למה הורים שונאים להיות הורים

היום פורסמה במוסף הארץ הכתבה בעלת השם הנ"ל (למה הורים שונאים להיות הורים) , אשר בעיני היא אולי הכתבה החשובה ביותר שקראתי אי פעם:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/ ... tml?more=1
זאת משום שעצם הכותרת כבר נותן מילים למה שהרגשתי בכל השנים האחרונות ולא יכולתי לקרוא לזה בשם - אני כמובן אוהבת את ילדי אהבת נפש ולא מתחרטת לרגע על שילדתי אותם, אבל במשך השנים היו תקופות ממושכות מאד (מאד) שבהן סבלתי מכל רגע של ההורות. יש כאן דף באתר שנקרא " להיות אמא זה גם לסבול ". קראתי אותו המון פעמים ותמיד התאכזבתי משפע העצות הפרקטיות שניתנו לכותבת האמיצה וכן מההתייחסות אליה כאל מישהי בעלת בעיה פרטנית (שלרוב נחוותה כאן כשילוב של העובדה שהיתה אמא עובדת + ילד סוער), במקום להתייחס למימד הכללי של העניין - כן, פעמים רבות להיות אמא זה גם לסבול סבל מתמשך!
הכתבה עושה עבודה מצויינת ומעמיקה בסקירת מאמרים שונים המעידים ברובם על ירידה בתחושת האושר של הורים כתלות בעצם היותם הורים, אך מסכמת בממצאים לפיהם האושר גם תלוי בתחושת משמעות (גם אם בדיעבד), שאותה נותנת ההורות במידה רבה. אני מסכימה גם לכך במאד.
אשמח לשמוע מה יש לאחרות ואחרים לומר בנושא..

נראה לי שזה מתאר אותי

אני האמא שלא מבינה אימהות שנשארות בבית עם תינוקות ופעוטות וממשיכות חינוך ביתי הלאה ורק רוצות עוד זמן עם הילד. אני האמא שכשאין לילדה סידור לשבוע משתגעת מלהישאר איתה בבית, כשחם ואי אפשר לצאת, בבדידות, בלי רשת חברתית מסביב, ואחר כך לוקח לי הרבה זמן להתאושש מזה כולל ירידה חדה בבריאות הנפשית שלי. אני האמא שלא רצה הביתה אחרי העבודה לראות את הילדה (ואני מאוד אוהבת אותה, מאוד).
אני האמא שמבחינתה ההתנסות בהנקה היתה סיוט במובן של תלות התינוקת בי. במובן של חנק וחוסר אפשרות לברוח.

אני מאלו שקוראות פוסטים של אמהות שילדיהן בגרו ועזבו את הבית ולא מבינה מה כל כך עצוב בזה, אני רק מחכה לרגע שבו הבית יהיה שוב באוטונומיה שלי. קוראת גם פוסטים של נשים עם ילדים בגילאי העשרים המאוחרים, שילדיהן - ובני זוגם - מתגוררים אצלם, והן שמחות ומאושרות ולא רוצות לחשוב על הרגע שבו הגוזלים יעברו אל מעבר להרי החושך - או לדירה במרחק 10 דקות מהם - ולא מבינה.
לגבי הינקות והפעוטות, מבחינתי זה היה שעבוד מתמשך. שמחתי מאוד להגיע לשלב שבו אני לא צריכה להתעסק בהפרשות של אף אחד. מאותה סיבה, אגב, אני לא חובבת חיות מחמד.

יצאתי סוציומטית מהפוסט הזה. בחיים האמיתיים דוקא יש לי שם של בחורה נעימה לבריות.

מה שהכי עניין אותי זה ההפרדה בין האהבה לילד והשנאה להיות הורה. אני מאוד מאוד אוהבת את ביתי, אבל לא מאוד מתלהבת להיות אמא. זה ממש תיאור מדויוק שלי. רשת הביטחון הכלכלית והחברתית יכולה מאוד לעזור. לדוגמא אני לא אעשה עוד ילד אם לא יהיה לי עזרה צמודה. זה גם שייך לדכאון אחרי לידה. ככול שלאם יש יותר עזרה, ככה הסיכויים שלה לדיכאון אחרי לידה נופלים.

אני מניחה שזה בגלל הנטייה של אנשים לרצות משהו אחר ממה שיש להם,
אני אם כבר עשר שנים, הילדים בבית, קשה לי לפעמים, אבל לא הייתי מוותרת על זה. אני תמיד זוכרת שעוד מספר שנים,הטיפול בילדים כבר לא יהיה כל כך אינטנסיבי ואני אתפנה לדברים אחרים.
בתי הבכורה ארגנה השבוע קייטנה לעשרים ילדים מהשכונה, זה דרש מכולנו התגייסות. אחת האמהות אמרה לי היום שזה מדהים שכל יתר האמהות שמחות לקחת חופשה של כמה שעות מהילדים ולעומת זאת אני עוזרת לבתי ביוזמה שלה וכך מטפלת בכל כך הרבה ילדים, אני חשבתי לי שבאמת מוזר, איך אפשר שלא?

לקח לי כמה שנים כדי להבין שבערך ב- 95% מהזמן שלי עם ילדי הקטנים (שזה היה 24 שעות ביממה, שכן הייתי איתם בבית) עסקתי בדברים שלא רציתי לעשות, שלא גרמו לי כל הנאה אלא ההיפך, במעין שיעבוד מתמשך. ה- 5% הנאה היה הזמן המועט מאד שהיה לי (על חשבון שעות השינה המועטות שלי), בו הייתי סוף סוף ברשות עצמי ויכולתי למשל לאכול ו/או לקרוא בנחת. לא שכיום המצב מאד שונה, אלא שהילדים גדלו ולפחות אני יכולה לישון כמו בן אדם. פעמים כל כך רבות הרגשתי את מה שכתבה פלוני אלמונית - תחושה של חנק וחוסר אפשרות לברוח ולא הבנתי מה עשיתי שמגיע לי הסבל הזה.
יש לציין שהתחושות הקשות נבעו בחלקן מכך שעקב רגשי האשמה הקשים שהיו לי על זה שאני בבית ולא עובדת, לא העלתי על דעתי לקחת עזרה בתשלום או לדרוש מבעלי שיבוא לעזרי; תמיד הנחתי שאילו רק יכולתי להתנהל אחרת אז היה לי פחות קשה, אבל הכתבה שבנדון (וגם יתר התגובות כאו בדף עד כה) הוכיחו לי ש"האישי הוא הפוליטי" - ההורות מסתבר, נחווית אצל רבים כחוויה קשה, הרחוקה מהדימוי התרבותי שנהוג להצמיד לה (גם הטרנד של "קיטורי" האמהות לא באמת מקעקע את התפיסה הבסיסית לפיה ההורות היא אושר)

ועוד דבר, המהווה תת סעיף בתחושותי הכלליות כלפי עניין ההורות:
כל השנים חייתי ממש לפי כל ה"קודים" של "באופן"; לא שקראתי אותם כאן ומיד יישמתי, אלא ההיפך - כך נהגתי באופן טבעי באמת, ואז נתקלתי בהם באתר. לא יכולתי שלא להניק לאורך שנים, לא יכולתי שלא להישאר צמודה לילדי ביום ובליל בשנותיהם הראשונות, לא יכולתי שלא לישון איתם בלינה משפחתית במשך שנים ולא יכולתי שלא להשקיע מאמץ ומשאבים ב"להיות" וב"לעשות" איתם דברים (וגם לא יכולתי שלא להשקיע בתזונתם הבריאה - עוד דבר שצורך משאבים נפשיים וגופניים)
צר לי, אבל היום אני חושבת שכשמתמקדים עד כדי כך בטובת הילדים, אי אפשר שלא להזניח (לעתים באופן קשה) את עצמך, את בעלך ואת הזוגיות שלכם, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". יתכן שעדיף פחות לינה משפחתית כדי שתהיה יותר זוגיות, יתכן שעדיף לצאת לעבודה ושהילד ילך לגן ולצהרון כדי שלאמא תהיה יותר רווחה נפשית וכלכלית - צריך שיהיה איזשהו באלאנס בין כל ההיבטים הכרוכים במערכת המשפחתית וזה בסופו של דבר גם לטובת הילדים.
אני כאמור לא הייתי מסוגלת לעשות זאת ויתכן שזו בעיה אישית שלי - ההתמקדות בצרכי הילדים עד למחיקת הצרכים שלי ושל בן זוגי, ובכל זאת - אני חושבת שכדאי לתת על כך את הדעת, דווקא באתר זה (והמרגיעון אומר "זה גם אישי וגם אנושי"...)

מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא הסיפא של המאמר. במקום לחשוב על מדיניות רווחה חשבתי על חינוך ביתי:
אין בעיות של בילוי זמן מועט מדי עם הילד, לא מודאגים ממציאת משפחתון או גן ולא דואגים איך נשלם על החינוך,
והבנתי למה אשריי וטוב לי.

אני חושבת שכשמתמקדים עד כדי כך בטובת הילדים, אי אפשר שלא להזניח (לעתים באופן קשה) את עצמך, את בעלך ואת הזוגיות שלכם, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".
גם אני חושבת כך, אבל אני חושבת שזה ממש בסדר להתמקד בילדים כשהם קטנים וזקוקים לכם באופן מוחלט. אחר-כך הילדים גדלים ויש להם פעילויות עם חברים ואז יש לך יותר זמן לדברים אחרים. אחר-כך הם עד יותר גדולים ועצמאים ואפשר לחזור ולהשקיע בעצמך ובבן זוגך (ובחברים ובהורים שלך ובחברה בכלל).

יתכן שעדיף פחות לינה משפחתית כדי שתהיה יותר זוגיות, יתכן שעדיף לצאת לעבודה ושהילד ילך לגן ולצהרון כדי שלאמא תהיה יותר רווחה נפשית וכלכלית
ויתכן שצריך לעשות "סוויצ'" בראש וולחשוב שזה ממש בסדר ככה, ואז לאמא תהיה רווחה נפשית. גם המשמעות של רווחה כלכלית היא עניין של גישה.
רולידר מדבר כאן בעקיפין על הבעיה של הסבל ההורי על הקדימויות הנכונות לדעתו

גם אני חושבת כך, אבל אני חושבת שזה ממש בסדר להתמקד בילדים כשהם קטנים וזקוקים לכם באופן מוחלט.
אבל העגלה עוברת. אי אפשר לומר לעצמך ולבן זוגך "לא נורא, עוד שמונה שנים לא יישן לנו יותר אף אחד במרחב הזוגי ונוכל לעשות סקס בשקט, ואני אתקיים על יותר משלוש שעות שינה לא רצופות ביום".
ואני אישית לא רוצה להרגיש שאני מקריבה שמונה שנים ואז אוכל לחיות. אני לא חיה לפי הדוגמה (בחולם) הבאופנית, והילדים משתלבים בחיינו במקום שארגיש שאני שמה את כל העולם החיצון על הולד. ילדי יודעים שאני אגן עליהם, אטפל בהם, ואוהב אותם כמו שרק אמא יכולה לאהוב, אבל הם לא מרכז עולמי.

לדעתי חבל שאין אפידורל שסוחב עד גיל 6, זה בטוח היה מעלה את ממוצע האושר העולמי.

_גם אני חושבת כך, אבל אני חושבת שזה ממש בסדר להתמקד בילדים כשהם קטנים וזקוקים לכם באופן מוחלט.
אבל העגלה עוברת. אי אפשר לומר לעצמך ולבן זוגך "לא נורא, עוד שמונה שנים לא יישן לנו יותר אף אחד במרחב הזוגי ונוכל לעשות סקס בשקט, ואני אתקיים על יותר משלוש שעות שינה לא רצופות ביום"._
מסתבר שאפשר.
אנחנו כבר כמעט אחרי - (פוסטים של אמהות שילדיהן בגרו ועזבו את הבית) - חלק מהילדם כבר אחרי צבא, ויש עוד אחת קטנה יחסית, אבל גם כבר עצמאית ולא צריך לטפל בהפרשות או לקלח.
בשנים האחרונות, מאז שהסתיימה המיטה המשפחתית באופן טבעי, הסקס הפך להרבה יותר מגוון ומתמשך, כולל לעיתים במנוחת הצהריים, אנחנו מבלים המון יחד, וחל שינוי בחיי הזוגיות שלנו - הרבה יותר בילויים של שנינו לבד ופחות עם הילדים. וזה בסדר גמור - הקדשנו 20 שנה לגידול הילדים באופן אינטנסיבי, ועכשיו עוברים בהדרגה לשלב הבא. ואנחנו לא מרגישים שהפסדנו משהו, להפך - אנחנו מאד גאים ומרוצים שהדברים נעשו כפי שנעשו. בודאי שהיו תקופות קשות, והיו ימים שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, אבל אני אוהבת את המשפט שמצטט הרוקי מורקמי בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" - "הכאב הוא בילתי נמנע. הסבל נתון לבחירתך".
אני חושבת שחשוב להודות שלעיתים טיפול וגידול ילדים זה ממש קשה, ממש לא כיף, אבל גם בזמנים קשים לזכור ש"גם זה יעבור", והחיים הם רצף של תקופות שונות.
אני מניחה שנשים שונות חוות את זה באופן שונה, ויש כאלו שזה יותר קשה ומעיק, וכמובן יש גם ילדים שונים - יש כאלו שיותר קשה לנו איתם.
לדעתי חשוב ככל הניתן להעזר בדמויות נוספות בגידול הילדים, כמו שאמרה הילרי קלינטון (נדמה לי) - "צריך כפר שלם" (it takes a village) כדי לגדל ילד. מאד מאד קשה להיות לבד עם הילדים כל הזמן, כפי שהחברה המודרנית מכתיבה לעיתים.

ואני אישית לא רוצה להרגיש שאני מקריבה שמונה שנים ואז אוכל לחיות
אם את לא רצה להרגיש מקריבנית אז תספרי לעצמך את הסיפור בדרך אחרת. זה קשור ל"סוויצ'" שדיברתי עליו.
אני חושבת שלא מעט זוגות נפרדים בתקופה שהילדים גדלים דווקא בגלל הילדים (ילדים בדרך כלל מרגישים שזו אשמתם ויש סיבה טובה לכך). הרצון להיות "מאושר" גובר על כל השאר, במיוחד על היכולת לחוות תסכולים בהסכמה ובהבנה.

עוד אחת אחרת , כתבת בדיוק רב יותר את מה שגם אני מרגישה כאמא לילדים גדולים. היחסים עם בעלי אכן מתחילים להשתנות. יותר זמן של שנינו, יותר שיחות מעמיקות ופחות ניהול זמנים ותיקתוק של הבית והילדים.

אם את לא רצה להרגיש מקריבנית אז תספרי לעצמך את הסיפור בדרך אחרת. זה קשור ל"סוויצ'" שדיברתי עליו.
כן זה בדיוק
"הכאב הוא בילתי נמנע. הסבל נתון לבחירתך".

ואני אישית לא רוצה להרגיש שאני מקריבה שמונה שנים ואז אוכל לחיות
אז מה את מציעה? לא ללדת ילדים? לא להקדיש להם את הדרוש להם? לשלם למטפלות שידאגו להם 24 שעות ביממה עד שיגדלו? אני לא אומרת שצריך לחיות בעקרון הרצף, לעשות חינוך ביתי ולא להפרד מהילדים בכלל. אבל גם אם את עובדת, יש לך מטפלת לשעות הנדרשות, הילדים לא ישנים איתך במיטה - עדיין להיות אמא לילדים קטנים זה מתיש, דורש כוחות ולא "כיף" כל הזמן. ובכל זאת אפשר לעבור את זה, להנות ממה שאפשר להנות ולעבור את השאר בכבוד, ואחר כך להמשיך לחיות עם בן הזוג האהוב תוך שינוי הדרגתי בצורת החיים, כפי שנאמר יותר זמן של שנינו, יותר שיחות מעמיקות ופחות ניהול זמנים ותיקתוק של הבית והילדים. זה באמת כיף גדול.

הדף הזה בא לי בזמן. בדיוק חשבתי על לפתוח דף שיקרא משהו כמו האמהות כעבודה רוחנית.
אני קוראת עכשו ספר שנקרא "מערה בשלג" ומספר על אנגליה שלקחה על עצמה נדרים של נזירה בודהיסטית ובין השאר חיה 12 שנים במעה לבד בהימליה. מסופר בין השאר על כל הקשיים הפיזיים, שהיא השתמשה בהם כדי כדי להתקדם רוחנית. היה לה גורו שהיא פוגשת פעם בשנה ומקבלת ממנו הנחיות להמשך עבודה.
חשבתי על זה שגם את הקשיים באמהות אפשר לרתום לעבודה רוחנית. כמו שבעצם כל דבר אפשר לרתום לעבודה רוחנית. נכון, להיות הורים לתינוקות ופעוטות זה מאוד מאוד אינטנסיבי ודורש תעצומות נפש מדהימות. האם קושי הוא סבל? האם מהות החיים היא "לעשות כיף"? אני חושבת שאם נשים בצד את הדברים שכרגע אי אפשר לעשות אותם, אבל לא מתוך תסכול, אלא מתוך קבלה אמיתית, אבל אמיתית, שכרגע יש דברים שאי אפשר לעשות, זו כבר התחלה של עבודה רחונית: לקבל את המציאות כפי שהיא. אבל לקבל באמת. זה ממש כמו העבודה של הנזירה הבודהיסטית.
אוקיי, יכול להיות שחלק מהכותבות כאן לא מעוניינות בעבודה רוחנית וזה בסדר. אני פונה כרגע למי שכן, והייתי מעוניינת לפתח את הנושא הזה.
אפשר להתייחס לאמהות כאל עבודה רוחנית לא רק בעניין של מה אני מוותרת עליו, שזה מה שהדיון כאן נסוב סביבו עד כה, אלא, למה כל כך קשה לי עם הילד. מה במה שהילד עושה מצליח לפרוט לי על המיתר הכל כך רגיש הזה? מה קורה לי בפנים באינטראקציה מול הילד? הדבר הקשה הוא שאין הנחיה רוחנית. לפעמים גם אני הייתי רוצה גורו שיעזור לי לרתום את הקשיים לעבודה ולהתקדמות.

_יתכן שעדיף פחות לינה משפחתית כדי שתהיה יותר זוגיות, יתכן שעדיף לצאת לעבודה ושהילד ילך לגן ולצהרון כדי שלאמא תהיה יותר רווחה נפשית וכלכלית
ויתכן שצריך לעשות "סוויצ'" בראש וולחשוב שזה ממש בסדר ככה, ואז לאמא תהיה רווחה נפשית. גם המשמעות של רווחה כלכלית היא עניין של גישה.
רולידר מדבר כאן בעקיפין על הבעיה של הסבל ההורי על הקדימויות הנכונות לדעתו_

רוזמרין,

לא הבנתי את הקשר בין מה שקדם לפרסום הלינק וללינק. תוכלי להסביר? קראתי את המאמר של רולידר ויש לי הסתייגויות.

אני נסחפתי אחרי החינוך ביתי בגלל מפלט- הפעוטון נראה לא טוב.( חינוך ביתי כמפלט לא יצלח ) ורק אחרי שוויתרתי על הצעת עבודה שרציתי, הבנתי שאני בכלל לא בנויה לחינוך ביתי וסתם וויתרתי על העבודה. עכשיו אני באותו המקום. הגנים הפרטים יקרים למדי וגרועים לטעמי, אין לי עבודה. אבל אני חושבת שהם בכל זאת יותר טובים מלהישאר בבית עם הילד ולהרגיש שזה לא טוב לא לי ולא לו.
מזדהה עם מה שכתבה אום אל קיצקיצ כל קושי יכול להיות בסיס לעבודה רוחנית, אבל מצד שני יש לאושו משפט: "כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת". כשאני במקום שאני רוצה להיות בו, בחברת אנשים אהובים ומקבלים, כשאני עושה משהו שמעניין אותי, כשחושי נחשפים למציאות יפה כמו מוזיקה, טבע, מזג אוויר נעים, שקט, מגע נעים, סרט יפה, אומנות פלסטית יפה וכו'. הזמן עובר לי מהר. אוטוסדרדת המחשבות נחה. ואני חווה מה שנקרא רגעים קטנים של אושר. לעומת זה כשאני עם הילד רק אני והוא, פעמיים רבות הזמן מזדחל לאיטו, אני מודעת ומופרעת מכל חוסר נוחות קטן ורק מנסה להפסיק להזדהות עם המחשבות השליליות שחולפות במוחי.

אום אל קיצקיצ ,

אהבתי מה שכתבת ואני בעד להרחיב את זה ולפתוח דף על הורות כעבודה רוחנית נפשית.
ההורות היא אכן מאוד אינטנסיבית ועוצמתית ולכן גם מעוררת תחושות מאוד חזקות,
שבעזרת עבודה רוחנית, ניתן להוסיף להם תובנה, הבנה ופרספקטיבה.
כך למשל, ההורות יכולה לעורר אצלנו תחושת מיסכנות וקורבנות שהייתה שם עוד הרבה לפני.
אפשר לשקוע בתחושות האלו, ואפשר לצאת מהם לעבודה רגשית-רוחנית על היכולת לאהוב את מה שיש (כדברי ביירון קטי).

אמא בגבעתיים,

כשאני במקום שאני רוצה להיות בו, בחברת אנשים אהובים ומקבלים, כשאני עושה משהו שמעניין אותי, כשחושי נחשפים למציאות יפה כמו מוזיקה, טבע, מזג אוויר נעים, שקט, מגע נעים, סרט יפה, אומנות פלסטית יפה וכו'. הזמן עובר לי מהר. אוטוסדרדת המחשבות נחה. ואני חווה מה שנקרא רגעים קטנים של אושר.

כמובן שקל להיות מאושר כשמעניין, נעים וכו'.
הבעיה היא שאז האושר שלנו תלוי בכל-כך הרבה דברים חיצוניים שהם לא תמיד בשליטתנו...

אום אל קיצקיצ - מסכימה איתך.
המחשבה העיקרית שעברה בי אחרי קריאת המאמר, שהמסקנה שם היא שממש אי אפשר להנות ולהתפתח בהורות. כאילו הילדים מפריעם לנו לעשות את הדברים החשובים שלנו, במקום לקבל את זה שהילדים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שבחרנו לנו.
אחר כך חשבתי שאולי בגלל שאני חד-הורית אין לי זוגיות שתיהרס, ובגלל שיש לי ילד אחד, אז לא כל כך קשה לי. זה גם נכון, אבל זה לא כל הסיפור. יש קושי ויש סבל וזה שני דברים שונים. והקושי לא חייב לגרור את הסבל איתו. זה לגמרי עניין פנימי.
אני אגיד את זה עכשיו מהכיון הבודהיסטי - כשקשה לי, אז הקושי לפעמים גורר אחריו סבל. סבל שלי. סבל, שבאופן מסוים, הרבה פעמים בלתי מודע, אני בחרתי בו. מדובר על זה הרבה פה באתר - ההבדל בתגובות שלי בין משהו שקורה שאני במצברוח טוב (נגיד, הבן שלי שבר כוס) לבין אותו מקרה כשאני במצברוח רע. אז הרבה פעמים אני מרגישה שאין לי שליטה בתגובה שלי, אבל העובדה היא שהקושי הזה (הכוס שנשברה) לא בכל מקרה גורר סבל, וזה נותן לי כיוון להפריד בין שני הדברים.
הילד שלי הוא ההד למה שקורה בתוכי (ובכלליות, המציאות סביבי היא הד למה שקורה בתוכי. זאת הקארמה). ולכן הוא מעלה אצלי קושי, שלפעמים הופך לסבל. כשנפתר משהו בתוכי, הוא נפתר גם במציאות היחסית שלי (גם אם לבן שלי בקיום העצמאי שלו יש בעיה, אז אני רואה אותה ממקום נקי. זה לא יוצר אצלי סבל).
אומרים שהילדים הם מורי הזן שלנו. הם מלמדים אותנו לחיות כאן ועכשיו, והם יאירו את כל נקודות התורפה שלנו. אז תרגיל אחד כזה הוא להודות להם בכל סיטואציה שמעלה בנו סבל.
הרצאה על הורות לפי הבודהיזם

מתחברת לדברים שנאמרו פה,דברים שלא חשבתי עליהם עד עכשיו.
אני אמא שלפרקים שונאת להיות אמא,אצלי זה יושב על הסוגייה של "חדר משלי" "מקום משלי" , (חוסר)"זמן לעצמי".
כשאני מרגישה שהילדים "יושבים" על הנקודה הזאת ,אז אני מרגישה שאני שונאת את ההורות.
פתאום הבנתי שזה יושב על משהו שהיה שם תמיד , מאז ומתמיד חיפשתי פינה משלי,התחננתי בפני ההורים לחדר משלי וכדומה.זה לא משהו שנגרם בגלל הילדים.
מתחברת גם להבדל בין קושי לסבל,מכירה את זה מהלידה שבה הייתה הפרדה בין כאב לסבל,כאב לי מאוד אך בכלל לא סבלתי.
מתי אני סובלת בהורות? אם אני מנסה גם להיות עם הילד וגם להיות עם עצמי, אם נגיד אני מנסה לגלוש להנאתי כשאני איתו אחר הצהריים אז כל פעם שהוא שואל שאלה וקוטע מחשבה אני מתחרפנת. בעוד אם אני מראש מחליטה שכ-ל אחר הצהריים מוקדש רק לו,
אני פחות סובלת מכך שבו זמנית אני לא עושה דברים שנהגתי לעשות כשהייתי לבד.

_חשבתי על חינוך ביתי:
אין בעיות של בילוי זמן מועט מדי עם הילד, לא מודאגים ממציאת משפחתון או גן ולא דואגים איך נשלם על החינוך,
והבנתי למה אשריי וטוב לי._
מבחינתי זה מתכון בטוח לאובדן שפיות.

מסתבר שאפשר.
אשריכם ששרדתם.
מבחינתי, הורות באופנית היא הורות בלתי אפשרית. זו הורות שלא נותנת לי מקום ולא מאפשרת לי לנשום.

לדעתי חשוב ככל הניתן להעזר בדמויות נוספות בגידול הילדים, כמו שאמרה הילרי קלינטון (נדמה לי) - "צריך כפר שלם" (it takes a village) כדי לגדל ילד. מאד מאד קשה להיות לבד עם הילדים כל הזמן, כפי שהחברה המודרנית מכתיבה לעיתים.
זהו בדיוק העניין. אבל לזה מצפים מאיתנו. תהיי האמא המושלמת אבל בתנאים המודרניים. (לא כולם גרים בכפר שאנטי ירוק בגליל)

סליחה, אבל לא כל דבר צריך לנתח ולהפוך לעבודה רוחנית. קשה כי קשה. כי זה אובדן החופש, כי זו בדידות וכו'. הילדים עצמם לא אשמים בכלום כמובן ואנחנו בחרנו להביא אותם לעולם ומעוניינים בהם כמובן. זה לא סותר. אני חושבת שהורות באופנית מקשה יותר על האימהות מאשר הורות מיינסטרים. היא יותר טוטאלית. היא משאירה פחות מקום להורה להיות אדם.

מתייחסת לציטוטים מהכתבה:

שבדק 909 אמהות עובדות מטקסס וגילה כי הטיפול בילדים ממוקם במקום ה-16 מתוך 19 בסולם הדברים שגורמים הנאה.

אני משערת שיש משמעות לכך שהמחקר בדק דווקא אמהות עובדות.
מעניין אותי אילו ממצאים היו עולים באמהות לא עובדות, ויותר מזה - אמהות שמגדלות לפי עקרון הרצף, אמהות בחינוך ביתי, ואמהות בעלות מודעות עצמית באופן כללי.

והכתבה אכן מתייחסת לזה באופן מסוים:

יש גם הסברים אחרים. במקום גבוה ברשימה, נמצאת האפשרות שהורים לא נהנים במיוחד מההורות, כי חוויית גידול הילדים השתנתה בתקופתנו באופן מהותי.

כלומר, אני באמת שואלת את עצמי אם הסבל מהורות המתואר בכתבה - הוא הכרח המציאות, או שהוא נובע מאורח החיים המודרני, שלא מאפשר חוויה של הורות כפי שנועדה להיות בטבענו.

עוד התייחסות לזה בכתבה:

היא מתייחסת לסרט תיעודי שיצא לאחרונה, ומשווה בין חייהם של ארבעה תינוקות - מיפן, נמיביה, מונגוליה וארצות הברית. "אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של חייהן של הנשים בנמיביה", היא אומרת. "אבל היה קשה שלא להבחין בשלווה שלהן. הן קישטו את הילדים שלהן בחרוזים וחינה, נהנו מלשבת ולשחק איתם, ואילו כאן אנחנו לעתים קרובות רואים בכל זה עבודה קשה".

***********

שני משפטים מהכתבה שמסכמים את מה שהכתבה מנסה לומר, ואפשר לומר שקצת קשים לעיכול בעיניי:

הוא סבור שילדים מציעים רגעים של התעלות, אך לא שיפור כללי באיכות החיים.

ועוד יותר מזה:
"הם מקור עצום של אושר, אבל הם הורסים את כל מקורות האושר האחרים"

נשמע מפחיד !

_אנחנו כבר כמעט אחרי - (פוסטים של אמהות שילדיהן בגרו ועזבו את הבית) - חלק מהילדם כבר אחרי צבא, ויש עוד אחת קטנה יחסית, אבל גם כבר עצמאית ולא צריך לטפל בהפרשות או לקלח.
בשנים האחרונות, מאז שהסתיימה המיטה המשפחתית באופן טבעי, הסקס הפך להרבה יותר מגוון ומתמשך, כולל לעיתים במנוחת הצהריים, אנחנו מבלים המון יחד, וחל שינוי בחיי הזוגיות שלנו - הרבה יותר בילויים של שנינו לבד ופחות עם הילדים. וזה בסדר גמור - הקדשנו 20 שנה לגידול הילדים באופן אינטנסיבי, ועכשיו עוברים בהדרגה לשלב הבא. ואנחנו לא מרגישים שהפסדנו משהו, להפך_

אני יכולה לשאול בת כמה את, או באיזה גיל התחלתם?
נראה לי שזה מאוד משנה.
כשמתחילים בגיל צעיר, אז באמת - אפשר להקדיש את השנים האלה, וכשהילדים גדלים את עדיין צעירה מספיק כדי ליהנות מכל השאר.

אני חושבת על עצמי, אם נניח אני אתחיל רק עכשיו (לקראת 40) זוגיות ומשפחה (בהנחה שיתמזל מזלי סוף סוף למצוא את בחיר לבי), ורק בגיל 60 אני אוכל באמת ליהנות מהזוגיות ומהסקס (כי לפני הילדים כבר לא נשאר יותר מדי זמן) - זה נראה די מדכא.
וגם בגיל 60 זה מרגיש לי כבר רגל אחת בקבר. אין לי מושג כמה מינית אני ארגיש אז (הלוואי, אבל מי יודע...). שלא לדבר על כך שאין לי מושג בן כמה יהיה הבן זוג, ואם עדיין יהיה בכושר

.

אחרי כלכך הרבה שנים שאני מחכה לזוגיות - די מאיים עליי לחשוב שדי בסמוך למציאת הזוגיות אני אצטרך להקריב אותה לטובת גידול הילדים - ובמקרה הטוב לזכות בה מחדש אחרי 10-20 שנה.

בעקבות הנ"ל פתחתי דף סקר האם אתם מאושרים יותר מאז הילדים.

אפשר הפניה לסרט התיעודי?

סליחה, אבל לא כל דבר צריך לנתח ולהפוך לעבודה רוחנית. קשה כי קשה. כי זה אובדן החופש, כי זו בדידות וכו'. הילדים עצמם לא אשמים בכלום כמובן ואנחנו בחרנו להביא אותם לעולם ומעוניינים בהם כמובן. זה לא סותר. אני חושבת שהורות באופנית מקשה יותר על האימהות מאשר הורות מיינסטרים. היא יותר טוטאלית. היא משאירה פחות מקום להורה להיות אדם.
אבל יש הרבה דברים קשים בחיים. בעיני למשל, לשבת 9 שעות מול מחשב זה הרבה יותר קשה מאשר לשבת 8 שעות במפגש.
לדעתי חבל לא להפוך כל דבר לעבודה רוחנית.
אני חושבת שקשה כי מוותרים על החיים הקודמים. קשה כי החיים שלפני ההורות מורכבים מכל מיני דברים שלא מתאימים לילדים, ולא בהכרח מתאימים למבוגרים (למשל לבלות 9 שעות מול המחשב בניאון, או חומרים מסוכנים במעבדות).
אני חושבת שלאנשים קשה כי התרבות שלנו משכנעת אותנו שמה שאנחנו צריכים זה שמן לעצמנו, ולבקר בקניונים, ולקנות כל מיני דברים, וללכת למקומות שלא מתאימים לילדים. מהצד השני משכנעים אותנו שאנחנו חייבים לעשות עם הילדים כל מיני פעילויות שהן נוראיות למבוגרים, כמו חוגים לתינוקות, פאזלים דידאקטיים וג'ימבורי למיניהם. ומכאן לשם נהיה סבל, כי ההורים חשים מחוייבים לילדים, מצד שני הם משתוקקים לעשות משהו אחר שלא מתאים לילדים.
אין כאן חיים משותפים.

שלום לכולם,
לא קראתי את המאמר, רק את ההתיחסות של מי שכתבו כאן.
אז מניסיוני האישי, עם 2 ילדים בחינוך ביתי ועם רצון גדול לעוד ילדים בחינוך ביתי- זה מה שאני חושבת וחווה:
בחודשים האחרונים הגעתי להבנה גדולה שכל ההתעסקות שלי חייבת להיות קודם כל פנימית. כלומר- קודם כל לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי, להיות שמחה מבפנים, ללא קשר לאימהות, כמו שאני רוצה להיות שמחה מבפנים ללא קשר למצב הכלכלי שלי או למצב האישי שלי. פשוט להיות ממוקדת מבפנים, טובה, פשוטה ושמחה מהדברים הקטנים . ( " שמחות של יום חולין"....)
ברגע שכל האנרגיה מופנית פנימה, אל ליבי, אל מחשבותיי, אל רצונותיי- שכל הזמן משתנים ומתפתחים וגדלים ....אבל אני מכירה אותם ומחשיבה אותם ויותר מכל- מחשיבה את עצמי , מחבקת את עצמי ברגיעם שקשה לי, פותחת את ליבי לעצמי, קלילה עם עצמי במקום בדרישה מעצמי להיות אמא טובה, קשובה, מבינה וחס וחלילה לא צועקת או כועסת- אז רק מתוך הדרישה הזאת נוצר כזה מתח שברור שאני אצעק ואכעס.
אני מבינה שהכיוון הוא פנימה, וזה לא שבפנים הכל תמיד ורוד וזורם ושקט, אבל יש את הסכמת הלב למה שיש בפנים. אם אני סוערת עכשיו- אז אני מסכימה לזה שאני סוערת עכשיו וכמובן שהסערה שוכחת, וברור שאם אני שקטה עכשיו אז מאוד טוב לי ואני מסכימה לשקט הזה.
כשיש הסכמה פנימית- לא משנה מה קורה, מה מתרחש- אז מבחוץ הכל נראה אחרת, ואני מגיעה אל הילדים שלי, כמו אל בעלי, חבריי, משפחתי והקופאית בסופר- נקייה , שקטה, פשוט כפי שאני.
ואז כל עניין הילדים בכלל לא אישיו, הם שם, הם כאן, אז הם צועקים/ משתוללים/ דורשים/ וגם מתוקים וגדלים ולומדים. ומה הם לומדים? מה שהם רואים. והם רואים אותי בעיקר.
פועל יוצא מכך שאני מכוונת פנימה, זה החיבור שנוצר מתוך השקט ומתוך הסכמת הלב. יוצא שאני באמת מקשיבה להם כשהם מספרים לי משהו שקרה להם ויוצא שאני באמת מסתכלת על ציור שהם עשו ואני מרגישה שאני באמת מתקשרת איתם.
וכמובן שיש רגעים, שעות וגם ימים שלא...ואז אני מבינה ששכחתי לפנות פנימה, שהפרזתי בנתינה, ששכחתי את עצמי , איפה אני? מבינה מה קרה וחוזרת למקומי, והמקום שלי הוא תמיד תמיד רגש חם לקיום שלי כאן!
אני אמא ואני גם בן אדם, ויש לי רגשות והתרחשויות ומחשבות , וקודם כל אני בשביל עצמי, כי לפני הכל אני האמא של עצמי ואז אני האמא שלהם, ככה אני עושה להם אמא נורמלית....
זה משהו שאני מזכירה לעצמי כל בוקר, משתדלת להתעורר לפני כולם, לקחת לעצמי חצי שעה פרטית של שקט ולהזכיר לעצמי- אותי....אני כאן בעולם הזה, אני טובה כפי שאני, אני מסכימה להיות אני- יאללה בוקר טוב, מעניין מה יהיה היום.....
וזה עובד.

עוד משהו: הבעייה טמונה , לדעתי, בכך שמפרידים את הילדים מהחיים. יש את השעות של הילדים- בבוקר להכין אותם למסגרות , בצהריים להכין להם ארוחת צהריים, ונאמר בערב מקלחות וארוחת ערב, אולי גם אחהצ אם אין חוגים.....ומתחיל מרדף אחרי ה" זמן שלי", וזה מבסיסו ממש לא נכון.
הילדים הם חלק מהחיים ולכן אין בעייה לעשות חינוך ביתי, כי אין זמן שלהם וזמן שלנו. אפשר בתוך כל מכלול הזמן להיות נוכחת, ושקטה תוך כדיי פעילות עם הילדים ולא להרגיש מותשת או שמשהו כאן בא על חשבוני. אני יכולה לשבת ולקרוא ספר ולסיים ספר ביומיים והם , לא יודעת מה הם עושים, חיים?
אף אחד לא אמר שהורים הם צוות הווי ובידור לילדים שלהם, וגם לא משרתים. ילד מגיל 3 יכול להכין לעצמו אוכל, לסדר את המרחב שלו וגם להתקלח בהשגחה תומכת של הורה.
עצמאות זאת המצאה נהדרת. אנחנו חיים ביחד, כחלקים בתוך משפחה שלמה, אין חלק שבא על חשבון או במקום חלק אחר.
הילדים מרגישים כך את פעימות החיים, את העולם האמיתי שלא מופרד על ידי בתי ספר ומסגרות . איזה כייף זה ללכת עם אמא לסופר בבוקר יום רביעי, שכמעט אין ילדים אחרים מסביב....זה החיים האמיתיים.
כשאנחנו יוצרים את ה" שלהם" ו- "שלנו" ( ואנחנו יוצרים את זה, אין תירוצים אחרים), זה מאבק וחבל.

סליחה, אבל לא כל דבר צריך לנתח ולהפוך לעבודה רוחנית. קשה כי קשה.
כפי שאמרתי, זכותך לעשות עם הקושי ככל העולה על רוחך. אני מדיפה להשתמש בו כמנוף להתפתחות עצמית, לעבודה רוחנית.
חלקיקה בשלם , מאוד נהיניתי ממה שכתבת. עושה רושם שמתאפשר לך לעשות דברים "שלך" בזמן שאת עם הילדים. אצלי זה ממש לא בא בחשבון, לא משנה מה ניסיתי. לקרוא ספר זה ממש בלתי אפשרי, וגם לא לדבר בטלפון, כי הבנות שלי ישר מרגישות שאני במקום אחר ולא איתן וכנראה זה מכניס אותן לאיזה סוג של חרדה כי הן ינסו להחזיר אותי אליהן בכל מחיר. גם נגינה בגיטרה או סריגה בלתי אפשריות כי הן מיד חשות דחף עצום שהמסרגה או המפרט יהיו ביד שלהן (כן, ניסיתי לתת להן מסרגות ומפרטים וגיטרות משלהן, אבל אם זה לא שלי זה לא מעניין). אני מקווה שעוד מעט הקטנה (1.8) תגדל מספיק כדי שהן ישחקו ביחד ויאפשרו לי קצת מרחב. דוקא דברים כמו קניות בסופר כן הולך, אבל לא דברים שקשורים בלשבת רגע עם עצמי בנחת...

_רוזמרין,
לא הבנתי את הקשר בין מה שקדם לפרסום הלינק וללינק. תוכלי להסביר? קראתי את המאמר של רולידר ויש לי הסתייגויות_
דברתיה, אהבת עולם הביאה כמה ציטוטים שמתאימים וגם לי יש הסתייגויות. בכלל, אני נוטה לקחת רק מה שמהדהד לי ולהתעלם (א להתווכח) מהשאר.

אצלי זה ממש לא בא בחשבון, לא משנה מה ניסיתי. לקרוא ספר זה ממש בלתי אפשרי, וגם לא לדבר בטלפון,
אום, ככה היה גם אצלי כשהילדים היו קטנים. אחד הדברים שעשיתי בזמנו, היה לקחת חופשה של יומיים לבד במלון. רק אני והספר. פעם-פעמיים בשנה, אפשר גם יותר. חוץ מהשקט הזמן לעצמי, זה איפשר לי לחשוב על הילדים מתוך געגוע ולהזכר כמה הם יקרים ואהובים ואיזה מזל שהם קיימים.

הי אום, תראי זה באמת תלוי בגילאים, שלי בני 5 ו-3 , ואני זוכרת שלפני גיל 2 היה יותר תובעני. ובכל זאת, זה מה שהולך בפנים. אם את מנסה לקרוא ספר או לסרוג אבל המחשבות שלך הן איפה איפה הבנות, אולי הן צריכות אותי...וכו וכו וכו, אז הן מרגישות. ואם את לוקחת לך זמן לעצמך אבל בפנים אשמה קטנה על זה שלקחת זמן, הן מרגישות. כי כל העניין הוא לא " לקחת זמן", זה לא טבעי....הזמן קיים, ועובר וחולף, איפשהו צריך לעלות על גלי הזמן וללכת איתם.("לזרום" איתם). אבל יש לך הזדמנות לנסות את זה, כי הבנות שלך בעצם הן מין מדד אנושי למה שמתרחש אצלך בפנים. אם שקט אצלך בפנים, הן חשות בכך, ומתוך השקט שלך, הן זורמות. וכשהן מנסות להחזיר אותך אליהן בכל מחיר, זה אומר שאולי לא ממש שחררת מהן מלכתחילה, וכך יש לך מדד על המתרחש אצלך.
עוד משהו- אם אצלי שקט בפנים- אז גם אם הילדים ישרפו את הבית, מבחינתי זה יראה כמו ברביקיו ולא כמו נזק.....

אני יכולה לשאול בת כמה את, או באיזה גיל התחלתם?
אני בת 50. התחלתי בגיל 26, לאחר כשנתיים של זוגיות. את האחרונה ילדתי בגיל 40. יש לנו חמישה ילדים.
הכל עם אותו בן זוג. (משום מה שאולים אותי את השאלה הזאת מידי פעם).

אני חושבת שהורות באופנית מקשה יותר על האימהות מאשר הורות מיינסטרים. היא יותר טוטאלית. היא משאירה פחות מקום להורה להיות אדם
ככל שיותר "שיחררתי" את המוסכמות המערביות של גידול ילדים (הרבה גם בזכות באופן), ככה נהיה לי יותר קל. מצד שני אני לא בחינוך ביתי ולא הנקתי במשך שנים. ככל שהתרחב (ומתרחב) תחום האפשרויות ה"לגיטימיות" בשבילי, ככה נהיה יותר קל. אין "חוקים" שרירותיים (לא של ה"מיינסטרים" ולא של "באופן" ולא של אף אחד אחר), יש בחירה שלי מתוך תשומת לב אלי, לבן שלי, לסיטואציה (בשאיפה, כן?).
ודרך אגב- אחד הדברים שהכי חשובים לי, זה שהילד שלי לא יקבל את הרושם שהחיים הם סבל ושההורות היא עול. אני לא רוצה לסבול למענו. אני לא רוצה לסבול בכלל. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לגדל ילד מאושר וחופשי היא לקחת אחריות גם על האושר והחופש האישי שלי (וברור שהאושר שלי קשור גם לאושר שלו, ושיש לי אחריות כלפיו וכולי. אני לא אצא לעשרה ימים ויפסנה בינתיים, למרות שממש הייתי רוצה, כשיתאפשר).

קראתי את המאמר שהשאלות נובעות ממנו, ולפי הבנתי השאלה לגבי האושר היתה לגבי אושר נקודתי, בזמן מסוים, כאשר הילדים קטנים. ברור שברגע נתון כשההורים מתים מעייפות והילד לא ישן כל הלילה זה לא ממש מתכון לאושר בותו רגע, אבל זו התיחסות טיפשית לדעתי. באותה מידה גם לימודים לא גורמים לאושר, כי יש עבודות ומבחנים, ועבודה לא גורמת לאושר כי לעיתים יש לחץ, וגם עבודה בגינה לא גורמת לאושר כי יש עשבים וחם וקשה לי לנכש את העשבים היום.

שם הדף מקורו טעות , והוא מטעה כי השם כביכול קובע עובדה גורפת "הורים שונאים להיות הורים" ונשאלת רק השאלה "למה". ולא כך הוא.
אז בבקשה, למען דיוק , שנו את שם הדף למשהו כמו " יש הורים ששונאים להיות הורים"..
תודה .

שנו את שם הדף למשהו כמו " יש הורים ששונאים להיות הורים"..

אולי: לפעמים הורים שונאים להיות הורים?

(כי זה לא בהכרח שיש כאלו ששונאים ויש כאלו שאוהבים. אותו אחד יכול לפעמים לאהוב ולפעמים לשנוא.)

נקודה נכונה אהבת. אולי , "יש הורים שלא אוהבים להיות הורים "

אותו אחד יכול לפעמים לאהוב ולפעמים לשנוא.
אני חושבת שמדובר על הרגשה כללית, ולא על תחושה זמנית של יום מסויים. ז"א שיש אנשים ששונאים את ההורות ומה שהיא עושה להם באופן כללי, בלי קשר לאיך שעבר עליהם היום. שגם אחרי יום נהדר ושקט- יודו בסוף היום שההורות לא דבר חיובי מבחינתם.

האמת- אני עוקבת אחרי הדף הזה מאז שנפתח, פלוס מינוס, ואותי הוא מאוד מקומם. בהתחלה לא הגבתי כי הוא נראה מן "דף תמיכה" שכזה.
אז אם הוא באמת כזה- דלגו על החלק הבא:
אני רואה שבשנים האחרונות יש כבר לגיטימציה לאמר הכל- ונכון, שיש כאלו שמרגישות כך ולהדחיק זה לא עוזר. אבל יחד עם הלגיטימציה לשתף ברגשות, גם אלו הפחות יפים ונעימים- ראוי להזכיר שזה לא חייב להיות כך. שאפשר להיות גם אמא, וגם ללמוד ולחיות חיי חברה לא רעים וכו'. שלא חייבים להסתכל על ההורות כעל סוף החיים. הכל בהסתכלות האישית. להיות אמא זו עבודה. אבל כמו שאמרו מעלי יש עוד עבודות לא פחות קשות, ואנחנו מסתכלים עליהן אחרת לגמרי, כשזה נוגע לעבודה או לימודים...

זה כמו עם הטרנד של "מגיע לי". חשוב שאמהות ידעו לכבד את עצמן ולתת לעצמן מנוחה, אבל אני רואה סביבי אמהות שלקחו את התיאוריה הזו לאקסטרים P-:
גם לילדים מגיע!
ואני חושבת שזה גרוע לילד לגדול בתחושה שהוא עול, שסובלים בגידול שלו.
בעקבות ההיסטוריה שלי בנושא (בעיית פריון, רגע לפני הטיפולים נכנסתי להריון- שנפל בשבוע 8

..)- ויש סיפורים גרועים משלי- אני מאוד מלאת הודיה על עצם זה שיש לי ילדים בכלל. זה מזל גדול שבכלל הצלחתי להרות. נשים במצבי (משיטוט בפורומים השונים) מנסות כבר שנים, ולא מצליחות

ואני מזכירה לעצמי את זה בכל יום, בכל פעם שצצות המחשבות על כמה שקשה לי.
אני לא מכחישה, או מדחיקה את הקושי. אבל מקבלת אותו באהבה והבנה, שכך בחרתי, ולכך ייחלתי כל כך הרבה זמן.
אני מנצלת את ההזדמנות להודיה, להערכת השפע בחיי.

כמובן שיש ימים ויש ימים- אבל נראה שחלק מן הנשים כל כך מתחפרות בעמדה של הקושי והסבל- שקשה לצאת משם. זו ביצה טובענית והיא כל כך חמימה ונעימה, מזמינה ומנחמת. אבל היא גוררת למטה בלי שנשים לב ופתאום כל הקראת ספר, כל משחק עם הילד הופך לסבל צרוף. השנים חולפות מהר, הילדים לא יהיו קטנים לנצח. לצד הקושי חשוב לזכור לעצור את הכל- הכלים יחכו, וגם הכביסות... ופשוט להיות שם. להתבונן ולהיות מוקסמים מהפלא הזה, שלא יחזור @}

מנסה לחדד, גם לעצמי

מה שמעצבן אותי זו הצורה והפורום (הארץ) בו פורסמה הכתבה, זה הופך את "שנאת ההורות" לאיזו נורמה, כאילו שאם אני לא סובלת מהיותי אמא אני:
א. יחידה במיני, מקרה לא מייצג, יוצא מן הכלל
ב. צריכה להתחבא (לא כאן, "בחוץ")- להסתיר את האושר שלי מהילדים כדי לא לערער חלילה את מצפונם העדין של המיינסטרים בחוץ, לגבות כל תיאור של הנאה משהות של יום שלם עם הילדים ב"אבל זה לא מתאים לכל אחד", כדי לרצות ולהצדיק את מי ששונא את ההורות. למרות שמה שאני באמת מרגישה זה שחבל שאנשים לא מנסים להיות "שם" יותר בשביל הילדים...

והכי גרוע, אמהות צעירות או נשים שנמצאות לפני השלב הזה, מקובעות מראש על הידיעה שהנורמה היא לשנוא את היותך הורה.

זה אחרת, למשל,אם אני מתלוננת באזני חברה, או בבלוג אישי וכאלה- שאז יש היכרות עם הטוב והרע, ועם כל הטוב שאני מספרת יש גם ימים רעים, ולמחרת יום חדש, והכל מסתדר. לא מזמן דווקא יצא לי לאמר לחברה שאני זקוקה להפסקה (ובאמת דאגתי לי לקצת יותר זמן "שלי").

בכל זאת יצא מסורבל... טוב, אולי מחר בבוקר אני אהיה יותר חדה..

בלי לסתור את כל הדברים החכמים שנאמרו פה בדף, ובלי להפחית מהחשיבות של הדיון שאורח חיים מערבי הוא לא ידידותי לילדים, המסקנה העיקרית שאני מסיקה מהכתבה היא לא כל כך "הורים פחות מאושרים" אלא שהגדרת האושר לפי המחקרים האלו היא די אמריקאית...
happiness - חייבים להיות כל הזמן עם חיוך על הפנים או שהכל לא שווה.

אבל האם באמת אם זה קשה אז לא שווה את המאמץ ? האם באמת קשה זה ההפך מאושר ?
זה כמו לשאול את מטפס ההרים שחזר מהאוורסט : כמה היה לך קשה מ 1 עד 10 , להשוות את התשובות למטיילים בכרמל , ולהסיק שטיפוס הרים פוגע אנושות באושר.

גם תפיסת האני שלנו היא לא כל מוגבלת לעכשיו, בניגוד לסקרים. זה שיש כמה שנים קשות בדרך כלל לא משכיח את הידיעה שהשנים האלו הם חלק ממכלול חיים שלם.

ובאמת מצוין בכתבה שרוב ההורים לא מאמינים במסקנות האלו, או לפחות לא מאמינים שהן נכונות לגביהם, כי בחיים שמעבר לסקרים כן יודעים ש"אושר" זה משהו יותר מורכב מ"עד כמה אתה מרוצה מהחיים כרגע, מ1 עד 10".

אודליה, אהבתי מה שכתבת.

אני אמא עייפה. אני כל כך עייפה כל כך הרבה פעמים.
אני יודעת ש להיות אמא זה גם לסבול.
בהחלט. הסבל שם.

אבל... אני יודעת, שכשרציתי ילד ודחיתי את האופציה ל"אחר כך", הייתי אומללה.
איבדתי את הכיוון שלי בחיים.
אני מאוד מעודדת נשים שלא רוצות ילדים - לא להביא ילדים לעולם

אל תיכנסי לזה אם את לא רוצה את זה, אם הביציות שלך לא קופצות מעלה-מטה בציפייה לזרע.
אבל אני - הייתי חייבת להיות אמא. הייתי חייבת ילד.

עכשיו אני אמא שרוצה להגיד את האמת, לא לשקר (גם לא לעצמי).
מהי האמת?
שאני עייפה, נכון.
שאין לי מספיק זמן לעצמי - נכון נכון נכון.
שיש לי יותר עבודות בית ממה שהייתי רוצה ופחות זמן לעשות אותן - נכון נכון נכון נכון נכון.
שילד (אחד, בינתיים) מעמיד את הזוגיות בלחץ עצום - נכון פי שבע. הזוגיות סובלת מהילד, נקודה. ברמה הכי טכנית - לכי תשכבי עם בעלך כשאת מיניקה! אני אף פעם לא יכולתי לייצר מספיק חומר סיכה נרתיקי כשהנקתי, בכדי שההתעלסות באמת תהיה כיף. יבש, יבש יבש.
וגם ברמות אחרות, כמובן.

אבל מה יש לי?
יש לי מערכת יחסים.
יש לי אפשרות ליהנות מלהיות יחד עם ילד. לדבר אתו, לשחק אתו, להסתכל עליו בסתר כשהוא עושה דברים.
זה כיף.

אני חושבת שהכתבה האירה בעיה מאוד מאוד כאובה: איך החיים עם ילד הופכים לשורה ארוכה של עבודות פרך מתישות: להביא אותו לפה, להביא אותו לשם, להביא אותו להתנהג כך או אחרת. לדאוג שהוא יכין שעורים. לדאוג לכך שהוא יתפקד במערכת מאוד מאוד ספציפית של דרישות ולחצים ופריסה פיזית.
זה קשה, עבודת פרך.
ואני חושבת שהקטע הזה ניתן לשינוי.

אני חושבת על מה שקרה לי היום: יום ראשון, יום חופש. תכננתי לבלות את הבוקר עם משפחתי ועם חברים. לצאת ביחד לאנשהו. החברים הבריזו לי (עייפים, רוצים לשאוב את הבית). הבעל שלי הבריז לי (היה עייף ורצה לישון). והילד כולה רצה לצאת ולנסוע לרכבת המיניאטורית.
והיתה לי סצנה כאובה של צרחות ובכי "אני שונאת אותך! אני שונאת אותך, אני שונאת אותך!! (הופנה כלפי בעלי), עם תחושת בדידות איומה וזניחות ועייפות תהומית, כשהילד שלי מצטרף לדמעות.
ואחר כך יצאתי מהבית.
ועלינו לרכבת.
וויתרנו על הרכבת המיניאטורית, לטובת פארק עם נחל (שהיה הרבה יותר קל להגיע אליו)
וביליתי את אחד הבקרים המקסימים והרגועים בחיי, הולכת עם הבן שלי בשביל, קוטפים חמציצים, עוברים על גשר עץ, עוצרים בגן משחקים, עוצרים להסתכל על איש מכסח את הדשא. עוצרים להסתכל על הרכבת. הולכים לאט כי עודדתי את הבן לדחוף בעצמו את העגלה שלו - פעם ראשונה עם העגלה הגדולה. עולים בחזרה לרכבת. חוזרים הביתה לארוחת צהריים.
שקט.
שלווה.

אולי יש לי מין סוג פלאי כזה של מזל, שאני פשוט אוהבת מטבעי את העיסוקים הפשוטים האלה, של ללכת לגן משחקים ולפארק וסתם ליהנות מהנוף. של ללכת לספריה, להחמיץ את "שעת סיפור" ואז סתם לשבת ולקרוא ספרים ביחד. אולי יש לי מין סוג עצום כזה של מזל לחיות בעיר עם הרבה גנים ורחובות שקטים שאפשר ללכת בהם בלי להתחרש. ונחלים מטופחים. והמון ספריות

ואולי יש לי מין סוג בלתי נתפס של מזל, שאני איכשהו מצליחה להיות עם הילד שלי בלי "לעבוד אתו" ובלי "לטפל בו", לפחות 50% מהזמן שאנחנו ביחד. ואז זה באמת כיף.
וללא ספק יש לי מזל שיש לי ילד גמיש כל כך, שמסכים לשנות תוכניות, ואוהב כל כך הרבה דברים.
אולי יש לי מין סוג נדיר של מזל שאני בועטת במוסכמות ולא מרגישה שום לחץ "לטפח אותו" כך או "לטפח אותו" אחרת. כל מה שאני מטפחת אותו - אני עושה כי זה מהנה אותי גם (לבשל ביחד ותוך-כדי לתרגל הגייה נכונה של מילים, למשל. לעזור לו להשתלט על כל העיצורים והתנועות והשילובים שלהם. להקריא לו סיפורים כשהוא מבקש. לשיר לו כשהוא מבקש. ללכת אתו על כל גדר שאפשר איכשהו לעמוד עליה). וולמרות שהרבה מבחירות הפנאי שלי היום הן "לאן ללכת שיהיה כיף לדניאל", בכל זאת אני נמנעת מללכת למקומות שאני אסבול מהם יותר מדי. למשל, לונה פארק. והיום - ויתרתי על הרכבת המיניאטורית כי ידעתי שזה פשוט יהיה מעייף מדי בשבילי לבד, ולא כיף.

ואולי יש לי מזל שאני פשוט הטיפוס ש"לוקח ת'זמן". אין דבר שנוא עלי מאשר למהר, ואני אוהבת פשוט להסתובב בלי יותר מדי לוח זמנים. ואני מאוד אוהבת פעילויות שבסדר לאחר אליהן ברבע שעה או בחצי שעה, וממש משתדלת להימנע מאלה עם לוח זמנים נוקשה. ובמזל גדול גם מצאתי עבודה שמאפשרת לי את הגמישות החיונית הזאת (במידה סבירה. בכל זאת אני עובדת עם בניאדם, שלא אוהבים שמבריזים להם), וזה אחרי שנפלטתי מעבודה שהטריפה אותי בנוקשות הלו"ז שלה.
וזה מתאים בפיתה לגידול ילד, כי ילדים לוקחים כל פיסת זמן שברדיוס של חמישים קילומטר מהם, ומסרבים לכל לוח זמנים, פרט ללוחות זמנים גמישים, של "קודם נחזור הביתה ואז נאכל ואחר כך נקרא שלושה ספרים במיטה". בלי הצמדה למדד של שעות ודקות, רק רצף של עשייה. זה טבעם, וככה זה.

אז בזכות כל אלה אני פחות מרגישה (או בכלל לא מרגישה) חלק מהסבל שדובר עליו בכתבה.

האם אני מאושרת? אני חושבת שאני מגדירה "אושר" אחרת מהרבה אנשים. אצלי האושר הוא בסקאלה של 0 ו- 1. או שיש לי יכולת עקרונית לחוש מאושרת, או שלא.
פעם (כשהייתי הרבה יותר צעירה) לא הייתי יכולה לחוש מאושרת, אף פעם, חייתי במתח מתמשך. היום (ועוד לפני שנולד הילד) אני יכולה. אז לא משנה כמה ימים ושעות מסוימות הם חרא - אני עדיין בטווח נגיעה מהאושר. אני יודעת שככלל הוא זמין לי. אז אני מאושרת.
הולדת הילד לא שינתה את זה. האושר עדיין נגיש לי כמו פעם. לא פחות ולא יותר.

הולדת הילד הוסיפה הרבה סטרס לחיים. הרבה דיכאון שלאחר לידה. הרבה קשיים מסוגים שונים, וללא ספק הרבה פחות זמן. אבל עכשיו יש לי עוד מערכת יחסים ליהנות (ולסבול) ממנה, עוד אדם שאני יכולה לבלות בחברתו, על כל הטוב והרע שבכך.
אני אוהבת מערכות יחסים, ובייחוד מערכות יחסים ארוכות טווח.
אז אני מעדיפה את זה ככה.

<ונשיקה לכל האמהות שבעולם>

כשאני חושבת שוב על כל מה שכתבתי, אני חושבת שהלו"ז הוא פקטור מפתח. הלו"ז הנוקשה, המוכתב, הוא מארת גידול הילדים, וגורם הסטרס הכי גדול. כי הוא לא מאפשר את ההנאה של "להיות עם" הילד - ועם הבנזוג - ההנאה שהופכת את כל גידול הילדים למשהו שאפשר לשאת אותו.

האושר הוא בסקאלה של 0 ו- 1. או שיש לי יכולת עקרונית לחוש מאושרת, או שלא.
תמרוש, איזה יופי של הגדרה. זה בהחלט מהדהד אצלי, ולכן:
הולדת הילד לא שינתה את זה. האושר עדיין נגיש לי כמו פעם. לא פחות ולא יותר.

תמרוש, כתבת כל-כך יפה, ומדויק, וכן ואמיתי.
אני מאוד מזדהה עם הדברים
תמי אמא לשתיים

_מה שמעצבן אותי זו הצורה והפורום (הארץ) בו פורסמה הכתבה, זה הופך את "שנאת ההורות" לאיזו נורמה, כאילו שאם אני לא סובלת מהיותי אמא אני:
א. יחידה במיני, מקרה לא מייצג, יוצא מן הכלל
ב. צריכה להתחבא (לא כאן, "בחוץ")- להסתיר את האושר שלי מהילדים כדי לא לערער חלילה את מצפונם העדין של המיינסטרים בחוץ, לגבות כל תיאור של הנאה משהות של יום שלם עם הילדים ב"אבל זה לא מתאים לכל אחד", כדי לרצות ולהצדיק את מי ששונא את ההורות. למרות שמה שאני באמת מרגישה זה שחבל שאנשים לא מנסים להיות "שם" יותר בשביל הילדים..._

נו באמת... כל העניין הוא שהכתבה חושפת משהו שהיה רחוק מאד מלהיות באיזשהו מיינסטרים - הקושי הממשי שבלהיות הורים והעובדה שבניגוד להבניות התרבותיות והפרטניות נמצא שבשנים הקריטיות של גידול ילדים היא דווקא לא מביאה לאושר שניתן היה לצפות לו. אם את לא סובלת - אשרייך, אבל מסתבר שיש גם כאלו שחשים אחרת. הבעיה היא גם שלעיתים הורים דווקא מנסים יותר מדי "להיות שם" בשביל הילדים, עד כדי זניחת היכולת "להיות" בשביל עצמם.

תמרוש רוש , אהבתי את מה שכתבת. עם זאת, גם אני התנהלתי כך על מי מנוחות ועם גמישות לרצונותיו של בני, עד שנולד לי עוד ילד ואז נטרפו לי כל הקלפים...

אהבתי גם את התובנות לגבי ההבחנה בין קושי לסבל. זה נכון ומחכים. מצד שני אני מאמינה שאסור לשכוח את הרקע התרבותי שמביא לחוויית הסבל בהורות (ולא, זה לא בגלל שכולם מרגישים חובה לרוץ למוזיאונים, לג'ימבורי ולחוגים מטופשים לתינוקות, כפי שנכתב כאן). בחברה שממקדשת את האינדיווידואליזם ואת הרצון הלגיטימי למימוש עצמי ולאושר, גם אצל נשים (בניגוד, פעמים רבות, לחברות מסורתיות), מאלילה את ההכרח להשקיע בילדים אבל לא נותנת שום תמיכה ממסדית להורים, יש סיכוי רב שההורים יחוו קשיים חמורים ברווחתם הפיזית והפסיכולוגית. עובדה שבסקנדינביה, בה מוענקות הטבות שונות שמאפשרות בין היתר לשני ההורים לשהות עד שנתיים בתשלום עם ילדיהם הרכים ולחלוק בהנאה ובנטל, ההורים יותר מאושרים. כמו כן, כפי שצוין בדף זה, בחברות מסורתיות יש תמיכה קהילתית רחבה באמהות ובילדיהן והן לא לבד בעסק של גידול הילדים.

והכי גרוע, אמהות צעירות או נשים שנמצאות לפני השלב הזה, מקובעות מראש על הידיעה שהנורמה היא לשנוא את היותך הורה.
לדעתי, בבאופן יש נורמה בדיוק הפוכה של איזה כיף לבלות כל היום עם הילדים. ואיזה כיף להיות בבית, בעיקר אם גרים בישוב נידח. ואיזה כיף לא לעבוד ולא להיות אדם בפני עצמך אלא אמא בלבד.

ועוד משהו:
אני בעד דיונים שעוסקים בשיפור החיים שלנו, במה יגרום לחיים להיות מאושרים יותר, שמחים יותר ובאופן כללי טובים יותר. אבל נדמה לי שמה שעולה מהכתבה הזו לא ממש מיוחד לסיטואציית ההורות ולא נוגע בעיקר. בחברה המערבית הקפיטליסטית, הלחוצה והמלחיצה, אנשים שונאים להיות ולעשות הרבה דברים, הרבה דברים שמאורגנים תחת עקרונות של "יעילות" ו"רציונליות" והופכים את החיים למבאסים. ברוח הכתבה הזו אפשר לחשוב על עוד כמה וכמה כתבות:
למה עובדים שונאים לעבוד? למה עובדי הי-טק שונאים להיות עובדי הי-טק? למה עורכי דין שונאים להיות עורכי דין?
למה נשואים שונאים להיות נשואים? למה שוכרי דירות שונאים להיות שוכרי דירות? ולמה בעלי משכנתאות שונאים להיות בעלי משכנתאות?....
וזו לא סתם רוח פארודית. אני חושבת שגם מה שאמור להיות בחירה מובהקת וחופשית מתנהל בעולמנו בצורה כזו שהופכת אותו להיות מוסדר ומאורגן בדרך שמוציאה ממנו כל אפשרות לאושר ולשמחת חיים.
רק עם מצליחים לנטוש את החוקים הנוקשים (כאמור מסכימה מאוד עם תמרוש) אפשר להשיב את שמחת החיים

זו הייתי אני תמי אמא לשתיים

ואני חשבתי שעומס יש רק על אימהות בחינוך ביתי.
לדעתי כשכל כך הרבה עומס נופל על אמא או אפילו זוג אחד זה באמת קשה מאוד.
אני רואה משפחות שיש להן עזרה משפחתית או מבחוץ - הרבה יותר מרווח להם.
לא בטוח שהם הרבה יותר מאושרים - אבל יש להם לפחות את הפוטנציאל להיות פחות עמוסים.

מה שעוד מעניין אותי הוא המידה שבה מספר הילדים משפיע על תחושת האושר או היעדרו בקרב ההורים. במחקר הם לא מצאו שמספר הילדים מהווה נתון סטטיסטי בעל חשיבות, אבל ברור שככל שיש יותר ילדים כך העומס גדל.

נו באמת... כל העניין הוא שהכתבה חושפת משהו שהיה רחוק מאד מלהיות באיזשהו מיינסטרים - הקושי הממשי שבלהיות הורים והעובדה שבניגוד להבניות התרבותיות והפרטניות נמצא שבשנים הקריטיות של גידול ילדים היא דווקא לא מביאה לאושר שניתן היה לצפות לו.
כנראה אנחנו לא מדברות על אותו מיינסטרים. אני רואה סביבי לגיטימציה גדולה לפרסם את הקושי שההורות מעלה, עד כדי העצמתו למימדים מפלצתיים, ותחושה קשה עוד יותר של האמהות הצעירות. אני שמחה שאת לא נתקלת בזה, כנראה שזה לא כך בכל מקום.

תמרוש רוש, מאוד התחברתי, בעיקר ל האושר הוא בסקאלה של 0 ו- 1. או שיש לי יכולת עקרונית לחוש מאושרת, או שלא._ - וגם להשפעה של קצב החיים המטורף על הנחת מגידול הילדים. אולי בגלל שאני כמוך, חיה בקצב שלי (עד כמה שניתן), נהנית מהדברים הפשוטים כמו טיול לחוף הים או סתם לאיזו גינה נחמדה- אולי _בזכות כל אלה אני פחות מרגישה (או בכלל לא מרגישה) חלק מהסבל שדובר עליו בכתבה.

לדעתי, בבאופן יש נורמה בדיוק הפוכה של איזה כיף לבלות כל היום עם הילדים. ואיזה כיף להיות בבית, בעיקר אם גרים בישוב נידח. ואיזה כיף לא לעבוד ולא להיות אדם בפני עצמך אלא אמא בלבד. אני מרגישה ביקורת סמויה בדברייך

אני לא רואה את זה. אני רואה כאן נשים שמשתפות בכל רבדי החיים, גם בבעיות. יש דפים שלמים שמדברים על הקשיים (קושי בהנקה, קושי בגמילות למיניהן, קשיים בתקשורת עם ילדים, ועוד...). בבלוגים הנהדרים אני קוראת ומודעת לבעיות שאנשים נתקלים בהן. העניין הוא אחר- הגישה לקושי היא אחרת.
זה לא שאנחנו מלקקות דבש כל היום, גם אצלנו יש התקפי זעם, בכי, עייפות... אבל ההסתכלות עליהם היא שונה. מקבלת יותר.
אני חושבת שבמקום לקבוע קביעה נחרצת "אני שונא להיות הורה", אפשר לנסות ולראות איך לעשות אותה פחות קשה, אולי קצת מהנה... @}

תמרוש רוש , באמת בכתבת נהדר. תודה לך על האיזון בדף.
רוצה להוסיף שאני מעט מסתייגת מההנחה שלו"ז לא מתאים לילדים ובהכרח מלחיץ מבוגרים.
אני חיה חיים דומים לשלך אבל מטבעי אוהבת שגרה ברורה וודאות. וכך גם ילדיי.
וכולנו מוצאים הנאה מרובה בדברים פשוטים ואף אחד מאיתנו לא מטפח אף אחד אחר.
והימים שלנו נראים יופי. נטולי סטרס. בגלל הוודאות. בגלל שיש פה שני הורים שאוהבים לו"ז והם רגועים (טוב, לא כל הזמן, אבל זה בלי קשר ללו"ז).
ואז גם הילדים רגועים ושלווים והכל בסדר.
חשוב לי להוסיף את זה כדי שאמהות לא תחשובנה שהדרך לאושר עוברת בהכרח דרך בעיטה בדברים שלפעמים מאוד חשובים לשמירה על שלוות נפש.
אנחנו כאלה והאושר שלנו (שכמו שכתבת כל כך כל כך יפה הוא בינארי) נמצא כמעט כל הזמן על 1 ולא על 0.

ובכלל, קשה לי קצת עם הדף הזה.
אין לי שום בעיה להקשיב ולקרוא במשך שעות אמהות שקשה להן. אני מלאת אמפטיה כי גם לי המון פעמים קשה.
אני נרתעת כאשר מנסים להפוך את הקושי לאידאולוגיה או, חלילה, להתענג עליו.
איך נזכור שהוא זמני וחולף אם נתענג עליו כל כך?

ובכלל, קשה לי קצת עם הדף הזה.
ולי עם שם הדף. זה נלקח מהכתבה, שכידוע לעיתונות מנסה להיות כמה שיותר צהובה ומושכת תשומת לב.
הרי ברור, מעצם הדף הזה, שלא מדובר בשנאה.
האם אפשר לשנות את שמו של הדף?

לדעתי, בבאופן יש נורמה בדיוק הפוכה של איזה כיף לבלות כל היום עם הילדים. ואיזה כיף להיות בבית, בעיקר אם גרים בישוב נידח. ואיזה כיף לא לעבוד ולא להיות אדם בפני עצמך אלא אמא בלבד.
יש משהו בדברייך

.
יחד עם זאת, אם תסתכלי על ה"מיינסטרים" של האתר, על מי שהקים אותו ונחשב ל"הדוגמא" פה בחינוך ביתי, הם לא ממש כאלה. יש בהם משפחות שלא חושבות שהורים צריכים לשעבד עצמם למען הילדים אלא לשלב אותם בחיי המשפחה ויש בהם אמהות בעלות השכלה גבוהה שכן עושות משהו מלבד אמהות.

אני חושבת שבמקום לקבוע קביעה נחרצת "אני שונא להיות הורה", אפשר לנסות ולראות איך לעשות אותה פחות קשה, אולי קצת מהנה...
גם עם זה אני מסכימה ובכל זאת, אני חושבת שיש פה משהו יותר רחב מסתם הורים שקשה להם ולא רואים את חצי הכוס המלאה.
יש פה בעיה כללית של חברה שלא בנויה נכון להגשמה עצמית והורות.
כל המחקרים המדוברים בכתבה (מלבד הדני שמראה אחרת) נעשו באנגליה וארה"ב, מה שדבר ראשון מרגיז לקבוע מתוכם על כלל העולם המערבי (עובדה שכשמזכירים את צרפת ודנמרק הנתונים שונים) ודבר שני מסביר למה התוצאות כאלה חד משמעיות.
אלה תרבויות מערביות שבנויות כך שכשאתה הורה אז אתה פחות מגשים את עצמך (כי בשביל הגשמה שכזאת אתה צריך 10 שעות עבודה ביום) ואתה פחות נהנה (כי לא מקובל לקחת ילדים למקומות שאתה באמת אוהב) והחיים שלך קשים (כי יש פחות תמיכה חברתית ומשפחתית ועדין המון עבודה).
אין מה להאשים את מי שקשה לו, זו לדעתי פשוט בעיה שקיימת עכשיו בחברה המערבית והפתרון שלה הוא קצת מעבר ל-תחשוב חיובי.

כנראה אנחנו לא מדברות על אותו מיינסטרים. אני רואה סביבי לגיטימציה גדולה לפרסם את הקושי שההורות מעלה, עד כדי העצמתו למימדים מפלצתיים, ותחושה קשה עוד יותר של האמהות הצעירות. אני שמחה שאת לא נתקלת בזה, כנראה שזה לא כך בכל מקום.
לדעתי כבר כעשור לערך שיש לגיטימציה ותחושת שיחרור גדולה המאפשרת לדבר על הקשיים הרבים הקיימים בהורות, אלא שעד כה לא היתה קריאת תיגר על המכלול של ההורות ככזה שאולי לא מסב את האושר שהוא אמור להסב.
אגב, גם אני מסכימה שחלק הארי של ההורים (ואני בכללם) לא באמת שונאים להיות הורים, כך ששם הדף הוא אכן פרובוקטיבי ולא מדויק. הנקודה נוגעת אכן
ל בעיה כללית של חברה שלא בנויה נכון להגשמה עצמית והורות. , בעוד שהיא מעלה על נס את שני הערכים הללו בדיוק וההורים מצויים פעמים רבות בתחושה של בין הפטיש לסדן.

אין מה להאשים את מי שקשה לו, זו לדעתי פשוט בעיה שקיימת עכשיו בחברה המערבית והפתרון שלה הוא קצת מעבר ל-תחשוב חיובי
אני חושבת שאת צודקת.
שחלק הארי של ההורים (ואני בכללם) לא באמת שונאים להיות הורים
לא בטוח.
ל בעיה כללית של חברה שלא בנויה נכון להגשמה עצמית והורות. , בעוד שהיא מעלה על נס את שני הערכים הללו בדיוק וההורים מצויים פעמים רבות בתחושה של בין הפטיש לסדן.
נכון מאוד בעיני.

_אין לי שום בעיה להקשיב ולקרוא במשך שעות אמהות שקשה להן. אני מלאת אמפטיה כי גם לי המון פעמים קשה.
אני נרתעת כאשר מנסים להפוך את הקושי לאידאולוגיה או, חלילה, להתענג עליו._
סיכמת בשני משפטים את כח מה שרציתי לאמר מלכתחילה.

לגבי סדר יום- גם לנו יש סדר יום, זה לא קשור לקצב החיים האיטי- הסדר יום (הגמיש יחסית) בנוי כך שלא נצטרך לרוץ לשומקום... כשיש עבודה, גנים/ בי"ס וכו'- לא את אחראית על הלו"ז ולכן המתח לרוץ ולהספיק לעמוד בלו"ז חיצוני שלא תמיד מתאים לך.

תודה על הדף הזה כי הוא מגיע אצלי בתקופה שאני בדיוק חושבת הרבה על העניין של לוותר על עצמי למען ההורות

אני חושבת שאצלי מה שקשה בהורות יותר מאשר ההורות עצמה הוא העניין של השעבוד לעבודות הבית.
בתור זוג ללא ילדים היינו עושים כביסה פעם בשבוע, אוכלים לפעמים קורנפלקס לארוחת ערב והבית מן הסתם לא היה מרוח בבצק, חול, דבק, צעצועים ושאר ירקות ולכן דרש פחות ניקוי יומיומי.
כשתכננו להביא ילד לעולם לא שיערתי מראש את גודל השעבוד הזה לכביסות, נקיונות, בישולים, וכו' ופתאום מצאתי את עצמי בבית סוהר המעיק והסיזיפי הזה.
וזה הופך את ההורות לסוג של נטל עבורי כי אני לא מצליחה למצוא הנאה ברוב המוחלט של עבודות הבית האינסופיות האלה, ומוצאת את עצמי חסרת סבלנות כלפי הילדים ואפילו לפעמים מרירה על כך שאין לי זמן לעשות דברים שפעם אהבתי לעשות (לצייר, לנגן בגיטרה, לשוטט ולכתוב סיפורים קצרים ועוד כל מיני).

ולצערי עוד לא הצלחתי למצוא את האיזון הזה, בין הצרכים שלי לצרכי הילדים והבית,
ובניגוד למה ש חלקיקה בשלם כתבה הילדים שלי (בת 3 ובן שנה) ממש לא משתפים פעולה עם זה שאמא תקרא ספר להנאתה והם יעסיקו את עצמם

אבל כן לקחתי מדבריה את הרעיון שזה תלוי הרבה בשלוות הנפש שלי, אז היום בהשראתך חלקיקה, כשהשכבתי את הקטן לישון, נזכרתי שאני בעצם נורא אוהבת לשיר, ובמקום לשיר לו נומי נומי וכל השירי ילדים המעפנים האלה, שרתי לו לאונרד כהן, ניל יאנג, ביטלס וג'וני מיטשל וביליתי זמן איכות עם עצמי, עם השירה ואיתו
היה להיט - ממליצה בחום!

ובמקום לשיר לו נומי נומי וכל השירי ילדים המעפנים האלה, שרתי לו לאונרד כהן, ניל יאנג, ביטלס וג'וני מיטשל וביליתי זמן איכות עם עצמי, עם השירה ואיתו
מעולה! הרבה יותר כיף וזורם לשיר דברים שאוהבים.
למה לא לנגן להם גם במהלך היום, במיוחד אם את אוהבת את זה. הילדים שלי נורא אוהבים שאני מנגנת ושרה להם.
אני גם משמיעה להם מוזיקה שאני אוהבת , אני לא מכניסה הביתה שירי ילדים שמעצבנים אותי, רק דברים שאני אוהבת.
למדתי את זה מזוג הורים היפים מגניבים של חברים שלי מהתיכון- ככה הם גידלו את הילדים שלהם (את חברים שלי), עם מוזיקה אמיתית וטובה ורואים תוצאות, הילדים שלהם אוהבים ומבינים במוזיקה.

למה לא לנגן להם גם במהלך היום, במיוחד אם את אוהבת את זה. הילדים שלי נורא אוהבים שאני מנגנת ושרה להם.

ניסיתי המון פעמים לנגן להם אבל הגדולה רוצה רק את "רד אלינו אווירון" ומתעצבנת כשאני מנגנת שירים נורמאליים
והקטן קופץ על הגיטרה כי היא כמובן נורא מעניינת אותו וגם אני כמו מישהי כאן למעלה כבר ניסיתי לתת להם גיטרות קטנות וזה לא עבד - הגיטרה הגדולה תמיד יותר מעניינת כי אני מנגנת בה.

אני גם משמיעה להם מוזיקה שאני אוהבת , אני לא מכניסה הביתה שירי ילדים שמעצבנים אותי, רק דברים שאני אוהבת.
עד גיל שנה ו-9 חודשים, הבת שלי שמעה בעיקר מוזיקה איכותית שאנחנו אוהבים וממש כמעט ולא שמעה שירי ילדים
ואז סבתא שלה קנתה לה דיסק עם שירי ילדים ופתאום ראיתי כמה שהיא נהנת מהמוזיקה הזו, כמה היא אוהבת לשיר יחד עם הישירים, וכמה שהיא מפיקה משירי הילדים הנאה שהיא בכלל בכלל לא הפיקה מהשירים "של המבוגרים". ואז התחלתי להכניס דיסקים של שירי ילדים הביתה ולאט לאט הם ביצעו השתלטות זוחלת על מערכת הסטריאו שלנו...כיום אני ממש צריכה להאבק על הזכות שלי לשמוע דיסק שאני אוהבת....

שוב נראה לי שמילת המפתח כאן היא איזון - בין זמן שמיעת שירי ילדים וזמן שמיעת מוזיקה שאני אוהבת

למה הורים אוהבים להיות הורים?
כי לטייל לאור ירח כמעט מלא בלילה קסום וריחני - אישה, איש וילדונת במנשא, ובשקט אפשר לשמוע את העצים מתלחשים ואת השבלולים משתבללים
ולהביט ביחד בקטנטונת שנרדמת והומה לעצמה שיר ערש
ולאהוב אותה וזה את זו
זה קסם שלא יכולתי לדמיין לפני שהפכתי לאמא.
דברים אחרים עשו אותי מאושרת אז
ודברים אחרים הקשו עליי
אבל להיות אמא? זה פשוט סוג חדש של אושר. לאו דווקא יותר או פחות, אלא חדש, אחר, מציף.

_לא יכולתי שלא להניק לאורך שנים, לא יכולתי שלא להישאר צמודה לילדי ביום ובליל בשנותיהם הראשונות, לא יכולתי שלא לישון איתם בלינה משפחתית במשך שנים ולא יכולתי שלא להשקיע מאמץ ומשאבים ב"להיות" וב"לעשות" איתם דברים (וגם לא יכולתי שלא להשקיע בתזונתם הבריאה - עוד דבר שצורך משאבים נפשיים וגופניים)
צר לי, אבל היום אני חושבת שכשמתמקדים עד כדי כך בטובת הילדים, אי אפשר שלא להזניח (לעתים באופן קשה) את עצמך, את בעלך ואת הזוגיות שלכם, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". יתכן שעדיף פחות לינה משפחתית כדי שתהיה יותר זוגיות, יתכן שעדיף לצאת לעבודה ושהילד ילך לגן ולצהרון כדי שלאמא תהיה יותר רווחה נפשית וכלכלית - צריך שיהיה איזשהו באלאנס בין כל ההיבטים הכרוכים במערכת המשפחתית וזה בסופו של דבר גם לטובת הילדים.
אני כאמור לא הייתי מסוגלת לעשות זאת ויתכן שזו בעיה אישית שלי - ההתמקדות בצרכי הילדים עד למחיקת הצרכים שלי ושל בן זוגי, ובכל זאת - אני חושבת שכדאי לתת על כך את הדעת, דווקא באתר זה (והמרגיעון אומר "זה גם אישי וגם אנושי"...)_

מזדהה מאוד עם מה שכתבת. נישואיי התפרקו. רק בדיעבד אני מבינה שהזנחתי את עצמי ואת בן זוגי לחלוטין. גם בן זוגי היה מסור כמוני לדרך החיים הזו, של התמסרות טוטאלית לגידול הילדים והתאמת כל סגנון החיים שלנו לצרכים שלהם ולאופן בו בחרנו לגדלם.
שנינו הזנחנו את הזוגיות ואת עצמנו באופן קשה.
אני לא מתחרטת, כי לא יכולתי לגדל את ילדיי אחרת. אבל בהחלט יש כאן, כמו שכתבת, על מה לתת את הדעת.

אני מאמינה שסגנון הורות זה כרוך פעמים רבות בהתמרדות כנגד האופן בו הורינו גידלו אותנו, ומביא להזרה שלהם, של הורינו, מסביבתינו האידיאולוגית-אינטימית בגידול ילדים.
וכך קורה שהאנשים שאמורים היו להורות לכוון ולהשגיח עלינו גם בהפיכתנו להורים, לחלק מנסיונם ולחזק אותנו, הם מודרים וממודרים, ואנו נשארים חסרי הכוונה וביקורת אמיתיות למעט המתרחש בתוך התא הגרעיני השביר , היינו בין אשה לבן זוגה, העייפים ומשועממים כ"כ בסוף היום.
תיאור די מבאס בסך הכל, אבל מדוייק להחריד לפחות אצלי.

אני מרגישה ביקורת סמויה בדברייך
זאת לא ממש ביקורת. זה מה שעולה כאן מבין הדפים. אני מודה, הורות באופנית לא מתאימה לי. אני חייבת עיר, אנשים, עבודה. לא יכולה להיות כל היום עם ילדים קטנים. שונאת להיות בבית כל הזמן.

הורות באופנית לא מתאימה לי. אני חייבת עיר, אנשים, עבודה. לא יכולה להיות כל היום עם ילדים קטנים. שונאת להיות בבית כל הזמן.

מראה עד כמה קריאה באתר לא נותנת תמונה של מה זה חינוך ביתי. לא חסרים אנשי חינוך ביתי שגרים בעיר, עובדים שניהם, ומתרוצצים די הרבה

_אני מרגישה ביקורת סמויה בדברייך
זאת לא ממש ביקורת._
את מתכוונת שהיא לא ממש סמויה

שוב נראה לי שמילת המפתח כאן היא איזון - בין זמן שמיעת שירי ילדים וזמן שמיעת מוזיקה שאני אוהבת
נכון, לא כל מה שאני אוהבת הם אוהבים. לי נראה שיש מוזיקה שיותר מתאימה להם- ביטלס למשל זו מוזיקה פשוטה שמתאימה להם יותר.
אנחנו גם שכנענו את דריה שבוב מארלי זו מוזיקה לילדים באנגלית (כשהיתה מבקשת מוזיקה לילדים באוטו).
יש לי הרבה מה לומר על זה אבל זה לא מתאים לדף.
אולי נפתח דף משלנו על מוזיקה לילדים?

את מתכוונת שהיא לא ממש סמויה

מראה עד כמה קריאה באתר לא נותנת תמונה של מה זה חינוך ביתי. לא חסרים אנשי חינוך ביתי שגרים בעיר, עובדים שניהם, ומתרוצצים די הרבה.
תראי, אולי עובדים מהבית. בפרנסות שלנו זה בלתי אפשרי. חוץ מזה, אני חייבת אנשים מבוגרים. יכול להיות שמה
שכותבים באתר לא משקף, אשמח לשמוע עוד.

_הורות באופנית לא מתאימה לי. אני חייבת עיר, אנשים, עבודה. לא יכולה להיות כל היום עם ילדים קטנים. שונאת להיות בבית כל הזמן.

מראה עד כמה קריאה באתר לא נותנת תמונה של מה זה חינוך ביתי. לא חסרים אנשי חינוך ביתי שגרים בעיר, עובדים שניהם, ומתרוצצים די הרבה._
נראה לי שהיא מתכונת שטוב לה עם חיים "אחרים" מחוץ לבית משל אלה שבחינוך ביתי (ועדין בעיר, עובדים ומתרוצצים).

ההולכת באתרים , על אף שאני נהייתי ביתית להחריד מאז לידת ביתי הראשונה (בניגוד מוחלט למה שהייתי לפני כן) אני ממש מבינה לליבך.

המלצות מוסיקה לילדים

אבל נראה שחלק מן הנשים כל כך מתחפרות בעמדה של הקושי והסבל- שקשה לצאת משם. זו ביצה טובענית והיא כל כך חמימה ונעימה, מזמינה ומנחמת. אבל היא גוררת למטה בלי שנשים לב ופתאום כל הקראת ספר, כל משחק עם הילד הופך לסבל צרוף.

זה ממש לא נכון לגבי. קשה לי להיות אמא אבל זה ממש לא סבל צרוף. אני מאושרת שיש לי את הקטנה שלי והיא מקור לאושר רב. היא גם לפעמים מקור לסבל. למה את חושבת שזה בסדר לדבר רק על הדברים הטובים? למה זה לא לגיטימי לדבר על קשיים בלי שתראי את זה באופן שלילי? את לא רואה שגם זו קיצוניות?

בשבילי, הנקודות העיקריות שגרמו לי לסבל באמהות (ועדיין גורמות, אם כי הרבה הרבה פחות) היו אותן פינות של "ללא מוצא" - מצבים שבהם מחד לא יכולתי כבר להיות בהם יותר, ומאידך פשוט לא היה לי לאן ללכת (כי לא אעזוב לבד את ילדי וכי מרבית היום הייתי איתם לבד ולא היה לי למי "להעביר את הלפיד"). הייתי מסתכלת על החלון, כמו אסיר בכלא או חיה בכלוב, ומייחלת להיעלם. פשוט לא להיות.
אני חושבת שהמצבים האלו היו הנקודות הקיצוניות שבהן, כנאמר בשיר של "שוטי הנבואה": "אין אני אין אני אין אני..." - מרוב הינתנות לצרכי האחר נגמרו לי כל משאבי הנפש וכבר איבדתי את ה"אני" שלי. כך, כשם שהחיים לצד ילדי בשנותיהם הראשונות סיפקו לי הרבה רגעי אושר עילאיים, הרי שהם סיפקו לי גם הרבה רגעי שפל נוראים ואיומים מסוג זה.

נ.ב. לאחר מחשבה שניה, דקה אחרי שהייתי שם ב"פינות האלו", הייתי מבינה שזה לא שאני רוצה באמת "לא להיות", אלא שאני רק רוצה להיות קצת לבד עם עצמי, במקום אחר. אני רואה זאת כפגם אישיותי שלי (רגשות אשמה) שלא השכלתי למנוע מעצמי להגיע למצבים הללו על ידי לקיחת עזרה בטיפול בילדים מכל סוג שהוא.

חוזרת לעניין שינוי שם הדף...

אולי:
הורים ששונאים להיות הורים (כאן זה לא משתמע כעובדה קיימת שנכונה לכולם)
או, יותר מעודן, הורים שלא אוהבים להיות הורים.

אני גם אוהבת חברת מבוגרים.
אני גם אוהבת לעשות דברים שלא קשורים לילדים.
אני חושבת שמי שנשאר בחינוך ביתי הוא מי שמצליח למצוא את עצמו לצד הילדים.

למה זה לא לגיטימי לדבר על קשיים בלי שתראי את זה באופן שלילי? את לא רואה שגם זו קיצוניות?
אני חושבת שפשוט ניסו להגיד שיש דרכים למצוא את עצמך לצד הילדים. לא לוותר על העצמיות שלך, על מה שמעניין אותך, לא לתת ולתת עד סבל, אלא לחיות איתם (תרתי משמע). ההתמקדות בסבל מזינה אותו. מייצרת עוד סבל.
זה חשוב גם אם שולחים את הילדים למסגרות - עדיין יש מצבים שנמצאים עם הילדים, ויכולים להיות קשים.
לי אישית קשה להבין אנשים ש"מגשימים את עצמם" ו"מגדירים את עצמם" דרך העבודה שלהם. גם זה רק עוד אספקט בחיים.
אני זוכרת את תחושת הרווחה של ללכת לעבודה, להכין לעצמי קפה ולשבת בנחת מול המחשב. אבל שאר 8 השעות היו מייגעות. מה שבאמת רציתי היה קפה מול מחשב במשך חצי שעה. אחר כך כבר אפשר ללכת לעשות פיקניק עם חברים בדשא.

בשבילי, הנקודות העיקריות שגרמו לי לסבל באמהות (ועדיין גורמות, אם כי הרבה הרבה פחות) היו אותן פינות של "ללא מוצא" - מצבים שבהם מחד לא יכולתי כבר להיות בהם יותר, ומאידך פשוט לא היה לי לאן ללכת (כי לא אעזוב לבד את ילדי וכי מרבית היום הייתי איתם לבד ולא היה לי למי "להעביר את הלפיד"). הייתי מסתכלת על החלון, כמו אסיר בכלא או חיה בכלוב, ומייחלת להיעלם. פשוט לא להיות.
כמה מדויק כמה קולע

מה שבאמת רציתי היה קפה מול מחשב במשך חצי שעה. אחר כך כבר אפשר ללכת לעשות פיקניק עם חברים בדשא.
בינגו!

אני מנסה לדייק עם התחושות שלי קצת יותר.
קושי אינו מילה נרדפת לסבל, כמו שקלות אינה מילה נרדפת לאושר. כשלומדים להפריד אז זה נהיה פשוט יותר.
ועוד משהו לגבי ההגדרות העצמיות שלנו- אני זו אני גם אם ההעדפות שלי משתנות כל שנה/חודש/דקה. ה"אני" הזה כולל בתוכו העדפה להיות רק עם עצמי ואח"כ להיות עם הילדים ואח"כ עם חברים ואז פתאום לרצות לעבוד בחוץ ולהתחרט ולרצות לנסוע עם בעלי להודו...
שנים של בדיקה וטיפול עצמי לימדו אותי להנות מה"כאן ועכשיו" במקום לשאוף ל"שם בעתיד/בעבר".

בסופו של עניין, לא משנה מה אנחנו עושים- רוב הזמן אנחנו נמצאים בין תחושת שעמום לתחושת בסדר ולפעמים יש "פיק" של סבל או אושר או עניין. גם אם מה שאנחנו עושים חשוב ומשמעותי לנו, עדיין יש עליות וירידות אנרגטיות.
הבעיה היא שלעתים קרובות ההגדרה שלנו את עצמנו (אני כזאת, אני אוהבת לעשות, אני שונאת, אני חלשה/חזקה ב...) מממשת את עצמה. בסך הכל אפשר לשנות את ה"סיפור" שאנחנו מספרות לעצמנו.

_רוצה להוסיף שאני מעט מסתייגת מההנחה שלו"ז לא מתאים לילדים ובהכרח מלחיץ מבוגרים.
אני חיה חיים דומים לשלך אבל מטבעי אוהבת שגרה ברורה וודאות. וכך גם ילדיי.
וכולנו מוצאים הנאה מרובה בדברים פשוטים ואף אחד מאיתנו לא מטפח אף אחד אחר.
והימים שלנו נראים יופי. נטולי סטרס. בגלל הוודאות. בגלל שיש פה שני הורים שאוהבים לו"ז והם רגועים._
היי, אין לי שום דבר רע להגיד על לו"ז, על שגרה ועל סדר יום שאפשר לחזות אותו.
יש לי הרבה דברים רעים להגיד על לוח זמנים נוקשה מדי. נוקשה מדי!!!
ועל הניסיון לדחוס יותר מדי דברים לשעה אחת.
ועל ההנחה המופרכת שאפשר (וצריך) להגיע כל יום לעבודה בול בתשע (או בול בשמונה), אחרי שגרת-תקתוק-הילדים-למסגרות, בלי לאחר ובלי להיות מזה בלחץ. ושזה בסדר לקנוס אותך במשכורת אם את מאחרת.
ועל חוסר ההבנה של הפער בין מושגי הזמן אצל ילדים ואצל מבוגרים. ועל הקצב בו הם יכולים להתנהל.

בשמת נתנה פעם דוגמה נהדרת לחוסר ההבנה הזה, כשהיא הלכה לאיזה קונצרט באיזה בית ספר וראתה איך המורות "צריכות" ללחוץ על הילדים למחוא כפיים בדיוק כשנגמר כל קטע, ואחר כך צריכות להכריח אותם להפסיק למחוא כפיים כדי שאפשר יהיה לעבור לקטע הבא. על זה עם המון גערות, בלי הבנה לכך שלילדים לוקח זמן שונה להתניע - וגם להפסיק.

יש לי גם ביקורת על כל מיני גורמי לחץ שבכלל לא צריכים להיות שם. למשל, בכתבה תוארה הסצנה של האם שרבה עם ילדה על שיעורי בית. יש המון ראיות אנקדוטליות (ואולי גם מחקריות, לא יודעת) על הלחץ ששעורי בית מכניסים לחיי המשפחה. יש הרבה פחות מזה ראיות משביעות רצון שש"ב אכן תורמים ללמידה.

(על ש"ב במתימטיקה אני מוכנה להישבע באופן אישי שהם מועילים. כל השאר? ספק רב)

למשל, בכתבה תוארה הסצנה של האם שרבה עם ילדה על שיעורי בית. יש המון ראיות אנקדוטליות (ואולי גם מחקריות, לא יודעת) על הלחץ ששעורי בית מכניסים לחיי המשפחה.
טוב, אז בלי שיעורי בית כי עברנו לחינוך ביתי. עדיין צריך לצחצח שיניים, למשל. תמיד תהיה איזו דרישה שם, שהילד יסרב לה וההורים חושבים שהיא קריטית (בצדק או שלא בצדק). השאלה איך מתמודדים עם זה, אפשר לבחור להתמודד עם זה בפחות כפייה למשל, או ביתר משמעת, או כל מיני דרכים. אבל הפתרון אינו לסלק את כל מה שגורם לקונפליקט.

בשבילי, הנקודות העיקריות שגרמו לי לסבל באמהות (ועדיין גורמות, אם כי הרבה הרבה פחות) היו אותן פינות של "ללא מוצא" - מצבים שבהם מחד לא יכולתי כבר להיות בהם יותר, ומאידך פשוט לא היה לי לאן ללכת (כי לא אעזוב לבד את ילדי וכי מרבית היום הייתי איתם לבד ולא היה לי למי "להעביר את הלפיד"). הייתי מסתכלת על החלון, כמו אסיר בכלא או חיה בכלוב, ומייחלת להיעלם. פשוט לא להיות.
גריינתי! [|]

צריך לצחצח שיניים, למשל. תמיד תהיה איזו דרישה שם, שהילד יסרב לה וההורים חושבים שהיא קריטית (בצדק או שלא בצדק). השאלה איך מתמודדים עם זה, אפשר לבחור להתמודד עם זה בפחות כפייה למשל, או ביתר משמעת, או כל מיני דרכים. אבל הפתרון אינו לסלק את כל מה שגורם לקונפליקט

ואני גריינתי את זה! תודה לקרוטונית על אבחנה נכונה כל כך...

אבל הפתרון אינו לסלק את כל מה שגורם לקונפליקט

לא את כל מה שגורם לקונפליקט - אבל את כל מה שאפשר להגיע למסקנה שהוא פחות קריטי ו'לא שווה את זה'.
שהרי, יש מספיק סיבות לקונפליקטים, וכפי שקרוטונית כתבה, תמיד יהיו דברים שייראו ממ-ש חשובים להתעקש עליהם - אז כל מה שאפשר לשחרר, בהחלט עדיף לשחרר.

אני מבינה ששיעורי בית עבור ילדים שהולכים לבית ספר נראים להורים ממש קריטיים.
השאלה אם אכן.

ובטח יש עוד כל מיני דברים שנראים חשובים, ואולי אם שוקלים אותם שוב - אפשר להגיע למסקנה שרווחת המשפחה חשובה יותר.

אז נכון שהפתרון אינו לסלק את כל מה שגורם לקונפליקט - אבל בהחלט עדיף לסלק כמה שיותר גורמי קונפליקטים.

אז נכון שהפתרון אינו לסלק את כל מה שגורם לקונפליקט - אבל בהחלט עדיף לסלק כמה שיותר גורמי קונפליקטים
חלק מהסילוק הוא לא את הגורם החיצוני אלא את הגורם הפנימי. למשל, בצחצוח שיניים, הפכתי את הנחיצות הבלתי משתמעת לשתי פנים (=מריבות, רגעים של מאבקי כוח, נצחון האם החזקה על הקטנה) לסיפור שהיא כבר מחכה שאספר לה תוך כדי...

ואכן, צריך לבחור את המלחמות. כשנשארים הנושאים העיקריים להורה להתעקש, שם הילד מרגיש את החד משמעיות של הההורה - ואז כמעט ואין קונפליקטים, ואם יש אז מעט.

אני לגמרי מסכימה שהאושר שלי לא תלוי בזה שיש לי ילדה, אלא תלוי ביכולת שלי להרגיש אותו.
<קן לציפור ממחשב אחר>

טוב, אז בלי שיעורי בית כי עברנו לחינוך ביתי. עדיין צריך לצחצח שיניים, למשל.
יש הבדל מהותי בין שיעורי בית לצחצוח שיניים: הצחצוח נעשה למען הילד, בלי כל מיני מטענים ורגשות, פשוט עושים את זה וזהו.
שיעורי בית הם יותר מסובכים: הם נעשים "כי זה חשוב", אבל גם כי מפחדים ממה המורה תגיד, ואם יצעקו על הילד בכיתה, וכי צריך (שזו תמיד סיבה ממש גרועה לעשות דברים, סיבה שממש לא מעוררת מוטיבציה פנימית).
אני חושבת שזה כל כך קשה כי הם גוזלים הרבה זמן (יותר מצחצוח שיניים למשל) וכי מידת הנחיצות שלהם לא ברורה מספיק. אין לאף אחד שכנוע פנימי עמוק שזה משהו שאכן צריך להיעשות. וגם לא ממש רוצים לעשות אותם. וגם להורים יש מטענים רגשיים על שיעורי בית, משנים של שיעורים שהם עשו בעצמם.
בקיצור, זה ממש לא באותה הליגה של צחצוח שיניים.

אפשר להתייחס לאמהות כאל עבודה רוחנית לא רק בעניין של מה אני מוותרת עליו, שזה מה שהדיון כאן נסוב סביבו עד כה, אלא, למה כל כך קשה לי עם הילד. מה במה שהילד עושה מצליח לפרוט לי על המיתר הכל כך רגיש הזה? מה קורה לי בפנים באינטראקציה מול הילד? הדבר הקשה הוא שאין הנחיה רוחנית. לפעמים גם אני הייתי רוצה גורו שיעזור לי לרתום את הקשיים לעבודה ולהתקדמות
כל כך מזדהה
אני ממש לקחתי החלטה לקחת את מה שעולה בי, את הקושי והחוסר נוחות
ולרתום אותו כחומר גלם לעבודה פנימית.
לא יכולה לומר שהחומרים אי פעם אוזלים, כן......
אבל אני יכולה להגיד באמת בלב שלם
מאז אני אמא, ועם כל ילד זה גובר, אני מתפתחת יותר, מודעת יותר
לוקחת יותר אחריות ריגשית , וכן- אדם שטוב לו יותר ויותר.
האמהות שלי אמנם לא נהיית קלה יותר או פחות אינטנסיבית
אבל אני בתוכה נהיית יותר פתוחה יותר רחבה ומאפשרת , אפילו יותר חופשייה.
חופשייה להרגיש את כל מגוון הרגשות שלי ללא שיפוט או ביקורת.

בשבילי, הנקודות העיקריות שגרמו לי לסבל באמהות (ועדיין גורמות, אם כי הרבה הרבה פחות) היו אותן פינות של "ללא מוצא" - מצבים שבהם מחד לא יכולתי כבר להיות בהם יותר, ומאידך פשוט לא היה לי לאן ללכת (כי לא אעזוב לבד את ילדי וכי מרבית היום הייתי איתם לבד ולא היה לי למי "להעביר את הלפיד"). הייתי מסתכלת על החלון, כמו אסיר בכלא או חיה בכלוב, ומייחלת להיעלם. פשוט לא להיות.
נכון כל כך