לעבד מחשבות אובדניות

[תקוה*]

אני יודעת ששם הדף נראה מתפנק, כאילו "תחזיקו אותי". אבלהבעיה היא אמתית. אפרוש אותה לאט לאט.
מאז ומתמיד קינן בי הרצון למות. כשבעצם - זהו הרצון להרבה שקט, למנוחה, להפסקת הכאב.
אני עושה המון המון עבודה עם עצמי ועם עזרה מכיוונים שונים. חלו שינויים גדולים מאד, או יותר נכון - חוללתי שינויים גדולים מאד. צמחתי, התעצמתי, באמת - כל הזמן בתהליך של גדילה.
והנה, אחת לכמה זמן, בעקבות אירועים כאלה ואחרים, שוב מתעורר הצורך למות. להגיד "די", לקחת כדורי שינה ולמות. איפה שהוא מקנן בי הרצון שימצאו אותי, שיצילו אותי ושיבינו, איכשהו, כמה קשה לי ואז יפטרו אותי מקשיי היומיום.
אני מודעת לאיך שזה נשמע, ובכל זאת, זה מאד רציני. הדחף הוא מאד מאד חזק ואני מגייסת את כל כוח הרצון שלי (והוא ענק) כדי לעצור בעצמי, לקום מהמיטה/ספה וללכת לעשות דברים שאולי יוציאו אותי הממעגל השטני הזה.
לפעמים זה עובד, אבל אני מאד פוחדת מהרגע שבו שום שיקול לא יעצור אותי יותר: הילדים, הנזקים האפשריים למקרה שאנצל (וכנראה שאני מתכננת להינצל, אני אומרת בכנות).
אני יודעת שמשהו לא תקין בכל זה.
אפשר לקבל עזרה?

[ש_מים_וארץ*]

מקנן בי הרצון שימצאו אותי, שיצילו אותי ושיבינו, איכשהו, כמה קשה לי ואז יפטרו אותי מקשיי היומיום.
בואי תגידי מה הכי קשה ביומיום? איפה את נופלת? מה מכריע אותך?

תקוה זה שם נהדר לך @}

[מחשבות*]

אפשר לקבל עזרה?

ודאי שאפשר. את סובלת ממשהו לא תקין ומאד מאד מכביד, ועליך לקבל עזרה.
את כותבת שאת מקבלת עזרה מכיוונים שונים. איזו מין עזרה זו? האם התייעצת עם גורמים מקצועיים, כמו פסיכולוג או פסיכיאטר?
את מתארת קונפליקט בין ההגיון, שמחזיק אותך אתנו, לבין כוחות שגדולים ממך ולא מובנים לך, הדוחפים להרס עצמי. זה מסוכן מאד מאד. לא תמיד ניצלים, את יודעת. גם אם מתכננים שכן. את מתארת את הביטוי לקושי שלך, אולם לא חושפת את המקורות לו. למה כל כך קשה לך? והאם את מרגישה שהקושי שלך ריאלי, כלומר בא בתגובה לאירועים חיצוניים, או שזהו קושי פנימי, שבא מבפנים ומנותק מן המציאות? אינני מדברת רק על הרגע בו את רוצה למות, אלא על הקושי המלווה את חייך באופן כללי.
החזיקי מעמד

[תקוה*]

אני לא מסתירה דבר, רק רציתי להגיב לשאלות שתשאלנה וכך להיות ממוקדת יותר במידע שיש צורך שיעלה ולא סתם להציף באינפורמציה.
אז ככה:
אני בת 45, 3 ילדים, נשואה, עובדת.
מוקדי הקושי הם אלה:
א. מהעבר - קשיים לא קטנים שאל חלקם קשה לי לפרט עקב כתיבתי כאן כבר בשמות אחרים. אבל באופן כללי - התעללות רגשית מצד הורי, משברים שפקדו את משפחתי, כלכליים ואחרים - שכלא לה לימדו אותי, בזמנו, להדחיק צרכים. בכל אלה טיפלתי כבר ואני ממשיכה לטפל, יצאתי לגמרי מהמקום של לשים אחריות על הורי, אני עובדת או מנסה לעבוד ממקום של בחירה.
ב. מהעבר הקרוב וההווה - עם בעלי היתה לי מערכת יחסים של התעללות רגשית [איך לא... "לבסוף מוצאים אהבה" וכן הלאה...] לאורך שנים ארוכות. לפני כמה שנים בגדתי בו, ואין צורך לעסוק בזה כיון שגם זה "מעובד". רק בקיצור אומר: בזמנו חשתי שאין לי אופציה אחרת. לא חשתי שיש בידי בחירה אחרת. זה לא תירוץ, ככה זה היה. בעלי לא עזב אך גם לא נשאר. למה הכוונה? הוא לא עזב פיזית, אולם עזב רגשית. ניסינו ללכת לטיפול פעמיים, מרצונו, אולם הוא התקשה מאד לשתף פעולה וטען שזה לא בשבילו.
היום אנחנו אמנם ביחד והכל מתנהל כסדרו למעט העובדה שהוא חי בחוסר החלטה מה יהיה בעתיד עמנו, מדי פעם הנושא עולה בצורה קשה. איננו מחבק/מנשק/מלבב ומרוחק. לא מוכן לדבר על הנושא.
אני כן רוצה לחיות איתו אולם כך קשה מאד.
אני לא תולה הכל רק בזה. לא זורקת עליו כלל את האחריות.
אני חושבת שיש לי "באג" פנימי כלשהו ש"זורק" אותי לצורך למות כפתרון בכל פעם מחדש.
הלכתי כבר לכמה טיפולים, גם פסיכולוגים וגם פעם אחת לפסיכיאטר. כן יש התקדמות. אבל הצורך עולה בכל פעם מחדש.

אתם יודעים מה - עכשיו, כשאני חושבת על זה, הרי לא תוכלו באמת לעזור, נכון? אז מה אני רוצה מכם? רחמים?
אז סליחה על הניג'וס.

[תקוה*]

ולענין עצמו - אני רוצה להפסיק את הצורך להתאבד. הוא מעיק מאד, מאפיל, משתק.
לגבי "שיבינו את הצורך שלי" זו סתם משאלה ילדותית, שהסובבים אותי "יבינו" ואז יפטרו אותי מכל עול, יעשו הכל במקומי וכו.
שטויות, בקיצור.

[תקוה*]

די, לא חשוב. אני חוזרת בי מבקשת העזרה.

[ש_מים_וארץ*]

תראי, ה'דמון' הזה לא נכחד אף פעם.
כשאת מרעיבה אותו הוא אמנם מצטמק ונחלש ונהיה 'לא מורגש'. אבל זה לא אומר שהוא עזב לתמיד.
הוא מה שנקרא- 'בילט-אין'. בהזדמנות הראשונה שהוא יצליח לתפוס איזה פירור (מהחולשה שלך) הוא יסתער, יתחיל לזלול ויתחזק, ואז יחזור ללחוש לך באוזן: "יאללה וותרי, אין לך כוח, אף'חד לא באמת מבין עד כמה קשה לך בחיים האלה, רק אם תשימי יד בנפשך, אנשים (בעלך, הילדים, הורים, משפחה וחברים) יתעוררו ויאמינו לך, ישחררו אותך מהתפקיד המכיל והמעניק ללא לאות".

לכן מאוד חשוב שתְתַחזקי ב'שוטף' את הנשמה הבריאה שלך, ואת כוחות הרצון החזקים שלך.
תעניקי לעצמך את הקרדיט שאת מבקשת לקבל מבחוץ.
תראי מה מחזיר אותך לתיפקוד מאוזן, ותפרגני לעצמך אותו !
לא צריך כמעט למות כדי לקבל לגיטימציה - את יודעת את זה.


סליחה על הניג'וס.
אבל עוצמת הרכות
יכולה להוות 'תחזוקה שוטפת' טובה.

[תקוה*]

שמים וארץ,
תודה.
לעתים נדהמל י שהדבר שיכול להחזיר אותי לתפקוד הוא אהבה וחיבה מצד בעלי. אני מבינה בשכל שאני אמורה לתת לעצמי את האהבה הזו ושזה שיקוף של חוסר האהבה שלי כלפי עצמי, אולם ישנם רגעים בהם הכל מתפרק.
תיארת מצוין את ה"דמון" ואלה הם באמת הקולות הלוחשים. ולעתים אף יותר מזה: "את לא מוצלחת, תראי את האחרות איך הן משיגות/יכולות/מרויחות, תראי איך בטנך רפויה, למה את לא מתעמלת, תראי איך הבית לא מתוחזק". ותאמיני לי -שטויות: אני כן מוצלחת, כן נראית לא רע בכלל, כן מתחזקת. אבל שום דבר לא בצורה נוצצת, שניתן לתת תעודת הצטיינות. ואז אני חשה שום דבר לא שווה את ההישארות בחיים. פשוט ככה.

[תקוה*]

נשמע שטויות, נכון?אבל רק מי שהיה שם יודע כמהזה חזק.

[מחשבות*]

לא, זה לא נשמע שטויות.

[תקוה*]

מחשבות,
תודה.
אנ ייודעת שלא תמיד ניצלים. ואני גם יודעת שאם ניצלים הנזקים עצומים [וגם אם לא ניצלים, כמובן] לסביבה. צלקות אדירות לילדים.
ובכל זאת.... השקט כל כך מפתה. גם לא להנצל נראה מפתה.

[נועה_ברקת*]

בכלל לא נשמע שטויות. נשמע מהחיים לגמרי. אני לא מתביישת לספר כאן (בשמי המלא...) שאין יום שהשד הזה לא מנסה את כוחו ומפתה אותי. מסכימה לגמרי עם שמים שהדרך להתמודד היא לחזק את מה שבריא ולחבק את מה שחולה. שכן, החלק שבתוכי רוצה למות ולסחוף אחריו את הכל, הוא בסך הכל ילדה קטנה ואבודה שמרגישה בלי כוחות וצריכה שילמדו אותה ויאהבו אותה. בכל פעם שהיא מצליחה בכוח המצוקה שלה להשתלט על כוחותי הבריאים היא הופכת גדולה יותר ומפלצתית יותר.
את לא לבד בתחושותיך הקשות. אולי אני לא בשפל המדרגה אבל אני מכירה היטב את המעמקים.... והתפילה האהובה עלי יבותר, קריאת ההצלה שלי היא: ממעמקים קראיתך יה' אלי שמע קולי, שמע תחנוני. כבר החלטתי שזה יהיה השיר שאני רוצה שישירו על הקבר שלי....
ההמלצה שלי מעבר לעבודה גופנית היא למצוא דרך רוחנית לעבודה עצמית. רק הרוח שהיא שלמה ובריאה יכולה לרפא את החלקים השבורים שלנו. בטח לא אנשים אחרים, בטח לא בעלך ואני בספק אם את בעצמך...

[אמא_לביאה*]

תקוה
את משתדלת לחיות מתוך בחירה אולם כותבת שלפעמים נדמה לך שמה שיחזיר אותך לתפקוד הוא אהבה וחיבה מצד בעלך. איך זה מסתדר יחד?
את בוחרת לחיות בחוסר אהבה וחוסר חיבה וכניראה חוסר פירגון בכלל ולפי כל מה שכתב זוהי בחירה עתיקה אצלך. "בעלי לא עזב וגם לא נשאר" איפה את פה? איפה ההכרה שלך בכך שרע לך (התעללות רגשית של שנים, חוסר יחס בהווה????) ואיפה הכוח שלך לבחור ולשנות עבור עצמך?

אהבה וחיבה מצד בעלך אולי יעזרו לך לעבור טיפה יותר בקלות את היום יום, אולם הבעיה היא עמוקה יותר והפיתרון בעצמך בלבד ולא בחיצוני לך.
חיזוק של עצמך, הכרה בזכויות החיים הבסיסיות שאיתן כל אדם נולד וגם את - הזכות לחיות , הזכות להרגיש, הזכות לפעול מתוך עצמך, לאהוב, להשמיע ולהישמע ועוד.
מאחלת לך שתדעי למצוא את את החיבור שלך לעולם הפיזי ואת הכוח שלך פה.
הרבה אהבה.

[תקוה*]

אמא לביאה,
תודה על השאלות אולם הן אינן חדשותלי ואני עובדת עליהן כל הזמן. זו בדיוק הבעיה, שיש משהו מאד עמוק. להגיד "הפתרון בעצמך בלבד ולא בחיצוני לך" ידוע [אם תראי כתבתי כבר שאני מבינה זאת] אולם אין בהבנה די.
נועה,
תודה על דברייך. הם נכונים ומחזקים דוקא מתשום שאת מכירה את המצב וגם משום שדברייך נאמרים ללא שום שיפוט. על איזו עבודה רוחנית את ממליצה?

[תקוה*]

אמא לביאה -עוד משהו: כאשר היתה תקופה בה החלתי כן להפרד, הסערה הפנימית אליה נקלעתי היתה קשה מנשוא: לא יכולתי לשאת את המחשבה שנהפוך למשפחה גרושה [לא יודעת אם זה הביטוי הנכון] על כל המשתמע, שנידרדר כליכלית [אנ יכלל לא גרידי ולא חומרנית אולם כן חרידה השרדותית מאד מאד] ואת הפחד שאולי אהיה לבד, בסופו של דבר .
כמו כן הבנתי שאני היא זו שבחרתי בבעלי ויש לי אחריות על בחירה זו.
בכל אפן- לא יכולתי לעמוד בחלטה של להפרד והיום אני כאן כשרוב הזמן זה סביר ולעתים זה שחור [מבפנים]

[מיק_רוני*]

תקווה יקרה,
גם אני מכירה את החלק הזה בתוכי.
אני יודעת מבפנים שאין חטא גדול יותר כלפי נשמתך מאשר לקחת את החיים של עצמך - והתשלום על חטא כזה גדול מאד אז זאת אף פעם לא הייתה אופציה מבחינתי.

ולעתים זה שחור [מבפנים]
השקט כל כך מפתה.
שום דבר לא שווה את ההישארות בחיים. פשוט ככה.

כדאי לא להאמין לשום דבר שהוא אומר. ראיתי בעצמי את החלק הקטן הזה יושב בתוכי ומאכיל אותי בדברי הבל - הוא בי ולא בשום מקום אחר. אני בחרתי לבוא לעולם עם חלק קשה שכזה.
אני מאמינה שאם בחרתי קושי כזה זה רק בגלל שיש לי את האפשרות לתקן, שהרי זאת עבודתנו בעולם הזה!
כל עוד הייתי אחד עם החלק הקשה הזה הוא שלט מידי פעם כשניתנה לו ההזדמנות. היום אני מבינה שהוא נספח שלי אבל הוא לא אני ולי יש את הכוח עליו ולא ההפך. אני לא ניזונה יותר ממנו ומהחלקים שהייתי צריכה בו בשביל להתקיים.

הרצון לשקט מייצג בעיניי את הרצון שלך לאחדות עם עצמך ועם הכל. בהרמוניה. זה רצון מאד קדום ואמיתי.
אבל את יודעת בתוכך שאת ההרמוניה והאחדות הזו את רוצה להשיג כבר פה ואפילו עכשיו. אז זיכרי שאין יאוש כלל ! והמשיכי בעבודת הקודש האישית שלך לחיפוש. פעם שמעתי משפט שמלווה אותי "המילה נס באה מהמילה לנסות" מנסים עד שמצליח!
את תצליחי. עשי את הנס.

[אמא_לביאה*]

בוודאי שאין די בהבנה הזאת - דרוש מעשה. דרוש שינוי. דרוש תהליך. לא תהליך רוחני , לא תהליך רגשי, וגם לא תהליך פיזי בלבד, אלא תהליך שיכלול בו את הכל , ויקלף מעלייך את השכבות עד שתוכלי להבחין במי שאת באמת, מה את רוצה ומהו הכוח שלך.
כמו כולם גם את אישה עוצמתית ומיוחדת שיכולה ה-כ-ל. ואת צריכה למצוא את ההכוונה הנכונה על מנת להכיר בכך.
ועד שתמצאי, אני ממליצה לך להתחיל לשנות את הדברים הקטנים והיומיומיים ביותר. כל צעד הוא צעד אל החופש ולפעמים הצעדים הקטנים נראים אח"כ כמשמעותיים ביותר.
תוכלי להתחיל בלבדוק מהי שגרת יומך, מה תוכלי לשפר שם, איפה יוכל כוחך לבוא יותר לידי ביטוי.
אני יודעת יפה כמה קלה היא השקיעה , כמה מושך לצוף ולנוח, כמה קוסם יכול להיות הרצון למות. יודעת עד כמעט מוות. שלי.
ואני יודעת גם כמה מעצימה היא הדרך למעלה והלמידה של לנוח במידה הנכונה ולא להרפות מגלגל החיים.
חרדה השרדותית - בהחלט. ומה את עושה בעניין זה?

[דליתוש_ב*]

תקוה יקרה, אני אוסיף את השני גרוש שלי, אם זה לא לעניין את מאוד מוזמנת למחוק...
מעולם לא תכננתי להתאבד בצורה אקטיבית אבל היו תקופות שפינטזתי על מוות בפיגוע חטיפה, תאונת דרכים, כל דבר שיהרוג אותי, בלי שאני אצטרך להתאבד...
העניין הוא שאני מאמינה בגלגול נשמות. ואני "יודעת" שאם החיים האלה יגמרו, מבלי שאני אשלים "שיעורים" הכל פשוט יתחיל מהתחלה ולא עשיתי כלום בעצם. יש רגעים שאין דבר מתסכל מהידיעה שאין לי למעשה לאן לברוח.
אז אם אין לאן לברוח אני אעשה את מה שאני יכולה עם הגלגול הזה, לאט לאט, בקצב שלי, בכל מקרה מה שאני לא "אספיק" הפעם, אני אמשיך בפעם הבאה...
לקח לי זמן להודות בפני עצמי שכנראה בגלגול הזה לא אני ולא החיים שלי יהיו "מושלמים" וזה לא אומר שמשהו בי לא בסדר. וזה לא אומר שמשהו בחיים ובקיום האנושי (והנשי) לא בסדר.
בימים האחרונים , בסיטואציות "לא מושלמות", אני אומרת לעצמי בלב- "אני אהובה, אני מוערכת, בדיוק כפי שאני" גם שהמציאות בשטח לא מוכיחה לי את זה מיידית.
ודבר אחרון, (מחשבה לא מגובשת במיוחד), אולי הידיעה שאת יכולה לשים לכל סוף חד משמעי, וזה לחלוטין תלוי רק בך, יכולה להיות מחשבה שמורידה לחצים, מרגיעה, מנחמת, וזה ממש לא אומר שאת חייבת להגשים אותה, אי פעם!
ואם יש לך שליטה מלאה על המוות שלך, אולי גם יש לך שליטה מלאה על החיים שלך?
באהבה רבה @}

דלית

[פרח_משוגע*]

_"שיבינו את הצורך שלי" זו סתם משאלה ילדותית, שהסובבים אותי "יבינו" ואז יפטרו אותי מכל עול, יעשו הכל במקומי וכו.
שטויות, בקיצור._
בכלל לא שטויות !

לפעמים מספיק שמישהו אחד מבין הסובבים יבין ויפטור, אפילו לתקופה קצרה מאוד, מכל עול.
וגם נסי לתת לעצמך את הלגיטימציה. הניחי לעצמך. פטרי את את עצמך מכל עול.

[שיפון_1*]

תקווה, הסיפור שלך נוגע, והשד שאת נצבת בפניו מסתבר ניצב מול כל אחד מאיתנו בפרצוף קצת אחר. במילים אחרות זה נורמאלי לגמרי להיות קצת משוגע. אני מאמינה מתוך הנסיון שלי בהתמודדות עם תהומות נפשיים, בחיזוק כח ההתנגדות של הנפש- ממש כמו חיזוק מערכת החיסון של הגוף. תזונה נכונה, פעילות גופנית (רצוי כחלק מפרקטיקה רוחנית כמו ריקוד, יוגה), אני מוצאת את "דרך האמן" של ג'וליה קאמרון תורם מאוד רוחנית(אין לי כל קשר אינטרסנטי לספר או לשיטה, הוא פשוט מאוד עזר לי באופן אוטודידקטי). אבל מעבר לרשימה הזו שסביר להניח שאותה את מכירה, עומד כח רצון. ובעצם בזה מדובר, כדי להתכוונן ולהגיד אני לא רוצה למות, צריך לרצות ביותר, להתאמץ להזיע, לשים לעצמך גבולות. משפט שחרוט לי בראש והולך איתי כבר כמה שנים, "דרושה מידה עצומה של משמעת עצמית על מנת להיות בן אדם חופשי"!
חזקי ואימצי החיים מלאי מתנות, שווה להתאמץ.

[תקוה*]

תודה לכולכן על מה שכתבתן.
אני מנסה להבין מה לא מצליח "לעבור" אלי.
תראו - הענין הוא שאני לא מצליחה להבין מה ה"גליק" בחיים האלה. מה יש בהם ששוה להתאמץ בעבורו.
עד עכשיו התאמצתי המון - הלכתי לטיפול, עבדתי על עצמי לבד המון, היו שינויים עצומים. ומה? מה יש בקצה הדרך? לא רואה משהו ששווה חוץ מאשר אהבה בין בני אדם וכאשר אין לי את זה עם בעלי - הכל נראה כלום. זה לא שזה באמת כלום, זה רק שלא די לי "לאהוב את עצמי" , אני לא מאמינה שיש כזה דבר, משק אוטרקי של אהבה עצמית. קשקוש. מישהו כאן מוכן להתחייב על זה שהוא לא זקוק לאהבה ממישהו אחר?
ובכלל - מה יש בחיים האלה שכל כך שווה לחיות אותם?
ואם זה יחזור אלי בגלגול אחר - דיה לצרה בשעתה...

[חני_בונה*]

מישהו כאן מוכן להתחייב על זה שהוא לא זקוק לאהבה ממישהו אחר?
לא. אבל לפעמים תמיכה מכאלה שהם לא בני משפחה עוזר לך לראות את נקודות האור שבך. ואז את חברה של עצמך כל פעם קצת יותר. אצלי כך זה היה.

[ש_מים_וארץ*]

מה יש בחיים האלה שכל כך שווה לחיות אותם?
טוב , יש הרבה.
אני בטוחה שבימים כתיקונם את גם רואה ויודעת אותם אבל אני אזכיר לך משהו ששווה בשבילו גם כשהכי קשה בעולם.
צאצאנו שהבאנו הלום ! דור ההמשך....
זה המון, זה שווה חיים.
יש לך אחריות כלפיהם, טוטאלית. גם כשהם מתבגרים ופורחים מהקן - הם תמיד הצאצאים שלך, ומביטים עלייך ואלייך מנקודת מבט 'צאצאית'.
את תהיי שם בשבילם עד תום ה'חוזה'. את לא יכולה למות להם פתאום ביוזמתך, זה אכזרי מידי. את יכולה להוריד מהפרק את האפשרות הזו.

[תקוה*]

שמים אורץ,
נכון, ואף מרתי שזה מה שמחזיק אותי ברגעים קשים. אבל זה לא משהו ש"שווה" לחיות בגללו אלא משהו שמוכרחים לחיות בגללו, כי זו התחיבות שלקחתי על עצמי.
אבל, וכאן אהיה לא הוגנת - אם אלך לי לעולמי - מה אדע? ועוד - ברגעים קשים ואני מודה שכרגע זה צעד אחד לפני הקה ביותר, יש ימים שחורים מאלה - ברגעים כאלה אני לא רואה אף אחד ממטר.
וכמו שאני יודעת שמה שבחרתי לי לחיים האלה זו בחירה שלי ועם זה אני צריכה להתמודד, כך גם ילדי: אם אתאבד - למעשה, אלה הם החיים שלהם וזו הבחירה שלהם, בחיים כאלה קשים.
כאילו - מה, אני בחרתי בהורים קשים, במשברים, בבעל מתעלל? - אז בעצם גם הם, לא? ואם זה השיעור שלהם - למה זו האחריות שלי? האחריות שלי היא על החיים שלי ועל הבחירות שלי. ואם אני אבחר להפטר מהקושי בחיי על ידי התאבדות, אני אשלם בגלגול הבא את המחיר. זה עניני.
בקיצור - לא מבינה איזה עונג יש בחיים האלה ששווה את המאמץ.

[טליה_אלמתן*]

עולה בי איזשהו זיכרון - אמי נהגה לקרוא בקלפי טארוט. ישנו הקלף שנקרא "מוות", והוא אינו מבשר מוות, חלילה, אלא שינוי עמוק.
אולי גם שאיפתך למוות מייצגת שאיפה לשינוי עמוק? ואולי זה כן בר ביצוע, למרות שנראה שלא?
אולי תערכי רשימה של הדברים שדורשים שינוי,ורשימה מקבילה של הדברים שהיית רוצה לראות במקומם, ועוד רשימה, של הדברים הנחוצים על מנת לבצע את השינוי? ככה אולי תצאי מהמעגל של "למה אי אפשר" ותעברי לקו ה"אפשר!".

קראתי בספר ("סערת נפש") רעיון יפה מאוד: "המוות הוא פתרון קבוע לבעיה זמנית"

[ש_מים_וארץ*]

איזה עונג יש בחיים האלה ששווה את המאמץ.
מעבר לעינוגים הקטנים (שנעלמים מעינך כרגע) אני רואה עונג גדול בלהתגבר על הקשיים.
תראי, יש בחיים נקודות מעבר קשות מנשוא. כמו 'מבחני אש' כאלה. בהן שאלות של חיים ומוות מכות בפנינו בחוזקה. אני מרגישה סיפוק רב בחציית ה'אש' הזו. אני יודעת שבאותה מידה שיכולתי לעבור אותה ככה גם יכולתי להישרף ולהיכלות בתוכה.
פעם כשאחי ואבי מתו לי פתאום מצאתי את עצמי מול אש צולבת כזו. בחרתי לעבור אותה, לבד בחושך, בלי עזרה רוחנית ובלי נעליים.(רק אח"כ נחשפו בפני כיווני הרוח). אני מספרת את זה כדי להמחיש ולהדגיש ש אפשר וכדאי לעבור את זה.

לגבי הבחירה של הילדים שלנו וכו',
ואם זה השיעור שלהם - למה זו האחריות שלי?
האחריות שלך היא על הבחירות שלך, ולשעורים שלך יש השפעה על איך שהשעורים שלהם יהיו.
את הרי מכירה את - 'הכל צפוי ו הרשות נתונה '.....
אני גם תמיד מרגישה שכשאני עוברת ומתגברת על 'קטע קשה' אני תורמת משהו לעולם כולו- זה גם סוג של עונג
שמעת פעם על 'ירושליים של מעלה'? נו, לא היית רוצה להצטרף לשורות בנאי החומות?

תאהבי את עצמך, נשמה.
את חושבת שלאלה שמתאבדים יש חיים קלים אחרי המוות?? - תשכחי מזה.
קודם הם מרחפים איזה נצח, רחוקים מכל יישויות האור אותן ציפו לפגוש, בודדים ואבודים באפלה, נאבקים נואשות לחזור ולהתגשם מחדש.
אם הייתי יודעת הייתי מפנה אותך לעדויות כתובות בנושא הזה, (אני יודעת שיש כאלה אבל לא מכירה - אולי נועה תדע?)

בכל אופן, טוב שאת מציפה ומעלה את הדברים על הכתב.

[תקוה*]

שמים וארץ,
וואי, איזה תיאורים מפחידים! נו, רק זה יכול למנוע מכל מתאבד להתאבד. באמת יש עדויות?
ולענין הסיפוק בחציית ה"אש" -די, כבר עברתי המון אשים, ולצערי, הן איטיות, ארוכות ומכלות.
תודה מקרב לב על הטון הנעים, הקליל אך לא המקל ראש של דברייך. את מצד אחד לא מרחמת [אני שונאת שמרחמים, זאת לא הנקודה, הרי] ומצד שני מבינה שזה רציני.
ומה חיכה לךלאחר שעברת את מבחן האש הקשה מאד שלך? מה יש לך עכשיו?

[ש_מים_וארץ*]

מה חיכה לך לאחר שעברת את מבחן האש הקשה מאד שלך? מה יש לך עכשיו?
עוד מבחן!
כתבתי לך למעלה, הוא אף פעם לא נעלם לגמרי. צריך להמשיך להרעיב אותו כל הזמן את ה'דמון' הזה.
ומה יש לי עכשיו?
עוד חיים שלמים לחיות. לטפח את הפן המואר ולחמול את הקושי. בעוצמה וברכוּת.
נו, זה נשמע בומבסתי אבל תאמיני לי, זו תמצית הפשטות בעיני.
@}

[תקוה*]

שמים וארץ
אה, קטן עלי ... כבר ניסיתי את הסידור הזה של מחלה, כולל שלש שנים של CFS, מחלת העייפות הכרונית, שהיא ממשית מאד מאד אבל אין לי ספק שהיא היתה תגובה למצב לחץ אדיר בזמנו.
עכשיו, למרות שאני מזמינה לי איזו מחלונת מדי פעם - לא מצליחה לחלות בשום אופן. אז אני עושה לי חופש מדי פעם, לא יותר מדי, כי יש מחויבויות ועושה ויתורים לעצמי פה ושם.
איך מרעיבים את הדמון?

[ש_מים_וארץ*]

איך מרעיבים את הדמון?
או! עכשיו אנחנו מתחילות לדבר

אבל חייבת חייבת לפנות עכשיו ומיד את עמדת המחשב, לפני שאני מסתכסכת פה קשה עם בכורתי.
אחזור יותר מאוחר.

[בלה_ופינוקיו*]

שלום לך אישה נטולת תקוה (לעת עתה).
קראתי את שכתבת, רציתי לשאול ומאד מקווה שזה לא יקומם ויכעיס: האם שקלת ללכת להיתמך באיש מקצוע?
אישית, אני מכירה מלפנים ומקרוב סיפורים רבים רבים על אנשים נורמטיבים, אשר נעזרו בפסיכיאטר לתקופת מה, ורק חסד יצא מזה.
אמנם אני לא רופאה, אך שייכת לתחום וכמדומני שכדורים ממשפחת ssri יכולים להיות לך לעזר רב בתקופה שכזו, בעיקר אם זה ילווה בטיפול דינמי כלשהו (פסיכולוג).
במידה ומבחינה תקציבית אין לך אפשרות לעמוד בכך, קופת חולים יכולה מאד לעזור, ובכל עיר יש תחנה לבריאות הנפש אשר מספקת שירותים אלו ללא תשלום.
סלחי לי על הישירות, אך נדמה לי שכשהעיסוק במוות פוסק מלהיות פנטזיה רחוקה והופך למחשבה מעשית על בסיס קבוע, זה בדיוק הזמן הנכון לקבל עזרה מקצועית.
האינטרנט, על כל יתרונותיו, הינו אינו כלי מספק לטיפול עמוק בבעיה מהותית שכזו.
אם ילדייך חשובים לך (ואני משוכנעת שהם כן), ואם את עדיין חשובה מספיק לעצמך, אזרי כוח וגשי לטפל בעצמך.
על אף הקושי הרב להתחיל את התהליך (ואני יודעת שזה לא פשוט), ברגע שעשית את הצעד הראשון, באופן פראדוקסלי עשית כבר את מחצית הדרך. הצהרת על חוסר שביעות רצון מהקיים ובעיקר, על רצון לשינוי!
מכל הלב, מאחלת לך כוחות להתחיל בשינוי. הרבה בהצלחה

[תקוה*]

בלה ופינוקיו -
כתבתי זאת -הלכתי לטיפול וגם כעת אני בטיפול. ניסיתי פעם טיפול תרופתי. זה עזר בשעת משבר גדולה. לא מעונינת בזה. עקרונית.
גם אני בתחום הטיפולי [הסנדלר וככה...]. כן ממליצה לאחרים לקחת טיפול תרופתי. מנסיון - זה לא פותר את הבעיה. כן עוזר לעבוד עליה. אבל אני אחרי הפאזה הזו. ורוצה לפתור את הדברים מהותית , מן השורש.
תודה על הדאגה.
המחשבה אינה על בסיס קבוע, אולם כאשר היא מופיעה- היא אכן קשה בעוצמתה.

שמים וארץ -
אחלה. אני מחכה בסקרנות.

[נועה_ברקת*]

לא במקרה, רמזתי על אפשרות של "עבודה רוחנית" ולא על טיפול או תרופות (למרות שאני לא נגד), מפני שהבעיה המרכזית העולה מדבריך היא חוסר היכולת למצוא משמעות לסבל שאת עוברת. ויקטור פרנקל אמר פעם: כיש לך בשביל מה אתה יכול לסבול כל איך (נדמה לי שככה) ויש בזה אמת גדולה. כשהכל מאבד את הטעם שלו, למה לטרוח?
אני מאמינה שבסבל טמונה עבורנו משמעות עמוקה של חיינו ושאם היינו יודעים איך למצוא אותה, היינו יכולים לעבור הרבה מבחנים. הבעיה היא שהרבה פעמים אובדת לנו המשמעות ואז מי יראה לנו את הדרך?
ישנם הרבה אפשרויות לחיפוש כזה, זו שאני מכירה היא של יעוץ ביוגרפי, אבל זו לא האפשרות היחידה ובמצבים של דיכאון כמו שלך, הייתי מערבת רופא אנתרופוסוף שיתמוך בפן הפיזי של המצב (כי לדיכאון יש הרבה פעמים גם פן כזה, שמחייב חיזוק, בדרך כלל של הכבד).

ולגבי אהבה - זה דבר כל כך חשוב. חיים בלי אהבה? זה בלתי נתפס עבורי. רק שאהבה, בצורתה העמוקה היא תמיד בלתי תלויה בחוץ. אדם שאוהב, שמעניק אהבה - מקבל אהבה. זה מעין סוד גלוי חבוי כזה....
מקווה בשבילך לימים יותר טובים.

[תקוה*]

נועה,
איך אפשר להגיע לרופא אנתרופוסוף?

[בלה_ופינוקיו*]

תקוה:
סלחי לי שאני לוחצת במקום שאת מסמנת בו גבול, אבל זה מתוך תהייה כנה.
למה נגד טיפול תרופתי?
וודאי וודאי שאת, בתור אשת מקצוע מהתחום, פגשת מקרים רבים שזה כל כך יעיל. נכון, את צודקת, זה אינו פיתרון, אך זה בהחלט רשת תמיכה לזמן קשה, אשר מאפשרת לאדם לעזור לעצמו ולצבור כוחות.
טיפול תרופתי אינו לכל החיים, (אלא אם המדובר בפתלוגיה מסוג הסכיזופרניה וכו', ולא זה המקרה).
מניסיוני, נשים רבות בדיכאון מוצאות נחמה גדולה בכדורים כאשר הם מלווים בתמיכה נוספת (בין אם זה טיפול ובין אם זה יוגה, מורה רוחני, פילוסופיה ואפילו דת).
כך שבאמת, קשה לי להבין את הימנעותך מכלי שגם את מכירה בכוחו החיובי.
האם את שופטת את עצמך על השימוש בכדורים?
האם בכך את מרגישה אולי דומה יותר למטופלים ומתרחקת מקבוצת ה"נורמאלים"?
אולי אני לחלוטין שוגה, אך מרבית העובדים במחלקות פסיכיאטריות (כולל אנוכי), מגלים חרדה בשלב מסויים עקב הדימיון הרב בינם לבין החולים. אולי לכן, לא צריך לראות בהם חולים, אלא "נעזרים לתקופה מסויימת בחייהם".
אישית, אני לא מוצאת בזה שום בושה, נהפוך הוא.
אדם המטפל בעצמו, בכל דרך שהיא, נראה לי כבעל מודעות, יכולת התמודדות ובחירה עצמאית.
מקווה שהבהרתי את עצמי נכונה. ובכל מקרה, שוב, בחרי בדרך שהכי מתאימה לך.
אני רק דיברתי מהרהורי ליבי שלי

[תקוה*]

בלה ופינוקיו,
לא אף אחת מהסיבות שהעלית.
אני מטפלת בעצמי הרבה מאד. זה לא הענין ובודאי לא הקטע של לחוש מובדלת מ"מטופלים" [תסמונת צרור המפתחות בבית החולים הפסיכיאטרי...]. כולנו דומים וכולנו חולים ובריאים בעת ובעונה אחת.
כמו כן כבר ניסיתי זאת וזה עבד, כך שברור לי שזה עובד.
פשוט, נמאס לי מלחפש דרכים עקיפות. הגיע הזמן להבין עד הסוף מה הענין. ואם לא אבין את המשמעות -אז די. ואם אחשוב שמשהו בי דפוק מהיסוד - אז גם די, כי כמה צריך לסבול.

[תקוה*]

נועה,
ניסיתי להבין [לא רק כעת, כבר קודם] את משמעותו של הייעוץ הביוגרפי וממש לא הצלחתי להבין במה מדובר, לא ממש. הבנתי שזה על הבסיס האנתרופוסופי ובו יש לי מעט מושג, אבל לא הצלחתי להבין איך זה פועל. אבל לא כל כך משנה איך זה פועל - לא נראה לי ששם יש חיפוש משמעות, בהכרח.
אדם שאוהב, שמעניק אהבה - מקבל אהבה. זה מעין סוד גלוי חבוי כזה....
האם את מתכוונת לכך שכיון שאני איני מעניקה אהבה -גם אינני מקבלת אהבה?
אני סבורה שקודם כל איני אוהבת את עצמי או יותר נכון - לא מקבלת את עצמי - ולכן לא מקבלת אהבה.

[ענת_ב_פ*]

אהבתי את מה שכתבו לך עד כה.
גם אני מחכה להמשך של ש מים וארץ
מתחברת מאוד למה שכתבה לך בלה ופינוקיו
בנוסף- אני מאוד מבינה את ההתנגדות לתרופות. בטח ראית מצבים של תופעות לוואי גם לתרופות מתאימות וגם ללא מתאימות. אבל אני ליוויתי מקרוב מקרה של מישהו שהתרופות בסופו של דבר היו הצלת חיים. ואני מתכוונת לאיכות חיים וחיים עם תקווה .
אז בתור התחלה שוב תרופות ואח"כ לעטוף ולחזק מכל כיוון אלטרנטיבי אחר שמדבר אליך.
אבל, קטונתי... אני לא אשת מקצוע.
קחי
מחזיקה לך אצבעות

[ענת_ב_פ*]

תקוה, אני רואה שעד שזזתי כבר ענית וחלק ממה שכתבתי לא רלבנטי...
תרגישי חופשי למחוק את הכתוב לעיל
רק תשאירי את ה

[תקוה*]

ענת,
לא מוחקת כלום. לא מבינה למה מוחקים. בן אדם כותב -סימן שהתכוון.
גם לא היה שום דבר לארבלנטי.
תודה

[חגית_ל*]

אני זוכרת שלאמי היו דיכאונות בערך בגיל 45 שנבעו מגיל המעבר. כל בוקר היא רצתה למות. זה היה עניין של הורמונים וזה עבר לה בסוף, אחרי כמה שנים.

[תקוה*]

חגית,
אצלי גיל המעבר, אם כך, החל בגיל 19, כפי הנראה...

[ש_מים_וארץ*]

רופא אנתרופוסוף אחד נתן לי להבין פעם שמחשבות אובדניות מבקרות במידה כזו ואחרת אצל רוב בני האדם. יש בזה משהו מנחם, לא?

תראי, זה קצת 'טריקי' העניין הזה עם תזונת הדמון. כי הלחם שלו זה האמונה שלך במה שהוא מלחשש לך....
את רק צריכה לשמור על ערנות סבירה ולשים לב לתגובה שלך כשהוא מתחיל איתך.
למשל- (דוגמא מהחיים): בספטמבר הצבתי לעצמי מטרה לשפר ולטפח את התנועתיות והכושר הגופני שלי, תוך מתן דגש והתבוננות על כושר ההתמדה.
למרות שלפעמים התהליך היה נראה מבטיח, נכשלתי שם- ובגדול.
מה אני אגיד לך....אפשר היה לשמוע את שיפשוף הידיים הדמוניות החוגגות את הצפוי לבוא.
כמעט התקפלתי בפינה עם חצי טון בושה ותחושת כישלון ואכזבה עצמית, והוא התכונן לו למתקפת הזלילה הגדולה. אבל אז החלטתי שאני מבריזה לו שוב ולא מספקת את הסחורה. טוב חביבי, אמרתי לו, אני מבינה שאתה מבסוט אבל אין 'מסיבות' יותר. כי קודם כל- אני שמחה שעשיתי את כל הדרך הזו כדי להשיג את מה ש כן השגתי, (הופ - כבר הוא השתנק לו) ואח"כ לאט לאט ולאורך זמן העברתי (ומעבירה) את 'זכוכית המגדלת' אל נקודות האור שבנפשי, שבחיי, בהשגיי, אל כל אותם המקומות שעושים אותי לאדם היפה הטוב והראוי שאני- עד שהטפיל מתחיל לגווע.
מצומק בחדרו האפל הוא ממתין לשעת הכושר הבאה.
(או-טו-טו בטח יעלו קשיים חדשים, גם הורות וזוגיות תובעות את שלהן- וכידוע לך- לא חסר חומר למעוד עליו).

לשמור על ערנות סבירה , זהו סוד ההרעבה אני חושבת.
לא להרדם בשמירה.

לתחזק ולטפח כל הזמן את מה שיש וטוב שיש.
לזכור שאת אהובה באופן בלתי תלוי ובכל מקרה.
ליישר ולנער את הכנפיים.
לזכור ולדעת שאין עוד אחת כמוך בעולם כולו,
שאת אחת ויחידה וייחודית ומשמעותית ו נחוצה מאוד בעולם הזה. (ככה כמו שאת, עם כל הג'יפה).
להסכים לחיות בשותפות עם אלוהים דווקא, ולא עם יצורים פרזיטיים.
להאמין, להאמין, להאמין.

וככה להרעיב אותו.

אם תרצי להיות פרקטית, לרדת לפרטים ולכתוב את לחשושי הדמון הפרטי שלך כפי שהם נשמעים בימים אלו, נוכל אולי לעזור לך לסגל גישת הרעבה נאותה.

[תקוה*]

_לתחזק ולטפח כל הזמן את מה שיש וטוב שיש.
לזכור שאת אהובה באופן בלתי תלוי ובכל מקרה.
ליישר ולנער את הכנפיים.
לזכור ולדעת שאין עוד אחת כמוך בעולם כולו,
שאת אחת ויחידה וייחודית ומשמעותית ו נחוצה מאוד בעולם הזה. (ככה כמו שאת, עם כל הג'יפה).
להסכים לחיות בשותפות עם אלוהים דווקא, ולא עם יצורים פרזיטיים.
להאמין, להאמין, להאמין._

תראי,

אני לא מתווכחת עם יעילות הדרך. אני מבינה שכל הענין הוא האמונה ובתחזוקה עליה את מדברת.
הענין הוא בזה שאינני סבורה שזה משנה שאני אחת ויחידה - אז מה? הרי ממילא הימים ספורים ובפרספקטיבה אמיתית כולנו גרגר חולף ברוח. איזו חשיבות כבר אני יכולה לייחס לעצמי?
ולהגיד שאני אהובה באופן בלתי תלוי ובכל מקרה?!?! על ידי מי?!
ואני לא יודעת איך חיים עם אלהים בשותפות.
תראי, אני לא מנסה לעשות חיים קשים לכל מי שמנסה לעזור לי.
אני באמת לא רואה את נקודת המבט הזו.
אני חשה סתמית, לא רואה את תרומתי לאומה, וילדים זה עם שמתגבר - או שלא. אני מבינה תיאורטית שאגרום נזק, אבל - בשיא כנות האגואיסטית של מי שרוצה להפסיק את הסבל - אז מה???

מי שמכיר אותי היטב יודע שיש זמנים - אורך כל חיי, למשל... - בהם אני גיבורה. המטפלת שלי פעם אמרה לי שעם שלל הג'יפות שפקדו אותי מישהו אחר מזמן היה גומר בבית חולים לחולי נפש. אני נלחמתי לא להיות שם. נלחמתי לקום ולצמוח. כוח החיים שלי כנראה היה גדול כל עוד האמנתי שיש בשביל מה.
היום - כבר אין לי אמונה כזו.
בשביל מה? בשביל עוד ימים קשים? בשביל להביט לעצמי בראי ולראות מישהי כל כך רפויה? [לא פיזית בהכרח, גם, קצת.... ] מישהי כל כך ... שלא מצליחה פשוט לחיות? לראות את היופי בחיים?
מצטערת. לא מצליחה להבין מה השמחה הגדולה בלחיות. אני גם לא רואה שאני מי יודע מה משמחת מישהו אחר בנוכחותי. אני רואה מה קורה כשמישהו "הולך" - החיים ממשיכים. זה בסדר. לא נורא.
אולי זה משהו גנטי או סביבתי. גם אמי כזו. אבי - בדיוק להיפך, מלא חיים.
בעלי -בדיוק כזה. לא רואה את הטעם, מת - חי [תמיד היה כזה].
אני היא זו שסוחבת לכולם את העגלה. וגם אם זה סתם נדמה לי שזה ככה, זאת המציאות שלי [ואני לא נכנסת יותר לפרטים].

טוב.
תודה לכל מי שניסה לעזור.
אם אתם רוצים - כתבו עוד. אקרא ואשים לב.
אם לא -אפשר להפוך את זה לדף למחיקה.

תודה.

[צפריר_שפרון*]

_בשביל מה? בשביל עוד ימים קשים? בשביל להביט לעצמי בראי ולראות מישהי כל כך רפויה? [לא פיזית בהכרח, גם, קצת.... ] מישהי כל כך ... שלא מצליחה פשוט לחיות? לראות את היופי בחיים?
מצטערת. לא מצליחה להבין מה השמחה הגדולה בלחיות. אני גם לא רואה שאני מי יודע מה משמחת מישהו אחר בנוכחותי. אני רואה מה קורה כשמישהו "הולך" - החיים ממשיכים. זה בסדר. לא נורא._
בשביל החיים בעצמם. בשביל הקיום.
לעולם יש ברירה. הברירה בידך לבחור באלו, שמייצגים ייאוש, סבל, או הסתר פנים.
שהמציאות נגלית על פי כוונת המבט. העולם הוא כפי שאת ממציאה אותו, זו המציאות - ההמצאה שלך. כאן השאלה היא בשביל מה את ממציאה עולם של סבל? בשביל מה את בוחרת את נקודת המבט הזו ומעלימה עין מנקודות מבט אחרות?
על פי דברייך את נוהגת כך בשביל להביט בראי ולראות מישהי כל כך רפויה, את נוהגת כך בשביל עוד ימים קשים, בשביל לא להצליח - כדפוס, ומכאן לא להצליח לראות את החיים. לא להבין את השמחה.
את השמחה אין להבין. שמחה היא הרגשה, כמו חירות, את יכולה להבין חירות? את יכולה לחוות חירות. את מחפשת את חירותך במוחלט. במוות. כמו נמשכת אל שערי המוות, ולו על מנת לגלות את אפשרות החיים. ההתקיימות.

ובכל מקרה את קיימת, ובכל מקרה תתקיימי. כשמישהו הולך, כשאת תלכי, את תמשיכי להתקיים. מכך לא תוכלי להימלט וגם אין כל צורך להימלט. שבכל מקרה התקיימותך לנצח. דמותך רשומה בדברי הימים של האדם. תהילתך לנצח.
הפסקת החיים לגיטימית, משאלת המוות מפעפעת בכל האדם, שכן הנפש כאשר עומדת בפניה הברירה להתאחד שוב עם המוחלט, היא נמשכת שם באופן טבעי, בעוד כוח החיים משאיר אותה כאן, תחת חוקי היסוד של ההתקיימות בעולם יחסי. בגוף, בחומר.

שאיפתך לגעת במוות היא שאיפתך לגעת במוחלט. זעקתך הדוממת, המדממת ניתן לומר, קוראת לעולם להסביר לך תכלית לחיים מבקשת את כוח החיים לפעפע בך בעוזו, ברננת קיומו, בשמחת החיים.
עדנה, חמלה, אורך רוח והומור אפילו אם הוא טבול במרירות, הם הכלים בעבורך על מנת שתוכלי להניח לעצמך, להירגע, ולמצוא ערוצים אחרים של נגיעה במוחלט. ערוצים אלה קיימים כיום יותר מבעבר שכן הנפש האנושית הקולקטיבית היא זו שמעלה את עידונה ברמה הזו של קבלת הרוח.

הנך מוזמנת לחיות. אפשרות המוות ממתינה לאותו מקום בו הנפש שלמה לחלוטין עם עזיבתה את הקיום בחומר אל הקיום בנצח. אז, גם אל המוות ניתן ללכת מתוך שמחה, השלמה, כילד הרץ אל זרועות אימו, כפעימה.
במובן הזה, שלווה תהא הכנה מתאימה אל המוות. ואם במוות את חפצה, הרי מובטח לך שהוא יגיע בדיוק בזמנך. לא בהכרח בזמן המתאים ביותר לדעתך, אבל בזמן ובצורה המושלמת בעבורך, בעבור יקירייך ובעבור העולם כולו.

שהכל בתואם. והתואם הזה הוא מושלם. ואם את בענוותך מצביעה על כך שאין הדברים כך, את מוזמנת לעשות ככל אשר ביכולתך על מנת לשנות ולהשפיע שינוי לעולם, המציאות מגיבה אל עמדתך בתואם מושלם, מייצרת בעבורך את הנסיבות הטובות ביותר לצמיחתך, בהתאם לבקשתך ולעמדתך את, וכאשר את מבקשת את שינוי המציאות, כל שמתבקש ממך זה להשתנות.

את חיה בכל רמ"ח אברייך. נוכחות המוות עשויה להיות לך לבת ברית. שכן המוות הוא בן ברית לשמחת החיים. זו הנובעת מכל מלה במילותייך את.

תודה.

[ש_מים_וארץ*]

בפרספקטיבה אמיתית כולנו גרגר חולף ברוח.
זה רק נראה ככה, כי אנחנו כאילו ברגים זעירים במערכת.

_כוח החיים שלי כנראה היה גדול כל עוד האמנתי שיש בשביל מה.
היום - כבר אין לי אמונה כזו._
חסרה לך אמונה ואני באמת לא יודעת איך מספקים כזו, אצלי היא פשוט נחתה פתאום מתוך כאב ומצוקה איומה.
מיכיוון שבכל זאת ועל אף הכל נותרה בך תקוה אפנה אותך שוב להמלצתה של נועה ברקת:
מעבר לעבודה גופנית, למצוא דרך רוחנית לעבודה עצמית. רק הרוח שהיא שלמה ובריאה יכולה לרפא את החלקים השבורים שלנו. בטח לא אנשים אחרים, בטח לא בעלך ואני בספק אם את בעצמך.......ישנם הרבה אפשרויות לחיפוש כזה, זו שאני מכירה היא של יעוץ ביוגרפי, אבל זו לא האפשרות היחידה ובמצבים של דיכאון כמו שלך, הייתי מערבת רופא אנתרופוסוף שיתמוך בפן הפיזי של המצב (כי לדיכאון יש הרבה פעמים גם פן כזה, שמחייב חיזוק, בדרך כלל של הכבד).

בהצלחה רבה לך

[מיכל_מ*]

מתוך "סיפור על אהבה וחושך", עמוס עוז (אוטוביוגרפיה):

"[...] משהו בתחום-הדמדומים שבין הנשגב, המיוסר, החולמני והגלמוד, כל מיני אורות ביצה מתעתעים של "כיסופים וערגה" שיטו באימי רוב ימי חייה ופיתו אותה עד שהתפתתה והתאבדה בשנת 1952. היא היתה בת שלושים ותשע במותה. אני הייתי בן שתים-עשרה וחצי.

*

בשבועות ובחודשים שאחרי מות אמי לא חשבתי אף לרגע על הסבל שלה. [...] כעסתי עליה שהסתלקה בלי להיפרד, בלי חיבוק, בלי מילת הסבר: הלוא אפילו מזָר גמור, אפילו מנושא מכתבים או מרוכל הסדקית שבדלת, אמי לא הייתה מסוגלת להיפרד בלי להציע כוס מים, בלי חיוך, בלי התנצלות קלה, בלי שתיים-שלוש מילים נעימות. בכל שנות ילדותי היא מעולם לא השאירה אותי לבדי במכולת, או בחצר זרה, או בגינה הציבורית. [...] אני, במשך כל שנות ילדותי, אם הייתי נעלם להם אפילו לשעתיים-שלוש, מיד היו נוזפים בי ומענישים: חוק קבוע היה אצלנו, מי שהולך מודיע תמיד לאן הוא הולך ולכמה זמן ומתי ישוב. או משאיר לפחות פתק במקום הקבוע, תחת האגרטל.
כל אחד מאתנו.

*

[...] כעבור שבועות אחדים דהה הכעס. [...] שוב לא כעסתי עליה אלא להפך, האשמתי אותי: לו רק הייתי בן יותר טוב, יותר מסור, לא מפזר את בגדי על הרצפה, לא מציק לה ולא מנדנד, מכין שיעורים בזמן, מוריד ברצון כל ערב את פח האשפה בלי שיצטרכו לגעור בי, לא ממרר את החיים לא מרעיש לא שוכח לכבות לא חוזר בחולצה קרועה לא מסתובב לה במטבח בנעליים מלאות בוץ. לו רק הייתי קצת יותר מתחשב במיגרנות שלה. או לכל הפחות הייתי משתדל למלא את רצונה ולהיות קצת פחות חלש וחיוור, לאכול כל מה שבישלה והגישה לי בלי לעשות לה כל כך הרבה בעיות, להיות למענה ילד קצת יותר חברותי ופחות מתבודד, קצת פחות רזה ויָרוד ויותר שזוף ואתלטי, כמו שהיא רצתה שאהיה!
ואולי דווקא להפך? לו הייתי חלש עוד הרבה יותר, חולני, משותק בכיסא-גלגלים, נגוע בשחפת או אפילו עיוור מלידה? הלוא טבעה הטוב והנדיב בשום אופן לא היה נותן לה להזניח ילד מוכה גורל, להניחו לאסונו ולהסתלק לה? לו רק הייתי ילד נכה בלי רגליים, לו רק רצתי בעוד מועד אל מתחת לגלגלי מכונית חולפת ונדרסתי וקטעו לי את שתי רגלי, אולי היתה אמי מתמלאת רחמים? לא נוטשת? נשארת להמשיך לטפל בי?"

(זה רק קטע קטן, יש בספר עב הכרס גם הרבה חמלה כלפי האם. אבל הוא מלא בכאב הזה).

תקוה, שולחת לך הרבה אהבה

[תקוה*]

כאן השאלה היא בשביל מה את ממציאה עולם של סבל? בשביל מה את בוחרת את נקודת המבט הזו ומעלימה עין מנקודות מבט אחרות?
צפריר,
זו פשוט חוצפה מצידך, לראות ככה את דברי.
לעתים, אדם נמצא במקום בו כל ברירה גרועה מחברתה. ואיש אינו יכול לעמוד במקום אותו אדם ולאמר לו שהוא "ממציא" עולם של סבל. אני מחזיקה בעור שיני, ואתה יודע זאת יפה מאד. אני עושה מאמצים כבירים שלא לקום ולקחת את חיי - ואתה אומר ש"אני ממציאה" עולם של סבל?! באיזו זכות? אתה לוקח לעצמך את המנדט על הידע? על הרגשות? על מה שנכון? על מי שאני?
מצטערת על הטון התוקפני, אבל לא רואה שבאופן אחר אוכל להבהיר עד כמה דבריך עוברים גבול דק שבין רצון לעזור וכבוד - ואני בטוחה שלזה התכוונת - לבין ביטול מוחלט של עולם שלם של תחושות וחויות.
אתה מכיר את ברירותי, ניסית לעזור לא מעט ואתה יודע שאני מעריכה זאת מאד.
ואכן - שמחה אין להבין אלא להרגיש.
ומכאן - ששמחה אי אפשר לבחור להרגיש. או שמרגישים או שלא.
יש ימים שלמים ורבים שבהם אני מנסה להתיחס לכל רגע בפני עצמו, לשמוח עם כל ציוץ של ציפור ועם כל קרן שמש חמימה. ואז אני מוכרעת. האם אני עושה זאת מבחירה? יתכן. ובכל זאת - לאמר שאני "ממציאה"? שבכזו קלות הבחירה בידי? הלוואי!!!!! הלוואי ויכולתי "לבחור" אחרת. אם כל בחירה היא או נבלה או טריפה - האם זו בחירה?!
אני מסתכנת בכך שארחיק אותך מעלי. אבל אני כועסת ורוצה לבטא כעס זה.

[תקוה*]

אתם יודעים מה - אולי אני לא רוצה להשתכנע. אולי טוב לי כך בסבל שלי?
מי יודע.
יאלה, בואו נפתח עכשיו את התיאוריה של "רווחים משניים" ברצון למות של תקוה. היא בטח מרויחה מזה המון - מישהו מרחם עליה/מישהו מתגייס לעזור לה/היא מקבלת המון תשומת לב [דרך האינטרנט, אבל למה לדקדק בפרטים]/היא מרחמת על עצמה/היא בוחרת בזה "בשביל לא להצליח". לא חשוב שהיא לא מעסיקה את האנשים שסביבה ב"תשומת לב" הזו. לא חשוב שהיא לא כופה על אחרים את סבלה. אילו פרטים משניים לעומת התיאוריה המקודשת, נכון?
כן, כולנו יודעים שבעצם, מתחת לכל הסבל הזה שלה - היא זאת שבוחרת בזה.
ורק אם היא תבחר אחרת - הדברים יסתדרו.
זה רק ענין של בחירה.
ובכן - פאק אוף!!! מה השטויות האלה? מה זה החארטה הזה?!
זה בא כגל, זה משתלט, זה לא רצוני, זה לא בשליטה!
מה שכן בשליטה - זה הנסיונות החוזרים והנשנים שלי לחפש עזרה, יפול, שינוי, תשובות - והכל מתוך הבנה שאני היחידה שקובעת את גורלי. אני תופשת את עצמי בציצית ראשי, גוררת את עצמי מתהומות השחור, מהביצה, מהרצון לשכב ולחכות למוות - וקמה בכוח: מכינה קציצות, עושה כביסה, מקשיבה לילדים, להורי, עובדת. ומתחת לכל זה זה רוחש כל הזמן.
אבל הפחד הוא שהגל הזה יסחוף איתו - כמו הצונאמי - גם את כוח הרצון האדיר הזה, את הרצון כן למצוא את התשובה ולהיות מסוגלת לחיות.
לא יודעת איך לאהוב את עצמי! לא מבינה מה כאן יש להתפעל מקיומו של עוד אדם אחד.

[תקוה*]

זהו. עכשיו בעלי הודיע לי שהוא רוצה להפרד. שהאמון בינינו לא יכול להשתקם.

[נועה_ברקת*]

ישנם מספר רופאים אנתרופוסופים, בעיקר באזור הצפון. ד"ר ברק מתמחה יותר במצבים שתארת. את יכולה להתקשר למרפאה ביום ראשון בבוקר: 04-9059200 ולברר כיצד ניתן להגיע אליו, או האם הוא מגיע גם לאזורים אחרים בארץ (אם את לא צפונית).
כל היעוץ הביוגרפי עניינו מציאת פשר ומשמעות באירועי החיים השונים, מציאת רצף, היגיון פנימי, טעם ומשמעות. דרך כל מתגלה התואם שעליו מדבר צפריר, וגם אם הוא מעלה בך כעס, הרי שזו לא כוונתו, לפי מיטב הבנתי, אלא להצביע בפניך על האפשרויות הנמצאות עבורך ועבור כל אדם.

[תקוה*]

אני לא צפונית ועת גם לא יהיה לי כסף עודף לטפולים מסוג זה, ראי הודעתי.

לענין צפריר - אני מכירה את דבריו ואת ענין התואם המושלם. אני והוא מתכתבים לא מעט והוא עזר לי המון. ברור לי שאין זו כוונתו המקורית, אולם יש מקום מרוחק מאד בדיבור על "תואם מושלם" כשהאדם נמצא בג'יפה.

[תקוה*]

משום מה -הוקל לי עם הודעתו של בעלי.
צפריר,
צדקת: הנה התואם המושלם.
ברגע הראשון - רציתי שוב למות ואחר כך חשתי משהו חדש: הקלה.
ההודעה הזו משחררת אותי להיות אני עצמי.................
והסבל - מוקל מעט.
האם אני בוחרת? לא חושבת. מישהו אחר בחר - ואני מקבלת את ההקלה מן המוכן.
לא בחרתי לא לחוש סבל ולא לחוש הקלה.
לא חשה שיש בזה משהו מודע.

[ש_מים_וארץ*]

רוצה להתקשר אלי? אני לא 'במקצוע' אבל אולי שיח נשים יוכל לעודד קצת את רוחך.

[ירדן*]

תקוה יקרה.
אמא שלי התאבדה בגיל 49 לפני כ-10 שנים.
היא לא זכתה לראות את נכדיה המדהימים אותנו היא לא זכתה להכיר את ילדיי. לו היתה יודעת מה הא הולכת להפסיד אני בטוחה שהיתה מתחרטת.
אני מתגעגעת אליה מאוד .
הייתי רוצה מאוד לדעת מה שלומה. שמים וארץ מאוד הפחידה אותי
תיקווה אל תחשבי על זה כפתרון. לא לך ובטח לא לילדיך.

[תקוה*]

אתן מדהימות -
אני בועטת, כועסת - ואתן בשלכן: מעודדות, תומכות, ממשיכות.
תודה.
נכמר לבי.

ירדן - אני מתרגשת ממה שכתבת. לבי לבי לאמך. לבי לבי לך.

[תקוה*]

צפריר,
כמו שידעתי לכתוב לך כאן דברים בוטים - אני מתנצלת כאן בכל פה על הרוח הבוטה בה כתבתי לך את הדברים. זה לא מגיע לך, בוטות שכזו. אתה מנסה לעזור מכל הלב ואני משתלחת בך.
מקווה שההתנצלות תקבל. גם אם לא -אבין זאת.

שמיים - אני לא חשה בנוח להתקשר. זה מרגיש לי חושפני מדי בשבילי. אבל תודה על הנכונות. האם אוכל להשאיר את האופציה לעתיד לבוא?

[ש_מים_וארץ*]

בטח בטח @}

[קוואנטית*]

הי תקוה
יש לי הרגשה שהשינוי שאת עוברת כעת, בפרט עם הודעה של בעלך, יביא אותך למקום טוב יותר.

לא יודעת איך לאהוב את עצמי!
קשה לי לתת עצות כלליות, אני יכולה לספר לך שאני התחלתי לאהוב את עצמי במהלך טיפול פסיכולוגי. אני מדגישה פסיכולוגי, כי זה לא טיפול תרופתי. אני מאמינה שתרופות יכולות להקל על סימפטומים של דיכאון, אבל בטח לא ללמד אותך להתחיל לאהוב את עצמך.
הרבה דברים שכתבת גורמים לי לחוש שאת מבינה דברים בשכל - הבנה אינטלקטואלית - אבל לא מבינה את זה חוויתית. אני יכולה לומר שבטיפול שלי, המטפלת לא רק עברה איתי על חוויות ילדות והראתה לי את הקשיים שהתמודדתי איתם כתינוקת וילדה קטנה. היא לא רק הצביעה על מהי התנהלות הורית תקינה - בניגוד למה שאני חוויתי - ומה הייתי צריכה לקבל כילדה באופן תקין.
היתה תקופה בטיפול שבה היא סיפקה לי חוויות מתקנות - באמצעות מה שאת וודאי מכירה מעולמך המקצועי - העברה נגדית (ואני מקווה שאני לא טועה במינוח, אני לא אשת מקצוע). בעצם, דרכה חוויתי מחדש לרגע מהי אהבה וקבלה ללא תנאי.
אחרי שחוויתי זאת ממנה (כתיקון למה שלא קיבלתי מהוריי) לאט לאט היא לימדה אותי לספק את זה לעצמי. בסופו של דבר סיימתי את הטיפול כשיש לי את היכולת להרגיע את עצמי, לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי רוב הזמן.

מה שאני בעצם מנסה לומר:
אולי הטיפול שעד כה היית בו לא כל כך אפקטיבי?

[חני_בונה*]

יש לי הרגשה שהשינוי שאת עוברת כעת, בפרט עם הודעה של בעלך, יביא אותך למקום טוב יותר.

[תקוה*]

קוואנטית-
יכול מאד להיות שהטיפולים לא היו אפקטיביים. אבל אנ יחושבת משהו אחר: שהמקום שבו הייתי היה כל כך נמוך שכל טיפול עזר קצת, לעלות שלב אחד בסולם. ובכל פעם - נחלצתי מג'יפה אחרת. עכשיו הגעתי למקום שבו כל מה ש"נותר" לי הוא ללמוד לאהוב את עצמי.
נכון, המטפלת דהיום אינה שופעת חום. היא כן ישירה וענינית וזה משהו שהייתי מאד צריכה, דוקא משום נטייתי להתבחבשות- יתר. אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?

שמים -
תודה. רבה, אפילו.

[בלה_ופינוקיו*]

קצת קשה לי להמשיך להשתתף בדף הזה.
אני משערת שזו הפעם האחרונה שאני כותבת בו, כיוון שמשהו באופן בו את מתנסחת (כוונתי לתקוה) מעורר בי רתיעה גדולה.
_מה את רוצה מעצמך? לא ענית
האם את רוצה שיבינ ו את הקושי שלך או רוצה להפסיק צורך להתאבד?
האם את נוטלת תרופות?_
אני מנסה לנסח בעדינות.
תקווה, אני במסגרת עבודתי והתמחותי פגשתי לא מעט אנשים המדברים באופן בו את מדברת. סלחי לי, אבל אלו אנשים שבשלב בו התנסחו באופן שאת מתנסחת היו לא בריאים ונזקקו בהחלט לטיפול תרופתי+פסיכולוגי+לעיתים אף אשפוז.
הקונפליקט המדבר מגרונך, מצביע (לעניות דעתי) על מצוקה קשה שאין לה פיתרון במילים וירטואליות.
פשוט אין.
נכון שמאד קשה לך, אני לחלוטין מבינה, אך כשפונים אליך אנשים שונים בדף זה ומנסים להציע דרכים אלטרנטיביות להתבונן על המתרחש, אין לך יכולת להשתמש בכלים שמציעים לך.
אדם בריא הוא אדם בעל זכות בחירה.
לא נשמע לי שכעת את מסוגלת לממש זכות זו. יותר נדמית כמתנהלת באופן אוטומטי העלול להוביל לתוצאות מסוכנות.
במקום בו אין יכולת לבצע שינוי, לפי הכשרתי זהו המקום בו אדם זקוק לזולת שיחליט עבורו. (שימי לב שזה דומה למהלך הדברים עם בעלך).
חובה עליך לעזור לעצמך, ובמידה ואינך יכולה חובה עליך לפנות לעזרה.
באמת המון המון המון בהצלחה, אך כל דיון נוסף יגרום לי להרגיש שאני שותפה לדף חסר יכולת מימוש ובעצם, אולי שותפה גם למהלך חיים הרסני של אדם.
אישית, אני לא מסוגלת לעמוד בזאת, על כן נפרדת ממך בשלב זה ואשמח עד מאד לשמוע שביצעת מהלך אקטיבי לתמורה ולא רק התבוססות מנטאלית.
סליחה על הנימה, אבל לפעמים גם טלטלה וזעזוע יכולים להועיל.
כולי תקווה שתאמיני לי שכוונתי היא אכן טובה

[בעדינות*]

רוצה להציע לך שתי אפשרויות טיפוליות יעילות :

האחת , טיפול הומיאופטי קלאסי , זהו טיפול אנרגטי שלוקח בחשבון מכלול של גורמים , גופני , ריגשי , הסטוריה וכו '. מניסיוני , יעיל גם במצבים "פסיכיאטריים " , וייחודו שאינו חומר שנכנס למוח אלא שינוי אנרגטי שעובד גם אם האדם אינו מאמין בהומיאופטיה . האדם רק צריך לקחת את התרופה ...

.והשניה , להחליף מטפלת שכעת אולי מיצתה או שמיציתן שתיכן , למישהי חמה ומקבלת , שגם תעבד איתך את המצב החדש שמרגיש לי כשינוי לטובה , הכוונה להודעה של בעלך .

מקווה שתראי בחיוב את הצעותי שנשלחות אליך מתוך איכפתיות רבה.

[תקוה*]

נכון, את כנראה באמת צודקת. וזה בדיוק מה שאני אומרת: שיש בי משהו שכנראה אינו בעל אפשרות בחירה.
לא זעזעת אותי כלל. זה בדיוק מה שאני חושבת.
זהו בדיוק המצב שבו אני נמצאת כאשר השחור מכסה. בלי אפשרול בחירה [כן עם זכות, אך לא ממומשת...]
ועוד - כאן, אני מציגה את החלקים הכי בוטים והכי קיצוניים. לא רוצה להיות "בסדר" כאן. לא רוצה להיות "נחמדה" ולהבין. אלא דווקא ללכת למקומות הכי לא בסדר שלי.
ולא חייבים בכלל לשתף עם זה פעולה.
לא חייבים בכלל לנסות ולעזור. גם אני לא עוזרת לדפים כאלה ואחרים המבקשים עזרה. אני מאמינה לך שכוונתך טובה ולא חושבת שאת צריכה לחוש לא בנוח עם משהו.
אולי באמת וירטואליות אינה הדרך.
אני כן עושה המון מהלכים אקטיביים לתמורה. והם גם עוזרים והמון. ואם זה לא עוזר או לא מתאים - אני הולכת הלאה ומחפשת משהו שכן יעזור. ומוצאת.
הדף הזה מייצג זמנים שבהם השחור שולט. ואולי באמת אני צריכה לאשפז את עצמי בזמנים כאלה או משהו דומה. אבל האם אין זה גורם נזק עצום? האשפוז, התרופות, ה"סטיגמה" של מאושפזת? לילדים? למקום העבודה?
הענין הוא, שלאורך כל הדרך אני מתנהלת "בסדר". אני כן מתפקדת, כן עובדת, כן אמא טובה [עכשיו חזרנו מסרט ביחד עם ילדי ונהנינו]. מי שאני לא אומרת לו - לא מרגיש בכלל. לא רואים מבחוץ. אני נורא "בסדר" כל הזמן.
יש משהו שמקנן, ממתין.
או שאולי באמת, אני לא חשה שמחת חיים וצריכה לקבל את זה שככה אני. לפעמים נעים לי ונחמד, אבל לא משמעותי, לא די בשביל לחוש את טעם החיים. ואולי ככה הם חיי, כמו שהם כרגע. ואולי זה בסדר ככה.
אז תודה בכל אופן.

[תקוה*]

בעדינות,
אאמץ את שתי עצותייך. אכן, בעבר כבר ניסיתי לפחות את הראשונה וזה עבד לא רע. אני צריכה להמתין עד שמעט מהאנרגיות שלי יחזרו אלי כדי ליזום את הפניה. זה יקרה. מנסיון, כשאני מתאוששת מעט- אני עושה כמיטב יכולתי לצאת מהבור.

[פלוני_אלמונית*]

"עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד,כול נבקש לו יהי....

[קוואנטית*]

_אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_

כפי שכבר נכתב כאן, גם על ידך, קצת קשה לתקשר בנושא כזה בווירטואליה.
אין את הטון, המבט, החיוך...

_בעדינות,
אאמץ את שתי עצותייך._

נשמע טוב!

אני צריכה להמתין עד שמעט מהאנרגיות שלי יחזרו אלי כדי ליזום את הפניה. זה יקרה. מנסיון, כשאני מתאוששת מעט- אני עושה כמיטב יכולתי לצאת מהבור.
אולי יש מישהו בחייך שקרוב אלייך (חברה / מישהו מהמשפחה) שיוכל לעזור לך באופן קצת יותר ממשי?

[צפריר_שפרון*]

תקוה,
אינך בוטה כלפי. זעמך מרהיב את חיותך אל המרקע.
כאן, מתוך חוסר הברירה בה היית לכאורה, עלתה הודעה זו של בעלך והיא נמצאת מממשת את רצונותייך, נפתחת הברירה. עולה האפשרות.

ראי,
ראי זה שהוצב מולך דווקא בעת שהייתך באותו מקום של הסתר פנים, של יאוש ושל בריחה או הצצה אל אפשרות המוות, מאפשר לך לא להבהל כל כך מהמראה הזה.
על פני להמשיך ולסקול את עצמך, עולה מאליה תנועה של צמיחה, התפתחות חדשה הנבנית על תולדות חייך ומתוכם.

הצורך בתשומת לב עולה גם כלפי אותם מקומות של תחתית הבור. אותם מקומות שנדמה שאין בהם אור. הנחת תשומת הלב אל השחור או אל אפשרויות המוות משחררת אותם למקומם הטבעי. קיימים אבל לא רלוונטיים בהכרח.

התבוננות מחודשת זו או התפתחות זו עולה מאליה. שכן היסכנת והיסכמת להכיל את רוב פנייך. ועדיין ממתינות שם פנים לגילויין.
יצירה, קבלת הנסיבות והודייה על הנסיבות, המקום בו את מברכת על תולדות חייך, ובריאה מחודשת של המובן מאליו, יניחו לך את כוח החיים אותו את מחפשת.

הנך משולה לגרגיר אבק, הנך משולה לפאר יצירת הבריאה. ערכך אינו יכול להמדד, אין כלי מדידה לנפש. אין אדם שהוא יותר אדם ופחות חתול מרעהו, שעור קומת האדם נמדדת לעתים קרובות בכלים אנושיים בלבד, עם זאת, כלים אלה מוגבלים במרחב, בזמן ואינם אמיתיים אלא בהיבטים צרים של בחינה.

במעשייך את יכולה לפאר את הבריאה, לפאר את ההתקיימות בחומר, לפאר את התקיימות ילדייך, את התקיימותך, את אירועי חייך.
במעשייך את יכולה לפאר את מי שאת, שכן את יצירת פאר של הבריאה.
במילותייך, במחשבותייך את יכולה לסקול עצמך למוות. פשוטו כמשמעו.

קראי שוב את מה שהעלה את זעמך, מתוך החלטה של קריאת הדברים לחיוב, לא לשלילה, מתוך הסכמה להכניס גם חסד לסיטואציה.

את יודעת, אהבה.

[מאירה_א*]

תקווה,
שנים לא מעטות חייתי בעלטה דומה מאוד לזו שאת מתארת. ונכון - שום דבר, שום אדם ושום אמירה אינם יכולים לעזור לך לראות את האור בקצה המנהרה, ולעזור לך לחוות אך המשמעות העמוקה לחייך פה, כשאת נמצאת בתחושה של חוסר מוצא מוחלט. הייתי שם, ואני מבינה זאת היטב. איך זה שאני כבר לא שם? איך זה שהיום אי אדם שאוהב את עצמו ואת חייו, ומוצא טעם רב לחיים?
אין לי תשובה ברורה לכך. כל שאני יכולה לומר לך הוא, (וזאת רק בדיעבד, לא ראיתי את הדברים בזמן התרחשותם) שבשיא היאוש, איזשהו כח נשגב ממני החל לשאוב אותי אל מחוץ לתהומות בהן חייתי. ומה קרה כשהגיע הכוח הזה?
התחלתי, טיפין - טיפין, להיות מסוגלת לראות את הדברים מזוויות קצת אחרות. לא, לא הפכתי בן יום לאדם מאושר. זה היה תהליך ארוך ולעיתים כואב, בו נגלו לי בדרכי יותר ויותר דברים. כנראה שלא הייתי האדם שאני היום, מבלי לעבור את התהליך שעברתי, ואני שמחה להיות האדם שהנני כיום.
כמישהי שחוותה את שני צדי המטבע, אני חוזרת לדברים שכתב לך צפריר _שפרון. כשאנחנו נמצאים כ"כ שקועים בדיכאון, מאוד קשה לנו לראות שיש בידינו אפשרות ליצור לעצמנו "סרט" אחר. קשה לתפוס שאלה אנחנו, מתוך חוויות מוקדמות בחיינו (ולאמונתי - גם חוויות שקדמו לחיים אלו) בונים את המציאות שלנו שתתאים למה שאנחנו מכירים.
כיום אני חייה בסרט אחר לגמרי. אין לי נוסחאת פלאים שתוכל ללמד כיצד עושים זאת, אך יש לי הניסיון לומר לך - זה אפשרי!!! מאחלת לך בכל ליבי שתצליחי להפוך את "הדרך ללא מוצא" לאוטוסטרדה!

[קוואנטית*]

מאירה,
ברוכה הבאה
תיקנתי את שרצית לתקן.
את יכולה להבא לעשות את זה גם בעצמך על ידי לחיצה "עריכת כל הדף" שמופיע בצד שמאל למעלה של המסגרת הצהובה היכן שמוסיפים תגובות.

[כל_אות_בלבב*]

איך ניתן לנוע בעולם הזה כאשר מי שאיתך [בעלך] מעמיד מולך מראה של 'לא בסדר תמידית' ?
ונכון שצריך למצוא את 'האור הפנימי' ונכון שהיופי קיים בך בתוכך וצריך רק לנער אותו החוצה.
אבל בפני מי להאיר ובעבור מה לנפנף יופי?
בשביל עצמך?
את עצמך את כבר מכירה. מכירה טוב, תודה.
.
מי שידע לכוון מולך מראה אמיתית יוציא ממך גם את האור.

[תקוה*]

צפריר,
תודה על דבריך. היכולת שלך לראות את הדברים בהיבט שונה מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
רציתי לאמר לך שאני חשה זיע של התרגשות בתוכי. זיע של תקווה - יחד עם היגון שבפרידה הצפויה. עוד רבה הדרך.

מאירה,
דברייך מחממים את הלב. כן, גם בנסיוני ישנן חויות של מצבים שלא האמנתי שניתן לראות אותם מזוית אחרת ולאחר שנים הגעתי לנקודה בה לא הבנתי כלל איך יכולתי בכלל להיות במצב ההוא, הקודם [קורבן להתעללות רגשית = שיתוף פעולה מלא...].
אני בטוחה שמה שאתם אומרים נכון, ושאני לא רואה משהו שכולכם רואים. מקווה שאצליח עם הזמן.

כל אות,
תודה על דברייך. אני לא בטוחה לגמרי שהבנתי אותם - האם התכוונת שהאחריות למקום בו אני נמצאת קשורה למצב עצמו בו אני נמצאת וששווה לי לשנות מצב זה? אואולי שגם בעלי אחראי באיזה שהוא אופן על מצבי המדודכך, ולו "מצאתי" מישהו אחר - הדברים היו נראים אחרת?
אשמח אם תבהירי את כוונתך.
ובכל אופן- הנימה שעלתה מדברייך היתה חמה ונעימה. תודה.

מיכל מ,
לא עניתי לך על הציטוט של עמוס עוז כי הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: " נו, מה רע, תראי איזה יפוי של סופר יצא ממנו... על מה הוא היה כותב אחרת? ואיך היו מתחדדים חושיו אחרת?" ואני רוצה לאמר לך, שמאורעות ומוראות חיי גפ חידדו אצלי את החלקים המתבוננים והרגישים והנעימים שבי צד בצד עם החלקים הפחות נחמדים הפרושים פה לראווה......
ועכשיו אני יכולה לאמר :"אני עדיין חושבת שמה שקרה לעמוס עוז הפך אותו למה שהוא. אבל תודה. זה כן הראה לי את הפן של הילדים...".

[מיכל_מ*]

תקוה, תודה לך על ההתייחסות.

כל מיני מחשבות מתרוצצות לי בתגובה לדברייך, אבל אולי אפשר לסכם אותן בתחושת... תקוה @}

אני מרגישה גם, שהחלקים המתבוננים, הרגישים והנעימים שבך, נוכחים מאוד בדף הזה. זה מרשים מאוד, כי את כותבת בתקופה של קושי ומתוך קושי, אבל בתוך הדברים שאת כותבת יש נימה מעודנת, בוטחת אפילו. ומלאת אהבה.

[תקוה*]

מיכל מ,

אני מרגישה גם, שהחלקים המתבוננים, הרגישים והנעימים שבך, נוכחים מאוד בדף הזה
כן, במיוחד כשאני בועטת.....
טוב, נו, זאת אני, לכאן או לכאן.

תודה בכל אופן, על שאת מצליחה לראות מעבר..... וגם מספרת לי מה את רואה.

מה שכן, קיבלתי הדגמה מרשימה של אהבה ונתינה ללא תנאי, למרת בעיטותי, למרות בוטותי [יענו -הבוטות שלי], למרות סרבנותי החמורית ולמרות שטחו עיני - מ כ ו ל כ ם .

תודה ענקית
ו גדול גדול לכל מי שטרח ונכנס וקרא והתעצבן וענה וחייך והתעצב וכמו שאמרתי - בעיקר נתן לי ללא תנאי.
כנראה שלזה הייתי זקוקה יותר מכל.

שזה לא יישמע פלצני מדי - אבל משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.

נו, ימות המשיח מגיעים, כנראה [חמור(ה) כבר יש... ]

[ש_מים_וארץ*]

משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.


חמור חיה חכמה, יודע לסחוב מסעות כבדים אבל גם מאוד הולם אותו לרעות באחו וללכך עשב רענן @}

[תקוה*]

[תקוה*]

חמור חיה חכמה, יודע לסחוב מסעות כבדים אבל גם מאוד הולם אותו לרעות באחו וללכך עשב רענן

ויודע לקבל את הדברים כמו שהם?
ולא לקחת ללב מה שלא צריך?
ולהתנגד מאד למה שלא מתאים לו?!
אחלה! מתאים לי!
וגם מטפח כרס ושערות על הרגליים בלי להיות מוטרד מזה!

[ענת_ב_פ*]

אני עייפה
אבל הלב מתרחב לראות את השינוי מול העיניים

[קוואנטית*]

משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.

[תקוה*]

ענת וקוואנטית,
תודה תודה תודה.
אבל אני לא לוקחת את כל הקרדיט. לא בטוחה שמדובר ב"שינוי" או בהתגלות החלקים היותר בריאים שלי.
אולי אני לא ממהרת להגיד "שינוי" כדי שזה לא יהיה מחייב, אה?
תארו לעצמכם, מעכשיו - אסתובב בעולמנו "שונה".
בעייתי משהו, לא?
לא, יותר קל לי להמשיך לזעוף ולרטון ולבעוט ו"ליפול" לתוך הבורות שלי מדי פעם. לא מכירה את עצמי בתור "בוחרת מציאות טובה יותר". זה מאד מחייב, דורש כוחות חדשים. זה למרות שאני כן מיומנת מאד ב לחשוב שאני כן אופטימית, רואה את חצי הכוס המלאה וכו'. מסתבר שזה רק חיצוני, שהאמונות הפנימיות שלי שחורות משחור.
אולי עם קצת קצת התבהרות עכשיו...
מפחיד מדי.

[קוואנטית*]

מפחיד מדי.

תקווה,
אני קצת חוזרת על עצמי, אבל זה נראה לי חשוב.
נראה לי חשוב שתמצאי מטפל/ת שמתאימים לך - עכשיו. את עוברת משהו מטלטל, בין אם יש שינוי ממש, או קצה של שינוי - כך או כך, קשה לעבור דבר כזה לבד. את מתמודדת גם עם שינוי חיצוני (המערכת המשפחתית משתנה) וגם עם משהו מבפנים. הקושי הגדול יותר הוא כמובן השינוי הפנימי - קשה לצאת מדפוסי התנהלות שמזינים את עצמם. כפי שכתבת: יותר קל להיות בשחור - זה מוכר, את כבר יודעת מה עושים שם. להיות בטוב מצד שני - זה באמת מפחידלמי שכל כך מורגל בשחור.

אני יכולה רק לומר שאני מבינה אותך, ולכן ממליצה להיעזר במישהו מקצועי - לצערי אנחנו כאן במישור הווירטואלי די מוגבלים...

בקיצור, עזבי אותך מקרדיט. אל תבהלי - הכל כרגיל. רק תשאבי כוח מהמעט שהזיז אצלך משהו, כדי לקחת את עצמך למקום טוב יותר עם עזרה.

אגב, מה דעתך על פרחי באך בתור התחלה?

[תמימה*]

אני קוראת מה שכתוב ומאוד מזדהה. גם לי היתה (ועדיין קיימת עמוק בפנים ) תחושה של - בשביל מה ? מה הטעם בכל זה ? וזה בלי קשר לסבל - כי למעשה אי אפשר להגיד שאני סובלת - אין לי שום דבר "חריג" או קיצוני בחיים ובכל זאת לא ברור לי מה פה הקטע של החיים האלה.
אז תקופה ארוכה חיפשתי תשובה לשאלת משמעות החיים. וגם אותי עצבנו כל התשובות ה"יפות" וה"רוחניות" כמו הבחירה בידיים שלך ואת תבחרי איך החיים שלך יראו. זה נראה לי יפה כתאוריה אבל לא ממש ישים.
בסוף הבנתי ( מה שבטח גם את הבנת ) שאין תשובה אחת וכל אחד מוצא (או יותר נכון - ממציא ) לעצמו את התשובה שאיתה הוא יכול לחיות ואני גם מתארת לעצמי שהיא משתנה במשך הזמן בהתאם לנסיבות החיים.
כרגע אני משקיעה את רוב האנרגיות שלי בילדות שלי ונהנית מהן. אני נהנית לראות אותן גדלות ומוצאות משמעות בתפקידי להכין אותן לעולם ול"הפוך" אותן להיות מה שהן.
אני יודעת שזה לא פתרון לכל החיים כי הן יגדלו ואז אצטרך שוב להתעסק עם עצמי - אבל כרגע מצאתי לי "משימה" שממלאת אותי וכמו שאמרתי זה משתנה ובעתיד אמצא יעוד אחר.
דרך טובה היא לחלום ולפנטז. בזמן שחיפשתי "משמעות" טיילתי קצת בעולם ומאוד נהניתי מהתקופה הזאת. אז כשהשגרה אוכלת אותי אני מפנטזת על היום שאני אעשה את זה שוב.
תנסי למצוא דברים שבכל זאת עושים לך טובים ותעשי אותם - ואם הם לא ברי מימוש - לחלום עליהם זה גם דרך לשרוד - כי יש למה לצפות.
ודבר אחרון ואני מקווה שאני יכולה להגיד אותו - מוות זה פתרון מאוד קיצוני. נראה לי שאם כבר את פה אולי תנסי לעשות שינויים קצת פחות קיצוניים אולי הפרידה מבעלך זה כבר שינוי לטובה. אולי שינוי עבודה. אולי שינוי סגנון חיים. אולי אפילו תסעי "לחפש את עצמך " שזה לכאורה נראה קיצוני לסביבה - אבל בטח פחות קיצוני מהתאבדות.(אני בטוחה שעם זה הילדים שלך יחיו טוב יותר)
מקווה שלא הזקתי ואולי גם קצת עזרתי.

[תקוה*]

קוואנטית,
תודה לך על דברייך ועל כך שאת חוזרת על עצמך. זה רק עוזר.
כן, חשבתי על כך שבעבר נעזרתי במטפלת בפרחי בך ועוד שכן עזרה לי. עד כה נראה לי שהעדפתי לבחור בשחור ולא המשכתי לעבוד איתה, למרות ההקלה הברורה שהיתה. עכשיו אני רוצה לעבוד איתה ומשום מה המחשבה מצד אחד מעודדת ומצד שני -שוב מרתיעה. מענין מדוע קשה לי לבחור באור.
השבוע אפסיק את העבודה עם המטפלת שאיתה אני עובדת כרגע. זה חיזק אותי במקומות מסוימים ועכשיו אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה לספר לך איך אנ יחשה לפרקים: מכירה את התחושה כאשר את צוללת, נניח בבריכה, וצריכה לשאוף אויר ויוצאת אל פני המים ב"ווווש" גדול כשהמים ניתזים סביבך והשמש בוהקת ורסיסי המים באויר ואת שואפת אויר מלוא הריאות בתחושת הקלה ורווחה?
ככה אני מרגישה עכשיו.
זה נעים. [אנדרסטייטמנט זהיר].

תמימה,
אני מאד מודה לך על דברייך החמים והמנסים לעזור. מה פתאום הזקת?! להיפך.
אולי אפילו תסעי "לחפש את עצמך " שזה לכאורה נראה קיצוני לסביבה - אבל בטח פחות קיצוני מהתאבדות.(אני בטוחה שעם זה הילדים שלך יחיו טוב יותר)
והמשפט הזה -מה זה חכם! כלומר - אם את רוצה משהו אחר, הקלה כלשהיא, אז אפילו אם תעשי משהו איום ונורא, הוא עדיין פחות נורא מאשר להתאבד.
וואלה, אין ספק שזו זווית ראייה חדשה ומאפשרת ומשחררת!

[מיכל_שץ*]

תנסי פה

http://www.sahar.org.il/
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... .asp?id=63

[תקוה*]

מיכל,
תודה.

[קוראת*]

תקוה, נורא כיף לקרוא אותך. רק שתדעי.
זכרי שאת לא חייבת לנו דיווחים על הרגשה יותר טובה. ז"א זה לא איזה מס שאת חייבת בו. (אני מכירה את זה מעצמי, כל כך רוצה לרצות את המטפל- מכל סוג שלא יהיה- אפילו יועצת הנקה- שמעמידה פנים שהכל בזכותה סבבה רק שתלך הביתה מרוצה)
(לא התכוונתי חס וחלילה שאת נשמעת מזייפת, סתם דאגתי לך לרגע שאולי את דואגת לנו במקום לעצמך...)

[תקוה*]

קוראת,
אכן, קלעת למטרה. אני באמת לא רוצה שיתאכזבו ממני אחרי שכל כך ניסו לעזור.
אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה לשמור על האותנטיות של הסרבנות שלי.
בכל אופן - תודה על האמירה המשחררת...

[מיה*]

שולחת לך הרבה אור חום ואהבה, בקרוב תאהבי את עצמך בעצמך

[קוואנטית*]

קפצתי לכאן לרגע, אין לי הרבה זמן אז בקצרה...

השבוע אפסיק את העבודה עם המטפלת שאיתה אני עובדת כרגע. זה חיזק אותי במקומות מסוימים ועכשיו אני רוצה משהו אחר.
תקוה, משהו הטריד אותי במשפט הזה.
איכשהו, דווקא בתקופה הזו של חייך שבה השחור כל כך נוכח בחייך (עם הפוגות קלות, לשמחתי!) אני לא חושבת שזה רעיון טוב לעזוב מטפלת לפני שתמצאי מטפל/ת אחרים.
אני קצת מרגישה שזה היה חוסר אחריות מצדי לשלוח אותך להחליף מטפל/ת כשאת בתקופה כל כך כל כך שבירה.
ככה שאם יש לי הזדמנות לתקן את דבריי, אז אני מציעה לחפש במרץ מטפל/ת שיתאימו לך יותר - וכשתמצאי, ורק אז, להיפרד מהמטפלת הנוכחית.

זו דעתי שנכתבה מתוך אכפתיות ודאגה גדולה לך.

---

_מכירה את התחושה כאשר את צוללת, נניח בבריכה, וצריכה לשאוף אויר ויוצאת אל פני המים ב"ווווש" גדול כשהמים ניתזים סביבך והשמש בוהקת ורסיסי המים באויר ואת שואפת אויר מלוא הריאות בתחושת הקלה ורווחה?
ככה אני מרגישה עכשיו.
זה נעים._

כל הכבוד לך.

וכל הכבוד לך גם על זה:
אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה לשמור על האותנטיות של הסרבנות שלי.
תמשיכי להיות נאמנה לעצמך.
@}

[תקוה*]

מיה - תודה.

קוואנטית,
לענין המטפלת - אל תדאגי. אנ ילא עוזבת בדרמטיות או משהו כזה. הכוונה היא שאני חשה שזה מיצה את עצמו והייתי עושה זאת ממילא. חלק גדול מהעבודה שלי איתה היה גם אל מול הקשיים עם בעלי. וזה כבר לא רלבנטי.
לא את גרמת לי לחשוב על זה. ובכלל - אני לא נוטה לקבל החלטות רק כי מישהו אמר. בדרך כלל מדובר בהבשלה של זמן רב וכאשר מישהו אומר משהו שמתאים לזה ונכון לי - אז "האסימון נופל". נאמרו עוד דברים כאן [ובכלל, לא רק כאן] שלא אומצו.
ותודה על ה - ח"ח.