צחיח ולא סגורה על עצמי אם אי פעם אחליט אחזור.
גם נסיוני בחיים לימד אותי, את כללי האצבע המובאים פה בדף -
ש״אם זה כן ולא, אז זה לא ״.
אבל הדברים שקוראת פה, מזכירים לי דיון שהתנהל בתבנית נוף, הבלוג של עננים בקפה המדהימה.
העובדה שסיפורה הפתלתל של עננים נגמר בהפי אנד, הוא כמעט לא העניין (אבל קריטי כמובן לסיפור חייה).
האשה המדהימה הזו, הצליחה להכיל חוסר וודאות וזגזוגים של הבחור שלה, מבלי לאבד את המרכז ומבלי להתבחבש. נמנעה משיחות ״פנינו אנה״ במצבים שאחרות (ואני ביניהן) היו מזמן מטפסות על הקירות. אבל לא היא. היא לא איבדה פוקוס, לא הטלטלה מהשגיונות של הבחור, ממשיכה בדרכה מבלי להיות מושפעת מדרכו, ו.. בסוף גם הבחור התעשת, והבין, באיזה אוצר זכה.

הסיפור שלה, לימד אותי לא מעט, על המשמעות האמיתית של המילה הכלה,
ושלפעמים, אפשר גם אחרת...
(אבל רק אם את נמנית על קומץ יחידות סגולה...)

ככה התכוונתי להגג שם....

ומה יצא בסוף? שאני נכנסת לתבנית נוף, ורואה, שאת שחררת פה, אזהרת מסע D-:

בשמת, בזמנו קיומו של הברווז בהחלט שירת אותי, היה שווה להתבחבש תשע שנים כדי לשמוע בסופן את הפנינה "לא בניתי על זה שתגידי לי כן"

ולאמא של תוסיק, מסתבר שעכשו זו עונת הנדידה של הברווזים, חשבתי שמן הראוי לחלוק תובנות

קן לציפור

מה אני אגיד לכן: קוראת וקשה לי . עצוב לי שאנחנו נמצאות במקומות האלה. כן, אנחנו. כל אחת במקומה היא, אבל למה לעזאזל זה כל כך מסובך לנו?
בקשר לעצמי גם עצוב לי.
מצד אחד אני מצליחה להיות מאד שקועה בעצמי, מאד עסוקה בענייני ככה שאם פתאום אני שומעת ממנו "אולי ניפגש היום" מה שחשבתי שיקרה רק יום אחר כך (כי בבוקר דיברנו ביוזמתו והוא אמר שהוא עסוק, בלי ששאלתי) אז אני מזיזה אותו הצידה למחרת, כי לא הכי מתאים לי. תיאורית מצבי טוב. אני לא יושבת על הטלפון לחכות לשיחות, אני חיה את חיי. היום תכננתי להשיג כרטיסים לאיזו הופעה נחשקת (לא הצליח לי בסוף) וחשבתי לעצמי אם אזמין אותו ורק אם יסרב (זה יום שבד"כ משפחתי אצלו) אזמין מישהו אחר או שמלכתחילה להזמין חברה, או בכלל ידיד.
אבל זה שם אותי במקום מרוחק. פנימית. כדי לא לכאוב, כדי לא להיות בכל הדרמה והמאוהבות והכאב אני פשוט בוחרת בעמדה מרוחקת ולא מעורבת. מין הסתם, מאד קשה לי גם לאהוב אותו ככה כשאנחנו נפגשים, כי אני צריכה לוותר על המקום הזה קצת.
משרת יופי את הדפוסים שלי של פחד להיפגע, פחד מקרבה, צורך עצום במרחב אישי שמכסה על פחד נטישה מזעזע (נולדתי בקיבוץ, בית תינוקות, זה יכול להסביר רק חלק, יש עוד הסברים) ההרגל להיות לבד, זכרונות שאני סוחבת אתי מקשר ארוך ומזעזע במיוחד שאחריו לא הצלחתי ממש להיקשר לגברים, לא שלפני כן היה קל.
זה שיש לי קשר קבוע, עם מישהו שמאד נעים לי ונחמד לי איתו. שכל הדברים שאני כביכול רוצה, שחלקם ברשימה של בשמת, כמו להכיר את המשפחה שלו והחברים שלו, תכל'ס כשאני חושבת על זה, מפחידים אותי יותר ממעניינים אותי. נעים לי שאני לא צריכה להתמודד עם הילדים שלו, עם אמא שלו אחים שלו, בלגנים שלו. נוח לי ככה. לאט לאט אני מתחילה להבין שלא במקרה אני אתו ולא עם אף אחד אחר. שדווקא אתו טוב לי כל כך, הוא לא צריך שאני אפנה לו מקום בארון. אפילו אמרתי לו את זה יום אחד...
וכן, מצד אחד זה טוב, כי אני לא בדרמות כל הזמן ומצד שני זה צוב, זה לראות איך מפלצות החושך שלי מנהלות לי את החיים.
ואיך אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני רוצה משהו אחד, אבל בעצם לא באמת מוכנה לקחת את הצ'אנס שהדברים ייקרו. כבר היו לי אמירות מולו כמו "אל תיקח את זה כל כך רחוק" (דיבר על משהו מה היה קורה אם היינו גרים יחד), ברור שבאותה מידה שאני לא הולכת כעת לשום מקום (חוץ מלישון, מאוחר) , באותה מידה ממש גם פשוט נוח לי ככה. לא שזה נורא, זו התקופה הראשונה בחיי אחרי הרבה שנים בה אני בוחרת בקצת נוחיות על פני סגפנות, קצת הנאה מהחיים באופן כללי. והוא בהחלט תורם לכל זה. וכן, אני גם משכללת את יכולת התקשורת האינטימית שלי, והרבה מהדברים האלה ואחרים נאמרו/יאמרו בשיחות ביננו בדרכים כאלה ואחרות.

"לא בניתי על זה שתגידי לי כן"
הזכרת לי.
ילד אחד היה תמיד מציע לי טרמפ הביתה על האופניים שלו כשהיינו בכיתה ח' או ט'. ואני תמיד אמרתי לו "לא". (על הראמה שלו?! הוא השתגע?! פרח אל תיגע בי שכמוני? למצוא את עצמי בין זרועותיו?)
(טוב. הוא חיכה בסבלנות. את כל חטיבת הביניים והתיכון).

בכל אופן, לא מזמן שאלתי אותו, "תגיד, איך היה לך אומץ? מה אם הייתי אומרת כן?"
הוא צחק נורא ואמר,
"הכרתי אותך. ידעתי שאין סיכוי שתגידי כן".

(אבל אחר כך הוא הוסיף, שגם אם הייתי אומרת כן לא היתה לו שום בעיה עם זה. זו אני שהתביישתי, לא הוא...)

הסיפור שלה, לימד אותי לא מעט, על המשמעות האמיתית של המילה הכלה
אני לא רואה את זה כהכלה.
אני רואה את זה בתור סדר: מה שייך לה, מה לא שייך לה.
מה עניינה ומה לא עניינה.
עניינה - מה היא בוחרת לעשות.
לא עניינה - מה הוא בוחר לעשות.
בכל רגע נתון היא מחליטה ובוחרת מה מתאים לה לפעול.
שיחות "יחסינו לאן" הן לא אופציה. כפייה על הזולת היא לא אופציה. אם זה כן ולא - אז לא. בדיוק. לא.
ואז, זו בחירה של הבחור אם הוא גומר את כל ההתבחבשות שלו עם עצמו ואומר "כן".
לא כפו עליו. לא התחננו אליו. כבוד הדדי. זה שם המשחק.

מסכימה איתך עמוק בפנים. מצד אחד לשמור על עצמך , ומצד שני זה יוצר ריחוק וחוסר אוטנטיות כלפי רגשותייך האמיתיים והצורך להתמסר טוטאלית שאנחנו כל כך בנויות לו. מי אמר שהחיים זה ממתקים ? אף אחד

בשמת,
אני מסכימה עם איך שתיארת את הדברים.
״ההכלה״ מבחינתי, היתה יכולת הקבלה, של הנפרדות.

אבל יש איזה מלכוד ״קטנטן״-
כמעט כולן, יסכימו בתיאוריה ,לאמירה שאם זה כן ולא - זה לא.
גם לא מעט, יסכימו בתאוריה, ששיחות ״יחסינו לאן״ הן לא אופציה.

הבעיה כמובן, היא במבחן המציאות.
לא מעט נשים, ברגע האמת, אינן מסוגלות להמנע מההתבחבשות. הראש יודע את האמיתות הללו, והלב ממאן להאמין.
או שאולי זה בעצם האגו ולא הלב.
לא חשוב, העניין הוא שאם קיים פער בין הראש, לרגש, אז הידיעה בד״כ לא תמנע את המערבולת הרגשית.

מהקריאה פה, התרשמתי שעננים באמת הפנימה את כל האמיתות הללו, גם ברמה הרגשית..

בינתיים, קצת התעדכנתי בפרטי עונת הנדידה הנוכחית..
הים אותו ים, והברווזים אותם ברווזים.

_הבעיה כמובן, היא במבחן המציאות.
לא מעט נשים, ברגע האמת, אינן מסוגלות להמנע מההתבחבשות. הראש יודע את האמיתות הללו, והלב ממאן להאמין._
אני חושבת שזה עניין של חינוך.
לא רק, אוקיי - אבל הרבה מאוד.
אני מאמינה, שאם יגידו את זה בצורה מפורשת מספיק פעמים - בסוף זה ייכנס. מישהי תמצא את עצמה בסיטואציה, ולראשונה, לא תעשה את הדבר האוטומטי.
זה יצלצל לה מוכר, והיא תגיד לעצמה: הי, קראתי על זה בבאופן! וואללה! אני חותכת, ע-כ-ש-י-ו.
(אחת עשתה את זה (-: וסיפרה לנו על זה בדף המועצה).

קישור | העבר | מחק אמא של טוסיק דבש (28.06.2011 12:05):
ציטוט מתוך התכתבות בין בשמת לביני, בתבנית נוף? (הבלוג של עננים בקפה):
(אני):
_הבעיה כמובן, היא במבחן המציאות.
לא מעט נשים, ברגע האמת, אינן מסוגלות להמנע מההתבחבשות. הראש יודע את האמיתות הללו, (שכן ולא-זה לא) והלב ממאן להאמין. או שאולי זה בעצם האגו ולא הלב. בכל אופן, כשיש פער בין הראש לרגש , קשה שלא להכנס למערבולת רגשית

(בשמת:)
אני חושבת שזה עניין של חינוך.
לא רק, אוקיי - אבל הרבה מאוד.
אני מאמינה, שאם יגידו את זה בצורה מפורשת מספיק פעמים - בסוף זה ייכנס. מישהי תמצא את עצמה בסיטואציה, ולראשונה, לא תעשה את הדבר האוטומטי.
זה יצלצל לה מוכר, והיא תגיד לעצמה: הי, קראתי על זה בבאופן! וואללה! אני חותכת, ע-כ-ש-י-ו._
(סוף ציטוט)

אני מאד מקוה בשמת, שאת צודקת. אפילו אם בהתחלה זה ״fake it till you make it".

נסיוני האישי מלמד אותי, (חשוב לי לסייג: אני דוקא מתכוונת למערכות יחסים ארוכות)
שאני נוטה ליפול לאותם דפוסים. למרות כל התובנות שאני משוכנעת שהפנמתי, לאחר הפרידה. אני חושדת שזה בגלל שהמלכודת מופיעה בתחפושת אחרת והיחסים עצמם, כל פעם, מאופיינים ברוטב שונה לחלוטין. התובנות אגב, הן ממילא קשורות בסוף, ליחס שלי אל עצמי, ובגלל זה דבריי בכ״ז מתאימים בעיני, לדף המועצה.

בינתיים, לי יש שקט. פשוט יצאתי לגלות ארוכה.
אבל, אני מודה, ששוב ושוב אני שומעת את קולו של מאיר אריאל מתנגן בי:
״...תעזבנו יום, יעזבך יומיים..
והנה נשארת מאחור...״

_נסיוני האישי מלמד אותי, (חשוב לי לסייג: אני דוקא מתכוונת למערכות יחסים ארוכות)
שאני נוטה ליפול לאותם דפוסים. למרות כל התובנות שאני משוכנעת שהפנמתי, לאחר הפרידה. אני חושדת שזה בגלל שהמלכודת מופיעה בתחפושת אחרת והיחסים עצמם, כל פעם, מאופיינים ברוטב שונה לחלוטין. התובנות אגב, הן ממילא קשורות בסוף, ליחס שלי אל עצמי_
כל מילה. זו אולי הסיבה העיקרית שאני נשארת כרגע. הריחוק וחוסר האינטנסיביות והדרמות מאפשרים לי להתבונן על עצמי היטב מכל מיני כיוונים. אם אני הולכת אני מפסידה שיעור חשוב. לא רציתי לבזבז את הזמן עליו, אבל קלטתי שממילא בזבזתי המון זמן בחיים שלי אז אולי כדאי להיעצר, לא ישר לפעול. למרות שבהתחלה הייתי מאד בדרמה ובהיסחפות ובהחלטה לעזוב כל שני וחמישי. עכשיו כזה עולה לי , אני פשוט מתבוננת.

אני קוראת פה בימים האחרונים ואפילו מבעד למסך העצב העבה שלי אני רואה כמה חשובה השיחה הזאת. הלואי שנצליח להכניס לתודעה שלנו את הקול הזה שמפטר את הטייס האוטומטי.שנדע לזהות בזמן אמת את כל , או לפחות את חלק, מהרמזים שאנחנו מזהות בדיעבד. הלואי ששיחות כאלה היו חלק מתכנית הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים ובתכניות החינוך הביתי. הלואי שאצליח להנחיל את העקרונות האלה לבתי. מלאה בהודיה לכל מי שנוטלת פה חלק. זה לא רק חיבוק מנחם זה ממש חינוך מחדש.

יקרה ויקרות, יש לי חברת ילדות למודת אכזבות במערכות יחסים. מה שאצלה מאד בולט זה השאיבה הטוטאלית שלה עם כל אחד שהיא מתאהבת בו.
לא משאירה לעצמה כמעט כלום מעצמה. מוותרת על פסטיבלים, ארועים, מפגשים , דברים שאני יודעת שחשובים לה. מוותרת על הכל רק כדי לא להחמיץ רגע עם אהובה.
ואני לא יכולה להיות המצפן שלה. הוא לא מעוניינת לראות כלום. מבחינתה ככה זה בדיוק צריך להיות. רק בדיעבד היא יודעת שלא היתה נאמנה לעצמה.
בכל פעם שהיא מתאהבת (לא שזה קורה כל כך הרבה), אז אני אומרת, אוי לא. אל תתני את כולך, תשאירי מעצמך משהו בשבילך..

הלואי שנצליח להכניס לתודעה שלנו את הקול הזה שמפטר את הטייס האוטומטי.שנדע לזהות בזמן אמת את כל , או לפחות את חלק, מהרמזים שאנחנו מזהות בדיעבד. הלואי ששיחות כאלה היו חלק מתכנית הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים ובתכניות החינוך הביתי. הלואי שאצליח להנחיל את העקרונות האלה לבתי.
אמן, מימה, אמן.

הלואי שנצליח להכניס לתודעה שלנו את הקול הזה שמפטר את הטייס האוטומטי.

מלאה בהודיה לכל מי שנוטלת פה חלק. זה לא רק חיבוק מנחם זה ממש חינוך מחדש.

בהחלט, כל מילה.
המילים שלכן משמעותיות כל-כך כי הן (אצלי, לפחות) נותנות שם וצורה ברורה לאיזו הווייה שהרבה פעמים אין לה תוקף. אתן ממלאות במילים חכמות בור של - אין לי הגדרה טובה יותר - בערות במקרה הרע, ריק במקרה הטוב.
הדיונים בנושאים החשובים האלה חוזרים על עצמם כאן, מזוויות שונות ובדפים שונים.
אותי זה משמח מאוד.
זה מגדיל את החשיפה לרעיונות האלה וזו הזדמנות להפנים כל פעם קצת.
וזה עובד. זה מצליח לנו.
בחיי

תודה.

היום מצאתי את עצמי תוהה, בעקבות סיפורה של מי מה , כמה אני אצא כלבה אם אני אחתוך במייל. פשוט היה מייל שביקש את זה. פשוט ביקש.
יותר נכון אני ביקשתי את זה, התגריתי וקיבלתי תשובה והבנתי שככה לא מתאים לי. אוהבת אותו אבל לא לעניין מבחינתי.
הלכתי לחברה בשכונה ותוך כדי שהילדים שיחקו סיפרתי לה מה קרה מה כתבתי (כל הכבוד לך! אמרה) ואז כשהתחלתי לספר מה ענה אמרה : בבקשה אל תגידי לי שככה וככה. אבל בדיוק ככה. ואחרי השיחה איתה הבנתי שאי אפשר להמשיך.
עכשיו כל מה שאני עושה זה לשפר את יחסיו עם זו שהוא חי בנפרד ממנה. פתאום הם התחילו לפתוח עניינים שלא דיברו עליהם שנים (בינתיים עניינים כלכליים, שום דבר ממש אינטימי ואישי חלילה) ואני לגמרי רואה איך אני קשורה לזה. יש לו אומץ פתאום לעמוד מולה כי חיזקתי לו את האגו והגבריות השפופה שלו, אבל מה יוצא לי מזה חוץ מקצת כיף אני עוד לא יודעת. נכון, אני פחות מורעבת כלפי העולם וגברים. מצד שני, אני מורעבת כלפיו וממנו וזה מספיק.

אז המייל שלו ממש דורש את זה. וכמה שעות אחר כך הגיע מייל עבודה- אנחנו עובדים הרבה במייל בימים אלה- ואז אני רואה אותו בסוף מוסיף איזה חיבוקים, נשיקות, אהבה, מה שלא יהיה ונמסה. אבל לא הפעם. קצת, אבל לא ממש. פחות.
ולמה במייל? כי אני אצטרך להתאפק כמעט שבוע עד שניפגש, ככה זה יוצא כי אנחנו נפגשים אולי אחת לשבוע לפעמים פעמיים והפעם ברור שזה שבוע עמוס . וגם כי אני שפנה ופוחדת שאתקפל כשאראה אותו, הגבר האהוב עלי, ואצטרך להגיד לו שדי, מספיק לי.
ובתוך זה תהיות. אנחנו באמצע פרוייקט אבל אפשר לעשות את כולו במייל כרגע וזה מה שנעשה. הייתי מעדיפה להתנתק לגמרי עכשיו אבל מבינה שזה לא מעשי. נראה מה הלאה.

שיוו איזה מטר של פנינים ירד פה מהעננים בקפה! תודה שהבאתן הנה כי לשם טרם הזדמנתי.
והסיפור של מי מה עוד כל כך לא סגור וכל כך נרקם עדיין שלא הייתי מסיקה ממנו שום דרכי פעולה. המסקנה הנחרצת היחידה שלי היא זו שאנחנו חייבות לגמרי ולחלוטין לטפח כל הזמן את המרכז הפנימי ולפעול ממנו. ויש המון עבודת נקיון על כל הדברים שמתחזים למרכז פנימי אבל הם בעצם לא העסק שלנו. ככל שנעבוד פנימה ולמעלה ככה נראה יותר צלול. ואיזו מתנה קיבלנו שאנחנו פה בשביל לשכלל את זה ביחד.

לחלוטין לטפח כל הזמן את המרכז הפנימי ולפעול ממנו. ויש המון עבודת נקיון על כל הדברים שמתחזים למרכז פנימי אבל הם בעצם לא העסק שלנו. ככל שנעבוד פנימה ולמעלה ככה נראה יותר צלול. ואיזו מתנה קיבלנו שאנחנו פה בשביל לשכלל את זה ביחד.
כל כך ככה.

ובקשר ללהסיק מהסיפור שלך ועליו משהו, בכלל לא ידעתי מה המצב כרגע, רק שזה היה הדבר הראשון שהתבקש לעשות, מבחינתי. להגיב למייל. בינתיים לא הגבתי, כי הבנתי שקשה לי להגיב בצורה קצרה שלא כוללת את המלים : "מספיק לי, די. חלאסססס". כן הגבתי עניינית למייל בענייני עבודה. הייתי רוצה לפעמים להיות קצת פחות שקולה, קצת יותר להיות בדרמה, ממילא אני בתוכה, אז מה איכפת לי כבר להחצין אותה.

קצת יותר להיות בדרמה, ממילא אני בתוכה, אז מה איכפת לי כבר להחצין אותה

המסקנה הנחרצת היחידה שלי היא זו שאנחנו חייבות לגמרי ולחלוטין לטפח כל הזמן את המרכז הפנימי ולפעול ממנו
HEAR HEAR!!!!!!!!

שליחה על ידי אחת* » 08 יולי 2011, 07:11

אלוהים אדירים שמישהי תשנה כבר את שם הדף המזעזע הזה

אלוהים אדירים שמישהי תשנה כבר את שם הדף המזעזע הזה

ממש לא!! שם הדף שם קוד כל-כך מדוייק.
פאראפרזה והומור עצמי מרוחק, הם חלק מעצות הסבתא לקדיחה עצמית של נקבה במצב היסטרי. ;-D

אני דווקא אוהבת את השם המזעזע של הדף הזה, זה עוזר לי לזכור אותו ולמצוא בקלות... חוץ מזה שיש בו הומור עצמי שבעיני הוא נפלא, דווקא כי אני לא תופסת את עצמי כנקבה היסטרית.
מאז שהתחיל איתו וקודם, היו סימנים. בחוץ, בפנים. בהתחלה, בכל פעם שחשבתי על לחתוך פתאום כמעט היה בא אוטו ודורס אותי. כאלה. עכשיו סימני העולם הם הפוכים, לקריאתי. אומרים לי, יאללה, הלאה. פתום אתמול צף לי בספר פרצוף מישהו שכתב על הצורך בדיוק בדברים שעליהם אני מוותרת בימים אלה ובידיעה שאם אני איתו לאורך זמן אז מוותרת לתמיד. נוצר דיבור ראשוני על הרצון בדברים דומים. אני הולכת לשם, לדיבור איתו, לבדוק.
פתאום כבר לא דחוף לי לשמור עליו, לא כי אני לא אוהבת אותו, כי גם אני צריכה כאן מקום ומה שעכשיו לא מתאים לי יותר. יהיה מה שיהיה.

זו אני

שנרגעה קצת בינתיים.

עמוק בפנים, אני קוראת ומחזקת את ידייך @} אין לי עצות. אבל נשמע שאת מקשיבה לעצמך יופי.

עכשיו כל מה שאני עושה זה לשפר את יחסיו עם זו שהוא חי בנפרד ממנה.
מדויק! אותו כנ"ל, כידוע. כמו שאת מגיעה לא מורעבת ועם לב שהתרחב, כך גם הוא מגיע אליה, וזה משפיע על מה שקורה ביניהם.
אצלי זה היה ממש טריגר ברור לחזרה שלהם.

ולמה במייל? כי אני אצטרך להתאפק כמעט שבוע עד שניפגש
אפשר בהחלט לכתוב הרהורי כפירה במייל. זה לא בא במקום (ולהבהיר את זה), אלא כהכנה לשיחה שתהיה לכם בכל מקרה.

אני למדתי משהו מאוד חשוב מעדינה האהובה. את לא יכולה לטעות כשאת מקשיבה ללב שלך. ברגע שמתחילים ללכת עם זה אי אפשר לעצור.
שבת שלום אהובות.

תודה שאתן כאן. ממש צריכה את זה.
שבת שלום

ידוע. כמו שאת מגיעה לא מורעבת ועם לב שהתרחב
הקטע שהוא כל הזמן אומר כמה הקשר אתי זה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שעזב את הבית (ולפני זה שלא תדעו, אני זוכרת אותו לפני איזה שלוש שנים בדיכאון ואותי ברוב טמטומי מציעה לו ללכת לטיפול אבל גם התפלקה לי אז איזו בוסה קצת שלא במקומה, שלא תחשבו). כל פעם אומר כמה אני מרגיעה אותו, כמה מאז שהוא אתי יש לו כוח לעשות דברים, אנרגיה. בקשר אליה, נראה לי שבעיקר צצים שם דברים למעלה ומתפוצצים, כרגע דברים שקשורים לכסף, אבל הדרך עוד ארוכה. לחזור ממש? לא יודעת, לדעתי הוא ויתר עליה לגמרי במובן הרומנטי, אבל נאחז בה כמו טובע בהקשרים אחרים. מוזר ולא פשוט להבין. והאמת, גם ממש לא ענייני. ממש לא איכפת לי. כל עוד זה שרת אותי סבבה, ברגע שיותר מפריע מעובד בשבילי אז חבל לי על הזמן. גוזל ממני אנרגיות.
זה עוד דפוס שלי,להיות ביחסים שגוזלים ממני אנרגיה. ואולי ההיפך: לתת ליחסים לשאוב אותי. רציתי להישאר לפתור את הדפוסים לעומק, מתוך הסיטואציה, אבלהיתה לי השהות להתבונן בהם היטב וכנראה שאצטרך בכל זאת לפתור אותם מבחוץ ולא מבפנים. אבל הי, לפחות אני יודעת עכשיו (ורשמתי לפניי, לא לשכוח) במה צריך לטפל. כמו קוצים, לשלוף עם פינצטה.

סוג של עצבנות וחוסר סבלנות.
והרבה אהבה אליו עולה ועולה ועולה. נוכחת. לא עצב, מסכנות. רק אהבה וחוסר שקט מתוך ידיעה שככה עכשיו.
והאימיילים האלה, לא מרובים אבל קיימים, שגם אם אלה שתי שורות על המשימה שאנחנו עובדים עליה כרגע, חתומה בחיבוקים ו/או נשיקות.
וחבר שאמר שאחכה עם זה, מה יש לי למהר לחתוך.
והיצר המיני שלי שאומר לי: השתגעת לחזור ליובש.
והגמדים עם "אפשר שאבא יבוא לגור איתנו" על סוגיו השונים ולעומתם "הוא מעצבן" "לא פייר שהוא בא אליך"
ואני שאומרת לי: הייתי מוכנה להתמודד עם כל מה שבפניי אם הייתי יודעת שזה מתפתח לאנשהו, אבל כל מה שאני יודעת זה שככל שהזמן עובר אני הופכת לשקופה.
הדבר היחיד שמפחיד אותי באמת לעומק זה אבדן ההזדמנות. הבטחתי לעצמי לטפל בעצמי בזמן הזה וזה לא קרה. ראיתי את המטפלת לפני 4 חודשים כשזה התחיל ואחר כך לא קרה. גם בגלל שהיא לא היתה זמינה חלק מהזמן, גם כי אני הייתי עסוקה או סתם דחיתי. היה לי חלון לבדוק דברים עכשיו על באמת, לא בתיאוריה, לראות איך ההשתנות שלי משפיעה על האדם האחר ולעקוב אחרי הדפוסים שלי ברגע האמת ואני פוחדת לפספס את זה.
אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני עכשיו מה שאני אומרת, אבל כן, זה הדבר שהכי עזר לי להיות סבלנית. לא חושבת שסבלנות זה הצד החזק שלי, אבל אני כופה אותה על עצמי הרבה פעמים.
קניתי לו מתנה ספר שכל הזמן רציתי לתת לו. אבל יום ההולדת רק בשבוע שאחרי, והספר יהיה מתנת פרידה, כמה ימים לפני. היום יש לי הרהורים. אם בכלל. איך חותכים אהבה. ואם לתת לו בכלל את הספר הזה, אולי הוא בכלל לא יתחבר אליו ובכלל פתאום נראה לי ממש אידיוטי שדווקא את זה, יכולתי לחשוב על מיליון דברים אחרים.

בשבילך

היה לי חלון לבדוק דברים עכשיו על באמת, לא בתיאוריה, לראות איך ההשתנות שלי משפיעה על האדם האחר ולעקוב אחרי הדפוסים שלי ברגע האמת ואני פוחדת לפספס את זה.
אבל זה בסדר! יש הרבה דברים שקולטים רק בדיעבד. וחוץ מזה, אם היינו כל הזמן עסוקים רק בלבדוק ולראות ולנתח השפעות, מתי היינו חיים? מרגישים את כל מה שאנחנו אמורים לנתח?

לא ניתוח, בזמן האחרון הרבה התבוננתי. ראיתי.
ראיתי שלא במקרה הגיעה אלי אהבה דווקא דרך החלון, כי דרך הדלת לא איפשרתי. לא סתם הגיע אהבה חלקית של פירורים, כי אולי החיים שלי עמוסים מדיי לכל העוגה. לראות, להתבונן, להבין שככה זה ומתוך זה גם היתה הבנה שאם אני אחתוך גם הסיפור הבא יהיה כזה כי לא שיניתי כלום בעצם, לוח הזמנים אותו לוח זמנים והפחדים אותם פחדים, אולי רק צפו לאחרונה בעקבות כל מיני דברים שקרו סביבי במעגלים שמקיפים אותי. ואם יהיהמישהו שירצה את כולי? על איזה כפתור זה לוחץ לי? אוהו, אני יודעת בדיוק על איזה כפתור.
וככה, סחבתי עם דברים בלתי נסבלים בעליל. פעם כמעט חתכתי אבל לא הייתי מסוגלת וכל הזמן הזה דיברנו, והתרחקתי ממנו בפנים למקום שמתבונן אבל לא הלכתי. ועכשיו זה מספיק לי. לא כי הוא לא אהוב יותר, כי אני אוהבת את עצמי והפגיעה עם הפגיעות שלי הגיעה למקום שהיא כל כך ברורה שהוא מבין מה הוא עשה ומה לא בסדר רק מהפרצוף שלי או השתיקה בקו הטלפון, ומתנצל ומצטער, אבל לשנות הוא לא משנה ואני לא יכולה ככה לספוג. ואם הוא שלי הוא יחזור ביום מן הימים ואם לא אז לא וכמה אפשר להיאחז באולי ובתיקווה. שלום לך אהבה.

וזה שאני חכמה ככה כשהוא לא לידי לא אומר שאני אעמוד בזה. ודווקא בגלל זה אני כותבת כאן ואמרתי ל 2-3 חברים ממש קרובים, כדי שאצטרך לעמוד במילה שלי, כי אם לא הייתי אומרת, בטח שלא הייתי מסוגלת. אולי ככה אני אצליח.

שיהיה לך בהצלחה! מאחלת לך לאהוב את עצמך אהבה שלמה בקרוב

אמן.

עמוק בפנים, התרגשתי נמהפוסט האחרון שלך.
שולחת לך חיבוק ענק ועוטף ומכיל ומנחם. את אשה אמיצה מאד.

וזה שאני חכמה ככה כשהוא לא לידי לא אומר שאני אעמוד בזה
מכירה.מאחלת לך להצליח.
לפעמים מספיקה רק הנכונות שלנו לעמוד במילתנו בשביל להזיז הרים.
מאחלת לך רק טוב
אם היה אפשר הייתי מגריינת את כל הקטע. תמצית מזוקקת של הדף הזה כולו.

אחרי הרבה זמן של קריאה כאן, ובעקבות סוף שבוע של זלילה אינטנסיבית ושתיית אלכוהול (מאוד לא אופייני לי). (האלכוהול. הזלילה כן).
קשר שהתחיל כמו הדבר הכי מבטיח בעולם, ואחרי שבועיים מדהימים התדרדר לארבעה חודשים של און-אנד-אוף שלא מכבד אף אחד. מה התירוץ שלו? הוא פרוד בתהליך גירושים מכאיב, לא פנוי רגשית (אז בשביל מה בכלל לקחת את הטלפון שלי????).
מה התירוץ שלי להישאר? התאהבתי.
לפני חודש הוא סיים את הקשר בצורה מאוד פשוטה - שלחתי לו מייל והוא לא הגיב.
אני יודעת שלסיים היה הדבר הנכון. אני יודעת שאני לא הייתי מסוגלת. אני יודעת שגם לו זה היה קשה, ומן הסתם הדרך שהוא בחר בה היתה הכי טוב שהוא יכול היה באותה נקודת זמן.
לפני שבוע, בהתקף יוצא דופן של תבונה,מחקתי את כל המיילים והצ'אטים שלנו, וגם את שמו מרשימת אנשי הקשר שלי.
כי זה הגיע כל כך נמוך, שהייתי פשוט יושבת ומחכה לראות אם הוא און ליין או לא. לא כדי לכתוב לו, אפילו לא כדי לחכות שהוא יכתוב לי. רק כדי לראות שהוא שם.
ומאז, התחיל האבל האמיתי.
ואני תוהה כמה ממערכת היחסים הזו ניהלתי איתו, וכמה עם עצמי.
מישהי מוכנה בבקשה לומר לי שהזמן יעשה את שלו ובעוד חודש, נגיד, זה יהיה הרבה פחות גרוע?

שליחה על ידי יעל* » 10 יולי 2011, 21:31

מישהי מוכנה בבקשה לומר לי שהזמן יעשה את שלו ובעוד חודש, נגיד, זה יהיה הרבה פחות גרוע? אני אומרת.

_עמוק בפנים, התרגשתי נמהפוסט האחרון שלך.
שולחת לך חיבוק ענק ועוטף ומכיל ומנחם. את אשה אמיצה מאד_
גם ממני חיבוק גדול יקרה. אם תרצי להתקשר, אני בד"כ זמינה בבוקר-צהריים ובשעות שאחרי ההשכבה.

למרות הקושי, את לא יוצאת מכל הסיפור הזה בשן ועין. את יוצאת יותר גדולה (כלומר, גדלת בתוך זה) ויותר חכמה, ועם כבוד (גם לעצמך וגם אליו) ותשומת לב לעצמך.

נמרה, אם חסר לך חומר קריאה את מוזמנת לעיין בהודעותיי לעיל בדף זה... הייתי בסרט מאוד דומה וסבלתי לא פחות. אם כי הוא התעלה על עצמו ועלי וסיים אותו בצורה מכובדת ומכבדת, עד כמה שאפשר במצב מסריח כזה.

הלקח שלי הוא שפרודים זה big no-no, וכל מי שעדיין אוכל סרטים על אדם שלישי זה big no-no בשבילי בתור בן זוג. כי אני סוף סוף מודה בפני עצמי שאני נקשרת מאוד בקלות, רוצה לתת אמון, מתגעגעת מאוד, למרות שאני לא חייבת להיפגש כל יום או משהו, אני צריכה ביטחון מאוד חזק בקשר, וגבר פרוד או עם פצעים טריים, או שלבו לא בעניין לגמרי, לא יכול לתת לי את זה.

אבל כן - אין ספק ש הזמן יעשה את שלו ובעוד חודש, נגיד, זה יהיה הרבה פחות גרוע

ואוו-
אני אכתוב את זה כאן. בעילום שם.
אני מזדהה עם נמרה- נראה לי שייקח קצת יותר מחודש.
למה?
בגלל שהיא לא צעירה, שיכולה למחוק את האהבה, בעזרת אהבה/ או אפילו אהבונת לרגע אחרת.
אני ממש מאחלת לך בהצלחה- זה לא יאומן איך כולנו בנות שש עשרה בכל פעם מחדש. גודלות מתעצמות, עאלק- כולנו מרגישות את אותה התרגשות של הגיל ההוא.
עכשיו- בגילי, וגם במצבי- התגובה שלי היא קצת פחות דרמטית.
על מצבי-
תיכף תעיפו אותי מכאן.
לא מספרת בינתיים...

תודה, ליעל, לחובטת ולאלמונית.
זה מנחם לדעת שאני לא לבד.
וכן, אני יודעת שגבר שאינו פנוי רגשית - גם אם הוא היה רוצה או מקווה להיות - זה לא מה שאני צריכה.
מאוד התחברתי למשפט שנכתב כאן אי שם למעלה - האם אני אוהבת את עצמי כשאני איתו? ואני יודעת שהתשובה היא לא, ועכשיו יותר טוב.

_נראה לי שייקח קצת יותר מחודש.
למה?
בגלל שהיא לא צעירה, שיכולה למחוק את האהבה, בעזרת אהבה/ או אפילו אהבונת לרגע אחרת._
אם נראה לך ששאר הכותבות פה בנות עשרים, את טועה...

פלוניות, תמציאו לכן איזה ניק - זה מבלבל ככה (-:

פלוניות, תמציאו לכן איזה ניק - זה מבלבל ככה
מצטרפת להפצרה

נמרה יפה, אין תאריך תפוגה על כאב לב. ואיך אני מכירה את הבהיה החוזרת הזו במסך לראות שמא... מסך המחשב ומסך הטלפון והמסך בתוך הראש שמקרין בלופים את הקטעים הטובים והרעים. וכן, בטח שזה עובר מתישהו. רק עוד לא חישבו את הנוסחא לכמה עמוק הכאב וכמה זמן זה יקח ואפילו את המשתנים עוד לא בודדו. כשזה יעבור תדעי כמה זמן זה לקח...
קבלי בינתיים חיבוק מזדהה ותומך.

פפפ. יש לי הרהורי חרטה. או צורך לדחות את זה "רק בעוד שבוע-שבועיים" רק ללכת לטיפול אחד או שניים (המטפלת אמרה לי שהיא לא זמינה כרגע לטפל, אבל כנראה שיהיה מישהו אחר שעזר לי לחולל נסים בחיי, לא פחות, שאלך אליו בהמשך, השבוע או בשבוע הבא) אבל ההחלטה שעשיתי דוחקת בי לעמוד בה, לא להמשיך להתנדנד.
בקשר לשאלה האם אני אוהבת את עצמי כשאני אתו: בהתחלה מאד אהבתי. עם הזמן פחות. אבל זה לא חד משמעי שלא.
וגם: אני חיה מספיק שנים כדי לדעת שמה שיש ביננו נדיר, באמת. לא כדי לספר לעצמי סיפורים. ברמה של הכימיה, לא של הפרפרים והרומנטיקה. גם אם לא היה כזה דבר בעולם סקס היינו יכולים לבלות שעות על שעות יחד בשיחות. גם בלעבוד יחד. בעוד דברים...
פעם לפני שנים, חייתי עם מישהו. היתה תקופה קשה ביננו וחשבתי אם לפרק. כשהעליתי טיעונים ואמרתי "אוהבת אותו" (היום אני לא בטוחה שבאמת אהבתי) אמרה לי מי שהיתה אז מאד קרובה אלי (ובהליך גירושין ובנוסף המוני ילדים די קטנים בחלקם דאז) "מה את חושבת שמוצאים אהבה ברחוב".
המשפט הזה נתקע לי בראש ועכשיו, לאחרונה, זו הפעם הראשונה שהוא צץ לי בשנים הרבות שחלפו מאז, בהקשר שלי. זו גם היתה הפעם הראשונה שאמרתי בעשור האחרון כנראה... ואומרת ואומרת ואומרת.
ומצד שני אני נרגנת, לעתים לא נעימה, מבואסת. כבר הרבה פחות שמחה בו ובמה שיש לו להציע.

תודה שאתן כאן, באמת לא פשוט לי עם כל המחשבות כרגע.

אוי מותק. ברגעים כאלה אני נותנת למילים של עדינה ניפו הכה חכמה להדהד לי בראש. "את לא יכולה לטעות" היא אמרה לי, "אם נועדתם להיות יחד שום דבר שתעשי לא יקלקל את זה ואם לא, אז שום דבר לא יעזור, אז הכי טוב שתלכי עם מה שאת מרגישה באותו רגע".

זה בדיוק מה שמפעיל אותי עכשיו: אם אנחנו צריכים להיות יחד, אז נהיה יחד, לא משנה מה אעשה. מודה שיש בי גם תודעת חסר כזו שפשוט לא בא לה לבדוק את זה, להיות בעכשיו ולהנות ממה שיש, כי כמה דברים נעימים כבר יש בחיים. מזל שלמחרת בבוקר יש לי עבודה אינטנסיבית שתסיח את דעתי היטב.

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 12 יולי 2011, 00:40

מנסה למנוע נזק לדף כתוצאה מבאג מוזר, הודעה זו תימחק בקרוב

בודקת.

בוצע. בינתיים לא מרגישה כלום. לא כאב, לא עצב, רק המחשבה על זה מצערת, אבל זו מחשבה, לא רגש.
לא הצלחתי לדבר הרבה וגם הוא לא, אבל בין השתיקות כשכבר אמר, הביע את המלים שלי . "אני מבין שמה שאת רוצה זה..." .
היה מפתה שיישאר בלילה, אבל בכל זאת כששאל אמרתי שעדיף שילך, ידעתי שאחרת יכאב לי יותר.
מצחיק, הייתי שמחה אתמול כשהוא בא, וצחקנית, כאילו אני לא שולפת עוד שניה איזה שפן מכובע ואולי בדיוק ככה. טוב, הוא אמר שזו לא הפתעה מוחלטת. כן יש לי כאב על זה שאני מכאיבה לאדם אהוב.
האישיות המטפלת שבי נזכרת איך בשתי מערכות יחסים ארוכות הוצאתי גברים מבוץ כזה או אחר שהיו שקועים בו. והוא, רק התחלתי. ואז זיהיתי את דפוס שמציל את האחר ומשקיע אותי בביצה עמוקה ושמתי גבול. לא מתאים.
יש לי אקס ישן מאד, מגילאי העשרים שנשאר חבר קרוב, אחרי שעברנו את כל הכאבים והתהפוכות. דווקא אתמול הוא התקשר. קצר, לפני שאהוב בא, אמר שיתקשר שוב ואז התקשר כשאהוב היה פה עוד לפני שאמרתי... היתה לי מוזרה כל הסיטואציה, והעיתוי, למרות שמעולם לא הסתרתי מאיש את קשריי עם האקס ובמקרה הספציפי יצא להם גם להיפגש פעם ביחד אתי לזמן קצר.
אני שמחה, לא בטוחה שזו המילה המתאימה אבל היא זו שבאה. הוא יודע שאני אוהבת. אני יודעת שהוא אוהב. הוא יודע שאם וכאשר יהיה לו אומץ או רצון או שניהם לעשות שינויים בחיים שלו, הוא יכול לראות מה קורה אתי, אולי אני במקרה עוד בעניין שלו.
אני לא מרגישה הקלה. או עצב. אולי זה יגיע ואולי לא. החיים, במובנים אחרים, לא מחייכים אלי, אבל עכשיו יש לי כוחות להתמודד עם מה שלא היו לי כוחות לפני כמה חודשים. חלק מזה שיש לי כוחות זה גם בזכותו, נכון. הייתי שמחה להתנתק, אבל אנחנו עובדים יחד. כרגע בעיקר במייל, אם נצטרך להיפגש לא נימנע, שנינו זקוקים לכסף.
סוף עונת האהבה.

כל הכבוד לך.
אני מאוד גאה.
אולי זה יותר קל שאתם עובדים ביחד.
יהיה לך את האדם, לא את עמרכת היחסים. הזדמנות לבדוק כמה ממנה היה אמיתי.

אולי זה יותר קל שאתם עובדים ביחד.
לא זה לא. הייתי מעדיפה להתנתק לגמרי. למזלי זה לא אינטנסיבי כעת. כמה ממנה אמיתי? לא יודעת אם קראת בהיסטוריה אבל אנחנו מכירים שנים ארוכות ורבות. לא בכולן עבדנו יחד והיינו בקשר אינטנסיבי, אבל כן תמיד היה ביננו קשר מהפעם הראשונה שנפגשנו, אותה הוא היטיב לתאר לי באחד האימיילים הרומנטיים של ההתחלה. שנינו זוכרים אותה היטב, גם אם לקח לקשר שלנו שנים להפוך לסוג של רומנטי.
שלחתי לו היום אימייל שקשור לענייני עבודה. חשבתי אם לשלוח או לא (לא משהו דחוף אבל כן רציתי שיסתכל) והכי מוזר, איך חותמים? לפני איזה חודשיים מצאתי במחשב הישן, שהחלפתי מאז, אימיילים אליו וממנו, מלפני 6-7 שנים, ברור שחתמנו ב"חיבוק" "נשיקות". אבל עכשיו לא. לא מרשה לעצמי. מוזר...
הייתי אמורה להרגיש עכשיו נורא לבד, אבל יש לי את עצמי, בינתיים, ורזרבות שנשארו מהחיבוקים שלו.
וגם המון צרות לטפל בהן. אחת אחת. באופן רגוע.

בקשר לעבודה ביחד, שתי מילים:
תקופת צינון!
אחרת, את יכולה לשקר לעצמך, ולהתחיל ״לעבוד״ בשעות ובימים מוזרים.
גרוע מכך-
מה יקרה אם הוא יעשה את זה.
ולך לא יהיה ברור:״ לא, זה רק עבודה.״.
״זה רק עבודה?״
״נראה לי שהוא מנסה לחזור...״
מאד מתעתע, ומתכון בדוק להתבחבשות. ו
המצב יכול להוסיף ולהדרדר ל
crazy making..
שאם תחליטי להתמודד מולו בעניין , הוא יכחיש! יגיד שאת ממציאה.
את יודעת מה, אולי אפילו יאמין בזה.
בקיצור: תקופת צינון!
כשכבר לא תחשבי ש מה שיש בינינו נדיר , אז אפשר לשקול את סיום הצינון..
עד אז, בהצלחה!

כל הכבוד לך.
התחלת לשמור על עצמך.
התחלת להגן על עצמך.
התחלת להרגיש שאת ראויה להיות בעדיפות ראשונה אצלך, ושחשוב לשמור על הרגשות והכוחות שלך.
לא פשוט ולא קל, אבל כל הכבוד לך מעומק לבי. שולחת לך כוחות ותמיכה

בקשר לתקופת צינון: אנחנו באמצע פרוייקט שהתחייבנו עליו לאנשים אחרים.
חוץ מזה שאני תמיד עובדת בימים ושעות מוזרים, לילות וכאלה, לפעמים שבתות, כשיש כאן שקט בבית, זה ממש לא רלוונטי אליו כי אנחנו עובדים די לחוד בשלב הזה, כל אחד מקדם את החלק שלו בפרוייקט ורק מעבירים מידע באימייל, לא מאד אינטנסיבי.
ועוד דבר: אמר לי השבוע האקס שהוא חבר טוב, בהקשר הזה של ניתוק: יש לך את הדרך שלך לעשות דברים. זה ממש בסדר. וזה נכון: מעולם לא חתכתי בבת אחת קשרים זוגיים, לא כאלה שהיו משמעותיים. אולי יש כאלה שניתוק חד משמעי מתאים להם, ואולי גם לי זה התאים בפעמים מסויימות בחיי, אבל חלק מהאישיות שלי זו פרידה שלוקחת את הזמן ולא מתנתקת לגמרי. הכאב, אגב, הוא אותו כאב. חלק ממה שעוזר לי להתגבר על הכל הוא התקשורת, שיחות "ניקיון", להגיד דברים שעוד לא אמרתי, לשמוע מה שעוד לא שמעתי. בינתיים דווקא הוקל לי. לא איזו הקלה של "שיואו איזה כיף שזה נגמר", ממש לא. אני עדיין מחכה להפי אנד מהסרטים והאגדות. אבל הוקל לי במובן שזה לא בידיים שלי יותר, עשיתי מה שיכולתי ועכשיו אם אנחנו צריכים להיות ביחד אז נהיה ואם לא אז לא.
מהורהרת, אבל לא עצובה. בהמתנה, אבל לאו דווקא המתנה שהדברים יזרמו כמו שהייתי רוצה, פשוט המתנה לראות מה יקרה הלאה ואני בטוחה שהחיים כבר יקרו, אני לא צריכה לדאוג להם.

ותודה שאתן כאן עבורי עם כל החיבוקים, בינתיים אני ממש בסדר, לפחות עד התסמונת החודשית שתמיד מפרקת אותי מכל הכיוונים.

חיבוק גם ממני

הנה d]שיר DwKBuV7q4ZPuY5I9WA76UUpBG[/po]&index=1 ששמעתי הרגע ואף טרחתי וקראתי את המילים וחשבתי שהוא מתאים לקשט את קירות המועצה.

שיר מהמם.

תודה על השיר ועל הדף הנהדר הזה
מימה, עמוק בפנים, אקס חובטת, אמא של, נמרה, בשמת והשאר שואבת המון מדבריכן.
מביאה פה מקרה מצחיק ומובהק שקרה לי..
לאחרונה הכרתי מישהו שנראה נחמד ומפרגן ושתיתי איתו קפה. מסתבר שלבנאדם המון עיסוקים והוא אוהב לבטא את עצמו ולספר הרבה על עצמו.
בקיצור לא ממש יצא לי להשחיל מילה, רק הקשבתי משועשעת וראיתי איך הוא מנסה להרשים אותי וממש בכיוון הלא נכון.
גם לי יש חיים ועברתי מהפך אחד או שניים ויש לי ילדים ואולי אני קצת פסיכית אבל להיות עם מישהי איזה שעתיים ולא לשאול אותה כלום על עצמה או לשאול ולא ממש להקשיב לתשובה,
ובכלל לא לדעת איך קראה לילדים שלה, זה לא מעפן??
בקיצור נגמר הערב והוא התקשר למחרת וקצת סיננתי אותו כמו אחרונת הגברים המתחמקים. בסוף חזרתי אליו והסברתי שלא מתאים,
והוא אמר: מה??? אבל היה לנו חיבור מדהים!!!
טוקינג אבאוט גברים שממש לא מחוברים למציאות מול עינהם... (אייקון של חביטה פלוס גלגול עיניים למעלה..)

_הוא אמר: מה??? אבל היה לנו חיבור מדהים!!!
טוקינג אבאוט גברים שממש לא מחוברים למציאות מול עינהם..._
קטעים. יצא לי דייט או שניים כאלה בחיים. משעשע. אחר כך הם לא מבינים איך את לא נופלת לרגליהם האלוהיות...