מה אני רוצה

[אנונימי]

_{ראו גם: איך מגלים מה באמת רוצים / חיפוש דרך}

[מפעם*]

השאלה הזו ממש משמחת...
היא לב העיניין
זו שאלה כל-כך פשוטה ותמימה לכאורה
וכל-כך קשה (לי) לענות עליה
והקושי חולש על כל תחומי החיים
זו שאלה עמוקה
זו שאלה שממקדת ומחייבת דיוק
זו שאלה ששמה אותי במרכז (סוף כל סוף) וממקמת אותי בזרועות ההווה
זו שאלה שעושה לי מקום
שאלה שמעמידה אותי מול האמת שלי
זו שאלה שמביאה שקט

[אינטו_איציה*]

זו שאלה מפחידה,
שלפעמים אחריה יש ריק גדול
או שקט.
או לפעמים הרצונות שעולים בתשובה הם פסימיים על גבול הטירוף.
מצד שני-
זו גם שאלה של חיים.
או מוות.

[בערך_מוחלט*]

שאלה שאי-אפשר להתחמק ממנה. אבל קשה לתת תשובה. נניח שהיום ראית משהו שמצא חן בעיניך, לך תדע אם הוא ימצא חן בעיניך מחר. נגיד היום פגשת חבר ואתה חושב שהוא נפלא אתה נותן בו אמון והוא בוגד בך ואז אתה מצטער על הרגע שפגשת בו. קשה לאנשים להתמודד עם חוסר הידע הזה שבעצם הופך את חיינו לבילבול אחד גדול. קשה להודות, כי זה עשוי להוביל לשיתוק. מה שלא ידוע מצל על הלא ידוע ואנו כעיוורים בחשכה. ובכ"ז אנו מוכרחים לרצות במשהו. איך פותרים את הקונפליקט?

[מ_י*]

אני מתמודדת עם השאלה הזו מזה איזה זמן.
החיים זורמים והדברים קורים, וביניהם אני שואלת את עצמי: מה את רוצה?
לא מתחברת.
זה עולה לי בקיום מנומנם, בלתי ממוקד, בתחושה של פספוס.
אז פה זה המקום: איך מתחברים לרצון הפנימי.

[מ_י*]

בדף הנפלא עוברת אורח מהגגת התייחסו לשאלה הזו. עירית לוי כתבה שם כך:

_טוב, יש לי תחושה שזה קשור איכשהו לשאלת הלגיטימציה שיש לך כלפי הרצונות שלך.
למידת החופש שלך יש לך לִרצות, ממש להתפרע עם הרצונות שלך.

מה דעתך?
תגידי לי מה עולה לך בתגובה לזה ונראה איך ולאן נקח את זה.

בנוסף,
כדי להציף באיזור הזה כמה דברים וכדי לבדוק אם אנחנו בכיוון,
אני רוצה להציע לך לקחת דף (הוא יהיה לעינייך בלבד. אח"כ את יכולה לגנוז אותו), לרשום בראשו: "אני רוצה",
ולהתחיל להכין רשימה ארוכה ארוכה ארוכה של כל מה שאת רוצה.
הכוונה היא שתכתבי כל רצון או צורך שלך. בכל התחומים וההיבטים של החיים. רצונות וצרכים רגשיים, אינטלקטואליים, גופניים, מיניים, רוחניים, גבוהים, נמוכים. ה-כ-ל.
כל מה שעולה זה טוב. הכל מותר, הכל בסדר, הדף מסוגל להכיל הכל.
זה יכול להיות מאכל כלשהו וזו יכולה להיות חווויה או התנסות.

תבקשי מעצמך לכתוב מ"הבטן", לא מ"השכל", תשתדלי לכתוב בלי מסננות, פשוט תשפכי הכל על הנייר, אל תדסקסי עם עצמך מה אפשרי או מה ריאלי או לא, פשוט תכתבי.
יכול להיות שבהתחלה זה יבוא בטפטופים, את יכולה להניח לדף ולחזור אליו, את יכולה להישאר עם השאלה פתוחה באוויר ואולי תשובות יתחילו לנחות לך במקלחת או תוך כדי נהיגה.
הכוונה היא שתהיי ממוקדת לאיזה זמן בשאלה - מה אני רוצה?

גם אם עולים מעצורים זה בסדר,
כי ברור שישנם כאלה,
וכי הכוונה כאן היא בעיקר לבדוק ממה הם עשויים,
זה לא שהתרגיל יכול כן להצליח או לא להצליח, הוא כולה טריגר למשהו.
(אה! גם אם עולה בך התנגדות חזקה לתרגיל ואת לא מצליחה להכין רשימה, תגידי. כי גם ההתנגדות והדרך שבה היא תעלה זה מידע חשוב שאפשר להתחיל איתו. אוקיי?)_

[מ_י*]

אז ישבתי והכנתי לי רשימות.
מה אני רוצה.
עלו כל מיני רצונות, גדולים וקטנים.
ועלה מאד הענין של הקושי בחיבור.
כי יש דברים שאני רוצה ולא עושה כלום כדי לקדם אותם. אז איזה מין רצון זה?
ויש דברים שלא מופיעים ברשימה ובכל זאת בחיי היומיום אני פועלת כדי לקדם אותם. אז למה אני פועלת?

וגם עלתה העוצמה הנמוכה של הרצון. אפילו את הדברים שאני רוצה, אני לא מאד רוצה.

[מ_י*]

אני מזמינה לפה את כל אלה שיודעים לרצות, לספר איך הם עושים את זה.
ואת כל אלה שלא רוצים אבל כן רוצים לרצות, לחגוג פה את ההתקדמות הזאת (-:

[עדינה_ניפו*]

_אני מזמינה לפה את כל אלה שיודעים לרצות, לספר איך הם עושים את זה.
ואת כל אלה שלא רוצים אבל כן רוצים לרצות, לחגוג פה את ההתקדמות הזאת_
אני מנסה להבין אם אני רוצה אבל לא רואה את האפשרות לממש אז מראש מוותרת או שלא מרגישה את הלגיטימציה מלחתחילה ולכן מתקשה להתחבר לרצונות שלי ומזדהה גם עם זה -
וגם עלתה העוצמה הנמוכה של הרצון. אפילו את הדברים שאני רוצה, אני לא מאד רוצה.
לפעמים נדמה לי שאני מאד רוצה משהו אבל אז מגלה כשאני מתחילה שאין לי מספיק להט to fallow through.

[גם_אני*]

בהשראת ביירון קייטי...
אני רוצה לאהוב את מה שיש !
לרוב לא מצליחה...

[מ_י*]

עוד מחשבה בקשר לרצון ולחיים בזרימה חופשית.
אני מאד אוהבת שהחיים מתנהלת בזרימה, באיזו טבעיות. הדברים הכי טובים בחיים שלי קרו לי בצורה הזו.
לא תכננתי, לא ניתבתי. הם פשוט קרו, בזמן הנכון, בקלות.
ואולי באיזהשהוא מקום יש לי תחושה שרצון עומד בניגוד לזרימה הזאת, שרצון יכול לחסום את הזרימה הזאת.
אבל זה קשה.
קשה לקבל על עצמי את דין ה"לא לרצות".
וגם לא מאה אחוז בטוחה: האם זה נכון?

[עירית_לוי]

_אני מאד אוהבת שהחיים מתנהלת בזרימה, באיזו טבעיות. הדברים הכי טובים בחיים שלי קרו לי בצורה הזו.
לא תכננתי, לא ניתבתי. הם פשוט קרו, בזמן הנכון, בקלות.
ואולי באיזהשהוא מקום יש לי תחושה שרצון עומד בניגוד לזרימה הזאת, שרצון יכול לחסום את הזרימה הזאת._
אולי מה שיעזור לך כאן זה לנסות ולהבחין בין שני סוגים של רצונות:
הרצון של האגו (שבא מהשכל, מהראש, מהמחשבה), והרצון של הנשמה (שבא מהלב), או באופן יותר מדוייק - הכמיהה שלה.

ואולי, ביחס אל מה שכתבת,
אז רצון שבא מהראש יכול לעצור את הזרימה הזאת או לעמוד בניגוד לה, ורצון שבא מהלב, הוא בדיוק במתאם לזרימה הזאת?
כלומר אולי הדברים בחיים שלך שהגיעו בטבעיות ומתוך הזרימה נבעו מרצונו של הלב? מהכמיהה שלו?

הראש לא תכנן ולא "הינדס" את הדרך למימוש הרצון ולכן לא "ידעת" שזה מה שהוא רוצה.
ורק בדיעבד הלב סיפר לך על הכמיהה שלו באמצעות המציאות שהוא הוביל אותך אליה.

זה משהו ששווה לבדוק.
זו הבחנה שיכולה לדייק ולעשות סדר באופן כללי,
וגם ביחס לדברים שאת רוצה ולא מממשת, וביחס לדברים שאת מממשת אבל לא הופיעו ברשימה.

אגב, גם רצונות של האגו הם לגיטימיים וגם להם כדאי להקשיב. הם לא נחותים.
הם פשוט מגיעים ממקור אחר, משרתים חלק אחר שלך, ויקחו אותך למקום אחר. חשוב רק להבחין בהם ככאלה.

_קשה לקבל על עצמי את דין ה"לא לרצות".
וגם לא מאה אחוז בטוחה: האם זה נכון?_
ומתוך ההבחנה ההיא - בעיני אין דבר כזה לא לרצות, כי אין דבר כזה לב או נשמה שאין בה כמיהה למשהו.

מה שכן - יכול להיות שהדרך להקשיב לכמיהה הזאת חסומה או מעורפלת על ידי דפוסים מגבילים או פחדים.

כדי להתחיל ולפלס את הדרך,
את יכולה לבדוק (תנסי לענות על זה מהבטן, לבדוק מה הדבר הראשון שקופץ לך ביחס לזה) -
מה הכי הכי מפחיד אותי בלרצות?
אם אני ארצה אז...?
אם לרצון שלי היתה עוצמה מאוד חזקה אז...?
תראי אם השאלות האלה מדברות אלייך, אם הן נוגעות לך במקום כלשהו.
שווה לבדוק אותן כמה פעמים.

[ריש_גלית*]

אני מזמינה לפה את כל אלה שיודעים לרצות, לספר איך הם עושים את זה.
או, אני שמחה שניסחת את זה ככה, כי עד עכשיו היה לי לא נעים להיות בצד הרוצה והמרוצה. יש גם פחד כל כך גדול להודות שטוב לך, שמא חו"ח מי יודע מה יקרה. אפשר לחשוב שהטוב הזה בא ממני או תלוי בי.

אז הכי קל לי להדגים את היכולת שלי לנסח רצון ולממש אותו בתחום הפרנסה. תמיד הייתי "לא מתמידה" במקומות עבודה. מתישהו גיליתי שזה בסדר גמור מבחינתי, כלומר אחרי שנים של ירידות על עצמי - אין לך קריירה בכלום, את לא יודעת להתמיד, את לא מצליחה ממש בשום תחום, בחיים לא תקני דירה ככה - הבנתי שאני בעצם נהנית מחופש שאנשים אחרים, המתמידים והמצליחים, יכולים רק לחלום עליו. תמיד עזבתי מקומות עבודה ברגע שהרגשתי ששכרי יוצא בהפסדי. לא חשוב אם זה היה בגלל התשלום שהיה מעליב או כי מתתי משעמום או מפני שהאנשים היו סנובים מגעילים.
אף פעם לא פחדתי להישאר בלי פרנסה. בזבזתי את דמי האבטלה ואת הפיצויים, נסעתי לחו"ל, ותמיד כשהיה ברור שעכשיו הזמן להתחיל לחפש עבודה - העבודה מצאה אותי עוד לפני שהתחלתי לחפש. יום אחד גיליתי שיש לי מקצוע ביד, אמנם לא רווחי במיוחד אבל מקצועי למדי, ויש לי רזומה יפה, ויש לי אפילו מוניטין.
מתישהו גם גיליתי שאני לא רוצה לעבוד במקצוע שלי כרגע. והפסקתי. ובכל פעם שאני חושבת שאני מוכרחה לחזור לעבוד כי הגענו עד פת לחם, בן זוגי המפרנס (בדוחק) אומר, "עזבי, זה לא שווה אם את הולכת להיות עצבנית ולסבול."
כשאני מדברת עם אנשים על מה אני רוצה או מה הם רוצים, הם בד"כ עונים בפחדים שלהם. אז אומרת, בוא נדמיין מה יקרה אם תנסה לממש את הרצון הזה. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? בואי נעשה רשימה. טוב, אני רואה ש עירית לוי כמובן מעלה את זה (-:.
זאת ההתחלה.

אני מנסה להבין אם אני רוצה אבל לא רואה את האפשרות לממש אז מראש מוותרת או שלא מרגישה את הלגיטימציה מלכתחילה ולכן מתקשה להתחבר לרצונות שלי
זה בדיוק המוקש. הפנטזיה היא שלב חשוב מאוד, קריטי, בדרך למימוש הרצון. כשמפנטזים לא חושבים על האפשרות או חוסר האפשרות לממש. נהנים מהפנטזיה. זה קודם כל. @}

[מ_י*]

__אולי הדברים בחיים שלך שהגיעו בטבעיות ומתוך הזרימה נבעו מרצונו של הלב? מהכמיהה שלו?

הראש לא תכנן ולא "הינדס" את הדרך למימוש הרצון ולכן לא "ידעת" שזה מה שהוא רוצה.
ורק בדיעבד הלב סיפר לך על הכמיהה שלו באמצעות המציאות שהוא הוביל אותך אליה.

זה משהו ששווה לבדוק._
יש בזה משהו!
עשיתי לי עכשיו רשימה של הדברים שאני מחשיבה ככאלה שהגיעו לחיי בטבעיות ובזרימה פשוטה, ובאמת ברור שהם הגיעו מכמיהה של הלב.
אמנם, יש פה לופ מסויים, כי אלה דברים שאני מחשיבה כטובים ויפים, אז ברור שקל לי להתחבר למחשבה שכמהתי אליהם...
אבל מצד שני, איך קרו אם לא כמהתי אליהם? הרי אני עשיתי אותם, השקעתי מאמץ, לקחתי סיכונים, מצחיק לחשוב שזה קרה בלי כמיהה.
אז אני מקבלת את האבחנה הזאת.
הדברים שאני מחשיבה שקרו מעצמם, מתוך זרימה פשוטה של החיים, הם דברים שהלב כמה אליהם והוביל אליהם.

אני מתבוננת בדברם האחרים, הפחות מוצלחים בחיים שלי. האם אפשר לומר שהם בחירות של הראש?
נדמה שאני יכולה להתייחס אליהן גם כאל כמיהות לא מוצלחות של הלב... (נגיד, הבחירה שלי להסתובב סביב מישהו שלא אהב אותי. זה לא היה רצון שכלי. זה היה בפירוש השתוקקות של הלב, אבל אחת לא מוצלחת ודי הרסנית...)

[מ_י*]

ותודה רבה עירית.
אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך ואת הנדיבות.

[מ_י*]

רישגלית, עכשיו אני רואה מה שכתבת.

זה בדיוק המוקש. הפנטזיה היא שלב חשוב מאוד, קריטי, בדרך למימוש הרצון. כשמפנטזים לא חושבים על האפשרות או חוסר האפשרות לממש. נהנים מהפנטזיה. זה קודם כל.
אני חייבת לומר שבתחום הפנטזיה אני מאד חזקה. אני יכולה לפנטז דברים ממש לפרטי פרטים. חדשות לבקרים עולים לי רעיונות לכל מיני יוזמות ופרוייקטים ועסקאות ויצירות, ובכמה שעות שהן מעסיקות אותי, אני ממש בטוחה שאני הולכת לממש, וממש מדמיינת את זה, איך בדיוק זה יהיה ברזולוציה גבוהה, ואפילו יש לי תחושה שקרית של אנרגיות גבוהות, כאילו באמת יש לי אפשרות לעשות את זה.
ואז, פשוט, אחרי כמה שעות אני שוכחת מזה.
בגלל הפינטוזים האלה אנשים בטוחים שאני יזמית מדהימה.
אבל לאחרונה עלה בדעתי שזה לא מרוב שאני מעשית ויזמית בכלל, אלא שזה חלק מן היצירתיות שלי.
אני כאילו תופרת תסריט, אבל אין בינו ובין המציאות שלי בעצם כלום. למשל ראיתי מקום שמתאים מאד לחנות יד שניה, ומיד אני נכנסת לפינטוזי חנות יד שניה לפרטי פרטים, עד רמת הפינת קפה והמבצעים לחגים והשם המדליק שיהיה לזה ואיך שזה מתאים במקום הזה וכמה שזה יילך, ממש יהפוך למועדון נשים קטן ואינטימי. ואז בעלי שאל: את רוצה באמת להתעסק בחנות יד שניה? והתברר שבעצם לא, בכלל לא מושך אותי להתעסק בחנות יד שניה! אין לי ענין לאסוף את השמאטריי, אין לי ענין למכור אותם, אין לי ענין לעצב את החנות ולתפעל את פינת הקפה. מושך אותי להתעסק בפינטוזים על חנות יד שניה, שזה ענין אחר לגמרי).

הבעיה היא, שהפינטוזים שלי לא לוקחים אותי למקום של בירור הרצון האמיתי. הם רק מתסכלים וממסכים ומפזרים מסך ערפל ויוצרים ציפיות גבוהות מצד הסביבה (נו, תממשי כבר!)

[עשב_השדה*]

רוצה חירות מצריך, ואחר כך חירות לרצות בכל רגע את מה שירגיש מדוייק עם הלב ועם המציאות בו זמני,
רוצה להיות במקום חי , רוצה שיראו אותי ולראות את מי שמולי , קרבה ונפרדות בוזמניים,
רוצה להיות ברצון ולא לרצות דברים, רוצה אוטנטיות וקבלה של כל המבוכות ללא שיפוטיות,רוצה רצון ברור ושקט
רוצה להזכיר ולהשפיע ,שלרב מה שרוצים יש לנו כבר ורק לזהות ולגעת בזה להעצים את זה ולחבר את זה למציאות היום יומית
, רוצה להיות באהבה בכל אשר אפנה, גם אם זה בעשיית כסף,
רוצה להעביר הלאה את השפע שנובע מהלב, ורוצה לחיות מזה טוב, מייחלת שירצו את מה שחי בי ,
מאמינה שמימוש הרצון תלוי באמיתותו זה נותן עוצמה אדירה לרצון, אבל מכירה רגעים עמומים, חלשים חמוצים ומוחמצים
ולכן מייחלת לעבור דרכם בקבלה וללא דרמות והתייסרויות עמוסות, רוצה לחיות כל רגע באמת, גם ברגעים של מוות קטן,

[מ_י*]

_רוצה חירות מצריך, ואחר כך חירות לרצות בכל רגע את מה שירגיש מדוייק עם הלב ועם המציאות בו זמני,
רוצה להיות במקום חי , רוצה שיראו אותי ולראות את מי שמולי , קרבה ונפרדות בוזמניים,
רוצה להיות ברצון ולא לרצות דברים, רוצה אוטנטיות וקבלה של כל המבוכות ללא שיפוטיות,רוצה רצון ברור ושקט
רוצה להזכיר ולהשפיע ,שלרב מה שרוצים יש לנו כבר ורק לזהות ולגעת בזה להעצים את זה ולחבר את זה למציאות היום יומית_

אני ממש מתחברת לרצונות האלה.
אבל נדמה לי שהבעיה היא לא ברצונות ברמה הגבוהה הזו. כן, ברור, אני רוצה לאהוב, אני רוצה להיטיב, אני רוצה טוב לאהובי, אני רוצה שפע, אפשר להמשיך רשימה שלמה.
הבעיה בחיבור לרצון שייכת למקום של חיבור לרצונות הנמוכים יותר, הרצונות שצריכים להיתרגם למעשה. מה אני רוצה לעשות.במישור הכי פרקטי ו"ארצי" של זה.

[מ_י*]

עוד משהו שמפחיד בלרצות. הבנתי את זה היום ואני נדהמת מן התגלית:
כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו.
הרי אנחנו לא רוצים דברים שכבר יש לנו, אלא דברים שעדיין אין וחסרים.
כך ש- כל רצון הוא בעצם התחברות לחסר והודאה בחסר,
וממילא,
כל רצון הוא בעצם התחברות לכאב.
אז בקיצור, פוחדת שיכאב P-:

[נוסעת_סמויה*]

איזו תובנה יפה.
לפני שנה בערך, כשנכנסתי לתהליך של בירור התשוקות המקצועיות שלי, בשלב כלשהו יכולתי להצביע על עשייה מסוימת שאני משתוקקת לעסוק בה, וכשחקרתי אותה יחד עם המאמן שליווה אותי, הוא שאל: "מה [העשייה הזו] מרפאת בתוכך?". זה הידהד לי כמשהו מאד מדויק.

[נוסעת_סמויה*]

מצרפת קישור ל מאמר יפה של רונה רענן שפריר, שמתאר שתי טכניקות אפשריות לבירור הרצונות בנוגע לעשייה שלנו בעולם.

[מ_י*]

מאמר מעניין
נוסעת, האם את יכולה לספר על התהליך של הבירור שעברת? האם זה הצליח מבחינתך?

[נוסעת_סמויה*]

התשובה ארוכה ומורכבת, אני חושבת איך לענות עליה.
התהליך עדיין בעיצומו - ארוך, פתלתל, לעתים מכאיב ומפחיד (עזבתי קריירה אחת בטוחה ומפרנסת, הקריירה השנייה עדיין לא נסקה).
אבל מזמן לא הרגשתי כל כך חיה, מתפתחת, ולפעמים ממש מאושרת במה שאני עושה.
אני לא מצטערת לרגע.

זה בנוגע לשאלת ההצלחה. בנוגע לתהליך עצמו - עוד אחשוב במה ואיך אני יכולה לשתף.

[אינטו_איציה*]

כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו.

כל רצון הוא בעצם התחברות לחסר והודאה בחסר,

וואו.
הארת לי עכשיו משהו ממש חזק.
גם לי מאוד קשה לרצות.
אני ממש מכריחה את עצמי בשיניים לרצות ולעשות ולתרגם את הרצונות האלה למעשים.
ממש מאמץ פיזי מבחינתי להתמקד בכיוון אחד ולא ,כמו שכתבת, לפנטז עד לפרטים על "בית קפה -תיאטרון" מדהים שאני עומדת לפתוח עד לרמת סוג ההצגות והשתיה שירוצו שם.
ואז זה נעלם.
אבל עכשיו התובנות שלך מאירות לי משהו.
תמיד אנשים רוצים כ"כ הרבה דברים סביבי, ובכלל כשמישהו רוצה משהו בצורה נואשת אני תמיד מביטה עליו במבט קצת מזלזל..."זה מה שאתה רוצה?!"
אני עוד בשלב הלפני בן זוג, אז הנושא הזה נוגע גם אליו, ואל הרצון השקט שלי.
כדי לרצות משהו ממש צריך להתחבר לכאב ההעדר שלו....
קשה לי להתחבר למקום הזה, לכאב הזה.
ז"א אני כואבת הרבה ,אבל נראה שאני לא מודה שחסר לי .ממש חסר.

מעניין....

מה אני עושה כדי לברר את הרצונות שלי?
אומרת בקול.
לא כותבת, לא חושבת - אומרת.
אני רוצה לשתות.
אני רוצה שתבוא אלי.
אני רוצה לראות טלויזיה.
מאמנת את שריר הרצון

שבת מנוחה.
@}

[אהבת_עולם*]

ישנו גם הדף איך מגלים מה באמת רוצים.
(הוספתי בראש דף זה)

[עשב_השדה*]

כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו. .......
סימן שאלה גדול בעיני
זה יותר מתאר לרצות דברים,
אפשר גם לרצות מאד מה שמפעם בי ,לרצות לשחק למשל, לא כי חסר לי משחקיות בחיים אלא כי זה מרגיש לי חי
לרצות לחיות גם ואז זה מעצים את הפוטנציאל ולא רק מרגיע רעב, לרצות חברים,לרצות לרפא, לרצות לאהוב וכו'
ואז מזה יכול לצמוח עיסוק , פרנסה, ותוצאות במציאות הגשמית
מה דעתכם?

[עשב_השדה*]

כלומר אני רואה כאן שני כיוונים לרצון, אחד מהחוץ פנימה
_אני רוצה לשתות.
אני רוצה שתבוא אלי.
אני רוצה לראות טלויזיה,למשל
ואחד מהפנים החוצה כמו שניסיתי להסביר

[עירית_לוי]

_אני מתבוננת בדברם האחרים, הפחות מוצלחים בחיים שלי. האם אפשר לומר שהם בחירות של הראש?
נדמה שאני יכולה להתייחס אליהן גם כאל כמיהות לא מוצלחות של הלב... (נגיד, הבחירה שלי להסתובב סביב מישהו שלא אהב אותי במשך שנים רבות. זה לא היה רצון שכלי. זה היה בפירוש השתוקקות של הלב, אבל אחת לא מוצלחת ודי הרסנית...)_
אני רוצה להציע לך נקודת מבט אחרת על הסיטואציה הזאת:

אולי מה שהשתוקקת אליו אז היה לאו דווקא האיש הזה, אלא יצירה של חוויה מתקנת סביב אי-האהבה שלו כלפייך?
כלומר, אולי היתה בך כמיהה רגשית מאוד חזקה בנוסח: "תאהב אותי! כן, דווקא אתה שלא אוהב אותי, תאהב אותי כבר".

לא כל פעילות רגשית מקורה מהלב.
יכול להיות שכמיהה רגשית כמו זו שתיארת לא נבעה מהלב, כלומר, לא נבעה מהמקום העמוק, השלם, היודע. למקום הזה התכוונתי כשכתבתי "לב".
יכול להיות שהיא נבעה דווקא מהאגו, כלומר ממקום שפעם בעבר הרחוק נפגע, נפצע ומאז הוא רוצה לפצות ולתקן. החלק הארצי שמתעקש להאבק, להוכיח, ולמלא בכל מחיר את התשוקה שלו ("אתה כן תאהב אותי, אתה תראה שאוטוטו כן תאהב אותי").

אני מאמינה שכאשר מדובר בפגיעות, בפצעים הרגשיים שלנו - הרבה פעמים האגו לוקח את המושכות לידיים, בלי לשאול אותנו יותר מדי.
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים בדרכים אוטומטיות, לא הגיוניות, לא רציונליות, ומאוד חזקות ביכולת שלהן לנתב אותנו.

כשהאגו מנהל כל כך חזק את העניינים קשה מאוד להקשיב ללב.
במצב מאוזן, בו לא היו קיימים רעשי הרקע של האגו, אולי הלב היה מצליח לספר לך שאת ראויה לאיש שכן מחזיר לך אהבה?
.
.

_וממילא,
כל רצון הוא בעצם התחברות לכאב.
אז בקיצור, פוחדת שיכאב_
זו תובנה ענקית וחשובה בעיני.
היא גם מאפשרת לך להבין לעומק מדוע כרגע הרצון כל כך מעורפל ורחוק ממך: כדי להמנע מהכאב (כאב עתיק, אגב).
מדובר בסוג של הגנה רגשית. הגנה טבעית, הגיונית ולגיטימית.
"אם אני לא ארצה לא יכאב. וככה אני בטוחה ומוגנת".

מה שמוביל אותך לנקודה הבאה,
שהיא,
שעל מנת להתחבר לרצון, מה שנדרש זה ליצור בתוכך לאט לאט חוסן פנימי (שזה כמובן לא אומר שהיום אין בך בכלל חוסן, אוקיי? מדובר על לעלות מדרגה בחוסן הפנימי).
חוסן שיאפשר לך להרגיש מספיק בטוחה כדי לפגוש את השדים שלך. אלו שמפחידים אותך ומכאיבים לך.
כאשר תסכימי לצלוח את ים הפחדים והכאבים, תתחיל להיווצר לך בהירות לגבי מה את רוצה.

הבהירות הזאת לא תגיע מהשכל, מעוד ועוד הבנות - אלא דווקא מהרובד הרגשי, מהחוסן והאומץ לפגוש את מה שמפחיד ומכאיב.

כמובן שזה לא אומר שאת אמורה להכאיב לעצמך באופן מכוון, או לסבול, או לגרור את עצמך בכוח כדי לחוות כאב. את לא אמורה וזה גם לא ממש אפשרי.
מה שכן, שווה לך לבדוק מה את צריכה, או מה נראה לך שנדרש ממך לעבור, על מנת שתהיי במקום בו תסכימי, ממש תסכימי בתוכך, לפגוש את הכאב. מתוך ההבנה ששם המפתח לפיזור מסך העשן שמסתיר לך את הרצונות שלך.
אבל לאט. ממש לאט. לא בכוח.

תבדקי אם את מתחברת. אם משהו מזה נוגע בך ורלוונטי אלייך.

[או_רורה*]

אני מאוד התחברתי לקטע של אי ההודאה ברצונות שלך.
כאילו שאם זה לא יתגשם - ירחמו עליך.
או יותר גרוע - יבקרו אותך.

כשאני הייתי לפני לידה שניה, אחרי הניתוח בלידה הראשונה - לא סיפרתי כמעט לאף אחד על הרצון והמאמצים של ללדת וגינלית.
אמרתי משהו בלתי מחייב בסגנון "ננסה - נצליח יופי לא נצליח - גם יופי".

ולמה? כדי לא להיות מזוהה עם הרצון.
כדי שאחר כך לא יאמרו עליי - אה, רצתה לידה רגילה זאת.......
(למען הסר ספק, אני מדברת בעיקר על המצדדים בניתוח נוסף שסבבו אותי דאז)

[או_רורה*]

ואני גם חושבת שהרצון האמיתי זה עניין של הרגשה פנימית חזקה שאי אפשר להתעלם ממנה.
מין משהו שתופס אותך בקרביים - מין וואו כזה.

לא יודעת אם אני מצליחה להסביר.

עוד דוגמה מחיי שלי - בפעם הראשונה שעשיתי יוגה, לפני 3 שנים בערך, בסטודיו קטן בני יורק, היה לי באזזז בבטן.
הוקסמתי לגמריי.
חזרתי שוב ושוב לקבל עוד מהדבר המדהים הזה, שעושה לי כל כך טוב.
בינתיים חזרתי לארף וקרו כל מיני דברים וזנחתי את היוגה, ולקח לי המון זמן לחזור אליה שוב,
אבל כשחזרתי הבנתי - שהפעם היא פה כדי להישאר.

למה אני רוצה לתרגל יוגה?
יש מיליון הסברים מקצועיים, בריאותיים, פסיכולוגיים וכו, אבל לא בגלל זה אני רוצה.
אני רוצה כי זה מרגיש לי חלק ממני, משהו שהוא שלי, ממש שלי. וזה הכל.

[עשב_השדה*]

אורורה, לזה אני מתכוונת
אני רוצה כי זה מרגיש לי חלק ממני,
מין רצון שהופך למניע מבפנים כי זה מפעים ואותנטי

[עשב_השדה*]

הבהירות הזאת לא תגיע מהשכל, מעוד ועוד הבנות - אלא דווקא מהרובד הרגשי, מהחוסן והאומץ לפגוש את מה שמפחיד ומכאיב.
לאו דווקא רק מה שמפחיד ומכאיב, פחד וכאב כבודם במקומם מונח אבל מתחת לכל אלא יושב הרצון האותנטי, או הידיעה הפנימית שזה זה
בתוך תהליכי צמיחה פוגשים את הפחד הכאב ועוד חסרים וחסמים אחרים אבל כל זה לדעתי בדרך לזהוי המטמון של הרצון האותנטי,
אותי זה מרגש,.............

[עשב_השדה*]

מתוך ההבנה ששם המפתח לפיזור מסך העשן שמסתיר לך את הרצונות שלך.

אותי זה מרגש,.............

[מפעם*]

אני פתחתי את הדף.
איזה כייף שהדף הזה קם לתחייה ומתפתח
תודה

[מ_י*]

מה שכן, שווה לך לבדוק מה את צריכה, או מה נראה לך שנדרש ממך לעבור, על מנת שתהיי במקום בו תסכימי, ממש תסכימי בתוכך, לפגוש את הכאב. מתוך ההבנה ששם המפתח לפיזור מסך העשן שמסתיר לך את הרצונות שלך.
לא יודעת אפילו על איזה סוג של דברים לחשוב.

[מ_י*]

_כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו. .......
סימן שאלה גדול בעיני
זה יותר מתאר לרצות דברים,
אפשר גם לרצות מאד מה שמפעם בי ,לרצות לשחק למשל, לא כי חסר לי משחקיות בחיים אלא כי זה מרגיש לי חי
לרצות לחיות גם ואז זה מעצים את הפוטנציאל ולא רק מרגיע רעב, לרצות חברים,לרצות לרפא, לרצות לאהוב וכו'
ואז מזה יכול לצמוח עיסוק , פרנסה, ותוצאות במציאות הגשמית
מה דעתכם?_
אני בודקת מה שאת אומרת.
את מדברת על רצונות לדברים שכבר קורים ואת נהנית מהם. בעצם נראה לי שאלה רצונות שהדברים האלה יימשכו, ואז זה כן רצון של משהו שחסר - העתיד, ההמשכות בעתיד, הידיעה שזה יימשך בעתיד.
(למשל: יש לי זוגיות שמשמחת אותי. אז אני לא אומרת לעצמי "אני רוצה זוגיות שמשמחת אותי". אני יכולה לומר "אני רוצה שזה יימשך", וזה כבר התחברות למשהו שאין לי עדיין - הזוגיות העתידית שלי.)

[מ_י*]

אני שואלת את עצמי עכשיו מה אני צריכה כדי להסכים לפגוש את הכאב.
בינתיים לא מתחברת למשהו, אבל רואה את המקומות בהם אני בורחת מכאב.
למשל כבר שנים שאני לא מוכנה לראות סרטים על השואה או לקרוא חומרים על השואה, כי יודעת שזה יילך אתי אחר כך בכאב בלתי נסבל.
או לקרוא על כל מיני התעללויות בילדים שיש כיום בחדשות.
או לראות סרטים שאני מכנה "סטייתיים", על כל מיני רוצחים ופושעים וחטיפות והתעללויות. לא מוכנה לראות סרטים כאלה. רק קומדיות ודרמות משפחתיות!
או להתרגז על אנשים שגורמים לנו עוול. אני מעדיפה לטייח ואפילו לשלם כסף אבל לא להכנס למקום של קונפליקט.
כך שאין ספק שזה דפוס חזק ומושרש אצלי.

[נוסעת_סמויה*]

אני מאמינה שכדאי ליווי נכון. ליווי טוב יכול לחולל פלאים. אפילו עצם סדירות המפגשים שמוקדשים לעיסוק בשאלה הזו, בתוך מרחב של הקשבה לא שיפוטית וחומלת - זה כבר עושה המון.

ממליצה לך להתחיל בכתיבת תרגיל - לשבת ולהיזכר בחוויות טובות של עשייה בעולם, מאז הילדות, חוויות ששילבו הנאה עמוקה עם תחושת משמעות, שבהן הרגשת שאת נותנת את הדבר הטוב שיש לך לתת בעולם. פעילויות שהיית שקועה בהן, משוחררת ממחשבה על התוצאות, והזמן חלף בלי שהרגשת. פשוט להיזכר ולכתוב על החוויות האלה.

ועוד הצעה, בכיוון אחר - כמהלך משלים למהלך האינטרוספקטיבי, לתת לעצמך לעשות, להתנסות. ללכת אחרי הלב בקטן ולראות לאן זה יוביל אותך. לשחק חם-קר עם המציאות: ללכת צעד אחד בכיוון שנראה אינטואיטיבית נכון, ואז לעצור ולבדוק עם עצמך איך את מרגישה. אם זה המקום החדש מרגיש נכון - לבדוק איך אפשר להרחיב או להעמיק אותו. ואם לא - לקחת צעד אחורה.

< ויש גם את הדף רוצה אבל פוחדת, שלמרות שמו עוסק בשאלה מאד דומה >

[צפריר_שפרון*]

מי,
במובן הזה של כוון, או מציאת הכוון האישי, המפתח הוא פשוט בתכלית.
בדקי מה עורר בך שמחה, שמחה אמיתית, כפי שכשהיית ילדה ושיחקת עם הגלים בחוף הים, ובכל פעם שהגלים הרטיבו את כפות רגלייך צהלת משמחה.
כפי שכשהיית ילדה והצלחת לבנות או לצייר או להעלות חיוך אצל הזולת.
שמחה ששזורה בהרגשת הרוח הקלה והנעימה על לחייך בעודך רצה במדרון אי אז בילדותך.

מקומות אלה הם המנחים הטובים ביותר להנחותך הלאה.

עניתי ספונטנית ואז ראיתי ששאלת שאלות מפורשות - אזי להלן:
איך מזהים את הרצון הפנימי?
שואלים את הגוף.
עולה הרצון לדבר זה או אחר, מקשיבה היטב לתגובת הגוף. משקיטה את נשימתך, מתמקדת בנשימתך ומגיעה אל שלווה. אז מעלה א השאלה ורואה את תגובת הגוף.
הגוף אף פעם לא מזייף.

האם יתכן שאין רצון כזה? שאין תשוקה לעשות משהו?
גם לנוח זו עשייה.

מה הדרך לבירור השאלות האלה?
ניעור. זעזוע. הבאת בן הברית האולטימטיבי - המוות - עשויים להיות אבני דרך טובות למדי.

תודות.

[יהלומית*]

הדף הזה מעניין מאד. גם אני מרגישה שאינני יודעת מה אני רוצה.
אני קוראת את דברי צפריר ושואלת את עצמי "מה גורם לי להרגיש שמחה אמיתית כפי שהייתי ילדה ?". אני לא מרגישה דבר כזה.
אני לא מרגישה שיש אצלי שמחה אמיתית כזו למרות שאני מחשיבה את עצמי כאדם אופטימי ורואה חיובי.
מעניין אותי לדעת. האם יש כאן אנשים שמרגישים שמחה אמיתית כמו שהיינו ילדים? התיאור הזה ממש דיכא אותי במובן ששמחה כזו לא נמצאת אצלי.
האם היא אמורה להיות או שמא עצם העובדה שהפכנו ל"מבוגרים" אינה מאפשרת עוד שמחה תמימה ואמיתית כמו שהיתה פעם?

[ריש_גלית*]

יהלומית, שאלת:
האם יש כאן אנשים שמרגישים שמחה אמיתית כמו שהיינו ילדים?
לתשובה שלי יש שני חלקים (לפחות). הראשון - אני לא חושבת שבתור ילדה הרגשתי הרבה שמחה. רוב החקירות שלי על עצמי העלו שהייתי ילדה די עצובה, אולי אפילו מדוכאת. אז במובן הזה - לא. [אם כי אני מקווה שיום אחד אדע לחקור בצורה אחרת ולדלות גם רגעים אחרים מהילדות, של שמחה אמיתית. כי אני מאמינה שהיו, ואני בטוחה שההיזכרות בהם יכולה להיטיב לא רק אתי אלא גם עם הילדים שלי, ההורים שלי והחברים שלי].
החלק השני של התשובה - מאז שנולדו הילדים, כן. יש לי רגעי שמחה עצומה, ילדותית, שבהם אני יכולה להיות מצחיקה, משוחררת, לרקוד ולשיר כמו שלא זכור לי שיכולתי קודם. עד לפני זמן לא רב הרגשתי שאני יכולה להיות ככה רק עם הילדים. לאחרונה אני מרגישה שגם עם אבא שלהם, החבר שלי האהוב, אני יכולה לשמוח ככה.
היה שווה לחכות (-:.

[דנה_בנדנה*]

הדף הזה ממש מדבר אליי
אני הולכת בתחושה של אין מטרה אמיתית בחיים יכול להיות שזה פונקציה של הסטטוס שלי. אבל אני לא בטוחה.
וכך גם לגבי רגעי השמחה שהוזכרו פה על ידי ריש גלית ויהלומית.
בכל אופן אני עדיין בהתלבטות - אין לי מטרה או אין ליכיון מוגדר או שאני פשוט בדיכאון (סליחה על פתיחות היתר) [-:

[חני_בונה*]

לעסוק ביצירה עוזר להתקרב ולדעת מה רוצים.
אם לא יודעים באיזה ענף של יצירה כדאי להתנסות בהרבה:
כמו למשל: ציור, פיסול, שירה, ריקוד ועוד.....
ותמיד אפשר ללכת לישון עם שאלה ולבדוק בבוקר איזו תשובה עלתה.....
באהבה
והמחכימון שהופיע:
קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים.

[צפריר_שפרון*]

במובן הזה של שמחה "ילדותית" הרי זו שמחה שאינה תלויה בדבר.
זה שאיננו זוכרים אלפי רבבות של נקודות אור ושמחה בילדותנו, זה כי זה המובן מאליו, ובעיקר היות ושמחה זו, אהבה זו, הרגשת החירות הזו, שאיננהתלויה בדבר, לכאורה איננה שייכת למי שאנחנו מפרידים את עצמנו להיות - 'אני'.
ילד, פעוט, תינוק ואדם בכלל, מפריד עצמו - מתבדל מהעולם לשם תחושת זיהויו וזהותו, שאילולא כן מי הוא?
וכאשר השמחה הזו, שהצד השני שלה הוא כעס, ועל כך נתייחס בהמשך, מתקיימת, כמו פרץ של אנרגיה עולצת, כמו פריצת מעיין אל האור, לא משויכת אם כך לאותו 'אני' אלא מסכים ה'אני' להיות חלק ממנה, איננה נצרבת בתודעית הזכרון האמונות והדעות של אותו אדם.

כאן, מתוקף התבנית הזו של הבדלה והפרדה לשם הזיהוי העצמי, דווקא הכעס, שבבסיסו נמצא גם הוא רגש מתפרץ ואותו דימוי של מעיין מתפרץ יכול להיות מומר לסכר שהתמוטט בשל פרץ הכעס הזה, משמש אם כך לטובת ההבדלה וההפרדה - וזה נצרב ביתר קלות בזכרון הרגשי של הבוגר - לגבי ילדותו.
לכן, גם אם העבר ספון כולו בעצב, כעס, מרמור וקורבנות, עדיין יכולה הנפש להסכים לרעיון שלא היו רק אלה בעברה אלא גם שמחה בל תשוער, שהעדיפה לשכוח מתוך אמונותיה והרגליה.

כאן, בהקשר לדף הזה, של מה אני רוצה, ניתן התרגיל הזה לזיהוי השמחה הספונטאנית, זו שלכאורה היא תוצאה של הצלחה ובפועל היא-היא שמביאה הצלחה.

אין שמחה כשמחת היצירה (וכשמחת בית השואבה).
לפיכך אותן פנים של יצירה אישית יהיו מפתח מצוין למציאת השמחה הספונטנית.
כאן, יצירה היא גם הכנת ארוחת ערב, גם סדור המיטה וגם ציור הנוף אל מול השקיעה.
כל אחד ואחת ויצירותיו/ה.

תודות.

[אהבת_עולם*]

אני קוראת את הדף ולומדת המון. תודה לכל מי שכותב כאן.

מ י, קראתי את הדברים שלך ותהיתי:
האם את רוצה לרצות -

• בגלל שחסר לך משהו בחיים?
• או שפשוט את מאמינה שחשוב לרצות משהו? (עכשיו כן יפה בעיני לרצות. עכשיו אני חושבת שלרצות זה חלק חשוב מן הלחיות.)

אם זה בגלל שאת מאמינה שחשוב לרצות - אולי כדאי לבדוק את האמונה הזאת.
האם באמת חשוב לרצות?
(אני לא אומרת שלא. אבל נניח שטוב לך בלי לרצות - עדיין חשוב לרצות?)

אבל אם זה בגלל שחסר לך משהו בחיים - אז זה מובן.
אבל אז אולי את יכולה לגלות מה את רוצה לפי זה שתעקבי אחרי הסיבה שגרמה לך להעלות את השאלה הזאת.
למה מפריע לך שאת לא יודעת מה את רוצה?
למה העלית את זה כאן?
מה חסר לך בחיים???

(היה איזה רמז לזה בדברייך: זה עולה לי בקיום מנומנם, בלתי ממוקד, בתחושה של פספוס. אבל זה כללי.
מה בעצם חסר לך שאת מרגישה פספוס? מה היה צריך להיות לך כדי שלא תרגישי כך?)

*************

וכשאת כותבת:
ואני משתוממת: איך זה שהרצון לא עולה?
או כשאחרים כותבים:
האם יתכן שאין רצון כזה? שאין תשוקה לעשות משהו?

יכול להשתמע כאילו אין רצון בכלל.
אבל נראה שבהחלט יש רצון, הרצון קיים - רק לא יודעים רצון לְמה.
זה מין משהו מנקר כזה, מרגישים חוסר, אבל לא יודעים מה.
רוצים, ולא יודעים מה.
מין כמיהה כזאת לא ברורה.

כי שוב, אם אין את תחושת החוסר הזאת, אז גם לא נרגיש מוטרדים מהשאלה אם יש לנו רצון או אין לנו רצון.

ודרך הדברים שנכתבים כאן, אפשר כבר לגלות קצה של חוט.
כי גם אם לא נגלה עדיין מה אנחנו רוצים לעשות - כן אפשר לגלות מהדברים מה אנחנו רוצים שיהיה לנו.

כמו למשל כשכותבים שיש תחושת פספוס - אז זה מעורר את השאלה איפה הפספוס, ומה היה יכול לגרום לתחושה אחרת. (ובכך אפשר לדעת מה רוצים).
או כשיהלומית כותבת:
_גם אני מרגישה שאינני יודעת מה אני רוצה.
אני קוראת את דברי צפריר ושואלת את עצמי "מה גורם לי להרגיש שמחה אמיתית כפי שהייתי ילדה ?". אני לא מרגישה דבר כזה._
אז בעצם אפשר ללמוד מזה שיהלומית הייתה רוצה שתהיה לה 'שמחה אמיתית'.

כלומר, עצם זה שמפריע שלא מרגישים את הרצון או לא יודעים מה רוצים -
אם נשאל את עצמנו מה מפריע לנו בזה -
אז נגלה מה חסר.
שמה שחסר זה בעצם מה שאנחנו רוצים.

[אהבת_עולם*]

_כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו. .......
סימן שאלה גדול בעיני
זה יותר מתאר לרצות דברים,
אפשר גם לרצות מאד מה שמפעם בי ,לרצות לשחק למשל, לא כי חסר לי משחקיות בחיים אלא כי זה מרגיש לי חי
לרצות לחיות גם ואז זה מעצים את הפוטנציאל ולא רק מרגיע רעב, לרצות חברים,לרצות לרפא, לרצות לאהוב וכו'_

גם לזה אני מאוד מתחברת, עשב.
אני גם מרגישה שהרבה פעמים הרצון בא פשוט ממקום טהור ונקי של איזו שמחת חיים שפשוט קיימת שמה, ולא מתוך איזה חוסר.

אבל מ י תהתה על דברייך, אולי בצדק, שרצון תמיד מלמד על חוסר כלשהו.
כי אתה לא רוצה משהו שכבר יש לך. אתה רוצה את מה שאין.
ואז אני חושבת לעצמי:
האם חוסר בהכרח חייב להיות מלווה כאב?

דוגמא הכי פשוטה:
חושך הוא חוסר אור - האם כשיש חושך זה בהכרח כואב?
כשיש יום אין לילה - האם זה שאין לילה באותו רגע זה כואב?
כשאני אוכלת תפוח אני לא אוכלת בננה - האם זה כואב?
ואם אני רוצה לאכול בננה - וזה אכן מתוך 'היעדר' כי אכלתי רק תפוח ולא אכלתי עדיין בננה - אז אם אני רוצה לאכול בננה -האם זה כואב?!

שכן, המשפט המקורי היה:
כדי לרצות משהו צריך להתחבר לכאב ההיעדר שלו

וטמונה כאן הנחה, שאם משהו חסר - זה בהכרח כואב.

אז נכון שזה ככה הרבה פעמים.
ככה אנחנו חווים את זה.
אבל אולי לפעמים פשוט יש היעדר שהוא לא כואב - הוא רק מושך קדימה.

למשל, כמו שהעץ צומח.
נכון שהוא עדיין קטן, אז לכאורה חסר לו הגודל - אבל הוא 'רוצה' לצמוח כי זה טבוע בו, זהו מין להט פנימי כזה לצמיחה, לא בגלל שזה כואב לו שהוא עדיין קטן.

וגם כמו הדברים שתיארת, עשב, למשל 'הצורך לשחק'.
זה להט פנימי.
גם אם יש חוסר - הוא לא מוחש ככאב, אלא כתשוקה.

*************

הרבה פעמים כשאני רוצה לשחק, אז לא כואב לי שלא שיחקתי קודם או שלא שיחקתי מספיק.
אני פשוט רוצה לשחק.
נכון שלכאורה יש כאן היעדר של משהו שאני ממלאת אותו בדרך המשחק - אבל זה מתוך שמחה, לא מתוך כאב.

אם אני בכל זאת מרגישה כאב כשאני רוצה לשחק (וגם זה קורה לי) - זה בדרך כלל יבוא מזה שאני מרגישה צורך לשחק ומתקשה לממש אותו - בגלל שלמשל הסביבה מסתכלת על זה בעוינות, או בגלל חנק פנימי שקשור לחנק בילדות, או מחשבות כואבות על החנק הזה שחנקו אותי - ולכן קול שאומר 'אני צריכה לשחק, אני חייבת לשחק'. שזה כבר לא הנאה פשוטה אלא משהו שאני 'חייבת'. שם מתחיל הכאב.
עד לאותו רגע - זה רק משחק. בלי כאב.

ואולי כאן המקום בשבילי לשים לב:

• מתי אני רוצה משהו מתוך כאב. מתוך רצון 'לתקן' את המקום הכואב.
• ומתי אני רוצה משהו מתוך להט ותשוקה פשוטה.

[עפרה_עדין*]

אני רוצה לדבר על הרצון לבחור מקצוע שגם יהיה סוג של הגשמה עצמית ולא רק מקור פרנסה. אני עשיתי סוג של שינוי בחיי, שהיום כולם אומרים לי שהייתי מאוד אמיצה, כלומר מאוד "רציתי". זה היה אחרי שנים שהייתי שכירה במקום עבודה מאוד נוח ומתגמל אבל הרגשתי שם חסרת תועלת.
אני חושבת שבבחירת עיסוק מהנה צריך לבדוק את כל הדברים שאנחנו אוהבים לעשות ולנסות לשלב ביניהם כדי ליצור משהו שיתאים לנו. במיוחד היום זה נורא קל. יש מקום ענקי ומחבק ליחיד ולמיוחד. בזכות האינטרנט אפשר להגיע לקהילות מאוד ספציפיות. זה מקסים בעיני. אולי לא מתעשרים אבל חיים בסיפוק והנאה תוך שליטה מלאה בחיים ומפגש קבוע עם הנישה שמעריכה ומכבדת אותנו.
אם מישהי יודעת ואוהבת, לדוגמא, לאפות. כשהיא מדמיינת את עצמה עובדת מ 8 עד 5 באיזו מאפיה או מסעדה אז כל האהבה לדבר מתפוגגת. זה לא עושה לה חשק בכל המובנים.
כלומר זה לא רק התפקיד זה גם התאורה, התפאורה והבמה שחשובים להגשמה עצמית.
אולי היא אוהבת לאפות וגם טובה מאוד בכתיבת היתולית אז אפשר לאפות עוגות לארועים עם שיר מותאם..(סתם זורקת רעיון).
ואז יכול להיות מצב שהיא גרועה בניהול עסק, אז היא יכולה להתחבר ליזמית בדם-חסרת כישורים מעשיים..ואז הכל הופך לנורא פשוט.

בכלל, החיבור עם אנשים דרך האינטרנט הוא העדנה האמיתית של זמנינו . עולם בלתי מוגבל וחבל לפספס אותו.

אני מאוד מבינה את מקומך עכשיו וגם את זה של יהלומית. לפעמים החיים משאירים אותנו מחוץ לנתיב לתקופה. בשילוב עם משבר ועצב אפשר להרגיש שלא בא על כלום.
מין דכדוך. מנסיוני, צריך לשים גורלינו בכפינו..כמו שאומרים ולצאת לדרך. אפילו דברים קטנים פיציפיציפונים כמו סתם להציב שאלה בבאופן טבעי, מקדמים אותנו למטרה.
העיקר להישאר בתנועה נעימה.

[אהבת_עולם*]

כי אתה לא רוצה משהו שכבר יש לך. אתה רוצה את מה שאין.

וגם את דבריי אלו אני רוצה לסייג:
ביירון קייטי כששאלו אותה: בהנחה שהיא מקבלת את המציאות כפי שהיא - האם זה אומר שהיא לא רוצה שום דבר?
אז היא חשבה על זה ואמרה, שבטח שהיא רוצה, היא רוצה כל הזמן -
היא רוצה את מה שיש !

[פלונית*]

אצלי זה פשוט. אני רוצה שהילד שלי יהיה בריא.
לפני זה, בודאי הייתי מתחברת לרבים מהדברים שנכתבו כאן.
לפני זה עסקתי לא מעט בשאלה, מה אני רוצה.
עד שזה נהיה ברור, כאור השמש בצהרי היום.
וכשכוכב נופל, וכשריס מתעופף, ובכל מצב בו עולה השאלה
כל הגוף שלי מזדעק פנימה בצעקות אילמות שמזעזעות את כולי
גלים גלים גלים
אלוהים
רק תעשה שהוא יהיה בריא
ואני אהיה המאושרת באדם

[יהלומית*]

צריך לשים גורלינו בכפינו..כמו שאומרים ולצאת לדרך. אפילו דברים קטנים פיציפיציפונים כמו סתם להציב שאלה בבאופן טבעי, מקדמים אותנו למטרה.
זה נשמע נכון מאד עבורי כעת. איך יוצאים מהמעגל הזה של הדכדוך והחוסר שמחה? נכון שהדברים החשובים לנו ביותר בחיים, המשפחה, הם שגורמים לנו אושר והבריאות שלהם חשובה מכל, אבל אני מרגישה שעדיין לא מצאתי את הדבר שבאמת גורם לי אושר. הכתיבה כאן (רק היום העזתי לראשונה לכתוב באתר פרט להודעות בכיכר השוק (-: ) יכולה לעזור כי היא גורמת לחשוב יותר, להתחבט עם עצמך, לשאול שאלות שאולי התשובות אליהן יובילו אל האושר.
מה אני רוצה? אני רוצה לקום בבוקר ולהרגיש שאני עושה את הדבר הכי חשוב, הכי מעניין, הכי מאתגר עבורי. מהו הדבר הזה? אינני יודעת.
אני רוצה שיהיו לי חברים אמיתיים עם הבנה וקבלה מלאה אחד של השני.
אני רוצה שהזוגיות שלי תהיה מרוממת - והיא לא כזו.
אנחנו רוצים הרבה דברים וחסר בדבר אחד גורם לנו לעצב ואם לא מטפלים בו אז הוא גדל והופך לדכדוך.
עד כה הדחקתי ופעלתי על אוטומט כי ההתמודדות קשה ויותר קל להמשיך בנתיב הידוע. עכשיו אולי אנסה דרך אחרת. איך מתחילים?

[שבע_יהלום*]

ניעור. זעזוע. הבאת בן הבריעת האולטימטיבי - המוות עשויים להיות אבני דרך טובות למדי.
עם מה שעברתי ועוברת בתקופה האחרונה, לעיתים חוככת אם בכלל להביע דעתי במקרים כאלה, שמא אפזר יותר מדי מורבידיות סביבי, אבל אין ספק שההבדל בין לדעת שהחיים קצרים והכל יכול להתהפך ברגע, לבין ממש לחוות את זה על הבשר, עושה את שלו.
נוערתי, זועזעתי, פגשתי, אמנם לא יד ראשונה, במוות בן הברית. נגבו מגופי ונפשי מחירים כבדים, ובתוך כל זה רואה נקי יותר.
פעם כשהייתי רוצה שינוי הייתי מדמיינת את חיי כסדין עדין שזקוק לניעור קל בבוהק השמש.
היום מרגישה ששטיח חיי המרופט נחבט ללא רחם במחבט ברזל, וזה כאב וזה כואב, אבל השטיח מתגלה לאטו כשמיכת טלאים מופלאה.
ברמה החברתית החיצונית אין לי כלום עכשיו. לא בן זוג, לא כסף, לא דירה, לא עבודה (לפני שאתם מקימים לי עמותה הסיפור המלא בדף שלי).
ברמה הפנימית, האישית, לעיתים מרגישה שיש לי הכל. לא רק בריאות ואנשים טובים בחיי, אלא איזשהו עולם פנימי עשיר כך שלעיתים נדירות אם בכלל, מרגישה בדידות או שעמום.
לפני כמה שנים כתבתי ספר (עוד לא קרה איתו כלום) ושם כתבתי בפסקנות שדבר אחד מהותי לקיומו של האדם, מלבד אלה המובנים מאליהם-
בריאה.
בריאה מתבטאת בהבאת ילדים לעולם, וביצירה.
כשאני קוראת בדף הזה, יכולה להגיב באופן פרטני על כל מיני רעיונות שהועלו כאן, אך בעיקר מרגישה איזשהו הלך רוח. הלך רוח שאומר לי שהפתרון הוא פיזי.
פיזי זה אומר תנועה (ריצה, התעמלות, ריקוד, השתגעות משחררת עם הילדים ובן הזוג כפי שתיארה ריש גלית) כדי ממש להרגיש את החיים פועמים בגוף ובהכרח יפריח את הנפש,
ופיזי זה אומר עשייה. כל עשייה. לא פעם ולא פעמיים.
להבין מה אני רוצה אומר להסכים לשינוי, בלי שיקולי עלות-תועלת. כך נדמה לי.
אפשר להמתין, לשבת לנשום בשקט, ולנסות, בכנות עצמית מקסימלית, להבין מה הכי כיף לי לעשות,
ואפשר ממש לעשות, משהו, לא משנה מה, ואז להסיק מסקנות.
ואפשר לא זה ולא זה, רק לקוות שלא יגיע ה ניעור. זעזוע. הבאת בן הבריעת האולטימטיבי - המוות ויכריח.

דבריה של עפרה עדין חשובים מאוד בעיניי, היא מעבירה את ההלכה למעשה.

עוד אין לי ילדים, יצירותיי כולן במגירה, וכבר כמה שבועות שאני כאילו מחפשת עבודה בלי לדעת בכלל במה, רק בגלל שאני צריכה כסף. מפגשים עם העולם החיצון לעיתים שמים את כל עולמי הפנימי בסימן שאלה מדכדך וכואב, אז זה לא שאני חכמה גדולה.
ובכל זאת מאמינה בכל מאודי בכל מילה שכתבתי כאן.

[בשמת_א*]

_למשל כבר שנים שאני לא מוכנה לראות סרטים על השואה או לקרוא חומרים על השואה, כי יודעת שזה יילך אתי אחר כך בכאב בלתי נסבל.
או לקרוא על כל מיני התעללויות בילדים שיש כיום בחדשות.
או לראות סרטים שאני מכנה "סטייתיים", על כל מיני רוצחים ופושעים וחטיפות והתעללויות. לא מוכנה לראות סרטים כאלה. רק קומדיות ודרמות משפחתיות!
או להתרגז על אנשים שגורמים לנו עוול. אני מעדיפה לטייח ואפילו לשלם כסף אבל לא להכנס למקום של קונפליקט.
כך שאין ספק שזה דפוס חזק ומושרש אצלי._
וואללה. מזדהה ממש עם כל מלה! (הופתעתי, לא חשבתי על ההקשר הזה).

שמחה אמיתית?
המממ. רק קראתי את השאלה של צפריר, ותיכף ומייד עלתה לי דמותי בשבדיה, רצה באושר בחוץ עם החברים בשמש הקיץ השבדית.
וישר שאלתי את עצמי: נו, מה אפשר לעשות עם זה?
לא מכירה שום קריירה שבנויה ככה.

רגעים של שמחה אמיתית היום?
עם הילדים שלי.
כשאני רוקדת.
כשאני רוכבת על אופניים (על אופניים, ממש קשה למחוק לי את החיוך מהפרצוף. אותו דבר היה על אופנוע).

לא מצליחה לחבר את זה בשום צורה עם "מה אני רוצה" (אה, אני רוצה להיות עם הילדים שלי, לרקוד, ולרכב על אופניים?).

לא מצליחה לחבר את זה בשום צורה עם "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". איך אפשר להוציא קריירה או סתם פרנסה מהדברים האלה.
הכי מאפיין את כל הדברים שגורמים לי שמחה אמיתית: שאני עושה אותם בחוסר מקצועיות מוחלט! שלאף אחד אין ממני ציפיות בנושא!
(אני רוקדת בינונית ביותר, יודעת רק קצת ריקודים, מתבלבלת המון... אני רוכבת יפה על אופניים, אבל אפס גמור בדברים כמו טיפולים באופניים - בקושי יודעת להפעיל את המשאבה הידנית P-: - או כל רכיבה שמעבר לסתם רכיבה רגילה על אופניים פושטיים).

[בערך_מוחלט*]

עבורי אישית: הבל הבלים הכל הבל. אין שום דבר שאני יכול להגיד עליו שאני רוצה אותו כי כך נראה לי כל העולם. חסר משמעות וזמני מבלבל ולא ידוע. לא שאין דברים שגורמים אושר אבל זה ענין מקרי. מלבד עבודת ה' שהיא אושר גדול.

[מ_י*]

חוזרת מערב פורימי מקסים ומוצאת כל כך הרבה דברים יפים פה!
תודה וחג שמח!
(-: (-: (-:

[מ_י*]

_בדקי מה עורר בך שמחה, שמחה אמיתית, כפי שכשהיית ילדה ושיחקת עם הגלים בחוף הים, ובכל פעם שהגלים הרטיבו את כפות רגלייך צהלת משמחה.
כפי שכשהיית ילדה והצלחת לבנות או לצייר או להעלות חיוך אצל הזולת.
שמחה ששזורה בהרגשת הרוח הקלה והנעימה על לחייך בעודך רצה במדרון אי אז בילדותך_
כן, נזכרת במקומות האלה בתודה ובשמחה, אבל כמו שבשמת כתבה בהמשך -
_לא מצליחה לחבר את זה בשום צורה עם "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". איך אפשר להוציא קריירה או סתם פרנסה מהדברים האלה.
הכי מאפיין את כל הדברים שגורמים לי שמחה אמיתית: שאני עושה אותם בחוסר מקצועיות מוחלט! שלאף אחד אין ממני ציפיות בנושא!_
ומוסיפה:
מה שהכי מאפיין את כל הדברים שגורמים לי שמחה אמיתית: שהם בלתי מתוכננים, שהם רגעים פשוטים של הוויה, של השראה, אלו מתנות-אל.
מודה על המתנות האלה, נוצרת אותן - אבל מרגישה שהן מעל לרצון, הרצון כאילו יכול רק לחבל בהן.

[מ_י*]

לעסוק ביצירה עוזר להתקרב ולדעת מה רוצים.
אני עוסקת הרבה ביצירה. לפעמים נדמה לי שמה שאני רוצה זה יצירה. לפעמים נדמה לי שהרצון הזה הוא עצמו בריחה.

[מ_י*]

_איך מזהים את הרצון הפנימי?
שואלים את הגוף.
עולה הרצון לדבר זה או אחר, מקשיבה היטב לתגובת הגוף. משקיטה את נשימתך, מתמקדת בנשימתך ומגיעה אל שלווה. אז מעלה א השאלה ורואה את תגובת הגוף.
הגוף אף פעם לא מזייף._
צריכה להתחבר לכלי הזה. הוא לא כל כך זמין לי. נכון אמנם שיש לי גוף P-:
אצטרך למצוא זמן שקט כדי לנסות לתרגל את זה.

[מ_י*]

_למה מפריע לך שאת לא יודעת מה את רוצה?
למה העלית את זה כאן?
מה חסר לך בחיים???_
זו באמת שאלה.
למה אני רוצה לרצות?
איזה מין רצון הוא זה?
האם באמת אני רוצה לרצות משהו מאד?
אולי, באמת, לא.
אולי אני לא באמת רוצה לרצות. אולי בעצם בסדר לי ככה.
אולי אפילו זה נראה לי מקום "גבוה" יותר להיות בו, המקום בו לא רוצים כלום.
אולי בעצם אני לא רוצה לרצות אלא רוצה לרצות את בעלי, את האנשים שסביבי, שנמצאים במין "נו כבר": נו כבר, תפסיקי להתבחבש, נו כבר, תפרעי את שטרות הפוטנציאל, נו כבר, תרוויחי כסף, נו כבר.
יש בי משהו שמפזר הבטחות, ואחר כך אני נדרשת לממש אותן ולא נעים לי לאכזב.
צריכה לחשוב על זה:
האם באמת אני רוצה לרצות.
ואם כן, למה.

[מ_י*]

_אלוהים
רק תעשה שהוא יהיה בריא_
מצטרפת לתפילות. אמן כן יהי רצון.

[אהבת_עולם*]

אולי בעצם אני לא רוצה לרצות אלא רוצה לְרַצות את בעלי, את האנשים שסביבי, שנמצאים במין "נו כבר": נו כבר, תפסיקי להתבחבש, נו כבר, תפרעי את שטרות הפוטנציאל, נו כבר, תרוויחי כסף

זאת התבוננות חשובה לדעתי.

[אהבת_עולם*]

_אלוהים
רק תעשה שהוא יהיה בריא
מצטרפת לתפילות. אמן כן יהי רצון._

[עשב_השדה*]

}איחולי בריאות לילד של פלונית כמובן

[נוסעת_סמויה*]

שואלים את הגוף.
לאחרונה אני מאד מתחברת לזה, נוכחת שכל העולם הרגשי שלנו מגולם בתחושות גופניות, שקשר עם התחושות הגופניות יכול לסייע לנו לעקוף את הסיפורים הקבועים שאנחנו מספרים לעצמנו ולהיות בקשר ישיר יותר עם עצמנו, עם המשמעויות העמוקות שיש לדברים עבורנו.

בהקשר זה אני מאד אוהבת את גישת ההתמקדות, על פשטותה, יעילותה והתבונה הרבה שבה.
שתי המלצות קריאה ראשונות בנוגע להתמקדות, מאמרים של בועז שביט:
הזמנה להתמקדות
איכויות של התמקדות

[יהלומית*]

לאתר יש השפעה גדולה עליי. הלכתי היום לטייל עם ילדיי ביישוב. הם רוכבים באופניים ואני מטיילת בעגלה עם בן השנתיים וחצי.
היתה רוח נעימה ושמיים יפים עם עננים ולכמה רגעים הרגשתי אושר. רגעי האושר כל כך קצרים וחמקמקים שאני שואלת את עצמי האם זו המהות שלנו?
לחפש כל הזמן את רגעי האושר וגם כשהם מגיעים אנו חוששים לכמה זמן הם ישארו ורק שהכל יהיה בסדר ושכולם יהיו בריאים והיציבות של החיים תשמר?
מהי בעצם משמעות הקיום שלנו? הבאת ילדים זו מצווה ברוכה והם מביאים לנו אושר. האם שם מצוי האושר האמיתי? האם אנשים למשל ללא ילדים לא אמורים למצוא את האושר ומטרת קיומם?
אני בדר"כ לא חושבת מחשבות פילוסופיות. זה בדר"כ לא עושה לי טוב על הנשמה אבל עכשיו אני שואלת לא בעצב אלא בתהייה, מה בעצם מהות החיים האלה?
אנחנו מצליחים להמשיך עם החיים גם בלי לדעת את התשובה הזו אבל נראה לי שהמאושרים באמת הם אלה שמצאו תשובה עבור עצמם והיא ממלאת ומרגיעה את רוחם. אולי אם היינו מבינים מה המטרה אז היה יותר קל לקבל את החיים שברובם הם לא קלים.
רגעי האושר הקטנים של צחוק עם הילדים, משב רוח נעים,שיחה מרגשת עם חברה ועוד כהנה וכהנה - האם הם המהות? האם להמשיך לחפש אותה?

[מפעם*]

כמו שכתבתי בהתחלה, הצבת השאלה - "מה אני רוצה?" - ממקדת כשלעצמה
גם אם התשובה אינה נשלפת
עצם העלאת השאלה עושה את רוב העבודה...
גם אם אין לי תשובה מוחשית, אני יודעת שהתפזרתי, ולכן השאלה - "מה אני רוצה?" - שמרחפת לה באוויר
נותנת לי כוחות לאסוף את עצמי
השאלה הזו גורמת לי לסלק כל מיני רעשים.
לדוגמה:
אם אני מתעצבנת על בני,
בזכות השאלה אני מצליחה להפריד בינו לבין מה שהוא מעורר אצלי
השאלה הזו מעלה בי שאלה נוספת, ראשונית יותר:
"מה מניע אותי?"

[תמר_איל*]

נקודת מבט פילוסופית על הקשיים שלנו
קישור למאמר
http://www.homoeopath.co.il/article/110 ... ירה-חופשית

אשמח לתגובותכם