מה טוב בחינוך ביתי

אני יודעת שיש מדור נפרד לנושא זה, בקרתי שם והוא כנראה מיועד למי שכבר "נמצא בעניין"
לא מצאתי תשובה לשאלה הראשונית, הבסיסית שנשאלת בתמימות. מה היתרונות של חינוך ביתי? מדוע בכלל?

בני (בן הארבע) נמצא בגן עד השעה אחת והוא לומד שם דברים שבבית לא יכולתי להעניק לו. חוג נגינה בו הוא נחשף לכלי נגינה שונים ולומד שירים שאני בכלל לא מכירה. חוג טבע בו למד למשל על הכנת שמן ממקורות שונים בעבר ובהווה. הוא נהנה לשחק עם חברים. מחכה ל"קבלת השבת" ביום שישי ועוד...
יש לנו עוד שפע זמן לבלות יחד מאחת ועד תשע בערב. לספר סיפורים, לבשל יחד, ליצור, לטייל.
גם אם לא הייתי עובדת, הגן נראה לי מקום תורם, מלמד, חיובי בלבד.
למה לוותר על זה?
מה היתרונות בחינוך ביתי מלא?

ברור שילד זקוק קודם להוריו, לאהבה, בטחון וכו'. וכמובן שתינוק זקוק לאימו ב"ביות מלא". אבל האם גן טוב לא מעשיר ותורם?, האם גננת שזהו מקצועה לא תורמת לילד מה שאנו לא יכולים? האם הילד לא יוצא נשכר?

התשובה לשאלתך היא מאוד מורכבת ונימצאת במאות דפים באתר אבל אני אנסה לתמצת את שני הפני שלי...
נתחיל בזה שברגע שאת שולחת ילד לגן את לא נמצאת בשליטה על המון דברים לדוגמא, על האוכל שהוא אוכל, על המסרים הגלויים והסמויים שהוא מקבל מאנשי החינוך בגן, על אלימות כלפיו מילדים אחרים ועוד...
נכון גם ילד בחינוך ביתי נחשף לכל הדברים האלו אבל המינונים שונים לדעתי וגם הם בשליטתך.
לדעתי, לילד בגיל הרך קודם כל חשוב לדעת שההורים שלו באזור וכן שהטיפול בו מלווה עם הרבה חום ואהבה אמיתיים מה שאני מאמינה קשה לגננות לתת גם אם הן מאוד רוצות בגלל שיש עוד המון ילדים.
אני אתן לך דוגמא למסר מעוות שילד יכול לקבל בגן: בן זוגי עובד בגנים בקיבוצים שנחשבים מאוד איכותיים, יום אחד הוא שומע ילד בוכה. הסייעת פונה אליו ואומרת לו :
"אם תמשיך לבכות בסוף תהיה הומו" - אז מה זה אם לא התעללות??
ויש עוד המון דוגמאות כאלו...
עד כאן אלו היו שיקולים רציונלים למה לחנך בבית... מלבד זה אני באופן אישי מרגישה שזה הדבר הכי נכון וטוב לבתי. פשוט מרגיש לי נכון להיות קרובה אליה פיזית,לחיות לצידה,לגדול יחד איתה ולשמור על הרצף.

"אם תמשיך לבכות בסוף תהיה הומו"
את זה במקרה אמרה הסייעת אבל האם לא יתכן שגם אנחנו כהורים נגיד לפעמים דברים כאלה שלא היו צריכים להאמר?
אישית אני יכולה לזכור מספר פעמים בהם התפרצתי על הבת שלי ואמרתי דברים שלא הייתי צריכה , ושללא ספק פגעו בה וברור שלי יש אהבה רבה כלפיה ואת כול הכוונות הטובות שבעולם ...
האם יתכן שגם לעוזרת "נפלטו"דברים שכאלה, רק שלה לא סולחים כי היא 'בעלת מקצוע'?
האם ילד בחינוך ביתי מתחנך על ידי הורים מושלמים, ודברים כאלה אף פעם לא קורים?

נתחיל בזה שברגע שאת שולחת ילד לגן את לא נמצאת בשליטה.
נכון - חינוך ביתי משמעו שליטה רבה יותר של ההורה על המתרחש בחייו של הילד, וזה אולי מה שהורים שואלים את עצמם - "עד כמה אני רוצה שליטה" כי הרי ברור שלמי ששולח לגן/בית-ספר יש הרבה פחות שליטה בחייו של ילדו - לאיזה תכנים יחשף, עם מי יבלה ,איך יעביר את יומו, איזה יחס יקבל וכו'.
על מנת להשיג את השליטה הזו ההורה והילד מוותרים על דברים מסויימים,ומרוויחים דברים אחרים (בדיוק כמו ילד והורה בחינוך רגיל).

לי נראה שחינוך ביתי הוא קודם כול צורך/אמונה/דרך חיים של ההורים שמוכנים לאתגר של להשאר בבית עם ילדיהם ומוכנים לוותר לפעמים על קריירה לשם כך - והכול למען האמונה שזו הדרך המתאימה לגדל ילדים. לדעתי בשני המקרים הילד חווה חוויות, נחשף לתכנים, גדל, מתמודד וכו'.

אחרי שקראתי את מה שכתבתי למעלה חשוב לי להדגיש כי המילה "שליטה" נאמרה ממקום חיובי,ולא מתוך ביקורת .

את זה במקרה אמרה הסייעת אבל האם לא יתכן שגם אנחנו כהורים נגיד לפעמים דברים כאלה שלא היו צריכים להאמר?

מעניין, זאת שאלה שמהדהדת בתוכי בתקופה האחרונה. אני חושבת לעצמי, שאם אני ממילא הייתי אותה הורה, אם הילד היה בבית או בגן, אז הוא היה בעצם מקבל מנה כפולה של דיבור מיותר כגון זה, אחד שלי ואחד של הגננת/סייעת, לא ??

מעבר לזה, עולה השאלה האם מעצם העובדה שאחנו באינטנסיביות נורא גבוהה יחד, מינון היציאות המעוותות שנאמרות על ידי לא עולה ??

ושוב, מנסה בראשי להשוות לאמהות קרובות לי שכן שולחות למסגרות ויודעת שאמא היא אמא היא אמא, כלומר: ההתנהלות שלנו כהורים מושפעת ממיליון דברים (ומזכירה לעצמי כמה פעמים חזרתי עצבנית מהעבודה ו"הוצאתי" את זה על הילדים שבילו עד ארבע במעון...).

סליחה שחושבת תוך כדי כתיבה (או להיפך ??) אבל הנושא מעסיק גם אותי

האם ילד בחינוך ביתי מתחנך על ידי הורים מושלמים, ודברים כאלה אף פעם לא קורים?
תודה לאל, אף אחד מאיתנו, ההורים, לא מושלם.
אולי שלם יותר או פחות עם עצמו, דרך חייו, אמונתו וכו'.
וזה אחד הגורמים לבחירה שלי בחינוך ביתי. לא הייתי שלמה עם שום דרך אחרת. עם הדרך של חינוך ביתי אני שלמה.

חינוך ביתי משמעו שליטה רבה יותר של ההורה על המתרחש בחייו של הילד, וזה אולי מה שהורים שואלים את עצמם - "עד כמה אני רוצה שליטה" כי הרי ברור שלמי ששולח לגן/בית-ספר יש הרבה פחות שליטה בחייו של ילדו - לאיזה תכנים יחשף, עם מי יבלה ,איך יעביר את יומו, איזה יחס יקבל וכו'.
אני חושבת שאפשר להחליף את המילה 'שליטה' במילה 'אחריות'. לפחות כמו שאני רואה את זה.

כרמל,
גם אם לא הייתי עובדת, הגן נראה לי מקום תורם, מלמד, חיובי בלבד.

אבל האם גן טוב לא מעשיר ותורם?, האם גננת שזהו מקצועה לא תורמת לילד מה שאנו לא יכולים? האם הילד לא יוצא נשכר?

אין גן שהוא חיובי בלבד. כמו שאין הורים בחינוך ביתי שהם מושלמים וחיוביים בלבד. זה לא אנושי.
כמו שאמרה ענן לדעתי בשני המקרים הילד חווה חוויות, נחשף לתכנים, גדל, מתמודד וכו'. זה "רק" שאלה של מחיר. מה המחיר שמשלם הילד ומה המחיר שמשלם ההורה.

את מוזמנת לקרוא את הדפים הרבים בנושא באתר לחינוך ביתי.

מעבר לזה, עולה השאלה האם מעצם העובדה שאחנו באינטנסיביות נורא גבוהה יחד, מינון היציאות המעוותות שנאמרות על ידי לא עולה ??

רסיסים,
אולי יש ימים קשים יותר שבהם מינון היציאות המעוותות_ גדל. אבל גם לגננת ולמטפלת זה ככה. וגם להורים ש _חזרתי עצבנית מהעבודה ו"הוצאתי" את זה על הילדים שבילו עד ארבע במעון.... וזה נראה לי כואב יותר..
ואני חושבת ש בגלל שאנחנו (את והילדים שלך ואני והילדים שלי...

) באינטנסיוביות נורא גבוהה יחד, יש יותר הזדמנויות ללמוד ולתקן ולגדול ביחד.

מה היתרונות של חינוך ביתי? מדוע בכלל?
חשבתי וחשבתי,
והגעתי למסקנה שלא עושים חינוך ביתי "בגלל היתרונות".
עושים את זה בגלל שרוצים.
לדעתי, זה לא רק משהו שאי אפשר להשתכנע אליו דרך השכל - בגלל "רשימת יתרונות",
אלא יותר מזה:
אסור!
אסור "להשתכנע" אליו ואסור לשכנע אליו.

זה כמו לידת בית, אולי. יש לה המון "יתרונות", אבל אף אחד מהם לא שווה כלום אם היולדת לא רוצה מלכתחילה ללדת בבית!
כי הביטחון של היולדת - זאת הסיבה הכי ראשונית.

מי שבוחר בחינוך ביתי זה בגלל שהוא רוצה לגדל בעצמו את הילדים שלו ואפילו לגדול בעצמו עם הילדים שלו.
רוצה להיות איתם יותר מכל דבר אחר שבעולם.
רוצה לגדל אותם ולראות אותם גדלים ומתפתחים בחופש ובהכוונה אישית ומיוחדת, יותר מכל דבר אחר.
פשוט - רוצה. אוהב.
מרגיש שהוא מקריב אם הוא לא עושה את זה. לא יכול לסבול את זה כשהוא בעונש בעבודה והילדים (מרגישים לו בעונש) באיזו מסגרת.
או, לחילופין, מפני שהוא שלח את הילדים ל"מסגרת" וראה בעיניים איך הם נובלים שם ולא יכול היה לסבול את זה אז הוא עשה שינוי.

הניסוחים שלי אולי קצת מוגזמים, אבל זה בערך הכיוון.
לכן לא יכולה לכתוב לך יתרונות.
את יכולה להבין כל מיני יתרונות לימודיים ורגשיים מקריאה בדפים השונים, אבל הם לא הסיבה לחינוך ביתי - הם התוצאה.
סליחה על הניסוח המעורפל, מקווה שבכל זאת יצא איכשהו מובן.

לקום בבוקר כשמספיק לישון
לאכול כשרעבים
לעשות פיפי כשצריכים
כל העולם הוא מקום החיים, כל ציפור או קרן שמש מעוררת סקרנות ודמיון, כל רגע טוב ללמוד בו או להתבטל בו.
ומתי שרוצים אפשר לבוא לצחוק או לשתף או לבכות עם מי שאוהב אותך הכי בעולם.

למה חינוך ביתי?
כי זהו הדבר הטבעי ביותר עבור הילד ועבור ההורה.
כך היה תמיד (עד לפני אי אילו שנים), כך אנשים התפתחו בצורה שלמה.
כך נדמה לי שנכון יותר. ויום אחרי יום אני נוכחת בזה מחדש.
וכן... למי שלא יודע, השמים הם הגבול ולא שום גבולות שנקבעים על ידינו בני האנוש.

בשמת, תודה על דברייך.
אני מאד מתלבטת עכשיו (וגם כולם שואלים אותי) - למה? (מה, הוא לא הולך לבית ספר? למה?) באמת למה?
כי ככה מרגיש לי נכון עכשיו. גם בשבילי וגם בשבילם. לא צריך יותר מזה.
תודה.

אני חושבת שהשאלה שבכותרת הדף שגויה. במקומה, נסי לשאול "מה טוב לי ולילדי בחינוך ביתי?" וגם "מה טוב לנו בגן?"

חושבת שאפשר להחליף את המילה 'שליטה' במילה 'אחריות'.
תודה שגית, זאת המילה שלמעשה חיפשתי.

מי שבוחר בחינוך ביתי זה בגלל שהוא רוצה לגדל בעצמו את הילדים שלו ואפילו לגדול בעצמו עם הילדים שלו.
מסכימה עם כל מילה.
מצד שני, אני מרגישה שהייתי רוצה, אבל אני לא יכולה, או שהמחיר של חינוך ביתי בחיי יהיה גבוה מכדי שאוכל לעמוד בו, כרגע.
אאוץ' כואב.

שהמחיר של חינוך ביתי בחיי יהיה גבוה
לכל מהלך בחיינו יש מחיר, השאלה מה המחיר? וכמה אנחנו מוכנים לשלם?
לדעתי- את מאוד כנה עם עצמך ויודעת מה נכון לך/כם כעת.
עשי מה שליבך מנחה אותך, תמיד אפשר לשנות הליך.
עדיף להמתין מאשר לעשות משהו שאנו לא מוכנים .
לא חושבת שיש סיבה אחת למה בחרנו חינוך ביתי- משפחה משפה וסיבותיה,
השאלות של הסביב לא צריכות להיות בעלות משקל לשום בחירה שלנו.
אנחנו חיבים ללכת רק עם האמת שלנו.
בהצלחה בכל דרך שתפני.

אנחנו חיבים ללכת רק עם האמת שלנו.
האמת שלי? האמת שלי היא להשאיר את הבת שלי בבית כמו שהיא כרגע. היא קטנטונת, אבל אני לא עומדת בזה. אני לא עומדת בזה. לאורך זמן, אם שום דבר קיצוני לא ישתנה בחיים שלי, אני עוד יותר לא אעמוד בזה. מצד שני, החיים שלי כבר השתנו כמה פעמים בצורה קיצונית בלי שתכננתי את זה מראש בצורה הגיונית. אולי דלת עוד תיפתח פה ממקום לא צפוי בעתיד, מה אני יודעת.
אבל כרגע, לא משנה באיזו דרך אני הולכת, כך או כך אני נקרעת.

לאורך זמן, אם שום דבר קיצוני לא ישתנה בחיים שלי, אני עוד יותר לא אעמוד בזה
מעניין מה שאת אומרת.
אני פשוט נאלצתי לשנות את כל החיים שלי.
איזה מזל שבחרתי בחינוך ביתי.

אבל כרגע, לא משנה באיזו דרך אני הולכת, כך או כך אני נקרעת.
רוקדת
נשמע מאוד קשה ומאוד מוכר לי מהזמנים שעבדתי והילדים היו במסגרות חינוך.
אני לא ממש שיניתי את החיים שלי, פשוט הפסקתי לעבוד ויזמתי צמצומים די חריפים.
את רוצה להרחיב ואולי לקבל רעיונות? (לשינויים או להשלמה עם המצב)

אולי חינוך ביתי לא מתאים לי

גם שם יש אמא שמתלבטת @}

גם אני יודעת, מרגישה בכל ליבי, מה הכי טוב לנו - שילדי יהיו איתי. אני עושה בכדי לצמצם את השעות ב"מסגרת" (על יתרונותיה וחסרונותיה) עד אחת וחצי, מהיום. מודעת לחסרונותי (והראשון שבהם עיפות) אבל תוהה איך אפשר לוותר על המשכורת? איך מצליחים לגמור את החודש??

הילדים שלי לא מתחנכים בבית כי אני רוצה שהם ייצאו מושלמים, ובטח שלא כי אני מושלמת וממני הם לא ישמעו כל מיני אמירות.
הם בבית כי הם הילדים שלי ואני אחראית עליהם ועל חינוכם ? לא.
אני מקווה שהם ימצאו את דרכם בעצמם ויהיו מחונכים על פי דרכם שלהם ולא על פי דרכי.
הם בבית כי אני לא רואה את הטעם לשלוח אותם החוצה מהבית, כי אני סומכת עליהם שילמדו מה שהם צריכים ללמוד עם / בלי מסגרת לימודית נוקשה ומכתיבה (או איכותית ועשירה), כי אני אוהבת אותם ואוהבת לשהות במחיצתם.
כי אני לא רואה טעם בעוד משכורת על חשבון בילוי זמן איכותי עם הילדים
כי כל דקה איתם חשובה לי וכל דקה שלהם עם עצמם חשובה להם
כי הם נולדו מושלמים בעיני ואני לא מרגישה צורך לשלוח אותם לעיצוב מחדש.

בימים אלו עוברות על משפחתינו הקטנה טלטלות רבות בכל הנגע לחינוך. (ביתי או גן).
ניסינו עם הקטנטונת (עכשיו שנה ו-8) שתי מסגרות שונות של גן הורים ובשתיהן היה לה קושי להיפרד מאיתנו.
הרגשתי שבגלל שזהו גן הורים ואין דמות קבועה שהיא יכולה להתחבר אליה ולחילופין - ישנם ימים שאני הגננת וגם אז בעצם קשה לה -
קשה לה להבין מה זה גן (גן זה עם אמא או בלי?, קשה לה כשהדמויות מתחלפות ולפעמים לכל אחד יש את החוקים שלו).
אני חייבת לציין שהקטנה מאד מתקשרת ומבינה. היא מדברת הרבה ומאד מודעת למה שקורה סביבה, כך שחוסר ההבנה "מה זה גן?"
למעשה לא נובע מחוסר יכולת להבין, אלא מתוך בלבול.
אז בעצם מה כל ההקדמה הזו? @}
החלטנו לשלוח אותה לשלושה ימים בשבוע לגן חדש שחברים פותחים בברקאי "גן אננדה". התכנים של הגן, על פניהם, נשמעים מקסימים,
ואני מכירה חלק מהגננים ויודעת שהם גם עושים עבודה רוחנית והתבוננות בעצמם. אני שמחה שהגן ממוקם בקיבוץ על כל יתרונותיו, ולא מנוהל ע"י הקיבוץ עצמו. ובכל כל אלו - עדיין יש לי ספקות בנוגע לגנים באופן כללי. הקטנה איתנו כל הזמן, למעט הזמן הקצר שהיתה בגני ההורים,
ומהרגע שהיא נולדה היה לנו ברור שאנחנו לא שולחים אותה לסתם גן או לכל מסגרת (אני לא רוצה בכלל לחשוב על בי"ס....),
ובכל זאת מרגיש לי נכון שהיא תהיה במסגרת עם עוד ילדים. עם תכנים מעניינים ועם אנשים אחרים שהיא סומכת עליהם חוץ מאיתנו
וגם (שמה מגן לעצור את סקילת האבנים....

) - שלי יהיה זמן לעשות את המחוייבויות והעיסוקים שלי.
כותבת את כל זה כדי לחלוק. לשמוע מנסיון של אחרים ואולי כמו הרבה פעמים פה באתר לקבל תמיכה, עידוד או אולי כיוון אחר.
תודה.

אמא בבית,
תודה על הצעתך.
התחלתי לכתוב על זה בזמנו בדף פרנסה חדשה , אני אשמח לחזור אליו. גם אם כרגע הדברים בעינם עומדים (ואולי מסתמן איזה פיתרון חלקי לשנה הקרובה, אבל הוא זמני) , אני רוצה לעשות חשיבה לטווח ארוך יותר.
אשמח מאד שנדון בזה שם, כדי לא להסית את נושא הדף לגמרי.

שאלה חשובה.
אני מנסה לענות, גם לעצמי. גם לעצמנו.
אולי צריכה להיות סיבה מספיק טובה לשלוח את הילדים לבית ספר או למסגרת אחרת?
בעוד מספר שבועות אנחנו עוברים למקום אחר בארהב, והחלטנו לנצל את השנה הבאה לבחון את רעיון החינוך הביתי - רחוק מלחצי המשפחה המבקרת, רחוק מלחצי משרד החינוך והנהלים שלו. אני מלאת התלבטויות ושאלות, התחבטויות ומחשבות על קשיים שלא נותנות מנוחה.
אני יודעת שמאז תחילת החופש הגדול אצלנו, לפני שבוע וחצי, בני בן הארבע הפך להיות ילד רגוע הרבה יותר, מאורגן יותר, משתף פעולה, סבלני.... והוא היה בקבוצה לא גדולה של ילדים, במסגרת מאוד נעימה ומקבלת.. כך לפחות נראה היה לי.

אני רוצה ללמוד להתמודד, לגדול לחיות ולהתפתח עם הילדים שלי ללא עזרה יומיומית של צוות- מקצועי ככל שיהיה - של גננות ומורים.

אני מלאת התלבטויות ושאלות, התחבטויות ומחשבות על קשיים שלא נותנות מנוחה.
זוכרת מאד מאד את המקום הזה, ואז כתבה לי אורנה שפרון, שקשיים יש באופן כללי בחיים, וצריך להתמודד איתם בכל מקרה...
היום אני יודעת שהמשפט הזה נורא נכון, אבל אין ספק שיש באינטנסיביות הזה משהו שיכול נורא להתיש ולעייף (במיוחד עם תינוק קטנצ'יק בבית). ממליצה לך לקרוא חוויות של מתחילים בדרך

בהצלחה ונסיעה טובה

אני מלאת התלבטויות ושאלות, התחבטויות ומחשבות על קשיים שלא נותנות מנוחה.
את יודעת, הרבה פעמים החשש מהקושי יותר קשה מהקושי עצמו.
בינתיים הילד
ילד רגוע הרבה יותר, מאורגן יותר, משתף פעולה, סבלני....
יופי.
כשיהיה איזה קושי (אולי לא יהיה?), אז תדאגי בגללו ותטפלי בו ותבואי לכאן להתייעץ.
בינתיים, את כותבת כל כך יפה:
אני רוצה ללמוד להתמודד, לגדול לחיות ולהתפתח עם הילדים שלי ללא עזרה יומיומית של צוות- מקצועי ככל שיהיה - של גננות ומורים.
בהצלחה!
אני מרגישה שלקחת מישהו מקצועי לטפל בילדים שלי זה כמו לקחת מישהי מקצועית שתאהב במקומי את בעלי.

אני מרגישה שלקחת מישהו מקצועי לטפל בילדים שלי זה כמו לקחת מישהי מקצועית שתאהב במקומי את בעלי.
איזה משפט מעולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איזה משפט מעולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איזה משפט מעולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

גדול.

תודה.

ליאת,
(שמה מגן לעצור את סקילת האבנים.... ) - שלי יהיה זמן לעשות את המחוייבויות והעיסוקים שלי.
חבל שאת מרגישה צורך להסתתר

גם אני עושה את המחוייבויות והעיסוקים שלי. והילדה שלי בבית, כבר 3 שנים. זה באמת אפשרי. השאלה מה נראה לך חשוב באמת.
מרגיש לי נכון שהיא תהיה במסגרת עם עוד ילדים. עם תכנים מעניינים ועם אנשים אחרים שהיא סומכת עליהם חוץ מאיתנו. אם זה מה שנכון לך, אז איפה הבעיה?
גם אני חשבתי ועדיין חושבת שטוב יהיה לביתי בחברתם של אחרים, שתלמד לסמוך עליהם, על עצמה, ואפילו עלי - שתדע ותחווה אותי, שאלך ואחזור ואמשיך להיות אימא שלה למרות שנפרדנו.
בהצלחה.

מרגיש לי נכון שהיא תהיה במסגרת עם עוד ילדים. עם תכנים מעניינים ועם אנשים אחרים שהיא סומכת עליהם חוץ מאיתנו.
באמת טוב שילד סומך על עוד אנשים חוץ מהוריו. הבעיה, שבדרך כלל יש בלבול בנוגע לסדר של הדברים. הילד צריך קודם לסמוך על מישהו אחר ורק אחר כך, ההורים יכולים להשאיר אותו עם אותו אדם. מה שקורה בדרך כלל, זה שההורה קודם משאיר את הילד עם מישהו זר יותר או פחות ואז, מחוסר מבוגר מוכר שהילד סומך עליו, הוא נאלץ לסמוך על האיש הזר.
אם את מבקשת כיוון, לדעתי, כדאי להיות עם הילדה בגן ולהקפיד שהילדה ממש תאמר לכם ללכת ותראו שהיא באמת מכירה וסומכת על המבוגרים במקום ורק אז להשאיר אותם שם.
ולשים לב אם המקום באמת עונה על הצרכים שלכם ושל הילדה.

באמת טוב שילד סומך על עוד אנשים חוץ מהוריו. הבעיה, שבדרך כלל יש בלבול בנוגע לסדר של הדברים. הילד צריך קודם לסמוך על מישהו אחר ורק אחר כך, ההורים יכולים להשאיר אותו עם אותו אדם. מה שקורה בדרך כלל, זה שההורה קודם משאיר את הילד עם מישהו זר יותר או פחות ואז, מחוסר מבוגר מוכר שהילד סומך עליו, הוא נאלץ לסמוך על האיש הזר.
פשוט ומדויק.

מה ש אני לא אוהבת בגנים זה שהם מלמדים להיות עדר. "עכשו כולם יושבים בריכוז"... בבית הספר עוד יותר גרוע שם גם הוריסים את החשק לימוד.חינוך מנטסרי יותר טוב אבל אין הרבה בארץ.

ממשיכה עם כמה מחשבות קצת פחות אפויות - אידיאולוגיה ופסיכולוגיה (לא התחום, המה שקורה ב psyche. יש לזה תרגום?) בחינוך הביתי.
יש גילאים שבהם גידול בבית הוא בעיני ממש צורך פסיכולוגי. נכון, גם מי שלא קיבל את זה יכול לגדול בצורה טובה ולהיות מאושר, כי תמיד יש עניין של חוסן מול גורמי סיכון וכו', אבל זה פועל בעיניי בעיקר בדיעבד כי מראש אין שום היגיון לסכן את הבריאות הנפשית של אף אחד מתוך תקווה שיהיה בסדר, כי לפעמים זה בסדר. אז לא על זה אני מדברת, אלא על השיקולים מראש.
ויש גילאים שבהם זה נראה לי פחות ברור. ליתר דיוק, אני חושבת שאפשר לגדל ילדים מאושרים ובריאים בנפשם שלא בחינוך ביתי, אם המסגרת שאליה הם הולכים עונה על תנאים מסוימים. ומנגד, שעצם הגידול ע"י ההורים נושא בחובו פחות פוטנציאל חיובי, לעומת אופן הגידול ע"י ההורים.
ואז לכאורה עולה לי השאלה - לגבי בי"ס שעונה על הקריטריונים הנדרשים בעיניי - למה לא בעצם? כי הרי חינוך ביתי כרוך במחירים משמעותיים (לפחות מבחינתי).
והתשובה הזו לא מספקת אותי, ונראה לי שפה זה מתחבר לאידיאולוגיה מסוימת, שקשה לי עדיין לנסח. חלקית כי אני באמת פשוט ממש לא אוהבת את המילה הזו ואת כל הקונספט המופשט והלא אנושי שהיא מבטאת. אבל מצד שני, גם נגיד "ערכים" לא מתאים לי פה.
אולי אנסה באמצעות דוגמה. כשמדברים על unschooling למשל, יש את ההיבט הפסיכולוגי - לא להרוס את הסקרנות וחדוות הלמידה, לא לדכא צרכים מסוימים של ילדים שאי אפשר למלא בלמידה מסורתית (כמו תנועה).
ויש את ההיבט המוסדי, או הקולקטיבי, של איך סוג כזה של למידה, במשך שנים רבות, משפיע את החברה ומעצב אותה. איזה סוג של אנשים זה יוצר (מרשה לעצמי לא להרחיב פה ולהניח שהקוראות מבינות על מה אני מדברת). שני ההיבטים האלה כמובן קשורים מאוד אחד לשני, אבל הם גם מובחנים. על השני פחות חשבתי עד היום, ואני תוהה כמה משקל אני רוצה לתת לו (בראש, הכל בראש בינתיים. סתם גילוי נאות (-: )

טלי, על מה שקורה אצלי בבית ומה שבחרנו לאורך השנים כבר כתבתי בכל מיני מקומות באתר. אני ארשה לעצמי להניח שקראת את זה איפשהו ואת יודעת מאיפה אני באה לדיון הזה.

ככל המדובר בתוצאות (בניגוד לדרך, שזה דיון אחר שאת לא מעלה כאן למיטב הבנתי) - לדעתי אין דבר כזה "בית ספר", אין דבר כזה "בית" ואפילו אין דבר כזה "אנסקולינג". יש מארג שלם של הורות ומשפחה וחיים.
ואין שום בחירה שאת יכולה לעשות שבוודאות תביא אותך לתוצאה טובה מסוימת או הפוך, למרות שכל בית ספר הוא קודם כל מוסד עם צריכם מערכתיים שעומדים הרבה לפני הילדים.

הילדים שלי למדו מגילאי שלוש או ארבע בגנים ובתי ספר רגילים לגמרי. מערכתיים לגמרי, מעולם לא היינו במוסד פרטי מפונפן ומגניב. שום דבר רע לא קרה לסקרנות שלהם. אפילו להפך. אלו שלושה ילדים עם תאוות למידה ואהבה גדולה לאתגרים של למידה כמעט מכל סוג. אני מודה שאני שונאת שאומרים את זה, שבתי ספר או למידה מכוונת הורגים את הסקרנות. זה ממש לא הכרחי שכך זה יהיה.
והילדים שלי עומדים בגאון מול שיטות חינוך שחלקן לקוחות היישר ממיטב בתי הסוהר, ומצבם מעולה וימשיך גם להיות כזה. כי את החינוך שלהם הם מקבלים בכל מקרה בבית ושום בייביסיטר לא יחרב את זה בכמה שעות יומיות.
וגם אני הייתי כזו. הלכתי לבתי ספר שהם מטחנת בשר אחת גדולה, וקשה להגיד עלי שאני איזה ייצור של שבי בלי סקרנות וחדוות למידה. לימדו אותי לקחת את הטוב מכל דבר, דחו ביחד איתי את הרע, וגם הסבירו מהו בצורה מאוד פשוטה. זה הכל.
האיש כאן - אותו דבר. הלך למטחנת בשר ציונית ויצא מה שיצא. האדם הכי סקרן שאני מכירה עם חוש ביקורת מפותח ביותר.
כאשר מסתכלים על ההורים של שנינו מבינים בדיוק איך זה קרה. ושנינו היינו עם מטפלות ומסגרות מגיל מאוד מאוד צעיר בגלל שהאימהות שלנו עבדו תמיד.
אני לא רואה סיבה שזה יעבוד אחרת בשביל הילדים שלי. והם לומדים במסגרות פי אלף יותר טובות ורכות מאלו שבהן אנחנו למדנו כך שאם כבר - אז על אחת כמה וכמה.

נקודה אחרונה - כל הדיון הזה הוא בעיניי תיאורטי לגמרי אם הוא מתמקד רק בילדים. לדעתי ברור לחלוטין שלילדים עדיף לגדול בבית עם ההורים שלהם, בקהילה טובה שמכירה אותם, לצד חברים מכל מיני גילאים והמשפחה המורחבת.
אבל כאשר מכניסים פנימה לתמונה הורים עם צרכים של העולם המערבי (כלכליים והתפתחותיים) אז טובת הילדים היא פשוט לא הדבר היחיד ששוקלים, והיא בהחלט לא עדיפה על טובת ההורים לדעתי.
במשפחה שלי ילד, והצרכים שלו, הם שווי ערך לאלו של כל הורה. זה מאוד משפיע על נקודת המבט.

אני ארשה לעצמי להניח שקראת את זה.
אכן, קראתי ועוד איך. סתם שתדעי, זה אחד הדברים שפתחו לי את הראש קצת לגבי גנים @} . בכל זאת, מבחינתי כרגע הנושא הוא אוורירי כזה, לא בהכרח קשור לבחירה ממשית במציאות.

אין שום בחירה שאת יכולה לעשות שבוודאות תביא אותך לתוצאה טובה מסוימת או הפוך.
בהחלט נכון. יש מיליון כוחות שפועלים לכיוונים שונים ואף פעם אי אפשר לצפות ממש מה יהיה בסוף. ומצד שני, זה גם לא נעלם אחד גדול. יש התרחשויות ותוצאות סבירות יותר מאחרות. אני למשל חושבת ש
מוסד עם צרכים מערכתיים שעומדים הרבה לפני הילדים הוא לא משהו נעדר כל השפעה.
בגדול, אני מסכימה עם רוח הדברים שכתבת, גם אם פה ושם יש לי הסתייגויות קטנות, ואז באמת עולה לי השאלה - לגבי בי"ס שעונה על הקריטריונים הנדרשים בעיניי - למה לא בעצם? כי הרי חינוך ביתי כרוך במחירים משמעותיים (לפחות מבחינתי).
ובכל זאת, הלמה לא הזה לא מניח את דעתי, ואני מנסה לחשוב למה בדיוק. אולי כי מעבר לשאלה אם הילד שלי ייצא "בסדר" או לא, יש פה גם עניין עקרוני.

אולי כי מעבר לשאלה אם הילד שלי ייצא "בסדר" או לא, יש פה גם עניין עקרוני.
בטח שיש. ועוד איך.
ובמקום שבו אפשר לבחור בחירה עקרונית טובה יותר אני תמיד בעד. למשל, אני באופן מודע לא חלק ממערכת הביטוח הפרטית. ואני כנראה לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר פרטי באנגליה (זה סיפור שונה פה מאשר בישראל). אלו החלטות עקרוניות שהיו יכולות להיטיב איתי ועם ילדיי ואני פשוט לא אעשה את זה מסיבות עקרוניות.

לעבור לחינוך ביתי רק משום שזה ייצר חברה טובה יותר נראה לי לא סביר. אני מעדיפה לחיות עם הצרימה הזו בחיי.

ובאופן אישי מאוד, חלק מזה שגם עבורי ה למה לא בעצם? לא מניח את הדעת, הוא ממש פשוט - זה המצפון. זה הכל. כי אני עושה בחירה משמעותית ומתמשכת שהיא בפירוש פחות טובה עבור הילדים שלי בגלל הצרכים האנוכיים שלי. זה לא דבר ששיא הנעימות לחיות איתו, גם אם אני עומדת מאחוריו לחלוטין.

אחרון לעכשיו -
מוסד עם צרכים מערכתיים שעומדים הרבה לפני הילדים הוא לא משהו נעדר כל השפעה.
מסכימה.
וכך גם הורים מרירים שנמצאים בבית עם הילדים אבל עסוקים במקביל במה שהם מחמיצים, או במצב הכלכלי הירוד שלהם בגלל הבחירה להישאר בבית.

כאשר מכניסים פנימה לתמונה הורים עם צרכים של העולם המערבי (כלכליים והתפתחותיים) אז טובת הילדים היא פשוט לא הדבר היחיד ששוקלים
אני פשוט לא עושה את ההפרדה הזו. אני לא יכולה לכמת ולהפריד את טובת ההורים מטובת הילדים, לפחות לא במשפחה שלי. זה מזכיר לי, שפעם כשהייתי מתבאסת על זה שאני נפרדת מתינוק לשעות ארוכות בגלל העבודה, היו שואלים אותי אם אני רוצה להיות איתו בשבילו או בשבילי. אף פעם לא הצלחתי לענות על זה. אם אני חייבת ממש לנסח את זה במילים (ואני מרגישה שהמילים לא מספיק מדויקות, אז נא לא לתפוס אותי בהן), אז אחד הצרכים שלי זה לדאוג לצרכים של הילדים שלי. זה משהו שאני מאוד אומללה בלעדיו. זה לא מוחק צרכים אחרים שיש לי במקביל ולפעמים מושכים לכיוון אחר, אבל זה קיים.

אה, עכשיו ראיתי שכבר כתבת עוד משהו. תכף קוראת.

חלק מזה שגם עבורי ה למה לא בעצם? לא מניח את הדעת, הוא ממש פשוט - זה המצפון.
כן, יש בזה משהו. אוקיי, זה קצת ממקד אותי מה מפריע לי עקרונית. קשה לי עם זה שאני משתפת פעולה עם מנגנון שהוא ממש שלילי בעיניי, לפעמים אפילו לא מוסרי.
כלומר, זה לא שיש לי יומרה לתקן את החברה בכללותה, אבל לפחות בפינה הקטנה שלי אני משתדלת לא לשתף פעולה עם דברים שצורמים לי מאוד.

מציינת את זה כדי שלא אצא איזה מפונפנת.
אבוד לך!
אגב, אני מסכימה מאוד עם האמירה העקרונית. אני למדתי מכיתה ו' בריאלי בחיפה. בית ספר מפונפן לכל הדעות. ומעבר לכל הדברים הטובים שיש לי לומר עליו, הוא פס ייצור לאקדמאים ציוניים, ממש מטחנת בשר, רק כזו שעולה הרבה כסף. את החשיבה הביקורתית שלי בטח שלא רכשתי שם...

יש דרך חשיבה מסוימת שאני רואה אצל המון אנשים, שאני ממש מקשרת לבית ספר.
מבינה אותך. ותחושת הבטן שלי אומרת שזו פשוט החשיבה האנושית הבסיסית ושזה כנראה מדכא אותך

. אני לא חושבת שאנשים שגדלו פעם בהמוניהם ללא בתי ספר חשבו באופן שהיה גורם לך איזו התפעמות מיוחדת. יש את הכלל, על כל גווניו, ויש את היוצאים מהכלל, ואחוזם באוכלוסייה יהיה לדעתי דומה עם ובלי בתי ספר.
היעלמותם של בתי הספר, אם תתרחש אי פעם, תגרור איתה שינויים מרחיקי לכת בעוד המון דברים. ולא כל השינויים האלה יתמכו בעידוד של חשיבה יצירתית ובעלת מעוף שתביא את כולנו רחוק

אחד הצרכים שלי זה לדאוג לצרכים של הילדים שלי.
ניסוח מעניין. בהתחלה נפנפתי אותך כי זה לא צורך, זה פשוט אוטומט. ואז חשבתי לי שזה אוטומט כמו לישון ולאכול. כלומר, זה לגמרי צורך, הוא פשוט מאוד נמוך בפירמידת הצרכים. ומכאן שהוא לא רק כמעט אוטומטי, אלא גם תופס חלק גדול משיח הצרכים הפנימי שלי כאמא.

כשאני חושבת על חינוך ביתי, אני בקלות יכולה לראות איך זה יהיה כנראה מעולה לילדיי, אבל לא מעולה לי. זו הפרדה שאני יכולה לראות בלי בעיה, וגם כבר הייתי שם אז אני אפילו יודעת את זה חווייתית.

אבל יאללה, סיימתי להסיט אותך מהכיוון שאליו רצית ללכת בדיון הזה

אוי, מחקתי חלק מההודעה הקודמת שלי ואני רואה שכבר התייחסת (אם כי בדיעבד שמחה שהספקת להתייחס).

סיימתי להסיט אותך מהכיוון שאליו רצית ללכת בדיון הזה.
תסיטי חופשי. עכשיו שיש לי סדר בראש, אני יכולה לפצל קשב (-:

פס ייצור לאקדמאים ציוניים, ממש מטחנת בשר.
אצלי כמעט הפוך. למדתי במקום מאוד מאוד קשוח וקפדן בגילאים הצעירים. אבל מאוד מאוד חופשי ופתוח וביקורתי בגילאים הגדולים יותר. למדתי אצל כמה מורים שהיו טיפוסים הזויים לחלוטין, במובן המאוד חיובי של המילה.
אז ההשפעה הבית ספרית פה היא לא בקונפורמיזם, למשל. אבל כן בפרפקציוניזם.

כלומר, הבעיה שלי עם בתי ספר היא יותר ברמה הרגשית. מישהו יכול להיות מאוד ביקורתי ונון קונפורמיסט, אבל לגמרי נוקשה ודוגמתי באופי.

שזו פשוט החשיבה האנושית הבסיסית ושזה כנראה מדכא אותך.
יופי, עכשיו דיכאת אותי עוד יותר!

_יש מארג שלם של הורות ומשפחה וחיים.
ואין שום בחירה שאת יכולה לעשות שבוודאות תביא אותך לתוצאה טובה מסוימת או הפוך, למרות שכל בית ספר הוא קודם כל מוסד עם צריכם מערכתיים שעומדים הרבה לפני הילדים._
מסכימה. לכל בחירה יש מחיר.

אחד הצרכים שלי זה לדאוג לצרכים של הילדים שלי.
וגם אחד הצרכים של הילדים הוא שהאמא תדאג לצרכים שלה. וזה לא אנוכי.

זה נדון ונדוש מיליון פעמים כבר וגם את, צילי, התייחסת לזה, ובכל זאת מוסיפה דיסקליימר - מדובר באיזון עדין ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים, של הורים שלא רואים בכלל את הילדים.

משפחה זו מערכת. כדי שלפרטים בה יהיה טוב, צריך לשקלל את הצרכים השונים של כולם יחד ולא רק כל אחד מהם לחוד. בלתי אפשרי שצרכיו של אחד מהחברים במערכת לא יקבלו מענה סביר לאורך זמן, בלי שזה ישפיע לרעה על האחרים.
(ואת זה אומרת מניסיון ארוך שנים, שבחלק לא מבוטל שלו הגשמת נטייה להקרבה עצמית שבאתי איתה מבית הוריי).

עוד משהו נדוש שעדיין שווה להזכיר:
זו לא רק אידאולוגיה, זו גם התאמה.
אפשר להגיד, לדוגמה: למשפחה הזו, כרגע, מה שמתאים זה שהילדים ילכו לבית הספר הציבורי המקומי. המחירים של ההחלטות האחרות הם כבדים יותר.
והיה והמחיר יעלה? אז נבחן מחדש. או אפילו: כרגע בסדר, אבל אני צופה שהמחיר יעלה, ומתחילה לתכנן אפשרויות אחרות.

אצלנו -
אנחנו המשפחה מהדוגמה

.
לי לא מתאים יותר לחנך בבית. אומרת את זה בלי שום נקיפות מצפון. זו לא אנוכיות, זו הכרת המציאות.
לילדים לא מתאים יותר חינוך ביתי. לכל אחד מהם לחוד (תכף מפרטת).
למשפחה לא מתאים יותר חינוך ביתי.

הגדול הולך לבית הספר הציבורי כבר כמעט ארבע שנים. נרשם לבקשתו כשהיה בן 12.
לו טוב. הקשיים, במידה שעלו, היו ועודם נחלת ההורים שלו (למשל, חששות בקשר לעתידו).
אחרי שנתיים של מאבקים, הגענו למסקנה שאין סיכוי לקבל מבית הספר מה שלדעתנו הוא הכי צריך, ונצטרך לספק את זה בעצמנו ועל חשבוננו. כלומר, הפיתרון בכלל לא היה קשור לבית הספר, הוא היה קשור אלינו.

הקטן התחיל כיתה א בבית הספר הציבורי המקומי. אחרי לא מעט התלבטויות וחיפושים, (חינוך ביתי לא היה אחת האפשרויות).
יש לי לא מעט הפתעות לטובה. זו באמת מסגרת רכה בהרבה ממה שאני חוויתי ומסיפורי הזוועות ששמעתי. נשות הצוות הן ברובן נשים שוחרות טוב ומקצועניות. יש במערכת מודעות עמוקה ולכן איזונים ובלמים מובנים כדי להקטין למינימום התעמרות, גם מצד מבוגרים וגם מצד ילדים אחרים.

עדיין יש דברים שאני לא מתה עליהם, ברור. וברור שיש לו קשיים בגלל שזו מערכת דכאנית מטבעה.
אבל קשיים זה לא בהכרח רע. כרגע אלה בעיקר קשיים מהסוג שהוא יכול לצמוח ממנו, והוא אכן צומח. הוא נהנה ואוהב ללכת לבית הספר.
(ברור שאם רע לו ואי אפשר לשנות את זה גם במאמצים, זה משנה את ההחלטה).

לגבי העתיד, את הילד הספציפי הזה אני לא רואה לומד 12 שנה במסגרת הזו בלי שהיא תרמוס אותו, בשל התכונות הייחודיות שלו (למשל, יש לו שונות קשב).
זה לא עניין של אידאולוגיות אלא של התבוננות מפוכחת במציאות. אז אני חושבת ופועלת בכיוון של אלטרנטיבות.

בלי שהיא תרמוס אותו.
מדייקת: בלי שהמחיר של בית ספר ציבורי יעלה על התועלת, גם לו וגם למשפחה.

הבעיה שלי עם בתי ספר היא יותר ברמה הרגשית.
מותר שתהיה לך יותר מבעיה אחת עם בתי הספר

ואני כמובן מסכימה שזה חלק עצום מהעניין. זו החשיבה, זה הצד הרגשי, זו הדרך שבה פותרים בעיות, זו מוגבלות המשאבים...
בדיוק חשבתי לי לפני כמה ימים שזה מדהים בכמה חומרים ודרכי יצירה הילדים שלי מתנסים בבתי הספר שלהם. פשוט אינסופי.
אבל ילד שממש נהנה ממשהו, ורוצה עכשיו "להתמחות" בשימוש בו וביצירה בו - אין על מה לדבר. עוברים לדבר הבא, החומרים מוגבלים למספר מסוים של פעילויות, וזהו.
אז אם הוא יבוא הביתה ויספר ויבקש נוכל בקלות לפתור את זה. אבל לא תמיד זה עובד ככה עם ילדים. אחרי פעם או פעמיים לא תמיד הם מבינים כמה זה מלהיב ובאים לבקש.
בשורה התחתונה אני שמחה שהם מתנסים בהמון דברים שבכלל לא הייתי יודעת על קיומם, ולו ידעתי, לא היה לי מושג מה לעשות איתם. לצד זה, משהו בתנועת "פס היצור" של מערכות כאלה, הוא קצת מעציב.

יופי, עכשיו דיכאת אותי עוד יותר!
זה זיקוק התפקיד שלי בבאופן בדרך כלל, לא?

וגם אחד הצרכים של הילדים הוא שהאמא תדאג לצרכים שלה. וזה לא אנוכי.
אנוכי זה לא בהכרח דבר רע. זה של "האני", זה הכל. זו מחשבה על העצמי, וברור שזה בסדר גמור ברוב המופעים שלו.

תמי, תודה על כל מה שסיפרת. אני מזדהה במיוחד עם הפואנטה שלך, שטובה לכל דבר ועניין - כל החלטה היא לעכשיו וניתן לשקול אותה שוב בכל רגע נתון ומכל סיבה שהיא.

יש סיכוי שזה כבר הוזכר באחד הדפים, אבל שווה לשים פה שוב:
״מאמר בהארץ: האם בתי ספר דמוקרטיים מנציחים את הפערים בחברה״http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2684884
לא חייבים להסכים עם הרעיונות (וגם שאלת האליטיזם נדונה בבאופן לא מעט), אבל זה מעניין.

מבינה אותך. ותחושת הבטן שלי אומרת שזו פשוט החשיבה האנושית הבסיסית ושזה כנראה מדכא אותך . אני לא חושבת שאנשים שגדלו פעם בהמוניהם ללא בתי ספר חשבו באופן שהיה גורם לך איזו התפעמות מיוחדת. יש את הכלל, על כל גווניו, ויש את היוצאים מהכלל, ואחוזם באוכלוסייה יהיה לדעתי דומה עם ובלי בתי ספר.
זו שאלה מעניינת. הרי גם בבתי הספר עצמם, כמו, בחברה, מתחוללים שינויים. אבל כמו בכל מערכת גדולה, הם איטיים יחסית למה שקורה/לצרכים/להתפתחות הידע.
כמה אפשר ללמוד מאיך אנשים חשבו פעם? כמה מזה אפשר לייחס לחשיבה אנושית בסיסית, וכמה לתנאים ששררו ״אז״ שחלקם אולי שונים היום? הרי אחד השינויים העצומים הוא זמינות המידע בכמויות.
ואגב, היוצאים מן הכלל הם בשוליים של פעמון. זו לא חלוקה דיכוטומית (שגם היא חלק מהחשיבה האנושית הבסיסית).

היעלמותם של בתי הספר, אם תתרחש אי פעם, תגרור איתה שינויים מרחיקי לכת בעוד המון דברים. ולא כל השינויים האלה יתמכו בעידוד של חשיבה יצירתית ובעלת מעוף שתביא את כולנו רחוק.
מסכימה.
אגב, לפחות לגבי האוניברסיטאות, התהליך שיביא להעלמותן או להפיכתן לזניחות, כבר בעיצומו.
אבל מה שמצדיק את קיומם של מוסדות לימוד, כולל אוניברסיטאות, הוא סט של גורמים וצרכים (למשל: הנצחת מבנה חברתי של מעמדות). אם הגורמים האלה ישרדו גם אחרי מוסדות הלימוד, יימצא להם מענה אחר.

הבעיה שלי עם בתי ספר היא יותר ברמה הרגשית. מישהו יכול להיות מאוד ביקורתי ונון קונפורמיסט, אבל לגמרי נוקשה ודוגמתי באופי.
אני לא בטוחה שהבנתי.
לדעתך, אופי נוקשה ודוגמתי זה משהו שנוצר בבית הספר? או בעזרת בית הספר?
אופי נוקשה ודוגמתי (וגם נוקשות ודוגמתיות בנושאים ספצפיים) בעיניי הוא לגמרי חלק מהמגוון האנושי. (יש אפילו מתאם גיל מסוים :-p ).

הוא נהנה ואוהב ללכת לבית הספר.
אגב זה, בעיניי זה המפתח. במשפחה שבה יש דיאלוג פתוח באמת, והילדים חופשיים לגמרי להביע את כל הקשת של הרגשות וההעדפות שלהם, אז שביעות רצון כללית ומתמשכת היא מדד חשוב מאוד.
צפריר פעם כתב יפה על זה שגם בתנאים תת אנושיים יכולות להיווצר חוויות חיוביות. אני מסכימה עם זה, אבל חושבת שבהקשר הזה לכמות יש חשיבות עצומה. אנשים זוכרים מהשואה שזו היתה זוועה, גם אם יש להם בתוך זה זכרונות חיוביים.
אבל ילד שהולך כל יום לבית הספר בשמחה וברצון, וחוזר משם עם חיוך ושמחה, הוא ילד שיכול להפיק הרבה מבית הספר והוא לא ילד שהורגים לו את הסקרנות או מדכאים אותו.
והכי חיובי בעיניי זה אם ילד כזה יודע לבקש לפעמים להישאר בבית, וכך אפשר לראות שההתנהלות שלו היא לא איזה אוטומט שנתקע לו אלא משהו אותנטי.

אני חושבת שאפשר להיות תומכים נלהבים מאוד של החינוך הביתי ועדיין לא לעשות דמוניזציה לבתי הספר באשר הם.
גם למסגרות שהבסיס שלהן מערכתי ואפילו דכאני (כי נדרשת רמה מסוימת של ציות) יש מה להציע, ואפשר ללמד ילדים מגיל מסוים לברור את מה שיש להן להציע. יש ילדים שזה מתאים להם מאוד, לא גורם להם נזקים מיוחדים ולא הורג בהם שום דבר.

כמה אפשר ללמוד מאיך אנשים חשבו פעם?
רק מציינת שהפואנטה שלי לא היתה ללכת אחורה וללמוד משהו משם (אני מתנגדת לזה כמעט אידיאולוגית, גם בתזונה למשל). הפואנטה היתה שזה שייקחו לאנשים את בית הספר ויחזירו אותם לבית לא בהכרח אומר שהחשיבה הקולקטיבית שלהם תתגלה כאיזה פאר יצירה שרק בתי הספר הרסו ורמסו. וזה נכון לא רק לגבי החשיבה אלא גם לגבי המצב הרגשי.
אני חושבת שרוב הצרות הרגשיות של ילדים ומבוגרים באות להם מהבית, לא מבית הספר. והילד שסובל נורא בבית סבל לא בהכרח יימנע מעצמו את הסבל הזה בקהילה אחרת שהיא לא בית ספרית. פשוט יהיו לזה מאפיינים אחרים.

מסכימה עם מה שנכתב על האוניברסיטאות, למרות שיש לי פינה חמה מאוד בלב אליהן. כבר למדתי בהמון מסגרות שונות ומשונות, והאמון שלי בידע אוניברסיטאי (כאמירה כללית, ברור שיש ויש) הוא הרבה יותר גדול מאשר של הידע ממקורות מאורגנים אחרים.
בנוסף, את צורת החשיבה שרכשתי באוניברסיטה, אני לא חושבת שהייתי רוכשת במקום אחר. משהו באופן שבו הידע מסודר שם, והדרך שבה הוא מוגש, לא קיים במקומות אחרים ובעיניי הוא עדיף. אבל אולי בעתיד אשנה את דעתי.
גם האוניברסיטאות הן לא מה שהן היו פעם. נהיו מאוד מוכוונות לריצוי סטודנטים שאין להם זמן וסבלנות בתפקיד הלקוחות שלהן. זה תהליך מדכא בעיניי, לצד השמחה בפלורליזם של הידע וכל מה שנלווה בדרך כלל להתפרקות של מוסדות שמרניים.

_עוד משהו נדוש שעדיין שווה להזכיר:
זו לא רק אידאולוגיה, זו גם התאמה._
מצד אחד, מאוד מזדהה עם מה שכתבת. גם ברמה הרעיונית, וגם ברמת המעשה כי גם הבן שלי לא בחינוך ביתי מתוך שקלול צרכים שכזה. ואני מקווה שעוד נחזור (או נגיע) לחינוך ביתי מתישהו, לפחות לתקופה.
הבדל אחד הוא שאת (אם אני מבינה נכון) אחרי לא מעט שנים שכן הייתם בחינוך ביתי. אני ממש לא. מעניין אותי אם את מרגישה שזה משפיע? אני קצת מרגישה שחלק מהעניין אצלי הוא שעם כל הדברים החיוביים שקיבלנו עד היום מהגן (וקיבלנו המון) אני גם קצת מתבאסת על כל הדברים שאנחנו מפסידים מחוצה לו, בעולם.

ומצד שני - אצלי אולי נקודת המוצא היא שונה. כלומר מלכתחילה, לא הגעתי ממקום של אידיאולוגיה. ועכשיו אני קצת מוצאת את עצמי חושבת, זה לא רק התאמה, זה גם אידיאולוגיה.

והילד שסובל נורא בבית סבל.

זה לא רק התאמה, זה גם אידיאולוגיה.
וזה מוזר לי ממש וגם יוצר לי איזשהו קונפליקט. כי אם יש משהו שאני סולדת ממנו ממש זה שדוחקים הצידה אנשים אמיתיים על צרכיהם האמיתיים לטובת עקרונות מופשטים.

מותר שתהיה לך יותר מבעיה אחת עם בתי הספר.
D-:
ואני כמובן מסכימה שזה חלק עצום מהעניין. זו החשיבה, זה הצד הרגשי, זו הדרך שבה פותרים בעיות, זו מוגבלות המשאבים...

לצד זה, משהו בתנועת "פס היצור" של מערכות כאלה, הוא קצת מעציב.

ואת חושבת שאפשר לגמרי לנטרל את ההשפעה של כל אלו? בעצם, אני לא בטוחה שזה בכלל העניין, לנטרל את ההשפעה שלהם. עצם הקיום של מערכת כזו, ועוד יותר ההימצאות של ילד שלי בתוכה, פשוט... מעצבן. וסליחה על הפשטנות.

_הבעיה שלי עם בתי ספר היא יותר ברמה הרגשית. מישהו יכול להיות מאוד ביקורתי ונון קונפורמיסט, אבל לגמרי נוקשה ודוגמתי באופי.
אני לא בטוחה שהבנתי.
לדעתך, אופי נוקשה ודוגמתי זה משהו שנוצר בבית הספר? או בעזרת בית הספר?_
ספציפית התכונות האלו היו דוגמה. מודה שלא חשבתי עליה עד הסוף.
מה שהתכוונתי לומר הוא שהבעיה שלי עם בתי ספר היא לא רק בגלל העניין של הביקורתיות, היצירתיות, הסקרנות ועוד כאלה שבאמת שומעים הרבה על כמה בית הספר פוגע בהם (אם כי אני כן חושבת שהוא פוגע בהם, זה פשוט לא משפיע על כולם אותו הדבר, ויש ילדים שזה לא משפיע עליהם, בין היתר בגלל הבית). אני חושבת שבית הספר יוצר גם דפוסים ברמה עמוקה יותר, דפוסים רגשיים. לא אומרת שבלי בתי ספר הכל היה מושלם (-: ובהחלט יש בתים שבהם עושים בית ספר יפה מאוד גם לבד, אבל אני כן חושבת שיש לבתי ספר השפעה חברתית. אתן לא?

זה לא רק התאמה, זה גם אידיאולוגיה.
אני חושבת שאי אפשר לבחור בחינוך ביתי בגלל אידיאולוגיה וגם להנות מזה.
לדעתי זו בחירה של הלב.
ואת זה אני כותבת כמי שהיתה גם כן בשני הצדדים. אם הלב לא לגמרי בזה, זה פשוט לא הולך.

והילד שסובל נורא בבית סבל.
יכולתי להגיד שכתבתי בכוונה בשביל הפואנטה, אבל סתם התפלק לי אחד ממש שווה

<רק שבמקרה אני לא עומדת מאחוריו. בית ספר הוא ממש לא בית סבל>

ואגב התלבטותך טלי, אני שוב חוזרת לאותה נקודה של איזון. אפילו בבתי הספר, עם נוקשות הנוכחות שלהם, אפשר לשלוח את הילדים הרבה פחות מהנדרש. ובטח ובטח שבגנים. לא חייבים כל יום, לא חייבים את כל השעות. בחיי שאפשר להנות משני העולמות האלה אם מאוד רוצים, וכמו שאת יודעת - אני אומרת את זה מניסיון ממושך ומוצלח. פשוט צריך בשביל זה לקבל את העובדה שהזמנים שהמסגרת מכתיבה הם לא משהו קדוש. הם מה שנוח למערכת. ועכשיו לבדוק - מה נוח לך? מה נוח לילד שלך?

אם יש משהו שאני סולדת ממנו ממש זה שדוחקים הצידה אנשים אמיתיים על צרכיהם האמיתיים לטובת עקרונות מופשטים
בדיוק סיימתי עכשיו לכתוב מאמר על זה. בלב המהומה - מערכת המשפט

עצם הקיום של מערכת כזו, ועוד יותר ההימצאות של ילד שלי בתוכה, פשוט... מעצבן. וסליחה על הפשטנות.
זה לא פשטני. וזה באמת מעצבן. תתעצבני.
מוקמת מערכת שלמה, מפלצת בסדרי גודל בלתי נסבלים, שכל מטרתה ומהותה לוודא שההורים יוצאים לעבוד ולהניע את המנגנון המשומן של המערכת הכלכלית שלא יודעת שובע. זה דבר נורא ואיום, האמת.

אני כן חושבת שיש לבתי ספר השפעה חברתית. אתן לא?
בטח. הרי יש טונות של כתיבה סוציולוגית על היות בית הספר סוכן חיברות ראשי שדוחס לראשי הילדים את הערכים החברתיים הנוחים לשלטון.
המחשבה שמי שבבית יכול לכאורה לברוח מכל שאר סוכני החיברות, ולכן לא לעבור חיברות, או לעבור את החיברות ברמה יותר נמוכה, היא אשלייה בעיניי.
בית ספר הוא אחד מתוך מארג עצום של כוחות שדוחקים באותו הכיוון. להישאר בבית לא הודף את כל השאר.

מעניין אותי אם את מרגישה שזה משפיע?
אני חושבת שכן.
למשל, לגבי שני הילדים שלי, המורים ציינו בהפתעה כמה הם להוטים ללמוד. לא רגילים לזה, מסתבר...
אבל מה שהוא קיבל בבית ובאנסקולינג הוא גם חלק מהקושי שלו עכשיו בתוך המערכת. בציניות אפשר להגיד, שהוא לא רגיל לדיכוי כמו ילדים אחרים.

אני חושבת שבת הספר יוצר גם דפוסים ברמה עמוקה יותר, דפוסים רגשיים.
כן.
עם כל כמה שהוא נהנה ובסך הכל מסתדר, ושזו היתה ההחלטה הכי נכונה כרגע, יש גם פגיעה רגשית שאני יכולה לראות.

צריכה לרוץ.

_אני חושבת שאי אפשר לבחור בחינוך ביתי בגלל אידיאולוגיה וגם להנות מזה.
לדעתי זו בחירה של הלב.
ואת זה אני כותבת כמי שהיתה גם כן בשני הצדדים. אם הלב לא לגמרי בזה, זה פשוט לא הולך._

עקרונית, אני מסכימה מאוד. אבל חשוב לי לסייג, שהלב לא צריך להיות ״לגמרי בזה״ תמיד, אפשר רק חלק מהזמן. ואפשר גם לא לגמרי, בעיקר אצל אנשים שהם מתחבטים כרוניים.
אז נכון, חינוך ביתי שמגיע רק מאידאולוגיה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.
אבל זה לא אומר שצריך להיות לחוצים על הלב ולדרוש ממנו עקביות ומחוייבות. אפשר לשחרר את הלב להרגיש פעם ככה ופעם אחרת, לפעום לו בנחת.

עם כל כמה שהוא נהנה ובסך הכל מסתדר, ושזו היתה ההחלטה הכי נכונה כרגע, יש גם פגיעה רגשית שאני יכולה לראות.
גם לי חשוב להגיד שאני לחלוטין רואה את ההשפעות של המערכת על הילדים שלי. הן לא בתחום הסקרנות, והן גם לא בתחום הרגשי. הן יותר בתחום של ההתנהלות מול העולם וקבלת סמכות וטכניקות של שליטה באופן שלא מוצא חן בעיניי.

הלב לא צריך להיות ״לגמרי בזה״ תמיד.
מסכימה. הניסוח שלי היה גורף מדי ואולי מרפה ידיים בשביל מי שמתלבט וקורא את הדברים האלה.
בשום החלטה מהותית לא צריך שיהיה "תמידים" כאלה. החיים הרבה יותר נוזליים מזה.
תודה שאמרת.

הן יותר בתחום של ההתנהלות מול העולם וקבלת סמכות וטכניקות של שליטה באופן שלא מוצא חן בעיניי.
אה! סוג כזה של דברים היה לי בראש באופן לא מוגדר.

חוזרת רגע לנושא של החשיבה האנושית הבסיסית . יש דברים שאני מייחסת לבית הספר, ובמקביל גם לתרבות שבה המוסד הזה נוצר, כי ברור שאם הוא היה מנוגד לתרבות שסביבו הוא בכלל לא היה קורה.

אף פעם לא חשבתי בצורה מסודרת כל כל הדפוסים (המחשבתיים ההתנהגותיים והרגשיים) שאני מכניסה תחת ההגדרה הזו, אז אין לי משהו קוקלטיבי להגיד עליהם. אבל לדוגמה - צורת מחשבה שבה החיים מסודרים לפי כללים עם תוצאות ברורות. אם תעשה X יקרה Y, ואם זה לא יהיה כך, זה לא פייר. אני לא חושבת שזו צורת חשיבה שטבועה בנו באופן ביולוגי בסיסי. למשל - כמה ספרים יש שמנסים למפות "כללים להצלחה"? זה מופרך בעיני, אולי חוץ מכמה עניינים די קומון-סנסיים. או למשל, משהו ששומעים כאן תדיר בשנים האחרונות - הפליאה/טענה של מי שעשה "כל מה שצריך" (היה תלמיד סביר בבי"ס, עשה צבא, למד באוניברסיטה) ובכל זאת לא הגיע לאן שהמסלול היה אמור להוביל אותו (בית, עבודה נוחה).

שיהיה ברור, אני לא שיפוטית כלפי זה. אני מבינה את זה מאוד מאוד. אני פשוט אומרת - זה לא סתם, זה בא ממשהו. הרי למדנו שאם אנחנו מתנהגים בסדר, יהיה בסדר.
בלי בי"ס, הלמידה הזו הרבה פחות חזקה, כי בחיים זה פשוט לא קורה ככה, כפי שבסוף כולם מגלים. כדי שהורה יצליח לתחזק אשליה כזו בבית בעקביות נדרש בידוד ממש משמעותי של הילד מהעולם.
זו סתם דוגמה, לא על זה אני מניחה את הכל. זה גם פחות שחור-לבן בפועל כי יש ילדים שיש להם גם בי"ס וגם אינטראקציה משמעותית עם העולם שמחוצה לו.
אבל זה סוג הדברים שבהם נראה לי שלבי"ס יש תפקיד משמעותי בעיצוב צורת חשיבה, שהיא לא חלק בסיסי או הכרחי מההוויה האנושית.
עם זה גם קשה יותר להתמודד כהורה, לעומת דחיסה של ערכים לראשי התלמידים, שעל זה יחסית קל לערער בבית. זה דורש מהילד להבין שהוא חושב שהוא לומד איך העולם עובד ביום יום, אבל בעצם היום יום שלו לא משקף את איך שהעולם עובד. וכל זה בגיל ממש צעיר, כי אני לא חושבת שהדברים האלה נלמדים בתיכון. זה הרבה קודם.

המחשבה שמי שבבית יכול לכאורה לברוח מכל שאר סוכני החיברות, ולכן לא לעבור חיברות
זה גם לא רצוי מבחינתי. אין לי איזה רצון שילדיי יתנתקו מהחברה. הייתי רוצה שתהיה להם הרבה גמישות בתוכה.

אני אגב בטוחה שכל הדברים שמפריעים לי בבי"ס - אפשר להתמודד איתם. גם אני בסוף חושבת שעיקר ההשפעה היא בהחלט של הבית. אבל בי"ס הוא גם לא עניין זניח. יש לו מקום גדול, גם מבחינת כמות הזמן שמבלים בו וגם מבחינת המקום החשוב שהוא מקבל אצל מי שהולך לשם יום יום.
אפשר לשלוח את הילדים הרבה פחות מהנדרש.
אני מוצאת שאני מתקשה לעשות את זה על בסיס קבוע. אני גם ככה אוספת ב-12:30. אם הייתי צריכה הרבה פחות מזה, לא יודעת אם בכלל היינו בגן. אבל אולי זו גם פשוט תקופה עמוסה ולא משקפת.

תמי, תודה על השיתוף לגבי החוויות שלכם מהמעבר

כשזה נוגע לילדים שלנו - אנחנו יותר רגישים וזה יותר מעצבן ומכאיב - לחשוף אותם לפס ייצור הגלובלי. הם כל כך רכים ועדינים ונפלאים.
לגמרי. כשמסתכלים עליהם זה פתאום גם מאוד ברור, שהיה אפשר גם אחרת.

"הילדים בבית ספר" זה שיקוף די בוטה ואפילו אכזרי של "אנחנו בחיים".
פה אני פחות מזדהה. אני מרגישה שהשלתי כל מיני "למידות", ועכשיו שהבן שלי ילמד אותן, רק כדי שגם הוא ישיל אותן (אני מקווה) בבוא העת, נראה לי די מטופש.

"הילדים בבית ספר" זה שיקוף די בוטה ואפילו אכזרי של "אנחנו בחיים".
המממ... אני לא לגמרי מתחברת. אני די אוהבת את החיים שלי, למרות כל זה.
אני נוטה לראות את המטריקס כמשהו שגם שומר ומגונן. זה כמו מנגנון ההגנה הגדול של החיים.
וכמו עם חומות ההגנה הפרטיות, יש בו גם חן וצורך. ומתאים לי לפרק מהחומה הזו של המטריקס לבנה אחרי לבנה עד כמה שידי משגת ואני יכולה להכיל את ה... חופש

זה בטח תוצר של העובדה שגדלתי בתוך זה, אבל אני לא יכולה להגיד שזה מטריד אותי או אפילו מעציב אותי. משהו בזה גורם לי להרגיש מוגנת, זו האמת.

הרי למדנו שאם אנחנו מתנהגים בסדר, יהיה בסדר.
לא כולם לומדים את זה...
ואני חושבת שהליבה של הלמידה הזו היא ממש ממש מהבית ולא מבית הספר. כאמור, יש ילדים שלומדים דברים אחרים לגמרי. ושלא משנה כמה הם בסדר זה תמיד בסוף לא בסדר. לפעמים הגישה הבית ספרית אפילו יכולה לתקן שם משהו. לא במובן של תיקון אמיתי, אלא במובן של להראות שלפעמים זה בסדר. או יכול להיות בסדר.
לא יודעת, בתחושה שלי, כל הלמידה של מתן אמון בעולם או הבנה איך הדברים באמת מתנהלים - היא כולה מהבית.
מה שכן, אפשר להגיד שמאחר וכולנו למדנו בבתי ספר, אז כבר אי אפשר להבחין מה מתוך מה שאנחנו מעבירים לילדים בא מהבפנים המזוקק שלנו ומה מגיע מבתי הספר ושאר תפישות חברתיות שלא ממש עובדות.
בתחושה שלי - זה לא הבית ספר, אלא הצמיחה שלנו לצד הסמכויות ההוריות שגידלו אותנו.

בי"ס הוא גם לא עניין זניח. יש לו מקום גדול, גם מבחינת כמות הזמן שמבלים בו וגם מבחינת המקום החשוב שהוא מקבל אצל מי שהולך לשם יום יום.
מאוד מסכימה. כן מעירה, שוב, שחשיבות המקום של בית הספר בהתפתחות של הילד תלויה הרבה בהורה ובערך שהוא שם על בית הספר. הורה יכול להעביר לילד את החשיבות האמיתית של בית הספר במגוון דרכים לאורך הרבה שנים.
הדרך שבה הורה מגיב על סיפורים מבית הספר, על שיעורי הבית, על הרצון להיעדר מבית הספר ועוד ועוד ועוד, מבהירים לילד את הפרופורציה האמיתית של בית הספר בחייו, על כל המשתמע מכך.
סתם דוגמה קטנטונת - כשהילדים שלי יוצאים מהבית בבוקר לבית הספר אני אומרת להם "תבלו" או "תעשו חיים". כי זה הולך ביחד עם הגישה הכללית שלי שלא נמצאים במקום שלא טוב לנו בו. וזה מסתדר עם זה שאם הם רוצים לא ללכת לבית ספר אז הם יכולים.
וכל הרעיון הוא שקורים בבית הספר דברים מעניינים ונעימים, אבל אם זה לא יהיה המצב ולא נצליח לגרום לזה להיות המצב אז הם לא יהיו שם. זה מסר שעובר כבר לאורך הרבה שנים, ובעדינות, ואני מקווה שהוא נקלט אצלם ועוד יעמיק.

סתם דוגמה קטנטונת - כשהילדים שלי יוצאים מהבית בבוקר לבית הספר אני אומרת להם "תבלו" או "תעשו חיים". כי זה הולך ביחד עם הגישה הכללית שלי שלא נמצאים במקום שלא טוב לנו בו. וזה מסתדר עם זה שאם הם רוצים לא ללכת לבית ספר אז הם יכולים.
מה את עושה אם לא מתאים להם ללכת לבית הספר ואת לא פנויה להיות איתם (יש לך פגישות וכו')?

אני מסבירה את המצב בדיוק כפי שהוא. מה שאי אפשר - אי אפשר.
אחד מהם כבר מספיק גדול להישאר לבדו בבית, לדעתי, אם זה מה שהוא רוצה.
זה קרה לנו פעם אחת בשנה האחרונה או לפני שנתיים ובאמת לא היה הכי פשוט. התרגלו שזה אפשרי ופתאום הקטנה לא רצתה ללכת ואף אחד משנינו לא היה יכול להישאר איתה. קורה. עברה לה די מהר, הבאסה.
כל הגישה שלי לילדים שלי נובעת ממה שאני יכולה לאפשר לעצמי ורואה כאפשרות. לו עבדתי בעבודה אחרת והייתי נעולה עליה, סביר שהייתי נוטעת בראשם רעיונות בהתאם.
מצד שני, העבודה שבחרתי קשורה למה שאני רוצה לאפשר לעצמי ולילדים שלי, כך שזה לא שבאמת יש הפרדה כזו ברורה.

משאירה פה קישור לדף קשור:
חינוך ביתי חופשי ותפיסות עולם אחרות

טלי, תודה! דף מעניין, חבל שהוא קצר

מההודעה האחרונה בו התגלגלתי אל סרטון האנימציה המקסים לשיר ערש ותיק באידיש. לדעתי - הכי שייך לשיחה כאן

על הדרך עץ עומד

_{מילים: איציק מאנגר, אנימציה: Elizaveta Skvortsova}

שליחה על ידי תמי* » 12 דצמבר 2015, 15:18

רוצה להוסיף משהו בהקשר של לדעתי אין דבר כזה "בית ספר" (צלצול למעלה).
אני פעלתי מתוך אידיאולוגיה כמה שנים, ולכן שלחתי את בנותי לבית ספר פתוח מאוד פריקי, גירסה קהילתית של unschooling, התאים לי בול ברמה הרעיונית. היה צוות מקסים וקהילה מדהימה.
ובכל זאת התברר שהמציאות מתנגשת עם הרעיונות.
ולא שלא היה טוב. לי ולבנות. אבל. היה אבל. והאבל הצטבר והצטבר. ועלה הרבה כסף.
ראשית, התברר שגם כשהחלום מתגשם, יש בו בעיות, קשיים, חולשות. ואוף, זה מרגיז. ולפעמים החולשות משמעותיות. אז רגע - איך זה ביחס לבית ספר רגיל?
שנית, עם הזמן הבנתי שמה שחשבתי שמתאים לי רעיונית, בפועל לא מתאים לי בצורה הבית ספרית הזו.
שלישית, התברר שמה שרוצים שיהיה לא בדיוק עובד בשטח. נניח, דוגמא קטנה - התברר שחלק מילדי ה- unschooling לא מפתחים חשק ללמוד או סקרנות. אלא להיפך. הופכים לכבויים, משועממים, מצוברחים.
והתברר שלבת הפרטית שלי, מה שהתאים בגיל 6, לא מתאים כבר בגיל 10. היא רצתה אתגרים אינטלקטואלים ולא קיבלה מספיק, היא רצתה חברת ילדים יותר גדולה, והקהילה האינטימית שהיתה מעולה בגיל 6 כבר לא התאימה לה. היא רצתה חברות מהשכונה, ולא הצליחה ליצור קשרים כיוון שלא היתה בבית הספר השכונתי.
היו עוד ועוד התעוררויות למציאות מורכבת יותר מהפנטסיה.
והבנתי שאני לא יכולה לצאת עם שום הכללה - כי כל בית ספר זו מציאות מסוימת, וגם כל משפחה היא מציאות מורכבת, וגם כל אמא והשינויים שהיא עוברת, וכל ילד ותהליך הצמיחה שלו.

שליחה על ידי תמי* » 12 דצמבר 2015, 16:07

לדוגמה - צורת מחשבה שבה החיים מסודרים לפי כללים עם תוצאות ברורות
טלי, זה משעשע, כי מה שמטריד אותי בבית הספר זה חוסר הקשר בין הכללים לתוצאות. נכון שיש כללים, אבל בישראל, כמו בישראל, כולם עוברים על הכללים, ילדים, מורים והורים. ובנוסף, הרבה פעמים התוצאות לא קשורות לכללים. יום אחד המורה כועסת כשמישהו עשה משהו, ולמחרת היא מתבדחת מזה. במבחן אחד לומדים ולומדים ומצליחים יפה ובמבחן אחר לומדים ולומדים וממש לא מצליחים. פעם אחת לא מכינים שיעורים והמורה בכלל לא בודקת, ופעם אחרת שוכחים שאלה אחת והיא נורא מתרגזת. אני מוצאת שיש הרבה קפריזיות דווקא ולא כללים. זה בעייתי. אבל גם אנושי. בעיקר לומדים שהכל מאוד תלוי מורה. וזה הגיוני, ככה זה בחיים, לא? תלוי האנשים שאיתם אנחנו נמצאים.

אני לא יכולה לצאת עם שום הכללה
ב-ד-יוק!!!

מה שמטריד אותי בבית הספר זה חוסר הקשר בין הכללים לתוצאות
מה שאותי מטריד זה שבתי ספר, ומערכות גדולות אחרות, מלמדים שיש קשר כזה ומאוד מקפידים על העברת המסר הזה.
בעוד שבפועל, זה כמו שאת אומרת. אין קשר.
הפער הוא מה בעיקר מטריד אותי. זה הרי מסר כל כך מיותר, ואפילו לא עובד, אז למה להתאמץ כל כך להטמיע אותו בעצם?

_מה שאותי מטריד זה שבתי ספר, ומערכות גדולות אחרות, מלמדים שיש קשר כזה ומאוד מקפידים על העברת המסר הזה.
בעוד שבפועל, זה כמו שאת אומרת. אין קשר._
זה גם נכון, ומתקשר גם למה שצילי כתבה לגבי ילדים שלפעמים מקבלים מסר שלא משנה מה הם יעשו, תמיד יהיה לא בסדר. אני במקרה למדתי במקום שבו בדרך כלל היה קשר כזה, ואפילו הדוק, ואולי יש לי תמונה לא מציאותית של רוב בתי הספר בהיבט הזה. אני חושבת גם שבאופן אירוני קצת, ילדים שבגדול עומדים בכללים, מקפידים איתם יותר מאשר ילדים שממש לא מתייחסים לכללים, ואז מסתפקים בכך שזה לא ייצא יותר מדי משליטה. והחוויה שלהם יכולה להיות מאוד שונה.
אבל גם אם ביום יום יש כל מיני קפריזות, אני חושבת שבמאקרו יש קשר כזה.
יש הגדרה ברורה של מהי הצלחה בבית הספר, ויש דרך ברורה להגיע אליה. בגדול, מי שמקשיב בשיעורים, מכין שיעורים ומתכונן למבחנים באופן קונסיסטנטי, מקבל הכרה כ"תלמיד טוב".
העניין הוא שהדגש הוא על עמידה בכללים, ולא על אפקטיביות ביחס למטרה פנימית.

תמי, נדמה לי, אם אני מבינה נכון, שאת התחלת ממקום של אידיאולוגיה ברורה, וועכשיו את במקום יותר פרגמטי.
אני אחרת. אני בבסיסי סופר פרגמטית וזה הדבר העיקרי שמנחה אותי, בטח בהחלטות שנוגעות לבני אדם על כל המורכבויות והדקויות שיש בהן.
יחד עם זאת, אני גם מבררת את הקו האידיאולוגי שלי, כי... גם כי הוא פשוט קיים ואני רוצה להבהיר אותו לעצמי ולתת לו ביטוי חיצוני, וגם כי הוא בכל זאת משפיע על ההחלטות שלנו. גם כשאנחנו מכוונים לזה שיהיה לנו ולילדנו "טוב", יש לנו בראש איזשהו טוב מסוים, שיכול להיות אחר מהטוב של מישהו עם קו אידיאולוגי שונה.

_מההודעה האחרונה בו התגלגלתי אל סרטון האנימציה המקסים לשיר ערש ותיק באידיש. לדעתי - הכי שייך לשיחה כאן

על הדרך עץ עומד_
אוי ויי זמיר...

נפלא כל-כך...

רק רוצה לציין שהשיחה שלכם פה מרתקת
ונוגעת בי עמוק מאוד
(כל כולי מליאה רגשות אשם על כך שהילדים שלי במסגרות על כל הדפוסים והנזקים הרגשיים שאני מפחדת שיהיו, ושלא נראה לי שיש סיכוי בעולם שאעשה חינוך ביתי ואהיה מסוגלת לזה)

מי שמקשיב בשיעורים, מכין שיעורים ומתכונן למבחנים באופן קונסיסטנטי, מקבל הכרה כ"תלמיד טוב".
טלי, בעיניי זה החיים. זה לא בית ספר.
אצל רוב בני התמותה (אם הם לא נולדו לתוך כסף, למשל, או לתוך מקום עבודה שבו ההורים פשוט מכניסים אותם פנימה) מי שמשקיע בדרך שבה ציינת - מקשיב ולומד, מקדיש זמן גם מחוץ למסגרת ומתכונן לדברים החשובים שבהם הוא עומד לבדיקה (של לקוחות, למשל, או של מעסיק פוטנציאלי) - מקבל הכרה.
אני חושבת שבבית הספר מלמדים אותך שיש קשר בין מידת ההשקעה שלך והמוכנות שלך ללמוד לבין ההכרה וההערכה שתקבל.
וזה אחר כך ככה בחיים, למי שחיים כאלה מעניינים אותו ומסגרות כאלה שפועלות ככה מעניינות אותו.

האחריות ההורית שלי היא ללמד את הילדים שלי (בין היתר על ידי הבחירות השונות שלי) שיש דרכים אחרות, מסגרות אחרות, ערוצים אחרים לקבל פידבק ועוד.
בסופו של יום, רוב האנשים סביבי הם אנשים שעובדים במסגרות שיש בהן הרבה דמיון לבית הספר, והם די מרוצים מהחיים שלהם. יכול להיות שבעולם אידיאלי, שבו ניתן להתפרנס בקלות בצורות אחרות, הם היו בוחרים דברים אחרים.
אבל העולם לא אידיאלי והוא מתגמל דברים מסוימים, ואחרים - פחות או בכלל לא.
ולדעתי זה דבר שחשוב ללמוד. שגם זה קיים. ויכול להיות איום ונורא אבל גם יכול להיות מאתגר וממלא סיפוק והנאה.

אין צורך בבית ספר כדי ללמוד את זה, אבל אם יש משהו שבית ספר מלמד זה את זה. וזה לא מסר גרוע בעיניי, זה מסר ריאלי מאוד.
הורה אחראי מעבד עם הילד את המסר הזה לאורך השנים כמו שהוא היה מלמד מסרים בעייתיים אחרים שנשלחים אל הילד מכל מקום (דימוי גוף, למשל).

שליחה על ידי תמי* » 13 דצמבר 2015, 15:14

טלי, את צודקת שאני רגילה לחיות עם אידיאולוגיות ומנסה לפתח פרגמטיות (:
חשבתי אתמול מה מפריע לי בבית הספר הרגיל, מה הכי מפריע. אז אם אני כנה, הסדר הוא כזה:

ראשית, הכי הכי מפריע לי זה המפגש עם האנשים המסוימים - הילדים והוריהם, שלי ושל בנותי. זה לא באמת קשור לבית הספר, אלא לחברה הישראלית. אלא שעד לשנה שעברה לא נפגשנו בכזו עצמה עם הישראליות הזו. באמת. אני מתכוונת לאגרסיביות מילטרית, שלא רואה אף אחד ממטר, הבוז הזה לחלשים, הערצה לכוח, קפיטליזם ראוותני, גסות רוח, בוז להשכלה הומאנית. וכל זה נוכח כבר אצל הילדים, מופיע בצורות של ילדים, אבל קיים. ממש מבאס. ואי אפשר להגיד שהמערכת הבית- ספרית אשמה בכך שהיא לא מרככת את זה או מנהלת את זה. אני לא מסכימה. זה חזק מכל מה שמורה, מעולה ככל שתהיה, יכולה להתמודד עימו.
מהבחינה הזו ברור לי שעדיף חינוך ביתי, ועדיף בית ספר פתוח או דמוקרטי מסתגר, שמפנה עורף לחברה. כשהחברה היא כל-כך חולה.

שנית, אצלנו (ונדמה לי שבעוד הרבה בתי ספר בארץ), ממש לא מהנה. החוויה, כפי שאני מבינה מבנותי, ורואה כשאני מצטרפת אליהן לפעילויות, היא של נזיפות וכעס רוב היום, הערות והלחצות. המון ילדים (35) עם מורה אחת (ונתקלתי דווקא במורות נהדרות), כל הזמן רעש, ניסיונות לרוץ עם החומר, אם כי רמת ההשכלה בפועל היא מאוד נמוכה. חוויה לא טובה ולא מהנה. יש רגעים יוצאים מן הכלל, אבל זהו הכלל.

אז למה בכל זאת אנחנו בבית ספר רגיל?
כי גילינו שיש היבטים אחרים שאין להם תחליף מחוץ לבית הספר. ואני מדברת על קשר עם חברים. חברים שאפשר לקפוץ אליהם ברגל. שאפשר לבלות איתם ימים שלמים יחד ולחזור ברגע הביתה. כלומר- השכונה. וכן, אני יודעת שזה טיעון שעומד תחת ביקורת. אבל הבת שלי התחננה לעבור ללמוד בשכונה. והיא מצאה בכיתה הענקית שלה, למרות כל מה שכתבתי על הישראליות האגרסיבית המבאסת, קבוצה של ילדים מקסימים, עדינים ונבונים, שליחסים עימם אין תחליף. היא כבר לא ילדה קטנה, ומחוץ למערכת החינוך לא הצלחנו לעזור לה לרקום קשרים כאלה. בבית הספר הפריקי הילדים המקסימים התגוררו במרחקים גדולים זה מזה. זה לא היה בעייתי כשהיתה קטנה, אבל לא עבד כשגדלה.

דבר נוסף הוא, שאני מרגישה שהעבודה ההורית שלנו, מאוד משמעותית. ובענין הזה אני מסכימה עם צילי. בית הספר מספק לנו הרבה תכנים לעבוד איתם: אני למשל מלמדת את בנותי לא לזלזל במורות, גם כשהן ממש מרגיזות ומאכזבות. אפשר להתאכזב, אבל גם להבין שהן עובדות בתנאים מאוד קשים, ולגלות אמפטיה לחולשות שלהן. או להבין, שיש דרישות מסוימות שמתקיימות באתר מסוים (בית הספר) שהן ממש לא רלוונטיות מחוצה לו. ויש דרישות אחרות שהן ממש לא כייפיות אבל הן בהחלט יכולות להיות מועילות.
וכן, אני חושבת שבית הספר הרגיל משקף די טוב את "איך העולם עובד", אלא שהוא גם מזמין אותנו לחשוב איך היינו רוצים לראות את העולם עובד אחרת, איך אנחנו פועלים בתוך העולם, איפה המקום של הבחירות שלנו והכוח שלנו.
חפרתי...

לא חפרת, כתבת מקסים ומעורר מחשבה ותודה. בכלל, כל התגובות פה מועילות לי נורא.
לא יכולה כרגע להגיב באופן מלא, אז בינתיים רק על זה
בית הספר מספק לנו הרבה תכנים לעבוד איתם
D-: וגם

טלי, בעיניי זה החיים. זה לא בית ספר.

אוקיי, אני לוקחת לי אתגר להסביר למה לדעתי זה לא החיים.

קודם כל קבלת הכרה. מי שמקבל הכרה כתלמיד טוב בבית הספר לרוב זוכה בהטבות רבות מצד המערכת ולחיים נוחים למדי בתוכה. בחיים הכרה היא דבר נחמד ומלטף-אגו, אבל התשואה ממנה נמוכה הרבה יותר. למשל, אין קשר ישיר בין מידת ההכרה שאתה מקבל לבין כמה אתה מרוויח (לפעמים יש קשר עקיף, זה תלוי בתחום. אבל כדי לתרגם הכרה לכסף נדרשים עוד אי אילו כישורים כמעט תמיד). וזה בלי להזכיר בכלל כמה הכרה לא מבטיחה סיפוק והנאה.

בנוסף, לא תמיד יש קשר בין כמה שאתה משקיע לבין ההכרה שתקבל. ראיתי לא מעט אנשים שמנסים ומשתדלים ומשקיעים, וזה פשוט... לא יוצא. חסרה להם איזו תושייה והם עסוקים בלחפש את התבנית, את הכללים, שאם רק יעבדו לפיהם זה ייצא, אבל הרבה פעמים פשוט אין כזה. אני חושבת שבבי"ס אין צורך בתושייה. במיוחד אם אתה הולך לפי הכללים. למעשה, בעבודה הרצינית הראשונה שלי, הופתעתי מהתחושה הזו, שלא כל אחד יכול להצליח בזה. הדברים שעשיתי שהפכו אותי טובה במה שעשיתי (היה לי כנראה לא מעט מזל וגם אינטואיציה טובה שהגעתי למקום שהתאים לי) לא היו משהו שאפשר ללמוד ממישהו, כי הם לא היו קבועים. כל פעם נדרש משהו אחר. בבי"ס הייתי תלמידה טובה, אבל היה לי ברור שכל מי שישקיע יהיה טוב, או לפחות בסדר גמור. בעבודה, גיליתי די מהר שזה לא ככה ורוב הזמן אתה ממציא את הגלגל. לפעמים אפשר להיות עובד סביר בלי זה, אבל מתישהו אני חושבת שאתה נתקע. יש לזה יוצא דופן אחד מי שממש מקדיש את כל כולו ללהיות 120% כל הזמן בכל פרמטר אפשרי, יכול להצליח רק באמצעות עבודה קשה ובלי תושייה. אלא שגם אז, ההשקעה הטוטאלית הזו כרוכה במחירים אחרים בחיים שלו, והוא הרבה פעמים מופתע שהוא נדרש לשלם מחירים כאלה אחרי שהיה כל כך בסדר.
בבי"ס, אין תמיד קשר בין מה שאתה נדרש לעשות, לבין המטרות שאתה לכאורה אמור להשיג. למשל, להקשיב בשיעור ולהכין שיעורי בית לא תמיד עוזרים לכל אחד ללמוד את הנושא שהוא אמור ללמוד. אבל עצם זה שהוא יעשה/לא יעשה אותם, ישפיע על היחס ועל ההכרה שהוא יקבל. ודרכים אחרות אפקטיביות יותר יכולות להביא אותו למטרה אבל לא יזכו אותו בכלום. בגדול החשיבה הבית-ספרית היא ש"בסדריות" כשלעצמה משיגה דברים; בחיים זה לא ככה. אם מה שעשית אפקטיבי, הוא ישיג דברים ואם לא אז לא.
למשל, אם יש לי משימה מסוימת בעבודה, זה לא ממש משנה לאף אחד מה עשיתי בדרך, ואם הייתי "בסדר" או לא. מה שמשנה הוא אם הצלחתי בשורה התחתונה לבצע את המשימה. בבי"ס הייתה לי מורה אחת בלבד, וגם זה בתיכון, שהצלחתי להגיע איתה לסיכום כזה, שכל עוד הציונים שלי גבוהים היא לא מתעסקת במה שאני עושה או לא עושה לטובת העניין.

בחיים אתה צריך לקבוע לעצמך מטרות, ולדעת מה בעצם אתה רוצה. ניתן היה לחשוב שאם אתה לא יודע מה אתה רוצה, זה גם לא יפריע לך לא לקבל את זה, אבל גם זה מתברר כלא נכון בחלק עצום מן המקרים. בבי"ס זו שאלה שלא נשאלת בכלל ואין לה שום רלבנטיות לחיים בבית הספר. הבחירות שיש בתוך בי"ס הן מוגבלות מאוד. זה כמו ההורים שאומרים לילד שלא רוצה ללכת הביתה מה אתה בוחר, לצאת עכשיו או בעוד 10 דקות? ללכת ברגל או בעגלה? (אני אישית הפסקתי להשתמש בשיטה הזו אחרי שפעם לא הסכמתי לממתקים והבן שלי שאל אותי, אם אני בוחרת לתת לו גלידה או שוקולד (-: ).

העולם לא אידיאלי והוא מתגמל דברים מסוימים, ואחרים - פחות או בכלל לא.
אני באה מהראייה הזו בדיוק. אני פשוט חושבת שבית הספר מתיימר ללמד מה העולם מתגמל, ולמעשה העולם מתגמל דברים אחרים ממה שבי"ס מלמד.

הורה אחראי מעבד עם הילד את המסר הזה לאורך השנים כמו שהוא היה מלמד מסרים בעייתיים אחרים שנשלחים אל הילד מכל מקום (דימוי גוף, למשל).
נכון. אבל נשאלת השאלה אם ילד שגדל עם מסרים בעייתים כאלו שעברו עיבוד וכו' יכול להיות לו דימוי גוף בריא באותה מידה כמו ילד שלא גדל עם מסרים כאלה בכלל? לדעתי לא. כי העיבוד הוא סוג של למידה עמוקה פחות מהחוויה של המסרים.

מה עשיתי בדרך, ואם הייתי "בסדר" או לא
רק שיהיה ברור, אני מדברת על "בסדר" במובן של "ללכת לפי הכללים, להתנהג כמצופה ממך", לא במובן של מוסר.

אורי,

. אני מקווה שהדיון מועיל לרגשות האשם ולא מחזק אותם.
למרות כל מה שאני בעד חינוך ביתי ולמרות כל ההסתייגויות שלי מבי"ס, אני יודעת שיש פער ממש עצום בין התיאוריה למעשה.
במעשה אני ממש בעד כל מה שצילי ותמי כותבות על זה שאי אפשר לעשות שום הכללה ובאמת כל משפחה וכל ילד וכל אמא וכל בי"ס הם משהו שונה.
אני באופן אישי לגמרי מתעסקת כרגע יותר עם התיאוריה, אבל היא ממש לא חזות הכל.

מוסיפה דוגמה (אפרופו הדיון על יתירות בדף לנוע לנוע (-; ). אני כרגע באיזשהו שינוי כיוון מקצועי, במקום שהוא בגדול של "מתחילים". מתברר, שסביב הדבר הזה, קיימת תעשייה שלמה, בלי להגזים, של ניסיונות לברר ולהגדיר "איך להצליח ב". יש על זה בלוגים וספרים והרצאות וקבוצות פייסבוק, וכל אחד מסביר לך שאתה ממש אבל ממש חייב לעשות מה שמסבירים, כי זה חד חד ערכי עם הצלחה.
ורוב האנשים שנמצאים בערך באותו שלב כמוני, לוקחים את זה ממש ברצינות, מנסים ככל יכולתם למלא אחר ההוראות, ומלקים את עצמם יפה יפה כל פעם שזה לא מצליח להם.
אני בטוחה שזה ממש לא עובד ככה. לא שאני לא לומדת מאחרים, אבל לא בצורה כזאת. ואני לא עיוורת לדרישות מסוימות ולקונוונציות מסוימות, אבל בסוף ברור לי שכל אחד שמצליח (ולא משנה במה) מצליח אחרת ועושה דרך אחרת ואין נוסחה.
ואולי בסוף יתברר שטעיתי ובגדול (-: אבל זה מה שאני חושבת. באופן אישי אני לא מרגישה שהסיכון גדול, כי ברור לי שאם אני צריכה לעשות כל הזמן המון דברים שממש לא מתאימים לי כדי להגיע למקום מסוים, כנראה שגם המקום הזה לא יתאים לי מאוד.

אוקיי, אני לוקחת לי אתגר להסביר למה לדעתי זה לא החיים.
או, איזה כיף. לא היתה לי טיפת כוח להסביר את כל זה ואני כל כך שמחה שפירטת גם במקומי. חותמת על כל מלה (-:

או, איזה כיף אין לי כל כך זמן ורצון לכתוב בבאופן כרגע, למרות שיש לי רשימת דפים שאני רוצה לענות בהם. לכן אני שמחה במיוחד כאשר מישהי רושמת מה שאני רציתי שירשם.
תודה @}

שליחה על ידי תמי* » 13 דצמבר 2015, 21:25

טלי, כתבת מאוד יפה ותודה על הפירוט.
ברור, ברור, שיש הרבה - המון - בעיות עם המוסד הזה "בית הספר", עם שיטות ההוראה, והניתוב והניהול של הילדים.
אבל באמת שברמה הפרקטית השאלה היא מה האלטרנטיבות ואיך הן "עובדות" עבור בני המשפחה.

אפשר להעלות הסתייגות קלה?
זה נקרא לי כאילו שאת מדברת על תכונות מולדות כמו "תושייה" או "כישרון", שאו שיש אותן או שאין. ושבית הספר לא מכיר בזה איכשהו. אני לא בטוחה שאני מסכימה כל כך עם הניתוח הזה וגם לא עם הגישה שאומרת שעדיף לשדר לילדים שיש דברים שיותר חשובים וקובעים מהשקעה, מאמץ, מוטיבציה. זה נכון שלפעמים הדברים האלה לא מספיקים כדי להגיע לאן שרוצים להגיע, אבל אלה לפחות דברים שאפשר לעבוד עליהם ולהשקיע בהם, בניגוד לכישרון מולד. ולפעמים אפשר להגיע איתם הרבה יותר רחוק ממה שנדמה.

ספר מרתק בנושא הוא mindset, לא זוכרת את השם בעברית.

קצת על כישרון לעומת מאמץ: http://tadmor.biz/%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7 ... 7%99%D7%9D

אני קראתי במה שטלי כתבה את החוויה שלי - שביתה ספר דורש השקעה גם כשהיא מיותרת לחלוטין. במקום לבדוק את ביצוע מטלה X או השגת ידע Y (מה שמאפשר לילדים לראות בעצמם לאן שאפשר להגיע לאותו מקום עם מידות שונותש ל כישרון ותושייה), הוא דורש מכולם להשקיע, ומודד השקעה. למשל, כולם יפתרו חמישים תרגילים מאותו סוג. גם מי שהבין מהתרגיל הראשון, גם מי שהבין מהתרגיל העשרים, גם מי שצריך את כולם. איזה בזבוז!
מי שלא הכין שיעורי בית בכלל, או נעדר מרוב השיעורים, יקבל נכשל. גם אם הוא קיבל מאה בכל המבחנים!

זה לא שיש תכונות מולדות שאו שיש או שאין. זה זה שיש כישרון, ולמדוד רק השקעה, ולתת ציון נכשל למי שהצליח בלי להשקיע - זה ממש לא הוגן, וגם ממש לא קשור לחיים. כי במציאות, מי יפטר אותך אם הצלחת לפתור ממש בקלות ובלי להתאמץ משימה?

כל אחד שמצליח (ולא משנה במה) מצליח אחרת ועושה דרך אחרת ואין נוסחה.
או.
קשור אסוציאטיבית לדברים שעלו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=[po]CiQ T5C3hIM[/po]
(ייחוס תוצאות למאמץ או בכלל מציאת קשר של סיבה תוצאה היא לגמרי חשיבה אנושית בסיסית).

אני חושבת שבבי"ס אין צורך בתושייה.
תלוי מאיזה סוג.
הסוג שנקרא תיחמון או העמדת פנים בניסוח ביקורתי, ותושיה בניסוח מפרגן הוא דווקא משהו שאפשר בהחלט ללמוד בבית הספר (ובית הספר גם מעלה את הצורך בו בגלל המאפיינים שלו).
זה בהחלט כישור שימושי לחיים שמחוץ לבית הספר ככל שהם מושפעים ממערכות דומות לו (צבא, מקומות עבודה).

בגדול החשיבה הבית-ספרית היא ש"בסדריות" כשלעצמה משיגה דברים; בחיים זה לא ככה. אם מה שעשית אפקטיבי, הוא ישיג דברים ואם לא אז לא.
זה המסר הרשמי. לא בטוח שהוא מכסה גם את מה שקורה בפועל.

כל כולי מליאה רגשות אשם על כך שהילדים שלי במסגרות על כל הדפוסים והנזקים הרגשיים שאני מפחדת שיהיו, ושלא נראה לי שיש סיכוי בעולם שאעשה חינוך ביתי ואהיה מסוגלת לזה

מכירה מהצד של חינוך ביתי אחרי שהוא הפסיק להתאים לנו.
בפועל, הגעתי למסקנה שאצלי זו אשמה על זה שאני לא מישהי אחרת ושהמצב לא שונה ממה שהוא.

_למה בכל זאת אנחנו בבית ספר רגיל?
כי גילינו שיש היבטים אחרים שאין להם תחליף מחוץ לבית הספר. ואני מדברת על קשר עם חברים. חברים שאפשר לקפוץ אליהם ברגל. שאפשר לבלות איתם ימים שלמים יחד ולחזור ברגע הביתה. כלומר- השכונה._
כנל. זה היה חלק מהשיקול.

שוב, ובמסגרת האמירות שאומרות דברים שהם דאאא שאני מפזרת כאן לאחרונה, כל בחירה כרוכה בוויתור. עלות תועלת, פלוס מינוס וכו.
כל מה שצוין כאן נכון. השאלה היא בזמן נתון לאילו מהמחירים או היתרונות יש יותר משקל. (לא יכולים אחרת כרגע, למשל, זה משהו שיש לו חתכת משקל

).

אוקיי, אני לוקחת לי אתגר להסביר למה לדעתי זה לא החיים.
מציעה כאן שבית ספר הוא לא כל החיים או רק החיים. הוא גם החיים. הוא משקף ומחזק משהו שלגמרי קיים.
ושום דבר שקיים הוא לא היחיד. אבל יש הרבה "חיים" שהם דומים לבית הספר. אולי אפילו הרוב.
וכאמור, מי שאין לו עניין בחיים כאלה אז לא כדאי לו ללמוד בבית ספר. אבל מי שאי פעם רוצה להיות שכיר, או לעבוד בארגון גדול ו/או היררכי, או משהו מהדברים האלה - בית ספר הוא בית ספר טוב בשבילו

אין קשר ישיר בין מידת ההכרה שאתה מקבל לבין כמה אתה מרוויח.
לפעמים. אבל בהרבה מקרים יש ויש.

הכרה לא מבטיחה סיפוק והנאה.
ברור. אבל לפעמים זה לגמרי חלק מהעניין. ואז, בתור אמא, אני יכולה ללמד את הילד שלי שהמסר הבית ספרי הזה הוא מוגבל.
הוא נכון הרבה פעמים או חלק מהזמן אבל מוגבל ובוודאי לא נכון תמיד.

בבי"ס אין צורך בתושייה.
בית ספר זה המון דברים. לא רק הלמידה. ובחלקים נרחבים של השהייה בבית הספר יש צורך, ואף מתפתחת, תושייה.
ומי שאחר כך ירצה להיות חלק ממערכות דומות ימצא שהתושייה הזו מועילה לו מאוד ושיש לה ערך בכל מיני דברים אחרים בחיים.

להקשיב בשיעור ולהכין שיעורי בית לא תמיד עוזרים לכל אחד ללמוד את הנושא שהוא אמור ללמוד.
מאוד מסכימה, אבל בתי הספר הטובים הולכים היום מאוד בכיוון של התאמת שיטות לימוד, עבודה בקבוצות קטנות ומותאמות, ושימוש במגוון גדול של דרכי לימוד.
אני אומרת את זה מבתי הספר של הילדים שלי, שלא חסרות להם מגרעות, אבל בקטע הזה הם מפתיעים ממש לטובה.
והפואנטה פה היא שבית ספר, כרעיון, יכול להכיל המון אפשרויות וזו פשוט שאלה של איזה צוות יש שם ואיזה הנחיות ותקציבים מגיעים מלמעלה.
אבל הקוסנפט הבית ספרי לא חייב להיות מה שאת מתארת כאן. זה שהוא לרוב כזה לא אומר שזו חובה קדושה.

החשיבה הבית-ספרית היא ש"בסדריות" כשלעצמה משיגה דברים; בחיים זה לא ככה.
אני דווקא חווה את החיים כמאוד כאלה.
בבי"ס הייתה לי מורה אחת בלבד, וגם זה בתיכון, שהצלחתי להגיע איתה לסיכום כזה, שכל עוד הציונים שלי גבוהים היא לא מתעסקת במה שאני עושה או לא עושה לטובת העניין.
בדיוק. עכשיו השאלה היא איך אפשר לגרום לכך שמורים נוספים יסכימו לדברים כאלה במקום לקבוע שהמבנה הבית ספרי לא יכול לאפשר את זה רק משום שזה כנראה המצב בפועל.

בית הספר מתיימר ללמד מה העולם מתגמל, ולמעשה העולם מתגמל דברים אחרים ממה שבי"ס מלמד.
לא בדיוק. דרך העיניים שלי - בית הספר מנסה ללמד, ועושה את זה די בהצלחה, מה גם מתוגמל בעולם. ואכן, העולם המון פעמים מתגמל דברים כאלה, אבל לא תמיד. וכאן נכנס ההורה ומסביר לילד - יש עוד אפשרויות, ואחריותנו המשותפת לחקור אותן ביחד כי זה לא בדיוק התפקיד או היכולת של בית הספר ללמד אותך את זה.

נשאלת השאלה אם ילד שגדל עם מסרים בעייתים כאלו שעברו עיבוד וכו' יכול להיות לו דימוי גוף בריא באותה מידה כמו ילד שלא גדל עם מסרים כאלה בכלל? לדעתי לא. כי העיבוד הוא סוג של למידה עמוקה פחות מהחוויה של המסרים.
זו בדיוק הפואנטה שלי מלמעלה, בנוגע לרצון שיש לרובנו לברוח לפעמים מסוכני חיברות כי המסרים שלהם דפוקים. ובגלל זה נתתי את הדוגמה של דימוי הגוף. כי כמו המסרים שבית הספא שולח - אי אפשר לברוח מזה באמת.
אז בתור אמא אני יכולה לא לקנות ברביות ולהסביר פרסומות ולהגיד את כל הדברים הנכונים, אבל הילד שלי עדיין יהיה חשוף... לעולם. והעולם מלא במסרים גרועים בנוגע לדימוי הגוף.
העולם מלא במסרים שהם "בית הספר" בדימוי הגרוע שלו, בין היתר כי רובנו עברנו שם.
מה אפשר לעשות, אם בוחרים בכל זאת לשלוח ילד לשם? לעבד איתו לאורך השנים את המסרים האלה, ולתמוך בשינויים של בתי הספר לטובת מודלים מוצלחים יותר.

אגב, גם הילדים שלי במסגרות משום שהתקשיתי מאוד למצוא חברה מתאימה בחינוך הביתי ולא אהבתי את החובה להסתובב ברכב לכל מקום כל הזמן (זה מה שהיה לנו פה באנגליה, לא יודעת איך זה לחיות בקהילה שמאורגנת סביב חינוך ביתי). אני מניחה שלו זה היה בנפשי הייתי מוצאת לזה פתרונות כאלה ואחרים. אבל זה לא היה בנפשי, והתחושה שהיתה לי מקבוצות החינוך הביתי זה שהן עולם מוגבל נורא. כמות הילדים ממש קטנה, ועולה איזה צורך להסתדר עם מה שיש כמעט בכוח.
זה הזכיר לי את מה שמטריד אותי בקיבוצים או קבוצות קטנות אחרות. התחושה הזו שהמגוון האנושי נורא מוגבל ומתישהו נהיה מוכר מדי, ומכיר אותי יותר מדי...
זה הטריד אותי יותר ממה שמטרידים אותי המסרים של בית הספר ומה שהוא מלמד. איכשהו, הרגשתי שכהורים, אנחנו נצליח לגדל ילדים שלא יוצאים מהצד השני של מטחנת הבשר, אבל שלא נצליח לייצר להם סביבת חינוך ביתי שתשמח את כולנו.

רוצה לומר - אני האחרונה שתצא להגנת המוסד והרעיון של בית הספר, וזה עוד לפני שנכנסנו לעומק של בתי הספר בגילאי העשרה, שם לדעתי המצב חמור בהרבה. אבל אני לא אוהבת שמתארים את הרעיון הזה לפי מה שיש אלא לפי מה שיכול להיות. ומכך שאני מכירה בתי ספר כבר בשתי תרבויות שונות, והם שונים מאוד, אני מבינה הרבה יותר לעומק עד כמה הרעיון הבית ספרי הוא בעצם גמיש, ויכול להתגמש עוד מן הסתם.

ואני רוצה לזרוק לפה עוד נקודה - בשבילי בתי ספר זה בדיוק כמו מטרנה, בעוד שהחינוך הביתי הוא כמו הנקה.
אז לי, דרך העיניים שלי, ברור לגמרי שהנקה עדיפה פי מיליון, ושהיא הדרך הטבעית והנכונה יותר לגדל ילדים.
ויחד עם זאת, אני ערה לעובדה שיש המוני ילדים שגדלים על מטרנה, שזה בחלק מהמקרים מוסיף קשיים ואתגרים לחיים שלהם ושל ההורים שלהם, אבל שזה לא פתרון רע לכל מיני מצבים.
אם הילדים שלי היו זקוקים, לצורך גדילתם הבריאה והמאושרת, לשנה או שלוש או חמש של חינוך ביתי - לא היתה בעיה בכלל מבחינתי.
אבל אם מה שהם זקוקים לו באמת, מתמשך על פני שנים ארוכות מאוד מאוד, אז אני מוצאת שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה.
בתכלס, בזה מתחיל ונגמר הכל מבחינתי, עם כל הכבוד שיש לי לבתי ספר והמאמץ שהם עושים להיות מקומות טובים לילדים.

רציתי להניח את זה כאן כדי שעמדתי ביחס ל"מה טוב" תהיה ברורה, לצד המילים הטובות יחסית שיש לי על בתי הספר שאני רואה בשנותינו כאן באנגליה.

וזה מחזיר אותי אחורנית לנקודה שהעליתי כבר בהתחלה - המצפון.
קיבלתי החלטה הורית

שקטה, שמחה שהעלית את ההסתייגות הזו, כי באמת אני צריכה להבהיר שלא לזה התכוונתי.
אני חושבת שתושייה זה משהו שתמיד יש. פשוט כשאתה לא צריך להשתמש בה אתה לפעמים לא יודע שיש לך אותה, ולא סופר אותה בתור משאב שעומד לרשותך, ואולי אפילו קצת מזלזל בה/בעצמך, במובן הזה שאתה חושב שיש מישהו אחר, יותר יודע, יותר מבין, שמחזיק אצלו את התשובות/את הכללים/את ההנחיות לאיך לפעול.
הרבה פעמים כל מה שצריך זה ביטחון ביכולת הזו, כדי שהיא תבטא את עצמה. לפעמים השריר הזה קצת מנוון, ובהחלט אפשר לחזק אותו.
על כישרון לא דיברתי בכלל, ולמרות שיש לי מה להגיד על זה אני נותנת לעצמי פטור, כי אני לא מסוגלת להתפרס על עוד נושאים כרגע (-:
אני בטח לא רוצה לשדר לאף ילד שלא חשוב להשקיע ולהתאמץ, או לייאש אותו מראש שזה לא קובע.
אני חושבת שבתוך החיים יש מקומות שבהם נדרשת השקעה ועבודה קשה, יש מקומות שנדרשת תושייה, יש מקומות שנדרש כישרון ויש מקומות (הרבה) שנדרש שילוב כלשהו של המרכיבים האלה. כשאתה בתוך החיים יש לך הזדמנות ללמוד את כל המרכיבים האלה, וכשאתה בבי"ס - פחות. זו לפחות הטענה שלי.