לצעוק על הילדים

[אנונימי]

מדור אתגרים בהורות

[פסיפלורה*]

תקופה חלשה.
הילדים מקסימים. אני בדרך כלל אמא קשובה , רגועה, אוהבת.
זה קורה יותר לפני המחזור החודשי והלא סדיר שלי, וגם בתקופות שאני בחוסר וודאות, ואז הפחדים שבי עולים ומציפים אותי...
כשהמצב כזה, אני יכולה פתאום להגיב באופן ממש לא צפוי.
אני לעולם לא עוברת את הגבול הזה- אני לא אומרת דברים כדי לפגוע, כמו כל מיני מילים שזו מטרתן, וכמובן אני לא פוגעת פיזית ברמה של מכות\מכה.
ומה כן: אני יכולה לראות איך אחרי שניקיתי, או סידרתי, או סתם התיישבתי, ואז קורה משהו לא צפוי כמו לכלוך שאחד הילדים עושה, או בקשה שמצריכה ממני לקום, ואני מתפרצת.
צועקת משהו כמו: מה זה, עכשיו ניקיתי, את\ה לא יכול\ה לשים לב? זה מאוד קשה לי ש...
ותוך כדי מבינה מה עושה ומצליחה קצת לתקן, עדיין בצעקות: זה מאוד קשה לי ש.... אני צריכה זמן לעצמי רגע...
ואם מישהו מהקטנים מתעקש ונצמד אלי פיזית, אני יכולה להעיף אותו ממני...
להחזיק ביד שלו בכוח ופשוט להפריד אותו ממני, צריכה אוויר.
כשאני נרגעת, אני מדברת איתם, מנסה להעביר את המסר שקשה לי כי אני עייפה, ושאני מאוד אוהבת אותם, ושממש לא נכון להתנהג ככה גם אם קשה, ושאני לאט לאט אלמד איך להגיב אחרת. ושידעו שאני אוהבת אותם, ושזה לא באמת קשור אליהם...
איזה חרה זה.
אני חייבת ללמוד להגיב אחרת. אם מישהו אחר היה מתנהג ככה הייתי ממש כועסת.
האבא בבית שלנו, לא נמצא הרבה, וכשמגיע, אז הוא עייף, וחסר סבלנות, וגם בלי קשר הבעת הרגשות החיוביים אצלו, היא משהו קצת תקוע, וגם שם אני לא מוותרת ואנחנו מטפלים ומעלים את הדברים. והוא משתדל, אבל כשהוא נמצא אז יש יותר כעס, כי ככה הוא מתחבר אליהן, ואז אני כועסת, כי קשה לי לראות מהצד שהקצת שהוא נמצא איתן ואיתי זה דרך הכעס...
וזה שהוא רואה אותי כועסת ופחות מושלמת, זה כאילו מאפשר לו את ההתנהגות שלו, ואני ממש לא רוצה שזה יהיה הבסיס לתקשורת במשפחה שלנו.
הילדים שלנו הם בני- 7, 5.5 ,3.5. מקסימים ביותר. רגועים ובטוב עם העולם.
איך אני יכולה ללמד את עצמי ולעזור לעצמי לא לצאת מהכלים ולהתנהג בצורה שכל כך לא מקובלת עלי, עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם?
איך לומדים לבטא את הקושי בלי לפגוע בילדים?
איך לא לאבד פוקוס? לא מתוך שליטה, אלא מתוך שיחרור?

[פלוני_אלמונית*]

אני יכולה להגיד לך, שכשקראתי אותך כאילו קראתי את עצמי.
בדיוק אותו דבר רק ש.. האבא אולי פחות כועס ואני יותר הכועסת. וגם שאצלנו הם בנים, ופחות או יותר באותם הגילאים.
עזרה לי הומאופטיה .
ועזרה לי מדיטציה.עם דימיון מודרך.
כשהבנתי שזה המצב. וזה לא זמני ואני תוקפת את בני ביתי האהובים והמדהימים כי אני עיפה.
כי אני בדיכאון קל (כבד).
כי אין לי אוויר.
ולא כי מישהו מהם עשה משהו שבגינו מגיעה לו צעקה.....
אז החלטתי שדי. צריך לטפל בעניין.
ופניתי להומאופטיה - הסימפטמים די קרובים לתופעות של לפני מחזור - רק שזה שבועיים לפני המחזור, ובמחזור. ואולי רק שבוע אחריו יש שקט.
והיא עזרה לי ההומאופטיה. והחיים יותר נעימים.

• בקצרה - קחי לך עזרה - זה אומנם לך - אבל את אם המשפחה - כך שזה לכולכם.

לכי לטפל - כאילו את האמא של עצמך - תני לעצמך אהבה חום פינוקים - וטיפול מכל סוג - שיהיה לך טוב - יהיה לכולכם טוב.*
בהצלחה

[גם_אני*]

אני כאילו קוראת את עצמי.
עד לא מזמן צעקתי המון. על כל שטות עם ובלי קשר אליהם. ככה גם גדלתי, אצלי בבית צעקו הרבה, לא היתה תקשורת טובה ורגועה, הכל בכעס.
גם אני הלכתי להומאופטיה. זה עזר לי הרבה יותר ממה שחשבתי (ואני רק חודשיים בטיפול).
אני הולכת גם לטיפול בעוצמת הרכות, העבודה כאן עצמית, קשה יותר ואיטית יותר.

אני ממליצה לך בחום ללכת לטיפול, לבד זה קשה עד בלתי אפשרי.

_בקצרה - קחי לך עזרה - זה אומנם לך - אבל את אם המשפחה - כך שזה לכולכם.
לכי לטפל - כאילו את האמא של עצמך - תני לעצמך אהבה חום פינוקים - וטיפול מכל סוג - שיהיה לך טוב - יהיה לכולכם טוב._
בדיוק כך.
בהצלחה

[פסיפלורה*]

תודה יקרות.
מה עזר לכן בהומאופטיה?
זה לא קצת אינסטנט?
כלומר, האין זה שיטחי, לא מברר דפוסים ועוזר לפרק אותם?

קיוויתי שאוכל לעשות עבודה עם עצמי, למצוא דרך לזהות את ההתפרצות לפני, ואז להפוך אותה למשהו אחר...

יש אמהות שלא צועקות על הילדים?
אני לא מחפשת לגיטימציה, להיפך, אידיאל לשאוף אליו...
אם אתן לא צועקות גם לפני מחזור, איך אתן עושות את זה? מהי הדרך לשמור על כבוד כלפי הילדים בסיטואציות שקשה להכיל?

[מפתח_סול*]

לא רוצה להשמע כמו תקליט שבור אבל קראתי אותך כאילו קראתי את עצמי
אז אני מנחמת את עצמי שזה בא בתקופות
ודבר שני אני אוהבת תמיד להמליץ על ספרים אז יש לי ספר שאני קוראת בדיוק עכשיו כדי להרגע שקוראים לו "פשוט נרגעים"
וזה משהו שצריך ללמוד לעשות זה קשה אבל לא בלתי אפשרי
וכמו שבעלי היקר אומר תמיד תצחקי תחשבי שהכל מצחיק ופשוט תצחקי וחוץ מזה אנחנו רק בני אדם לא מושלמים וקורה שצועקים לפעמים אז בתקופות של לחץ ועצבים אני מעבירה את השרביט לבעלי והעיניינים נרגעים לאט לאט לאט

[גם_אני*]

מה עזר לכן בהומאופטיה?
לא כ"כ יודעת להגיד מה, אבל עובדתית זה עזר (גם בן הזוג "הלא מאמין" שלי רואה שינוי).

האין זה שיטחי, לא מברר דפוסים ועוזר לפרק אותם
רחוק מאוד מלהיות שטחי.
הפגישה הראשונה עורכת כשעתיים, בהן כדאי לפרט כמה שיותר דברים על עצמך. גם אלו הקטנים, שנראים לא חשובים כמו האם קר לך או חם לך......

קיוויתי שאוכל לעשות עבודה עם עצמי
גם אני קיוויתי, אבל לא הצלחתי
ההומאופטיה לא שוללת עבודה עצמית ואף מעודדת אותה. זה חלק מהטיפול.

יש אמהות שלא צועקות על הילדים?
ונגיד שיש כאלו אמהות (אולי על הירח ) זה לא משנה בכלל. והעובדה, שלך לא נוח עם הצעקות שלך.

חייבת לעצור.
תהיי חזקה, את לא לבד!

[פסיפלורה*]

תודה @}
בהחלט עזרתן לי לקבל קצה חוט ולהתחיל את הלמידה שלי ממנו...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@} דף להחייאה

[אילה_א*]

יש אמהות שלא צועקות על הילדים?
יש בהחלט
אני פגשתי .

[שלמה_עם_אי_השלמות*]

_יש אמהות שלא צועקות על הילדים?
יש בהחלט

אני פגשתי ._
יש הורים שלא יצעקו בפני אנשים אחרים,
אני חושבת שמצב של אי הרמת קול באופן מוחלט הוא מאוד מאוד נדיר.

אני לא אצעק או אנזוף על ילדיי בציבור, לעיתים רחוקות מאוד אדבר בטון כועס ובחוסר סבלנות בחברה.
בבית אני מרימה את הקול בעיקר לפני מחזור או כשאני עייפה או כועסת על משהו אחר, אבל אני לא צועקת (למרות שזה עניין יחסי, כי לפעמים הבן זוג והבת מעירים לי שאני צועקת, אני בתגובה עונה שאין להם בכלל מושג איך אני נשמעת כשאני צועקת).
אני תמיד מסבירה את עצמי ויודעת להתנצל כשצריך.
הבת הקטנה שלי אמרה לי לפני כמה ימים: "אמא אני אוהבת אותך גם כשאת לפעמים מתעצבנת".

מכות ועונשים אין אצלינו.

[יערת_דבש*]

גיליתי שיש דבר כזה התנהגות הורית חברתית,
שבחוץ או כשמארחים, מתנהגים קצת אחרת..
כך שבאמת מעניין אותי איך את יודעת, אילה, שהם לא צועקים.

מה שכן, אני חושבת שזה בריא, להיות הרבה בחברה, לפגוש את ההורה המנומס שבך, כי בבית לפעמים נראה שמותר הכל.
וככה את זוכה לראות את עצמך יותר בצד הרגוע שלך, ואולי גם לקחת אותו הביתה.

[מנסה_להיות_אמא_טובה*]

אני גם אשמח לשמוע עצות ורעיונות איך לשלוט על הכעס.
הבן שלי בן שנה וקצת, בבית, ואנחנו רוב היום לבד. בעלי לפעמים חוזר הביתה אחרי שהילד נרדם. זה לא קל גם בגלל הדרך שבה בחרתי לגדל אותו (בלי לול, בלי שעות מול הטלויזיה, בלי חיתולים, בלי מעון וכו'). בדרך כלל אני מאוד סבלנית ורגועה (שזה מאוד מפתיע כי אני אדם כלל לא סובלני) אבל לפעמים קורה שאני מרימה את הקול. זה תמיד קורה כשהילד עושה משהו מסוכן (כמו להתקרב לתנור החם) ואז אני צועקת- לא! או כשאני מנסה להלביש אותו והוא מתחיל להתנגד ולהשתולל, ואני כבר כל כך עייפה ושבורת גב. והוא יכול מאוד להיעלב ולהסתכל עלי במבט מופתע. בשבוע שעבר הוא הכניס סוללה לפה, ובדיוק שמעתי שיש אנשים שמתו מליקוק סוללות (?). בקיצור מרוב בהלה צעקתי ונתתי לו מכה קטנה על השרוול. כל כך הזדעזעתי מעצמי. זה מעולם לא קרה ולא האמנתי שאני אעשה כזה דבר.
פתאום אני מסתכלת על עצמי ומרגישה אמא כל כך רעה. ואני הרי עושה הכל כדי להיות האמא הכי טובה. אז איך בסוף כזה דבר קורה?

[נורמה_טבעית*]

האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

[אילה_א*]

כך שבאמת מעניין אותי איך את יודעת, אילה, שהם לא צועקים.
פשוט כי מדובר בגיסתי ובאחי
ואני רואה אותם במצבים שאני כבר מזמן הייתי צועקת (ואני מהלא צועקות )

[מונו_נוקי*]

מאד ממליצה לקרוא את "הורים משוחררים ילדים משוחררים"

יש שם פרק נהדר בנושא של כעס. לפני שאנחנו רוצים לעבור להיות פיות ולא בני אדם צריך לזכור שאנחנו בני אדם. אם אנחנו אנשים זה ישתקף באיך שנתנהג. אפשר לעבוד על להיות אנשים רגועים יותר וזה חשוב, אבל צריך גם ציפיות ראליות.
כשכועסים אפשר להניח לפעמים. יש פה איפושהו דף בנושא. לפעמים אנחנו מתעקשים על מה שלא חשוב. אם ילד שלי היה משתולל בעת הלבשה, אני פשוט לוקחת אותו בפיג'מה(עם הבגדים בתיק). לרב הילד מבקש להתלבש בעצמו בהמשך.
אם ילד לא רוצה ללבוש סוודר, אין מה להתעקש, יהיה לו קר והוא יבקש. אני חושבת שהגישה הזו הכי עזרה לי עד כה.

יש דברים שחשובים לנו. למשל לפני כמה ימים הבן שלי חטף קריזה. הוא היה עם אחותי(האהובה עליו) והתאכזב ממשהו ולכן בחר לברוח לה ולעשות טנטרום כמו של בן שנתיים ברחוב. הבנתי שזה מפריע לי ולא לו. הסברתי שזה מפריע לי. כן, מבחינתך זה סבבה אבל לי לא נעים להיות בסיטואציה הזו-זו האמת. כשאומרים את האמת ולא מסתירים פחות מצטבר כעס, כך לדעתי. השתמשתי בכלי ששמעתי ממכרה- אמרתי לו שבכל מקרה הוא יגיע הביתה, בטוב או ברע, ואני מעדיפה שבטוב.
אחותי היתה המומה שזה עבד. אני חושבת שאם שמים את העמדת הפנים בצד ונשארים כנים(לי לא נעים שכל השכונה מסתכלת, לילד לא אכפת, לי לא נעים לעמוד בחוץ וקר לי) ובמקביל שומרים על עקביות ולא מתעקשים על מה שלא צריך, יותר קל ופחות כועסים.

עוד דוגמא. באותו יום ששרדתי את הקטע המורכב הזה רגועה, הגיעה ארוחת הערב. החביתה היתה רטובה לטעמו והוא התחיל לצרוח ולהשתולל. . אמרתי שאני מוכנה להכין את החביתה עוד על המחבת אם ידבר בנימוס, כי בצורת דיבור הזו מצידי שפשוט לא יאכל. שוב, אני יודעת מה מפריע לי ואני כנה עם עצמי ועם הילדים וזה לגיטימי שהורה לא יהיה מלאך, חשוב שיהיה מודע לעצמו . בדיוק כמו ביחסים עם בן זוג או כל אחד אחר.

[פלונית_אלמונית*]

אם ילד לא רוצה ללבוש סוודר, אין מה להתעקש, יהיה לו קר והוא יבקש.
ואם הוא בן שנה?

[פלוני_אלמונית*]

ואם הוא בן שנה?

קצת קומון סנס. הכל לפי הגיל.

[מתוסכלת_מעצמי*]

היי..אני אמא בת 20..יש לי בן בן 3 חודשים מתוק להפליא...אני רוב היום רגועה איתו,משחקת איתו ומדברת איתו ובלילה שאני ממש עייפה והוא בוכה אני ממש מתעצבנת ומתפרצת בקולי קולות וצועקת דייי שקט כבר אני לא לא יכולה יותר...שתוק!!...אני קבוע נאכלת בתוכי על שהגעתי לרמה כזו..אני מרגישה האמא הרעה ביותר ובעלי נותן לי להרגיש כך לא פחות..הוא אומר לי שאם זה ימשך יקחו לי תילד...השאלה שלי היא...אני באמת היחידה מכל האמאות הנורמליות שבנינו שצועקות על תינוק בן 3 חודשים במקרה של עייפות חרונית או אי תמיכה מהבעל..??האם אפשרי בכלל לשלוט בעצמך במצב כזה?? אני ממש בתיסכול..אני יודעת שזה לא בסדר בכלל אבל בנינו מה זה לא קורה.???
אשמח לתשובות כנות ...תודה

[מתוסכלת_מעצמי*]

• אמהות

[בריג'י_נומושי*]

לא לצעוק על הילדים (זה ממש אלימות מילולית ב"מיטבה") לרוץ לחדר ולצרוח לכרית ואפילו לבעוט בה חזק,לשתות כוס מים ולחזור לתפקד

אבל לצעוק עם הילדים מדי פעם זה אפילו מומלץ זה 'מאוורר'

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לצעוק על תינוק בן שלושה חודשים זה מעיד שאת במצב קשה מאוד מאוד
וחייבת עזרה חיצונית.
ממליצה לך לא להזניח את זה ולחפש עזרה בחוץ (זה יכול להיות גם חברה טובה אולי
אבל הכי טוב עזרה מיקצועית...).

[אמא_מא*]

בני בן ה3 כשבוכה וצועק, אני אומרת לו בשיא הרצינות שאני לא מצליחה להבין אותו... הוא מייד מבקש יפה ומוסיף "בבקשה"...
ואז הוא מקבל - או את מה שביקש או סרוב עניני אך כנה
זה עדייו לא פתר לגמרי את ההתפרצויות שלו, אבל לפחות עם ההתפרצויות שלי זה עוזר להתמודד...

[טרה_רוסה*]

_לצעוק על תינוק בן שלושה חודשים זה מעיד שאת במצב קשה מאוד מאוד
וחייבת עזרה חיצונית.
ממליצה לך לא להזניח את זה ולחפש עזרה בחוץ (זה יכול להיות גם חברה טובה אולי
אבל הכי טוב עזרה מיקצועית...)._
אני גם חושבת ככה.

[הדס_צומחת*]

מתוסכלת,
אני מבינה את השיגוע שאפשר לחטוף כשמאוד עייפים.
מה עם לישון במשך היום? הוא בן 3 חודשים. הוא לא ישן?
תנצלי את העיצה הותיקה הזאת - כשהוא נרדם, לא משנה מה קורה מסביב - להכנס למיטה ולישון.
הכביסה/אוכל/נקיונות/מחשב יחכו לפעם אחרת.
פשוט לישון. ואז לא תהיי כלכך גמורה בלילה.
תבקשי מבעלך, שיהיה איתו קצת בערב, ותישני.
המוח שלך קצת יירגע וגם הגוף ותוכלי להיות שלווה ורגועה איתו גם בלילה.
בהצלחה.