ללמוד מוסיקה אחרת

אנונימי

חומר למחשבה:
האם ללמוד לנגן פירושו ללמוד לקרוא תווים בעיקר, או ללמוד לשמוע ולהבחין בהבדלים שבין הצלילים?
האם בישביל לאלתר ולהלחין צריך ידע נרחב בתיאוריה או שקודם כל צריך ללמוד להעיז ולנסות?
באיזה גיל אפשר להתחיל ללמוד?
איך לדעת אם זה מתאים לי או לילד שלי?
איך לבחור מורה?
האם לרכוש כלי או לחכות קודם לראות איך זה הולך?

שאלות לא פשוטות
אתם מוזמנים לשאול שאלות נוספות ו/או להציע תשובות בדף זה

אם באימפרוביציה עסקינן, אז טוב להסתכל על גדולי האימפרוביזציה של הג'ז: קולטריין, איילר, קולמן וכו'
ספק אם מישהו מהם הלך ללמוד באקדמיה. בשביל לעשות מוסיקה צריך לרצות לעשות מוסיקה, לנגן הרבה, לשמוע הרבה, ללמוד להאזין וטוב מאוד להפוך לשולייה לתקופה )באולפן או להיות roadie(

<ואם אני דופק למישהו את הפרנסה כאן אפשר למחוק כמובן את דברי>

אתה צודק, אורי, והייתי מוסיף שיש כאלה שדווקא בגלל חינוך אקדמי נוקשה הם סובלים מעכבות ומביקורת עצמית ולא מסוגלים לאלתר! בסדנאות עליהן מדובר משתתפים אנשים שלחלקם אין שום ידע מוקדם במוסיקה ועושים בידיוק מה שאתה אומר- מקשיבים ומתנסים בלעשות מוסיקה,ויש כאלה שיש להם ידע אבל זקוקים להכוונה בעיקר בכיוון של שבירת מחסומים. לומדים בעיקר להקשיב, פנימה ולסביבה, ולומדים להעיז מה שלא מאמינים בהתחלה שמסוגלים. הדגש הוא על חוויה ולא על לימוד ידע יבש כמו באקדמיה.
אגב, מה זה roadie?
ניב

ניב, סליחה על תשובתי המאוחרת. roaide זה מישהו שתפקידו הוא להיות מעין שוליה לנגנים מקצועים, הטיפוסים שרואים תמיד רצים על הבמה כפופים בשביל לחבר כבל שהשתחרר. עוזרים אישיים.

הרבה שינויים דרמטיים כן התרחשו באקדמיות ולו מכיוון שבאקדמיות יכלו מוזיקאים הרבה פעמים לפעול בשקט ללא חרב הפרנסה )מה שאומר לכתוב מוזיקה פופלרית להמונים( צמודה לגרונם. דוגמא שעולה לי לראש באופן מיידי היא של שטוקהאוזן בקלן ויש עוד המון דוגמאות אחרות כמובן.
אבל אפשר להניח שמדובר פה בעיקר בנוחות ופורצי הדרך היו פורצים את הדרך גם ללא הנוחות של המימון מהאקדמיה. עם זאת, כשמדובר על אילתור בג'אז אז עובדתית אף אחד מהמאסטרים לא למד בשום אקדמיה. ממונק ועד סאן רע.

לא בדיוק... מיילס דיוויס למד בג'וליארד וניגן חצוצרה שניה (הוא היה אחד השחורים הראשונים שלמדו שם ולא רצו להבליט אותו) בסוף הוא השתעמם ועזב מרצונו. גם הרבי הנקוק (נדמה לי שברקלי), פט מתיני, וינטון מרסליס, קוינסי ג'ונס ועוד רבים וטובים מאלתרים מופלאים למדו לימודים פורמלים במיטב בתי הספר למוסיקה, עם דגש על מוסיקה קלסית. נדמה לי שכדי לפרוץ גבולות אתה קודם צריך להכיר אותם. בנוסף, הצד התאורטי של המוסיקה (יענו, זה שמתחבא מאחורי הצלילים, הרמוניה, הובלת קולות) חשוב הרבה יותר באלתור מאשר במוסיקה כתובה. חלק מבינים את זה לבד, כמו שכתבת, מלימוד עצמי, חלק יונקים גם ממסורת של מאות שנים. טוב די, משעמם. בוא ננגן.

שליחה על ידי נעה* » 13 יוני 2007, 21:01

אני למדתי כשנה גיטרה עם מורה, והתחלתי ללמוד גיטרה בס עם מורה גם כן. בשלב מסוים הוא לא יכל ללמד אותי יותר, אז התחלתי לחפש מורה אחר ובינתיים התאמנתי בקביעות כדי לשמור על הרצף.. בשלב מסוים, לא היה לי יותר מה לנגן כי התאמנתי מספיק על מה שהמורה הקודם שלי נתן לי אז התחלתי סתם לאלתר.. בלי לדעת מה אני עושה, וזה היה מאד נחמד. פתאום הבנתי שבכל הזמן הזה שניגנתי אף פעם לא היה לי את האומץ לאלתר ככה, ולא ידעתי בכלל "איך עושים את זה". האלתור היה כל כך כיף, שבשלב מסוים החלטתי להפסיק לחפש מורה, גם בגלל שעניין אותי לדעת האם אני מסוגלת להתקדם בעצמי. ואז החלטתי גם לא להסתכל על שום חומר תארוטי, למרות שהיה קצת שכבר ידעתי, כדי באמת לגלות הכל בסבבה.. ובינתיים מה שאני יכולה לספר זה שהאהבה שלי למוזיקה ולגיטרה שלי גדלה פי כמה, וכך גם ההנאה, הביטחון, זמן האימון והשמיעה המוסיקלית.
אני כן חושבת שבעתיד ארצה ללמוד עוד תיאוריה וכד', אבל אני לא אוכל להבין את זה בלי לדעת, לפחות, להבדיל בין הצלילים. אין סיבה להתחיל לקרוא תווים לפני שיש בסיס טוב והכרה של המוזיקה, זה כמו להתחיל לקרוא לפני שיודעים לדבר - קשה וחסר משמעות.

שליחה על ידי נטע* » 13 יוני 2007, 23:18

כשהייתי קטנה למדתי כינור וחלילית.
החלילית היתה כיפית, הכינור ממש לא. רציתי צ'לו, אבל לא היה בקיבוץ בגודל שלי

אז נשארתי עם הכמיהה.
היום, 20 שנה אחרי, אני יכולה להגיד שמה שחשוב לדעתי הוא הגישה לכלי נגינה (ולכן, לשאלת פותחת הדף - כדאי שיהיה בבית כלים), והיכולת לגשת ולהפיק משהו, גם אם לא מבינים ולא יושבים שעה בשבוע עם מורה קלאסי.
עם כמה אקורדים פשוטים אפשר לנגן בפסנתר, אורגן או גיטרה המון המון שירים ומנגינות, ואפילו לאלתר.
צריך להעז ולנסות!

שליחה על ידי נטע* » 13 יוני 2007, 23:19

אה, שכחתי. הכי חשוב, להתיחס למוזיקה כאל שפה.
היא כבר קיימת בתוכנו, אנחנו יודעים לדבר בה, לא צריך 16 שנות קונסרבטוריון בשביל להיות מומחים בה.
צריך להתחיל.
אם אוהבים, אפשר להתקדם למוזיקה המקצועית.
וחשוב להנות. כשלא נהנתי מהנגינה, זה היה אויויויוי גדול.

שליחה על ידי שרון* » 15 יוני 2007, 01:12

_החלילית היתה כיפית, הכינור ממש לא. רציתי צ'לו, אבל לא היה בקיבוץ בגודל שלי
אז נשארתי עם הכמיהה._
כמה מוכר.
אני רציתי אקורדיון, אבל המורה למוזיקה החליטה שאני קטנה מדי, פיזית. אז למדתי אורגן...והפסקתי.
עד היום, בכל פעם שאני רואה את המורה, זה מרגיז אותי מחדש.

זה כמו להתחיל לקרוא לפני שיודעים לדבר
כמה נכון...

באמת מגיעה לדף החייאה.

_האם ללמוד לנגן פירושו ללמוד לקרוא תווים בעיקר, או ללמוד לשמוע ולהבחין בהבדלים שבין הצלילים?
האם בשביל לאלתר ולהלחין צריך ידע נרחב בתיאוריה או שקודם כל צריך ללמוד להעיז ולנסות?
באיזה גיל אפשר להתחיל ללמוד?
איך לדעת אם זה מתאים לי או לילד שלי?
איך לבחור מורה?
האם לרכוש כלי או לחכות קודם לראות איך זה הולך?_

בעיני, ללמוד מוסיקה זה להיכנס פנימה ולהתחיל לקפץ. או לזרום.
זה להקשיב
לשיר
לרקוד
לתופף על הגוף
(ועל סירים וקופסאות)
לנסות להפיק צלילים מכל דבר שזז
להמציא מילים למנגינות
ומנגינות למילים.
ולשיר שוב. כי הקול שלנו הוא הכלי הכי בסיסי, והוא נפלא, והוא תמיד שם.

תוים זה כלי טכני שימושי למדי, או שלא. בכל מקרה זה טכני. לא מהותי. תוים אינם מוסיקה. זה כלי אחסון לידע, כמו ספר או פנקס. פעם זו היתה האופציה היחידה לשמר מוסיקה. אבל היום אפשר להקליט, וללמוד משמיעה בלבד.
גם רישום אקורדים הוא כלי שימושי למדי.
וגם הרישום הזה של איפה-לשים-את-האצבעות-על-הגיטרה.
אבל אפשר לחשוב על כל העניין מחדש, ולהמציא שיטה אחרת לתיעוד ורישום של צלילים (למה, להמציא כתב סתרים חדש זה בסדר, משחק ילדים מוכר ומקובל, וכתב תוים חדש - לא? הרי זה יכול להיות אחלה כיף)

בשביל לאלתר ולהלחין צריך לרצות לאלתר ולהלחין, ואז פשוט לעשות זאת.
כמובן, שעוזר מאוד להקשיב לסוגי מוסיקה שונים ומשונים ולשיר ולרקוד אתם ביחד. זה נותן רעיונות.

. אבל הרעיונות באים גם מבפנים. הכל רצוי, והרשות נתונה.
ביצירה, אין חוקים, אין גבולות, וההתנסות והכיף הם העיקר.
לאחר מעשה, תמיד אפש לבחון את השיר מחדש, אולי לשפר, אולי לשכוח, ואולי להמציא עוד אחד, על אותו בסיס.

לעשות מוסיקה ולחיות מוסיקה ולהשתתף במוסיקה אפשר בכל גיל. ללמוד כלי מסוים אפשר ברגע שיש לך שליטה בסיסית על האצבעות... התשובה השכלתנית אומרת "ברגע שהילד יכול להחזיק את הכלי כמו שצריך". אבל מאיפה זה בא, ולמה למהר? גם פעוט יכול ללמוד לנגן על גיטרה באצבע אחת בלבד. וללמוד לא לשבור ולא חזק מדי. ואין שום חובה לעודד אותו להשתמש גם באצבע השניה, גם כשהוא מגיע לגיל חמש או עשרים. שיחליט לבד מתי להוסיף אותה.

כשהייתי קטנה ניגנתי פסנתר. אחר כך עברתי לקרן יער. כלי מקסים, אהבתי לשמוע אותו, אבל לא ממש אהבתי לנגן. והיה צריך להתאמן, כי אחרת לא מתקדמים, וזה משעמם ונמאס.

אחרי מנוחה ארוכה התחלתי לשיר, והתענגתי על העובדה שלא צריך ללמוד לנגן כלום. ברגע שאני מכירה את המנגינה, משמיעה - כבר אני יכולה לשיר אותה. בלי להתבלבל עם האצבעות. בלי להתאמן ובלי להשתעמם. באותה תקופה מכרתי (סוף סוף!) את הקרן שלי. אבא שלי שאל אותי אם אני לא ארצה לחזור אליה. אמרתי לו: למה לי תותבת כשאני יכולה להפיק מוסיקה עם הגוף עצמו?

אבל בלי לנגן אי אפשר, אז התחלתי ללמוד נבל אירי. מצאתי מורה. מצאתי כלי. ועכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד. השיעור הכי חשוב: אסור להתאמן. אני מנגנת, או שלא. תמיד מתוך שמחה, תמיד מתוך הנאה. אם אני רוצה לנגן שורה של אקורדים כדי לגלות איך זה - אפשר. אם אני רוצה לנגן את אותו קטע קטן בפעם החמישית, כדי ללמוד, כדי שיהיה לאצבעות שלי קל יותר - מותר. אם אני רוצה לנגן צליל אחד ויחיד במשך רבע שעה, ולהתענג עליו לבדו לבדו, ולגלות מה קורה כשאני משנה את תנוחת האצבע בחצי מילימטר ואיך זה משפיע על התהודה - מותר. אבל להתאמן אסור בשום אופן. כי ה"צריך" יהרוג לי לא רק את ההנאה, אלא גם את ההתמדה.

כי בימים אלה אני לומדת ללמוד, ודווקא מהשחייה: אני שוחה ושוחה ושוחה, וכשהגוף שלי מרגיש מוכן, הוא פשוט מלמד אותי, מעצמו, את השלב הבא. את הטכניקה הבאה. אתמול למדתי פתאום לשנות את תנוחת כפות הידיים כשאני מושיטה אותן קדימה, כדי ליצור תנועה חזקה יותר שתגרוף יותר מים. מעצמי. הגוף שלי יודע הכל, ואני יכולה לסמוך עליו ולתת לו ללמד אותי בקצב שמתאים לנו, בלי מורה שינסה להפיל עלי טכניקה לפני שאני מוכנה לה, או למנוע ממני שיעורים "מתקדמים", רק כי יש לו קונספציה בראש. או רק כי הוא פשוט לא יודע, איך הגוף שלי מגיש מבפנים. ומה דרוש לו בכל רגע נתון.

וגם במוסיקה: המורה שלי אמרה לי שעם אנשים מבוגרים, כל שיעור אנחנו קובעות מתי יהיה השיעור הבא. לפעמים זה פעם בשבועיים, או פעם בחודש, או בלתי סדיר כלל. אני מובילה, אני מבקשת, אני שואלת, והיא הדולה. אפילו "מיילדת" זה אקטיבי מדי.

ולמה זה כל כך חשוב? כי מכל האמנויות שבעולם המערבי, המוסיקה הכי ממושטרת. הכי משועבדת ללימוד הטכניקה. אנשים לא מעיזים להשתתף, לפני שהם למדו כבר כמה שנים.
אני מורדת. תזרקו את הטכניקה-כשלעצמה לעזאזל, היא תבוא כשתזדקקו לה. אתם תדעו מתי לבקש, ואיפה לחפש את הטיפ הטכני הבא. אל תבחרו מורה שילמד אתכם. תבחרו מורה שאפשר לחיות אתו מוסיקה, לשיר או לנגן אתו, לחלוק אתו את החווייה, להלחליף דיסקים. תבחרו מורה שיהיה דולה מוסיקלית, לא מנתח-ומרדים.

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

שנים....
שנים למדתי.
פסנתר
חליל
חליליות
סקסופון
גיטרה
שירה מקצועית (ג'אז, אופרה)
שנים.
שעות של אימונים, ותרגילים, וסולמות, וטכניקות....
ורק לא מזמן, הי'ה לי האומץ לקחת, ולנגן מה שאני רוצה- בלי המחשבה המנקרת הזאת -
"צריך לנגן סולמות, לחמם את האצבעות, ואיזה אטיוד, ולעבור על היצירה הזאת והזאת."

ותמיד, כשאחד האחיינים הי'ה רוצה לנגן, אמא שלי נידבה אותי, והדריכה אותנו איך להתחיל- מהאצבוע, מסולמות, מטכניקה.
כמובן, שאחרי פעם, אולי פעמיים, הם היו מתייאשים- כי זה מייאש. ומשעמם.

קצת לפני הלידה, קצת אחרי שפגשתי את באופן טבעי , השתנתה לי תפיסת העולם- ז'תומרת- חזרה לפוקוס.
נוני, שרצתה לנגן על הפסנתר שלי, ניגשה אליי ושאלה אם אפשר. אמא שלי, כהרגלה נידבה אותי לשיעורים.
הפעם- אמרתי "לא".
"איך היא תלמד לנגן?"
"היא תלמד, ואם יהיה משהו מסויים שהיא תרצה לנגן, היא תבקש ממני, ואני אעזור לה למצוא."

"נוני", אמרתי לה-"תשבי, תנגני. מה שבא לך. אני מרשה לך לנגן מה שאת רוצה, איך שאת רוצה."

שעות היא ישבה, וחקרה, והמציאה, והקשיבה למה שהיא מפיקה.
ולא הי'ה שם אף אחד שיגיד לה איך ומה.
והיא נהנתה....
אפשר הי'ה לראות את זה בעיניים שלה.
וגם בעובדה שהיא עשתה את זה כל יום במשך שעות.
לפעמים אותם 3 צלילים.
לפעמים מקבצי צלילים, גבוהים, או נמוכים, עם פדאל או בלי.
לפעמים איזה קטע שהמציאה, וחזרה עליו שוב ושוב....

וכשאבא שלי העיר שהדפיקות האלה על הפסנתר הורסות אותו, אמרתי לו שיש יצירות ש"הדפיקות" כתובות בתווים, ושלפעמים הן אפילו יותר חזקות, ושזה לא הורס, ושלא יגיד לה את זה, כי אין סיבה.

קצת אחר כך, היא עלתה לכיתה א'- והיא כבר עסוקה מאוד, וכבר אין לה כל-כך זמן, וכוח.
אבל יש לי הרגשה, שהשעות האלה חרוטות אצלה בנפש, ובזכרון, ויום אחד, כשהיא תרצה, היא תשב, ותנגן.
מה שהיא רוצה.

שליחה על ידי נטע* » 17 יוני 2007, 08:28

מקסים, אני כל כך שמחה שהדף חוזר לחיים ומזדהה ואוהבת את ההודעות החדשות.
לא להתאמן - חשוב מאוד.
פשוט לנגן. ולהנות מזה.

קודם כל תודה תודה למי שהחייה את הדף הזה - לא ידעתי על קיומו....
תמרוש רוש, את כ"כ צודקת וכתבת בצורה מדהימה תחושות פנים שלי בצורה כה יפה ונכונה.
אז אני מגיל ארבע עם המוסיקה. חליליות מכל הסוגים והגדלים ובערך בגיל שבע מעבר לפסנתר (כי הידיים שלי היו יותר מתאימות לפסנתר מאשר לחליל צד...אלק...). בכל מקרה הרווחתי- התחלתי ללמוד ועפתי גבוה ולצדדים. הוגדרתי כ'ילדת פלא' קטנה והופעתי תוך כמה שנים בקונצרטים וכו'...
כל המורות שלי אבל כולן היו רוסיות עם צפורניים ארוכות ואדומות שתיקתקו על הפסנתר כשהן ניגנו. (ואני הייתי צריכה לגזור....).
מתישהוא בתיכון חתכתי לגיטרה ועדיין מידי כמה זמן התפרעויות קלאסיות דרמטיות על הפסנתר. הוא היה בסלון אצל ההורים ותמיד סנטר של הבית - לא היתה פרטיות ומי חשב על אילתורים ועל דברים שהם 'לא קלאסיים'.
עברו השנים והתרחקתי - טיולים בחו"ל, עבודות במקומות רחוקים שאין בהם פסנתר.....עד ש'התמקמתי' והעברנו את הפסנתר בחגיגיות אלינו הביתה.
לאט לאט נפתח לו עולם חדש, עולם של גילוי ומשחק ושאלה לתשובה ומעוף נקי שקוף..... מצאתי את עצמי מול החלון (הפסנתר תמיד ליד חלון...) בוהה בחצר הירוקה והאצבעות מנגנות מעצמן דברים שלא שמעתי מעולם. - הם פשוט היו בתוכי. בעיקר באזור הלב. נשפכו מהלב לכיוון האצבעות והחוצה למרחב.
הקשב התחדד
האצבעות התרככו
הלב נמס
השכל התפוגג
הראייה נפתחה לעומק

וזה ה'מקום' להיות בו מבחינתי בזמן הולדת המוסיקה - הצליל היחיד, הסימפוניה האדירה, המנטרה הפשוטה - זה לא משנה מה מנגנים אלא מאיפה.
וזה הרי מקור השמחה והשקט. שם אני מוצאת אותו. וכמובן שהייתי רוצה מזה יותר (תביא לי עוד, תביא לי עוד!) ולומדת לקבל בינתיים את הקיים ומה שמתאפשר בין שני ילדים קטנים שאיכשהוא תמיד מצליחים להמיר את היצירה הריגעית להאוטו שלנו גדול וירוק.

וגם האוטו שלנו הגדול והירוק לומד להתנגן לו מהלב ממקור השמחה והופך לאחלה יצירה של אושר
זה לא המה זה המאיפה.

יש לי עוד המון המון בעניין אבל הבית מתחיל להתעורר.........אלך להתעורר איתם
שיהיה שבוע רגוע

שליחה על ידי נטע* » 17 יוני 2007, 22:59

איזה יופי!
המרגיעון - אם יצאת מכליך, אל תשכח לשוב

אם יצאת מכליך, אל תשכח לשוב
תרתי משמע!!
|| ||

איזה מקסים כתבתן, הפלא ופלא ו פפריקה הונגרית.

אוי, תראו איזה מרגיעון יצא לי:
"הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת להתחדש מרגע לרגע (במיוחד באביב)"
בדיוק מתאים לדף: המתח והאיזון בין הקבוע, המאורגן, המתודי, לזורם ולספונטני ולמשתנה.

המורה שלי לנבל היא בת ארבעים בערך, והיא התחילה לנגן לפני עשר שנים, כי בעלה קנה לה נבל.
לבד. מעצמה. היא לקחה אולי שיעור או שניים אצל מורה, קראה ספר "למד את עצמך לנגן", והמשיכה משם הלאה.
היא אומרת, שלדעתה לכל אחד יש את הכלי שלו, הכלי המתאים והמיוחד לו ביותר, כלי נגינה שיש לך אתו חיבור מיוחד, שנוגע עמוק בנשמתך ובזהות שלך. לפעמים לוקח שנים לגלות אותו, אבל ברגע שאת מוצאת את הכלי שלך, הכל יזרום לך, ואת תלמדי בקלות רבה ובהנאה רבה.
ולא בהכרח עם מורה

יש נטייה ממארת אצל מורים למוסיקה לחשוב מובנה מדי ומתודי מדי. מוןרים מלמדים אותך את הטכניקה והסולמות, כחלק דומיננטי וראשוני בלימוד. מורים מלמדים אותך את הדברים ש"מתאימים לרמה שלך" בלי לשאול אותך בעצם מה אתה רוצה ללמוד, מה אתה אוהב, מה מגניב אותך. מורים מפנים ילדים קטנים ללימוד כלי זה או אחר מתוך מחשבה קונספטואלית על "מה קל יותר" או "מה מתאים לילד" מבחינת הזוית שלהם - שהיא די מוגבלת לפעמים, או עמוסה בדעות קדומות.
יש לא מעט סיפורים על ילדים שהתעקשו ללמוד לנגן בכלים "לא מקובלים", כמו צ'לו או בסון, וכולם ניסו להנא אותם מזה, והפשרה היתה בדרך ככל כלי אחר מאותה משפחה (כינור או קלרינט) שנשמע למבוגרים "מתקבל יותר על הדעת", והילד קיבל את זה (היתה לו ברירה) ואחרי שנה-שנתיים הצליח לשכנע את הסובבים לעבור לכלי שהוא רצה, ומאותו רגע הוא פרח והתקדם והיה מבסוט.

אני מכירה אנשים לא מעטים שלימדו את עצמם לנגן בכלי זה או אחר, כי זה מה שהם רצו. והיום הם מנגנים נפלא.

ועוד לא כתבתי כלום על שירה.
(פעם אחרת)

אני קורא בהנאה את מה שכותבים פה בדף (תמרוש רוש

) ופתאום נזכרתי בכמה ספרים נפלאים שאני ממליץ עליהם בכל פה. לצערי כולם באנגלית. אני יכול להשאיל אבל הם יקרים לי מאוד ואולי אני אתחרט

Effortless Mastery / Kenny Werner ה{{}}ספר בנושא. פסנתרן ג'אז שמספר איך אפשר לנגן ללא מחשבה, ללא שיפוטיות, ולתת להכל לזרום בטבעיות בצורה מושלמת. לא רק לג'אזיסטים. ספר ששינה לי את החיים! אגב, שמעתי אותו מנגן והוא אכן מנגן כך וזו חוויה מדהימה. גם נפגשתי איתו לשיעורים בודדים. היה מדהים.

A soprano on her head / Eloise Ristad מורה לפסנתר מספרת על שיטות לא שיגרתיות ויצירתיות שהיא השתמשה בהן כדי ללמד פסנתר. פותח את הראש.

The inner game of tennis / Timothy Galway אמנם ספר על טניס ולא על מוסיקה, אך בהחלט רלוונטי. מדבר על "המשחק הפנימי" שהוא מה שעובר לנו בראש בזמן שאנחנו משחקים את "המשחק החיצוני" (טניס, נגינה, וכל דבר אחר למעשה). איך אנחנו עוצרים את עצמנו ומקלקלים לעצמנו ואיך אפשר להתגבר על זה.

<מספיק לכתוב בבאופן! לך לעבוד!>

שליחה על ידי נעה* » 18 יוני 2007, 16:29

היי, אתה יודע אם ניתן לרכוש את הספרים האלה בישראל? תוכל להפנות אותי לחנות שמוכרת אותם? תודה, זה יעזור לי מאד

אני גם אשמח לרכוש את הספרים בארץ.
נעה - אולי ניקנה כל אחת ספר אחד ואז נתחלף. - נראה קודם מה מחירם?
אני בדפבית

אפשר ללכת למעגלי מתופפים מעגלי נגינה וריקוד שונים, להצטרף ולאלתר, בתוף, בתוף מרים, בחליל, בשופר, בדיג'רידו... יש הרבה כלים שנשמעים ממש טוב באימפרוביזציה כל מה שצריך בערך זה לשמור על קצב, זה ממש כיף ומקנה ביטחון לאלתר. למשל בחוף התופים בתל-אביב בימי שישי בבוקר, או בירושלים בכיכר ציון במוצ"ש.

תוכל להפנות אותי לחנות שמוכרת אותם?
אני קניתי אותם דרך אמזון, לפני כמה שנים.

הבן שלי בן 8,יש לו שמיעה מוסיקאלית נהדרת,הוא שר יפה,
אני רוצה לפתח אצלו את המוסיקה בלי להלאות אותו...
איזה כלי יתאים לגיל הזה?
לאחרונה הוא מדבר על הרצון ללמוד נגינה,מרגישה שיש לו כבר נכונות.

אני לא רואה בעצמי איזו יועצת לעיניני פיתוח כישרונות מוסיקליים (ההוכחה לכך היא שאני לפעמים מזניחה את הכישרון המוזיקלי שלי),
אני חושבת עם זאת ששווה לכל ילד , גם כזה שנוטה למוסיקה וגם כזה שלא , לשמוע מוסיקה , לשמוע רדיו או דיסקים , לשמוע דברים שההורים שלו מעדיפים וגם לו דווקא מהמגוון שיש בבית , ללכת לאירועי מוסיקה , יש קונסבטוריונים שעורכים קונצרטים חביבים שמנגנים בהם התלמידים /מקהלות.
אם יש אפשרות להביא הביתה כל מני כלי נגינה שאפשר כמו שכבר כתבו למעלה , לדפוק בהם ולהתנסות ולהפיק מנגינות עליזות , זה סבבה, גם אם זה יד שניה וגם אם לא פיקס מכוון.
ככה הילד יבין מה יוצר את המוסיקה , זה יקרב אותו , משהו יגרה אותו במיוחד.
אני גם רוצה לצטט כלל של חברה שלי פה : הילד צריך לבקש שלוש פעמים לפחות כדי שארשום אותו למשהו.

אני חייבת לציין שאני מאוד לא אהבתי להתאמן בכלי נגינה שלמדתי לנגן בהם , אבל אני מאוד אוהבת להאזין ופעם גם הייתי מאלתרת, וזה מספיק.

היום הייתי גיבורה שפלא (שנתיים וחצי) בחר לדפוק עם המקל של הקסילופון על כל מיני חפצים שונים ומשונים בבית כדי לבדוק את הצליל שלהם.
הוא היה כ"כ מרוכז ורציני ואפילו חיבר מנגינות קצביות. חוץ מהסאונד המטורף והעובדה שהקטני (חודשיים) ניסה להירדם עליי והעייפות וה'קצרות' שהייתי בה, הצלחתי להבין שהוא מלמד אותי איך חוקרים צליל בצורה ראשונית ונאיבית.
בתום הסשן הזה כולם היו מאוד מרוצים מהתגליות שלהם.....

מי אמר שהמקל של הקסילופון נועד רק לקסילופון?
מי אמר שתיפוף על המאוורר זה לא מוסיקה?

להתרחב מעבר למוכר ולידוע....

מי אמר שתיפוף על המאוורר זה לא מוסיקה?
הנכד הצעיר שלי בודק כל הזמן איך נשמעות נקישות של חפץ אחד על חפצים אחרים. זה העיסוק החביב עליו ביותר כרגע.
כשלימדתי מוסיקה, לפני עידן ועידנים, נהגתי לבקש מהילדים להשמיע קולות בעזרת הידיים, ולהעזר בכל חלק גוף או חפץ שהם רוצים. הם השמיעו גם צלילים קונוונציונליים, כמו ש"צריך", אבל גם אילתרו, למשל שפשפו בכף היד את התוף או הרעידו במקל את המצילה.
אני מניחה שככה גם התחילה המוסיקה מבחינה היסטורית.

שליחה על ידי נעה* » 19 יוני 2007, 09:28

אף פעם לא הזמנתי מאמזון.. יש אפשרות להזמין מהאתר לישראל? כי הם כתבו שם רק לארה"ב...

יש אפשרות להזמין מהאתר לישראל? ספרים אפשר, מוצרי חשמל אי אפשר.

נעה
את מוזמנת לכתוב לי לגבי להזמין יחד (לפחות לחסוך משלוח....)
תודה
בדפבית

_מי אמר שהמקל של הקסילופון נועד רק לקסילופון?
מי אמר שתיפוף על המאוורר זה לא מוסיקה?_
בשביל הקסילופון שלנו, הצעתי למענדי דווקא כפית- יש שלושה מצלולים שונים כשמנגנים עם כפית- כשהקיעור כלפי מעלה, כשהקיעור כלפי הקסילופון, והידית של הכפית. ובטח עם כפית אחרת עם ידית פלסטיק, לדוגמא, זה יישמע אחרת...
וגם לדפוק עם הקסילופון על הרצפה זה מצלול....

יש לנו מין לגו כזה- 2 משושים מחוברים- זו "קובי'ה". וכשדופקים עלי'ה כמו תופי בונגו, או כשדופקים על הרצפה עם השקע אל הרצפה, או כלפי מעלה- יש גם מצלולים שונים....
מכסים של סירים גם מעניינים אותנו. (למרות שסבתא מתחלחלת מ"הרעש", ולמה דווקא עם כלי אוכל.....)
ומי שאמר שתיפוף על מאוורר זה לא מוסיקה, שילך להופעות של אלה ("סטאמפ"???) שמנגנים על פחים ומקלות של מטאטא...

[אבל, עם כל זה, יש כלים שלדעתי צריכים הכוונה ראשונית- כמו כלי נשיפה לדוגמא- כי קשה יותר לנחש מאשר פסנתר או נבל, אבל זו דעתי...]

הייתי רוצה להציע כאן את הכלי "טאמפורה" (יסלחו לי ההודים אם טעיתי...?) וגם יש תופים הודיים- טאבלה, אם אני לא טועה (עוד פעם....) :
הטאמפורה מאוד עדין וניתן לאלתור מאוד מיוחד (לעומת המוסיקה שאני הכרתי כל חיי- המערבית), והצליל שלו מיוחד. זה כלי מיתר (בעל כמה מיתרים, לא זוכרת כמה), שכמו המוכרים לנו- ניתן ליצור בו משחק של רבעי טונים,
בניגוד לפסנתר שמה שיש שם, יש שם, אלא אם כן החלטתם להשתעשע בכיוונון.
הטאבלה זה זוג תופים בעלי tuning - יש להם ממש משחק באינטונצי'ה, ואפשר לכוון אותם לצלילים יותר גבוהים או יותר נמוכים. הם לא גדולים בכלל, מצב הנגינה איתם הוא בד"כ ישיבה מזרחית, והם על הרצפה על כרית (בניגוד לדרבוקה, ובניגוד לבונגוס, לדוגמא) והמיוחד הוא שניתן לתופף עם יד אחת ועם השניה לשחק עם הלחץ על פני העור, וליצור מצלולים שונים.
אה, יש כלי אפריקאי שהוא קופסת עץ עם מקלות מתכת מכופפים שערוכים עליו בהתאם לאורכם- גובה הצלילים, והנגינה עליו היא באמצעות "פריטה" על המתכת, ונראה לי שהוא ידידותי לילדים קטנים (4-5, וכאלה.)

תמרוש רוש - כמה עולה נבל אירי, והאם אפשר להשיג בארץ, ומה גודלו- כמו נבל "רגיל"?

|| || || ||

פתאום נזכרתי שגם ג'ון הולט כותב על לימודי מוסיקה בשיטת סוזוקי בספר שלו.

שליחה על ידי נעה* » 19 יוני 2007, 21:30

נכון, הוא מקדיש שם פרק שלם ללימודי מוזיקה.. לפי מה שהוא אומר סוזוקי הייתה שיטה שהצליחה מאד ביפן, שם ההורים הקפידו להשמיע לילדיהם את היצירות לפני שהם לומדים לנגן אותם, וההורים גם התחילו ללמוד לפני הילדים. שהשיטה יובאה לארה"ב היא כבר הצליחה פחות, והפכה דומה יותר לשאר השיטות הרגילות..

נבל אירי בא בכמה גדלים. הנבל שלי היא נבל-קט של 80 ס"מ גובה, מה שנקרא נבל חיק, כי את מחזיקה אותו בחיקך. יש לה 22 מיתרים, שלוש אוקטבות (וקוראים לה רוני). נבל הקונצרטים של המורה שלי הוא בגובה בערך מטר ארבעים או מטר שלושים, והיא בדיוק קנתה עוד אחד קטן כמו שלי. חוץ מזה יש גם כמה גדלים באמצע.

מחיר? מ- 400 דולר בערך ועד לכמה אלפים. תלוי אם הוא חדש או יד שניה (אין שום סיבה לא לקנות יד שניה במצב טוב, אם הוא מזדמן לך), באיכות הנבל (זה דווקא כן חשוב - איכות שווה צליל יפה ונעים), בגודל שלו, ותלוי גם אם יש לו מנופים קטנים שמסיטים את המיתרים חצי טון למעלה או למטה, ומאפשרים לך לנגן בסולמות שונים. לנבל שלי, למשל, אין את המסוטים האלה, והוא מכוונן לדו מז'ור. בשביל ההתחלה זה בסדר גמור. אני מתכוונת לקנות את הפיצקלך האלה (כמה דולרים למסוט) ולהתקין אותם על הנבל.

חוצמזה יש גם לירה (Lyra, אם אינני טועה) שהיא נבל אירי עתיק. היא שונה לגמרי בצורתה ובטכניקת הנגינה, יש לה פחות מיתרים וצליל מהמם.

עצתי: ללכת למקום שמנגנים בו מוסיקה אירית ולשאול את הנגנים מי מכיר נבלנים בסביבה.

טוב, הגיע הזמן לכתוב על שירה.

המורה שלי לפיתוח קול טוען בתוקף, שתשעים ומשהו אחוז מהאנשים המזייפים, מזייפים לא בגלל ש"אין להם שמיעה מוסיקלית", אלא בגלל שחסרה להם הטכניקה של הפקת הצליל שהם רוצים להפיק.

_{כתבתי את זה פעם בדף אחר, ומישהי (גם כן עם ידע בשירה) התווכחה אתי ואמרה לא נכון, יש קטע כזה של "אין שמיעה טובה" והוא די נפוץ. שוין. אני מפקפקת.}

בדיוק אחרי שהמורה שלי אמר לי את זה, פגשתי בחור אחד שהדגים את זה באופן מדהים: ישבנו בל"ג בעומר ושרנו שירים, והבחור התחיל לשיר שיר מסוים, ולא היו לו שלושה צלילים שהתאימו אחד לשני. מקרה מדהים של "זיוף".
אז התחלתי להקשיב לו בתשומת לב.
ומה אני שומעת? הבחור יודע טוב מאוד מה הוא רוצה לשיר. אלא מה, המנעד הצלילי שבו הוא שולט - קטן. קטן-קטן. כל צליל שקצת למעלה או קצת למטה - הוא לא מצליח להפיק מדויק. מתפספס. נשבר לו הקול. הוא לא מעז להשתמש בקול הראש (הקול הגבוה יותר, הרך יותר באיכות שלו, שמקופח קשות באוירה הישראלית הנבחנית). אז מה הוא עושה? כל פעם הוא עובר סולם, מוריד את המנגינה למטה או מעלה אותה למעלה, כדי שהוא יוכל לשיר אותה בנוחיות.
אבל ישר אחרי שהוא "מעלה" את המנגינה לסולם גבוה יותר - היא בדיוק עולה מעצמה, אז הוא צריך להוריד אותה שוב. ואז היא יורדת, אז צריך להעלות...
שמיעה? השמיעה של הבחור היתה מצוינת. כי כל עוד הוא נשאר בסולם שבחר לו - הוא דייק. לא זייף בכלל. רק מה, שכל הזמן הוא עבר סולם. אז לשומע מבחוץ זה נשמע... כאילו הוא לא יודע מה הוא עושה.
אבל כל מה שהיה חסר לו זה קצת טכניקה.

לשיר
זה לא פחות בסיסי מלנשום, לדבר, לצעוק, לבכות.
אחת מזכויות היסוד האורגניות, הפיזיולוגיות שלנו.
איך, איך ניכסנו מעצמנו את הזכות הזאת והשארנו אותה למומחים בלבד???

יום אחד אני באה למקהלה שלי פה, לא חשוב איך ולמה, אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה, ולפני ההפסקה (אחרי כל ההודעות הטכניות) אני אומרת להם שאני רוצה לשיר להם משהו, ושרה שיר אחד בעברית.
ויורדת.
ואז, וזה החלק שהמם אותי: כל כך הרבה אנשים באו אלי אחר כך, ואמרו לי "איזה אומץ!"
אומץ.
לשיר.
אומרים לי אנשים ששרים, שאוהבים לשיר, שבאו למקהלה בשביל לשיר, אבל לא מעיזים לשיר לבד. בלי מנצח. בלי עוד עשרים סופרניות ועשרה טנורים מסביבם.
מישהו, מישהם, שכנעו אותם שהם לא יכולים. שהם לא טובים מספיק. שבשביל לשיר בסיטואציה כזאת, צריך להיות משהו מיוחד. צריך לדעת. אסור לזייף. צריך להרשים. צריך להתאמן קודם...

אם זה לא דיכוי, אז מה כן?

אם זה לא דיכוי, אז מה כן?
מסכים איתך ב-100%. באמת עצוב.

המורה שלי לפיתוח קול טוען בתוקף, שתשעים ומשהו אחוז מהאנשים המזייפים, מזייפים לא בגלל ש"אין להם שמיעה מוסיקלית", אלא בגלל שחסרה להם הטכניקה של הפקת הצליל שהם רוצים להפיק.
בכיתת מוסיקה הי'ה איתנו נגן מוכשר להדהים של פרקאשן. הכל הלך טוב, עד שהגיע שיעור פיתוח שמיעה.
כל אחד הי'ה צריך לשיר איזו שורה של כמה תווים, וכמובן בליווי פסנתר. (שיעור ראשון....)
הגיע תורו, והוא שר. במרווחים מדוייקים, אבל לא באותו סולם שניגנה המורה.
היינו המומים, כולנו.
היא ניגנה דו, והוא שר "דו" רק צליל אחר.
וכל כמה שהיא חזרה על התו, כדי לנסות "לכוון" לו את השמיעה, הוא לא התכוונן.
הוא פשוט לא שמע את ההפרש בין הדו של הפסנתר, ל"דו" שהוא שר (שהי'ה בעצם סול, או משהו כזה).
יש כזה דבר זיוף כרוני.
אותו בחור, עליו את מדברת- יודע "להחזיק סולם", מה שנקרא, אבל לא את כל המנגינה, ולכן הוא מחליף סולמות. זה כשרון מדהים, לדעתי. סתגלנות לנוכח המצב...
אבל יש כאלה, שלא משנה כמה תעזרי להם, הם ישירו חלק מהמנגינה איתך, וחלק מהמנגינה חצי טון מתחת, או רבע טון מעל, ולא קשור לתנודות הגובה של המנגינה. הם פשוט לא שומעים את ההבדל בין מה שאת שרה, לבין מה שהם שרים. באוזן שלהם זה אותו הדבר- וזה זיוף כרוני.
חוצמזה, שיש כזה דבר - "אין שמיעה מוסיקלית". כשאת מנגנת למישהו שני צלילים, והוא לא מסוגל לחקות את מה שאת מנגנת, אפילו לא קרוב (לא בזיוף קל, אלא בכלל.).
אבל, אני לא מדופלמת כמו המורה שלך, אז אין לי תעודה המוכיחה את זה.
רק אוזן טובה, והרבה אנשים שפגשתי.
ולא נכנס לוויכוח, זה רק דעתי. @}
_אומץ.
לשיר._
יש אנשים עם פחד במה (כמוני), שאולי הם מעולים במה שהם עושים, אבל ברגע שהם מול מישהו (וזה לא חובה על במה, מול 500 איש) שלא מכירים או שאפילו כן, הקול פשוט נעלם להם. או שהאצבעות משתתקות. או שהמוח מתרוקן. או שהגוף קפוא....
אני לא קיבלתי סולו בגלל זה, ונכשלתי במבחני כניסה לאקדמי'ה בגלל זה (פעם בשירה, פעם בכלי אחר), וכשהגעתי לשיעורי ניצוח (לקראת אוניברסיטה בגרמני'ה) הידיים לא נשמעו לי, ועשיתי כאלה טעויות....
וזה בא מחוסר בטחון, לא מ"דיכוי", שצריך להתאמן וכו'.

שליחה על ידי מיה* » 24 יוני 2007, 23:26

אלף אלפי תודות לכם על החייאת הדף. @}

חוצמזה, שיש כזה דבר - "אין שמיעה מוסיקלית".

לא אמרתי שאין דבר כזה. המורה שלי טען שברוב המקרים (לא בכולם), הבעיה היא טכנית, חוסר שליטה על הקול. וש"אין שמיעה מוסיקלית" הוא מצב אמיתי, אבל פחות נפוץ ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

_היא ניגנה דו, והוא שר "דו" רק צליל אחר.
וכל כמה שהיא חזרה על התו, כדי לנסות "לכוון" לו את השמיעה, הוא לא התכוונן._
כאן צריך להבחין אם הבעיה היא בקלט או בפלט. מה הבחור שמע - רק אלוהים יודע

. התוצר שהוא הוציא היה תוצאה גם של השמיעה והתפיסה הצלילית וגם של היכולת לפלוט - כלומר שימוש במיתרי הקול. אני, בכל אופן, לא יודעת איך מבדילים האם הבעיה היתה במנגנון הקליטה או העיבוד או הפלט.
אבל אפשר לנסות שאלה היפותטית: האם הוא היה מחקה את הצליל במדויק אם הוא היה צריך למצוא אותו על פסנתר או על גיטרה? או שגם אז היה מפספס אחרי כמה נסיונות?
או, (בהשראת מה שאורנה כתבה למטה, תוספת מאוחרת שלי), האם היא ניסתה שצליל אחר, שיתאים יותר למנעד שלו?

כי בדוגמה שהבאת, אי אפשר להפריד בין הפלט לקלט. הבחור נדרש לשיר, ניתנו לו הרבה ניסיונות, אבל לא ניתנה לו אלטרנטיבה טכנית אחרת, ומזה המורה השליכה על השמיעה שלו. לדעתי היא לא עשתה בידוד משתנים כמו-שצריך, לא הפרידה את השמיעה מהפקת הקול, והשאלה אם היתה לו שמיעה או לא עדיין עומדת בסימן שאלה.
וכך גם השאלה האם היתה לו יכולת להפקת צליל או לא.

המורה שלי לפיתוח קול טוען בתוקף, שתשעים ומשהו אחוז מהאנשים המזייפים, מזייפים לא בגלל ש"אין להם שמיעה מוסיקלית", אלא בגלל שחסרה להם הטכניקה של הפקת הצליל שהם רוצים להפיק.

מסכימה.

אצל ילדים לעיתים קרובות הבעיה היא ששרים להם במנעד שלא מתאים להם. להרבה ילדים אין יכולת שליטה ברגיסטר הנמוך של הקול, והיום מאד מקובל לשיר נמוך, כך שיוצא שלילדים אין אפשרות ללמוד שירה מדויקת על-ידי חיקוי.
הרבה פעמים כאשר מעלים את הגובה של השיר הם פתאום מתחילים לשיר מדוייק.

אצלי (ילדים שלימדתי) זה עבד במאה אחוז.

ועוד עניין - יש ילדים שהיכולת לשיר מדוייק מבשילה אצלם יותר מאוחר. כמו שלא כולם מתחילים לדבר באותו הזמן.

יש אנשים עם פחד במה (כמוני),

אבל לא נולדת ככה. זה משהו שהושרש בך באיזשהו שלב בילדות. כמו שכתבה תמרוש רוש:
מישהו, מישהם, שכנעו אותם שהם לא יכולים. שהם לא טובים מספיק. שבשביל לשיר בסיטואציה כזאת, צריך להיות משהו מיוחד. צריך לדעת. אסור לזייף. צריך להרשים. צריך להתאמן קודם..

אנשים ששרים, שאוהבים לשיר, שבאו למקהלה בשביל לשיר, אבל לא מעיזים לשיר לבד. בלי מנצח. בלי עוד עשרים סופרניות ועשרה טנורים מסביבם.
כנ"ל.
לפעמים אנחנו מתבקשים לשיר סולו לפני חברינו למקהלה קטע מהיצירה שאנחנו לומדים עכשיו.
אצל חלק מחברי המקהלה - גם כאלה ששולטים היטב בחומר - הקול פשוט מתכווץ במצב הזה, והם טועים בצלילים או שקולם נשמע עלוב ומאוד שטוח.
אחדים אינם מסוגלים בכלל לשיר סולו לפני האחרים, ורק בודדים שרים חופשי ובכיף ואינם מפוחדים כמו בבחינה.
אני חושבת שזה נובע מהביקורת שכולם נוהגים לבקר את כולם.

אני חושבת שזה נובע מהביקורת שכולם נוהגים לבקר את כולם.
מאוד נהניתי מהמשפט הזה, הוא מדבר בול אלי.

וזה בא מחוסר בטחון, לא מ"דיכוי"
המורה שלי לא כל כך לימד אותי לשיר. כלומר כן, אבל זה לא היה העיקר.
בעיקר, הוא לימד אותי לבטוח. להעז. להסתכן. לפתוח את הפה ולתת לקול לצאת החוצה. כולל לשגות, כולל להשתגע, כולל לשכוח את המילים או את המנגינה באמצע קונצרט. ולא לפחד משגיאות.

ועדיין, גם אני חיה בתוך הדיכוי הזה. לא הרבה פחות מאחרים.

הי אני דרור בעלה של.
אני מאד מעריך ומעריץ את תפקידה של המוסיקה בחיינו כמקום לפתוח לבבות ולהעביר אנשים למימד של פתיחות ושמחה
אחרי שנים שאני מנגן על המון כלים אני מחכה שיהיה לי קצת זמן לשבת ולחפור לעומק על כמה מהמובחרים-עם מורה או בלי, עם תווים או בלי, עם להתאמן או בלי-שמעו סיפור
איש אחד הלך פעם בשביל וראה זקן יושב בצד הדרך ומנגן לעצמו בכינור כשהוא מבסוט לגמריי.אלא מה-הזקן ניגן כל הזמן את אותו התו,את אותו הצליל.
המשיך האיש בדרכו וכשחזר ועבר בדרך וראה את אותו זקן יושב באותו מקום ומנגן את אותו הצליל לא יכל להתאפק,עצר ואמר :"אבל למה אתה מנגן את אותו הצליל כל הזמן?"
ענה לו הזקן בחיוך"אילה שכל הזמן מנגנים מהר,הוירטואוזים שמחליפים כל הזמן סולמות-מסכנים-הם עדיין מחפשים את הצליל שלהם. ואני?אני כבר מצאתי"
וחזר לנגן בכינור את אותו הצליל כשהוא מחייך חיוך עמוק של אושר....
שתהיה לכולם מוסיקה יפה מהלב
דרור

בעלה של הפלא ופלא ס'תומרת

תודה דרור.

שליחה על ידי נעה* » 10 יולי 2007, 23:23

אני מנגנת על גיטרה בס ומחפשת מורה (לא חייב ספציפי לגיטרה בס) שמלמד/ת בשיטה חופשית עם דגש על יצרתיות ואלתור.
מישהו מכיר?
תודה:)

שליחה על ידי פלוני* » 19 מאי 2008, 15:04

למי שהשתתפו במעגל "אנסקולינג" במוסיקה שהתקיים ביום העיון - האם תסכימו להעלות על הכתב את הדברים שעלו בשיחה ?

(העתקתי מהדף של מוסיקה סבבה

גם אני חשבתי לעצמי ,(תוך כדי שאני שומעת מהרמקולים קטע )שאולי יענין את מישהו להמשיך את הדיון על אנסקולינג במוסיקה ,שהיה ביום עיון.
קודם כל אני ממש רוצה לציין שהמעגל היה ממש מעורר השראה מבחינתי.
אולי תהיה אפשרות לכתוב את ההקדמה בצורה מסודרת ע"י מי שיזמו (או תקראו לזה איך שאתם רוצים )ואלה שהשתתפו לטובת אלו שהיו במעגלים אחרים.

אני חזרתי הביתה ולמחרת בבוקר ,כשהייתי צריכה קצת להרגע מכל ההתרגשיות ,הבת שלי (עוד מעט 3)שמה לב שברדיו (קול המוסיקה )היתה מוסיקה אתנית מזרחית שממש התאימה לה לריקודים שלה.זה היה מקסים לראות אותה רוקדת ומקפצת ,היא היתה כל כך מחוברת לקצב ,שזה היה מדהים.היא הביאה לעצמה כל מני משחקים ותחפושות .

אחר כך היתה סימפוניה והבן שלי הכין לעצמו מהר מהר כמה כלי נגינה .הוא רצה להצטרף לקטע של הקסילופון בכל מעודו.למרבה השמחה לקסילופון היו כמה קטעים.
נזכרתי שאורנה סיפרה על הפעוט שחילל בחלילית כשכולם ניגנו שיר .
אז כשהבן שלי ניגן בשיא העוצמה שהוא יכל כשהופיע הקסילופן ,ומרוב שניגן אי אפשר היה לשמוע את הרדיו , זה עמד לי על השפתיים :'אולי תקשיב או תנגן יותר בשקט /תפסיק לרגע ,ותקשיב למה שמנגנים ואז תשתלב?,,בלה בלה בלה'
אבל לא ,לא אמרתי את זה .
אחר כך עמדו לי הדמעות בעינים .
ראיתי שמה שהיה הוא שהילדים חגגו את המוסיקה .
הוא התענין והשתתף .הוא לא היה צריך שאני אחווה דעה על האופן שבו הוא ניגן (קאקפוניה,שיהיה שקט בין 2 ל4 ),הוא ניגן ,הוא ניגן.

אילה,

על החזרת הנושא לדיון.
כמו שראית, הצעד שאנחנו עשינו היה להציב את האורגן הישן שלי במקום נוח וזמין לילדות.
בהתחלה נתתי להן הנחיות, עד שבסוף שחררתי. כמו שכתבת אז כשהבן שלי ניגן בשיא העוצמה שהוא יכל כשהופיע הקסילופן ,ומרוב שניגן אי אפשר היה לשמוע את הרדיו , זה עמד לי על השפתיים :'אולי תקשיב או תנגן יותר בשקט /תפסיק לרגע ,ותקשיב למה שמנגנים ואז תשתלב?,,בלה בלה בלה' . כל מילה.
כרגע אני לפחות לא מתערב, ממילא הן חשופות למוזיקה בהקשר של ריקוד דרך ההתעמלות. מדי פעם כשיש שיר ברדיו או שאני משמיע משהו, אני מפנה את תשומת ליבן "כאן נכנס הבס", "יש כאן שני זמרים שונים, שימו לב להבדל"... את ההבדלים בין ג'אז, בלוז, רוק'נ'רול, מטאל, פאנק, גל חדש, פרוגרסיב ורגאיי נשאיר לגיל ההתבגרות.

נשאיר לגיל ההתבגרות.
גם את מוצארט , באך ,ויואלדי וכ'

שליחה על ידי יער_ה* » 29 מאי 2008, 14:18

(לא הייתי במעגל)
ז'ראר נשמע מעניין - בעצם זו המטרה של הורות, לא? לכוון את הילדים? אז אתה מכוון אותן לשים לב לדברים נוספים במוזיקה..

אחלה דף!
אני למדתי פסנתר שנים, וכמו שכתבו כאן לפניי בדף, הפנמתי עמוקות את הצריך, את התרגול ואת המשמעת. רק אחרי תשע שנים העזתי לשחרר את עצמי מעול האימון היומי, וכאילו לא נשאר לי מזה כלום. אני ניגשת לפסנתר, וזוכרת אולי תיבה אחת מכל אחת מהיצירות המפוארות שניגנתי, וזהו. אין לי חיבור עם הכלי שלא דרך איזו יצירה, איזה מונומנט, שאסור לגעת בו, ולא ללכלך אותו. אני מקווה שאוכל להביא הביתה פסנתר חדש ורענן ולפתוח דף חדש, שיהיו בו העזה ואלתור ושמחה.

הבן שלי (חמש וחצי) קיבל אורגן, והוא מתנסה בו בדרכים שמרתקות אותי. הוא ממציא קווי מנגינה פשוטים, בדרך כלל גם מדביק להם מלים בחרוזים, ואז מחפש אותם באורגן ומנגן אותם שוב ושוב. לפעמים הוא מגלה כל מיני מבנים בין הצלילים, למשל שאם מנגנים שני תווים שיש ביניהם רווח אחד, זה נעים לאוזן, ואם מנגנים שני תווים סמוכים - פחות. הוריי אמרו - נו, תשלחי אותו לשיעורים! ואני אומרת, לא, עוד לא.

אני מאמינה בלימודים פורמליים בשלב מתקדם יותר, כי אפשר להפיק המון ממורה טוב, ואם יש חיבור אז זה מקום לפרוח בו. אבל זה כמו ההבדל בין בית ספר לאוניברסיטה. הכל שאלה של שלב בחיים, של בשלות ונכונות.

המורה שלי לאלכסנדר הדגיש את ההבדל בין תרגול, שקשור להרגל, לבין אימון, שקשור לאמונה. מאז, כשמדובר על אמנות, אני מקפידה להתאמן ולא לתרגל.

ז'ראר נשמע מעניין - בעצם זו המטרה של הורות, לא? לכוון את הילדים? אז אתה מכוון אותן לשים לב לדברים נוספים במוזיקה..

מטרת ההורות כמתן כיוון לילדים: אמירה לכאורה פשוטה, אך היא פותחת את המכסה לתיבה עם בלגן גדול - איזה כיוון? אני בהקשר הזה מאוד מוטרד ע"י הרלוונטיות של ההכוונה שלי, זיקתה לתועלת של הילדות שלי ולאיזהשהו משהו ערטילאי וחמקמק שאני רודף אחריו בצליעה קשה, והוא האמת .
ולמוזיקה באופן ספציפי : מכיוון שאני רואה את עצמי כעומד בתפר שבין חיבור רגשי עמוק למוזיקה למיעוט השכלה פורמאלית בתחום, אני לא ניגש למוזיקה בחרדת קודש כפי שתיארה ענת גיגר ( איזה מונומנט, שאסור לגעת בו, ולא ללכלך אותו ) אלא ממש לבחון מה היא עושה לי. אין לי שיפוט אפריורי בין אם היא נכתבה במאה ה-17 ע"י קומפוזיטור ששמו נכנס לפנתיאון או על ידי נער רחוב אנאלפבית מהרלם שמתפרנס מסחר בסמים. ל- כ ו ו ו ל ם יש גישה שווה אל הרגש והחוויה המוזיקאליים. ומפאת הרקע התרבותי שלי אני יותר קרוב לתרבות הרוק'נ'רול מאשר לקומפוזיטורים הקנוניים, או למוזיקה הימתיכונית... מכל זה, אני גם מאוד נהנה מעירוב סגנונות ושבירת מחסומים פורמאליים.
על פניו, כשרון גדול למוזיקה עדיין לא התגלה בקרב הדור הצעיר שלנו .

אמנם זה לא קשור ללימוד מוזיקה באופן המקובל (בכל פעם שאני משתמש במילה "באופן" יש לי דחף עז לקשר עם קו תחתון: באופן המקובל ) , אך בהקשר לתגובה שלי מלפני שעה, לימוד מוזיקה בעיני (בעצם באזני) עובר דרך האזנה חופשית, ואף אינטנסיבית. ואני כותב שורות אלו כי הדלקתי את תחנת 88FM שבאופן שוטף משדרים אכבר מוזיקה שבעולם, ובלילה אלבומים שלמים ברצף, וכך פותחים טוב טוב את הראש ונוטעים בי חשק עז למוזיקה.

כשמדובר על אמנות, אני מקפידה להתאמן ולא לתרגל. |יד|

לימוד מוזיקה בעיני (בעצם באזני) עובר דרך האזנה חופשית, ואף אינטנסיבית. |יד|

כשמדובר על אמנות, אני מקפידה להתאמן ולא לתרגל.
ואני חושב שעדיף על פני להתאמן או לתרגל, פשוט לנגן. כל פעם שלוקחים את הכלי לידיים - עושים מוסיקה, אמנות, מבטאים משהו. שלא יהיה אימון סתמי.

למי שהשתתפו במעגל "אנסקולינג" במוסיקה שהתקיים ביום העיון - האם תסכימו להעלות על הכתב את הדברים שעלו בשיחה ?
אני אשתדל לעשות זאת בימים הקרובים. רשמתי דברים בזמן המעגל, ואני אראה מה מתוכם מתאים להעלות לכאן.
בינתיים, אפשר לקרוא את התקציר בדף יום עיון באופן טבעי 2008 תקצירים.

לי דווקא יש סיפור קצת עצוב עם מוזיקה.

בגלל שטיפחו אותי, ידעתי לקרוא בגיל שלוש, ושלחו אותי ללמוד פסנתר בגיל 4. למדתי תוים מהר מאד, ונשלחתי מדי שבוע לתרגל רצפים משעממים של איצבוע למורת רוחי, להתנגדותי ולעוינותי כי רבו.
הטכניקה השלטת לעידוד הכנת שיעורים היתה להשוות אותי לאחותי, שסבלה אפילו יותר ממני, ממנה ירדו הרבה יותר מהר.
אני חושבת שבגיל שמונה, כשגילו שהגאון הקטן, מוצרט לא תהיה, ירדו ממני.

בגיל העשרה החלטתי שאני רוצה לחזור ללמוד, הייתי בטח בת 12 או 13. והלכתי ללמוד בכיתה של ימאהא. נכנסתי ברמה נמוכה, ותוך כמה שיעורים הייתי בכיתה השניה הכי מתקדמת. (איזה מדד מחורבן ללימודי מוזיקה? הא?)
למדנו מוזיקה עכשוית, היה נחמד לכמה חודשים וירדתי מזה. לא התאים לי לתרגל שוב ושוב את אותו הדבר ולהכין שיעורי בית. חוץ מזה, עוד אז הייתי ילדה די נמוכה, וכל העניין של לנסות להגיע לבסים עם הרגל לא עבד משו.

אלא מה? בבית היה פסנתר, ואני הייתי יושבת ומקשקשת עליו שעות שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אבא שלי היה מלמד אותי שירים מעלייה ראשונה ושניה ואני הייתי מנסה לנגן אותם. אלה זכורים לי כרגעים מקסימים שתרמו לחיבה שלי לנגינה.
מאד נהניתי לקחת כלי נגינה ולנסות לנגן עליהם. זה היה ממש כיף והצליח לא רע, אבל אף פעם לא נכנסתי לזה... תמיד רציתי לנגן בקרן יער.

ואז, בגיל 15-16 הלכתי ללמוד בבית הספר למדעים ולאמנויות, עם גאוני המוזיקה הצעירים של ישראל... ושמעתי את סלים מנגן וראיתי את הגוף שלו מדבר עם הפסנתר. וכמעט התחלתי לבכות מרוב יופי.
מאז לא ניגנתי.
אני לא רוצה להעליב פסנתרים בנגינה שלי.

זה לא רציונאלי, זה יותר מדי רגשי ומסובך עם כל התחרותיות החולנית והסקולינג האגרסיבי שעשו לי בבית. (בא לי לבכות עכשיו... אוף.

)

מצד שני, לשיר אני מאד אוהבת. ולאלתר עם הקול. אני ממציאה לנהר פזמונים מדי יום, מלחינה כל מיני דברים מרגע לרגע, ממציאה מנגינות לכל דבר כמעט

עד לתיכון הזה בכלל לא ידעתי שאני שרה יפה (בכל זאת, אחת הזמרות המובילות בישראל היא בת דודה שניה, ומי שמכיר אומר שאנחנו שרות מאד דומה

)
לא ידעתי שזה שאני לא מזייפת זה לא שגרתי. אז זו נשארה שמורה שלי. לא נגעו לי בזה, לא קלקלו לי, ואני הרבה יותר נקיה שם, יש לי הנאה טובה ובריאה שם. @}

<איך הכל מתחבר בחיים האלה... יא אללה.>

את מבינה שאת פגשת את האח שבלימודי המוסיקה שלו כן היה שווה להשקיע (כסף ואת העצבים של אמא).

בשמחה רבה אנחנו מזמינים אתכם למעגל לימוד דיאלוגי בנושא "הוראת מוסיקה".
זהו מעגל בסגנון אקדמיה דיאלוגית, מעין המשך למעגל שהיה ביום העיון 2008, שאת תקצירו ניתן לקרוא בדף יום עיון באופן טבעי 2008 תקצירים.

הפרטים כאן

לפרטים נוספים אפשר לכתוב אלי: orly.piano בג'ימייל

שליחה על ידי ענברי* » 25 מאי 2010, 23:48

מעגל שירה יהודית מדיטטיבית מתקיים בימי רביעי בקונסברטוריון כרמיאל בשעה 20:00 בהנחייתו של אבי קלר - מורה לפיתוח קול בשיטה הוליסטית.
המשתתפים יוצרים מקהלה אלטרנטיבית בסגנונות מוזיקליים מגוונים.
מוזיקת נשמה, שירת הלב, חיבור וחיבוק מבית אבא...
למידע נוסף ניתן לפנות אלי: 050-4599339

שליחה על ידי המלצה* » 29 מרץ 2011, 09:33

רוצים להמליץ על מורה לגיטרה קלאסית וחשמלית באזור עמק חפר-חדרה ונראה שבכלל באזור השרון.
מגיע עד הבית במחיר מאוד סביר. ואנחנו מאוד מרוצים מהדרך הנעימה והמכבדת שלו ללמד, ומהרקע המוסיקלי שלו.

איגור 0524676385

איזה דף יפה ומחכים.
מחזירה למה חדש לטובת הדורות הבאים....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה
איך התזמורת יודעת ע"פ נגנים מתי לנגן שהמנצח מניף את ידיו
לדוגמה שהתופים או המצילתיים או הכינורות רק הם ינגנו ולא שאר התיזמורת?
חוץ משיש להם תוים ע"פ יצירות אותם צריך לנגן

צריך להבין שאף תזמורת לא מנגנת בלי לעשות חזרות...

כל נגן אמור לדעת מתי לנגן לפי התוים שלו, ובחזרות ממש מתאמנים ביחד על כל תיבה ותיבה. בחזרות המנצח גם מדבר עם התזמורת. לכן בקונצרט, מי שמסמנים לו במיוחד - כבר יודע שהסימונים נועדו לו. מעבר לזה שהתיבות ממוספרות וכולם יודעים מתי הם מנגנים ומתי לא.

המנצח נותן את הקצב של המוסיקה והם יודעים להיכנס לפי התווים

צריך להבין שאף תזמורת לא מנגנת בלי לעשות חזרות...

נגן בתזמורת מקצועית, אמור לדעת לקרוא תווים פרימה ויסטה. כלומר בקריאה ראשונה
הם לא עושים ממש חזרות על כל תיבה, לפעמים אפילו לא מנגנים את כל היצירה בשלמותה בחזרה

החזרה היא יותר כדי לתאם בין הפרשנות של המנצח לנגינה של התזמורת.

בנגינה יש הרבה רבדים.

נגינה לפי הכתוב בתפקיד שלי הכלי, זו הרמה הבסיסית ביותר , שכאמור כל נגן בתזמורת מקצועית אמור לעשות את זה בקריאה ראשונה ובלי חזרות.

הרבדים האחרים הם: הקצב, הדינאמיקה (חזק חלש) וכד'
כל אלו הם בהחלט נתונים לפרשנות של המנצח.

והם גם שקובעים איך תישמע היצירה.

למשל אם יש קטע מסויים ביצירה שבו כלי נשיפה מנגנים את המנגינה הראשית ולכינורות יש ליווי אינטנסיבי.
מנצח אחד ידגיש את הליווי של הכינורות ומנצח אחר יעמעם אותו.

עד גיל 22 לא היה לי בכלל שום עניין במוזיקה. כשהייתי בתחילת גיל העשרה כמעט נרשמתי ללימודי קלרינט, אבל רק כמעט.
כשהייתי באירלנד אחרי הצבא והתנדבתי בחוות אורגניות נתקלתי לראשונה בג'אמים ספונטניים יותר או פחות מסביב למדורה. חלקם על ידי דיירים במקום וחלקם על ידי מתנדבים שקיבלו הכשרה קלאסית בילדותם, שגילו מחדש את האהבה שלהם למוזיקה חופשית ומאולתרת יותר שנים אחרי שוויתרו עליה. הם סיפרו על כמה שליבם נפתח מחדש לנגינה, ואיך שזה עזר להם להכיר ולתקשר עם אנשים במסעותיהם. דיי קנאתי בהם והצטערתי על שלא למדתי לנגן בילדותי ככה שהייתי יכול להנות מזה במסעותיי.

שנה אחרי זה בפסטיבל Bodyways נתקלתי בדיג'רידו בדוכן של יורם סיוון. אני לא זוכר מה כל כך אהבתי בכלי, אבל ננעלתי עליו והוא הפך להיות אחד הדברים היחידים בחיי שהתמדתי בהם בכזאת אינטנסיביות. לקחתי כמה וכמה שיעורים עם יורם סיוון ונועה זולו(נגנית דיג' ישראלית אדירה למי שלא יודע) אבל את חלק הארי של הלימוד של הכלי עשיתי לבד, בחוץ ליד עץ אהוב. למעשה אני לא חושב שהייתי מתמיד בכלי אם לא היה לי את המקום הנעים הזה להתאמן בו גם בקיץ גם בחורף שהוא בחוץ ורחוק מאוזניים ביקורתיות(שבמודע או לא שבמודע).

ניסיתי כמה פעמים ללמוד אותו בצורה קצת יותר לינארית ומסודרת, להעתיק בדיוק מקצבים של אחרים ולעבוד עם מטרונום. אך כל פעם שעשיתי זאת איבדתי כל חשק לנגן בכלי. רק כשהייתי יושב עליו לבד ופשוט מקשקש במשך שעות, לרוב את אותם הדברים, היה חשק. פחות התקדמתי, אך התמדתי.
לפני שנה וקצת הייתי בסדנא קצרה של נגן אוסטרלי שביקר בארץ. הוא אחד נגני הדיג' הידועים בעולם ומה שהוא אמר לנו נתן 'אישור' לכך שיכול לצאת משהו מהגישה שלי.
הוא אמר שהוא התחיל מהמקצב הכי פשוט- אוויר פנימה, אוויר החוצה. וכך עשה בארבעת השנים הראשונות של הנגינה שלו, כאשר לאט לאט ובאופן טבעי הנגינה שלו התפתחה ונהייתה יותר מורכבת. למרות שלמד על מקצבים ומשקלים עם כלים אחרים, הוא אף פעם לא למד משהו מסודר על הדיג' והוא פשוט היה דובק במה שהוא יודע עד שבאופן טבעי הנגינה שלו הייתה מתפתחת לשלב הבא. בדיוק מה שאני עשיתי! רק שמה, בסוף הוא נהיה נגן מפורסם...
לקח לו זמן, אבל הוא נהנה מהדרך ובסוף הוא הגשים את השאיפות שלו.
אני לא יודע אם אני רוצה להיות 'מוזיקאי' (למרות שאני כן מנגן ברחוב ומנסה להתחיל לצבור קהל ולהופיע) אבל כבר השגתי את מה שקיוויתי אליו כשהייתי באירלנד ולא רק- קיבלתי גם מורה גדול לחיים, כי תהליך הלימוד שלי אל מול הכלי לימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל איך להתנהל טוב יותר בתחומים אחרים בחיי.

אחלה של דף!

איזה נפלא לשמוע

איזה יופי!
לנו היו סיורים לימודיים (לילדי החינוך הביתי) עם נגן נבל שלימד את עצמו לבד, וגם עם נגן של חמת חלילים סקוטית שלימד את עצמו לבד. זה מלהיב ומעורר השראה

היי לכולם !
התחלתי ללמוד בעצמי חליל פאן לא מזמן מכיוון שלא מצאתי מורה.
אין לי רקע במוזיקה, אך שמעתי את החליל הזה ביו טיוב, ופשוט החלטתי שאני לומד אותו... בהתחלה קניתי חוברת לימוד, אך בסופו של דבר הבנתי שעדיף בלעדיה.
השיטה שהגעתי אליה בסופו של דבר היא שילוב של רוב מה שנאמר כאן :

בבוקר אני משתדל לקום מוקדם, הולך לחורשה מרוחקת ופשוט "משחק" עם החליל. עושה צלילים כמשחק בלי שיפוטיות, רק חוקר את ה"קול".
דרך החוברת למדתי לכתוב תווים באופן בסיסי מאוד. אז אני משתדל בכל יום לקחת שיר איטי (פשוט קל יותר לנגן בחליל פאן שירים איטיים), לנסות "לאלתר" אותו, ולכתוב במחברת את התווים של מה שאילתרתי. אני כותב זאת בשביל שאוכל אחר כך לנגן שוב את השירים הללו.
הורדתי לתוך הסמארטפון שלי המון ביצועים של חליל פאן, ואני משתדל להקשיב להם לפני השינה.

אומנם אני מצליח לנגן נחמד כמה שירים, אך עדיין מצפה לי הרבה עבודה

מישהו מכיר מורה לנגינה בשיטת סוזוקי בירושלים? לא משנה באיזה כלי. תודה