לקויי שמיעה באופן טבעי

מתוך כתבה בהארץ. תהני (-:

המתרגמת לשפת הסימנים התפרצה בשידור: "די לשקרים"

קייב. למרות גל הנאומים הבלתי פוסק מצד בכירי האופוזיציה בעקבות משבר הבחירות באוקראינה, מעשה המחאה המפתיע והמדובר ביותר נגד ראש הממשלה ויקטור ינוקוביץ', שאירע בסוף השבוע - היה דווקא אילם.

המורדת הנועזת היא לא אחרת מאשר המתורגמנית לשפת הסימנים של ערוץ השידור הממלכתי UT-1, נטליה דימיטרוק. דימיטרוק ליוותה את שידורי הבחירות מהקופסה הרגילה המיועדת למתורגמנים, בתחתית המסך. במהלך כל השידור היא ליוותה את דברי השדרנים בתנועות ידיים נמרצות המיועדות לאלה שאינם מסוגלים לשמוע, אבל כשהגיעה ההכרזה הרשמית של ועדת הבחירות על תוצאות ההצבעה ועל ניצחונו של ינוקוביץ', לא יכלה דימיטרוק להתאפק - והחלה להוסיף את הערותיה הכועסות לדברי השדרנים.

"התוצאות של הבחירות זויפו", סימנה המתורגמנית בתנועות ידיים מהירות ועצבניות לחרשים המופתעים בבית, שלא ציפו לכזו התפרצות מתחתית המסך. "אל תאמינו להם. ויקטור יושצ'נקו הוא הנשיא החדש. נמאס לי לתרגם לשפת הסימנים שקרים. אני לא יודעת אם תראו אותי שוב".

בעיני שדרנים רבים, הפכה ההתמרדות של דימיטרוק לקריאת הקרב של כל העיתונאים תומכי יושצ'נקו שאולצו לשמור על שתיקה. ההתקוממות השקטה של דימיטרוק, הפכה להתקוממות רועשת בהרבה של אחד ממקורות הכוח החשובים של קוצ'מה: הטלוויזיה הממלכתית. הראשונים היו 200 כתבי UT-1, שפתחו בסוף השבוע בשביתה, ודרשו לאפשר להם לסקר באופן אובייקטיווי את משבר הבחירות. רבים באו בעקבותיהם.

ניו יורק טיימס

ענת, זה מדליק!!
לא היה לי מושג!
ממש כמו בטיאנמן... כך בחזית הראשונה, ודבר החופש יוצא לאור בשפת הסימנים דווקא...

ובכלל, מתחילה להרגיש שבשביל הנגלה הזאת, קצת מיציתי את הנושא, עד לפעם הבאה...
מרגישה קצת סחוטה מקיטורים. היה כיף לכתוב את הכל כאן, בלי שום צנזורה, ישר מהקישקע. הדברים קיימים בכל יום ויום, אבל נדמה לי שיש הקלה. איזה כיף זה להתלונן בכל הלב!! ממש מחיה נפשות. באמת באמת.
רוצה לפי שעה להודות מעומק הלב לכל מי שקרא ולכל מי שכתב ולכל מי שהיה כאן עימי בקיטורי,
וכמו שאני מכירה את עצמי, ואת הנסיבות בהן אני מוצאת את עצמי, המשך יבוא...

תודה שהפנת אותי לדף הזה @}

אני כל הזמן במבוכה מהדף הזה, מהחשיפה הזאת...

חשיפה נכונה מאפשרת, לפעמים, הבראה של דברים בתוכנו.
כשהם נשארים במעמקים בלי אור ובלי אוויר, קשה לפצעים להחלים.

קישור לדבריה של עדית פאנק במעריב על כיתוביות
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/833/502.html

איזה דף מרגש. נכנסתי אליו במקרה אחרי שזמן רב אני רואה אותו במה חדש.
שרה, אגב:
בגלל זה אני פיתחתי הרגל כל הזמן לשאול מה קורה ולמה כולם מחייכים ולפתח ראדר של רנטגן. אם לא שואלים לא טורחים לספר לך מה קורה מסביב. לפעמים צריכים לפתוח את הפה ולשאול כדי להיות בעניינים!
אצלי, משפחה (במורחבת, עם ההורים) שומעת לחלוטין (לפחות מבחינת חוש השמיעה גרידא), גם אני צריכה רדארים.

בעוד כשבועיים, ביום שישי - 4 בפברואר, מתקיים בתל אביב אירוע "שירת האדם" המתקיים בכל שנה זו השנה הרביעית. האירוע הפעם יוקדש, עד כמה שהבנתי, לשירי נעמי שמר.
זהו מפגש של חרשים, לקויי שמיעה ושומעים, כולם ביחד שרים שירים, יש בלונים לחרשים, שעוזרים להם להרגיש את הויברציות, יש תרגום לשפת סימנים - לא תרגום סתמי, אלא לי דן, המתורגמנית מתרגמת את השירים לשירים בשפת סימנים, כל הגוף שלה רוקד את המילים, יש תמלול של הדברים שנאמרים על גבי מסך גדול, מי ששר מוקרן על גבי המסך כדי שאפשר יהיה לקרוא את שפתיו, ועולים לשיר בשפת סימנים, בקול, בזיוף ובאושר.
יש כאן שירה של הנשמה.
זה אירוע שקשה מאד להסביר אותו.
לא מוכנה להפסיד את זה. בכל שנה אני וזוגי הולכים.
בכל שנה זה נראה אחרת, ובכל זאת מאד דומה.
יש דברים שחוזרים על עצמם, כמו שתי הילדות (שגדלות משנה לשנה) בעלות קשיי התקשורת,
ששרות בשפת סימנים מעט מקרטעת את "עוף גוזל", וכולם בוכים,
ויש דברים שמשתנים משנה לשנה.
הזמר, ההדגש,למשל: בשנה אחת דובר הרבה על שירת הנפש ותקשורת מהלב שאינה מוגבלת על ידי השמיעה. בשנה אחרת דובר על הבושה, בעיקר של המבוגרים (ומסתבר שגם שלי...) להרכיב מכשיר שמיעה ולהכיר במגבלה.
זה הולך עם מי שנמצא שם עוד הרבה מאד זמן לאחר מכן.
והחויה עושה איזה מטמורפוזה לגבי שירה.
גם מטמורפוזה לגבי קבלה, הכלה.
אם מישהו מעוניין, אוכל להפנות לקבלת פרטים.

תמרול ה , נשמע מרגש ביותר. @}

בשנה אחרת דובר על הבושה, בעיקר של המבוגרים (ומסתבר שגם שלי...) להרכיב מכשיר שמיעה ולהכיר במגבלה.
נורא מצער. אני תמיד תוהה למה צריך להיות הבדל בין משקפיים למכשיר שמיעה? (מבחינת התייחסות האדם עצמו והתייחסות החברה).

ליעל,
יו איזה מהירות.. את כאן!
האמת שאין לי בושה ממכשיר השמיעה (או שזו הודחקה לה היטב..) הבושה שלי זה לא לשמוע טוב... כמו שהרביתי להגג למעלה...

כמו שהרביתי להגג למעלה... תמשיכי, תמשיכי. הגיגייך פופולריים ביותר, כמו שאת כבר בטח יודעת! @}

כתבתי קודם משהו דרך "עריכת כל הדף" אבל זה לא נשמר משום מה. אנסה לכתוב שוב.
רציתי להוסיף שלקוי שמיעה נראה לי כמו מום חברתי, אישיותי.
ליקוי ראיה עלול להשפיע על הדימוי העצמי של אותו אחד, שלא רואה טוב, ולהפריע לתפקוד שלו.
ליקוי שמיעה יוצר בידוד חברתי-סביבתי.
יש הרבה מקום לפרשנויות, בהיעדר מידע.

<אפשר לראות את זה אפילו כאן, כאשר אנשים לפעמים נפגעים ממשהו פשוט כי היה חסר מידע, או אפילו הבעות בצ'יק-צ'ק שמסייעים לדעת למה אנשים התכוונו>

אז לקויי השמיעה משליכים הרבה מעולמם על מה שקורה בחוץ, ומפרשנים הרבה, ואין הרבה משובים שעוזרים לתקן ולכייל את ההשלכות, ואז נוצר מין מעגל סגור קצת, של אמונות ופגיעויות מ"העולם שם בחוץ"...

וגם יש את ההתיחסות של החברה, של המשפחה, שמשפיעה ברמה העמוקה ביותר על תפיסת החויה הזאת באופן פנימי. היום זה כבר הרבה יותר קל ממה שהיה כשהייתי ילדה.
יש מכשירי שמיעה קטנים על האוזן, לי היתה קופסה גדולה עם חוטים מפחידים.
יש אביזרים שעוזרים לשמוע בכתה, יש מתורגמנים ומתמללים אם צריך.
יש הרבה יותר מודעות ופתיחות לנושא.
מה טוב!

שמחה שאת ממשיכה לכתוב פה.
ועולים לשיר... ....בזיוף ובאושר בזיוף גם אני יכולה.... (-;

מתחילה השבוע קורס לפיתוח מנהיגות לאנשים עם מוגבלויות.
הקורס הזה צריך להיות מאד רציני ומעמיק.
כל כך מחכה לזה!!
להתחכך עם אנשים עם מוגבלויות שונות ומשונות!
לברר את הנושאים האלה ממש שכתובים כאן בדף.
לברר את המקום של הערך העצמי...
לראות איפה גאוה מופיעה.
אני כבר מתחילה להיות גאה, לפעמים..

שיהיה הרבה בהצלחה @}

שליחה על ידי יעל_צ* » 14 מרץ 2005, 17:06

תמרול ה,
תיהני ושיהיה בהצלחה! @}

אני כבר מתחילה להיות גאה, לפעמים.. יש לך בהחלט סיבות טובות!

איזה יופי. מחכה לקרוא רשמים וחוויות.

היו כמה דברים משעשעים עבורי בקורס.
אבל קודם - רציתי לומר שהמפגש הראשון היה מאד מרגש עבורי. המפגש הוא עם אנשים שיש בהם הרבה מאד עוצמה לצד שריטות ורגישויות. אנשים בכסאות גלגלים, לקויי ראיה, חרשים ולקויי שמיעה, אשה קטנת קומה אחת, ועוד.
בחורה לקוית ראיה אמרה לי:
את מקסימה, את לא כמו לקויי השמיעה האלה, שלא מתקשרים, את מתקשרת"!
איזה סטיגמות מוזרות יש לנו לפעמים....
ומצד שני, כמה קשה לי לפעמים לתקשר עם לקויי ראיה, כי אני די זקוקה לקשר עין... זה הסימן של ההקשבה עבורי... מעניין מה צפוי עוד.

ותודה לך על מה שכתבת.
ולשאלתך,
http://www.hearing.org.il/n-irgunim.htm
הקישור למעלה הוא לאתר "שומעים ברשת", ובתוכו בדף של הארגונים השונים.

"המכון לקידום החרש", המופיע שם, מטפל בנושא של תמלול הרצאות באוניברסיטה לסטודנטים.
"מרכז שמע", זכה במכרז של אספקת שירותי תקשורת שונים, וביניהם גם שירותי קלדניות לתמלול לחרשים הזכאים לכך, עד 45 שעות בשנה, ללא תשלום. בשמע צריך להגיע למיטל, המטפלת בנושא של שירותי תקשורת.

מצוטט מדף תפישות שבי , כי זה קשור מאד גם לכאן...
_בשבוע שעבר הרגשתי את הכלא שלי באופן מאד מוחשי.
הייתי במפגש בקורס לפיתוח מנהיגות לאנשים עם מוגבלויות. היו שם לקויי ראיה, אנשים בכסאות גלגלים ולקויי שמיעה, אשה נמוכה אחת, דיסלקטי אחד וכדומה.
היתה לנו סדנת outdoor training, ובמהלכה נתנו לנו משימה:
כיסינו את העיניים בכיסוי, כך שלא ראינו כלום, והיינו צריכים לגשש דרכנו במבוך חבלים עד ליעד.
אני לא ראיתי ולא ממש שמעתי, רק פה ושם.
מצאתי כל מני דרכים לסמן לי איפה כבר הייתי, כדי שלא אחזור לשם,
והמשכתי לחפש ולגשש... ולבסוף, אחת מלקויות הראיה הצילה אותי... אחרי שהייתי תקועה זמן רב במבוך.
אחר כך, הראו לי שהייתי המון זמן במקום אחד קטן ולא פרצתי דרך ממנו...
הסימנים שעשיתי במידה מסוימת אפילו תקעו אותי... כי היו מקומות שחשבתי שהם דרך ללא מוצא, אבל לאחר מעשה ראיתי שהיה שם מוצא...
למרות שהמדריכים מאד התפעלו מהם...
שאלה אותי אחת המנחות - למה לא פניתי לעזרה בקול?
הייתי ממש המומה. למה באמת?
כי הייתי בתוך דממה אל-קולית.
לא חשבתי על זה בכלל.
כלאתי את עצמי.
(חלק מהתובנות בקורס זה כמה קשה לנו לבקש עזרה, כמה הורגלנו להתמודד לבדנו)
איזה תחושה מוזרה ומדהימה לגלות את זה. בכיתי המון ובכיתי ובכיתי.
מקוה שעכשיו אראה יותר את המקומות בהם אני כולאת את עצמי.
מרגישה שתחושת הכלא בחיים שלי מאד חזקה עכשיו.
מנסה לתפוס קצה חוט שאיתו הולכים ומוצאים את הדרך החוצה. זאת החויה לה אני נוכחת עכשיו.
מנסה לא להיות ביקורתית על עצמי ופשוט לתת לעצמי להיות עם זה._

תודה על השיתוף. כמה שהקטע הזה מדבר אלי היום. עכשיו.

_אחר כך, הראו לי שהייתי המון זמן במקום אחד קטן ולא פרצתי דרך ממנו...
הסימנים שעשיתי במידה מסוימת אפילו תקעו אותי... כי היו מקומות שחשבתי שהם דרך ללא מוצא, אבל לאחר מעשה ראיתי שהיה שם מוצא..._

למה לא פניתי לעזרה בקול?

|צמרמורת|

מקוה שעכשיו אראה יותר את המקומות בהם אני כולאת את עצמי.

אמן

כמה מוזר - התברר לי שמכשיר השמיעה שלי מקולקל כנראה כבר כחודש. אני עם מכשיר שמיעה חלופי, ומרגישה כאילו נולדתי מחדש! פתאם חזרו אלי הצלילים פתאם הסבל שהיה מנת חלקי בשבועות האחרונים התפוגג לו במפתיע. כמה משמח!! התא שלי התרחב פתאם. צלילים נכנסים, יש פתאם נצנוצים כאלה של עלים וצמחים, וחוחיות כי הן מאד צבעוניות...ויונקי דבש... ואור וצל צבעוניים

וכמו שאני רואה, המלה פתאם מופיעה המון פעמים כאן למעלה. ובאמת, המילה הזאת מפעפעת בי עכשיו, כמה מפתיע! פתאם!

שליחה על ידי יעל* » 17 אפריל 2005, 14:39

תמרול ה,
את יודעת, כשקראתי מה שכתבת כאן למעלה, התגובה הראשונה שלי הייתה
"טוב לשמוע!". צירוף מילים קצת שחוק, אבל פתאום מקבל כאן משמעות מיוחדת.
המון @} @} @}

פתאם הסבל שהיה מנת חלקי בשבועות האחרונים התפוגג לו במפתיע. כמה משמח!! התא שלי התרחב פתאם. צלילים נכנסים, יש פתאם נצנוצים כאלה של עלים וצמחים, וחוחיות כי הן מאד צבעוניות...ויונקי דבש... ואור וצל צבעוניים

איזה יופי!

דף מקסים

רציתי לשתף אותכן בחוויה מתסכלת שקשורה באופן עקיף למצבי כלקויית שמיעה. באזור שלי יש בית ספר בשיטת מונטסורי שרוצה להעסיק עוזרות למורות, מורות, גננות, שמרטפיות וכדומה. הם ציינו במודעה שהם לא מבקשים נסיון בעבר. הם מבקשים להגיש רזומה באימיל או בפקס. כאשר הצגתי את עצמי כמעוניינת לעבוד כעוזרת למורה (יש לי נסיון בעבר כעוזרת למורה) והגשתי את הרזומה שלי, זכיתי להתעלמות מוחלטת. המנהלת לקחה את הרזומה שלי ועשתה טובה שבכלל לקחה אותו.
כבר בשבוע הבא קיבלתי ממנה אימיל בלשון זה: מצאנו שנסיונך לא מתאים למה שאנו מחפשים, ואם תתפנה משרה מתאימה ניצור איתך קשר. בכבוד, המנהלת.

מאד נפגעתי. אני יודעת שהם לא רוצים אפילו לראיין אותי. הם רואים שאני חרשת. וכבר מראש הם החליטו שאני לא מתאימה להם. כבר שנים חיפשתי עבודה. באף מקום עבודה לא רוצים אותי. הם דוחים אותי בתירוצים קלושים. והעבודה שעבדתי בעבר כעוזרת למורה כי המורה הזאת היתה דודה שלי ומנהלת המקום שלה.

אין לי בעיה עם להיות לקויית שמיעה. החברה מסביב יודעים להיות מאד מבינים ועוזרים עד שזה מגיע למקומות עבודה. ברגע שהם עומדים בפני האפשרות להעסיק חירש הם ידחו במקרה הטוב עם תירוצים קלושים.

כבר קרו לי מקרים שפניתי למקומות שהם אמרו לי שכל המקומות העבודה תפוסים, אבל כאשר ביקשתי ממישהו אחר להגיש מועמדות, הם קיבלו אותו לריאיון. כאשר מישהו אחר בעל שמיעה תקינה פונה, פתאום כן יש להם מקום.

אני לא מחפשת שיעסיקו אותי אם הכישורים שלי לא מתאימים להם. אבל להיות דחויים בגלל שהאזניים שלי לא עובדות כל כך טוב זה מאד מעליב!

הי שרה,
האם אין חוק שמחייב אי אפליה על הרקע הזה? בארץ יש עכשיו חוק כזה. אני מאמינה שגם בארה"ב. האם תוכלי להוכיח חוסר תום לב בכך שלא זומנת לראיון ולא נעשה כל נסיון לעשות "אפליה מתקנת" (האם יש חוק כ-ז-ה אצלכם?). אולי שווה לפעול. זה מאד מעצים מנסיוני.

שרה, למה את כותבת בקורות החיים שאת לקוית שמיעה?
אם ישאלו אותך בראיון למה לא ציינת את זה, תוכלי למיד לענות "כי אז לא היית מזמין אותי לראיון, נכון?" כהכ את גם שמה על השולחן את נושא האפליה, ומחיבת את המראין להתעמת עם עצמו ביחס לבנאדם אמיתי (ולא איזו עמדה תיאורטית).

גילה באמת צודקת. אני באמת אף פעם לא מציינת בקורות החיים את ליקוי השמיעה. בראיון כמובן שאני אומרת אבל לא הדבר הראשון (לא תמיד מרגישים בזה..). אחי שהוא חרש לגמרי, גילה באופן מאד שיטתי שכאשר הוא כותב את החרשות לא מזמינים אותו, למרות קורות חייו המאד מאד מרשימים, וכאשר לא כותב, מוזמן מיד.
אין צורך לשים את זה בפרונט

שליחה על ידי הדס* » 29 יוני 2005, 21:46

שרה ק. את צודקת במה שכתבת - זה בהחלט מאד מעליב שלא בודקים הכישורים שלך, שלא מסתכלים על הרזומה.. מראש שמים תווית שאת לא שומעת, אז את לא מתאימה, לא יכולה...
זוהי בדיוק הנקודה הכואבת שעליה חשוב לדבר וכל הכבוד על אומץ ליבך להעלות הדברים האלו כאן בפורום.
אפלייה כן או לא...אמנם די קשה להוכיח זאת, אך מה שכן ניתן להוכיח זה עצם הקושי של אנשים לקויי שמיעה להשתלב במקומות העבודה ולהיות לא רק אנשים עובדים, אלא אנשים עובדים המוערכים וכאנשים שהמעביד יהיה מעוניין בקידומם.
לצערי הרב, מקומות עבודה כאלו קיימים , אך הם מעטים.
מקווה שהמצב הזה ישתנה בעתיד.

אני לא כתבתי בקורות חיים שאני חרשת. במקום הזה מכירים אותי

בגן של שלום מחפשים עוזרת לגננת.. פניתי אליהם והצעתי את עצמי. ספגתי דחייה נוספת וכואבת. הסיבה: הדיבור השונה שלי. הגננת חוששת שהילדים יחקו את הדיבור שלי. היא לא אמרה לי את זה בפנים, אלא אמרה את זה לאמא שלי. הרבה פעמים אמא שלי אוהבת לשוחח עם הגננת וכאן היא ספרה לאמא שלי.
מחר אני מתכוננת לשאול אותה איך הדיבור של שלום לדעתה. אם היא תגיד שהדיבור שלו מושלם (בעצם יותר טוב מילדים רגילים, הוא מדבר ברור במיוחד וכולם מתפעלים שהדיבור שלו ברור כמו של ילד בן שש!) ואם היא תגיד את זה, אשאל אותה איך זה ששלום איתי רוב השעות ביממה והדיבור שלו לא נפגע? ולהביא בחשבון את הדיבור הגרוע של בעלי שהוא מדבר ממש גרוע! (כך שתראה שלחשש שלה אין בסיס)
כמה שאנשים מפחדים להעסיק חרשים! ובכל זאת אני פגועה עד דמעות.

לאנשים יש את החששות והפחדים שלהם.
אני רואה דווקא שליחות, כיום, אחרי תהליך שעברתי, בלהסביר ולהסביר ולהסביר את הדברים.
בפתיחות, בהבנה שהאחריות היא עלי.

זה לא פשוט. זה עולה לי לפעמים בבכי, לפעמים ברגשות מאד קשים, אבל מתחילה תהליך של החלמה שהולך ביחד עם זה. אני מדברת את זה לדעת. כתבתי זאת קודם, למעלה. מדברת את זה להתבייש, לכאוב, מדברת את זה לדעת, ולאט לאט מדברת את זה בגאוה.

רוצה לומר בהקשר הזה משהו שנראה אולי לא בדיוק שייך, אבל שייך מאד לדעתי:

אני שומעת בטלפון, לא משהו אבל יכולה לדבר.
בעלי לא.
כאשר מטלפנים מכל מני ענינים עסקיים ושיווקיים ומבקשים לדבר עם בעלי דרכי, יעני, שאני אשמע בשבילו, אנחנו נוקטים במדיניות הסברתית חד משמעית:

מסבירים את החשיבות של תקשורת ישירה עבור החרש. שלא יהיה תלוי באחרים.
מסבירים שיש חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, (יעני, שזו חובתם ולא טובה שהם עושים)
מבהירים שמאד מאד מעוניינים להיות בקשר עם כל גורם.
מבהירים באופן מאד ברור שנהיה בקשר רק עם גורמים "ידידותיים" ללקויי שמיעה, דהיינו, שמוכנים להיות בקשר עמנו בפקס או במייל. אך ורק. ושוב, מבהירים כמה חשוב לנו הקשר. ושוב, מבהירים שרק ורק עם פקס ומייל ניתן ליצור קשר.

זה אולי לא קשור. אבל זה כן קשור.
מדובר פה על תהליך של גאוות חרשים. גאוה שרואה זאת כשליחות לפתוח את הדרך לאנשים אחרים להתחבר עמנו, ולהנות מהיתרונות שלנו. ולהתחבר באמצעותנו,

ולדעתי, השליחות האמיתית במובן העמוק ביותר:
להתחבר באמצעותנו לפחדים העמוקים שלהם מאיבוד שמיעה.
להקל על הפחדים האלה.
שהרי יש כאן מעגל סגור: ככל שהמצב פחות נגיש עבורנו, כך הוא קשה יותר וכך הוא מרתיע יותר.
ככל שהמצב נגיש יותר, כך אנחנו פחות מנותקים וכך המצב שלנו טוב יותר.

אני לא יודעת אם זה עזר במשהו. כל כך מבינה את הכאב שלך.
אצלי הכי חזק זה איזו בושה עמוקה חבויה לה. כאילו אני לא מתביישת, "לא רואים עלי" בכלל שום בושה. תמיד נראיתי לקוית שמיעה "גאה". אבל באמת באמת יש והיתה שם תמיד בושה עמוקה מאד. זה כבר בתהליך החלמה.
הכאב הזה של להיפגש עם כל הדיעות המוזרות האלה.
עם חוסר האמונה.

היא צריכה עוזרת שתשיר, ושתספר הרבההההה סיפורים והדגש הוא בעיקר על דיבור.. אז זה לא מתאים לי.. אני יכולה לשכוח מזה! מה שכן מתאים לי זה לעשות ולייצר הרבה... לשחק, לעשות עבודות אומנות, להשתולל, לשחק בבוץ, לשוחח פה ושם.. אבל לשיר? (סליחה, לזייף) תשכחו מזה!

לגבי הדיבור של שלום, הוא מדבר ברור יותר מילדים אחרים, אבל יש לו הרגל מדי פעם להוציא קול עמום מהחזה כמו הֵהֶ.. הֵהֶ.. הֵהֶ.. בגלל בעלי היקר שיחיה שגם עושה את זה.. אוף!
אז לפחות כאן אין הפלייה.

לשרה,
אז אני מבינה שמדובר בעצם בתפקיד שלא מתאים והיה יכול לא להתאים גם לשומע שאין לו את התכונות או הכישורים הנדרשים (מזייף, לא יודע להקריא סיפורים בצורה מעניינת וכדומה). אני מקוה שאכן אין כאן אפליה... בהצלחה!

שרה ותמרולה,
רק רציתי לציין שדף הזה מעניין וחשוב ואני גיליתי אותו עכשיו, וקראתי בעיניין רב.
בני משפחתי חרשים כלומר אחיותיה של אימי וחלק מילדיהם שכבר רובם הורים בעצמם,
והנושא מרתק ומרגש אותי לשמוע על החיים מנקודת הראות שלהם. מעולם לא דיברנו רבות על היותם\ן חרשים וחרשות,
ואני ואחותי "נולדנו" למצב הזה שיש חרשים במשפחה, והם גם קצת מצחיקולים ומלאי הבעה ותמיד תקשרנו בצורה טובה כשהיינו קטנות.
אפשר לומר שהן ממש גידלו קצת גם אותנו. אבל בבגרותינו כשלא באים ככ הרבה לדודות ולא תמיד מתראים- הרבה יותר קשה לתקשר ולהבין.
דודותי המבוגרות מדברות בשפת סימניםביניהן ואילו בת ובן הדודה עם מכשיר, וגם למדו לדבר במיחא שהיה בעבר ואני לא יודעת אם קיים עדיין.
אותי מרתקת שפת הסימנים, כי כשבאתי לגור כאן בברלין ראיתי מדי פעם חרשים שדיברו ברכבת וממש נדמה לי שהצלחתי להבין מה אמרו בלי שהבנתי גרמנית בכלל. בגלל כל ההבעות ושפת הסימנים שמוכרת לי מהבית. (האם יש הרבה סימנים מקבילים בשפת הסימנים בשפות אחרות כמו שנדמה לי?)
על כך תמיד דיברנו בהקשר הזה על איך אומרים את זה ואיך את זה..
אבל אף פעם לא איך הן ממש מרגישות וחוות את זה יומיום. התיאורים שלכן ריגשו אותי וגם העציבו קצת. תודה שאתן משתפות.
אני ממש שמחה שקראתי בדף זה, ואמשיך לעקוב.

תודה ל הגמד חיוכון !! כמה משמח היה לקרוא את התגובה שלך! אם יעלו לך תובנות או מחשבות בעקבות הדף, אשמח כל כך לשמוע ממך!

תמרולה ושרה,
אם לא אכפת לכן לדבר על זה, האם אתן דוברןת שפת סימנים? האם בכלל מלמדים שפה זו כעת בבתי הספר? או שזה עולם הולך ונעלם?
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מסתכלת מרחוק בדודותי ובנות דודותי, מרותקת למימיקות ולתנועות, עד שהתחלתי לחכות אותן בעצמי
ומאוד נהניתי מהשפה הזאת שהיא תרבות בפני עצמה. כמו כל שפה.
אהבתי במיוחד את הכינויים שנתנו במשפחה לכל אחד.
לי עשו סימן של שיער ארוך, כי תמיד היה לי כזה, ולאחותי הקטנה, סימן של קטן-נמוך.. כי היא היתה הכי קטנה.

לגמד חיוכון!
אז אני לא מדברת שפת סימנים, נדמה לי ששרה כן.
אצלנו בבית לא דיברו בשפת סימנים, ההורים שומעים, האח החרש גדל בתקופה שאסרו ללמד שפת סימנים, גדלנו בבתי ספר רגילים, ורק בבגרותו למד אחי שפת סימנים. אני עד היום לא מרגישה שנזקקת לזה ביום יום למרות שאני מתחברת לזה בכל פעם מחדש ולומדת פה מילה שם מילה. אין לי חברים שהתקשורת שלהם היא סימנים בלבד, ולכן מסתדרת בלי זה, ויתכן שלו הייתי לומדת, לא היה לי כל כך עם מי לדבר...
עשיתי באוניברסיטה עבודת מחקר בנושא הזה, על הקשר בין סוג התקשורת בבית לאגוצנטריות של ילדים חרשים.
מצאנו שיש מידה רבה יותר של אגוצנטריות (על בסיס מדד מאד פשטני, ולדעתי קשה להכליל מכך), אצל משפחות של חרשים המדברות בשפתיים (קריאת שפתיים, דיבור אוראלי, ועוד שמות) לעומת משפחות בהן שפת התקשורת העיקרית היא שפת סימנים. ההסבר היה בכך שכאשר כל המשפחה מדברת בשפת סימנים, זה קצת כמו לשמוע מה קורה בבית, החרש יכול להבין שיש עוד דברים שקורים בבית מחוצה לו, בין אנשים אחרים, ולהבין על מה מדובר וכולי. ואילו חרשים שגדלו בבתים בהם התקשורת היא אוראלית בלבד, ונזקקו לקריאת שפתיים, יכלו להבין מה קורה רק כאשר דיברו ישר אליהם. ואז, היתה להם הרבה פחות הזדמנות לחוות חוויות של אנשים אחרים, ולהבין מה נושאי הדיבור בבית.... וזה הוביל לראיה יותר צרה, יותר אגוצנטרית של המציאות.
אני מאד מודעת היום לחסך הזה. חסך בהבנה יומיומית של מה שקורה בבית, במסדרון בעבודה, ואפילו בחדר שאני נמצאת בו עם אנשים נוספים, באותו רגע...

תמרולה יקרה,
כל מה שכתבת ממש ריתק אותי!
מדוע אסרו ללמוד את שפת הסימנים??! האם כי טענו שזה יפריד את התלמידים מחבריהם בבתי הספר המשולבים?
מצד שני, את מספרת על אגוצנטריות אצל מדברי שפת סימנים. אצלי זה הצטייר דוקא להפך אבל מאספקט אחר, חשבתי שאולי אסרו על שפת הסימנים ללימוד מפני שהיא יוצרת שפה נוספת שלא ברורה לשומעים וכך נוצרת מין חברה בתוך חברה. מופרדת ולא מובנת לשאר ילדי הכיתה...? אבל זה הרי מובן שכך זה חייב להיות. לא? בכל מקרה, אני ואחותי מאמצות את השפה הזו כשאנו מדברות בטלפון ורוצות להגיד משהו תוך כדי... או כשרוצות שהאחרים לא יבינו... או כל פעם אחרת שאין אפשרות לדבר בקול רם. יש גם ביטויים מצחיקים מאוד של דודותינו, שמאז ומעולם תמיד ניסו להסביר ולהחדיר בנו את השפה. כך שתמיד שהסבירו לנו לדוגמא: איך אומרים לילה טוב, הסבירו גם: בוקר טוב... אז אני ואחותי תמיד אומרות לילה טוב ובוקר טוב ביחד... סתם, זה מצחיק אותנו וגורם לנו לחשוב שוב על הדודות האהובות.. בכל אופן העבודה שכתבת נשמעת לי מרתקת. ואני כל כך מבינה לליבך כשאת אומרת שקשה לך להבין לפעמים את הנעשה בתוך החדר.זה אולי קצת כמוני ששומעת אנשים מתבדחים בגרמנית עם אחרים ועם אהובי, ואני ממש כמו חרשת בנושא הזה. והתרגום לא תמיד במקום, זה גורם לי להרגיש בודדה קצת ובצד. כך שאני מאוד מזדהה.
מה שגורם לי להתעוררות בדף שלכן הוא- שאני רוצה נורא לדבר עם בת דודתי האהובה יפעת. היא כבדת שמיעה והיא מורה. פתאום אני מרגישה שצד שלם בחייה נעלם ממני. כאילו תמיד זה קיים שם אבל אני רוצה עכשיו עוד ועוד לשמוע על ניסיונותיה, ואולי קשה לי קצת לשאול..
אז בכל מקרה תודה על הלחיצה על הכפתור...

לא הייתי ברורה....
אגב, מה שלום היולדת? (זה מדף אחר, כנראה...)
אז ככה, האגוצנטריות היא יותר אצל חרשים שהתקשורת במשפחה היא בשפתיים, כך היתה השערת המחקר שנתמכה, אך המדדים היו מאד פשטניים, אז אין להסיק לדעתי מזה יותר מדי... בכל זאת, מתוך היכרות עם חרשים לסוגיהם, אני מרגישה שיש תחושה קלה יותר של חברותיות בקרב חרשים ממשפחות מסמנות (שפת סימנים) בהן יכלו לקחת חלק מלא בתקשורת, לעומת חרשים ממשפחות אוראליות (דוברות בפה) בהן היה להם רק מידע מאד חלקי על מה שקורה.
ברור ששפת סימנים מנתקת את האדם הרבה יותר מהסביבה השומעת. צריך תרגום אצל הרופא, צריך תרגום אצל האופה ובכל מקום. זה מאד מגביל. אדם שקורא שפתיים ויש לו תקשורת אוראלית (מדבר) יכול להסתדר הרבה יותר בחופשיות בעולם השומע.
איסור לימוד שפת סימנים בא בזמנו מתוך חשש שהילדים ידבקו בתקשורת היותר קלה בשבילם, ולא ירצו ולא ילמדו (במאמץ רב, יש לציין) לדבר ולקרוא שפתיים. ואז הם יהיו מנותקים מהעולם.
לדעתי, ולאור מה שאני רואה כיום, זו היתה טעות קשה. הם היו חשוכי תקשורת באופן כללי, (מדובר על ילדים חרשים במשפחות שומעות) שלא הבינו מה קורה סביבם, היו די מנותקים ומבודדים, וסובלים עד היום מקושי תקשורתי. לו היו לומדים שפת סימנים, יתכן שהיו רוכשים יותר בקלות מיומנויות תקשורת חברתית ובכלל.

תמרולה יקרה, נראה לי שהבנתי לגמרי, אבל תודה על ההסבר המענין.
חבל שלא הסיקו מכך עד היום שיש צורך ללמוד את שתי צורות הדיבור בכדי להבין ולתקשר בכל הרבדים. או שכן מלמדים את שתיהן בימינו?
בכל מקרה, אני הייתי רוצה עוד ללמוד את שפת הסימנים ולא אצל משפחתי... מעניין אם יש מין אפשרות כזאת לשומעים.
אגב, ליולדת ולתינוקת שלום... תודה על ההתענינות.

יש קבוצה גדולה של כבדי שמיעה שהיו שומעים רגילים ושמיעתם נפגעה בשרות הצבאי, בתותחנים או בשריון, לפני שלמדו שיש להשתמש במגינים לאוזניים. ברור שהם מדברים באופן ברור לגמרי אבל לא תמיד שומעים.(יש גם כאלה ששמיעתם נפגעה במקום עבודה שלא ננקטו בו אמצעי הזהירות הנדרשים).
אנשים אלה בדרך כלל מסרבים להשתמש במכשיר שמיעה, חלק מתוך גאווה טפשית וחלק שטוענים שרעשי הלוואי של הסביבה מפריעים להם מאוד מפני שעצב השמיעה פגוע כמו חוט חשמל שהוסר ממנו ציפוי המגן החיצוני.
הם גם מסרבים לפנות לייעוץ וממשיכים לסבול וגם להקשות על סביבתם.
נראה לי שאלה מקרים אבודים.
במקום עבודתי היו לי קשרים עם אנשים חרשים באמצעות הפקס בביתם וגם במחשב כתבנו שיש להתקשר לפקס וזה עבד מצויין.
בת דודתי היתה שנים רבות מורה לכבדי שמיעה וחרשים ואח"כ מדריכת מורים. לפעמים ביקרתי אצלה בעבודה. היא אמרה לי שהם מלמדים דיבור, קריאת שפתיים וגם שפת סימנים.

לפני כמה חודשים היתה כתבה באחד העיתונים על שבט בדואי בישראל שכמעט כולם חרשים בגלל ליקוי גנטי ונישואי קרובים שהחמירו את המצב.שבטים אחרים מחרימים אותם כבר למעלה מ - 100 שנים מאז שהגיעו לאזורנו ואז עדיין לא היו בו כמעט חרשים. הסיבה לחרם אינה זכורה לי, אבל היא לא היתה החרשות.
במצב היום ברור שאין להם כבר סיכוי לנישואים עם שבטים אחרים. רבים מהילדים מתקשרים ביניהם לא בשפת הסימנים אלא בכתיבה. יש להם גן ילדים ובית ספר מתאימים וגם תקשורת עם ההורים, לרוב בשפת הסימנים.

רק עכשו גיליתי את הדף הזה. בכיתת החינוך שלי יש ילדה לקוית שמיעה (בנוסף לעוד כמה ליקויים). היא מקבלת שיעורי עזר מאגודת שמע, ולאחרונה יש לה מכשיר שמיעה. אני ממש לא יודעת במה אני יכולה לעזור לה בנושא השמיעה. יש לציין שהיא מטופלת כראוי בבית (כולם שם שומעים) ומכיוון שהם התעקשו שהילדה תלמד בכיתה רגילה (וכל הכבוד להם על כך) היא פיתחה כוח רצון אדיר ומתגברת על הקשיים שלה. אם למישהו יש רעיונות איך לעזור או איפה להתיעץ אודה לו מאד.
תמרולה, תודה ששיתפת אותנו.

ל סבתא לשמונה,
אנשים אלה בדרך כלל מסרבים להשתמש במכשיר שמיעה, חלק מתוך גאווה טפשית וחלק שטוענים שרעשי הלוואי של הסביבה מפריעים להם מאוד מפני שעצב השמיעה פגוע כמו חוט חשמל שהוסר ממנו ציפוי המגן החיצוני.

אנשים רבים לא מבינים מה זה להיות לקוי שמיעה.
זה לא רק לשמוע חלש. זה לשמוע מאד שונה ומאד אחרת. יש אנשים ששומעים רק צלילים מאד נמוכים, וצלילים גבוהים נשמעים להם כמו רעש טורדני או שאינם נשמעים כלל, כל האופן של השמיעה של מה שקורה הוא מאד שונה. לא שומעים את רשרוש העלים אבל שומעים מאד חזק תיפוף של השכן בקצה הרחוב. יש קולות שנשמעים לשומעים מטרידים מעט, וללקויי שמיעה יכולים להיות ממש מזעזעים, יש רעשים מסוימים שנשמעים כמו טרטור ישר בתוך האוזן. יש לפעמים טנטון באוזניים לאחר חשיפה לרעש, דבר שגורם כל כך הרבה סבל, שמעדיפים לא לשמוע, ולו כדי לא לשמוע את הטנטון הנוראי הזה.
וברמה של רפואה, הרבה פעמים אין מה לעשות עם מרבית המקרים האלה. הרפואה עדיין לא יודעת איך כל העסק הזה עובד.
דווקא האנשים שאיבדו את השמיעה עקב חשיפה לרעש או עקב התחרשות פתאומית, נוטים במיוחד לסבול מתופעות קשות מאד שנלוות לאיבוד או לירידה בשמיעה. לפעמים הם לא יכולים בכלל להיות במקום סגור, היות וההדהוד של הקולות סוגר עליהם בעוצמה שקשה לתאר את הסבל שהיא גורמת. ויכולים להיות רק בחוץ, במקומות פתוחים... ואחרים, לאחר שמדברים שעה, חייבים לעבור לדממת אלחוט, לפני שהרעש והזמזום הפנימי הקשים כל כך יתפרצו...
בתור לקוית שמיעה מלידה, פחות או יותר, ולאחר כמה טלטולים שעברתי ברמת השמיעה שלי, חוויתי הרבה סוגים של טנטונים מזעזעים למדי, שלמזלי עברו לאחר זמן מה, ועדיין עוברת מצבים של רעש נוראי בראש לאחר חשיפה ממושכת לרעש, כך שלא הייתי ממהרת לשפוט זאת כ"גאוה טפשית" לא תמיד מכשיר שמיעה עושה טוב.

ל סבתא מתנות,
נורא שמחתי על השאלה שלך, כיצד לעזור לילדה הזאת!
אז קודם כל, חשוב לדאוג שהיא תוכל לשמוע כמה שיותר ממה שקורה בכתה. וצריך לעשות את זה כמה שיותר בטקט ובמינימום תשומת לב מודגשת אליה, תשומת הלב המודגשת מביכה בצורה שקשה לתאר.
אז איך עושים את זה?
יש כמה דברים שהייתי יכולה להמליץ:
א. שהיא תשב די קרוב אבל לא ממש מולך, כדי שתהיה לה תצפית צדדית על הכתה, והיא תוכל להסתכל על מי שמדבר ולהסתייע בקריאת שפתיים.
ב. אחד הדברים הכי קשים ללקויי שמיעה זה לדעת מי מדבר עכשיו, ואיפה המישהו הזה נמצא, ולהסתכל עליו, ולהבין מה הוא אומר. טכניקות שיכולות לעזור, זה לעשות את הדיבור בכתה מעט יותר מסודר, להגיד בקול ברור: כן גיורא, תענה בבקשה, ולתת לה זמן להתביית על גיורא הזה, לראות איפה הוא, להסתכל על השפתיים, ולהבין מה הוא אומר... כלומר, לארגן איך שהוא את הדברים כך שיהיה לה יותר קל לדעת לאן להסתכל ולהקשיב.
ג. לא לדבר עם הפנים אל הלוח, זה מאד חשוב. היא מסתכלת על השפתיים שלך, זה מאד עוזר לה להבין אותך.
ד. לכתוב מילות מפתח. לכתוב הודעות חשובות. תמיד לקויי השמיעה מפספסים את כל ההודעות החשובות על בוחן פתע, מבחן, שיעורים, משהו להכין וכדומה.
ה. מאד מאד יעזור לה אם היא תדע מראש על מה את הולכת לדבר בשיעור הבא. ככל האפשר, כדאי לתת לה ראשי פרקים, חומר רקע. היא מפסידה הרבה ממה שאת אומרת. אם יהיה לה חומר מראש, זה יעזור לה להבין על מה מדובר ולהתביית מחדש על הנושא כל פעם שהיא הולכת לאיבוד.
ו. חשוב שאת לא תטיילי בכתה בזמן שאת מדברת. בכל פעם שאת מתרחקת, היא לא שומעת אותך. ולא רואה את השפתיים שלך, ומאבדת אותך.

הכי חשוב בכל זה - זה בשום אופן לא לומר: גיורא, תדבר ברור בשביל ששירה תשמע אותך, לפני כל הכתה... או לומר, שירה, את שומעת אותי עכשיו? וכדומה. הכל בצניעות ובעדינות...

בנוסף, יש משהו טכנולוגי שיש היום, ולא היה בילדותי, שיכול מאד לעזור לאותה ילדה. זה נקרא מכשיר FM. זה מעין משדר שתלוי בחוט על הצואר של המורה, ומשדר את הדברים ישירות לאוזן שלה. אפשר להגדיר על המשדר שזה מתאים גם לפורום הרחב של הכתה וגם לדברי המורה. יש להתאים את המכשיר למכשיר השמיעה שלה ולבדוק מה הכי מתאים לה. זה מכשיר לא זול וצריך לברר איפה ואיך אפשר לרכוש אותו ומי יכול לסייע. זה עולה בסביבות 10,000 ש"ח, ושווה זהב. הלוואי שהיה לי כזה בילדותי או לפחות באוניברסיטה. היה מאד מקל עלי.

<תמרולה נקטה בשיטות אגרסיביות כמו לחסום את המעברים למרצה החביב עליה, מר ה., שנהג לנדוד ברחבי הכתה>

ל סבתא לשמונה,
בקריאה חוזרת אני מרגישה שאפשר להרגיש אולי תוקפנות מסוימת בכתיבה שלי, אז לא זאת היתה הכוונה... ואתיחס בשמחה בהמשך לדברים הנוספים שכתבת, ועיקר שכחתי, ברוכה הבאה לדף הזה!

תמרולה, קודם כל תודה רבה על התשובה המפורטת ואני לוקחת לעצמי את הזכות להתיעץ איתך אם תהיינה לי שאלות. אני מדברת הרבה כשאני כותבת על הלוח. מה אני אומרת? פשוט מקריאה את מה שאני כותבת, כך שמי שלא מבין את הכתב יכול לשמוע ולהבין. ההסברים תמיד עם הפנים לכיתה. הילדה שאני מדברת עליה היא ילדה עם המון מודעות למצבה ואני מתכוונת להציע לה , בעקבות מה שכתבת, לא לשבת בשולחן הראשון באמצע, כי אם בשולחן הראשון בצד כדי שגם יהיה לה מבט על הכיתה. מכשיר ה- FM מאד נראה לי, אלא שבסדר גודל כזה של מחיר אני לא מאמינה שאוכל להשיג אותו. בכל מקרה אנסה לברר עם ההורים ועם היועצות אם אפשר להשיג תורם מתאים.
בן זוגי לא שומע טוב באוזן אחת (תוצאה של דלקות אוזנים בגיל צעיר, מטווחים בצבא וכו'). לפני יותר מעשור היה לו מכשיר שמיעה, והוא לא השתמש בו כי המכשיר מגביר את כל הרעשים בסביבה בצליל חד ולא נעים. לי יש הסבר אחר (ואולי אפילו לא נכון...): נסיתי פעם להקליט לצורך עבודה מרואין . ישבנו שנינו על מרפסת ביתו במושב, והוא ענה על שאלותי. היה מאד מעניין, והייתי בטוחה שלא אזדקק לעוד פגישה איתו. כשהגעתי הביתה והקשבתי להקלטה חשכו עיני. שמעתי ציוצים מדהימים של צפורים, ולא הבנתי מילה מדבריו. בעת הראיון לא הרגשתי שהיו שם צפורים. המוח שלנו מסנן את המידע הרלוונטי המגיע מהאוזן, מהעין,ומהסביבה. כשמקשיבים דרך מכשיר שמיעה, שומעים את הכל ללא סינון.
אני מבינה את תגובתך כלפי סבתא לשמונה, אני דוקא גם מבינה את תגובתה של סבתא לשמונה, וזאת גם מנסיון אישי. אינני יודעת היכן גדלת, אבל ישנם מקומות רבים, קיבוצים בעיקר, שבהם יש לחץ קבוצתי אדיר, והרבה מאד ילדים או מבוגרים פועלים לפי המוסכמות וחוששים להשתמש במכשיר שמע בגלל ה"מה יגידו".

סבתא מתנות,
אשמח מאד להיות עמך בקשר בכל שאלה, אני לא אשת מקצוע בתחום... אך בעלת נסיון...
אם את מרבה לדבר עם הפנים ללוח, כדאי שתגידי לילדה הזאת שאת מקריאה את הכתוב. היא לא יודעת זאת, אולי, ועלולה להיות לחוצה מכך שהיא מפסידה חומר. אם היא תדע, זה פשוט ירגיע אותה.

לגבי נושא הסינון שהמוח שלנו עושה על הצלילים, לדעתי זה עובד גם עם מכשיר שמיעה. אני יכולה לשמוע את הבת שלי מתוך רעש די גדול, ולא לשמוע דברים אחרים.. אז יש לדעתי הרבה "עבודת מוח" גם כאשר נתוני הפתיחה פחות טובים. מעבר לכך, דווקא לקויי שמיעה משתמשים הרבה מאד בהשלמת חוסרים! הרבה מאד ניחושים של מה זה יכול להיות שאמרו עכשיו... כך שאנחנו חיים במידה רבה בעולם פרי יצירתנו ודמיוננו... לטוב ולרע...

לגבי הבושה, של מכשיר השמיעה, אין ספק שיש הרבה בושה סביב זה. אני מקוה שעם הזמן זה הולך ויורד. דווקא חברי הטובים ביותר הם לקויי שמיעה קיבוצניקים... שהרכיבו כולם מכשירי שמיעה... לדעתי הבושה עמוקה הרבה יותר מעצם מכשיר השמיעה. אין בושה כזאת סביב משקפיים. הבושה היא סביב אי השמיעה. סביב תחושת הטמבליות האישית, תחושת האהבליות, תחושת האפסיות והטמטום של מי שלא מבין מה קורה ומה הולך, אבל מבין טוב מאד שהוא לא מבין את זה.... כתוב על זה הרבה למעלה... נדרשת עבודה של קבלה עצמית, לא פשוטה... מעניין למה זה כל כך שונה בין משקפיים למכשיר שמיעה..

תמרולה,

מעניין למה זה כל כך שונה בין משקפיים למכשיר שמיעה..
משקפיים אמור לעזור לנו לראות - והרי הראייה היא עבורינו הקשר עם חפצים, השמיעה היא בעצם הקשר עם הסביבה - עם האנשים.. אם אנחנו מתפקדים לא כפי שמקובל - בשל קשיי הבנה, פספוס, אנו מיד מקבלים תגובות לא בדיוק אוהדות. לעומת זאת אם את נתקלת בטעות באבן ונופלת או לא רואה משהו - מה תהיינה התגובות? אולי הכי הרבה גיחוך קטן, היה ועבר, אבל את יודעת שזה קרה ולא בטוח שזה יקרה שוב, אולם באיבוד שמיעה - אין לנו את הביטחון שהפספוסים והאמירות לא במקום, לא יהיו - זה קורה וזה יקרה... בגלל שאנחנו לא שומעים ובגלל שהאוזנים הן כלי מאד חשוב לשם קשרים חברתיים.
לסבתא לשמונה - הבושה במכשיר שמיעה - היא לא סתם בושה , היא בושה בכך שאני לא שומעת, התחושה היא לאדם ששמע ואיבד את השמיעה שהוא נעשה דפוק, פחות מהאחרים - ולא להראות את זה שלא שומעים זה בעצם פחות להבליט את התחושות הקשות של האין , בייחוד שזוכרים טוב את התפקוד הכללי כשהיה קודם כשהייתה שמיעה.
אדם כזה שמתבייש - יש לתת לו לגיטימציה לתחושות הבושה שלו, להבין אותו, מתוך ההבנה והקבלה לאט הוא ירגיש יותר מוכן להתמודד עם המצב החדש , ירגיש פחות מותקף וזה אולי בהמשך יעזור לו להתיידד עם המצב השונה ועם מכשיר השמיעה.
תמרולה - העצות שלך לסבתא מתנות הן מדהימות - מאורגנות - ועם מחשבה על כל פרט!
לסבתא מתנות - תלמידתך כנראה זכתה במורה רגישה ומאד אכפתית - שמחפשת דרכים לעזור לתלמידתה - ישר כוח על כך.
אני כלקויית שמיעה מלידה, תמיד ישבתי בכתה בטור האמצעי בשורה הראשונה ואף פעם לא חשבתי שאולי בטור בצד יהיה טוב, גם היום אני שואלת את עצמי מה עדיף - שהילדה תראה את כל הילדים ואילו את המורה תראה מהצד - כאילו לקרוא השפתייים מהפרופיל, או לראות את המורה מקדימה - ואילו את דברי הילדים פחות לראות?
אני חושבת שאת המענה לשאלה הזו צריכה לתת המורה כשהיא יודעת מהם תכני הלימוד וצורה הלמידה.
יש הצעה נוספת לישיבה שמאד אהבתי - סידור השולחנות בצורת ח', כך אף אחד לא מסתיר לאף אחד, ושדה הראייה הרחב מאפשר לכולם לראות אחד את השני ולאו דווקא במיוחד לאותה ילדה לקויית שמיעה.
שתי נקודות אחרונות: 1) לעיתים תלמידים שואלים שאלות והמורה עונה - במצב כזה, הילד מביט בפני הילדים והמורה בדרך של הסתכלות במשחק "פינג פונג".. זה מעייף ולפעמים הקליטה לא מקסימלית, אם אפשר שאת המורה תחזרי על שאלת הילד כאילו כבדרך אגב , כאילו לעצמך, זה מאפשר לאותה תלמידה לעקוב אחר נושא השיחה - לשאלה ולתשובה שלאחריה.
2) כתבת שהילדה מקבלת סיוע משמע, זה אומר שההורים יודעים לפחות חלק מזכויותיהם, כדאי יהיה לבדוק עימם מה נראה בעינהם נכון ומה לדעתם היו עוד רוצים שיהיה לשפר - אולי בין ההצעות שלהם יציעו לך להיות בקשר עם שמע ולבדוק עימם כל מידע שיכול לסייע לך בהוראה ובעבודה עם תלמידתך. נדמה לי גם שדרך שמע יש הסדר של מאגר השאלה ואולי המשפחה תוכל לקבל מערכת F.M לניסיון עד לרכישה. - פרטים מדוייקים לא ידועים לי - לשם כך מומלץ לבדוק שם.

תמרולה והדס, קודם כל תודה על התשובות הכנות והמכוונות. ברור לי שכאדם שומע אני מפספסת הרבה, ללא כוונה רעה. אולי אם הייתי רואה את הדף הזה לפני שנה התלמידה שלי היתה יותר נשכרת. חלק מהעצות יושמו כבר בכיתה מאז ומתמיד, ולאו דוקא למען ילדים שאינם שומעים אלא למען תלמידים בכלל. כשמישהו שואל שאלה, אני חוזרת עליה מכמה סיבות. ראשית להיות בטוחה שהבנתי, ושנית למען אותם ילדים שחלמו, לא הקשיבו, לא קלטו...וכו'. אני חושבת שלילדים לקויי שמיעה יש הרגשה שהם יוצאי דופן כל כך שהם חוששים להראות את בעיתם, וברגע שכולם יודעים יש יותר אפשרות לעזור להם. נראה לי שלא נתקלתם בילדים שסרבו להרכיב משקפיים כי חשבו שכך יהיו מכוערים והעדיפו לשבת רחוק ולא לראות את הלוח, לא להעתיק מהלוח, ולהחשב לחסרי הבנה, ובלבד שלא ידעו שהם זקוקים למשקפיים. נכון שחלק גדול מהבעיה הוא התיחסות הסביבה לשונה, וזהו אחד הנושאים היותר מטופלים היום בבתי הספר (לא בהצלחה יתרה, לצערי הרב). ההורים של התלמידה שלי יודעים את כל זכויות הילדה וכל חובות המורים והמערכת כלפיה, עד כדי כך שהם פיתחו תוקפנות כלפי המערכת. הם פונים בדרישות מתוך הכרה שרק כך ישיגו לבתם את המגיע לה ומבלי לבדוק מי עומד מולם. נכון שבשנים קודמות הילדה סבלה מאד מבחינה חברתית אבל אני חושבת שמי שדורש פתיחות ונתינת צ'אס צריך לקיים זאת בעצמו. אני לא שופטת אותם, כי הם עברו את שבעת מדורי הגיהינום עם הילדה, אבל נוצר מצב שהייתי צריכה בנוסף לטיפול בילדה להתגונן בפני ההורים... היום המצב שונה (עברה שנה). הם כבר מאמינים שאני מבקשת את טובת הילדה. בכיתה לא צוחקים עליה, אלא להיפך, מעריכים את התכונות הטובות שבה.
מצטערת שעלי לסיים כי אני צריכה ללכת לשוק. בכל מקרה תודה לשתיכן על העזרה ועל ההדרכה.

הייתי היום בכיתה, תחילת שנת הלימודים. שוחחתי עם הילדה והסברתי לה את היתרונות שאני רואה בישיבה בצד (כמובן בשורה הראשונה), והשארתי לה את ההחלטה. הצעתי שלפחות תנסה. היא נסתה לשבת בצד אחד, עברה לצד השני, שאלה לדעתי, ואני אמרתי שההחלטה היא שלה. היא שאלה אם מותר לה להטות את השולחן באלכסון, ולי זה ממש לא משנה. אחרי השיעורים שאלתי אותה איך היה, והיא אמרה שהיא שומעת יותר טוב את הילדים, וכעת אם ידברו עליה היא תוכל לשמוע. לא הגבתי על השורה האחרונה, כי דעה של ילד לא משתנה בעקבות דיבורים. ההרגשה הזאת יושבת לה עמוק מנסיון העבר, ואולי אם תשמע כל מה שהילדים אומרים, יתברר לה שהיא בכלל לא הנושא...
הרגשתי צורך לדווח לכן מה קורה, ושוב להודות לכן בשמי ובשם הילדה, שכמובן לא יודעת על השיחות שלי עמכן.

איזה יופי! נורא כיף שדיבורים באתר הופכים פתאם למעשים אי שם בכיתה רחוקה! את נהדרת ומרגשת אותי מאד!

תמרול ה יקרה
גם אני לקויית שמיעה (שהתחיל בגיל עשרים ומשהו), במידה בינונית לפי ההגדרות, אבל מספיק קשה בעיני במצבים המתסכלים שתיארת כל כך יפה... ובמיוחד התלות במכשיר, בסוללות, הידיעה ש"באופן טבעי" אני אבודה לחלוטין, ולו חייתי לפני כמה מאות שנים חיי ודאי היו גיהינום...
גם אצלי במשפחה לאחי ליקוי מסויים, וכל השאר שומעים מצויין, כולל הסבתא בת ה99... אנחנו לא ממוצא אשכנזי, אבל שני ההורים מאותו מוצא, כנראה שהבעיה הגנטית הזו קיימת גם במזרח.
מאוד מעודד ועוזר לקרוא על הדרך בה את מתמודדת בגידול בנותיך, בעיה שמעסיקה אותי כרגע מאוד כאשר אני עומדת להיות אם בעצמי בקרוב מאוד.
תודה על הדף הזה.

ויויאן, שמחתי מאד לקרוא את דברייך.
טוב לגעת.
את מכירה עוד לקויי שמיעה, או שאת לבד עם זה?

אני תמיד לבד בעניין הזה... אבל לא בגלל שלא מכירה אנשים. לפני כמה שנים הגעתי אל "בקול", דרך האינטרנט, למעשה ברגע זה אני עובדת איתם על מגזין שישלח בשבועות הקרובים, מקווה שתקבלי אותו לפני ראש השנה... גם אני מרגישה ש"בקול" והקשר עם האנשים שם עזרו הרבה מאוד, צרת רבים ובעיקר היכולת לתקשר עם אנשים שסוכלים מאותה בעיה, באמת חצי נחמה...
גם האודיולוג שהגעתי אליו אדם שעוזר ותומך, זה חשוב כשתלויים בטכנולוגיה.
פחות מעורבת באירועים כמו "שירת האדם", מכמה סיבות- אחת היא שאני מעורבת בכל מיני פעילויות אחרות, גם פוליטיות (שמאל)
ולא נשאר זמן. וחוץ מזה הקשרים החברתיים שלי נוצרים על בסיס של עניין משותף "רוחני" ולא בגלל מכנה משותף של מגבלה פיזית.
ולא כל כך מתלהבת משירה בציבור...
אבל לפעמים יש צורך לשתף מחשבות ורגשות, האינטרנט הוא מדיום נפלא, מה היינו עושות בלעדיו?

אנחנו בכלל לא קולטים כמה אנחנו באמת מפספסים.
חבר שלי סיפר לי שלפני כשנה הלך לראות סרט ישראלי בקולנוע, וסיפר לחבר שלו כמה הוא נהנה מהסרט. החבר שלו אמר לו שיפסיק לדבר, כי הוא משוכנע שהוא לא שמע ולא הבין 70% מהסרט.
החבר שלי התעצבן עליו, מה פתאם, אמר, הבנתי כמעט הכל!

אבל אחרי איזה שנה, הראו את הסרט הזה עם כיתוביות בטלויזיה.
החבר שלי ראה את הסרט, הפעם עם הכיתוביות.
אחר כך הוא ישב ובכה.
הוא ב א מ ת לא הבין 70% מהסרט בפעם הראשונה.
זה היכה בו כמו הלם. כמה מעט אנחנו קולטים וכמה שאנחנו לא מודעים לזה שאנחנו מפספסים כל כך הרבה....

מעורר מחשבה.
מעניין איך אנחנו פועלים בעולם, בתחושה של התמצאות מסוימת במרחב, כאילו מבינים איפה אנחנו חיים, למרות שבעצם אנחנו לא יודעים כמעט כלום... וכמה הרבה אנחנו עושים עם המעט הזה.
זה קצת מזכיר לי את הסיפור של מעשה בעשרה קבצנים של הרבי נחמן מברסלו.
הקבצן החרש, הקבצן העיור, כולם רואים זאת כמתנה משחררת.
אולי משחררת מהאשליה של רואים, האשליה של שומעים...

כן, מזדהה מאוד, אם כי הטכנולוגיה מאפשרת לעקוף את המוגבלות במידה מסויימת.
אומרים ששאלו את הלן קלר: אילו יכולת להירפא מאחד מהשניים- החירשות או העיוורון, במה היית בוחרת?
והיא ענתה, למרבית פליאתם של "הבריאים"- שבעדיפות ראשונה היתה בוחרת לקבל בחזרה את השמיעה.
שמיעה, יותר מראייה משמעה תקשורת.
מצד שני חברה אמרה לי פעם שמי שלא מיטיב לשמוע את הסביבה, אולי הוא קשוב יותר לקול הפנימי שלו.

ובינתיים- בין ההודעה הקודמת לזו הנוכחית, בדיוק בזמן שהאתר היה סגור...הספקתי לנסוע לסוף העולם,
חזרתי בערב ראש השנה ובזרועותי תינוקי המאומץ, חמוד אמיתי שמאוד אוהב מוסיקה... אנחנו שומעים כל היום,
ושמחים ומאושרים.

אז הנה לך חדשות אחרונות - תחילתו של מסע ההורות עם ליקוי שמיעה, ואני מתכוונת לנצח...
בינתיים נראה שלא יהיה הרבה זמן לאינטרנט בתקופה הקרובה, אבל אשתדל להציץ כאן...

אוו. זה מאד מרגש לקרוא את דברייך.
המון מזל טוב!!!!
זה בסדר לשאול בן כמה הילדון?
אשמח מאד להיות כאן בשבילך בכל שאלה שקשורה לשמיעה עם תינוקות, טיפים וכדומה.
מזל טוב ענקי!!!!!

תודה תודה על הברכות

שי בן עשרה וחצי חודשים, והוא מאוד פעיל ואנרגטי וחייכן ומתוק.
שמיעה עם תינוקות- בעיה כאובה, ויש האומרים: לא בעיה, רק אתגר...
אני עם המכשיר 24 שעות ביממה, וישנים באותו חדר, על פוטון על הרצפה,
רק כדי שלא אפספס קולות התעוררות באמצע הלילה... אבל יש בזה גם יתרון.
מכירה הורים שומעים לגמרי שבחרו בדרך הזו, הקרבה הפיזית חשובה במיוחד
כשמדובר בתינוק שחי ללא הורים עשרה חודשים, וזקוק מאוד למגע פיזי
והרבה חום ואהבה.
צריכה מכשיר שיאפשר לי להוריד את מכשיר השמיעה לפעמים, למשל בשעה שהוא
מנמנם בחדר השני,מכשיר שיהבהב או ירטוט כאשר הוא מתעורר.
יודעת שיש מכשיר כזה, עכשיו מבררת פרטים.
טיפים נוספים כמובן יתקבלו בברכה.

תמרול ה, שרה, ויויאן - תודה שאתן כותבות פה. תודה שאתן נותנות לי (ולאנשים אחרים) ללמוד ולהבין.

@}@}@}@}@}@}

תודה שאתן כותבות פה. תודה שאתן נותנות לי (ולאנשים אחרים) ללמוד ולהבין.
מצאתי את זה בYNET:
תקשיבו לי טוב, אני חירשת, (שירה חורש)

הי דליתוש ב איזה יופי. בדיוק רציתי להוסיף את הקישור!
שירה היא בחורה מיוחדת ומדהימה. היא משותקת ברגליה עכשיו, משותקת בחצי פנים, אינה יכולה לדבר בקול, אלא בלחישות בלבד.
כל מי שמכיר אותה, הופך לאוהב באופן מיידי שקשה לתאר. היא מרגשת, מאירה, חיה במלואה ובאופן ישיר ועדין ונוגע ללב.
והיא גם חרשת.
הבנות שלי הרגישו מעט מוזר כשראו אותה בפעם הראשונה, על כסא גלגלים, מדברת עם חצי פה.
אחרי מספר דקות גם הן היו שבויות שלה. מבלי שדיברה איתן

שליחה על ידי ליבי* » 28 מאי 2006, 09:17

תמרולה. את יודעת, רציתי לספר, ארגנו ערב לאמהות חרשות לפני מספר שבועות והייתי במיעוט- יחד עם המתורגמנית היינו שני האנשים השומעים היחידים שם ואני הייתי זו שאיננה שולטת בשפת הסימנים, רק במילים בסיסיות ממנה. היתה שם עוד מישהי שמבינה שפת סימנים אבל ביקשה מהמתורגמנית לדבר יותר אליה כדי שתוכל לקרוא שפתיים כך שאולי גם היא לא ידעה ממש שפת סימנים אבל היתה מצד הרוב ולא המיעוט.
הם ממש התרגשו להפגש בקונטקסט חברתי שמדבר על קשיים שלהם כהורים באופן שאינו ביקורתי כי אני לא באתי לבקר אלא להיפך, לספר דברים יפים על שפת סימנים ועל החשיפה אליה. כמה שהיא מקדמת ומכילה ועוזרת גם לאנשים שאינם לקויי שמיעה. הערב זרם בקצב שונה מבחינתם (גם מבחינתי) ואני יכולה להעיד שזה מאד שונה מול הורים שומעים שנפגשים איתי ולו רק בגלל שהיה מקום לפתוח פצעים ולספר על קשיים שלהם כהורים חרשים או לקויי שמיעה בגנים ובמסגרות הלימודיות של ילדיהם שרובם הגדול שומע.
חלק מהסיפורים שלהם מצמררים ואני לא משתפת בהם כאן כי איני יודעת אם יש לי רשות לכך.
חלק מהם ממש הרגישו קתרזיס - ללא שום קשר אליי מעצם כך שיכלו להפגש ולשוחח על הקשיים. לשתף. האמירה שהכי מהדהדת בי מהערב הזה שלמעשה אין להם את המסגרת הזו של חברים - רשת ביטחון שאנחנו השומעים מקבלים כמובנת מאליה. לוקח זמן לספר ובדרך כלל משתפים את בני הזוג ואפילו לא את המשפחה המורחבת בקשיים כאלה של חוסר שמיעה. כאילו הלקות גדולה יותר כשמדברים עליה. וזה נראה לי קושי גדול מאוד - אחד מהגדולים לדעתי. גם לא תמיד תשבי ותכתבי הכל ובטח לא שבSMS כך שכל תהליך ההדהוד מול אנשים שאני עושה עם חברות באופן כל כך טבעי נמנע. והרבה דברים "מחכים" להיות מסופרים כשנפגשים אחד עם השני פיזית ובעולם שלנו המפגשים האלה מעצם זרימת החיים במיוחד כהורים הולכים ומצטמצמים. גם שוכחים בדרך.
ואני חושבת איך אפשר לפתור את זה? ניסיתי לשאול אמא אחת כמה היא משתמשת בSKYPE למשל כי לדעתי יש פה מפתח שצריך לשים עליו דגש. שיחות וידאו. מה דעתך?

ללא קשר לדף - איך זה שמופיע כיתוב מעל תיבת הטקסט לכתיבה - ממש מוזר - כתוב פה "זה הזמן לעזוב את המחשב" מה קורה לבאופן בזמן האחרון? זה קצת מצמרר אותי. העריכה בצ'יקצ'ק הפכה להיות עם כוחות נבואיים? לא עזבתי את המחשב במהלך חמש השעות האחרונות. לא משנה. בכל מקרה רק טוב.

מעניין מאד מה שכתבת כאן!
הייתי בשבוע שעבר במפגש של נשים לקויות שמיעה בירושלים, אמהות לקויות שמיעה.
בשל הבטחה לשמור על פרטיות המפגש אינני יכולה לפרט מדי, וזו גם התחלה של סדרת מפגשים, אז נראה מה יתפתח מזה.
אבקש רשותן לכתוב את הנושאים העיקריים שיעלו.
לגבי תוכנת SKYPE - אני מודה שאני מאד בורה. אבל מהנסיון שלי עם שיחות וידיאו באינטרנט, (אצל אחרים) זה לא ממש נוח לדבר כך כי איכות התמונה ורצף התנועה איטיים יותר מהמהירות הרגילה של הדיבור וזה משבש את קריאת השפתיים. גם הקול לא ממש ברור.
מסנג'ר לעומת זאת נוח מאד, ואנחנו משתמשים בו הרבה.

אשמח לשמוע על קבוצת הנשים - האם הן מאגודת החרשים? מי יזם את המפגש ואיך את עצמך הגעת לשם? תוכלי קצת לספר על זה?
תודה!

שליחה על ידי ליבי* » 28 מאי 2006, 14:18

תמרולה - העניין הזה עם הגריינים מעל תיבת הטקסט ממש מטריד אותי. עכשיו כתוב לי "כולנו זקוקים לחיבוק" נכון

אבל זה ממש מוזר איך שזה מופיע או שאני צריכה להתרגל.
המפגש נערך אצל אורנה כי פנו אליה כמה חברות שרצו לשמוע על השיטה ואני נעזרתי בדורון בזמנו ללמוד סימנים משס"י כי למדתי ASL. משפחת לוי בגבעת שמואל. היא נידבה את הבית שלה ואני הבאתי את הכיבוד

היתה מתורגמנית. אני מספרת להם על החוליה ה"חסרה" בשימושים של שפת סימנים משום שאני מביאה מחקרים עם אוכלוסיה שומעת דווקא. זה אחרת לשמוע שזה עושה טוב

ואני לא אומרת את זה בציניות. קבוצת הנשים התאספה ספונטנית והיו שם כמה שעובדות במכון לקידום החרש.
בכוונה בחרתי בניק הלא רגיל שלי באתר בכדי שלא ייווצר רושם שאני מקדמת פה אינטרסים שלי. את מוזמנת ליצור איתי קשר למייל אופניק (שלושה או של אנגלית ואחר כך בהגייה רגילה) בנטוויזן. באוניברסיטת גאלודט יש להם כל מיני אפשרויות לשיחות וידאו. SKYPE וגם MSN מאוד השתפרו במהלך השנה שנה וחצי אחרונות ואני קצת מבינה בתחום. אני חושבת שצריך לקדם קצת את עניין השיחות בוידאו בקהילה כדי שאנשים יתרגלו לכך. זה מקסים. את מוזמנת למחוק את השיחה הזו גם

רק טוב.

ללא קשר לדף - איך זה שמופיע כיתוב מעל תיבת הטקסט לכתיבה - ממש מוזר - כתוב פה "זה הזמן לעזוב את המחשב" מה קורה לבאופן בזמן האחרון? זה קצת מצמרר אותי. העריכה בצ'יקצ'ק הפכה להיות עם כוחות נבואיים? לא עזבתי את המחשב במהלך חמש השעות האחרונות. לא משנה. בכל מקרה רק טוב.
מרגיעונים בצ'יק צ'ק.

שליחה על ידי יער_ה* » 28 מאי 2006, 18:47

אכנס לפה שוב בהזדמנות, יש לי כמה דברים לכתוב. ישר כוח

לליבי,
לא הצלחתי לפענח את המייל... אפשר עוד רמז בבקשה?
באמת משונה ענין המרגיעונים, ועוד יותר משונה שעד שלא אמרת לי לא שמחתי לב לזה בכלל...

איזה כיף לגלות את הדף הזה-כן גם אני עם מכשיר שמיעה,תלות גדולה בו,פגם גנטי משפחתי שהתחיל לתת אותותיו בגיל 28 + ואני מזדהה עם הרבה מהתהליכים והתחושות.

מטבעי אני טיפוס אוהב אדם אוהבת חגיגות,ופסטיבליםואני זוכרת שבתקופה הראשונה,הרבה פעמים נדמה היה לי שמדברים עלי,זה גרם לי להתרחק מאנשים ומלחמות פנמיות מיותרות,התביישתי בזה. עד שיום אחד כאשר סיפרתי למשהו על חרשותי,הוא סיפר לי שגם דודה שלו חירשת והיא כל הזמן חושבת שמדברים עליה. נפל לי אסימון והבנתי שהכל בראש שלי.זהו ,ה"מדברים עלי"נעלם. כמה חשוב לשוחח או לפגוש אנשים במצב דומה-ללמוד וללמד.
הפסד גדול שהרגשתי ועדיין מרגישה הוא בקשר עם ילדי (הם שומעים).אני לא מצליחה לשמוע אותם משחקים או משוחחים לבד,אלא אם אני ממש לידם (ואז זה כבר שונה)וכך אני פחות מכירה אותם לעומק או לשם דיוק-תהליך ההיכרות הוא ארוך יותר מאצל אמא שומעת.
ההתמודדות הקשה ביותר בשבילי היא במפגשים רבי משתתפים:שיעורים,סדנאות וכו" ששם הסיכוי שאשמע במידה שתאפשר לי להיות בענינים הוא כמעט אפסי ולכן אני מוצאת עצמי הרבה מוותרת מראש ולא משתתפת,וזה חסר לי.
לאחרונה אני אוזרת אומץ ומוצאת עצמי מציגה את עצמי כלקויית שמיעהבפני המנחה או המשתתפים אז הלימוד או המפגש עוברים טוב יותר וזה מקל.
אני גם מתקרבת אל המדבר כדי לראות ולשמוע טוב.
לילה טוב

עריכת כל הדף

שליחה על ידי ליבי* » 04 יוני 2006, 13:47

חבית דקה רציתי להגיד - (המרגיעון שהופיע לי כעת "כולנו זקוקים לחסד" מתקשר לי במקום מסוים למה שאומר כאן) שלדעתי לא מספיק להגיד "אני לקויית שמיעה".
זה כאילו מציג אותך כמשהו לא שלם ובדרך כלל לאנשים אין את הידע מה לעשות עם זה.
מהמקום שלי היום, אני חושבת שהרבה יותר נכון לשני הצדדים שתציגי את עצמך וגם תתני שניים שלושה משפטים של מה את מבקשת - כלומר: איך יכולים לעזור לך ולגרום לך להיות יותר מעורהבנעשה. למשל: אם אפשר אנא דברו אליי כך שאוכל לראות את פניכם. אם אפשר לעמוד מתחת למנורה, או אם אפשר שלא כולם ידברו יחד. זה מעייף אני יודעת אבל בסוף התהליך תרוויחי מזה וגם לאנשים מסביב יהיה יותר נוח איתך כי יש מה לעשות עם הקושי....
תרגישי יותר בנוח להסב את תשומת הלב גם במהלך הסדנה השיחה וכו אם מראש כבר ביקשת משהו . זה רק "מיישר". לבקש לשבת קדימה וכו'. בהצלחה

הסיפור שלי:
יש לי ליקוי שמיעה מילדות. כשנולדתי בדקו לי רפלקס שמיעה והכל היה בסדר, אח"כ היו לי דלקות אוזניים וראו שאני לא מדברת ברור (וגם התחלתי לדבר מאוחר) ומגיל 4-5 היו לי מכשירי שמיעה בשתי האוזניים.
סבלתי מאוד ביסודי, הרבה צחקו עלי וגם הרגשתי שזה מפריע לי. בכיתה ה' (גיל 10) הורדתי את המכשירים על דעת עצמי. ההורים ניסו לשכנע אותי ללבוש אותם, ואח"כ "לפחות בשיעורי אנגלית" אבל לא הסכמתי. כיתה ה' היתה אחת השנים היותר יפות בגיל הזה..
אני לא זוכרת איך התמודדתי אז, אני יודעת להגיד על היום: פה ושם אני מפספסת מילים או מבלבלת בין אותיות (צ' וט' למשל), יותר נוח לי לדבר עם מישהו פנים מול פנים (פעם גם לא אהבתי לדבר בטלפון בכלל). היום אני יודעת שיש הבדל בין איך שילד מרגיש ירידה של 45 דציבל בשמיעה לבין איך שמבוגר מרגיש (אצל מבוגר זה לא ממש משמעותי ואצל ילד - מאוד).
בזכות ה'ליקוי' אני יודעת להרגיש אנשים יותר טוב (כלומר, שפת גוף וכדומה, כל החלק הלא מילולי) ולכן מתקשרת איתם יותר טוב; אני מאוד מאוד מודעת לעצמי (נראה לי כשהייתי קטנה זה היה כמו להיות בתוך קונכיה) ואני שומעת אחרת!

היי..ממש באקראי ניפגשתי כאן עם חברות למכשיר..וואו איזה עושר ואושר..שניפגשנו.יושבת בארה"ב.קצת מנותקת מחרשים בארץ.גם אני איבדתי את השמיעה בגיל צעיר אך במידה ממש זערורית את רוב שמיעתי איבדתי במהלך חיי כאשה ובעיקר לאחר הלידות..לאחר ניתוח כושל אבד כושר השמיעה שלי בתי האוזניים וכעת אני עם מכשיר באוזן אחת..כרגע שוקלת להחליך לדיגיטלי..האם יש לכן ניסיון עם מכשירים דיגיטליים??בינתיים זה.(מאוד נרגשת לדבר איתכם,או איתכן)אם תרצו לשאול דבר מה אשמח...ציפי

את רוב שמיעתי איבדתי במהלך חיי כאשה ובעיקר לאחר הלידות
פגשתי אישה כזו שהשמיעה שלה הדרדרה באופן משמעותי לאחר לידות. זה די מטריד לא? הרופאים במקרה שלה לא ידעו מה בדיוק גרם לזה. אני לא אומרת שאני לא אלד אם יש אפשרות שזה מה שיקרה, אבל זה עדיין מפחיד.

אבא שלי הולך ומאבד את השמיעה. זה כואב מאוד, כשהוא מספר שהיה לו מעייף להיפגש עם הנכדים שלו כי האזניים זמזמו לו והוא היה בחדר אחר רוב הזמן. וגם כי הוא מוסיקאי ופתאום הוא לא יכול לשמוע מוסיקה - צלילים מסוימים נשמעים כצלילים אחרים, נוצר דיסוננס והוא לא יכול אפילו לזהות יצירות שהוא מכיר. הוא גם לא יכול לנגן עם אנשים, בגלל העיוותים.

הטכנאי של מכשירי השמיעה שלו "לא אוהב מוסיקאים". לא באמת, אלא כי עם מוסיקאים תמיד יש בעיות וזה הכי קשה להתאים את המכשיר לצרכים שלהם.

זה כואב.
ההידרדרות שלו היתה מתמשכת, חלקה הגדול בגלל המקצוע שלו, אבל היה אירוע אחד מכריע: היינו בחתונה של בת דודה שלי, והווליום שם היה מזעזע כמקובל בחתונות, אולי קצת יותר. בעלי ואני ברחנו מהסככה תוך עשר דקות מרגע שהריקודים התחילו, ויצאנו לגן ובילינו שם את רוב הזמן, אבל ההורים שלי, שישבו ממש קרוב לבמה, נשארו. אבא שלי לא הבין שהמוסיקה חזקה מדי כי הוא לא שמע טוב. אז הוא נשאר, חטף את הכל ישר לאוזניים, ומאז היו לו כאבים וזמזומים וירידה בשמיעה והכל נהיה הרבה יותר גרוע. אני השתגעתי. היה אפשר למנוע את זה כל כך בקלות. לא הבנתי למה הוא לא יוצא משם, לא הבנתי שהוא פשוט לא שומע שזה כואב באוזן, אבל הרעש עדיין כאב, והנזק עדיין נעשה.
אני מרגישה אשמה, כי אמרתי לו עוד הרבה קודם לקנות אטמי אזניים וללכת אתם לחתונות (אני השתמשתי בהם לדיסקוטקים - מאוד יעיל), אז מה הוא עשה, הלך לבית מרקחת וקנה את הספוגיים הצהובים המעצבנים האלה. הם לא פרקטיים. ואני חשבתי שזה מובן מאליו ולא טרחתי להגיד לו שיקנה את הצהליים מהגומי שמיועדים למטווחים.

ולעניין אחר:
אני כועסת מאוד. בישראל אף אחד לא טורח להזכיר שיש בכלל דבר כזה שפת סימנים (כמה בנות מבית הספר היסודי ידעו לדבר בשפת סימנים ואני נורא קינאתי בהן על התקשורת הסודית - מעניין איפה הן למדו את זה). פה (באוסטרליה) משתמשים בשפת סימנים המון עם ילדים בחינוך המיוחד - לאו דווקא לקויי שמיעה, אלא ילדים עם פיגור או ילדים אוטיסטים, מתקשרים אתם בו זמנית (לפחות חלקית) גם בדיבור וגם בסימנים בסיסיים וגם בתמונות - אם ערוץ אחד לא ייקלט, אולי השני כן. הילדים המדברים לפעמים מסמנים ולפעמים מדברים - מה שיותר זמין להם.

אני כועסת מאוד, כי כשעבדתי בישראל עם ילדים עם שיתוק מוחין, היה בבי"ס בחור אחד שלא היה מסוגל כמעט לדבר, בגלל הפגיעה המוחית. הוא היה משתמש בכמה הברות, באינטונציה, ובכמה סימנים פשוטים שפיתח באופן ספונטני. הבחור הזה שנא לוחות תקשורת (עם תמונות או מילים) והעיף אותם באיזשהו שלב, ואף אחד לא העלה על דעתו לנסות אתו שפת סימנים. בביקור שלי בארץ שאלתי את הקלינאית תקשורת למה לא לבדוק את התחום הזה (יש לו יד אחת פגועה מדי, אבל יד שניה מתפקדת די טוב, יש פוטנציאל, לפחות לאוצר מילים חלקי, אני חושבת), ומה היא אומרת לי: "אבל הוא כבר משתמש בג'סטות מעצמו". כן?? וכמה מילים יש לו ככה? כמה הוא יכול לבטא? למה לא להרחיב את זה? למה לא לתת לו עוד אפשרות להתבטא? מאיפה צרות האופקים הזאת? היא ישר פסלה את זה, לא עצרה אפילו לא כדי לחשוב על הפוטנציאל של העניין. אפילו לא כדי לשקול. ביטלה וזהו.
קלינאית תקשורת.

כאילו מין "הוא לא חרש אז זה לא רלוונטי. שפת סימנים זה לחרשים". אם בכלל

התחלתי לעבוד בבית ספר לילדים חרשים עם ליקויים וקשיים נוספים. בקיצור אנחנו קוראים להם עוורים-חרשים, למרות שזה לא ככה בכלל, יש שם מכל המינים והסוגים.

בבית הספר יש גם לא מעט מורות חרשות, בייחוד בפרויקט של חינוך לגיל הרך. אז עכשיו אני הולכת ללמוד Auslan, שפת הסימנים האוסטרלית.

ורציתי לשאול כל מיני דברים... ולספר... ולשתף... רק שאני לא יודעת מה....

אשמח לשאלות מנחות

תמרוש, אני מבינה שאת קלינאית תקשורת? מה אתם עושים עם הילדים בבית הספר הזה? האם את מתחילה להרגיש את הילדים, להבחין את איך העולם נתפש ונתפס אצלם?
יש ספר מדהים שנקרא "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של אוליבר זאקס (אגב הוא כתב ספר מקסים על שפת סימנים, "seeing voices מאד ממליצה לקרוא).
בספר על האיש ואשתו הכובע, הוא מדבר על אנשים שסבלו מכל מני הפרעות ובעיות נוירולוגיות. אחד הסיפורים המרגשים הוא על איש אחד שהזכרון שלו נפגע בצורה מזעזעת, ולא יכול היה לזכור ממש כלום, הוא חי בעולם שכולו אי וודאות אחת גדולה. ואוליבר זאקס מתאר אותו ברגע של תפילה בכנסיה, ושם פתאם הוא הרגיש שהוא רואה את הנשמה שלו בזכותה (לא יודעת לנקד, zakuta)...
ומהבחינה הזאת מענין אותי לדעת איך את חווה את הילדים האלה, שלמרות כל הפגיעות, איפה נמצאת הנשמה שלהם.
אני כל הזמן מתרגשת מחדש מהסיפור של הלן קלר. זה סיפור מדהים. לא יאומן. איך למרות הלא לראות ולא לשמוע הנשמה שלה היתה שם במלואה, כלואה, לבד בחושך ובקור ובחוץ.... ופשוט חיכתה להתגלות. ומצד שני יש כל כך הרבה אנשים שהחסך החושי הזה גורם לנשמה שלהם להיות כמו עץ שלא קיבל אור מספיק או מים, והם צומחים קצת עקומים, קצת שבריריים, קצת אחרים.
אשמח לשמוע.

ורדה אחת,
_את רוב שמיעתי איבדתי במהלך חיי כאשה ובעיקר לאחר הלידות
פגשתי אישה כזו שהשמיעה שלה הדרדרה באופן משמעותי לאחר לידות. זה די מטריד לא? הרופאים במקרה שלה לא ידעו מה בדיוק גרם לזה. אני לא אומרת שאני לא אלד אם יש אפשרות שזה מה שיקרה, אבל זה עדיין מפחיד._

אני מכירה שלוש נשים לקויות שמיעה שאיבדו את השמיעה, כולן בלידות עם זירוז.
אחת בקיבוץ דגניה, אחת בירושלים ואחת בבאר שבע.
לכן הגעתי בסופו של דבר לניתוח קיסרי בלידה הראשונה, כי חששתי לאבד את השמיעה מזירוז. הסיכום היה עם הרופא שאם יש מצב שמחייב זירוז או ניתוח קיסרי, שיעשו ניתוח קיסרי.
הניתוח השאיר בי חותם לא קל, למרות שההתאוששות היתה קלה ומהירה, אבל כשאני רואה את הסבל של חברותי שאיבדו את השמיעה, אני שלמה עם זה.
אגב, עשיתי מחקר מקיף באינטרנט לבדוק אם נמצא קשר בין הפיטוצין, זירוז באופן כללי, ואיבוד שמיעה בלידה, ולא הצלחתי למצוא שום קשר, גם בעזרת מחפשת מיומנת במאגרים רפואיים. בכל זאת הרגשתי שיש כאן סיכון.
חושבת שאולי גם הלחץ הכללי על כלי הדם בלידה עשוי להשפיע.

הצעתי לרופא המילד שלי לחקור את זה. אמרתי לו שהסיכוי שרופא אחד ייתקל ביותר ממקרה אחד כזה הוא נדיר מאד. עובדה, בארץ שלוש הנשים שידוע לי עליהן כל אחד חיה באיזור אחר לגמרי...
ומיילדות - אינה תחום בו חוקרים לקויי שמיעה...
הוא לא הרים את הכפפה הזאת.

אני מרפאה בעיסוק.

פעם באמת בית הספר היה לילדים חרשים-עוורים, הגיעו לשם הרבה ילדים שנפגעו מאדמת הריונית של האם. והיו מלמדים אותם ברייל והכל. עכשיו אין ילדים שהם ממש כאלה (מקרי האדמת צומצמו, השבח לאל), ומגיעים ילדים עם תמונה מורכבת: ליקויי שמיעה ביחד עם בעיות התפתחותיות נוספות, לפעמים שיתוק מוחין, תסמונות כלמיני, פיגור משמעותי, אוטיזם למיניהו.
מה אני עושה אתם? שאלה מצוינת... עם המסוגלים יותר מביניהם אני עובדת על שיפור התפקוד ביומיום ובבית, עם חלקם אני נכנסת לסנוזלן (חדר תחושה) ומחפשת על זה חומר מקצועי, ושאר הזמן... מגששת.
לומדת Auslan (שפת הסימנים האוסטרלית) פעם בשבוע. זה מרתק... ממש מרתק. ראש אחר.
יש סימנים שמאוד מצחיקים אותי, כי הם כל כך מעוגנים בהקשר תרבותי. למשל "בוקר" - יד ימין נכנסת מתחת לבית-שחי שמאל, לציון עתון הבוקר שאחוז מתחת לזרוע

.

אמאלה, זירוז גורם לאיבוד שמיעה? נתת לי עוד סיבה ללידות בית

אם אבוא לארץ, אשמח מאד להכיר את הקבוצות כמו הקבוצה של אמהות חרשות. אני דוברת שפת סימנים אמריקאית אם החרשים לא מסוגלים לתקשר בדיבור

בעצם עם חרשים אני מעדיפה לשוחח בשפת סימנים בלבד. גם אצלינו מתקשרים עם מסנג'ר. אני מעדיפה את המסנג'ר של יאהו כי אפשר לשלוח הודעות גם אם מישהו לא נמצא אונליין. ההודעות נשמרות עד שמתחברים לאינטרנט ואז ההודעות האלו קופצות.

שרה,
אין לי מושג אם אכן זירוז בלידה יכול להשפיע על השמיעה, זו היתה תחושת בטן שלא מצאתי לה שום תמיכה מחקרית.
אבל לא רציתי לקחת סיכון בענין הזה.

אני לקויית שמיעה בצורה קלה מינקות. דלקות אזניים מגיל אפס שלא אובחנו, ואחות טיפת חלב שאמרה לאמא שלי שאני סתם בכיינית. אמא שלי נוטרת טינה לטיפת חלב מאז ועד היום, אגב.
לא ליקוי משמעותי, רוב האנשים שמכירים אותי בכלל לא יודעים. לא שזה סוד, יש לי רק בעיה עם רעשי רקע ואז אני קוראת שפתיים. אבא של שפן ממלמל שזה משהו נורא, אז כשאני עיפה אני מתעצבנת קצת..
הבעיה היחידה היא שאני מרגישה שאני מפספסת קצת את ראשית הדיבור של שפן, כי הוא עדיין משבש מאד מילים (וזכותו, כמובן. הוא עוד לא בן שנתיים אפילו), וקורה שהוא אומר לי משהו שוב ושוב ואין לי מושג על מה הוא מדבר, ושנינו נהיים קצת מתוסכלים. בעיקר אני. שפן נבון מכדי להטריח את עצמו בזוטות שכאלו. הוא בטח החליט שאמא קצת סתומה, אבל לא נורא, הוא אוהב אותי גם ככה...

וקורה שהוא אומר לי משהו שוב ושוב ואין לי מושג על מה הוא מדבר
אצלנו כשזה קורה, אני מבקשת ממנו לאיית לי את המילה, הוא מאיית וכך נפתרת הבעיה

(או במילים אחרות: הלו, זה קורה לכולם בשלב הזה... אולי אצלכם בטיפ-טיפה'לה קצת יותר).

לאמא של שפן, רוצה להוסיף לדברי הקרוטונית שזה באמת אצל כולם, אם כי אצל לקויי שמיעה זה יותר מלחיץ כי נוטים לקחת תיכף את האשמה עלינו.

מה שכן, באמת לא פשוט ללמד אותם לדבר עם הפנים אלינו, במיוחד שהם מצביעים בשמחה על המשהו הזה שם (ומסובבים את הראש לשם) וממשיכים לדבר במרץ ובהתלהבות ודי קשה לומר להם לדבר עם הפנים לכאן על המה שישנו שם....

ההרגשה של הפספוס נובעת בעיקר מזה שאחרים מעדכנים אותי במילים חדשות שלו כל הזמן, מילים שהוא אומר גם לידי אבל אני לא מקשרת בין המילה שלו לכוונה. אבל בהחלט יכול להיות שזה בגלל שאני מרחפת.
מאחר ודלקות האזנים שלי אף פעם לא מלוות בחום (גם לא כתינוקת), ביקשתי פשוט מרופאת הילדים להציץ לו באזניים כל פעם שאנחנו באים, לא משנה הסיבה. אני תמיד חוששת שאני אפספס ואתן לו לסבול סתם, שלא לדבר על הירידה בשמיעה שעדיך לא לעבור אותה אם אפשר.
לזכותה יאמר (וזה לא השבח היחידי שיש לי אליה) שהיא זוכרת ובודקת כל פעם בל לעשות מזה עניין ובלי שאני צריכה לבקש, בדיוק כמו שהיא מקשיבה לו לריאות כל פעם לשניה כי יש לו נטיה להצטברות נוזלים. ככה זה לא עניין גדול, ואני מקווה שאני לא מעבירה לו את החששות שלי.

הנה שאלה שמטרידה אותי:

התמה המרכזית היום אומרת שצריך להרכיב לילד חרש מכשירי שמיעה, וחשוב להתעקש על זה כי זה משליך על ההתפתחות שלו בהמשך (איך, בעצם?)

מצד שני, ילדים חרשים רבים מאוד מתנגדים להרכיב את המכשירים.
ואנחנו (לפחות באתר) מחשיבים את התינוק והילד כמי שיודע, באופן בסיסי, מה טוב לו.
למה ילדים חרשים מתנגדים למכשירים? האם הם יוצרים אצלם חווייה של סבל? איך?

אז למי להקשיב? לאנשי המקצוע או לילד?

המלצה חמה:

A Journey into the DEAF-WORLD
מאת:
Ben Lane, Robert Hoffmeister & Ben Bahan

לקחתי אותו מהספריה של בית הספר שלנו. בניגוד לתוך הספרים הדידקטיים ("עבודה עם ילדים חרשים"), הוא מדבר מבפנים.

ספר עם עוצמה.יש בו המון המון אינפורמציה, על שפת הסימנים, על תרבות חרשים, על גישות חינוכיות שונות ועל המשפגש עם עולם השומעים. יש לו אג'נדה ברורה: החרשים כמיעוט תרבותי-לשוני. ואני, אישית, אהבתי אותו (ועוד לא קראתי חצי

)

למה ילדים חרשים מתנגדים למכשירים? האם הם יוצרים אצלם חווייה של סבל? איך?
אני יודעת מחבר ילדות ששנא את מכשיר השמיעה בגל רעשי הרקע האיומים. הוא טען שהאוזן האנושית יודעת לסנן רעשי רקע, אבל מכשיר השמיעה לא והרעש פשוט בלתי נסבל. אבל יכול להיות ששפרו את המכשירים ב20 שנה האחרונות ופתרו את זה..

חבר לקוי שמיעה שלנו נהרג בתאונת דרכים בצפון.
לאחר מותו מתגלים עליו דברים שלא ידעתי.
הוא היה עובד סוציאלי מוערך מאד על ידי חבריו, הוא היה אב שגידל שלוש בנותיו לבד, לאחר גירושיו, ועשה זאת בצורה מדהימה, בחור שמח ומלא חיים, חייכני ויפה ומרשים.
הוא נהרג, שלוש בנותיו פצועות קשה מאד שתיים מהן עדיין מונשמות ומורדמות.
היום היו צריכים לספר לזו שהתעוררה שאבא שלה איננו.
נהג משאית שבא ממול ונסע מהר מדי סטה ונכנס בהם.
לא היה שום דבר שהם יכלו לעשות.
ודווקא היום שמעתי שמשרד התחבורה מריץ פיילוט של לערוך מבחן מעשי "טסט" במגרשים סגורים, כדי להקל על קבלת הרשיונות.
איפה אנחנו חיים?