אבא שלי נפטר

[ענת*]

אז זה נגמר, אתמול לפני שבועיים, יומיים לפני ראש השנה אבא שלי נפרד מאיתנו. מחלת לב. לא ידענו שזה כל כך קרוב. אין לי מילים לתאר את ההלם, הריקנות והכאב העז. רציתי לפחות שיחבוק נכד אחד,שיספיק עוד קצת. הוא הלך צעיר עוד לא 64. רציתי לשמוע ממי שחווה זאת, איך ממשיכים הלאה? איך חיים עם הכאב הנורא? איך מתגברים (אם בכלל), איך מאחים את השברים ומהיכן מוצאים את הכח לקום בבוקר? ולמה בכל זאת העולם לא עצר מלכת והשמש ממשיכה לזרוח?
מודה מראש ייתכן ואכנס שוב רק אחרי סוכות.

[איתי_שרון*]

קבלי את השתתפותי בצערך . אני לא יודע מה עושים במקרה כזה (ומקווה לא לדעת עוד הרבה זמן), פשוט הדף נגע ללבי וראיתי שהוא נעלם מ מה חדש (בגלל השינויים, כנראה) אז הוספתי את זה כדי שהוא יחזור לשם. אני מקווה שיהיו לך עוד הרבה רגעים של אושר בחיים, עם הזכרון של אבא שלך.

[מיכל_מ*]

ענת, קבלי גם את תנחומיי. כואב מאוד מאוד לקרוא.

[אביב_חדש*]

ענת, משתתפת בצערך. אשתף אותך בסיפורנו הדומה מאוד... אני מקווה שמחר יהיה לי זמן לכתוב, אחשוב על זה הלילה. חיבוק

[אלונה_רוטר*]

זה מאוד כואב שאבא נפטר. משתתפת בצערך

[הילה*]

אוי, ענת. גם אצלינו.. לפני כחודש אבא שלי נפטר.. רק בן 63.. היה חולה אבל זה תמיד בא מוקדם מהצפויי.. למרות שאבא שלי סבל בזמן האחרון. בקשר להתאוששות אני יכולה להגיד לך שלי, עם שני ילדים ובלי רגע מנוחה היה הרבה יותר קל מאשר לאחותי שאין לה ילדים (וגם לא בעל, שהוא במובן מסויים תחליף אב). אין לי הרבה מה להגיד. החיים ממשיכים ומדי פעם את חושבת שהשנה אבא לא יבנה סוכה. ושהוא היה שמח לשמוע שהילד הלך עם הגן לשמוע שופר.
איך מתמודדים? אני חושבת שפשוט צריך לחזור לחיות. לחזור לעבודה וכו'.
אחותי, ההפך. היא בכוונה נשארה לצום אצל אמא ולא הלכה לבת דודה שהזמינה אותה. תמיד רק היא ואבא שלי היו צמים והיא העדיפה להתמודד עם זה. אולי מתמודדים זה לא המילה הנכונה. מסתגלים למצב החדש: בלי אבא.

גם לי מאד כאב שהוא היה ככ צעיר (63) ואז חברה אמרה לי שאמא שלה היתה "רק" בת שבעים וגם לה זה נראה צעיר מדי.

[בשמת_א*]

ענת, הצטערתי לשמוע.

[עדי_יותם*]

אני מצטערת, ענת.

[רותי*]

ענת
אני משתתפת בצערך, זה כל כך עצוב וכל כך כואב.

לפני שנה אבי נהרג בתאונה בגיל 64.
אולי זה יצחיק אותך לדעת אבל אני הצטערתי שלא מת ממחלה, כך שהיה נותן לנו זמן להתכונן.
משיחות עם אנשים אחרים הבנתי שתמיד נותרת תחושת החמצה. תמיד את אומרת לא הספקתי..
היו לו שני נכדים קטנים ואני לא מפסיקה להצטער על הסבא הנפלא שהם איבדו.
ומעל הכאב מרחפת עננה שחורה משחור של רגשי אשמה והחמצה, מכיון שמשך שנים התייחסתי אל אבא שלי לא יפה, על לא עוול בכפו.

מצד אחד הזמן עושה את שלו. מצד שני המחשבות קשות וכואבות.
בהתחלה חיכיתי להתאוששות, לכך שזה "יעבור לי". כשהבנתי שהכאב לא יחלוף, שהוא מעתה חלק מחיי, וזה בסדר, היתה לי הקלה גדולה.
אפשר ללמוד הרבה מתוך הקושי והכאב. איבדתי את אבי אבל בעקבות מותו, התקרבתי לאנשים אחרים שחשובים בחיי (אימי, סבא וסבתא שלי).

אני שולחת לך ניחומים.

[ענת_ג*]

משתתפת בצערך . מקווה שמכאן ממקומינו הוירטואלי נוכל לעזור איכשהוא .קבלי חיבוק ניחומים .

[ענת_שן_לוי*]

ענת היקרה.
הזעזוע במפגש עם מוות של אדם קרוב, ובודאי עם מוות של הורה הוא כה גדול וכה בלתי נתפש, הוא יוצר מערבולות עצומות במחשבות וברגשות, מעלה הרבה רגשות אשם, ודבר אינו מנחם.
אך אנשים רבים שנפרדו מיקירהם מגלים במשך הזמן שהפרידה היא חלקית בלבד. רוחם ממשיכה לרחף מעלינו ובתוכנו, וניתן ממש לחוש שהם שמחים בשמחותינו ואבלים באבלנו.
אצלינו בתרבות המערבית מקובל להתייחס למוות כאל אויב. אבל בתורות המזרח ובתורות השבטיות, המוות נתפש רק כתחנת מעבר:
מותו של הזחל, היא לידתו של הפרפר.
גם חלקים בתוכך, אלו שקשורים לאביך, יכולים להפוך לפרפר, ולהוביל אותך לעולמות חדשים. זה עשוי לקחת זמן מה, אולי שנים. אבל כשזה יקרה, המוות לא יראה עוד כאויב אלא כהזדמנות עצומה.
אם יש לך עניין, כוח וחשק לקרוא עוד בנושא יש ספר שנקרא "מי מת?" על מפגש קרוב עם המוות, של סטפן לוין.
ליבי איתך.

[אפי*]

שיר שכתב רביב לוי
ההקדשה שם היא "לא' (לזכר האב)"-

עם הזמן תותר רק האהבה
בלב הנכסף והכמה,
את דרכך עיניך שלך מאירות
כי מה שכבה
הוא הנר.
לא אורו הנוגה.

[אביב_חדש*]

ענת, הבטחתי לשתף אותך
כשהייתי בשבוע ה-9 להריון הראשון שלי, אבא של בן זוגי נפטר, לאחר שהיה חולה בסרטן כמה שנים. המוות היה די הלם, מכיוון שמצבו היה יציב במשך תקופה ארוכה, ובכלל, גם כשמוכנים, המוות הוא הלם גדול לכולם. הוא נפטר צעיר, בן 55.
לשמחתנו, הספקנו לספר לו שלושה שבועות לפני שנפטר שאני בהריון, וזה נתן לו 3 שבועות מאושרים, בהם הוא דיבר איך הוא יסתובב עם עגלה בקיבוץ וישוויץ בנכד/ה שיוולדו. הוא היה מאושר.
כשהוא נפטר, ידעתי שיש לי בן, מן חוש כזה שיש קשר בין השניים.
מאז אנחנו כל הזמן מדברים בינינו (בן זוגי ואני) כמה אושר הוא היה יכול לחוות מהנכדים, לטייל איתם, להנות מהחוש הטכני שהם ניחנו בו, ללמד אותם כל מיני דברים. אנחנו מאמינים שהוא שומר עלינו מהמקום שבו הוא נמצא, ובכל דבר ודבר הוא מלווה אותנו. אני חושבת שהוא היה מאוד גאה בנו (כמשפחה) על המקום שהגענו אליו, ושאנחנו זוכרים אותו וחושבים עליו כל הזמן.
נגע לי מאוד הצער שלכם, ועם הקושי, אין מה לעשות, ממשיכים הלאה, וזוכרים כל רגע.

[אילנה_אילן*]

ענת,
קודם כל - אני משתתפת בצערך הרב.
היום קראתי בעיתון כתבה על ערבה זאבי - הבת של רחבעם זאבי. לא הבנתי למה קראתיאותה אבל עכשיו אני מבינה. קראתי אותה בשביל להעביר לך את המסר ממנה. היא בחרה לחיות. בן זוגה לחיים שאל אותה - איך את חושבת אבא היה רוצה לראות אותך חיה? והיא ידעה שהוא היה רוצה לראות אותה בוחרת בחיים. אז זה נתן לה כח לבחור בחיים.
אני לא במקום של להגיד מה נכון. אני חוויתי את האובדן הזה לפני כמעט 30 שנה. הייתי רק בת 9. החירות שלי אז כילדה היו אחרות. אבל למרות הזמן, אני מודה שמה שכתבת עורר בי את הגעגועים הנשכחים משהו.
אני יודעת שהיום למשל, לא הייתי מוותרת על תהליך האבל שוויתרתי עליו כילדה. כמה זמן שצריך להתאבל. ליהיות בזה ולהרגיש כמו שטיח מרוב כאב. זה כואב לאבד אדם יקר.
מקווה שתמצאי נחמה ושקט בתוכך ושתמצאי את הדרך לגדול מהמקרה. זה אפשרי.
ניחומים ואהבה.
אילנה

[חגית_נובק*]

ענת,
עצוב, וכואב, ונוגע מאוד. שתמצאי בך את הכוח להתאבל מאוד ואחר כך לקום, לצמוח מחדש ולגדול. וגם לזכור תמיד שאבא איננו רק בגופו, אבל רוחו היא נצחית. וברגעים עצובים של געגוע תוכלי תמיד להזמין אותו להיות איתך במחשבותייך, בתחושותייך, בחלומותייך...
כשתתאוששי ואם תרצי להתחבר קצת יותר לרעיון הזה, אני ממליצה על שני ספרים מופלאים מאת בריאן ל. וייס.
הראשון: שורשים ושיעורים בזמן (הוצ' מרקם), והשני: רק האהבה היא ממשית (הוצ' דרך).
חיזקי ואימצי.
חיבוק חזק,
חגית.

[נאוה_פרנס*]

חשוב לתת זמן לכאב, לעצב, לצער שבפרידה. אח"כ אפשר להתמקד בכל הסיבות לשמוח:
שזכית! שהוא היה בחייך!
זכית יותר מאחרים כי הוא היה לך לאב, זכית שיש לך חוויות נעימות ממנו,

תני לאהבתו לעטוף את חייך ולחכמתו ללוות אותך במעשייך

[מיץ_פטל*]

כה עצוב ומרגש.קבלי את תנחומיי .
כה כואב לאבד אדם קרוב.חזקי ואמצי.

[ענת*]

תודה אנשים יקרים, זה מאוד מחמם את הלב ומרגש לקרוא. ככל ששה צפוי, זה תמיד הלם, ידענו שזה יקרה, אבל לא כל כך מהר. וכמה שנפרדים - זה לעלם לא מספיק, לא די בזה. אני מצטערת שלא נשארתי יותר בבית החולים, למרות שהייתי שם כעמט 24 שעות, והלכתי לנוח לכמה שעות (שבהן לא הצלחתי להרדם). הסיוטים רודפים אותי, מה עבר עליו בשעות האחרונות, איפה הוא עכשיו ומה יהיה על כולנו. אנחנו משפחה מאוחדת, אבל זה ריק שנראה לי שמאוד קשה למלא. חודש לפני שזה קרה, היינו אצל מומחה, וכשהוא ירד ממנו פרצתי בבכי, והוא אמר לי שהוא רוצה שאחייה, שהחיים לפניי, שאשמח , שאביא ילדים - וזוהי בעצם צוואתו, אבל נראה לי כל כך קשה למלאה. אני גרה הרחק מבית הוריי - אני בצפון, והם במרכז, ומאוד קשה לי עם זה. כשאבא של חברה שלי נפטר, היא אמרה שכואב לה בבטן והיא רוצה ילד. אנחנו שנה נשואים, שבמהלכה לא הצלחתי להרות - מהלחץ והחרדה, וכעת אני יודעת על מה היא דיברה. ממש כואב לי בבטן, ריק לי - ואני נורא רוצה ילד. וכל כך כואב לי לחשוב שאהיה בהריון והוא לא ידע, נכד אחד הוא לא זכה להחזיק, ורק אותי חיתן. מצד אחד הוא לא הספיק כלום, אבל מצד שני הספיק המון, הוא בא משואה פרטית. כמו שיש ניצולי שואה מן המחנות הוא שרד שואה פרטית של יתמות, אמא חורגת מתעללת ועוד תלאות חיים קשות ומצמררות. והוא נשאר שפוי, בנה משפחה, היה לו ידע עצום על אף שלא זכה לרכוש השכלה גבוהה פורמלית - הוא קרא את הקוראן, הברית החדשה, ספרי היסטוריה, פסיכאטריה, תולדות היישוב ועוד המון נושאים. את הבית הוא בנה במו ידו, הוא היה מרתך כל מיני פסלים, שולחנות, כל הריהוט הוא מעשה ידיו, תמונות ייחודיות מעץ, מתקנים ועוד כהנה וכהנה. וכל פינה בבית היא בעצם הוא. אני מנסה להביט קדימה, אבל לא ברורו לי איך בדיוק עושים זאת עם פצע כזה גדול ומדמם. ושוב תודה לכם חבריי הוירטואלים, שקיוותי להכיר במפגש, אבל הייתי עימו בבית חולים, אולי בפעם הבאה.

[גילה*]

[ציפי_נוראל*]

שלום לך ענת , יש ספר שקראתי לאחר מותו של בעלי ומאוד עזר לי . ממליצה עליו בחום ומקווה שיעזור גם לך.
" המוות חשוב לחיים " של ד"ר אליזבט קובלר-רוס

[פלוני_אלמונית*]

שלום לך ענת,קוראים לי אושר ואני איבדתי את אבא לי לפני שנה וחודש במוות פתאומי לחלוטין אומרים שעד שלא מאבדים מישהו קרוב אליך לא יודעים מה זה וזה נכון ברגע שאיבדתי את אבא שלי הכל נגמר השימחת חיים הלכה אין כבר תקוות הכל נהרס אבל המחשבה שכרגע הוא נמצא בעולם האמת עם כל הנשמות האחרות ואני מאמינה שטוב לו שם אז אולי זה הדבר שמחזק אותי לדעת שטוב לו איפה שהוא נמצא עכשיו הוא המלאך ששומר עלינו אני מאמינה ובטוחה שהוא יודע תמיד מה קורה איתנו ולא היה רוצה שנהיה בצער וכמו שאומרים החיים הם יותר חזקים ממנו אם רוצים או לא רוצים חייבים להמשיך קדימה לזרום עם הזרם עם כל הכאב הריקנות והצער אין ברירה אחרת כולם בסופו של דבר חוזרים למקום שממנו הם באו מעולם האמת הרי אנחנו כאן בעולם הזה עולם השקר כל אחד כאן כדי לתקן את עצמו את הנשמה שלו וברגע שהוא סיים פה את התיקון שלו אין לו מה לעשות כאן הוא חוזר עולם הנצח מאיפה שהוא בא לא סתם כל בוקר כשקמים אומרים"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרתי בי נשמתי באמונה רבה אמונתך"לאף אחד לא מובטח שמחר הוא יקום בבוקר.........מי שאוהב את החיים שלו צריך להגיד כל יום תודה לבורא עולם שהוא חי נושם הולך מדבר וכ"ו וכמובן שכל בן אדם צריך לדעת את התכלית שלו בעולם הזה לא סתם בן אדם חי 50 או 60 שנה ונפטר מהעולם התכלית שלנו זה להגיע לאמת לגלות את הבורא ולעשות את רצונו כדי להגיע לתכלית האמיתית......

[אייל*]

שלום ענת, אבי נפטר ממחלת סרטן ב 24.2.05 בגיל 54, כאשר הוא נלחם קשה אך לשווא. גם אני פתחתי פורום זהה לשלך והוא טרי למדי. כל כך חשובה ההזדהות בכאב ובטח שגם אם חלפו כמה שנים הפצע עוד לא הגליד. תהיה חזקה כמו שאני מתכוון להיות.
אייל גלברג

[תוספות_יוםטוב*]

טוב, אני מוצא את עצמי מצטרף לדף הזה.
לאחר שש שנים של תרדמת, אבא שלי נפטר ביום ראשון לפנות בוקר.
אז כאן זו ההזדמנות פשוט ליידע את כל האנשים היקרים שנמצאים פה - וירטואליים יותר או פחות.

אני לא אהיה מאד נגיש לרשת במהלך השבעה, אז סלחו לי אם לא ממש אגיב לתגובות בימים הקרובים.
תודה לכולכם וחיבוקים.

[עינב*]

תנחומי הכנים.

[חגית_ל*]

[עדי_יותם*]

[אמא_של_יונת*]

אוי.

[אליס_בארץ_המראה*]

[תבשיל_קדרה*]

תנחומי
_{אם אתה חש צורך לחלוק ברגשות עם מישהו שעבר משהו דומה - אבא שהיה בתרדמת כמה שנים לפני שנפטר, והחלל העצום שנשאר למרות שכאילו לא, תגיד ואחבר ביניכם.}

[יעל_צ*]

[נונה_בי*]

[תמר_ס*]

תנחומי.

[טרה_רוסה*]

משתתפת בצערך.

[תמרול_ה*]

למרות שהדברים צפויים לעתים, זה כל כך אחרת לפני ואחרי.
משתתפת בצערך

[נוסעת_סמויה*]

מצטרפת למנחמים. עצוב.

[אורה_גבריאלי*]

חזרתי זה עתה מלוויה של אבא של חבר ותיק.

משתתפת.

[ב_דרך*]

משתתפת בצערך.

[חגית_ל*]

גם כשאדם בתרדמת יש לו נוכחות ופתאום הנוכחות הזאת גם נעלמת. זה כ"כ קשה להפרד.

[עוברת_אורח*]

חיבוק

[ענת_ב_פ*]

לכל האבלים
תנחומיי

[שרון_ח*]

משתתפת בצערך

[טל*]

ענת חמודה
רוצה להשתתף בצערך , גם לי יש אבא שחולה בסרטן כבר 3 שנים ואני כל כך אוהבת אותו
שאני יודעת שברגע שזה יגמר , אני בטח יהיה שבורה ועצובה לנצח הוא הבנאדם הכי קרוב אלי כל כך מעריצה
אותו , הוא תמיד שם בשבילי ובשביל משפחתי שזה נורא לחשוב על מוות , ואבא שלי בן 80 ומבחנתי הוא כל כך צעיר
שאבא קשה לאבד בכול גיל , ליפעמיים אני חושבת שהקשר חשוב ןלא הגיל ,
אין נחמה הגעגועים תמיד ישארו - אבל אין ברירה חייבים להמשיך תהיא חזקה
[email protected]

[אני_נעמה*]

גם אבא שלי....
משוטטת פה באתר מדי פעם, מחפשת נחמה ולעתים אף מוצאת....

[אל*]

גם אבא שלי... לפני שבוע... בן כמעט 66, אחרי שהיה חולה כחצי שנה בסרטן. והוא ידע. והכין אותנו, עד כמה שהסכמנו להיות מוכנים. היה אופטימי אבל כשהבין שזה הסוף, כארבעה ימים לפני שמת, הוא פשוט נפרד. נפרד באמת, אמר כל מה שהיה לו חשוב והזמין אותנו לומר. ישבתי לידו, היה ערב והיו לנו כמה רגעים רק הוא ואני - אמר "אני מאוד מרוצה מהחיים שלי, אני פשוט מאושר", אמר "את יודעת שאני מאוד אוהב אותך וגאה בך?" אמר "אני לא חייב שום דבר לאף אחד ואף אחד לא חייב לי, עשיתי הכל. יש עוד חלומות, נשארו עוד, תמיד צריך שיהיה חזון..." ושאלתי אותו "אבא, דמיינת שזה מה שיקרה?" אמר "כן, כבר לפני כמה חודשים הבנתי שאין רוורס מהמחלה, וראיתי את כל התסריט הזה קורה"
"ואתה פוחד?" "לא, אני יודע שפשוט ארדם" וכך אכן היה,כעבור ארבע שעות בביתו, כפי שרצה (ולא בבית החולים.) כשהגוף שלו כבר לא הצליח לקבל מספיק חמצן, נתנו לו עוד מנה של מורפיום והוא היה צלול לגמרי עד אז ואז פשוט הרפה ועזב.

[פלוני_אלמונית*]

אצלי פשוט הפוך....
פתאום. בלי שום התרעה. באמצע התקופה היפה בחייו. בדיוק כשהקשר הלך והתחזק בינינו.
בבת אחת, הכל היה מהיר.
עוד מעט עוברת לה כבר חצי שנה, ואני עדיין לא מעכלת, יש אומרים שאני מדחיקה.
אבל ביני לבין עצמי אני יודעת ששום דבר לא מודחק באמת, הכל יצוף ויעלה יום בהיר אחד.
אבא שלי מת. שלוש מילים שעדיין לא מסתדרות לי בראש.
מוציא מאיזון כללי. לא מאמינה כמה קשה לי לתפקד בלי הדמות שלו בחיי.
אבל כולם אומרים וחוזרים - "יהיה טוב"....
אולי....

[פלוני_אלמונית*]

האמא שלי הכי בעולם נפטרה לפני שבועיים מאירוע מוחי באופן פתאומי, ככה סתם והיא כמעט בת 60 קשר של בת ואם כמו שלנו
לא היה ,היא ילדה אותי כשהיא רק בת 17 עוטפת , אוהבת ,ודואגת ,אפילו בחודש האחרון ניסתה להסביר לי את כל הקשרים שיש לה, את כל המתכונים, סידרה את כל הטפסים , הקפיאה עוגות , קנתה מתנות, סידרה הזמנות לטיולים
ודאגה שלא להיות נטל על אחרים פשוט בחרה למות- ואני ממשיכה בדאגה,מה עושים עכשיו ? אייך מתארגנים?

[g_a_n_i*]

סידרה את כל הטפסים , הקפיאה עוגות , קנתה מתנות
עצוב ונוגע ללב.

עברו רק שבועיים... תני לעצמך זמן.
אולי לאט תמצאי דרך להנציח אותה: משהו שאהבתן לעשות יחד, להמשיך בפרוייקט מסוים שלה, לבשל מחוברת המתכונים תבשילים שיזכירו לך אותה.
אבל לא כעת. כעת פשוט תני לעצמך להפרד((-))

[פלוני_אלמונית*]

אדם בחייו אין לו זמן
כשהוא מאבד הוא מחפש....זאת ההרגשה שלי כעת מחפשת ומתקשה להפרד, ואכן המחשבה על להמשיך בפרוייקטים שלה עולה ...

[מלכת_שבא*]

אני קוראת את הדף הזה ואני בוכה. רק מי שחווה אובדן של משהו קרוב יכול להתרגש ככה. אבא שלי נפטר לפני ארבע וחצי שנים. לפתע פתאום בן אדם בריא לחלוטין בן 60 שחודש לפני חגגנו לו כל הילדים 7 במספר עם 8 נכדים שהיו אז, את מסיבת יום ההולדת של 60 מסיבה כל כך יפה הוא חילק לנו מתנות וכמובן לנכדים ואמר דברים שרק אחר כך הבנו שזה היה כמו צוואה למרות שלא ציפינו לכלום. אבי, פרט לאיזו בעיה אורטופדית בברך, היה לגמרי בריא שום דבר לא התריע על משהו שעומד לקרות. הוא הלך לבית הכנסת לתפילה ביום שישי אחה"צ במקרה זה גם היה ערב חג חנוכה, לפתע התמוטט מארוע לב. עד הבוקר של שבת ניסו להחיות אותו עד שקיבל התקף רציני, כך לפחות נאמר לנו, והוא נפטר. אני ידעתי מכל הסיפור רק במוצאי שבת כי הייתי לקראת סוף הריון וכולם חשבו שהכל יסתדר ולא רצו שאדאג הכל שבת כי לא אוכל לדעת מה קורה.(אנחנו חרדים). בקיצור מאוד קשה לקבל אובדן כשזה בא בפתאומיות ואני הייתי באבל המון זמן כי היה לי מאוד לקבל כל מיני דברים סביב הפטירה. למשל בני בכורי שיחיה נקרא בשמו של אבי עוד בחייו. אותו היום שאבי נפטר לבני מלאו 3 שנים! כל כך חיכיתי ליום הזה כי תכננו לחגוג עם הורי ובסוף היינו שם אבל אבי לא. עוד דבר באותו בוקר לפני ההתקף אחי ואשתו היו בבית חולים לקראת לידה ואבי כל הזמן היה במתח מה קורא איתם כי הלידה התעכבה מאוד. 4 שעות לפני הפטירה גיסתי ילדה בן זאת אומרת שביום שקמנו מהשבעה מיד אחר כך התארגנו לברית שהיתה אגב מאוד עצובה וגם לו קראו על שם אבי וביום השלושים לפטירה כשחזרנו מבית הקברות הלכנו לפדיון של בן אחי. ומאז כל יומולדת של בני ובן אחי זה מתקשר לנו ישר עם פטירת אבי. אני מצטערת שכתבתי כל כך הרבה ושפכתי המון רגשות אבל כשאני מדברת על זה זה עוזר לי להשתחרר כי אפילו עד היום 4.5 שנים אחרי אני יכולה להתחיל לחשוב על כך ולבכות כאילו זה קרה לפני פחות משנה. כל כך קשה להתרגל ולחיות בלי האדם הקרוב אלינו. תודה לכל מי שקרא עד הסוף.

[שרית_אמיר*]

אני יכולה להתחיל לחשוב על כך ולבכות
לבכות זו מתנה תני לעצמך לבכות שחררי את הכאב
אני יכולה לומר מנסיוני שהבכי לא פורץ ממני הכל נשאר בפנים
וזה ממש לא טוב.
כשמישהו קרוב נעלם מחיינו הזמן רק מעצים את החסרון והגעגוע.
כמו במשפחתכם
ביום ההולדת 15 של בתי, קברנו את חמי. הצרופים האילו של חיים ומוות
מחזקים ומוכיחים לדעתי יותר מכל את מעגל החיים

[מלכת_שבא*]

שרית תודה שקראת את דברי. רציתי רק לבקש מכולם. שלא יקרו דברים כאלה אבל אם חלילה זה קורה למשהו תנו לו לבכות כמה שיותר . שבעת ימי האבל הם הזמן הטוב ביותר לבכות נכון שבזמן הזה עדיין לא מעכלים במיוחד כשהמוות בא פתאום אלא רק כשנכנסים לשגרה. אצלנו לפני ההלוויה של אבי ז"ל נתנו לי ווליום פחדו עלי שמההלם יקרה משהו להריון שלי אז באישור רופא נתנו לי ווליום שבגללו הייתי די אפטית לא זוכרת כמעט כלום מההלוויה גם במשך השבעה היה לי קושי לבכות לא יודעת למה אבל רק לאחר כחודש וחצי כשילדתי התחלתי לחשוב ולעכל וזה היה הזמן הכי גרוע להתאבל כשאני לאחר לידה. היה לי קשה לטפל בילד ולא עוד שלאחר חודש מהלידה קיבלנו מפתח לדירתנו החדשה מהקבלן. ולאחר עוד חודש חטפתי דלקת ריאות אז בכלל הייתי תחת מעמסת רגשות חזקה (גם טובות וגם לא) ובמשך שנה שלימה לא הצלחתי להשתחרר מכל זה. מבחינתי באבל הייתי יותר משנה וכל פעם עד היום הזה אני יכולה לשחזר איזה רגע מזמן שלפני ההלוויה או מזמן השבעה ופשוט לשבת ולבכות. אני מאחלת לכל האבלים ולכל החסרים שיראו רק טוב ויהיו תמיד שמחים ואיך מנחמים אבלים? "הקב"ה ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון " שום נחמה לא עוזרת רק נחמתו של הקב"ה בזמן הגאולה ובבנין ירושלים.

[ה_עוגיה*]

[בבקשה_תקראו_את_זה_שלו_משה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני יודע אך זה לעבד משהו ואני מקווה שקוראים את זה. 8שנים לפני שנולדתי סבא שלי מצד האבא נפטר כי הייה מעשן הרבה,סבתא שלי מצד האבא נפטרה שהייתי בגיל 3 שנה אחריי זה סבא שלי מצד האמא נפטר,ואחריי שנתיים הסבתא האהובה עליי מכול.אני הייתי הנכד האהוב עלייה מתה בגיל 70-75 אני לא ידעתי מה לעשות עד עכשיו אני בוכה אפילו עכשיו אני בחיים לא יצליח להתגבר עליהם.

[בבקשה_תקראו_את_זה_שלו_משה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאבד*

[חיה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק קמתי מהשבעה על אבא שלי הצדיק והקדוש שנתן לנו אהבה ושמחה ודאג לשמח אותי כל הזמן תמך וכיבד והיה האבא הכי הכי!!! אני לא מצליחה לתפקד ואין לי מושג איך מתחילים לחיות בלעדיו!! נשמתי קרוצה מנשמתו והסבל איטם ונורא!! אני אוהבת אותו בכל נשימה בכל מחשבה ובכלל הרצון לחיות זה היה הוא!! מי יתן לי תמורתו?? אני לא מוצאית מנוחה לנפשי!! כל אחד יכול לחזור לחיים אבל לי אין בעל שיתמוך או אפילו רק יראה את הסבל האיום הזה.. אני ממאנת להאמין ולעכל..
כל ימי השבעה הם כמו זריקת טשטוש אבל הכאב האמיתי והחונק התחיל מיד אחרי...
חשבתי לעשות לעצמי 7 ימי אבל שלי לבד גם אם אטבע במצולות הכאב או אתן לסערת ליבי לטלטל אותי בגלים גואשים ועזים למרחקים מסוכנים..
אולי כשכל הכאב יקצוף בשצף יהיה קל לשטוף את הכאב בחיים לצד החסרון הגדול ביותר..!!

[כוח_האמונה*]

[טרה_רוסה*]

((_)) זכית שהיה לך אבא כזה נהדר!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם זהו סוף לחיים אבא שלי נפטר אני לא תארתי לעצמי אני רוצה למוות אבדיתי את אבא שלי היקר היה לו מחלה סרטן אין חיים אני ממש קשורה עליו הוא לא פה ממש קשה לתאר את הרגשה הרעה הזאת כולם חיים והוא לא אני רגילה לראות את החיוך שלו בבוקר והוא תמיד בלב שלי בחיים לא ישכח אותו הוא יקר לי כבדיתי אותו אני הבת שלו זה ממש לא נעים לאבד מישהו שאתה אוהב אף אחד לא מבין את הרגשה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא ממש צעיר בן 58 אני הולכת לקבר אני מתחילה לבכות איפשר לא לבכות זה קשה לעצור את הדמעות אני בת 19 יש לי משפחה אבל חסר את אבא אני מבינה פה את אנשים שאבדו את המשפחה כי רק אנחנו יוכולות להבין א5ת המצב הקשה

[חוט_השני*]

משתתפת בצערך:-(

[פלוני_אלמונית*]

קשה מאוד לא לראות אותו עכשיו הוא קבור אני חיה היתי רוצה להחליף איתו אומרים עליי שאני חזקה וזה לא ממש נכון הלב נקרע אני בוכה הרבה שמה שרים עצובים ונזכרת בו המשפחה . .התפרקה למה רק לי מגיע את הרע הזה לכולם טוב ולי לא אין גורל אין חיים אין לי מצב רוח לא בא לי לאכול לחברות שלי יש אבא ולי אין

[עכשיו_טוב*]

פלונית אלמונית יקרה, זה מאד מאד כואב לאבד אב, ויש הרבה שמבינים אותך ומזדהים עם כאבך הגדול. אני קוראת שאת מרגישה שהגורל התאכזר אלייך
ומבינה מאד את הרגשתך, גם אני איבדתי את אבי, בן 50 במותו. אין לי ממש תשובות להקלת הכאב, עם הזמן אולי אפשר ללמוד להתרגל לכאב, ללמוד לחיות יחד איתו.
אבל זה לוקח זמן. אם זה טרי את פשוט צריכה לתת לעצמך להיות באבל, בעצב, בכאב שלך, את יכולה לספר עליו לחברים שבאים,
להחיות זכרונות, להסתכל בתמונות, לזכור אותו בימים יפים וטובים ולא רק בימי מחלה וכאב.
בהמשך תוכלי לנסות למצוא דרך להנציח אותו שתהיה לך משמעותית, למשל אם היה סיפור מיוחד שהיה מספר לך, אולי תוכלי להפוך אותו לספר, אם היה מקום שאהבתם להיות בו
אולי את יכולה לנטוע שם עץ, אם היו שירים שאהב אולי את יכולה ליצור דיסק שירים אהובים או לשיר בעצמך שיר שאהב. כל רעיון שיש לך שמדבר אלייך וקשור אליו
ויכול לתת לך מקום להוביל אליו את העצב הגדול
משהו שכן עזר לי לפעמים זה לומר תודה לאבא שלי, תודה על כך שזכיתי בו ובטוב הרב שקיבלתי ממנו, בכל מה שלמדתי ממנו, בכל הזכרונות הטובים שנשארו לי ממנו.
תודה על שזכיתי שהוא יהיה אבא שלי.
כל זאת בלי לבטל את העצב על כך שהוא נלקח ממני בטרם עת, רק להוסיף גם את הפניית המבט לכל הטוב שבכל זאת היה בשנים שהוא חי.

[ליטל*]

אני ממש אוהבת את גילי ארגוב ששר על אבא שלו שאני שומעת את שיר אני ממש בוכה כי זה מרגש רק התמונות שלו נשארו ממנו זה ממש מזור שאבא נפטר לא יעדנו שיש לו מחלה סרטן לא אמרו לי יסתרו לי את זה אני ממש כועסת על הרופאים שיהו נחלמים עליו

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבדיתי את אבא שלי את החבר שלי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני שוקלת 41 אני רוצה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למוות אין לי חיים רע לי

[מנסה*]

פלוני אלמונית, את עדיין בסביבה ?
איך את מרגישה היום ?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא ממש טוב ירדיתי במשקל אני חושבת שאין עתיד

[מנסה*]

אני כל כך מצטערת לשמוע, זה מאןד קשה מה שאת והמשפחה שלך עוברים, אני מניחה שתרגישי עוד זמן מה ככה שהכל חשוך עכשיו, זה פשוט כואב וקשה ואבוד ונורא ולא פייר ולא יעזרו מילים של נחמה.
אם תרצי תנסי לכתוב כאן מה עובר עליך, לכתוב על הנפש שלך, אולי זה יעזור ולו במעט. אם תרצי לדבר או להשמיע את קולך אני אשמח להקשיב.

[אל_מונית*]

41 קילו?!
לא להזניח! לכי לטיפול ואל תרעיבי את עצמך! עכשיו את צעירה ולא מאמינה כשאומרים לך שזה יפגע בך בעתיד . (ואולי גם בהווה? שיניים למשל?).
זה נראה לך לא קשור אלייך. אבל תקשיבי לעצות האלו ותשמרי על עצמך.
תשמרי על עצמך!
זו אחריותך לשמור על עצמך ואני משוכנעת שזה מה שאבא היה רוצה בשבילך.
שולחת לך חיזוקים.

[טל*]

אבא שלי שהיה הכל בשבילי נפטר בדיוק לפני 12 חודש.
אבא שלי ואני היינו ממש אדם אחד הדאגה שלי הייתה פשוט עצומה.
32 יום אחרי שילדתי הוא הלך לישון ולא קם
מה שכל כך כואב שכל החיים שלו היו סביב אשתו בנותיו ונכדיו בן 69.
כל כך אהב את החיים והאנין בקב״ה יתברך שמשפטיו אמת לכן אין לנו דרך אחרת רק להאמין!

[נובי*]

טל
מחזקת את לבך ונשמתך מרחוק
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

[יעל_ש*]

_טל
מחזקת את לבך ונשמתך מרחוק
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים_
מן השמיים תנוחמו.

[להיות_ברגע_באמונה_שלמה*]

אהבה

[פלוני_אלמונית*]

אבא שלי נפטר פחות משבוע ממש לפני ראש השנה ,ומאז אני מרגישה חור שחור ועמוק בבטני, לא התכוונו לכלום הוא ואמא שלי הלכו למיון בגלל שאבא שלי הרגיש לא טוב, אנחנו האחים אפילו לא ידענו שהם בבית חולים כי אין לאמא שלי פלאפון ,ואני מנסה כל היום לתפוס אותם בטלפון ואף אחד לא עונה לי בבית ואין לי מושג איפה הם. פתאום מתקשרים מבית החולים לאח ואחותי ואומרים בואו דחוף אבא שלכם לא מרגיש טוב . ישר ידעתי שמשהו לא בסדר , מסתבר שאבא שלי נפטר מקריש גדול בלב ,עקב זיהום שקיבל מבדיקת ביופסיה יום לפני . כולנו ההינו בשוק אבא היה כל כך בריא ופעיל וחייכן ,ופשוט מת תוך שעתיים אפילו בבית החולים לא הבינו איך זה קרה . אבא שלי נפטר ב13.9.2012 מוות של צדיקים יהי זכרו ברוך ׳אבא אני כך אוהבת אותך .

[נוב*]

פלונית
שולחת לך חיבוק משמים
ספרי עוד על אבא שלך
מחכה לשמוע

[פלוני_אלמונית*]

היי נוב אבא היה איש מקסים , תמיד מחייך ,היה לו קסם מיוחד תמיד מתיידד עם הפקיד בבנק , עם הקופאית בסופר , בזמן האחרון ממש הרגיש שהוא הכל יכול ,יותר מידיי השתעשע עם גופו,עשה ביטוח פרטי בהראל ,והתחיל לעשות ניתוחים חשב שהוא נער בן 16 , החליף ברך ,עשה ניתוח בקע , עשה קטרקט והכל בשנה האחרונה , לא פחד מבתי חולים . המקום הכי אהוב עליו היא המחזורית היה נוהג ללכת למחזורית 3פעמים ביום . הולך חוזר , .... אני כל כך מתגעגעת אליו כי לא הספקתי להיפרד ממנו ,למה אלוהים כל כך מיהר לקחת אותו מאיתנו ????? אני מקווה שהוא חי בעולם טוב יותר ושומר עלינו מלמעלה.

[ליטל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם אבא שלי נפטר אני יושנת בבית אני מרגישה שהוא חסר הוא לא יחזור וכולם מסתכלים עליי מוזר זה מציק אני לא מבינה מה הם רוצים זה הורס אותי זה חונק אותי שמסתכלים עליי שעות כיאלו נפלתי מחחלל החצון זה מעצבן גם שאני קשוחה הם מסתכלים בא לי להגיד להם לא לסתכל עליי למה בגלל שאבא שלי נפטר אני לא כל כך אוהבת את השכנים פה הם תוקעים לי בתחת שאבא היה בבית חולים המצאו על אבא שהוא נפטר וזה כל כך הצבן אותי אני רואה את חברות שלי יש להם סבתא וגם אבא ולי אין הן באדמה זה מוזר לי

[נטלי*]

זה לא קל כול מי שאבד בנאדם קרוב ללב אבא אוו אמא אני משתתפת בעצרכם אני גם אבדתי את אבא ממחלה הקשה הזאת וצריך ללעודד זה מאווד קשה לחזור לחיים שהיו כי הכול נגמר הלב נקרע רק שהיה לנו טוב וזה קל להגיד ולעשות זה הכיע קשה גם לי אני מרגישה את עצר שלכם

[פלוני_אלמונית*]

אני בוכה מאוד גם בעבודה והכי כואב לי שמדברים עליו זה צובט לי את הלב

[טל*]

כולם אומרים לי את תרגישי שאבא שלך מלווה אותך, אבל אני לא מרגישה אני כל כך רוצה לחלום עליו לקבל מסרים...

[טל*]

אני לא משתחררת מהמוות הפתאומי של אבא שלי!!והכי מעצבן וכואב לי לראות אבות מבוגרים שמגיעים לגיל מופלג, המה הם שונים מאבא שלי ....

[ליטל*]

שלום אני מרגישה רע שאבדתי אבא רע לי אף אחד לא מבין אותי זה עוצר אותי המחשבה שלא איתי אני מרגישה כל כך עצב אני הולכת האם חברות אני מנסה לשתחרר אני לא יוכלה זה כירון רע

[ליטל*]

שלום אין לי יום שאני לא חושבת עליו

[ליטל*]

על אבא

[אולה_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום...
אמא שלי ואבא שלי ז״ל גרושים ואבא שלי ביום מותו(לפניי ארבע יום)בא אלינו. הביתה וביקש מאמא שלי לישון אצלה אמא שלי הסכימה ... כשהוא קם בבוקר הוא אכל שתה ישב עם האחים שלי ואז פתאום הוא קיבל מעיין התקף התחיל להקציף מהפה
לחרחר!..קראו לאמבולנס אמרו לאמא שלי שחצי מהמוח שלו כבר מת!.... ושאלו אותה מי רוצה ליסוע באמבולנס אמא שלי לא נסעה ואחותי הייתה המומה ולא יכלה ליסוע
אחריי שעה וחצי הם היתקשרו אליי לעבודה ואחותי אמרה לי ״אבא מת״ באותו רגע היתמוטתי לא ידעתי איפה ליקבטר את עצמי
נסענו לרמבם והרופא הודיע על מותו
!.... באותו לילה רק חשבתי שאני כלכך מיצטערת שאני לא דיברתי איתו
ואז ניזכרתי ששלושה ימים לפניי שהלך הוא נתן לי חיבוק גדול כשראה אותי למרות הנתק בינינו ואני העדפתי להיתעלם מימנו !.... ולא החזרתי לו חיבוק
אבא סלח לי.... הגעגועים הורסים אותי ועש לי אשמה עליי !... אולי הוא לא הרגיש שאוהבים אותו מספיק
לא הייתי צריכה לכעוס על דברים שעברו הייתי פשוט צריכה לחבק כל יום!....

[פלוני_אלמונית*]

אף אחד לא מה
מבינים את רע לי נאני רוצה למוות כבר עכשיו

[פלוני_אלמונית*]

אין לי אבא מחר אני נוסעת לבית קברות

[הודיה*]

זה ממש עצוב אני צריכה לתמודד בחיים קשה אני מתגעגעת לאבא שלי יש לי הרבה דברים מילים זה לא קל כלנו נמוות נהיה בעולם הבא זה עולם זמני איפלו שכזה לאמין בזה אין לי אמונה

[הודיה*]

כולם מסתכלים עלי מוזר כי אילו להם זה לא יקרה בסוף כולם מתים כמה שאם צוחקים גם להם זה היקרה