לרוקן את דם הוסת

אנונימי

מדור נשים וסת ופוריות, מדור רצפת האגן

(אזהרה בשם מירב שרמן: המידע הכתוב כאן אינו כולל את כל מה שהיא מלמדת במודעות וסת, ספציפית שמירה על רצפת האגן. --יונת שרון)

מהי הפרשת הווסת*
הדימום בווסת נגרם מנשירה של רפידת הרחם (אנדומטריום) שנבנית במהלך המחזור החודשי שבו הגוף מכין את עצמו לקראת הריון. במידה ואין ביצית מופרית שנקלטה הרקמה הזאת נפלטת.
רפידת הרחם היא רקמה לכל דבר ולא רירית כפי שמקובל לחשוב, היא מורכבת בעיקר מתאי אפיתל, כלי דם וריר. ההפרשה של הווסת מכילה את כל אלה וכן נוזל רקמתי.
בסוף המחזור כשרמות הפרוגסטרון יורדות משתחררים פרוסטוגלנדינים המכווצים את העורקיקים הספירלים ובעקבות הכיווץ הרפידה מתה ונושרת.
הדימום הוא תוצאה של ההפרדות הזאת מדופן הרחם פשוט כי חלק מהעורקיקים הנ"ל ממשיכים לדמם קצת.
חלק מהדם שיוצא הוא הדם של הרקמה עצמה.
ההתכווצויות של הרחם דוחפות את כל הרקמה הזאת החוצה.

כמות ההפרשה הנורמלית נעה בין 50CC ל-150CC כך שההבדלים בין הנשים הם בעיקר פיזיולוגיים ובהחלט נורמליים.

מה פתאום לרוקן את הווסת*

הרעיון הוא לרוקן את דם הווסת בדיוק כמו שמנגבים אף נוזל או מרוקנים את שלפוחית השתן - מתוך מודעות והקשבה לגוף (אני מרגישה שאני "נוזלת" ומטפלת בכך).
דינה של הפרשת הוסת אינו שונה מדינה של כל הפרשה אחרת, ובעצם אין סיבה ממשית להתעלם ממנה ופשוט להספיג אותה לתחבושת הצמודה לגופנו. מה עשו הנשים בטרם הומצאו התחבושת והטמפון?
כאן מוצע לך לחזור לעקרונות לפיהן נשים נהגו במשך אלפי שנים -תוך שמירה על רצפת האגן וחיזוקה.

מה פתאום לא לרוקן וסת?*

טוב, נכון, זו לא חכמה בדיעבד אבל באמת, אני כבר לא יכולה להבין איך לא עשיתי את זה קודם. למה שאעשה בחיתול?
למה לרוקן את הוסת? - כי אפשר. כי זה מקרב אותי לגוף שלי, להכרה שלו, לאהבה וקבלה ושלום איתו, מתוך קשב ונתינה למה שהוא מבקש ממני. הרי הוא נותן לי כ"כ הרבה.

איך אדע מתי לרוקן את הווסת*

בימי הוסת יש לעיתים צורך מוגבר לעשות את צרכינו (או במילים אחרות- פיפי וקקי)-
חשוב ללכת לשירותים מיד כשעולה הצורך, זו דרכו של הגוף לעזור לנו להתרוקן מהוסת.
עוד סימן- תחושת אי נוחות או כאב ברחם.
את יכולה לחוש את תחושת הזרימה ממש (תחושה של נזילה) בזמן שהדם יוצא,
או מעט זמן לפני שהדם יוצא - וזה בהחלט סימן ללכת להתרוקן.
הרבה פעמים כאבי מחזור נובעים מכן שאנו לא מתרוקנות:
כמו שתכאב לנו הבטן אם נתאפק הרבה זמן מפיפי/קקי.
בכל הליכה לשירותים - פשוט להרפות ולהמתין (לא לקפוץ מיד אחרי שיוצא הפיפי למשל)
לוקח לדם קצת זמן לצאת.

חשוב לציין ששימוש בתחבושת מקטין לפעמים את מידת ההקשבה לגוף, ועם טמפון כמעט בלתי אפשרי להקשיב לגוף -
יש נשים שדווקא כשמסתובבות בלי תחבושת בכלל מצליחות להתרוקן בלי "פספוסים".

מהן התנוחות לשחרור הווסת*

ישיבה בתנוחת כריעה (על האסלה, או במקלחת), ישיבה על האסלה כאשר הרגליים מונחות על שרפרף (בכלל טוב גם ליציאות).
בשירותים ציבוריים- עמידה עם רגליים פשוקות מעט, אצבעות כפות הרגליים מופנות אחת אל השניה (זו תנוחה שפותחת את האגן), כאשר את מתכופפת מעט מעל האסלה.
התנוחות לשחרור הווסת זהות לתנוחות של ה{{}}יציאה בכריעה:
ככל שהאגן נמוך יותר ורפוי יותר, כך יהיה קל יותר לדם לצאת החוצה.
הדבר החשוב ביות הוא להמנע מלחיצות ומהפעלת לחץ על שרירי רצפת האגן.
אפשר גם לשחרר דם במקלחת, להתכופף קדימה, להפעיל זרם מים על הבטן/גב תחתון-
מה שעושה נעים - למעשה כל תנוחה שטובה לקבלת צירי לידה יעילה גם לשחרור הווסת.

איך להרפות**

המחשבות מעכבות את שחרור הדם.
אז לא לחשוב ולא להמתין,
להרפות את הלחץ - בכל המובנים,
וכל השאר קורה מעצמו.

מה לא לעשות בשום אופן*

גם הרחם וגם מעט השרירים בשלפוחית ובשופכה אינם שרירים רצוניים אנחנו לא יכולות לכווץ את השלפוחית בשביל להוציא את התוכן שלה החוצה בדיוק כמו שלא את הרחם. הלחץ מופעל מחוץ לאיבר ע"י העלאת הלחץ התוך בטני תוך שימוש בשרירי 'קיר הבטן'.
הלחץ הזה מופעל על רצפת האגן כולה ולאורך זמן תורם להחלשותה ולפגיעה ביכולת שלה להחזיק את האברים הפנימיים שנתמכים בה, במקום.

למען רצפת האגן שלכן וכל האיברים שעליהם היא שומרת - שלפוחית, מעיים, רחם - אל תלחצו כדי לרוקן את האיברים האלה (שלפוחית, מעיים, רחם) בשום אופן.
כדי להבין איך לרוקן וסת בלי ללחוץ, אנא קראו בתשומת לב את ההסברים בדף זה
(ראו גם יציאה בכריעה, ללדת בלי ללחוץ).

איך אדאג שלא "יברח לי" בין ההתרוקנויות*

האויב מספר אחד של כל אשה משחררת הוא הפרפיקציוניזם.
התאפקות יכולה לגרום לכאבים מיותרים,
והרי ה"שיטה" באה לשחרר אותנו מכאבים ו"סבל" מיותרים.
יש פשוט להיות קשובה לגוף, להודות על כל הפעמים ש"הצלחנו",
ולשים לב איך מפעם לפעם הדם לומד לאן לזרום, איך אנחנו קשובות לגוף יותר ויותר.
בין ההתרוקנויות אין לסגור את פתח הנרתיק בחוזקה,
אלא להניח לו להיות אסוף באופן טבעי.
ככל ששרירי רצפת האגן בעלי טונוס גבוה יותר,
כך השריר אסוף מעצמו בצורה מושלמת יותר.
ניתן ורצוי לתרגל את שרירי רצפת האגן בלי שום קשר ליציאת הווסת.

(עזרו לסכם: מיכל שץ, יער ה, מתחדשת, אשה שמחה, קט קטית, חוחית)

סיפורים אישיים, תובנות, שאלות, תהיות
לגבי הוסת -
איך מקבלים ומשחררים אותה
יתקבלו בברכה
<לוקחת על עצמי לערוך את הדף בצורה מסודרת, כשהדברים יתחילו לקבל צורה>

גיסתי מיפן באה לביקור ובהתלהבות סיפרה לי שהיא חייבת לשתף אותי בסדנה שעשתה ביפן מפי אישה מבוגרת, על דרך לרוקן את דם הוסת. אה...אני כבר מזמן עושה את זה! אמרתי לה, כי למדתי ממירב לפני כמה שנים

טוב, לא יצא לי לשבת איתה באופן מסודר, אבל מהמעט שדיברנו היא הסבירה שכך היו עושות הנשים ביפן עד תחילת המאה הקודמת, והידע הזה נשכח. נגיד אשה שהיא בת תשעים היום, מכירה את זה.

מה שאמרו לה בין היתר, הוא שכיום יש בעיה שנשים מחזיקות את אברי הבטן מכווצים, ואילו האזור של האיברים האינטימיים רפוי, בעוד שמה שאמור להיות הוא בטן רפויה ואברי האגן צריכים להיות מוחזקים. שהקימונו הנוקשה הוא בעצם גורם להחזקה נכונה של הגוף (אני מדמיינת נניח, צילומים של אפריקאיות זקופות, בניגוד אלינו שאנחנו ז'לוכיות). ניתן להרפות את איברי הבטן על ידי כך ששוכבים על הגב ומישהו אחר מנדנד בעדינות את הבטן עם הרגליים או הידיים.
היא גם סיפרה שהגיישות היו לפעמים מניחות כדור כותנה קטן בפתח הנרתיק כדי להחזיק את הנזילות, אבל שבקימונו הולכים בלי תחתונים (נדמה לי).

טוב, כל המידע הזה שאני כותבת זה בעירבון מוגבל, כי אני הייתי אחרי לידה, כל הילדים והבני דודים משחקים ורעש ובלגן, ולא ממש יצא לנו לדבר. וגם טיפה קשיי שפה, אז יכול להיות שיש כאן טעויות. מה שכן, שאלתי אם יש מילה מיוחדת לפעולה הזאת, והיא אמרה שלא, שזה אותו פועל כמו ללכת לשירותים לעשות פיפי או קקי.

אני הייתי בת 15 וחברה שלי רוקסי בת 17.
קרתה לי "פאדיחה" - קיבלתי וסת שהכתימה את החצאית.
נורא התביישתי...
והיא צחקה: מה חשבת, שאת משתינה על עצמך?
התפדחתי עוד יותר: לא חשבתי כלום... לא ידעתי... לא הרגשתי...
היא נורא הופתעה: את לא מרגישה כשהפיפי יוצא לך?
מה פתאום, אני כן!
אז מה ההבדל?

[-:

מאותו רגע התחלתי לשים לב אם אני מרגישה משהו כשיוצא לי הדם של הוסת.
לפעמים הייתה לי התחושה שכן יוצא לי משהו - ולא יצא לי כלום.
אבל כבר לא הייתי מפספסת את תחילתה של הוסת.
עד שהגעתי לרמת דיוק, בה תמיד הרגשתי את הוסת יום לפני.
באותו היום הרגשתי כאילו הוסת כבר יוצאת לי,
והייתי רצה לשירותים כמה פעמים ביום לראות אם אכן קיבלתי.
הייתי מקבלת יום למחרת, כשכבר הייתי מוכנה נפשית ולוגיסטית.

וכל זה היה כמובן בסוד ביני לבין עצמי...

ניסיתי ליישם את מה שקראתי בדף מודעות וסת , בהשראת מתחדשת שסיפרה בבלוג שלה איך היא מצליחה לעשות זאת (עד אז חשבתי שאי אפשר בלי הסדנה). לא הייתי בטוחה שאני עושה נכון, אבל אני מרגישה שכמו ב בלי חיתולים , זה באמת עניין של תהליך וחוסר ציפיות ושחרור הפרפקציוניזם.
אחד הדברים שעזרו לי היה טיפ ממישהי שעברה את הסדנה. היא אמרה שבכל פעם שאני צריכה פיפי- ללכת לעשות,לא להתאפק, כי אז גם דם הוסת יוצא. מאז זה די מה שאני עושה- לא הולכת להתרוקן במיוחד מהדם, פשוט מקפידה לא להתאפק עם הפיפי. מבחינת ריקון הדם זה יוצא די חלקי, אבל גם זה משהו...עכשיו בעקבות כל הדיון הזה התעוררה בי המוטיבציה להמשיך להתפתח עם זה, ואני מקווה שהדף הזה יעזור.

מה שאמרו לה בין היתר, הוא שכיום יש בעיה שנשים מחזיקות את אברי הבטן מכווצים, ואילו האזור של האיברים האינטימיים רפוי, בעוד שמה שאמור להיות הוא בטן רפויה ואברי האגן צריכים להיות מוחזקים. לא יודעצת בקשר לאיבר המין הרפוי או המוחזק, אבל אין ספק שאני מכווצת את אזור הבטן המון. מאוד מעניין, טרה.

וקט, איזה יופי של סיפור. אמרתי לך כבר כמה הייתי אני מופתעת כשגיליתי שיש נשים שמרוקנות את דם הווסת כל חייהן ומעולם לא טרחו לדבר על זה או לקרוא לזה בשם.

הוא שכיום יש בעיה שנשים מחזיקות את אברי הבטן מכווצים, ואילו האזור של האיברים האינטימיים רפוי,

I wonder why..

המסר הוא בטן בפנים, בטן שטוחה, בטן מכווצת (מספיק לעיין בחוברת אופנה או לעבור ליד פרסומת כזו ברחוב) והיידה הופ - למיטה! (עם אברי רביה משוחריים ורפויים ..)

אני קיבלתי וסת לראשונה בגיל 12. אמא שלי ציידה אותי בצמר גפן (:-S) שנדבק והציק וככה יצאתי לדרכי. בלי ידע ובלי דיבורים. דודה שלי קנתה לי את הספר המביך שקראתי בחדרי חדרים "מ12 עד 16" כי עם אמא שלי לא היה ממש על מה לדבר

המחזור שלי אף פעם לא היה סדיר, מצד אחד, מצד שני, מעולם לא רשמתי או תזמנתי, תמיד ידעתי שעומד להגיע. (אולי הוא כן סדיר?

)
אני מרגישה את הביוץ מאז שהוא ישנו. לקח לי זמן וידע להבין שזה מה שאני מרגישה. כלומר - היתה דקירה בצד פעם בחודש, ורק כשידעתי מה זה ביוץ ומתי הוא אמור להתרחש, קישרתי בין שני הדברים.
באופן כללי אני מרגישה את הגוף שלי מבפנים. אני מרגישה את האוכל יורד בושט ואז יושב בקיבה, את המים מציפים אותו ומבעבעים אותו בבטן, הרגשתי את תנועות הפושקה לראשונה בשבוע 12 או 13... אני "שומעת" את המחט קורעת את הבשר כשנותנים לי זריקה אצל רופא השיניים ובלידה הרגשתי בדיוק איפה הילדה שלי בכל שלב. (יש לי עוד מיליון דוגמאות, רוב חיי אפילו לא ידעתי שרוב האנשים לא מרגישים את כל זה...)
אז אני מרגישה גם כשיורד לי דם הוסת. זה רק חלק ממכלול.

לקח לי זמן להבין שאני מרגישה את זה לפני שזה ממש נשפך. כלומר, כל הזמן חשבתי ש"נו כבר ממילא זה בתחבושת, אין טעם ללכת לשירותים עם זה."
היו באמצע הרבה שנים של ניתוק מהגוף - טמפונים, גלולות, מה לא... אבל הכל היה כרוך בסבל של ממש. פטריות וגינאליות, חוסר איזון במשקל ובתזונה, חוסר נוחות כללי. עם המלחמה שלי בקנדידה לפני שבע שנים בערך באו המון שינויים - הבנת הקשר של התזונה למחזור החודשי, הבנת ההקשר ההורמונלי והרגשי, תחתוני כותנה ואח"כ בלי תחתונים התחלה מאוחרת

, הבנת המחירים שמשלמים על טיפולים תרופתיים סימפטומטיים, יחס לממסד הרפואי ועוד...

הוסת שלי תמיד היתה סיוט מבחינתי. בלילות הייתי זוחלת מכאב אל מיטת אמי, כולי בכי של יסורים. בשנים שאח"כ סבלתי ממחזור צפוף עם וסת ארוכה. (נגיד 5 ימים מתוך 22.. זוועה. ודימומים כבדים מאד.) רופא הנשים המעולה שהלכתי אליו בישראל(זה שבזכותו התחילו כל השינויים לעיל) בדק ואמר שזה עניין של מבנה - יש לי רחם עם דופן עבה. כמה שיש יותר דופן - ככה יש יותר דם. כמה שיש יותר דם - ככה יש יותר חומר מכווץ כלשהו ולכן כאבים כל כך עזים. הוא אמר שהוא יודע מצד הרפואה רק כלים מקומיים כדי לעזור, או גלולות או משככי כאבים. בחרתי באפשרות השניה. הייתי חולה מזה יומיים בכל חודש. מותשת, עצבנית... בכל פעם שהשתמשתי בח"פ חטפתי כאבי ראש ופטריות. סיוט.

Fast Forward להיום.
את השינוי הכי גדול בכלל עשו ההריון והלידה. היכולת להתייחס להתכווצויות כאל התכווצויות, לא להתנגד, להרפות, לתת לגוף לנוח.
8 חודשים אחרי הלידה קיבלתי שוב וסת. היא היתה קצרצרה וללא כאבים. מאד חיכיתי לוסת הזאת, כי מאד רציתי לתרגל שחרור ומאד בניתי על השינויים וההטבות המובטחות

זה המשיך ככה זמן מה - קצר וכאבים שקל היה לי להתמודד איתם.
לאחר כמה חודשים הזמנתי את מירב אליי הביתה, ולמדתי ממנה את מודעות הוסת.

במשך כמה חודשים היה די מתסכל. :-\ בהתחלה פשוט הלכתי המון לשירותים והכתמתי תחבושות על ימין ועל שמאל, ובשלב מסויים של כל וסת "התייאשתי", שמתי תחבושת ונחתי מזה.
לאחר זמן נוסף התחלתי עם יציאה בכריעה, ופתאום, בלי לחשוב על זה בכלל, זה התחיל לקרות. כלומר - הלכתי עם תחבושת, מדי פעם "בא לי" פיפי, הלכתי להשתין, המתנתי קלות ומיד הכל יצא! ממש קסם. אחת לכמה זמן אני מרגישה שאוטוטו "בורח" לי, אז אני הולכת גם כשלא "בא לי". הכריעה שומרת על כל אזור הפות יחסית נקי מהתמרחויות (אני ממש שונאת לשבת בתחבושת מדממת וכולי ספוגה דם פנים וחוץ... לא נעים.)

בתקופה האחרונה אין לי אפילו כח ללבוש תחתונים ולשים תחבושת, אני שמה רק בלילה. הכי גרוע? הירכיים קצת מתלכלכות (נדיר) וזו לא אותה תחושה מגעילה של חיתול.
בגלל שיש לי קטינא אהובה שלא פעם לא ממש נתנה לי לקום להתרוקן בלילה ("את רוסה לבוא איתי גם!") אז היו תקריות בוקר לא נעימות, אבל עכשיו שהיא קצת גדלה, אני בלי תחבושות גם בלילה.
לפעמים אני מפנטזת על סיר משלי ליד המיטה... אבל נראה לי שהאיש יתפלץ. (מצד שני, הוא ממש לא מתפלץ מהתחבושות המושרות...)

כמה הייתי אני מופתעת כשגיליתי שיש נשים שמרוקנות את דם הווסת כל חייהן ומעולם לא טרחו לדבר על זה או לקרוא לזה בשם.
לא ממש לרוקן - אני פשוט הייתי נשארת בכל "סשן" בשירותים עד שהרגשתי שרוב מה שהיה שם יצא. זה כמובן לא גרם לי לוותר על צמר גפן / תחבושת / טמפון (לפי סדר כרונולוגי

מגיל 11-12 ואילך), ובדרך כלל היה צורך גם בהם.

הסיפורים שלכן כ"כ יפים ומעוררים הזדהות (ניצן), שאני חייבת להשתפך קצת גם על הוסת שלי באופן כללי, ואח"כ אגיע לתכל'ס. מי שרוצה יכולה לדלג.

כשהייתי קטנה (פעוטה, גיל 3 אולי) אמא שלי הגאונה ("באופנית" אדוקה בלא מעט פרמטרים) לקחה אותי לפאולה בכבודה ובעצמה, ללמוד קצת תרגילים. אני לא זוכרת מזה הרבה, אבל מה שכן נחרת זו היכרות עם שרירי רצפת האגן שלי.

גם אני מאז ומעולם תמיד הרגשתי את הוסת יום לפני. באותו היום הרגשתי כאילו הוסת כבר יוצאת לי, והייתי רצה לשירותים כמה פעמים ביום לראות אם אכן קיבלתי. הייתי מקבלת יום למחרת, כשכבר הייתי מוכנה נפשית ולוגיסטית
וגם בזמן הוסת, מאז ומעולם הרגשתי רגע לפני שהגל של הדם מגיע, ותמיד חשבתי, "נו, שכבר יצא בתחבושת".

מאז גיל 16 בערך אף פעם לא נוזל ממני דם בלילה. אבל הייתי ישנה עם תחבושת, ובבוקר, בדרך לשירותים, לא עלה בדעתי שלא לתת לכל כמות הדם שהצטברה שם לצאת לתחבושת ולהטביע אותה.

עד שעברתי לתחבושות בד, לפני 7 שנים בערך.
קודם כל, תוך מחזורים ספורים פחת לי הדימום באופן משמעותי. אני כבר לא כ"כ זוכרת איך הוסת שלי היתה לפני שעברתי לר"פ, אבל הדימום ללא ספק נעשה הרבה פחות כבד, וגם מס' הימים ה"כבדים" יחסית - פחת.
אני חושבת שזה כמו שהגמילה מחיתולים (או השילוב עם בלי חיתולים) קלה יותר לילד שמחותל בבד. בבד זה יותר מורגש, וגם מורגש אחרת - יותר נעים כך שקל יותר לרצות לשים לב לזה, להתקרב לזה (במקום לדחות ולהדחיק את ההרגשה הלא נעימה. בשבילי בכל אופן, תחבושת ח"פ הרבה פחות נעימה, התחושה של המפגש בין הדם לבינה הרבה פחות נעימה). וכך קרה שבכל פיפי יצא לי יותר ויותר דם בכל וסת, ומס' התחבושות בשימוש ירד וירד בהדרגה -- מ-7-8 עבות ו-3-4 דקות בשנים הראשונות של השימוש בבד ועד ל-1 עבה ו-2 דקות לפני שעשיתי צעד אמיץ והתחלתי לנסות לוותר עליהן לגמרי ולראות מה יקרה.

אה, עוד דבר שקשור: הוסת שלי אף פעם לא היתה ממש קשה ותמיד חייתי אתה בשלום יחסי, אבל לפני כמה שנים (בעקבות חלום שחלמתי) השתנה לי היחס אליה ונהיה עוד יותר (עוד הרבה יותר) מקבל.
לפני כן היה קורה לפעמים שהיום הראשון של הוסת לווה בכאבים חזקים, שממש צריך להתמודד אתם. הדבר שהכי עזר לי היה לקרב את הברכיים לבטן... ובכל פעם שהייתי מקרבת את הברכיים לבטן, היה "בורח" לי דם...

לפני 3.5 שנים בערך, כשהייתי בהריון והכרתי את האתר, הגעתי לדף מודעות וסת. לא ממש קראתי אותו, רק קלטתי את הרעיון.
זה מיד נשמע לי הגיוני לגמרי. ידעתי שיום אחד אתחבר לזה איכשהו. דחיתי לכשיחזור המחזור.
במהלך ההיריון, כהכנה ללידה, העמקתי את הקשר עם שרירי רצפת האגן שלי. תרגלתי אותם בהתמדה, הייתי קשובה אליהם. בכל ישיבה בשירותים הקפדתי לשים לב מה אני עושה איתם, לא ללחוץ, רק להרפות. עד שזה נהיה הטבע שלי.

כשהמחזור חזר כמה חודשים אחרי הלידה, לא הרגשתי צורך ללכת לסדנה. לא הרגשתי שחסר לי משהו. היה לי סבבה עם הוסת, לא היה מה שיניע אותי ללמוד את זה. ואחרי הלידה היא גם נעשתה עוד יותר קלה. אני מייחסת את זה להרגלים הטובים בקשר עם רצפת האגן שסיגלתי בהריון, אם כי בדיעבד אני קולטת שאחרי הלידה חלק מהם התקהו משהו.

עוד דבר שקרה מאז ההריון והלידה, שתחושות ברחם נהיו הרבה יותר ברורות. אי אפשר להתבלבל יותר - ביוץ מיד מביא פלאשים מההיריון, וסת מיד מביאה פלאשים מהלידה. התחלתי להרגיש את רגע הביוץ ואת רגע קבלת הוסת בדיוק הולך ומשתפר.
בפעמים הראשונות, ברגע שהרגשתי שהוסת באה הלכתי לשים תחבושת.
אבל לאט לאט התחלתי לדחות את זה,כי במילא הייתי קשובה. רק כשהלכתי לשירותים וראיתי ממש דם באסלה שמתי תחבושת.
ככה זה נדחה כל פעם ביותר זמן.

ואז, לפני כמה חודשים, פתאום קלטתי שאין לי שום צורך בתחבושת עד שאני שמה אותה - ורק אז אני כאילו מתחילה להזדקק לה. אבל גם אז, בשירותים יוצא הרבה דם ובתחבושת מעט.
יום אחד קיבלתי וסת והחלטתי לא לשים תחבושת בכלל. פתחתי את הדף מודעות וסת וקראתי אותו. לא הבנתי כמעט כלום, אבל כבר ידעתי שאני לא צריכה הדרכה מבחוץ.
החלטתי להעביר את הוסת הזאת רק בבית, ויכולתי להרשות לעצמי, אז לא הייתי לחוצה. לא חששתי לפספס. החלטתי להישאר בלי תחתונים, כדי להגביר קשב.
הלך חלק. לא הכתמתי כלום חוץ מקצת את הירכיים.

זה הולך ומשתפר מוסת לוסת. הגוף כאילו נזכר, כמו טוען קובץ ישן מהארכיון.
כשאני מחוץ לבית אני שמה תחבושת בד דקה, שמוכתמת לעתים רחוקות (בעיקר ברכיבה על אופניים).

אוקיי, עכשיו לתכל'ס

להסביר איך אני מרגישה מתי להתרוקן - זה אני לא יכולה. זה יותר מדי מובן לי מאליו.
כנ"ל איך אני אוגרת, כלומר מונעת מדם שהגיע לתחתית הנרתיק לצאת לאוויר העולם בטרם התיישבתי על האסלה. לא יכולה להסביר. זה לא כיווץ של השריר, אבל הוא גם לא רפוי לגמרי.
בעצם, כל מה שכתבתי קודם זה ההסבר - קשר עם שרירי רצפת האגן. אני פשוט בקשר אתם באמצעות קשב (קשובה להרגיש מה מצבם ומה קורה להם) והקשבה (רגישה להקשיב מה יעשה להם טוב).

איך להתרוקן - את זה אני יכולה להסביר לא רע.

ליד השירותים יש שרפרף (המדרגה של הילד לאסלה

)
מאז שהוא שם, אין מצב שאני יושבת על האסלה ולא מניחה עליו את כפות הרגליים (בכל יום בחודש). כשאני לא בבית, אם אין שרפרף, אני נגנבת. לא מסוגלת לשבת.
זה קצת מתקרב ל{{}}יציאה בכריעה. הברכיים גבוהות מהאגן.

אז יש לי וסת, אני מתיישבת עם ברכיים גבוהות (בעזרת השרפרף), ואז אני מקרבת אותן לבטן או יותר נכון את הבטן אליהן, על-ידי כיפוף של הגֵו קדימה. יש לפניי כיור, אז אני משעינה את הזרועות על המשטח שלו. הברכיים פונות זו אל זו (העקבים רחוקים זה מזה). שרירי רצפת האגן רפויים לגמרי לגמרי.
עד כמה רפויים? עד כדי כך שכל כמה שניות טיפות בודדות של פיפי נופלות ממני, פשוט כי הכל נורא פתוח.

לחלופין, לפעמים אני כורעת באמבטיה, קצת נתמכת בדפנות שלה.

ואז אני מדמיינת את הדם עוזב את הגוף... והוא עוזב.
(ועוזב... ועוזב... ועוזב...)
עד שאין יותר עד לפעם הבאה.

לפעמים זה נתלה על חוט רירי, או שיש קצת קרישים שמעכבים את היציאה שלו.
מה שעוזר לי לשחרר את התקיעות זה שילוב בין תרגילי קגל לנשימה סרעפתית מאוד מודעת. נשיפה עם כיווץ שרירי הרצפ"א, שאיפה בהרפייתם.
לפעמים לאט, לפעמים מהר. לפי האינטואיציה.

לאחרונה למדתי את שיטת המודעות לפוריות, והסתבר לי שכדי לגרום לריר צוואר הרחם לצאת (כדי שאוכל לדגום אותו) מומלץ לעשות אותו דבר ממש.

אחד הדברים שעזרו לי היה טיפ ממישהי שעברה את הסדנה. היא אמרה שבכל פעם שאני צריכה פיפי- ללכת לעשות,לא להתאפק, כי אז גם דם הוסת יוצא. מאז זה די מה שאני עושה- לא הולכת להתרוקן במיוחד מהדם, פשוט מקפידה לא להתאפק עם הפיפי.

כן. מאז שהתחלתי לרוקן את דם הוסת בשירותים, נהייתי הרבה יותר מודעת למתי יש לי פיפי או קקי ולא מתאפקת גם בשאר החודש. באמת לא אמורים להתאפק, זה בדיוק כל הקטע - לא עם דם, לא עם פיפי ולא עם קקי. אז היופי הוא שריקון הדם כדרך חיים (וגם בדיקת צוואר הרחם וההפרשות בשאר החודש) עוד יותר ועוד יותר מגביר קשב ורגישות לרצפ"א.

תוך כדי הדיון בדף שממנו נפתח דף זה, קיבלתי (ווסת ,נו?).
כל פעם שאני צריכה פיפי אני בשירותים אז יוצא רוב הדם. עכשיו הוספתי לזה: כל פעם שאני מרגישה שמשהו קצת יוצא, אני בשירותים-הולכת להתרוקן. קצת מנג'ס אבל נדמה לי שיש לי הרבה מאוד פחות דם על התחבושת.
לא לוחצת כדי שיצא, אלא רק יושבת ונותנת לזה לרדת. כן- כן, לא- לא.
נראה לי שיש עוד מקום לתובנות ונסיון.

_החלטתי להעביר את הוסת הזאת רק בבית, ויכולתי להרשות לעצמי, אז לא הייתי לחוצה. לא חששתי לפספס. החלטתי להישאר בלי תחתונים, כדי להגביר קשב.
הלך חלק. לא הכתמתי כלום חוץ מקצת את הירכיים._

אה, מה פתאום, עשיו אני נזכרת שיצאתי מהבית ואפילו עברתי דיקור, בהתחלה חששתי קצת שאצטרך להתרוקן בזמן שהמחטים יהיו תקועות, אבל התרוקנתי לפני ואחרי ועם המחטים בכלל שכבתי במצב מאוזן אז לא היתה שום בעיה...

איזה כיף שפתחתן את הדף הזה!
לא יודעת אם אני כבר בשלה לשתף... אבל כבר למדתי הרבה מתוך הדיון שהיה בדף דיון על הפצת ידע ומהדף הנוכחי.
למשל, שבהתחלה צריך ללכת לרוקן את דם הוסת אפילו כל רבע שעה. אני כמובן חושבת במונחים של פיפי ומתעלמת מהאיתותים התכופים ביום הראשון והשני של הווסת, ולא מבינה אחר כך למה אני מכתימה כל כך הרבה תחבושות ר"פ ותחתונים.

(אגב, רגע של עברית: "וסת" - ו' אחת בראש מלה; אבל "הווסת" - לפי כללי הכתיב המלא חסר הניקוד מכפילים כל ו' עיצורית באמצע מלה. כנראה כדי להבדיל אותה מלמשל מלה כמו הוּסת).

בכל אופן, את הרעיון שמעתי מאיזו מכרה שאצלה זה כנראה ככה באופן טבעי, יש לה שליטה כלשהי על ההתרוקנות; וכשנתקלתי בדף מודעות וסת ובין היתר קראתי ש מירב שרמן מקשרת בין זה לבין הלידה מיד חשבתי על מה שלמדתי בשיעורי היוגה בהריון - לאסוף את השרירים הטבעתיים כשאני נושפת, לשחרר כשאני שואפת. זה קשה לי עד היום, בעיקר האיסוף וכשנושפים, כי לי לפחות יותר קל לאסוף כשאני שואפת ולא כשאני נושפת, אבל אני מבינה את ההיגיון שבזה: לפתוח ולשחרר כשמכניסים אוויר לגוף נשמע הגיוני. עם זאת, שמעתי שיש הטוענים שצריך דווקא הפוך. מישהי מצויה מספיק בקגלים כדי לענות על זה?

בכל אופן, התחלתי לנסות, ומה שעוד עזר לי ברמז של הקשר ללידה היה לנסות את תנוחת הצירים האולטימטיבית בשבילי: במקלחת - הטיית הגוף קדימה תוך כדי הישענות על הקיר שלפני עם הידיים (או הישענות על האמבטיה של הילדים ששוכבת הפוכה לרוחב האמבטיה הגדולה), וסיבובי אגן. ברגע שמצאתי את הזווית הנכונה - במקלחת בעמידה או בשירותים בישיבה והישענות בזווית הזאת - הדם התחיל לצאת. זה היה גילוי די מדהים בשבילי.
ואז, כשקיבלתי בסיני ויצא לי להתאמן ב יציאה בכריעה בזמן הדימום, זה הבהיר עוד כמה דברים. אבל רק אחרי שקראתי את ההצעות של ניצן אמ לכרוע על קרש האסלה התחלתי להתרוקן באמת, בכמויות.
עם זאת, כמעט כל דבר משבש לי את זה: הילדים שלא נותנים לי לשבת בשקט, מתח פנימי או חיצוני, ימים של הסתובבויות ממושכות בחוץ ועוד.

איזה יופי של דף!
יש לי המון מחשבות, תהיות ותובנות בנושא, לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, אנסה קצת לגשש בכל זאת.

אפתח בסיפור קטן מהיום:
אני ביום השני של הוסת, כבר אתמול אמא שלי רצתה שנלך יחד לקנות בגדים (משהו שאנחנו מתכננות כבר כמה ימים) ואמרתי לה שלא מתאים לי כל כך. היום שוב זה עלה ואמרתי לה שאני בוסת ולא בא לי ללכת למדוד בגדים, אז היא אמרה לי אה את "מחורבנת", אמרתי לה, אני לא מחורבנת אני בוסת.
אני שונאת שככה היא קוראת לזה וכך קראה לוסת מאז שאני זוכרת.
אף פעם לא היתה לי בעיה עם ימי הוסת ובשנים האחרונות לא רק שאין לי בעיה אני ממש ממש אוהבת אותם, מכל הבחינות אלה הימים הכי טובים שלי.
שרירי קרקעית האגן הם חברי הטובים ביותר כבר מזה זמן לא מועט וזאת מטעמים מקצועיים.
את העקרון של ריקון דם הוסת הבנתי כבר מזמן, אבל משום מה זה לא התחבר לי למעשה, מה גם שלא ממש ניסיתי.
מכיוון שאני בוסת עכשיו ואלה בדיוק הימים בהם מתקיים באתר דיון כה סוער בנושא, אני שמה לב ליותר ויותר פרטים.
קודם כל, הזכירה פה אחת הכותבות את הלילה. מעולם לא הוכתמה לי התחבושת בלילה, אני שמה אחת לפני השינה וקמה איתה יבשה, מה שכן, לפעמים מתוך חצי ערות אני "משחררת" את הדם לתוך התחבושת, כבר בבוקר, ולזה אני צריכה יותר לשים לב ולנסות לקום לשירותים.
דבר נוסף- לי יש יום אחד של דימום יחסית רציני וזהו, אח"כ עוד יום קליל ועוד יומיים של כתמים בלבד.
דווקא הפעם, היה נדמה לי שכאילו אין הפסקות "יבשות" ביום הראשון, למרות שאני זוכרת שבדרך כלל אני שמה לב להרבה הפסקות.
בגלל שהרגשתי שאין הפסקות אז גם לא הרגשתי התחלות ולא הצלחתי להבין מתי ללכת להתרוקן, כשניסיתי להתרוקן לא הצלחתי.
נראה לי שיש משמעות גדולה לזה שלא שמים בכלל תחבושת, אם נגיד אני מרגישה שאני בקרוב מקבלת ואני לא יכולה באותו רגע ללכת לשים תחבושת, אני אצליח לא להכתים את התחתונים אבל ברגע שאני שמה אוטומטית הקשב פוחת וההחזקה יחד איתו.
נראה לי שהעניין הזה משתכלל עוד יותר בלי תחתונים ועדיף עם חצאית.
דבר אחרון שעולה לי כרגע- היומיים האחרונים של הכתמים הם השנואים עלי ביותר, אני מרגישה כאילו הרחם לא מתנקה כמו שצריך, זאת הפרשה שבטח אתן מכירות, שהיא לא נוזלית אלא הרבה יותר משחתית ואני מרגישה כאילו היא "נתקעת" לי בנרתיק אז התחלתי "לקדם" אותה עם משיכה של שתי אצבעות כמו שעושים בבדיקה של צוואר הרחם.
ועוד נ.ב.- הרבה פעמים, ואתמול זה היה מוחשי במיוחד, הדימום שלי הוא מאוד רירי ולא כל כך נוזלי ואז אני מרגישה שזה כמו מין זחל אינסופי כזה (וסליחה על התאור המאוד פלסטי).

יצא לי ארוך ומבולבל, זה ממש זריקה של מחשבות לחלל האויר, ממשיכה לתרגל קשב לזה.
אשמח לתובנות של אחרות.

לאסוף את השרירים הטבעתיים כשאני נושפת, לשחרר כשאני שואפת. זה קשה לי עד היום, בעיקר האיסוף וכשנושפים, כי לי לפחות יותר קל לאסוף כשאני שואפת ולא כשאני נושפת, אבל אני מבינה את ההיגיון שבזה: לפתוח ולשחרר כשמכניסים אוויר לגוף נשמע הגיוני. עם זאת, שמעתי שיש הטוענים שצריך דווקא הפוך. מישהי מצויה מספיק בקגלים כדי לענות על זה?

בהחלט לאסוף בנשיפה ולאלתר, נדמה לי שהסברתי על זה קצת בדף על טנטרה, הולכת לחפש ולהביא ציטוט.

אז הנה הציטוט במלואו מהדף זוגיות ומיניות בראי הטנטרה{{}}:

_הסבר פיזיולוגי על קצה המזלג:
שרירי קרקעית האגן נועדו לתמוך באיברי הבטן הפנימיים (ובכללם איברי האגן) ובעמוד השדרה.
הם מהווים חלק ממה שנקרא- "שרירי ליבת הגוף" או "השרירים המייצבים- דהיינו שרירים עמוקים (לא אלה שרואים כלפי חוץ) שתפקידם ייצוב ותמיכה.
שרירי קרקעית האגן מחוברים ברקמת חיבור לסרעפת, אותו שריר מקסים שבנשימה מלאה נע מעלה ומטה ופעילותו חשובה מאוד לתפקוד הלב והריאות (את הסרעפת אגב רואים יפה אצל תינוקות שנושמים יפה נשימה מלאה באופן טבעי).
ובכן- הסרעפת מטבעה נמתחת למטה (זאת אומרת מופעלת) עם השאיפה ומשתחררת מעלה עם הנשיפה, כיוון שהיא קשורה לקרקעית האגן הן פועלות יחד ובצורה דומה (אגב לשתיהן באנגלית קוראים דיאפרגמה) ולכן גם קרקעית האגן תעלה בנשיפה ותרד בשאיפה רק שהיא עובדת הפוך מבחינת המאמץ- האיסוף הוא בנשיפה והשחרור בשאיפה.

כשרוצים לעבוד נכון עם השרירים וליצור תנועה חזקה שמיוצבת מפנים הגוף חייבים לבצע אותה עם הוצאת האויר כדי לגרות את השרירים המייצבים לפעולה כפי שכתבתי.
בואו ניקח לדוגמא הרמת ילד או חפץ כבד מהרצפה- תמיד אמרו לנו לעשות את זה בברכיים כפופות כדי לא להעמיס על הגב, נכון, אבל לא מספיק, זוהי פעול השמעלה את הלחץ התוך בטני באופן משמעותי ואם אנחנו לא רוצות את כל הרחם שלנו צונח למטה אנחנו חייבות לאסוף קרקעית אגן וזה קורה בנשיפה, אגב אם זה נעשה בשאיפה וחלילה אחריה עצירת נשימה זה מעלה עוד יותר את הלחץ התוך בטני.
מתי עוד עולה לחץ תוך בטני? התעטשות, צחוק, שיעול (אח"כ נשים מבוגרות וגם פחות שמות פדים ביומיום שלהן כי כל שיעול קטן בורח להן פיפי, הבריחה הזו היא חולשה של שרירי קרקעית האגן- זה לא אמור להיות ככה!).
גם בהריון כמובן עולה הלחץ התוך בטני ולכן חשיבות גדולה לפעילות תקינה של שרירים אלו.
מתי הם רפויים? בשינה, בהרפיה ובלידה כמובן, בלידה חשוב מאוד להרפות את שרירי קרקעית האגן אם רוצים לידה זריזה ובמינימום נזק לשרירים האלו._

ותוספת קטנה בהקשר לנושא הדף, אני אומנם עדיין לא ילדתי אבל בכל וסת אני יכולה לדמיין לגמרי את הלידה שלי וכפי שחלקכן כבר כתבתן, מאז הלידה, יש כאלה שחוות את הוסתות שלהן באופן דומה, מכיוון שכך זה אך הגיוני להרפות את שרירי קרקעית האגן כשבאים לרוקן את הדם (וגם כשמשתינים ומחרבנים) ולשמור אסוף בשאר הזמן.
יש לי גם משהו לכתוב על נושא ההתאפקות אבל כבר מאוחר, אז מחר.
@}

תודה על פתיחת הדף הזה. אני שמעתי שזה קיים מתישהו בין שני ההריונות, ורק מלשמוע שזה אפשרי הגוף שלי כנראה נזכר במשהו שהוא ידע, כי זה התחיל לקרות מעצמו בלי שבכלל עשיתי משהו. פשוט בכל פעם שהייתי הולכת לעשות פיפי היה יוצא גם דם, ולעתים יותר תכופות היתה לי תחושה שיש לי פיפי, כשבעצם מה שהיה לי זה דם שרצה להשתחרר. הספקתי לתרגל את זה מחזורים ספורים לפני ההריון השני. לפני כן כל החיים הייתי עם טמפונים והאמת היא שזה ממש לא הפריע לי, אני חושבת שאחרי הלידה הראשונה פתאום לא רציתי להשתמש בהם יותר ואז עלה גם עניין השחרור.
החודש חזרה לי הווסת בפעם הראשונה אחרי הלידה השנייה. בימים החזקים הייתי בהחלט צריכה לשחרר כל כמה דקות ועדיין היו גם הכתמות. ובלילה הראשון הייתי צריכה לקום הרבה פעמים לשחרר וגם מאד כאב לי. בדיעבד אני חושבת, שבאותו לילה הייתי רק עם שתי חתיכות של פליס ולא עם פד, אז מצד אחד באמת "החזקתי" יותר, אבל מצד שני אני חושבת שההחזקה הזאת עלתה לי בכאבים כי הייתי במתח שאני אכתים את המיטה. בגלל שאני גם מתעוררת להניק הרבה במהלך הלילה, אני מרגישה שיש פחות שליטה בשחרור בלילה, ולא תמיד מתאפשר קודם לקום לשחרר ורק אז להניק אותה...

בכל מקרה, רציתי לשתף גם במשהו קצת אחר. בעקבות הקריאה בדף של מודעות וסת, התחלתי לשים לב גם לעניין היציאות (סליחה על התיאורים הפלסטיים). את העניין של לא ללחוץ בקקי הכרתי עוד מההריונות, אבל על פיפי אף פעם לא חשבתי בצורה הזאת בכלל. ופתאום שמתי לב שבצורה מאד ברורה, אני עושה פיפי ולא משחררת אותו. אני ממש לוחצת אותו החוצה, לכל האורך שלו. והרבה פעמים מתלווה לזה גם תחושת דחיפות כזאת כי מישהי מהבנות מקטרת / בוכה או סתם עושה משהו אסור....ככה שאני לא נותנת לעצמי את הזמן והשקט לעשות פיפי בנחת. מאז ששמתי לב לזה, התחלתי להתאמן על לשחרר את הפיפי. ביום יומיים הראשונים הייתי צריכה מן לחיצה קטנה בהתחלה, ואז מייד הייתי מפסיקה ללחוץ ונותנת לפיפי פשוט לזרום החוצה. בהתחלה זה לקח כמה לחיצות בכל השתנה כדי "להתניע" את זה מחדש. עכשיו אני שמה לב שאני כבר לא צריכה ללחוץ בכלל, הגוף למד את התנועה או האי תנועה של השחרור, אני מתיישבת והוא מתחיל לזרום החוצה, בנינוחות ובזרם משתנה. מדהים אותי כמה שהגוף לומד מהר, איך הוא רק מחכה לנו שנעשה דברים בצורה הנכונה יותר.
בכל אופן, יש לי מה לעשות עד הווסת הבאה (וכל חיים בעצם, אבל עכשיו זה דורש מודעות ואחר כך בטח כבר לא), ומעניין איך התרגול הזה ישפיע על שחרור הדם.

מוזר לשתף בכאלה תיאורים פלסטיים, מצד שני נראה לי שזה בדיוק סוג השיח שיכול לאפשר לנשים ללמוד אחת מהשנייה, ובלי תיאורים מאד קשה להבין על מה מדובר.

אגב פלסטיקה - אני מאתגרת את כולכן להפליץ תוך כדי נשימה ובלי לחץ על קרקעית האגן

נסו ותהנו.

עולה מכאן: שחררי את הבטן.
אני לא יודעת אם יש לי כ"כ מה לומר על זה, אבל זה דף שצריך להיות קיים. כמו שתי כוס מים. תזכורת תמידית.
לאיכולה לספור את מספר הפעמים שאני קוראת דפים שעוסקים ב - ווטאבר - לבוש, ריקון, צירים, מבוכה, פחד, התלבטות... ומשהו מזכיר לי שהבטן שלי מכווצת חזק פנימה ("בטן בפנים! טוסיק בפנים!"), ואני משחררת. וזה נעים.

עולה מכאן: שחררי את הבטן?.

האמת, שאני מסופקת אם אצלי זה נובע מהרגל של בטן בפנים! טוסיק בפנים, זה עניין של איזה מתח שתמיד מצוי בגוף שלי. פתאום אני מבחינה שהבטן מכווצת ולעתים אפילו שהנשימה עצורה.

זה עניין של איזה מתח שתמיד מצוי בגוף שלי.
ואללה. וגם השיניים.

_אגב פלסטיקה - אני מאתגרת את כולכן להפליץ תוך כדי נשימה ובלי לחץ על קרקעית האגן
נסו ותהנו_

מה הבעיה? מתיישבים על האסלה עם ברכיים גבוהות.

(באמת לא כ"כ ישׂים סתם ככה בעמידה זקופה למשל

ולא, אני לא תמיד מתאפקת עם פלוצים עד לשירותים לטובת רצפת האגן. בקושי לטובת אפו של הזולת.
התנסויות במודעות פלוצים?)

כמו אחרי הסדנה של שרמן,
לא יכולה לחכות שיחזור המחזור.
(כאילו שחסר לי מודעות.-הפרשות יש לי ילד שמחרבן בעמידה)

כשהייתי בת 17, דודה שלי הלכה לשיעור על נידה (זה היה עוד בגלות),
ושאלתי אותה מתוך סקרנות מה למדה שם.
מכיוון שהייתי עדיין צעירה ולא דיברו איתי על סקס ולא על זוגיות,
היא חשבה זמן מה האם אפשר לשתף אותי במשהו,
ולבסוף אמרה:

אשה יהודיה טובה יודעת שהיא תקבל וסת יום לפני.
וואו! אני יודעת שאקבל וסת יום לפני!

היא הביטה עלי בספקנות ואמרה בקול מלא קנאה:

אז מה את אומרת, שאת אשה יהודיה טובה??..

[-:
<מה הייתי אמורה לענות? "כן" חלילה? הרי חונכתי כלא מספיק טובה ואובר משתדלת>
היא שתקה זמן מה ושאלה:

איך את יודעת שאת עומדת לקבל וסת?
אני מרגישה כאילו הווסת כבר יוצאת לי

היא יצאה לא מסופקת מההסבר הזה.
סביר להניח שהיא לא הרגישה כלל איך הווסת יוצאת לה,
אז מה יש להרגיש יום לפני?

אינטו, את אשה יהודיה טובה

איזה כיף שלא רק ליפניות ואפריקאיות יש מסורת של הקשבה לגוף בוסת.

אינטו, את אשה יהודיה טובה

אני באמת נורא משתדלת...

אני תמיד יום לפני וסת הייתי חולמת על דם!
עכשו כבר אין לי וסת שנתיים והדף הזה עושה לי חשק
לתרגל פשפושי דם.

עכשו כבר אין לי וסת שנתיים והדף הזה עושה לי חשק
גם לי (לא חשבתי שאגיד כזה דבר) כבר יש חשק. (חודשיים וחצי אחרי לידה, יותר מ-3 שנים ללא וסת. את הסדנא עשיתי והצלחתי לתרגל אולי 4 פעמים

).

יום לפני וסת הייתי חולמת על דם!

יאללה האהל האדום!

בהתחלה הייתי משתמשת עם צמר גפן, מעליו סמרטוט קטן ממצעים ישנים (כותנה יחסית גסה),
את הצמר גפן זורקים בסוף, את הבד מכבסים.
כשעליתי לארץ הכרתי את התחבושות החד פעמיות הזולות, ואז את היקרות...
ואז שמתי לב שנשים במחזור נורא מסריחות,
קראתי איפשהו שזה בגלל שהדם נחשף לאויר ולמעשה נותר ריח של רקבון שכזה,
ועם הטמפון אין את הבעיה הזאת, והתחלתי להשתמש בטמפון.
בהתחלה זה היה מאוד לא נוח, אבל אח"כ התמכרתי, ונהניתי לחשוב שאני לא מסריחה.
כשלמדתי באוניברסיטה וגרתי עם (הרבה) שותפות, תמיד הייתי מריחה אותן במחזור,
ויותר גרוע מזה - תמיד הייתי מיד מסתנכרנת איתן.
אם היו כמה שותפות - הסתנכרנתי עם זאת שהתחברתי אליה יותר.
והייתי מעודדת את כולן לעבור לטמפון (כדי שלא יסריחו לי מתחת לאף).
בהמשך קראתי על זה שהטמפונים מסרטנים,
קניתי טמפונים אורגניים, שהתגלו כלא ממש סופגים,
וגם קשים להחדרה, כאלה עם מוליך.
אף פעם לא הסתדרתי עם המוליכים,
הייתי "מאוננת" איתם דקות ארוכות ולבסוף תמיד נשארת עם הטמפון הרופס בחוץ.
אחרי הלידה הראשונה כמובן שוב נתקלתי בתחבושות, עם כל כמויות הדם שיצאו...
פתאום לא יכלתי כבר לחשוב על לסתום את הנרתיק עם משהו.
נראה לי בוטה מדי... כמו לדחוף מוצץ לפה של תינוק שמבקש לדבר.
סוג של סתימת פיות (פת=פה תחתון)
מאותה הסיבה לא יכלתי לחשוב אפילו על המון-קאפ, כי משהו בכל הקונספט של "לתקוע" את הדם הרגיש לי לא תקין.
תראו דיון {{}}יוגה ומחזור מה-29.07.07 (ובכלל את כל הדף המבורך הזה)
או לדלג ישירות ל{{}}טמפונים ושיטת פאולה
מצד אחד, לא רציתי לסתום את הגוף, אבל גם לא רציתי להסתובב עם תחבושת ספוגה בדם...
שמתי לב שאחרי מקלחת הדם לא מופרש במשך הרבה זמן,
עשיתי כמה מקלחות ביום, כאשר כיוונתי זרם של מים אל הבטן התחתונה, בסיבובים מעגליים,
עם כיוון השעון, כמו שעושים בצירים.
בין לבין דיממתי על התחבושות (החד פעמיות).
אחרי לידה של הקטנה לא קיבלתי וסת המוווווווון זמן,
ובינתיים תפרתי לי תחבושת רב פעמית (אחת!)
בעלי צחק אם זה מה שיעזור לי.
בינתיים גם הוצאתי את הבטן החוצה,
בעקבות סדנה שעסקה בפתיחה של הצ'אקרה השניה
(לא לשמור בבטן

)
וחייבת לציין, שזה מאווווד עזר לי עם הפוקים,
שהפסיקו להתקע ולטייל במעיים ולהכאיב (וזה בלי שום קשר לוסת)
ובכלל עשה פלאים במערכת העיכול (וגם ירדתי במשקל!!)
שווה שווה שווה!
שחררי את הבטן
את ההליכה עם הבטן בחוץ למדתי אחרי שנתקפת כאבי גב א-י-ו-מ-ים בהריון הראשון,
עד שלבסוף גיליתי שעוזר "לדחוף" את הבטן קדימה.
בהתחלה ממש דחפתי, ואח"כ כבר הלכתי כך באופן טבעי.
בין ההריונות חזרתי ללכת כמו מערבית תקנית
(כאילו תקוע לי מטאטא בתחת)
ומיד כשנכנסתי להריון שוב שלפתי את "היציבה המרושלת".
אחרי התרגולים האלה ובעזרת הסדנה שהסבירה שלא טוב להכניס את הבטן -
כבר לא חזרתי ללכת כמו אנגליה.
"הבעיה" עם זה שאי אפשר ללבוש ג'ינסים ובגדים חתיכיים,
שמחלקים את הגוף לפרופורציות מקובעות,
ולוחצים בכל המקומות הלא נכונים.
עם היציבה החדשה והבגדים הישנים הרגשתי עקומה ומכוערת.
הפעם הלכתי עם זה עד הסוף ופירגני לעצמי בגדים מתאימים.
כיף גדול.
אני מאמינה שזה עזר לי מאוד עם כאבי המחזור, שבכל מקרה פחתו מאז הלידה הראשונה.
טוף...
ואז חזר המחזור!
מיד שלפתי בגאווה את התחבושת החדשה שלי.
ו!!
חייבת לציין שממש ממש הרגשתי בהבדל לעומת הח"פ.
קודם כל, הריח... נעים!
בחיי שהוא נעים.
הרחתי מקרוב.
יצאתי מסופקת.
כבר לא פחדתי להסריח בפומבי כשאני לא סתומה עם טמפון.

וגם! הרבה יותר קל להרגיש את הוסת יוצאת.
כשהיא רק מתחילה לצאת אני מרגישה כאילו הווסת כבר יצאה לכדי שלולית גדולה,
בדיוק כמו ש{{}}ניצן אם תיארה, אבל אז שמתי לב שהתחושה באה לפני שהדם באמת נשפך.
הלכתי לשירותים (לא בכריעה) ונהניתי לראות שצדקתי!

כמובן יש את הקטע של שטף הדם בבוקר.
בשכיבה כמעט ואין נזילות ובבוקר,
רק כשפותחת את העיניים - מרגישה איך הדם מפלס את דרכו החוצה.
מה שמאוד הגיבר את השחרור - כשהרמתי פלג גוף עליון על המרפקים,
והאגן נשאר שכוב (כמעט לגמרי) עם טיפ-טיפה זוית אולי,
במיוחד אם להרים את הברכיים (כמו שיולדות על הגב עם אפידורל

)
איכשהו הרגשתי ש(אצלי)זה משחרר יותר מסתם ישיבה נאמר.
כשהלכתי לשירותים ניסיתי לשחזר את התנוחה הזאת -
להחליק עם הגב קצת לתוך האסלה, אני מרגישה שחשוב לי שעצם הזנב תהיה כאילו מעוגלת.
מרחיקה את הרגליים משורש האסלה (אני חושבת שבתנוחה כזאת באמת הברכיים יותר גבוהות מהאגן),
ובוהה.
לא לוחצת, לא מחכה, וגם לא בודקת את התוצר.
אני חושבת שהטיפ הכי גדול שלי הוא לתת לזה זמן.
לא להרדם על האסלה כמובן,
אבל גם לא להמתין לוסת ולא לחשוב.
המחשבות מעכבות את הלידה, לא?

בבוקר אני הולכת לרוקן פיפי ווסת דבר ראשון, בזריזות, כדי לא להכתים:
איך שמתעוררת מתגלגלת על הבטן (מתנוחת גב), קמה מהמיטה מהתנוחה של על הבטן
(טקס שפיתחתי ועובד בשבילי) ורצה לשחרר את כל מה שאגרתי בלילה - בזריזות.
אחרי 10 דק' בערך יש לרוקן שוב, ואז אין הרבה זמן.

בין לבין לא מרוקנת במיוחד - אבל כן נשארת קצת לבהות בדלת השירותים.
(אולי כדאי לשים מנדלה מול האסלה?)
בהתחלה חשבתי שפשוט קטנה לי כמות הוסת.
ואז הבנתי שכנראה משפיכה את הרוב ב"התרוקנות".
גם אורך הווסת התקצר ל-4 ימים (בלי הימים האחרונים של המריחות שלא נגמרות).

בשום צורה אני לא מרגישה שאני "מקנחת" את הרחם, כי הרי אין שום מאמץ שרירים מכוון.
לפעמים אני מרגישה שיש לי, אבל לא משתחרר, כמו שקורה לפעמים עם פיפי.
מה שאני עושה כדי לאתחל את הזרם, מכווצת את הנרתיק פעם אחת חזק
או שלוש פעמים חלש ברצף מהיר , פימפום שכזה, ואז מרפה.
וזהו.
פשוט מרגיש לי שאם אני לא מצליחה להרפות, יש להדק - ואז ההרפיה יותר אוטומטית, יותר מתבקשת.

בהתחלה פחדתי שאולי אני עושה נזק לאגן,
אבל עכשיו כשאמרנו שמה שחשוב זה לא ללחוץ - רווח לי.
אם יש למישהי הערות בקשר לזה - מאוד אשמח לשמוע.

שחררי את הבטן?
אולי "הרפי"?

הי ניצן אמ, תוכלי בבקשה להסביר מה זה ח"פ? תודה רבה

ח"פ

חד-פעמי. בניגוד לר"פ

רב-פעמי.

יום לפני וסת הייתי חולמת על דם!
עדיין. יום לפני אני חולמת שזה מגיע. ממהרת לשירותים, משחררת משחררת ויוצאים רק הנוזלים של הנרתיק. בוקר למחרת הוא תמיד מגיע.

מאז שקיבלתי וסת בפעם הראשונה הרגשתי מין תחושת דיגדוג כזו שמבשרת שתכף יוצא. מהדיגדוג עד השירותים יכולה למשוך גם עשר דקות.
מתיישבת, מרימה את הרגליים על האסלה, מחבקת ברכיים בשפיפות קדימה. נושמת, נשימות מלאות. מרגישה שדי, מציצה ורואה שלולית גדולה ואדומה בקרקעית האסלה. על הדרך משתחרר גם פיפי אם יש. שותה יותר מהרגיל ומפשפשת יותר.
מספרת לכל מי שרוצה לדבר איתי על הווסת שלה על טכניקת הריקון. אמא שלי הרימה גבה כשסיפרתי לה. מבחינתה זה תמיד היה עונש, האיכסה הזה בין הרגליים. בדור שלה קראו לזה "חירבון". כשהיא שמעה וראתה איך אני משחררת הכול באסלה היא אשכרה לא הבינה. מה גם שעד סיפרתי לה (בערך בגיל 25) כבר לא היה לה איך לנסות והיא הצטערה קצת שלקח לי הרבה שנים לגלות לה. התפלאתי. אמרתי שחשבתי שככה זה אצל כולן.
אחרי שעברתי לרב פעמיות הצטמצם משך הדימום מ7 ימים לחמישה. היום הראשון עדין, סימלי. היום השני זורם מאוד ואני נשארת בד"כ בבית, בצמידות לאסלה (לפעמים מרוקנת לקערה או לסיר של הילדים ואז משקה איתו במין טקס קטן בגינה). היום השלישי סביר, זרימה בינונית. ביום הרביעי יש ממש קצת וביום החמישי נקודה פה ושם. תחבושות שהכנתי בעצמי וגם קנויות. תחבושת אחת ביום, בשביל הרגעים בהם אני מרגישה שתכף יוצא וב-ד-י-ו-ק הצעיר חייב קקי ושאני-אנגב-אחרי-כל-פלוק. אז אני מוותרת, משחררת, מפספסת במודע. זו הרגשה מאוד לא נעימה לשחרר ככה בתחבושת. פשוט מרפה, יאללה, לא נורא.
מרוב שאני מודעת אז בשביל לרוקן בתחבושת במודע אני ממש צריכה לעבוד- כמו למשל להשתין על עצמי. זה קשה, כמו אחרי שהצעיר נולד ורצו שאתן שתן בשכיבה. זה לא הולך. חייבת ללכת לשירותים. וככה עשיתי.
אגב זה היה יעיל מאוד גם בדימום שאחרי הלידה.

זה היה יעיל מאוד גם בדימום שאחרי הלידה.
כן, גם לי.
בלילה שאחרי הלידה התעוררתי מלא פעמים לפיפי, ובחלקן לא היה פיפי, היה רק דם.
בלילות הבאים התינוק כבר העירותי.

לי לא היה דימום אחרי לידה :-\ בפעם הבאה? אמן. (מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי, בין היתר, זה שעוברים גם ניקוי לא טבעי של כל תכולת הרחם.)

(מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי, בין היתר, זה שעוברים גם ניקוי לא טבעי של כל תכולת הרחם האמצעי שלי נולד בקיסרי, ודווקא דיממתי ממש כמו בלידות שלפניו ואחריו. אולי הניקוי מתרחש רק בנסיבות מסוימות?

טוב, זה לא ש"לא היה" בכלל. היה, אבל ממש לא בליגה של מה שמספרות נשים אחרות.
כששאלתי הסבירו לי שמנקים את הרחם אחרי הניתוח.

מאז שקיבלתי וסת בפעם הראשונה הרגשתי מין תחושת דיגדוג כזו שמבשרת שתכף יוצא
ולא הייתי מספיק חכמה כדי לנצל את זה שאני מרגישה. הייתי מתרוקנת בין טמפון לטמפון

_טוב, זה לא ש"לא היה" בכלל. היה, אבל ממש לא בליגה של מה שמספרות נשים אחרות.
כששאלתי הסבירו לי שמנקים את הרחם אחרי הניתוח._
אבל הניקוי הזה לא אמור למנוע את הדימום, זה קורה בעיקר בלידה ראשונה.
גם לי היה כמעט ככה (משהו כמו יומיים שלושה של מחזור חלש, אכן היה מאכזב)
ההבדל בין הדימום שאחרי הניתוח השני ואחרי הלידה היה מינורי.
(כדאי להעביר לדף ההוא)

יש איזה טאבו, שלא מדברים על הווסת
כשאני בווסת ומבשרת את זה בשמחה לכל מי ששומעת, יש תמיד הרמות גבה. לא מדברים על זה.
ואם לא מדברים על זה אז איך אפשר לחלוק חוויות?
ברוך הדף הזה, ברוכה השיחה הזו.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

פתאום שמתי לב שבצורה מאד ברורה, אני עושה פיפי ולא משחררת אותו. אני ממש לוחצת אותו החוצה, לכל האורך שלו. והרבה פעמים מתלווה לזה גם תחושת דחיפות כזאת כי מישהי מהבנות מקטרת / בוכה או סתם עושה משהו אסור....ככה שאני לא נותנת לעצמי את הזמן והשקט לעשות פיפי בנחת. מאז ששמתי לב לזה, התחלתי להתאמן על לשחרר את הפיפי. ביום יומיים הראשונים הייתי צריכה מן לחיצה קטנה בהתחלה, ואז מייד הייתי מפסיקה ללחוץ ונותנת לפיפי פשוט לזרום החוצה. בהתחלה זה לקח כמה לחיצות בכל השתנה כדי "להתניע" את זה מחדש. עכשיו אני שמה לב שאני כבר לא צריכה ללחוץ בכלל, הגוף למד את התנועה או האי תנועה של השחרור, אני מתיישבת והוא מתחיל לזרום החוצה, בנינוחות ובזרם משתנה. מדהים אותי כמה שהגוף לומד מהר, איך הוא רק מחכה לנו שנעשה דברים בצורה הנכונה יותר.

_לא להרדם על האסלה כמובן,
אבל גם לא להמתין לוסת ולא לחשוב.
המחשבות מעכבות את הלידה, לא? blink_

אמא ללי ו קט קטית
אני חושבת שעליתן כאן על משהו, העניין עם ה"לא לחשוב" ולא להלחיץ את הגוף
מנדלה מול האסלה נשמע לי רעיון טוב, אצלי בבית יש ממש קיר מול העיניים. למרות שזה נקי ו"שקט", איכשהו

אצלי, המון זמן, עד הצבא, לא יכלתי ממש לעשות פיפי בשירותים ציבוריים. הייתי נורא צריכה אבל איך שהייתי מתיישבת באוויר פשוט לא יצא לי!
זה תמיד החמיר אם גם חברות שלי חיכו לי בחוץ. זה תמיד הלחיץ אותי נורא ומרב לחץ לא הצלחתי. אז הייתי עוזבת את זה ומנסה שוב אחרי רבע שעה וכן הלאה, עד שהייתי צריכה בטירוף או עד שהייתי כבר מגיעה הבייתה. זה היה נורא ובצבא בטירונות הייתי חייבת לעשות עם זה משהו.
לא ממש ידעתי מה, והיה לי קשה ומבאס, כי שם זה באמת היה מלחיץ, צריך להתייצב איפשהו עוד 5 דקות ואני חייבת להשתין ולא מצליחה - אלוהים, איזה תסכול!

איכשהו עם הזמן התרגלתי, לא הייתה לי ברירה והמצב השתפר.
אבל פיתחתי 2 אסטרטגיות שאני משתמשת בהן היום כשאני צריכה לשחרר - אולי זה יעזור גם לריקון דם הווסת אצלכן
קודם כל מאז שאני לומדת יוגה התחלתי כשאני בשירותים ציבוריים (ובזמן האחרון בכל פעם) פשוט לנשום עמוק ולשחרר. בד"כ בנשיפה השנייה זה כבר משתחרר. בהתחלה לא האמנתי, כמה כוח יש לנשימה!
(אה ובשירותים ציבוריים כשמסריח ולא ממש מתחשק לנשום עמוק, אני תוחבת את האף בתוך השיער שלי/שרוול/כתף, משהו שיש לו את הריח שלי)

דבר שני, אם אני בשירותים ציבוריים ואני קצת לחוצה בזמן או שיש אנשים בתא לידי וזה מפריע לי "להתרכז"
אני מתחילה לחשוב על דברים לא קשורים, אבל משהו שדורש טיפונת ריכוז. כמו להכין רשימת קניות בראש. או לעבור בראש על כל החולצות הצהובות שיש לי בארון או לתכנן איזה משהו לפרטי פרטים - אחרי הצהריים אני אלך לחנות ספרים ואז אני צריכה להתקשר ל... ואז יש תכנית ברדיו ואז ... (הפיפי יוצא).
כאילו המחשבות האלו מאפשרות לגוף לעשות את שלו.

_זה עניין של איזה מתח שתמיד מצוי בגוף שלי
ואללה. וגם השיניים._

בשיעורי יוגה תמיד כשנכנסים לאיזה אסאנה, ועומדים בה, המורה הייתה אומרת "לשחרר את הלסת" ותמיד, תמיד מגלים שהלסת מכווצת.
גם עוד הרבה שרירים שלא נחוצים לאסאנה. אני חושבת שהיוגה באמת מלמדת לשחרר

בקשר לריקון, אני עדיין לא עושה את זה ואני משתמשת במונקאפ. אני קשובה לגוף שלי ואם אני מרגישה שלא מתאים לי להכניס משהו פנימה, אני שמה "תחבושת" - חתיכת מגבת גזורה מקופלת לשניים. אין לנו מכונת כביסה וגם לא חבלי כביסה אז זה לא הכי פרקטי בשבילי להשתמש בזה כל הזמן.
המונקאפ כן מרגיש לי טוב רב הזמן.

אגב, מאיפה מגיעה המילה "וסת" ? אני ממש לא אוהבת אותה, (את השילוב של הצלילים ו,ס,ת)
אני קוראת לדימום החודשי פשוט "מחזור" למרות שאני יודעת שזה "לא תקני".
בתיכון היינו קוראות לזה "משהו מגעיל" (היו ימים...) אחרי זה "מיץ פטל" (יותר טוב) ועכשיו אני קוראת לזה מחזור או "מצב עדין" (כשאני מודיעה לאיש)

ניסיתי לספר לאמא שלי על המונקאפ אבל משום מה היא לא ממש שיתפה פעולה. נראה לי היא מתביישת. או שהיא לא הבינה מה אני רוצה.
יש לה דימומים מאד ארוכים וקשים, הייתי רוצה להציע לה את האופציה של ר"פ, אבל היא כל הזמן
מספרת כמה ברוסיה היא סבלה מתחבושות צמר גפן מגעילות וכמה היא מאושרת מטמפונים.
נראה לי שעצם הרעיון "לחזור אחורה" ולכבס תחבושות לא יקסם לה. היא אישה מודרנית ואוהבת את הנוחות שלה.

ואם אנחנו לא רוצות את כל הרחם שלנו צונח למטה אנחנו חייבות לאסוף קרקעית אגן וזה קורה בנשיפה
כל היום חשבתי על זה.. לא לגמרי ברור לי, אני מניחה שזה אחד מהמקרים שצריך להרגיש. איך אני אדע מתי אני אוספת ולא מכווצת? ושמתי לב שהרבה איברים מכווצים

דברים שלפעמים עוזרים לי לשחרר ולרוקן - לדמיין את הדם יוצא ממני, לחשוב על כל הדברים שחוויתי החודש והגיע הזמן שלהם ללכת (דברים שליליים ועצובים), להגיד לעצמי "אני משחררת את כל מה שצריך להשתחרר" (או משהו בסגנון, לא זוכרת במדויק כרגע)

ב"ה הסתנכרנתי עם הדף וקיבלתי וסת.
משעות הצהריים המוקדמות...
עד עכשיו ללא הכתמות!
שמתי בוקסר כהה שלא יהרס.
לדעתי התחבושות מתלכלכות כי הן תקועות במקום הלא נכון.
בלי תחתון - אין מה ללכלך.
הכל יוצא בשירותים.

מי שהמליצה למעלה על תנוחה של לשבת על האסלה ולהרים את הרגליים גם על האסלה ולחבק -
ניסיתי ככה יש לחץ עצום על רצפת האגן!
אני מפספסת משהו?
לא מצאתי את ההודעה עם התיאור המדוייק של התנוחה...

אצלי בלידה מאד עזר להרפות את השריר שבין הגבות. (תודה לשרה לה על הטיפ.) פשוט להתרכז בין הגבות ולהרפות שם. ברגע שהתודעה נמשכת למקום שמכווץ, ללכת אל בין הגבות ולשחרר.

_ב"ה הסתנכרנתי עם הדף וקיבלתי וסת.
משעות הצהריים המוקדמות...
עד עכשיו ללא הכתמות!_
גם אני

מצויין, זה אומר שכנראה תהיה לי וסת שוב מיד לפני פארק הירדן ויהיו לי טיפה פחות דברים לסחוב

בקשר לתנוחה, באמת תנוחה שמדמה כריעה. אפשר פשוט להרים את הרגליים על שני שרפרפים ולהשען קדימה (לא בשביל ללחוץ את הבטן אלא יותר בשביל שמשקל הגוף יהיה על הרגליים ולא על עצמות המושב.)
זתומרת באותה תנוחה למראית עין את יכולה או להיות ישובה עם רגליים למעלה, או להיות כורעת עם תמיכה בישבן. את רוצה את השני.
ההסבר ברור?

גם הישבן נמצא על מושב האסלה או שוהא באויר?
כשהישבן על האסלה וכך גם הרגליים,
אין איפה להשען קדימה: רוב משקל הגוף מתיישב על האגן,
וכך כשמרפים העור נמתח לצדדים (בגלל הלחץ על האגן),
כלומר הכל נמתח יותר מדי - וזה הלחץ, ולא הלחץ על הבטן.

קטקטית, נסי ממש לכרוע עם הישבן באויר. אם יש לך שרפרף (עדיף שניים) אז אפשר להניח את הישבן על האסלה.

אני משערת שהכוונה לעלות עם הרגליים על ה"מעקה" של האסלה? תנוחת כריעה?

כן. לא אידיאלי כי אנחנו צריכות פישוק יותר רחב, אבל אפשרי. לי יש שני שרפרפים, אחד מכל צד של האסלה וככה זה יוצא לי ממש בול בגובה וברוחב הפישוק.
יציאה בכריעה.

ניצן, אני מבינה מה זה לכרוע D-:
השאלה שלי האם לוטם התכוונה לטוסיק באויר,
כי אם הוא לא באויר אלא נשען על הכרש, וכך גם הרגליים-
יש לחץ.
כלומר אני רוצה שגם נבדוק תנוחות של אחרות לראות אם אין לחץ כדי לבחון את ההמלצות...

טוב, אז אני מנסה כשהטוסיק נוגע לא נוגע באסלה, רוב המשקל על כפות הרגלים. אם היה לי יותר מרווח הייתה עושה את תנוחת הכובסת. אבל נורא צפוף אין מקום לשים שרפרפים בצידי האסלה. הברירה היא לשבת על כפות הרגליים, ולחבק את הברכיים בכריעה קדימה - בשביל לא ליפול. מקווה שהבנתן אותי. כשהיה לנו מיקלחון הייתי כורעת בתנוחת הכובסת ושוטפת במים. כעת יש אמבט די צפוף אני לא יכולה לעשות בו כובסת.
חושבת פתאום שאולי בגלל זה כייף לי מעל סיר ילדים- על הרצפה. אין הגבלה לתנוחות, ואני מכוונת את הסיר למיקום הנכון לקליטת הנוזלים...

קט, עניתי לנקודות מותק. לא צריך להיות מאויימת!

ניצ, צריך הרבה יותר מזה כדי לאיים עלי

לוטם - נרשם

הרבה חוזרת בדף ההמלצה לא להתאפק בכלל וללכת עם איברים רפויים.
כשהייתי אצל פיזיוטרפיסטית של האגן אחרי הלידה האחרונה, היא אמרה בדיוק הפוך. שאם הולכים לשירותים כל שעה אז השרירים נחלשים והפיפי יתחיל לברוח לי, ואם לא "אחזיק" את השרירים אז בלידה הבאה לא ישאר מהרחם שלי כלום.
איך מיישבים את הסתירה?

וקטקטית - איך בדיוק תפרת תחבושות? -במה מילאת אותן?

שהייתי אצל פיזיוטרפיסטית של האגן אחרי הלידה האחרונה, היא אמרה בדיוק הפוך. שאם הולכים לשירותים כל שעה אז השרירים נחלשים והפיפי יתחיל לברוח לי, ואם לא "אחזיק" את השרירים אז בלידה הבאה לא ישאר מהרחם שלי כלום.
וואלה, זה מה שגם לי אמרה. וגם אמרה לי שאני חייבת ללכת עם חזיה אחרת יפלו לי הציצים וגם שאסור לי לדבר על הפות שלי ליד התינוק (הרך הנולד) כי הוא זכר.
מה שכן, יכול להיות שהסתירה נוסעת משיטת השחרור- אם את הולכת רק כשאת באמת חייבת פיפי אז הוא פשוט "בורח" = יוצא ללא הפעלת מתח ולחץ. ואם את הולכת כל שעה אז בשביל לשחרר את מתאמצת, סוחטת את השלפוחית וזה מה שמזיק. להבנתי:-]
ולגבי תחבושות- אני מילאתי במגבת, פלנל ושכבה אחת של ויניל למניעת נזילות. נזילות מתרחשות רק בבוקר כשאני חייבת ללכת לשחרר מהלילה והילד מתחיל ליילל שלא אעזוב אותו ומרוב שאני מנסה לרצות את כולם בורח לי דם:-/

בטן רפויה, שרירי רצפת אגן אסופים אך לא מכווצים.
ללכת הרבה פעמים לשירותים ולהרפות במשך יומיים בחודש לא מחליש את סוגר שלפוחית השתן (אלא אם יש בעיה ספציפית)
מה היא ממליצה? להתאפק? זה בגלל שיש בעיה מסויימת או המלצה כללית? (כהמלצה כללית נשמע לי ממש לא לעניין, כטיפול למצב ספציפי נשמע הגיוני, אבל לא הייתי מכלילה מזה לכל הנשים בכל מצב במחזור שלהן.)

ההליכה התכופה לשירותים בזמן הוסת היא לא כי באמת השלפוחית התמלאה, אלא מתוך התעוררות של קשב פנימי. במקום ללכת עם שעון וכל 10-30 דקות ללכת לשירותים להתרוקן, מקשיבים לגוף. אני חושבת שהתחושה הזאת ש"בא לי פיפי" היא בכלל כי אנחנו לא באמת מכירות את אחותה "בא לי וסת". אני אומרת "יש לי וסת" (כמו שאומרים "יש לי פיפי" או "יש לי קקי") ואז אני "הולכת לעשות וסת."

<בינתיים אני בלי חיתולים כבר יום שני. הלילה התרוקנתי פעם אחת במהלך הלילה ופעם אחת בבוקר. אם זה יצליח לי כמה מחזורים ברציפות אני אעשה מסיבת שריפת תחתונים

>

_לדעתי התחבושות מתלכלכות כי הן תקועות במקום הלא נכון.
בלי תחתון - אין מה ללכלך.
הכל יוצא בשירותים._
גם בחוויה שלי זה כך.
לא עברתי את הסדנה אצל מירב, ובכל זאת קשובה לגופי ונעזרת בריקון דם הווסת מאז שהיא חזרה לאחר הלידה של בתי. גם קודם זה היה מתרחש, אבל עם הרבה פחות מודעות.

המעבר לשימוש בתחבושות רב פעמיות השפיע על אורך הווסת (שהתקצר במעט), והפך את חוויית הווסת לנעימה יותר עבורי.
המעבר לתזונה חיה השפיע על קיצור הווסת עוד יותר, והכאבים הנלווים הפכו מבורכים. הקשב הפנימי הלך והשתפר והשפיע גם על הקשב בזמן הווסת.
המעבר ל{{}}יציאה בכריעה בשנה האחרונה עשה פלאים בגופי. ריקון הווסת בכריעה יעיל ונעים יותר מבחינתי.
כן. לא אידיאלי כי אנחנו צריכות פישוק יותר רחב, אבל אפשרי נכון. גם אני חווה כי ככל שהפישוק רחב יותר, הדם משתחרר בקלות יותר, ויש אפשרות להזיז מעט את האגן.
מצטערת על הקצרנות. מקווה בקרוב לשתף יותר ב"גלגולים" שעברתי ברמה הפיזית והנפשית מאז שקיבלתי את הווסת הראשונה.

מסקרן אותי לדעת מה אתן עושות ביום יומיים הראשונים של הווסת. נשארות בבית? מסתובבות?

אני אומרת "יש לי וסת" (כמו שאומרים "יש לי פיפי" או "יש לי קקי") ואז אני "הולכת לעשות וסת."
גם אני.

הלילה התרוקנתי פעם אחת במהלך הלילה ופעם אחת בבוקר
גם אני. אבל עוד לא מעיזה לגמרי להיות בלי. במהלך היום בבית קל ונעים לי יותר בלי.

שלולית, דמייני שריריי פנים רפויים ופה אסוף.
אז זה אותו הדבר, רק למטה.

ה{{}}תחבושת שלי:
שתי שכבות של מגבת מטבח דקיקה, בחוץ - חולצת טריקו.
סה"כ 4 שכבות דקות.
מספיקה לכל היום בד"כ.

אפשר גם: גרב כותנה ישנה, מקופלת לתוך עצמה.

_כשהייתי אצל פיזיוטרפיסטית של האגן אחרי הלידה האחרונה, היא אמרה בדיוק הפוך. שאם הולכים לשירותים כל שעה אז השרירים נחלשים והפיפי יתחיל לברוח לי, ואם לא "אחזיק" את השרירים אז בלידה הבאה לא ישאר מהרחם שלי כלום.
איך מיישבים את הסתירה?_

אני אנסה להסביר קצת את העניין הזה ממעט הידע שיש לי בנושא:
הריקון של שלפוחית השתן עובד על משוב עצבי, זאת אומרת, המוח מקבל שדר מהשלפוחית: "אני מלאה" ומעביר "פקודה" ללכת לרוקן אותה. כדי לרוקן את השלפוחית צריך "רק" להרפות את שרירי קרקעית האגן כפי שכבר כתבו כאן כמה ובהחלט אין שום צורך ללחוץ.
העניין עם התאפקות הוא שהרבה פעמים, בגלל שאנחנו מפחדות להתאפק הרבה זמן, ובגלל שכשהיינו קטנות נהגו תמיד לומר לנו שאסור להתאפק, אנחנו רצות להשתין כל חמש דקות. התרוקנות תכופה של השלפוחית יוצרת משוב מוטעה למוח, המוח מתרגל לתת הוראה להתרוקן כשהשלפוחית בעצם לא מלאה ומשבש את הפעילות העצבית התקינה, את יכולת האיסוף של השלפוחית (שהיא לא מעטה בכלל 400-500 סמ"ק) וגם מחליש את שרירי קרקעית האגן שמקבלים מסרים מוטעים כל הזמן.
בקיצור, להתאפק זה לא נורא, אין צורך להגיע למצב של כאב בטן חלילה אבל גם ממש לא צריך לקפוץ לשירותים מכל מיוחש זעיר בשלפוחית.
כל האמור לעיל לא מפריע בעיני ללכת הרבה פעמים לשירותים ולהרפות במשך יומיים בחודש כפי שניצן אמרה, הכל טמון בקשב, אנחנו לא באמת יודעות איך מרגיש צורך להתרוקן מווסת אז אנחנו מפרשות אותו כצורך להשתין וזה בסדר להשתין יותר מהרגיל בזמן ווסת, בדיוק כמו שזה קורב בהריון, כיוון שהלחץ על השלפוחית גדל

אני רוצה להוסיף גם בעניין היציבה וההבדל בין כיווץ לאיסוף ואיך יודעים שעושים את זה נכון אבל כבר קצת מאוחר, אשתדל לעשות זאת מחר.
@}

חוחית, תודה יא מדהימה

אשמח אם תוסיפי היום, זו שאלה שמטרידה הרבה נשים פה
(אותי כבר לא, אבל אני לא מרגישה מספיק "מוסמכת" בלהסביר

)

אני נמצאת במדרגה קצת יותר נמוכה מרוב הכותבות פה... אבל יש לי תובנה קטנה להוסיף - שככל שאני הולכת עם תחבושת יותר עבה ובטוחה וסופגת, אני פחות מרגישה מתי אני צריכה להתרוקן. זה כנראה עובד כמו חיתול. עוזר לי לעבור בהדרגה לתחבושות דקות (למשל התחבושת בלי המילוי), ואז אני קשובה לגוף שלי יותר.

אה, וכשאני בבית אני משתדלת להיות בלי תחבושת בכלל. אבל אני לא בבית, אז.

אני שונאת שככה היא קוראת לזה וכך קראה לוסת מאז שאני זוכרת
רק כשקראתי אותך הבנתי שגם אני שונאת את זה. לא שמתי לב עד היום. הגוף שלי תמיד התכווץ מזה, אבל החלק המודע - לא ידע P-: נראה לי שאמא שלך ואמא שלי מאותו דור (אמא שלי תל-אביבית).

_בבוקר אני הולכת לרוקן פיפי ווסת דבר ראשון, בזריזות, כדי לא להכתים:
איך שמתעוררת מתגלגלת על הבטן (מתנוחת גב), קמה מהמיטה מהתנוחה של על הבטן
(טקס שפיתחתי ועובד בשבילי) ורצה לשחרר את כל מה שאגרתי בלילה - בזריזות._
בדיוק מה שאני עושה!
אבל עד שקראתי אותך לא זכרתי שאני עושה את זה. זה לא בא ממחשבה, זה בא מאינסטינקט, מלימוד של הגוף.

שאני "מקנחת" את הרחם, כי הרי אין שום מאמץ שרירים מכוון
כשמירב אומרת "מקנחת" היא לא מתכוונת ל"תעשה פו" שאומרים שהוא גם מאוד לא בריא בקינוח אף.
היא מתכוונת ממש לקינוח: מה שמטפטף, את מנגבת בעדינות וזהו עד הפעם הבאה.
אין שום מאמץ שרירים, חס וחלילה, וזה מה שהיא מסבירה. אני מזכירה: חוק מספר 1 בלידה - לא תלחצי!

"מקנחת" היא לא מתכוונת ל"תעשה פו" שאומרים שהוא גם מאוד לא בריא בקינוח אף.
המילה עצמה "לקנח" לא מתכוונת להוצאה בלחץ?
לנגב זה לנגב, לקנח זה להוציא בסילון, לא?

חוק מספר 1 בלידה - לא תלחצי!

אם כך מדוע תמיד בסרטים אומרים: "push!" ? הטעו אותי כל השנים? אני מאד רחוקה מלידה ולכן כל זה חדש לי

אוי הזכרנו לי את הדף המשובח של אופק למה לשמור על הנזלת בפנים

לומיאדה, כאן: לחיצות בלידה
בעצם יותר טוב לך כאן: למה לא ללחוץ בלידה

תודה רבה! מסתמן שעוד קיר הולך להתנפץ...

_חוק מספר 1 בלידה - לא תלחצי!
אם כך מדוע תמיד בסרטים אומרים: "push!" ? הטעו אותי כל השנים? אני מאד רחוקה מלידה ולכן כל זה חדש לי._
כן, טוב שעוד קיר הולך להתנפץ!
בסרטים כמובן הטעו אותך כל השנים, אותך ועוד מיליוני נשים שגרמו לעצמן נזקים מזעזעים עם ה"תלחצי" הזה )-:

הטעו אותי כל השנים?
לגמרי.
אותך, ואת כל הנשים בעולם המערבי בעשרות (מאות?) שנים האחרונות.
נכון עצוב?

מסקרן אותי לדעת מה אתן עושות ביום יומיים הראשונים של הווסת. נשארות בבית? מסתובבות?
כשהבנתי שאני פשוט צריכה להישאר בבית ביום- יומיים הראשונים, זה עשה את כל ההבדל בין כאבי תופת שאי אפשר להתמודד איתם לכאבים קצת יותר נסבלים. (בהשראת מירב שרמן, אגב. מיד במחזור הראשון שאחרי הקורס..)
בוסת האחרונה (והראשונה מאז הלידה) היה לי ממש קשה, בגלל הילד, אז שמתי פד )-: קשה לפשפש שני אנשים בעת ובעונה אחת, והעדפתי לחתל את עצמי במקום אותו /-:
אני מקווה שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר.
התנוחה שעובדת בשבילי היא פשוט כריעה עמוקה, או תנוחת הכובסת (אותו דבר).

אני מזכירה: חוק מספר 1 בלידה - לא תלחצי!
רגע, רגע, בשמת, את מתכוונת 'לא תלחצי כשאת לא מרגישה צורך ללחוץ' או משהו כזה, לא?

לא, אני מתכוונת "לא תלחצי". נקודה.
לגבי גיוונים - לא אני הכתובת. לא אני המקור לחוק הזה.

הערת עריכה:
צריך לכתוב על הדף הזה שהוא יצא מהדף דיון על ידע (זה השם?),
ויכול להיות שכדאי להעתיק מהדף ההוא את ההודעות הרלבנטיות ישירות לדף הזה, כי הרבה הודעות בדף מתייחסות אליהן.

קט וניצן - הבהרה קטנה - אתן לא מסונכרנות עם הדף אתן מסונכרנות עם הירח!
2 לאוגוסט היה מולד הירח ראש חודש אב. אז עם כל הכבוד לאתר (ויש כבוד) הירח היה קודם!!!

יעל, אני דווקא לא מתנגדת להיות מסונכרנת עם גרמי שמים. שיבואו בכיף.

2 לאוגוסט היה מולד הירח ראש חודש אב. אז עם כל הכבוד לאתר (ויש כבוד) הירח היה קודם!!!
איזה קטע, גם אני מסונכרנת עם הירח...

איזה קטע, גם אני מסונכרנת עם הירח...

לא מקרי.
<אמפי היתה שמחה מאד להיות מסונכרנת עם הירח, או בכלל...>

אתמול קראתי על הלכות נידה (בעקבות "קינוח הדם") והסבירו מה זאת וסת קבועה, ועל פי מה נקבעת.
וזאת הדוגמה הראשונה שנתנו: האישה שמקבלת וסת 3 פעמים ברצף בראש חודש - פירוש שהזמן שלה לקבל וסת הוא ראש חודש.
עכשיו אני מבינה שזו לא סתם דוגמה...
או שסטטיסטית אנחנו כ"כ הרבה שאפשר למצוא ים של באופניות המתחילות וסת על כל יום בחודש?

סליחה על הסטיה מנושא המעניין הזה: בהחלט דורש בדיקה (הספירה העברית ולא הנוצרית-מעולם לא חשבתי על זה):
ביומיים הראשונים מורגש כשדם עומד לרדת ובאמת ניתן לצמצם "נזילות", אבל מה קורה בימים הבאים? כשהדם מטפטף לאיטו וממש לא מרגישים??

כשהדם מטפטף לאיטו וממש לא מרגישים??
זה עניין של חוזק הסוגרים.
מה קורה כשאין הרבה רוק והוא סתם מטפטף מהפה? 0-:
כשהפה אסוף - לא מטפטף.
מאז שאני עובדת על רצפת האגן - דווקא לא מהבחינה הבריאותית של למנוע צניחה וכו',
אלא תרגילים לחיזוק והגבהה של האנרגיה המינית, אבל הכל אחד בסופו של דבר,
ממש יש הבדל ב"טיפטופים".
וזה נוגע גם להפרשות של היום-יום, שלא נמרחות על הבגדים,
אלא מחכות שאפצח את פי התחתון בשירותים

אני רואה שאותו השיפור מתרחש אצל נשים אחרות בעקבות ה{{}}יציאה בכריעה.
כלומר יש מכלול של שיטות לשפר כמעט כל תחום אפשרי בחיים,
ברגע שמתייחסים בכבוד לסוגרים.

אבל מה קורה בימים הבאים? כשהדם מטפטף לאיטו וממש לא מרגישים??

גם מה שקטקטית אמרה,
וגם, אם אני מרוקנת בכל פעם שאני בשירותים - אע"פ שבשלב הזה זה מרגיש כאילו סתם, כי יוצאות בערך 2 טיפות - אז בין לבין לא יהיה מה שייזל.

תרגילים לחיזוק והגבהה של האנרגיה המינית
איפה אפשר למצוא ברשת תרגילים כאלו?

קודם כל, גם אני בסינכרון, למרבה ההלם (-:
שמעתי שבשבטים או במשפחות מסוימות כל הנשים מסתנכרנות להן ביחד (-: (אולי נהיינו באמת איזה שבט פה, בבאופן)

בשמת- הפתעת אותי. הולכת לקרוא קצת על זה.

_תרגילים לחיזוק והגבהה של האנרגיה המינית
איפה אפשר למצוא ברשת תרגילים כאלו?_

אשה, לא יודעת איפה יש את התרגילים ברשת..
מתעסקים עם הנושא הזה בסוגים שונים של יוגה, טנטרה, והספר שיש לי מתייחס למסורת הטאו:
"סודות האהבה של הטאו - טיפוח האנרגיה המינית הנשית"

שמעתי שבשבטים או במשפחות מסוימות כל הנשים מסתנכרנות להן ביחד (אולי נהיינו באמת איזה שבט פה, בבאופן)
מנסיוני - תמיד כשנשים גרות יחד. גם בפנימיות, קורסים צבאיים ממושכים, מעונות סטודנטים...

ואני, בורבנית שכמותי ולא מסונכרנת עם כלום, ציפיתי לקבל היום; מרגישה את כל העייסק בפנים נפוח ורגיש כבר יומיים, ובמקום הזרימה שאני רגילה אליה ושתאפשר לי כבר לתרגל את כל השפע שקיבלתי מהדף הזה, יש לי רק בוץ כזה, כמו בימים האחרונים של הוסת, אבל ביום הראשון. פפפפפףף

גם אני מסונכרנת עם הירח ובסופ"ש האחרון ניסיתי להתקדם עם ריקון הוסת לאחר שכבר התייאשתי בחודשים האחרונים וכמעט חזרתי לטמפונים (אלוהים ישמור). תודה על הדף החשוב.
מצבי כזה: מרגישה את הדם כשמגיע לפתח הנרתיק ומצליחה לרוקן בשירותים אבל אם לא רצה מהר לשירותים הדם נוזל לתחבושת. הבנתי שיש נשים שמסוגלות ממש להחזיק את הדם עד שיגיעו לשירותים. אם יוכלו לספר יותר איך.
חשבתי שאולי כשמרגישה את הדם עומד לצאת לאסוף את שרירי רצפת האגן, כאילו לשמור על הדם שישאר בגוף אבל זה לא ממש עבד וגם קשה לשמור על שרירים אסופים לאורך יותר מכמה דקות, שלא לומר שניות. הריכוז פשוט בורח משם.
לא יודעת אם זה הכיוון בכלל?
קטקטית שברת לי מיתוס בעניין הכנסת הבטן. מגיל 0 אמא שלי הכניסה לי לראש "תמיד ללכת עם הבטן בפנים"ומאז אני מציתת, זה פשוט נכנס לי לסיסטם. קשה לשנות את ההרגל גם פיזית וגם מנטלית כי אולי יחשבו שאני בהריון, כי כבר לא אעמוד בסטנדרט הבטן השטוחה, כי הבגדים שלי כולם צמודים. אבל שמצליחה לזכור לשחרר הכל נהיה שם יותר רגוע, כולל שרירי רצפת האגן שנהיים הרבה יותר נינוחים.

הבנתי שיש נשים שמסוגלות ממש להחזיק את הדם עד שיגיעו לשירותים.
ואני שמעתי שיש נשים בתאילנד שיורות משם חיצים.. (-:

נראה לי שזה לא בדיוק להחזיק אלא לשמור על תנוחות שלא יתנו לדם להשתחרר (למשך כמה דקות). זה מה שאני עושה. אולי יש גם איזשהי התכווננות לא מודעת (כמו שבשמת מלמדת להגיד לתינוק- חכה רגע והוא מחכה עם הפשפוש... אולי אני אומרת לעצמי את אותו הדבר בלי לשים לב?)
אבל בעקרון המטרה היא לא לשמור בפנים אלא לרוקן, להיות מודעת ל- מתי אני צריכה להתרוקן ופשוט ללכת לעשות את זה.

זה לא בא מתנוחה.
זה בא מהטונוס הנכון שם, שאצלנו הוא לא נכון בגלל הדרך שאנחנו מחזיקות את הגוף שלנו.
גדלנו בחיתולים )-: ומשם זה מתדרדר...

כשיהיה לי כוח אספר בדף יציבה טבעית הדבר המדהים שקרה כשראיתי רק קטע פיצפון מהסרט שיונת שרון שלחה אליו.

אני מוצאת שכשאני יושבת, הדם לא יוצא, אלא רק כשאני עומדת או הולכת.