הוא הודיע לי את זה לפני שלושה ימים, מאז הוא ישן אצל קרובי משפחה.
בינתיים אמרנו לילדה הגדולה (חמש וחצי) שהוא נסע לכמה ימים (זה כבר קרה בעבר, אז זה לא העלה שאלות).
אבל בקרוב נצטרך כבר לתת תשובה קצת יותר קבועה מ"נסע לכמה ימים".
- מה אומרים?
- איך אומרים?
- האם להיכנס לזה שזו יוזמה שלו? (למרות שאני נוטה להסכים שעד כה המצב כבר היה קשה מנשוא ובלתי אפשרי להמשיך כמו שהיינו, אני פשוט לא יזמתי את הפרידה ולא רציתי אותה).
- ההחלטה נכון להיום היא על פרידה. קיימת אפשרות (שלא ברורה ההסתברות לה) שנחזור - אולי יום אחד - אם נצליח לעבוד על עצמנו, לצמוח, ולראות שאנחנו אכן יכולים לחזור לזוגיות המאושרת שפעם היתה מנת חלקנו. האם להיכנס לזה שזה המצב כרגע, ושאולי עוד בעתיד דברים יהיו אחרת? או לתאר רק את ההווה בלי שום התייחסות עתידית שעשויה אולי לנטוע תקוות שווא?
לגבי סעיף 2, די ברור לי שהגישה שלי (למרות לבי השבור והעצב הגדול שאני שרויה בו) היא להעביר מסר שפוי ולא אסוני. כלומר: זה לא שהשמיים נפלו עלינו, וזה נורא ואיום שאבא יגור בבית אחר, אלא שזו עוד דרך לחיות כמשפחה, וזו הדרך שהכי מתאימה בתנאים הנוכחיים למשפחה שלנו.
מה דעתכם?
בלי לרפות את ידיי עוברי האורח בדף ומחשבותיכם החכמות, אשמח גם לעצות מאנשי מקצוע (עובדים סוציאלים, פסיכולוגים וכו') שמנוסים בתחום הזה.
), זה מעבר לא פשוט. גם אם המצב היה כבר קשה מנשוא.
)
) שיש לכעס שלי עליו.