לנוע לנוע

[בשמת_א*]

אבל בטח יש דברים אחרים שבהם את מקצוענית
איכשהו אני לא אוהבת לפעול במצב שיש התנגדות. אולי זו הסיבה שאני נוהגת ללכת בדרך שלי. לא רוצה להרגיש שאני "נגד" מישהו. אני פשוט הולכת לי.

[ציל_צול*]

אני פשוט הולכת לי.
הכי טוב!

[נוודית*]

דיוויד בואי

Space Oddity

Ashes To Ashes

I Can't Give Everything Away

[ציל_צול*]

כן...
לגמרי.

[נוודית*]

Building a tiled roof hut
סרטון על בחור שבונה בקתה מקורה ברעפים, בעבודה עצמית מחומרים שבטבע. הוא עושה ממש הכל לבד, כולל את כלי העבודה בהם הוא משתמש. אותי זה הרשים ממש. היכולת, הכשרון והסבלנות המדהימה. הבקתה יצאה מגניבה ביותר (כולל רצפת אבן מחוממת). זה שימח אותי לכל היום

[נוודית*]

חשבתי עוד על הסרטון הזה, ולמה הוא כל כך שימח אותי. אני חושבת שפיסת החיים שנראתה בסרטון זה בדיוק כמו שהייתי רוצה לחיות. פשוט, מינימלי, חכם, יצירתי, מדויק, סבלני. זה אולי הביטוי המוחשי הטוב ביותר שפגשתי עד עכשיו ל ענווה. שימח אותי לראות שזה אפשרי. לפעמים גם בחיים שלי יש רגעים, כאלה והייתי רוצה שיהיו יותר ותמיד

[ציל_צול*]

א-מן!

[מיכלי*]

קצת השראה לנוענוע
https://vimeo.com/148276830

[נוודית*]

קצת השראה
מדהימה ומגניבה ביותר. תודה!

[ציל_צול*]

איזה יופי! גמישות, כוח ושיווי משקל. מה עוד אפשר לבקש?
מזכיר לי קצת איזה קטע מהסרט על חלוצי המחול המודרני שבו אחד מהם מסביר איך הוא גילה את חדוות התנועה לשם התנועה, בלי שזה יהיה ריקוד הבעתי. העונג הפשוט של הנעת הגוף בדרכים מגוונות כי... אפשר.

[מיכלי*]

הקטע שכשלא מנצלת את זה שאפשר, מתאפשר פחות ופחות.. מרגישה את זה חזק מאד. הטווח תנועה שלי כל הזמן רוצה לקטון. חווה את זה בעוצמות בתקופה האחרונה. זה קורה לי מהר מאי פעם, וצריכה להשקיע יותר כדי להגדיל אותו בחזרה. זה אקוטי לבריאותי הפיזית והנפשית שאנוע מדי יום. שמה מוזיקה.

[מיכלי*]

חזרתי כדי לשתף במוזיקה שעזרה לי להיכנס למצברוח של חמלה/ אהבה/ או אפילו הנאה-לא-עלינו מהגוף הדלוק והמוגבל שלי
https://www.youtube.com/watch?v=hiUlhmu ... WL&index=4
https://www.youtube.com/watch?v=mcQYBFd ... L&index=93

[ציל_צול*]

הטווח תנועה שלי כל הזמן רוצה לקטון
המשפט הזה הקפיץ אותי קצת, אם בא לך לפרט. הוא התחבר לי כאילו למשהו גדול יותר מטווח התנועה.
אני אישית מחפשת, מוצאת ומעבדת, את הקשרים בין הפיזי שלי לכל שאר חלקי המערכת. אז אם בא לך להרחיב על זה - אני אשמח לשמוע.
זה הקפיץ לי כי אני מרגישה הפוך רוב הזמן. טווח התנועה שלי קטן באטיות, כאילו מחכה שאולי אשנה את דעתי ואעשה משהו בעניין, כאילו הוא מבקש להישאר בצורתו הנוכחית ולא להתכווץ. אז אני סקרנית לדעת למה את מרגישה שהוא רוצה לקטון.

זה אקוטי לבריאותי הפיזית והנפשית שאנוע מדי יום
אני חושבת שזה נכון כמעט לכולם, כמעט תמיד. בימים שאני לא רוקדת, דוק מסוים מכסה אותי. אפילו אם אני עובדת טורבו ומתקדמת ובאים לי הדברים הכי יצירתיים ומדוייקים (תנועה של המוח, כך אני מרגישה), בלי תנועה משוחררת של הגוף אני לא אני לגמרי. משהו לא שלם.

[אישה_במסע*]

_זה אקוטי לבריאותי הפיזית והנפשית שאנוע מדי יום
אני חושבת שזה נכון כמעט לכולם, כמעט תמיד._

[יולי_קו]

צילי, האם תוכלי לקשר אל הסרטון על התפתחות המחול המודרני באופן שגם הלא יו קיי יוכלו להשכיל?

[נוודית*]

צילי, האם תוכלי לקשר אל הסרטון על התפתחות המחול המודרני באופן שגם הלא יו קיי יוכלו להשכיל?
יוליקו, כשצילי פירסמה את הלינק המקורי, מצאתי את הסרט ביו-טיוב וצפיתי (מצוין!). עכשיו בדקתי את הלינק ההוא וראיתי שהסרט הוסר. לא מצאתי אותו גם בחיפוש נוסף. אולי בעתיד הוא יחזור

[ציל_צול*]

הישענות

בזמן האחרון אני עוסקת הרבה בהשענות, ברמת הגוף וכמטאפורה. את המטאפורות אני משאירה בחוץ כרגע, ומי שמתעניינת בטח תוכל לטפל בזה בינה לבין עצמה. כרגע אני בגוף, בעודי מסמנת שלדעתי הדברים הללו לא נפרדים משאר האלמנטים של החיים.

מתי אני נשענת? על מה? לכמה זמן? מתי אני שמה לב לכך שאני נשענת? מה אני עושה כשאני מגלה את זה? מה אני מרגישה ביחס לתגליות הקטנות האלה?

הנה כמה מחשבות מכל מיני סוגים:

כשאני נשענת אני מבינה שהמרכז שלי לא חזק מספיק בשביל לשאת אותי בתנוחה הזו.
אם זה קורה בגלל שאני כבר זמן רב באותה תנוחה והשרירים עייפים - אני מעדיפה לשנות תנוחה ולבקש עזרה משרירים אחרים מאשר להישען על משהו.

לפעמים ההישענות מתרחשת פשוט כהרגל. למשל, כאשר אני קמה בבוקר ואני עוד לא לגמרי אני, תהיה לי נטייה להישען במקום לנשום עמוק, להתעורר, ולבקש מהמרכז שלי לייצב אותי.
או כאשר אני שוטפת כלים, יש לי נטייה להישען על השיש במקום להזמין את המרכז להזדקף ולהחזיק את הגוף.
כאשר אני מגלה את זה (עכשיו ממש מהר, אבל לפני שהתחלתי לשים לב לא שמתי לב בכלל, או שלקח לי דקות ארוכות מאוד) אני קודם כל מחייכת.
זה חשוב בעיניי להגיב לתשומת הלב שנתתי במקום לדבר שאני מנסה לשנות.
אני לוקחת נשימה קטנה, מרפה את הגוף ומתייצבת מחדש.

אני מחבבת מאוד את ההיגיון של הפילאטיס, למרות שתרגלתי מעט מאוד בחיי. משהו במבט על שרירי הליבה בכל תנוחה שהיא נראה לי מאוד נכון ומבריא. אין מצב שאני אלך לתרגל פילאטיס באופן קבוע, אבל אני חושבת שמה שאני עושה כרגע נותן תשומת לב כזו על בסיס קבוע. ייקח לי הרבה יותר זמן להתחזק, אבל אני מאמינה שזה יקרה, ואולי בצורה יותר טבעית ביחס למשימות שלי.
ימים יגידו.

[מיכלי*]

יש הישענות שמאפשרת מתיחה (לעומת קריסה). ההישענות יכולה לספק נקודה או מישור לארגן את הגוף לעומתם. אני אוהבת להשתמש בקירות ומשקופים ולאחרונה במקל של מטאטא , לדוגמא להחזיק אותו משני קצותיו בזרועות ישרות ולשחק עם זה.
ויש גם להישען על אנשים אחרים בריקוד, התחלתי לעשות את זה בקונטקט וזה ככ מגניב אותי!
https://www.youtube.com/watch?v=kQDZT6vfEyQ

[ציל_צול*]

מיכלי, אני ממש בעד נקודת משען לצרכים מסוימים.
הבעיה שלי היא כמובן עם הקריסה...

[מיכלי*]

זה מובן צילי , עפתי עם אסוציאציות משלי לקצה השני של ההישענות. באמצע יש גם הישענות של מנוחה מיטיבה. תיקון מודע של קריסה יכול להיות גם לכיוון המנוחה המיטיבה, לעומת הכיוון של אחזקה עצמית. זה נראה הפתרון הקל, אבל לטיפוסים כמוני זה הפוך..

[ציל_צול*]

עפתי עם אסוציאציות
אני חושבת שיש הישענות שהיא כמו תלות, ויש הישענות שהיא כמו בקשת עזרה

הישענות של מנוחה מיטיבה
ויש הישענות תמיכה, אבל אפילו פיזית זה משהו אחר. למשל, רביצה על ספה או פוף.

אתמול למדתי עוד משהו.
כשאני עומדת יותר מדקה או שתיים בהמתנה למשהו, אחד הצדדים שלי קורס ונושא עליו את משקל הגוף.
הפתרון הכי פשוט לזה הוא לצעוד. לנוע, במקום לעמוד. בכלל לא שמתי לב שאני עושה את זה אבל ראיתי איזה סרטון של קבוצה ומישהי שם עמדה והקשיבה בעוד כל הגוף שלה נוטה לצד אחד וקלטתי ש - הי, זו ממש אני
כשרואים מישהו אחר עושה את זה פתאום זה נהיה נורא ברור כמה זה לא אמור להיות ככה.

[מיכלי*]

הפתרון הכי פשוט לזה הוא לצעוד
או לכרוע

[ציל_צול*]

צודקת לחלוטין!
אבל את יודעת מה? על אף שאני כורעת היטב, כלומר - מבצעת היטב את התנוחה, השרירים שלי לא מחזיקים אותה לאורך זמן. וגם בתוכה אני אתעקם בסוף לצד אחד
בהליכה זה לא קורה לי. התנועה, בניגוד לסטגנציה, מעבירה כל פעם את המשקל מצד לצד ומאזנת אותי לאורך זמן רב בהשוואה לכל דבר שהוא "תנוחה".

[בשמת_א*]

אני התחלתי להניע את האגן בתנועת 8 כל פעם שאני מוצאת את עצמי עומדת. לפעמים ממש קטנה (בתור בדואר...). שמתי לב שזה עוזר לי להמון דברים.

[ציל_צול*]

בשמת, גם אני עושה את זה, אבל מודה שזה מביך אותי.
תמיד אני מלווה את זה עם פרצוף קצת סובל שמצדיק את התנועה החריגה הזו ליד אנשים. יעני - כואב לי, זה לא שסתם החלטתי לעשות שעת כושר ככה פתאום לידכם

[בשמת_א*]

אני מלווה את זה עם פרצוף קצת סובל שמצדיק את התנועה החריגה הזו
אני מודה שהצחקת אותי בקול רם D-:

[ציל_צול*]

המחשבה הנוודיתית ההיא על הריכוז ונדידתו לא מניחה לי, ועכשיו הצטרפה אליה התוספת שלי עם התנועה.
אני רוצה לעשות איזה ניסוי, לבדוק מה קורה אם כאשר מחשבתי נודדת אני מנדידה את התנועה שלי
נגיד... אם כאשר אני מתקשה להתרכז במה שאני עושה, במקום לעבור לבאופן או למקום אחר ברשת או למיילים חברתיים שלי, אני פשוט אזוז למשימה אחרת שמחכה לי. כך שבסוף היום, חלקים הרבה יותר גדולים שלו יהיו בעלי ערך גבוה יותר עבורי.
זו יכולה להיות משימה אחרת על המחשב או על הטלפון, אבל עדיף על זה - משימה שתזיז לי את הגוף.
יש לי סקרנות גדולה לראות איך ייראה היום שלי אם אני ארשה לו להיות כזה.
האם אספיק יותר או פחות, והאם אהיה מרוצה בסופו ממה שחוויתי בתוכו. האם הוא יהיה מתיש או מעורר?

כרגע הימים שלי נראים ככה בערך - עד תשע בבוקר יש ענייני ילדים, והם מאורגנים יפה ואין בהם זמן מבוזבז. אני ממילא עוברת שם ממשימה למשימה, אבל יחסית בנינוחות, ואני עוד קמה ביקיצה טבעית!
אחר כך יש לי בין שש לתשע שעות עבודה. בתוכן אני: עונה לאנשים שעובדים איתי (כל יום), בונה את האתר שלי באנגלית ועובדת על משימות שיווק ולימוד אחרות (3 ימים בשבוע, בימים הקצרים), חוקרת לטובת מאמר אקדמי (יום מלא ארוך), לומדת לתואר (יום מלא ארוך), עושה סידורים שגרתיים של בית ושלל משימות מכל מיני סוגים (מכביסה ועד תשלומים ושיפוצים בבית). בימים הקצרים שלי אני מקבלת את הילדים וגם שם אין תחושה של מריחות זמן אלא של שיגרה נעימה. בשבע וחצי אני משתדלת להיות אחרי הכל ובשמונה כבר לתרגל יוגה ואחר כך מה שבא לי.
כך שהזמן להתנסות הוא בעיקר זה שבו מחשבתי קלה לנדוד, בשעות שמוגדרות לעבודה שלי.
אני הולכת לנסות את זה מחר (בעיקר על המחשב, זה יום עבודה ארוך שלי בספרייה) ובשישי בבית במרחב קצת יותר מגוון.
מישהי סקרנית גם ורוצה להצטרף?

מתוודה שהמטרה שלי היא להספיק יותר, אבל בלי לחוש עייפה יותר. חלומה הרטוב של כל אמא, לא? ואולי גם של אחרות...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צלצול
תוכלי להסביר שוב איך בדיוק אמור לעבוד הניסוי? מה זה אומר להרשות ליום שלך להיות ״כזה״ ? בפועל-?

[ציל_צול*]

לא לתכנן מראש לזמן העבודה שלי משימה אחת מרכזית וגדולה אלא להרשות לכל יום להוביל אותי בין המשימות השונות, כתלות ביכולת שלי לשמור על ריכוז לאורך זמן.
יש דברים שאני עושה בכל מקרה, בעיקר לענות למיילים של אנשים. אבל גם שם...
נניח שהריכוז שלי אבד? אני רוצה שיורשה לי לזפזפ למשימה אחרת לפרק זמן כלשהו במקום שאתעקש להשלים את המייל שהתחלתי בו.
שזה לא ייחשב פחות טוב להנדיד את המחשבה והגוף בין דברים שונים ואני אוכל לשחרר את המאמץ שאני משקיעה בלהתרכז במשימות לאורך זמן או עד תומן.

יצא לי ברור?

[נוודית*]

אני רוצה שיורשה לי לזפזפ למשימה אחרת לפרק זמן כלשהו במקום שאתעקש להשלים את המייל שהתחלתי בו.
תרשי לך! תסכימי לך! בטח.

קראתי את התיאור של הניסוי, וחשבתי לעצמי שבעצם רוב הזמן ככה בדיוק אני עובדת. למעשה, ככה אני חיה אני חושבת שפעם כתבתי איפשהו איך אני מדמיינת את כל ההליכים (פרוססים) המקבילים שלי, מחוברים לחוטים כמו זר בלונים, ואני מושכת באלה ובאלה לסירוגין.

שזה לא ייחשב פחות טוב להנדיד את המחשבה והגוף בין דברים שונים ואני אוכל לשחרר את המאמץ שאני משקיעה בלהתרכז במשימות לאורך זמן או עד תומן.

לדעתי (שאת מכירה) זה לגמרי לא פחות טוב. למעשה, יש מצב שזה יותר טוב. אולי לא לכולם, אבל אם יש לך כמיהה לזה, אז אולי זה ה mode of work היותר מתאים לך. לסיים משימות עד תומן זה כל כך נשמע משהו של ילדות-טובות-בבית-ספר, ואיזה מזל שאנחנו כבר לא
@}

[יונת_שרון*]

מעולה רעיון הזיפזופ! ספרי איך הלך?
אצלי, אם אני לא מצליחה להתרכז זה בדרך כלל סימן להפסיק לעבוד ולהתחיל לנוע. לאו דווקא ״פעילות גופנית״, יכול להיות סתם עבודות בית וגינה.

[מצ'רה*]

למעשה, ככה אני חיה
גמני.
רוב העבודה שלי גם מאפשרת את זה, כי היא רב משימתית וממילא אף פעם לא נגמרת.
לפעמים כשאני נדרשת לעשות משהו אחד רצוף (זה אכן קורה לפעמים) אני מוצאת את עצמי באמת פחות יעילה ויותר מעויפת בסוף.
אפילו כלים אני נוטה לשטוף ככה: כמה דקות בין לבין, או בבוקר לפני שאני יוצאת או נגיד עד שהקפה מוכן. זה אומר שרוב הזמן הכיור לא ריק לגמרי אבל מצד שני יש כפיות וספלים נקיים כשצריך אותם.
אם אני לא מצליחה להתרכז זה בדרך כלל סימן להפסיק לעבוד ולהתחיל לנוע.
מזדהה.

[תמי*]

יצא לך די ברור.
אבל - אני מקשה: לפעמים דווקא ההשתהות מייצרת את השלב הבא, לא? זאת אומרת: אני נתקעת בכתיבה, אבל יודעת שאם אתעכב עוד קצת, אצליח לפרוץ את המחסום. תוך כמה זמן את מחליטה לעבור למשימה הבאה? [מתנצלת שמתקרצצת עם שאלות קטנוניות. מבנה הניסוי מענין אותי. או שפשוט תספרי בדיעבד מה קרה...]
ועוד שאלה, אישית: איך זה תשע בבוקר אצלכם? בית ספר מתחיל כל-כך מאוחר? לא בשמונה?
ומהצד השני של היום: איך בשבע וחצי הילדים הולכים לישון: פשוט נרדמים כה מוקדם? או רק נכנסים לחדרים? אצלנו בשבע וחצי רק חוזרים מחוגים / חברים / צופים וכדומה. האם באנגליה החיים החברתיים מסתיימים קודם?

[ציל_צול*]

תודה רבה לכן על העידוד
בינתיים התראיינתי למחקר של מישהי אתמול, ומפה לשם השיחה זרמה בדיוק לכיוון הזה, והיא לחלוטין עפה על הרעיון הזה!
והתלהבה נורא שזה לא טבעי לשבת על התחת כל כך הרבה שעות ועוד לעשות את אותה משימה (היא סטודנטית ונורא קשה לה ויש על זה תווית, לטענתה. מי שהוא נורמלי אמור לשקוד על לימודיו לאורך שעות ארוכות וזה הרצוי)
בקיצור, כל מי שנתקל ברעיון הזה עד כה היה ממש בעד.
אני מקווה לפצוח בזה רגע אחרי שאסיים כאן

לפעמים דווקא ההשתהות מייצרת את השלב הבא, לא?
כן, אבל הדגש הוא על הלפעמים
אני לא בטוחה שזה טוב כאורח חיים להיתקע ביחד עם ההיתקעות ולחכות שיצא ממנה משהו פורה.
אני עושה את זה בעיקר בריקודים, כשיש בי סקרנות לראות מה יקרה אם אני אשאר בתוך אי הנוחות עוד רגע. או למשל, כשצמתי. זה גם היה ככה. אבל המון פעמים אין בי סקרנות. אני פשוט מרגישה שדי לי ממשהו.

תוך כמה זמן את מחליטה לעבור למשימה הבאה?
אני אנסה היום ומחר לעבור למשימה הבאה מייד. מייד כשאני מרגישה שמה שאני עושה לא זורם ולא גורם לי שמחה.

איך זה תשע בבוקר אצלכם? בית ספר מתחיל כל-כך מאוחר? לא בשמונה?
אכן, מתחילים בתשע. ומסיימים בשלוש. ההשפעה של זה על איכות החיים שלנו היתה דומה לזו של סופי השבוע הארוכים. ברכה אחת גדולה ומתוקה מאוד. כולנו קמים ביקיצה טבעית והבוקר מתנהל בנחת גדולה בדרך כלל.
זה קורה גם כי בחרנו לגור קרוב יחסית לבתי הספר, והבנים כבר הולכים לשלהם בעצמם וחוזרים בעצמם.

איך בשבע וחצי הילדים הולכים לישון: פשוט נרדמים כה מוקדם? או רק נכנסים לחדרים?
אני עסקתי בתיכנות שינה מאז שהם נולדו. זו האמת. תמיד השכבתי לישון בשבע כברירת מחדל והגוף מתרגל. בשבע וחצי כולם במיטות, אנחנו משכיבים לישון ומשוחחים על היום ומנשקים וזהו. לפעמים לוקח להם קצת זמן להירדם וזה גם בסדר. שוכבים להם בשקט בחדר הנעים שלהם. לרוב בשמונה ורבע כבר לא שומעים אף אחד יותר.
לעתים נדירות מישהו יורד למטה כי הוא לא נרדם או משהו אחר.
זה עתיד להשתנות בקרוב כי הסכמנו כאן על הפרדת חדרים שחלק ממטרתה זה לאפשר לבנים לקרוא עד קצת יותר מאוחר, אבל זה לא אמור להתערבב בשיגרת הערב שלי. שיעשו בחדרם מה שבא להם כל זמן שזה לא מעיר את הקטנה.

האם באנגליה החיים החברתיים מסתיימים קודם?
אנחנו נמנענו מלרשום לחוגים שמתחילים מאוחר. ובכלל, לי אין אהדה גדולה לריבוי חוגים ולהמשך של השהייה בחברת ילדים רבים אחרי בית הספר. גם ככה זה יותר מדי חברה לאורך יותר מדי שעות לדעתי.
אנחנו שולחים למעט חוגים, בשעות מוקדמות, ואם הם הולכים לחברים או מארחים אז זה נגמר לרוב בשש וחצי וכולל את ארוחת הערב. בדיוק בזמן טוב.

יאללה, המשלוח מהסופר הגיע, ופרקתי אותו, אז זמן לנסוע לספרייה. שיהיה לכולכן יום נעים מאוד @}

[תמי*]

צלצול,
תודה על הפירוט מאיר העיניים.
תשע עד שלוש נשמע באמת חלום לעומת השמונה עד אחת כאן...
ספרי איך עובד הניסוי.
מענין שיש כאן הסכמה על רעיון התזוזה, שבשבילי נשמע תזזיתי.
אני מאוד מאוד אוהבת שמתאפשר לי לשבת שעות אורוכת ללא הפרעות ולהתרכז ברצף שקט (וארוך) במשימה אחת. זה מאפשר לי להכנס למוד של חשיבה שהוא מאוד מהנה (יש לזה שם ששכחתי).
אבל כן, זה חייב להיות בזמן שבו אני רוצה לשבת ולהתרכז, ולא שמישהו או משהו מאלץ אותי לעשות את זה.

[נוודית*]

_אני מאוד מאוד אוהבת שמתאפשר לי לשבת שעות אורוכת ללא הפרעות ולהתרכז ברצף שקט (וארוך) במשימה אחת. זה מאפשר לי להכנס למוד של חשיבה שהוא מאוד מהנה (יש לזה שם ששכחתי).
אבל כן, זה חייב להיות בזמן שבו אני רוצה לשבת ולהתרכז, ולא שמישהו או משהו מאלץ אותי לעשות את זה._

תמי, אם נעים לך וטוב לך ברצף הריכוז - כמובן שתמשיכי איתו. לדעתי זה ברור מאד, שאם זה טוב, אז ממשיכים. השאלה היא מה עושים כשמתחילים להרגיש קוצים בטוסיק, וצריך ממש להתאמץ כדי להמשיך במשימה המקורית. זה המקום שאני חושבת ששווה לבדוק את האפשרות לא "להיות ממושמעת ומתמידה" אלא לזוז. אני באמת חושבת שזה אישי, לא לכל אחת זה מתאים (ולא בכל מצב וזמן, לפעמים אין באמת ברירה וצריך לסיים משימה וזהו). אבל לדעתי שווה להכיר את זה כאופציה ולהתנסות. אני אישית אוהבת לזוז אפילו רגע לפני שמתחיל להיות לי ממש לא נעים, לא להגיע למצב של חוסר נוחות ושקט.

[אישה_במסע*]

השאלה היא מה עושים כשמתחילים להרגיש קוצים בטוסיק, וצריך ממש להתאמץ כדי להמשיך במשימה המקורית.

[תמי*]

אבל לדעתי שווה להכיר את זה כאופציה ולהתנסות
בטח (:

[ציל_צול*]

תשע עד שלוש נשמע באמת חלום לעומת השמונה עד אחת כאן...
אויש, לגמרי!
מה גם שהילדים לומדים את אותן חמש השעות בעצם, כי שעה שלמה באמצע מוקדשת לאכילה והפסקה שנייה. למה זה טוב? כי הילדים אוכלים בזמן שבו רובם רעבים ולא בדיליי של שעה או שעתיים או אפילו למעלה מזה עם התוכנית ההזויה של גני הילדים עד שתיים וחצי.
מאחר שהילדים שלי אוכלים בבית הספר בדיוק את מה שהם היו אוכלים בבית אז אני ממש מבסוטה מזה. מעדיפה שיחזרו מאוחר יותר אבל לא בתשישות עצומה שרואים לפעמים על ילדים שפשוט רעבים ולמדו יותר מדי על התחת לאורך יותר מדי שעות ברציפות.
ותראי כמה יפה זה מתחבר לניסוי שלי

[ציל_צול*]

אז... היה לי יום מאוד מוצלח. אפילו מאוד מאוד.
קודם כל, עשיתי חשבון שיהיה לי קשה לזוז פיזית אם אני אלך לספרייה. אז במקום לצאת מייד עבדתי בבית עוד שעה וחצי על המסילה וזה היה מעולה. כתבתי בבת אחת, כמו בשפריץ, אלף ומשהו מילה באנגלית לפרזנטציה האקדמית הבאה עלי לטובה. זה לא בדיוק דבר שבא לי בקלות.
מאוד הקל עלי לחשוב שברגע שיימאס לי אני אוכל פשוט לשחרר את זה ושאין לי שום מחוייבות להמשיך עם זה עד סוף היום, שזה מה שהייתי עושה קודם.
בספרייה ניסיתי לפתוח את זה שוב וגיליתי שהמומנטום אבד. אז עניתי בבת אחת לכל המיילים שחיכו לי מהעבודה וכולם היו משמחים ולא שוברי ראש אז סיימתי אותם.
אחר כך עברתי לעבוד על האתר שלי באנגלית. גם זה לא פשוט לי, בלשון המעטה.
שוב, מאחר שלא היתה שום מטרה או משהו שצריך להשיג, פשוט הרשיתי לעצמי קצת לכתוב והרבה לערוך את מה שכבר כתבתי. זה יושב עכשיו יותר טוב ואני מרוצה.
כשנמאס לי מזה, ממש באמצע של איזה משפט שנתקעתי איתו, עברתי הלאה ללימודים. זה לא היה פשוט כי החומר מאוד קשה לי. גם השפה המדעית המורכבת וגם הכימיה של החלבונים. אז קצת קראתי, אחר כך ניסיתי לענות על שאלות ולא היה לי כוח לזה. עברתי לקרוא מספר לימוד אחר שהיה יותר ידידותי ואז ניסיתי לחזור לראשון. לא הלך.
חזרתי לספר הנחמד יותר וקראתי בו עד שהייתי צריכה ללכת הביתה.

מצד אחד, הספקתי היום מלא מלא. לא הייתי כאן, לא הייתי בפייסבוק, לא עניתי למיילים חברתיים ולא גלשתי בשום אתר קניות מפתה (אנחנו בתהליך רכישה של ציוד קמפינג מלא). זה לכשעצמו ממש מעורר בי השתאות.
מצד שני, כאילו... השגתי מעט מאוד היום מעבר למה שהוא חובה (שזה העבודה עם אנשים). לא סיימתי שום דבר שאני יכולה לסמן עליו וי ואין בי את תחושת הסיפוק שאני רגילה אליה.

יחד עם זאת, על כפות המאזניים, אין בכלל מה לדבר. הדרך הזו מנצחת כרגע ביג טיים. כל דבר שמוציא אותי ככה בקלות מהאינטרנט הוא מבורך, ובתכלס עשיתי היום פשוט המון ובשמחה, בלי שום רטינה או טרוניה. מעולה לי.
אני סקרנית לראות מה יהיה מחר, כשאני אעבוד מהבית. אני מעריכה שאולי חלק גדול יותר יוקדש לדברים שממש מרימים אותי מהכסא. גם טוב, העיקר שיהיה משהו שבאמת צריך לעשות (כולל מנוחה, אגב. אני חושבת שהיו איזה עשרים דקות בספרייה שבהן פשוט עצמתי עיניים. לא נרדמתי אבל הרגשתי שהעיניים שלי צריכות מנוחה).

[אישה_במסע*]

את עושה לי חשק לנסות גם. מצד שני, אני לא רוצה לוותר על האינטרנט, וז גם לא יעבוד לי - המבחנים לדוגמא באלגוריתמים נמצאים כרגע על המחשב, כמו גם פורום הקורס, וכל מיני דברים באנגלית שאני צריכה לקרוא.

ואני לא רוצה למנוע מעצמי את באופן! מה שאני רוצה זה לשמור על מצב של רענן-וזהו. כלומר, לרענן את מה חדש, לראות אם כתבו לי משהו, אם כן, לענות. זה לרוב לא לוקח יותר מעשר דקות.

ניסוי למחר: לקום, לשתות תה מול המחשב (כולל קריאה של באופן ובלוגים וכו'), ומכאן ללכת בגישה שלך. המשימה המרכזיתש לי כרגע היא להתכונן למבחן באלגוריתמים, לכן אני אתחיל מלפתור אוסף שאלות בנושא מסויים, אחר כך אלך למבחנים לדוגמא או לקרוא שוב את ספר הקורס. אבל אם ימאס לי אני אעבור לדברים אחרים - אנגלית, מבנים אלגבריים, לחשוב על הפרוייקט באלגוריתמים, לבשל, לנקות, לעשות כל מיני מטלות אחרות. אני מרשה לעצמי לרענן-ולענות בבאופן בין מטלות, אבל זהו. אני מעדיפה לשמור על סדר עדיפויות, אבל הסדר הזה רק אומר מאיפה אני מתחילה, ולאיזו משימה אני מנסה לעבור. אם לא זורם, אני הולכת לרשימה שעדיפותה נמוכה יותר.

נראה מה יקרה. לדעתי - זה ימנע את המצב בו אני "צריכה" לעשות משהו, אבל לא עושה אותו ובגלל שאני נמנעת מלעשות אותו אני לא עוברת לעשות דברים מועילים אחרים.
למשל, כשאמא שלי הכינה ארוחת ערב מהממת היום, למדתי לאלגוריתמים. עד שקלטתי שהריחות הטעימים מהמטבח לא נותנים לי להתרכז, ואני בוהה בדף בלי להתקם במאומה בפתרון התרגיל. אז הלכתי לעזור בבישול ובשטיפת הכלים, כי אם אני גם ככה לא מתרכזת, למה לא לעשות משהו מועיל?
אפשרות אחרת הייתה להמשיך לבהות בדף עד שהאוכל היה מוכן.

בקיצור, עשית לי חשק לעשות ניסוי משל עצמי! ואני אפילו אשלב פעילות גופנית ברשימתה דברים שאני רוצה לעשות.

[ציל_צול*]

ברוח הזמנים האלה - אני עושה לך לייק

[תמי*]

צלצול תודה על תיאור היום. מעניין.

[ציל_צול*]

יום פחות מוצלח. אומנם לא מרחתי זמן על שטויות, אבל גם חוץ מהעבודה, לא בחרתי לעשות דברים משמעותיים ממש.
חומר למחשבה - צריך למצוא איזו נקודת איזון שבה יש דברים שמקבלים עדיפות.
נגיד... מחקר על פני צפייה בוידאו מצוין על embodiment, שגם הוא חשוב לעבודה שלי, אבל אני יכולה לחיות ממש בשלום בלעדיו

[אישה_במסע*]

לי היום היה מוצלח, אבל לא מוצלח ממש. הוא בעיקר עורר מחשבות לגבי מה זה יום מוצלח ממש, ומה השאיפה שלי. אני אחשוב על זה עוד קצת, ואולי אבוא לספר פה אחר כך.
הניסוי בעיניי מוצלח, ואני אישית עוד לא סיימתי אותו.

[רונית*]

קוראת את הדף בעניין ובהתרגשות. קורה לי אתו משהו שמזמן לא קרה עם באופן- הוא משנה לי את החיים

אני מתעניינת מאוד בתנועה בשנים האחרונות. על התהליך שעברתי אפשר לקרוא כאן"http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/07/getting-up/"
חוץ מזה אני גם דיג'יית, כך שמתעניינת בקטע של הריקוד מהזווית הזאת, של יצירת כל מיני הזדמנויות לאנשים לרקוד.
ואני כותבת ספר, רומן, שמה שעומד בבסיס שלו הוא ההליכה, ובכלל התנועה, ואיך היא משנה אותנו ואת החיים שלנו..
לפני שנתיים וחצי עברתי לפליאו, שהכניס לחיים שלי רצון לנוע בעוד דרכים. התנסיתי קצת בריצות משולבות בהליכה (מחזורים של 8), ולפעמים כשאני סוחבת משהו כבד אני נזכרת שאני לא מסכנה (לסחוב מאוד מעורר בי מסכנות... ), ושזה דבר טוב, ואז אני אפילו נהנית להרגיש את הידיים מתאמצות.

הדף הזה מעמיק את ההתבוננות שלי בתנועה בחיים שלי. יוצר בהם תנועה, מגמיש, פותח ומשחרר (הרגלים, נקודות מבט, קבעונות...)- ממש כמו שהתנועה עצמה עושה לגוף...
מקווה לספר על זה עוד, כרגע זמני תם.
אז רק רוצה להגיד תודה @}

[ציל_צול*]

קוראת את הדף בעניין ובהתרגשות. קורה לי אתו משהו שמזמן לא קרה עם באופן- הוא משנה לי את החיים
אה, אז לזה התכוונו כשיצרו את המונח "עונג שבת"?
איזה כיף לשמוע. בבקשה ספרי עוד כשיהיה לך זמן. בינתיים הלכתי לקרוא אותך בהנאה גדולה והזדהיתי עם הרבה מאוד.
תודה על זה.

לפעמים כשאני סוחבת משהו כבד אני נזכרת שאני לא מסכנה (לסחוב מאוד מעורר בי מסכנות... ), ושזה דבר טוב, ואז אני אפילו נהנית להרגיש את הידיים מתאמצות.
איפשהו בחיים נתקע לי המשפט הבא בראש, אולי מאמא שלי - מי שלא סוחב את השקיות של הסופר בסוף צריך ללכת לחדר כושר
וכל פעם שאיזה שליח חביב מציע לי להכניס את שקיות המשלוח הכבדות עד למטבח במקום שאני אסחוב אני אומרת לו את זה בחיוך, אוספת את רצפת האגן שלי ומרימה בעצמי.

ומכאן לשיתוף שלי, אחרי עוד שבוע של התנסות בנדידה מחשבתית ופיזית -
מצד אחד - זה עובד לי סבבה. אני מאוד נהנית מצורת העבודה הזו ואני בפירוש מנצלת את זמני טוב יותר.
מצד שני - אני רואה איזה דפוס שבו אם ביום מסוים ניצול הזמן היה ברובו מסוג "עבודה" (מענה למיילים, מחקר, כתיבה אקדמית או לאתרים שלי) אז ביום שאחרי אני ממש מותשת מזה ואין לי כוח ולכן עושה דברים אחרים נחוצים אבל הרבה פחות עובדת.
אז הזמן שלי מנוצל הרבה יותר טוב, אני לא מרגישה נדחפת למשהו ולא עושה דברים בגלל כורח, ואני הרבה הרבה פחות על האינטרנט, אבל אני חושבת שבחשבון כולל זמן העבודה הממשי שלי נשאר אותו דבר.
בעומק לבי קיוויתי שזה ירוויח לי יותר זמן עבודה ולא רק פחות אינטרנט או בזבוזי זמן אחרים.

בונוס נוסף - אני מגיעה לסופי יום העבודה שלי הרבה פחות מותשת, אולי כי בחוויה שלי אני עושה מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה.
כרגע אני ממליצה על זה בחום. אחלה דרך להתנהל.

[רונית*]

תודה על קבלת הפנים החמה מאוד נעים..

התנסות בנדידה מחשבתית ופיזית
למשל זה. בעקבות הקריאה כאן גם לי היו התנסויות השבוע ומרגישה שמשהו נהיה יותר גמיש ופתוח ביום שלי. התנועה היא לכיוון התנהלות פחות מכוונת משימתיות ויותר קשובה ורכה. החלוקה הנוקשה של "זמן כתיבה", "זמן עבודות בית" וכו' גרמה לזה שלא הייתי מסוגלת כמעט לכתוב (למשל )בזמן שלא הוגדר לצורך כך. או לרקוד/לעשות יוגה אם לא תכננתי את זה מראש.
עדיין לא התנסיתי מספיק, אבל כבר יכולה להעיד שבימים היותר זורמים הקדשתי יותר זמן לכתיבה, למרות שבתוך זמן הכתיבה עשיתי גם דברים אחרים.
זה מאוד מרגש אותי, ואני כבר ממש מצפה להמשיך להתנסות בזה.

יש לנו כאן מין בוקר בשבוע שבו נפגשים מוקדם בבוקר לשתיית תה בשתיקה. בדרך כלל אני יושבת כשהגב נשען על הקיר, כי לא להישען נתפס מבחינתי כאתגר, כמשהו שיגרום לי לכאב גב, משהו שאני לא עושה אם אני לא חייבת.
השבוע מיד כשנשענתי נזכרתי בדף הזה, והתיישבתי בישיבה מזרחית בלי להישען ואמרתי לעצמי שאני אשב ככה כל עוד זה יהיה לי נוח. ובכלל לא כאב לי הגב! במשך העשרים דקות שהיינו שם לא נשענתי, ורק בסוף התחלתי להרגיש אי נוחות.

עוד משהו- הכריעה. אני רוצה לכרוע יותר, וגיליתי (מתוך הקישור פה לדף על הכריעה) שאני לא עושה את זה נכון. מפשקת מדי את הרגליים. זה היה קצת מבאס לרגע, (כשניסיתי לכרוע נכון, כשהרגליים ברוחב האגן, לא הצלחתי בכלל, נפלתי על התחת..), אבל התייעצתי עם חברה שהיא מורה ליוגה והיא הציעה לי כמה רעיונות לחיזוק בדרך לשם.
בקיצור כיף. תחושה של תנועה בהרבה רבדים.

[אישה_במסע*]

מתברר, שהכרזה עוזרת לי. אז אני מכריזה בזאת חגיגית שאני עכשיו הולכת להתקלח, ואחר כך לעזוק במשימות למיניהן - ללמוד מילים באנגלית, לתרגל סימולציות, לעשות ממן במבנים אלגבריים, לעשות פרוייקט באלגוריתמים, להתחיל להתכונן למבחן בסי, לעשות סדר ומטלות בית למיניהן, לעשות סדר ומטלות מחשב למיניהן. בסדר עדיפויות זה, ובשיטת הזרימה. או שמא זו שיטת הנדידיה?
בזכותך, רונית, אני מוסיפה כריעה לרשימה (למרות שכבר עשיתי ספורט היום. יוצא לרוב שאני נזכרת לכרוע חצי שעה לרוב בימים בהם אני עושה ספורט, או בימים בהם אני קוראת על זה משהו בבאופן).
כמו כן אני מכריזה חגיגית כי למרות שהיום שישי ומחר שבת, גם שבת יהיה יום עבודה. אני אקום מוקדם, ואעסוק בכל מה שרשמתי לעיל.

בנוגע לכריעה - את בחברה טובה של רוב מוחלט מהאנשים בחברה המערבית... לדעתי הדבר שהכי משפר כריעה זה פשוט לכרוע. התחלתי בכריעה לא מוצלחת והכריעה שלי הולכת ומשתפרת. הכנסת הכריעה לסדר היום עוזרת מאוד. למשל, לכרוע בשירותים (ותודה לתמרוש!) זה תועלת כפולה.

[ציל_צול*]

רונית, תודה רבה על השיתוף. אני מרגישה הזדהות גדולה, גם עם שמחת הגילוי, וזה מעודד אותי להמשיך. הידיעה הזו שיש מישהי אחרת בעולם שעושה בדיוק את זה וגילתה את זה לפני דקה וחצי. נעים לי @}

לדעתי הדבר שהכי משפר כריעה זה פשוט לכרוע.
מסכימה מאוד מאוד. גם אצלי ככה.

מצחיק, אישה במסע, בחוויה הפרטית שלי - הכרזה היא ההפך מנדידה וזרימה
הכרזות גורמות לי באופן קבוע לפעול אחרת ממה שהכרזתי, בטווח זמן של כמה דקות מרגע ההכרזה

[אישה_במסע*]

הכרזות גורמות לי באופן קבוע לפעול אחרת ממה שהכרזתי, בטווח זמן של כמה דקות מרגע ההכרזה.
זה גם היה אצלי ככה, פעם. ועדיין יש דברים כאלו. אבל יש כאלו שלא. זה קשור מבחינתי לדברים שהם כפייה עצמית מבחינתי, וכאלו שלא. ולהתנגדות והתמודדות איתה.

הבעיה שלי עם שיטת הנדידה שהיא לא מספיק מובהקת, ואין לה גבולות ברורים. עשיתי היום כמה דברים מוצלחים ממש שלא היו ברשימה, ואני חושבת שעל אחד מהם הייתי מוותרת ועל השני ממש לא.
נראה לי למחר אני מחפשת גבולות ברורים.

[ציל_צול*]

נראה לי למחר אני מחפשת גבולות ברורים.
משתפת אותך סתם ככה במחשבה הראשונה שחלפה במוחי כאשר קראתי אותך - אני אמא לשלושה ילדים, גבולות ברורים יש לי די והותר
תהני מחר.

[אישה_במסע*]

אני אמא לשלושה ילדים
מה הקשר בין זה לגבולות (קחי בחשבון שאני לא אמא, ולכן לא יודעת על מה את מדברת)?

[ציל_צול*]

הקשר הוא שהזמן שלי כל כך מוגבל על ידי אחרים, והמחשבה שלי וההתנהלות שלי כל כך מוגבלות על ידי אחרים בעצם נוכחותם בחיי, עד שהחופש והזרימה בלי שום הכתבה שהיא הם ממש שאיפה מתוקה

[נוודית*]

אני חושבת שגבולות ברורים זה ממש ההיפך מנדידה. בעיני המהות של נדידה זה הרשות ללכת אחרי הרצון, כשהוא עולה ואיך שהוא עולה. לא לעמוד בשום גבולות או יעדים. לקרוא לזה "שיטת הנדידה" זה כבר סוג של פספוס בפני עצמו . אין פה שום "שיטה". יש פה מהות שמבוססת על שחרור עמוק ורשות רחבה. אצל כל אחת זה כנראה יתבטא ויקרה בצורה שונה, כי אנחנו שונות. רק הגרעין של ההסכמה הפנימית יכול להיות דומה.

[ציל_צול*]

נוודית, גוריינת
אז איך נקרא לזה?

[נוודית*]

חופש

[ציל_צול*]

שיטת החופש?

[אישה_במסע*]

בעיני המהות של נדידה זה הרשות ללכת אחרי הרצון, כשהוא עולה ואיך שהוא עולה
החשק שלי מוביל אותי לכתוב בבאופן במקום לעשות מה שאני רוצה לעשות. הרשות הרחבה הזו רחבה מדי בשבילי...

[רונית*]

לדעתי הדבר שהכי משפר כריעה זה פשוט לכרוע.
אז זהו, שבשנים האחרונות תרגלתי די הרבה כריעה, ועכשיו שהבנתי איך לעשות את זה נכון (הרגליים ברוחב האגן, מקבילות זו לזו) - אני מרגישה שכל הכריעות שכרעתי לא עוזרות לי בכלל, כי זה ממש קשה ואני בעצם לא ממש מסוגלת לעשות את זה. אפילו עם קיר היה לי קשה P-: אז כרגע מחפשת תרגילי חיזוק.
אולי זה לא לגמרי מדויק, אולי בלי התרגולים של השנים האחרונות היה לי עוד יותר קשה.
שתי חוויות נחמדות מהסופ"ש-
אתמול יצאתי להליכה. בזמן שהלכתי היו לי כל מיני תובנות לגבי ריצה (שהתחילו ממין ויכוח פנימי לגבי האם לרוץ או לא)- הבנתי שמאז שקראתי יותר על ריצה (מאז שאני בפליאו), יוצא שכשבא לי לרוץ פתאום באמצע הליכה אני לא עושה את זה, כי זה כאילו "לא נחשב". או שרצים "כמו שצריך" (זאת אומרת 8 מחזורים של ספרינטים ומנוחות) או שלא... והחלטתי שמעכשיו אם בא לי לרוץ אני פשוט רצה ובאמת בסוף ההליכה פרצתי בריצה קצרה.
וקלטתי שהרבה פעמים הרצון שלי לרוץ נובע מרצון להגיע מהר למקום שאליו אני הולכת, וגם אז שוב יש התנגדות פנימית ("לאן את ממהרת? לא צריך לרוץ"). ושזה רצון לגמרי לגיטימי, מין חוסר שקט פנימי שמיתרגם כאילו לרצון "להגיע כבר", אבל בעצם הוא גם של הגוף.

והיום חזרתי מיום עבודה קהילתי, מוצפת ואבודה. כתבתי קצת במחברת וזה עזר לי להבין שאני פשוט צריכה לשכב לנוח, עם מוזיקה. אבל כששמתי מוזיקה ישר הרגשתי שאני רוצה לרקוד. ושוב- התנגדות. כי כבר עשיתי היום פעילות גופנית (עבדתי בגן ירק) ואני עייפה. ובזכות הדף פשוט התחלתי לרקוד
אמרתי לעצמי שאני יכולה לרקוד מאוד ברוגע, פשוט להניע את הגוף ברכות, והיה ממש כיף ומרפא. פשוט ניקה את הכל..
אז אחד הדברים שאני מגלה זה שלמרות שהתנועה היא ממש חלק יומיומי מהחיים שלי- כמה התנגדויות יש שם...

[רונית*]

אישה במסע, גם לי עוזרות הכרזות. ורשימות נכון שלא תמיד..
אבל ככה זה...אין נוסחא אחת שעובדת...שיהיה מעניין


אני מרגישה הזדהות גדולה, גם עם שמחת הגילוי, וזה מעודד אותי להמשיך
אני שמחה לשמוע!

[אישה_במסע*]

יוצא שכשבא לי לרוץ פתאום באמצע הליכה אני לא עושה את זה, כי זה כאילו "לא נחשב". או שרצים "כמו שצריך" (זאת אומרת 8 מחזורים של ספרינטים ומנוחות) או שלא... והחלטתי שמעכשיו אם בא לי לרוץ אני פשוט רצה
גם לי קרה אותו דבר! טוב, כמעט. אני כן הייתי פותחת בריצה סתם. אפילו אם אני עם תיק גדול לשבוע. אבל לא הייתי סופרת את זה. בין היתר בגלל הדף הזה התחלתי לספור את זה וויתרתי על התחושה שאני לא בסדר כי אני לא מתאמנת באופן סדיר (מה שמעולם לא עשיתי, ואני גם לא עושה עכשיו. אבל מה חשובה הסדירות?).

[בשמת_א*]

_מצחיק, אישה במסע, בחוויה הפרטית שלי - הכרזה היא ההפך מנדידה וזרימה
הכרזות גורמות לי באופן קבוע לפעול אחרת ממה שהכרזתי, בטווח זמן של כמה דקות מרגע ההכרזה._
איזה קטע.
אני לא חושבת על זה במונחים של "הכרזה" או במונחים של "זרימה" אבל אני מודה שהכרזה (לא קראתי לזה ככה, אבל זה השם המתאים למצב הזה) מפקסת אותי ומחברת אותי לרצון הפנימי שלי.
כאילו, במקום להיסחף מתוך עייפות וחוסר פוקוס, אני ממש עושה סדר בראש:

• מה אני רוצה? (ישר מהדיון בדף השני על המרגיעון, הא? (-: )
• מה התוכנית שלי כרגע?
• מה הכי מתאים לי לעשות עכשיו?

מסמנת את המטרות, ועושה אותן, ומרגישה נהדר. כי הפכתי ערפל מוחי והתפזרות - לתוכנית ממוקדת וקצרה.

בערפל המוחי, אין באמת "זרימה". יש הליכה לאיבוד. ובאסה אחר כך (ובעצם גם תוך כדי, כי הלכתי לי לאיבוד. התפזרתי).
בהכרזה ובביצוע, יש חופש ושחרור. יש שמחה וזרימה עם התוכנית שלי. אני נעה בכיוון שמתאים לי. אני בתנועה, לא מפרפרת במקום (בפ"א לא דגושה בשני המקרים).

יוצא שכשבא לי לרוץ פתאום באמצע הליכה אני לא עושה את זה, כי זה כאילו "לא נחשב"
בדיוק ההיפך מהגילוי שלי, שהכי כיף לי לפרוץ פתאום בריצה, סתם כי בא לי (-:

כריעה:
איך התבאסתי כשנמתחו לי רצועות בברך. כבר כמעט שבועיים וזה מחלים מאוד לאט. בדקתי וגיליתי, שהרגל פשוט מבקשת לנוח. רק במנוחה היא מחלימה מזה.
זה לא מאפשר לי לכרוע.
ומגלה כמה אני כורעת באופן יומיומי...

[מאמינה*]

הדף עושה חשק לנוע לנוע וגם xynth]זה harry[/po]-belafonte-et-danny-kaye fun

[ציל_צול*]

אוי, איזה חמודים שני אלה...
חייכתי מאוד.

הילדים שלי בחופשה, איזה כיף. אני מתה על חופשות. קורים בהן דברים שאמורים לקרות כל היום אבל בעצם לא.
בחופשות הריקוד שלי נהיה גלוי. הגברת מציירת במטבח, הבנים משחקים כדורגל עם כדורטניס, ואני מכריזה שהגיע זמן לרקוד ושמה מוסיקה בקולי קולות (כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו להגיד לי - אמא, תחלישי).
נחמד שהמוסיקה שעושה לי כיף לרקוד היא שירים שהילדים יודעים את המילים שלהם בעל פה, הכל פופ הכי בסיסי ועכשווי שיש. וזה מחבר בינינו במקום שאני אהיה איזה ענתיקה טרחנית שמשמיעה אלביס פרסלי או דיסקו משנות השבעים.
אבל מדי פעם העולמות ממילא מתחברים דרך חידושים של הענתיקות.

הוציאו לא מזמן גירסה חדשה לשיר וותיק מאוד - 8SeRU]אני לא שייכת לך ZPDkE[/po]
זה התגלגל לפלייליסט, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה - מותק, אם את צריכה להסביר את כל זה לגבר שלך בכל כך הרבה מילים, אז את מלכתחילה עם הגבר הלא נכון.

[בשמת_א*]

הוציאו לא מזמן גירסה חדשה לשיר וותיק מאוד - אני לא שייכת לך
אח איזה שיר אהוב

מותק, אם את צריכה להסביר את כל זה לגבר שלך בכל כך הרבה מילים, אז את מלכתחילה עם הגבר הלא נכון
בדיוק. ואחדד: יצא לי לשמוע את השיר הזה המון בשלוש השנים האחרונות, וחשבתי: אם את בכלל צריכה להגיד לו, אז הוא ממש לא הגבר הנכון בשבילך.

מכירות את וויין דייר, "איזורי המשגה שלך"? יש לו פרק שלם בספר בנושא המוסיקה הפופולארית והמסרים המעוותים שלה.

you don't own me, לא חושבת שהייתי מתרגמת "אני לא שייכת לך". זה "אתה לא הבעלים שלי", "אתה לא הבוס שלי", או "אני לא רכוש שלך", או "אין לך בעלות עלי" או "אתה לא מחליט עלי".
כי "שייכת לך" איננו בהכרח מה שהיא אומרת.
זה יותר belong to you בעברית. דו משמעי ויחסית נייטראלי, הולך לכיוון קירבה ולב.
היא מדברת על זכות לפקד, לכפות, להגיד לה מה לעשות, להתייחס אליה כאל רכוש.

[ציל_צול*]

לא חושבת שהייתי מתרגמת "אני לא שייכת לך"
אני מודה שהשקעתי ב"תרגום" שבריר שנייה ולא מחשבה שלמה כלשהי. ויחד עם זאת, במצב מעוות שבו בכלל צריך להסביר דבר כזה, אני מעריכה שהייתי בוחרת מילים שמתחילות ונגמרו בי (מה אני) ולא בו (מה אתה, מה אתה לא). ואם מי שכתב את השיר לא הבין בעצמו כמה זה חשוב אז אני פה בשביל לעזור

חוץ מזה, היום בבוקר חדרה להכרתי תובנה משמחת. סיימתי להישען בלי מודעות. סיימתי להישען בלי מודעות לכל חיי, לדעתי.
די, זה כבר לא קורה לי יותר. ברגע שבו הגוף שלי מתחיל להישען הוא כבר נסוג מזה, מזדקף, נאסף ומתחיל את התנועה או המנוחה מחדש.
זה נשמע אולי אדיוטי לגמרי, אבל אני כל כך גאה בעצמי. זה נראה לי כל כך חשוב וזה תפס אצלי ממש מהר. ברגע שהבנתי את זה כבר לא יכולתי לשקוע בתוך זה ליותר מכמה שניות.
נראה לי קריטי פשוט להיות מסוגלת לעמוד או לפעול מתוך השרירים שלי. ואם כבר להישען, אז במודעות מלאה. הגוף נערך לזה אחרת לגמרי.
אני מרגישה צורך עז להמליץ על זה לאחרות. זה ממש מייצר איזה שינוי תפישתי ביחס לקונספט של הישענות לא מודעת והקירבה שלה לתלות, בגוף ומעבר לו.

[אישה_במסע*]

זה נשמע אולי אדיוטי לגמרי, אבל אני כל כך גאה בעצמי.
ממש לא אידיוטי. זה נשמע ליא חד השינויים היותר מסובכים לעשות, וסיבה טובה מאוד לגאווה.

אני הייתי רוצה לא לעקם את הגב ללא מודעות. אני רואה בזה סוג של תחליף-השענות, רק שנשענים על כלום. כבר עדיף להשען...
אבל המצב בו זה לא קורה בלי מודעות מרגיש לי רחוק כמו הירח.

[רונית*]

ובינתיים, אי שם ב 2014 , (אני עדיין קוראת לאיטי את הדף...) דיון קצר ומשמח על מוזיקת טראנס (משמח כי אני לא חושבת שנתקלתי בהתייחסות לזה בבאופן לפני כן, ואני מחוברת עמוקות לטראנס. אז זה כמו מפגש של שני עולמות שלי מפעם...)
אז חייבת להניח כאן את אחד האהובים https://www.youtube.com/watch?v=QTxUwDGRHqw
שכשמו כן הוא- spiritual healing

[רונית*]

ואחרי שקראתי כל כך הרבה על ריקוד אני חייבת ללכת לרקוד

[ציל_צול*]

You go, girl!!!

[ציל_צול*]

אני הייתי רוצה לא לעקם את הגב ללא מודעות.
נסי בתור התחלה לעשות מה שאני עשיתי עם הישענות - לא לחשוב על זה שאת מעקמת אלא פשוט להתיישר.
מה שקרה אצלי זה שמתוך ההתיישרות המודעת באה הרבה פחות הישענות. זו למידה יחסית קלה של הגוף אז הוא פחות שוקע לתוך זה מעצמו.
אם לדייק, מה שאני מרגישה שקורה עכשיו זה שכאשר אני נשענת, משהו במוח שלי מסמן לי את זה ומקפיץ לי את זה למודעות. בעבר פשוט נשענתי לפרקי זמן ארוכים וכל הזמן, ובכלל לא שמתי לב. זו הפכה להיות תנועה "טבעית".
כעת היא כבר לא טבעית יותר, והמוח מסמן לי כשזה קורה ובבקשה לאסוף את עצמי בחזרה.
אני וודאית שזה יעבוד באותה צורה גם עם כיפוף הגב. נסי.

[תפילה_לאם]

והמוח מסמן לי כשזה קורה
בעקבות הקריאה כאן התחלתי גם אני לשים לב. זה קורה הרבה כל כך!
היו לי כמה ימים של מודעות מתפרצת, אבל נראה לי שהיא התחילה לשקוע. מן הסתם, זה קורה כי קשה לי להיענות בעקביות ל בבקשה לאסוף את עצמי בחזרה.
כן רוצה להמשיך ולעקוב ולראות אם זה מתפתח ולאן. תודה!

[אישה_במסע*]

אני מנסה. כבר כמה חודשים מנסה...
בינתיים לא עובד.

[ציל_צול*]

אתן לך רעיון שעובד בשבילי היטב, יש לו שלושה היבטים. סליחה אם בסך הכל רצית גב מיושר וקיבלת תרגיל בשלושה שלבים
אפשר לעבוד על כל דבר כזה בנפרד לאורך זמן עד שהוא מתיישב טוב (בגב זקוף, כמובן!) ורק אז לעבור לבא אחריו.

קודם כל - תבדקי את המחשבה שעוברת בך כשאת מזדקפת. מה את אומרת לעצמך כשאת מגלה שהתקפלת שוב?
זה משהו מהזן של "אוי" "באסה" "צריך" וכו', או שזה משהו חוייך ורך? "וואלה, מקופל כאן, בואי ניישר"
מן הסתם, עדיפה מחשבה חיובית ורכה על הדפוס הפיזי הזה כדי שיהיה לך חשק להיתקל בו שוב ושוב.

שלב שני - לא להזדקף אלא להתאסף. הזדקפות היא פשוט פעולה שמתקנת קלקול ברמה החיצונית שלו. איסוף מבפנים הוא משהו שמיישר אותך מתוך עצמו. זה מובן איכשהו? קצת כמו להפעיל את שרירי הליבה שלך במקום פשוט לסדר את השלד מחדש.

שלב שלישי - אחרי שאספת את עצמך, תשהי שנייה בתוך המצב החדש. תתבונני עליו. ממש לרגע, לפני שאת חוזרת למה שעשית.

יכול להיות שאת חווה אחרת לגמרי את כל העניין הזה. מניחה כאן את שלי לטובת מי שאולי חווה את זה כמוני.
שלא לדבר על זה שזו יכולה להיות מטאפורה מהממת כמעט לכל דבר בחיים שמבקש תשומת לב מחודשת...

[אישה_במסע*]

אתן לך רעיון שעובד בשבילי היטב
אני אשמח לשמוע חלוקה לשלבים. הרי לעשות הכל ביחד לא עובד לי! ולחלק לחלקים לעיתים קרובות עובד איפה שהמטלה השלמה נראית מסובכת מדי. זה הרעיון של בייבי סטפס.

אני לא אומרת לעצמי כלום. בעצם, אני אומרת לעצמי שקשה לי, ושכסא זה באסה. זו התגית שלי מאתמול - יש משהו בישיבה על כסא שממש סותר החזקה נכונה של עצמי. אתמול לקחתי את המחשב הנייד שלי, עברתי לשבת על הרצפה, והכל היה כל כך מוצלח יותר! לא רק שהגב שלי לא התעקם מעצמו, כשהוא התעקם, פשוט יישרתי אותו!
על כסא זה לא עובד. גם אם אני יושבת ישישבה מזרחית הגב מתעקם לעיתים קרובות, אם אני מיישרת אותו הוא מתעקם חזרה, והכי חשוב - זה מאמץ ולכן יוצא לי לעיתים קרובות לשבת מודעת לעיקום, אבל לא לרצות להתיישר, כי זה מאמץ ואין לי כוח.

לכן ה"בואי ניישר" לא עובד.

ההבדל בין להתאסף לבין להזדקף לא מובן לי.

הרעיון של לשהות שנייה מעניין. אני אנסה להעביר את הבאסה (תכלס, כרגע אני לא יודעת איך עושים את זה. חוץ מלעבור לשבת על הרצפה. או אם אני עושה משהו שלא נוח לעשות אותו כך, להגיד לעצמי שזה זמני. בינתיים חשבתי על עוד פתרון - בהשראתך. להשען.)

מה שמעניין, נראה לי שאחרי ישיבה זקופה על הרצפה, קל לי יותר להזדקף גם בכסא. כך שכרגע זו החלוקה שלי - לשבת על הרצפה יותר. לחזק את השרירים - שרירי הגב שלי זקוקים לתרגול, ואני לא בטוחה שאני יכולה פיזית לשבת כל הזמן זקוף בלי שהם יתעייפו.

אשמח לשמוע עוד הרהורים שלך על הנושא.

[ציל_צול*]

זה הרעיון של בייבי סטפס
לא בדיוק. הרעיון של צעדי התינוק אומר שאת כל פעם מוסיפה עוד קצת מאותו הדבר. היום עשית דקה, מחרתיים שתיים, ובעוד שנתיים תעשי שעה.
אני מציעה לך לקחת פעולה שכל מהותה שנייה אחת ולפרק אותה לחלקים שונים. להתחיל ממה שבא לך בקלות מבין החלקים האלה, לחכות שהוא יתיישב ויהפוך לחלק אינטגרלי מהפעולה הזו, ורק אז להוסיף עוד חלק.
יצא לי מובן ההסבר לגבי ההבדלים?

אני אומרת לעצמי שקשה לי, ושכסא זה באסה
מעולה.
אז בואי נסי משהו אחר, כי הרי כבר מצאת פתרון נפלא. אל תשימי תווית בכלל על מה שקורה.
מצאת שהגב שלך עקום? שחררי את ה"קשה" וה"כסא זה באסה" ופשוט שימי לב - הגב שלי עקום. זהו. נסי לעצור שם.
אם זה זמן טוב - הרשי לעצמך חיוך פנימי. כי בתכלס מה שקורה כאן זה ששמת לב שנדרש פה שינוי מיקום או תנוחה. איזה יופי, נכון?
את אומרת בעצם שה"בואי ניישר" שלך הוא בפועל "בואי נעבור לרצפה". זה הכל, אפשר להתחיל ולסיים בזה, בלי הקשה וה"אוף" שמתלווה אליו.
את מגיעה ככה למקום שטוב לך יותר בלי לעבור דרך שום דבר מבאס. וכך החשק שלך להיתקל שוב בגב העקום הזה עולה במקום לרדת. שוב, מקווה שזה מובן.

ההבדל בין להתאסף לבין להזדקף לא מובן לי.
כן, זה קשה להסביר בכתיבה. אם הייתי לידך הייתי שמה עליך יד וזה היה לך ברור בשנייה.
מנסה שוב - שבי רגע, טוב? תני לגב שלך לקרוס קצת כמו שקורה לך כשאת לא שמה לב. עכשיו נסי להבחין בין שתי פעולות.
ראשונה - פשוט יישרי את הגב למעלה.
שנייה - קחי אוויר ברכות, ובנשיפה אספי את רצפת האגן שלך וכל האזור סביבה פנימה (אבל לא כאילו את מתרגלת קיגל אלא כאילו את פשוט ממוקדת מאוד במרכז הנמוך של הגוף שלך) והרגישי איך העוצמה הזו במרכז הגוף מושכת את כל שאר האזורים הפריפריאליים שלך להתיישר.
עוד דרך לחשוב על זה - רצפת האגן שלך היא כמו ערסל, מחובר סביב סביב בחוטים. אם את מרכזת את הערסל, כל החוטים נמתחים בעדינות ומושכים אחריהם כל מה שמחובר אליהם לאט לאט. שאר חלקי הגוף נמתחים כמו מריונטות.
הרגתי אותך או שהצלחתי להסביר?
אם את מיישרת את השלד שלך כמו שאת רגילה, אבל כל הבפנים שלך נשאר אותו דבר במוקד שלו, שום דבר לא יחזיק את זה. תוך זמן קצר זה יקרוס שוב.
הפעולה הזו גם לא תחזיק את עצמה, אבל היא מרגילה את הגוף למשהו אחר לגמרי מאשר יישור שלד.

הרעיון של לשהות שנייה מעניין
זה פשוט לתת למשהו שחשוב לך מאוד, ושכרגע עסקת בו, גם אם לשבריר שנייה, עוד רגע של תשומת לב. לסמן לכל חלקי המערכת שלך - הי, יש פה משהו חשוב מאוד.
בהמשך את יכולה גם לשים לב איזו מחשבה עולה בך בשנייה הזו.
למשל, אצלי, מרגע שזה הולך כל כך טוב, עולה בי גאווה. ונעים לי להיות בתוך הגאווה הזו על ההצלחה המסחררת הזו, אז אני שוהה בה יותר. ועל הדרך היא מחזקת את הגאווה הכללית שלי בעצמי. נוצר שם היזון חוזר חשוב ומועיל, לא רק לאותו רגע או לאותה תנועה.

[אישה_במסע*]

עוד קצת מאותו הדבר
השאלה היא מה זה "אותו הדבר". נניח, בפליי ליידי, אותו הדבר זה עוד חלקים משגרת בוקר או ערב. נניח, קודם רק לסדר את המיטה, ואחר כך מוסיפים גם ניגוב אבק. זה לא ממש אותו הדבר.
כך שאני מפרשת צעדי תינוק גם בתור חלוקה של כל מטלה שהיא להרבה תתי מטלות קטנות, והתמודדות איתן אחת אחת, כשכל מטלה קטנה ולכן קלה.

נסי לעצור שם.
לא נראה שאעשה את זה. לנסות לשלוט במחשבות זה לא ממש רעיון טוב לדעתי. במקום זה אני אנסה להקשיב לטעם הלוואי שלהם. אין את המחשבה שכסא זה באסה, אלא תחושה קטנה ולא חיובית, אבל גם לא גלויה מספיק כדי לעשות איתה משהו.
אני מתכוונת לנסות לשים לב למה שאני אומרת לעצמי, ואחרי שאשים לב אחליט מה לעשות עם זה.

והרגישי איך העוצמה הזו במרכז הגוף מושכת את כל שאר האזורים הפריפריאליים שלך להתיישר
היא לא. ניסיתי לעשות מה שתיארת ולא קרה כלום.
לעומת זאת, כשאני מיישרת את הגב הוא לא חוזר חזרה מעצמו.


עוד רגע של תשומת לב.
כבר נתתי עוד רגע, ובדך כלל יותר מרגע. אבל הרעיון של לסמן הצלחה, את המצב הרצוי, נראה לי ממש חמוד.

[ציל_צול*]

כך שאני מפרשת צעדי תינוק גם בתור חלוקה של כל מטלה שהיא להרבה תתי מטלות קטנות, והתמודדות איתן אחת אחת, כשכל מטלה קטנה ולכן קלה.
מבינה אותך. ובעיקרון - מה שעובד לך זה טוב.
בשבילי אלו לא מטלות (מטלות מייד מוציאות לי את החשק) ואין קשר בין הגודל של החלקים לקלות שלהם. להישאר עוד שנייה עם המחשבה שיש לי בראש אחרי שאני אוספת את הגוף זה זערורי, אבל יכול להיות קשה בהרבה מאשר לעשות עכשיו שלושים שכיבות שמיכה.
אבל זה באמת לא חשוב. לי המושג הזה לא מסתדר כאן, לך כן. לכי עם מה שעובד בשבילך.

לנסות לשלוט במחשבות זה לא ממש רעיון טוב לדעתי. במקום זה אני אנסה להקשיב לטעם הלוואי שלהם
בדיוק לזה כיוונתי. מה פתאום לשלוט? שמעת אותי מציעה אי פעם משהו כזה?
ועוד במחשבות...

היא לא. ניסיתי לעשות מה שתיארת ולא קרה כלום.
מציעה לך בחום, סתם בשביל שיהיה לך את הידע הזה (ואולי כבר יש לך ואנחנו פשוט מדברות במילים שונות על אותו דבר? לוקחת את זה בחשבון שאולי לא מקולקלת כמוני ) - לקחת שיעור פילאטיס בסיסי אחד. או לנסות לצפות במשהו באינטרנט שמסביר את זה.
אולי זה כבר ברור וידוע לך וזה בדיוק מה שאת עושה ואולי תקבלי איזה כלי חדש בשביל הגוף. בשבילי זה היה מאיר עיניים ומאוד הצטערתי להיתקל בזה בגיל כה מאוחר. חשיבה מהליבה של הגוף במקום חשיבה מהשלד.

הרעיון של לסמן הצלחה, את המצב הרצוי, נראה לי ממש חמוד
לא רק הצלחה...
אני מציעה לחפש את הרגש. דברים שמחוברים לרגש חיובי (רק אם הוא קיים באמת, כן? לא אם ממציאים) נתקעים איתנו יותר טוב, אם יש לנו הסכמה להפנים את הרגש החיובי כחלק מאיתנו. אבל לא נראה לי שההסכמה הזו תהיה בעיה אצלך או משהו לתהות עליו.

[אישה_במסע*]

שמעת אותי מציעה אי פעם משהו כזה?
כן, ממש הרגע! נסי לעצור שם. נשמע לי ממש כמו שליטה במחשבות.

או לנסות לצפות במשהו באינטרנט שמסביר את זה.
יש לך משהו קונקרטי?

אני מציעה לחפש את הרגש.
אין. אני חוששת שאם אני אתחיל לחפש אותו אני אצור אותו, וזה יהיה לגמריי מיותר. המון בעיות נוצרות בגלל יחס רגשי לדברים שאמורים להיות פשוטים ולא כוללים מעורבות רגשית. מעדיפה לא להכנס לזה בכלל, אם זה לא נמצא שם.

<תודה רבה על העצות שלך והזמן שאת מקדישה בשביל לעזור לי!>

[ציל_צול*]

כן, ממש הרגע! נסי לעצור שם. נשמע לי ממש כמו שליטה במחשבות.
אה... מבינה. מהצד שלי זה היה כמו סימון של כיוון עתידי, שיגיע אחרי ש
מצאת שהגב שלך עקום? שחררי את ה"קשה" וה"כסא זה באסה" ופשוט שימי לב - הגב שלי עקום. זהו.
ואת הוספת את החלק היפה של תשומת לב למחשבות שעולות בצורה לא שיפוטית.
בכל אופן, נראה לי שאנחנו מבינות אחת את השנייה.
אם את עוד פעם נתקלת במשהו שלי שנשמע לך כמו שליטה במשהו - דעי מראש שלא לזה התכוונתי
אני תמיד אשמח להסביר עוד אם יצא לי משהו שנשמע ככה.

יש לך משהו קונקרטי?
לא, מצטערת. אבל אם יהיה לי זמן לחפש אני מבטיחה לזכור אותך בעניין הזה. אולי אשאל אל גיסתי האחת והיחידה.

אני חוששת שאם אני אתחיל לחפש אותו אני אצור אותו, וזה יהיה לגמריי מיותר
מסכימה מאוד מאוד.
הצעתי את זה מאחר שבדיוק היום נתקלתי בגאווה שלי וראיתי שבעודי מתענגת עליה משהו בי ממש התחבר עוד צעד. וידעתי בו במקום שיתחשק לי לפגוש שוב את הגאווה הזו אז הצעתי גם לך.

לי בכלל יש עניין עם כל הרעיון של הצלחה אבל זה באמת לפוסט אחר

[ציל_צול*]

המסילה שלי יכולה לעבוד רצוף 100 דקות. אחרי זה היא נאלמת דום, תרתי משמע.
אני נשארת לעמוד עליה כמה שנעים לי, בדרך כלל בעודי נעה קצת לצלילי מוסיקה.
אני תוהה אם שי עגנון, שהיה ידוע כמי שכתב בעמידה, הזיז את האגן שלו כמוני, ולו היה מזיז - איך זה היה משפיע על מה שהוא כתב...
לי זה עושה כזה מצב רוח, שאני ממש בטוחה שזה משפיע על הטקסטים שלי מהותית.

ומריקוד הבוקר הפרוע שלי יצא שיר שנורא הצחיק אותי תהיי מכוערת
בגלל שלא מבינים אף מילה חוץ מהפאנץ', הלכתי לחפש את הליריקס, אעלק. גם כשקוראים לא מבינים אף מילה

ואחרי זה, תרשו לעצמכם לרקוד את הבית הוא איפה שאני איתך
אני תמיד שרה אותו ככה - Home is wherever I'm with me
כי בניגוד לכותרת של השיר המתוק הזה, זה לא נכון. לא תמיד אני מרגישה בבית רק בגלל שאהוב לבי שם איתי. היו כמה דירות שגרנו בהן, שעם כל האהבה הגדולה שלנו אף אחד מאיתנו לא הרגיש שם בבית.
אבל כשאני איתי איתי, ממש, הבחוץ ממילא נעלם. זה הבית שלי באמת.

ריקודים נעימים לכולם. היום נראה ככה אחרת לגמרי, תנסו @}

[אישה_במסע*]

המעבר מהמסך הגדול על השולחן למסך הקטן של המחשב הנייד גורם לשינויים בגודל החלון, מה שמעביר את המקום הנוכחי בדף למקום אחר. כך במקרה נתקלתי בפסקה הזו:

_המנחה באה עם תוכנית מאוד מאוד מוגדרת, שהלכה לאיטה בשלבים שונים דרך הנושא. הנושא היה "הסכמה", אבל הוא עבר עמוק מאוד דרך ההגבלה. זו בעצם היתה ההסכמה להיות מוגבל, ומה שקורה לנו בתוך מצבים כאלה.
במה אנחנו מתמקדים? בחלק המוגבל שלנו או בכל שאר האפשרויות המעניינות שנשארו בלתי מוגבלות, ובמידה רבה הפכו מעניינות ונוכחות בגלל ההגבלה._

וחשבתי עליה, בהקשר של עבודה והימנעות מאינטרנט, ובהקשר של גבולות, ובהקשר של ספרים. וגם בהקשר של תנועה. וגם נזכרתי במחקרים על מקרים בהם עודף של אפשרויות או הרצון להשאיר אפשרויות פתוחות גרמו לבחירות פחות מוצלחות.

[אישה_במסע*]

היו כמה דירות שגרנו בהן, שעם כל האהבה הגדולה שלנו אף אחד מאיתנו לא הרגיש שם בבית.
משעשע. אני אמרתי "ללכת הביתה" על החדר שלי במגורים בצבא. ואני בטוחה שהוא היה פחות ביתי מכל דירה שהיית בה (פשוט כי הוא לא היה דירה...).
מבחינתי "בית" זה המקום שאני גרה בו כרגע. אני יכולה להקים אוהל ולקרוא לו בית.
<כאן אמורות להיות תהיות על ביתיות, חקלאות, ונוודות>

[בשמת_א*]

_זה הרעיון של בייבי סטפס
לא בדיוק. הרעיון של צעדי התינוק אומר שאת כל פעם מוסיפה עוד קצת מאותו הדבר. היום עשית דקה, מחרתיים שתיים, ובעוד שנתיים תעשי שעה._
לאו דווקא, צילי. אישה במסע צודקת. "צעדים של תינוק" הם בכל הכיוונים ומכל הסוגים. לגמרי כלול בזה "לפרק פרוייקט שנראה גדול ומורכב להמון המון צעדי תינוק קטנים ולהתקדם בהם אחד-אחד".

לגבי גב עקום:
כל זמן שהדיון היה של צילי, לא ממש קלטתי על מה מדובר.
רק כשציל התחילה להסביר לאישה את השלבים, הבנתי שאני עובדת בעצם על אותו דבר - אבל במלים אחרות ובשם אחר.

לי אין דגש על גב עקום. אני לא מנסה להתיישר או להזדקף. אלה בעיקרון לא הכיוונים שאסתר גוקלה בעצם ממליצה עליהם, וגם מדריך הצ'י קונג שלי מדבר על דגשים אחרים לגמרי.

שני הדגשים שלי הם:

• לשים לב שאני מושיטה את הראש קדימה, מה שמעקם את העורף. ואז לחשוב: עורף ארוך, להרפות כתפיים, סנטר למקום (לכיוון החזה ולא בולט קדימה), קודקוד לשמיים. החזרת העורף למקומו מיישרת את הגב.
• בודקת את האגן. הישיבה צריכה להיות על עצמות האגן כשהישבן מאחור ולא לשבת על עצם הזנב.

(יש גם גלגול הכתפיים למקום אבל לא ארחיב כאן)
-

[אישה_במסע*]

בשמת, תודה!

הדגש הראשון שלך אשכרה אומר לי משהו. אכן, החזרת העורף למקומו מיישרת את הגב. והדגש השני, לגבי עצמות האגן, הוא זה שמבדיל בין יישור הגב המקורי שלי, ליישור הגב החלקי שקורה כאשר ממקמים את הצוואר נכון. השילוב של שניהם הוא מושלם (וכל הדרכים מובילות לרומא).

[לב_שומע*]

האיסוף שאני מכירה (מקווה שאני לא מבלבלת את שלי עם שלך, צילי. ההנחה שלי היא שזה אותו דבר, או לפחות ווריאציה על אותו דבר, אבל מסייגת למקרה שלא) יוצר מן תחושה כייפית כאילו הצלעות זזות פתאום כלפי מעלה ואולי גם נהיות מרווחות ביניהן, תחושה שאני לא מכירה בהזדקפות. החלק הרך של הבטן נהיה כמו מן בלון כזה שנשאב חלקית כלפי מעלה, בתנועה רכה. בלי תחושה של כיווץ והחזקה.
נגיד בדימויים חזותיים, זה לא מרגיש מבפנים כמו פס מתכת שהיה קצת עקום ואז יישרו אותו. אלא יותר כמו חומר כזה סטרץ', גמיש, שנאסף כלפי מעלה.

הכרתי לראשונה את המושג הזה בפילאטיס ובאיינגר יוגה. אבל הבנתי אותו ממש לעומקו רק כשגיליתי את היוגה הנשית.

להבנתי, יש המון ווריאציות איך להגיע להבנה של מהי ההיאספות הזו.

הווריאציה שהכי קל לי להסביר (עם הבן שלי זה עבד, והוא נהיה זקוף יותר תוך כמה שניות): לעמוד בעמידת יוגה, עם רווח בין כפות הרגליים ברוחב האגן. כפות רגליים מקבילות. כף הרגל פרושה היטב על הרצפה. כמה שיותר נקודות מגע בין כף הרגל ובין הרצפה. להיכנס לגראונדינג, שבקצר - זה לדמיין כאילו כפות הרגליים הן כמו שורשים שמעוגנים היטב ברצפה. גם לזה יש המון דימויים.
את הכוח שזורם כלפי מעלה בגוף כתוצאה מהגראונדינג - לאפשר לו לזרום למעלה, ליצור מצב של עבודה בשריר הקדמי ירך. מצב שבו על אף שזו עמידה לכאורה נטולת מאמץ אפשר להרגיש את השריר עובד. אפשר להוסיף לזה משיכה עדינה של הפיקה של הברך כלפי מעלה, אם רוצים. מכאן, עם כל המשהו הזה שזורם כלפי מעלה, להתחיל איסוף עדין של רצפת האגן ולהרגיש את הבטן כמו נשאבת קלות כלפי מעלה ומזיזה את הצלעות כלפי מעלה. כשהכתפיים כמובן נשארות במקומן ולא נדחפות למעלה גם הן.
יש לזה עוד ווריאציות.

מעניין הדגש שלך על הראש, בשמת. אף פעם לא התחלתי את התהליך משם. יכול להיות לי מעניין לנסות את זה.

[לב_שומע*]

שכחתי להגיד - הכי נוח לי באופן אישי להסביר את התחושה בגוף לאדם אחר מעמידה. אבל אחרי שמכירים את זה בעמידה, או בכל דרך אחרת, אותה תחושה או תחושה דומה עובדת גם בישיבה.

[ציל_צול*]

הנושא היה "הסכמה", אבל הוא עבר עמוק מאוד דרך ההגבלה. זו בעצם היתה ההסכמה להיות מוגבל, ומה שקורה לנו בתוך מצבים כאלה.
הזכרת לי משהו שרציתי לכתוב במחשבות ליבה. תודה. תכף עוברת לשם.

מבחינתי "בית" זה המקום שאני גרה בו כרגע.
קרה לך שלא הרגשת בבית במקום שבו גרת באופן קבוע?
ויש מקומות שהם בכלל לא הבית שלך אבל מרגישים לך ממש בייתיים?

_"צעדים של תינוק" הם בכל הכיוונים ומכל הסוגים. לגמרי כלול בזה "לפרק פרוייקט שנראה גדול ומורכב להמון המון צעדי תינוק
קטנים ולהתקדם בהם אחד-אחד"._
כן, הבנתי
צריכה להודות על האמת, אני פשוט לא מחבבת את הביטוי הזה בכלל. למה שמשהו שעושה מישהו בוגר יהיה מושווה לצעדים של תינוק? ברור שאני מבינה למה, אבל לא אוהבת את ההשוואה. ברוב המקרים שאליהם זה מיוחס, אני לא באמת לומדת כמו תינוקת שמעולם לא היה לה הידע הזה. אני לומדת כמו מבוגרת שהחיים שיבשו לה את הידע שהיא כבר למדה בתור תינוקת או ילדה או נערה או אישה. וזה כל כך אחרת בחוויה שלי, ללמוד משהו מאפס וללמוד אותו מחדש או אחרת, בנסיבות חיים כל כך שונות.
בקיצור, המושג הזה לא עובד בשבילי, זו האמת. אני מעדיפה להתרחק ממנו.
הוא מזכיר לי את זה שקוראים לנשים "בנות", מן הקטנה שלא קשורה לכלום.
<ואין צורך להסביר לי איך היא כן קשורה, באמת שאני מבינה, ותודה מראש על ההבהרות>

בשמת, תודה רבה על התיאור שלך. הזכיר לי מאוד את המפגש שלי לפני שנים רבות עם שיטת אלכסנדר.
לצד זה, אני שואלת אותך, כשאת משיבה את העורף למקומו ומאריכה אותו, מהיכן נובעת התנועה שלך?
אני מרגישה שאצלי היא יכולה לנבוע פשוט מהעורף והחזרתו למקומו, והיא יכולה לנבוע מרצפת האגן ומרכז הגוף. התוצאה נראית אותו דבר בדיוק, החוויה - שונה מהותית.

תחושה כייפית כאילו הצלעות זזות פתאום כלפי מעלה ואולי גם נהיות מרווחות ביניהן, תחושה שאני לא מכירה בהזדקפות
כן.
ולדעתי כאן נכנסות לתמונה הכתפיים שבשמת רק רמזה עליהן.
זה יפה איך כל אחת מוסיפה את הנדבך שלה ופתאום ברור איך הקריסה, כמו גם החזרה למצב נושם וממוקם היטב, מורכבות מכל כך הרבה חלקים קטנים.
אז שוב, בחוויה הפרטית שלי, אם אני מתחילה את המסע לנשימה טובה והשבת הגוף למקומו במרכז הגוף ובשרירי הליבה, אני מגיעה לשם אחרת לגמרי.
בכלל, המוטיב של נשימה פתוחה ורחבה הוא ממש מרכזי. אני רואה את עצמי לא חושבת כמעט על חלקי גוף שונים ברמת השלד (עורף או גב או כתפיים). אני חושבת דרך המרכז שלי (גם כמטאפורה) ועל הנשימה שלי.

[מיכל_בז*]

מאז שהחלטתי להחיל את "שיטת החופש" של נוודית על הדף הזה, אני מצליחה לקרוא אותו. נראה לי שאחיל אותה על כל הדפים בבאופן. אני קוראת רק הודעות שבא לי לקרוא, לא שמה דגש על רצף או קוהרנטיות ולאט לאט מתמלאת חדוות תנועה בתוך הקריאה. לא צריך לקרוא הכול!

ומותר גם לרקוד אפילו עכשיו כשערב ואני כאילו רוצה "שקט" וזה הזמן שלי לא לזוז.

אני הכנסתי תנועה מינורית לחיי באמצעות פעוטה. (שוקלת להמציא שיטה)
פשוט, כשאת נמצאת עם פעוטה מותר לקפוץ כמו צפרדע, לרוץ ולנפנף בידיים ולצעוק ווהוווווווו כי זה הכי כיף לנו לרוץ ככה. לקפוץ, לרקוד ולדלג. גם בחוץ, גם בפומבי. איכשהו אני נראית הרבה פחות מטורפת כשגמדה מתוקה מחקה את התנועות המשונות שלי בשמחת אינסוף.