לקראת אמהות פחדים וספקות

[ים_של_טורכיז*]

מאתמול אני הפוכה.
קשה לי לכתוב, מתביישת במה שעובר לי בראש, אני מנסה לומר לעצמי שזה בסדר להרגיש את מה שאני מרגישה וחווה עכשיו.


אז הנה אוזרת אומץ - אני בהריון ראשון. ממש בהתחלה, שבוע 10 ויש לי המון חרדות ופחדים.
ההחלטה להריון הבשילה במהלך יותר מחצי שנה, הרגשתי שזה הדבר שאני הכי רוצה בחיים, שאני בשלה, מוכנה, רוצה כל כך להיות אמא. בן זוגי יותר חשש, לקחנו יחד את הזמן, ולפני כמה חודשים התחלנו לנסות.
ומאז שאני בהריון, נכון שישנם גם רגעי שמחה ופליאה ( נקלטתי מהר יחסית ), אבל אני חווה המון חרדות ופחדים ומסתבר שגם ספקות.
ואני לא מבינה איך דבר שכ"כ רציתי וכמהתי אליו מעורר בי עכשיו בעיקר פחדים. לפעמים אני לא מבינה למה רציתי את זה בכלל , וכ"כ קשה לי לרשום ולהודות בזה

פיסית אני מרגישה די טוב רק עיפות נוראית שגורמת לי לחוש סוג של מוגבלות, מעין חוסר אונים כשבשעה 10 אני נופלת למיטה ( רגילה להיות מאד פעלתנית והחיים שלי עמוסים בדברים שאני אוהבת ). אתמול פשוט הרגשתי שאני נשברת, שאני לא מסוגלת עם העיפות, שאין לי סבלנות להריון, לבכי, לשינויי מצבי הרוח, לחוסר השליטה, לפחדים מהבדיקות עד שיודעים שהכל בסדר עד כמה שאפשר...הכל הציף אותי. והכי נורא זה הספקות, פתאום באמת לא הבנתי למה אני צריכה ילד, למה אני רוצה, מה רע לי בחיי כפי שהם. כאילו וכל התחושות שליוו אותי לפני ההריון והכמיהה העצומה- נעלמו.
וההבנה שהעיפות הזאת ברורה ויש לה סיבה עכשיו , אבל גם להיות אמא זה להיות עיפה הרבה, ואיך אעמוד בזה בכלל, העיפות מוציאה ממני סוג של יאוש.
אני מקווה שאני ברורה במה שאני רושמת, מאד אשמח לתגובות..

[לירי_יער*]

שלום לך ים של
אני כל כך מבינה מה את עוברת
תחילת הריון- אפילו רצוי ואהוב
זה זמן של השתוללות הורמונלית
אצלי תמיד יש דאון כזה קבוע ברקע
אני מלאה כמוך בספקות וחששות
עייפות וחוסר אנרגיה
אבל אני שמחה לספר לך שזה ממש ממש עובר
תני לכל מה שעולה בך לעלות ולצאת מהמערכת- לי עוזרת מדיטציה מאוד
המערכת מתנקה
בכלל הריון זאת כמו דלת שנפתחת פעמים מעטות בחייה של אשה
דלת לרחם שלה שהוא כמו מחסן קוסמי לכל מיני דברים
חומרים ריגשיים שהזמינות אליהם מאוד מוגבלת כשאני לא בהריון
בשבילי זאת הזדמנות להתבוננות עמוקה בדפוסים שלי
במה שאני מסתירה מעצמי
בהרבה מקומות שלי מול הוריי מול נשיות מול גבריות
מול דימוי גוף וכו וכו
כל אחת וחומרי הגלם הגלומים בה והאומץ שלה לפתוח ולגעת בכנות באותם מקומות
גם אני עכשיו בהריון
הריון רביעי
ושוב נפתחה הדלת ואני בנאמנות רבה שוב נוגעת מרגישה ומנקה עוד ועוד
תרגישי טוב

[דניאלה*]

שלום לך...

_תחילת הריון- אפילו רצוי ואהוב
זה זמן של השתוללות הורמונלית_
מסכימה מאוד. לי מאוד עזר לזכור שלכל החרדות, הספקות והפחדים (כולם נורמליים!!) יש בסיס הורמונלי, פיזיולוגי, ביולוגי של ממש.
נכון, לפעמים הבסיס הזה מציף כל מיני דברים חבויים אבל הוא לא נשאר לנצח, והרבה פעמים הוא מחריף מאוד כל מיני רגשות ומוציא הכל מפרופורציה.
אני אפילו לא קלטתי עד כמה הייתי "פסיכית" בהיריון, רק בדיעבד בן זוגי, שמכיר אותי כל כך טוב,
סיפר לי שמהצד ההתנהגות שלי נראתה לו מאוד מאוד לא יציבה, הפכפכה, אמוציונלית כל כך.

בהקשר הביולוגי רציתי עוד לספר שדווקא אחרי הלידה הרגשתי שמשתלט עליי מין רוגע שכזה,
טיפלתי בסיטואציות קשות ולא נעימות, וגם "סתם" בהתחלה של ההורות שלי,
בצורה כל כך רגועה ושקולה שממש התפלאתי על עצמי שאני לא פקעת של חרדות ופאניקה.
אני חושבת שהטבע דאג לסדר אותי שם - ההורמונים, הכל עבד כמו שצריך ווידא שאוכל לטפל בילדים שלי הכי טוב שאפשר.
כנראה ההיריון זה הזמן שבו הטבע דואג לנו להתחרפנות טובה P-:

והכי נורא זה הספקות, פתאום באמת לא הבנתי למה אני צריכה ילד, למה אני רוצה, מה רע לי בחיי כפי שהם. כאילו וכל התחושות שליוו אותי לפני ההריון והכמיהה העצומה- נעלמו.
בסדר.
עובדה שהייתה כמיהה, היה רצון לילד, היה רצון לשינוי בחיים.
עכשיו את בלחץ ומפחדת.
מה היה רע בחייך כמו שהם?
אני חושבת ששינוי כשלעצמו, ובוודאי שינוי כל כך עמוק וגורלי, הוא טוב,
הוא "מזרים דם" למערכת, הוא מאפשר התפתחות, מונע ניוון, נותן הזדמנות להמון דברים חדשים לקרות.
תני לעצמך לגיטימציה להרגיש כל מה שאת מרגישה, אל תיבהלי מזה.

[אום_שלום*]

יקרה,
אני מבינה אותך מאוד.
גם אני בהריון ראשון, הריון שרציתי וחיכיתי לו הרבה זמן.
גם אותי תקפו פחדים מהאמהות במהלך ההריון, פחדים מגזל השינה, מכובד האחריות, מזה שאולי לא אסתדר, שלא אבין מה התינוקת שלי רוצה ושלא אוהב אותה מספיק.
ממרומי שבוע 39+5 אני חושבת שטוב שכל הפחדים האלה עולים, הם מאפשרים לנו לעבד אותם לקראת האמהות, להגיע מוכנות יותר, אולי להיות פחות בשוק כשהתינוק באמת מגיע.
אני מאמינה שבכלל בחיים אנחנו צריכים להסכים להרגיש גם תחושות לא נעימות, או כאלה שלא "התכוונו" להרגיש, פשוט להיות שם, להתבונן בהן, בלי לנסות לשנות ובלי לשפוט.
בתקופות שהייתי בחרדות (דווקא לא מההריון) ניסיתי ללכת עם החרדות שלי עד הסוף, להציף את הפחדים הכי עמוקים, ברגע שהסכמתי לעשות להם מקום יכולתי לראות שהם לא גדולים ומאיימים כפי שחשבתי.
כל מה שהעלית הוא הכי לגיטימי בעולם בעיני, מותר לך להרגיש ככה ויכול מאוד להיות שבקרוב תרגישי אחרת, אולי יבואו חששות אחרים ואולי לא. הכל בסדר.
ולגבי העייפות והחולשה, יכול מאוד להיות שעוד כמה שבועות תרגישי טוב יותר, השליש הראשון היה זוועתי אצלי ואח"כ הרגשתי הכי טוב שהרגשתי בימי חיי.

[שקדי_ה*]

תחושה מוכרת, אני לא חושבת שיש לך במה להתבייש...

אני כבר חצי שנה אחרי לידה, אבל גם זוכרת את הפחדים האלה. בעיני הפחדים האלה לגמרי טבעיים, ובסופו של דבר הם אלה שהכינו אותי הכי טוב לאמהות. כי זה נכון- לידה ואמהות הן שינוי גדול בחיים.והפחדים עזרו לי להבין את זה, ולהתכונן עד כמה שאפשר. וכן- גם קצת להתאבל על הפרידה מהדרך בה החיים שלי התנהלו לפני האמהות. לי זה נראה מוזר לא לחשוש, לא לפחד, לא לחשוב לפעמים "מה הייתי צריכה את זה".(זה מזכיר לי שמישהי- נראה לי אחת ממיילדות הבית- אמרה שאם היא מתכוננת עם אשה ללידה ולא עולים לה פחדים בכלל אז זה נראה לה חשוד).

אצלי אגב, להבדיל ממה שכתבה דניאלה, זה היכה בגדול אחרי הלידה. אני אחת שכל חייה חלמה להיות אמא וראיתי בעיני רוחי איך האמהות מתלבשת עלי בול. היה לי הריון מעולה וכיפי והרגשתי בשיאי. דווקא אחרי הלידה מצאתי את עצמי חושבת שהתינוק הזה באמת חמוד והכל, אבל מתי כבר ההורים שלו באים לקחת אותו ואני אוכל לישון קצת. ובכלל, מה היה רע לי קודם.

אני חושבת שהרגשות האלה חשובים, שההתמודדות איתם מאוד מקדמת ושצריך לתת להם מקום.
תודה שאזרת אומץ ופתחת את הדף.

[ים_של_טורכיז*]

תודה לכן נשים יקרות, מעומק ליבי. קראתי כמה וכמה פעמים את מילותיכן הכנות והמשתפות, וזה כ"כ עוזר.
הצהוב אומר לי עכשיו-תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר וזה תמיד נכון.
היום קצת יותר קל. מרגישה שאני אחרי גל גדול וסוחף ועצום, שבקושי שרדתי. גל שניסה להטביע, להשניא אותי על עצמי, גל של שיפוטיות וחוסר חמלה והמון צער ועצב . ופחד, שאולי אם זה מה שאני מרגישה וחווה אני לא בשלה או מוכנה להיות אמא. וכמה המחשבה הזאת קשה עבורי.

והיום הוא קצת רחוק ממני, הגל הזה, עדיין נוגע ברגליי, עדיין העור סמרמר אחרי השהות בתוכו. אבל הוא הולך ומתרחק.
אני מבינה שהרבה פעמים אני נסערת מאד, אמוציונלית, מבולבלת והרבה מזה בגלל שטף ההורמונים, הרבה מזה כמו שאתן כותבות לי פשוט טבעי לפני שינוי כה גדול.
ואני מאד מנסה לא לברוח מרגשות קשים, להבין שהם חלק , שהם באים והולכים כמו כל רגש, כמו כל דבר בחיים.אבל יש רגעים שזה בלתי נסבל, שאני מרגישה שבאמת- אוטוטו טובעת, הגל יחנוק אותי וזהו. הכל נורא טוטאלי וקשה לי להאמין שזה יעבור.
קשה לי לדעתי להתמודד עם חוסר השליטה שאני חווה בעקבות אותן טלטלות, וחוסר הוודאות, וחוסר ההבנה שלי את עצמי לגבי מה רציתי, מה אני רוצה, לתת לגיטמציה להכל. וצריך לעבוד על זה כנראה , על היכולת שלי להיות באי וודאות, בקושי, בחוסר שליטה שלי במצב. נראה לי סוג של הכנה לאמהות...

[לירי_יער*]

את יודעת, בהריון השני שלי שהיה אמוציונלי בטירוף
התוודאתי לפרחי באך
הם כל כך עדינים ומלטפים
הם ממש עזרו לי ועדיין עוזרים
ממליצה לך מאוד
עוד משהו שלקחתי באחד ההריונות- כבר לא זוכרת איזה.....- ארניקה בהמאופתיה
הנטורופתית האגדית שלי אסתר שחם נתנה לי וזה איזן אותי
ורסקיו את יכולה לקחת ברגעים שנדמה שהגל מטביע אותך
רק שתדעי שיש המון נשים הריוניות שחוות את עצמן בעוצמה כזאת
את לא לבד
באהבה

[ים_של_טורכיז*]

וברגעי חסד קטנטנים ומלאי אור אני מצליחה לדמיין אותנו יחד בדשא, מתגלגלים כמו כלבים מאושרים, חווים רגע של משפחה-אמא, אבא, ילד.
וברקע צחוק פעמונים
ותחושת שחרור שאין לה מילים באמת.
וכשאני שם ברגעים האלו אני מבינה את מה שחברה טובה אמרה לי אתמול ולא יכולתי להאמין לה,
שהיא רוצה כבר להכיר את ילדיי העתידיים ושהיא בטוחה שהם יהיו מדהימים כי אני אתן להם כ"כ הרבה אהבה והכלה, ולהיות מה שהם וזה בעצם מה שילדים צריכים.

[טאו_להורות*]

עוד משהו שלקחתי באחד ההריונות- כבר לא זוכרת איזה.....- ארניקה בהמאופתיה
לא מומלץ להשתמש בהריון במיוחד בשליש I .

מי שלא מפחדת ומרגישה רגשות אמביולנטיים מדאיגה אותי.
בכל אופן אם תשאלי אותי בשביל מה צריך את "הילדים האלה" ? אענה לך :כדי שיהיה מעניין בחיים.

[ההולכת_באתרים*]

מניסיון של שני הריונות, זה טבעי, השליש הראשון מעייף מאוד, מדכא, הקאות, חששות מהפלה, חוסר ודאות וכו'. הכל טבעי. כשתגיעי בערך לשבוע 14 15 תרגישי הרבה יותר טוב. לא נשאר לך עוד הרבה לסבול.

[אלמונית*]

אני מתכננת הריון שני ומבקשת מעוד נשים כמוני שניצור קשר ואולי נגבש מעין יומן הריון, מסע שבו אנו נוכל לשתף בכל מה שעובר עלינו להתייעץ, להקשיב, לחבק. יש מעוניינות?

[ים_של_טורכיז*]

תודה לכן על השיתוף, זה נורא מקל לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה , שאני למעשה די נורמלית.
כי למרות שיש לי חברות בהריון בדכ קשה לי לחלוק איתן את התחושות הכה חזקות ומטלטלות הללו.
אלמונית- אני מאד אשמח למשהו כזה של נשים בהריון , ראיתי שיש הרבה מעגלי נשים אחרי לידה אבל לא מצאתי משהו לנשים בהריון והאמת לא בטוחה שיש לי זמן, אבל יומן הריון וירטואלי נשמע לי מדהים ( בתור מי שכותבת המוןןן ). את יכולה ליצור קשר בדף בית שלי.

שתהיה שבת רגועה וגשומה !

[ים_של_טורכיז*]

הרבה זמן לא כתבתי פה. ואין מה לומר השליש השני הוא אחר לגמרי.כבר בסוף חמישי, מרגישה טוב, מאוהבת בבטן הקטנה שלי, מרגישה שנהנית הרבה יותר מלהיות בהריון, מלדבר על זה, מלחוות את זה.
היום אני רוצה לכתוב על הקושי שלי מול אמא ואיך זה מקרין עלי עכשיו, אשמח לקרוא אם יש פה מי שמכירה, מתמודדת ורוצה לשתף.
יש בי הרבה פחד ממה זה יעשה לי אחרי שהתינוקי יוולד קראתי קצת במה שכתבה חמוצית בבלוג שלה. אתמול היתה לי חוויה מאד לא נעימה מול אמא, אמרתי שכואב לי הגב ולא רק שלא קיבלתי שום תגובה אמפתית אלא עוד פרצופים, אמירה של - מה יש לך עוד הרבה חודשים להריון..ואז החל דיון מטופש שהיה לויכוח לגבי היוגה שאני עושה. ברור לי שזו היתה טעות להכנס לויכוח איתה כי תמיד הרי היא חיבת להיות צודקת גם בדברים שאין לה שום מושג בהם.
ונכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי זה שלה, אל תתרגשי בכלל, אבל העלבון היה צורב
ואני מפחדת מהעתיד, מפחדת שאהיה תלויה בה מצד אחד וסובלת מצד שני כי כל כך קשה איתה, כל כך קשה לחוות גם את הילדה הנזקקת שבי שבאה לבקר אותי עכשיו בגלל מה שהיה אתמול.. אני יודעת שאני צריכה להיות אמא לילדה שבי ואני מנסה אבל לפעמים זה כ"כ קשה.
בלילה אני מתעוררת הרבה, והלילה הזה היא באה, אולי בת 5 או 6 והיא פשוט צעקה. צעקה בלי מילים את כל הכעס והעצבים והעלבון והלבדות הדוקרת שלה. ואני חיבקתי אותי חזק ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, חיבקתי והיא המשיכה לצעוק עוד ועוד.

[פלוני_אלמונית*]

ים, כל התחושות לחלוטין נורמליות וכמו שאת רואה כולן חוות את זה.

[ההולכת_באתרים*]

ובנןגע לריב עם אמא, הרגישות הנפשית מאוד עולה בהריון.

[זוג_צעיר*]

ים, רק לומר שאני מאוד מזדהה.
שנים רציתי את ההריון הזה, ולפעמים עכשיו, בדיוק כמו שאמרת, קשה לזכור למה. אחרי הכל, מה היה רע לנו קודם?

אבל אולי יהיה עוד יותר טוב אחר כך.

[שמש*]

טוב טוב טוב את עושה בפתיחת הדף הזה
אני התבשלתי עם התחושות האלה והלבדות שלהן הרבה בהריון הראשון שלי
מה שכתבת על היחסים עם אמא - רק רציתי להגיד שבאופן שהפתיע אותי מאד - אחרי הלידה של בתי הבכורה יחסי עם אמא שלי מאד זורמים - הרבה יותר קל מבעבר,יש לה ולבתי קשר עמוק ואמיתי שבכלל לא קשור אלי באיזשהו אופן,היא עזרה ועוזרת לנו עד היום המון עם הילדים, ובכלל משהו שם נפתח והתרכך ביננו...
תמישיכי לכתוב
תודה על הדף הזה

[טאו_להורות*]

היי ים
ניתקלתי בהרבה נשים שלקראת סוף ההריון הI ,כועסות ולא מרוצות ממה שקורה עם אמא שלהן.
אני זוכרת שגם אני התעצבנתי מכל דבר , שהיא עשתה או אמרה. היא לא השתנתה אבל אני השתנתי והוקל לי.
אני מציעה לך לקחת נייר ועט ולכתוב לעצמך:
האם התינוקת שלך הופכת את אמא שלך לסבתא ?
יתכן ואמא נמצאת גם בבלבול , בפחד מפני השינוי שיקרה לכן. אולי היא מפחדת מהמעמד הנכבד שזימנת לה?
התקשורת בינכן מאוד חשובה לך ולתינוק\ת שלך . כדי לשפר את היחסים תוכלי לשאול את עצמך מה באמת הכי מציק לך ?
מה את חושבת או מצפה מאמא שלך שהיא לא יכולה לתת?
האם את יודעת בוודאות שזה מה שאת צריכה ממנה?
מה זה עושה לך ?
איך את מרגישה כשהיא לא עושה מה שאת חושבת שהיא צריכה לעשות?

ואחרי שחפרת קצת לעומק ברגשות האלה:
תנסי לחשוב מה תרגישי אם לא תנסי לשנות אותה , מה תרגישי אם לא תחכי ממנה להתנהגות הזו?


יש שיטה של "העבודה של ביירון קייטי" שתוכלי למצוא דפי עבודה שיעזרו לך לכוון את המחשבות.
פשוט לגגל באינטרנט.

[פלוני_אלמונית*]

שלום, אני ובן זוגי מתכננים הריון בקרוב, אני עוד לא אמא, מדובר בהתכוננות להריון ראשון. בשנים האחרונות אני כמהה לזה מאוד. תמיד אהבתי נורא ילדים ולפני כמה שנים הרגשתי שהגוף מתחיל לבקש את זה ממני.. שבאמת יש תשוקה נורא גדולה, שיש לי המון מה לתת. אמאמה.. לפני כמה חודשים בעקבות טריגר של עבודה עם פעוטות נתקפתי חרדות וחזיונות קשים של דברים שעלולים לקרות לילדים.. הרבה גם בעקבות סיפורי זוועה שקוראים בעיתון. בהתחלה נבהלתי מאוד מאוד.. חשבתי שאני משתגעת. אחר כך בעקבות לווי של מטפלת הבנתי שהפחדים האלה עולים כדי להשתחרר, שזה קשור לדברים שעברתי, שאלו רק מחשבות, שככל שאני נבהלת יותר כך המחשבה תופסת ייותר מקום ויותר משפיעה עליי. ואומנם.. הגוף נרגע, החרדות נרגעו.. הצלחתי לחזור להרגיש שאני לא רק המחשבות הטורדניות האלה.. ועדיין, אני מרגישה שנבהלתי מאוד, עד כדי כך שאני מרגישה שאני פוחדת להיכנס להריון. זה לא כל הזמן, זה בא והולך. יש איזה תמונה בראש, איזה פנטסיה לאיך זה יהיה ואיזו מן אמא אני אהיה ואיך הכל יהיה רצוף אהבה וסבלנות והכלה.. וברגעים האלה של הפחד אני מרגישה ש"התקלקלתי". מרגישה כמו בלון שהוציאו ממנו את האויר. וכמובן פוחדת שהפחד ינצח כי אני מאוד מאוד רוצה להפוך לאם. אשמח לתגובות.