אבא שלי בבית אבות ולבי שבור

[אנונימי]

^{ההורים מזדקנים צריכים עזרה, אל תשליכני לעת זקנה, הורי עוברים לגור אצלנו}

[רחל_ה*]

מתוך הכותרת ניתן אולי לחשוב שזה מצב חדש. אבל לא- עוד מעט תמלא שנה למצב הנורא הזה.
אבא שלי, האהוב והנפלא נמצא בבית אבות.
זה מצב שלא ניתן לשנותו מכל מיני סיבות, ואני יודעת שלא רע לו שם ואפילו טוב, כיון שיש לו אלצהיימר והוא למעשה לא יודע היכן הוא. כששואלים אותו הוא מרוצה [כמו תמיד, אין עליו] והוא מטופל שם יותר טוב משניתן לטפל בו בבית - וניסינו.
אבל לבי שבור.
אני אומרת שלא התרגלתי למצב, רק הסתגלתי אליו.
אני פשוט כובשת את צערי ביום יום, אבל משאני נותנת דרור לרגשותי - אין לי מלים אחרות, רק לב שבור.
זו תחושה שמציפה את הלב, את הגוף, כמו גל של דמעות ששוטף מבפנים.
הייתי רוצה להיות איתו כל הזמן, לישון איתו, לטפל בו, להיות איתו כמו עם תינוק 24 שעות ביממה.
כמו שהרגשתי עם ילדי כשהיו תינוקות, כשנלחמתי להרחיק אותם מהשפעות רעות, מאנשים שאומרים מלים העלולות לפצוע, מאוכל לא בריא מ... נו, אתן יודעות איך מסדרים סביבה אוהבת לתינוק. ככה אני מרגישה עכשיו.
ואי אפשר בעצם.
הוא מטופל, אבל תמיד נדמה לי שאני הייתי עושה את זה טוב יותר, שאני נותנת לו את היחס הכי נכון, מדברת אליו, חושבת על כל צרכיו, מנחשת מה יהיה לו טוב וקולעת.
כמו עם תינוק שאת יודעת שאת הכי נכונה עבורו.

אוי, אבא שלי האהוב... אני מרגישה כמו אנחה אחת גדולה.


אשמח למלים, לעידוד, למחשבות....

[אביגיל_בו*]

[אם_הבנים_שמחה*]

אוי, רחל.
זה דף מפחיד
הפחד הגדול ביותר שלי כרגע הוא ההזדקנות של הורי.
רואה אותם מתבגרים לצידי, שנה שנה. והם לא זקנים. בני פחות מ60.
ראיתי את הסבים שלי מזדקנים לצידי, שנה שנה. וגם הם לא היו זקנים פעם. והיום רובם כבר לא חיים.

יש לי קושי עצום להתמודד עם זיקנה. בבושה גדולה אני מודה שלא נראה לי שיהיו בי כוחות הנפש לטפל בהורי בעצמי, אם יהיה צורך.

קבלי ממני חיבוק ענק והערכה רבה על כך שאת מרגישה אליו כמו אל תינוק. זה הרגש הטהור ביותר שיש.

>בוכה<

[תבשיל_קדרה*]

קבלי ממני חיבוק ענק והערכה רבה על כך שאת מרגישה אליו כמו אל תינוק. זה הרגש הטהור ביותר שיש
גם אני במתפעלים.
ברור לי שאני לא אחוש כך.

[טל_טיבי*]

אני מרגישה כמו אנחה אחת גדולה.

גם אני בהקשר הזה מרגישה כך.

כל-כך הייתי רוצה להניף את מטה הקסמים ולהעלים את כל המכאובים של הורי, את השכחה שגורמת להם, בעיקר לאבא, תסכול כה רב, את כל הכדורים שהם לוקחים - כל אחד מסיבותיו הוא.

אני יודעת שלפעמים אין ברירה, ואנו "נוטשים" אותם לטיפולם של אחרים.
במחצית השנה האחרונה לחיי סבתי, אנחנו טיפלנו בה בביתה (איתה גר בן-דודי, אשתו וילדיהם). כך שהיה לצד סבתא מישהו כל יום, 24 שעות ביום. באיזשהו שלב קיבלנו עזרה בבית מבטוח לאומי לכמה שעות ביום. כך שהיה מישהו אחר שרחץ וניקה אותה - דבר שהיא הרגישה לא נוח שאנו עושים למענה. מאוחר יותר קיבלנו אישור למטפלת פיליפינית. ועדיין נשארנו כולנו לידה.
אני הייתי מגיעה 3 פעמים בשבוע, אחותי שגרה קרוב היתה מגיעה בבקרים לפני שיצאה לעבודה. אמא שלי היתה שם כל יום. וכך היא לא נשארה לבד. המצב היה שונה כי סבתי היתה חריפת שכל עד הרגע האחרון, גם שכל הדברים האחרים כבר לא עבדו.
אני שמחה ומלאת תודה על שניתן לי הזמן הזה איתה. ואני מקווה שכשיגיע הזמן אוכל להיות כך בעבור הורי. שרק יתמהמה ולא יגיע כה מהר.

אם הבנים,

_הפחד הגדול ביותר שלי כרגע הוא ההזדקנות של הורי.
רואה אותם מתבגרים לצידי, שנה שנה. והם לא זקנים. בני פחות מ60.
ראיתי את הסבים שלי מזדקנים לצידי, שנה שנה. וגם הם לא היו זקנים פעם. והיום רובם כבר לא חיים._

וגם אני כבר בגיל של ההורים שלי.........

[תות_שדה*]

היי רחל ה ,
אני יודעת שבבתי אבות (אולי לא בכולם?) יש תמיכה של עובדת סוציאלית. התמיכה היא גם לאלו השוהים שם וגם למשפחותיהם. כנראה זה שלב לא פשוט לכולנו ולכן מעמידים לרשות המשפחות תמיכה כמו זו.
נסי לבדוק (אם זה בכלל מתאים לך) האם קיימת כזאת תמיכה בבית אבות שלכם.

[אליס_בארץ_המראה*]

שלום רחל.
הדברים שלך החזירו אותי לשנה האחרונה של סבא שלי, ומיד חזרו לי הדמעות, שלא יכולתי לעצור בכל פעם שראיתי אותו. לא בגלל טיפול כושל, הוא טופל היטב, אלא בגלל הכאב שבלראות את דעיכתו של מי שתמיד נראה לי חזק וכשהייתי ילדה השרה עלי בטחון מוחלט.
לשמחתי הוא היה כבר בעולם משלו. בכל זאת, שמתי לב שהוא זוכר היטב פרטים וסיפורים מהעבר, ונהנה מאוד לשמוע אותם שוב. אז דודה שלי ואני היינו יושבות לידו, ואני הייתי "שואלת" אותה דברים כמו "אז איך סבא היה מתקין את הפרסות לסוסים"? (סבי היה נפח) והיא היתה מסבירה באריכות, את סדר הפעולות והכלים והכל, והוא היה יושב שם עם עיניים זוהרות ונהנה... לראות את העיניים שלו אז היה בשבילי נחמה גדולה. השתדלנו לדבר על הדברים הטובים מהעבר בכל שעת עירות שהיתה לו אתנו. אני מקווה מאוד שזה הפך את ימיו האחרונים לטובים יותר.
אבל את צודקת, כל ביקור שם זה כאב.

[רחל_ה*]

במחצית השנה האחרונה לחיי סבתי, אנחנו טיפלנו בה בביתה (איתה גר בן-דודי, אשתו וילדיהם). כך שהיה לצד סבתא מישהו כל יום, 24 שעות ביום. באיזשהו שלב קיבלנו עזרה בבית מבטוח לאומי לכמה שעות ביום. כך שהיה מישהו אחר שרחץ וניקה אותה - דבר שהיא הרגישה לא נוח שאנו עושים למענה. מאוחר יותר קיבלנו אישור למטפלת פיליפינית. ועדיין נשארנו כולנו לידה
עברנו גם את השלב הזה: ביטוח לאומי, ופיליפינית והכל. אבל מצבו הבריאותי התדרדר מאד, ונדרשה השגחה רפואית צמודה יותר. כמו כן אמי לא הצליחה לעמוד בכל הענין מבחינה נפשית. לא די שמצב כזה הוא מלחיץ לכל אדם, היא עצמה אדם לחוץ מאד, פרפקיוניסטית ועוד כל מיני מרעין בישין [שלא באשמתה, אבל - עובדה], כך שכל הענין גם עלה בבריאות שלה.
וכאן היה קצת משפט שלמה שגם הוא היה קשה מנשוא- הישארות שלו בבית עם גיוס עצום של משאבים רפואיים ואחרים כדי לאפשר זאת - מול התמוטטות קרבה ובאה שלה.
לאחר שהכל שוקלל - התקבלה ההחלטה הכואבת מאד.
היו חודשים של שבר עצום, ולבסוף מתברר שלא די שהוא ממש שוקם שם יחסית למצבו, אלא גם טוב לו בסך הכל.
כולם שם אוהבים אותו - גם המטפלות וגם המטופלות [כן, הנשים שבהן...].
הוא נשאר כזה ג'נטלמן, כזה חביב, כזה צוחק ומתבדח, שאי אפשר שלא.
גם אמי חזרה לעצמה.
אז לכאורה - הכל טוב, לא?
לא.
כיון שכמו שכבר נאמר פה- קודם כל קשה לראות אדם שאתה אוהב שמגיע למצב שכזה. ודבר שני - יש לי איזו פנטזיה, אולי אפילו צורך עצום, כמו שכבר כתבתי, לתת הכל כדי שיהיה לו טוב. ולמרות שאני רואה שטוב, נדמה לי שיש טוב אחר...

כאשר אני עושה את כל הראציונאליזציות- אני מתפקדת , "מבינה" מה נכון ומה צריך, אבל הרגש עושה את שלו.

לעתים הוא מכיר אותי - ולעתים לא. לעתים הוא חושב שאני אחייניתו, או אחותו, או אשתו.
אבל מה שנהדר הוא, שבמבטו של אבי אלי, בהבעת פניו, יש אותה האהבה ואותו הרוך שתמיד הכרתי. זה לא השתנה. ואני חושבת לעצמי: מה זה חשוב מי אני בשבילו באותו הרגע? מה שחשוב לי שהוא חש את האהבה שיש לי אליו, לא?

הרגעים שאני נמצאת אתו הם רגעים של אהבה צרופה, של אושר "נקי". עם כל הכאב - הם כאלה.

בעלי ואחרים אומרים לעתים - מה הם החיים האלה, בשביל מה לחיות ככה? עדיף כבר למות...
ואני אומרת- איש לא שמנו להחליט עבור האחר מהם חיים כדאיים בשבילו.
כל עוד הוא מרוצה בחייו, אני מאושרת בשבילו.

[רחל_ה*]

_גם אני במתפעלים.
ברור לי שאני לא אחוש כך._

הרגש הזה לא הופיע מיד. בתחילה היה לי קשה מאד עם ההדרדרות הראשונית, עם ה"שטויות" הראשונות שאבי אמר, עם ההכרה הכואבת שזה אלצהיימר. ניסיתי "ליישר" אותו, להסביר, כל השטויות שנעשות הן מתוך חרדה, והן מתוך נסיון נואל משהו לשמר את הקיים.
לקח לי זמן לקבל אותו כמו שהוא במצבו החדש.
לקח לי זמן לוותר על האבא שהיה לי ולדעת שזה אבא שלי עכשיו.
לקח לי גם זמן רב להפסיק לכעוס על אמא שלי שעדיין ניסתה להוכיח אותו על פניו, להזכיר לו, להראות לו, להתווכח איתו ולהיות בטוחה ש"אם רק יתאמץ - יצליח" [להזכר, להפסיק להזות וכן הלאה]. תאמינו לי - זה אפילו קשה עוד יותר...

אז אני לא איזה קדושה או משהו דומה לזה.

את לעולם לא יודעת איך תחושי.
דברים משתנים מאד מאד.

[טל_טיבי*]

רחל ה,

אני מקוה שלרגע לא השתמע מדברי שאני מבקרת את החלטתכם לבית-אבות. לצערי, אני יודעת היטב שלפעמים אין ברירה. וגם את הכאב אני מכירה. גם מהחיים שלי וגם כמטפלת.
כמטפלת במשך תקופה ארוכה עשיתי מה שנקרא "ליווי אל המוות", את מדברת על:
הרגעים שאני נמצאת אתו הם רגעים של אהבה צרופה, של אושר "נקי". עם כל הכאב - הם כאלה. אני יודעת על מה את מדברת. ואני חושבת ומרגישה שאלו רגעים מקודשים, אני מאחלת לך שיהיו לכם רגעים רבים כאלו. אני בטוחה שהוא חש את אהבתך, וזו התרופה הנפלאה ביותר. גם עבורך.
זה נפלא, שאנו יכולים להיות מיכל האהבה והרוך שמלווה את אהובינו. וכן - גם כואב.

אני משתדלת להיות כמה שיותר במחיצת הורי. כי המחשבה שיגיע היום ואצטרך להיפרד, היא בלתי נסבלת עבורי. (פרידה זה בכלל קטע בחיי עכשיו..... ראי דף חוסר אונים , נראה לך מקרי שאת עבודת סוף השנה בפסיכולוגיה עשיתי על תהליכי פרידה וסיום טיפול?)

המון אהבה

[בשמת_א*]

רק רציתי להגיד שקראתי, ואני מאוד מבינה ומזדהה. אכן, אנחה גדולה.

[רחל_ה*]

תודה. זה עוזר מאד...

רציתי לספר משהו שאולי ייראה לכן מוזר:
וקצת רקע קודם:
אבי הוא אדם תאב חיים, עליז, מצחיק ו... חי, כל כך חי!
וככזה הוא אהב לקנות כל מיני שטויות לשמח את עצמו ואת האחרים. סוודר בצבעים משוגעים [עליו הטילה אמי וטו חמור והוא עבר אלי...], עטים משונים, כל מיני המצאות שאיש אינו זקוק להן אבל הן מעלות חיוך וכן הלאה.
מרגע שהפך להיות סבא הוא לא שבע את הסבאות. הוא אמר :"נולדתי להיות סבא". ואז החל מצעד השטויות: כל מה שניתן היה להביא, לקנות, להמציא- הוא הביא, קנה והמציא. בכל פעם שצץ משהו חדש בבית, משונה וצבעוני ונטול מטרה מעשית, היה ברור ש"סבא דב" הוא המקור. כאשר אמי החלה לבוא בטענה על הכספים ש"בוזבזו" הוא משך בכתפו ואמר :"אני? לא קניתי, זרקו את זה אחרי בחנות כשיצאתי החוצה..." עם קריצה ממזרית ילדותית כזו.
הוא הציף את ילדי במכתבים מצחיקים ומרגשים, מלאי שגיאות כתיב חמודות, שלח להם פקסים וכרטיסי ברכה.

עשיתי שינוי מקצועי ואני מתחילה לעבוד גם במקום חדש וגם בתפקיד חדש.
אני יודעת שלו הוא היה במלוא אישיותו הוא היה מאושר ביותר בשבילי וכבר היה הולך וקונה לי איזו מתנה, אולי עט ועליו חרוטה הקדשה [יש דוגמאות כאלה בבית...].
החלטתי שאני הולכת לעשות את זה במקומו. אני הולכת לקנות לי עט ולחרוט עליה הקדשה בשמו. אני מרגישה שזו הולכת להיות באמת באמת מתנה ממנו... מכל הלב.

[חגית_ל*]

איזה אבא! איזה בן-אדם @}

גם אני בתקופה דומה אבל עם סבתי, בת 96 שתחייה. כולה צלולה ונהדרת אבל כבר לא רואה את התווים ונלחמת כל יום לנגן בפסנתר את המעט שהיא זוכרת והדעיכה הזאת קורעת אותי ואת אחותי מבפנים. אחותי בצד השני של כדוה"א וגם אני רחוקה מדי לטעמי - בכ"ז אנחנו ניפגשות כמעט כל שבת, או שהיא באה אלינו או שאנחנו נוסעים אליה.
אבל בלילה אני מרגישה איך הוא שם, מתקרב יותר ויותר בשקט.
החיים הם פרידות. פגישות ופרידות וזה כ"כ כואב.

[רחל_ה*]

חגית,
תודה על השיתוף

עברנו "סיפור" דומה עם סבתי, אמו של אבי.
היא גרה אז עם הורי, סבלה גם היא מאלצהיימר או אחת מנגזרותיו.
היא היתה אדם מיוחד במינו, לא בולטת באיזהשהוא כשרון ייחודי או עשייה מיוחדת, אבל באופייה היתה הדבר הקרוב ביותר למלאך שהכרתי:
מכילה, רגועה, שלווה, פתוחה לרעיונות חדשים, נעימת סבר והליכות, אמא-אדמה.
היא היתה אם שכולה [שלש פעמים - מהשואה, ממלחמת סיני ולהלן] ומעולם לא הכבידה באבלה.
היא טיפלה בבת מבוגרת חולת נפש בביתה - ותמיד ללא תלונה, באהבה, כאילו זה מובן מאליו - עד שזו התאבדה.
טיפלה בבעל חולה שבץ מוחי ומשותק כמעט לגמרי שבע שנים - ללא פיליפינית וללא עוזרת בית - כאילו זה מובן מאליו.
לכאורה נדמה שדי בחלק מסיפור חייה כדי להפוך אדם לממורמר, לעצוב - משהו! אבל לא - תמיד היתה אופטימית, חייכנית, אוהבת.
אנ י חושבת שדי ברור לי מדוע אבי ואחיו [לא אחותו, לצערי] הפכו לאנשים תאבי חיים ושמחים כל כך. אהבת אם כזו היא דלק לכל החיים.
ואני בטוחה שמבקרי אתר זה יהנהנו במרץ....

היה קשה מאד לראות אותה נעלמת. בסוף היא היתה רק הדמות של סבתא ללא האישיות המקורית. חוויה משונה מאד, מתעתעת מאד וכואבת מאד.

בחרתי להגיד לעצמי - זו לא היא כעת, אזכור אותה כפי שהיתה לפני ארבע שנים. המחשבה היתה ועדיין מנחמת ונכונה לטעמי.
אני נעזרת בה גם היום, עם אבי. ובכל זאת- זה שונה איתו, כי היום עיקר האחריות לטיפול ולדאגה בו היא עלי.

[?_?_?????*]

רחל ה , יש לך נשמה גדולה ויקרה.
אני נפעמת.

[חגית_ל*]

נכון.

אני לא רוצה להישמע ניבזית, אבל מבחינתי, אם אני מסתכלת 60 שנים קדימה, אנחנו גם כבר אבק. זה כ"כ מבאס - סליחה על ההגדרה הבנאלית.

[רחל_ה*]

תודה על הפירגון.
קצת מביך, ענין הנשמה הגדולה....


מבחינתי, אם אני מסתכלת 60 שנים קדימה, אנחנו גם כבר אבק. זה כ"כ מבאס

כן, זה נכון. אבל אני מעדיפה להסתכל על הדרך עד ל"אבק" הזה.... ואני זוכרת שאני לא זוכרת מה הייתי טרם היוולדי, ככה שהנעלם הזה שלאחר מותי נראה קצת פחות מבאס ומפחיד.
מה שנראה לי, לפחות, יותר מבאס זה לא לדעת איך לעשות את החיים שלי כאלה, שאדע שהם היו משמעותיים - לי, לי, לא לאף אחד אחר - ושעשיתי כל מה שאני יודעת לעשות כדי לחיות אותם ביושר. הכוונה- ביושר פנימי, תוך ידיעה שעשיתי כל מאמץ לבדוק את עצמי, לעבוד עם עצמי ולהגיע לאן שאני מסוגלת להגיע.
לפחות אהיה אבק עם משמעות - חחחחחחחחחחחחחח

[רחל_ה*]

חשוב לי נורא לאמר, ולא אכפת לי אם זה ייראה כהצטדקות - ואולי זה באמת כך - שלי לא היתה אפשרות להביא את אבי אלי הביתה, לטפל בו כאן.
אני גרה בישוב קהילתי שאין בו שירותים רפואיים זמינים. כדי להגיע לרופא או אחות יש להגיע ברכב לאחד הישובים הקרובים הסמוכים. נכון שלאדם נייד זה לא נורא בכלל, וגם בעיר נוסעים לרואפים מקצועיים, אולם במצבו של אבי לא ניתן היה לניידו והיה צורך להביא את הרופאים אליו. דבר זה התאפשר רק כשגר בביתו, עם אמי. ואחר כך - רק בבית האבות, שהוא למעשה מוסד סיעודי.
אתם מוזמנים גם לשאול שאלות קשות. חשוב לי לחטט בתוך עצמי ולשאול את עצמי שאלות.
אמנם נדמה לי שכבר עברתי עם עצמי איזה תהליך, אבל אם כך - למה הכאב הגדול ותחושת ה"לא בסדר"?
האם זה איזה מין פיצוי/מנחה לאבי?

[אמא_ל_5*]

רחל ה - אני קוראת את הדף הזה עם דמעות בעיניים. מאד מעשיר לקרוא את יחסך המופלא לאביך, שנמשע אדם מופלא. איזה מזל שזכית לאבא כזה.
רק לאחרונה שקלתי לפתוח דף על הורים מזדקנים, אבל דחיתי זאת.
מגיע רגע שבו מגלים שהורינו הולכים ובורחים לנו בין האצבעות.
אבי נפטר כשהייתי ילדה בת 9 - וזה היה קשה, והשפיע על כל חיי. אימי בת שמונים, בן זוגה בן 83. הם עדיין מתפקדים מצוין לגילם. אבל - בחודשים האחרונים פתאום הבנתי שזה ממש עיניין של זמן קצר עד שזה יגמר. היינו אצל אימי בסוף השבוע - ופתאום שמתי לב שכל דבר אני צריכה להגיד פעמיים שלוש כדי שהיא תשמע או תבין. את דיבורם המהיר של ילדי היא כבר כמעט לא מבינה - אני צריכה "לתרגם".
הבית שלה, שתמיד היה המקום המצוחצח הנקי הנעים והריחני ביותר בעולם, מתחיל להיות קצת מלוכלך בפינות, שירותים לא כל כך נעימים, והיא לא שמה לב.
ואני חייבת לציין שאני לא ביחסים הכי טובים בעולם עם אימי. כלומר - אנחנו בקשר מצוין, אבל היא לא "אשת סודי", לא החברה הטובה ביותר שלי, ויש הרבה דברים במהלך השנים שלא ראינו בצורה דומה.
אבל פתאום המחשבה שעוד מעט קט כל הילדות שלי תעלם - זה מפחיד.
יש משהו במה שתארת מסדרים סביבה אוהבת לתינוק. ככה אני מרגישה עכשיו. היפוך תפקידים. את כבר לא הילדה של אבא, אלא הוא התינוק שלך.למרות שאני כבר שנים רבות אמא בעצמי, למרות שכבר עזבתי את בית הורי לפני עוד יותר שנים - תמיד היה משהו בלחזור הביתה, בלתת לאמא שלי להגיש את המאכל האהוב, בלשבת בסלון המוכר והנעים. וכל זה הולך ונעלם. פחד.
והפחד שעוד מעט גם אני ובעלי נגיע לאותו מקום. למרות שכמובן תמיד ידעתי שאנשים מזדקנים, ובתוקף עבודתי אני עובדת רבות בדיוק עם האוכלוסיה הזאת, הרי זה לגמרי שונה כזה מגיע קרוב אלינו. הרי תמיד ידענו שאנשים מזדקנים ומתים (בהנחה שהם לא מתים צעירים כמו אבא שלי...). אבל עכשיו, כזה מגיע ממש קרוב - זה כל כך אחרת.
ויש כנראה דרכים שונות להתמודד עם זה - יש את דרכך - לאהוב, לבוא, לתת, ויש דרך של בריחה, התרחקות. אני רואה כל כך הרבה קשישים במצב של אביך זנוחים בבית אבות, כאשר רק פעם בזמן רב בא מישהו מילדיהם לבקר אותם.
דברייך מעוררים השראה, ונותנים תקווה, שגם כאשר אדם מזדקן ומאבד את עצמיותו הוא עדיין נאהב. כמה טוב לקרוא.

[רחל_ה*]

ואני חייבת לציין שאני לא ביחסים הכי טובים בעולם עם אימי. כלומר - אנחנו בקשר מצוין, אבל היא לא "אשת סודי", לא החברה הטובה ביותר שלי, ויש הרבה דברים במהלך השנים שלא ראינו בצורה דומה.
גם אני והורי לא היינו החברים הטובים ביותר, אפילו לא עם אבי.
אבל את יודעת, לא בטוח שזה הכרחי...
ואני מדברת עכשיו לעצמי.....................
הם הורים ואנחנו ילדיהם.
וגם עם ילדי אני לא החברה הטובה ביותר.
בתי - בת ה-18 - משוחחת עמי על כל דבר. אני יודעת שיחסינו טובים מאד ופתוחים. היא אף יכולה לאמר לי דברי ביקורת על התנהלותי כלפיה ובכלל, ואני משתדלת להיות קשובה, ללמוד מזה.
אבל היא לא חברה טובה שלי ואני לא שלה. היא בתי ואני אמה.
גם כלפי אבי היו לי שנים של ביקורת גדולה. הוא באמת איש מלא חיים, שמח וטוב לבב, אבל היו דברים שראיתי אותם אחרת לפני כך וכך שנים. הייתי פחות מבינה, יותר שיפוטית, פחות סלחנית.
היו דברים שחרו לי כבת, שהוא לא עשה"נכון", שאפילו הזיק לי רגשית, באמת . ממש ממש. אבל היום אני רואה את הדברים אחרת.
כל אחד עושה כמיטב יכולתו. הורי עשו מה שהבינו לנכון שיהיה לטובתי. גם פעולות שלטעמי נמצאו מזיקות, ומדכאות, ו... לא יודעת מה, בסופו של ענין נעשו מתוך כוונות להועיל.
היום, כשאני אם לילדים גדולים [21, 18,12] אני יודעת כמה מעשים אני עשויה לעשות - או לא לעשות - מתוך כוונות טובות או סתם כיוון שבאותו רגע לא ידעתי טוב יותר.
רציתי מאד להיות אמא יותר מכילה, נינוחה, פתוחה, באופנית. אבל מה לעשות שתהליך הצמיחה שלי כאדם היה ארוך, שרק היום יש דברים שאני מסוגלת להם - ואז פשוט לא?

הבית שלה, שתמיד היה המקום המצוחצח הנקי הנעים והריחני ביותר בעולם, מתחיל להיות קצת מלוכלך בפינות, שירותים לא כל כך נעימים, והיא לא שמה לב.
נכון, גם אצלנו זה כך. זה מזכיר לי שכנערה הייתי מביטה במראה, רואה את גופי החלק, את רגלי היפות ואומרת:"לי לא יהיו ורידים ברגליים, לי לא תהיה בטן" בבחינת לי זה לא יקרה... כך חשבתי על אמי: עליה הזקנה לא תקפוץ, היא תמיד תהיה נמרצת, נקייה, חדת עין - ולשון... אבל גם היא "מפשלת" כבר.

למרות שכבר עזבתי את בית הורי לפני עוד יותר שנים - תמיד היה משהו בלחזור הביתה, בלתת לאמא שלי להגיש את המאכל האהוב, בלשבת בסלון המוכר והנעים. וכל זה הולך ונעלם. פחד.

כן, זה תהליך כואב, מפחיד, מטלטל, הופך קרביים, מקומם!!! ובעיקר -מ ב ג ר.....

אני רואה כל כך הרבה קשישים במצב של אביך זנוחים בבית אבות, כאשר רק פעם בזמן רב בא מישהו מילדיהם לבקר אותם

את יודעת, באותה רוח בה כתבתי קודם - יש כאלה שפשוט לא מסוגלים אחרת.....
ובקשר אלי -
לצערי, אני בת יחידה [היה לי אח, מפגר, שנפטר, אך ממילא לא היה יכול להיות לעזר], ואני מבקרת את אבי 3-4 פעמים בשבוע. הוא נמצא במרחק של 45 דקות נסיעה לכל כיוון [כדי שיהיה קרוב לאמי] וזה לא פשוט. וזה לא מספיק לי. אך כשאני עושה זאת יותר פעמים - כל חיי משתבשים שלא לדבר על כך שעלי לטפל גם בעיניניה של אמי.
יש לו גם מטפלת פרטית בשעות הבוקר, שכמו בעלי אומר - היא נמצאת שם יותר עבורי ועבור אמי מאשר עבור אבי. דהיינו - להשקטת מצפוננו.
זאת עוד בעיה - הכסף הולך ומצטמצם ונצטרך לשלח אותה בקרוב לדרכה. משרד הבריאות מתמהמה בעזרה שהוא אמור לתת לנו.
ואז, חבר'ה - תצטרכו לתת לי הרבה הרבה כוח....

[אמא_אינקובטור*]

רחלה - עד כמה שזה כבר יעזור, הנה _כוחכוח_כוח
קוראת את הדף הזה ובוכה. גם אני בת יחידה. זכיתי ויש לי הורים, סבתות וסבא אחד, כולם צלולים ומתפקדים פרט לסבתא אחת שנחלשה אבל עדיין רחוקה מאוד ממצב סיעודי. את כולם ככל הנראה אלווה במסלול הבלתי נמנע.

לא יודעת מה לכתוב, כל כך הרבה מילים זורמות בדפים המדברים על לקראת-תוך כדי-ואחרי לידה, ואין לי שמץ של מושג מה לומר כשעומדים לקראת מוות פרט ל: תמשיכי לכתוב, אנחנו מקשיבים.

[חגית_ל*]

לכולנו @}

[רחל_ה*]

וואי, וואי, וואי -
לא התכוונתי שתבכו....

די, תיכף אני באה לנחם את כולכן, אתן עושות לי חשק להושיט יד וללטף לכן את הראש או לחבק אתכן אל חיקי.
נו, כבר מזה אני מתחזקת...

וברצינות-
כל מי שכותבת מוסיפה לי כוח.
עצם ההתייחסות, השאלות, השיתוף - עושים לי טוב.

אמא אינקובטור-
גם אני הייתי צעירה יותר [היום בת 46] והסתכלתי בחשש מה לקראת העתיד, מודעת לכך שיהיה עלי ללוות את כולם לבדי לדרכם.
אז בדרך כלל זה הולך בשלבים:
בתחילה את מלווה יחד עם אחד מהורייך או שניהם את הסבים והסבתות, שיזכו לחיים ארוכים.
ואחר כך עם אחד מההורים - את השני.
וכך - לא כל הנטל נופל עלייך. לפחות לא לאורך כל הדרך.
הדברים קורים, בדרך כלל, לאט ובהדרגה.
[כמובן שיש מצבים "פתאומיים", אבל אני לא מנוסה בכאלה.]

והחיים מלמדים אותך איך לנהוג.
ואם את יודעת לראות בזה עוד שיעור חשוב, עוד משהו שיצמיח אותך - אז את רק מרויחה. אולי "מרויחה" זו מילה קצת לא שייכת כאן, אבל אני חושבת שהכוונה די ברורה, לא?

אני, בכל אופן, שמחה מאד שהורי חיים חיים ארוכים. כך מזדמן לי לסגור מעגלים שלא היו סגורים, ללמוד להיות מקבלת ולסלוח. אני מאד מאושרת שכך קרה,עם כל הקושי הכרוך בזה, שכן יש בזה הזדמנות לתיקון בעודם בחיים. ואני לא נשארת תקועה עם תובנות שבאות בגיל יותר מאוחר ו---אין לך למי להגיש אותן כבר...

ועם אמי עוד יש לי עבודה לעשות....

[אמא_ל_5*]

ו---אין לך למי להגיש אותן כבר...
אני נזכרת בשיר של חוה אלברשטיין, על ההורים שכבר אינם (אני לא יכולה לצטט כרגע - אבל מחר אשתדל לשמוע את הדיסק, ולהביא ציטוטים).

[ג'ינ_ג'ית*]

לרחל ולכולן

הזיקנה של ההורים מכאיבה ופוצעת.
רחל, עיצה קטנה, תיכף החגים מגיעים, אולי, אם זה אפשרי, לבלות את החגים עם אבא בבית (של אימך), שם אני מניחה יש שירותים רפואיים קרובים.
אולי הקירבה אליו בתקופה הזו תעשה לך קצת שקט פנימי. אני מניחה שלכל המשפחה. מעין פשרה בין לחלוטין בבית לבין לחלוטין בבית אבות.

[רחל_ה*]

טובי,
תודה על הכוונות הטובות ועל הנסיון לעזור אבל -
זה לא אפשרי, בעיקר בגלל מצבו הרפואי.

טכנית: כדי שהוא יהיה בבית צריך להיערך מחדש עם כל מה שכרוך בזה: מיטה מיוחדת, כסא גלגלים, חיתולים, קטטר ועוד ועוד וכן מישהו שיודע איך לטפל בו פיזית.
רגשית: אמי לא ערוכה לטלטלות כאלה. היה לה קשה מאד כשעבר מהבית, למרות שכמעט התמוטטה כאשר היה בבית. רק עתה נרגעה מהמשבר והסתגלה. בתחילה אף נמנעה כמעט מלבקר אותו, בקושי פעם בשבוע. כעת - שלש פעמים ורוצה יותר.
כמו כן - מאד לא מומלץ עבור אבי, גם לא על ידי העובדת הסוציאלית של המקום אבל לא רק על ידה, לערוך שינויים כאלה. הוא לא ממש מפוקס כבר, והתרגל יפה למקום בו הוא נמצא ואף מרוצה ממנו. הוא לא יודע בדיוק היכן הוא, נדמה לו שהוא בכל מיני מקומות אחרים [גם בבית זה היה כבר כך].
להעביר אותו הביתה עכשיו, גם זמנית, עלול לגרום לקשיי הסתגלות קשים לכל אחד מהכיוונים [הביתה וחזרה לביה"ח הסיעודי].
הוא אפילו מתנגד, לעתים , כאשר אני רוצה שנצא יחד לחצר היפה. הבטחון שבקביעות מרגיע אותו מאד.

בתחילה רציתי מאד לקחת אותו הביתה, אבל לאט לאט ויתרתי, בעיקר לטובתו...

ואין "כל המשפחה". זה רק אני ואמי.
הנכדים, ילדי, מקבלים את המצב כיון שאני מקבלת אותו.

[מי_כל*]

"ובשבת בבוקר אין למי לצלצל
ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?
ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה

וכשכותבים עלי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאמא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה

ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה

אני לא בוכה
רק מתגעגעת

כל כך הרבה פנים
כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר
שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים
שרים אל השמים

אני לא בוכה
רק מתגעגעת..."

אמא ל 5 הזכירה לי את השיר - שכל פעם שאני שומעת אותו אני (כן בוכה) ומתגעגעת לאבא שלי.

ולכולכן, אני רק יכולה להגיד (לא ממרומי שנותי, אלא מנסיוני לצערי), שכדאי לנצל כל רגע עם הורינו - לקבל, להשלים, להכיר, להבין ולנצור כל רגע. ולהרגיש (עד כמה שניתן) שלמים איתם ועם מערכת היחסים שלנו איתם.
כשנפרדים מהורה, יש מקום גדול מאוד לטיב הקשר שהיה עם איתו ובמיוחד אם הוא נזקק לנו (מצב שהוא כשלעצמו קשה לתפיסה, לדעתי).
קשה לי לכתוב באופן כללי - אז אוכל לכתוב בקצרה על עצמי, שאני מרגישה שהקשר המדהים שהיה לי עם אבא שלי והעובדה שבשנה האחרונה לחייו הייתי שם עבורו כמו שהוא רצה והיה צריך (ואני יכולתי לתת) - הופכים את האובדן הבלתי נסבל הזה ואת הפרידה הסופית הזו, למשהו שאפשר לחיות איתו. הקושי העצום הוא כמובן להפוך מנתמך ומוגן לתומך ושומר.

רחל ה, רגשותייך לאבא שלך נפלאים ונהדרים. תזכרי אותם ותמשיכי להזין אותם ולנצור אותם.
(אני לא טובה בלחבק אנשים וירטואלים - אבל קבלי אחד גדול ממני).

[אמא_ל_5*]

מי כל - תודה על מילות השיר, הוא באמת גרם לי לבכות, עכשיו, רגע לפני שאני רצה לעבודה.
ותודה על שאר המילים - אני חושבת שהן תעזורנה לי ביחסי הלא פשוטים עם אימי -
שכדאי לנצל כל רגע עם הורינו - לקבל, להשלים, להכיר, להבין ולנצור כל רגע. ולהרגיש (עד כמה שניתן) שלמים איתם ועם מערכת היחסים שלנו איתם.

[רחל_ה*]

מיכל,
תודה מקרב לב.....
בחזרה.

וצר לי שנאלצת להתמודד עם הדברים טרם הזמן הטבעי לכך. אני מבינה מתוך דברייך שאביך נפטר בעודך צעירה מאד.
האם זה אומר גם שהוא נפטר צעיר?
רק אם את רוצה לשתף...

[שרה_ק*]

אוי רחל ה, התחלתי לקרוא והפסקתי.. לא יכולה לקרוא!!, זה גורם לי לבכות... זה מזכיר את סבא שלי זכרונו לברכה שקראתי לילד שלי על שמו שלום. תשמעי, האם שמעת על סיבות לאלצהיימר? ניקוי הגוף ממתכות יכול לגרום לנסיגה של האלצהיימר. אם יש לו שיניים עם סתימות כספית, צריך להחליף בלבנות ללא מתכת. ובכל מקרה אפשר לתת לאכול הרבה כוסברה מרוסקת עם קצת שום, שקדים, קאשיו, שמן זית ומיץ לימון. זה ידוע כמנקה מתכות...
אוף.. אני לא יכולה להפסיק לתת עיצות, כמה שאני רוצה להציל את האבא שלך!

[רחל_ה*]

כמה שאני רוצה להציל את האבא שלך!
שרה, אני מניחה שזו היתה פליטת קולמוס ממשאלת לבך הטוב...
אני מודה לך מאד על הנסיון מחמם הלב לעזור אבל -

עד כמה שידוע לי אלצהיימר הוא בלתי הפיך, אבל אולי אני לא יודעת די.
בענין השיניים - כבר אין לו...
ואני גם לא בטוחה שזה לו נכון להסיג את האלצהיימר כי לא רע לו כמו שהוא, רע לנו כמו שהוא.
אבל כשחושבים על זה אני חשה שאם טוב לו - מדוע שיהיה לי רע?
רק כי יש לי מושגים משלי על איך צריך להיות טוב למישהו? מי קבע?
כבר כתבתי איפה שהוא כאן שהיה לי אח מפגר, זכרונו לברכה. גם עליו - כמו על אבי - בעלי נהג לאמר משהו כמו: "איזה מין חיים אלה? מוטב לו שימות מאשר לחיות כך".
ואני תמיד מחיתי על כך.
אם אתה לא רואה ומרגיש סבל מצד האדם המדובר, מנין לנו לדעת מהי איכות חייו עבורו? הרי ממילא אם אין לו המודעות וטוב לו כך - מה זה משנה מה אנחנו חושבים על כך? וגם אם הוא סובל, מא אנחנו שנדע האם חייו שוים עבורו?

ובענין אבי - טוב לו כך. הוא מדמה לעצמו שהוא באתרי בנייה וממשיך לבנות את הארץ - הידעתם שאבי בנה כמה אתרים די ידועים? המגדלור באילת, בית ספר שדה חצבה, קולנוע גת בתל אביב....
הוא חושב שהוא בצבא, חייל, או מפקד, ומאד מרוצה מזה. הוא חושב שהוא אדם צעיר ומתחיל עם המטפלות בג'נטלמניות האופיינית לו וכולן באות אליו להתבשם ממחמאותיו, מנועם הליכותיו ומצחוקו המתגלגל.
אז מה רע?
שיהיה כך...

[ש_מים_וארץ*]

רחלה ה, ממה אחיך נפטר, מתי זה קרה?
בני כמה הייתם?

[רחל_ה*]

אחי נפטר לפני 5 שנים. הוא היה בן 52 ואני בת 41. הוא גר במוסד רוחמה בכפר סבא. זהו מוסד למפגרים.

היה לו פיגור עמוק. הוא היה אהוב מאד.
הוא גדל בבית עד כמעט גיל 18, ואז נאלצו לשלחו למוסד כי היה בלתי אפשרי להשגיח עליו בבית. אני איני זוכרת דבר אבל כך הוסבר לי. כמו כן, יש לזכור כי באותם זמנים לא היו מסגרות תומכות בכלל.
הורי באו לבקרו פעמיים בשבוע, פעם אמי ופעם אבי [שעבד רחוקמהבית והגיע רק בסופי שבוע].
כילדה ונערה הגעתי לביקור עם אבי כי הוא הגיע עם מכונית מהעבודה וזו גם היתה הזדמנות לבלות עמו זמן איכות אמיתי.
בשנתיים האחרונות לחייו של אחי הורי, שכבר הזדקנו, השתכנעו שדי לבקרו פעם בשבוע, אחרת הם יתמוטטו [הם תושבי יפו ולא היה להם רכב, כך שהאוטובוסים היו קשים מאד]. גם אני הצטרפתי לביקורים כדי להקל עליהם. לא די פעמים, לטעמי.
למרות שאחי כמעט ולא דיבר היה בינינו קשר נהדר. כשהגעתי - כולם נמחקו עבורו ורק אני הייתי. גם אני שוחחתי עימו כאילו הוא מבין. דיברתי איתו על זכרונות מסבתא שלנו [אמא של אבי], על הימים שהיינו יחד טרם לכתו למוסד [קשה, קשה מאד...], ולדעתי - הוא הבין. לא את המלים, את .... לא יודעת. היינו מחוברים בלב ובנפש וזה הכי חשוב, לא?

הוא נפטר כך:
כיון שאנשים עם פיגור עמוק סובלים לעתים גם מהפרעות פסיכיאטריות, הוא קיבל גם תרופות שונות [לא בדיוק יודעת אילו]. ואולי סתם נתנו לו משהו להרגעה, לא יודעת.
אחת מהן, כפי שהוסבר לי, גרמה לדיכוי המערכת האוטונומית שאחראית, בין השאר, על רפלקס השיעול.
הוא נחנק פשוט מכף ממרח שוקולד שביקש וקיבל לקינוח....

זה היה מהיר ואני שמחה בשבילו שאם כבר - לפחות לא התייסר במחלה ממושכת וכואבת.

[אמא_ל_5*]

רחל ה - נראה שאתם משפחה מאד מיוחדת.
היה לו פיגור עמוק. הוא היה אהוב מאד. זה לא משפט של מה בכך. ולא מדובר בילד או תינוק - מדובר באיש. עבורך זה אדם המובגר ממך בדי הרבה שנים. ובכל זאת - הורייך הצליחו להעביר אלייך אהבה לאחיך.

אם אתה לא רואה ומרגיש סבל מצד האדם המדובר, מנין לנו לדעת מהי איכות חייו עבורו? הרי ממילא אם אין לו המודעות וטוב לו כך - מה זה משנה מה אנחנו חושבים על כך? וגם אם הוא סובל, מא אנחנו שנדע האם חייו שוים עבורו?
התאור שלך, וגם אהבתך ואהבת הוריך לאחיך, מעלים שאלות רבות בנושאים קשים. בדיקות בהריון, ההחלטה על הפסקת הריון, איזה חיים ראויים, ואיזה לא? ומי בכלל יכול להחליט? ואולי כי לא רע לו כמו שהוא, רע לנו כמו שהוא. גם זה חשוב? מה, המשפחה לא חשובה? אלו לא בני אדם? אם רע להם, זה לא חשוב?

[שרה_ק*]

עד כמה שידוע לי אלצהיימר הוא בלתי הפיך, אבל אולי אני לא יודעת די. לפעמים אם הגוף מתנקה מהמתכות, יש נסיגה ואפילו שיפור של האלצהיימר

_הוא חושב שהוא בצבא, חייל, או מפקד, ומאד מרוצה מזה. הוא חושב שהוא אדם צעיר ומתחיל עם המטפלות בג'נטלמניות האופיינית לו וכולן באות אליו להתבשם ממחמאותיו, מנועם הליכותיו ומצחוקו המתגלגל.
אז מה רע?
שיהיה כך..._
אני קוראת ובוכה

[רחל_ה*]

גם זה חשוב? מה, המשפחה לא חשובה? אלו לא בני אדם? אם רע להם, זה לא חשוב?

אמא,
בטח שחשוב!!! ולא כל כך הבנתי את הטון של דברייך, נא הסבירי...
אבל מה שאני התכוונתי אליו הוא, שלא לנו לשפוט לגבי איכות חייו האפשרית של האדם, או לגבי האם "מוטב" לו שיחיה או לא...
בעלי - שקיבל את המורשת הזו מבית הוריו- נוטה לאמר על מצבים כאלה- "מוטב לו לו היה מת".
ואני אומרת - איך אתה יודע?
איך ניתן לאמר על מישהו מה "מוטב" היה לו ומה לא?
בעיקר כאשר מדובר באדם שאינו יכול להביע עצמו, ובעיקר, כמו בענינם של אחי ואבי - כאשר אין רואים סבל, לא פיזי ולא נפשי. אבי, למרות היותו מוגבל פיזית, אומר שלא כואב לו דבר, שהוא מרגיש מצוין וכו'. ואחי, שלא יכול היה להביע עצמו בענין זה, לא נראה היה סובל, חי את חייו במוסד, מוקף בשכמותו, ולמרות שעצם המחשבה קשה, הרי לא ברור בכלל שעבורו - זה היה נורא!
ובענין של השאלות הגדולות שזה מעורר-
את מדברת על שאלות הנוגעות להפסקת הריון - כך הבנתי - בעקבות בדיקה המוכיחה כי הנולד יחיה חיים לא נורמליים עקב מום כזה או אחר.
כאן אין לי דעה מגובשת, האם להפסיק את ההריון או לא.
מנסיוני כאחות לאדם מפגר, החיים היו מאד מאד לא פשוטים להורי, וכנראה גם לי. ההתמודדויות קשות ביותר, קשות ביותר...
אני חושבת שאני הייתי מפסיקה הריון שלי לו היה עובר בעל מום. מזל שלא הייתי צריכה להתמודד עם שאלה זו. ועם זאת - תלוי איזה מום... ואז אנחנו נכנסים להתמקחות, שוב: אילו חיים הם ראויים? האם בידינו זכות הבחירה בכלל?!
אני יודעת שחייו של אחי היו חיים במלוא מובן המלה [אם יש כאן ויכוח האם יש חיים שאינם כאלה...]. הוא היה אדם משמעותי ביותר בחיינו.

אני יודעת כי אחי וחייו, וכל מה שכרוך בזה, הפכו אותי לאדם ... לא יודעת איזה שם לתת לתכונה זו, אולי אדם עמוק יותר? במובן של עומק של רגשות, של מימדים נוספים, או אחרים? לא יודעת להגדיר בדיוק.
האם הייתי מעדיפה חיים קלים יותר ? כן. חד משמעית כן. ולא רק במובן הזה.
האם הייתי יכולה לבחור לוותר על אחי לו נתנה לי אפשרות כזו בדיעבד? - כנראה שלא...
הוא אחי היחידי ואני אוהבת אותו עד היום. אני כנראה לא יודעת אהבת אח אחרת. ולכן אולי אפשרויות הבחירה שלי מצומצמות יותר. אבל ככה זה.

[רחל_ה*]

לאבא שלי היה יומולדת השבוע, ותכננתי לחגוג לו בבית האבות, ואני דוחה את זה ומרגישה שאני לא מסוגלת....

[ש_מים_וארץ*]

אני קוראת ובוכה
גם אני....

[אמא_ל_5*]

ולא כל כך הבנתי את הטון של דברייך, נא הסבירי...
כן, מגבלות האינטרנט - אין הבעה, אין טון של דברים.
הטון היה בדיוק של השאלות שאת שואלת - מי יכול לקבוע מה ראוי ומה לא, ומי יכול לקבוע אם חיים קשים של המשפחה זה חשוב?
שוב חסר הטון המתאים. הכוונה היא למשפטים תוהים, מהורהרים, הבאים מפיה של רופאה, שעמדה לא אחת מול מצבים של החלטות קשות כאלה, שניסתה לא אחת לתמוך במשפחות שעמדו בפני החלטות קשות. גם בתחום האלצהיימר.
אם יש אדם בבית האבות אותו אני מנהלת, אדם חולה אלצהיימר קשה, ויש חום גבוה. ואני לא יודעת ממה החום. האם לשלוח אותו לבית החולים, כפי שהייתי שולחת כל אדם אחר במצבו? האם עצם השליחה לבית החולים היא לא עינוי עבור אדם זה? אם ישאר בבית, אני אטפל באנטיביוטיקה לפי מיטב הבנתי, אבל ללא בדיקות או צילומים. יש סיכוי שזה יעזור. אבל יש גם סיכוי שלא.
ברוב המקרים בשיחה עם המשפחה הם מעדיפים שלא אשלח אותו לבית החולים.
ומה אם היה מדובר באדם כמו אחיך, עם פיגור עמוק? שגם עבורו בית חולים זה ללא ספק עינוי. אבל כפי שאת מציינת - חייו חשובים למשפחתו, והוא מרוצה מחייו, ככל שניתן לקבוע.
אין לי תשובות. רק שאלות.
ורק לאחרונה הייתי צריכה לייעץ למשפחה בטיפולי שבבדיקות בהריון עלה חשד לגמדות של התינוק. והרופא שעשה את האולטראסאונד היה חד משמעית בעד הפלה. ומדובר בשבוע 33! והוא שוב ושוב ניסה לשכנע את ההורים שגם אם זה לא גמדות - נראה לו שמשהו לא בסדר, וכדאי לעשות הפלה.
רופאים אחרים חשבו אחרת. ואני כרופאת המשפחה הייתי צריכה לעזור להורים לקבל החלטה.
התינוק עתה בן 4 חודשים. חמוד, חייכן, אבל כמובן שעוד אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה, כי יש באמת כמה בעיות.
ולכן - לקרוא את הסיפור שלך עוזר לי יותר לסייע לאנשים, לדעת מה יכול להיות בעתיד. כמובן שכל מקרה שונה, אבל מכל מצב ניתן ללמוד משהו.
ולכן אני מודה לך על השיתוף ועל הפתיחות.

[רחל_ה*]

אמא,
אני רוצה לספר לך משהו בענין שליחה לבית חולים וכן הלאה. לא בטוח שזה לגמרי קשור אבל בכל זאת-
אבי מתאשפז און אנד אוף בגלל זיהום קבוע שיש לו, כנראה בדרכי השתן, מה שהרופאים קוראים "ספסיס". את בטח יודעת במה מדובר.
בכל אופן, באחת מהמון הפעמים בהן אושפז התיאבון שלו נעלם, והוא פשוט לא רצה לאכול. הוא הגיע למצב שנאלצו לתת לו זונדה כדי לאזן את מה שהיה צריך לאזן, והתחילו כבר לדבר אתי על כך שהוא ישאר מחובר לזונדה, וכיון שכך לא ניתן יהיה להחזיר אותו למוסד בו הוא שוהה, ורק לאחר שיחובר לחיבור ההזנה דרך הבטן - P.E.G. - יתאפשר לו לחזור למקום המוכר לו.
כמובן שזה היה מזעזע לשמוע שהמצב הולך ומדרדר, שהוא יצטרך להיות מטולטל ממקום למקום וכן הלאה.

אבל אני ביקשתי, ולמעשה נאלצתי די להלחם על כך, שישחררו אותו חזרה לבית האבות בו הוא נמצא, שיתנו לו לחזור למקום שהוא מכיר ושמכירים אותו ובעצם - שתנתן לו ההזדמנות להתאושש.
כשהצלחתי לשכנע אכן כך נעשה, ואבי חזר מהר מאד לתיאבון מלא ולהתאוששות מלאה [עד האשפוז הבא, אבל זה לא שייך].
אני חשה שיש איזה שהוא קשר למה שאת כתבת, לא ניסחתי לעצמי לגמרי מהו. אולי הענין של להסתכל על אדם מוגבל [קשיש, בעל מום, מפגר] כמישהו שיש "לתת לו טיפול נכון" ופחות להתייחס למערך הכולל של חייו, כולל אלה שאוהבים אותו ומוכנים להתאמץ רבות כדי לטפל בו ולהיטיב את חייו. ואולי התכוונתי למשהו אחר.
מאז חלפה כמחצית השנה, ולמרות שהוא מתאשפז תכופות מעולם לא חזר למצב כזה של חוסר תיאבון, להיפך. והרופאים במחלקה, שכבר מכירים אותנו היטב, מחייכים בכל פעם מחדש בשמחה.
ולענין העינוי בעצ האישפוז:
העינוי העיקרי הוא עצם הטלטול והבדיקות, כי לא תמיד הוא מבין בדיוק מה רוצים ממנו. לפיכך, אנחנו שוהים ליד מיטתו כל הזמן, אני משתפת את הרופאים והאחיות בדברים שהוא אומר [לא תמיד הוא מובן], מספרת עליו, הופכת אותו לאדם ולא רק לחולה. גם כך הטיפול טוב, אולם בעקבות ה"היכרות" שלהם איתו דרכי הוא הופך לשם, לאדם, למוכר. הוא אחד החולים הקבועים החביבים על כולם.
זו הדרך שלי לתווך בין מי שהוא באמת מבפנים ובין מה שנראה כעת מבחוץ....

אני שמחה שאת עוסקת בשאלות הללו בינך ובינך.
משכמותך אנחנו, החולים ומשפחותיהם, שואבים הרבה כוחות ועידוד.
כן ירבו כמוך.

[רחל_ה*]

היום חגגנו לאבי יום הולדת 82.
הבאנו מפה יפה, פרחים, בלונים, כובעים מצחיקים של יום הולדת, עוגה, נר אחד לאמצע העוגה וכמה זיקוקים.
אמי והילדים שלי [21,18,12] היו גם הם. בני הבכור ניגן בגיטרה והילדים שרו לו כל מיני שירים. אבי שמח מאד ואף הצטרף לאיטו לאחד השירים.
אנשים נוספים נגשו אליו לאמר לו "מזל טוב" וזה עשה לכולנו טוב.
לפני מספר ימים כתבתי שאני מתקשה לחגוג לו את יום ההולדת. התכוונתי לכך שחשתי שזו לא שמחה עבורי לחגוג בקרב אנשים זרים לו. חשתי זרות למקום. חשבתי על כך שאת יום ההולדת האחרון שלו חגגנו לו בבית, עם אורחים מקרב בני המשפחה שואהבים אותו כל כך.
מאז שהוא בבית האבות רק אחיו הגיע לבקרו מדי פעם ואיש מהאחרים לא בא. כנראה קשה מדי.
גם לבעלי קשה מאד לבוא לבקר. הוא חש דכאון למראה המקום ותושביו.
ושוב תקפו אותי רגשות קשים של אשמה, של חרטה, של רצון לחטוף אותו על כפיים ולהיות איתו ביחד, רק אנחנו, כל המשפחה. אידיאליזציה, הא?
ואז בתי החכמה הציעה שלא נחגוג לו עם כולם, אלא שנשב לנו בחצר היפה, נארגן לנו פינה ונחגוג לו רק אנחנו.
ואת זה הייתי מסוגלת לשאת וכך עשינו.
אניחוזרת אליו שוב אחר הצהריים כדי שלא יהיה לבדו ביום הולדתו, וגם כדי לחלק עוגות שהכנתי לשאר תושבי המקום ולמטפלות.

אין לי שום הגיגים מיוחדים כאן.
אני רק משתפת.

[ש_מים_וארץ*]

כל הכבוד לך רחל ה,
שיהיה המשך יום הולדת שמח ומזל טוב,
@}

[רחל_ה*]

אורית -
תודה !!!
נעים לקבל תגובות.
לא תיארתי לעצמי עד כמה קהילה וירטואלית עשויה לחמם את הלב ולתת כוחות.
כמובן, שכאן הקהילה היא מיוחדת במינה........................

[אמא_ל_5*]

מזל טוב!
אני באמת לומדת ממך המון.

[רחל_ה*]

אמא,
תודה, ואת מוזמנת לחקור אותי, לפשפש ולברר. אשמח לפשפש במחשבותי וברגשותי בעזרת מישהו ואשמח מאד להיות שותפה ל"פישפושים" כאלה..

[טל_טיבי*]

מזל טוב רחל.
איזו חגיגה נחמדה ונרגשת.
כל הכבוד לביתך על המחשבה.
ד"א - חשבתי שנסעת לפארק??????
שבת שלום.....

[רחל_ה*]

טל,
תודה על המזל טוב.
הפארק - אז זהו - שלא...
ואת? היית וחזרת?

[רחל_ה*]

עוד שיתוף - ואשמח מאד לקבל תגובות, דעות, תובנות, שאלות.

מאז שאבי עבר לגור בבית האבות אנחנו [אמי ואני] משלמות למטפלת פרטית שנמצאת איתו ששה בקרים בשבוע וכן שני אחרי צהריים. אמי מגיעה שלש פעמים ואני ארבע פעמים. כך שכל בוקר וכל אחר צהריים יש איתו מישהו.

אני יודעת שהיא מטפלת בו נפלא, הוא אוהב אותה והיא אותו, רק יש בעיה אחת:
משרד הבריאות אינו משתתף עדיין בתשלום עבור שהותו של אבי בבית האבות והסכומים ענקיים. אמנם אישרו לנו כי אבי זכאי להשתתפות כזו [לא מי יודע מה] אבל טרם אישרו לנו את עצם התשלום. אולי שמעתם על הקיצוצים במה שנקרא "קודים". "קוד" פירושו אישור לתשלום עבור שהות של אדם בבית חולים סיעודי. להבדיל מזכאות, שזו עצם ההכרה בזכאות לקבל את הקוד...
בכל אופן- כבר כמעט שנה אנחנו משלמים 7,500 ש"ח לבית האבות [בית החולים הסיעודי] ועוד כ- 3,000 ש"ח למטפלת הפרטית.
העול כבד מאד. ואיננו יודעים מתי נקבל את העזרה, שגם היא לא תקל משמעותית.
והקושי הוא בזה, שמרגע שהצבנו סטנדרטים כאלה גבוהים, זו נראית לי בגידה להוריד אותם. כאילו בכך אני גורמת להזנחה של אבי. זאת למרות שהטיפול שם ממש מצוין, עם תשומת לב רבה, יחס נעים מאד ואהבה.
ובכל זאת- יחס אישי נדמה לי כטוב ביותר. אבל טיבו של כסף להגמר...
מין לופ כזה של מחשבות....

מאד מאד אשמח אם תעזרו לי להגיע לאיזו שהיא החלטה.

[חגית_ל*]

הי רחל, האם הכסף כבר ניגמר? איכשהו, אם חושבים לטובה הדברים בדר"כ מסתדרים. גם עם דאגות אפשר להיכנס ללופ, כפי שאת בטח יודעת.
אני מאחלת לכם בריאות ושמחה תמיד @} @} @}

[הנכדה_המיוסרת*]

מתוך הבנה שדברי יביאו לקלקול מצב הרוח (הירוד גם כך) בדף הזה, אפתח בהבהרה: אין בדברי שום ביקרות כלפי הדברים שהושמעו בדף. בנסיבותו דומות מאוד, אני פעלתי בדרך זהה. ברצוני רק לחלוק מחשבות שעלו לי בראש כבר אז והוצפו שוב אל פני השטח בעקבות הדף -

הפחד העיקרי שלי הוא ההבנה שהיחס שלנו להורינו אינו כיחסנו לילדנו. זה אמנם נשמע ברור מאליו, אבל אני מתכוונת לכל אותם משפטים, נכונים ביותר בהקשרם, כגון 'בית אבות כי אין ברירה' או 'עלות הטיפול החודשית בלתי אפשרית' וכו'.

יש לי הרגשה, ותקנו אותי אם אני טועה, שלו היה מדובר בילד שלנו, ולא בהורה, המשפטים הללו (כלומר - 'אין ברירה' או 'בלתי אפשרי')היו נקראים אחרת לגמרי או שכלל לא היו נכתבים. לו היה מדובר בילד, היינו, בלי מחשבה יתרה, זורקים את חיינו מנגד ומתמסרים לטיפול בו - היינו מוכרים את כל רכושנו, מהדירה ועד הגרביים, כדי לממן הטיפול, היינו מוותרים על כל "בילוי" אחר (עבודה, נסיעות, חיים..) ולא משים מצידו, והרעיון להעבירו למוסד חיצוני שיטפל בו, אף אם היה מושמע באזנינו על ידי זר, היה נפסל בבוז ותדהמה.

אבל כאמור - הורינו אינם ילדנו: מרביתנו לא מקריבים את חיינו (או את חסכונותינו) למענם. אולי גם לא נכון לצפות שננהג כך? הרי יש לנו הילדים שלנו לחשוב עליהם? ואנכי ככל שישמע יש לנו גם את עצמו לחשוב עליהם - הרי הם, הורינו, עשו הכל כדי שאנו נחייה את חיינו, כדי שנתקדם, כדי שנגשים את כל שהם יחלו לנו, להקריב את חיינו למענם, משמעו לשמוט את הקרקע מתחת לתכלית הנתינה ההורית שלהם, לא?

אין לי תשובות טובות לשאלות האלה או לרגשי האשם, רק פתגם שמהדהד כל הזמן באזני מיום שסבתי נכנסה לבית אבות - 'אמא אחת יכולה לטפל בשמונה ילדים, אבל שמונה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת'.

היתכן שאמא 'אמיתית' גם לא מצפה לכך בכל מחיר?

[טל_טיבי*]

רחל -
כאשר יגיע אישור התשלום המיוחל - האם תקבלו תשלום רטרואקטיבית?
האם התשלום לבית האבות אינו כולל את הטיפול בו?
אם לא - האם כשהעברתם אותו לבית האבות וויתרתם על זכותכם לקבל עזרה מביטוח לאומי?
כתבי אם יש דרך שאפשר לתמוך בך בעניין הזה.
גם כלכלית - תגידי מה צריך. מקסימום זה יצליח...... (-:

[רחל_ה*]

טל,
חלילה לי מלקבל ממישהו עזרה כלכלית והמצב לא כזה גרוע.
הכסף לא נגמר ולא מתקרב להיות נגמר.
הענין הוא שגם לאמי יהיה יום אחד צורך בחלק מכסף זה וצריך לכלכל אותו בתבונה.
ביטוח לאומי מתקבל, ונבלע בתשלומים.
בכל אופן - תודה.

נכדה -
כן, חשבתי את כל המחשבות הללו, ובאמת בחודשים הראשונים זה מה שעשיתי-
לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה כדי שאוכל לטפל בעינינים כמיטב יכולתי - אז עוד הוא היה בבית.
יש לזכור כי אבי לא גר אתי ולא לידי, הוא בן זוגה של אמי והיא לא היתה מוכנה/יכולה לוותר על האחריות עליו. למרות שניסיתי לקחת על עצמי כמה שיותר, היה מין מאבק טריטוריה מבחינתה. כך שעשיתי מה שיכולתי מסביב.
זה כלל המון המון שעות והמון משאבים.
הם גרים במרחק של 50 דקות נסיעה מביתי, כך שכל "קפיצה" היתה פרויקט בפני עצמו.
אני פשוט מנסה לתת לך תמונה של מה שהיה.
לאחר מכן, כבר היה ברור שלא ניתן שימשיך לגור בבית: מצבו הרפואי היה כזה שכדי לטפל בו כהלכה היינו צריכים להתארגן עם רופאים צמודים, פיזיותרפיה, אחות מדי פעם וכמובן - מישהו שיעזור בטיפול השוטף.
אמי לא הסכימה בשום אופן לבוא לעבור קרוב אלי - ומובן שאני לא יכולה להשאיר את כל משפחתי ולעבור לגור אצלם.
כשהמצב הגיע לקושי שתואר, צריך לזכור שגם אמי כבר היתה על סף התמוטטות:
עייפה פיזית ועייפה נפשית, לא הסכימה להעביר מתחומי אחריותה למטפלת שהיתה, אף לא קניות,בישול, כביסה, גיהוץ אבל כן התלוננה שהיא לא עושה הרבה... למרות שהמטפלת טיפלה באבי נפלא.
התארגנו עם ציוד מיוחד - מיטה חשמלית, כסא גלגלים רגיל ואחד לאמבטיה, ועוד. אולם הגיע זמן שבו היה צריך להעביר אותו מהכסא למיטה ולהיפך ואמי והמטפלת לא יכלו לעשו תזאת בעצמן כמה פעמים ביום- ואני , כמובן, לא יכולתי לבוא כמה פעמים ביום לצורך הענין הזה.
מש שלא עבר את זה לא יודע במה מדובר: עשרות טלפונים ביום מאמי - תלונות על המטפלת, תלונות על אבי, מה קורה עם התרופות, ועוד ועוד.
וכשהגעתי - לא נתנה לי לטפל בו אלא כל הזמן התווכחה עמי על מה נכון לכשות, כשדעתה היא הקובעת.

כך שזה מאד לא פשוט לעשות אידיאליזציה של המצב.
לו היו לי מספר אחים ניתן היה איכשהו לחלוק את הטיפול.
כשזו רק בת אחת - קצת מסובך, מה גם שיש לי עוד בן צעיר הזקוק לי ברמה יומיומית ובית לטפל בו. [וגם בת ה-18 עדיין זקוקה לאמא...]
וכבר כתבתי שלא ניתן היה להעבירו אלי הביתה [למרות שושא עלה ונדון אלף פעמים, בלי סוף, עם דמעות רבות] כיון שבישוב בו אני גרה אין שירותי רפואה זמניים.
כבר חשבתי להעביר את אבי לדירה בעיר קרובה אלי, כך שאוכל להיות שם המון. אבל אז אין בית חולים קרוב [העיר מודיעין] ואין פיזיותרפיה וכו וכו'.
היום הוא מטופל מצוין, שוקם גופנית וגם מרגיש טובמאד רגשית.
הייתי אצלו גם היום - הוא שקוע בעולמו, מרוצה מחיזורי הנשים סביבו [מטפלות ומטופלות] שכולם אוהבות אותו מאד.
כשאני נפרדת ממנו -הוא אינו מצטער - יודע שאבוא ושהוא אהוב.

ברור לי שאני כותבת עבור עצמי. עזרת לי להבין שאני בעצם שלמה עם מה שקורה, רק זה כואב.

מה שכן - עזרת לי להחליט שנשלם למטפלת כל עוד אפשר.
מה שיהיה - יהיה.

[טל_טיבי*]

כן. זה מאד קשה.
לנו היה קשה עם סבתא והתחלקנו בינינו כמה וכמה אנשים.
והכאב - כל אחד מאיתנו נשא את כאבו.
זה לא פחות כואב - אבל לפחות היה לנו השיתוף. היחד. גם בכואב.
נראה לי קשה שבעתיים המצב שלך - שאת נושאת בזה לבדך.
חזקי.
ובאמת - אימרי מהו סוג התמיכה שאת זקוקה לו. אם מספיק לך לכתוב כאן, זה נפלא, אך אם תצטרכי משהו אחר, נוסף - אנא הגידי.

[רחל_ה*]

טל, תודה.
את יודעת, אני תמיד משתדלת להסתכל על הצד המואר של הדברים. תקופה ארוכה קיטרתי על כך שאני לבדי, על שעלי לשאת בעול ההחלטות והביצוע לבדי. היום אני מעדיפה לאמר לעצמי שלפחות כך אני לא נדרשת לקחת בחשבון דעות של אחרים, שלפחות כך אני המחליטה היחידה.
לצערי, כך גם אני נושאת בעול תוצאות ההחלטה לבד.... כל הצער, רגשי האשמה, תחושת ה"לו היה יכול להיות אחרת" הם שלי. אמי אינה מהווה משענת כיון שהיא עצמה נשענת עלי והיו תקופות שהיתה מעיקה מאד. לא בגלל עצם השענות, כמו בגלל אופי ההשענות. אבל אולי זה שייך לדף אחר? :-;
בכל אופן - יש יתרונות גם ל"לבד". מפוקפקים, אך יש..

תודה גדולה מאד על הצעת התמיכה.
אני חשה שבעצם השיתוף שלכם כבר תמכתם בי ועזרתם לי להבהיר לעצמי כל מיני מחשבות.

בעצם, המצב הוא כזה: לאבי טוב יותר בבית האבות וכבר פירטתי די בענין זה.
רק תוספת אחת חשובה להבהרת הענין - כשאבי היה בבית היה לו רע לעתים קרובות, הוא היה אומר שהוא יברח משם, השתעמם מאד מאד כיון שלא ראה פני אנשים [אבי אוהב חברה] והיה נרגן רוב הזמן, בניגוד לטבעו הרגיל.
אמי היתה עצבנית ויותר מזה ולמעשה, אם להודות על האמת, התעללה בו רגשית...אינני מאשימה אותה, גם היא נשאה רבות על כתפיה בימי חייה וגם הבטריות שלה כבר לא מי יודע מה מלאות. הוא גם לא ידע, לרוב, שהוא בבית! הוא חשב שהוא בכל מיני מקומות, ממש כמו שהוא סבור היום.
גם לו הייתי מתארגנת שיהיה בביתי [לו היו שירותי רפואה זמינים ולו ולו ולו] אני בטוחה שהוא היה משתעמם וסובל לא פחות.
למעשה, מי שרע לו עם המצב זו אני. אני חשה שהדבר ה"נכון" הוא שיהיה בבית, עם המשפחה. אבל איך קובעים מהנכון? לפי מה שנראה מבחוץ כנכון? לפי מה שחושבים, שכך צריך, שאדם יהיה בביתו ושם טוב לו ביותר?

מדוע יש לי גלים כאלה של כאב נוראי שבהם אני מגלגלת תסריטים אפשריים על העברה שלו לדירה שכורה לידי, לבית שלי ועוד ועד ואני משגעת את כולם סביבי בענין זה?
מדוע אני לא מצליחה לקבל את זה שכך טוב לו?! וניכר שטוב לו?!
מדוע קשה לי בכל זאת להשלים עם זה?

[הנכדה_המיוסרת*]

מדוע אני לא מצליחה לקבל את זה שכך טוב לו?! וניכר שטוב לו?!
כי את רוצה לטפל בו באותו האופן שהוא טיפל בך. להשיב לו כגמולו במובן החיובי.
ממה שקראתי עד כה, את עושה יותר מכל מי שאני מכירה, אבל עדין, יתכו שזה לא מרגיש לך הרבה כמו שהוריך עשו למענך.

מדוע קשה לי בכל זאת להשלים עם זה?
1) קשה להשלים עם ההבנה שאת ('את' = כל מי שעמד במצב הזה) לא יכולה/צריכה/רוצה לטפל בו כמו שהוא טיפל בך.
2) קשה להשלים עם אובדן של אדם אהוב ויקר. תופעות הזיקנה (אלצהיימר, דימנציה ועוד רעות חולות), אף הן סוג של אובדן - הורינו אינם עוד מי שהכרנו.

שאני בעצם שלמה עם מה שקורה

[רחל_ה*]

נכדה,
תודה על ההתיחסות, זה מעורר את האפשרות לחשוב...

כי את רוצה לטפל בו באותו האופן שהוא טיפל בך. להשיב לו כגמולו במובן החיובי.
אני לא בטוחה שהורי טיפלו בי באופן שהיה מוגדר כ"טוב". אולם הוא היה האופן האופטימלי שאליו הם יכלו להגיע, בהתחשב במצבם הרגשי, בקיומו של אחי, במצבם הכלכלי [עברו גם פשיטת רגל], במודעות שלהם וכן הלאה.
היו שנים של התחשבנות, של כעסים, של הטלת אחריות - עד להבנה שחיי הם שלי והאחריות שלי היא להייטיב עם עצמי. וכן - שהורים עושים את מיטב יכולתם.
תובנה כזו באה גם עם ההורות המתבגרת שלי, ועם ההבנה שגם לילדי יהיה מה לאמר על ההורות שלי - למרות שאני עושה כמיטב יכולתי.

אני לא חשה צורך להשיב לאבי כגמולו.
אני חשה צורך לעשות את הדבר הנכון ביותר לפי קנה המידה *שלי".
גם עם אבי היו שנים לא קלות לי, הקשר בינינו לא היה חלק ופשוט כמו שזה נשמע היום. הוא כן היה אוהב, אך היו בו אלמנטים קשים, מזיקים אפילו.
אני עשיתי עם עצמי המון המון עבודה, והגעתי למקום בו עצם העובדה שהוא אבי והוא אוהב אותי ואני אותו היא תנאי מספיק לכך שאטפל בו כמיטב יכולתי.
אני חושבת שאהיה מסורה לא פחות לאמי, שאיתה הקשרים הם הרבה יותר בעייתיים והרבה פחות זורמים, למרות "טונות" של עבודה שאני עושה

אני שלמה עם עצמי ללא קשר להשבת גמול וכן הלאה.
מגיע לו טיפול מסור מעצם היותו אבי. נקודה.

ועדיין - זה לא פותר לי את שאלת הקושי.

ואם כבר הגענו לעניני אמי- אני חושבת שאני הולכת להתחיל "סיבוב שני" איתה - גם לה מתחילים קשיי זכרון, התארגנות וכו'. רק היא, בניגוד לאבי, לא כל כך נותנת שיעזרו לה....
אבל זה כבר סיפור אחר... הדיון באחריות של עזרה לאדם שאינו נותן שיעזרו לו.

[הנכדה_המיוסרת*]

גם עם אבי היו שנים לא קלות לי, הקשר בינינו לא היה חלק ופשוט כמו שזה נשמע היום.
אנא אל תכעסי, אבל הלכתי לחטט בדף הבית שלך לראות מול מי יש לי העונג (באמת יש עונג) לשוחח כאן ומצאתי את השורה הבאה:
כשבכורי נולד...אבא שלי - אחד האנשים המדהימים ביותר עלי אדמות - גידל אותו איתי.
אז מגיע לו טיפול מסור מעצם היותו אבי. נקודה. זה, בעיני, בלא ספק נכון, אבל יש לי הרגשה שיש רובד נוסף. סתם הרגשה, יתכן ששגויוה, אבל היא התעוררה למקרא הדברים.

אולם הוא היה האופן האופטימלי שאליו הם יכלו להגיע
לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי 'לטפל באותו אופן'! אין לי ספק שהורינו אינם מושלמים, לא כשלעצמם ולא באופן הטיפול בנו, אבל הם (רובם) עושים את האופן האופטימלי_. אני לא יודעת לגביך, אבל אצלי הספקות התעוררו בקשר לשאלה האם אני אכן עושה את _האופן האופטימלי עבורם, וכפי שכתבת, ה'אופן האופטימלי' הזה נמדד על פי קנה המידה שלי כשהמדד שלי היה אופן הטיפול שלי בילדי. אני חזרתי ושאלתי את עצמי האם עשיתי למען סבתי את המיטב על פי קנה המידה הזה והתשובה היתה - כנראה שלא (כלומר - לא).

[טל_טיבי*]

רחל יקרה.

אם את רואה שטוב לו, ושהטיפול בו טוב ומסור, לא נותר לך אלא להתחיל להסתכל פנימה. לשבת בשקט, לקחת כמה נשימות עמוקות, ולהתבונן פנימה. מה הקושי שלך בסיטואציה הזאת? על איזה צורך שלך תענה העברתו הביתה? מה את חושבת/מרגישה שהיית צריכה לעשות ואינך עושה? על מי/מה את באמת כועסת? האם את מרשה לעצמך לבטא את הכעס הזה? להרגיש אותו? על מה את נלחמת פה? על מה את לא יכולה לוותר? האם יש דברים שעוד לא סגרת מולו? - כאשר הקושי שלך יתבהר לך- יהיה לך יותר קל להמשיך משם, לטפל בעצמך, ולקבל את הנורא מכל, כמו שאומרת נכדה :
קשה להשלים עם אובדן של אדם אהוב ויקר
אני באמת מאמינה, במיוחד אחרי ההודעה האחרונה שלך, שאת התשובה תמצאי אצלך. שם נמצא השקט. את יודעת מה נכון. הלב תמיד יודע. ולמה את מסרבת לקבל את זה?

עלתה אצלי גם השאלה של מה הולך לקרות עם אמא שלך, ובינתיים את כבר העלית אותה בעצמך.
(אנחנו בגיל דומה -אני בת 45 - ואני מאד מבינה את הפחד, הכעס, חוסר האונים, הידיעה שאני לא יכולה לעשות כלום כדי לשנות - ביחס לכך שאנו הולכות ומאבדות את הורינו. זה קשה. זה כואב. זה עצוב)

[ש_מים_וארץ*]

רחל ה, אחלוק איתך כמה מחשבות שעלו בי תוך כדי קריאה.

כשאמרת
יחס אישי נדמה לי כטוב ביותר. אבל טיבו של כסף להגמר...מין לופ כזה של מחשבות....
נדמה היה לי שאת בעצם מתחבטת בשאלה המהותית העוסקת בנושא ניתוב אנרגיה בכלל.
כסף= אנרגיה ואת ברת מזל שגם האנרגיה מהסוג הזה זמינה לך. נסי לדמיין לעצמך מצב בו ממש לא היה באפשרותך לממן את התנאים הנוכחיים. אצלי בראש עובר תסריט לא פשוט בכלל לנוכח האפשרות הזו.

כשאמרת
למרות שניסיתי לקחת על עצמי כמה שיותר, היה מין מאבק טריטוריה מבחינתה.
רציתי להזכיר שבמאבק כמו במאבק (וכמו בטנגו) צריך שני משתתפים.
אם את מתחברת ל'תזכורת' הזו אז שווה לבדוק את המניע האמיתי שלך למאבק הזה.

והפיסקה הזו
_אמי כבר היתה על סף התמוטטות:
עייפה פיזית ועייפה נפשית, לא הסכימה להעביר מתחומי אחריותה למטפלת שהיתה, אף לא קניות,בישול, כביסה, גיהוץ אבל כן התלוננה שהיא לא עושה הרבה... למרות שהמטפלת טיפלה באבי נפלא._
נשמעה לי כמו דוגמא מוקצנת לוורסיה המעודנת והמודעת יותר שבה אַת קצת מיוסרת על-אף ולמרות המצב הטוב יחסית של אביך.

אני חשה שהדבר ה"נכון" הוא שיהיה בבית, עם המשפחה. אבל איך קובעים מהנכון? לפי מה שנראה מבחוץ כנכון? לפי מה שחושבים, שכך צריך, שאדם יהיה בביתו ושם טוב לו ביותר?
כתבת "נכון" במרכאות, אז אני מניחה שברור לך שאין בסיפור הזה (כמו ברבים אחרים) נכון ולא נכון
ואני רק מזכירה שיש כאן מכלול של בעיות/אתגרים, מארג של יחסים אישיים, מטען רגשי מורכב, אתגר לגמרי אינדיובידואלי וייחודי למענך....
נכון (מבחינתי) זו השאיפה לחיות בשקט עם הבחירות שלי, עם קבלת ההחלטות, תוך הבנה ואחריות מלאה לגבי התוצאות האפשריות וידיעה שבכל רגע נתון, אפשר גם לבחור אחרת.

_מדוע יש לי גלים כאלה של כאב נוראי שבהם אני מגלגלת תסריטים אפשריים על העברה שלו לדירה שכורה לידי, לבית שלי ועוד ועד ואני משגעת את כולם סביבי בענין זה?
מדוע אני לא מצליחה לקבל את זה שכך טוב לו?! וניכר שטוב לו?!
מדוע קשה לי בכל זאת להשלים עם זה?_
אלה שאלות מצויינות אני חושבת.
המשיכי לשאול אותן.
לאט לאט תגלי את התשובות להן.
כבר כתבת
אני חשה צורך לעשות את הדבר הנכון ביותר לפי קנה המידה *שלי".
אז אולי שווה להגדיר ולהבהיר מה הוא אותו קנה המידה שלך ?
אולי הקנה הזה מבקש שינוי, מבקש גמישות?.... (ועדיין - זה לא פותר לי את שאלת הקושי.)


@} @} @}

ראיתי שעד שגמרתי לכתוב פה, טל ונכדה הספיקו להוסיף באותה הרוח,
מקווה שזה לא יהיה לך 'יותר מידי'....
חיבוק לך בכל מקרה.

[רחל_ה*]

מקווה שזה לא יהיה לך 'יותר מידי'....

זה לא יותר מדי,
בדיוק לרוח הדברים הזו פיללתי.
עד עכשיו כולן היו עדינות מאד, זהירות מאד.
בדיוק את זה אני מבקשת, שאלות/הארות חודרות, מאפשרות התבוננות...

יקח לי זמן....

[טל_טיבי*]

קחי לך את הזמן שאת צריכה. ותסמכי על עצמך.

[רחל_ה*]

אני מתחילה לפי הסדר [סדר צריך להיות! ]

אבל יש לי הרגשה שיש רובד נוסף.
אני מניחה שאת צודקת...
באמת יש רובד נוסף ואולי זה הזמן.
כל הענין של אבא מדהים וכן הלאה הוא מקום שהגעתי אליו רק בשלש ארבע השנים האחרונות.
זה לא משהו מופרך, אולם הוא ענין שדרש ממני עיבוד גדול של חויות ילדות לא פשוטות.
לא, אל תדאגו, אבי לא הזיק לי במובן הפיזי של המלה. אבל הוא היה אבא-ילד, איש ללא גבולות ברורים של הורות.
אני, כילדה, לאור היחסים הלא קלים בין הורי, פיתחתי פנטזיה להיות האשה המושלמת, זאת שיודעת איך לעשות את הדברים נכון, זאת שיודעת ל... בעצם, להיות שונה מאמא שלי. ידעתי שלו אני הייתי אשתו של אבי - הייתי יודעת איך לעשותו מאושר.
אבי לא ידע מפורשות על הפנטזיה, אולם בהתנהגותו למעשה לא שם לה גבולות.
וכיון שלאחר שפשט את הרגל הוא עבר לעבוד רחוק מהבית - הוא הפך להיות מין דמות אידיאלית לעומת אמי היומיומית.
וכיון שבאמת הוא אדם נחמד מאד, שמעולם לא נזף בי גם כשהתגלעו בבוא הזמן חילוקי דעות בינינו, מעולם לא הרים קול ותמיד היה אוהב ומסור, היה קל לעשות לו אידיאליזציה.
אבל איפה הוא לא שמר על הגבולות?
הוא נהג לדבר סרה באמי - איתי, נהג לקחת אותי לסרט ולאמר לי "אל תגלי לאמא" [כיון שיתכן שתמחה על ההוצאה או משהו], שוחח עמי שיחות נפש שיש לי הרגשה שתוכנן לא תמיד היה לגמרי של אבא ובת, בקיצור- יצר עמי "קואליציה" שעשתה לי בעיות לא מעטות.
מה שקשה עוד יותר שנוכחותו גרמה לי לעוררות מינית כלפיו, משהו שליווה אותי עד לפני כארבע שנים, עת עשו לו ניתוח פרוסטטה [כמה סמלי...] ואז, לראשונה, השתחררתי מתחושת ה"אופציה" להיות מאהבתו/אשתו...

מרגע שיכולתי לאהוב אותו כבת נטו - השתחרר ים של רגשות חמים ומסורים.
איך זה מתקשר לעכשיו - תגידו אתן. לי קצת קשה להמשיך ולקשר.

האם אני מזעזעת מדי?

יש עוד - אבל אני צריכה לחשוב עוד.
אתן מוזמנות להמשיך ו"לחפור"... חפירות ארכיאולוגיות...

[רחל_ה*]

לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי 'לטפל באותו אופן'! אין לי ספק שהורינו אינם מושלמים, לא כשלעצמם ולא באופן הטיפול בנו, אבל הם (רובם) עושים את האופן האופטימלי. אני לא יודעת לגביך, אבל אצלי הספקות התעוררו בקשר לשאלה האם אני אכן עושה את האופן האופטימלי עבורם

לזה קל לי להתייחס אז עשה זאת עכשיו-

כשאני משקללת את התפקידים השונים והרבים שיש לי, ברור לי שאינני יכולה לטפל רק בהורי ולהזניח את משפחתי ואתם יודעים מה - גם את עצמי, מבלי שאשלם מחיר כבד מדי.
והמחיר יכול להיות דוקא מרירות כלפי הורי, אשר כביכול "מכריחים" אותי בעצם צרכיהם לעשות מעל ומעבר ליכולתי.
הבנתי - לאחר שכן ניסיתי לעשות מקסימום אפשרי שכולם טענו שהוא מוגזם - שבעצם עם הזמן אשחק ואישלא ירויח מזה, כולל לא הורי.
עדיף להגיע פעם אחת פחות- אבל עם מלוא האהבה, מאשר יותר- עם מרירות ותחושת שחיקה.

אני מאמינה שמבחינה פיזית-טכנית, זה אכן המצב האופטימאלי.

והצד הרגשי - נו, אז זה סיפור בהמשכים, לא?
עודמעט..

[רחל_ה*]

על איזה צורך שלך תענה העברתו הביתה?

על מי/מה את באמת כועסת? האם את מרשה לעצמך לבטא את הכעס הזה? להרגיש אותו? על מה את נלחמת פה? על מה את לא יכולה לוותר?

אני חושבת שמדובר פה בתחושת תסכול של ילדת בת שש-שבע, שלוקחים את אחיה האהוב ושולחים אותו למוסד.
יש פה עוד דברים נלוים, כמו שלא ברור לי איפה אני הייתי בכל הסיפור הזה, יש לי ממש חור שחור שם, מהתקופה שאחי נלקח למוסד.
אני רק יודעת שזו היתה טראומה קשה מאד עבורי.
אני גדלתי איתו, זה מה שהכרתי, זה האח שאהבתי והוא נלקח ממני.
חשתי חסרת אונים, לגמרי.
ואז, בתפישות המעוותות של פעם, אמרו להורי לא לבוא לבקר חודש [!!!] כדי שיסתגל...
מישהי יכולה לדמיין לעצמה את המשבר שעבר על הורי? ועלי?
וגם כשכבר יכולנו להגיע- המקום היה כמו בימי הביניים, והוא עוד היה הטוב מסוגו...
כולם הואכלו מאותה הצלחת, ואחי, האיסטניס, שגם גדל בבית "פולני" בהוויתו [הונגרי], הקיא את נשמתו ורזה עד כדי עור ועצמות, מה שזימן לתוך חיינו את האסוציאציה החביבה של "מוזלמן". והיו עוד כמה זוועות שאין טעם לפרטן.
אני חושבת שפיתחתי איזו פנטזיה [עוד אחת, מה לעשות] של "אילו זה היה בידי - הייתי מטפלת בו כהלכה". כאמור, אינני ממש זוכרת זאת, אבל התחושה הזו של טיפול מסור עד כלות בחסר הישע קיימת אצלי עד היום.
ברור שזה נכון לתינוקות, לנכים וכו'. אבל כנראה שגם הורי נאלצו בזמנו לעשות את השקלול האכזרי בין כל הנתונין. צריך לזכור שאז לא היו מערכות תמיכה למפגרים. כיוש שאבי פשט את הרגל אמי נאלצ הלצאת לעבוד ולא היה מי שיטפל. הורי טענו גם כי קשה היה לי להביא חברים הבית מבית הספר [כתה א'] בגלל אחי - מה שלא הקל על רגשי האשמה שלי, ומי בכלל שאל אותי מה אני רוצה???

אני חשובת שהתחושה הזו של לעשות את המקסימום האפשרי עד שארגע מבפנים היא מתוך התחושה הזו, של -"אני יודעת איך לעשות את זה הכי נכון שאפשר" ו של "צריך להיות טוטאליים". וכמובן - פיצוי על חוסר האוני ם שהיה נחלתי אז.

כעס? כן, כנראה. גדול ועצום וכבוש היטב.
לבטא אותו? לא יודעת איך. אולי תלמדו אותי? איך מבטאים כעס כשאין כבר על מי?

[טל_טיבי*]

רחל,

אני מחבקת אותך מכל ליבי.

הדברים שאת מעלה הם חשובים מאד ועמוקים מאד.
נראה לי שזה אחד המקומות שצריך עזרה של מלווה, ממש. ולא רק וירטואלי.
יש הרבה דרכים לשחרר את הכעס האצור בתוכנו. גם פרחי באך, וגם נשימה, וגם פסיכודרמה, ציור, ועוד (קשה לבחור - כבר אמרנו....).
עצם העלאת אותם דברים שאת מדברת עליהם והסתכלות עליהם מעיניים של בוגרת, יש בהם משום ריפוי.
הרי את, הבוגרת, מבינה היטב שלא היה זה באחריותך או בגללך, שאחיך עבר למוסד. הילדה הקטנה בכתה א' היא זו שמרגישה "בגללי". (זו רק דוגמא - אבל את מבינה שזה משליך על כל הסיפור).
הרבה פעמים הריפוי הוא, ריפוי של הילד הפנימי בתוכנו.

אני יודעת שכשנמצאים בתוך תהליך קשה לראות ולשמוע ש: אם את כבר בתוך הכאב, והדברים עולים - זה בעצם סימן טוב, את כבר בדרך. בטחי בתהליך שלך! ואהבי את עצמך בתוכו, אהבי את הילדה הפנימית שבך, הרשי לה לכאוב ואמצי אותה אליך.

את יודעת - הרבה מאד זמן היתה לי אמונה פנימית שאני צריכה להתמודד עם הכל לבד, בעצמי. לפתור את הכל בעצמי, ולעשות הכל בעצמי. האמת היא שאנחנו לא לבד, ולא צריכים להיות לבד.....

[רחל_ה*]

אני יודעת שכשנמצאים בתוך תהליך קשה לראות ולשמוע ש: אם את כבר בתוך הכאב, והדברים עולים - זה בעצם סימן טוב,
טל, זה ממש ממש בסדר, אני יודעת שזה כך. אני לא פוחדת מכאב. כשנותנים לו לעלות לאור השמש- יש מרפא.
הדברים שהעליתי כאן אינם חדשים לי, הם הועלו בהקשרים אחרים ועברו עיבודים כאלה ואחרים.
רק שמעולם לא קישרתי אותם למה שקורה בהקשר המדובר בדף זה.
כמובן, זה שהם עובדו לא הופך אותם לפחות כואבים. אולי - אין אשמה, אין תחושת אחריות, אבל לא פחות כאב.
<רחל נזהרת, שמא יחשבו שהיא יכולה לבד...>

[רחל_ה*]

יש הרבה דרכים לשחרר את הכעס האצור בתוכנו. גם פרחי באך, וגם נשימה, וגם פסיכודרמה, ציור, ועוד (קשה לבחור - כבר אמרנו....).
כן, כבר אמרנו
בענין ציור - יש בי תשוקה גדולה לציור וגם כשרון, אולם גם חשש גדול מלגעת שם.
אמשיך עם פרחי באך והחותמ-מרפא.



ואהבי את עצמך בתוכו, אהבי את הילדה הפנימית שבך

אווווו, זאת בעיה גדולה גדולה....
רק לאחרונה אני מתחילה להבין מה פירוש "לאהוב את עצמך". זה לא לגמרי ברור לי עד היום, לא ברור לי איך אתה יכול לאהוב את עצמך [פתאום אני שמה לב שעברתי לגוף שלישי...] מבלי להיות מצוין ומושלם בכמה ענינים חשובים, מבלי להוכיח שאתה מצדיק את קיומך.
זה באמת שיעור מאד לא מעובד, מאד לא ברור לי איך עושים אותו.

[רחל_ה*]

אורית,
כסף= אנרגיה ואת ברת מזל שגם האנרגיה מהסוג הזה זמינה לך
אני מאד מאד מודה לך שהזכרת לי להיות אסירת תודה!!!!

_רציתי להזכיר שבמאבק כמו במאבק (וכמו בטנגו) צריך שני משתתפים.
אם את מתחברת ל'תזכורת' הזו אז שווה לבדוק את המניע האמיתי שלך למאבק הזה._

את צודקת, ואני חושבת שיש פה הרבה מה שכתבתי כבר לעיל וגם הרבה מהיחסים הלא פשוטים שיש לי ולאמי. תספתי את עצמי משתתפת ב"משחק" הזה והשתדלתי מאד לצאת ממנו. זה קשה, כאשר הייתי סבורה שאבי משלם מחיר על ה"יציאה" שלי מה"זירה". היא ממש התעללה בו רגשית, היתה חייבת לעשות דברים לגמרי בדרכה [כן, אני שומעת גם את עצמי במלים אלו] ודרכה היתה לא תמיד טובה לאבי, בלשון המעטה.
ל"הגנתי" אומר, כי גם אחרים שראו מה קורה היו בדעתי.
אבל אני מקבלת עלי לעשות חשבון נפש.

_אמי כבר היתה על סף התמוטטות:
עייפה פיזית ועייפה נפשית, לא הסכימה להעביר מתחומי אחריותה למטפלת שהיתה, אף לא קניות,בישול, כביסה, גיהוץ אבל כן התלוננה שהיא לא עושה הרבה... למרות שהמטפלת טיפלה באבי נפלא.
נשמעה לי כמו דוגמא מוקצנת לוורסיה המעודנת והמודעת יותר שבה אַת קצת מיוסרת על-אף ולמרות המצב הטוב יחסית של אביך._

נכון, נכון מאד... הטוטאליות עוברת מדור לדור. גם אמי סבלה רגשי אשמה איומים על העברתו אל אחי למוסד -מובן וברור, ולאי דעה ללמוד לחיות עם המצב גם לאחר עשרות שנים. תמיד היתה במצב של מחלמה עם המוסד ואנשיו, עם דרכיהם, עם אופן הטיפול שלהם באחי. רק היא ידעה מה נכון לו לאכול ואיך. רק היא ידעה איך צריך לדבר אליו ולא קיבלה שגם לאבי יש הדרך שלו.
אני רואה כיצד היא משתקפת בי, כיצד אימצתי את הדרכים שלה. כיצד אני בטוחה שרק אני יודעת מה נכון וטוב לו...
טוב, לא להגזים: אני לא נלחמת בצוות, להיפך - הם עובדים נפלא. אני קצת "נלחמת" במטפלת...

נכון (מבחינתי) זו השאיפה לחיות בשקט עם הבחירות שלי, עם קבלת ההחלטות, תוך הבנה ואחריות מלאה לגבי התוצאות האפשריות וידיעה שבכל רגע נתון, אפשר גם לבחור אחרת.

אני מקווה שאני בדרך...

[טל_טיבי*]

_ואהבי את עצמך בתוכו, אהבי את הילדה הפנימית שבך
אווווו, זאת בעיה גדולה גדולה...._

כן. זוהי הרבה פעמים ה בעיה......
כשאנחנו פותרים אותה - אנחנו מוכנים לקבל ולאהוב כל דבר בעצמנו - גם את הטעויות שלנו, ואת המגבלות שלנו.....

> טל בד"כ נזהרת שיחשבו שהיא צריכה מישהו....... S-: <

[רחל_ה*]

טל,
אני כבר במקום טוב, יחסית, אני מקבלת את עצמי ואת טעויותי [גם הגדולות והאיומות שבהן...], ואת המגבלות קצת פחות.
אבל לאהוב?!
זה לא מוגזם?!?!

[נכדה_מיוסרת*]

רחל, אני מצטרפת לחיבוקן החם של טל ואורית. מחמם את הלב לפגוש, ולו וירטואלית, אישה כה מודעת (למרות דבריך שלא כל הענינים פתורים...), חמה ונותנת.

איך לאהוב את הילדה שבך? קודם לימדי להכיר אותה. הנה תרגיל שהפסיכולוגית שלי נתנה לי פעם - תרגיל בדמיון מודרך - שבי בשלווה בכורסא נוחה, עיצמי עינייך. צאי ברוחך מן החדר לטיול במקום המשרה עליך שלווה וביטחון. סיפגי את האוירה שלו, התחממי באורו. לאחר שעה קלה של התמסרות למקום הזה, הסיטי מבטך (בדמיון. עיניך במציאות עדין עצומות) לעבר חפץ הנמצא בו (אם את בחוץ - עץ או ספסל או כר דשא, אם בבית - כל חפץ אחר). יושבת שם ילדה. הילדה היא את, את כשהיית קטנה. גשי אליה.
מכאן - הכל פתוח...מענין מה יקרה אצלך בשעת המפגש ביןי מי שהינך היום לבין אותה ילדה.

שוב

[רחל_ה*]

נכדה, תודה על כל העידוד, העזרה והחיבוק...
אני פוחדת לנסות זאת לבדי.
הילדה הזו.... כואבת מדי, מיוסרת מדי, ובעיקר - מאד מאד בודדה.
רק מלחשוב על התרגיל יש לי דפיקות לב וכואב לי בצוואר ועולה בי חרדה.
לא, לא לבדי. אנסה זאת עם מישהו/י.

[טל_טיבי*]

אנסה זאת עם מישהו/י.

כן. עם מישהו. גם המסע אל הילדה הפנימית דורש ליווי. הוא לא מסע כל-כך פשוט.
מצאי לך מטפל שמכיר את העבודה, ועשה כבר את הדרך בעצמו.
כאנשים בכלל, וכמטפלים בפרט - לא נוכל לקחת מישהו אל מקום שלא היינו בו בעצמנו.

את כבר בדרך לריפוי. את עושה דרך נפלאה.
כל הכבוד!

[רחל_ה*]

טל, אשמח מאד לעשות את העבודה עם מישהו.
בתחילת דרכי עשיתי עבודה רבה עם פסיכולוגים וכד'. תועלתם היתה רבה. אולם היום אני חשה צורך במטפל עם שאר רוח, עם ערך מוסף, ואני בטוחה שאת יודעת למה הכוונה.
רק איך מוצאים מישהו כזה?

[נכדה_מיוסרת*]

רק איך מוצאים מישהו כזה?
שואלים כאן!
פתחי דף, תארי איזה מן מטפל את מחפשת ומאיזה איזור בארץ את ואני בטוחה שיועלו המלצות רבות. אבל...אולי כדאי לחכות עד שהחבר'ה ישובו מפארק הירדן...

[ש_מים_וארץ*]

רחלה, גששי פה בנתיים עוצמת הרכות

[רחל_ה*]

אורית,
תודה, אכן גיששתי.
אולי אלך לערב הדגמה.
נשמע לי כיף שמנדנדים אותך ככה, בהכלה מלאה... גם אם לא קראתי עוד את הספר...
מרגיש לי כמו תינוק שאימו מערסלת אותו... בדיוק מה שהייתי רוצה שיעשו לי...
האם לא קשה להפרד מזה וללכת הביתה?
בעיקר אם בבית אינך מוכל?

[ש_מים_וארץ*]

לי היתה התנסות מאוד חוויתית וטובה עם הדרך הזו.
כמובן שכמו בכל תחום אחר החיבור למנחה/מטפל הספציפי וה'כימיה' איתו מאוד משמעותיים. עוצמת הרכות מאפשרת לך ולגופך את המרחב המוגן הנדרש להתחזקות והעצמה.
אני בזמנו 'שתיתי' את הספר בלגימה אחת. הוא הופיע בחיי לגמרי 'במקרה' ובתיזמון יוצא מהכלל. אח"כ גם התמזל מזלי ו'נפלתי' על מטפלת שבכלל היתה עדיין תלמידה של עוצמת הרכות והיתה ביננו התאמה נהדרת. שתינו נהננו מאוד והפקנו תועלת רבה מהתהליך.
אם וכאשר תרצי, אוכל להתעניין עבורך לגבי מטפלת טובה באיזור מגורייך.
@}

[טל_טיבי*]

את כבר יודעת, שאת תמיד מוזמנת אלי.
העבודה על הילד הפנימי היא חלק אינטגרלי מהטיפול בנשימה.
ואשמח לתמוך בך גם מבחינה מקצועית.
הרגישי חופשי לפנות אלי גם אם את רוצה מישהו אחר באזור אחר. (או משיהו אחר באזור שלי(-: ) אני מכירה המון מטפלים מהמון מקומות ויכולה להפנות אותך.

[רחל_ה*]

אורית, תודה. כפי שאמרתי אתענין קוגם, אחווה ערב הדגמה ואז אחליט.

טל, תודה. ובכלל, אינני יודעת היכן את גרה, בעצם...

[טל_טיבי*]

אני גרה בישוב שקד, שזה בין חדרה לעפולה.
ומטפלת יום בשבוע ברמת-גן

[רחל_ה*]

טל, תודה.
אני עוד במסע הרהורים על מה נכון לי כרגע.
אין לך מושג כמה אני מודה לך [ולכולם] על התמיכה...
אמרתי כבר שהמועקה באה בגלים.
נראה לי שהגל הגדול הנוכחי חלף לו, אני עוד רואה את הקצף הרחק הרחק, אבל בינתיים - הים שקט לו.

[רחל_ה*]

ושוב טלטלה-ראש השנה, חגים בכלל.
הייתי היחידה מבין קרובי המשפחה שהגיע בשעה ארבע אחה"צ להיות עם אבי טרם ארוחת החג. הגברים היו לבושים לבן, הרב הגיע, הסביר את פירוש סדר ברכות החג [למדתי מזה בעצמי...], עשו קידוש, חילקו תפוח בדבש. הכל היה יפה, רק לא בבית. ואני, שעוד אירחתי באותו הערב, נשארתי עד לרגע האחרון שיכולתי להשאר בתלות בלוח הזמנים [אחר כך עוד אספתי את אמי ונסענו הביתה, הכנות אחרונות וכן הלאה].
ואבי, כשאמרתי לו שאני הולכת, עשה מין הבעה כזו של "טוב, נו". שאלתי אותו אם הוא כועס והוא הניד ראשו לשלילה. "אתה עצוב?" הוא אמר "כן, אני עצוב".
הכאב. הכאב.
ואחר כך, ארוחת החג בלעדיו. ועוד יותר - להבין פתאום שחלק מהזמן לא חשבתי עליו כלל. שהוא כבר ישן במיטתו שם, בעוד אנו עדיין נהנים מחברה נעימה, צעירה, בריאה.

אין אפשרות לקחת אותו אלי. זו נסיעה של כחמשים דקות לכל כיוון, קשה מאד עבורו פיזית. והאמת - אני פוחדת המטלטלה הרגשית שזה יעשה לו. איך הוא ירגיש פתאום בשינוי? האם פתאום הוא יבין איפה הוא באמת? כי היום הוא לא ממש יודע. גם כשהיה בביתו לא בדיוק ידע. אבל אולי מין ביקור שכזה יעשה לו תובנה?
בעלי אומר שיום אחד נעשה "מבצע". שנקח אותו לביקור.

האמת היא שאני פוחדת ממה שזה יעשה לי....

[ענ_בל*]

קראתי את מילותיך והתעצבתי. זה נשמע ממש קשה לראות את אבא דועך כך מול עיניך. את כלכך חושבת עליו, מרגישה אותו, חסה עליו. את בת נהדרת. ממה שאני קוראת, את עושה את המקסימום שלך להיות איתו , להיות מחוברת אליו.

זאת כנראה הדרך.

[רחל_ה*]

תודה, ענבל.
ובכל זאת - יש מין משהו תוסס מתחת, שאומר :"אבל הוא לא בבית..."

[רחל_ה*]

מלאה שנה לכך שאבי בבית אבות, בבית חולים סיעודי.
ואני רוצה לספר שהולך ונעשה לי קשה יותר ויותר להניע את עצמי לקום ולנסוע אליו.
במהלך השנה נסעתי ארבע פעמים ורק לאחרונה - שלש פעמים, כיון שאמי החלה להגיע אליו לעתים תכופות יותר [מה שמעיד על כך שהיא מסתגלת גם כן למצב].
בשבועות האחרונים אני מוצאת, שאני מגיעה לשם פעמיים בשבוע וגם זה - בקושי רב.
אני יודעת שאני אמורה להגיע אליו בזמן מסוים, ודוחה את היציאה מהבית ואחר כך מרגישה שזה קשה לי מדי ולא יוצאת כלל.
אולי זה קשור לקשיים הכלליים שאני חווה לאחרונה [התמודדות עם פריקים של שליטה] ואולי זה משבר של מלאת שנה ואולי סתם כבר הולך ואוזל כוחי ופעמיים שלש בשבוע זה באמת מה שאני יכולה לעשות.

לא יודעת....

[רחל_ה*]

רוצה לספר, לעדכן ובעיקר - לשתף:
לאחרונה- מתקשה יותר ויותר ללכת לבקר את אבי.
מצבו הקוגניטיבי הולך ונעשה גרוע יותר. הוא אינו מזהה אותי, אינו מזהה את ילדי, נוטה למצבי רוח, כועס, מדמיין לעצמו כל מיני דברים שאינם קורים סביבו [מענין לו...].
כאשר אני אמורה לקום ולנסוע - אני מוצאת את עצמי נטולת כוחות, מדוכדכת, לא רוצה.
ולעתים - באמת לא נוסעת...
כאילו אני נפרדת ממנו. מהאבא שלי. זה שהיה פעם.
זה לא שהוא מוזנח - ישל ו מטפלת ויש אמי שבאה אליו וגם אני מגיעה. הוא לא לבד. אבל... אני לא באה באותו רצון ובאותה תחושה טובה שבה הגעתי בעבר.
זה כאילו שכבר אינני חשה אותה משמעות שחשתי כשבאתי בעבר.
כשאני כותבת עולה בי התחשוה שאומרת : "אז מה. את חייבת. זה לא מענין מה עובר עלייך - הוא צריך אותך."
האמנם?
לא יודעת.
וזה לא משנה. כשאני יכולה - אני שם. כשלא -לא.
טוב או רע? לא יודעת.
ככה זה.

[טל_טיבי*]

[רסיסים_של_אור*]

כמה קשה. גם למצוא את עצמך מול אבא - שהוא הרי דמות הגיבור הראשונה שלנו כבנותיו ופתאם כל-כך נזקק, כל-כך חסר אונים. וגם מול ההתלבטויות של עצמך וההקרעות הזאתי. אני ממש לא יודעת מה לאמר. רק להבין אותך כל-כך.
באמת לא ברור כמה הוא מפיק מהביקורים האלו ...

מנסה לחשוב, אולי מוך מחשבה שיש שברירי רגעים שהוא כן מזהה ומבין, לנסות לנצל את הזמן כדי להגיד לו את כל אותם דברים שאולי רצית ולא אמרת. או לחשוב על דברים שתצטערי שלא אמרת לו וכו'. ומה שהוא יקלוט - זה כבר תלוי בו ובמצבו.

לא יודעת, אולי ההצעה שלי ממש לא רלבנטית. בכל מקרה ושבוע טוב.