אבא מעופף וסמכות הורית

[פירטית*]

שלום שלום,

אני נשואה מזה עשור ואם לשלושה ילדים. בן זוגי, בין שאר תאריו ומעלותיו, לא ממש נמצא פה איתנו. כלומר הוא פה, כן, אבל הראש בעננים.
אני מנסה לא להכנס לכן או לא פייר, ולראות מה אני יכולה לעשות מהצד שלי. זה לא פשוט, כי אני משוועת לשותף לגידול הילדים, ומקבלת לא פעם הפרעה במקום עזרה. המריבות רבות, ובכל אופן פותחת דף זה בתקוה לראות מה מהכיוון שלי יכול להשתנות, או פשוט - באופן הכי פרקטי שאפשר - מה אפשר לעשות.

הדוגמאות רבות מספור, אך מתחלקות לשני מצבים עיקריים בחיינו.

אחד - הילדים מבקשים רשות לעשות משהו, ואבא אומר 'כן' ולא שם לב למה הוא אומר.
שניים - אבא בעצמו עושה דבר שאני מנסה לחנך את הילדים שלא יעשו, מתוך חוסר שימת לב.

יוצא שהילדים מקבלים מסרים הפוכים, אני מרתיעה בעודף סמכותיות ונגעלת מעצמי בעוד הוא נלעג בחוסר סמכותיות וכל הזמן משנה דעתו ומתנצל מולם, הילדים מרגישים ש'מילה זו לא מילה' ושלא ברור מה אופי הבית וגבולותיו בכלל, כולם רבים עם כולם והמשפחה בכללותה, שתכף יש בה ילדים גדולים באמת כבר, עדין עסוקה בצירי הלידה שלה ולא מצליחה להרים את הראש להתנהלות מאפשרת. (כלומר - אין שום דבר בבית שכבר נקבע כ'נורמה'. לא הרגלי שינה או ארוחה, לא התנהלות שבתות וחגים, לא מה מותר או אסור או נהוג בבית, לא כלום. בכל בוקר קמים אל תוך הכאוס וחוסר הבטחון של 'מה ילד יום', כי אין שום דבר שאפשר לסמוך עליו בידיעה ששני ההורים עומדים מאחוריו במלואם).

[אילה_א*]

טוב קודם כל האם קראת את הדפים האחרים על סמכות הורית
אני חושבת שנתתי בהם כמה טיפים טובים. <ככה אילה מחמיאה לעצמה על הבוקר>
ועכשיו למשהו שבלט לי במה שכתבת זה שאת לא מציינת איפה את .
כרגע אין שעת שינה ואין ארוחות מסודרות
את אדם מבוגר בעינייך זה חשוב שיהיה ? קדימה תנהיגי אותן . אני משוכנעת שאם תחליטי שכל יום בשבע את מגישה ארוחת ערב וכולם באים גם העפיפון הכי אסטרונאוטי יבוא . ובלי קשר גם אם הוא לא יבוא את יכולה לדאוג שהילדים יבואו .
לומר לילדים מהיום כל יום תוגש אצלנו ארוחת ערב וכול הילדים ואני נאכל אותה ביחד .
ולגבי הבן זוג ירצה יאכל לא ירצה לא יאכל.
אחרי כמה ימים כאלה תוסיפי עוד ארוחה אם אתם בחינוך ביתי או שעת מקלחות טקסי שינה והליכה לישון .
לא מתוך כעס מתוך הבנה שזה הצורך שלך שהילדים יעשו דברים באופן כזה ובשעה קבועה ביום . באהבה.
תודיעי להם על השינוי מראש כדי שיוכלו לעכל אותו .
אם הורה אחד עומד מאוד חזק על משהו במיוחד אם זה הרגל חיים ההורה השני לא יכול להסיטו מדרכו הצודקת ההסטה יכולה לקרות רק אם לא מרוכזים בחשיבות וצדקת הדרך.
אני די בטוחה שהוא לא יפריע לך ולא יודיע על ביטוח ארוחת הערב במקרה הגרוע לא יבוא בעצמו.
אני הולכת לכתוב משהו שעלול לקומם אותך ועוד כמה קוראות כאן אבל אני רגילה אז אני בכל מקרה אכתוב אותו כי הוא חשוב בעיני
נקרא לי שאת לא סגורה על בעצמך על מה צריך ואיך ומעבירה חלק מזה עליו .
אם אין לך שותף תתנהגי כאילו את לבד .
תנהלי דברים כאילו את הקובעת היחידה
ואת מחליטה . ואז אם יהיו לו דברים להעיר הוא יצטרך לעשות אתזה מתוך מודעות והחלטה וכאן אולי יהיה מקום לשנות את המנהג לפי מה שהוא יציע .

עוד או שזה מספיק לעכשיו ?

[פירטית*]

אילה, תודה
חוסר השיתוף הוא לא מתוך בחירה, מודעות וכד'. מה שאת כותבת -
ההסטה יכולה לקרות רק אם לא מרוכזים בחשיבות וצדקת הדרך
אז זהו. שלא מרוכז וזהו. לא בחשיבות אלא באופן כללי.

אני די בטוחה שהוא לא יפריע לך ולא יודיע על ביטוח ארוחת הערב במקרה הגרוע לא יבוא בעצמו.
ודאי שלא יודיע. אבל אם אחד מהם יבקש רשות לעשות משהו בשעת ארוחת הערב, הוא יסכים ולא יזכור שזה זמן של ארוחה.

תנהלי דברים כאילו את הקובעת היחידה
ומה, להגיד לילדים שמה שאבא מרשה או לא - לא נחשב?

עוד או שזה מספיק לעכשיו ?
חופשי

[אילה_א*]

ומה, להגיד לילדים שמה שאבא מרשה או לא - לא נחשב?
בהסבר שתיתני על זה שמהיום יש ארוחת ערב תדגישי שרק את או מוות יכולים לשחרר מהארוחה הזאת כי את היוזמת שלה .
אל תבטלי אותו ,תדגישי את חשיבותך . וכך תמנעי מראש את זה שהם ילכו לאבא ויגידו לו: אבא אפשר היום שבע ללכת לקרקס מדראנו עם אמא של אריאל גבריאל ומיכאל . כי הם ידעו שרשות לביטול של ארוחת הערב מקבלים רק ממך . אולי פעם או פעמיים תצטרכי להוכיח זאת כלומר על ידי ביטול הרשות שהוא נתן . עם הדגשה על הרשות ולא עליו . אני מכינה את הארוחה רק אני יכולה להרשות להעדר ממנה ,אבא יכול להרשות להעדר מדברים שהוא יוזם . הארוחה הזאת היא בניהולי.
אמשיך מחר או בסוף שבוע כרגע הראש שלי בוער .
אבל עוד תוספת קטנה למה את מפחדת לנסות ?

[בשמת_א*]

נשמע לי כאילו את מחזיקה את עצמך ב"הולד" hold כי את מחכה שפתאום הבן זוג שלך יהפוך להיות "פרטנר".
אז סוף סוף את במקום טוב:
הבנת, והתחלת להפנים, שאין פרטנר.
את לבד, בייבי.
ומעכשיו - אני חותמת על העצות של אילה.
תחליטי על סדר יום. תודיעי שרק אמא יכולה להרשות או לא. תבטלי כל דבר שהוא הרשה שלא מתאים.
תתלי על המקרר דף עם זמני הארוחות והמקלחות וכל דבר אחר שחשוב לך.

ואם יש לך דוגמא קונקרטית או שתיים, תעלי אותן ונעזור לך לגבש הבנה, מה לעשות.

[נועה_ברוך*]

אני מנסה לא להכנס לכן או לא פייר, ולראות מה אני יכולה לעשות מהצד שלי. זה לא פשוט, כי אני משוועת לשותף לגידול הילדים, ומקבלת לא פעם הפרעה במקום עזרה. המריבות רבות, ובכל אופן פותחת דף זה בתקוה לראות מה מהכיוון שלי יכול להשתנות, או פשוט - באופן הכי פרקטי שאפשר - מה אפשר לעשות.

למה לא לשבת עם הפרטנר ולהחליט על מספר נושאים?
_מה מותר או אסור או נהוג בבית...
בכל בוקר קמים אל תוך........._
מה שאתם יחד מחליטים, כך יהיה.

אם לא חשוב לו, אז את קובעת! אם יש דברים שחשובים לו - יופי, העיקר שיהיו החלטות.
את ההחלטות האלו אתם יחד מוסרים לילדים, ולוקחים תקופת זמן לבדיקה משפחתית, אפשר שגם הילדים יציעו הצעות ויחד תכתבו את ספר ההחלטות המשפחתי שלכם, (עם תמונות רצוי )
לילדים אתם אומרים - אימא ואבא החליטו שכך... מהיום...
ואם אבא שוכח, או לא שם לב - להדגיש בפני הילדים שאולי זה יכול לקרות, ובכל זאת - זו ההחלטה והיא שקובעת.

_אם אין לך שותף תתנהגי כאילו את לבד .
תנהלי דברים כאילו את הקובעת היחידה_
מסכימה. רק חשוב שכולם ידעו שכך הוחלט, גם אבא.
אם הוא מתנגד, או יותר חשוב מזה - לא מוכן או מסכים להחלטות שלך, במיוחד אחרי שניסית קודם לדבר איתו ולהחליט במשותף. אז הבעיה היא כבר מסוג אחר.
יכול להיות שמשהו בינכם מבקש לעלות ולהיפתר.

[אילה_א*]

כולם מסכימים איתי אני המנצחת:-)
מה דעתך ?

[נועה_ברוך*]

אחרי התשובה הקודמת שלי, יצא לי לחשוב עוד על הנושא. הדברים של שרון ס הם בכיוון שלי

אני אישית לא ממש יודעת מה החשיבות של ארוחות מסודרות בזמנים קבועים ומעולם לא נקטתי בשיטה הזו. ואני לגמרי לא מעופפת.
כל משפחה ומה שמתאים לה.
גם אצלנו הדברים האלו לא קבועים ממש, לעיתים זה מפריע לי ולעיתים לא...
השאלה החשובה היא כמה זה חשוב לך, והאם באמת מתאים לאופי שלך להנחיל משהו מאוד קבוע? האם את חושבת שאת תוכלי לעמוד בזה ?
או שמתחבאת פה ציפיה שכולכם תהיו יותר יחד, וההתנהלות בבית תהיה פשוט יותר זורמת, ותהיה לדברים שלך נוכחות (את השתמשת במילה סמכות)
ובעיקר - יהיה יותר קשר והסכמה עם הפרטנר שלך, ופחות ריבים בבית?

אני מכירה בעצמי את הצורך שבנזוגי יתפקד טוב יותר איפה שאני חלשה. אולי את חשה בחולשתך ורוצה יותר שיתוף פעולה?
חשוב מאוד לזהות את המקום שממנו את פועלת. לא כדי להאשים אותך, חלילה, אלא כדי שההתנהלות שלך מול המשפחה תהיה יותר ברורה ואמיתית.

האם הסדר הוא כה חשוב ?
בכל בוקר קמים אל תוך הכאוס וחוסר הבטחון של 'מה ילד יום', כי אין שום דבר שאפשר לסמוך עליו בידיעה ששני ההורים עומדים מאחוריו במלואם
"מה ילד יום" - האם אין לכם תכניות יומיומיות, והסדר והבטחון הבסיסי חסר, כלומר - לא ברור מה עושים היום?
או, מה יקרה היום שלא תהיה לנו תשובה הולמת לפתור אותו, כי ההורים בינהם לא מאוחדים? כי הוויכוחים משתלטים על החיים ?

שולחת לך כוחות, וחיבוק.

[פריחה_והתחדשות*]

איך הוא מסתדר בעבודה?בצבא?לימודים? במקומות שיש צורך לעמוד במשימות וזמנים?
אני הייתי לוקחת אותו לשיחה ואומרת לו שמעתה שעה 7 ארוחת ערב- וזה מאד מאד חשוב לי ושלא יקבע עם הילדים משהו אחר.אם הוא היה מסכים, היינו מדברים על תזכורת-ביומן בסלולרי עם שלט ענק או מה שיזכיר לו.
בקיצור להתחיל עם משהו אחד שחשוב לך ולהנחיל אותו.
אם הוא בכל זאת טעה: לציין שאבא טעה מבלי לעשות מזה עניין או להקטין אותו כי הרי בשעה הזו יש ארוחת ערב וגו.
אולי תספרי על היום שלך ומתי אתם יחד.

אני יכולה לספר לך שזה עזר בזוגיות שלי. לא כל כך להתעסק בו, בשכחנות וכאלו, אלא להחליט מה אני רוצה.
נניח קבענו יום לעשות סידורים ומשהו צץ לו וכולי וכולי וכולי, אני מבינה שבעצם הוא בכלל לא רצה את הסידורים האלו. אני בודקת איתו וזה נכון אם כי לא מודע. אני מבקשת שבפעם הבא לא יקבע דברים כאלו, מסבירה מדוע.
אחרי שהובנתי אני קובעת עם חברה,עם בעל מקצוע או עם עצמי.
ככה הייתי בשנה-שנתיים האחרונות

פתאום הוא בא אלי ואמר שהוא רוצה שנלך יחד לקנות מראה כזו וכזו
נגנבתי מזה. ממתי מעניין אותו רכישות לבית? ממתי הוא רוצה לסדר ?
משתנים. בלי לחץ ,רק עם דוגמא אישית ולקיחת אחריות.

אני יכולה להגיד לך שייעוץ משפחתי מאד הכניס לנו סדר לחיים. אולי תשקלי את זה.

[פירטית*]

ראשית, המון תודה על התשובות והאכפתיות.

אני רוצה לחזור ולהדגיש שמדובר בחוסר שימת לב ולא בהתנגשות של דעות. לכן גם ההתנצלויות המרובות, שקורות גם כשאני לא בסביבה. דוגמאות למצב כזה: אבא מבטיח לעשות משהו עם הילדים מחר, ואז נזכר שמחר הוא עסוק. שואל מי רוצה חביתה, ואז רואה שנגמרו הביצים. מציע ללכת לחנות, ואז נזכר ששבת.

הפן הזוגי וההורי חופף מאד, מבחינתי. אני, כשהוא אומר דברים, ישר מוצאת את עצמי בודקת בראש את היתכנות שלהם. מבלי שליטה כמעט, מחכה שיעברו כמה דקות ממתי שאומר משהו, כדי לוודא שאין חזרה ממנו. אני חוששת, ועצוב לי מאד לכתוב את זה, שפעמים רבות אני כמעט שלא מתייחסת לדברים שהוא אומר, ובכל אופן לא בכבוד הראוי. ואני מתה להפסיק עם זה, לשחרר שליטה ולבטוח, אבל איך אפשר.

דוגמא. הבוקר הוא הלביש את הקטן אבל לא החליף לו חיתול, בטענה שבדק והחיתול יבש. במקום לקבל את הדברים כפשוטם, בדקתי. החיתול היה מפוצץ.

כבר שעה אני כותבת ומוחקת.
הלכנו ליעוץ זוגי, אמרו לי מותק הכל עליך. בינתיים.
כלומר, על תעשי נסיונות של להרפות ולראות מה יקרה. מסוכן.
אמרו לי תראי כמה הוא משתדל, ומנסה, ואוהב, ונותן. זה נכון, בחיי.
קורה פה משהו שאני לא מסוגלת להבין. איזה קצר במוח, לא יודעת. לא מתפקידי לבדוק.
כלומר, זה התרגול החדש שלי עם עצמי. לנסות להפסיק למצוא סיבות לחוסר האחריות שלו, ולבדוק איפה אני.

המון זמן וכאב לקח לי (ועוד יקח בעתיד, אבל אני מתקרבת) להגיע לנקודה בה אצליח להשלים עם המצב הבא - יש לי שותף נהדר ורב תכונות חיוביות, אבל מבחינת אחריות על הילדים הוא קצת כמו אח גדול ולא כמו אבא - כל הזמן צריך לעמוד מאחוריו ולבדוק אותו. מבחינת הילדים, אולי באמת צריך להסביר להם שעושים מה שאמא אומרת ואם אבא מחליט משהו, צריך שאמא תעבור על זה קודם. עד כאן ברור, וגם אבא שותף לכאן - כבר כמעט בכל פעם שבאים לבקש ממנו איזה דבר עקרוני, הוא שולח לאמא.

אז מה השאלה שלי?
קשה לי להגיע לניסוח מדויק, אולי זה -
איך לשמור על הכבוד של הילדים אל אביהם, כאשר הוא לא טורח לעשות זאת בעצמו?

כלומר, נו איך אני אסביר, תיאורטית אוכל להפוך אותו לסמרטוט ולתקתק את הבית הזה עד העצם. אבל איך אוכל לחיות עם עצמי, או אתו, במצב כזה.

נ.ב. לגבי הדיון אם חשוב ארוחות קבועות וכל זה - בכוונה אני מנסה להמעיט בדוגמאות, כדי לא להכנס לזה. הענין הוא לא על איזה דברים כן או לא בוחרים להקפיד, הענין הוא היכולת להיות עקבי ומחובר למציאות בבחירות האלו.

[אילה_א*]

אוי יש על זה דף שלם איזה מלחמות חשובות ואיזה לא אני חושבת שקוראים לו משהו עם סמכות הורית פתחה אותו וילהמה בושה תחפשי אותו טוב
והבוטם ליין שלו הוא מה שחשוב בעינייך חשוב .
זה שבעיני בשמת חשוב שילדים יאכלו אוכל בריא ובעיני בקי חשוב שילדים יאכלו מה שהם רוצים
אז מה חשוב ?
חשוב מה שלדעתך חשוב .
ארוחות או לא שינה או צחצוח שיניים זה באמת לא משנה וזה בלי שהכנסנו דתיים בעיני אחי הדוס חשוב שילדים קטנים לא יתפשטו ולא יסתובבו ערומים . האחיינים שלי דווקא מסתובבים ערומים תמיד אבל הם מאח אחר שחושב שחשוב שלילדים יהיה חופש .
את לא צריכה לפחד שהוא יהפוך לסמרטוט או יזכה לחוסר כבוד מהם הוא ילחם את המלחמה של עצמו על מה שחשוב לו .

מה שחשוב בעיני זה שאת תעשי משהו שיגרום לך לחשוב שעשית משהו שמרגיש לך נכון לגבי המשפחה שלך כי כרגע יש לך תחושות לא טובות לגביה . זה מה שחשוב

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לי זה נראה קצת יותר בעייתי מאשר "אבא מעופף"...
העניין עם החיתול מטריד אותי.
האם הוא מודע לעובדה שיש לו בעיה?
האם הוא יסכים ללכת לטיפול על מנת לעזור לו להתפקס ולהתקרקע?

[פריחה_והתחדשות*]

האיש עובד אחרת ממך
יש אנשים כאלו שיותר קל להם להיצמד לשיגרה קבועה
זתומרת אם יש להם שגרה קבועה, קל להם לדעת מה יהיה
בעיני לשחרר זה לתת הזדמנות לדרך פעולה כזו:
זה לדעת שבבוקר עושים א ב ג כל יום בזה הסדר.
אם הילדים שואלים לגבי אירוע מסויים?
א. בודקים ביומן
ב. בודקים שלא מתנגש בשעה עם אחת השגרות הקבועות

את מוכנה לנסות?
אם את רוצה שינוי, זה יהיה כרוך במאמץ ובהשקעה. את מוכנה לזה?
אין פה פתרון קסם בלי כלום עבודה, את חייבת לנסות משהו אחד קטן ולהצליח איתו. את מוכנה לזה?
את מוכנה לתת דוגמא אישית?
לא לעשות קיצורי דרך?
מוכנה?

[אלמונית_על_מונית*]

אהמ.
יכול להיות שבן הזוג מנסה לומר לך משהו.
אולי הכללים שחשובים לך לא מוצאים חן בעיניו מסיבות עקרוניות? אולי כדאי לברר איתו. ייתכן שאם תנהלו על זה דיון פתוח את תשני את דעתך, ואולי הוא ישנה את דעתו- והכי סביר, שניכם תשנו קצת את דעתכם ותגיעו להסכמה בנוגע לכללים שמתאימים לשניכם.

קחי בחשבון שייתכן שהוא מוציא אגרסיות עלייך דרך ערעור הסמכות שלך עם הילדים, וייתכן שזו בכלל בעיה בזוגיות שלכם, ולא בעיה עם החינוך של הילדים...אז צריך לבחון את הדברים מכל הפינות, ולראות איך לפתור את הבעיות מהמקור שלהן.

אפשרות אחרת- יכול להיות שיש לו עודף של סטרס בחיים בגלל הקריירה שלו, וזו בעצם סוג של התנהגות דכאונית. במקרה הזה, כדאי להסב את תשומת ליבו, להציע אולי קריירות חלופיות, ולהציע לו לטפל בנושא.

העיצה של לשחרר נשמעת לי טובה. תשאירי אותו עם האחריות- עד הסוף. אל תבדקי אחריו. אם הטלת עליו את האחריות לחיתול, אל תבדקי! נכון, לא נעים כשהילד מסריח ומסכן. אבל הוא יזכור להחליף הרבה יותר טוב בפעם הבאה כשהוא יודע שזה התפקיד שלו, ואם הוא יזלזל, הילד יסבול בגללו (תדגישי את הסבל של הילדים בפניו. חשוב מאוד שהוא יבין!) תארי לעצמך שאת יוצאת לחופשה של שלושה שבועות, לבד. לא נראה לי שהילדים יגוועו ברעב והבית כולו יפוך לתוהו ובוהו. כלומר- הוא מסוגל. אבל הוא יודע שאת עושה את זה במילא, אז למה לו להתאמץ? אולי באמת תקחי חופשה לבד. עזבי, לא שלושה שבועות. קחי חופשה של ארבעה ימים, ותראי איך הולך. זה גם יהיה לך קצת כיף, מה רע?

אם את רוצה שבדברים מסויימים הילדים ישמעו רק לך, את צריכה לקבל גיבוי מבן הזוג. הוא זה שצריך להגיד לילדים, ביחד איתך, שבתחום הזה את קובעת, ולו אין סמכות להרשות או לאסור. תעשו רשימה של נושאים כאלה ותבהירו כל אחד מהם בשיחה עם הילדים. תעבירי גם אחריות לילדים- תגידי להם שבאחריותם לדעת למי פונים באיזו בקשה, ואם אבא חורג מסמכותו וקובע בנושאים שאת אמורה להחליט בהם בטעות- אחריותם להזכיר לו את הטעות, כך שאין "זכיות מן ההפקר".
ממש כמו במקום העבודה שלכם, שברור איזה מנהל אחראי למה, אבל מצד שני אם מנהל שאיננו אחראי עושה החלטה שגויה - האשמה היא של העובד תחתיו שפנה אל המנהל הבלתי מתאים בשאלה. זה עוזר גם אחר כך בחיים, לדעת לעבוד עם אנשים. זה בכלל לא מזיק.

[בשמת_א*]

אבל הוא יזכור להחליף הרבה יותר טוב בפעם הבאה כשהוא יודע שזה התפקיד שלו, ואם הוא יזלזל, הילד יסבול בגללו (תדגישי את הסבל של הילדים בפניו. חשוב מאוד שהוא יבין!
למה את חושבת שאבא מעופף כזה בכלל ישים לב?
למה שהוא יחליף בפעם הבאה?
ואם הוא יחליף בפעם הבאה, מי מבטיח שהוא ישים לב? מי מבטיח שהוא יקלוט שהחיתול היה מלא עוד מהפעם הקודמת?
לדעתי, הבעיה בעצות האלה נובעת מחוסר יכולת להבין שאדם לא אחראי מתנהג בדרך כלל בצורה, אה, לא אחראית...

ומה החוכמה שבעת ובעונה אחת את מציעה לה "לשחרר" (כלומר, להזניח, לנסות לתת לו לזהות את התוצאות של חוסר האחריות שלו) - וגם להעיר לו, להטיף לו ועוד להדגיש את "הסבל של הילדים בפניו"! זה ההיפך מלשחרר, זה שיא הפולניות. זה היא שהופכת את עצמה גם למחנכת שלו. לא סתם מתקנת אחריו, אלא מטיפה לו ומחנכת אותו!

ואם אבא חורג מסמכותו וקובע בנושאים שאת אמורה להחליט בהם בטעות - אחריותם להזכיר לו את הטעות
זה להפוך את הילדים להורים של האבא? וגם לאשמים אם אבא מפשל?

[אילה_בשדה_הדגן*]

האמת היא שאין לי ממש עצות או פיתרונות .זה לא שהעינין הזה יפתר עם שפן מהכובע.זה ברור.

קראתי בעינין את מה שכתבו .גם חשבתי על עצמי ועל חברות והחויות שלהן.

לדעתי , אבא , או כל אדם אחר יתחבב או יכובד בדיוק לפי היחס שהוא השקיע .
אולי הוא לא מודע לזה . הוא חושב לעצמו כל מני דברים .

אני חושבת שכדאי לברר איתו מה הוא חושב לעצמו.
מה הוא חושב בנוגע לתפקיד של האב בבית?
מה הוא חושב שגורם לילדים לכבד/לאהוב /להתיחס לאבא שלהם ?
למה הוא בכלל מצפה מהקשר המשפחתי?

הדהים אותי לגלות למשל , שבן זוגי בכלל לא חושב שילדים אמורים לסדר אחריהם את הברדק שלהם.

אני גדלתי בבית שבו אמא שלי דרשה מאיתנו שנשטוף כלים , ננקה ונסדר.שאפילו נעבוד בגינה ונעשה תיקונים קטנים.
הוא גדל בבית שבו אבא עבד מאוד קשה , אמא רצה אחריהם עם הבננה וניקתה וסידרה הכל בעצמה.

עכשיו היינו צריכים להעלות את הכל למודעות .
ברור שמה שהיה בבית שלי זה המון צרחות וכעס ,ואני יודעת שאת זה אני לא רוצה להמשיך.
אני יודעת שאפשר שהבית יהיה נקי בלי כעס.וגם פחות חשוב לי שיהיה מסודר טיפ-טופ ,יותר חשוב שהדרך תהיה נעימה ,שיהיה שיתוף פעולה.

לו , אני הסברתי , שאני מאוד מעריכה את היכולות של אמא שלו , אני לא ככה.
אני לא ארוץ ואנקה אחריהם יום שלם . אם הוא רוצה לעשות את זה בבקשה .
הוא מיד הבין שהוא לא רוצה לנקות אחריהם יום שלם.
הוא חושב שזה בסדר שהבית בכאוס מוחלט ,אבל מיד הסברתי לו שאני אשתגע מזה.

יכול להיות שאם תבדקו את ההנחות הבסיסיות שלכם לאיך צריכה להיות משפחה , תדונו בילדות שלכם , בדימויים שספגתם מההורים שלכם,תגיעו לדברים מאוד מענינים.
יכול להיות שהתובנות מהשיחה הזו יהיו כמו שהקוסמת כתבה : שיעשה משהו שיעזור לו להתקרקע.
לפעמים מאוד קשה להתגבר על הדפוסים מילדות וזה דורש הרבה אומץ ואנרגיה.

ולגביי הלשחרר ,
אני חושבת שזה לא חוכמה לשחרר כל מה שקשור בטיפול בתינוק קטן .
אנחנו לא סתם מתכנסות כאן , באתר של באופן טיבעי. באופן טיבעי , אמא זה תפקיד קדוש ואחראי לאין קץ.
לו היינו חבורה של 'שנטי שנטי ', כנראה זה לא היה ממש חשוב לנו אם התינוק ינק /חירבן /צמחו לו השינים /צמחה לו פריחה וכ'

אני לא מכירה את כל הפרסונות כאן (יש מי וירטואלית יותר או פחות ), אבל אני מניחה שלך ,פירטית , יש כן כמה דברים שחשובים לך.
את לא רוצה בשום פנים ואופן לראות את ילדיך מוזנחים.את לא רוצה שיחוו תיסכול מתמשך .קצת כעס ומנה סבירה של תיסכול זה נורמלי , אבל לא כשזה שיטה.
אני חושבת שיש לי באופן אישי גם כן עסק עם קרובת משפחה שהיתה מאוד רוצה שאשאיר אצלה את הילדים ואסע ל4 ימים .לדעתי , היא מעופפת וחסרת אחריות .אני החלטתי שאין מצב שהיא תשגיח אצלי על תינוק ועם הילד אולי שלוש שעות , כשאני באזור.


כתבת :"לתקתק את הבית הזה עד העצם."
אז אני רואה שאת דווקא ממש אנרגטית . ובכל זאת , אני חושבת שגם אמא צריכה זמן לעצמה . להיות רק עם ילד אחד ושכל השאר יהיו בהשגחת מישהו אחר ,לפגוש חברה ,ללכת לסידורים ,לחוג יוגה ..
בזמן הזה ,הילדים אמורים להיות עם מבוגר אחראי ומסור, מישהו שטוב להם איתו .
אולי את יכולה לארגן עזרה ממישהו אחר (סבתא , דודה , ביבי סיטר)

וגם היתה פה דוגמא לאבא שדוחה פעילות עם הילדים בגלל תיקון של האוטו.
אני חושבת שזה ממש לא עיניני באיזה צבע הוא רוצה לעשות איתם דברים . כל עוד זה מתאים לכולם.
לפי דעתי ילד שרואה את אבא שלו מתקן את האוטו /כיור סתום/וכ' לומד להעריך את אבא שלו המון.הוא גם לומד איך ת'כלס מתקנים דברים , גם לומד שהכל זה תהליך ,ואולי אפילו לומד שהוא עצמו יכול להיות יעיל בכך שהוא מושיט מברג או דופק עם הפטיש.
(פיאטית ,אני מניחה שזה לא העינין אצלכם .רק רציתי לציין זאת באופן כללי.)

[חני_בונה*]

פירטית יקרה,
ובכל אופן פותחת דף זה בתקוה לראות מה מהכיוון שלי יכול להשתנות, או פשוט - באופן הכי פרקטי שאפשר - מה אפשר לעשות.

לעבוד על התיקשורת ביניכם .

וקודם סיפור קצר: לא מזמן דיברתי עם בתי בטלפון. אני הייתי במכונית ודיברתי איתה באמצעות דיבורית, והיא דיברה איתי באמצעות הרמקול בנייד אצלה.
השיחה אומנם היתה קצרצרה אבל היו המון רעשים בקו ופספסתי חלק מהדברים שהיא אמרה לי. (יודעת את זה בדיעבד)

מהדוגמאות שנתת ברור לגמרי שיש אצלו המון רעשים . אלה משמשים מראה לרעשים שלך

מה אפשר לעשות?
לראות איך אתם יכולים לתקשר בינכם בניחותא וללא "רעשים" חיצוניים.
למצוא בין חצי שעה לשעה פעם בשבוע רק שניכם. כל פעם מישהו אחר יבחר את מה שעושים ביחד הזה, ובמסגרת הזו לפנות זמן לשיחה שבה כל אחד אומר לפחות דבר אחד על עצמו. והשני לומד לפחות דבר אחד על בן זוגו.

וגם: לא לשכוח לנשום
אהבה

[קט_קטית*]

אין תובנות, באתי רק להזדהות ולהחכים
הנה קטע מעניין שמסביר למה גברים חושבים שונה מנשים

[יתרון*]

כתבו לך דברים יפים וטובים, ורק רציתי להוסיף משהו לגבי הכבוד -
אהבתי ממש את מה שכתבה אילה בשדה הדגן על התיקון של הרכב.
ילד לומד לכבד את אבא בגלל כל מיני דברים שאבא עושה.
וילדים מבלים עם ההורים שלהם בכל מיני צורות.
לא בהכרח שהם לא יכבדו אותו בגלל שהוא מעופף בקטע של סדר יום וכאלה. אני חושבת שאם הוא אדם תומך, שיודע להקשיב להם, לעודד אותם, ולהיות שם בשבילם. אדם שמבין לנפשם ומשתדל להיות קרוב אליהם נפשית - הם יכבדו אותו הרבה יותר מאשר אם הוא יתקתק להם חביתות כל יום בשמונה .

לא שזה לא חשוב להיות אחראי, מצטרפת לכל מה שנכתב, ובמקום מסויים שני הדברים באים יחד
(מודעות למה שעובר על הילדים יחד עם טיפול בהם בצורה אחראית)
אבל זה לא שחור לבן.

האם אין דבר אחד שניתן לומר שהוא אחראי בו?

האם הוא אדם שיותר עסוק בתחום של רוח?

האם הוא בורח ממשהו בפנים ולכן קשה לו להיות "עם שתי רגלים על הקרקע"? (ואז לא יעזרו כל השיחות שלכם - רק כשיבחר להתמודד עם עצמו הוא יוכל להתגבר).

[חני_בונה*]

האם הוא בורח ממשהו בפנים ולכן קשה לו להיות "עם שתי רגלים על הקרקע"? (ואז לא יעזרו כל השיחות שלכם - רק כשיבחר להתמודד עם עצמו הוא יוכל להתגבר). (למקרה שכיוונת אל מה שכתבתי)
כששיחות באות ממקום של רצון לדעת וללמוד על בן הזוג. יש שם אהבה .
אני מאמינה בכוח הריפוי של האהבה. במיוחד במסגרת הזוגית. לא בגלל שאחד התפקידים של בן הזוג הוא לרפא את רעהו אלא משום שהריפוי הזה מתרחש מעצמו.
אהבה

[עדינה_ניפו*]

היי פירטית
אין לי הרבה זמן ויש לי הרבה לכתוב אז רק בקצרה בנתיים.
אצלינו המצב הפוך, אני כמו בעלך (לפחות בעיני בעלי, או איך שאני חושבת שהוא רואה אותי לפעמים) והוא דומה לך לפי תיאורך.

הוא רואה את היחס שלי לילדים לעיטים קרובות כחוסר אחראיות, כהזנחה...
בעוד מבחינתי פשוט לא חשובים לי אותם הדברים שלו נראים כבל יעבור ממש .
במשך שנים הביקורתיות שלו על ההתנהגות שלי, על איך שאני מנהלת את הבית (הרי אני זאת שבבית איתם רב שעות היום) הלחיצה אותי כל כך שכאשר הוא היה שואל אותי שאלות כמו "למה עשית כך וכך....?" הייתי קופאת במקום מחוסרת מילים...

היום אחרי הרבה הרבה עבודה שלי עם עצמי אני לומדת לתקשר את אותם הדברים שלמישהו אחר נראים כ "מה העניין בכלל?" ולראות שמקסימום זה יוביל אותנו לאיזה ויכוח או חוסר הסכמה בנושא אבל השמיים לא יפלו גם אם הוא יחשוב אחרת ממני או לא יסכים איתי או אפילו יכעס עלי.

אני אתן דוגמה מלפני כמה ימים בשביל להדגיש את מה שאני אומרת:
אתמול שמתי סיר של מים לפסטה. בעלי בא להכניס את הפסטה פנימה ושאל אותי האם שמתי כבר שמן ומלח.
כבר המון זמן שאני לא מוסיפה שמן או מלח למים של הפסטה וברגע הראשון כמעט אמרתי ששמתי כבר מהפחד הקדום שלי שהוא לא יבין את המניעים שלי לנהוג כך או שהוא עלול לראות את זה כעודף ניסיון שלי לבריאות על חשבון הטעם וזה יעצבן אותו.... בקיצור ברגע אחד ממש עבר לי סרט שלם בראש על כלום ממש!
אבל לשמחתי הרבה אני כבר לא פועלת אוטומטית מאותו המקום ואמרתי לו בפשטות שלא שמתי מלח או שמן ושאני כבר מזמן לא שמה... והוא, זה בכלל לא הזיז לו.
אבל בשבילי זה היה ניצחון קטן/גדול על הפחד שלי מעימות.
דבר שבעיני מישהו אחר בודאי נשמע אבסורד, אני בטוחה.

בקיצור (אני חייבת ללכת כבר) כל אחד מאיתנו פועל כל כך אחרת ולכן אני מאמינה היום שבעיקר חשוב ללמוד איך לדבר אחד עם השני ובעיקר איך להקשיב.
אותי מאד מלחיץ כשאני מרגישה שבעלי מבקר אותי או בכלל חושב אחר ממני, זה מאיים עלי מאד ואני אוטומטית רוצה להיסגר או לברוח כי ההתמודדות היא קשה לי כל כך.

יש לי עוד המון לכתוב, גם בנושא הזה שאני מערערת על הסמכות שלו בנושאים שחשובים לו כל כך ע"י זה שאני אומרת דברים מנוגדים לו....
נמשיך אחר כך.
תודה

[עדינה_ניפו*]

כשאני נלחצת או מתוחה אני גם מאבדת ריכוז ונהיית יותר מה שאת קוראת לו "בעננים".
אני לא אומרת שזה מתאר את בעלך מכיוון שאני לא מכירה אותו אני רק אומרת שכל אחד מאיתנו בא ממקום כל כך אחר, מתחיל מנקודה שונה וקשה מאד להבין אחד את השני אם אנחנו מנסים להבין את האחר מהנקודה שבה אנו עומדים אבל מכיוון שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות כי כל אחד מאיתנו עומד איפה שהוא עומד כנראה שהפיתרון לא נמצא שם, (כמו שאת כבר אמרת).

[עדינה_ניפו*]

וואו, כמו שאת רואה זה נושא שרלוונטי ונוגע לי מאד ואני שמחה אני יכולה לפגוש אותו דרכך מהצד השני.

[בשמת_א*]

וואו, עדינה ניפו, איזה דברים חשובים כתבת! החכמתי.

[עדינה_ניפו*]

תודה בשמת

רציתי עוד להוסיף משהו מכיוון שהוא טרי אצלי אבל מאד יכול להיות שהוא מתאים יותר לדף אחר אז אם מישהו רוצה להעביר, בשמחה!

אצלינו סבא שלי תמיד נחשב ל"טוב", לרך, לחמוד... וסבתא שלי היתה ה"רעה", הקשוחה, הביקורתית...
סבא שלי היה שולח לי כסף ומבקש שלא אספר לסבתא...
במשך השנים סבתא אמרה לי לא פעם, "סבא שלכם חושב בדיוק כמוני הוא רק לא אומר לכם את הדברים".

כך קרה שגם אצלי בבית עם אבא ואמא שלי, אמא היתה "הטובה" ואבא "הרע"...
אבא הצועק הקמצן והמבקר... ואמא הנחמדה, המאפשרת, הנותנת...

רק שעם השנים, במיוחד השנים האחרונות מאז שהפכתי לאמא ואשה של... אני רואה פתאום את הדברים בעיניים שונות לחלוטין.
כבר לא דרך עיני אימי שהרגישה קורבן של אמא שלה ושל אבא שלי.
אלא דרך עיניי שלי, עיניים מעט יותר מפוקחות שכבר לא מחפשות להאשים אלא להבין.

כעת סבתי נפטרה לפני כשנה ואימי שכמעט לא חוותה צער על מות אימה ציפתה וייחלה לזמנים שיהיו לה עם אביה לבדה ללא העין המבקרת של אימה.
והנה להפתעתה המרובה היא מגלה שאביה (סבי) לוקח את המקום של אימה והוא ביקורתי כלפיה ולא רוצה לתת מכספו וכו"....
כל אותם דברים שהיו "מתפקידיה" של סבתי פתאום סבי ממלא!
עבורי זה מעיר עיניים ביותר!

היום אני גם יכולה לראות שאבא שלי הוא לא כל הדברים שחשבתי עליו וגם אימי היא לא כל הדברים שחשבתי עליה
והכי גדול בשבילי להבין זה ש אני לא כל הדברין שאני חושבת על עצמי!!!!
כי "למרבה ההפתעה" גם אנחנו משחזרים את אותה הדינמיקה...
אני כביכול "הטובה" ובן זוגי הוא "הרע"...
כשהוא צועק אני מזדעזעת אבל כשאני צועקת...? איכשהו זה לא נראה לי כל כך איום.
אני כל הזמן עושה את ההפרדה הזאת בינינו.
בעוד שאני מתחילה להבין שאנחנו אחד.
לא מצליחה עדיין להתמיה את זה עד הסוף, זאת לא הבנה קלה בשבילי אבל אני יודעת שהיא נכונה.
כשהוא צועק, אני צועקת.
כשהוא כועס, אני כועסת.
זה נכון לגבי כל מערכת יחסים.
אז אולי כשאבין את הדבר הזה יותר לעומק אדע גם איך לפעול כי אבין שהדבר שלא מוצא חן בעיני הוא באמת שלי והדרך היחידה לעשות לגביו משהו הוא לסתכל חזרה פנימה לתוכי ולפעול משם.

תודה לך על הדף הזה שממש מעורר אותי.
מתנצלת מראש אם אני מסיתה קצת מהנושא ועושה שימוש אישי כל כך בדף.

[יוטי_לונדון*]

במשך שנים הביקורתיות שלו על ההתנהגות שלי, על איך שאני מנהלת את הבית (הרי אני זאת שבבית איתם רב שעות היום) הלחיצה אותי כל כך שכאשר הוא היה שואל אותי שאלות כמו "למה עשית כך וכך....?" הייתי קופאת במקום מחוסרת מילים...
גם אני הייתי ככה עד לא מזמן ומשהו גדול מאוד השתנה פתאום, קשה לי להסביר מה בדיוק אבל הביטחון בעצמי ובדברים שאני עושה מאוד מאוד גדל ובמקום לקפוא זה התחיל לעלות לי על העצבים- יש צורה לדבר על זה, אי אפשר לבוא כל היום בביקורת ובשאלות "למה ככה ולמה ככה?", אני לא התלמידה הקטנה שלו שצריך לחנך אלא אשתו, אם משהו מפריע לו שינהל איתי שיחה כמו שני אנשים בוגרים! (ואני אדם מרחף שיכול לא לשים לב לדברים מסוימים וגם להבטיח לדריה חביתה כשאין ביצים במקרר).

זה קשור מאוד לזה שככה זה אצלו בבית, האבא הביקורתי השולט ביד רמה. שנינו מבינים שיש פה מקום לעבודה אישית שלו עם עצמו (והוא עושה את זה מדהים, לדעתי), שלי עם עצמי (לשים לב שסל הכביסה עולה על גדותיו בלי שאף אחד יאמר לי) ושל שנינו אחד עם השני.
זה בא עם הרבה שיחות והרבה מריבות וצעקות ושוב שיחות ועוד ועוד... אין מה לעשות, ככה זה עובד ואנחנו מתקדמים כל הזמן.

כל מה שאני יכולה להציע זה לדבר בכנות אחד עם השני, לא להחליט מראש מה הצד השני יבין או לא או מה הצד השני יפנים או לא. גם אני חוזרת על טקסטים כבר כמה שנים והם נכנסים מצד אחד וכנראה יוצאים מהצד השני (ככה זה גברים, לא? ) אבל משהו בסוף יתפס. הוא בן זוג שלי ויש לי עוד הרבה שנים לחיות איתו, זה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן אם אני לא רוצה להגיע למצב יום אחד שלכל אחד מאיתנו יהיו החיים שלו שהוא לא משתף בהם את השני כי הוא "גם ככה לא מבין" או "גם ככה זה לא ישתנה".

אצלנו, למשל, הוא יכול לשמוע 20 פעם לזרוק את הבגדים של הילדה ישר לסל כביסה כשהוא לוקח אותה למקלחת, לומר "בסדר" ולא ליישם ואז יום אחד אני שולחת לו אימייל על זה והכל משתנה, למה? ככה זה עובד אצלו. הוא קולט יותר טוב כשזה כתוב לו מול העינים, איזה מזל יש לי שגיליתי את זה אחרי 6 שנים איתו ולא אחרי 30.

אני רק מאחלת לך, פירטית, למצוא נתיבי תקשורת מועילים. אני מאמינה שלכל "מרחף" יש ערוץ תקשורת עם האדמה.
גם אם תצטרכי לשכנע אותו לעבור איזה דיקור או טיפול מענין אחר בשביל ליעל את הערוץ הזה.

[פירטית*]

תודה חמה על כל התגובות!

אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת כבר כמה ימים.

נראה לי שיש כאן משהו שלא הצלחתי להבהיר - לכן או לעצמי. התחושה שלי היא שהאיש לא ממש נמצא פה, שהוא עושה דברים או אומר דברים לא מתוך נוכחות אמיתית, אלא כאילו מתוך רפרוף. שהוא מאד ממהר. והוא באמת מאד מאד ממהר. והרבה פעמים יש הרגשה של, נו, האם הוא בכלל רואה את הדרך, או רק את הצורך להתקדם בה? דוגמא אופיינית מאד היא מחוג הקרטה של הילד. כשהוא לוקח אותו, הוא כל הזמן מאיץ בו להזדרז, וקרו הרבה פעמים שהם אמנם הגיעו לחוג בזמן, אבל בלי החליפה הלבנה. אז המורה שולח אותו הביתה בחזרה להביא את החליפה, ויוצא שגם הילד מתחיל באיחור וגם האבא עשה את הדרך פעמיים, פעם להביא את הילד ופעם את החליפה שלו.

אני מנסה להבין איפה זה ואיפה הכבוד לאבא. אולי זה בכלל לא קשור? אולי אפשר לכבד גם אבא מפוזר ומתנצל ללא הרף, וזו אני שתוקעת את המקל בגלגלים של כולם? וזה נכון, אני מעירה המון לאבא, ואין ספק שחלק מזה מגיע אליהם. אולי כל העבודה שדרושה לי היא לחלוטין עם עצמי, ללמוד לחיות עם זה, ולהטמיע בהם כבוד לאבא כפי שהוא. אולי, וזה כל כך לא פשוט לי.

נכנסים לאוטו והילדים מתחילים להתווכח אם כן או לא חגורה. מה פתאום זה נושא לויכוח? למה צריך להסביר ולהתחנן ולהבטיח פרס או להבדיל להעלות טונים, רק כדי שיואילו לחגור? למה אין שום דבר, ממש שום דבר, שעושים כי ככה קבוע, ככה הוחלט, ככה אבא אמר? - למותר לציין שאצלי אף אחד לא יעיז לחשוב על ויכוח בנושא כזה. בכלל, אלף בכיות ומריבות שיש אצלו - אצלי לא מתחילות אפילו. חוסר הגבולות מטשטש את כולם ופוגע בכולם. חוסר גבולות, ולא מיקום הגבולות. מיקום זה משהו אחר.

קצת כמו בחליפה של הקרטה, מרוב שהוא ממהר לחגור להם ולזוז כבר, כל העסק לוקח הרבה יותר זמן וגם מסתבך. האם באמת אין גבולות, או שאין מספיק יכולת לשמור עליהם? האם באמת אין כבוד, או שזה רק בראש שלי? האם יש קשר בין השניים, והאם יש לי, לי עם עצמי, דרך לשנות את זה?

====

חלק מהדברים שנכתבו כאן מעלי, מדברים על בחירה, או העדפה. במודע או בתת מודע (של מי שעושה דבר בלי רצון, ולכן נוהג כך). עדינה - כתבת על חלוקת תפקידים מאד ברורה, בה לכל אחד מההורים יש תפקיד שאותו הוא מקפיד למלא. גם בבית בו גדלתי אני זה היה, באופן מאד ברור, מי המכיל והמאפשר ומי הכועס והמאיים (לימים הבנתי שהחלוקה היתה מקובלת עליהם, ממש החליטו עליה, בקטע של תכנון - אם יקרה ככה וככה אני אגיד שאני אקרא לך ואז תבוא/י...). הבעיה שהעלתי, לדעתי, היא שונה. אני מתמודדת עם מצב בו אני לא סומכת על ההחלטות של בן זוגי ובודקת כל דבר בעצמי, הוא כנראה מודע לטעויות הרבות שלו ומתנצל בלי סוף, והילדים מקבלים אותו כחבר נפלא, אבל לא בר סמכות.

וחוץ מזה, נמאס לי תמיד להיות זאת שדואגת להכל. זה הופך אותי לרעה ואני לא כזו בכלל. גם אני רוצה לפעמים לשחק עם הילדים שלי עד אובדן הכרה, ושמישהו אחר יגיד שהגיע הזמן לישון ואני אגיד תכף, רק עוד קצת. למה תמיד אני זו שצריכה לעכור שמחות בסוף ישמחו כשאני אמות, כמו שנכתב כאן מעלי.

(כן, אני משתוללת אתם המון, אבל תמיד דואגת תוך כדי. שאף אחד לא ייפצע, שלא יברח פיפי, שלא יישרפו בשמש. לא יודעת, כל מיני. אני חברה שלהם אבל גם האחראית להם. לא חברה שלהם כזו שהם יכולים לדרוך עליה בדרך. המילה האחרונה היא שלי. הבטחון שלהם הוא אצלי. או שאני מדמיינת, הולכת לאיבוד.)

[אילה_בשדה_הדגן*]

הילדים שלי הם לא חברים שלי . אני לא רוצה שיהיו .
אני מקווה שהם אוהבים אותי כאמא שלהם ,
זה מספיק מבחינתי.

אצלנו בבית היתה לאמא שלי מחשבה כזו שהיא אמורה להיות חברה שלנו.והיא ניסתה לרצות אותי ואני לא רציתי אותה.
רציתי את החברות שלי.
אני חושבת שמשפחה יכולה לבלות יפה ושיש בין כולם אהבה ואיכפתיות וכבוד וכ' .
נניח שהולכים לים או לטיול ועושים ארוחה ביחד והכל יכול להיות ממש סבבה .
איך הכל יהיה סבבה ?
מישהו אמור לקחת את סל האוכל ,לדאוג למים ,להביא את המחצלת ,לתכנן ,לקראת ערב צריך לחזור (או שיש לכם שקי שינה ואתם מוכנים להכנס לתוכם ולבלות שם את הלילה)
אם היה אפשר לחיות מהאויר , זה היה יכול להיות יותר פשוט , אבל זה לא ככה.
להציב גבולות זה לא אומר להיות רע .
זו דעתי .

אני חושבת שלהציב גבולות זו עבודה מאוד קשה .
למרוח קרם נגד שמש , להלביש ולהנעיל , לזכור חליפת קרטה לחוג הזה וציוד אחר לחוג ההוא , הצגות , ארוחות , ניקיון וסדר....
אני יכולה להבין ולהזדהות עד אין קץ ,כמה שהעבודה הזו עלולה להיות שוחקת.

מי שחושב שמרי פופינס סידרה את חדר המשחקים של הילדים במחי הרמת המטריה השחורה שלה ותוך כדי כפית סוכר ,צריך לשים שעון עצר ,לפי שיטת הפליי לידי ,ולבדוק כמה זמן לוקח לסדר חדר ילדים הפוך , או לעבוד 20 דקות ולראות מה התקדם וכמה עוד נשאר.
מי שתקוע עם הדימוי המרי פופינסי , לא מבין שזה לא משחק ילדים ,לטפל במשפחה עם ילדים קטנים.

לכן , מה שאני מציעה לך הוא להבהיר לעצמך אילו משימות מעיקות עליך יותר מדי ,לכמה זמן חופש את זקוקה .האם אני צודקת בכך שאני מניחה שאת עובדת כמו חמור?
אני חושבת שאחרי שתבדקי עם עצמך ,תידעי אותו שעכשיו את הולכת לבקש מקרוב/ת משפחה או , לחפש מטפלת אחראית שתעשה את זה .
מישהו/י שיזכור את ההנחיות ויודע להפעיל קצת שכל ישר .
את יודעת שהוא לא יעשה את זה טוב ,ומי שיסבול הם הילדים .

למעשה , אני חושבת שילדים לא ממש סובלים בכל מצב , לרוב יש להם זיכרון טוב וחושים מחודדים.הם לומדים להתלבש בעצמם לחוג (מי שהולך לחוג קרטה אמור להיות מסוגל מבחינה גופנית ושכלית לעשות את זה ),
הם לומדים להסתכל על השעון ,לעמוד בהבטחות ,לקרוא את ההוראות ולהשמע לכללים.

אני חושבת שהרבה דברים שהחלטתי לעשות בגיל ההתבגרות היו קודם כל עשיה שתבטיח אותי הרחק מהדימוי של אימי.היא בעצמה טענה שלומדים על דרך השלילה.
אולי אחרי גיל 30 קצת השתחררתי מהאובססיה הזו ואני מטווה לעצמי דרך שלי בעצמי לבד,בלי שום קשר אליה.לא בטוחה שאני מצליחה.

[עדינה_ניפו*]

הוא כנראה מודע לטעויות הרבות שלו ומתנצל בלי סוף

פעם הייתי מתנצלת כל הזמן גם כן אבל לא באמת הרגשתי צורך להתנצל, לא חשבתי שיש על מה.
התנצלתי רק בשביל לרצות את בעלי כי לא העזתי לעמוד מולו (כמו שכתבה יוטי לונדון מעל) ופשוט להגיד מה אני באמת חושבת.
בעלי אוטומטית תירגם את ההתנהגות שלי כ"מעופפת" כי הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שאני אתן לילדים שלי מתוך בחירה ממש להיות בשמש ללא קרם הגנה או שאתן להם לקפוץ ממקומות גבוהים לבדם... אני גם לא מקפידה לחגור אותם... וכל אלא אני עושה לא מתוך חוסר אחראיות (למרות שיש כאילו שלא יוכלו בשום פנים ואופן להבין את זה) אלא מתוך השקפה אחרת על החיים או כי יש דברים כמו לקפוץ ממקומות מסוימים שפשוט לא מלחיצים אותי, המחשבה שלי היא, אז מקסימום יקבלו מכה ואז אולי יחשבו פעמיים בפעם הבאה או שלא...
בשביל בעלי לראות את הבן שלנו בן השנתיים וחצי קופץ מהשולחן אוכל פשוט עושה לו התקף לב ולי לא מזיז לי את קצה הציפורן.
נו, מי צודק כאן?

ולהטמיע בהם כבוד לאבא כפי שהוא. אולי, וזה כל כך לא פשוט לי

זאת בטוח לא העבודה שלך! אם את רוצה להטמיע אז אם כבר בעצמך, בשביל עצמך, שיהיה לך יותר טוב איתו

אולי כל העבודה שדרושה לי היא לחלוטין עם עצמי,

אם כבר, זאת העבודה.

אני לא יודעת אם "ללמוד לחיות עם זה" אבל אם זה משהו שמפריע לך, תגידי תודה שזה מעורר אותך ותסתכלי שוב פנימה איפה זה פוגש אותך כי לשנות אותו "בובה" את לא תוכלי!!!
ואת זה אני אומרת לעצמי כל יום

[עדינה_ניפו*]

להציב גבולות זה לא אומר להיות רע .

אני מסכימה איתך ב 100% ומודה לבעלי שאני לומדת ממנו את זה אבל השאלה שוב היא מה הגבולות שכל אחד מרגיש שהם נכונים?
ודבר שני מה עושים כשאי אפשר לשנות את הצד השני ואיך שהוא פועל?
איך חיים עם זה בשלום?
איך מקבלים את המציאות מבלי להדחיק את מה שמפריע לנו באמת?

[עדינה_ניפו*]

ויותר מזה, אני מאמינה שבכל מקרה וגם במקרה של פירטית ההתנהגות של בעלה משרתת אותה לחלוטין,
כמו גם במקרה שלי ושל כל מערכת יחסים.
ואז כשמבינים את זה אפשר להגיד תודה ומתוך מקום של הכרה לפעול.

אני לא אומרת שאני יודעת בדיוק איך עושים את זה אבל ביחסים שלי אני רואה שזה פועל ככה ושזה נכון ב100% מהזמן.

[פירטית*]

כי הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שאני אתן לילדים שלי מתוך בחירה ממש להיות בשמש ללא קרם הגנה או שאתן להם לקפוץ ממקומות גבוהים לבדם...

או כי יש דברים כמו לקפוץ ממקומות מסוימים שפשוט לא מלחיצים אותי, המחשבה שלי היא, אז מקסימום יקבלו מכה ואז אולי יחשבו פעמיים בפעם הבאה או שלא...

עדינה, ברשותך שאלה -
מה קורה כשילד מתכונן לקפוץ ממקום מסוים? האם את עושה בראש הערכה מהירה של "הגובה הזה לא נראה לי מסוכן" למשל, לעומת גובה אחר שכן? האם בכלל הדברים עוברים דרך מדידה כלשהי בראש, או שבאופן כללי נראה לך שאין מה לבדוק, ואם הילד רוצה לקפוץ מאיפשהו אז אין סיבה להילחץ מזה?

• תודה-

[יוטי_לונדון*]

אני מהנהנת ואומרת כן כמעט על כל מילה שעדינה כותבת (חוץ מחגורת בטיחות, יתהפך העולם ואני לא אסע בלי ילדים קשורים באוטו).
רק רציתי להוסיף, בנוגע לכל מה שדיברו כאן על חלוקת תפקידים במשפחה בענין מי הנחמד ומי דואג שישמרו על החוקים- השינוי מתחיל בתוכנו, כלומר, איפה אנחנו תורמים לתמונה שתראה ככה?
הם יש פה ציפיה שהמעופפים המדוברים יפשלו (כרגיל)?
האם זה מפתיע שהציפיה מתגשמת?
האם אנחנו רוצים שזה ישתנה באמת ולא רק אנחנו נהיה ה'חכמים' שרואים הכל?

אלו שאלות באויר, לא מופנות למישהו ספציפי אבל שאלות שכדאי לחשוב עליהם.

[עדינה_ניפו*]

זה תלוי בתחושה שלי באותו רגע לגבי הגובה המסוים הזה.
למשל פעם גרנו בבית שלידו היתה חומת אבן די גבוהה ומתחתיו מדרכת בטון, המקום הזה הבהיל אותי נורא ולא נתתי לילדים שלי לטפס שם ללא היד שלי.
מלחיץ אותי - אני מגבילה - אך ורק בשביל השקט הנפשי שלי.
כי אני לא באמת מאמינה שאני יכולה למנוע משהו שאמור לקרות. (זאת האמונה האישית הפנימית שלי, שדברים יקרו כמו שהם אמורים ואין לי שליטה בהם. יש לי רק בחירה באיך אקבל אותם, או איך אני מתמודדת עם מה שהחיים מזמנים לי).

זהו,אז אם זה מלחיץ אותי אני מגבילה, אם לא אז לא... וכנראה שיחסית להרבה אנשים, לא הרבה מלחיץ אותי.

[יוטי_לונדון*]

פירטית, בראשותך יש לי כמה שאלות:
למה לדאוג שיעשו פיפי? אצלנו אני אף פעם לא מבינה למה לבעלי חשוב כל כך שהיא תלך לשירותים כשהיא קמה, אז אם יברח לה היא תלמד, לא? תלמד שכשלוחץ בשלפוחית השתן ולא הולכים הרבה זמן לשירותים אז יכול לברוח, והיא באמת למדה ככה ללכת כשלוחץ.
ככה גם פציעות- יש גבול שאני עדין אשמור עליה אבל אם היא לא תיפול קצת ותיפצע קצת איך היא תלמד לשמור על עצמה? זה מה שילדים עושים- רצים, נופלים ונפצעים. זה מה שכולנו (או רובנו) עברנו כשהיינו קטנים ולמדנו לשמור על עצמנו.
חוץ מזה שאני בכלל מאמינה שיש לנו חוש טבעי ששומר עלינו לא לקפוץ ממקומות גבוהים וילד שמגוננים עליו כל הזמן מאבד את החוש הזה (וגם ילד שמצפים ממנו שלא ידע לשמור על עצמו מאבד את זה). זה לא אומר שאני אתן לה לעבור כביש לבד אבל אם היא רוצה בגן הציבורי לטפס על איזה עמוד של 'גדולים' או על עץ בחצר אני אתן לה- כמה מסוכן זה כבר יכול להיות?

כשאנחנו יוצאים מהבית אני זאת שמארגנת תיק עם כל הדברים החשובים- אני זוכרת לקחת קרם שיזוף או את הסיר המתקפל שלה או פירות ומים שיהיה לה מה להכניס לפה כשתרצה. בעלי אף פעם לא יחשוב על זה (ולהזכירך, אני המעופפת אצלנו) למה? ככה זה יצא בחלוקת תפקידים אצלנו. היה לי קשה עם זה פעם (הם היו יושבים ומחכים באוטו ואני הייתי דואגת שהכל מוכן, הבית נעול, החימום המרכזי לא עובד וסוחבת הכל לאוטו וזה היה מתסכל) וגם אחרי שלימדתי אותו לדאוג לחלק מהדברים עדין אני זאת שבאמת אזכור מה חשוב לקחת. זה גם ניסיון עם הילדה וגם חוש אמהי טבעי.
אז אני משלימה עם זה שיש דברים שאני אזכור והוא לא ואני אצטרך לבדוק אותם או לדאוג להם בעצמי, אבל את יודעת מה ההבדל? שאני סומכת עליו, שאני יודעת שבמצבי חירום הוא בדברים באמת חשובים הוא ידע לתפקד.
(טוב, אצלנו בבית אני היא זאת שלא סומכים עליה).

[פירטית*]

אבל את יודעת מה ההבדל? שאני סומכת עליו, שאני יודעת שבמצבי חירום הוא בדברים באמת חשובים הוא ידע לתפקד.

זה באמת הבדל מהותי ביננו.

וזה בכלל לא משנה אם אכפת לי או לא שבורח פיפי, שמטפסים על עץ, שנפצעים, כל הדברים כולם. אצלי, מה שלא אכפת לי לא אכפת גם לאף אחד אחר.

[עדינה_ניפו*]

פירטית,
את באמת לא סומכת עליו שידע לתפקד במצב חירום?

האם את סומכת על אנשים אחרים?

אני שואלת באמת. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם לא הייתי סומכת על בעלי עד כדי כך? אני תוהה אם הייתי יכולה בכלל לחיות עם אדם שאינני סומכת עליו כלל וכלל.
שואלת את עצמי בכנות, מנסה להבין את מה שאת מתארת.

[יוטי_לונדון*]

מה שלא אכפת לי לא אכפת גם לאף אחד אחר.
מה זה אומר? שהילד יפספס והוא לא יתיחס לזה בכלל? שהילד יפצע והוא לא יעשה עם זה כלום?

[פירטית*]

עדינה ויוטי, מובן שהוא יתייחס, מובן שיהיה אכפת לו מאד. כמובן. אבל יכול להיות שבדיוק כשמשהו יקרה, הוא לא ישים לב שזה קורה, או לא יאמוד נכון את חומרת מה שקורה. ברוך השם, לא קרה. אבל אני יכולה לדמיין איך שבזמן בו אני כבר הייתי מעמידה תשעה אמבולנסים ליד הבית, הוא עוד היה מנסה עם פלסטרים. לא כי הוא רע, נהפוך הוא. כי מרוב שהוא היה מתאמץ וממהר לפתור את הבעיה הוא לא היה מצליח לעצור רגע כדי לאמוד את חומרתה.

ככה זה. זה האיש, אני אוהבת אותו מאד, והבעיות האלו הן חלק מהעיסקה. ועל הרבה אחרים אני סומכת בדברים מסוימים, בהם עליו אני לא סומכת. וגם הוא לא סומך על עצמו בהרבה דברים, ונשען עלי. אם הילד יפצע ואני לא אתרגש מזה, הוא יגיד לעצמו שאם אני לא מתרגשת מזה זה כנראה לא רציני, ואכן לא יעשה עם זה כלום. שנינו סומכים עלי. בפירוש.

[עדינה_ניפו*]

תודה פירטית, אני מעבירה.
ותודה על השיתוף, באופן אישי למדתי הרבה.

[יוטי_לונדון*]

שנינו סומכים עלי. בפירוש
נראה שיצרתם לעצמיכם מצב 'נוח'. הוא לא צריך לדאוג כי את דואגת ואת לא צריכה לדאוג כי את דואגת שאת דואגת.

תראי, אני מכירה את הסיפור ואת שניכם רק מהדיון הזה, יכול להיות שאני לא רואה את התמונה נכון וגם מה שאני אומרת בטוח היה נשמע הרבה יותר נחמד אם הייתי אומרת לך אותו פנים מול פנים, כולי תקוה שאת מבינה למה אני מתכונת.

יש לי הרגשה שעליך לשנות יחד איתו משהו בסיסי ביחסים, משהו שיצרתם וכרגע מפריע לך. אני מאד מזדהה עם הצד בסיפור שלא דואג כי יש מישהו שעושה את זה בשבילו. יכול מאוד להיות שחלק מזה יכול להשתנות והוא יתחיל לקחת יותר אחריות. את זה תוכלי לדעת רק אם תשבי ותסבירי לו כמה קשה לך עם המצב ותנסו יחד לחשוב על פיתרון.
אחרי שתחשבו על פיתרון יגיע החלק של היישום עם עליות וירידות והערות אחד לשני- איפה כדאי שהוא ייקח יותר אחריות ואיפה את צריכה לתת לו לקחת אחריות בעצמו.
זה מה שנראה לי כרגע ממה שנכתב ודוין פה מעלי.
לא מדובר בלשנות אותו או אותך אלא לשנות מרכיב ביחסים ביניכם, מה דעתך?