העוצמות של אתמול מתחלפות בעוצמה אולי שיקרית אולי אמיתית של יכולת ואמונה בעצמנו. אחרי שאתמול כתבתי המשכתי ושלחתי את הרזומה לאולי 20 הצעות עבודה כולל כאלה שבכלל לא היו בתחום כמו עוזרת רופאת שיינים וכדומה, הגיע היום מייל על רצון לפגישת ראיון. הפגישה נקבעה ובמקביל התקשרו מהקליניקה ורוצים לעשות לי אולטראסונד. משהו כדי לבדוק מומים. אני אומרת שאני לא יכולה והם מתעקשים שזה חשוב כי יש טווח זמן. הם מתקשרים 3 פעמים כדי למצוא לי משהו מתאים ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה. תוך כדי השיחה יש לי בטחון בעצמי ובתינוק הזה שהוא יהיה בריא -ואם לא אז זה הגורל. יהיה לי תינוק מפגר אבל בטוח עם נשמה גדולה. עבדתי בעבר במקום בישראל שנקרא כפר רפאל. זה כפר אנתרופוסופי שחיים בו משפחות רגילות יחד עם מפגרים (שם קוראים להם "חברים") מרתיעה מאוד גדולה למדתי לאהוב אותם אהבת נפש את החברים האלה שכל מה שיש בהם זה אהבה. מתישהו כבר לא רואים את הנזלת והמראה המיוחד ואחרי כמה חודשיים שם גם אנשים רגלים נראו לי כמו חברים.
מסיימת באופטימיות זהירה ומתפללת שהכוכבים בשמים יאירו עלי את אורם לפחות מתחילת הראיון עד סופו.
לימודיי המיילדות שלי
לימודיי המיילדות שלי
תוהה אם אפשר לחיות בעולם הזה בלי דאגות. כשאני מתבוננת באמת על מה שיש לי ומה שאין לי ומה שאני רוצה לעומת מה שיש- אני מבינה שיש לי יותר ממה שיש לרב האנשים, ושבעיני הוא גםהכי חשוב, וזה הבן זוג שלי. כל השאר אני אומרת יפול למקומו אני מקווה. מרגישה כאילו יחד עם תכונות כמו אף ושיער וציצי גדול הורישו לי גם את התכונה הזו של להיות כל הזמן בחרדה על כסף וקיום. זו תכונה שאני עובדת מאוד קשה לגרש מחיי רק בעצם העובדה שאני רואה תמיד שבסוף אין על מה לדאוג.
המיילדת שעליה לא סיפרתי התקשרה אלי לפני כמה ימים ושאלה האם החלטתי לגבי הלידה? זה היה כמה ימים אחרי הודעת הגירוש מהבית וסיפרתי לה שאין עכשיו שום סיכוי לשלם על לידת בית. היא ביקשה שאחשוב על משהו ואתקשר אבל אין לי מה לחשוב . מצד שני אני מתעוררת בבהלה מחלומות סיוט על לידה בבית חולים. ראיתי כל כך הרבה כאלה שהפחידו אותי בעוצמת חוסר האונים של היולדת מול המערכת שאני מעדיפה למות בלידת בית מאשר לעבור לידה בבית חולים. ועם זאת חייבת לציין שאני מרגישה צורך לשחרר את הפחד הזה ופשוט לקבל את המציאות. הבן זוג שלי לא יכול לקחת על עצמו ליילד אותי ללא אדם נוכח.
המיילדת הנ'ל שהתקשרה היא אחת המיילדות הכי שמנות שראיתי בחיים- היא ממש לא תמונה של בריאות. אבל יש לה מתלמדת שאמורה להיות מוסמכת בקרוב וצריכה מישהיא כמוני לאוסף הלידות שהיא צריכה לסיים לפני הבחינה למיילדות. זה עדיין יעלה כסף והיא לא יכולה לקחת אותי ללא תשלום. הצעתי לה לשלם בעתיד כשיהיה לי כסף אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה.
אני מניחה לזה כרגע ומקווה שמשהו יתרחש ביקום שאו שיזרים אלי עבודה עם שכר או שיזמין אלי מיילדת בית תמורת משהו אחר שאני יכולה להציע.
בנושא אחר ולא פחות חשוב בעיני ,מפגש עם אישה שאיתה ראינו סרט. הלכנו לראות את "שומרי הסף" שהוצג בסינמטק המקומי כאן. אחרי הסרט נפגשנו עם חברה והחברים שלה, והתפתחה שיחה על הסרט. אחת הנשים שם סיפרה שהתנדבה במחנות פליטים באזורנו (לבנון או ירדן אם אני לא טועה) היא נראתה לי נוצרייה מאוד במראה ותהיתי מה היא עשתה שם ומה האג'נדה שלה. אותי הסרט מילא תקווה מהקולות השפויים שהיו בו. אבל האישה הזו שעל פניו סיפרה שהיא מורה לאנגלית ופנסיונרית נפתחה פתאום לספר משהו מהלב שהיא רוצה לספר לנו. ואז היא סיפרה: "כשהייתי צעירה גדלתי עם אבא שהיה גזען, (רציתי לשאול אותה מה זהאומר כי לא הייתי בטוחה אם היא שונאת יהודים או סתם שחורים, אבל לא הפרעתי לרצף) היא אמרה שכשהיא הלכה לקולג' חילקו את הקבוצה שלה ל2 כיתות והיא מצאה את עצמה מול מרצה שחור. היא אמרה שעשתה עניין מול כל הכיתה ויצאה מהאולם בסערה. היא התלוננה לפני ההנהלה והועברה לכיתה של המרצה המקביל. בתום הסמסטר היא מצאה את עצמה בוכה בספרייה כי ידעה שהיא הולכת להכשל בקורס ומבחן הגמר היה למחרת בבוקר. בעוד היא בוכה בספריה נכנס לא אחר מאשר המרצה השחור. הוא ניגש אליה ושאל מה קרה לה. היא סיפרה לו בדמעות שהיא נכשלת בקורס ושהיא עומדת להכשל במבחן למחרת. המרצה ישב איתה כל הלילה עד למחרת ב5 בבוקר ועבר איתה על החומר.
היא סיפרה שהוא ידע מי היא ומה היא עשתה ושלא היה זכר לטינה או כעס במעשה שהוא עשה כלפיה. המעשה הזה של אהבה שינה את חייה והפך אותה לפעילה חברתית.
מה שהדהים אותי היה שאישה לכאורה לא מרשימה במיוחד עם שיער דהוי ומראה מורתי עברה כזו טרנספורמציה ששינתה לא רק אותה אלה את כל המעשים שלה בעולם. איך שנאה יכולה להשתנות לאהבה בעקבות מעשה אחד של אהבה.
חשבתי עליה כל השבוע בעקבות תקרית הבני דודים וניסיתי לחשוב אם אני יכולה לעבור בעצמי טרנספורמציה כזו כלפיהם מבלי לשנוא אותם ומבלי לשמור להם טינה ומבלי להחזיר להם כגמולם. כרגע זה נראה לי בלתי אפשרי בעליל לא לחוש אליהם אנטיפתיה.
השבוע הם המשיכו לבוא אלינו לשיעור פרטי ולמרות שהתפתלנו שנינו מהמחשבה על כך שהם מגיעים אלינו הביתה כדי לקבל שיעור לא יכולנו להגיד להם לא לבוא ונהגנו בהם כמו בכל שיעור ונתנו מהלב. זה היה מאוד קשה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה אליהם נקייה כמו שהמרצה הזה ודאי הרגיש כלפי התלמידה הבוכה שלו.
אני מקווה שיום אחד זה יקרה ולא תהיה לי את התחושה הזו שבגלל שנגו בי בחוסר רגישות אני מחזירה בחוסר אהבה. אבל זה קשה קשה קשה. ובמיוחד קשה לוותר על הרצון לחוות את הרגש הזה שלפעמים מרגיש שהוא ממלא אותי בחיים. השנאה או הכעס או העלבון נראים הרבה יותר מפתים מאשר לא להרגיש את אוךם רגשות. אבל כמו שהבחור אומר "הם ילדים אני לא יכול לכעוס עליהם יותר" ובאמת בגלל זה כל כך קל לאהוב את הבחור כי הוא באמת כן יכול לשחרר את הכעס.
המיילדת שעליה לא סיפרתי התקשרה אלי לפני כמה ימים ושאלה האם החלטתי לגבי הלידה? זה היה כמה ימים אחרי הודעת הגירוש מהבית וסיפרתי לה שאין עכשיו שום סיכוי לשלם על לידת בית. היא ביקשה שאחשוב על משהו ואתקשר אבל אין לי מה לחשוב . מצד שני אני מתעוררת בבהלה מחלומות סיוט על לידה בבית חולים. ראיתי כל כך הרבה כאלה שהפחידו אותי בעוצמת חוסר האונים של היולדת מול המערכת שאני מעדיפה למות בלידת בית מאשר לעבור לידה בבית חולים. ועם זאת חייבת לציין שאני מרגישה צורך לשחרר את הפחד הזה ופשוט לקבל את המציאות. הבן זוג שלי לא יכול לקחת על עצמו ליילד אותי ללא אדם נוכח.
המיילדת הנ'ל שהתקשרה היא אחת המיילדות הכי שמנות שראיתי בחיים- היא ממש לא תמונה של בריאות. אבל יש לה מתלמדת שאמורה להיות מוסמכת בקרוב וצריכה מישהיא כמוני לאוסף הלידות שהיא צריכה לסיים לפני הבחינה למיילדות. זה עדיין יעלה כסף והיא לא יכולה לקחת אותי ללא תשלום. הצעתי לה לשלם בעתיד כשיהיה לי כסף אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה.
אני מניחה לזה כרגע ומקווה שמשהו יתרחש ביקום שאו שיזרים אלי עבודה עם שכר או שיזמין אלי מיילדת בית תמורת משהו אחר שאני יכולה להציע.
בנושא אחר ולא פחות חשוב בעיני ,מפגש עם אישה שאיתה ראינו סרט. הלכנו לראות את "שומרי הסף" שהוצג בסינמטק המקומי כאן. אחרי הסרט נפגשנו עם חברה והחברים שלה, והתפתחה שיחה על הסרט. אחת הנשים שם סיפרה שהתנדבה במחנות פליטים באזורנו (לבנון או ירדן אם אני לא טועה) היא נראתה לי נוצרייה מאוד במראה ותהיתי מה היא עשתה שם ומה האג'נדה שלה. אותי הסרט מילא תקווה מהקולות השפויים שהיו בו. אבל האישה הזו שעל פניו סיפרה שהיא מורה לאנגלית ופנסיונרית נפתחה פתאום לספר משהו מהלב שהיא רוצה לספר לנו. ואז היא סיפרה: "כשהייתי צעירה גדלתי עם אבא שהיה גזען, (רציתי לשאול אותה מה זהאומר כי לא הייתי בטוחה אם היא שונאת יהודים או סתם שחורים, אבל לא הפרעתי לרצף) היא אמרה שכשהיא הלכה לקולג' חילקו את הקבוצה שלה ל2 כיתות והיא מצאה את עצמה מול מרצה שחור. היא אמרה שעשתה עניין מול כל הכיתה ויצאה מהאולם בסערה. היא התלוננה לפני ההנהלה והועברה לכיתה של המרצה המקביל. בתום הסמסטר היא מצאה את עצמה בוכה בספרייה כי ידעה שהיא הולכת להכשל בקורס ומבחן הגמר היה למחרת בבוקר. בעוד היא בוכה בספריה נכנס לא אחר מאשר המרצה השחור. הוא ניגש אליה ושאל מה קרה לה. היא סיפרה לו בדמעות שהיא נכשלת בקורס ושהיא עומדת להכשל במבחן למחרת. המרצה ישב איתה כל הלילה עד למחרת ב5 בבוקר ועבר איתה על החומר.
היא סיפרה שהוא ידע מי היא ומה היא עשתה ושלא היה זכר לטינה או כעס במעשה שהוא עשה כלפיה. המעשה הזה של אהבה שינה את חייה והפך אותה לפעילה חברתית.
מה שהדהים אותי היה שאישה לכאורה לא מרשימה במיוחד עם שיער דהוי ומראה מורתי עברה כזו טרנספורמציה ששינתה לא רק אותה אלה את כל המעשים שלה בעולם. איך שנאה יכולה להשתנות לאהבה בעקבות מעשה אחד של אהבה.
חשבתי עליה כל השבוע בעקבות תקרית הבני דודים וניסיתי לחשוב אם אני יכולה לעבור בעצמי טרנספורמציה כזו כלפיהם מבלי לשנוא אותם ומבלי לשמור להם טינה ומבלי להחזיר להם כגמולם. כרגע זה נראה לי בלתי אפשרי בעליל לא לחוש אליהם אנטיפתיה.
השבוע הם המשיכו לבוא אלינו לשיעור פרטי ולמרות שהתפתלנו שנינו מהמחשבה על כך שהם מגיעים אלינו הביתה כדי לקבל שיעור לא יכולנו להגיד להם לא לבוא ונהגנו בהם כמו בכל שיעור ונתנו מהלב. זה היה מאוד קשה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה אליהם נקייה כמו שהמרצה הזה ודאי הרגיש כלפי התלמידה הבוכה שלו.
אני מקווה שיום אחד זה יקרה ולא תהיה לי את התחושה הזו שבגלל שנגו בי בחוסר רגישות אני מחזירה בחוסר אהבה. אבל זה קשה קשה קשה. ובמיוחד קשה לוותר על הרצון לחוות את הרגש הזה שלפעמים מרגיש שהוא ממלא אותי בחיים. השנאה או הכעס או העלבון נראים הרבה יותר מפתים מאשר לא להרגיש את אוךם רגשות. אבל כמו שהבחור אומר "הם ילדים אני לא יכול לכעוס עליהם יותר" ובאמת בגלל זה כל כך קל לאהוב את הבחור כי הוא באמת כן יכול לשחרר את הכעס.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
לימודיי המיילדות שלי
מציעה לך לקרוא את הדף שפתחה אהבת על 100 אחוז אחריות בעקבות התפילה שכתבת כאן
אני מאד בעד לדבר עם העובר וליצור קשר גם אם אשתו של בעל הבית קשורה לזה...
זה עשוי להיות קשר כל כך פורה וקרוב שלך עם התינוק שמתהווה בתוכך לכל חייכם
עכשיו זה זמן שהכל מתעצב.
היו לי כמה וכמה חוויות של קשר אמיתי מוכח ולכן מציעה לך לשקול את זה
חיבוק גדול
מאחלת לכם שמחה!!!
אני מאד בעד לדבר עם העובר וליצור קשר גם אם אשתו של בעל הבית קשורה לזה...
זה עשוי להיות קשר כל כך פורה וקרוב שלך עם התינוק שמתהווה בתוכך לכל חייכם
עכשיו זה זמן שהכל מתעצב.
היו לי כמה וכמה חוויות של קשר אמיתי מוכח ולכן מציעה לך לשקול את זה
חיבוק גדול
מאחלת לכם שמחה!!!
לימודיי המיילדות שלי
תודה בשמת ותודה פלונית ותודה לכל מי שכאן וירטואלית ונמצא פה בשקט שלו שלה.
הגלגל מתהפך וכנראה שהייתי זקוקה לבעיטה בתחת כדי להפעיל את המנועים. לפעמים קל לראות את הארועים בצורה אישית כמשהו שנעשה לי. אבל אני מאמינה שבאמת לא הייתי נהיית חזקה בלי בעיטות מהחיים מידי כמה זמן. זה מה שנותן לי מראה על עצמי ומעורר אותי למציאות אמיתית ולהתמודדות.
הבני דודים הופיעו אתמול לשיעור אבל דיבו אותנו לפני השיעור שהם רוצים להתחשב בצרכים שלנו ולראות אם זה עדיין מתאים לנו כי אולי אנחנו צריכים את הזמן הזה לחפש עבודה או לעבוד במקום אחר. אמרתי להם בצורה מאוד יפה שנעשה שיעור ונחשוב על זה. כמובן שנגיד להם שלא מתאים שיבואו אלינו יותר. התלבטנו אנ והוא רבות האם זה נכון לנו להמשיך לתת להם שיעורים פרטיים ככה במצב שנוצר. הרי הסיבה ל"גירוש" היא שיש מתח בנינו. אנחנו סובלים כבר 10 חודשיים כל יום רביעי בצהריים מלעשות להם שיעורים וככל שניסינו להתגבר על ה"תגובה" בתוכנו אנחנו לא רואים טעם בלהמשיך לסבול את הנוכחות שלהם ולהתייחס אליהם כאילו הכל בסדר איתנו. זה צד אחד והצד השני הוא שזה לא נכון להם להיות כל הזמן בשיעור פרטי הם צריכים להצתרף לקבוצה ולהיות חלק מקבוצה ולא להמשיך להיות על קביים. שיעור פרטי זה בשביל לעמוד על הרגליים ממצב לא טוב אבל אחר כך צריך להמשיך הלאה.... כמו שאנחנו נתמכנו בהם ועכשיו צריכים להמשיך הלאה לעמוד על הרגליים שלנו.
והדלת אכן נפתחת- אחרי מבול האיימילים שלי קיבלתי הזמנה לראיון עבודה כבר למחרת ואתמול כבר היה היום הראשון שלי בפגישת צוות. אני זהירה בהתלהבות ההתחלתית של ולא רוצה לצאת בהצהרות נלהבות שאחר כך יובילו לאכזבה אבל בגדול התרשמתי לטובה מהאוירה של הצוות. העבודה זה טיפול בחולים נוטים למות ואני מרגישה שיש לי הרבה קירבה ודמיון ללידה ומוות. שניהם קשורים זה בזה ואינטנסיבים באותה מידה. זה משמח אותי להתחיל לעבוד ולהרגיש סוף סוף שאני יכולה לעשות משהו מועיל עם הזמן שלי. במקביל גם נפתח עוד שיעורי יוגה ונקווה שזה יוביל בסופו של דבר לפתיחת סטודיו בעתיד.
עכשיו נשאר עניין ההריון והמיילדת ושם אני מרגישה תקועה בפינה שלא ברור לי מה הצעד הנכון לעשות. אני אפילו לא יודעת כמה כסף אני הולכת להרוויח. אמרו לי שאתחיל עם 3 חולים וכשארגיש בנוח אעבור ליותר.
אתמול התקשרה חברה וסיפרה לי על הקשיים שלה עם המיילדת שהיא מתלמדת אצלה. היא סיפרה לי סיפורים די מזעזעים על צעקות והתעללות נפשית ועל יחס שהופך קר כלפי קליינטיות ברגע שהם לא מקשיבות לה וחושבות שהיא מספר אחת. הדבר הכי קשה שהיא סיםרה היה הרצון של המיילדת להמיר את דתה של חברתי היהודייה לנצרות. המיילדת הזאת אירחה אותי ואת הבנזוג איזה לילה במחשבה שאולי אני אבוא לתלמד אצלה. הבית שלה מלא סימני יהדות ואהבת ישראל אבל הרגשתי שהיא מאוד עסוקה באגו שלה וכמה ניסיון יש לה וכמה יש לה לתת. פחדתי מהאינטנסיביות שלה.
לפני כמה שנים אני והבחור נסענו בטריילר כזה לטיול באמריקה . עצרנו את המיטה הנוסעת שלנו על גדת איזה נחל נידה ועכבור כמה זמן הצטרפו לקמפ שלנו עוד זוג. כשהם שמעו שאנחנו מישראל הם הציעו לנו לאכול יחד והביאו איתם את הברית החדשה. הבנזוג שם לב שהם פותחים את הברית ורוצים לקרוא לנו אבל לא מהמקום שבו היה מסומן הספר אלה ממקום אחר לגמרי. הם סיפרו לנו את הסיםור על פול היהודי שהפך לסול המאמין בישוע. אני זוכרת אותם שאולים אותנו אם אנחנו מאמינים בישו. אמרנו להם שכן אנחנו מאמינים כי באמת לא היה לנו שום דבר נגד ישו. קראנו את הברית החדשה ואהבנו את הדברים שישו אמר. במיוחד אהבתי את המשפט שישו אמר "טול קורה מבין עיניך לפני שאת מנסה להסיר את הקיסן מעינו שלשכנך" משהו כזה אולי אני לא מדייקת במאה אחוז.
אז אמרנו שכן אנחנו מאמינים והם לא האמינו לנו, הם חשבו שאנחנו מתלוצצים איתם. הם ניסולשכנע אותנו באמיתות ישו ולהסביר איך הוא שינה את חייהם (שהיו מלאי סמים ואלכוהול) הבנו שיש לפנינו כת מוזרה של נוצרים אהבי ישראל אבל מסוג שמנסה להפוך אותך לנוצרי מאמין. אמרנו להם יפה שנולדנו יהודים ואין לנו כוונה לשנות את הדת שאליה נולדנו ונפרדנו לשלום.
אחר כך בשיחה עם קרובים מאמריקה התברר שיש זרם כזה שמאמין שיש ליהודים תפקיד חשוב בשמירה על ישראל לקראת בוא המשיח ולכן הם אוהבי ישראל ,אבל הם אמורים להרוג את כל היהודים ברגע שהמשיח מגיע. אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל יש זרמים כאלה שמוזר להיות בקרבתם.
ושוב לא יודעת למה גלשתי לסיפור הזה. אולי כי ליבי אם החברה שתקועה בשלד ובקור עם מיילדת משוגעת שמתקשרת אליה באמצע הלילה כדי לברר מתי יש פגישה בבוקר כשיומן הפגישות אצלה בבית.
אני לא רוצה להיות מיילדת מושגעת. רק אחת נורמאלית בלי אגו נפוח מידי או שאיפות להציל את העולם. משהו פשוט רגוע ולא פאנטי מידי. הכל יפול למקומו אם הוא צריך ליפול למקום.
התקופה הזאת האחרונה הראתה לי כמה קשה לשמור על תקווה ולא ליפול ליאוש. כמה קשה להאמין שהכל חסר תקווה וכמה קשה להשאר אוביקטיבי למה שבאמת יש או אין. באמירה זו אני מסיימת ומשחרת את הרצון לדעת איך תסתיים הלידה שלי ואיפה. אני נותנת להכל ליפול למקומו מבלי להתערב.
הגלגל מתהפך וכנראה שהייתי זקוקה לבעיטה בתחת כדי להפעיל את המנועים. לפעמים קל לראות את הארועים בצורה אישית כמשהו שנעשה לי. אבל אני מאמינה שבאמת לא הייתי נהיית חזקה בלי בעיטות מהחיים מידי כמה זמן. זה מה שנותן לי מראה על עצמי ומעורר אותי למציאות אמיתית ולהתמודדות.
הבני דודים הופיעו אתמול לשיעור אבל דיבו אותנו לפני השיעור שהם רוצים להתחשב בצרכים שלנו ולראות אם זה עדיין מתאים לנו כי אולי אנחנו צריכים את הזמן הזה לחפש עבודה או לעבוד במקום אחר. אמרתי להם בצורה מאוד יפה שנעשה שיעור ונחשוב על זה. כמובן שנגיד להם שלא מתאים שיבואו אלינו יותר. התלבטנו אנ והוא רבות האם זה נכון לנו להמשיך לתת להם שיעורים פרטיים ככה במצב שנוצר. הרי הסיבה ל"גירוש" היא שיש מתח בנינו. אנחנו סובלים כבר 10 חודשיים כל יום רביעי בצהריים מלעשות להם שיעורים וככל שניסינו להתגבר על ה"תגובה" בתוכנו אנחנו לא רואים טעם בלהמשיך לסבול את הנוכחות שלהם ולהתייחס אליהם כאילו הכל בסדר איתנו. זה צד אחד והצד השני הוא שזה לא נכון להם להיות כל הזמן בשיעור פרטי הם צריכים להצתרף לקבוצה ולהיות חלק מקבוצה ולא להמשיך להיות על קביים. שיעור פרטי זה בשביל לעמוד על הרגליים ממצב לא טוב אבל אחר כך צריך להמשיך הלאה.... כמו שאנחנו נתמכנו בהם ועכשיו צריכים להמשיך הלאה לעמוד על הרגליים שלנו.
והדלת אכן נפתחת- אחרי מבול האיימילים שלי קיבלתי הזמנה לראיון עבודה כבר למחרת ואתמול כבר היה היום הראשון שלי בפגישת צוות. אני זהירה בהתלהבות ההתחלתית של ולא רוצה לצאת בהצהרות נלהבות שאחר כך יובילו לאכזבה אבל בגדול התרשמתי לטובה מהאוירה של הצוות. העבודה זה טיפול בחולים נוטים למות ואני מרגישה שיש לי הרבה קירבה ודמיון ללידה ומוות. שניהם קשורים זה בזה ואינטנסיבים באותה מידה. זה משמח אותי להתחיל לעבוד ולהרגיש סוף סוף שאני יכולה לעשות משהו מועיל עם הזמן שלי. במקביל גם נפתח עוד שיעורי יוגה ונקווה שזה יוביל בסופו של דבר לפתיחת סטודיו בעתיד.
עכשיו נשאר עניין ההריון והמיילדת ושם אני מרגישה תקועה בפינה שלא ברור לי מה הצעד הנכון לעשות. אני אפילו לא יודעת כמה כסף אני הולכת להרוויח. אמרו לי שאתחיל עם 3 חולים וכשארגיש בנוח אעבור ליותר.
אתמול התקשרה חברה וסיפרה לי על הקשיים שלה עם המיילדת שהיא מתלמדת אצלה. היא סיפרה לי סיפורים די מזעזעים על צעקות והתעללות נפשית ועל יחס שהופך קר כלפי קליינטיות ברגע שהם לא מקשיבות לה וחושבות שהיא מספר אחת. הדבר הכי קשה שהיא סיםרה היה הרצון של המיילדת להמיר את דתה של חברתי היהודייה לנצרות. המיילדת הזאת אירחה אותי ואת הבנזוג איזה לילה במחשבה שאולי אני אבוא לתלמד אצלה. הבית שלה מלא סימני יהדות ואהבת ישראל אבל הרגשתי שהיא מאוד עסוקה באגו שלה וכמה ניסיון יש לה וכמה יש לה לתת. פחדתי מהאינטנסיביות שלה.
לפני כמה שנים אני והבחור נסענו בטריילר כזה לטיול באמריקה . עצרנו את המיטה הנוסעת שלנו על גדת איזה נחל נידה ועכבור כמה זמן הצטרפו לקמפ שלנו עוד זוג. כשהם שמעו שאנחנו מישראל הם הציעו לנו לאכול יחד והביאו איתם את הברית החדשה. הבנזוג שם לב שהם פותחים את הברית ורוצים לקרוא לנו אבל לא מהמקום שבו היה מסומן הספר אלה ממקום אחר לגמרי. הם סיפרו לנו את הסיםור על פול היהודי שהפך לסול המאמין בישוע. אני זוכרת אותם שאולים אותנו אם אנחנו מאמינים בישו. אמרנו להם שכן אנחנו מאמינים כי באמת לא היה לנו שום דבר נגד ישו. קראנו את הברית החדשה ואהבנו את הדברים שישו אמר. במיוחד אהבתי את המשפט שישו אמר "טול קורה מבין עיניך לפני שאת מנסה להסיר את הקיסן מעינו שלשכנך" משהו כזה אולי אני לא מדייקת במאה אחוז.
אז אמרנו שכן אנחנו מאמינים והם לא האמינו לנו, הם חשבו שאנחנו מתלוצצים איתם. הם ניסולשכנע אותנו באמיתות ישו ולהסביר איך הוא שינה את חייהם (שהיו מלאי סמים ואלכוהול) הבנו שיש לפנינו כת מוזרה של נוצרים אהבי ישראל אבל מסוג שמנסה להפוך אותך לנוצרי מאמין. אמרנו להם יפה שנולדנו יהודים ואין לנו כוונה לשנות את הדת שאליה נולדנו ונפרדנו לשלום.
אחר כך בשיחה עם קרובים מאמריקה התברר שיש זרם כזה שמאמין שיש ליהודים תפקיד חשוב בשמירה על ישראל לקראת בוא המשיח ולכן הם אוהבי ישראל ,אבל הם אמורים להרוג את כל היהודים ברגע שהמשיח מגיע. אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל יש זרמים כאלה שמוזר להיות בקרבתם.
ושוב לא יודעת למה גלשתי לסיפור הזה. אולי כי ליבי אם החברה שתקועה בשלד ובקור עם מיילדת משוגעת שמתקשרת אליה באמצע הלילה כדי לברר מתי יש פגישה בבוקר כשיומן הפגישות אצלה בבית.
אני לא רוצה להיות מיילדת מושגעת. רק אחת נורמאלית בלי אגו נפוח מידי או שאיפות להציל את העולם. משהו פשוט רגוע ולא פאנטי מידי. הכל יפול למקומו אם הוא צריך ליפול למקום.
התקופה הזאת האחרונה הראתה לי כמה קשה לשמור על תקווה ולא ליפול ליאוש. כמה קשה להאמין שהכל חסר תקווה וכמה קשה להשאר אוביקטיבי למה שבאמת יש או אין. באמירה זו אני מסיימת ומשחרת את הרצון לדעת איך תסתיים הלידה שלי ואיפה. אני נותנת להכל ליפול למקומו מבלי להתערב.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
לימודיי המיילדות שלי
אני נותנת להכל ליפול למקומו מבלי להתערב
לימודיי המיילדות שלי
אחרי שנחתתי מבועות הסבון שעליהם צפתי בשבועות האחרונים אני חוזרת לדווח את הקורות אותי.
שבוע 18 וכל כך הרבה מתרחש מבחוץ ומבפנים. מבפנים מתעצבים אצבעות הרגליים והעיינים והאוזניים גם הם מרכזיים ומבחוץ נראה שגם החושים שלי מתחדדים ומתרגשים והרגליים שלי לא מפסיקות לרוץ לאור השינויים שקורים לנו.
קודם כל עברנו לדירה אחרת. מדהים מה שבארץ נחשב לכפר פה נחשב עירוני. וכך אנו בדירת שני חדרים וחצר קטנה מוקפים בדשא ושכנים נחמדים.
העבודה החדשה שלי מלהיבה והאנשים כל כך תומכים ואיכפתיים. אני תוהה אם זה בגלל הקירבה למוות שגורמת לאנשים להבין מה חשוב ומה לא? או שסתם שפר מזלי?
לאור החששות מהסטטוס הרעוע כלכלית יצאנו לחפש מקומות נוספים שבהם הבעל יכול ללמד עוד שעות יוגה. למרבה הפלא מצאנו מקום שהופך בימים אלה להיות החלל הפרטי שלנו ואנחנו מקימים סטודיו ליוגה. חבל שאי אפשר להראות תמונות של הגברת (אני) רוכנת על המסור ומרכיבה את ריצפת העץ החדשה.
מתלויים ומוגבלים הפכנו תוך מספר שבועות לעצמאיים ופורחים. והשינוי קורה מעצמו ללא כל מאמץ.
אחד הדברים המשמחים ששמעתי מהבחור היה "אני חושב שיש לנו תינוק עוצמתי...כל שינויים האלה לא היו קורים ללא זה.."
זה שימח אותי מאוד כי רב שנות הזוגיות שלנו הוא הצהיר פעמים רבות שהוא לא נולד עם העצם הזו שרוצה ילדים.
השבוע נפגשתי עם צמד המיילדות שאלד איתן- המתלמדת והמנוסה יותר. הם שאלו אותי המון שאלות -כאלה שלמדתי לשאול בעצמי ולראיין את היולדת על כל רבדי החיים שלה, הפיזים הנפשים והרוחיים.
עדיין מצלצלת לי שאלה לגבי הפלות- לא ברור לי למה שואלים את זה ואיך זה משפיע על הלידה או על ההריון. והכוונה היא להפלה יזומה. אני צריכה לשאול כי לא ראיתי הסבר לזה בשום מקום.
הן שאלו אותי רבות גם על התזונה שלי שברובה היא טבעונית למרות שפיצה באה מידי פעם בחשבון- הרי אני באמריקה. לא ברורה לי הדאגה הזו לנשים טבעוניות במיוחד לאור העובדה המצערת שהמיילדת המנוסה היא הר אדם שלא רואים כמותו הרבה. אבל מעבר להיותה גדולת ממדים יש לה צחוק מצלצל ולב רחב וזה הכי חשוב.
שבוע 18 וכל כך הרבה מתרחש מבחוץ ומבפנים. מבפנים מתעצבים אצבעות הרגליים והעיינים והאוזניים גם הם מרכזיים ומבחוץ נראה שגם החושים שלי מתחדדים ומתרגשים והרגליים שלי לא מפסיקות לרוץ לאור השינויים שקורים לנו.
קודם כל עברנו לדירה אחרת. מדהים מה שבארץ נחשב לכפר פה נחשב עירוני. וכך אנו בדירת שני חדרים וחצר קטנה מוקפים בדשא ושכנים נחמדים.
העבודה החדשה שלי מלהיבה והאנשים כל כך תומכים ואיכפתיים. אני תוהה אם זה בגלל הקירבה למוות שגורמת לאנשים להבין מה חשוב ומה לא? או שסתם שפר מזלי?
לאור החששות מהסטטוס הרעוע כלכלית יצאנו לחפש מקומות נוספים שבהם הבעל יכול ללמד עוד שעות יוגה. למרבה הפלא מצאנו מקום שהופך בימים אלה להיות החלל הפרטי שלנו ואנחנו מקימים סטודיו ליוגה. חבל שאי אפשר להראות תמונות של הגברת (אני) רוכנת על המסור ומרכיבה את ריצפת העץ החדשה.
מתלויים ומוגבלים הפכנו תוך מספר שבועות לעצמאיים ופורחים. והשינוי קורה מעצמו ללא כל מאמץ.
אחד הדברים המשמחים ששמעתי מהבחור היה "אני חושב שיש לנו תינוק עוצמתי...כל שינויים האלה לא היו קורים ללא זה.."
זה שימח אותי מאוד כי רב שנות הזוגיות שלנו הוא הצהיר פעמים רבות שהוא לא נולד עם העצם הזו שרוצה ילדים.
השבוע נפגשתי עם צמד המיילדות שאלד איתן- המתלמדת והמנוסה יותר. הם שאלו אותי המון שאלות -כאלה שלמדתי לשאול בעצמי ולראיין את היולדת על כל רבדי החיים שלה, הפיזים הנפשים והרוחיים.
עדיין מצלצלת לי שאלה לגבי הפלות- לא ברור לי למה שואלים את זה ואיך זה משפיע על הלידה או על ההריון. והכוונה היא להפלה יזומה. אני צריכה לשאול כי לא ראיתי הסבר לזה בשום מקום.
הן שאלו אותי רבות גם על התזונה שלי שברובה היא טבעונית למרות שפיצה באה מידי פעם בחשבון- הרי אני באמריקה. לא ברורה לי הדאגה הזו לנשים טבעוניות במיוחד לאור העובדה המצערת שהמיילדת המנוסה היא הר אדם שלא רואים כמותו הרבה. אבל מעבר להיותה גדולת ממדים יש לה צחוק מצלצל ולב רחב וזה הכי חשוב.
לימודיי המיילדות שלי
השבוע סגרתי פינה ישנה.
לפעמים אני סוחבת איתי תחושות וארועים מהעבר וחשבון הנפש גורם לי לחשוב שפגעתי ולא הייתי בסדר. לא תמיד החיים מסתדרים לפי הסדר ואפשר להגיד סליחה.
אחרי 8 שנים נפגשתי עם האדם שפגעתי בו וביקשתי את סליחתו. מרגישה שמנקה את השטח כפי שצריך לנקות כשמגיע אורח חשוב. לפנות את הבלאגן ולרענן את השטח.
סליחה עושה את זה.
ויש עוד כמה סליחות שצריך לבקש כדי שהאויר יהיה נקי.
לפעמים אני משפשת את הסיר ומרגישה שזה בעצם מחשכי נפשי.
לפעמים אני סוחבת איתי תחושות וארועים מהעבר וחשבון הנפש גורם לי לחשוב שפגעתי ולא הייתי בסדר. לא תמיד החיים מסתדרים לפי הסדר ואפשר להגיד סליחה.
אחרי 8 שנים נפגשתי עם האדם שפגעתי בו וביקשתי את סליחתו. מרגישה שמנקה את השטח כפי שצריך לנקות כשמגיע אורח חשוב. לפנות את הבלאגן ולרענן את השטח.
סליחה עושה את זה.
ויש עוד כמה סליחות שצריך לבקש כדי שהאויר יהיה נקי.
לפעמים אני משפשת את הסיר ומרגישה שזה בעצם מחשכי נפשי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
לימודיי המיילדות שלי
כמה יפה את כותבת. כמה יפות המחשבות שלך.
לימודיי המיילדות שלי
תודה בשמת... מעודד להמשיך לכתוב..
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
לימודיי המיילדות שלי
הלילה חולמת חלום על פגישה ביני לבין תינוקת שאני מתאהבת בה. עד עכשיו הסביבה אומרת שיהיה לי בן. ואני חושבת -למה זה הופך להיות שאלה מרכזית כזו- האם זה בן או בת???? במיוחד פה בארץ זרה יש הכנות לפני הלידה שמביכות אותי. התלמידים ביוגה רוצים לערוך לי בייבי שאור baby shower
ואני מבקשת להשאר במסורת היהודית של "אחר כך" אבל לא רק בגלל שנולדתי כך אלה בגלל שנראה לי שעדיין אין פה נוכחות בגוף. יש רק השערה למה שיבוא. המציאות תספר את מה שצריך יהיה לייצר כשהיא תהיה פה (המציאות). הצורך שלי בהכנות הוא מועט, או לא קיים כלל. אבל מסביבי השאלות על מה אני צריכה לתינוק/ת גוברים בעוד אני הודפת אותם למועד יותר רלוונטי. קצת מזכיר התערבות רפואית לא? הרצון הזה לדעת להיות במקום בטוח. להיות מוכן.
כבר יש כסא לאוטו ואחרת אומרת שיש לה מיטה, ויש בגדים ועגלה, וכל מיני דברים שכרגע אני לא צריכה.
אני כל כך מתרגשת מאי המוכנות שלי ומהשחרור הזה ששיחררתי , של לחץ. מאז ההריון אני יודעת שהכל יפול על מקומו בשלום ואני נהנית מהחופש של לא לקחת שליטה ואחיזה על מה שבעצם לא באמת יש לי שליטה עליו. זה קורה.
לפעמים אני מקשיבה לבטן ומנסה לחוש מה קורה שם. אני שומעת לכמה רגעים שיש שם שקט תהומי ומצד שני תנועת נשימה בלתי פוסקת- כזו שמחוברת לכוחות של העולם, וכזו שכבר אין לי או איבדתי את המגע איתו. הנשימה של העולם היא קצבית כזו ריתמית, חיה נושמת קיימת ולא קיימת בכל רגע. קשה להשאר מחובר לתחושה הזו אבל כשזה קורה אני מרגישה אחד עם העולם הזה, עם היקום והפלא שלו.
יצא קצת פילוסופי היום. מודה.
ואני מבקשת להשאר במסורת היהודית של "אחר כך" אבל לא רק בגלל שנולדתי כך אלה בגלל שנראה לי שעדיין אין פה נוכחות בגוף. יש רק השערה למה שיבוא. המציאות תספר את מה שצריך יהיה לייצר כשהיא תהיה פה (המציאות). הצורך שלי בהכנות הוא מועט, או לא קיים כלל. אבל מסביבי השאלות על מה אני צריכה לתינוק/ת גוברים בעוד אני הודפת אותם למועד יותר רלוונטי. קצת מזכיר התערבות רפואית לא? הרצון הזה לדעת להיות במקום בטוח. להיות מוכן.
כבר יש כסא לאוטו ואחרת אומרת שיש לה מיטה, ויש בגדים ועגלה, וכל מיני דברים שכרגע אני לא צריכה.
אני כל כך מתרגשת מאי המוכנות שלי ומהשחרור הזה ששיחררתי , של לחץ. מאז ההריון אני יודעת שהכל יפול על מקומו בשלום ואני נהנית מהחופש של לא לקחת שליטה ואחיזה על מה שבעצם לא באמת יש לי שליטה עליו. זה קורה.
לפעמים אני מקשיבה לבטן ומנסה לחוש מה קורה שם. אני שומעת לכמה רגעים שיש שם שקט תהומי ומצד שני תנועת נשימה בלתי פוסקת- כזו שמחוברת לכוחות של העולם, וכזו שכבר אין לי או איבדתי את המגע איתו. הנשימה של העולם היא קצבית כזו ריתמית, חיה נושמת קיימת ולא קיימת בכל רגע. קשה להשאר מחובר לתחושה הזו אבל כשזה קורה אני מרגישה אחד עם העולם הזה, עם היקום והפלא שלו.
יצא קצת פילוסופי היום. מודה.
לימודיי המיילדות שלי
אתמול בלילה בכיתי וזו הייתה הרגשה של ירח דבש שנגמר. אחותי הגיעה מישראל ועם הידיעה על בואה התמלאתי חשש.
ההכרה שאחותי בשר מבשרי ושהחיבור בנינו נגמר בזה שנולדנו לאותה אם ואב מכאיבה לי. קשה לי לקבל את העובדה שאני פשוט לא יכולה לסבול את הנוכחות שלה. אתמול הרגשתי שמאז שהיא נולדה הרגשתי נדחפת למקום השני. שאין לי מקום ושהיא משתלטת לי על החיים. שעה אחרי שהיא נחתה אצלי בבית כבר התחילה לסדר לי את הארונות ולהתלונן שיש לי אורז ב3 צנצנות שונות. לא איכפת לי שהיא מסדרת -יש לה כוונות טובות אבל משום מה אני מרגישה מחנק דקות מעטות אחרי הכניסה הזו לארונות שלי.
אני מבינה איטלקטואלית שהתגובה שלי מוגזמת אבל נפשית אני פשוט חנוקה.
אני מחכה שהיא כבר תיסע. והכי ע צוב זה שהיא אמרה לי אתמול שהיא מרגישה שאני כל הזמן כועסת עליה. זה לא נכון אבל אני יכולה להבין על מה היא מדברת.
הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות עם הרגש הזה. הוא קיים מאז שהיא נולדה אל חיי. אני ממש מרגישה כאב בלב על התחושה הזו והייתי רוצה שתהיה אחרת אבל איך משנים תחושה כזו כלפי מישהו שאתה פשוט מעולם לא הרגשת חיבור?
כל דבר שהיא עושה או אומרת מעצבן אותי. כולל זה שהיא מביאה מישראל "מתנות" עבורי. בד שנתתי לה שהיא לא רצתה, ספר ילדים שיש בו הקדשה עבורי מההורים שלי, מטליות מטבח שאני ביקשתי , ואה ביסלי. היא חושבת שבגלל שאהבתי ביסלי בילדות אני עדיין אוכלת את הזבל הזה. זה מה שהיא הביאה לי מישראל. תחושת העלבון ( שאני מתביישת בה אבל מודה בו פה) משתלטת עלי. היא אף פעם לא מביאה לי משהו - גם לא ליומולדת אם אני לא מעירה משהו על זה או יותר נכון הבעל אומר. אבל היא כל כך אוהבת לקבל את כל מה ששלי. הבת דודה שלי גם פה לביקור והביאה איתה בגדי הריון עבורי. אחותי מיד הודיעה שזה גם בשבילה(גם היא בהריון עכשיו כמה שבועות אחרי) שוב מרגישה גם בנוגע להריון את החדירה הזו לשמחה שלי, להריון שלי. אני יודעת בראש כמה זה טיפשי אבל זו האמת= זה שם הרגש שמרגיש שכל דבר בחיי היא נדחפת. אני אפילו לא יכולה להיות בהריון בלעדיה. עוד לפני שהיא הגיעה הודעתי לבעלי שאני מוותרת על מה שיש לי בארון כי אני יודעת שהיא תרצה את מה ששלי. אבל כשמישהו מביא לי משהו ואני צריכה לחלוק את זה איתה אני מאבדת פורפורציה.
הכאב לי שלי גדול. גם כי פעם ראשונה אני מחברת את כל זה ליום שהיא נולדה ולתחושה הזו שזה משהו שהיה בי מהרגע ההוא. וגם כי היא אדם כל כך טוב לב במהות שלו. קשה לי שכל הכוונות שלה טובות אני פשוט ל א יכולה לסבול את זה שהיא קיימת במרחב שלי.
מה עושים עם הכאב הזה? אני ערה פה ב4 בבוקר ולא יכולה לישון עם התחושה הנוראית הזו. איך אפשר להפוך שנאה לאהבה?
ומה שעוד יותר נורא זה שהיא כל כך אוהבת אותי ורוצה להיות איתי. כל הזמ ן!!!
help
ההכרה שאחותי בשר מבשרי ושהחיבור בנינו נגמר בזה שנולדנו לאותה אם ואב מכאיבה לי. קשה לי לקבל את העובדה שאני פשוט לא יכולה לסבול את הנוכחות שלה. אתמול הרגשתי שמאז שהיא נולדה הרגשתי נדחפת למקום השני. שאין לי מקום ושהיא משתלטת לי על החיים. שעה אחרי שהיא נחתה אצלי בבית כבר התחילה לסדר לי את הארונות ולהתלונן שיש לי אורז ב3 צנצנות שונות. לא איכפת לי שהיא מסדרת -יש לה כוונות טובות אבל משום מה אני מרגישה מחנק דקות מעטות אחרי הכניסה הזו לארונות שלי.
אני מבינה איטלקטואלית שהתגובה שלי מוגזמת אבל נפשית אני פשוט חנוקה.
אני מחכה שהיא כבר תיסע. והכי ע צוב זה שהיא אמרה לי אתמול שהיא מרגישה שאני כל הזמן כועסת עליה. זה לא נכון אבל אני יכולה להבין על מה היא מדברת.
הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות עם הרגש הזה. הוא קיים מאז שהיא נולדה אל חיי. אני ממש מרגישה כאב בלב על התחושה הזו והייתי רוצה שתהיה אחרת אבל איך משנים תחושה כזו כלפי מישהו שאתה פשוט מעולם לא הרגשת חיבור?
כל דבר שהיא עושה או אומרת מעצבן אותי. כולל זה שהיא מביאה מישראל "מתנות" עבורי. בד שנתתי לה שהיא לא רצתה, ספר ילדים שיש בו הקדשה עבורי מההורים שלי, מטליות מטבח שאני ביקשתי , ואה ביסלי. היא חושבת שבגלל שאהבתי ביסלי בילדות אני עדיין אוכלת את הזבל הזה. זה מה שהיא הביאה לי מישראל. תחושת העלבון ( שאני מתביישת בה אבל מודה בו פה) משתלטת עלי. היא אף פעם לא מביאה לי משהו - גם לא ליומולדת אם אני לא מעירה משהו על זה או יותר נכון הבעל אומר. אבל היא כל כך אוהבת לקבל את כל מה ששלי. הבת דודה שלי גם פה לביקור והביאה איתה בגדי הריון עבורי. אחותי מיד הודיעה שזה גם בשבילה(גם היא בהריון עכשיו כמה שבועות אחרי) שוב מרגישה גם בנוגע להריון את החדירה הזו לשמחה שלי, להריון שלי. אני יודעת בראש כמה זה טיפשי אבל זו האמת= זה שם הרגש שמרגיש שכל דבר בחיי היא נדחפת. אני אפילו לא יכולה להיות בהריון בלעדיה. עוד לפני שהיא הגיעה הודעתי לבעלי שאני מוותרת על מה שיש לי בארון כי אני יודעת שהיא תרצה את מה ששלי. אבל כשמישהו מביא לי משהו ואני צריכה לחלוק את זה איתה אני מאבדת פורפורציה.
הכאב לי שלי גדול. גם כי פעם ראשונה אני מחברת את כל זה ליום שהיא נולדה ולתחושה הזו שזה משהו שהיה בי מהרגע ההוא. וגם כי היא אדם כל כך טוב לב במהות שלו. קשה לי שכל הכוונות שלה טובות אני פשוט ל א יכולה לסבול את זה שהיא קיימת במרחב שלי.
מה עושים עם הכאב הזה? אני ערה פה ב4 בבוקר ולא יכולה לישון עם התחושה הנוראית הזו. איך אפשר להפוך שנאה לאהבה?
ומה שעוד יותר נורא זה שהיא כל כך אוהבת אותי ורוצה להיות איתי. כל הזמ ן!!!
help
לימודיי המיילדות שלי
היום כבר נמאס לי להיות בהריון
נהיה כבד פתאום. ומעיק, אבל אז הולכת לשיעור יוגה. בעלי מטפל בי כמו שלא טיפל מעולם. מסדר אותי לתוך תנוחות שיותרות לי מרווח בכל מקום בגוף. בין הטוסיק לגב ובין החזה לבטן ןהרגליים פתאום קלות יותר והנפש שמחה יותר.
שמחה שיש דבר כזה יוגה ומודה על זה.
שלשום הייתה הפתיחה של הסטודיו שלנו. עשינו אותו כל כך יפה שקשה לא להתרשם מן המרחב שיצרנו שם. ויחד עם פרחים ואנשים רבים שבאו לברך יש תחושה שהמקום עצמו ממגנט.
היום לעומת זאת אף תלמיד לא הופיע לשיעור הראשון אבל לא נפלה רוחינו. אנחנו יודעים שיהיה עמוס מאוד בקרוב ונהנתי להיות שם רק אנחנו שנינו מתרגלים יחד.
אחותי נוסעת מחר ומשאירה את בנה איתי. היחסים רגועים וכנראה היו צריכים לעבור את חריקת ההתחלה ולהכנס לשיווין אנרגטי. הכל טוב שוב
כשעושים יוגה ככה זה.
נהיה כבד פתאום. ומעיק, אבל אז הולכת לשיעור יוגה. בעלי מטפל בי כמו שלא טיפל מעולם. מסדר אותי לתוך תנוחות שיותרות לי מרווח בכל מקום בגוף. בין הטוסיק לגב ובין החזה לבטן ןהרגליים פתאום קלות יותר והנפש שמחה יותר.
שמחה שיש דבר כזה יוגה ומודה על זה.
שלשום הייתה הפתיחה של הסטודיו שלנו. עשינו אותו כל כך יפה שקשה לא להתרשם מן המרחב שיצרנו שם. ויחד עם פרחים ואנשים רבים שבאו לברך יש תחושה שהמקום עצמו ממגנט.
היום לעומת זאת אף תלמיד לא הופיע לשיעור הראשון אבל לא נפלה רוחינו. אנחנו יודעים שיהיה עמוס מאוד בקרוב ונהנתי להיות שם רק אנחנו שנינו מתרגלים יחד.
אחותי נוסעת מחר ומשאירה את בנה איתי. היחסים רגועים וכנראה היו צריכים לעבור את חריקת ההתחלה ולהכנס לשיווין אנרגטי. הכל טוב שוב
כשעושים יוגה ככה זה.
לימודיי המיילדות שלי
פגישה שלישית עם המיילדת והעוזרת שלה. מוצאת את עצמי משתנה ומופתעת. פעם הייתי מגיבה, מדברת היה בי להט להשמיע את דעותיי. פתאום נהייתי חסכנית במילים. גם כשנאמרים שטויות סביבי או מילים שיוצאים אוטומטית מפיהם של אנשים -פתאום זה עובר מעלי ואין לי יותר צורך להגן להגיב לשכנע, להכנס לסוג של מלחמת דעות.
העניין הוא טבעונות- וכמו שלמדתי בבית הספר זה נושא חם גם במיילדות הפריפרית כמו גם במיילדות המינסטרים. הדעה שיש לאכול חלבון בכמות מסוימת ושיש מחסור בויטמין ב12 מטריף לכל אחד ששומע את חוש השמיעה ומיד פוצחים במונולוג תזונתי.
האוזניים שלי שומעות וזה עובר לי מעל הראש. אין לי כוח להסביר להם כמה ספרים קראתי על תזונה ומה אני אוכלת. מה גם שמפריע לי שמניחים שאין לי מושג. יש משהו באנשים שאוכלים בשר שהוא יפה נפש כשזה מגיע לטבעונים או צמחונים. הם פתאום נורא דואגים לבריאות שלך...זה מצחיק כמה הרפואה הקונבנציונאלית עדיין שולטת במושגים המוטעים שלה גם בצד הזה של המגרש של לידה טבעית. זה מדהים אותי בהרבה תחומים שיש בהם פתיחות לגבי דבר אחד אבל אז לגבי משהו אחר יכולים להיות לגמרי בורים.
קראתי פעם מאמר על מי שהטביע את המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים. רב העולם לא יודע אבל המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים לגמרי לא נכון והעובדה היא שיש קרניבורים רבים שויש להם אנמיה.
מה גם שהנזק מאכילת בשר בדמות סרטן ומחלות לב זה משהו שאני רואה על המגרש הביתי שלי יום יום בתור אחות.
עוד יותר מזה אני מופתעתתת כשאנשים לא בריאים בעליל בדמות המיילדת ששוקלת בערך 200 קילו בלי הגזמה אומרת לי משהו על תזונה זה קצת דיסונאנס.
אבל כמו שאמרתי הכל עובר מעלי. אין לי צורך להגיב ואני הולכת עם זה. מצד שני בעלי שאל אותי אם הייתי עומדת למות היית אומרת משהו? כשחשבתי על זה וזו מחשבה לרגעים האלה שאין מה להפסיד כשהולכים למות , הכנות אמרה לי שהייתי אומרת ושבעצם לא אמרתי רק כי אין לי מיילדת אחרת ללכת אליה ולא רציתי לגרום לאי נוחות סביבי. אז מה האמת???
העניין הוא טבעונות- וכמו שלמדתי בבית הספר זה נושא חם גם במיילדות הפריפרית כמו גם במיילדות המינסטרים. הדעה שיש לאכול חלבון בכמות מסוימת ושיש מחסור בויטמין ב12 מטריף לכל אחד ששומע את חוש השמיעה ומיד פוצחים במונולוג תזונתי.
האוזניים שלי שומעות וזה עובר לי מעל הראש. אין לי כוח להסביר להם כמה ספרים קראתי על תזונה ומה אני אוכלת. מה גם שמפריע לי שמניחים שאין לי מושג. יש משהו באנשים שאוכלים בשר שהוא יפה נפש כשזה מגיע לטבעונים או צמחונים. הם פתאום נורא דואגים לבריאות שלך...זה מצחיק כמה הרפואה הקונבנציונאלית עדיין שולטת במושגים המוטעים שלה גם בצד הזה של המגרש של לידה טבעית. זה מדהים אותי בהרבה תחומים שיש בהם פתיחות לגבי דבר אחד אבל אז לגבי משהו אחר יכולים להיות לגמרי בורים.
קראתי פעם מאמר על מי שהטביע את המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים. רב העולם לא יודע אבל המושג הזה של חוסר ברזל בצמחונים לגמרי לא נכון והעובדה היא שיש קרניבורים רבים שויש להם אנמיה.
מה גם שהנזק מאכילת בשר בדמות סרטן ומחלות לב זה משהו שאני רואה על המגרש הביתי שלי יום יום בתור אחות.
עוד יותר מזה אני מופתעתתת כשאנשים לא בריאים בעליל בדמות המיילדת ששוקלת בערך 200 קילו בלי הגזמה אומרת לי משהו על תזונה זה קצת דיסונאנס.
אבל כמו שאמרתי הכל עובר מעלי. אין לי צורך להגיב ואני הולכת עם זה. מצד שני בעלי שאל אותי אם הייתי עומדת למות היית אומרת משהו? כשחשבתי על זה וזו מחשבה לרגעים האלה שאין מה להפסיד כשהולכים למות , הכנות אמרה לי שהייתי אומרת ושבעצם לא אמרתי רק כי אין לי מיילדת אחרת ללכת אליה ולא רציתי לגרום לאי נוחות סביבי. אז מה האמת???
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
לימודיי המיילדות שלי
עוד לפני שהיא הגיעה הודעתי לבעלי שאני מוותרת על מה שיש לי בארון כי אני יודעת שהיא תרצה את מה ששלי. אבל כשמישהו מביא לי משהו ואני צריכה לחלוק את זה איתה אני מאבדת פורפורציה.
הפתעת אותי.
למה את צריכה לוותר על מה שיש לך בארון רק מפני שהיא תרצה?
למה את צריכה לחלוק איתה מתנות שהביאו לך?
אז מה אם היא מכריזה שזה "גם שלה"?
לא יזיק בכלל אם תעמדי פעם על שלך, ותגידי לה "לא, זה שלי ואני צריכה את זה" או "סליחה, זאת מתנה שאני קיבלתי והיא חשובה לי".
מדהימה אותי החוצפה שלה, אבל לא פחות מזה - הויתור חסר הפשר שלך.
ואם היא תיעלב?
נו, הגיע הזמן.
שתיעלב פעם אחת ותלמד להפסיק לדרוך עלייך...
הפתעת אותי.
למה את צריכה לוותר על מה שיש לך בארון רק מפני שהיא תרצה?
למה את צריכה לחלוק איתה מתנות שהביאו לך?
אז מה אם היא מכריזה שזה "גם שלה"?
לא יזיק בכלל אם תעמדי פעם על שלך, ותגידי לה "לא, זה שלי ואני צריכה את זה" או "סליחה, זאת מתנה שאני קיבלתי והיא חשובה לי".
מדהימה אותי החוצפה שלה, אבל לא פחות מזה - הויתור חסר הפשר שלך.
ואם היא תיעלב?
נו, הגיע הזמן.
שתיעלב פעם אחת ותלמד להפסיק לדרוך עלייך...
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
לימודיי המיילדות שלי
בשמת צודקת. אבל זה יותר קשה ליישם כשהאחות בביקור, אין לה את הפינה שלה לברוח אליה, אז חייבים להסתדר.
-
מיכל_בן_אריה*
- הודעות: 79
- הצטרפות: 19 יוני 2010, 07:56
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בן_אריה*
לימודיי המיילדות שלי
קוראת, מרותקת, מתרגשת,
שמחה איך קיבלתם בעיטה מפחידה החוצה מבית הנוחות החינמי,
וכמה טוב זה עשה לכם.
כל הכבוד לכם !
וכמובן מסכימה עם בשמת על הצורך להעמיד גבולות לאחותך, לדעתי הם יביאו גם את האהבה אליה...
שמחה איך קיבלתם בעיטה מפחידה החוצה מבית הנוחות החינמי,
וכמה טוב זה עשה לכם.
כל הכבוד לכם !
וכמובן מסכימה עם בשמת על הצורך להעמיד גבולות לאחותך, לדעתי הם יביאו גם את האהבה אליה...
לימודיי המיילדות שלי
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
לא יודעת למה לקח לי חודשיים לחזור לכאן- היה לי פשוט קשה לכתוב כשהיא כאן ואחר כך היה קשה להמשיך לכתוב כי היה לי כל כך הרבה דברים שעלו בי ולא יכולתי להתחיל איתם מבלי להתייחס קודם למילים של בשמת.... המילים של בשמת המשיכו לצוף לכל אורך הביקור והידהדו בתקשורת בנינו. גם היום אחרי שאחותי כבר לא כאן אבל אנחנו מדברות הנקודה הזו שבה ועולה.
בהתחלה אני חייבת להגיד שהתמרמרתי- לא זוכרת אפילו למה, אבל ישר היה לי צורך להגן עליה ולסכם בעצמי שמה שבשמת אומרת זה לא נכון. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שתמיד הוכרחתי לפנות לה מקום כשבעצם לא נשאלתי אם זה מתאים לי. זה ניכר בי כל הביקור והצלחתי לפחות להגיד משהו על הגבולות שלי, וכמו התביישתי שאני כזו קטנונית אבל זה הרגיש כל כך נכון.
גם הצלחתי להגיד לה ממש שמאז שהיא נולדה היא פולשת לי למרחב בלי לשאול או לבקש רשות. זה נשמע פשוט אולי אבל זה היה אחד הדברים הכי קשים בעולם להגיד ולהודות בפני עצמי- שמעולם לא קיבלתי אותה אל תוך עולמי- ואולי הקושי הוא שהיא תמיד חיפשה את קרבתי ואת אהבתי ולכן הקונפליקט הנצחי שמצד אחד מרגיש שהוא רוצה את המרחב שלו ומצד שני רואה מולו אחות קטנה שתמיד אוהבת אותו אבל חסרת מודעות לחלוטין.
היא אפילו לא הגיבה כשאמרתי לה את זה. זה נאמר בהרבה כאב אבל לא הבנתי מה היא מרגישה... זה תמיד ככה איתה- אני אף פעם לא יודעת מה היא חושבת.
מצד שני לגבי אירועים אחרים שאמרתי לה שאני לא מסכימה למשל שתקח בגדים ושזה לא ניתן לה- היא מגיבה מניפולציה של העלבות... ואז אני מיד מרגישה כמו אחות לא נדיבה.
השבוע חודש אחרי שעזבו והשאירו את הכסא בטיחות לתינוק בשדה התעופה מבלי לדאוג להחזיר אותו= עלה בי שוב הכעס. שאני דאגתי לה לכסא אבל היא לא טורחת לדאוג שזה יגיע חזרה אלי. ואז פתאום הייתה לי "הארה" שאלתי את עצמי איך אני יכולה לקחת 100% אחריות על כל הסיטואציה הזו שקרתה?
פתאום הבנתי שאם אני עושה מעשה אני צריכה או לצפות לתגובה שלה שתהיי פסיבית ולעשות מעשה מכל הלב- או פשוט לא להתאמץ כל כך כשידוע לי שאין משיהו בצד השני שהוא שותף לאחריות.
זו הייתה הקלה עצומה מהכעס שפיעפע בי כשהיא שאלה אותי אם כבר אספנו את הכיסא מהשדה תעופה???(זה במרחק שעתיים נסיעה)
היה קשה לי להבין למה היא לא דואגת להחזיר את הכסא? משלוח שהיה עולה לה כסף, חברה שגרה סמוך לשדה ויכולה לאסוף את זה...ועוד אפשרויות שנובעות מאחריות לחפץ שאינו שלך.
אבל הבנתי שכשאין מקום (בלב) אז אין מקום לראות את האחר!
היד מקומצת כשאין רוחב, וכמה שקשה לראות את זה -זה משחרר אותי מהכעס שיש לי עליה.
מקווה שזה לא היה בליל של דברים לא ברורים...
ומקווה לחזוק בקרוב עם כל מה שקורה איתי בחודשים האחרונים.
תודה בשמת
ותודה מיכל ופלונית
לא יודעת למה לקח לי חודשיים לחזור לכאן- היה לי פשוט קשה לכתוב כשהיא כאן ואחר כך היה קשה להמשיך לכתוב כי היה לי כל כך הרבה דברים שעלו בי ולא יכולתי להתחיל איתם מבלי להתייחס קודם למילים של בשמת.... המילים של בשמת המשיכו לצוף לכל אורך הביקור והידהדו בתקשורת בנינו. גם היום אחרי שאחותי כבר לא כאן אבל אנחנו מדברות הנקודה הזו שבה ועולה.
בהתחלה אני חייבת להגיד שהתמרמרתי- לא זוכרת אפילו למה, אבל ישר היה לי צורך להגן עליה ולסכם בעצמי שמה שבשמת אומרת זה לא נכון. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שתמיד הוכרחתי לפנות לה מקום כשבעצם לא נשאלתי אם זה מתאים לי. זה ניכר בי כל הביקור והצלחתי לפחות להגיד משהו על הגבולות שלי, וכמו התביישתי שאני כזו קטנונית אבל זה הרגיש כל כך נכון.
גם הצלחתי להגיד לה ממש שמאז שהיא נולדה היא פולשת לי למרחב בלי לשאול או לבקש רשות. זה נשמע פשוט אולי אבל זה היה אחד הדברים הכי קשים בעולם להגיד ולהודות בפני עצמי- שמעולם לא קיבלתי אותה אל תוך עולמי- ואולי הקושי הוא שהיא תמיד חיפשה את קרבתי ואת אהבתי ולכן הקונפליקט הנצחי שמצד אחד מרגיש שהוא רוצה את המרחב שלו ומצד שני רואה מולו אחות קטנה שתמיד אוהבת אותו אבל חסרת מודעות לחלוטין.
היא אפילו לא הגיבה כשאמרתי לה את זה. זה נאמר בהרבה כאב אבל לא הבנתי מה היא מרגישה... זה תמיד ככה איתה- אני אף פעם לא יודעת מה היא חושבת.
מצד שני לגבי אירועים אחרים שאמרתי לה שאני לא מסכימה למשל שתקח בגדים ושזה לא ניתן לה- היא מגיבה מניפולציה של העלבות... ואז אני מיד מרגישה כמו אחות לא נדיבה.
השבוע חודש אחרי שעזבו והשאירו את הכסא בטיחות לתינוק בשדה התעופה מבלי לדאוג להחזיר אותו= עלה בי שוב הכעס. שאני דאגתי לה לכסא אבל היא לא טורחת לדאוג שזה יגיע חזרה אלי. ואז פתאום הייתה לי "הארה" שאלתי את עצמי איך אני יכולה לקחת 100% אחריות על כל הסיטואציה הזו שקרתה?
פתאום הבנתי שאם אני עושה מעשה אני צריכה או לצפות לתגובה שלה שתהיי פסיבית ולעשות מעשה מכל הלב- או פשוט לא להתאמץ כל כך כשידוע לי שאין משיהו בצד השני שהוא שותף לאחריות.
זו הייתה הקלה עצומה מהכעס שפיעפע בי כשהיא שאלה אותי אם כבר אספנו את הכיסא מהשדה תעופה???(זה במרחק שעתיים נסיעה)
היה קשה לי להבין למה היא לא דואגת להחזיר את הכסא? משלוח שהיה עולה לה כסף, חברה שגרה סמוך לשדה ויכולה לאסוף את זה...ועוד אפשרויות שנובעות מאחריות לחפץ שאינו שלך.
אבל הבנתי שכשאין מקום (בלב) אז אין מקום לראות את האחר!
היד מקומצת כשאין רוחב, וכמה שקשה לראות את זה -זה משחרר אותי מהכעס שיש לי עליה.
מקווה שזה לא היה בליל של דברים לא ברורים...
ומקווה לחזוק בקרוב עם כל מה שקורה איתי בחודשים האחרונים.
תודה בשמת
ותודה מיכל ופלונית
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
כמה חשוב לי לכתוב מה שקורה לי ודווקא מול מישהו שקורא אותי ולא אל יומן אישי שאף אחד לא יראה.
מזדהה עם זה.
מעניין לקרוא אותך.
מזדהה עם זה.
מעניין לקרוא אותך.
לימודיי המיילדות שלי
תפילה לאם- ברוכה הבאה
בנתיים הימים האחרונים מלאים באנשים הנוטים למות. עברה לי מחשבה ולא בפעם הראשונה על המוות שלי. היום הוצאתי אותה החוצה בקול רם ואמרתי לבנזוג שמפחיד אותי להשאיר אותו אם תינוק. הוא נבהל אבל הרגשתי צורך לשים את זה על השולחן. כי אני פוחדת למות. בלידה כמובן.
אני פתאום לא זוכרת אם זה פחד שהוכנס בכולנו (הנשים החברה התרבות) או שזה פחד שלי אמיתי.
אבל אני חושבת על זה הרבה. על המוות שלי ולא יודעת להבחין אם זה תחושה אמיתית ושאני צריכה להכין את עצמי למות או שזה הפחד המשותף לכול הנשים שעוברות לידה.
אני ראיתי כמה נשים שעברו דימום רציני וכמעט מתו ממנו- למעשה שתי הלידות האחרונות שלי שהאחרונה הסתיימה עם 3 מנות דם בבית חולים והסרה מכנית של השלייה בבית חולים.
טוב אולי מוות זה לא כזה נושא אופטימי אבל לפעמים הזקנים שאני פוגשת אני מייחלת להם את הסוף הזה כגאולה מהמצב העצוב כל כך שהם נמצאים בו. ונכון שאין מה להשוות אבל בכל זאת סבל הוא סבל שרצוי שיסתיים.
ולי כרגע קשה לנשום....
בנתיים הימים האחרונים מלאים באנשים הנוטים למות. עברה לי מחשבה ולא בפעם הראשונה על המוות שלי. היום הוצאתי אותה החוצה בקול רם ואמרתי לבנזוג שמפחיד אותי להשאיר אותו אם תינוק. הוא נבהל אבל הרגשתי צורך לשים את זה על השולחן. כי אני פוחדת למות. בלידה כמובן.
אני פתאום לא זוכרת אם זה פחד שהוכנס בכולנו (הנשים החברה התרבות) או שזה פחד שלי אמיתי.
אבל אני חושבת על זה הרבה. על המוות שלי ולא יודעת להבחין אם זה תחושה אמיתית ושאני צריכה להכין את עצמי למות או שזה הפחד המשותף לכול הנשים שעוברות לידה.
אני ראיתי כמה נשים שעברו דימום רציני וכמעט מתו ממנו- למעשה שתי הלידות האחרונות שלי שהאחרונה הסתיימה עם 3 מנות דם בבית חולים והסרה מכנית של השלייה בבית חולים.
טוב אולי מוות זה לא כזה נושא אופטימי אבל לפעמים הזקנים שאני פוגשת אני מייחלת להם את הסוף הזה כגאולה מהמצב העצוב כל כך שהם נמצאים בו. ונכון שאין מה להשוות אבל בכל זאת סבל הוא סבל שרצוי שיסתיים.
ולי כרגע קשה לנשום....
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
האם יעזור לך לקרוא סיפורי לידה חיוביים? להיזכר בלידות טובות, בטוחות ורגועות שליווית?
לימודיי המיילדות שלי
מצחיק שאת שואלת- בעברי כדולה הייתי מארגנת אצלי בבית ערב סיפורי לידה מעצימים ומזמינה נשים שחוו לידה מעצימה לספר לכאלו שעומדות לפני לידה....
אני לא חוששת מהלידה עצמה- הרי אני יותר פוחדת מבית חולים. אבל אני חוששת ממוות ותוהה אם זה חוויה שכולם עוברות. ותוהה למה זה עולה אצלי.
היום לעומת זאת החשש הזה לא קיים... אולי אחרי שהוצאתי אותו בקול רם ונתתי לו מקום הוא פשוט התנדף.
אני לא חוששת מהלידה עצמה- הרי אני יותר פוחדת מבית חולים. אבל אני חוששת ממוות ותוהה אם זה חוויה שכולם עוברות. ותוהה למה זה עולה אצלי.
היום לעומת זאת החשש הזה לא קיים... אולי אחרי שהוצאתי אותו בקול רם ונתתי לו מקום הוא פשוט התנדף.
לימודיי המיילדות שלי
סיפרתי שעברתי מיילדת???
חזרתי למיילדת שאיתה עבדתי שנה שעברה. זו שאיתה עברתי את הלידת פרע כתפיים וזה כל כך שונה מהיחסים שהיו לנו. קודם כל אני סומכת עליה. ומרגישה באמת שיש לה סוף סוף מה לתת. שלל העצות שהיו לה לגבי האנמיה שלי ממש מראים את אותותיהם ולמרות שחשבתי שהחולשה והעייםות הם נורמאלים זו תחושה שונה לגמרי להתחזק מטיפות הברזל שהיא נתנה לי.
אבל זו דילמה- תמיד מה שטבעי ומה שלא טבעי מתערבב אצלי למה נחוץ ומה זו התערבות שאינה במקום. אין מה להשוות מבחינת האנרגיה אבל בהחלט אני תוהה מה אנחנו לא יודעים- או בשבילי השאלה של תלות במין בקבוקון כזה שיתן לי כוח ואנרגיה. ולמה אני לא יכולה לקבל את זה משפע העלים הירוקים שאני אוכלת כמו פרה באחו?
מה שכיף עם המיילדת הזו זה שהיא לוקחת חסות- אני מרגישה שאני יכולה להשען אחורה ולהיות הטמבלית התורנית שלה שמקשיבה להוראות וממלאת בלי שאלות. אולי בכל מקום אחר הייתי מחזיקה בשאלות בתחקירים בסימני שאלה. אבל זה כיף להרגיש חסות. מה גם שבשבילי זה יוצא דופן - אני רק לא יודעת אם אני יכולה לאפשר את התחושה הזו בלידה.
ממה שראיתי מיילדות במובן מסוים לא שונות (בתחום שלהם) ברמת ההתערבות שלהם בלידה. הם מרגישות שהן צריכות לבדוק או להנחות בנשימות או להגיד מתי ללחוץ - ואני רוצה להיות כמו חיה בטבע, ללדת לבד בלי שיגידו לי תלחצי, בלי שיגידו לי לשכב על הגב, בלי להיות תלויה בתמיכה החיצונית שכמובן תהיה. יש לי תחושה שאני רוצה לצלול פנימה, אולי להתחבר לאלוהים. אני רוצה לחוות את הרגע הזה בלי הפרעות.
זה פנטזיה פרועה?
חזרתי למיילדת שאיתה עבדתי שנה שעברה. זו שאיתה עברתי את הלידת פרע כתפיים וזה כל כך שונה מהיחסים שהיו לנו. קודם כל אני סומכת עליה. ומרגישה באמת שיש לה סוף סוף מה לתת. שלל העצות שהיו לה לגבי האנמיה שלי ממש מראים את אותותיהם ולמרות שחשבתי שהחולשה והעייםות הם נורמאלים זו תחושה שונה לגמרי להתחזק מטיפות הברזל שהיא נתנה לי.
אבל זו דילמה- תמיד מה שטבעי ומה שלא טבעי מתערבב אצלי למה נחוץ ומה זו התערבות שאינה במקום. אין מה להשוות מבחינת האנרגיה אבל בהחלט אני תוהה מה אנחנו לא יודעים- או בשבילי השאלה של תלות במין בקבוקון כזה שיתן לי כוח ואנרגיה. ולמה אני לא יכולה לקבל את זה משפע העלים הירוקים שאני אוכלת כמו פרה באחו?
מה שכיף עם המיילדת הזו זה שהיא לוקחת חסות- אני מרגישה שאני יכולה להשען אחורה ולהיות הטמבלית התורנית שלה שמקשיבה להוראות וממלאת בלי שאלות. אולי בכל מקום אחר הייתי מחזיקה בשאלות בתחקירים בסימני שאלה. אבל זה כיף להרגיש חסות. מה גם שבשבילי זה יוצא דופן - אני רק לא יודעת אם אני יכולה לאפשר את התחושה הזו בלידה.
ממה שראיתי מיילדות במובן מסוים לא שונות (בתחום שלהם) ברמת ההתערבות שלהם בלידה. הם מרגישות שהן צריכות לבדוק או להנחות בנשימות או להגיד מתי ללחוץ - ואני רוצה להיות כמו חיה בטבע, ללדת לבד בלי שיגידו לי תלחצי, בלי שיגידו לי לשכב על הגב, בלי להיות תלויה בתמיכה החיצונית שכמובן תהיה. יש לי תחושה שאני רוצה לצלול פנימה, אולי להתחבר לאלוהים. אני רוצה לחוות את הרגע הזה בלי הפרעות.
זה פנטזיה פרועה?
-
מיכל_בן_אריה*
- הודעות: 79
- הצטרפות: 19 יוני 2010, 07:56
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בן_אריה*
לימודיי המיילדות שלי
מקסימה את ! איזה תענוג לקרוא את דבריך !
ולשאלתך,
להתחבר לאלוהים ולחוות את הרגע בלי הפרעות - נראית לי ציפייה נכונה.
פשוט את צריכה לדאוג לכך שאת ברורה מהן הציפיות שלך, עוד לפני הלידה, ולהעבירה לאנשים הרלבנטיים.
ולשאלתך,
להתחבר לאלוהים ולחוות את הרגע בלי הפרעות - נראית לי ציפייה נכונה.
פשוט את צריכה לדאוג לכך שאת ברורה מהן הציפיות שלך, עוד לפני הלידה, ולהעבירה לאנשים הרלבנטיים.
לימודיי המיילדות שלי
תודה מיכל. אתמול פגישה נוספת עם המיילדת אבל לא מצליחה להגיד לה מה רצוני בלידה. אנחנו מדברות באריכות יחד עם הבנזוג על הגעתה של אימו-חמותי...
אני חלוקה בקשר להגעתה. מצד אחד היו לי איתה רגעי קירבה ומרגישה שהיא יכולה לשבת לצידי בשקט. אבל הכל תלוי במתחים שעלולים להצטבר לפפני הלידה. היא רוצה להיות פה ואני רוצה לכבד אותה... גם זה מעשה נדיר עבורי כי כיבוד אנשים הוא לא תחום ההצטיינות שלי. בדרך כלל יודעת לכבד את מה שאני מכבדת כי באמת יש בי משהו כלפי מישהו אבל לרב יש בי תחושה הפוכה. אני לא מכבדת רק כי "צריך". איתה פתאום יש לי תחושה של זקנת השבט האחרונה שנותרה- ולכן מין רגישות כזו שלא נדע עוד כמה זמן יש לה.
אבל האם אני רוצה בכלל מישהו לידי?
לא
הסברתי לבנזוג שארצה שקט ושאני סומכת רק עליו. אבל חוששת שהוא יהיה עסוק בלדאוג לאמא שלו שתרגיש בנוח. דיברנו על זה.
המיילדת אמרה- דברים מסתדרים לא צריך לדאוג. ולוקחת את מה שהיא אמרה ומאמינה בזה. מקסימום אצא אל היער הקרוב בתקווה לרכב על אריה היערות שתמונה שלו צולמה בחצר אחד הבתים היום. שיקח אותי רחוק...
אני חלוקה בקשר להגעתה. מצד אחד היו לי איתה רגעי קירבה ומרגישה שהיא יכולה לשבת לצידי בשקט. אבל הכל תלוי במתחים שעלולים להצטבר לפפני הלידה. היא רוצה להיות פה ואני רוצה לכבד אותה... גם זה מעשה נדיר עבורי כי כיבוד אנשים הוא לא תחום ההצטיינות שלי. בדרך כלל יודעת לכבד את מה שאני מכבדת כי באמת יש בי משהו כלפי מישהו אבל לרב יש בי תחושה הפוכה. אני לא מכבדת רק כי "צריך". איתה פתאום יש לי תחושה של זקנת השבט האחרונה שנותרה- ולכן מין רגישות כזו שלא נדע עוד כמה זמן יש לה.
אבל האם אני רוצה בכלל מישהו לידי?
לא
הסברתי לבנזוג שארצה שקט ושאני סומכת רק עליו. אבל חוששת שהוא יהיה עסוק בלדאוג לאמא שלו שתרגיש בנוח. דיברנו על זה.
המיילדת אמרה- דברים מסתדרים לא צריך לדאוג. ולוקחת את מה שהיא אמרה ומאמינה בזה. מקסימום אצא אל היער הקרוב בתקווה לרכב על אריה היערות שתמונה שלו צולמה בחצר אחד הבתים היום. שיקח אותי רחוק...
לימודיי המיילדות שלי
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
פחד למות ועיסוק במוות רווחו בהריונות שלי. אני זוכרת איך בערך חודשיים אחרי הלידה בעודי מתקלחת בלילה חשבתי לעצמי: ״אני צריכה להיזהר לא להחליק לשבור את הראש ולמות, כי אין לנו תמ״ל בבית.״
נשמע לי אופייני ולגיטימי. פחד למות הוא גם משהו שקורה לעיתים במהלך לידה עצמה, שמעתי מכמה וכמה.
פחד למות ועיסוק במוות רווחו בהריונות שלי. אני זוכרת איך בערך חודשיים אחרי הלידה בעודי מתקלחת בלילה חשבתי לעצמי: ״אני צריכה להיזהר לא להחליק לשבור את הראש ולמות, כי אין לנו תמ״ל בבית.״
נשמע לי אופייני ולגיטימי. פחד למות הוא גם משהו שקורה לעיתים במהלך לידה עצמה, שמעתי מכמה וכמה.
-
ברכהושלום*
- הודעות: 50
- הצטרפות: 07 אוגוסט 2011, 21:54
לימודיי המיילדות שלי
הרצון שלך ללדת בלי התערבות הוא טבעי ונכון. הגוף שלך יגיד לך מה לעשות, או יותר נכון- יעשה את העבודה בעצמו אם לא יפריעו לו.
לא צריך ללחוץ. לא צריך להילחץ.
הגוף שלך יודע ללדת. התינוק שלך יודע להיוולד.
אולי תנחי את המיילדת לא להגיד לך מה לעשות ולא לבדוק אותך, אלא אם תבקשי ממנה לעשות זאת או שהיא תבחין שמשהו לא בסדר/ את זקוקה לעזרה?
לא צריך ללחוץ. לא צריך להילחץ.
הגוף שלך יודע ללדת. התינוק שלך יודע להיוולד.
אולי תנחי את המיילדת לא להגיד לך מה לעשות ולא לבדוק אותך, אלא אם תבקשי ממנה לעשות זאת או שהיא תבחין שמשהו לא בסדר/ את זקוקה לעזרה?
לימודיי המיילדות שלי
ירידת מים היום בבוקר. חודש לפני ה"תכנון" שלי. עכשיו כבר כמעט 12 שעות אחרי ואני לא מרגישה שמשהו מאוד מתקדם.
כבר ימים אחדים שאני מתכננת להכנס לפה לקבל פה נשיקה מרפרפת מהדפים האלה שאני כותבת בהם ושבהם אני מקבלת הדים ותגובות להרהורים שלי.
תודה למגיבות!
ובכן זה לא צפוי מה שקורה עכשיו -לידה היום, מחר תתרחש ואני בכלל לא מוכנה. בשעות הבוקר התרוצצנו שנינו לקנות כמה בגדים ,חיתולים, שמן, קצת אוכל למיילדת והעוזרת שלה....ואחרי שהתשנו עצמנו כשמגבת תקועה לי בין הרגלים חזרנו לנוח. והוא שוב הלך למצוא לנו סדין מגן למזרון שאין לנו!
רגע אני לא מוכנה אבל זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
הסכלתי היום על המזל שהתינוק הולך להיוחד בו- מאזניים. בכלל לא מה שתכננתי. שום דבר אינו מה שתכננתי. רק שהתכנון שלי לא להגיע לבית חולים יתהפך!
אתמול בדיוק הן היו פה לביקור- המיילדת ועוזרתה. ויום לפני כן ביקרתי את הרופאה המגבה של המיילדת. ראיתי אותה למשך חמש דקות וקרה לי בדיוק מה שקורה להמון נשים כשהם פוגשות ברפואה. היא שאלה אותי אם עשיתי את בדיקת הGBS וכשאמרתי שלא כי אני לא רוצה לת אנטיביוטיקה היא אמרה לי שני דברים: "ומה אם התינוק ימות?" והדבר השני היה "הבריאות שלך לא קשורה באם הוא יחלה או לא". בזמן הפגישה לא ממש הגבתי אבל אחרי שיצאתי התחלתי לרתוח! מה שמשלה כלכך זה נחמדות שלה הביטוי הכללי שלה של נעימות ומרחב אבל האמירות הקטנות האלה מחלחלות גם אם הן נאמרות בצורה הכי ידידותית שיש. זה נראה לי מה שלא קולטים רב האנשים שהולכים לרפואה רגילה, שאין קשר בין הנחמדות והאמפטיה שמקרינים אנשים הרפואה ומידת הפחדים שהם מסוגלים להשחיל מתחת למעטה הזה.
טוב אני הולכת להתרכז בהווה עכשיו לא במה שהיה או יהיה ומקווה לעדכן על תינוק או תינוקת בקרוב.
כבר ימים אחדים שאני מתכננת להכנס לפה לקבל פה נשיקה מרפרפת מהדפים האלה שאני כותבת בהם ושבהם אני מקבלת הדים ותגובות להרהורים שלי.
תודה למגיבות!
ובכן זה לא צפוי מה שקורה עכשיו -לידה היום, מחר תתרחש ואני בכלל לא מוכנה. בשעות הבוקר התרוצצנו שנינו לקנות כמה בגדים ,חיתולים, שמן, קצת אוכל למיילדת והעוזרת שלה....ואחרי שהתשנו עצמנו כשמגבת תקועה לי בין הרגלים חזרנו לנוח. והוא שוב הלך למצוא לנו סדין מגן למזרון שאין לנו!
רגע אני לא מוכנה אבל זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
הסכלתי היום על המזל שהתינוק הולך להיוחד בו- מאזניים. בכלל לא מה שתכננתי. שום דבר אינו מה שתכננתי. רק שהתכנון שלי לא להגיע לבית חולים יתהפך!
אתמול בדיוק הן היו פה לביקור- המיילדת ועוזרתה. ויום לפני כן ביקרתי את הרופאה המגבה של המיילדת. ראיתי אותה למשך חמש דקות וקרה לי בדיוק מה שקורה להמון נשים כשהם פוגשות ברפואה. היא שאלה אותי אם עשיתי את בדיקת הGBS וכשאמרתי שלא כי אני לא רוצה לת אנטיביוטיקה היא אמרה לי שני דברים: "ומה אם התינוק ימות?" והדבר השני היה "הבריאות שלך לא קשורה באם הוא יחלה או לא". בזמן הפגישה לא ממש הגבתי אבל אחרי שיצאתי התחלתי לרתוח! מה שמשלה כלכך זה נחמדות שלה הביטוי הכללי שלה של נעימות ומרחב אבל האמירות הקטנות האלה מחלחלות גם אם הן נאמרות בצורה הכי ידידותית שיש. זה נראה לי מה שלא קולטים רב האנשים שהולכים לרפואה רגילה, שאין קשר בין הנחמדות והאמפטיה שמקרינים אנשים הרפואה ומידת הפחדים שהם מסוגלים להשחיל מתחת למעטה הזה.
טוב אני הולכת להתרכז בהווה עכשיו לא במה שהיה או יהיה ומקווה לעדכן על תינוק או תינוקת בקרוב.
-
אינדי_אנית*
- הודעות: 1097
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
- דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*
לימודיי המיילדות שלי
בהצלחה @}
מחכים לעדכונים....
מחכים לעדכונים....
לימודיי המיילדות שלי
הלידה לא מתקדמת. מאז שירדו המים אתמול בבוקר אין ממש צירים. כבר צהרי היום השני והצירים אמנם התחילו אבל הם קלושים ורחוקים. אני לא יודעת מה מעכב את הגוף שלי ואני עייפה. הפחד מבית חולים משתק אותי.
אנא התפללו עבורי
אנא התפללו עבורי
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
היי נובה,
מוכר לי מקרוב הסיפור של ירידת מים וצירים שמבוששים לבוא.
את בוודאי יודעת טוב ממני איך ומה, אבל אולי כדאי לנסות זרוז כלשהו? עיסוי פטמות?
בכל מקרה, אם את עייפה ולחוצה, חשבי מה ירגיע אותך וייתן לך כוחות: האם את יכולה לישון? מקלחת חמימה, ספל תה, קריאת תהילים?
מאחלת לך שיתקדם מהר וטוב ושיסתיים בידיים מלאות!
הפחד מבית חולים משתק אותי.
זה לא אידאלי ללדת בבית חולים, ואני מקווה שתלדי כמו שרצית, אבל זכרי שאם כך הדברים מתגלגלים עדיין יכולה להתפתח חוויה חיובית ומעצימה והעיקר - בריאה.
זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
מקווה לעדכונים טובים טובים בקרוב!
מוכר לי מקרוב הסיפור של ירידת מים וצירים שמבוששים לבוא.
את בוודאי יודעת טוב ממני איך ומה, אבל אולי כדאי לנסות זרוז כלשהו? עיסוי פטמות?
בכל מקרה, אם את עייפה ולחוצה, חשבי מה ירגיע אותך וייתן לך כוחות: האם את יכולה לישון? מקלחת חמימה, ספל תה, קריאת תהילים?
מאחלת לך שיתקדם מהר וטוב ושיסתיים בידיים מלאות!
הפחד מבית חולים משתק אותי.
זה לא אידאלי ללדת בבית חולים, ואני מקווה שתלדי כמו שרצית, אבל זכרי שאם כך הדברים מתגלגלים עדיין יכולה להתפתח חוויה חיובית ומעצימה והעיקר - בריאה.
זה כל כך יפה שזה לא מה שתכננתי ואני כל כך שמחה שאני לא קובעת מה הולך להיות.
מקווה לעדכונים טובים טובים בקרוב!
לימודיי המיילדות שלי
משתפת: לי היו צירים כל תשיעי, ירידת מים ולידה התפתחה רק אחרי שלושה ימים. אחרי שהתחילו והפסיקו טסט פיטוצין שלא קידם במאומה (נראה לי שהלחץ שהלחיצו אותי זירז שם משהו..כל אחת ומה שעובד לה)
בדיעבד אני יודעת שהסכמתי לטסט כי כבר הייתי מותשת, ובתוך התחלה של לידה (קפצתי תוך חצי שעה מפתיחה שתיים לחמש) והחרדה יחד עם ההסכמה להליך רפואי היתה חלק מהמופע של האינטנסיביות הרגשית של ללדת.
הנקודה היא: אני לא מאמינה שהגוף מעוכב. אני מאמינה שבתהליך הלידה "מוכרים לנו" לוחות זמנים. אני מאמינה שהגוף שלך יודע טוב מתי לשחרר ולהתחיל תהליך. אם את עייפה, זה הזמן להתחזק באמונה בגוף, בצחוק, בהתרגשות לקראת פגישתך עם יצירה מופלאה. היי בטוחה שתלדי בסוף בצורה המיטבית בסיטואציה אליה תגיעי. לידה מבורכת שתהיה לך
בדיעבד אני יודעת שהסכמתי לטסט כי כבר הייתי מותשת, ובתוך התחלה של לידה (קפצתי תוך חצי שעה מפתיחה שתיים לחמש) והחרדה יחד עם ההסכמה להליך רפואי היתה חלק מהמופע של האינטנסיביות הרגשית של ללדת.
הנקודה היא: אני לא מאמינה שהגוף מעוכב. אני מאמינה שבתהליך הלידה "מוכרים לנו" לוחות זמנים. אני מאמינה שהגוף שלך יודע טוב מתי לשחרר ולהתחיל תהליך. אם את עייפה, זה הזמן להתחזק באמונה בגוף, בצחוק, בהתרגשות לקראת פגישתך עם יצירה מופלאה. היי בטוחה שתלדי בסוף בצורה המיטבית בסיטואציה אליה תגיעי. לידה מבורכת שתהיה לך
לימודיי המיילדות שלי
מתפללת ללידה טובה ומעצימה עבורך ועבור פרי אהבתכם.
לימודיי המיילדות שלי
שולחת תחושה של פתיחות זרימה אמונה אהבה ,שתצאי בידיים מלאות.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
נובה היקרה!
מה שלומך?
מה שלומך?
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
לימודיי המיילדות שלי
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
כן, מה שלומך? אני דואגת לך...
כן, מה שלומך? אני דואגת לך...
-
קרם_קרמל*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 02 ינואר 2013, 15:58
- דף אישי: הדף האישי של קרם_קרמל*
לימודיי המיילדות שלי
מלחיץ.
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
לימודיי המיילדות שלי
נובה יקרה..
בתור עוקבת שקטה אני נכנסת כל יום למה חדש לבדוק אם חזרת..
מה שלומך?
בתור עוקבת שקטה אני נכנסת כל יום למה חדש לבדוק אם חזרת..
מה שלומך?
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
מה שלומך?
לימודיי המיילדות שלי
מה שלומך? מה שלומכם? מקווה שהכל בטוב ובסדר ואת פשוט לא נכנסת לבאופן מרוב שאת עסוקה..
לימודיי המיילדות שלי
ממשיכה לשלוח לך אהבה בריאות וכל טוב.
לימודיי המיילדות שלי
איזה קטע יוליקו, בדיוק אתמול חשבתי שאני רוצה להכנס שוב לדף הזה כדי לשאול מה שלום נובה..
מאד מקווה נובה לשמוע ממך....
מאד מקווה נובה לשמוע ממך....
לימודיי המיילדות שלי
והמרגיעון שקיבלתי קודם: כולנו משפחה אחת..
לימודיי המיילדות שלי
פותחת בסליחה מכל הלב שלא יכולתי לחזור הנה במשך כמעט שמונה חודשים- אני חיה אבל אלה בהחלט החיים "שאחרי". קצת כמו שחשבתי איך זה לא להיות בתולה, יש את החיים שלפני והחיים שאחרי הבתוליות.
אספר בקצרה שהלידה התארכה לשלושה ימים שבהם היו צירים לא סדירים רק בבוקרו של היום השלישי נולדה ביתי שגרמה לליבי להרגיש שבעצם יש לי לב וכל כולו יכול להפתח. (בנתיים הוא נסגר קצת
אבל זה כבר לסיפור אחר) המיילדת ייעצה לי על כל מיני דברים במשך היומיים הראשונים ולקראת היום השלישי הגיעה בלילה ובעצם אמרה שאני אקטיבית מידי ואני צריכה לשכב. זה נגד את כל "הכללים" אבל הייתה העצה הכי נכונה ללידה שתתקדם. זה כאילו שהייתי למעלה מידי ולא נתתי לזה להתרחש. אז היא השכיבה אותי על כל צד חצי שעה. הלידה התקדמה מהר מהשלב הזה, עד שהתינוקת טסה החוצה וקרעה אותי לגזרים לא דרגה 3 אבל היה מאוד קרוב. המיילדת אפילו לא תפרה אותי כי הייתה צריכה לרוץ ללידה נוספת וחזרה רק כעבור כמה שעות לסיים את התפירה.
ופה יש לי שאלה לעצמי בתור מיילדת לעתיד האם נחוץ לדרוש מהיולדת ללחוץ. הנקודה הזו הייתה לי הכי מאכזבת בלידה מבן זוג שלי כיוון שביקשתי ממנו שבנקודה הזו כשהמיילדת תגיד ללחוץ להזכיר לי לחכות בסבלנות עד שהתינוק יוצא, אבל הוא לא תפקד ברגע החשוב הזה.
ברב טיפשותי גם נמנעתי ממשכחי כאבים ב24 שעות הראשונות אחרי הלידה והמשכתי לסבול כאבי תופת מהקרעים.
טוב שיש צרכים של אנשים קטנים שגורמים לי לוותר על הדעות הטיפשיות שלי לצורך התפקוד היותר נכון של עצמי.
אני חייבת לספר שלא הרגשתי שום תחושות של מוות במהלך הלידה או תחושות אחרות שציפיתי להן וראיתי אותן אצל נשים אחרות וגם לא הייתי בהיי כשהיא נולדה. המסייעת של המיילדת שנשארה איתי בזמן שהיא הלכה ללידה השניה הייתה כולה באובר הגזמה שגרם לי דווקא להתכנס פנימה ולשתוק. אולי פשוט הייתי עייפה - ורעבה!
אני חושבת שהדבר הכי מיוחד שקרה לי זה שנפתרתי מכל מיני דעות על איך הלידה צריכה להיות או איך היא אמורה להרגיש,וגם מהפחד הכי גדול להפוך לאמא- זה פשוט קרה וזה עובדה ואין לי יותר פחד בנוגע לזה. אבל כמו בהרבה מקרים פחד אחד מתחלף באחר ובטח משותף לכל אם שדואגת לגורל צאצאיה.
רציתי הרבה פעמים להכנס לשתף במה שבסוף היה ומשום מה משהו פנימי מנע ממני להכנס לכתוב לספר, זו פעם ראשונה שאני חוזרת לדף והייתי מופתעת לראות כל כך הרבה תגובות מאנשים מודאגים - צר לי שהדאגתי מישהו-שוב סליחה.
מדהים כמה מהר החיים האלה עוברים ובכמה דעות אני יכולה להחזיק שמונעים ממני לראות את המציאות בצורה ברורה. כמעט שמונה חודשיים אחרי הלידה הדבר הכי ברור לי הוא שצריך לישון, לאכול, וקורת גג מעל הראש. כל השאר תלוי במצב.
יום טוב ומקווה לחזור במהרה.
דרך אגב יש לה שם מדהים אבל אני לא מגלה.
אספר בקצרה שהלידה התארכה לשלושה ימים שבהם היו צירים לא סדירים רק בבוקרו של היום השלישי נולדה ביתי שגרמה לליבי להרגיש שבעצם יש לי לב וכל כולו יכול להפתח. (בנתיים הוא נסגר קצת
אבל זה כבר לסיפור אחר) המיילדת ייעצה לי על כל מיני דברים במשך היומיים הראשונים ולקראת היום השלישי הגיעה בלילה ובעצם אמרה שאני אקטיבית מידי ואני צריכה לשכב. זה נגד את כל "הכללים" אבל הייתה העצה הכי נכונה ללידה שתתקדם. זה כאילו שהייתי למעלה מידי ולא נתתי לזה להתרחש. אז היא השכיבה אותי על כל צד חצי שעה. הלידה התקדמה מהר מהשלב הזה, עד שהתינוקת טסה החוצה וקרעה אותי לגזרים לא דרגה 3 אבל היה מאוד קרוב. המיילדת אפילו לא תפרה אותי כי הייתה צריכה לרוץ ללידה נוספת וחזרה רק כעבור כמה שעות לסיים את התפירה.ופה יש לי שאלה לעצמי בתור מיילדת לעתיד האם נחוץ לדרוש מהיולדת ללחוץ. הנקודה הזו הייתה לי הכי מאכזבת בלידה מבן זוג שלי כיוון שביקשתי ממנו שבנקודה הזו כשהמיילדת תגיד ללחוץ להזכיר לי לחכות בסבלנות עד שהתינוק יוצא, אבל הוא לא תפקד ברגע החשוב הזה.
ברב טיפשותי גם נמנעתי ממשכחי כאבים ב24 שעות הראשונות אחרי הלידה והמשכתי לסבול כאבי תופת מהקרעים.
טוב שיש צרכים של אנשים קטנים שגורמים לי לוותר על הדעות הטיפשיות שלי לצורך התפקוד היותר נכון של עצמי.
אני חייבת לספר שלא הרגשתי שום תחושות של מוות במהלך הלידה או תחושות אחרות שציפיתי להן וראיתי אותן אצל נשים אחרות וגם לא הייתי בהיי כשהיא נולדה. המסייעת של המיילדת שנשארה איתי בזמן שהיא הלכה ללידה השניה הייתה כולה באובר הגזמה שגרם לי דווקא להתכנס פנימה ולשתוק. אולי פשוט הייתי עייפה - ורעבה!
אני חושבת שהדבר הכי מיוחד שקרה לי זה שנפתרתי מכל מיני דעות על איך הלידה צריכה להיות או איך היא אמורה להרגיש,וגם מהפחד הכי גדול להפוך לאמא- זה פשוט קרה וזה עובדה ואין לי יותר פחד בנוגע לזה. אבל כמו בהרבה מקרים פחד אחד מתחלף באחר ובטח משותף לכל אם שדואגת לגורל צאצאיה.
רציתי הרבה פעמים להכנס לשתף במה שבסוף היה ומשום מה משהו פנימי מנע ממני להכנס לכתוב לספר, זו פעם ראשונה שאני חוזרת לדף והייתי מופתעת לראות כל כך הרבה תגובות מאנשים מודאגים - צר לי שהדאגתי מישהו-שוב סליחה.
מדהים כמה מהר החיים האלה עוברים ובכמה דעות אני יכולה להחזיק שמונעים ממני לראות את המציאות בצורה ברורה. כמעט שמונה חודשיים אחרי הלידה הדבר הכי ברור לי הוא שצריך לישון, לאכול, וקורת גג מעל הראש. כל השאר תלוי במצב.
יום טוב ומקווה לחזור במהרה.
דרך אגב יש לה שם מדהים אבל אני לא מגלה.
-
תפילה_לאם
- הודעות: 3287
- הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם
לימודיי המיילדות שלי
שמחה שחזרת לעדכן, ושהעדכון שלך מוצלח כל כך.
מזל טוב!
מזל טוב!
לימודיי המיילדות שלי
מזל טוב. שמחה שהכל בסדר. אוהבת איך שאת כותבת ומקווה שתמשיכי לכתוב.. ובהצלחה בכל מקרה
-
דנה_ה*
- הודעות: 1160
- הצטרפות: 13 אפריל 2004, 22:21
- דף אישי: הדף האישי של דנה_ה*
לימודיי המיילדות שלי
מזל טוב. שמחה שהכל בסדר.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
לימודיי המיילדות שלי
וואוו!
ספרי!!
ספרי!!
-
קול_פעמונים*
- הודעות: 417
- הצטרפות: 12 אוגוסט 2013, 10:13
- דף אישי: הדף האישי של קול_פעמונים*
לימודיי המיילדות שלי
_שמחה שחזרת לעדכן, ושהעדכון שלך מוצלח כל כך.
מזל טוב!_
מזל טוב!_
-
קרם_קרמל*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 02 ינואר 2013, 15:58
- דף אישי: הדף האישי של קרם_קרמל*
לימודיי המיילדות שלי
מזל טוב. כיף שחזרת לעדכן! גם לי אמרו לשכב בלידה הטבעית שלי... את הראשונה שאני שומעת שגם אצלה! אצלי נגמר... לא טבעי. סיפור הלידה של עוגיון , אם את רוצה לקרוא.