לרצות מספיק לרזות

אנונימי

שליחה על ידי גורית* » 14 מאי 2005, 22:42

לכאורה, הרצון לרזות אמור להיות רצון מרכזי בחיי.
בכדי לרזות עלי לאכול פחות.
אני אוכלת הרבה יותר מדי.
אני שוקלת הרבה יותר מדי.
עודף המשקל גורם לי להרבה מאד סבל, הן נפשי והן פיזי.
למרות זאת, אינני מצליחה לרצות מספיק לרזות.

קיימים שני תרחישים מרכזיים בחיי. אחד הוא הרגיל, בו אני מבלה את רוב ימי. במשך היום אני אוכלת הרבה פעמים, ובכמויות גדולות. ללא רעב וללא סיבה וללא הגיון כלשהו, מעבר לתאוה גרגרנית נטו. בלבי אני אומרת שאיני זקוקה למאכל הזה, שאכלתי כבר כך וכך מהבוקר ושעלי לוותר, ובכל אופן אני אוכלת אותו. איני יודעת להסביר מדוע.

התרחיש השני קשור לדיאטות. אחת לשנתיים שלוש אני מצליחה באיזו תכנית דיאטה, ויורדת יפה. הרגשתי הכללית נהדרת, הכושר הגופני חוזר והבטחון העצמי מתרומם ממעמקים. לאחר ירידה של כ- 15 קילו אני נעצרת, מתאכזבת, משכנעת את עצמי שזהו המשקל הנכון לי, מתעודדת, ומצליחה לשמור על רצף הספורט והתזונה הנכונה עד שנה.

אך איני רוצה מספיק להיות רזה. במוקדם או במאוחר אני נתקלת בדבר מאכל לא ראוי, חושקת בו עד אבדון ונופלת התהומה. לעתים אני מפליאה גם ביצירתיות ובשכנוע עצמי עמוק ושחוק משימוש, שכך או כך אני נראית איום ונורא, גם אם ארזה עדין יישארו עמי כך וכך מומים ופגמים, ואם נידונתי לחיי כיעור ודחיה, לפחות שאוכל משהו בדרך. אני בושה לספר שכך בדיוק החל תהליך ההשמנה שלי, אי שם בגיל ההתבגרות.

אני נמצאת על סיפה של דרך ישנה חדשה. שוב אני מוכנה לפצוח בדיאטה האחרונה שלי, המוצלחת מכולן, זו דרך החיים הבריאה והמאוזנת והפעילה שהצלחתי לסגל לעצמי לפני שנה בדיוק והייתי שמחה בה מאד. מזה מספר חודשים אני מכינה את עצמי, ועתה אני מוכנה. אולם אני חוששת מהשלב בו תיפסק הירידה, והדיאטה תהפוך ממסע גילויים נלהב על המשקל - לדרך חיים אפורה ותובענית.

שבעתי מהיותי בודדה במאבקי.
אני זקוקה לתמיכה ולהעצמה.
איני יודעת היכן וכיצד לקבל אותה.
אולי כאן?

תודה

שליחה על ידי ב_דרך* » 15 מאי 2005, 00:10

בהצלחה

נראה לי יותר מתאים.

_אני זקוקה לתמיכה ולהעצמה.
איני יודעת היכן וכיצד לקבל אותה._
דווקא הייתי ממליצה לך בחום למצוא קבוצה של oa (אכלנים כפיתיים אנוניימיים) סמוך למקום מגורייך. את לא צריכה להמשיך לסבול. תמיכה אינטרנטית אינה מספיקה לאורך זמן, להיות חלק מקבוצה של אנשים שסבלו וסובלים כמוך ורוצים לצאת מזה כמוך נותן כוח שקשה לדמיין אותו, עד שלא נמצאים שם. קבוצה טובה היא בהחלט מקור לתמיכה והעצמה.
המון בהצלחה

שליחה על ידי גורית* » 15 מאי 2005, 11:43

תודה.
יש בי רתיעה מהחשיפה הכרוכה בארגון הזה, ומהשם שלו בכלל. אולי זה טפשי. תארי לך ללכת למכון יופי שקוראים לו מכוערים כפייתיים. היית מרגישה שתצאי יפה משם?
בכל אופן אשמח להתבדות ולשמוע יותר על ארגון זה ואחרים, אני מוכנה להלחם בכל דעותי הקדומות למען המטרה

<התחלתי בדיאטה היום. בהצלחה לי>

יש בי רתיעה מהחשיפה הכרוכה בארגון הזה
דווקא משמו משתמע שהוא מונע חשיפה... הרי כולם שם אנונימיים

ממליצה לך לקרוא את הספר "כמה שוקל האושר", מצאתי אותו בשבוע שעבר בתולעת ספרים, אני חושבת שהוא יצא לאור לא מזמן. עבורי הוא פתח זוויות ראיה חדשות להתבוננות על ההשמנה שלי, כמו מה מפחיד כל כך בלהיות רזה, מה אני מרוויחה בעצם מהיותי שמנה.

מה שאת מתארת דומה מאוד לכרוניקת ההשמנה שלי.
זה מאבק אין סופי. כרגע אני מרגישה כי זהו המאבק הכי קשה והכי ארוך בחיי, למרות שזמן ארוך ניסיתי שלא ליחס לזה משמעות כל כך נכבדה.
כעת אני מרגישה שאני רוצה להבין את זה באמת, את המקורות של ההשמנה הזו, ואולי כך גם אצליח לוותר עליה.

הרי זה מקום כל כך כואב, להיות שמנה, כל כך פגוע. אני בטוחה שגם לך, כמו לי, יש זכרונות כל כך קשים שקשורים להיותינו שמנות. כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מעיזות בגלל השומן, כל כך הרבה פעמים שמרגישות שצריכות לבוא אל העולם ממקום מתנצל.
ועדיין, כאשר אנחנו אוכלות זה נעשה ממקום שאינו רציונלי, "תמות נפשי עם פלישתים"...

אני מבינה כל כך את הכרוניקה המתסכלת הזו, את המקום בו אנו חשות שהאוכל חזק מאיתנו.

מאחלת לך המון הצלחה,
לאט לאט, כל יום בפני עצמו, אולי צריך לקבל כי זה אחד השיעורים שלנו בחיים, לא שיעור קל.

אני מבינה כל כך את הכרוניקה המתסכלת הזו, את המקום בו אנו חשות שהאוכל חזק מאיתנו.
מאוד מתאים לטרמינולגיה של OA
ועל זה בעצם עובדים בפגישות, ללמוד לשלוט באוכל, להפוך את המצב הקיים שבו האוכל הוא השולט.

שליחה על ידי גורית* » 15 מאי 2005, 14:13

תמיד, וזה מצליח?

קודם כל חשוב להבין שאף אחד לא יכול להבטיח לך שום דבר שלא תבטיחי לעצמך קודם. אין פתרונות קסם, יש עבודה קשה.
רצית לדעת קצת על האירגון הזה:
העבודה היא בשיטת 12 השלבים השאולה מארגון ידוע אחר "אלכוהוליסטים אנונימיים" ששוכללה עם השנים והותאמה לעבודה על כל סוג של התמכרות. פה יש את הניואנסים המיוחדים המתאימים למתמכרים לאוכל.
אם עובדים עם ספונסר/ית כמו שצריך , עוברים את השלבים ומבצעים אותם ביסודיות, יש סיכוי מאוד מאוד גדול שתצליחי.
העבודה הזאת מאוד דומה לעבודה רוחנית, סוג של שיפור של האישיות. אבל מדובר גם במחויבות מאוד גבוהה לעצמך, לתהליך ולארגון, אם את לא שלמה עם זה, זה לא ילך. בגלל זה בדר"כ ממליצים לבוא ל-6 פגישות לפני שמחליטים.

שליחה על ידי גורית* » 15 מאי 2005, 15:47

תודה על המידע. קראתי עליהם קצת ויתכן שאפנה אליהם בעתיד – במבט ראשון קשה לי להתחבר.

מזדהה – תודה על מכתבך הנוגע ובהצלחה גם לך. אשמח לשמוע ממך עוד!

גורית, יש עוד ספר ששווה לקרוא שמדבר על אוכל, השמנה והתפקידים שלהם בחיים. בעברית קוראים לו "לא עוד דיאטה - השמנה מהיבט נשי", אבל השם האמיתי שלו הוא fat is a feminist issue (שם נהדר, לא?), וכתבה אותו סוזי אורבך.
אני גרועה לגמרי בספרים מהסוג הזה, שאין בהם סיפור, אז קראתי רק חצי (בו בכיתי לא מעט). כך קרה שלא זכיתי לאמת בגוף ראשון את כותרת המשנה "איך לרדת במשקל לתמיד בלי דיאטת הרזייה", אבל אני מאמינה שאם לוקחים את זה לעומק, זה יכול לקרות.
מדובר שם לא מעט על השומן כקליפה מגנה מהעולם, על השירות שההשמנה עושה לנו (לי). דברים שיש בהם טעם, ויכולים אולי לעזור לך עם מה שכתבת:
_עודף המשקל גורם לי להרבה מאד סבל, הן נפשי והן פיזי.
למרות זאת, אינני מצליחה לרצות מספיק לרזות._

ובכל מקרה -

לדרך הקשה הזאת.

שליחה על ידי גורית* » 15 מאי 2005, 22:46

רינ צ'י,
אני מכירה את הספר ואכן רואה בו מופת. עד עתה הוא עניין אותי בעיקר משום הרעיונות החברתיים והפמיניסטיים שלו (ואגב התרגום לעברית כל כך מפספס את העיקר). אשוב לעיין בו בזכותך. תודה.

הנה קישור לכתבה על הספר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=357598

שליחה על ידי אנוני* » 16 מאי 2005, 07:55

אני גם ממליצה לך על או.אי. - שניתן גם לכנות אותם אכלני יתר אנונימיים (אם יש לך קושי עם המילה כפייתי, שאני מבינה אותה בהקשר של התנהגות שאינה בשליטה).
מה שאת מתארת נשמע כמו התנהגות מאד אופינית למחלת האכילה הכפייתית. חשוב לדעת, שבמחלה הזו, ישנם מאכלים או התנהגויות סביב אוכל שהן התמכרויות. כלומר, בכל פעם שאת נוגעת באוכל מסוים או מתנהגת בצורה מסוימת (פותחת את המקרר...) באותו רגע אין לך כבר שליטה על ההמשך, כי ההתנהגות ההתמכרותית מתחילה לפעול. אפשר להבין את זה דרך התמכרות לסמים או לאלכוהול ששם החומר עצמו מפעיל את המעגל ההתמכרותי. גם באוכל ישנם חומרים כאלו שהפכו להיות רעילים וממכרים לגוף. כל דיאטה שתכיל מאכלים כאלו נידונה לכישלון בגלל שהמחלה תהיה חזקה ממנה בהכרח. זה גם לא עניין של כוחות רצון או משהו שנמצא בשליטת המתמכר - זו פשוט מחלה.
השיטה מטפלת בהתמכרות בשלושה מישורים: פיזי - על ידי תוכנית אוכל שבה נמנעים מהמאכלים האלו, רגשי - על ידי תמיכה יומיומית או שבועית בפגישות ושיחות טלפוניות עם אנשים ורוחנית - על ידי 12 הצעדים שמציבים תוכנית רוחנית פשוטה שבה לומדים לתת מקום לחלק הרוחני שלנו להתבטא.
הסיבה ששיטות אחרות לא ממש מחזיקות מעמד הן בגלל שהן מנסות לטפל בכל פעם רק במימד אחד. דיאטות - רק בצד הפיזי, ספרים או סדנאות שבהן מבררים את הסיבות העמוקות להשמנה עוסקות רק בצד הרגשי או הרוחני.
אה.. ועוד יתרון של או.אי הוא שזה לא עולה כסף.

שלום גורית,
תודה על דבריך הטובים ועל ההזמנה לדף שלך.

אני לא רואה בעצמי מומחית בנושא השמנה או דיאטה, למרות שגם לא בורה גמורה.
אשמח לתמוך בחקירה שלך לגבי הפנים הרגשיים/רוחניים/תחושתיים... לגבי הדמויות שמשחקות תפקיד במצב וכולי.

לצורך זה עלי להבין יותר מה קורה לך מהבחינה הזו? איזה רגשות, מחשבות, תחושות גופניות, חלומות - כל דבר שעולה בדעתך - .

אני חושבת שאני מתחילה להבין (דרך הגוף בנתיים, עדיין לא דרך הראש) את עניין ההמנעות מפחממות וסוכרים שסיפרת עליה פעם.
במשך כל השבוע שעבר נמנעתי. ניקיתי 5 ימים. זה מעט אבל ממש נתן לי לחוש בהבדל. לא יודעת בדיוק איך לתאר את ההרגשה. איזושהי 'קלילות של המוח' - תחושת חיוניות רעננה. גם נקרעה לי השרשרת של החותמ בדיוק יום קודם ויש מצב שגם השינוי הזה עשה את שלו.
עכשיו כשאת אומרת ש גם באוכל ישנם חומרים כאלו שהפכו להיות רעילים וממכרים לגוף. כל דיאטה שתכיל מאכלים כאלו נידונה לכישלון בגלל שהמחלה תהיה חזקה ממנה בהכרח אני תוהה אם את מתכוונת ל סוכרים ואם תוכלי (את ו/או מי שמבין ויודע) לנסות להסביר גם למה ?
בהמשך הדיאטה חוזרים בהדרגה לפחמימות, ואת זה בעיקר איני מבינה. אם הן משפיעות לא טוב אז למה מחזירים אותן?

ול גורית בהצלחה רבה בדרך! @}

התפרצתי לפה עם העניינים האישיים שלי, אם זה מפריע תגידי ואעביר אותם לדפהבית שלי.

שליחה על ידי גורית* » 16 מאי 2005, 09:47

ש מים ברוכה הבאה!

גמני בקטע של פחמימות. בהכי קיצור שאפשר - הגוף זקוק לפחמימות, אין מצב לוותר עליהן. אבל לפני כן (בדיאטה שלי, בכל אופן) מונעים מן הגוף את רוב סוגי הפחמימות לתקופה קצרה ומוקצבת, בכדי לשחרר אותו מן ההתמכרות לסוכרים ופחמימות זמינות מדי. אחרי ההסתגלות, מתחילים בהדרגה להחזיר את הפחמימות, אבל רק כאלו שמתפרקות לאט בגוף ולא מרעידות את כמות הסוכר בדם - בקיצור פחמימות מלאות. הגוף אמור לדעת להתמודד אתן טוב יותר, ולהפיק מהן את המיטב. התיאוריה מתבססת על ההנחה שרמת סוכר קבועה בדם היא המפתח לבריאות שלמה, לא רק מבחינת השמנה (וסוכרת, וכל הבעיות הנלוות) אלא בכלל, בתחושה הכללית.

שליחה על ידי אנוני* » 16 מאי 2005, 10:10

אני החזרתי לתפריט שלי רק אורז מלא. חיטה פשוט גורמת לי (בכל הצורות שלה) להתמכרות קשה. אני יכולה לאכול ממנה המון ולא לשבוע. במשך החודש הראשון נמנעתי מכל פחמימות - דגנים וסוכרים. אחר כך החזרתי רק את האורז ואני נשארת איתו.
אני חושבת הרבה על המשמעות של החומרים האלו: סוכר, חיטה, אלכוהול על כל צורותיו. יש לי כל מיני מחשבות ותובנות, בעיקר על סוכר ואלכוהול שהם חומרים משני תודעה. חיטה היא תעלומה עבורי עדיין.איך יכולה זהובת העין הזו, בת השמש הנחמדה להיות מזיקה?
אולי, גם היא, ניתנה לבני האדם בתקופות שהיה צריך למצוא דרך לאכול שמש כדי לקבל מכוחותיה ועכשיו לאנשים מסוימים (כמוני) המתנה נלקחה כדי שנלמד ליצור שמש מתוכנו לבד?
אולי....

שליחה על ידי גורית* » 16 מאי 2005, 15:22

http://www.oa-israel.org/

שליחה על ידי גורית* » 16 מאי 2005, 15:28

ואחרי שתקראי/ו את תכנית העבודה שלהם (12 הצעדים), בבקשה שתפי/ו אותי בהתרשמות!

(ויותר מכך, מי שמכיר את הצעדים הללו מקרוב)

שליחה על ידי גורית* » 16 מאי 2005, 15:59

אנוני,
דברייך חשובים לי, בין השאר משום שאני מעריכה ומזדהה עם דברים רבים שאת כותבת בדפים אחרים.
אחלק את הדברים שאת מציגה לשניים: ההבנה הפיזיולוגית של מנגנון הרעב וההתמכרות לפחמימות, והצורך בתמיכה רוחנית ונפשית בדרך לאורח חיים חדש, נטול רעלים.
ובכן, את הצד הפיזיולוגי אני מכירה מצוין– זה התחום שלי. לגבי הצד הרוחני והנפשי, אני בחסר גדול. אשמח להשתתף בקבוצה, ואפילו ניסיתי פעם (בשומרי משקל, אבל פרשתי מיד כי העיסוק המתמטי על פני האיכותי באוכל שיגע אותי).
אני תוהה אם שני התחומים חייבים להיות כפופים לאותה מסגרת. רוצה לומר, את הצד הטכני אפשר ללמוד באופן עיוני, למה לי מסגרת בשבילו. לגבי האכלנים, לא ניסיתי ואולי אנסה. אני מהססת לשפוט אותם בלי לנסות, אבל משהו מרגיש לי מאד לא נח. אני מחפשת מסגרת עוטפת, רכה, מכילה, פתוחה, נשית עדיף. אולי השניים אחד הם. אולי הצדק עמך. אני צריכה עוד לחשוב על זה.

שליחה על ידי גורית* » 17 מאי 2005, 23:05

הלכתי.

תודה שדרבנתן אותי, שמחתי מאד ללכת. לנפץ את מסך הספקנות הכבד שלי - ופשוט לעשות מעשה. היה לי טוב עם זה.
מוזר כמה ההגדרה של הסביבה יכולה להשפיע על הראיה שלי את עצמי. כשאני הולכת למקום בו אני נדרשת ליופי, עוטפות אותי תחושות קשות. כשנסעתי לי למקום הפגישה הספציפית הזו, חשתי מאד בנח. יפה, חזקה, עתירת נכונות וכ�ח רצון.

זה מוקדם מאד לחרוץ דעה, ואכן אינני יודעת אם אשוב לשם או לא. אבל משהו בפנים ממשיך להתנגד. לא הזדהתי עם דברים ששמעתי, ולמעשה אני בספק אם אני אכן אכלנית כפייתית, כפי שהצעתן לי כאן. התחלתי בדיאטה, ואין לי קושי משמעותי להתמיד בה. הקושי שלי נובע ממקומות אחרים. כפי שקשה לי לקנות לעצמי בגד יפה, קשה לי לפרגן לעצמי גִזרה יפה. אין בי מספיק רצון לרזות, ולכן אני נופלת במהמורה הראשונה הנקרית בדרכי. התנגדות פנימית זו, בנוסף לנטיה מולדת להשמנה, הציבה אותי היכן שאני. איני בטוחה שאני מיטיבה לנסח לי או הלאה. אני חושבת על זה.

אגב, כמעט כל רגע נתון בפגישה רציתי להיות במקום אחר. בתוך מעגל אחר, מעגל שמעביר עצְמות נשיות. בלי קשר למשקל, בלי קשר לשיטה. חסרות לי העצְמות הללו.

גורית, את יכולה לספר עוד רשמים מהפגישה?

שליחה על ידי גורית* » 17 מאי 2005, 23:17

לא ממש (סליחה

)

אבל הנה מאמר שכתבו אנשים אחרים, עם קצת יותר נסיון משלי:
www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2875104,00.html

לא הזדהתי עם דברים ששמעתי, ולמעשה אני בספק אם אני אכן אכלנית כפייתית, כפי שהצעתן לי כאן.
כמעט כל מי שמגיע בהתחלה לפגישות האלה, אומר את הדברים האלה (אם לא כולם). זה באמת מעורר המון התנגדות פנימית, אבל גם מזמין לבדיקה עצמית.
מה? אני אכלנית כפייתית? מה פתאום! אני 'שפויה'!
בגלל זה ממליצים להגיע ל-6 פגישות לפני שמחליטים לכאן או לכאן.
אני רוצה להגיד לך שהדף הזה, עוזר לי להגיע למקומות בעצמי שלא רציתי לגעת בהם, ואני שבה ושוקלת ללכת למפגשים...
התאורים שלך כאילו נכתבו במקלדת שלי.

הלו גורית,

איפה את רוצה שאגיב לך - כאן, בדף שלי, או שמא תרצי שנפתח דף נפרד?

שליחה על ידי גורית* » 18 מאי 2005, 20:57

הי אורה. לא ממש משנה. אצלך.

שליחה על ידי גורית* » 18 מאי 2005, 22:23

מיכל, לא מספיק כל הצרות עכשיו אני גם כמו כולם... P-:

מאחלת לך את מלוא ההצלחה, ותודה על ההזדהות גם

אגב עוד דבר שהפריע לי בפגישתי היה נושא האנונימיות. גם הכרתי חלק מהנוכחים, וגם הללו מיהרו לפרט לאומה מאין הם מכירים אותי. ובעצם, אני מלאה בלבול. אני אמורה למצוא לי את הנפשות התאומות לעבור אתן את התהליך, ומן הסתם זה יקח זמן. בינתיים אני טובעת בשאלות ובספקות שהולידה הפגישה, ואני מנועה מלחשוף אותם מפאת האנונימיות. אבל איך אדע אם אני רוצה להמשיך? שש פגישות התלבטות זה הרבה בשביל משהו שלא בטוחים ביקרו, ואני בשביל הפגישה הזו נפרדתי מילדי בערב פעם ראשונה השנה.

שליחה על ידי גורית* » 19 מאי 2005, 09:06

אנוני, המון תודה.
שמחה שהצעת, אכתוב.
ערכי חופשי

אוקיי גורית - מגיבה אצלי

רק עכשיו נכנסתי ורציתי לאמר שכאילו כתבת אותי..............

הכתיבה שלך כל כך נוגעת. (לא, אני לא החיקוי ב"ארץ נהדרת" של המפיק באודישנים...)
גם אני נלחמת-לא נלחמת שנים במשקל. אוהבת לאכול, אוהבת את הרוגע והשגרה שבאוכל, אוהבת פחמימות.

שליחה על ידי גורית* » 20 מאי 2005, 23:55

המילה הזו, כפייתיות. אני לא אוהבת אותה. כאילו פותרת אותי מהאשמה, מצדיקה אותי, נוחה כל כך. זו לא אני, זו היא. הכפייתיות שלי. אני כפייתית, מה לא שמעתם? פעם, לפני פרוץ הכפייתיות, הייתי צריכה להסתתר מאחורי תירוצים. אצלנו זה גנטי, יש לי נטיה, בלוטת התריס הזו, המטבוליזם. אני, מה שאני רוצה אני מצליחה. יש לי כח רצון אש, אתם שומעים, אש. זה לא קשור. אבל אז גיליתי את הכפייתיות, על שלל שמותיה. בכל שאלון, בכל מבחן עצמי, בכל אימת שנבדקתי זכיתי בציון גבוה, בהתאמה גמורה. איזה אושר, קבלתי פטור מאשמה. זו לא אני, זו היא. הכפייתיות כפוית הטובה שלי. כמה רווח לי.

עם הגילוי בא הפתרון. התמכרות לפחמימות היא בעיה עם פתרון. תוך חמישה ימים של מאמץ קל אך מיומן הסרתי מעצמי את כל מה שמזיק לי, והרי שאיני כפייתית יותר. בלמתי את הרעב כבר ביום השני לפתיחת הדף הזה. אני אוכלת כאחד האדם. כמה פשוט. קצת התאפקות, קצת השתדלות, והנה ההתמכרות נמוגה. מעכשיו הכל בשליטה, הכל בכח הרצון. יש לי שוקולד בארון ואין בי חשק חזק יותר משל אחרים לגעת בו. יש לי, להבדיל מאחרים, את הידע שהשוקולד הזה יעורר את הכפייתיות מחדש. אם כך, מה עלי לעשות כדי להמשיך לא לגעת בשוקולד? אינפורמציה יש, הגיון יש, תאוה יש אבל היא בשליטה. מה נשאר? - רצון. עלי לרצות מספיק לא לגעת בו. אני מרגישה שלא הצלחתי להבהיר את הנקודה הזו עד עתה, והנה אני מבינה מדוע. אני חושבת ששגיתי בשם הדף.

המוטיבציה שאני מחפשת בתוכי אינה רק לרזות. הרזיה, בפני עצמה, לא תשנה כמעט דבר. אני מחפשת את המוטיבציה לפרגן למראה החיצוני שלי.

<מוצאת תועלת ממשית בכתיבה, ובה בעת נרגשת מקולות ההזדהות שעלו למעלה>

שליחה על ידי אנוני* » 21 מאי 2005, 11:57

המוטיבציה שאני מחפשת בתוכי אינה רק לרזות
מה שאני מגלה הוא שהמוטביציה האמית שלי בכלל היא להיות בקשר עם המהות האלוהית שלי. אני מרגישה מוגבלת ומכורה לכל כך הרבה סממנים ועניינים חיצוניים שאני מזהה כאני. יש כל כך הרבה מקומות כפייתיים בתוכי - מקומות שהם לא אני - חופשייה ומודעת, אלא התנהגויות ודפוסים שהתפתחו במהלך השנים ועכשיו כופות עלי לעשות או לא לעשות דברים.
כשאני מוכנה להביט ולעשות חשבון נפש, אני יכולה להתחיל לזהות את אותם ההתנהגויות והמחוות הנפשיות שלי, ולהתפלל לחופש מהן. חלק מהן גורמות לי לאכילת יתר וכמיהה נפשית למאכלים שגורמים לי להתמכרות פיזית (שממנה נכון לעכשיו אני גמולה). הדרך הרוחנית והנפשית שלי היא מגוונת, אבל יש לה מאפיין אחד והוא אקטיביות. היא דורשת ממני לפעול בעולם, לעשות, ליצור, להיות נוכחת. אקטיביות פירושו של דבר גם לפנות מקום לאחר (זוהי האקטיביות הקשה מכולם, לי).
אני לא יכולה לעשות זאת לבד. כל עוד אני מדמה שאני יכולה לבד, אני תקועה. אני זקוקה לעזרה מתמדת שלשמחתי ניתנת לי על ידי חברים ועל ידי אנשים נוספים.

לפרגן למראה החיצוני שלי.
כלומר לפרגן לקיומי הממשי עלי אדמות. כלומר לפרגן לדמותי כפי שהיא נראית, נשמעת, נוכחת. ומכאן לפרגן לכל מה שנוכח, לכל מה שיפה, לכל מה שמראה את עצמו דרך קיום פיזי. כלומר ליצור לעצמי בית אמיתי עלי אדמה.

שליחה על ידי גורית* » 21 מאי 2005, 14:17

איך משתחררים מן המקומות הכפיתיים?

אפשר להתחבר למקום בעייתי אחד ולפעול ממנו, - למשל אכילה - ולקוות שהשחרור המיוחל יקרין גם למישורים אחרים. אפשר מראש לעקוף את הבעיה ולפנות לעצמה הפנימית, להתרכז ב לפעול בעולם, לעשות, ליצור, להיות נוכחת , ולפעול למען שחרור גורף.

מה עדיף?

מה שאני מוצאת שמאוד עוזר בפגישות או אי זה שתמיד יהי מישהו שיגיד את מה שאני חושבת אבל עדיין ל אמוצאת את הדרך לשים במילים
לקח לי הרבה זמן להבין אתזה .
יש הרבה התנגדויות להוריד לפני שמסכימים להקשיב.

שליחה על ידי גורית* » 21 מאי 2005, 15:57

וכמיהה נפשית למאכלים שגורמים לי להתמכרות פיזית

אבל איך אפשר שלא. הכמיהה היא נפשית, למשהו שבפירוש גורם לעונג. ההבנה היא רציונלית, מקומה במישור אחר. האם באמת אפשר להשתחרר מהכמיהה? האם עכשיו, כשאת גמולה, את לא כמהה יותר? ואם כן ואם ההבנה המודעת היא שגרמה לך להטיל דופי בעונג, איך את יכולה לקבל את הכמיהה שבטרם ההבנה כהתנהגות כפייתית.

<חוץ מזה מודה על כל מה שכתבת>

רק רציתי לספר שבעקבות הדף הזה הצטרפתי השבוע ל או.אי., כבר 4 ימים שאינני אוכלת פחמימות ואני ממש ממש מתחילה לחשוב שאולי יש תקווה בכל זאת. אני מבינה שאני צריכה לחשוב על עצמי ממש כמו על אלכוהוליסטית או נרקומנית, כי ככה זה. אני מכורה קשות לסוכר ופחמימות, על כל צורותיהן.
תודה שהדף הזה נפתח.

גם אני מבשלת משהו.....אבל עוד לא הצלחתי להזיז את עצמי פיסית לפגישה.

תודה שהדף הזה נפתח.
@}

אחרי מעל 100 ימים בלי סוכרים ופחממות (חוץ מאורז...) אני מבינה שוב ושוב שאני דווקא רוצה לרזות ושזה אפילו טוב בעבורי. אני אומרת את זה, כי בדיוק לפני שנה, אחרי מאמצים רבים, לרזות, החלטתי והבנתי שאני אשאר שמנה ולא היה לי רע עם זה. השלמתי עם עצמי ועם גופי ואפילו קניתי לי בגדים יפים (שעכשיו תלויים כמו שק). סוכרים ופחמימות גורמות לי לחשוב כל מיני דברים מוזרים על עצמי, שלא בהכרח קשורים למה שבאמת אני ורצה או צריכה.
האם באמת אפשר להשתחרר מהכמיהה?
ב90 הימים האחרונים, היו רגעים בודדים של כמיהה עזה. כולם, בניתוח לאחור של האירוע היו קשורים לרגשות חזקים שלא הרשיתי לעצמי לחוש. ולשמחתי, כולם לא הביאו לאכילה, אלא דווקא חשפו בפני עולם רגשי תת קרקעי שהיה מנותב כולו לאכילת יתר.
הכמיהה שלי לאוכל נעלמה בימים שעברו. זהו סוג של נס שאין לי הסבר עליו, חוץ מהעובדה שאני מכירה עוד אנשים שזה קרה להם, חלק מהם כבר חווים זאת מעל 5 שנים. אני חשה כי זהו חסד - במובן, שזה לא קשור בכלל אלי, אלא פשוט מתנה שקיבלתי ואני שמחה עליה. לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בזה אילולא העובדה שאוכל כרגע פשוט לא חשוב לי כל כך.

האם עכשיו, כשאת גמולה, את לא כמהה יותר?
עכשיו אני מרגישה כמיהה חזקה לדברים אחרים. אולי כמיהה היא לא המילה הנכונה. אני מרגישה - רצון לחברה, רצון להיות לבד, רעב, צמא, עייפות, התרגשות, כעס, פחד, מתח, תסכול - כל אלו וגווניי הביניים שלהם, קולות עדינים שהופיעו לפתע מתוך הערפול וכעת סוף סוף יכולים לבוא לידי סיפוקם (לא כולם... אבל לפחות אני יודעת מה אני רוצה). ועדיין - כל כך הרבה התנהגויות אחרות התמכרויות הופיעו לנגד עיני... בסדר, אני רגועה - יש לי חיים שלמים ללמוד.

תודה שהדף הזה נפתח.
אחרי שבועיים של המנעות מחיטה
וגם זה לא באופן פנטי, כי היו שני ארועים חברתיים, עם מוצרי חיטה ממש טעימים ומיוחדים, ואכלתי אותם בכיף.
אבל שאר הימים אני לא נוגעת בחיטה ומרגישה קלה יותר, רזיתי 2 קילו, למרות שפרט לעניין החיטה אני אוכלת כרגיל
בעצם למען האמת אני גם נמשכת פחות לשוקולד, משהו שקרה לי תוך כדי לא בכוונה. אבל גם קודם לא אכלתי המון.
המסר להמנע מחיטה מבקר אותי כבר שנים והדף הזה "שבר את גב הגמל" והחלטתי זהו - חודש צום מחיטה.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היא - מה פתאום, השתגעת? אין מצב! ממש נבהלתי
ואז הרגעתי את עצמי שזה בסדר, לא מתים מזה, מקסימום יהיה קשה, אז שווה להתמודד את זה
והסכמתי לי בסופו של דבר, וזה ממש כיף.
מעניין מה יקרה בסוף החודש הזה, לאן אמשיך.
לוותר על עוד פחמימות או לחזור לחיטה?

שזה בסדר, לא מתים מזה

לפחות בינתיים זה נכון אצלי...

ברוך השם!
לא בא לי שתמותי פתאום, דווקא אני אוהבת לקרוא אותך מאוד.

כבר 12 ימים בהימנעות. מרגישה מצויין. לא היה אפילו רגע אחד של רעב למתוק או ללחם. להפך. התיאבון שלי הולך ופוחת וממש בא לי לדלג על ארוחות (אבל אסור אז אני לא מדלגת). אני שואלת את עצמי למה אני מתביישת להציג את עצמי בשמי המלא כאן באתר. על מי אני עובדת בדיוק?
בכל אופן. מרגישה טוב עם עצמי, עם הגוף שלי. מלאה בסבלנות (יחסית), מפחדת לנפול ולהפסיק עם התוכנית.
אנוני, כבר קרה לך שנפלת וקמת? מזה אני הכי מפחדת.

כבר 12 ימים בהימנעות. מרגישה מצויין.

אנוני, כבר קרה לך שנפלת וקמת? מזה אני הכי מפחדת
הי אלמונית - אני כבר 111 יום בהמנעות רצופה לא נפילות. מרגישה נפלא ומזדהה עם הרגשתך. גם אני מפחדת מאד ליפול והפחד הזה שומר עלי בינתיים. מזכירה לעצמי שליפול קל לי מאד אבל לחזור להמנעות קשה לי מאד ולפעמים עלול לקחת שנים....
מקווה מאד מאד לא ליפול ומדהים אותי לעבור ככה את שבועות - החג עם המאכלים הכי מפתים ושהי קל לי להכנע להם.

איזה יופי נועה!
ממש מקנאה בך.

אני כבר 111 יום בהמנעות רצופה לא נפילות
כל הכבוד!

גם אני הצטרפתי לתוכנית, אני כבר חודש וחצי בהמנעות, אמא שלי כבר שנים בתכנית (15 שנה) והיתה לי תמיד התנגדות חזקה לאו.איי, אפילו לפני כמה שנים ניסיתי איזה מפגש או שניים וברחתי משם, אמרתי לעצמי שאני לא שייכת לחבורת המטורללים הכפייתים האלו, אבל בסוף הגעתי, בכניעה, באתי כדי לפתור את בעיית המשקל שלי, ולאט לאט אני מרגישה שזה רק הרווח המשני בתוכנית, אני כבר חווה, איזה שקט נפשי, חופש, בהתחלה חשבתי בדיוק ההפך, שעצם ההתחייבות וההגבלות מונעים ממני חופש, אבל הידיעה על מה וכמה אני אוכל באותו יום (ולי יש גם שעות קבועות פחות יותר) תורמים רבות לחופש שלי, אני מרגישה שעכשיו אני מכבדת את עצמי יותר עצם זה שאני יושבת ליד שולחן לאכול אוכל מזין, ולא מעל כיור/ישר מהמקרר/ אוכל קר/מהצלחת של הבנות/שאריות שלהן וכו' וזאת אחת המתנות יש עוד כמה, ויש כמה שעוד קשה לי להעביר במילים אבל מרגישה אותן בפנים.
וכמו אנוני גם אני בחרתי לא להחזיר לחיי את החיטה, איזו הקלה, ותודה לך נועה על ההסבר שלך, הוא מעניין.
התוכנית פשוטה פשוטה אך גאונית.

שלום גורית
קודם כל בהצלחה.אניבעברי הרחוק הייתי שמנה יש כאלו שיגידו מלאה אבל בעיני שמנה ואפילו שמנה מאוד. רק אחרי צבא הצלחתי לרזות ולא לבד אלא בעזרת טיפולי שיניים שעברתי, תתפלאי כן, אבל הטיפולים היו כ"כ מסיביים וקשים שלא יכולתי לאכול וככה רזיתי ומאז כ- 10 שנים משתדלת לשמור על המשקל, היום כולם אומרים לי שאני רזה מידי אבל אני לא רואה את עצמי ככה, כל פעם רוצה להוריד עוד קילו ואם עולה אחד אני משתגעת. אני מעשנת בטרוף וזה התחליף שלי לאוכל (כשהפסקתי לעשן כשנתיים נתקעתי עם משקל עודף, בעיניי, ולכן חזרתי) יש ימים שאני לא זוכרת אם אכלתי בכלל ויש ימים שאני אוכלת בלי הפסקה.בכל אופן המשקל נהייה לאובססיה לגבי ואני לא חושבת שזה כ"כ בריא, מקווה שאצלך תקחי הכל בפרופורציות, ושוב בהצלחה.

כבר 22 ימי הימנעות רצופים

מרגישה טוב מיום ליום, מורידה במשקל (עדיין לא יודעת כמה - נשקלת רק פעם בחודש), מגיעה כל יום לתובנות חדשות וחשובות על החיים, מתחזקת מיום ליום. ממליצה מאוד להצטרף לאו.איי. במיוחד אם כבר מיואשים וחושבים שאין תקווה יותר.
מתי שהוא (כשאאזור אומץ לב ) אספר גם מי אני.

מרגישה טוב מיום ליום
איזה יופי!

<בקרוב אצלי>

כבר 22 ימי הימנעות רצופים
כל הכבוד!!!!

הבוקר אני מספיק רוצה

אוכלת עכשיו לפי מתכּוֹנוני את היוגורט שלי, (עם כפית טחינה, תפוח ואגוזים)
ומתפללת על נפשי וקיבתי שיוכלו לנקיון המיוחל.

בברכת - אמן כן יהי רצון - אני פותחת את היום הזה, את השבוע הזה.
@}

באתי להתעניין מה שלומך, גורית.

אוכלת עכשיו לפי מתכּוֹנוני את היוגורט שלי, (עם כפית טחינה, תפוח ואגוזים)
אני אוכלת אותו עם כף טחינה ותפוח. למה האגוזים?
<אגוזים זה בכלל מחוץ לתחום בשבילי והמאכל היחידי שנפלתי בגללו בכל ;124 הימים שאני בהמנעות>

למה האגוזים?
...(זה טעים:-)) - וחשבתי שזה היה כלול במתכון.

הי, בהצלחה למתמידות ותודה לדורשות בשלומי

אני חושבת. לא הצלחתי להתחבר לאנונימיים, פשוט לא. הרגשתי שהמקום לא יכול לעזור לי. לא כרגע. אולי בעוד איזה זמן.

ועדין אני שקועה במשמני, ויותר מכך בתחושותי הנלוות אליהם. הרבה קשיים, שבכל פעם מתחדד אחד אחר מתוכם. למשל, עם שלל הארועים הקיציים שמסביב, קשה לי עכשיו עם כך שאני לא יכולה לדפוק הופעה. כלום, כל הלבוש שלי נועד להסתיר ולא להבליט. ויותר מכך קשה לי עם הכעס העצמי, עשרים פעם ביום לגשת למקרר, ועשרים פעם ביום לריב עם עצמי. זה מאד מאד מתיש. כשהתחלתי את הדף הזה התחלתי גם בדיאטה, אבל זו חלפה לה עברה.

אני יודעת שאני זקוקה לחברה, לכח של הביחד. רוצה להיות חלק מקבוצה של אנשים רבי פנים, הוליסטיים במידה זו או אחרת, בעלי מטרה משותפת. אבל בלי הטקסים הספציפים האלו, שגרמו לי להתרחקות גדולה. עדין מחפשת רעיונות.

גורית, אולי אנחנו נמציא קבוצת תמיכה?
מתוך הידיעה ש אף פעם לא מאוחר לרצות מספיק לרזות

גם אני איכשהו מתקשה בנתיים לחבר את עצמי לאנונימיים.
כמה ק"ג את חולמת להשיל מעלייך?
רוצה לעשות את זה ביחד?
גם אני צריכה קבוצת תמיכה.

אולי אנחנו נמציא קבוצת תמיכה?
ובעצם ככה התחילו קבוצות התמיכה האלו, מתוך אנשים שהבינו שהם לא יכולים לבד.
לפני שנה יצרתי קבוצה כזו של חברות שנפגשנו פעם בשבוע לתמיכה. אבל, האמת שזה לא עבד. היה כיף להיפגש, אבל זה לא עבד. אין לי מושג למה. דווקא העובדה שפגישות אואי בנויות בצורה מאד מובנית שומרת עלי מאד. מפני שאנשים כפייתיים הם זללניים לא רק באוכל....

גורית, אולי אנחנו נמציא קבוצת תמיכה?

מאד מאד רוצה

מוזמנת בחום לכתוב לי.

כתבתי @}

אני גדלתי באו אי. זה מבחינתי הבית הראשון שלי, פריצת הדרך הראשונה לתוך עולם של מודעות רוחנית שממנה התפתחתי עד היום
(14שנה אחרי). קודם כל לגבי האנונימיות, היא כוללת את מה שאמרו אנשים ספציפים בפגישה כדי למנוע רכילות וכדי לאפשר לאנשים להפתח ללא חששות, היא אינה כוללת את הנעשה בפגישות באופן כללי, מותר לאמר למשל שאומרים יחד את תפילת השלווה (לדעתי תפילה שהיא תשובה לכל בעיות החיים) ועוד כל מיני טכסים. מותר לספר על שנים עשר הצעדים, למי שמתעניין.
לגבי התחברות או לא, גם אני הגעתי בעקבות , כך ששנתיים ידעתי על קיומו של המקום והתנגדתי, עד שהייתי מוכנה, כשהגעתי, לא היה לי ספק שאני שייכת. אני חושבת שבאמת או אי לא מתאימה לכל אחד, אלא רק לאלה שאוכל תפס מקום בחייהם כמו שסם בחייו של הנרקומן. לפני זה, לדעתי, אנחנו נתקשה להסכים ליישם את התכנית הרוחנית הדורשת שינוי שהוא מנוגד לטיבענו (לטבע ה"מכור" כפי שמגדירה התכנית). אני מאמינה שהתכנית היא גאונית, אמיתית ויעילה במתקונתה המקורית. היום אני כבר לא הולכת לפגישות כי לאחר תקופה הרגשתי שלפעמים אנשים לוקחים את הפגישות למקומות שלא שייכים וזה גם יכול לגזול אנרגיות, אבל עדיין תכנית שנים עשר הצעדים היא בעיני הפתרון לבעיית התמכרות. אצל הנרקומנים למשל, שהם לא יכולים להרשות לעצמם לשחק עם נפילות, התכנית עובדת מאוד חזק.
ועוד דבר שעלה לי מהדברים שקראתי פה, באה לחזק את כל ההמענותיות, ליבי איתכן זו דרך ראויה לכבוד, משפט שהולך איתי כבר שנים מאז או אי הוא - "מכור אסיר תודה נשאר נקי" - כלומר, ההפך מרחמים עצמיים המקובלים לעיתים בדיאטות כאן כדי להשאר נקי צריך תמיד לשמוח ולהלל את המקום שמצאת.

היום אני כבר לא הולכת לפגישות
שלום פצ'ה פצ'ה ,אז איך את מסדרת בלי?
מצאת איזון?

קודם כל אני מאוד מאמינה בכל דבר בזמנו, בתקופה (הארוכה) שהלכתי זה היה לי טוב ופתח לי עולם. מישהו אמר לי ונראה לי נכון שאם החיים הם בית ספר אז התכנית היא כמו גן ילדים, אתה לומד שם דברים בסיסיים ומאוד חשובים לחיים אבל אתה חייב להתקדם. קרו לי מאז הרבה דברים בחיים ששינו את התחושה שהיתה לי אז שהחיים שלי נסובים סביב האוכל. עדיין יש לי בעיית אכילה שמחמירה או נרגעת בתקופות. מה שהולך איתי הכי חזק מאז זה כוח עליון, והקשר האישי שלי איתו כדרך להתמודדות עם החיים ועם האוכל גם.

הידד! סיימתי 30 ימי הימנעות מוצלחים ביותר (בלי אף חריגה מן המזונות המותרים והכמויות המותרות). עניתי על 30 שאלות שחלקן לא היו מאוד משמעותיות וחלקן הביאו אותי לידי דמעות וגילויים מסעירים על עצמי, על אלוהים, על היקום והבריאה, ועוד. גם השאלות הפחות משמעותיות היו משמעותיות בכך שהביאו אותי יום יום לעבודה אישית חשובה וממקדת.
היום נשקלתי וגיליתי שהורדתי 10 ק"ג (10 ק"ג!!!). זה המון, אני יודעת, ואניט נשבעת שלא אכלתי פחות מידי. גם שתיתי כל יום יותר מ- 12 כוסות מים, כך שאני לא מיובשת (10 ק"ג!).
באופן מוזר למדי, דווקא השאלה ה- 29 הביאה אותי להבנה שבעצם מה שחשוב זה לא המשקל שלי או אפילו איך אני נראית, אלא משהו אחר לגמרי, שקשור במציאת המיקום הנכון שלי בבריאה של אלוהים. ובכל זאת אני שמחה על הירידה במשקל. זה גורם להרגשה נהדרת - פיזית ונפשית.
ועכשיו אני ממשיכה. יש לי עוד דרך ארוכה - בחיים בכלל, בעבודה האישית הרוחנית ובשינויי הפיזי. אבל הדרך הארוכה לא מפחידה אותי. אני שמחה לקראתה.

הורדתי 10 ק"ג (10 ק"ג!!!).

וואו....

כיף לך !

היום נשקלתי וגיליתי שהורדתי 10 ק"ג (10 ק"ג!!!).
וואו מדהים. אני בחודש הראשון של 30 היום האלו, הורדתי 4 קילו והודיתי לאל. ארבעה חודשים בתוכנית ובסך הכל הורדתי 8 קילו....
אבל יש להאשים את בלוטת התריס "העצובה", כך אמר הרופא שלי וגם המליץ לי לטפל בתכשיר הומאפותי.
וחוץ מזה, ממש אבל ממש בסדר לי לרדת כמו שירדתי. שני קילו לחודש בשבילי, זה מספיק טוב.
ומאד מזדהה עם התחושה של מציאת המיקום....
חזקי ואמצי אחותי. אולי תגלי רק לי מי את...?

אז עבר עוד חודש של הימנעות, וכולי מתמלאת בתקווה שכנראה שיכול להיות ואולי אני מקווה ש.. אני באמת מצליחה לצאת מהבור הזה של האכילה הכפייתית. רק עכשיו, כשניצני התקווה מתעוררים ומתחילים לפרוח, אני מבינה עד כמה הכל היה מעונן וחסר תקווה לפני כן. אני מאוד ממליצה למי שמרגישה חסרת תקווה בתחום של האכילה, לנסות את התוכנית הזו, כי היא באמת מדהימה.
אגב, החודש הורדתי עוד 6 ק"ג, ובסה"כ - 16. יש לי עוד 40 ק"ג להוריד (בערך), כך שהדרך אורכה, אבל יש בה תקווה ושמחה, והדרך מוארת.

אפשר להצטרף?

רוצה וחייבת לרזות!!
מנסה להכנס להריון, עודף של כ - 20 ק"ג...
כבר מזה זמן מה מנסה להוריד אבל עד השבוע לא ממש היה לי כח נפשי לזה.
השבוע סדרתי קצת את ארון הבגדים ומצאתי 7 זוגות מכנסיים חדשים (לגמרי) שפשוט "דלגתי" עליהם כי לא עולים עלי.
המשימה - דיאטה.
לא כאסח, אבל מתחילת השבוע אני אוכלת הרבה סלט, הורדתי את כמות הפחמימות ומתכוונת להוסיף ספורט כמה שאפשר.
מקווה להצליח, מאחלת לכולם הצלחה!

אנוני, או כל אחת אחרת מ או.איי - אני זקוקה למאמנת.
כבר שנתיים אני באה והולכת. ברור לי שזו הדרך היחידה שתוכל להושיע אותי.
החיים שלי הגיעו לשפל, למקום כל כך נמוך, ואני מתפללת לאלוהים שזה הכי נמוך שאפשר , שסוף סוף הגעתי למקום שממנו אהיה חייבת לקחת את עצמי בידיים.
זה לא רק המראה החיצוני, זה הכל. ה כ ל.
וברור לי שהימנעות טובה ועבודה של הצעדים תעזור לי לצאת מהמקום אליו הגעתי. בכל התחומים.
חזרתי ללכת לפגישות. 3 פעמים בשבוע.
אבל, אני לא מסוגלת להתחלק ולספר על מצבי, וגם לא לבקש עזרה, או לפנות למאמנת.
אז אולי כאן, מי שכן בתוכנית, ומאמנת, תוכל לעזור לי, או אולי להפנות למישהי אחרת...
חשוב לי שזו תהיה גם מאמנת רוחנית (צעדים) ולא רק מאמנת אוכל.
תודה.

אלי,
תן בי את
השלווה - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ - לשנות את אשר ביכולתי,
והתבונה - להבחין בין השניים.

אמן.

גם אני כאן אתכן. מכורה לפחממות אבל לא מסתדרת עם הפגישות של OA. מזדהה עם דבריהן של גורית ואמא אינקובטור, שמחה בשמחתן של אנוני, עדיין בעילום שם, וכל שאר אלו שהתחילו ודבקו בתוכנית ההמנעות, ובעיקר לא יודעת איך להתחיל בהמנעות שלי ומאיפוא לקבל תמיכה. אולי בדף הזה?

אגב, החודש הורדתי עוד 6 ק"ג, ובסה"כ - 16.
את באמת מדהימה!!! כל הכבוד ותמשיכי ככה!! הכי כיף זה לצאת פתאום מתוך הבור של האכילה הכפייתית לחיים אחרים.

חזרתי ללכת לפגישות. 3 פעמים בשבוע.
זאת התחלה טובה. האם את מדברת בטלפון? אולי תמצאי בקבוצות מישהי שאת מרגישה שאת יכולה ללמוד ממנה ותתקשרי אליה?

אז אני מעדכנת, כמו בכל חודש. אבל רגע לפני, שאלתי את עצמי בשביל מה בעצם? האם כדי ללטף לעצמי את האגו ולזכות במחמאות? (גם..), או שאולי כדי לספר על התוכנית הבאמת נהדרת הזו של או אי ?
אז החודש הורדתי עוד 6 ק"ג ובסה"כ 22 ק"ג ב- 3 חודשים.
טוב לי עם עצמי, כל יום קצת יותר טוב, קצת יותר אוהבת את הגוף שלי ואת עצמי בתוכו. כבר לא מפחדת מאוכל, לא מרגישה שהכפייתיות אוחזת בי בציפורניה ולא נותנת לי לעשות דברים אחרים חוץ מלחשוב על אוכל ואכילה.
אני יודעת שעדיין חיה בי מפלצת רדומה, שתמיד תמיד תחיה שם, וקל מאוד לעורר אותה מבצה, אבל גם קל יחסית לשמור עליה רדומה.

אני באמת רוצה להמליץ לכל מי שנאבק/ת עם האכילה ועם האוכל ועם המשקל, לכל מי שכבר איבד תקוה לגבי עצמו - לנסות לבוא לפגישה של או אי (יוהו, אני ממש מרגישה מיסיונרית.. אבל למה לא לספר על מה שלראשונה מזה שנים נותן לי תקווה לחיים נורמליים ובריאים?).
אני אשמח לספר על זה לכל מי שרוצה לשאול.

אז שוב אני משתפת, ולו רק כדי להעלות את הדף למה חדש ולתת הזדמנות למי שעדיין מחפש פתרון לבעיה שלו לקרוא על זה.
אני עדיין בתוכנית, מתקדמת בצעדים ובהבנות, מרגישה טוב עם כל יום שעובר ולא מאמינה שאני נמצאת במקום שאני נמצאת. לפני 4 חודשים לא הייתי מאמינה אם מישהו היה אומר לי, שיבוא יום ולא אהיה עסוקה מבוקר ועד ליל באוכל, באכילה ובמחשבות על זה. לא הייתי מאמינה שאפשר להשתחרר מן האובססיה הנוראית הזו, המשעבדת הזו, ושאפשר לצאת לחופשי ולהיות שוב האדון לעצמי.
ירדתי עוד במשקל - בסה"כ 29 ק"ג. זה כיף וההרגשה הפיזית מצויינת, אבל לא רק - גם ההרגשה הרגשית, הנפשית - נהדרת. אני מרגישה קלילות בכל הרמות, שמחה, וגאווה.
מסתבר שעדיין קורים ניסים לפעמים..

הי, מאד שמחה אתך!

ברשותך רציתי לשאול על משהו שכתבת למעלה, מזמן:

עניתי על 30 שאלות שחלקן לא היו מאוד משמעותיות וחלקן הביאו אותי לידי דמעות וגילויים מסעירים על עצמי, על אלוהים, על היקום והבריאה, ועוד. גם השאלות הפחות משמעותיות היו משמעותיות בכך שהביאו אותי יום יום לעבודה אישית חשובה וממקדת.

האם תוכלי לפרט על כך יותר? תודה.

מדובר ב- 30 השאלות שמהוות את צעדים 1-3 בתוכנית של אכלני יתר אנונימיים. זה עובד כך: מתקשרים כל יום למאמנ/ת שלך, מקבלים שאלה חדשה ומקריאים לה את התשובה לשאלה של אתמול. השאלות עוסקות בכל מיני דברים - בהיסטוריה האישית שלך, בתולדות האכילה הכפייתית, בקטעי קריאה מסויימים שניתן לקבל/לקנות וכו'. אני מניחה שאפשר לענות בקצרה ובשטחיות, ואפשר באמת להסתכל לעצמינו בעיניים ולענות באמת, בלי להסתיר כלום מעצמינו. או אז מגיעים להבנות מרתקות על עצמינו, על מהו המקום שמתוכו אנו פועלים, מה מקומינו ביחס לאנשים אחרים ולאלוהים ועוד.

עצם ההקראה היומית למאמנת, גורמת גם לעוד תהליך. בשבילי לפחות זה גרם להרבה ויתור על האגו, שחרור של הרבה מבוכות מיותרות, הגדלת האמון בבני אדם, פיתוח של ביטחון עצמי ועוד. אבל בעיקר שחרור של האגו, שזה בעיני גורם חשוב מאוד בכל התוכנית. זה לא שכבא אין לי אגו.. יש עדיין מספיק ממנו..
עכשיו אני עונה על 170 השאלות שמהוות את צעד 4. מרתק לא פחות, אם כי בצורה אחרת.

פעם ראשונה שבחרתי להיכנס לדף הזה.

אני מניחה שאני "שמה בכיס הקטן" את כולכן מבחינת מידת עודפי המשקל שלי.
בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה בלאזן בגופי דברים אחרים.

לקראת ראש השנה תשס"ו, החלטתי לקחת מחוייבות על העניין.
אני מדברת הרבה עם גופי, עושה מאמצים להכניס את עצמי לסדר חדש
פתחתי בלוג בתפוז, כדי ליצור לעצמי סביבה תומכת, (אתן מוזמנות לקרוא ולהגיב)

בגלל הגיל שלי (מתקרבת לחמישים) ובגלל סיבות בריאותיות (לא להכניס את הגוף להלם), חשוב לי לעשות את התהליך מתון.
הרעיון הוא להיכנס לתהליך בעדינות (שלב - שלב)
ולשנות דרך חיים, דרך חשיבה ודפוסים רגשיים שאינם תומכים בהצלחה (מכל סוג שהוא).

קבעתי פגישה עם דיאטנית לאמצע חודש נובמבר (שתעזור באיסוף מידע ובחשיבה)
מחר אנסה להתקשר ולהיפגש איתה עוד קודם - בתאום ישיר איתה (לעומת מוקד זימון תורים).
המליצו לי עליה אז אני מקווה שהיא תתאים לי.

תמשיכו לרדת בכייף!
ומי שעוד לא התחיל/ה, מוזמנים להצטרף למסע שלי

וואו, מעניין. תודה רבה על התשובה הזריזה, שמעוררת כמובן שאלות נוספות בפני עצמה

איך ידעת לבחור מאמנת, והאם היא לקחה חלק אקטיבי בהבנתך את הדברים, או בעיקר שימשה כמדיום לשקף את הדברים בעיני עצמך (או משהו אחר)? עד כמה הקבוצה תרמה לך בתהליך, ואיך? מאד סקרנית לקרוא ממך עוד, את עוברת תהליך מדהים ומעורר השראה. תודה.

כל הכבוד לך עילום שם!!!
אני נמצאת בתוכנית כבר שמונה חודשים. בעיצומו של צעד 6. הפסקתי להישקל לפני 4 חודשים, אבל אני יודעת שאני ממשיכה לרזות לפי הבגדים וזה ממש כיף ובמיוחד כיף לי להפסיק לחשוב על אוכל באופן מוחלט. כל כך הרבה אנרגיה התפנתה לי...

לפרק זמן הזנחתי לחלוטין את העיסוק במשקל, התרכזתי בהתפתחות רוחנית. דברים חדשים לי, רובם עדין נעלמים ממני, חלקם חושפים את פניהם טפח אחר טפח, בחשיפה בהירה וכואבת. מדיטציות, הרבה. חלקן מודרכות. מהות אחרת, טמירה ואמיתית, הולכת ותופסת את מקומה. כאב הויתור, ההכרה, הקבלה. עוד רבה הדרך.

קראתי את כל הדף שוב. מצאתי בו הרבה חכמה, אמונה, תקוה. התקשרתי למאמנת, היחידה שהיתה פנויה במפגשים שנכחתי בהם. היא פרשה, כבר לא בעסק, לא מכירה אף אחת פנויה. איך אמצא לי מאמנת, ואני כל כך רוצה.

וגם: אני מבינה שיש שתי שיטות עיקריות באו-איי - מפגשים רגילים ומפגשי how. מה עדיף.

הי גורית
איך דעתי לבחור מאמנת? - פשוט ניגשתי לראשונה שראיתי ובחרתי בה. בדיעבד זו היתה בחירה טובה ואני שמחה עליה. המאמנת שלי לא לוקחת חלק מאוד אקטיבי, אלא פשוט מקשיבה. אני לא חושבת שזה מאפיין את כל המאמנים, אבל לי זה מתאים. הייתי צריכה מישהו שיקשיב ורק כשאני שואלת יתן לי את דעתו או יתרום מניסיונו. מדי פעם היא נתנה לי חיזוקים חיוביים, אבל לא יותר מידי, וגם על זה אני שמחה, כי לא רציתי שההימנעות שלי תהיה כדי לרצות מישהו אחר - זה רק בשבילי.

הקבוצה תרמה ותורמת לתהליך. בתחילה לא ראיתי את החשיבות של זה ולא הרגשתי כל כך נתרמת, אבל היום (אחרי 4 וחצי חודשים), אני דווקא מרגישה שהפגישות נותנות לי המון. מהי התרומה? - חלק מזה זו העובדה שאת הולכת למקום שבו מקבלים אותך באופן מוחלט, שבו המחלה שלך, שהתאמצת כל כך הרבה זמן להסתירה, היא נחלתם של כולם, וזה גורם לכזה שחרור וחופש. חוסר העמדת פנים מוחלט, פשוט להיות אני.
הסיפורים של האנשים גם הם מחזקים, נותנים תקווה, גורמים לי לראות לאן עוד אפשר להגיע וממה כדאי להימנע (מדרכי חשיבה, מהתנהגויות וכו'). חוץ מזה, נוצרים קשרים חבריים מאוד חמים, מאוד מפרגנים, גם כשלמישהו קשה ויש לו "נפילה"..

איך למצוא מאמנת - קודם כל אפשר ללכת לקבוצה אחרת ולמצוא שם. אפשר גם לבחור מאמנת מקבוצה אחרת, ולהישאר בקבוצה שלך. את לא חייבת אפילו לפגוש אותה. יש בכל קבוצה רשימת טלפונים שמתעדכנת כל שבוע-שבועיים, של כל המאמנים הפנויים באו.איי. תבקשי את זה מן המזכירה ותחפשי לך מאמנת. אני לצערי לא יכולה כרגע כי יש לי 6 מאומנים...

מפגשי how נותנים תוכנית אוכל יותר מדויקת (לא בדיוק מה לאכול, אלא ממה להימנע ואילו מרכיבים יש בכל ארוחה). יש להם כללים ברורים - לא לאכול בין הארוחות למשל. באו איי הרגיל אין תוכנית אוכל וכל אחד קובע לעצמו מה יאכל, אבל צריך לעמוד בזה.
אני נמצאת ב- how ומאוד שמחה על כך, כי זה נותן לי מסגרת טובה. אני לא רעבה, מרגישה שהאוכל ממש מספק אותי ואין לי כמיהות. בכל הפעמים שניסיתי בעצמי לקבוע מה אוכל - נכשלתי בכך תמיד. יש אינטיליגנציה בתוכנית הזו. בכל מקרה, אגב, הם מבקשים שתלכי לדיאטנית או רופא ותקבלי אישור לעשות את התוכנית.

זהו, מקווה שעניתי על כל השאלות עד כה.

גם אני סופסוף הלכתי לפגישת או-איי השבוע

יש לי מאמנת. אני לא יודעת עליה כמעט דבר, מלבד זה שהיא נעימה לי ושהיא מצליחה במקום בו אני לא.
יש לי תכנית אכילה. התכנית נראית לי קשה, תובענית, קשיחה מאד מאד. אינני יודעת אם אוכל לעמוד בה.
יש לי רשימה של דברים שאסור לאכול. אפילו כשעובר החודש הראשון. אפילו כשכבר רזים מאד. אף פעם.
יש לי תכנית של פגישות בכל הארץ. לבחור ולהגיע. יש לי ספר חדש על צעדים ומסורות. וספר אחד גדול גם. ותפריט שהתחייבתי עליו למחר. ושאלה ראשונה לענות עליה. שלושה סעיפים. ומשקל שקניתי למטבח כדי שהכל יהיה שקול ומדוד ומשקל אדם שהוצאתי מהבוידם ומראה רק פאונדים, כי הוא מחו"ל. לא נורא, פאונדים יורדים פי שניים יותר מהר מקילואים. וויטמינים ואומגה שלוש שקניתי מזמן אבל התאריך עוד בסדר, ובגדי התעמלות שקפלתי וסדרתי מחדש בארון, הפעם בראש הערמה.

ורגשות. רבים ומורכבים מדי בכדי שאצלח לפרטם, הומים וגועשים וממלאים את כולי, עד סופי, כל כולי. קל יותר להתפלסף מן העבר השני, אחרי שמצליחים. אבל הרגשות האלו קיימים אצלי עכשיו, בגופי הגדול, המלא, השופע. הגוף הזה, הגוף שלי, שאני כל כך רגילה אליו. הגוף היקר הזה, הגוף שרגיל אלי. איך יעמוד הגוף הזה בנטל המעמסה, ואיך אתרגל אני לגוף אחר.

ואם לא אצליח. מה יקרה אם לא אצליח. מתה מפחד. בכל זאת מתחילה.

מעכשיו.

וכמובן, בהצלחה לכל השותפים בדף, במאמץ ובכלל, ואלף תודות לכל הנשים היקרות עלומות וידועות השם על תמיכתכן החשובה!

הי גורית,
מדי פעם אני נכנסת לדף ושמחתי לקרוא את הודעתך מהיום. שתהיה המון בהצלחה. התוכנת רק נראית קשה מבחוץ. כשמתחילים אז מגלים שזה כלל לא קשה, זה אפילו מקל מאוד על החיים. באמת!
אשמח לתמוך בך דרך הדף הזה אם תצטרכי.

ואגב - נשקלתי היום וגיליתי שהורדתי כבר 32 ק"ג. ועוד היד נטויה (רוצה להוריד עוד 10-20 ק"ג..). ממשיכה בצעד 4, ומרגישה התקדמויות בתוכי, פלונטרים שמותרים ופינות אפלות שמוארות בפנס. לפעמים זה כואב ולפעמים מרגישים שרוצים להסתתר מתחת לשטיח, אבל באופן כללי החיים מרגישים הרבה יותר מאווררים, קלילים ונקיים אח"כ.

אז דר צלחה!

גורית, המון בהצלחה!!
גם אני כאן לתמוך בך ובאחרות.

גורית

מה יקרה אם לא אצליח. מתה מפחד
ומה יקרה אם אצליח- גם פחד....

גם אני, מהיום, עם תכנית ומאמנת, וספר, ושאלה בשלושה סעיפים....
ומשקשקת.

דרך צלחה!
@}

הי, תודה על העידוד!

עלומה - את מדהימה. 32 זה מספר נפלא בעיני, בגימטריה זה לב, אצלי זה הגיל בו הריתי והפכתי לאם לראשונה. אבל לרדת 32 קילו זה בלתי נתפס כמעט

. איך את מרגישה? איך את מסתגלת למשקל המשתנה? דברייך עוזרים לי מאד, תודה שאת פה.

נאוה - בהצלחה גם לך. איך הולך בחזית שלך? ניסיתי לבקרך בבלוג אבל הלכתי לאיבוד, לא מכירה את האתר הזה.

אנונימית מתוקה - כתבתי לך ומאחלת גם כאן - בהצלחה גדולה. איזה כיף להתחיל ביחד

גורית, אני בהתארגנות בעיקר.

אני אמורה לעבור דירה וחייבת למצוא שוכר חלופי כי אני באמצע חוזה.
הכל נורא נורא לחוץ
ויש גם כל מיני התמודדויות אחרות כלכליות ובריאותיות.
אז...
שלב ראשון הורדתי את שוקולד החלב ולא חידשתי את מלאי הקקאו - מצד אחד,
אבל עברתי לשוקולד 70% - נספג הרבה יותר לאט, יש לו ערך בריאותי ו.... אני משמעותית אוכלת פחות.

דיאטנית תהיה רק ב- 16 בנובמבר אז אני מקווה שתהיה כימיה בינינו ושנעבוד טוב.

התחלתי עם תרגילי נשימה לשפר את הכושר.

אחרי המעבר
אני רוצה לחזור להדריך שעורי תנועה כחלק ממערכת תמיכה בנושא הפעילות הגופנית,
בעזרת הדיאטנית לעשות פוקוס על תזונה מאוזנת יותר שהבן שלי יסכים גל הוא לאכול,
אני מארגנת את החיים מכיוונים שונים במטרה לשקם ולאזן את המכלול שלהם.
הירידה במשקל אמורה להגיע כתוצר לוואי של שינוי.

לגבי הבלוג - למה הלכת לאיבוד?
יש את ההודעות שלי, ויש את התגובות אליהן.
לפעמים אני מגיבה ישירות להודעה ספציפית ולפעמים אני מנצלת את זה להודעה חדשה.
ההודעות מופיעות ברצף בו נכתבו אבל יש אפשרות למדורים.
המדור מאפשר לך לקרוא את מה שמעניין אותך יותר - תזונה, תרגילים, כללי...

תודה!!